קהילת כתיבה מקצועית

הבטתי בסיפוק על המאבטחים הגברתנים בכניסה לאולם, האימות הדו-שלבי פעל את פעולתו ומי שלא הוזמן נשאר מחוץ לשער המעוצב.
אלה שכן הבליחו פנימה היוו שרטוט מדויק של המודל שלנו: 200 גוונים של נורמלים בכל ישותם, גובה ממוצע; מבט ספק מתעניין – ספק מתנכר; הטווח שבין גיזרה לא לגמרי חתיכית לבין כרס סבירה ומתקבלת על הדעת; משקפיים במסגרות המקובלות, וכל מה שמציעה האידיליה הנורמלית הנכספת.
הקפדנו לברור טיפוסים מובילי דעה בתחום כדי שלהחלטות שיתקבלו בסוף הערב הזה תהיה משמעות מעשית. כנורמלי וותיק ידעתי לזהות אותם במבט בודד לפי הניצוץ בעיניים.

הקהל תפס את המקומות סביב השולחנות ובהה במגשי הכיבוד בדומיית המתנה לראשון שיעמיס את ידיו. זה היה העיתוי הנכון לפתוח את המעמד.

"ברוכים הבאים בשם ד' לוועידת הנורמליים של שנת תשפ"ב, כפי הידוע חלפו חמש עשרה שנה מאז התקיימה הועידה הקודמת, בפרק הזמן הזה הצטברו על שולחננו פניות רבות לשינוי חלק מהנהלים שלנו. בגלל קשיים בירוקרטיים ועומס על המערכת, הטיפול התעכב והגענו לאן שהגענו, לצערנו חדרו למחנה נורמות חדשות ללא פיקוח והחלטה מושכלת כמו אוזניות בלוטוס ומעילי גשם מנויילנים. להבא חשוב מאוד להקפיד על ההנחיות ולעצור תופעות דומות מבעוד מועד".

"המבקרים שלנו כמובן עברו על ההצעות וסיננו מתוכם את אלה הדחופות והרלוונטיות שיובאו להצבעה בהמשך הערב. חשוב לי להדגיש שלא אני עומד מאחורי הרעיונות אלא השולחים האנונימיים". הבורקסים אזלו ממרכזי השולחנות.

"המוצר הראשון שדובר בו אלו משקפי שמש. אנחנו חיים באיזור גיאוגרפי שטוף שמש שקרינתה עלולה לגרום לקטרקט ולנזקים לרשתית, משקפי שמש מגנים על העיניים וגם מאפשרים לנוע בשעות הצהריים בלי למצמץ, בהמשך תוכלו להצביע האם תומכים בעטיית משקפיים כאלה או לא". נשמע הד גיחוך מהקהל ולחישה רמה "קצת שערות אפורות וזה יראה נהג מונית". התעלמתי והודיתי לרשת אופטיקה אספירין על החסות שנתנה לבורקסים.

"פריט לבוש נוסף מעונה אחרת לגמרי, הם המגפיים. מצב מערכות הביוב ברחובותינו אינו מן המשופרים, ובמקום לבוסס בין שלוליות ולזנק מעל נחשולי מים בכל מעבר כביש, נוכל לנעול מגפי גומי שחורות פשוטות ולצלוח את החורף טוב יותר". "נשמע מתאים יותר לקצין גסטפו או לרפתן בלארוסי" צעק מישהו.

"מה דעתכם לגבי תיק גב שיחליף את השקיות המסורתיות של קידי שיק ופלדהיים ואת תיקי ה'אבות ובנים' האברכיים והרמיי"ם? הוא סוחב את אותו המשא בהרבה פחות מאמץ, מנצל את הכתפיים המובטלות ומשאיר כפות ידיים פנויות לעלעל בספר או עלון מזדמן". נורמלי אחד שאל אם בהמשך זה ישודרג לקיטבג ולפאוץ'.

ככל שהקהל נעשה מבודח הבנתי שלא נצא מכאן עם שינוי דרמטי. "רבותי, ההחלטה כמובן נמצאת בידיים שלכם, אני רק מבקש שתחשבו על כל הצעה יותר מרגע אחד, ותחשבו נזק מול תועלת".

"התקבלה דרישה בעיקר מגבאי בתי כנסת אבל לא רק, להוציא את הנורמה לשאול ספרים מבתי כנסת ולא להחזיר, וכן עניין טישויים משומשים שנשארים על הסטנדרים".

"אני רוצה להציג בפניכם נושא מורכב וכאוב אבל לפי כמות הפונים אפשר להבין את הנחיצות שלו. מדובר באופניים ובקורקינטים חשמליים, אנחנו יודעים לספר שבעיר רחובות זה כבר קיים ועובד לא רע, חשבנו על מהלך של אופניים בעיצוב ספציפי שישמרו על בידול משאר הרוכבים". האווירה המשועשעת הפכה לטעונה, "אתה יכול להביא גם רעיונות נורמליים?" עוד ועוד קריאות מתסיסות נשמעו "אולי נהיה שליחים של וואלט וזהו?".

התכוונתי להסביר על מנשא, על עגלות קניות משובצות ועל קפוצ'ון, אבל תנועה חשודה של צוות האבטחה מאחורי הפתיעה אותי, שרירי המאבטחים תפסו אותי בחוזקה, "אתם לא נורמליים!" ניסיתי לצעוק לפני שסמרטוט ננעץ לתוך פי, הוא נמשה מתוך שלולית קולה שפוכה, עליה חיפה עד אז.

"אנחנו לא נורמליים? אתה לא נורמלי! אתה רוצה שנראה כמו פועלי בניין בפנסיה?" קראו לעברי להקה של נורמליים כעוסים. נהדפתי אל תוך מחסן חשוך מלא בערמות כיסאות. התרגלתי לאפילה וסרקתי את קירות החדרון, לשמחתי גיליתי חלון זעיר סמוך לתקרה, טיפסתי בזריזות על ערמת הכיסאות הגבוהה מכולם והצצתי החוצה.

לראשונה הגיעו לאוזני קולותיהם הקצובים של המפגינים הא-נורמליים הזועמים בחוץ שקראו להחלת כללי התנהגות וקודי לבוש חופשיים. שרבבתי שליש גוף מחוץ לחלון אבל החלון הצר הקשה עלי להתקדם, כמה מפגינים עוטי קפוצ'ונים של גאפ סייעו לי להיחלץ סופית ומיד זיהו את הפוטנציאל של החלון לפריצה פנימה אל האולם. עזבתי את האיזור במהירות בטרם תתפתח מהומה לא נורמלית.

למחרת בדקתי מה חדש במייל, עדיין לא מחקו אותי מקבוצת עדכוני הנורמליים. ביד רועדת פתחתי את המסמך הרשמי של החלטות הועידה. הופיעה רק החלטה בודדת: לאשר שימוש בתחבושות ראש.

בדרך כלל היא לא מוכנה לקבל עבודות בהתראה קצרה כל-כך. בדרך כלל היא דורשת שייפנו אליה שבועיים לפחות לפני האירוע, ישריינו תאריך לצילומים כמו שצריך, יקבעו זמן הגיוני לעריכת התמונות והאלבום לאחר מכן.
אבל התמונות שאם המשפחה שלחה לה, התמונות שהציגו את משפחת יהודה העליזה והתוססת, הקסימו את עיניה אף שלא צולמו בצורה מקצועית כלל. במיוחד שבה את לבה הילד הקטן, חתן האירוע, שרוליק תכול-העיניים. תלתלים שכאלה היא מזמן לא ראתה, והיא ייחלה לראות מה יצא מהם במפגש עם המצלמה שלה ועם הלוקיישן שבחרה שרה יהודה, אמו של הילד השובה ושל כל החבורה הצוהלת שנשקפה אליה בעד למסך המחשב.
אז היא הקלידה ביד רועדת "כן", ופנתה להסתכל ביומן שלה. את הניובורנית של מלכיאל היא לא תוכל להזיז - שלושה שבועות זה הגג שהיא מוכנה לתת לצילומים של ינוקות כאלה - אבל את צילומי המשפחה השגרתיים שביקשו הרעננים, כמדי שנה בשנה, היא תוכל לדחוף לעוד שבועיים - כבר תשכנע אותם שעדיף לגוון בעונות השנה של האלבומים שלהם.
וכך היא הגיעה, חמושה במצלמה ובשלל אביזרים, אל גדות האגם המלאכותי עטור העצים שבחרה אמא-יהודה, ופגשה שם את כל המשפחה הברוכה בלי-עין-הרע.
ההעמדות היו מתישות. הילדים התעניינו יותר בברווזים השטים מאשר באביזרים, וחתן החלאקה עצמו מצא לו שלולית של בוץ להתפלש בה, מה שחייב אותם להחליף לו לסט חדש של בגדים מוקדם מהמצופה. ובעוד שרה האם מקוננת על אובדן חליפת המלח בשביל הצילומים, היא כבר הנציחה את הילדון ליד השלולית, כשהוא משיט עליה סירת עץ משק האביזרים שלה.
אחר-כך קיבל הילדון, שדווקא נהנה פתאום מתשומת הלב, גם סקייטבורד צבעוני להניח עליו את רגלו בשילוב של כובע אדום שהתנגש בקרני השמש שהחלה לשקוע מהר מדי, ואז הוא צולם גם נותן אוכל דמיוני לברווזים כשתלתליו מתבדרים ברוח. אחר-כך הוא קיבל בשמחה את זוג האוזניות הכבדות שריסנו לזמן קצר את תלתליו, וכשהגיעה תורה של המצלמה הישנה - היא נאלצה לצלם את כל אחד מהילדים כשהוא אוחז בה בתנוחות שונות - אף אחד לא ויתר.
ואז הגיעה תורן של התמונות המשפחתיות - העמדה ישרה על רקע האגם, מחבקים כולם עץ אחד ואז גם את חתן השמחה, נשיקות אל השמים המשחירים לאט, ותמונה אחת שהצליחה להיקלט בין בועות סבון שקופות שנצצו בקרני השמש האחרונות.
"אוי, לא הספקנו לצלם אותו עם הטלית וספר התורה," היא הצטערה בקול, הביטה על השמש הנעלמת מאחורי האגם.
"לא נורא," הרגיעה אותה שרה, שדפדפה בלהיטות בין התמונות שבמצלמה שלה. "נעשה כבר תמונות כאלה בבית, אחרי שנגזור לו את השיער."
היא לא אמרה שחבל שלא יהיו להם תמונות מקצועיות מהמעמד. לא אמרה שבעצם - כך הסתבר לה פתאום, כשהכניסה את כל האביזרים לשק שלה - שכחה להביא את הטלית. רק נטלה את המצלמה שלה, דפדפה בה בעצמה, וניסתה לתכנן את העיבודים שתעשה בשביל האלבום.

הם הלכו לה חלק, העיבודים, לשם שינוי. לפעמים היא תוהה לעצמה איזה חלק בעבודתה היא אוהבת יותר - זה הפעיל, של יום הצילומים, או זה הנינוח, של העיבודים. גם עכשיו לא הצליחה לבחור מבין שניהם. העליצות שהייתה לה ביום הצילומים ליוותה אותה גם בעריכה החיה של התמונות עצמן.
הבהירה פה, חתכה שם, טשטשה כמה נקודות, שתלה חלקים מתמונות אחרות, יצרה עומק שדה בתמונה ליד האגם, זרקה עוד כמה קרני שמש בתמונת הבועות.
התבוננה מרוצה במעשה ידיה העשוי פיקסלים. הגיע זמן הכיתובים.
Israel is three! סלסלה כמה אותיות ליד התמונה הראשונה, זו עם השלולית.
Love... צבעה באדום את האותיות שלצד התמונה של החיבוק המשפחתי.
I like dacks, ציינה באותיות עגלגלות ליד מקבץ תמונות הברווזים.
ואז, כאקורד סיום לאלבום המוצלח הזה, בחרה פונט מחבק במיוחד, וכתבה את הערצתה למשפחה שהייתה בחייה יום אחד בלבד:
.Yehuda. The best juish femily in the world


[/B]כן, זה סיפור שנועד לעורר דיון, וגם להעלות קצת ביקורת. כותבת אותו בתור אחת שאוהבת לצלם, גם אם לא מקצועי, וגם נהנית מאוד לראות את התמונות שמתפרסמות בפורום צלמים כאן. ועם זאת, יש דברים שמפריעים לי...[B]

מנצלת את הזמן שבו אין אף אתגר פעיל בפורום, ומעלה שעשוע קטן.

כולנו מכירים את משחקי פירמידות המילים, בהן כל שורה משתמשת באותיות השורה לפניה+אות אחת.
ניסיתי לבנות פירמידות מילים, עם אתגר קטן נוסף: על האותיות/המילים להישאר באותו הסדר.
הנה דוגמאות:

כמה שבן אדם יכול להיות טיפש ולהתעלם ממעלותיו ומחסרונותיו.
כמה שבן אדם יכול להיות טיפש ולהתעלם ממעלותיו.
כמה שבן אדם יכול להיות טיפש ולהתעלם.
כמה שבן אדם יכול להיות טיפש.
כמה שבן אדם יכול.

מן.
מנע.
מנעל.
מנעלי.
מנעלים.
נעלים.
עלים.
לים.
ים.

מוזמנים להעלות את שלכם.

אני חושבת עליה. נערה בחולצה תכולה. תמיד בחולצה תכולה, תמיד בתיק צד, ותמיד עם חיוך יפה ורחב.
‏"איך זה להיות באמצע העולם?" שאלה, כשראתה אותי מתיישבת בכבדות על המושב הקדמי.
הבטתי בה, עלובה. "אני באמצע העולם?"
‏"בטח!" חייכה, מתנודדת על עומדה עם טילטולי האוטובוס. "אם לא את, אז מי?"
משכתי כתף. אני באמצע העולם... תקועה שם, בלי יכולת לזוז לכאן ולכאן. על זוג קביים שהחליטו להינעץ במרכז היקום.
ובכל זאת היא חייכה אלי כל הדרך, עד שירדתי בתחנה. "להתראות!" חייכה אחרי.
לא עניתי. זה צרב בי.

למחרת היא שוב עלתה. תחנה אחת אחרי. "שלום!" חייכה.
מתחתי את שפתי לכדי זנב חיוך. זה סיפק אותה. אדם מבוגר עלה לאוטובוס, מבקש לשבת לידי. הצטודדתי. היא עברה הלאה, מתיישבת באחד המושבים הבאים. נשמתי לרווחה. שלא תציק לי, הפעם.
כשהתקרבתי לתחנה, רציתי לראות אם היא עוד כאן. הצצתי. היא הביטה בי, וחייכה חיוך רחב.
‏"להתראות!" קראה אחרי.
חטפתי את הקביים וירדתי בזעם.

למחרת, היא שוב עלתה. הפעם ביקשה לשבת לידי. התעלמתי.
כל יום, מאז, היא חייכה אלי, שואלת מדי פעם את השאלה ההיא.
"איך זה להיות שם, במרכז העולם?"

אף פעם לא עניתי. לאט לאט למדתי לשתוק אליה. היא מעולם לא שאלה לשמי, או סיפרה על עצמה. רק חייכה כל יום. כל יום.

אתמול היא לא באה.
משום מה, היא חסרה לי. נערה אחת בחולצה תכולה ששמה לב לנכה היושבת בקידמת האוטובוס.
אנשים עלו וירדו. נערים העיפו מבט מזלזל, וילדים - סקרן. מדי פעם אי מי הביט בי בחמלה, ומבטי עבר אל החלון, עד שהתרחק די.
אף אחד לא פנה אלי. כאילו הייתי בובת ראווה. כמו שזה היה פעם, לפני שההיא הגיעה...

גם היום היא לא באה, וזה התחיל להציק לי ממש. הסתכלתי בחלון המלוכלך, מקווה למצוא דבר לחשוב עליו עד התחנה שלי.
‏"היי" קול נבוך הקפיץ אותי.
הסבתי את מבטי אל הקוראת. נערה בחולצה תכולה. לא הזו הקבועה.
‏"את הבחורה שמלי דיברה איתה תמיד?"
‏"מלי?"
‏"נו, הזאתי שמחייכת כל הזמן..."
הנהנתי למחצה. מדברת...
"לא נעים לי להגיד לך, אבל מלי ביקשה, אז..." היא סמקה.
האוטובוס התקדם. תיכף התחנה שלי.

"מלי לא תבוא יותר." פלטה.
‏"לא?" שאלתי, לא מבינה.
"לא. אף פעם." עיניה הפכו לחות. "היא..."

ירדתי. הקביים הפכו כבדים. צעדתי את המרחק הקצר עד הבית, כאב בליבי.
מלי לא תבוא עוד. שוב לא אפגוש בנערות חייכניות בחולצה תכולה, שישאלו אותי שאלות.
מלי עזבה את העולם, ולא תשאל שוב על מרכזו.

היא כבר אינה רוצה לדעת איך זה להיות באמצע העולם, כי היא כבר בעולם אחר.
ורק אני הולכת, ומשהו מציף את עיניי.

האם אי מי עוד ראה שיש אדם באמצע העולם, ולא בובה על קביים?!

'אתם מזלזלים בחיי אדם'!

'אין לכם טיפת אחריות למה שאתם עושים'?
'אפוא הדקדוק בהלכה שלכם אה? כשמדובר ב"ונשמרתם" פתאום אתם נהיים לי מזרוחניקס'?
'לכו לחברא קדישא, תשאלו אותם כמה מתים מגיעים ביום מאזורים חרדיים'.
בריטואל קבוע שימשו טיעונים אלו את ר' צדוק, כשהוא מבלי משים פשוט הלך והתמכר אליהם.
הוא לא יכול היה להפסיק להשמיעם באוזני העבריינים, גלויי הפנים, וחבריהם הצבועים מכוסי הסנטרים.
ר' צדוק לא וויתר לאף אחד, ואפילו דאג לחדד את ההנחיות אצל אותם שליימזלים שהאף ברח להם אל מחוץ למסכה ברגע של חוסר ריכוז, להם הוא דאג להוסיף קינוח דוקרני, 'אהה, לא שמת לב! יש לך לב בכלל'?
מי שלא שמע את ר' צדוק צועק לא שמע צעקה מימיו, וזאת למרות צעקתו ההולכת ובאה מתוך מסיכת N95 בלי פילטר, ובהכשר מהודר א' א' מקופסא סגורה.

רבים מכירים את ר' צדוק, מהרחוב, מהבית הכנסת, מהתור ב'יש חסד', מהאוטובוס.
את עיקר העבודה, ולא הרבה יודעים, עושה ר' צדוק בעיקר ברשת, שם כמובן לא קוראים לו ר' צדוק, שם הוא מסתתר תחת השם 'המעויירר', הוא מנהל קבוצות מיילים של עדכונים ונייעס, ובמקביל נחשב לצייצן מגזרי בכיר, כל ציוץ שלו בעניינים הלוהטים, גורר מריבות והשתלחויות, בין עוקביו לאוייביו, קללות ונאצות, ששוככות רק אחרי שהוא מוחק את ההגיג שכתב ברגע של טיפשות מזוקקת.
את קרבות הרחוב שהוא מנהל ליד שטיבלים מעודדי התקהלות, הוא עושה לשם שמים!

אירוע ה'שמועס' המגזרי, חוזר על עצמו, כל אימת שפוגש ר' צדוק את חסרי האחריות הנוראיים הללו, 'רוייצחים' הוא קרא להם, וכשהוא שומר על ממלכתיות, הוא משתמש במונח 'שופכי דמים'.
הוא כמובן מסתמך על קול קורא שיוצא מעת לעת בעיתונים, מרבנים, ולהבדיל בין קודש לפוליטיקה, ממשרד הבריאות.
כל שורה הייתה שגורה בפיו, כל ביטוי חריף שנכתב שימש חומר בעירה בוויכוחים הסוערים שניהל עם פורעי החוק, כל סעיף הוא למד בעיון, הדיוקים שלו בכל מילה, התחרו, בדיוקים של ר' נחום ברש"י, לא פחות.
כשעדיין נשאר מי שהקשיב למהלומותיו, הוא גם היה יורד לפרטים והיה הופך לטרחן ממש - אפוא כל הצו"לניקים שיקפידו על ד' אמות בשיעור חזון איש, אפוא כל הנרוויסטים שיבדקו שוב ושוב אם יש במסכה ג' שכבות, שיקפידו על זמן ר"ת בצאת היום האחרון של הבידוד, שיעשו תוספת בידוד לחומרא, ויישארו עוד כמה דקות אחרי ה'צאת'.
'וחי בהם', היה הפסוק המועדף עליו כשהיה מדבר עם אברכים, הוא כבר נכנס לתסבוכת עם ה'ונשמרתם', כשהתברר לו ע"י מזלזל ב'שיטה' שחטף ממנו צעקה, שלא ברור שה"ונשמרתם' הזה עומד בכללי הפסיקה, זה בכלל הולך על עבודה זרה.

בלהט הדברים, ומתחת למסכה צמודה לאף ולפה, ובעיקר באמצעות המקלדת, הרשה ר' צדוק לעצמו להשתלח בקהלים שלמים, ברבנים, במנהיגי ציבור, 'במקום חילול ה' אין חולקין כבוד לרב' הרבה לצטט, הוא לא בחל במילות גנאי, אתם יודעים איך מדברים על החרדים בתקשורת? קוראים לכם 'מפיצי מחלות'.
בתקופת הסגרים ידיו מלאו בעבודת קודש, הוא לקח אחריות ובהתנדבות הסתובב על יד חיידרים סוררים, צילם והפיץ את מפיצי המחלות יורדים מהסעות הילדים, פרסם את רשימת הבתי כנסת שנשארו פתוחים, הזמין משטרות, ובקיצור, עשה שירות נפלא לאוייבי החרדים שהשתמשו בכל סרטון שלו כדי לפמפם על הזלזול הנוראי שקיים במגזר.

לזכותו ייאמר שהקפיד על קוצו של יו"ד בכללי השמירה, אין אחד שיכול לומר שראה אותו בתפילה בלי מסיכה כהלכתה, גם מהסיבה שהוא כמעט לא דורך כבר תקופה ארוכה בבתי תפילה, חמירא סכנתא מתפילה בציבור.

בפעמים המועטות שכבר עשה טובה והגיע, עיניו שוטטו כל העת אחר חולים פוטנצייאלים, כל רשרוש שנשמע כמו כחכוח טרום שיעולי, הקפיץ אותו, מתפלל תמים שעשה את הטעות ועמד להתפלל שמו"ע יותר מידי קרוב אליו, זכה ל'נווווווווו' חד משמעי מפיו של ר' צדוק תוך כדי שקפץ שני צעדים הצידה, מי שלא הצליח לעמוד במעמסה הנשימתית והשתעל, היה צריך לספוג בשקט את העיניים החודרות והמאשימות שהפנה ר' צדוק לכיוונו למשך זמן שיספיק לעורר את תשומת ליבם של שאר המתפללים, איך בכלל אפשר להשוות בין ה'שיימינג' המוצדק שעושה ר' צדוק , ל'רציחה במזיד', של אלה שמשתעלים באמצע תפילה.

ר' צדוק שהוא, המעויירר, והערות בריאותיות - הפכו לאחד, לא חשב שיש סיכוי שמישהו ישכנע אותו לרדת מהסיפור, ולתת לאנשים לחיות איך שהם רוצים, להפתעתו של ר' צדוק, זה בא, ומכיוון לא צפוי.

את הגל הראשון עבר ר' צדוק בבריאות איתנה, ברוך ה' ושכוייח לביבי, כנ"ל גל ב' וכנ"ל גל ג', בגל הרביעי הוא עמד כפסע מהידבקות שחדרה למרחב המשפחתי שלו, מה לעשות שהממשלה התירה לשלוח ילדים למוסדות, אם מותר אז מותר, אבל איכשהו הוא ניצל, ברוך ה', הוא רצה גם להגיד שכוייח ל- אבל נעצר כשנזכר שמדובר בבנט.
בגל החמישי הוא כבר איבד את הטעם, מבחינתו לאבד את הטעם זה אכן אירוע משמעותי, ולא בגלל ההרינג, אותו הוא בוודאי יטעם, מה יהיה עם הצ'ולנט של ליל שישי, ועדיין זה לא מה שישבור אותו, גם לא מעניין אותו החום, החולשה, כאבי הראש.

מדבר אחד הוא פחד, מהשיעול.
אהה, וחשוב לומר, שכלל לא ברור שמדובר בקורונה, אסור לבנאדם להצטנן בחורף? 'צינים ופחים ביד האדם', לא? ומי יכול להריח עם אף סתום.
למה הוא לא נבדק, זו כבר שאלה כבדה, לא פחות מהשיעול הכבד שהתפרץ מר' צדוק, בתור במכולת השכונתית, זה חזר על עצמו בשמו"ע של מנחה, זה קרה דווקא ברגע של שקט מוחלט, הוא ניסה להתאפק לשווא, לנשום מהאף הסתום, זה לא עבד, פרץ השיעולים שהשתלט עליו, הדהד בהיכל בית הכנסת, ולא הותיר ספק בדבר זהותו של המשתעל, מי שלא שם לב בשיעול הראשון, הסיט את מבטו בשיעול השני, השלישי תפס גם את תשומת ליבו של רב בית הכנסת שבדיוק סיים שמו"ע, והסתובב.
הייתכן? ר' צדוק?
לא מעט מתפללים חיכו לסיום התפילה, לעבור ליד ר' צדוק, לאחל רפואה שלימה בכוונה, ולסנן בעוקצניות איזו אמרת תוכחה בשרנית מתוכחותיו הרבות של ר' צדוק שנשמעו מפיו בשנתיים האחרונות, היה מספיק לכל המתפללים.

ר' צדוק כבר הכין את עצמו, מוחו המהיר כבר סיים לדייק את התשובות לטענות החמורות שהיה רגיל להשמיע שלבטח יופנו לעברו עוד רגע.
זה הרי לא באמת רציחה הרהר לעצמו, אף אחד לא באמת מתכוון להדביק, גם ההגדרה ההלכתית לא מורה על מצב של 'ברי היזיקא', מהיכי תיתי שיידבק, ואם יידבק מהיכ"ת שיחלה באופן קשה, ואם יחלה מהיכ"ת שימות, יש גם 'חזקת חי', את המסוכה הזאת יעבור בקלות.
עם השמירה על ההנחיות יהיה לו קצת יותר קשה להתמודד, הוא תכנן להשתמש בבלבול בהנחיות, בקטסטרופה שקיימת בציבור ביחס לכללים, ואולי גם יסיים במונח 'פוק חזי מאי עמא דבר'.
זה לא יהיה נעים אבל אין ברירה, הוא לא הולך להישאר תקוע בבית למשך שבוע כשכולם מסתובבים ברחובות.

הרוורס שעשה ר' צדוק מכל מה שהאמין בו במשך שנתיים פלוס, לא הטריד את מנוחתו, מה שהטריד אותו זה הנושא הבא בו הוא יוכל למצוא את פורקנו בתוכחות מוסר והשתלחויות חסרות רסן, אין מצב שהוא יוותר על קרבות הרחוב.

הגנת הסביבה זה דווקא נושא שמעניין אותו, מה יהיה עם הקפה בבוקר בדרך לשטיבל? הוא יצטרך להתחיל להפסיק עם המנהג המגונה הזה.


אין באמור משום הבעת דעה, לכאן או לכאן, אינני ר' צדוק, ואני ב"ה מרגיש כרגע טוב, אם כי חברי לספסל מאומת אבל ג"כ מרגיש טוב, מדובר בהבעת תחושות אחרי ששנתיים אני סובל ממישהו שהחליט לאחרונה להקל ראש, ובהלכות מסיכה

כמה שצפתה לו, למלאך השחור, סירב הוא לפגוש אותה. כמה שכמהה לראות את המוות, להרגיש שהכל נגמר, לא בא קיצה. היא צפתה לו, האמינה שהנה הנה, הדלקת ריאות הזאת תגמור אותה. אך לא. שוב פקחה עיניים, שוב מלמלה "מודה אני" שוב התאכזבה שהאמין בה, והשיב בה נשמה.

כמה דברה על הסוף, על איך יקברו ומי יספיד, כמה אהבה את הפרטים הטכניים של הלוויה תצא מבית נעוריה ובאיזה חלקה תיקבר. ראתה בעיני רוחה את המנחמים עולים לדירתה, מספרים על הנחת, על ארבעה דורות.

כמה יחלה שיגמרו ייסוריה, העין הדומעת מהקטרקט שנכשל, הרגל הנפוחה משנים וריאות לא משהו, הלב שפעם בקצב משלו וכרישי הדם במח. כמה נמאסו עליה החידלון וכהות החושים, הכח ההולך ואוזל, חירותה ההולכת ונמוגה וגופה הבוגד בה שאוסר אותה בתוכו.

האמינה שיש גם יש ייאוש, האמינה שלא נשאר עוד שבב של אור, לא חלמה שמישהו מבין אותה, את כאביה, את ראשה הצלול למחצה. את אכזבותיה, את רצונותיה של אישה בת תשעים וחמש.

התגעגעה להוריה, פעמים חשבה כי עודם בדירתם בתל אביב ממתינים לבואה, פעמים בקרעי צלילות ידעה שמנוחתם עדן, רצתה לנוח עימם. חלמה על אחיותיה שהבינו לליבה וידעו שיחה מהי, ביקשה את אחיה שחכמים היו, ואינם עוד.

כאבה דור שאבד. דור שדיבר את שפתה, שידעה את מושגיו וחלומותיו. כאבה דור חדש שקם ולא ידע אותה.

כך היא קמה בוקר ועוד בוקר, ישובה על כיסא הגלגלים של "יד שרה", מדפדפת בסידור עמוד אחר עמוד, מתפללת שחרית, ממשיכה למנחה, לערבית, לשחרית של שבת, לברכת המזון. עד שבאה אישה שלא הכירה וסגרה את סידורה, הגישה לה ארוחת בוקר.

סביבה הסתובבו אנשים, טענו לקרבת משפחה, קראו לה "סבתא" אמרו לה שהם הבנים של ההיא, הבנות של ההוא. היא לא זיהתה איש מהם. ישבה עמם לסעודות שבת ולא ידעה אם אכן שבת היום, או שמא חג, או יום חולין. אהבה אותם, את חביבותם, את אדיבותם, אך לא זיהתה בהם נכדים. הלא ילדיה שלה – ילדים רכים היו בתודעתה.

כך העבירה את ימיה בהכרה חלקית, יודעת לא יודעת מה נעשה עימה, זוכרת ולא זוכרת, חיה בעבר בעולם של הווה. מבולבלת. עלובה. כמהה לסיים תפקידה בעולם תוהו.

ואז הוא בא.

זקנו צמח והאפיר. היא זוכרת אותו בן שש לכל היותר.

"אמא? מה שלומך?" הוא שואל וחיוך תחת שפמו הצהוב מעשן סיגריות.

מבטה תוהה עליו, על הסבא הצעיר שיושב מולה ומספר לה שהוא בנה הקטן. העיניים אותן עיניים, ניצוצות של זהב בתוך חום. והגומה בלחי שמבצבצת מבעד לזקן. אינה בטוחה בזהותו. אך הדמיון מבטיח לה ילד שגדל.

והם יושבים, והם מדברים וצוחקים ומעלים זיכרונות שהיא בעצם חיה עכשיו.

הוא מזדעזע מאירוע מוחי שלקח לו את אימו יולדתו, העלים עבר קרוב, הביא עבר רחוק לקדמת האונה. כואב את האישה היושבת חסרת פעילות בכיסא גלגלים נצרכת כל כך לשירותיו. רוצה לבכות ילדות שעוד מפעמת בו. רוצה לצרוח רצון נואש לאם שתאחז בידו ותאמר "יהיה בסדר, ילד." רוצה לשבת לידה, להביט בעיניה הצלולות ולספר לה על השידוכים של גרשון, ועל בתיה שלו שמחכה לילדים, לדבר פוליטיקה. אך עיניה עכורות מדלקת מתמשכת, והוא צוחק לה צחוק נבוך.

והיא – לחצי שעה של ביקור של הילד שלה, שגדל לה ככה פתאום, שמספר את חייו ולא מתעקש על חייה, לחצי שעה, היא – רוצה לחיות.

בעולם אוטופי ביקורת על ספר הייתה נכתבת ומתפרסמת זמן רב לאחר צאתו, אחרי שהות שהיה בה כדי עיכול, בחינה ממרחק הזמן וקריאה נוספת. דא עקא שאורו של ספר סטנדרטי זורח לתקופה קצרה עד שנמוג, ועמו העניין הציבורי. למרבה המזל ספרי סדרת ממלכה במבחן יוצאי דופן מבחינה זו, והם שומרים על עניין מתמיד ולו משום שהסדרה טרם הסתיימה. מסיבה זו אני חש די בנוח לגבש כמה הגיגים על 'יוזבד' עם מלאת חמש שנים לצאתו לעולם. הביקורת לא מתייחסת לספר מכל היבטיו, אלא לשינויים בינו ובין קודמיו לסדרה. הכוונה אינה לשינויים מבניים, (וישנם גם כאלו. למשל העובדה שבשונה מקודמיו 'יוזבד' כתוב כולו בזמן הווה), אלא לכמה נקודות שבעיני מציבות אותו כספר מוצלח פחות, מבלי לפגוע כמובן במעלותיו הרבות.

כמה הערות לפני:

• כדי להבדיל בין 'איסתרק', 'מהללאל' ו'יוזבד' הספרים לדמויות, כשמדובר בשם הספר נכתב השם בתוך גרשיים.
• אם זה לא מובן מאליו, קיימים ספויילרים! רבים!! מאוד!!! לכל הסדרה, כך שמי שלא קרא... למען האמת, מי שעוד לא קרא כנראה גם לא יקרא. אתם יכולים למחוק את המשפט האחרון.
• יש בעייתיות בביקורת, ודאי כזו ששלילית במודע. להגנתי אטען שהספר כל כך מקובל ונערץ, שמעט ביקורת לא יכולה להזיק לו. מלבד זאת, אף קלאסיקה בהיסטוריה לא הפכה לכזו לפני שגל גדול של אנשים הגדיר אותה כאוברייטד. מהבחינה הזו אני בהחלט שמח לעזור.. ; )

כספר בפני עצמו 'יוזבד' הוא ספר נפלא. כאח צעיר למשפחת ממלכה במבחן, הוא מוצלח קצת פחות. להיות המאסף בליגה של הענקים זה לא חסרון, אפילו לא קטן. אבל הפערים מתחדדים כשאתה עומד דווקא שם, בין המובילים.
קשה להגדיר, לכמת ולקטלג סיבות להצלחה והנאה, ודאי בין ספרים בעלי מהות וסגנון דומה כל כך. בכל זאת ישנן כמה נקודות שממחישות את ההבדלים בצורה ברורה יותר, ומהוות חלק מהסיבה לשינוי:

1. יוזבד.
אין ספק שיוזבד האיש הוא עקב האכילס של 'יוזבד' הספר. מבין יתר הדמויות בולט בן האבירים לבית בנטיליאן בחסרונם של שלושה אלמנטים שהכרחיים לכל גיבור: אפיון, קונפליקט והשפעה:

גם אם אי אפשר לטעון שיוזבד חסר אופי לחלוטין, עדיין - בתוך סדרה שמתייחדת בהענקת אפיון עמוק וייחודי לכמות אדירה של דמויות, דמותו של יוזבד אנמית להכאיב, ומזכירה בעיקר בבואה קלושה, כללית וחסרת ייחוד למעלות שמאפיינות את כלל גיבורי הסדרה.
הספר עצמו, כמו גם הדמויות שמאכלסות אותו דווקא מעניקים ליוזבד שבחים ביד רחבה, יותר מכל דמות אחרת בסדרה. אבל ריבוי שבחים אלו, שכוללים בגדול כל מעלה טובה או קלישאה שנאמרה אי פעם, רק מעלים אסוציאציה של דרשת שבע ברכות, ומחדדים את תחושת הסתמיות שאופפת את דמותו.

סביב יוזבד רוחשים אירועים רבים, אבל באופן אירוני הקונפליקט המרכזי שמלווה אותו לאורך רובו של הספר ראוי יותר לגיבורו הבלתי נשכח של המאסטרפיס 'אלי לומד לשמור על סודות'. יוזבד לא עובר שום מסע או תהליך אחיד לאורך רובה של העלילה, ואפילו מול גדוד הוסטרס שיאיים עליכם בקשת כפולה תתקשו למצוא אמירה קוהרנטית בין שלל המאורעות העוברים על הצעיר האבירי.
הצידוק לעובדה שדווקא פרצופו החלק למשעי הוא זה שמופיע על כריכת הספר כמו כרזת מבוקש בכיכרות העיר, אמור להגיע סוף סוף בסופו של הספר. שהרי יוזבד אותו ליווינו במסירות לאורך עמודים רבים כל כך, יכול להפוך למלך במחי מילה אחת. הנה מגיע רגע הבחירה המטלטל.. ניתן לחוש את ההתלבטות ולהמתין בנשימה עצורה לרגעי ההכרעה. איזה מתח.. נכון? נכון?
אז זהו, שלא. יוזבד אולי חסר איפיון מיוחד, אבל עדיין קיים לו אופי כללי שניתן לסכם במה שנע בין 'אחל'ה בחור בסך הכול', ל-'ילד טוב צפון כוזר'. זה אמנם לא הרבה, אבל עדיין רחוק טראדים רבים מ- 'בחור שעשוי להחליט בניגוד לדעתו הברורה והמפורשת של אביו הנערץ שהוא במקרה גם גדול הדור, אחרי עשר דקות של שכנוע'. בקיצור - זו אולי החלטה, אבל ממש לא בחירה.

ומכאן לחלק האחרון - וזו העובדה שלבחירותיו של יוז אין שום השפעה. בספר שעוסק בגורלה של אומה, ורבים מגיבוריו הינם בעלי שליטה שהחלטותיהם משפיעות על גורל הכלל, החלטתו הנ"ל של יוזבד לא משנה כקליפת השום או כעלה מאגנט. הוא אמנם לא יודע זאת, אבל גם אם היה מחליט לבגוד באביו ולזכות במלוכה, היה מגלה עם בוקר שהמלך הוא עירום, שכן יקוואל עשה מה שעשה ובכך נטל מידיו את הקלף המנצח, או אם תרצו - שמט את הקרקע מתחת לרגליו. שוב יקוואל משתלט לו על הפרונט. תזכירו לי למה השם שלו לא מופיע על הכריכה?

הפרוטגוניסטים של שני הספרים הקודמים עברו מסע פנימי וחיצוני, התמודדו והשתנו במהלך העלילה, השפיעו על מהלך העניינים וכלל הדמויות, וסיימו את הספר בקליימקסים בלתי נשכחים שכללו עימות עם גיבור אחר שהינו תמונת המראה להתמודדות שלהם עצמם. לעומתם ניצב יוזבד, שהספר כולו סובב סביב דמותו, אך הינו רק מעט יותר ממקגאפין, כלי שמשמש להנעת העלילה אך חסר כל משמעות עצמית.


2. ממלכה במבחן?

מלחמות השושנים בבריטניה כללו כמה פיתולים מרתקים שלא היו מביישים כל ספר מתח, מלחמת מאה השנים יכלה לפרנס מדף בספרייה, ומלחמת העולם השנייה היא כמעט ז'אנר ספרותי. ספרים על מלחמות נכתבו ונכתבים לאורך השנים, אבל שני הצדדים הלוחמים ב'ממלכה במבחן' הציעו משהו אחר לגמרי. בעלילה שהיא על סף האלגוריה הוטחו אנשי כוזר והקוראים אל הבחירה בין טוב לרע; בין כוזר לפלאט; בין עבודת השם לעבודת הכרס; בין גזר ללפת, שאף פעם לא צומחים באותו גבעול..
"הממלכה במבחן" לחשו אנשיו של רובן מן הגי לעם שבכפרים, "אל תפסחו על שתי הסעפים" הזכיר להם הנסיך מן היערות. בעלי מוסר לא היו מנסחים את זה טוב יותר. אפיות יהודית בהתגלמותה, מה יש לומר.

אבל איפה המועמד הטרי למלוכה מנרם בנטיליאן משתלב במשוואה הבינארית הזו? ומה עם ברכיהו? למה בעצם אמור להיות אכפת לקורא מי יהיה בסופו של דבר מלך כוזר מבין שלל מתחרים, רק כי איסתרק הוא עלם חמודות תכול עיניים וגיבור הספרים? יכה שאלתיאל את הזבדיאל, ואנו מה לנו בזה.
ברגע בו הופכים קרבות הירושה בכוזר למלחמת כל-בכל, מאבדת הסדרה את המאפיין המרכזי שלה, וצודקת ויקיפדיה שמגדירה את הסדרה 'מותחן פוליטי'. על קרבות בין שלל תאבי שלטון אנחנו יכולים לקרוא בכל ספרי ההיסטוריה. על מלחמה רוחנית הייתה לנו רק סדרה אחת. לא חבל לאבד גם אותה?


3. קטעי שיא.
אחת מנקודות החוזק הגדולות של 'איסתרק' ו'מהללאל' היא שהספרים גדולים לא רק כשלמים, אלא בחלקיהם. הם מורכבים מרצף קטעים אדירים שאחראים לעוצמתם של הספרים לא פחות מהעלילה המרכזית.

בניתוח פרטני יותר - 'איסתרק' מלא ברגעי שיא ואפיות, ובדיאלוגים על בחירה, טוב רע ומה שביניהם. 'מהללאל', שמתייחד בבנייה הדרגתית ומדויקת של אישיותו של הגיבור שלו עושה זאת ברצף של קטעים מקוריים, על סף הביזאריים. הרקע המקורי והמיוחד לכל אחד מאלו, כמו דחייתו של מכשף מוסלמי או ריפויו של יתום פצוע במהלך מרדף, הופך את הבחירות הקטנות שבדרך לבלתי נשכחות.
הגיוון של המאורעות הוא גם חלק נכבד מהסיבה שהספרים מצליחים לשמור על עניין לאורך מספר עמודים רב כל כך.

למרות ארכו ואולי דווקא בגללו, 'יוזבד' חף הן מהלוקיישנים המקוריים שאפיינו את 'מהללאל', והן מהדרמטיות של 'איסתרק'. קשה מאוד להניח את האצבע על קטע מסוים באמצע העלילה ולומר שהוא יוצא דופן וזכיר מצד עצמו, והדיאלוגים בין אלרון לשלוואן, למרות היותם שנונים בהחלט, מתקשים לשחזר את הישג שיחותיהם של איסתרק ומצפונו המונדרי המוכר בשם קנז, ולו משום שאלו האחרונים הובילו לכיוון ברור והניעו את העלילה, בעוד עקיצותיהם ההדדיות של שלוואן ועבדו הנורדי חסרי פואנטה אחידה ומיועדים לעתים לשם השנינות גרידא.

כי 'איסתרק' הוא לא רק איסתרק, נסיך שנחטף ושב. הוא טיפיאס ואלקנה במתפרה; הוא טיטוס, אספסיינוס והבובה של החותמת; הוא איש צעיר שמגיע להיכל תענוגותיהם של השליטים ואנשים שמבינים שהניחו כתר מלכות על ראשה של בהמה. ו'מהללאל' הוא מהללאל לא רק בדרך לעמוד התלייה ותחרויות עול מצוות, אלא גם עם שמש זקן בבית הכנסת, תאומים בחנות מכולת וכשהוא חשוד בגניבה. בלי הרגעים הקטנים-גדולים שעשו את הספרים הראשונים, 'יוזבד' מתקשה להתחרות.


4. השלישי בסדרה.
והרי פלונטר: אם גיבור סיים את מסעו הספרותי בספר שהוא חלק מסדרה, מה ייעשה בו בספר הבא? האם ייעלם זכרו, או שמא פשוט יחזור לאחור ויתחיל את המסע מהתחלה, מוחק את הישגי העבר שלו?

בין יתר המעלות הרבות בהם התברך 'מהללאל' ניתן למנות את השימוש המצוין שהוא עושה בהיותו ספר המשך בכל הנוגע להופעה חוזרת של דמויות. לצד גיבורים חדשים הוא משתמש באופן מגוון ומדויק בדמויות שכבר הוזכרו ב-'איסתרק', בצורה שמשלימה ומוסיפה הן לדמותם והן לספר עצמו.

חלק מהדמויות, לדוגמה בסטיאן מקאן ופנרס הן כאלו שבלטו כבר ב'איסתרק', אך ב'מהללאל' נוספה להם שכבת עומק ועניין. דמויות אחרות, כמו הנבל מאלקן, הילד מאתיל ואליהו קבלו ביחד עם הכינוי גם אופי חדש, כזה שמתבקש בעקבות אירועי הספר הקודם. ועמו נרטיבים חדשים, שונים אך משלימים את הקודמים.

שימוש קוריוזי יותר אך מדויק לא פחות נעשה עם דמויות שהוזכרו כלאחר יד ב'איסתרק', ושבות ב'מהללאל' באופן שמתיישב היטב עם מיעוט הפרטים שכן הוזכר אודותיהם, והופך את אזכורם למפרע למוצלח יותר. אולה מקאן ושלוואן דיאלידאן הן שתי דוגמאות בולטות לקטגוריה האחרונה.
ישנם אפילו כאלו ששובם הוא לא יותר מקריצה שובבה ומוצלחת לקוראי הסדרה הנאמנים, כמו אותו זמר נודד וצולע בעל חיבה מסתורית לכרסום כרעי עוף.

למען ההגינות יש לציין שגם ב'יוזבד' יש דוגמאות רבות לשימוש מיטבי בדמויות העבר, אלא שבשונה מקודמו, יש בו גם דוגמאות מוצלחות פחות, חלקן אפילו אינן סותרות את הספר הקודם, אך פוגעות בו:

כי יצירה ספרותית אינה ביוגרפיה, והעובדה שבחיים האמתיים אנשים לא מצליחים להתקדם בקו לינארי עקבי, לא שונה בהרבה מכך שבחיים האמתיים אמירות נוטות להיות בומבסטיות ומדויקות הרבה פחות, דיאלוגים אינם כה שנונים, ולא כל בן שנולד למשפחות האצולה הוא פאר היצירה. מסע גיבור עקבי הוא חלק מדרישות הפורמט, וספר שמחליט להחזיר לאחור גיבור שכבר השלים את מסעו בספר הקודם פשוט יפגע בעצמתו של זה האחרון.

וזו הסיבה שגם אם במציאות לא הייתי מציע לאף אחד להתרגש מבחור שאומר בשעת סערת רגשות "לך עם חיוך כי אני מבטיח", מבחינה ספרותית יקוואל עבר מסע ושינוי שמסתיים בנקודה זו בדיוק, ולהחזיר אותו שוב לנקודת ההתחלה פוגע ומגחיך את כל השינויים שעברו עליו ב'מהללאל'.
באופן דומה ניתן להתייחס לגרסה חדלת האישים של מהללאל באתיל. השאלה כמה השינוי ריאלי בהתחשב בנסיבות (תשובה: מאוד), רלוונטית יותר למבחן פסיכומטרי שהיה נעשה לבחור לו היה קיים במציאות, ופחות לספר, שם חשוב יותר לבדוק כמה נפגע נרטיב הגיבור שהיה לו ב'מהללאל', והוא נפגע הרבה.

ויש דוגמאות נעימות פחות, של דמויות שעוברות טרנספורמציה של ממש, עד שקשה לזהות אותן כאילו הסתתרו מאחורי מסיכה:
הוד מלכותו איסתרק השלישי הוא אחד האנשים הנעימים והנלבבים בכוזר כולה, אבל כדי לדעת זאת תצטרכו להיזכר ב'מהללאל' או להאמין למה ש'יוזבד' טוען ולא למה שהוא מספר. איסתרק של 'יוזבד' הוא אנטיפת, פרנואיד, ובאופן כללי ראוי לתואר אדם עם מיץ לימון בוורידים.

לשינוי הדמויות קיימות דוגמאות נוספות, משעשעות: אלרון הוא ידידו הנאמן והקרוב ביותר של שלוואן, קרוב כל כך עד שמלבד שתי שיחות קצרות ורדודות הוא לא מלווה אותו מקרוב במשברי חייו הקשים ביותר, ומפציע לפתע שנתיים לאחריהם.
כמו כן, אלרון הוא בחור ירא שמיים, נבון וחד לשון, איך לנסח זאת? יש לו כבוד מקצועי. אך רק שנתיים קודם לכן הוא מדבר בלשון עממית וזולה, נשבע לשקר ומתבטא בשטחיות עלובה. חסד השם הוא שזכה להשתנות בצורה כה מפליאה תוך שנתיים בלבד, ועל זה כבר אמר אדונו הנסיכותי, 'ברצות הבורא, גם עוף מבושל ידאה'.

ואם כבר מדברים על שנתיים קודם, זוכרים את גאלן, זה שדיבר כל הדרך עם אבא הגדול על עלויות הקבורה, שהמלך היחיד שהוא משרת בנאמנות הנו הוא עצמו, ושחיפש נואשות לגנוב ארבעה שועלים מלכותיים בניגוד לחוק? מעולה. כי לידיעתכם, הבחור הוא למעשה מנהיגה הקשוח והכריזמטי של קבוצת שודדים שבוזזת מכל הבא ליד. לא, ברצינות..

ומפתיע אחרון - מזל טוב ליוסף קשישא, על בן שנולד לעת זקנה. אדוניה הוא שמו של ראש שושלת הנבלים לבית דיאלידאן, - שבוגדנות עוברת אצלם בגנטיקה באופן חריף כל כך עד שאולי הם בכלל ראויים למיתה כדין בן סורר ומורה הנידון על שם סופו. - אבל זהו גם שמו של מי שהוא ליהוק חדש ומפתיע למשפחה הקטנה והקסומה של יוסף ולאה. נשגר ברכות הצלחה לאדוניה ב'פדהאל', שם ודאי יככב רבות, מאחר וסיבה אחרת לבריאתו הפתאומית טרם נמצאה..

עניין נוסף הקשור להמשך, הוא אלמנט האכזבה שיש ב'יוזבד' בכל מה שנוגע לציפיות שנבנו ב'מהללאל' ובחמש שנות המתנה לזה הראשון. שני איומים דרמטיים מסתיימים באנטי-קליימקס מסוים. האחד הוא הרדיפה האובססיבית של יוסף אחר האבקה השחורה, שלכשעצמה אמנם מככבת בספר (האבקה, לא הרדיפה) אך באירוע צדדי ולא מלחמה כוללת. והשני הוא ידרת הי, שטרח ושלח גרזן וצדפות, והיווה איום משמעותי (שנאמר: מה כוחם של גדודים מזוינים אל מול לוחם גרילה נחוש אחד וגו') אך לבסוף מת באופן אגבי כמעט, כשהוא לוקח עמו אלי קבר את התשובה לשאלה למה רמזו שבעה עשר זרעוני החרדל. אולי לגילו של איסתרק, אולי לשל מהללאל או יוזבד, אולי דווקא לזה של פדהאל. מי יודע?


5. קצב:

רגע של חידון למעריצים: 'דגל המלוכה, לוחות הברית ניצבות על גבי היתר של קשת כפולה' מה זה? נכון מאוד. פתיחת הפרק בו יוצא איסתרק אל המסע שישנה את חייו ב'איסתרק'. האם ידעתם שהפרק, שמהווה את שיאה של התפרצות העלילה הוא בעמוד 90? (בערך, אל תהרגו אותי. אין לי את הספר.)

בפחות מ-90 עמודים מצליח 'איסתרק' גם להציג כמות גדולה של גיבורים, גם להעניק להם עומק וקונפליקטים, וגם לבנות מתח בהדרגתיות מחושבת עד להתפרצות הסופית, הלילה בו לא האיר שום כוכב בשמי נקרת באטר.
כי רגע לפני שמספר העמודים בספרי ממלכה במבחן נהיה מוגזם באמת - והפך לכזה שרק מספר הדמויות בסדרה, או כמות הפעמים בהן מצוין ב'יוזבד' ששלוואן עייף עד מוות מתחרה בו - ל'איסתרק' הספיקו שש מאות עמודים כדי להעביר עלילה ארוכה, מורכבת ומפותלת. העלילה גם כללה, במה שהוא לא פחות מנס ספרותי, עשרות גיבורים שכל אחד מהם זכה לא רק באופי ועומק משלו, אלא גם קיבל לפחות רגע אחד משלו לזרוח.
בעלילה קוהרנטית ומהודקת, שמתקדמת בקצב ובקו אחיד; כשכל קטע ממוקד מטרה, התקדמות עלילתית או מסר, הספיק 'איסתרק' כמות מאורעות לא פחותה מהספרים שאחריו בהרבה פחות עמודים.
'מהללאל' אמנם יותר לוקח את הזמן, אבל עושה זאת באופן מיושב שמשתלב עם הרוח הכללית של הספר. פחות סוער, איטי, ולעתים כמעט מהורהר.

בהתאמה - מה קורה בתשעים העמודים הראשונים של 'יוזבד'? ביחס לכלל העלילה, די כלום.
למען האמת, ליוזבד לא קורה כלום בכל חלקו הראשון של הספר. גם לא ליקוואל, ובקושי לשלוואן. ובכנות - החלק הראשון כולו מרגיש קצת כמו סידור והעמדת כלי המשחק במקומם על הלוח לקראת הנעתם בחלק השני.

זה מיותר, ונותן לעלילה תחושה לא ממוקדת וכמעט מפוזרת. הספר יכול היה להיות טוב ומדויק יותר אם היה כולל מאתיים-שלושמאות עמודים פחות. משמיט חלק מקטעי ההתחלה חסרי הכיוון, וגם הרבה קווי עלילה ונרטיבים שבלאו הכי לא מצליחים ממש להתפתח, ורק מדגישים את הפיזור של העלילה.

בין הדברים שניתן היה להשמיט לחלוטין אפשר למנות לדוגמה את קו העלילה חסר ההיגיון והמיותר לגמרי בו איסתרק חושד בפנרס בפראנויה מעוררת השראה; את הפכפכנותו הבלתי נגמרת של יוסף ביחס לשלוואן, שגורמת לכאב ראש פיזי ממש; את תובאל ורבקה אובסלד, שמגיחים רק כדי להגיד שלום ו'היינו כאן', להסתכסך ולהיעלם; אולי אפילו להשמיט לגמרי את דמותם של רניל ויתיר החביבים, ולשלוח אותם למשימה נועזת אל.. לא משנה איפה, רק רחוק מהספר.
אפילו סיפור יחסיהם הרגישים של רובן מן הגי וגיסו המלכותי נסגר באותה מהירות פתאומית בה נפתח, והופך נרטיב עם פוטנציאל מעניין לכזה שנוח לו שלא נברא משנברא.

במבט מעמיק יותר זהו החיסרון המרכזי של הספר, והוא כולל בתוכו את כל יתר הנקודות שהוזכרו כאן. קיצורו אמנם היה מותיר אותו בעל כרך אחד בלבד, אך מוצלח הרבה יותר. בעיקר בגלל שהסוף, - שהוא נקודת החוזק של הספר, ובאמת באמת מוצלח - היה מקבל משקל רב הרבה יותר, כפי שראוי לו. בעקבות כך הייתה מתקבלת עלילה מהודקת, ברורת כיוון ואמירה, שאולי הייתה יכולה אפילו להתחרות בספרים הקודמים.



לסיום חשוב לשוב ולהדגיש שלמרות חסרונותיו המסוימים 'יוזבד' הוא עדיין ספר מעולה מהשורה הראשונה, מעניין ומעורר מחשבה, ובכלל מהבודדים שניתן לנתח מכל כך הרבה זוויות. יש בו הרבה עומק, מקוריות ואוירה, וכמובן - הוא כתוב בצורה מופתית, ובכל עמוד יש לפחות משפט אחד שמומלץ להדפיס על מגנט ולתלות על המקרר. בכל הזדמנות אעדיף לקרוא ספר כמוהו ולא עשרה אחרים, וביקורת שתפרט את מעלותיו תהיה ארוכה מזו פי כמה וכמה.

ספר מצוין? בהחלט. יצירת מופת מושלמת? פחות. זו, לפחות, דעתי, אנשים טובים.

קראתי לאחרונה את סידרת ממלכה במבחן פעם נוספת, ואז גיליתי שהאהבה שלי לסדרה זה יותר אהבה לדמות של מהללאל. אולי גם של בסטיאן מקאן. שתי דמויות שנדיר למצוא ביננו, אבל הן קיימות. קראתי שוב את 'יוזבד' והיה נראה לי ש מ. קינן מובילה את הדמויות האלה לכיוון מאוד מסוים.
ואני, שרוצה רק בטובתם החלטתי להסיט אותו בכח לכיוון שלי אז זה קצת דרסטי, אבל זה הופך את מהללאל לשר צבא כוזר, אז מה אכפת לי.
ועוד משהו, הטקסט הזה הוא ניסיון להשחיז את הכתיבה שלי. לא שום דבר אחר.
תהנו, או שלא.....
ואוף....
בעדינות עם הביקורת.

שנתיים אחרי יוזבד. מהללאל בן 21
באמצע ארוחת הבוקר, בסטיאן מזדקף נעצר שנייה הסס. ואז: "מהללאל, אתה יודע, היום יום השנה לפטירת אמך"
מהללאל הרים מבט מופתע ובסטיאן המשיך, כל שנה אני משלם למניין שיעלה לקברה. לעיתים גם משפחתו של אולה מגיעה. אבל עכשיו באמת הגיע הזמן שאתה תגיד עליה קדיש. זה מגיע לה, תאמין לי מגיע קצת נחת.
הלב של מהללאל דפק בעוז. הוא הנהן. מופתע שעד היום אפילו לא שאל על כך.
אח"כ, כשירד מהכרכרה שהובילה אותו אל בית הקברות, נפגש במניין מצומצם, וכיון שלא רצה לעכב את הציבור, אמר קדיש מיד מרגיש את ליבו נשבר לרסיסים. ורק לאחר שהם התרחקו הוא ראה לראשונה את המצבה והנוסח: כאן טמונה רחל (רקל) מקאן ומתחת לשאר פרטי המשפחה הופיעו המילים "רחל מבכה מאנה להינחם על בניה כי איננו" מרגיש את ליבו יוצא אליה נשאר על המצבה הקרה.
מהללאל המשיך כל אותו בוקר לתפקד כרגיל כאילו הכל בסדר. לא היה לו רגע אחד להרהר באמו. בארוחת צהריים המשפחתית הוא פתאום אמר: "צריך להוסיף למצבה את המילים 'יש שכר לפעולתך'."
ולאחר שהסתיימה סוף סוף הארוחה והוא תכנן לעלות לחדרו, ביקש ממנו בסטיאן: "יש כאן איזה חדר שזרקתי אליו מזכרות מאנשים יקרים לי שהיו ואינם. אני חייב להוציא משם משהו תוכל לבוא איתי? אולי תמצא שם מזכרות מאמך. " הם ירדו לחדר, הבלגן והאבק הפתיע את מהללאל לרגע והוא ניסה לחפש היגיון בדברים. ואז סימן לו בסטיאן. חפצים שלך, חיוך ושל אמך, החיוך נמחק מונחים בארון ההוא. הוא ניגש לשם חיוור. פתח את הארון והחל מרפרף על בגדי תינוק סרוגים, מעוטרים ברקמות יקרות. ניכר בהם עד היום, 20 שנה אחרי, האיכות, היוקרה וההשקעה שהושקעו בהם. האביר מקאן ניגש אליו בהבעה לא ברורה: "אני זוכר כמעט כל פריט פה מתי היא רקמה אותו. איפה היא הייתה, באילו הזדמנויות הולבשת בכל פריט". מהללאל לא הרגיש כלום רק כובד ממלא את כל כולו. מתאמץ להישאר זקוף. מנסה להעלים את הכאב. מתחיל לקפל לערימות זעירות את הפריטים השונים שנמצאו על המדף. כששמיכה מגולגלת היטב מחליקה מידיו נפתחת מגלגוליה וחושפת תחתיה גליל קלף.
בסטיאן התקרב. הסתכל על הקלף. הוא היה חתום בחותמת טורקיז. הוא חייך: "אמך ביקשה שאכין לה חותמת. והיא גם אהבה להתאמן בכתיבה על קלף. לא ידעתי שהיא באמת כתבה עם זה משהו משמעותי
אבל קח את זה לחדר שלך. אל תפתח את זה פה".
הם עזבו את החדר. עולים מאובקים לחדריו של מהללאל. הוא התיישב על המיטה אביו התיישב על כורסה רחוק מספיק כדי לא לראות מה כתבה אשת נעוריו וקרוב מספיק לראות כל תו בפניו של בנו.
מהללאל שבר את החותמת רפרף על השורות, קורא את המילים שלוחשות לו מהעבר. התאריך הצביע על שבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שהוא עוד ישוב. היא כתבה מכתב שלם, ארוך, אוהב, עם הנחיות ועצות שרק אמא יודעת לתת. הוא סיים את הקריאה, הרכין את ראשו ולאט לאט נשען אחורה עד שראשו פגע בכריות כשהוא ממלמל,
אמא אמא..
אמא.
אמא…
אמא.
בשלב מסוים הוא השתתק ונראה מעורפל הכרה. לא מזהה את הסביבה לא מגיב בעיניים חצי סגורות.
בסטיאן עבר מהכיסא למיטה יושב ליד בנו, מלטף מנסה לשלוח נחמה לילד שלו. אבל כל תגובה לא נראתה על פני הילד, התינוק שרק היום אולי הבין לראשונה שאמו איננה.
ולתוך הרגע הכואב הזה נפתחה הדלת ונכנס חייל: "נאר בן ימין. קצין רביעי בחיל הקשר. המלך מבקש לראותך בארמון בלי דיחוי."
בסטיאן היסס. לסרב למלך הוא לא יכול. לקרא לרופא? לא חושב שיהיה יעיל. פנה למשרת וביקש: "תמצא לי את אולה או הנסיך מיכאל, לכאן עכשיו דחוף". ולחיל הוא אמר: "יש כאן עניין של פיקוח נפש. אגיע ברגע שאוכל".
למשרת השני הוא פנה: "הבא לי בבקשה גלימה נקייה". כמה דקות שתיקה חולפות בהן הוא רק מציץ אל תוך החדר אל פניו הלבנות של בנו. שנראה ישן. ואז פסיעות קצביות של קצין במסדרון, אולה בא.
"אולה? כל כך מהר הגעת?"
"אני? שלחת לקרוא לי, לא ידעתי".
ובסטיאן ובחיוך מוזר: "באת בזמן, שתמיד תבוא בזמן".
הם נכנסו לחדר סוגרים אחריהם את הדלת ובסטיאן הסביר לאולה בשקט את המצב: "אני מבקש שתשב בחדר עד שאחזור. לא רוצה שמישהו אחר יפגוש בו או ידבר איתו כשהוא במצב הזה. אם נראה לך שחלה החמרה תקרא לרופא הזקן, ותשלח להודיע לי".
ולנסיך מיכאל שנכנס באותו רגע הוא אמר: "תשבו תוכלו ללמוד יחד עד שאחזור, אולה יסביר להוד נסיכותו. יש משרת מאחורי הדלת תוכלו לבקש ממנו כל דבר שאתם רוצים. בהצלחה".
לקח את הגלימה מידיו של המשרת יצא מהחדר סוגר את הדלת בשקט
מיכאל ואולה התיישבו ליד השולחן פותחים את גוויל הגמרא שהיה מונח עליו, ממנו למד הבוקר מהללאל לעילוי נשמת אימו, מתחילים ללמוד, עוברים תוך כדי לראיות ממקומות אחרים מפרשים, מסבירים מנסים להבין, לרדת לעומקן של המילים. שוכחים איפה הם נמצאים או כמה זמן הם שם. אבל חצי שעה אחרי תנועה מהמיטה מחזירה אותם להווה הם מרימים את העיניים פוגשים במהללאל שמתרומם נוטל ידיים יוצא לחדר השני וחוזר כעבור דקות אחדות לבוש גלימה נקייה.
ניגש לשולחן נעמד לידו מחווה קידה ונותר עומד. מיכאל ואולה סימנו לו יחד שהוא רשאי לשבת. הוא התיישב הסתכל עליהם בזהירות. מיכאל הרים את ידו לכיוון הקלף שעל השולחן ושאל: "נמשיך ללמוד?"
מהללאל מסמן לא בראשו. והתחיל לדבר בלחש, בקול צרוד: "הכל בסדר, פשוט. בבוקר עליתי לקברה של אימי. הרגשתי בדרך שהלב שלי נשבר, אבל שם הרגשתי שהוא נשאר שבור על המצבה הקרה.
בהמשך היום נתקלתי באוצרות של אימי ובבגדי ילדות שלי שנשתמרו. אני לא יכול לתאר מה הרגשתי. זה היה מעל ומעבר לכל דבר שחוויתי אי פעם.
ואז מתוך כל הבגדים האלה, נפל מכתב שהיא כתבה לי כשבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שאני עוד אשוב".
הוא השתתק. דקות ארוכות שתקו כולם. ואז מיכאל שאל: "תגיד, פעם אחת באמת באמת התאבלת עליה? ישבת עליה שבעה? משהו?"
מהללאל נענע לשלילה. לא.
מיכאל התרומם, ניגש לדלת ביקש מהמשרת: "תוכל להביא לי גלימה ישנה של מהללאל?"
המשרת מסתיר את פליאתו הלך וכעבור שני רגעים שב כשהגלימה בידו מגיש אותה לנסיך.
מיכאל ניגש לשולחן מסמן למהללאל לקום. מהללאל נעמד, מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה מלביש לו את הגלימה הישנה.
הוציא את חרבו מהנדן ועשה קריאה כדין: "ברוך דיין האמת", מילמלו השלושה.
כיסא נמוך הובא ומהללאל הושב עליו. מיכאל ואולה הביאו כיסאות וישבו סביבו הוא הוריד את ראשו דומע.
ואז בהחלטיות הרים אליהם מבט. "ספרו לי עליה. אתם שניכם הכרתם אותה. ספרו לי?"
ואולה פתח: "היא הייתה לי אמא במשך תקופה ארוכה מאוד. היא אישה טובה, יראת שמים. בעלת חסד. תמיד הייתה לה מילה טובה לכל אחד. מחמאה, או ממתק". הוא החל מספר אנקדוטות קטנות מחייו אצל דודתו. כשמיכאל מוסיף ומזכיר. הם בוכים וצוחקים דומעים ומחייכים. כשאל החדר נכנס בסטיאן, מלווה בגאטלי, הוא נכנס לחדר וברגע הבין את המצב. הביא שני כסאות והתיישב, יחד עם רעייתו והם הוסיפו סיפורים משלהם עוד ועוד מילים נאמרו על האישה הגדולה הזו. על המחלה שהכריע אותה ושלושה מילדיה, ועל שלושה ילדים נוספים שנפרדה מהם בחטף, על הנקיפות מצפון שליוו אותה שנטשה את בנה לבדו על ספינה. אבל השעה עברה והגיע הזמן לקום ולהמשיך הלאה בחיים.
מיכאל קם ראשון, ואמר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
אחד אחד הם קמו, שולחים מילות נחמה. מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה הקרועה מגיש לו את הגלימה שלבש קודם ואז חזרו והתיישבו סביב השולחן. ומהללאל פנה למיכאל: "הרב, אימי השאירה מכתב, האם עליי להתייחס למכתב כצוואה? האם עליי לבצע כל מה שכתוב בו?"
מיכאל היסס. "איך אני יכול לענות אם איני יודע מה מהדברים אתה רואה כצוואה."
ומהללאל הסביר: "היא כתבה מכתב ארוך, ארוך מאוד. מלא במילים ועצות של אמא. מיכל הסוגים. אבל ישנם שני דברים שהיא לא כתבה כעצה אלא אולי יותר כעובדה.
בערך בכל שורה במכתב מופיע שם הילדות שלי. כמו קינה. בני מיכאל מיכאל בני בני בני מיכאל. אבל זה מתחיל כך. וזה לא נגמר. לאורך כל המכתב מוזכר שמי".
"ומה הדבר השני?"
"כאילו ברור לה שאני מגויס לצבא. שאני לוחם לצד אבי ולצד אולה בשביל המלך. כל מיני בקשות ועיצות בתחום הזה. כאילו זו עובדה. לא המלצה לא עצה. עובדה. עובדה שאני שב עובדה שאני מיכאל ועובדה שאני חלק מהמערך המלחמתי מתכונן לרשת את מקומו של אבי בשולחן המלחמה".
הנסיך היסס, ואז שאל: "סליחה שאני ככה, אבל אין לך פטור על נכות?"
חיוך קטן עלה על פניו של מהללאל: "איך לומר. לפני שנה הנסיכה אונמר ראתה אותי באחד מהתקפי הכאב הקשים ביותר שהיו לי. היא הלכה לביתה וחזרה חמושה בארגז מסעות בגודל בינוני ובמשרת. היא הודיעה לי שזה משרת צמוד לחודשיים הקרובים ושעליי לציית לו. טוב לנסיכה אי אפשר לומר לא.
המשרת הזה היה ממש מעיק. כל תרופה יועדה למשהו אחר. את זה באוכל את זה בשתייה ההוא למריחה בבוקר, ההוא לפני השינה, ההוא במי הרחצה ועוד ועוד. עד שארגז המסעות לא התרוקן מתכולתו הייתי צמוד לאיש 5 פעמים ביום.
הסתיו הקדים השנה, ולמרות שבדרך כלל אני מעדכן את כולם מתי הוא מגיע. כבר חורף ואיני מרגיש כל זכר למכות החרב שספגתי".
"אז עכשיו אתה שואל אותי האם עליך לקיים את הצוואה הזו? לשוב לשם מיכאל ולהתגייס לצבא.
אם אפסוק לך בתור רב, אתה תהייה מחויב לקיים גם אם לא תרצה, ואם בתור חבר? אני לא בטוח שאין לי נגיעות אישיות בנושא. אין לזה תוקף של צוואה. אין עדים ואין שום דרך לכפות עליך לקיים את רצונה של אמך. לא מהללאל. תצטרך להתייעץ עם מישהו אחר".
"תודה הרב".
כולם יצאו, נשארו בחדר רק בסטיאן ומהללאל. מהללאל מביט מהצד באביו, אך זה משפיל מבט. "אני לא יכול לייעץ לך. תמיד ידעת מה אני רוצה. וכעת אתה יודע גם מה רצונה של אמך. אבל יש כאן גם אותך ורצונך שונה. ואתה כבר לא ילד. איננו יכולים לכפות עליך את דעתינו".
"אבא? מה אתה היית עושה?" "לא יודע".
"מה אני יעשה?"
"בחירה שלך.
אבל דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות. אין לך כבר אפשרות לעמוד על הגדר. כל דבר שתעשה יחשב שבחרת בזה. ואת זה כבר יהיה מאוחר מדיי לשנות".
"אבא?" מהללאל משפיל מבט.
ואז-
"אבא אני רוצה לקחת את המילים שלה כצוואה אני רוצה שאתה ואמא תתוו לי את הדרך".
דממה, אביו לא זז. ואז נשיקה מרפרפת על לחיו. ידו של אביו נשלחה לאורך גוו בחיבוק אמיץ.
"תודה מיכאל".
למחרת. בישיבת הממשלה, במהלך הפסקה קצרה בין הנואמים ביקש בסטיאן ממזכירו לארגן צו גיוס על שם מיכאל מקאן, שירות באתיל בלבד ואישר קבוע ללינה בבית.
המלך שמע את הלחישה. וקמט הסתמן על מצחו. מנסה לנחש לאן זה מוביל.




סליחה.
אני יודעת שזה הזוי.
אבל זה הדבר הראשון שעלה לי על המקלדת כשניסיתי להיזכר איך כותבים.
בעיקר מעניין אותי דעתכם על סגנון הכתיבה והדיוק התחבירי סימני פיסוק ושטויות כאלה

אֵיךְ עוֹלִים הַצְּלִילִים מֵהַיָּם הָרָחוֹק
אֵיךְ נִשְׁבָּרִים כְּגַלִּים אֶל חוֹף מַחְשְׁבוֹתַי
וְאֵיךְ מִתְפָּרְעִים הֵם, בְּלִי סֵדֶר, בְּלִי חֹק
מְבַלְבְּלִים אֶת לִבִּי, מְבַלְבְּלִים רַעֲיוֹנוֹתַי.

וְאֵיךְ אוּכַל אֶל הָאֹפֶק לִצְחֹק
כְּשֶׁחָרָבָה מְיַבֶּשֶׁת אֶת זִכְרוֹנוֹתַי
וְאֵיךְ אוּכַל אֶת רִגְשׁוֹתַי כָּךְ לִמְחֹק
כְּשֶׁשִּׁירָם גּוֹוֵעַ הַרְחֵק, וְאֵין מִי יוֹדֵעַ מָתַי -

מָתַי תָּבוֹא גְּאֻלָּתִי כָּאן לִשְׂחוֹק
וְאֶבְקַע אֶת יָמַי וְאֶבְקַע אֶת לֵילוֹתַי?
אֲבָל הִיא כָּאן, וְאֵין בָּהּ לִדְחֹק -
הִיא תָּבוֹא. וְעוֹד אַפְלִיג אֶל שֶׁמֶשׁ זְרִיחוֹתַי.

הוא סגר את המחשב בחבטה.
הפרק קצת איכזב. עד עכשיו פרחחניקים הוכיחו רמה גבוהה, שימת לב לדקויות, וברוידא בכלל, לא להאמין שהוא חילוני, כזה שליטה בישיבישקייט, געוואלדיג.
לא חשוב. העיקר העביר עוד שעה.

הוא נשכב והביט בתקרה. רכבים חולפים האירו אותה לסירוגין. אור ראשון של בוקר כבר מפציע. לילה טוב.
הוא נטל את הטלפון וחיפש שם שום דבר מיוחד. אין חדש. לא קרה כלום בעשרים דקות האחרונות. הניח את הטלפון, ונשכב.

התמונות רצות בראש. הנה הוא סיים פגישה רביעית עם חדווי. היה סביר ומעלה. היא היתה מוכנה לסגור, הוא ביקש עוד פגישה. לא משהו מסויים. סתם. לראות שבאמת הכל מושלם. זה עסקה לכל החיים, לא?

אחרי הפגישה טייל על גשר קוקה קולה לכיוון גבעת שמואל, מלברו לייט ביד, ובקבוק קולה צונן בשקית. לחשוב בשקט.
הוא חשב, והגיע למסקנה שלא. היא טובה, נחמדה, הוא באמת נהנה בפגישות, אבל יש בה איטיות כזו שזה לא מתאים לו. הוא זורם, ספונטני, קליל, מסמר בחברה. היא תכביד עליו.
תבוא אחרת, יותר טובה. בעזרת השם.

באו כל מיני. היא כבר התארסה מזמן, הוא עדיין בשוק.

בהתחלה רק היה עובד בסדר שלישי במחסן ירקות. בגילו, לא זה מה שיפיל שידוך. אחר כך הוציא רישיון על משאית, ונהיה נהג חלוקה.
ההצעות טפטפו ובסוף פסקו. גם כשכבר מציעים, הוא מיד מחפש איפה הקאץ'. ברוב הפעמים לא צריך לחפש הרבה. בעיות רפואיות, נפשיות, משפחתיות, עם ילד, בלי ילד. הכל כבר היה. ושום דבר לא עושה לו חשק להתארס. זה כמו לבחור בין עגבניה אדומה ועסיסית אבל עם ריקבון בצד, או עגבניה כמושת פנים, או אחרת ירקרקה וחמוצה. את כולם הוא משאיר על המדף. הבעיה היא שגם הוא נשאר על המדף.
לפעמים הוא מרגיש תסכול שגורם לו ממש לכאב בטן. איך. איך זה קרה. ומה יהיה הסוף. תמיד היתה לו הרגשה שהוא יתקע. ככה. כי תמיד הוא נדפק בחיים. בכל דבר.
זה התחיל מזה שבישיבה קטנה קלרמן ביטל איתו את החברותא ברגע האחרון, ובגלל זה הוא לא התפתח מספיק בלימוד, ובגלל זה הוא לא התקבל לאמרתי אחכמה והלך לדבורץ. ונכון שבחברה הוא היה שפיץ, אבל בלימוד הוא כבר לא השקיע. הוא קלט מיד שהרמי"ם שם סתם עושים לומד'ס בכאילו. עדיף לא לשמוע מהם שיעורים כדי לא להתעקם.
אחרי שנתיים עבר למיר. פה כבר היה בלגן שלם. תמיד היה מעניין בחוץ ליד החנויות של האוכל. אבל גם זה נמאס לו. הוא הלך לחיזוק לישיבה באנטוורפן, ובאמת, בזכותו הישיבה התחזקה מאוד. כל כך התחזקה שהודיעה לו שהוא כבר לא מתאים להם. ואז הוא הלך לישיבה של הרב פינסקר, שזה היה ישיבה לקיבוץ עם הלכה למעשה, אבל כבר נמאס לו מהכל.
הוא חיכה להתחתן, ואז להרביץ כזה שטייגן בכולל, שתוך שלוש שנים ידע נשים נזיקין עם כל הרייד. אבל הוא לא התחתן. ולכן הוא בגיל שלושים ושש, גר במחסן בפסגת זאב, בלי אשה וילדים, בלי כסף, וכל ההשכלה שלו זה רישיון ג'. יש לו המון חברים בפייס, ונותנים לו לייקים לפוסטים, אבל זה לא.
כל פעם שהוא עושה את החשבון הזה, הוא מרגיש אפס. כישלון גמור. טוטאל לוס. והוא עושה את החשבון הזה כמה פעמים ביום.

היום היה קצת מעניין בכביש, אוטובוס של אגד ניסה לחתוך אותו בכנפי נשרים, הוא לא ויתר, הסוף היה שהמראה של האוטובוס נשברה. הם עצרו בצד להחליף פרטים, ובינתיים כל האוטובוס הסתכל עליו. היה נראה לו שראה שם את חדווי.
אם לא היה מוריד אותה, מסתמא היו נשואים כבר איזה שלוש עשרה שנים. יש סיכוי טוב שהיו גרים ברמות א' לדוגמא, בטח כבר היה קונה תפילין לזאבי, ואולי היתה לו גם בת בגיל בת מצוה, נגיד שרי, סתם לדוגמא, ועוד ילד בכיתה ג' נקרא לו איציק, ועוד ילדה במשפתחון, ציפי. לא. ציפי הוא לא אוהב. הם היו קוראים לה יפי. כן. ואולי עוד ילד בדרך. והוא היה אברך כולל שמקפיד על שמירת סדרים, לא בשביל הכסף, כי חדווי היתה מכניסה מספיק מהמשרד רואי חשבון, הוא פשוט היה מנצל כל דקה. אולי גם היה עושה שימוש ויושב בבית הוראה. לא מופרך בכלל. וגדולי הפוסקים היו מכירים אותו. הוא היה מגיע אליהם עם שאלות בהלכה, האם לפסוק בשעת הדחק כמו הט"ז או שאפשר להקל כמו שמצא בנודע ביהודה מהדו"ת ח"ב סימן מ"ט.
עם האיטיות של חדווי היה מסתדר. בדיעבד כבר השלים עם זה המון פעמים. לא רק בדיעבד, אפילו לכתחילה היה לוקח אותה היום. רק מילה אחת אז.
אם הוא זוכר נכון, דיברו שיקבל שני שליש דירה בירושלים. היום, אין לו שום סיכוי להגיע לזה. אם הוא יתחתן בסוף עם איזה רווקה זקנה, צריך לקוות שאבא שלה בחיים, או שאולי עדיף שכבר מת ולא אכל הכל על תרופות, ושיש לה קצת חסכונות שיספיקו להון עצמי לדירה בדימונה.
הפעם כואבת לו הבטן ממש חזק. הוא הלך פעם לפסיכולוג שניסה לשחרר אותו מרגשות החרטה. עדיף לא להיזכר במה שהיה שם. הוא בכה, ולא העיז לבוא לעוד ביקור. וחוץ מזה מה זה יעזור. החיים שלו גמורים. בגיל ארבעים לעשות חלאק'ה לילד בשעה שאחרים מובילים לחופה. אוי איך הוא פספס את הרכבת.
קשה לו מאוד. לפעמים, כמעט כל יום, הוא קם בשתיים עשרה להניח תפילין, ולפעמים מכוון שעון מעורר ללפני השקיעה, אבל הקדוש ברוך הוא בטח סולח לו. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.

בכי של תינוק הציק לו. אוף. מה קורה היום. קול אשה דיבר אליו. הוא נחרד, וקפץ מהמיטה. הקול המשיך: חיים, תעשה לה דייסה בבקשה. אני גמורה. קול מתנגן כזה באיטיות מעצבנת. חא-אים, א-ני גמו-רה.
איזה טעות עשה שהתחתן איתה. הסחבנות שלה גומרת עליו. רוגע כזה שבגללו פספסו פעם את האוטובוס האחרון לבני ברק. למה היה כזה פזיז אז. וזה לא צודק שבגלל החלטה של ילד טיפש בן עשרים, הוא צריך לסבול כל החיים.

לי זה לא יקרה.

זה לא היה עוד אחד מהמשפטים שאנשים נוהגים לומר על עצמם – זו הייתה לו ידיעה ברורה. לי זה לא יקרה, וזהו. הרי תראו כמה אני נזהר. עובד מהבית כבר שנתיים, קונה רק במשלוחים, רווק מזדקן (ועשיר, יש לציין), שחי לבדו ויוצא החוצה רק לצורך ריצת בוקר, בעוד אנשים אחרים רק מפהקים את תחילת יומם.

אז למה שזה יקרה לו?

כשהתחילו הדיבורים על האומריקון (והוא היה מעודכן היטב, אתרי החדשות היו ההפסקה הקבועה שלו בין שעות העבודה) הוא עקב אחר הדיווחים באצבע מדושנת ובעיניים בוהקות מנחת. הרי לו זה לא יקרה, נכון? הוא לא פוגש אנשים בכלל, אם לא להחשיב את ריבועי הזום שמרצדים אצלו פעם ביום על המסך, אז למה שהגל המדבק במיוחד הזה יגיע אליו? הוא היה מוגן. מפני הזן, מפני העולם. הוא היה לעצמו ועצמו היה בשבילו.

דפיקה על הדלת הבהילה את אצבעו, שעמדה לסגור את חלון החדשות ולפנות בחזרה לחלון התִכנות שעליו עבד. דפיקה על הדלת? שום משלוח לא אמור להגיע אליו כעת. רק אתמול הזמין ארגז מלא מהסופר, ועוד ארגז מלא בספרי מתכנתים חדשים.

חשב להתעלם, להתחיל לכתוב את הקוד, גילה שהוא לא מצליח.

בהיסוס חיפש את המסכה. מסכה חד־פעמית, כחולה, ששימשה אותו בכל הפעמים שבהן המשלוחן התעקש לראות את פניו ולקבל את חתימת ידו. עטה אותה בידיים לא מיומנות, ניגש אל הדלת, הציץ בעינית. מה הוא ציפה בעצם, זה לא שהוא מכיר את המשלוחנים שמגיעים אליו.

"מר גוטמן?" שמע את הקול העמום בעד לדלת. "זה אני, יום-טוב, השכן שלך."

יום-טוב? כן, נדמה לו שזה השם שחרות בצבעים בוהקים על הדלת שמול הבית שלו. הדלת שמובילה אל הבית שממנו תמיד נשמעים קולות עליזים מדי שמפרים את ריכוזו. הוא יכול לדעת בדיוק מתי יש למשפחת יום-טוב ילדים בבידוד ומתי הם זוכים לבקרים של שגרת לימודים.

"אתה יכול לפתוח? יש לי פה משלוח בשבילך." משלוח? מדוע אדון יום-טוב הפך למשלוחן – והוא הרי נהג הסעות, למיטב זיכרונו? "מאשתי, שתחיה. הכינה לך כמה מטעמים. אמרה שזה בטח ישמח אותך בבדידות שלך בדירה לבד. וגם הילדים הוסיפו ציורים יפים!"

גל של בחילה עלה בו. מטעמים? של אנשים זרים? ועוד עם ציורים, שמי יודע במה נגעו הידיים שציירו אותם לפני שהכינו את הציורים עצמם?

"אהמ." הכריח את עצמו לומר. "תודה. כן, תודה. אתה יכול להשאיר את זה פה? אני לא רוצה להידבק."

בעד לעינית ראה את פניו המעוותות גם כך של אדון יום-טוב מתעוותות עוד יותר. אחר־כך הוא משך בכתפיו, הניח את החבילה שבידיו על הרצפה ליד הדלת, מסר את שמו כברכה אחרונה, "יום טוב לך, מר גוטמן!" ונפנה משם.

הוא הלך, אבל הסלידה נשארה. מה הוא חושב לעצמו, באמת. מה הם חושבים לעצמם בכלל. הבוז מילא את לבו, לאדון יום-טוב ומשפחתו, לכל האנשים שחושבים שהם צריכים לדאוג לכל העולם רק כיוון שבורא העולם דאג להם למשפחה ולחיים מלאים.

הוא לא זקוק לכל זה, בסדר? טוב לו!!



זה קרה לו.

הוא לא האמין בהתחלה, חשב שהשיעולים והחולשה וכאבי הראש והבטן הם כלום, אבל כמה בדיקות ביתיות שעשה הוכיחו את שהכחיש: גם הוא חלה בקורונה.

הוא לא ידע את מי להאשים. אולי את המשלוחן שהביא לו את המוצרים לבית והתעקש גם לפטפט אתו בנוסף לבקשתו שירד אליו לחניה כדי לקחת את המשלוח. אולי קבוצת הקשישים שנתקל בה במהלך ריצת הבוקר שלו לפני כמה ימים, כולם נראו בריאים וחסונים – אבל אי אפשר לדעת. רגע לפני שהמשיכו בריצתם שלהם הוא חש בטיפות הרוק שנטפו על צווארו מהקשיש שבו התנגש. או שאולי – כן, זה הכי מסתבר – היה זה המשלוח ממשפחת יום-טוב.

בעצמו לא ידע למה בסוף הכניס אותו הביתה, כשנעלו נתקלה בו כשיצא בבוקר למחרת לריצה. את עצמו לא הבין כשפתח בזהירות ובכפפות על ידיו את החבילה העטופה היטב, ובחן בחשדנות את העוגות ואת הציורים הצבעוניים. ובעיקר לא הבין איך קרה שהתלוותה אחת העוגות אל קפה הבוקר שלו ונבלעה הישר אל פיו. מזמן לא אכל עוגות ביתיות. אולי הגעגועים לאמא הכריעו אותו.



הגעגועים כמעט הכריעו אותו בימים הבאים. נראה היה כאילו הם קשים יותר מהמחלה עצמה. כבר שנים שהוא לא חולה, וזיכרונות ילדות מאמא מגוננת ומגישה תה ומודדת חום ביד רכה רדפו אותו בין שיעול לבין סחרחורת. אבל אמא – כבר מזמן הפסיק להרים אליה טלפון מדי פעם, לעדכן מה שלומו. ואמא –

דפיקה נשמעה על הדלת, הקפיצה אותו מן הספה המוצפת כריות. אפילו כוח להזמין משלוחים כבר לא היה לו בימים האחרונים. גם כך כל מה שרצה היה לכרסם שאריות של קרקרים יבשים. מי זה הפעם?

יום-טוב. גם בעד לראשו המתנדנד הצליח לזהות את הפרצוף היחיד שנקבע בזיכרונו מלבד אלה שמהעבודה.

"מר גוטמן?" שוב נשמע קולו העמום של השכן ממול. "הבנו שאתה מאומת... איך אתה מרגיש?"

לא הצליח לענות. גולה נתקעה לו בגרון. דווקא הגרון לא כאב עד עכשיו. איך הם יודעים בכלל? איך הם – מרגישים – בכלל. ואיך זה מרגיש כשמישהו שואל איך אתה מרגיש.

"אני מקווה שאתה בסדר... הכנו לך פה כמה דברים טעימים – מקווה שחוש הטעם לא אבד לך, אומרים שבאומריקון זה פחות התסמין – והילדים גם התעקשו להשאיל לך כמה מספרי הקריאה שלהם," אדון יום-טוב הצטחק. "כשיהיה לך כוח, תפתח את הדלת ותיקח את מה שהכנו לך, טוב? כתבתי פה גם את מספר הטלפון שלנו – אל תתבייש להתקשר ולבקש מה שאתה צריך, בסדר?"

הוא ידע שהוא כן יתבייש.

והוא ידע שייקח את המשלוח, ברגע שאדון יום-טוב ייעלם. אין לו מושג אם הוא כבר חלה בעצמו או לא – בתור נהג הסעות יש סיכוי גדול שכן – בכל אופן, הוא לא רוצה להדביק אותו.

הוא ייקח את המשלוח, ויקרוס בחזרה אל הספה.

יקרוס אל הספה, ויפתח את המשלוח.

יפתח את המשלוח, וייהנה עד תום מתכולתו. כן, גם מספרי הילדים.

ובעיקר – בעיקר ייהנה מהחום האצור בתוכו.

החום שפעם אצרה אמא למענו, וכעת, במקום קברה הטרי, הוא כבר התפוגג לקור מחליא.

ואולי – כן – אחרי שייהנה מהמשלוח ומהפינוק שלא מגיע לו, ואחרי ש – כן – יחלים סוף־סוף –

הוא ייסע אליה. יבקר את קברה, שאותו לא ראה מעולם.

ישב לידה, יבקש סליחה,

ויבטיח לחזור אל העולם. ולעולם לא יבוז לשום אדם ולא יפליג מעצמו חששות רחוקים-קרובים.

כי אין לך אדם שאין לו שעה. גם לאמא שלו הייתה השעה, גם לאדון יום-טוב ומשפחתו הגיעה השעה,

וגם לו יש שעה. גם השעה שלו עוד תגיע.



"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:"

אמש שקעתי בכורסא שבסלון, כוס תה רותחת בידי, רגליי נעוצות בין צלעות הרדיאטור, וייחם לי. רק מחשבה על הקור שבחוץ כבר מצמררת, כמו חיכוך של קרח בזכוכית.

תוך לגימות רועשות מ'ארל גריי' לימוני, התחלחלתי, דמיינתי את חסרי הבית הישנים ברחובה של עיר, בלילה קפוא שכזה, מכורבלים בסחבות ושקיות, זו סכנת מוות.

אז עלה במוחי רעיון התנדבותי יוצא דופן, אמנם אני לא צדיקמן אבל גם אני יכול לצאת אל השדרה ולאתר איזה 'דר-רחוב' מסכן, להעניק לו שמיכה חמה, ואולי גם להיות לו לחברה לזמן מה, סולידריות לשמה.

כך יצאתי מביתי החמים אל הקיפאון השקט שבחוץ, הרחוב השחור והמנצנץ גיחך לעומתי במשב צמרות מטלטל, נשימותיי התכופות מעלות אדים מסתלסלים, קר.

צעדתי בינות לספסלים, חציתי גינות רטובות וכבישים גועשים, ואז ראיתי אותו, ספק יושב ספק שוכב, לידו עגלת סופר ענקית עמוסת קרטונים רטובים, פחיות ובקבוקי פיקדון, ומשולש אחד של מע"צ.

בידו החזיק שקית ירוקה, צעיף מוזר כיסה את צווארו עד מעלה אפו, ניגשתי אליו בעדינות וביקשתי את רשותו להצטרף אליו לספסל, "בשמחה אחי", אמר, "חיכיתי לך".

"רוצה שמיכה?" שאלתי אותו והוצאתי שמיכת פליז מאמתחתי. "אואה", הביט בי בתימהון, "באת מאורגן, מה?" התכסינו שנינו ושתקנו.

"קשים החיים, אה?" פלט לפתע. "יהיה טוב", אמרתי לו, "בסוף תיפול הממשלה הזו והכל יחזור למסלול". התחלנו לפטפט פוליטיקה ומזג אויר לסירוגין, נשפנו בידיים ונהנינו.

במדרכה ממול נעמד עובר אורח עם עיניים גדולות ונעץ בנו מבטים דוקרניים. "תראה מה זה חסרי נימוס", מלמלתי לחברי החדש, "אדם חסר בית יושב על ספסל, לא מזיק לאף אחד, ויש לאנשים ביקורת".

אחרי שסיכמנו שביבי לא ילך על עיסקה ושאחרי שהוא יפרוש מהפוליטיקה העולם יתאדה, נמנמנו מעט, הצלילים הפסטורליים של הטבע האורבני כנראה מרדימים, ואפילו משכיחים את האיש המעצבן שלא מפסיק להסתכל עלינו.

צליל מתכת חורקת הקפיץ את שנינו, מצמצנו וסרקנו סביבנו, משהו מוזר, ה-ע-ג-ל-ה, העגלה העמוסה בכל שלל רחובות תל אביב, נעלמה!!!

"ג-נ-ב-ו ל-ך א-ת ה-ע-ג-ל-ה", צעקנו שנינו והבטנו זה בזה, "זה לא היה שלך?" שוב שאלנו יחדיו.

וברחוב הסמוך איש עם עיניים גדולות ועגלה עמוסה מחפש ספסל אחר.

וּלְעִתִּים
צָרִיךְ
לַיְלָה
אֶחָד
קַר

וְלוּ
בִּכְדֵי
שֶׁנֵּדַע
לְהַעֲרִיךְ
אֶת
הַשְּׁאָר.

ברצוני לשאול האם שווה להשקיע ולכתוב ספר סיפורים?

"אבא, למה אתה דוחף מקלות לתוך האף שלך"? שאל דודי הקטן בתדהמה.

"שניה אחת", ענה לו אבא לראשונה.

"אבא, יש לך עוד מהמשחק הזה שממלאים בו מים בקצה והוא נצבע בורוד עם קווים חזקים באמצע"? מנסה דודי את מזלו בשנית.

"מישהו ראה את משטח הבדיקה שלי"? לאט אבא במהירות.

"אני", אמר דודי. "כבר מילאתי לך מים בפנים, נכון אני עוזר תמיד"?

תמיד ידענו שאבא שלנו הוא "הצעקה האחרונה", אבל הצעקות שהיו שם היו צעקות דור 5. משהו שלא שומעים כל יום. צעקה מרירה ומתח שניתן לחתוך במטוש.

"אתם יודעים כמה עולה ערכה בודדת של האנטיגן הזה? אתם מבינים כמה אנחנו משלמים בכל יום על השטויות הללו? על ההחלטות המוזרות והמתחלפות של האנשים המוזרים שבחליפות"?! נהם-נאם אבא ומזג לעצמו שתיה [לא ממותקת] בכוס [לא חד-פעמית].

ורק דודי הקטן לא הבין כל כך את ההיסטריה. מחשבות של ילדים קטנים עברו בראשו: "שווה לשלם כל בוקר כמה שקלים ולגלות שכולנו בריאים. לא נדבקנו. לא הדבקנו. הגוף שלנו חיוני ובריא. לא שווה כמה שקלים? זה כ"כ מובן מאליו שקמים בריאים ללא שום תסמינים? לא שווה לפעמים לבדוק את גופנו ולהשתומם נוכח הפלא העצום הזה?! ה"שחרית" של אחרי 'אנטיגן' צריכה להיות שונה משחרית רגילה. רופא כל בשר ומפליא לעשות".

אבל דודי לא אומר כלום. הוא מבין שעכשיו אבא כועס. עכשיו עת לחשות.

אבא מסיר את עיניו ממשטח הבדיקה ומפטיר בעצבנות: "שלילי".

כך כל שיחה שלהם הסתיימה,

כשקיבלו תשובה שלילית מטיפול מייגע, כשערגו לילד טהור עיניים, כשחשבו על סלון מבולגן ממשחקים, כשרצו, כמה רצו, ילד. או ילדה. מישהו שיהפוך אותם לאבא ואמא.

כשחזרו מאוכזבים מעוד פגישה כושלת, כשהשדכן התקשר שוב להציע הצעה ממוחזרת מלפני שלוש שנים, כשבכו את חייהם לסידור צהוב מדמעות, כשכמהו כל כך לבית. למישהו שיהיה שם לצידם.

כשהתפרקו על מצבות מכוסות פרוכת קטיפתית בבית לחם, בחברון, בבית הקברות העתיק בצפת, במירון, בנתיבות, בעמוקה. כשהדליקו נר לעוד צדיק, כשסיימו את יום הארבעים בשיר השירים, כשהביטו על אבני הכותל במבט מטושטש מדמעות, כשציפו לישועה.

כשלמדו שוב את שער הביטחון, אמרו את פרשת המן, הקפידו על ברכת המזון מהכתב. כשהביטו בביתם הרעב ללחם, בבגדים הישנים של ילדיהם, כשהרגישו גשמיים כל כך שמחשבותיהם סבבו סביב השקל הישראלי החדש.

כשראו סביבם טירוף משתולל, כשפחדו פחד משתק מהתוהו הסובב אותם, מהחושך המכסה ארץ, כשלא ידעו איך אפשר לשרוד עולם כזה, לאן הכל הולך, ולמה הכל קורה כל כך מהר ומה זה הבלבול הזה.

תמיד הסתיימה כך השיחה,

באנחה גדולה המשברת את הנפש ואמירה אלמותית:

צריך משיח. דחוף.


ואז, בוקר אחד של מוצאי שביעית, הוא בא.

למצפים, למחכים, לחולמים, למקווים. דפק על הדלת ונכנס. אמר בהתרגשות שלא הצליח להסתיר "הגיע זמן גאולתכם!"

והם, הסיטו לרגע מבט ממסך, חננו אותו במבט חטוף. מלמלו "או.קי." וחזרו לעבוד.

בָ''הּ

כֻּלָּם חָגוּ סְבִיב עֵגֶל הַשִּׁירָה, הַהוֹד וְהֶהָדָר.

נָעוּ אֲחוּזֵי שִׁגָּעוֹן סְבִיב הַמּוֹשִׁיעַ, זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר נָכוֹן, לְחַדֵּשׁ, לְרַגֵּשׁ.

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִכְבַּשׁ בִּקְסָמָיו. שִׁירָתוֹ, הֲגִיגָיו.

כֻּלָּם הֵמֵסּוּ עַצְמָם מוּל לַהֲטוּטֵי נִפְלְאוֹתָיו.

אַף הוּא חַג סְבִיב עַצְמוֹ. המיס עַצְמוֹ מוּל הֲדָרוֹ.

מִצְטָרֵף לַהֲמוֹנִים. שֶׁחָגִים וְחוֹזְרִים חָלִילָה.

וְהָיָה הָעוֹלָם לְמַעְגָּל אֶחָד גָּדוֹל שֶׁל כִּשְׁרוֹן פְּלָאִים.



וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם.



לֹא נוֹתְרוּ בְּנֵי אָדָם. פְּשׁוּטִים.

שֶׁאֵינָם אוֹהֲבֵי שִׁירָה

אֵינָם מְבִינֵי כִּשָּׁרוֹן

אֵינָם אֲחוּזֵי לַהַט.

שֶׁיִּזְעֲקוּ, כְּשֶׁקּוֹרֶה עָוֶל, שֶׁמִּתְרַחֵשׁ כְּאֵב.

הָעוֹלָם הָיָה מָלֵא בִּבְרָקִים וּבָרְעָמִים.

בַּשָּׁמַיִם תְּכוּלִים וּבַיָּם רוֹגֵשׁ.

בְּחַיּוֹת וְעוֹפוֹת, בִּיפִי הַבְּרִיאָה.



כְּמוֹ טֶרֶם יָצַר הַבּוֹרֵא

אֶת הָאָדָם מִן הָאֲדָמָה וְיִפַּח בּוֹ נִשְׁמַת חַיִּים.

בָ''הּ

הַכְּסוּת שֶׁעוֹטָה הַנֶּפֶשׁ
לְבִלְתִּי רְאוֹת מָה בָּהּ
לְבִלְתִּי הֲבֵן מָה מִתְחוֹלֵל בָּהּ
הִיא סוֹדָה שֶׁל בְּרִיאָה.
אֲלָפִים מִשְׁתַּחֲוִים לַכְּסוּת,
אֲלָפִים צוֹעֲקִים: נֶפֶשׁ.
אֲלָפִים רוֹצִים לָדַעַת מָה זֶה?
וַאֲלָפִים עֵינֵיהֶם בּוֹרְקוֹת מֵהַלֹּא נוֹדַע.
וְהָיוּ אֵלּוּ מְרִיבִים עִם אֵלּוּ
עַד בּוֹא הַשַּׁחַר.
וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה
וַעֲדַיִן בְּתוֹךְ הַדִּמְדּוּמִים
מְשׁוֹטְטִים מַאֲמִינִים,
וְשֶׁאֵינָם. הַמְּבַקְּשִׁים הוֹכָחָה. מְבַקְּשִׁים פֶּסֶל וּתְמוּנָה.
וַאֲלָפִים מַפְצִירִים בָּהֶם שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה.

בשעות האחרונות התפרסמה ידיעה מרעישה בקרב אזרחי ישראל, ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה כיום בדרך לחתום על עסקת טיעון עם הפרקליטות, ובזה תבוא אל סיומה סאגה משפטית-פוליטית שנמשכה קרוב לחמש שנים, וטלטלה את כל המערכת הפוליטית, זו שבסופו של דבר הביאה להפיכה שלטונית במדינת ישראל.
לא חלף זמן רב מפרסום הידיעה, וכבר ארגוני השמאל הודיעו על כוונתם לפתוח בסדרת הפגנות מול ביתו של הקדוש מנדלבליט, במטרה למנוע ממנו לחתום על עסקת הטיעון. הם אלו שהזדעזעו בכל פעם שנתניהו העז לכפור באישומים שהאשים אותו מנדלבליט, הם אלו שחרדים לכבודה של מערכת אכיפת החוק, וכעת לטעמם הגיעה השעה להשפיע עליו להימנע מחתימה, כשם שהשפיעו עליו להגיש את ההמלצות לפתוח בחקירה לפני כחצי עשור.
ניתוח הכוונות מצד שני הצדדים להגיע לחתימה, מוביל לאינטרס ברור מצד שניהם. הפרקליטות שגם ככה מבינה שהאישומים תלויים על בלימה, והרשעה בבית משפט ממש לא מוכרחת, חרדים מיום פסיקת הדין שמא יזוכה הנאשם. מאידך, נתניהו שלא מעניק אף קמצוץ אמון במערכת המשפט, משוכנע באי יכולתו לזכות במשפט צדק, וממילא מעדיף לסיים את הסיפור מהר ככל הניתן, וללא הרשעה.
אנו החרדים יכולים רק להרוויח מעזיבתו של נתניהו את המערכת הפוליטית, דבר שיביא בוודאות גמורה להפלת הממשלה בתוך תקופה קצרה [עוד לפני שיספיק ליברמן לחדש את גזירת המעונות בשנה הבאה], ומה שיגרום שוב להקמת ממשלת ימין-חרדים רחבה מאוד, עם יכולת הטלת ווטו על צירוף ליברמן לקואליציה. ולכן, מי שאמור להיות מודאג יותר מכולם מעיסקה כזו, הוא דווקא ראש הממשלה אביגדור ליברמן [לא טעיתי], שעתיד להעביר את השנים הקרובות באופוזיציה, כמעט בוודאות. נפתלי בנט וגדעון סער, לעומתו, סביר להניח שיהיו שותפים בכירים בממשלת הימין שתקום מיד לאחר הבחירות, בראשותו של ראש הממשלה ניר ברקת.

מי ניצח?
השאלה שעולה מיד בראש היא: מי ניצח? ובניתוח קר נראה שאכן הפרקליטות נצחה. בסופו של דבר היא הצילה בחסדי שמים את עם ישראל מהאיש המושחת הזה [כדבריו של ראש המערכת בהקלטות שדלפו], והיא הביאה אותו לעסקת טיעון מה שרצתה והאמינה מלכתחילה שיקרה, שהרי רק בגלל זה הגישה את האישומים המופרכים בתיק 4000, כי הפרקליטים שם היו משוכנעים בכל מאת האחוזים שנתניהו ישבר לפני המשפט.
אמנם יש כאן ניצחון מסויים לפרקליטות, אבל אם הפרסומים אודות סגירת תיק 2000 והורדת סעיף השוחד ב4000 נכונים, הרי שהכישלון וההפסד הצורב שלהם מכפה על הנצחון הזעום הזה, כי אמנם הם מצליחים להוציא מנתניהו הודאה על הפרת אמונים בשני תיקים, אבל הם מודים בריש גלי על פייק בתיק 2000 ועל פייק שוחד בתיק 4000. אימון הציבור בתיקים הללו גם ככה לא גבוה במיוחד, וההסדר לא יתרום להגברתו.

נתניהו להיכן?
קשה לדמיין את המערכת הפוליטית בלי נתניהו, זה נראה כמו חביתה בלי ביצים. האיש שידע ללהטט בין כל המוקשים ולייצר כותרות על בסיס דו יומי, היווה מוקד חדשות וססגוניות. כשדמותו תיעלם, הכל יהיה יבש הרבה יותר, הכותרות יהיו משמימות למדי, והרייטינג התקשורתי יצנח מחוסר ענין לציבור. בדיוק כפי שהתרחש בתקשורת האמריקאית לאחר בחירתו של ביידן.
האם נתניהו אכן ייעלם מהכותרות לגמרי, ויהפוך להיות אזרח מן השורה? יתכן והוא מצפה להעתיק מתאומו - אריה דרעי, ולהשאיר לעצמו את המושכות של הליכוד גם בהיותו בקיסריה. אך כמובן זה לא יתאפשר לו, בשונה מנאמנותם של חברי ש"ס למנהיגם, שגם ככה אין להם הרבה מה להרוויח אם יבגדו בו בלי תמיכה רבנית מובהקת, בליכוד ברגע חתימת ההסכם יתנדפו כל מאמיניו ומקורביו ויחלו קרבות ירושה עקובות מדם, לא ישראל כץ ולא ניר ברקת, לא אמיר אוחנה ולא אלי כהן, ואפילו האחרונים ברשימה, אלו שמתזזים בין המיקרופונים וגומרים פיהם שבח על מנהיג הליכוד - גם הם ישכחו מי הוא ומה שמו. כל נאמניו, עד האחרון שבהם, יפנו לו גב ויטמנו את ראשם בקלחת המריבות על שלטון הליכוד. חצרות חדשות יצוצו, מי המקורבים לברקת ומי המקורבים לכץ, ולנתניהו לא נשאר.
האם יש לו עוד סיכוי לחזור שוב לאחר שנות ההפסקה שיכפו עליו בפרקליטות? יתכן שכן. אך בסבירות גבוהה ניתן לומר שזה לא יקרה. אחרי שהליכוד כבר יהיה בלעדיו, תחת הנהגתו של אחר, לא בהכרח ירוצו המתפקדים להשיב את נתניהו לראש ולסכן את מפלגתם בשנות אופוזיציה נוספות. נקודה נוספת, אולי פתאום ייזכר נתניהו מה זה חיים רגועים מחוץ למצלמות, חיים שלא בוחנים אותך בשבע עיניים על כל קנייה במכולת, ודווקא יהנה מהרעיון, ויחליט לבלות את שארית חייו בצורה כזאת.

הכי בעולם
אוהבת חורף
נהנית מהרוח
הנושבת בעורף
טיפות של גשם
נוטפות מתקרה
המזגן ששובת
ותחושת הקרה
גרביים לחות
הפסקת חשמל
מיני ממחטות
ואף מנוזל.

ואז.
פתאום.
החורף נגמר.
אך אין דבר.
אין דבר.
מגיע הקיץ
האין הוא נפלא?

מיחושי תיקנים
מציצים ממגירה
נחשים מגיחים
מתוך מאורה
מזגן מקרטע
וקצת מטפטף
גרון ניחר, עור
צרוב ושורף
זיעה שניגרת
ימים נמתחים
ילדים בפיג'מות
מדליקים כוכבים.

אוהבת חורף
גם הקיץ מדהים
העיקר שתמיד
רק טוב ונעים!

מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה לִי
אוּלַי זֶה רַק נִדְמֶה לִי
הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת מַהֵר
מַשֶּׁהוּ אֶצְלִי מִתְעַרְעֵר
מַרְגִּישׁ לִי מוּזָר
קְצָת פָּחוֹת מְחֻבָּר
הַי עָלִים
גַּם אַתֶּם פּוֹחֲדִים?
זֶה שׁוּם דָּבָר, אַתֶּם בְּטוּחִים?
וְהָרוּחַ הַזֹּאת פִּתְאוֹם
זוֹמֶמֶת לְהַפִּילֵנִי חָס וְשָׁלוֹם
אֵיךְ שֶׁהִיא נוֹשֶׁבֶת
רוּחַ שׂוֹנֵאת אוֹיֶבֶת
הֲרֵי נוֹלַדְתִּי, גָּדַלְתִּי כָּאן
כְּשֶׁהוֹצֵאתִי שְׁפִּיץ יָרֹק קָטָן
זוֹכֵר אֶת אֵגֶל הַטַּל הָרִאשׁוֹן
אֶת הַצִּפּוֹר שֶׁבָּאָה אֵלַי לִישֹׁן
זוֹכֵר אֶת הָרוּחַ הַמְּלַטֶּפֶת
שָׁרָה בַּיּוֹם בַּלַּיְלָה עוֹטֶפֶת
אֲבָל עַכְשָׁו בּוֹרֵא עוֹלָם
אֲנִי לְבַד פֹּה בֵּין כֻּלָּם
לֹא יָכוֹל מְבֹהָל עַד אֵימָה
רוֹאָה אוֹתָם לְמַטָּה, בַּעֲרֵמָה
לֹא רוֹצֶה לְהִתָּלֵשׁ לִפֹּל
לֹא רוֹצֶה לָרֶדֶת לִשְׁאֹל
תַּבְטִיחַ שֶׁזֶּה לֹא יִקְרֶה לִי
הַשֵּׁם, לָמָּה אַתָּה לֹא עוֹנֶה לִי
עוֹד שְׁנִיָּה כִּמְעַט נִתְלַשׁ
מַרְגִּישׁ יוֹתֵר וְיוֹתֵר חַלָּשׁ
עָלֶה כְּמוֹ עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם
מַרְפֶּה אֶת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם
וְנִגְמָר
הוּא נָשַׁר
וְשָׁכַב בַּעֲרֵמָה
שְׁאֵרִית שֶׁל נְשָׁמָה
וּבְשֶׁקֶט דְּמָמָה
הִתְרַקֵּב אֶל אִמָּא אֲדָמָה
וְאַט אַט הָפַךְ
לְנֶבֶט רַךְ
בְּפַעַם הַבָּאָה
אִם רַק נֵדַע שֶׁרִקָּבוֹן
הוּא לֹא תָּמִיד חִדָּלוֹן
כָּךְ הַכְּאֵב הוּא לֹא כִּשָּׁלוֹן
הוּא רַק מֵסִיט אֶת הַוִּילוֹן
פּוֹתֵחַ הוּא עוֹד חַלּוֹן.

נ.ב. שיר לטו' בשבט,
מבוסס על כתיבה
של ח. הרצברג
בספרה מילים טובות.

נקישה קלה נשמעה מכיוון הדלת, אחרי דקה הצטרפו אליה עוד שני נקישות וקול נשי שקרא 'פראו שטרן את בבית? פתחי לי את הדלת, אני אלזה מוועד התמיכה'.
הלנה הניחה את הבגד שבתיקונו עסקה על מיטת בעלה וניגשה לדלת בצעדים איטיים.
היא הסתכלה בחריר לראות אם אין כאן תרמית וליד הפראו החסודה מחכה גם הר היינריך בעל הדירה, וכשנרגעה פתחה לאיטה את הדלת.
ברטה ואלפרד נעמדו מאחור והיא גירשה אותם בהינף יד.
"כן פראו גירסטנר, מה ברצונך " אמרה בקול חסר חיות, ובאותו זמן מנסה ליהנות כמה שיותר מריח הבישום היוקרתי שמתלווה אל האשה שמולה כצל.
"פראו שטרן" פתחה "את הרי יודעת שהפיהרר יצא למלחמה ועמו יצאו 18 מיליון חיילים עשויים ללא חת לכבוש את פולין, להילחם ברוסיה ואפילו להגיע ללוב. בעלך יוזף היה אחד מהם עד שנהרג בקרב על סטלינגרד".
"נו" הלנה רגזה על שיעור ההיסטוריה מאלזה.
"מה שברצוני להגיד" אלזה מיהרה "שהגיעה היום רכבת לעיר עם חבילות רבות שנשלחו ל'אונזערע פראוען' (נשותינו), הארגון ששם לעצמו יעד לעזור למשפחות שנותרו ללא סעד עזר ותמיכה, וחבילה אחת ממגוון החבילות מצאה את דרכה אליך" חייכה פראו גירסטנר "אנחנו מקווים שתפיקי את מירב התועלת, ואת וילדייך תוכלו גם"....
חבילה?
הסקרנות פשתה בה. ארגז עץ סגור, חותמות גבול מתנוססות מכל צד, מסמרי ברזל הסוגרים וסותמים אותו, ובפנים? צעיף צמר עבורה, מעיל עבור ברטה, נעליים צבאיות וחזקות עבור אלפרד, מעטפה מנייר קרטון חום עטוף בחבל (כסף?)...
היא התנערה. הארגז עדיין לא נכנס לביתה והפראו הנכבדה שעל ידיה צרור צמידים כבד ומקשקש עדיין מדברת אליה, היא הרצינה והישירה מבט.
"כפי שכבר אמרתי, פראו שטרן, החבילה היא לצערי דלה בתוכן, עקב מצב המלחמה, אך אל דאגה. מיטב חיילינו בפולין מארגנים כעת אלפי חבילות עם בגדי צמר, נעליים ומשחקים לנשותינו שבעורף המלחמה".
פולין?... שוב נדדו מחשבותיה, חבילות שיגיעו מפולין? אותה ארץ קרה וקומוניסטית? מן הסתם יגיעו בגדים עתיקים ובלויי סחבות מדיפי ריח ויסקי זול וחמצמץ, והמשחקים? ודאי יגיעו ישנים, שבורים ומלאים בריח של שומן אווזים....
הגברת כפי הנראה קראה את מחשבותיה, כי היא אמרה, "החבילות תהיינה מלאות במיטב התוצרת של תושבי פולין ותגיע מסודרת ומאורגנת, אין אורדנונג (בסדר)?".
"יא, דנקה שיין (כן, תודה רבה)" הודתה בנימוס פראו שטרן.
"פאר ניכט (על לא דבר)" חייכה הגברת ופנתה לאחוריה.
"קרל" פנתה לנהג "הכנס את הארגז".
ארגז עץ עם זוויות ברזל הוכנס לבית והוצב על רצפת הכניסה.
"אוה, דנקה שיין" הודתה שוב במבוכה האישה.
"זה בסדר, תרגישי בנוח לבקש כל עזרה, ואנחנו נשתדל לסייע".
לאחר שמנוע הרכב כבר לא נשמע, פנו המשפחה לפתוח את הארגז.
החותמת צדה את עיניה "נובגרדוק רוסיה".
בתוך הארגז היו מסודרים זה על גבי זה, שלוש שמלות מצמר קשמיר, מכנסיים שחורות (לאלפרד! אורו עיניה), זוג גרבי כותנה (לברטה!), חלוק שינה מצמר (אני) ומתחתם שכבה....
בובה?!
בובה!!
הלנה אחזה בבובה ענקית ויפהפייה ובהתעלמות מקריאות הגיל של ברטה מיששה בידיים רועדות את שמלת הסטן המבריק שעטפה את הבובה, מיששה בעונג את שערות הקש ופיתלה בין אצבעותיה את המלמלות והדנטלים.
"אמא" הקיצה אותה ביתה מחלום מתוק "הבובה הזאת בשבילי, נכון?"
"נכון" חייכה אליה "שלחו לנו חבילה עם הרבה בגדים חמים וגם בובה".
"כי הם ידעו שיש בבית ילדה מתוקה בת עשר שאוהבת עדיין לשחק בבובות" התגרה אלפרד.
ברטה כלל לא שמעה את אחיה, היא המשיכה למשש את הבובה ולמלמל "איזו בובה נהדרת" "ממש יפהפייה" "אקרא לה אמילי"....
"אמילי" חזרה אמה, נותנת באלפרד מבט כעוס "שם מקסים ברטה, וכעת גשו כולכם להתרחץ, כבר מאוחר. מחר נמדוד את פריטי הלבוש ו" פיהוק גדול עצר את דבריה "ונתאים לכל אחד את הבגדים במידה שלו".
"ליל מנוחה" ניגש אלפרד ונשק לאמו. ברטה עשתה זאת כשהבובה בידיה, היא חיפשה בעיניה את אלפרד וכשלא הבחינה בו, הרכינה את הבובה עד למצחה של הלנה ואמרה בקול ילדותי ומתוק "אמא, גם אמילי מאחלת לך לילה טוב".
הלנה חייכה, פיסת מתיקות הילדה הזאת – חשבה לעצמה וניגשה שוב למכונת התפירה להמשיך את המלאכה האינסופית: לתקן בגדים לתושבי השכונה.
"לפחות" הרהרה בעודה מיישרת על המכונה שמלת פליסה ורודה "יש לי מזה קצת רווח המספיק עבור אוכל פשוט לי ולילדיי. יתומים קטנים ומסכנים" נאנחה.

שתיים בלילה.
בכי חרישי העיר את הלנה, פסיעות רגלים יחפות רצו למיטתה, וכשהבחינה לאור המנורה הקטנה בחלוק הפרחוני, שאלה בדאגה "מה קרה ברטה?".
הבכי התגבר ומספר מילים בודדות מצאו להם דרך מגרונה של הילדה, "הבובה, האוזן, אמילי שלי"...
"מה העניין ברטי?" קמה הלנה וניסתה להבין מה קרה לבובה ומה קרה לילדתה.
ברטה הרימה את הבובה ואמרה בקול הברור ביותר שיכלה להפיק מגרונה "האוזן שלה חתוכה"....
ופרצה שוב בבכי...

-----------------------

הסיפור הזה שוכב אצלי במוח כבר כמה שנים ובמחשב כשבועיים.
אשמח לקבל רעיונות לשיפור ומשוב חם.
"יש לי מוכן גם חלק שני שמתאר את הבובה הענקית שנשלחת להינד'לה שבנובהרודוק מדודיה באמריקה ועל אכזבתה מכך שאביה קטע את אוזנה כפי שההלכה מחייבת, החלטתי בינתיים לא להכניס כי הרעיון די ברור, תנו את דעותיכם בעניין, תרצו לקרוא חלק שני לאוזן תלושה? ומה באמת אתם חושבים על השם? מחכה מאוד, המלמד"

עוד פעם הביטוי הבנאלי "חסד עצום"? שוב "מצווה יקרה" השחוק?
אם אתה רוצה להתרים או לשכנע אנשים להוציא כסף מהכיס ולתרום לעמותה או לארגון שלך, אתה כבר בטח יודע שעם ההתבטאויות השכיחות לא הולכים למכולת. אם אתה רוצה שהקמפיין שלך יצליח בגדול, אתה צריך לצאת עם התבטאויות חדשות, משהו שעוד לא נשמע כמוהו.
בשביל זה יש את...
הרשל קורצונשרף - קופירייטר של מצוות. מומחה להתבטאויות נדירות.

הרשל יכתוב עבורך התבטאות לפי רמת הנדירות הנדרשת. החל מרמת נדירות בסיסית (אמירה שלא השתמשו בה בחמשת השנים האחרונות), ועד לרמת נדירוּת פרימיום-גולד (התבטאות נדירה שעדיין לא נאמרה מעולם).
כשאתם עובדים עם הרשל, אתם יכולים להיות רגועים. הרשל מחזיק במאגר אדיר של התבטאויות מכל הדורות. לפני שהרשל מוציא התבטאות לקמפיין, הוא בודק במאגרים מתקדמים את רמת הנדירות של ההתבטאות. כך תהיו בטוחים שאתם מקבלים התבטאות בדיוק ברמת הנדירות שעליה שילמתם.

עבודות נבחרות: "יהיה עמי במחיצתי בעולם העליון", "מובטח לו בכל מיני הבטחה", "יזכה לגן עדן לו ולכל צאצאיו", "אני ערב לו שיזכה בהגרלה".

חדש! שירות מיוחד לדרשנים: ספרו להרשל על איזו מצווה אתם רוצים לדבר בדרשה, והוא ימצא לכם מיד את ההתבטאות הנדירה שנאמרה רק ואך ורק על המצווה הזו. בדרשה הבאה תוכלו גם אתם לומר "יש פה עפסס לשון מעניין מאד שלא מצאנו בשום מקום אחר, 'וצריך ליזהר מאוד'. בשום מקום לא נקט הרמב"ם כזו לשון. וצריך ליזהר, מאוד!' רק במצווה הזו. הלוא דבר הוא!"

פנו עוד היום להרשל קורצונשרף, וכפי שהתבטא אודותיו מרן הגרז"ז באופן נדיר: "וכל מי שישכור את שירותיו, לא יצטרך יותר לשום דבר לעולם ולא יארע לו שום נזק שבעולם אלא רק שמחה ואושר כל הימים".