קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
קודם נניח פה את השאלה בקצרה: כתבתם משהו בתשלום, והלקוח לא מרוצה מהתוצאה, הוא צריך לשלם או לא?

עכשיו נאריך ונרחיב ונעמיק.
לצורך ההקצנה נציג את שני מקרי הקיצון שעליהם כנראה אין ויכוח.
א. נגיד שמישהו פונה אלי ואומר "היי משה, יש מצב שאני צריך איזו עבודת כתיבה קטנה, כמה אתה לוקח?"
ואני אומר לו "לא קוראים לי משה, אבל זה ממש לא הנושא כרגע. במה מדובר?"
אז הוא אומר לי "ממש לא מעניין אותי אם קוראים לך משה או לא. זה היה שם גנרי לצורך ההדגמה בלבד. אני צריך עלון התרמה מרגש עד דמעות ועילפון למגבית של הבית כנסת שלנו. אתה עושה כאלה דברים?"
ואז אני לא שואל שאלות, מתיישב על המחשב ומתחיל לכתוב. כשאני מגלה שזה לא ממש פרקטי לשבת על המחשב, אז אני קם מהמחשב ומתיישב על כיסא. או! עכשיו יותר נח לכתוב.
אני עובד ועובד, שלוש ורבע שעות, ושולח לו את התוצאה משובבת הנפש בצירוף "לתשלום: 717 ש"ח, לא כולל מע"מ".
הוא קורא את הטקסט שכתבתי, מעקם את פרצופו (העקום ממילא, יש לומר) ואומר "זה ממש לא מה שהתכוונתי האמת. 717 ש"ח זה בטח לא שווה".
אז אני מזדעק "אבל ישבתי ועבדתי בשבילך!!!!"
אז הוא אומר לי "אין שום עניין שתשים ארבעה סימני קריאה. לא סגרתי איתך על שום דבר אז לך תחפש את החברים שלך. ותעדכן אותי אם מצאת כי גם אני מחפש".
ברור שהוא צודק והוא לא צריך לשלם. נכון? יופי. אז נעבור לקיצון השני.

ב. נגיד שיהודי ממושקף בשם ירחמיאל דויטשלנדר מתקשר אליי ואומר לי "שלום וברכה. אני מעוניין שתכתוב עבורי את ספר הביוגרפיה של סבי עליו השלום שנפטר בגיל 99 בתאונת סקי, אללה ירחמו. כמה יעלה?"
אז אני אומר לו "איך הגעת אלי?"
אז הוא אומר לי "ראיתי את ספר הביוגרפיה שכתבת על ר' שלוימלה שלוימלויבנצקי וממש התלהבתי על הסגנון. זה בול מה שאני מחפש".
אז אני סוגר איתו על מחיר, מקבל מקדמה ומתחיל לעבוד.
אחרי כל פרק שאני מסיים אני שולח לו את הפרק להערות. הוא אומר שהכל מעולה ואפשר להמשיך.
לאחר חודש של עבודה אני מסיים את העבודה, שולח לו את הקובץ הסופי עם דרישת תשלום, ואז פתאום הוא אומר "תראה ר'... איך אמרת שקוראים לך? משה? חשבתי על זה עוד פעם, ולמעשה זה ממש לא הסגנון שחיפשתי. אני מחפש משהו בסגנון לגמרי אחר. אז לך תחפש את החברים שלך ותעדכן אותי אם"- - -
אבל הוא לא מספיק לסיים את המשפט הלא ברור כי הוא חוטף ממני זאפטה ישירות לפרצוף, ואני אומר לו "הלו! סיכמנו משהו. בכל שלב של העבודה אתה אישרת. עכשיו תשלם".
ואז אני הולך ואוכל את הלב למה שלחתי לו קובץ סופי לפני שראיתי את כל הכסף בחשבון, אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.
פה ברור שאני צודק והוא צריך לשלם. נכון?
נכון???
לא עונים לי פה אז נמשיך.

השאלה היא בכל המקרים במרחב שבין שתי הקיצוניויות הללו (שנכתבו להמחשה בלבד ואינן מבוססות על מקרה ספציפי כמובן). מישהו שסגר איתכם על מחיר ועבדתם בשבילו, לא ממש דובר מראש על הסגנון אבל הנחתם שאם הוא פנה אליכם וסגר איתכם אז הוא מכיר את הסגנון ואת הרמה שלכם. כל שכן אם הוא ראה דוגמאות של דברים דומים שעשיתם. האם כאשר הוא מקבל את הטקסט והוא לא מרוצה מהתוצאה, הוא צריך לשלם או לא?
מצד אחד, אין היגיון שלא תקבלו תשלום על שעות שעבדתם עבור מישהו.
מצד שני, אין היגיון שהוא ישלם על מוצר שהוא לא רוכש בסופו של דבר.

מצד אחד, מי שמזמין מנה במסעדה משלם גם אם הוא לא אהב את האוכל.
מצד שני, יש כאלה שאחרי שני ביסים מבקשים להחזיר את המנה למטבח ולא מוכנים לשלם על הגועל נפש הזה.

מצד אחד, כן.
מצד שני, לא.

אז מה דעתכם בנידון?
את שונאת את הים.

אבא אומר לך שאת בוגרת נורא אבל את רק בת שש. אמא לוקחת אותך לים בחופש. יש שם מדוזות ואחת מהן מטפסת עלייך. צורב לך העור, את בורחת אל החוף. אמא אחרייך. יותר אני לא אקח אותך. כל הנשים מסביב מסתכלות עליכן. את מתביישת. מראה לאמא את הרגל שלך. היא אדומה. אמא נבהלת, מרימה אותך על הידיים שלה ומטפסת לסוכה של המציל. הוא לא מבין מה הוא אמור לעשות. יש דגל סגול. אין לכן עיניים. אתן עוזבות את החוף. הגלגל שלך נשאר שם.

את שונאת את הים.

אתם יוצאים כל המשפחה לטיול. אבא מדליק שירים ברכב ומתופף על ההגה, את מסתכלת עליו, צוחקת. אבא מסתובב אלייך, יש חיוך מבריק בעיניים הירוקות שלו. הוא קורץ לך ומגביה את הווליום. אמא מבקשת ממנו להנמיך, הטראנסים עושים לה כאבי ראש. אבא מסובב את הכפתור העיניים שלו כבר חצי מחייכות. מוטי מטפס על המושב, מנסה להגיע לחלון שבגג הרכב, אמא מושכת אותו חזק למטה. זה מסוכן. אני רק רוצה לראות אם הגענו כבר לחוף. הוא צורח.

את שונאת את הים.

יש הרבה צדפים בחול. את ואבא רצים לאורך החוף, כל הבנים אחריכם. אבא מרים אותך גבוה וכמעט מעיף באוויר. את שואגת. אמא מבקשת ממנו להפסיק. הילדה עלולה ליפול. את נצמדת לכתפיים שלו, הוא כל כך גבוה. הוא מוריד אותך בעדינות, מכדרר חול ביד הגדולה שלו וקולע אל תוך הים. אתם מתחרים. אבא נותן לך לנצח. אמא קוראת לכולם לאכול. מוטי רץ להביא ספל וכולכם עומדים מול הגלים כדי ליטול ידיים. את מתעקשת למלא את הספל לבד. הים מלוח.

את שונאת את הים.

הספל מלא. את רוכנת כדי ליטול, מוצאת עצמך מוקפת. במים. את פותחת את הפה כדי לקרוא לאבא, הוא מתמלא מים. מלוחים. גם העיניים שורפות, את נאלצת לנעול אותן שניה אחרי שאת רואה את אבא מבחין בך, מבוהל. אין לך איך לבכות, את לא מצליחה לנשום. שתי ידיים גדולות אחוזות בך פתאום. את מזהה ברבע מיצמוץ את השעון של אבא. הוא לא נגד מים. הידיים שלך מגששות ונכרכות לו סביב הצוואר. תחושה לא ברורה עוטפת לך את הגוף. מישהו מושך אתכם לכיוון מסויים. אבא מנסה ללחום. מפחיד.

את שונאת את הים.

הידיים שלך נאחזות במשהו, נתפסות. את מתרוממת רגע ללמעלה. זריקה חדה של אוויר ננעצת לך בפנים. את נושמת. בלופ. עוד פעם הכל מים. מישהו מנסה להיאבק מלמטה, את מטפסת עליו. במים קל להיות גמישים והרגליים שלך מטפסות על הכתפיים של אבא. הוא זז. מתפרע. אולי זה מדוזה שעוקצת אותו מלמטה. אבא. את שואגת כשהראש שלך כבר מול השמש. עכשיו תצא אתה. הוא כבר לא מגיב לך מלמטה. סירה מהירה שטה אלייך. פתאום את אוחזת שהתרחקתם מהחוף. את רואה רק מים. איש אחד גבוה מושך אותך. את על הסירה. אבא במים.

את שונאת את הים.

החוף מהבהב מאמבולנסים. אנשים רצים מולך, מושכים איזה איש מתוך המים. זה בוודאי לא אבא שלך. האבא שאת מכירה חזק יותר מכל האנשים שבעולם. והוא גם תמיד שמח. מישהו מסתיר לך את העיניים ומדליק לך את יצר הסקרנות. את חומקת ממנו ורצה להתקהלות של האנשים קרוב למים. דוממת את עומדת מול הגוף של אבא שלך, מתכווצת עם כל מכה שמנחיתים על החזה שלו. אתם לא רואים שהוא לא מגיב, את שואגת לאיש שמרביץ לו. הוא לא מתייחס. אבא מתיז מים מהפה שלו. הוא בוודאי צוחק איתם, עובד עליהם. גל מרטיב את הנעליים של האנשים.

את שונאת את הים.

הרכב מתקדם לכיוון החוף. דודה בתי רוצה לעשות לנו חוויה מתקנת. את מנענעת בכתף, כואב לך הראש. היא לא מתייחסת. זה חשוב שתיסעי אתנו. את שותקת כל הדרך, הנשימות שלך קצרות. קטנות. בחוף את מתרחקת מהמים. בורחת אל הסלעים הרחוקים. אחד מהם בצבע חום כהה מתיישב תחתייך, הוא דוקר לך. אין בך אוויר. לא רק הים מלוח. את לא יודעת מה לחשוב, רק רוצה את אבא. מרחוק הגלים מתרוממים. תיזהרו. אתם תטבעו בסוף. את רוצה לשמור עליהם אבל לא מצליחה לדבר. המילים דוממות לך מאז שהעיניים שלך צעקו לאבא. שיבוא אלייך. והוא בא. והלך.

את שונאת את הים.

נרד לטייל, הוא שואל אותך, מעביר יד על העניבה המנוקדת שלו. הוא לא מדבר הרבה. כמוך. אולי עדיף שנישאר כאן. בטוח שהוא שומע את הבומים של הלב שלך. הוא מחייך באדיבות ומעז לשאול למה. את מסתכלת חזק אל הים ומשם לשמיים שנפגשים מולך בקו ישר עם המים. הגוף עוקץ לך. הרגליים. כפות הרגליים בהם השקעת את אבא במצולות.

שוב יש מליחות על הפנים שלך. הוא שותק, הלחש בינכם רועש אל מול הקצף והגלים.

אולי יום אחד עוד תשבו על החול המתפורר ואת תספרי לו למה.

למה ,

את שונאת את הים - - -
בדחן וקרש



מוריי ורבותיי!

אתם יודעים למה בקשו ממני לדבר היום?
אתם לא צריכים לענות, אני כבר יגיד
פשוט רשמו אותי על גבי המודעות כאחד הדרשנים, לא השאירו לי ברירה
למה אתם לא צוחקים?
טוב, זו רק ההתחלה, בהמשך אתם תבינו מתי בדיוק לצחוק
נו עכשיו!
אתם לא קולטים, נו שוין

לעניינינו, אני לא מתכון לענייני נו, כוונתי לעניין בו אנו עסוקים בתקופה זו

שאלה שקשה לי ובטח גם לכם, כל שנה מחדש, לא הועיל לה שום תירוץ, היא בשום פנים לא מוכנה להתרכך

כל הסיפור במגילה עם בגתן ותרש, חשבתם על זה פעם, זה לא מיותר?
הסיפור די נחמד, הזדמנות טובה להזהיר את הילדים לא לגעת ברעל עכברים שפיזרה לנו העירייה מתחת לבניין
אבל לסיפור המגילה, להצלת כלל ישראל מגזירת המן, מה זה תורם?
ואם לא היו זוממים להרעיל את אחשוורוש, ומרדכי לא היה מקבל סיבוב על הסוס, ובתו של המן לא הייתה עושה ספונג'ה
ואז מה? אין אסתר? אחשוורוש כבר לא יכול להתהפך על המן?
שאלה קשה! איך אומרים באידיש, 'עס איז א גוטא קשייא'!

את האמת שצריכים לדעת, שעל הקושייא הזאת יש תירוץ מפורש בגמרא
מי שרוצה שיפתח ויראה בגמ' מגילה י"ג: ומסתמא עוד הרבה מדברים בזה

תשאלו אותי, איך הקושייא עדיין קשה כל כך?
זה רק כי אני צריך חומר טוב לדרשה

אתם בטח רוצים כבר לדעת את התשובה
אז זהו, כבר הקדמתי תרופה למכה
והכנתי תשובה ליתר בטחון :

אם בגתן ותרש לא היו רוצים להרעיל את המלך, הם כנראה לא היו מדברים על זה
וממילא מרדכי לא היה שומע כלום
ואם הם לא היו מנסים להרוג את אחשוורוש, לא היו מגלים אותם
ואם לא היו מגלים אותם, לא היו רושמים בספר כלום, וכו' וכו'
אני מקווה שהבנתם את הרעיון, כי כבר מסמנים לי שאני צריך לסיים.

אני יסיים, ואתם תלכו כבר היום לפתוח קצת ספרים על המגילה
שכשישאלו אתכם שאלה כזאת, תדעו מה לענות
שיתקיים בכם "והעיר שושן צהלה ושמחה"
ולא ח"ו "והעיר שושן נבוכה".

יישר כח
יישר כח
יישר כח.
באבות ובנים, זיהיתי קושי מסוים אצל מוישי במשניות. לא היססתי לרגע ופניתי למלמד.

הרב מגדלוביץ', איש חביב מעוטר בחיוך ועתיר בנסיון, לא קידם את פני.
כל כולו היה בתוך הטלפון בשיחה נוטפת צוף עם אחד ההורים.

"הווו ר' יצחק, איזה זכות זה ללמד את הבן שלכם, מנחם מנדל. בטח שאני יודע על שם מי הוא קרוי. איזו שאלה?! על שם הזיידע של אשתכם היה הרב בפינטשוב לפני המלחמה... תשמעו ר' יצחק, אני יודע שביקשתם להגיד לכם רק את האמת, אבל זוהי האמת, הבן שלכם ממש החלקת יואב של הדור הבא.
אתם לא זוכרים מי זה החלקת יואב? זה בכלל לא חיסרון. גם אני לא זוכר מי היה כמה וועדים מעלי בישיבה. אני אשבר את האוזן, את מנכ"ל טסלה אתם מכירים? אז הבן שלכם ייצא בדיוק כמוהו, רק בתורה.

בכל אופן הכנתי במיוחד בשבילו, שכפול עם ציורים לחזרה למבחן. לפעמים ילדים בכיתה ז' צריכים ציורים זה לא בושה. וכמו שביקשתם, רמזתי לו את התשובות. אל תדאגו הוא יביא מאה. הסבא יהיה מבסוט.

וממש יישר כוח על המשלוח מנות. בוודאי שאשתי תשמח על זיכוי באיקאה, גם הפלימוביל מכבי אש היה במקום. אבל במעטפה קצת הגזמתם. הרי ממש אין צורך. אנחנו באים עם שליחות, מאידך, חשוב לנו לראות שאכפת להורים מחינוך הבנים. זה בנפשנו. גם לכם, פול נחת."
השיחה נסתיימה בחיוך. הרב המלמד הוטרד מעט לראות אותי.

"מה העניין?" פנה אלי ביבושת.
"שלום הרב מגדלוביץ, אני פרוסקין האבא של מוישה פרוסקין מהכיתה שלכם. זה באמת ההזדמנות להגיד יישר כח על הכל." מבטו נשאר חתום, נדמה לי שראיתי זיק מרושע חולף בעיניו.
המשכתי בהיסוס, "אז תראו אני מזהה קושי מסוים אצל מוישל'ה בעיקר במשניות, הייתי רוצה..."

הוא קטע אותי בזריזות:
"הרב פרוסקער תבין! זה תקופה עמוסה קצת ואני עושה את כל מה שאני יכול. גם אני נדמה לי שזהיתי אצל יענקל'ה איזה קושי. כבר המלצתי לרבה' של כיתה ח' שישלח אותו למכינה של המתקשים. ותבין הוא לא בן יחיד הוא אחד מתוך שלושים ושלוש, ואין לי את היכולת להשקיע בכל ילד.

"בכל אופן יישר כח על המשלוח מנות, 'חכימא דיהודאי' זה ספר באמת מוצלח. גיסי הצעיר נהנה ממנו מאד. בפעם הבאה אין צורך לטרוח. אפילו שזה בנפשנו.
"אנחנו במשימה" מזכיר לעצמי. "לא להתבלבל מכלום".
מפחיד להסתובב ברחובות בימים אלו. תוהו ובוהו אמיתי.
קשה לזהות אפילו את הרחוב המוכר. חיילים בכל פינה, מסתובבים עם נשקים שלופים. רעשי הפיצוצים לא פוסקים. הם הולכים ונעשים תכופים, מחרישי אוזניים ומחרידי לב.
הרחובות אפופים עשן. שברי זכוכיות פזורים לאורך השדרה. צעירים רבים מסתובבים כשבידיהם כלי נשק.
המראות קשים לעיכול. ילד מבוהל בפנים מפוייחות מיטיב את אחיזתו בידי אביו הצועד נמרצות. אמהות מחפשות את ילדיהן בכל פינה. שוב פיצוץ עז מחריד את האזור כולו. מלאך המוות מרקד. בפאתי הרחוב בחור חסון מקיא את נשמתו.
אי פה אי שם נצפים מתנדבים נושאים ממקום למקום משלוחי מזון ארוזים. פיסות של טוב לב ואנושיות המעטרות את המבולקה.
בבנייני המגורים משפחות מבוהלות נועלות את הבית מפני פלישה של אורחים לא קרואים.
רכבים עמוסי אדם מנסים לפלס את דרכם. חוקי התנועה אינם מעניינים איש. השוטרים הרבים הפזורים ברחובות אפילו לא מנסים לשמור על הסדר הציבורי. עומדים ומעשנים בחוסר מעש.

אני מקבל בקשר את הפקודה "הגיעה השעה. לפרוץ".
שתי נקיפות לב.
"מה היעד?" אני שואל.
"קומה 3, אברמוביץ'. אמיד. לסחוט" - - -

עוד שתי שורות לא קשורות
בשביל אלה שמציצים תמיד לסוף
  • 710
  • קרבות חתולים

    - תראה אני לא אוהב את זה, אבל מה אני יכול לעשות, אם הם ירצו להפסיק, ושאני ידבר איתם, אני מוכן, ואפילו אעזור במה שיבקשו.

    - אם הם ירצו להפסיק הם כבר לא צריכים אותך, יאיר, אתה שומע את עצמך?

    - ועוד איך, אתה בטוח שזה קל לרדת מהעץ אחרי שמטפסים ועולים עליו, ואל תשכח נפתלי, שלקחו להם את הסולם, איך בדיוק הם ירדו?

    - נו באמת, אף אחד לא נשאר בכוח במקום שלא הכריחו אותו להיות שם, הם יכולים פשוט לקבל החלטה ולרדת מזה.

    - זה נראה לך כזה פשוט, אתה לא מבין שהם בדרך לנפילה, זו תהיה נפילה כואבת יהיו לזה משמעויות בלתי הפיכות.

    - אפשר לחשוב, פתאום אכפת לך מהם, אתה שוכח איזה צרות הם עשו לנו, בוא נפתלי, איך אומרים, הם לא כוס התה שלנו.

    - בכל זאת יאיר, קצת ערכים יהודיים, קצת חמלה למי שסובל, קצת אמפתיה, הומאניות.

    - מאיפוא אתה מביא את כל המילים האלו כל פעם, חוץ מחמלה לא הבנתי מה אמרת, וחוץ מזה אני ועוד איך חומל, כואב לי לראות אותם סובלים.

    - שמע יאיר, יש לי רעיון מחוץ לקופסא.

    - זורם איתך, נפתלי.

    - בוא נעלה לשם בזהירות נפריד כוחות, ונוריד אותם בצורה יפה ואלגנטית מהעץ.

    - השתגעת? אני לא עולה לשם, יש לי פחד גבהים, לא הייתי בסיירת, כמוך.

    - בחייאת יאיר, זה לא הזמן להרים לי, דבר עניינית.

    - זה חלק מהעניין, אני די פחדן, וגם, אני בחיים לא הולך לגעת בשני החתולים המשוגעים האלו שהחליטו להיתקע על עץ ולנהל שם קרב חתולי אכזרי, איכס, זה דוחה, בחיים לא נגעתי בחתולים האלה.

    - אבל חייבים לעשות משהו יאיר.

    - יודע מה נפתלי, לא אכפת לי לתת לרוסים כסף, שהם יטפלו בהם.
    פרשת היין / י.מ.י.
    סגולה לשמחה ושכחת כל צרה,
    ועניין גדול יש בקריאתה פעם אחת בשנה בעת משתה היין ביום הפורים,
    רבים נושעו והבטיחו לפרסם...


    [א] וַיְהִי בְּיוֹם הַפּוּרִים: [ב] יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ; יִשְׂמְחוּ כָּל הַיְּהוּדִיִּים: [ג] בּוֹ יַעֲשׂוּ מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה; אָכֹל וְשָׁתוֹ הַכּוֹס עַד תֻּמָּהּ: [ד] וּבְכָל עִיר וְעִיר וּבְכָל מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה; יַעֲשׂוּ כֵּן: [ה] גַּם בְּבֵית מְיֻדָּעִי; עָשׂוּ מִשְׁתֵּה יַיִן: [ו] וְיָבִיאוּ בָּשָׂר; וּמִכָּל פְּרִי הָאָרֶץ: [ז] וַיִּקְרָא לְכָל קְרוֹבָיו; לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמּוֹ: [ח] וְהַשְּׁתִיָּה הָיְתָה רַבָּה; וְיִשְׁתּוּ וְיִשְׁכְּרוּ: [ט] וַיְהִי כִּי חָלְפָה שָׁעָה; וְתִשְׁקֹט הַסְּעוּדָה: [י] וַיֵרָדְמוּ מֵהַמְּסֻבִּים; בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל:

    [יא] וַיְדַבֵּר אֶחָד מִן הַשְּׁתוּיִים אֶל הַכּוֹס וְיֹאמַר: [יב] מַדּוּעַ לֹא תִּתְמַלָּאִי; תֵּשְׁבִי לְבַדֵּךְ רֵיקָנִית: [יג] כִּי זֶה יוֹמֵךְ מָה לָךְ; קוּמִי וְיִשְׁתַּחֲוֶה לָךְ: [יד] עִמְדִי נָא עַל שְׂפַת הַבַּקְבּוּק; עַד יֶחְזֵךְ אֲדוֹנֵךְ: [טו] עֲדֵי יָקוּם וְיַטֶּה וִימַלְּאֵךְ; וְתָשׁוּב רוּחֵךְ בָּךְ: [טז] וּבַעַל הַבַּיִת עַל כִּסְאוֹ; לֹא זָע וְלֹא נָע: [יז] וְאֶל הָאִישׁ וְאֶל דְּבָרָיו לֹא שָׁת לִבּוֹ; כִּי שָׁתוּי הוּא מְאוֹד:

    [יח] וַיְדַבֵּר הַשָּׁתוּי אֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּקוֹל גָּדוֹל וְיֹאמַר: [יט] הֲיֵעָצֵר מִשְׁתֶּה בְּיוֹם שָׂמֵחַ; אִם יִסָּתֵם בַּקְבּוּק מִלְּהִפָּתֵחַ: [כ] הֲיִמָּלֵא כֶּרֶס מִיֵּין גְּבִיעִי; בְּעוֹד אֵין הֶרֶס וְקִיא: [כא] וּמָה יֹאמְרוּ הַמְּסֻבִּים; אִם לָזֹאת יְצַפּוּ נְעָרִים: [כב] הַלֹּא עֵינֵיהֶם לְמִתְגּוֹלְלִים חִכְּתָה; לְמִשְׁתּוֹלְלִים אִוְּתָה: [כג] וּתְפִלָּתָם מֵאִתִּי; לִרְקֹד וְלִנְפֹּל שֶׁבַע פְּעָמִים: [כד] וּבְאֵין מַשְׁקֶה וְיֵין שָׂרָף; כָּל שׁוֹתֶה יִתְעַיָיף:

    [כה] וַיַּעַן יִפְתָּח מִן הַמְּסֻבִּים וְיֹאמַר: [כו] הַלֹּא כּוֹס לְפָנֶיךָ וּבַקְבּוּק מָלֵא; לָמָּה תִּתְעַכָּב: [כז] הֲיַעֲמֹד נִצָּב מִבְּלִי תַּכְלִית; וְלֹא יָרִיק אֶל כְּלִי: [כח] אִם לְמִסְתָּרִים יוּעָד; לָמָּה הֱבִיאוּהוּ הֵנָּה: [כט] וְעַתָּה לֹא עֵת אֹמֶר; כִּי אִם מִשְׁתֶּה:

    [ל] וַיַּעַן הַשָּׁתוּי וְיֹאמַר: [לא] לוּ אֲדוֹנִי יְבִינֵנִי; יַטֶּה אָזְנוֹ יִשְׁמַע לְנַפְשִׁי: [לב] אִם יַעֲמֹד שִׁכּוֹר בְּיֹשֶׁר; אִם לֹא יִפֹּל אָחוֹר: [לג] הֲיַחֲזִיק כּוֹס וְלֹא תִּשָּׁפֵךְ; וְיָדָיו בַּל עִמּוֹ: [לד] כִּי מִמַּשְׁקֶה עֲנָבִים מָלֵא רֹאשׁוֹ; עַל כֵּן יִמְזֹג יַיִן בְּצַלַּחְתּוֹ: [לה] אִם יָשִׂים יָדוֹ עַל כְּלִי; פֶּתַע יִשָּׁבֵר:

    [לו]
    וַאֲדוֹנֵי הַבַּיִת שָׂרוּעַ מִיֵּינוֹ; וּמַרְאֵהוּ כְּנֹחַ וְלוֹט: [לז] וְיִשְׁמַע אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִתְעַר מִשְׁנָתוֹ: [לח] וַיָּקָם בַּעַל הַבַּיִת מִמְּקוֹמוֹ וְיֹאמַר: [לט] מִי אֵלֶּה הַיּוֹשְׁבִים עִמָּדִי; וּמַדּוּעַ עָצְרוּ לִשְׁנָתִי: [מ] הַלֹּא יוֹם כִּפּוּרִים הוּא לַה'; לֹא עֵת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה:

    [מא] וְיִפְתַּח הָאָדוֹן אֶת פִּיו וְיֵבְךְּ: [מב] וּבְכֵן לְךָ תַּעֲלֶה קְדֻשָּׁה; מֶלֶךְ א-ל חַי וְקַיָּם: [מג] זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מָלֵא רַחֲמִים; וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים: [מד] לְמַעַנְךָ בּוֹרְאֵנוּ; הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָא:

    [מה] וַיְהִי כִּרְאוֹת הַמְּסֻבִּים אֶת מַעֲשָׂיו; חָרָה אַפָּם: [מו] וְיֹאמְרוּ אִישׁ לְאָחִיו, לֹא; עֵת בִּכְיָה: [מז] נַשְׁקֶנּוּ יַיִן; כִּי מַרְלוֹ מְאֹד: [מח] אוּלַי יִתְעַשֵּׁת וְתִיבַשׁ עֵינוֹ; וְיֶחְדַּל מְהִתְיַפֵּחַ: [מט] וַיִּקַּח הַכּוֹס מִיָּד מַשְׁקֵהוּ; וְיֵשְׁתְּ עַד תֻּמָּהּ: [נ] וַתָּשָׁב עָלָיו רוּחוֹ; וַיָפֶג מְרִירוּתוֹ:

    [נא] וְיָשָׁר בְּקוֹל גָּדוֹל; הוּא וּקְרוֹבָיו עִמּוֹ: [נב] מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא; מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה: [נג] וְיַעֲנוּ אַחֲרָיו שִׁירֵי הַלֵּל; וְיָקוּמוּ לְרַקֵּד: [נד] וִיפַזְּזוּ בִּידֵיהֶם; וִיכַרְכְּרוּ בְּרַגְלֵיהֶם: [נה] וְיִתְעַגְּלוּ בְּמַעְגָּל; סְבִיבוֹת הַשֻּׁלְחָן: [נו] וַיֵּצֵא קוֹלָם חוּצָה; וְיִשָּׁמַע בָּרְחוֹבוֹת:

    [נז] וְיָבוֹאוּ כָּל שְׁתוּיֵי הָעִיר מִן הַבַּחוּרִים; וּבִגְדֵיהֶם צִבְעוֹנִים: [נח] וְיִכָּנְסוּ פֶּתַע וְיַעֲשׂוּ מְהוּמָה; כִּי עוֹדָם מַחֲזִיקִים בְּיֵינָם: [נט] וַיִּפְּלוּ כִּסְאוֹת וְיִשָּׁבְרוּ כֵּלִים; אַף מַפָּה לֹא יָכְלָה לָהֶם [ס] וְיִשְׂמְחוּ; כָּל יוֹשְׁבֵי הַבַּיִת וְאוֹרְחֵיהֶם: [סא] הַלֹּא לָזֹאת אִוְּתָה נַפְשָׁם; יָגִילוּ וְיַעַלְזוּ: [סב] וְיִיטַב בְּעֵינֵיהֶם; הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֵם רוֹאִים: [סג] וַיֵּרֶד הָעֶרֶב; וְיִתְעַיְּפוּ מִמְּסִבָּתָם: [סד] וְיִפְּלוּ מֵהֶם אַרְצָה; וְיֵרָדְמוּ תַּחְתָּם: [סה] וּבְטֶרֶם עָלָה הַשַּׁחַר עָזְבוּ; וְיֵלְכוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ:

    [סו] אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; שָׁקְטָה הַמְּהוּמָה: [סז] וְיִכְתֹּב אֶחָד מִן הַמְּסֻבִּים; אֶת דִּבְרֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה: [סח] וְאֶת פָּרָשַׁת הַיַּיִן; אֲשֶׁר שָׁתוּ הַמְּסֻבִּים: [סט] לְהִזָּכֵר בַּסֵּפֶר; כַּדָּת מָה לַעֲשׂוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:
    [ע] כִּי מַשְׁקֵה הַיַּיִן מְסוֹבֵב לְכָל רֹאשׁ; וְגָדוֹל לַשְּׁתוּיִים; וְרָצוּי לַמְּסֻבִּים; מְגַלֶּה סוֹד טוֹעֲמוֹ, וְדֹבֵר שְׁטוּת לְכָל עַמּוֹ:
    'אפשר שניה פלאפון?'

    אני נעצר בפתאומיות. מניח את השקיות מהסופר, עוזב את היד מבן השלוש שמוחה נמרצות על הפרידה הפתאומית מהיד הגדולה והמזיעה, אומר לאוזן 'רק רגע אמא, אני כבר איתך', ובחיוך גדול מידי שואל את הדרדס שלצידי 'ביקשת משהו, ילד?'

    הילד מעט נעלב מהתואר המעליב.

    רק היום בבוקר כשהוא זכר סוף סוף להוריד את המים באסלה, החמיאו לו שהוא ממש בחור.

    בתלמוד התורה קראו לו החברים בשלל שמות - 'בואנה' 'צ'יצ'ו' (?!) 'אבויה' (בב' דגושה מאוד!).

    המלמד, ששכח את שמו האמיתי, קרא לו 'צדיק'. אולי התכוון בלשון סגי נאור.

    והנה מגיע מישהו ומניח - מטיח לו את כל האמת בפנים. 'ילד!'

    נס שהדרדס לא קורא מחשבות, היה נעלב עוד יותר.

    'ביקשתי אם אפשר בבקשה פלאפון'.. הוא חוזר בקול נמוך יותר, חושב שכך אשמע יותר טוב, מין הגיון של יצורים מוזרים.

    'פלאפון?!' אני מברר אם פיענחתי נכון את המילים, מרגיש כמו הרובוט לזיהוי מילים בשיחה עם הבנק.

    הנהון נמרץ בראשו, מאשר לי שהרובוט פיענח נכון את הבקשה, לשם שינוי.

    במוחי עפות המון מחשבות. בעצם במוח לא עפים דברים בכלל, למיטב ידיעתי. אולי 'רצות' מחשבות הוא כינוי מתאים יותר, לתאי עצב והנוירונים המתקשרים ביניהם בקצב מסחרר. אבל כבר חפרתי מספיק במוח, לא?!

    לך תסביר לילד, שאני באמצע שיחה בבלוטוס', ויקח זמן עד שאסיים, כי אמא שלי עוד לא הגיעה אל הסיפור של האפנדיציט אצל האחיינית של בילה, ועוד לא שאלה אותי איך יצא ה'גיפילטע פיש' השבוע, כך שזמן ההמתנה המשוער הוא ארוך מהרגיל.

    לך תסביר לו, ליצור שמביט עליך בעיניים גדולות מידי, ומנסה לנחש על מה אתה חושב - עם אף ארוך מידי, על יחסי אמא ובן שרק ניסה לעשות נחת, ללא הצלחה יתרה, ועל העונש שקיבלת בפעם הקודמת שרימזת לאמא באמצע שיחה שאתה ממש חייב לסיים.

    לך תסביר לו, שאתה רץ להוציא את יוכי מהגן, ואם תאחר הגננת תצקצק בלשונה הארוך, ותסתכל עליך במבט המעצבן הזה של 'עוד פעם אתה?!'

    לך תסביר לו, שהארוחת צהרים עוד לא מוכנה לגמרי. כלומר, היא בשלבי תכנון מתקדמים, עד כה סוכם שהיא ככל הנראה תכיל פחמימה, ואולי אף קטניה או ירק, ואם יהיה מזל גם חלבון.

    לך תסביר לו, שבפעם האחרונה שנתת את הפלאפון לילד ברחוב, השיחה עם אמו הצדקת התארכה, והכילה שלל מרכיבים מיותרים לחלוטין, כמו 'תסגור את הסוודר', 'תסתכל בכביש לכל צד פעמיים', ו'אל תשכח את השקית משושנה'.

    אז במקום כל זה, מה יותר פשוט מלהגיד לילד 'סליחה, אני ממש ממהר'.

    'מצויין, אני אלך איתך'. הילד לא מחכה לתשובה, פורש את ידו הקטנה והחמדנית לעברי, ומצפה למכשיר הפלאפון שלי.

    הוא בתמימותו לא יודע, שיש תהליך לפני שמאמצים ילד, צריך לפתוח תיק, להיפגש עם עוסי"ת, לחתום על הר מסמכים.

    בטבעיות משונה הוא משתלב בין העגלה לבני החמוד שכבר מיילל משום מה, ומתחיל בהליכה מהירה עם הקצב שלי.

    תגידו אתם, עם שיח אילמים שכזה, אתם לא מחכים כבר ל'משיח'?!
    רק רציתי משהו שעובד, לא מעבר, אבל החלטתי לנסות את מזלי בכל זאת.

    מהוסס מה, נכנסתי לשטח העצום והמואר, נותן לעצמי להיסחף עם המוזיקה הקלאסית העדינה שדנדנה ברקע. הרצפה המלוטשת התיזה השתקפויות לכל עבר, וצעדתי לאט על השטיח האדום בכניסה, בוהה נדהם בשפע האדיר סביבי, ולא מצליח להאמין שהמחירים ההזויים הנקובים אכן אמיתיים. ואלו עוד מחירים מיוחדים של ימי מכירות אקסלוסיביים של פעם בשנה, מי היה מאמין.

    חיכיתי לתורי, אך איש המכירות היה עסוק בינות לגדודי הרוכשים והמתעניינים. מציגים לראווה את מניפת הצבעים האפשריים, ומספרים על אופציות מיוחדות לגימורי עור.
    המבצעים פה מטורפים! לחש קונה עם מבט מזוגג לרעהו, ואשה אחת בקצה אולם התצוגה מלמלה בקול עורג: בדיוק על הצבע המטאלי הזה חלמתי!

    רעהו, ברנש מהוקצע בחולצה סגולה, הסתובב בינות לדגמים הנוצצים וסיפר על מעלותיו של אחד מהם: הפגוש בעיצוב חדש יותר משנת 2021, הצמיגים נאים מאוד, השלדה קלילה וחזקה להפליא, והבלימה מתבצעת כהרף עין!

    אשה אחת התייעצה עם חברתה, קולה להוט: אני ובעלי חושבים שנלך על ויויאר טרייל אוקס סטנדפורד, פלוס כל ההשבחות, האביזרים והתוספות של היבואן. עסקת באנדל שווה לגמרי.

    אשת המכירות הייתה עסוקה בהדגשה הייחודיות הבולטת של פאפסי 200, הדגם החדש (להיט! היסטרי! דגמי 2022) והנוצץ של אקומאנטו האיטלקית: הגג. הוא מדהים! היא השתפכה; מעוצב לתפארת, נפתח בשניה, מסתיר לגמרי את השמש, וגם ניתן לפירוק במקרה הצורך בשני קליקים!

    או אז התפנה אליי סוף סוף אחד מאנשי המכירות, מדיף ריח נעים וכולו אלגנטי ויוקרתי: במה אני יכול לעזור לך?
    אני.. אה... מלמתי במבוכת מה. יש לכם אולי דגמים ישנים? של אברכים? מודל חבוט שנת 2010 כזה, אבל עדיין נוסע טוב ואמין בלי בעיות?
    איש המכירות הנהן לשלילה, "אצלנו מוכרים רק סחורה חדשה", ואני יצאתי החוצה, מאוכזב.
    הלכתי מטרים בודדים, הסתובבתי לאחור, נפרד בליבי מהמקום. מביט שוב על השלט: טורטיה - עגלות יוקרה.
    על כאב:cry:. עצבים:mad:. וקוגל ירושלמי▲.


    1.
    אתם מכירים את זה.
    זה קורה הרבה, בעיקר במעברים בינות לספסלים בבתי הכנסת, על יד השולחנות בכניסה, היכן שמונחות ערימות העלונים ושקיות התפילין.
    יום יום, אנשים חוטפים שם על בשרם החי הצלפות כואבות מציציות שמונפות באחת ע"י מתעטפים.
    טליתם של המדקדקים במצוות העיטוף מונפת בעוצמה מלפנים לאחור אל הכתף כדרך עיטוף הישמעאלים, בדיוק למקום בו עומדים או מהלכים מתפללים.

    למול עיניי התרחשה הצלפה כזאת בפניו של מתפלל תמים, המקפיד על זמן קריאת שמע של המג"א, ועוד קודם התפילה קורא הוא קריאת שמע בדקדוק אותיותיה.
    הגורל המר והכואב הפגיש בין חוטי הטלית העבים ללחייו בדיוק בשעה שהתרכז בהתזת הצד"י של "ועשו להם ציצית", במקרה שלו הרהר כאוב, הציצית עשתה לי...
    אותו מדקדק מצא כנראה איזה מקור לקיים תוך כדי עיטוף את מאמר המשנה "ולא היה מתכוון... לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף...".
    ולא זו אף זו, אותו מצליף לא מסתפק בהנפה אחת אלא מקפיד לבצע את אותה פעולה לצד ימין כמו לצד שמאל, בשימת דגש על עוצמת הנפה שווה... כזאת שיש בה 'שיעור צליפה' שתוציא אותו ידי חובה, ותוציא מפי המוצלף את ההברה - 'אךךך', ובדיעבד, יצא גם ב'אייי'.
    עד שהתופעה הכואבת הזו תחלוף מן העולם, ימשיכו מתפללים תמימים לחזור לביתם עם סימנים אדומים על לחיים וצווארם, אחרי תפילת שחרית מתוך ייסורים, בתקווה שלמחרת הם לא יחטפו את הציציות בעיניים.

    ומזווית אישית -
    בדרך כלל אני לא מרבה להסתכל בציציות של אחרים, אלא אם כן הם מגיעות עד אלי... לפנים, קרוב קרוב לעיניים, מבלי שאבקש, מבלי שאהיה מוכן, ומבלי שיש לי יכולת להתגונן מפני צליפת השוט הכואבת הזאת.
    מתעטפים!
    אנא!
    היזהרו בציציותיכם.



    2.
    נהגים יקרים! שימו לב!
    התופעה הבאה עלולה להתרחש בעיקר בצומת שאינה מרומזרת ובדרך כלל בתוך השכונות, כאשר יש מפגש רחובות המפגיש גם בין רכבים מעת לעת, מי בנגיעה, מי בשפשוף, ומי בדפיקה, אך לא במפגשים כאלו עסקינן, באלו יטפלו יפה יפה חברות הביטוח.
    המפגש המדובר הוא בין עיניכם נהגים יקרים לעיניו של אותו נהג המבצע את המחטף למול עיניכם המשתאות, ונדחף לצומת בטרם הספקתם לבחון בזהירות את המרחב.
    הלוא זכות הקדימה ניתנה לכם בחוק, ומעולם לא וויתרתם עליה בקלות.
    אך על עצם המחטף עוד תוותרו, לא תעשו מזה עניין, אני מכיר אתכם.
    עצביכם יעלו מעלה מעלה דווקא ברגע שתראו את תנועת היד בעלת המשמעות הלא ברורה שיעשה הנהג הנדחף.
    תנועת יד שהיא, ספק סליחה, ספק תודה, ספק שלום.
    איזו אדיבות נשפכת מהנהג שעד לפני שבריר שנייה התפרץ לצומת שלא ברשותכם.
    הוא מבקש סליחה כמובן על ההתפרצות הפתאומית.
    ובאותה עת ותנועה, מודה לכם על ש'איפשרתם' לו לבצע את ההידחפות.
    ואם כבר אז כבר, הוא מוצא לנכון לברך אתכם לשלום בכוונה השלישית לאותה תנועת יד.
    מה רע? שלוש בהינף יד אחת!
    ואתם בליבכם צורחים בעדינות – נהג נדחף! הידחף וסע! אל תבקש סליחה ואל תודה על מה שלא נתנו לך, כשאתה עושה את זה אתה פשוט מכעיס ומעצבן בהרבה.

    ואתם נהגים יקרים! שימו לב!
    בצומת הבאה היום או מחר, כשתפגשו באותו נהג או בחבריו לשיטה, תנסו אותו, תבקשו יפה עם היד לפני שתתקדמו, יהיה מעניין לראות אם הוא יחזיר לכם טובה תחת טובה, ויפרגן לכם להתקדם לפניו.
    עצה טובה, אל תפתחו ציפיות.

    ומזווית אישית
    כשמי שהתפרץ לצומת לפני היה לא אחר מהאברך שיושב בספסל לידי, ואני מכיר ולא מכיר אותו, זה היה פחות מעצבן ויותר לא נעים.
    אני רק מקווה שכדרכם של נהגים מהסוג הזה... הוא לא באמת שם לב את מי הוא עקף.
    הוא פשוט נדחף.
    אני, לא ישמור לו טינה על כך.
    בכל זאת, הוא ביקש סליחה!



    3.
    ואי אפשר רבותי! בלי קצת אוכל.
    למה קצת? הרבה! יש מספיק לכולם.
    אז למה נדחפים?
    שאלה טובה.

    וזה קורה בכל מקום שיש בו סירי קוגל ירושלמי המיועדים לחלוקה להמונים.
    זה יכול לקרות בקידוש בבית הכנסת השכונתי, בחתונה ב'ארמונות חסד', או בסתם אירוע מרכזי שמשתתפים בו לא מעט אנשים מורעבים שכנראה לא הכניסו דבר מאכל לפיהם מארוחת הצהריים.
    עיניהם צופות אל פתח המטבח, מצפות לראות את המגשים המהבילים יוצאים, או אז 'רגע כמימריה' יעבור עד שיעטו עליהם כמוצאי שלל רב.
    יש לי רק דבר אחד לומר להם - מה הלחץ? אתם רעבים?
    תחשבו על זה! אם תאכלו ראשונים, תהיו לבטח רעבים ראשונים! לא?
    אול כדאי להתגבר על הרעב לכמה דקות, ולחכות בסבלנות שיהיה שביל גישה ראוי ומכובד למנות הקוגל המבוקשות.
    זו הרי הפעם העשירית שבה איש המטבח צורח – יש עוד מלא במטבח! יש מספיק לכולם! לא לדחוף!

    ומזווית אישית
    מניסיון שלי, אם האירוע הבא תופס אותך הקורא רעב, ואתה בכל זאת תקבל החלטה שאתה מחכה לסוף, ושאינך חושש שכולם ייקחו לפניך.
    קח בחשבון, כי יש מצב שתמצא את עצמך עומד, רעב, מול מגש ריק מקוגל, בדיוק כמו שקרה לי.
    ועדיין אני מזכיר לך שלא מתים מזה, רק קצת רעבים.
    בתיאבון! לכל השאר.
    דמיינו עולם כזה שבו הכל פורח ומלבלב
    כמו עצי השקדיות באביב, אבל תמיד
    קחו מכחול וקצת צבע שמן ואבקת זהב
    ובידיים נרגשות תעטרו בכתמי צבע עדינים את היקום שלנו
    צרו עולם רך ויפהפה, מתוק במידה, אופטימי להחריד
    מלא תהפוכות תפילה ויופי
    אני רוצה שהיופי ימלא אותו מפינה לפינה
    לא אכפת לי אפילו להזיל דמעה של אושר
    שהלב ידפוק בלימת חירום בירידות של הקסטל
    אבל הנוף שמסביב יהיה נוצץ כמו יער ירושלים בשקיעה
    מעוטר בעננים כרסתניים לבנים על שמים מצויירים מאוד
    תנו הצצה לנבכי לב טהורים, לדילמות אמיתיות עמוסות בחסד
    והכל מוגש בכתיבה אסתטית למופת, שפה יפה ומדוברת
    עתיקה וחדשה, עם ריח וטעם ודופק וצבע ודם חם בורידים

    סומך עליכם.

    כללים:
    אין מגבלת אורך, אבל תהיו מספיק נדיבים, אני רוצה להיות שם ממש.
    עדיפות לסיפורים שיכניסו אותנו מספיק עמוק, כדי שנוכל להרגיש את האח המבוערת במרחק הושטת יד.
    תהיו מקוריים, תאירו עם הפנס שלכם זווית שלא נגעו בה מספיק.
    תצללו לאלבום התמונות שלכם, ותחשבו על דמות מתוך המשפחה, איזו סבתא אצילת מבט עם סיפור חיים, שכן טוב לב, או סתם מקרה שראיתם ברחוב, ובגדול תקחו השראה מהעולם הפנימי שלכם ומההיסטוריה האישית, כך שתהיו קרובים לסיפור. אין צורך להעמיס בפרטים היסטוריים טכנים, הסיפור יותר יפה אם הוא על זמני.
    ועצת זהב נוספת: התרחקו מן הקיטש! (תגידו לו קיטשא!)

    תגובות לאתגר ניתן להשאיר
    בנספח המפואר הנ"ל


    הגשה עד יום שלישי בעוד שבועים
    ז' אדר א' תשפ"ב או למניינם 8.2.22
    עד השעה 12 בלילה

    מצפה באהבה רבה ליצירות שלכם
    אז ככה!
    אני בעקרון מקהילת המאיירים אבל לאחרונה הכנסתם אותי תחת כנפיכם היות שהוסכם על שני הצדדים שכתיבת תסריטים הינה כתיבה לכל דבר (באחד מענפיה) ומאז התנחלתי כאן כאילו אני הומלס בשדה תעופה. אני מאד נהנית מהסיפורים בהמשכים אגב.
    בכל מקרה, הנושא הוא שכתבתי ואיירתי ספר קומיקס לנערות, ועד כאן הכול טוב ויפה כי זו מדינה חופשית וקפיטליסטית. אבל מה שמדהים זה, שאשכרה הוצאה לאור הסכימה להדפיס את זה! ולא רק הסכימה, אלא ########### (פה הרואת חשבון שלי צינזרה)

    בכל מקרה, אני ממש מתרגשת ושמחה לחלוק אתכם קצת הצצות מהספר החדש, שנקרא 1:0 , או בעברית מדוברת: "אחת אפס" והוא קומיקס לבני נוער שלדעתי הוא ראשון מסוגו אבל מי אני שאעיד על עיסתי. הוא התפרסם קודם בעיתון ילדים של משפחה למי שעקב.
    אפשר להשיג אותו בחנויות של דני ספרים מהיום, ובשאר החנויות משבוע הבא ואילך. כמו כן אפשר ללחוץ על הקישור
    הזה ולהזמין מהאתר, ראיתי שיש מבצע גם אז תדחפו למשלוחי מנות, שיהיה. אה, ואל תשכחו לכתוב מה דעתכם!

    20220216_145731.jpg
    20220216_145818.jpg
    20220216_145929.jpg
    20220216_145804.jpg
  • 719
  • מַטְבֵּעַ אָהוּב, מַטְבֵּעַ קוֹלֵעַ -
    לְטַעְמוֹ שֶׁל מַחֲזִיק בָּאַרְנָק הַפָּתוּחַ.

    מַטְבֵּעַ זָהוּב, מַטְבֵּעַ תּוֹבֵעַ -
    לַעֲמֹל, לַעֲבֹד, וְעָלָיו לְהַזִּיעַ.

    מִטִּבְעוֹ שֶׁל מַטְבֵּעַ
    הַדִּין כָּךְ קוֹבֵעַ
    לַעֲנוֹת אֶת הַכֹּל הוּא יוֹדֵעַ.

    מַעֲרִיצָיו עֲלוּלִים
    בְּעֶטְיוֹ גַּם לִפְשֹׁעַ
    לִגְנֹב, לַחֲמֹד, אַף לִרְצֹחַ.

    עַל כֵּן טִיבוֹ לֹא יָדוּעַ
    גַּם כִּי, אֵין לִשְׁכֹּחַ
    אֶת צִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל מַטְבֵּעַ -
    בּוֹ עַל קַרְקַע שׁוֹכֵב הוּא מֻכֶּה וְשָׂרוּעַ,
    רוֹדֵף הַמָּמוֹן -
    אֲחוּז אֶמּוֹק, טוֹבֵעַ.

    גַּם שָׁפוּי שֶׁכָּמוֹהוּ
    שֶׁלִּשְׁמֹר קְצָת יֵדַע,
    מִמָּנֶה וּמָאתַיִם לְעוֹלָם לֹא יִשְׂבַּע.
    וְתָמִיד לוֹ חָסֵר וְחַיָּיב לְהוֹסִיף
    גַּם צָרִיךְ הַחוֹבוֹת הָרַבִּים לְהַחֲזִיר.

    וּמִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים מִנִּסְיוֹן הַחַיִּים
    וְדָמִים שֶׁנָּגְעוּ בְּדָמִים.

    עוֹלֶה הַמְּחִיר לְקַבֵּל הַמֵּידָע
    כִּי מֵעֹשֶׁר לְאֹשֶׁר

    אֵין שׁוּם קֶרֶשׁ קְפִיצָה.
    החומר שעולה כאן הוא הטיוטה הראשונית לרעיון שמנקר באצבעותיי...
    [תודה על הביקורת והרעיונות, חלקם יושמו בפועל]
    אשמח לכל הערה והארה, ביקורת ומחמאה,
    לעיונכם ולהנאתכם.



    מיומנו של אברך

    [א]

    קצוות הדפים בכרך העבה שנח על הסטנדר, הציצו אלי בחיוך, הרגע סגרתי את הגמרא, השעה 19:00 סוף סדר ב', סוף זמן חורף, אני מביט בערגה על הגמ', מסכת בבא בתרא, נשאר לי כמה עשרות דפים לסיים את המסכת, מה הלחץ? יש חודש בין הזמנים, אפשר לסיים ואולי גם להספיק לחזור על כמה פרקים.
    אני לא מסיר את מבטי מן הגמ', מסתכל על הדפים, הגוונים הכהים שצובעים חלק מהדפים לסירוגין, מזכירים לי את הסוגיות אותן למדנו בעיון, השעות הרבות בהם הייתי רכון על הדפים עשו את שלהם, עשו אוזניים לתורה... 5 חודשים של שטייגען יומיומי, ליבי התמלא גאווה.
    נשארתי לשבת במקום, לא הייתי מסוגל לזוז, ככה לקום ולעזוב? איך יהיה בין הזמנים? הסתכלתי סביבי, בית המדרש אט אט מתרוקן, 130 האברכים שבו נפרדים זה מזה לשלום, ראיתי עליהם את קושי הפרידה, כאילו מחכים שהטלפון יצלצל ועל הקו יהיה ה"וואצאפ" של הכולל, ויבשר על תחילתו של זמן קיץ, היה זמן חורף פורה ומוצלח, מי צריך את החופש הזה? אולי האישה!
    הרגשתי גם אני את החיבור העז שנוצר ביני לבינם, ביני לבין הכולל, ביני לאברך שבי.

    נזכרתי באחת בפעם הראשונה בה ניצבתי בשערי הכולל, עמדתי נבוך, בוחן כל אברך, כל ספסל, שואל את עצמי איך אני קשור לכאן, שבועות עברו עד שחשתי בנח להיכנס, להתיישב ופשוט להתחיל ללמוד, ללמוד וליהנות.
    מה שמביא אותי להיזכר באתגר הראשון בחיי האברך, מציאת כולל.

    5 חודשים קודם לכן...

    התאריך הוא ז' במרחשוון מה שאומר שמתחילים לשאול על הגשמים, זמן חורף התחיל לא מכבר, אני, חתן טרי, ביום האחרון לשבע ברכות, ראשי טרוד בטירדא דמצווה... מצוות תלמוד תורה, היכן אני הולך ללמוד מחר, מקווה שהשווער כבר מצא את הקשרים הנכונים.
    כמה פשוט, למצוא כולל! נשמע קל? תכלס', לא דבר של מה בכך!
    יש לא מעט סוגי כוללים, לא מעט צורות לימוד, במה ואיך ללמוד, יש כוללים שמתמקדים בעיקר בלימוד עיוני, הלומדס' הישיבתי, ויש כוללים שחשוב בהם יותר ההספק, הידיעות, ההיקף, יש כוללי הלכה, שעיקר עיסוקם בעניני הלכה, מבחנים לרבנות, דיינות, או למטרת ידיעת ההלכה על בורייה, וכידוע שאין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ.
    נכון שאפשר ללמוד בכל מקום וכל דבר, אבל לא לזה נועד הכולל, ללמוד אפשר גם בבית, ובלי חברותא, כשאברך הולך לכולל, הוא נכנס למעטפת שלימה המשפיעה רבות על חייו, מה שמצריך חשיבה עמוקה על כדאיות, סיכויי התאקלמות קליטה, ועלייה – מעלה מעלה.
    לא מוגזם יהיה לומר כי מספר סוגי הכוללים זהה למספר הכוללים עצמם, האווירה כל כך שונה בין כולל למשנהו, הכללים משתנים לפי הראשי כוללים, שכדרך שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ההווי נוצר מהאנשים שמרכיבים את הכולל ובכל כולל התרכובת האנושית שונה.

    דבר אחד משותף לכלל הכוללים, כל כולל היכן שיהיה בנוי מקבוצת אנשים ששמו לנגד עיניהם 3 מטרות, ללמוד. ללמוד. וללמוד. לא שאי אפשר למצוא, כוללים בלי אברכים... או כוללים עם אברכים שלומדים פחות... אך עדיין תבנית הכולל היא תכולתו ותכליתו, שהיא לאפשר למי שרוצה בכך ללמוד, וכמה שיותר.
    כולל מטבעו הוא כר פורה להצמחת ת"ח, אך הת"ח הם גם אנשים, ואנשים - שונים הם, שונים זה מזה ומחולקים ל – עדות, מגזרים, תתי מגזרים, קהילות, וסגנונות שונים - פתוחים, סגורים, מודרנים, צולי"ם, ובנוסף לכל זה כל ישיבה חשובה ומרכזית מפתחת איזה זן חדש של דרך ומהלך, בהשקפה והנהגה, וישיבות כידוע הם החומר האנושי הממלא את היכלי הכוללים, מה שמייצר עוד היבט המצריך בחינה ובדיקה מוקדמת של מקום הלימודים.
    בנוסף לכך יש להביא בחשבון את בעיית הגילנות בכוללים, אין שום מניעה שאברך טרי שרק אתמול נפרד מחבריו לישיבה, ינחת בבת אחת אל בית מדרש שכונתי מלא באברכים שנתמלא ונתארך זקנם, וכריסם "מלאה", בש"ס ובפוסקים... אין מניעה, אך גם אין שום הצדקה לכך, אולי ההיפך, יכולת ההסתגלות בסביבה עם פערי גילאים של 15-25 שנים לא תהיה קלה.
    בקיצור, לא קל.

    ונקודה למחשבה, היכולת שלי לפעמים לדון באופציות כאשר הסיכויים שזכות הבחירה תינתן לי הם שואפים לאפס, היא מתסכלת בכל פעם מחדש, הרי ביני לבין עצמי אני יודע כי אני לא באמת בוחר כולל, הראש כולל הוא זה שבוחר אם לקבל אותי או שלא, אבל למה שזה יפריע לי להמשיך לתכנן את מסלול הכוללים שלי עד לשטלא - התפקיד הנחשק. בסוף בסוף הבחירה שלי תהיה אם ללכת לראיון עם כבוד ראש הכולל או פשוט להישאר בבית ולחכות שראשי הכוללים יעמדו על 78 המדרגות שמובילות אל ביתי, וידרשו בתחינה שאבוא לשערי הכולל שלהם.
    ציפייה, היתכנות, לא! תפילה, השתדלות, כן!



    [ב]

    יום קודם לכן:

    "עוהוהויד ישמע בהרי יהודה, אוווובחוצות ירושלים", זו כנראה הפעם האחרונה שאני שומע את השיר הזה כשאני יושב במרכז השולחן, משועמם, עייף, מימיני אבי, משמאלי השווער, "משמאלי" אני אומר, כי דווקא ניסיתי להתחיל איתו ברגל ימין, באמת!
    הם שרים ואני כמעט נרדם, בכל זאת שבוע עמוס חוויות, שבוע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, כמה הכנות כמה מחשבות, וב"ה החתונה הייתה נפלאה, השבת גם כן, אכן, השבע ברכות היו קצת יותר מאתגרים, אבל בסך הכל היה נחמד, אבל בכל זאת אני חייב כמה הערות וטרוניות, אחרת אני לא באמת ייהנה...

    ובכן, היו לא מעט דרשות קצרות שמשום מה מסיבה כל שהיא מתארכות ומתארכות ולא נגמרות, ואתה החתן, צריך לשמור על קשר עין פקוחה! עם הדרשן שטוען שלא הכין ומדבר מהלב, והלב שלו שיהיה בריא, כנחל נובע וכמעיין המתגבר, - אני נזכר בעוד וורט, ו - בדיוק אתמול פגשתי אדם שסיפר לי סיפור נפלא, - ולפי זה אפשר ליישב את הקושייא של הבית יוסף, ריבונו של עולם! איך הוא הגיע לחנוכה? ומה אנחנו אשמים??? למען השם.

    היו בשבוע הזה לא מעט נסיעות מפרכות ומעייפות לשבע ברכות, בביתר ובאלעד, והכי גרוע, הכי גרוע בבית שמש, אני מתכוון לרמת בית שמש ג', וואו, מספר הכיכרות בהם נסענו, או נכון יותר לומר - הסתובבנו, היה גדול ממספר הנוסעים באוטובוס היושבים והעומדים, כשלרוע המזל היינו אני ורעייתי, "החתן והכלה" - מהעומדים, ככה זה כשמתעקשים ללבוש את הפראק רק בחתונה ובשבת חתן, אתה הרי לא תספר לכולם שאתה חתן ואולי מן הראוי שייתנו לך לשבת, אז אתה עומד... בחליפה קצרה, אתה עומד ויודע שאחרי כל זה, אתה עוד צריך לאכול 3 מנות וקינוח, שאחותך היקרה הכינה, ויש גם דרך חזור... אז צריך לקחת בחשבון את מספר הכיכרות ולהכפיל, לא עדיף כבר רמזורים?

    והערה נוספת, כמו כל חתן, במשך כל שבעת ימי המשתה, החל מהחתונה נפגשתי עם לא מעט אנשים קרובי משפחה, מכרים, שכנים, ידידים וחברים, ו...אורחים מהצד השלישי שאין לי מושג איך הם קשורים אליי, הקשר הסביר ביותר הוא בכלל לאוכל, שבוא נגיד היה אכיל, לא יותר! ועם כל פגישה מגיעה מסכת של לחיצות ידיים חיבוקים ו... נשיקות, שלא תמיד רציתי לתת או לקבל, לפחות לא פעמיים! שמישהו יסביר לי, אף פעם לא הבנתי את זה, נישקת פעם אחת, למה עוד פעם, לא רבנו, לא הלכתי לשום מקום, למה עוד פעם? ולחבק... אפשר קצת יותר בעדינות, ושלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב אנשים, אפילו אוהב מאוד, אבל הקורונה השפיעה עלי לטווח ארוך... אולי גם עליכם.

    אבל למה לי להתלונן, אני הכי מאושר בעולם, החיים לפני, הגשמתי את החלום, קרעתי את הים, ואני יוצא לחירות! לא? את האמת... אני יודע עמוק בלב...
    והאמת היא שזה לא מדויק, בלשון המעטה, - בית! חתן צעיר, לא בונים ביום אחד! ויש הרבה עבודה לעשות, לטאטא לשטוף לנקות לכבס לתלות לקפל לגהץ ויש עוד... אבל אני מאושר ומה זה משנה?

    זה היה רעיון טוב לעשות את השבע ברכות האחרון בבני ברק, הליכה קצרה ועוד 78 מדרגות ואנחנו ביחידת דיור, רצינו מרפסת, אז קיבלנו אותה, עם מדרגות... אני מנחם את עצמי שככל שקשה לעלות ליחידה, כך יהיה קשה יותר לעלות במשקל, לא לוקח בחשבון את קצב העלייה שאשתי מתכננת לי בתפריט ארוחות הערב...

    הפלאפון מצלצל, אנשי הקשר כבר מרשים לעצמם להטריד, בטח הם אומרים לעצמם הוא כבר סיים את השבע ברכות, הוא משועמם! לא חברים! אני בעיקר עייף, ורוצה לישון.
    השווער על הקו, מה נשמע חתן? אתה זוכר שיש לך מחר פגישה עם הראש כולל, תכין משהו, איזה חבורה, דבר תורה אבל משהו בלומדס', אני לא בטוח שהוא ישאל, אבל אתה יודע ליתר בטחון, בסדר, אני אומר לו, כשאני רואה עיגולים שחורים בעיניים, עכשיו להכין חבורה? רצתי לספרייה הקטנה לחפש "קהילות יעקב" על סוגייא מרכזית בבבא בתרא, נזכרתי ברגע, שאני בעצם כבר "אברך", ולאברך אמור להיות כולל...



    [ג]



    אני פותח את הקהילות יעקב על גדרי חזקה, מקווה שהראש כולל לא באמת מונח עכשיו בנבכי הסוגייא, כך שלפחות קצת רושם יישאר אחרי החבורה שאני ימסור לו, השווער מסר לי את מספר הטלפון של הראש כולל, גם כדי שאני יעביר אותו לראש הישיבה ולרמי"ם ולכל מי שיוכל לעזור, לזרוק מילה טובה, בכל זאת, רע אני לא! וגם כדי, לקבל את התשובה במקרה והיא תהיה חיובית.
    רשמתי בקצרה את הדברי תורה, כשאני בטוח שהריאיון הוא בעצם שיעור תורה... אני מחכה לשעה היעודה - 21:00 מעודד קלות מהידיעה כי מסתבר ואחרי יום עמוס, העייפות של ראש הכולל תעמוד לזכותי.
    פרק תהילים אחרון, ואני נכנס לבניין, מסתכל במראה שבכניסה, בחור צעיר, זקנו מגולח, כובע חדש, חליפה חדשה, נעליים חדשות.
    צדיק! אתה לא נראה אברך כולל... אני מהרהר, ומייד מתנער כי בעוד עשרים דקות אולי קצת יותר, גם אם אני לא נראה, אני יהיה בעז"ה - אברך כולל!

    אני כותב ואני שם לב שלא פתחתי בלספר על עצמי, ואולי זה לא באמת חשוב, אבל בכל זאת קצת רקע.

    קוראים לי נתנאל הלוי, גדלתי בבית שמש ולמדתי בחיידר.
    כשקוראים לתלמוד תורה – חיידר, זה בדר"כ כשהוא משתייך למגזר הליטאי / חסידי, ואני לא! לא שיש לי משהו נגד, פשוט רצון הבורא סימן את מקומי בעדות המזרח וליתר דיוק בעדה התימנית, מה שבכל זאת לא הפריע לי להשתלב בצורה טבעית עד כמה שאפשר באווירה בעגה ובסגנון הליטאי.

    לא אכחד ולא אשקר, היו אתגרים וקשיים פה ושם, הלא השינוי בגוונים מצריך איזה ייחס מיוחד... ועמו, הערות תמימות ומביישות של ילדים... הח'ית והע'ין שמידי פעם נפלטות מגרוני מתוך הרגל של תפילה בבית הכנסת התימני, לא משאירות צל של ספק, מאין מוצאי, אך בגדול גדלתי ולמדתי במוסדות ליטאיים, לא שאני רואה בזה איזו נקודת אור בגורלי, למעט הרגשת ייחודיות, ויש שיאמרו – מיוחדות שלעיתים מאתגרת ולעיתים מתגמלת, מעבר לכך אני לא רואה בלמידה במוסדות של זרם אחד עליונות, או רמה גבוהה יותר מאשר בזרם האחר, גם אם יש שיוכיחו זאת באותות ובמופתים, שיוכיחו, אז מה?
    אני לא באמת מזהה שינוי בין הסגנונות, כזה שמשפיע דרמטית על צורת החיים, אני דווקא אוהב את השוני בין האנשים ורואה בזה בעיקר מתנת שמים - ערכת צבעים נפלאה המאפשרת לעולם שלנו להיראות כל כך יפה, מה היינו עושים בלי הגיוון הנפלא בסגנונות, בלי המנטליות השונה שמידי פעם מבצבצת ומזכירה מהיכן באנו, יותר נכון, מהיכן באו הסבים והסבתות שלנו. המנהגים, האוכל, המוזיקה, השפה, הלבוש, לו היינו כאיש אחד העולם היה כל כך בנאלי, ומשעמם להחריד, לא כך?
    אינני מצליח לאמוד את הפערים בצורה אמיתית, לכמת אותם ולהורות באצבע, על הפלוסים והמינוסים שבכל מגזר, גם כי אינני ראוי, וגם כי אינני אובייקטיבי...
    כמה חשוב להתעסק בזה? זו כבר שאלה שעומדת בפני עצמה, והדיון מתקיים היכן שמתקיים.
    יש פער אין פער? מיציתי!

    ועדיין חשוב לי להדגיש את הרקע, מאחר וזווית הראייה משתנה פה ושם בהתאם למקום ממנו אתה מסתכל, ובמקרה הזה מהמקום ממנו באתי, וזה פשוט עשה ועושה את החיים שלי ומקווה שגם את של סביבתי להרבה יותר מעניינים, תודה ה', כזה אני, אוהב את ההתמודדויות הקטנות האלה אם ישנם, החיכוכים הפערים, וכל מה שנלווה.

    ובכן, חיידר, ישיב"ק בבית שמש, ישיב"ג בחיפה, תקופת הילדות והנערות הייתה חלקה למדי, לא פלא שאני לא הולך לכתוב על הילדות הרגילה שהייתה לי, ילד טוב, מצליח עד כמה שהוא יכול בלימודים, מסוג הילד שעושה בעיות ותעלולים רק אם לא יידעו שזה הוא, ובגדול, אפשר לחזור למציאות.

    ובמציאות באותה עת, עמדתי בפתח הבניין, בחשש ובלחץ, פסעתי לעבר המדרגות, לבית משפחת וויס, הלחץ מזכיר לי את אותה הרגשה שהייתה לי במבחן הקבלה לישיבה, אך עם הבדל אחד, שאם ישיבה היא לתקופת זמן של חמש שש שנים, כולל יכול להיות לכל החיים... בהצלחה!




    [ד]



    נקשתי קלות על הדלת שנפתחה מייד, בפתח הבית עמד הרב ויס, שלום עליכם! בואו תיכנסו... אני מצדד את מבטי לאחור, בודק אם מישהו בא איתי, לא! אני לבד, לא באתי היום עם הפראק... אז למה הוא אומר לי "תיכנסו", נו שוין, אני נכנס.
    איך קוראים לכם... שואל הרב ויס כשהוא מושיב אותי בשולחן הסלון, אני מתיישב ונע באי נוחות על הכיסא, למה הוא ממשיך עם זה?
    שיחה קצרה על דא ועל הא, אפוא למדתם? מי זה השווער? מה שמעתם על הכולל? אני משתדל לענות על הכל, אבל בקוצר רוח...

    המשא המרכזי משום מה מתעכב, אני לא נשאל שום שאלה תורנית, ולא מקבל שום רמז או הזמנה לומר משהו, אני מבין שאולי בכלל הפגישה לא אמורה להיות מבחן קבלה, אלא יותר מפגש היכרות, לקבלת רושם על האברך המיועד, לתהות על קנקני יותר מאשר על תוכי...
    תוך כדי הדברים אני מגלה שאכן הרב ויס כלל לא משמש כראש הכולל, הוא כנראה מנהל הכולל או בעל תפקיד דומה, - ר' שאול זלצבך, הראש כולל... אומר לי הרב ויס, כשידיו מתנועעות מכריחות אותי להשתכנע, - שולט בכל הש"ס בעיון, ובקיא גדול בהלכה, הוא ה"מראה מקום" בכולל בכל נושא וסוגייא, אתם עוד תכירו אותו... שמעתי עליו... אמרתי לרב ויס, מחברים לישיבה שלומדים אצלכם בכולל, הם מאוד נהנים, ומספרים ששמעו הולך בכל היכלי הכוללים בעיר התורה.

    אני מתחיל להבין שכנראה אנחנו, כלומר - אני, בדרך להתקבל, אחרת איך אני יכיר את הרב זלצבך, וכאילו לאשרר את מחשבותיי הרב ויס מאותת לי באלגנטיות על סיום הריאיון כשהוא אומר – לומדים עכשיו בבא בתרא, סוגיות של חזקה... מתרומם ומפטיר, נו, שיהיה בהצלחה!
    אז כנראה אתה בפנים אמרתי לעצמי, מה נשאר לך? רק לקנות גמרא, כי בש"ס של החתונה אני לעת עתה לא נוגע.
    הודיתי בעדינות ופניתי לצאת מהבית כשחיוך קטן על פני, איזה נס אני מהרהר, שהכנתי חבורה על "חזקה", זה התברר כהימור נכון, אבל מיותר...

    עדכנתי את אשתי ששמחה, ומיד חייגתי לשווער לבשר לו על כך שהרב וויס נתן לי את כל הסיבות לחשוב שאני התקבלתי, - הוא בדיוק בממתינה... אומר לי השווער, אני מנתק, וכעבור 5 דקות קיבלתי את התשובה החיובית, סייעתא דשמייא! מסתבר, כי הרב ויס למד עם השווער שלי לפני 15 שנה בכולל בהרצליה, מה שמזכיר לי את הפסוק "שלח לחמך על פני המים – כי ברוב הימים", החתן שלך רק ירוויח.

    לקנות גמרא... מה כבר יכול להיות, אז הנה הדילמה הבאה... הקרב הניטש בין המהדורות, עוז והדר, וילנא החדש, וטלמן הישן, ויש שיאמרו הישן והטוב, האחרון , הוכרע לפחות מבחינתי כבר מזמן, וברצינות... יש כאן קרב אמיתי לצורך שיווקי כמובן, בין הגישה המרבה לתקן גרסאות ולא חוששת אף לשנות קצת מצורת הדף המקורית, אם לא בגמרא עצמה אז במפרשים האחרים, לעומת הגישה המקבלת את העדכנות והחדשנות באיכות הדפוס, אך מתעקשת לשמור על האותנטיות של הגמרא, וכמה שפחות להלאות את הלומד בשינויי גרסאות.
    עם נטייה קלה אני שולף מהמדף בחנות הספרים את הכרך העבה של מסכת בבא בתרא ממהדורת וילנא החדשה, לא כי אני רואה את עצמי כמכריע בשאלות ההדרה והגה"ה, רק כי רוב הלומדים יקנו ממילא עוז והדר, ומיעוטם לא יקנו בעקשנות עוז והדר, אני מוכן להיות זה שיבטיח את קיומו של אותו מיעוט עקשן, העיקר שלומדים, לא?

    בבית ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה, זה השלב בו עדיין משקיעים בארוחות... אז כמובן היה טעים, אני עולה למיטה, ויודע כי מחר מחכה לי, יום חדש, ולכולל... אברך חדש.
    סליחה? אדון, אפשר שאלה?

    אופס. שוב מישהו קורא לי 'אדון'. בפעם הקודמת זה ממש לא נגמר טוב.

    היה זה בשנה שעברה, איך שכמעט נגמר חנוכה, מה שנקרא בזאת של חנוכה, עברתי לתומי על יד עוד מאפיה, שכבר חודשיים מריחה כמו מאפיית ויזניץ'. ואז השמנדריק שם בפנים, שלראשונה בחייו כבר מעדיף גזר על פני עוד סופגנייה, קרא בקול גדול, 'אדון!' הסתכלתי ימינה, הסתכלתי גם שמאלה, ואין עוד אחד שעונה לתואר הזה מלבדי. ישש! בפנים, עברתי על ידי המוכרן מסע שכנוע שלא מבייש נציג של 'טוטו דיל'. רק היום! ריבת חלב מאה אחוז ריבה! אבקת סוכר מאה אחוז סוכר! שמן מאה אחוז שמן! והמחיר? לא יאומן! רק חמישים אחוז! תגידו אתם, לא הייתם קונים שני מארזים של שתים עשרה סופגניות? אם הסתקרנתם, בסוף אשתי סלחה לי, אישה טובה קיבלתי!
    אבל מה אני מספר לכם לפני פורים סיפורים על סופגניות? נחזור לעניינינו.


    מולי אני רואה, בא בימים, שהימים לא באו לו בטוב.

    ממראהו נראה כי היכרותו עם הדת בסיסית בלבד. סוג של בר מצוה בכותל, חתונה וגירושין ברבנות, וסבא שהיה רב במרוקו.

    אני אדיב במקור. כך לפחות אמא שלי מספרת. 'בשמחה אדוני היקר! מה השאלה?'

    בינינו, הסקרנות שלי מה הוא רוצה לשאול גרמה לי לענות לו, לא האדיבות. אבל עניתי יפה בסך הכל.

    'תגיד לי אבאלה, מותר לאכול דוריטוס בטעם שמזכיר לי משהו לא טוב?'

    וואו. מרוב שהשאלה הצחיקה אותי, כמעט לא צחקתי מהכינוי החביב שהדביק לי הסבאלה, אבאלה.

    משום מה, לא מצא חן בעיני הישיש הצחוק שלי, לא יודע למה. ומפני שעוד לא ידעתי באיזה יחידה צבאית שירת הקשיש, ולא היה עושה לי נחת לטעום מנחת זרועו של מגבני"ק שעבר התיישנות, מחיתי בזריזות את הצחוק מעל פני, והתעניינתי בחיוך אדיב ומנומס, 'מה זה משהו לא טוב?'

    זה היה משהו לא טוב, השאלה הזו. לא במקום.

    במשך הדקות הבאות, פרס לפני היהודי היקר, את כל מה שלדעתו נחשב 'לא טוב'.

    איני יכול למנות את כל הנושאים שהוא הזכיר, חלקן שכחתי, וחלקן אני מנסה לשכוח ללא הצלחה. אבל היה שם - תנובה, שטראוס, שטראוס מים, הוט, אוטובוס, אבא של בן גוריון, יס, וועד בית, עירייה, בן של אבא הלל, סלקום, אנרג'י גז, אנרג'י חטיפים, אלקטרה נדל"ן, אלקטרה מיזוג, אלקטרה מעליות ויוסי ביילין.

    'רבינו', ניסיתי לעצור אותו משטף דיבורו, ללא הצלחה.

    בסוף זה קרה. או שנגמר לו הכוח, או שנגמר לו האוויר. אבל היה נראה שהנושאים עוד לא נגמרו.

    'רק רציתי לדעת, מה התכוונת כשאמרת - טעם שמזכיר משהו לא טוב?'

    אה! זה? טעם של צפרדע מיובשת!

    ידעתי, שלהסביר לו את הדרשות מהחיידר, שלכל טעם לא כשר יש משהו כשר בטעם דומה, יהיה לי ארוך מידי, ובסוף הוא יצטרך לקרוא לי גם סבאלה.

    גם לנסות להסביר לו, שאין שום קשר בין טעם של צפרדע מיובשת לטעם של דוריטוס לא רציתי, כי אני לא יודע מה הטעם של צפרדע. לא טריה, ולא מיובשת.

    מצד שני, עד שסוף סוף מישהו שואל אותי שאלה הלכתית, שגורמת לי להרגיש מעט יותר בנוח בפראק המכובד שמלווה אותי כבר הרבה שנים, אני לא יכול להפסיד את ההזדמנות.

    אני מגרד בזקני, מקמט במצחי, ולבסוף לוקח הימור - 'מותר', אני אומר בהחלטיות.

    ירדה לו אבן מהלב, הוא לפתע נראה צעיר יותר בכמה שעות, כמו שהיה נראה כשנפגשנו.

    'תודה הרב'. הוא מוציא מהשקית חטיף צבעוני, ומכבד אותי בברכה.

    ברחתי.

    לפתע נזכרתי! הרבנים אסרו לאכול דוריטוס!

    נס! סוף סוף! עכשיו יש לי מה לכוון ב'את אשר אסרת התרתי'.


    לפרק הקודם בסדרת נשמות:
    משיח אילמים
    יצאתי למנחה. קצת מאוחר, אבל ככה אני.

    'זאג מיר רעב איד (תגיד לי רבי יהודי), ר' דוד פוברסקי היה מקבל שישי והרב שך שלישי, או הפוך?'

    'מה?!'

    לפי השערתי, החזן כבר אמר קדיש והתחילו שמונה עשרה, מה הוא רוצה עכשיו.

    'ר' יעקב משה חרל"פ היה ממש ציוני, או רק תלמיד של הרב קוק?'

    'וואס?!' לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה.

    'הבריסקערס שהלשינו על ר' יהושע לייב דיסקין וגרמו לכליאתו והעמדתו לדין, הלכו עם פראק?'

    'על מה אתה מדבר?!' הרגשתי כמו הלל הזקן שרק רצה לסיים להתרחץ לכבוד שבת, וה'צדיק' משגע אותו עם שאלות שונות ומשונות.

    בטח הזריזים כבר גמרו שמו"ע, ומחפשים עכשיו סיפור מרתק באיזה עלון מזדמן.

    'הגאון מוילנא, קראו לו לנדא או לנדו, או אולי בכלל לנדוי?'

    לא הצלחתי להבין את ההבדל בין האפשרויות. 'אולי תשלח את השאלות להרב אבינר? נראה לי שתקבל תשובות טובות!'

    הוא לא עצר. 'המלאך רפאל, רבי רפאל בירדוגו ממרוקו, קבר שלוש נשים או ארבע?'

    'מי זה?! עם מי אתה חושב שאתה מדבר?! אני לא ויקיפדיה!' כמות הידע שחסרה לי, הדהימה והאדימה אותי יותר מרגע לרגע.

    'רבי יהושע העשיל צורף תמך בשבתאי צבי, או שרק העלילו עליו כך?'

    הסבלנות שלי אמנם ידועה ומפורסמת, למרות שאשתי והילדים לא כל כך מסכימים איתי. אבל גם לסבלנות שלי יש גבול. הלל הזקן גם היה כועס, כשהוא מבין שהוא כבר הפסיד קדושה, ובשאלה הבאה הוא כבר מפסיד מודים דרבנן...

    'אולי תסביר לי מה אתה רוצה ממני, לאן אתה חותר?!'

    'אההה. פשוט שמעתי אותך אתמול, מדבר עם מישהו על סערת התפילין של תמר זנדברג. חשבתי שאתה אוהב 'אלטע נייעס' (חדשות ישנות).

    עכשיו אתם מבינים מה זה 'מעורר ישנים'? זה ההוא שממחזר נייעס.

    לפרקים הקודמים בסדרה:

    מתיר אסורים.
    משיח אילמים.
    טיעון... קריטי!!!


    הצצה מהירה בדף הראשי בתיק הרפואי שלה מביאה למסקנא החד משמעית –
    המצב הוא קשה.
    קשה מנשוא!
    קשה עבורה, ויותר מכך עבור מכריה היודעים ומכירים את פועלה,
    את היכולות הרבות שיש רק לה, ואת נחיצותה הרבה למהלך חייהם.

    איך הם יסתדרו בלעדיה אם חלילה יחול הדרדור המסוכן במצבה כפי שחוזים הרופאים שרמזו בעדינות כבר מספר פעמים,
    כי ייתכן ומדובר בדקות האחרונות שלה עלי אדמות.

    הייאוש כבר החל לקנות שביתה בנפשם הלחוצה, הדואגת, המבוהלת.
    הם ידעו בסתר ליבם כי אין הרבה מה לעשות!
    ולמרות זאת האופטימיות שקיננה בחלקם השאירה אותם מאמינים כי למרות הכל היא תחזיק מעמד עוד קצת.

    וגם אם לא להרבה זמן, לפחות ייהנו עוד קצת לצידה.
    כל עוד ויתאפשר להם, הרי שהם יישענו עליה.

    וכפי שהם מכירים אותה אזי, יותר מאשר העגל רוצה לינק היא רוצה להניק.
    תמיד הם הרגישו שהיא נותנת את עצמה למענם.

    ואיך לא, עם הכלים שהתברכה בהם, מתק שפתיים, כריזמה,
    ויכולת בלתי רגילה לרתק אנשים ולהושיבם קשובים אליה במשך שעות.
    לא פלא שהיא הצליחה להשפיע עליהם ללכת לאור משנתה –
    היא כל כולה בשבילם, והם כל כולם בשבילה!

    יודעים הם היטב כי ברגע שתשבוק חיים ימצאו את עצמם בלי ספק,
    במעמקי תהומות הדיכאון, במרחבי השממה העצומים.

    הם לא יידעו מה לעשות עם עצמם.
    הם ירגישו חסרון עצום שלא יכול להתמלא מעצמו.

    אלא אם כן -
    למען השם, יימצא כבר המטען שיטעין את הסוללה
    שכבר פעם שלישית שלחה התראה למסך הבית
    כי מצבה קריטי
    .
    פעם קראתי פה שיר שמישהו כתב באיזור חנוכה לדעתי
    ולא הצלחתי למצוא מי זה
    זוכר ששמרתי לי, אממה יצא לי משהו על הרעיון והרצף הזה שלו, ורציתי ליטול ממנו רשות להשתמש בבסיס שהוא כתב, אז מצו''ב השיר שלו, ואם אתה קורא, אשאל את רשותך.. מצו''ב שירו של הכותב, ולאחמ''כ מה שכתבתי על בסיס זה.. ובהזדמנות זו אשמח לדעת את חוו''ד בכגון דא, ובענין השגת גבול/נטילת רשות וכולי..
    ''אָמַרְתִּי בְּלִבִּי אֶחְכָּמָה
    מֵחָכְמָה בַּגּוֹיִים
    אֶקְרָא וְלֹא אַטֶּה
    וְכִמְעַט שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְהַטּוֹת
    אוֹ אָז אָמַרְתִּי בְּפִי
    מֶה גָּדְלוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים
    שֶׁאָמְרוּ אַל יִקְרָא שֶׁמָּא יַטֶּה לִבּוֹ.
    וַאֲשֶׁר הִטֵּיתִי כְּבָר -
    אֵשְׁבָה פֶתַח הַבָּיִת
    אֲחַטֶּנּוּ לְאוֹר הַנֵּר
    לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים''

    וזה מה שכתבתי..

    שֶׁמָּא יַטֶּה//

    אָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע
    אֲנִי אֶקְרָא וְלֹא אַטֶּה
    פַּעַם א' קָרָא וּבִקֵּשׁ לְהַטּוֹת
    אָמַר כַּמָּה גְּדוֹלִים
    דִּבְרֵי חֲכָמִים
    שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים
    'לֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר'
    [שַׁבָּת יב']

    ''אָמַרְתִּי בְּלִבִּי אֶחְכָּמָה
    וַהֲרֵי בַּגּוֹיִים חָכְמָה
    חָשַׁבְתִּי מוֹץ מִתֶּבֶן אַפְרִיד
    אָצִיץ, אֶמְחַק לֹא אַשְׁאִיר שָׂרִיד
    אֶעֱמֹד וְאֶקְרָא לְאוֹר הַנֵּר
    לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן אַעֲמִיד לִי שׁוֹמֵר

    יָרַד הַלַּיִל וִיקוּם הָלַךְ לִישֹׁן
    נִסְגַּר הַחַלּוֹן, הוּסַט הַוִּילוֹן
    הֵחֵלּוּ דִּבּוּרִים עַל תּוֹךְ, עִקָר וְטָפֵל
    עַל אוֹר חֹשֶׁךְ וְכִלְאֵי עֲרָפֶל

    אֶל קְרָבוֹת מוֹחַ לֵב נִקְלַעְתִּי
    קָרָאתִי, הֶחֱשִׁיךְ, וְכִמְעַט הִטֵתִּי
    מִשּׂדֵה קוֹצִים מְהֵרָה נַסְתִּי
    אֶת בְּגָדַי בִּזְרוֹעוֹת חָכְמָה עָזַבְתִּי

    אוֹ אָז הֵבַנְתִּי כַּמָּה גָּדְלוּ חֲכָמֵינוּ
    שֶׁיָּרְדוּ בִּתְבוּנָתָם אֶל סוֹף דַּעְתֵּנוּ''..

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה