קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 789
  • אישה פשוטה היא צביה, אישה פשוטה למדי. אומנם כתיבה וקריאה עוד למדה בילדותה בג’רבא והמשיכה קצת בבי”ס בית יעקב בטבריה. אך בכיתה ד’ יצאה לעבוד לעזור בפרנסת המשפחה.

    והיום היא מגדלת עשרה ילדים כ”י , זוכרת היא את דברי הרופא שאמר שלא יהיה לה ילדים.. ובסוף, בסוף יש לה מ א’ ועד ת’ הגדול אביגדור והקטנה תחיה כולם פרי גן עדן ישתבח שמו! המגורים במושבה לצד חמותה אומנם מקלים עליהם במעט את עול הפרנסה, בעלה אברהם שיהיה בריא עובד למחייתו כחקלאי והיא בבית עם הילדים. אך מצד החיים התורניים לא משהו, בית ספר חרדי אין בסביבה משכך לומדים ילדיה בממ”ד, ’הם רק לומדים אצליכם משננת היא שוב ושוב באוזני המנהלת אבל את החינוך הם מקבלים בבית, הבנות שלי לא ילבשו מכנסיים גם לא בשיעורי ספורט. כך זה אצלינו נקודה. ” עד מהרה נמצא פתרון לשיעורי ספורט, הילדות לא יבואו לבית הספר ביום שלומדים בו ספורט.

    זוהי דרכה של צביה הצניעות היא נר לרגליה, ופרקי תהילים ממלמלת היא תדיר .גם לפעילויות בערב אינה מסכימה לבנותיה לצאת. ושאר הפעילויות מבקשת מהמורות שיעשו בחצר ביתה. ”יש לי מקום נהדר למסיבות ופעילויות, דשא נוף ואפילו כיבוד קל’

    והשבתות אחח שבת אצל משפחת כהן זה מעין עולם הבא, פיוטי השבת לצד מאכלים ערבים כדוגמת קוסקוס וכפיתות, לצד דגים חריפים. בלי לוותר על שעות איכות עם אמא.

    אחרי סעודות השבת במיוחד בשבתות החורף- השבתות של יוסף, יושבים כל הילדים על פוך גדול ליד הכורסא האדומה והתנור החם, גברת צביה מכינה לעצמה כוס תה ומעט בוטנים ומתחילה היא בסיפוריה המרתקים על יוסף הצדיק. כואבים הם את כאבו על פטירת אימו, נרגשים יחד עימו בקבלת כתונת פסים מאביו ודומעים איתו בירידתו למצרים עם הסוחרים.. אחרי שנים הנכדים הקרואיים ’יוסף’ זכו אצלה למקום מיוחד.

    יום אחד החליטה אחת הבנות שהן יוצאות לסרט בקולנוע, ”אמא, כל הכיתה הולכת לסרט! למה רק אנחנו לא נלך” צביה כבר עמדה עם תשובה שלילית עקשת בפה אלא שאז הבליחה בה תשובה חכמה..

    ”אכן צודקת את רחל ביתי, למה רק אתן לא תלכנה? ואיפה האיסור לא לפרוש מהציבור, התארגנו וצאו אבל.. כאן פנתה לבעלה אברהם שכנער שגדל בקיבוץ חילוני לצד הוריו הדתיים, השאיר לה את מקום חינוך הבית אבא שלכם ייקח אותכם ויבוא איתכם” אם ניכר על פניו של בעלה פליאה כלשהיא האיך היא שולחת אותו למקום שכזה, מיד התחלפה ההבעה. הוא ידע בוודאות שחוכמת חייה של אשתו לא תיתן לה להגיד שטויות, והתכונן אף הוא לצאת איתן..

    הוא עלה על הטרקטור ובנותיו אחריו, זה כלי הרכב היחיד שהיה להם, נוסע הטרקטור בשדות, נוסע הוא גם בכבישים אז למה צריך עוד כלי רכב...

    בנותיו החליפו מבטים לא נעים להם ואפילו אסור לפגוע באביהם אבל הם ממש מתביישות שאביהם ייקח אותם לסרט, מה לו ולסרט בקולנוע. אך כמובן מילה לאבא לא אמרו.

    מתקרבים למקום, הן רואות כבר חבורות , חבורות של ילדי הכיתה שלהן מתקדמות והם כובשות את פניהן, שוב מחליפות מבטים ולא יודעות מה לעשות. הטרקטור עוצר אבא יורד ופניו לעבר הקולנוע מחכה הוא לנס שיבוא ויגאל אותו מהמקום ההוא ואכן הוא הגיע..

    כל הילדים שבאזור מסתכלים בתימהון בהלך הדתי המבוגר שמתקרב לקולנוע, והבנות לא מסוגלות לרדת, מתביישות.

    ”אבא, שכחנו את הכרטיסים בבית’ פולטת רבקה הבת הגדולה משפט בשקט. קשה לשקר לאבא הכרטיסים שבכיסה כאילו גרמו לה שריפה בכיס.

    האחיות מסתכלות עליה, יודעות בוודאות כי שקר היא דוברת, אך מצילה היא אותן מבושה נוראית וגם האמת קצת איך לומר מירידה כלשהיא שגם הן מבינות שאין זה מקומן כאן עם תכנים שונים מהבית...

    אברהם אביהם מושך בכתפיו, מודה לה’ בליבו שתפילתו התגשמה וחוזר לטרקטור בדרך הביתה, ילדי הכיתה כנראה חשבו שהיה כאן איזה מישהו שהתבלבל בדרך, או שחיפש עזרה כלשהיא, לעולם הם לא ידעו שהאיש הזה עם הכיפה הלבנה והמכנסיים המשופשפות היה בעצם האיש שהציל את בנותיו מסרט בנפשן.

    וצביה, צביה חיכתה להן בחוץ עם כוסות תה ובוטנים, לב האם שלה לחש לה שהן עוד יחזרו, התפילות שמתפללת עליהן תחזרנה אותן, סיפוריה על הצניעות של יוסף ושאר קדושי עם ישראל, יעמדו ויהיו מליצי יושר על בנותיה שתצעדנה בדרך הנכונה.

    זכתה משפחת כהן מה שהרבה לא זכו בדור ההוא בנים ובנות הולכים בדרך ה’, זכה אברהם בחתנים תלמידי חכמים וזכתה צביה שבהלוויה שלה שהיתה במוצאי שבת חנוכה תשפ”ב שמאה צאצאים בדיוק! (כמו שהרב פיש זצוק”ל בירך אותה שהיא תזזכה ל100 צאצאים..)מלווים אותה מי בביתו ומי אחרי מיטתה..

    יהיו הדברים לעילוי נשמת סבתי הצדקת צביה שבענה בת זוריא.
    בבוקר אחד קריר למדי נתלשתי אט אט מהשמיכה, נטלתי ידי במי הקרח שליד מיטתי, ופתחתי את פי לאמור 'מודה אני'.

    "מ..", שיעול ארוך נפלט מגרוני והעיר את בני הבית, ניסיתי להתנצל אך מיתרי קולי נדמו, משמיעים קול ענות חלושה, הייתי כאילם.

    כך במשך כמה ימים שוחחתי עם הילדים על גבי לוח מחיק גדול שהעמדנו בסלון, ופעמון מתכתי כסוף לא מש מידי, התחלתי להתמכר לזה.

    אך אז באה שבת, אין לוח ואין פעמון.

    בעצת
    @יאן הכינותי מערב שבת שלטים ייעודיים בכדי להשתמש בהם בלא לדבר דבר.

    אין מה לומר, גאוני.


    *כן*

    *לא*

    *אולי*

    *גוט שאבעס*

    *תגידי למוישי שאני מתפלל למטה, איפה שפעם פומרנץ ישבו, גוט שאבעס*

    *תביא סידורים לי ולך, ואת העלון שמוחבא בארון מתחת לבימה*

    *אף אחד לא יצעק עליך, תגיד שאני שלחתי אותך*

    *נוו*

    *תוותר ליעלי על המקום*

    *כי אבא אמר*

    *מלח*

    *מלח*

    *מים אחרונים*

    *מי שקם מהמיטה לא יקבל מחר את מה שיקבלו מחר*

    *קום לשחרית*

    *אני לא מעיר אותך שוב, אם לא תקום עכשיו, תצטרך להתפלל בחב"ד ולחזור רק לסעודה שלישית*

    *אין לי כח לרדת לסיבוב אחרי הטשולנט תרדו לבד*

    *מנחה*

    *מנחה*

    *ש-ק-י-ע-ה*

    *עוד לא*


    *עכשיו*
    שלום, רק רציתי לספר לך שהיום. הדירה בטבריה תהיה שלך. רק שעות ספורות מפרידות בינך ובין מרפסת שמשקיפה על הכנרת. בעיר הקודש, בתוך הקריה החרדית. כן כן. רק בשלוש מאות שקלים בלבד. אתה יכול להיות הזוכה. ובכספך יוכל הארגון 'תקוות יוחנן' להמשיך במפעלות הקודש.

    אני עומד בתחנה ממול זופניק, ממש מעל המכולת של סיני, רוצה להגיע לכנפי נשרים. יש לי פגישה אצל איזה עורך דין ידוע, והאוטובוס בושש.

    לא נותר לי, אלא לתפוס את הפלאפון באצבעות רוטטות מקור, לנסות לחייג לקל-קו, להקיש מספר תחנה סולמית. מספר אוטובוס סולמית. להתבשר בבוא הגואל.
    אפס. כי כל פעם שבאתי להקיש את הספרות, נדחפה לצג שיחה ממתינה. מספר כשר בלתי מזוהה. שני צלצולים, ניתוק. שני צלולים, צינתוק. וחוזר. חלילה.
    "בטח עוד פעם איזה 'חיידר על קברו' " אצרתי כעס.

    איתי בתחנה, זקנה ירושלמית עטויה שביס מגלה טפח מפאה סינטטית, עם ניילון תואם. על ידה בת סמינר חבוקת קלסר ועוד כמה ממתינים לשווא.
    בקצה, בפינת המעשנים, נע ונד יהודי בעל חליפה ארוכה זרועת כתמי טחינה. זקנו מצהיב מעישון. כולו בתוך הפלאפון. מחייג הלוך ושוב.
    גם אני שוקע בטלפון. לאחר כמה ניסיונות. נואשתי.

    הצינתוקים מצידם, לא נואשו.. החלטתי ללמד את הטלפנית האלמונית, זאת התפתתה למודעה בפרסומון המקומי, שהבטיח לה קידום וגבעות, בסביבת עבודה היימיש שבהיימיש, לקח.

    "הלו!. צווחתי בחישוק שפתיים.
    "שלום" נענע הקול שנשמע כמעט אמין. מאחל לי שלומות בעליזות אין קץ.
    "רק רציתי לבשר לך, המשיך לאחר המתנה מדוייקת. שהיום הדירה בטבריה תהיה שלך. רק שעות ספורות מפרידות בינך ובין מרפסת שמשקיפה על הכנרת. בעיר הקודש, בתוך הקריה החרדית."
    "אני לא רוצה דירה בטבריה". רציתי לצעוק. כשלפתע, נפל לי הרב קו.

    היהודי הפינתי התקרב להרים לי. אני שומע אותו צועק לשפופרת.
    "כן כן. רק בשלוש מאות שקלים בלבד. ואתה יכול להיות הזוכה. ובכספך יוכל הארגון 'תקוות יוחנן', להמשיך במפעלות הקודש."
    "אההה. זה אתה!" תפסתי את הזקן הצהוב המתפורר. "אתה מצנתק אלי. ומשגע לי את השכל."

    מפני היהודי נעדרה כל בושה. האוטובוס שהגיע, הציל אותו ברגע האחרון ממטר חבטות.
    עלינו שנינו. כשהאיש משלם על שנינו ברב קו שלי. לאחר מכן תופס לי ולו מקום זוגי. מקפל את החליפה בתנופה, משפריץ מעט טחינה, ומתחיל לספר.

    "תראה, שמי יוחנן. אברך העמל לפרנסתו. חיתנתי חצי תריסר ילדים כשהחצי השני, שבעה במספר, בדרך.
    בהתחלה הסתובבתי כמו כולם, משטיבל לבית כנסת, עודדתי יהודים רחמנים, לתרום לקרן ו'החזקת בי'. יום אחד, הגיע איזה צעיר לשטיבל שלנו, סיפר בעינים קטנות, שהוא קנה דירה בטבריה. ומתוך רצון גמור להיטיב, הוא מעמיד אותה להגרלה. הוא מחפש ארגונים שישמחו להשתתף במצווה הנדירה. הטריק הוא שחצי מהכרטיסים נשארים אצלו בכיס.

    כולם קפצו על עגלת הטרנד.
    עלי שוח' 'שיח השדה' 'חסדי יצהר' 'רינה של זימרה' כולם הפיצו דפים צבעוניים נוטפי כרומו, שאם רק תיטול חלק בפעילות האגודה תזכה בדירה.
    אמרתי לעצמי למה לא.
    פרסמתי שאני קונה מכונות הנשמה ומטושים לנזקקים. קניתי כמות כרטיסים מצומצמת, חיכיתי שיבוא גל קורונה, ויצאתי לדרך.
    אין לי יותר מידי כסף להשקיע ב'ימות המשגיח', שירימו בשבילי טלפונים, אז אני עובר מספר מספר בקומות הכשרות, מצנתק כמה פעמים, מי שעונה אני מספר על ההגרלה שלי.

    האוטובוס הגיע לכנפי נשרים, ורחמי על יוחנן בעל התקווה, הולכים וגוברים. "קח" אני מושיט לו שטר של מאתיים. "תשמור את הכרטיס לעצמך." כרגיל וותיק הוא משלשל אותו לכיס הקטן.

    "תראה". הבריק לרגע רעיון במוחי הרחום. "הרי דירה בטבריה יכולה פיקס לסדר אותך. תשמור על כל הכרטיסים ועוד כמה שעות תהיה לך דירה בטבריה."
    גופו געש מצחוק, "נראה לך שלמישהו יש סיכוי לזכות בדירה? חוץ מזה שההגרלה כבר הייתה."

    "אה. ואתה עדיין מוכר כרטיסים."

    כן. כן. עוד כמה שעות ויש לי דירה משלי בטבריה.

    ותודה ל
    @הדוויג גם על הפאנץ' גם על הרוגלך היה משהו
    עדן
    ישראל טיק.


    זכור הייתי משלו של הרבי שלי. שלמדני קרוא וכתוב ואף טעמו של השוט לא חשך ממני.
    ריש-דוכנא זה ניצב בהקיץ למולי ומספר מעשיות-סרק ומשלים לרוב ועיני כולם נעוצות בו וכה
    היו דבריו.
    ‘הביטו, מעשה הגוי, כמעשה הבהמה ומותר האדם אין. הכיצד, שקם שטיפ"ן מעל יצועו
    ונחפז לעבודתו, לאחר זמן-מה הוא שולח ידו השעירה אל תרמילו ומוציא הימנו ככר של לחם
    כהה וגס ונוגס בו בתאבה רבה. לכשמסיים סעודתו ופוסק מעמל-כפיו מיד עולה על יצועו.
    גלגל חוזר הוא בעולמו!‘, הרעים הרבי ושוטו הצליף בנקודה נעלמה באוויר ה'חדר' ‘נמצא
    איפה, ישן כדי שיהיה בכוחו לעבוד. עבודתו משמשת לו מקור מחיה ואכילתו ושתייתו מביאין
    את השינה...‘

    ביש-גדא שכזה. כל התינוקות חשו קורטוב של צער על אותו שטיפ"ן שאין לו בעולמו אלא
    כמה אמות מצומצמות ונע בתוכם כעכברא דשכיב אדינרא ומסתבב הדינר והגוי רץ. ..
    ובדרך הילוכו היה צועק, שאם יכשלו רגליו מיד נופל ונשברת מפרקתו ושוב אין לו תקומה.
    אלא רץ והולך וצועק ווי...

    אחר הדברים האלה יצאנו הרחובה לרוץ ולשחוק במיני שחוק שנהגנו באותו היישוב, אותו
    הפרק. ורוח אחרת הייתה מפעמת בלבותינו. רוח רוממות שרוממנו המקום מכל עם וכל
    מעשינו אמת ומתקיים העולם בהבל פינו.

    היינו רצים והולכים עד שהגענו לישיבה גבוהה. אין בינה לבין ה'חדר' אלא חליפת בגדים
    אחת וקדירות מרובות לפי שתלמוד מביא לידי רעבון ואם אין קמח, תורה מנין.
    על כן, שטיפ"ן זה הממונה על התרווד בחדר-התמחוי בוזק קמח ביד רחבה בכל התבשילים
    הן של דג הן של ביצה. אך קשה שאור שבעיסה שמעכב את העיכול. במה דברים אמורים?
    במי שקבע סעודתו על השאור. אבל כבר למדה תורה דרך-ארץ שאל יאכל אדם לתיאבון אלא
    כדי קיום-הנפש ודיו.

    הנה כי כן, כך קיימנו המשנה של פת במלח תאכל. והמימרה של מים במשורה, משורה היינו
    מידת כלי. לבל ילגום בר-נש מלא לוגמיו להוציא לילי-שבתות וימים טובים ששותה רביעית
    ומוסיף עליה ובוצע פתו יותר מכזית ואין הדבר מגונה, אלא משובח. שנפשו נהנית ממזון ג'
    סעודות. על כל פנים, מים שלנו, לנו כמה וכמה לילות בכלי חרס מכוסים מפני הסכנה. מצוות
    על הארץ תישן אינה נוהגת בימינו שהגופים חלושים הלכך מוטלים אנו על נסרים דקים של
    עץ ממולאים בקש וגבבא והגבבא עודף על הקש ומבצבץ לחוץ. אין רגליה של המיטה שוות
    בארכן לפי שנמסרה רגל אחת למשמרת לעלמא-דאתי, ששם טרקלין וכאן, פרוזדור.
    ומכאן באנו לסיפא דמתניתא. וחיי צער תחיה. שאל יאמר אדם אוכל במשורה ואשתה מי-
    מלח ואשן על הארץ ואעשה מה שלבי חפץ. אלא כל תענוג שבא לידו אל ירגיל בו וכל דבר
    שמנאהו, ימשוך ידו הימנו ובתורה הוא עמל.

    אותו יום, מחשבות רעות תקפוני. נדמה עלי העולם כולו ככדור והכל רצין מהכא להתם ואין
    מוצאין כדי ספוקן ומגלגלא עלמא כביצה הזאת שאין לה פה.

    רגלי הוליכו אותי למקום שלא נתבקשתי בו והוא, בית-התמחוי. שם שטיפ"ן האדומי מגלגל
    בעדשים. חולשה תקפתני. לבי שקע בקרבי וברכי הלכו מים. וכל הזמן הזה שטיפ"ן מגיס
    בקדירה שעשויה כמין אשבורן ומזמר זמר של שטות. אמרתי לו, 'אחא, איני חש עצמי בטוב,
    הלעיטני נא בשכר זה שאבינו האכיל את אביכם כשעלה מן השדה והוא עייף'.

    הגוי סב לעברי, עיניו נוצצות מאדי הבצלים והשומים ובידו עוגה של גריסין ושל פול.
    כיליתי התבשיל וקנחתי במרק-סלקים חמצמץ, שכל סעודה שאין בה שריף אינה סעודה. הגוי
    הזה, מח אין לו שאם רצה היה משיבני תשובה ומשיב אליו את בכורתו. אבל עם הבכורה
    נטלה דעת עמי-שאר-ארצות ונמסרה ליהודאי והעולם הולך וסובב ומנוח אין לי.
    יצאתי לשדות שסבבו את הכפר ופגשתי בשדכן דמתא. מצא לו הלה בקעה להתגדר בה
    ושאלני. 'מה פסול מצאת בבת הטוואי?' 'שום פגם מצאתי בה', עניתיו, 'אלא שחסר אני כלום
    ואינני חפץ לשתף אחרים בחסרוני.' הביט בי השדכן, רק שחק ובכה והלך לדרכו.

    העצים רחשו והשירו את עליהם. גלגל הוא שחוזר בעולם. העץ מצטמח, נובל, נושרים עליו
    ומת ואילן אחר עולה במקומו. אני אין לי חפץ באילנות של סרק. מחפש אני את עץ החיים
    שבתוך הגן. רק מועקה אחת לופתת את לבי, שלכשאמצא את עדן , לא אדע להיכן לפנות,
    לפי שהדעת מושרשת בי יכולה היא לעקל את דרכי ולעקם את מחשבותי.

    שבתי לדירת-עראי ששהיתי בה בכדי להתבונן בהרהורי ונזכרתי מעשה בזקן-בן-עירי שראני
    הולך בטל ומקלע אבנים בקרפף. נשען על מקלו והביט בי בעיניו השתומות ומלמל ‘לא כך,
    כך לא‘ ושלח מקלו אל מורד רגלו ומשמש שם שעה אחת כי נקעה כף ירכו וכל הזמן הזה לא
    פסק מלומר 'לא כך, כך לא...' עד שהלך לו.

    זכרון זה העציבני ביותר משום שלא ידעתי אמאי
    לא נחה דעתו ומה בקש לומר לי. משכך ראיתי שמרה-שחורה שוררת בלבי יצאתי אל החצר.
    באר ישנה הייתה שם ומימיה צלולים וזכים אבל היום אווירה העלה כל מיני עיפושים ורמשים
    מעופפים ובעלי-קומה. וכך יאה להאי גברא. שבזמן ששלום בלב איש הכל מרוצין לו ועושים
    כל חפצו ועזים מביאות דובים בקרניהן. אבל שאין לבו שלם הכל שונאין אותו ומתגרין בו.
    נפשי חשקה להטמן בתוך איזה בור או איזה דות. במקום ריק ושומם הרחק מן הישוב. לתור
    במוחי אחר השביל הנסתר לעדן. אבל השמש יצא על הארץ ואף קיקיון לא בקע וצמח פתע מעלי.

    נתיישבתי על הקרקע . מעטה נוקשה זה של אדמה, אש וברזל המכסה על השער הקדמוני
    של גן-העדן-האבוד. והלא כמה וכמה דרכים מובילות שמה. הדרך האחת היא לחתור חתירה
    עד למעמקי הארץ. כידוע בקרב חוקרים קדמונים והא ראיה שהאדם מרחיק נדוד למעלה
    למעלה, החוצה, במקום פנימה. כוכבים ברקיע כחול אשר על שפות כל הימים ובכל זאת
    מתאווה האדם להניח רגלו על אדמות צחיחות ושוממות. שאינן מניבות תנובה ואינן עושות
    פרי.
    אך איש אינו מביט למטה, לעבר השער העתיק. מי שימצאהו יידרש ליתן דין וחשבון לפני
    שומרי החרב-המתהפכת. אבל שמא, לבסוף, יתנוהו לכנוס ולטבול בנהרות-האפרסמון.
    להשיל את קליפותיו, את פחדיו, את עולו. מי נבון וידע , איש לא נסה זאת ושב כדי לספר.
    הדרך האסורה למעלה-למטה היא דרך האבדון. בוחרים בה מתי-מעט שאפסה כל תקוותם.
    הסכנה בדרך הזו היא ההליכה לאיבוד. הנפילה. יכול אדם למצוא את עצמו נסחף בזרם
    המימד-הנסתר אל ארץ צייה ואויב. אל השאול.

    אך הדרך הראויה והמשובחת מכולן היא דרך מעמקי-המחשבה. כמו חנוך בשעתו שעלה חי
    השמימה. שלוש-מאות שנה ושישים וחמש נדרשו לו. אבל הוא מצא את הפתח, לבסוף.
    כשאני עוצם את עיני ומחפש אחר השביל מיד טורדות אותי מחשבות של הבל וביעותים של
    סרק. חרבות-מתהפכות ולוהטות כבשעת יצירתן. לא נותר לי אלא להמתין בקצה הארץ.
    בספו של העולם. במקום חסר-צל, ליד באר מעופשת ולהביט אל האופק החתום.

    בבקרו של יום המחרת, מאסתי בשלשלאותיה של התקווה והסרתים. נטלתי על עצמי משרת
    מלמד-תינוקות באחת מן העיירות המפורזות שאין להן שם. וכשהייתי מביט באותם שזה
    מקרוב באו ובזכרונם הצעיר עדיין מתקיימים עדן ונהרותיו המפכים, המזמינים, גם אם
    במעורפל, הייתי מתנחם.

    הם היו בוכים כאשר אירע להם דבר מה שאינו לרוחם. כי נשמתם לא הורגלה עדיין בחספוס
    התמידי של הדעת וחולאיה. הם היו מאושרים בלי שום סיבה בכלל והם לא הזדקקו לשום
    דבר מן החוץ בכדי להשתעשע ולשחוק. הם היו מזכירים לי שגם אני הגעתי משם. שגם אנוכי
    הושלכתי מן הגן.
    ועל כן הייתי נוהג בהם בעין-טובה. כי חפצתי להותיר בם חותם של טוב. באותם שזה לא
    מכבר באו מעדן, אל המדבר.
    לשחק בחבל

    רעשי החבל הנחבט בקרקע שוב ושוב, החזירו אותי באחת אל הילדות, למקום בו גדלתי, לשעות אחר הצהריים המתוקות בהן אני וחברותי שיחקנו ושיחקנו, בלי להתעייף, בלי להתלונן שכואבות הרגליים.
    איך אהבנו לקפוץ, בדיוק כמו הילדות החמודות שמקפצות להנאתן בגינה הציבורית בה עברתי זה עתה.
    שמעתי אותן שרות את ההמנונים המעודכנים ונזכרתי איך שרנו בכוונה ובחדווה ילדותית את המשפטים המטופשים על ההוא שגידל עגבנייה, ועל - אחד הרבה לפי צורה...
    ספרנו במלוא הריכוז - אחת שתיים בהפסקות שתיים... בלי להבין עד הסוף את הלוגיקה של החשבון.
    הזמנו האחת את השנייה להיכנס אל מתחת לחבל המתגלגל, לקפוץ בדיוק ברגע הנכון, לעיניהן של כל הצופות מן הצד המקוות שעד מהרה יסתבך החבל ברגליה, והקופצת תיהפך למגלגלת/אוחזת חבל במקצועה, עד הסבב הבא.
    הקריאות הנזעמות, קלוש, מהיר, מהדהדות עדיין באוזני, כשאני זוכרת היטב אם כי לא בשמותיהן, את המתלוננות הקבועות, מהזן הלא נכחד של האנשים שרוקדים תמיד על רצפה עקומה, "בלי ריגוזים" היינו אומרות להן.
    היו גם שתי מסכנות תמידיות שאחרי שני גלגולים היו חוזרות בבושת פנים לעמדה הקבועה שלהן.

    אוי, החבל הזה, כמה גלגולים הוא עבר.
    מעניין אם הוא נשאר עדיין בבית הורי בסלסלת המשחקים העזובים, אם אמצא אותו כנראה שמצבו יהיה בכי רע, קצותיו לבטח יהיו פרומים, ומסתבר כי יד שתיגע בו תפורר אותו גם באחיזה רכה.
    ועדיין שווה לבדוק ולו רק בשביל לוודאות שריחו הייחודי של החבל המקצועי שסבתא קנתה לי, נשאר עליו.

    עשרים שנה אחרי, חשבתי שאני לא אשחק יותר בחבל, גם כי אין לי עם מי, וגם כי זה לא מתאים.

    המציאות חשבה אחרת, חזרתי לשחק בחבל.

    משחק חבל מסוג אחר, משחק חבל מסוכן, לא שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף, הכניסו אותי בעל כורחי לתוכו.
    לא הייתי מודעת לכללים, לא הכרתי את החוקים, לא היה לי מושג וחצי מושג על המשחק הזה.
    המשימה לא הייתה לקפוץ בלי לחטוף מהחבל חבטה קלה ברגליים, כמו שהכרתי מפעם.
    המשימה הייתה שונה וקשה בהרבה, כזאת שלא חלמתי שאפשר לעמוד בה במציאות.
    קשה לי לתאר אותו במילים, אך אנסה בכל זאת.

    נקודת הפתיחה של המשחק היא חבל ארוך ועבה הפרוש בגובה רב בין שתי נקודות רחוקות זו מזו, כשמתחתיו תהום פעורה, שרק מלהביט לעברה עברה חלחלה בגופי.
    המשימה ההרפתקנית והמסוכנת הייתה, להתלות בו בשתי ידיים, ולהתקדם בזהירות מתחילתו ועד סופו.
    המטרה – לא ליפול.
    ההוראות במשחק היו ברורות.
    על השחקן להחזיק חזק, להתרכז בהתקדמות, ולהימנע מהסחת דעת.
    כל צעד מזכה את השחקן בנקודה.

    והחלק החשוב במשחק הוא לדעת שהחבל לא תמיד תלוי ועומד כך בלי תזוזה.
    השלבים המשמעותיים והקשים של המשחק, הם כשהחבל מתחיל להתנועע, להיטלטל מצד לצד, ועל השחקן להיטיב את אחיזתו, לזכור את תפקידו, ולהמשיך לחשב את דרכו, איך הוא מתקדם, ודבר הכרחי יותר, איך הוא לא נופל.
    התקדמות תוך כדי האתגרים כשהחבל מיטלטל מזכה בנקודות רבות, כשזה מה שבעצם מקדם את השחקן במשחק.

    ומניסיוני במשחק –
    היו לי רגעים קשים תוך כדי, בהם אמרתי לעצמי, שחררי, עזבי, את גם ככה לא תשרדי עד הסוף, תיפלי, מה כבר יכול לקרות, תסתכלי קדימה כמה נפלו לפנייך, אין לך סיכוי.
    אבל כל פעם שהצלחתי להחזיק את עצמי תלויה בין שמים לארץ, למרות הטלטולים והזעזועים שחוויתי תוך כדי, התמלאתי באנרגיות חיוביות, רצון, ויכולת שרידות, שהחזיקו אותי עוד קצת.

    כיום אני אוחזת בשלב מתקדם, ועדיין אני לא רואה את הסוף, אני בשלב שיש גם חושך שלא נותן לי אפילו תקווה קטנה או מידע כל שהוא כמה דרך עוד נשארה לי.
    אני מקווה שאחזיק מעמד ועד הסוף.
    היום אני מבינה את מה שהחיים לימדו אותי - לשחק בחבל.
    שכחתי עוד פרט קטן...
    כל שלב חדש במשחק החבל, מתחיל בקריאה "חבלי משיח" ו... "הנה זה בא".
    images.jpg
  • 617
  • לְנִצָּחוֹן מִזְמוֹר

    חָנֵּנִי קֵלִּי בְּרֹב רַחֲמֶיךָ
    שֶׁמָּחִיתִי פְּשָׁעַי.

    הַרְבֵּה כִּבַּסְתִּי אֶת עֲווֹנִי
    לַחֲטוֹתָה וּלְטַהֲרָהּ,
    אַךְ פָּשַׁעְתִּי, אֲנִי יוֹדֵעַ; חָטָאתִי מִתָּמִיד.

    לֹא לְךָ לְבַד חָטָאתִי,
    כִּי אֶת הָרַע עָשִׂיתִי,
    הִצְדַּקְתִּי בִּדְבָרַי,
    לְמַעַן אֶזְכֶּה בְּמִשְׁפָּטַי.

    הֵן בְּעָווֹן חִלַּלְתִּי
    וּבְחֵטְא חָמַסְתִּי.

    הִשְׁמַעְתִּי שָׂשׂוֹן,
    גִּלִּיתִי שִׂמְחָה,
    אַךְ עַצְמִיּוּתִי דִּכָּאוֹן.

    הִסְתַּתַּרְתִּי מֵחֶטְאִי,
    מָחִיתִי עֲוֹנֹתַי.

    לֵב טָהוֹר בָּרָא אֱלֹקַי,
    רוּחַ נָכוֹן חִדֵּשׁ בִּקְרָבַי,
    אַךְ הִשְׁלַכְתִּי עֹל מִלְּפָנֶיךָ,
    וְרוּחַ קָדְשֶׁךָ לָקַחְתִּי מִמֶּנִּי.

    לִמַּדְתִּי פּוֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ,
    אַךְ אֵלַי, חַטָּאִים הֵשַׁבְתִּי.

    נִצַּלְתִּי בְּדָמִים,
    אָמַרְתִּי אֵלֶּה יְשׁוּעָתִי,
    רִנַּנְתִּי עַל לְשׁוֹנִי צִדְקָתַי.

    ה' שְׂפָתַי נָא תִּפְתַּח,
    וְאַפְסִיק לְהַגִּיד תְּהִלָּתִי.

    כִּי זָבַחְתִּי זֶבַח,
    הֶעֱלֵיתִי אֶתְנָן,
    אַךְ לֹא הִתְרַצֵּיתִי.

    זָבַחְתִּי נְשָׁמוֹת, אֶלֹקַי
    שִׁבַּרְתִּי רוּחוֹת,
    דִּכֵּאתִי לְבָבוֹת,
    אוֹי אֱלוֹקִים
    הִתְבַּזֵּיתִי.

    הַלְוַאי אֵיטִיב
    מֵרְצוֹנִי
    חוֹמוֹת אֶבְנֶה.

    אָז תַּחְפֹּץ
    זִבְחִי לֹא אַצְדִּיק,
    לֹא אֶשְׂרְפֵם כָּלִיל,
    אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבְּחִי,
    וִדּוּיִים מוּפָרִים.
    שלום לכולם! אני מרים יעל, יוצרת הקומיקס 1:0 לבנות נעורים, וגם הקומיקס קופסה שחורה שמתפרסם בימים אלו בעיתון ילדים של משפחה.
    אז על מה נדבר היום? כמו שניחשתם, אני אנסה לעשות לכם סדר בכל הנושא של כתיבת תסריט לקומיקס.
    בתפריט: הרבה תסכול, עריכות, מחיקות, וגם סבתא עם עיניים זאביות. האם אתם מוכנים?




    שלב 1: התאמה לפורמט

    אני בטוחה שלרבים ממכם יש רעיון לסיפור, אבל אתם די אבודים בנוגע לכל השאר. רובכם יושבים עכשיו, מנקרים נקודות שחורות וזועקים "מי ייתן לי עט כתסריטאי ואדע איך להמיר את הסיפור שלי למופע ויזואלי מרהיב?" אז הצעד הראשון שאנחנו הולכים לעשות הוא לערוך את הסיפור לרשימה של אירועים.

    ברשימת האירועים שלכם (טריטמנט בלע"ז) בכל סצנה כתוב:
    1) מה מתרחש
    2) מי משתתף
    3) מה קורה בה בגדול.

    ניקח לדוגמא את הסיפור הידוע מבעלי המוסר האחים גרים, בשם 'כיפה אדומה'. (צירפתי למאמר זה קובץ עם התסריט. ממליצה לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר)

    למי שלא מכיר (לא הפסדתם הרבה): בסיפור המקורי, כיפה אדומה נשלחת על ידי אמה לבית סבתה, תוך אזהרה לא לדבר עם זרים. הזאב שפוגש אותה מחלץ ממנה את כיוון הליכתה, וכך נכנס לבית, בולע את הסבתא, ומעמיד פנים שהוא היא (הגיוני בסך הכל). הילדה המסכנה שמגיעה מנהלת איתו דו שיח בסגנון "לא זכרתי שיש לך עיניים כל כך זאביות". לבסוף הזאב בולע את הילדה, ואז מגיע דאוס אקס מכינה- כן, הצייד, יורה בזאב ומחלץ את הסבתא ואת הילדה ממעיו.

    נניח לכתיבה העלובה של העלילה הזאת, ולכך שיש לה יותר מדי גרסאות מכל רחבי העולם מכדי שלא אחשוב שיש כאן איזה מסר נסתר של אילומינטי, ובואו ננסה להמיר את הסיפור לסצנות.
    ברשותכם, אני אוסיף אירוע אחד, זה המודגש.


    חלוקת הסיפור לאירועים:
    אירוע 1: כיפה אדומה משחקת ופוגשת בצייד, שמזהיר אותה מפני היער והשוכנים בו
    הוספת האירוע הנ"ל נועד להכין את הקרקע לישועה, בגלל שבסיפור המקורי ההצלה של כיפה באה משום מקום ונראית קצת לא אמינה. כמו שאומרים, 'אקדח שהופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית'. אתם חייבים להכין את הקרקע לפתרון, אחרת ההצלה לא תספק את הקוראים שלכם.
    אירוע 2: כיפה אדומה נשלחת על ידי אמא לסבתה
    אירוע 3: כיפה נתקלת בזאב ומפטפטת איתו. הוא מגלה לאן היא הולכת, ונכנס לבית לפניה
    אירוע 4: הזאב המחופש מנהל את שיחת ה- 'אני כל כך קריפי אוווהוו' עם כיפה, ולבסוף בולע אותה
    אירוע 5: הצייד מופיע ואיתו הישועה
    סיום


    דרך טובה לבדוק אם הסצנה מיותרת היא לשאול "מה השתנה מלפני הסצנה הזאת לאחריה?" אם אין שינוי, תמחקו. ערך מסויים צריך להשתנות בעיניי הדמויות, הן צריכות לצבור ידע מסוים, להצליח או להיכשל, אבל נקודה קטנה של שינוי חייבת לקרות, אחרת הסצנה לא מקדמת את העלילה.

    שימו לב שבסיפור טוב- כל דבר קורה בגלל סיבה מסוימת, וזה דבר שאתם חייבים להקפיד עליו, בעיקר בקומיקס. רוחב היריעה מוגבל, ואתם חייבים לקדם את העלילה במספר מסויים של דפים. בניגוד לסיפורת כתובה, בה אתם יכולים להפגין באין מפריע את כישורי הלהטטוטנות שלכם עם מילים, תיאורים ועוד קישוטים לנפש, בקומיקס פשוט אין לכם מקום ל'הדיאלוג הזה יפה אז אני אכניס אותו' או 'אני חייבת סצנה על חוף ים'. זה לא קורה. מה שקורה- קורה כי הוא חייב לקרות, כי אין דרך אחרת טובה יותר לקדם את העלילה שלכם.


    עכשיו כשיש לכם רשימת אירועים, ניגש לדיאלוגים:

    שלב 2: טקסט

    גם כאן, ובמיוחד כאן, תקף הכלל 'מה שקורה קורה כי הוא חייב לקרות'. כל מילה שיוצאת מהפה של הדמות שלכם תופסת מקום על פני עמוד ומקום בתוך הפאנל, ומוסיפה מלל לקורא שבא לכאן בעיקר בשביל ויזואליות והתרחשות. מלל מיותר פשוט יהרוג את הקומיקס שלכם! מה הפתרון? למחוק, למחוק, למחוק.

    אתן דוגמא מה לא לעשות:

    במהלך הכתיבה, החלטתי לעבות קצת את מערכות היחסים בסיפור, כי הן היו שטחיות מדי. לקחתי בחשבון שהקהל שלי בוגר יותר. אז שימו לב: לכיפה אדומה יש אבא חורג אלים, ואמא שלה מעלימה עין. סבתא של כיפה אדומה היא בעצם לא סבתא שלה אלא האמא של אביה החורג, היא חולה סופנית ומשתפת פעולה עם הזאב בתמורה לחייה של כיפה אדומה כדי להאריך ימים, לזה לא ציפיתם הא.

    עכשיו, נניח שהייתי פשוט עושה העתק הדבק מהפסקה הזאת לתוך בועות בעמוד הראשון של הקומיקס? זה היה ברור לקריאה, אבל ממש לא מתוחכם.
    אל תיבהלו מלחסוך בהסברים. הקהל שלכם חכם, יותר ממה שאתם חושבים. כבר יצא לי לקרוא תאוריות של קוראים על הקומיקס שלי, תיאוריות כל כך טובות שאני בעצמי לא הבנתי למה לא השתמשתי בהן. הם רואים הכל, ואם הקומיקס שלכם יהיה טוב, הם גם ישקיעו תשומת לב כדי להבין הכל.


    Screenshot_4.jpg


    מה כן כותבים בטקסט? מה שיקדם את הסצנה ואי אפשר להביע באיור.

    באירוע 2,
    אני מקווה שאתם מבינים שלא כל איור צריך להיות מלווה בבועת הסבר כגון "כיפה לוקחת את הסל ויוצאת לסבתא. היא קצת מוטרדת, למה אמא לא אוהבת את סבתא?" במקום זה, תנסו לשתול את זה בתוך הדו שיח בצורה טבעית. כשאתם כותבים את הטקסט, שימו לב למערכות היחסים בין הדמויות, ותנו לכך רמזים בתוך טון הדיבור ובחירת המילים שלהם. בצורה כזאת, גם בלי טקסטים ארוכים שמסבירים את הרקע לכל מעשה ובחירה, אתם יכולים לרמוז לקורא מדוע מתרחש מה שמתרחש. תאמינו לי, הקוראים יעריכו את זה שלא האכלתם אותם בכפית.
    ***
    בועות טקסט של קריינות יכולות להצטרף כמובן, אבל בבקשה אל תכתבו בהן בדיוק את מה שמתרחש באיור. תנו לנו ערך מוסף, משהו שלא היינו יכולים לראות באיור. משהו שיגרום לנו להסתקרן, להתעמק, להתרגש. אולי איזה ניגוד בין מה שכתוב למה שקורה? אולי משהו שרומז לעתיד או לעבר? אתם מחליטים.
    ***
    לגבי הוראות למאייר, אתם לא אמורים להאריך יותר מדי. זו לא העבודה שלכם. התפקיד של התסריטאי הוא לכתוב בגדול מה קורה בסצנה, איפה היא מתרחשת ובאיזה שעה ביום, ומי משתתף. הוראות בימוי קטנות כמו "דומעת" יכולות להצטרף, אבל בבקשה תמנעו מפסקאות מפורטות של כל תנועה של דמות, צבע בגדים והבעות פנים. חלק מהעבודה של מאייר היא להפוך טקסט כתוב להופעה ויזואלית, ואתם אמורים לסמוך על היכולת שלו לשדרג את הטקסט שלכם בעזרת המקצועיות שלו. אם תגישו לו רשימת הוראות מפורטת מדי, אתם רק תפסידו את נקודת המבט האומנותית של בעל המקצוע שאתם גם ככה משלמים לו.


    אני די בטוחה שמישהו אחד לפחות שקרא את שלב 2, אמר לעצמו: "אבל כל ההתפתלויות האלו מאריכות את הסיפור בכמה עמודים, אפשר לחסוך את זה בבועת הסבר אחת". ובכן, לא ידעתי שהתכנסנו פה עבור תחרות הסיפור הקצר ביותר, סליחה. חשבתי שאנחנו כאן כדי לכתוב סיפור מעניין שימשוך את הקורא ויגרום לו לרצות לצרוך עוד ועוד ממנו, אבל אם זה הכל עניין של הספקים אז למה שלא נכתוב את זה בראשי תיבות ונסגור עניין.


    שלב 3: לעלות כיתה

    עכשיו יש לכם את הבסיס, אבל אתם רוצים לשדרג את התוצאה. שבו ותחשבו: מה המסר של הסיפור שלי? אני לא מתכוונת ל- "תשמעו בקול אמא אחרת הזאב יאכל אתכם". זה גם טוב, אבל אנחנו עכשיו מדברים לקהל של בוגרים. המסר שאני בחרתי להעביר בסיפור שלי על כיפה אדומה הוא על בחירה. בחירה היא דבר שתמיד יהיה קיים, ולא משנה כמה מטשטשים הגבולות, וכמה דברים נלקחים מאיתנו, הבחירה עדיין קיימת.
    ולמי מכם שיגיד "אבל המסר שלך לא כתוב בשום מקום בסיפור?" בבקשה צאו מהכיתה ותחשבו על מה שעשיתם :confused:

    מה שאני עשיתי בשלב הזה- הוספתי voice over (קריינות) בקולו של הצייד, והפכתי אותו לדמות הראשונה שמופיעה בסיפור, כדי לשנות את הצורה שבה אנחנו רגילים לשמוע את כיפה אדומה המקורית. הפכתי את הצייד לדמות המנחה, שמזהירה אותנו מפני הרוע, ומדריכה לבחור בטוב. מהסאבטקסט בסצנות מובן שאביה החורג של כיפה מכה אותה, ואמה מתעלמת מכך. גם אם נדון אותה בנסיבות מקלות, היא בחרה לעצום עין. גם כיפה, בתורה, בוחרת לקצר את הדרך מכיוון היער, והסבתא שלה בחרה לכרות ברית עם הזאב הרע כדי להאריך ימים. בסיפור שלי, הבחירה הרעה של הסבתא הביא למותה, כי זה המסר שאני מאמינה בו: בחירה ברע תמיד תביא רע, גם אם זה לא תמיד נראה לעין.


    כתיבה טובה דורשת עריכה, עריכה, ועוד עריכה. אף פעם אל תלכו עם הרעיון הראשון שלכם, לא משנה כמה הוא נראה לכם מדהים. שבו ותעלו עוד שלושים רעיונות, וגם אם בסוף תבחרו בראשון, התסריט שלכם יהיה טוב יותר בגלל הראש הפתוח שאתם מתרגלים. מהנסיון שלי ברוב המקרים הרעיונות הבאים יהיו טובים יותר


    שלב 4: מה זה סאבטקסט ולמה אנחנו צריכים אותו?

    השלב הזה מיועד לאלו מכם שבאמת רוצים לעלות שלב ולספק חומר איכותי יותר לקהל בוגר באמת.
    סאבטקסט הוא מה שמסתתר בטקסט שהדמויות שלי אומרות. בסיפור, כמו במציאות, דמויות לא אומרות מה שהן חושבות או מרגישות. בספר כתוב, שימו לב למלכודת, זה קורה הרבה. לאו דווקא בדיאלוג, אבל בפסקות של תיאורי רגשות ומחשבות, ככה שכותבים שרגילים לסיפורת כתובה נופלים בפח הזה לעיתים קרובות כשהם מנסים להמיר סיפור לקומיקס או לסרט.
    אף אחד בקומיקס שלכם לא ייאמר בשום מצב: "אני כל כך עצוב, אני שבור. חשבתי שאכפת לך ממני, אבל אחרי הכל את בדיוק כמו כולם. אני אלך לבכות בצד" אנשים לא אומרים דברים כאלה. בין אם זה מנימוס, או בגלל בושה ברגשות שלהם, או שהם מרגישים שזה לא מכבודם להודות בכך, או סתם בגלל שמירוץ החיים אפילו לא נתן להם זמן להבחין במה שקורה להם בלב. במקום זה, הם נעשים ציניים, או עושים דברים שמסגירים את הרגשות האמיתיים שלהם- תוך כדי שהם אומרים דבר אחר. הם אומרים את זה למראה או ליומן במקרה הטוב, או שומרים את זה לנצח בתוך התת מודע שלהם במקרה היותר נפוץ.
    התפקיד שלכם ככותבים הוא להראות לקהל מה הדמות שלכם חושבת בלי שהיא תאמר את זה מילולית.
    (עכשיו תגידו לי מה יותר מאתגר, לקרוא ספר שבו כל הרגשות מוגשים לכם על מגש של כסף, או לקרוא קומיקס בו אתם צריכים לפענח את הרגשות והמחשבות על פי ההתנהגות של הדמות? אני אחכה.)


    עני.jpg





    לפעמים הדמות כן אומרת מה שהיא חושבת, אבל צריכה להיות לזה סיבה טובה. האם הדמות שלכם סובלת מדוגריות פטאלית? כי זו בעיה, וזה גם מצחיק רצח. העניין הוא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, אבל חייבת להיות לכך סיבה טובה מאד.


    שלב 5: למיטיבי לכת בלבד

    כמה ספרים שאני ממליצה עליהם כדי לשפר את כתיבת התסריטים שלכם:
    הערה: אין בהמלצה זו משום ערבות לנקיות הספרים, חלקם דרושים צנזור וקריאה זהירה

    סיפור, רוברט מקי

    Character, Robert McKee

    להבין קומיקס, סקוט מקלאוד

    לכתיבת קומדיה: The hidden tools of comedy, Steve Kaplan

    ממליצה לחקור על שפת גוף ועל משחק (אם יש לכם זמן, קחו קורס קצר) כן, זה עוזר

    קריאת ספרים על פסיכולוגיה התנהגותית תקפיץ אתכם כמה כיתות


    אז עד כאן השיעור שלנו. אם אתם רוצים עוד, תעקבו אחריי בבלוג שלי
    בהצלחה!
    "בואו הולכים. הולכים . הולכים"
    אני נזכרת בכל מיני סרטים של אנשים רצים.
    זה מה שאני זוכרת עכשיו, הולכים בשורות שורות ומשהו מאחור עם אקדח.
    אני אוספת את הילדים ברגליים כושלות ושפתיים קפוצות.
    "לא לבכות לא לבכות" אומר לי הבראש האיש המפחיד.
    "יוסף מאיר" צרחה יוצאת ממני."בא הולכים מהר"
    לא יודעת איך הגעתי לבית.
    לא יודעת מי האכיל ומי השכיב כל כך חשוך כשהשמים נופלים אני לא רואה כלום.
    אני משחזרת מה בדיוק היא אמרה לי"היא" אני שונאת אותה.
    אני לא יודעת איך קוראים לה אפילו, מאיפה היא יודעת שאני ברמן?
    ומי הייתה שם בגינה?מי שמעה?
    הכל מתערבב לי לעיסה דביקה.
    אוייייי יבבה פורצת מתוכי וזהו.
    הגיע מבול
    רק חצי שעה עברה?
    שלוימי נכנס כולו חיוכים
    "מה קורה?, מה הכנת?"
    שמה לב שהוא לא שם לב.
    רצה לתוך האש אין לי כבר מה להפסיד
    "איפה אתה בליל שישי"?
    מבועת,
    זה מה שהאיש שאני נשואה אליו כבר שמונה שנים.
    האיש שלי שאת כל חיי הקדשתי לתורה שלו.
    האיש שהבאתי איתו חמישה ילדים.
    הבהלה שלו עוברת אליי ואני מתחילה לבכות צונאמי.
    "האמת שרציתי לדבר איתך על זה מזמן"
    "דבר מהר. אל תענה אותי"
    שלוימי מסתכל מסביב מתלבט נכנס למטבח ומביא שתי כוסות מים.
    ומזה אני עוד יותר פוחדת.
    "אתה חורט לי את הנשמה תענה לי"
    "אני עונה"
    "רק את האמת" אני סוחרת בי ובו, מנסה להיות קשוחה.
    "ברור את האמת, אין לי כח לשקר"
    "זוכרת לפני שלוש שנים רצית שאני אכנס לכולל ליל שישי?"
    אני מספיק ישרה כדי לקבל את ה"רצית" שלו.
    כן רציתי בכל מאודי.
    "אז הלכתי כמה שבועות והאמת, היה לי קשה אין לך מושג כמה כי אני כן רוצה ללמוד ובכלל.."
    "נו.." אני קוטעת אותו אני לא עומדת בזה.
    "אז חבר קרא לי לבוא איתו לאיזה מקום ו..והלכתי"
    אני לא מבינה אולי לא רוצה להבין.
    אני מתחילה לבכות שוב, ומבינה שמקודם בכיתי סתם.
    או שזה נכון שאשה מרגישה ראשונה, ויודעת אחרונה.
    "אז הלכת פעם אחת?"
    תגיד שכן תגיד שכן אני מתחננת בפנים.
    "אני שלוש שנים הולך לשם"
    "לאאאאאא" הצרחה שיוצאת ממני מבהילה את שנינו.
    משום מקום אני מקבלת כח.
    "מה זה לשם?"
    "הם שוכרים מקום יושבים קצת, מדברים שותים מקשקשים. זהו מבטיח לך"
    "מי זה הם?"
    "חברים מהשיעור שלי ועוד כמה"
    "מי זה המשפחה שהגיעו לרחוב מעלינו שלמד איתך פעם?"
    "חיימסון. למד שיעור מתחתי"
    "היא סיפרה לי שאתה שאתה..
    הבכי מאיים לקרוע אותי
    "שאתה מגניב ויש סרטונים שלך שאתה קורע, אה..יש לה וואצאפ"
    הוא מחוויר. נראה לי ילד פתאום.
    חוזרת לבכות.
    ליילל.
    נגמר לי החיים.
    הוא מתיישב בספה,
    מתחיל לבכות.
    העולם שלי צורח.
    ואני מחפשת שקט בתוכו.
  • 1K
  • (ראויה לכתיבת הביקורת לספר "הלוואי שתהיי")

    ביקורת אישית ולא ממצה. מצד שני - בלי ספויילרים ומתוך רצון לכתוב באותה אווירה של הספר.

    יש חורים בספר החדש דבורי רנד, ויש בו רקמות שמבקשות להתאחות. ובעיקר - יש בו אימהוֹת, ואימהוּת רבת גוונים ואומץ.
    חורים בעלילה - דווקא לא מצאתי, אף שהיא כה מורכבת, משלוש נשים, משלוש עלילות, מזיכרונות עבר של דמויות ושלי, ממשאלות שמתחבאות גם בתוכי.
    נהניתי לשזור את העלילות זו לזו, בזכות החירות שהעניקה לי הסופרת בתור קוראת שלה. נהניתי לבדוק כמה אני זוכרת מהספרים הקודמים (שתי קריאות ב"תחנות", קריאה אחת בינתיים ב"אדום לבן" וב"שומרת השערים"), נהניתי לארוג את עצמי בתוך העלילה, למצוא עצמי בתחנותיה, לבחון את גבולות האדום-לבן שלי, לשמור את שעריי מולה. ובעיקר - נהניתי לבחון את אימהותי מול אלה המוצגות בספר.
    בספרים עברו, שהיו בהם יותר מדמות ראשית אחת, נהגו לציין את שם הדמות המספרת או המסופרת בראש הפרק. לא תמצאו את זה, בכתיבתה המתוחכמת של דבורי. ועם זאת - תזהו מהר מי זו ההולכת בתחנות (המקוריות בעליל לפעמים), מי זו הנמדדת בשעות (אף שבספר הקודם שלה היו אלה חברותיה לכריכה) ומי זו המספרת פשוט במילים, מלכת המילים של הגוף הראשון.
    למרות זמנו הקצוב של הספר (כשבוע, אמנם, ולא שעה אחת כמו חלקו של הספר "שומרת השערים") הוא רב עלילה ושינויים. לפעמים תהיתי איך באמת ייתכן שנקשרו יחדיו שלוש הנשים הללו, השונות כל-כך זו מזו (אחת - אומנית, השנייה - אשת מילים דבורות והשלישית - אישה של מספרים. ואלה לא השינויים היחידים ביניהן), ובכל זאת התרתי לעצמי להיכבש בקסמיהן, ולהחליט - כן, יש שנקשרים לאדם חד פעמי בחיינו, ויש שהוא עורך שינויים על-זמניים בתוכנו.
    יש בו אפילו גם מתח, בספר הזה, ואיום על החיים ובילוש אחר הדמות המאיימת, אבל עיקר המתח והבילוש מתרחשים בתוך הנפש פנימה, כל דמות ונפשה היא. והגילויים - מרתקים, ומשפיעים גם עליי כקוראת.

    בדרך כלל אני קוראת ספרים כאלה בשבת. ימות החול מוקדשים לעבודה ולמלאכה ופה ושם לספרי חול. אבל הספר הזה יצא מכלל גדר השבת, ובהחלט זלג גם לימות החול (וטוב שכך, כי ספרים חדשים בספרייה אצלנו מושאלים לשבועיים בלבד... ולצערח עוד לא הצלחתי לרכוש לעצמי עותק של הספר) - וכך היו ימיי לשבת אחת ארוכה, עם פרקי הפסקות חוליים, וכך יכולתי להתהלך בשבילי המילים הקוסמות גם כשמסביבי רעשו ימי החול.

    ובסיום הסיפור, ועם ההגעה למילות התודה (השזורות באומנות בפני עצמה), הרגשתי רווחה ותמצית של עונג, כשכל הדמויות הסתדרו (כמעט) במשבצת החדשה שלהן, וגם אני יכולתי לחזור לשגרה (ולהחזיר את הספר לספרייה).
    ועם זאת - גם תחושת עצב השתררה בי, וגם געגוע כבר מעכשיו לדמויות ובעיקר למילים. לא מסתבר שיהיה ספר המשך שיאחד בתוכו שוב את כל הדמויות המיוחדות הללו, נכון?
    או שאולי כן?...
    הלוואי שיהיה...


    @dvory
    ”שמעת מה קרה עכשיו?” לאהלה רצה לאחותה שבסלון לקבל חוות דעת שמעבר לקולות..
    כן, נשברה צלחת אצל משפחת אפללו..ענתה לה אחותה שבי בתמימות
    ”לא חשבתי שהר געש עלה התפרץ...זה אומר שמגיע להם מזל טוב..” התרגזה לאהלה ותוך כדי נטלה את קראט מהשולחן.
    ”אה האמת ראיתי אותה יוצאת מהבית מסודרת ומטופחת בתקופה האחרונה...” שבי אפילו לא הרימה את עיניה מספר האלגברה בניסיון לפתור עוד תרגיל לקראת החות הקרב . ”שברו צלחת? ולא חשבו לעדכן אותנו? איזה חוצפה של שכנים, ראית אמרתי לך שזה מה שיקרה, בגלל שחגגתי תשע עשרה ואני עדיין פה, מפחדים לספר לנו על אירועים..” לאהלה הפגועה , (לא ברור אם מאחותה או מהשכנים..) פתחה טבלת שוקולד שהייתה מונחת בשולחן, מזכרת חיה לעובדה שהן עדיין לא פרקו את הקניה מהמכירה השכונתית.
    ”חוצפה לא.. אבל חוסר דרך ארץ לא להזמין שכנים.. אבל עזבי מה את צריכה אירוסים בבית, אחד בתוך השני צפיפות נוראית ויש עכשיו זן חדש של קורונה...” שבי קמה מהספר שפתחה רק לפני דקות מספר והחלה לפרק שקיות.
    ”לאהלה יצאו לך עוד חצקונים תיזהרי..” ניסתה לאיים על אחותה ללא הצלחה..
    ”שוב קורונה? הם עם השטויות שלהם.... ושיישכחו שנביא להם את הדירה לשבת חתן. הם לא יקבלו בלטה אחת”. אמרה בין קוביה לקוביה מנסה לשווא לכבד את אחותה הצעירה.
    ”את מגזימה זה בכלל לא שטויות המצב הזה”. שבי נבהלה רק חסר לה שיחזרו מגבלות הקורונה והחתונה של אחותה תיהיה בחצר עם מסיכות. ובלי חלק מהמשפחה המתגוררים בחו”ל.
    ”אני אמרתי שטויות? אני התכוונתי שזה בכלל לא יפה.” לאהלה נזכרה פתאום שגם היא צריכה להתחיל לפרק לא שוקולד שקיות.
    ”מה יפה קשור לכאן. זה מצב מסוכן מאוד”. שבי לא אוהבת את אלו שמזלזלים בקורונה..
    ”מה מסוכן? בואנה את מגזימה.איך הגעת למסוכן, אבל בטוח שהם יצטרכו ליישר את ההידורים ביננו” לאהלה ניסתה לעשות סדר בארון השימורים כדי להכניס עוד קופסא אחת.
    ”לא מעוניינת ליישר את היחסים עם רשעים כמוהם. תודה שיתמודדו לבד עם המצב” נשמע קול עמום ממרפסת שירות. ”רשעים? את מגזימה! אסור בשום פנים ואופן להגיד כך על אנשים. הגאווה שלך עוברת על גבול! ואם את חושבת שמגיע לך משהו אז מקסימום צלחת שלום בית מתוקה הנה ...דופקים בדלת, הם בטח הגיעו...” לאהלה זינקה לעבר הדלת לקבל את הצלחת שלה...
    ”דמיונות מי הגיע בנט? אולי סער?”
    ”לא השכנים? אפללו,” רגע למה בלי צלחת? ולמה עם בגדים כאלו פשוטים. חשבה לאהלה לעצמה.
    ”שלום, אפשר שקית חלב?” מרגלית בת השכנים קצת הופתעה מהמבט שבחן אותה מכף רגל ועד ראש.
    ”שקית חלב? אירוסים חלבי?.” את שאלת הצלחת והבגדים היא תשמור להזדמנות אחרת...
    ”אירוסים? למה אירוסים? למי?” השתוממה הקטנה עוד ועוד חלקי לגו נוספו לה בראש.
    ”לרותי. שברתם צלחת . לא?”
    נכון שנשברה צלחת, אבל מה קשור לאירוסים? אהה חשבתם שיש אירוסים כי אח שלי שבר את הצלחת? קולות צחוק נפלטו מפיה בלי מסיכות (או לפחות מסיכה) אצלינו לא שוברים צלחת בכלל, פשוט אנחנו מכינות עוגה לדודה שלי שב’’ה החלימה מהקורונה, עברה תקופה לא קלה...”
    את רואה שהמצב עדיין מסוכן? שבי הגיעה עם שקית חלב ולא שוכחת להעיר בקול...
    ואת עוד קראת להם רשעים.... אחותה היתה חייבת לענות לה לא לפני שווידאה שהדלת סגורה היטב.
    בְּסַ'ד
    שִׁיר סְתָם


    זֶה הַשִּׁיר לֹא רוּחַ בּוֹ
    שִׁיר סְתָם

    קִצְבִּי פָּשׁוּט מִדַּי
    עוֹבֵר בִּמְסוֹרָה
    הִשְׂכִּילַנִי
    יוֹתֵר מִכָּל מְלַמְּדַי


    דּוֹרוֹת דַּרְדַּקִּי מְבִינִים בְּאַחַת
    ללֹא הֶסְבֵּרִ כִּמְעַט
    טסים בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן
    חוזרים אַלְפֵי בשָׁנִים
    חוֹוִים תַּ'חֲוָיָה
    נושְׁמִים אֲוִירָה
    מָה שָׁם קָרָה

    הֲרֵי זוֹ תִּפְאֶרֶת כל פֵּדָגוֹג
    עַל רֶגֶל אַחַת
    וְהַשִּׁיר זָקֵן רָגִיל וּמֻכָּר
    באידיש מקור לעברית מתורגם
    הַסְכִּיתוּ נָא אֶחָי
    לֹא יְפִי חָרוּז לֹא מְלִיצָה
    פַּרְעֹה בְּפִיזָמָה בְּאֶמְצָא הַלַּיְלָה/3
    אַי יָ יָ יָ יַּ


    הוּא רַק בֶּן שָׁלוֹשׁ וּמֶחֱצָה
    עוֹמד עַל כִּסֵּא משׁולְהֵב
    קוֹלוֹ הַדַּק הַמָּתוֹק
    לגְּבָהִים מְרַחֵף
    מוֹחֵא כַּף אוֹתָנוּ סוֹחֵף


    ולנו נִדְמֶה שֶׁאֲנַחְנוּ שָׁם
    הִנֵּה פַּרְעֹה הַגַּמָּד הָרֶשַׁע
    מְבֹהָל מְפֻחָד
    בְּפִיזָמָה רָץ רָץ רָץ
    וּכְבָר יוֹצְאִים מִמִּצְרַיִם
    בְּיָד רָמָה
    חבו רֶגַע
    בְּפָרָשַׁת שָׁבוּעַ הַבָּא
    מי שבאמת מבין בעסקים, יודע שהפסד ורווח אינם הפכים.

    האיש שבספסל הנמוך כבר שנים מתופף על דלי גדול מפח, ולא מבין אנגלית בכלל. הוא לא יודע מהן קבלות ומהו מאזן שנתי,
    אבל בכל פעם שמגיעה השעה 8 בערב הוא עוזב את הספסל הנמוך והולך למקום אחר.

    המקום האחר הוא רחוק ובלתי ידוע. אף אחד לא בדק לאן הולך איש הספסל בשעה 8, ולכן איש אינו יודע היכן הוא המקום האחר.
    אבל זאת יודעים כולם- כשזזים עוד קצת מחוגי השעון שבראש התחנה ומצביעים על חצי שעה לאחר 8, בא העיוור אל הספסל של האיש הנמוך.

    הספסל נמוך וצר, ובכל זאת יודע העיוור למצוא אותו בכל יום מחדש. פעם, לפני שנים, לא היה ספסל נמוך על יד התחנה הלבנה, עד שאיש הספסל דאג שיהיה. ואין איש אחר יודע למה ואיך ומתי.

    רק זאת יודעים כולם- הספסל הנמוך שייך לאיש הנמוך ולדלי שבידו.

    אך מאז הגיע העיוור וגישש את דרכו אל הספסל, הולך האיש ומתנדנד דלי הפח לצידו, ואף אחד אינו יודע היכן מצא לו לישון. מאז הגיע העיוור, שייך הלילה והספסל הנמוך לאדם אחר.

    כי איש הספסל הנמוך, מבין באמת בעסקים.
    ב'שנה ראשונה',הכל יותר מרגש. הלכנו ביחד לקופת חולים. דיברנו בדרך על הצבע של המטריה.
    רק חבל שרוחמה, כבר תקופה, מתלוננת על כאבים.

    נכנסו ברחימו. אני נכנס בביטחון ואחרי רוחמה.
    "הרופא, הרגל של אישתי כואבת לנו".

    "כרטיס בבקשה!" המבטא הרוסי לא מסגיר שום שמץ של התרגשות מהמחווה. או שהוא לא שמע על ר' אריה לוין.

    האישה סובלת ואני עומד מהצד מצקצק כהשתתפות בצער. רק הרופא חומד לצון.
    "להוציא לשון!"
    -"נו באמת, דוקטור, מה לשון?! הרגל כואבת לנו!"
    -"נה נה נה... האוזן שלי כבר כואבת לנו. אם אפשר החוצה!" המבטא הרוסי נשמע לעיתים קשוח.

    בלעתי את העלבון ויצאתי למסדרון. גדודים של הורים עם ילדים ברמת שיעול כזו או אחרת יושבים בוהים על קישוטי קיר מטעם מאוחדת. כל כך טוב להם עם המחלות המשפחתיות החמימות והתמימות שלהם. רק אני בעל טרי ונזוף

    כמו ילד קטן. שנה ראשונה שכמוני. בסך הכל רציתי להראות לה שאני בעל טוב. ולמה היא לא הגנה עלי? למה לא אמרה לרופא שאני אשאר?!


    חזרנו הביתה בדומיה. הרגל שלה, כואבת מעכשיו רק לה. הלב שלי כואב לנו.

    "שבתאי" היא זועקת בלחישה.
    "הגיע הזמן שנארגן תיק לבית חולים".
    "איזה בית חולים?!" הייתי נבהל.
    "כבר תשע חודשים אני מנסה לדבר איתך על זה, אבל אתה כמו תוכי, 'הרגל שלה כואבת לנו'."

    "אה...
    את בטוחה שאין כלום עם הרגל."
    -"מאה אחוז!!!"

    "יופי ברוך ה'. אז אני יכול ללכת לכוילל?"
    1641162002510.png
    השתיה היקרה שלי!


    ובמקום הראשון...
    הסלוגן המנצח! לעליית מחירי השתייה המתוקה לכל גווניה וסוגיה.
    הוא... הוא...


    1641162050195.png

    לא שמעתם על התחרות? לא נורא, העיקר המנצח!

    מי המייצג היותר ראוי לשתייה המתוקה אם לא בקבוק הקוקה קולה האדום, המוכר כל כך,
    וכל כך קל היה להעלות לו את המחיר, שהרי קהל הצרכנים השבוי למשקה הכהה, ימשיך לקנות ובהמוניו, וסביר להניח שגם יפסיק להבדיל בין הדייאט והזירו למשקה הרגיל, שהרי הנה גילינו שכל השנים עבדו עלינו והרי זה כהרי זה,
    אחרת איך נסביר שמחירי שניהם האמירו ומאותה הסיבה.
    טיעון כמו "אוי לרשע ואוי לשכנו שעל המדף בסופר, לא מתקבל על הדע...ייט.

    התרגלנו לגזירות, לעליות מחירים דו שבועיות, התרגלנו גם להסבריהם של אזרחים נאמנים המתאמצים להוכיח לכל שבכוחם להפריד בין שנאתם היוקדת לממשלת הזדון שעדיין מחזיקה מעמד, לבין בחינה מפוקחת ואובייקטיבית של הרפורמות ה"מבורכות" והגזירות הכלכליות שנוחתות על הציבור חדשים לבקרים.
    הם ינסו לשכנע עם סטטיסטיקה מאיימת של השמנת יתר בקרב ילדים, ותפוצה נרחבת של מחלת הסכרת,
    אז למה מחיר קילו סוכר לא עולה ב- 400% ? למה שלא ייצא חוק האוסר מבצעים על ממתקים... רק בשתייה מתוקה יש סוכר?
    הם ינסו לשכנע ששתייה מתוקה היא חסרת כל ערך בריאותי, ממכרת, ומצמיאה.
    אז למה לא פותחים מכוני גמילה מסודרים למכורי המתוק?

    אולי הסיבה האמיתית היא נטו כלכלית,
    כי קל להעלות מחירים למוצרים שאנשים גם ככה יקנו, וכך להכניס עוד כמה מיליונים לקופת המדינה המתרוקנת,
    בדיוק כמו עליית מחירי החד פעמי, שנדחפה בעיקר על ידי פקידי האוצר שידעו איך לרתום את הארגונים הירוקים למטרה הכלכלית שלהם, כי אם היו שואלים את שכבת האוזון אם היא מעוניינת במהלך, היא הייתה מצחקקת בעצב, ואומרת ש- חבל על המאמץ.

    על ירידה צורך עלייה עוד שמענו, גם בהקשר של ירידת מחירים...
    החידוש בעניינינו הוא היפוך המושג ל- עלייה צורך ירידה! כשהכוונה לירידה בקלוריות,
    תמיד ידענו שבשביל להוריד משקל, יש צורך בהפחתת פחמימות ופעילות ספורטיבית מתמדת,
    איך לא אמרו לנו שמספיק לשלם עוד שקל על ליטר משקה ממותק, כדי לרדת במשקל.

    ולמקומות הבאים בתחרות הסלוגן המנצח!
    במקום השני:

    1641162089569.png
    הרעיון יפה אך קצת מתחכם ופחות קליט,
    מה גם שהסלוגן מתיימר לנבא הצלחה מסחררת של המהלך, שכתוצאה ממנו תהיה ירידה משמעותית בקניית מיצים ממותקים. לבחירת מנצח נדרשת זהירות! לא נבייש את התחרות בעובדה שבעוד חצי שנה ניווכח שאין שום שינוי בדפוסי הקנייה של הצרכנים המכורים.


    ובמקום השלישי והאחרון:

    1641162123406.png

    טוב, אפשר להבין למה הוא לא זכה, מסורבל משהו...
    ואפילו קצת מטיף, אז הוא האחרון.


    ועכשיו לתגובות והרעיונות שלכם...
    בטוח שתפתיעו.
    גם בעיצובים...

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה