קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כתבתי כאן בעבר תחת שם אחר.
אשמח מאד לביקורת, הערות והארות.
=============================

"יהודה, מה זה אפוקליפטי?" אחותו שואלת אותו.
"לא לגילך נועה. למה מה את קוראת שם?" הוא מרים את ראשו מעבר לכסא ששפשף בחצי דקה האחרונה.
"סתם עיתון. כתוב כאן שבתסריט אפוקליפטי כזה עשויים למצוא את עצמם מחט"ים מופקדים על ערים, ותחתם מגדי"ם שמופקדים על שכונות, ומפקדי פלוגות שאחראים על רחובות. מתי יהיה כאן אפוקליפטי?"
הוא נושך שפה. "נקווה שלא יהיה. אולי תקראי משהו אחר, נועה?"
"אין לי. ומה זה אלקטיבי?"
"נועה!" הוא קם ומנגב את ידיו במכנסיו הדהויות. ניגש ונוטל את העיתון. "איפה?" הוא שואל. היא מראה לו.
מיליון כתבות על קורונה. המוני מושגים רפואיים ובטחוניים. אקג. קוצר נשימה. מכונת הנשמה. אחוזים. אפידמיולוגיה. סטטיסטיקות. קצב התפשטות. חליפות מיגון. מכשירי ניטור. איטליה. ספרד. בריטניה. ניו יורק. ורפואה אלקטיבית.
"הכוונה לרפואה לא מצילת חיים. כמו לשים גבס נגיד. עזבי את זה, עדיף שתקראי תהילים", הוא מקפל את העיתון.
"יהודה!" היא קופצת מהספה.
"אני רק אומר שזה עדיף, קחי, שיהיה לך לבריאות" הוא מפטיר ושומט את העיתון לידיה. חוזר לכסא הפלסטיק ההפוך.
אוף, הוא שונא לשפשף. אמא נחה, סוף סוף אריאל נרדם. אבא לומד ויונתן בצבא.
הוא ונועה בחופש.
גם כן חופש.

***
יונתן יושב על יד שולחן האוכל במרחק מטר מגיא שגונח מול השניצלים. "אני לא מאמין שנסגור כאן חודש". אל תאמין. חושב יונתן. אף אחד לא צריך את האמונה שלך.
"אין סיכוי שאני נשאר. שבוע שעבר סגרתי שבת! אמא שלי תשתגע!" ואמא שלי דווקא לא. רוצה יונתן להחזיר. פחות מריבות. פחות ויכוחים. פחות מבטים. פחות.
גיא מרוכז בעצמו, "היא הייתה בחו"ל לפני שבועיים כשהגעתי. לא ראיתי אותה בכלל". גם אני לא ראיתי את אמא שלי לפני שבועיים. שותק יונתן. נולד לי אח, ואתה אפילו לא יודע. ולמה האורז הזה תמיד קצת שרוף.
"מה 'תה שותק" גיא לועס במרץ.
"מה אפשר לומר", יונתן מתעסק עם המזלג. "אין מה לעשות.".
"שלום לך לייבל, המכונה לייבל השחור." אמר מרכוס בחיוך צופן של מגישים משופשפים.
"קצת על לייבל, למי שלא מכיר אותו. אני למשל. לייבל נולד בבני ברק למשפחה חרדית, בהיותו בגיל שמונה עשרה עזב את הבית לטובת הצבא. את שירותו עשה בגלי צה"ל. כיום הוא שונא חרדים, שונא קהילות סגורות ושונא עשירים. אני צודק?"
"כן, כן. אכן. דבריך נכוחים." מלמל לייבל בענוותנות מופרזת. הוא לבש מעיל עור אופנתי, ענד עגילים ונעל נעלי ספורט קרועות למחצה.
"טוב. נתחיל בכמה מילים על הקורונה והפצת המגפה?"
"בשמחה רבה.
תראה, מרכוס ידידי. החרדים מפיצים את הקורונה. עוד מאז האבעבועות השחורות החרדים מפיצים מגיפות, עוד מאז תרפ"טו הם לשים קמח מצות בדם של חתולים סיאמיים. החרדים, אפרופו, משתלטים על המדינה. הם עושים זאת בנחישות מופרזת, בתחכום עילאי ובעקשנות ראויה להערכה. אכן, צדק מוישה רובייני כשאמר: 'עם קשה עורף הוא'. אני צופה שעד סוף 2030 החילונים יתמעטו עד לכמות של עשירית האחוז. הכל בזכות תעשיית ההחזרה בתשובה, בראשות הרב לוי תיש ימח שמו ותואר זקנו.
החרדים הם, בנוסף לכל, פרובוקטיביים חסרי תקנה. אנשים מקובעים בעקרונות טיפשיים וחסרי בסיס. הם אינם פתוחים לטכנולוגיה הייחודית שממלאת את עולמנו היפה, הם נוהגים במנהגים משונים, שלא לומר סגפניים, שלא לומר פרימיטיביים.
החרדים הם, בנוסף לכל מה שאמרתי עד עכשיו, גם שונאים אותנו. כל ילד, ינוקא, עולל חרדי מתוק ונוטף דבש שתפגוש ברחוב יגיד לך מפורשות: אמן ויכלתי להוציא אם שש עשרה ולחורר את מצחך בצורה מקצועית, צורה כזו שכל חוקרי הפלילים של המשטרה הציונית השנואה לא יוכלו לזהות. אותם חוקרים יאלצו במקום זאת להטיח את מאפרת הזכוכית שלהם בקיר ולמרוט את שערותיהם הצבועות בזעם."
"איך זה קשור לקורונה?"
"זה לא קשור לקורונה, זה קשור לחרדים. החרדים הם, בנוסף לכל- גם כפייתיים. הם כופים את דעותיהם המשונות על כל החברה הישראלית על שלל גווניה. הם זוממים להחיל את חוקי ההלכה שלהם על המדינה הציונית, התרבותית, הדמוקרטית והחילונית שלנו."
"לייבל, אתה מעצבן. שאלתי אותך על הקורונה, לא על החרדים."
"או, כן, החרדים! הם בעזרת חברי הכנסת המתועבים שלהם מצליחים לעשות דברים נוראיים במדינה! הם מפיצים את הקורונה! הרי רק לפני חודשיים הגיעו לישראל בחורים שלומדים בישיבה לונדונית. הם הביאו את המוטציה הבריטית לארץ!"
"לפני חודשיים לא הייתה המוטציה הבריטית."
"אז המוטציה ההודית. אל תיכנס איתי לקטנות."
"מה הקשר של בחורי ישיבה להודו?"
"טיול אחרי ישיבה..."
"אתה מבלבל את המוח."
"או, או! בדיוק עכשיו מגיע אלי עדכון. הנה, תשמע: 'בנמל התעופה בן גוריון נחתו צעירים ישראליים שהתגלו כחולים במוטציה הפריסקופטית! על זה אני מדבר! מי אלו אם לא בחורי ישיבה?"
"צעירים ישראליים שנסעו לאיחוד האמירויות?"
"נו, איזה שטויות אתה מדבר. אף חרדי לא טס לדובאי!"
"יופי. הנה הוכחה שאלו לא החרדים."
"נו, אל תיכנס איתי לקטנות. הם שומרים מסורת."
"תגיד, אתה מכיר חרדים בכלל?"
"לא כל כך, אבל יש לי שכן שבן דוד שלו חזר בתשובה."
"אז למה כתוב לי פה שנולדת במשפחה חרדית בבני ברק?"
"אני אשם בטעויות של התחקירנים שלכם?"
"תעליב, תעליב. יותר בקול. אני אשם שאין לנו תקציב?"
"טוב, זה מתפתח לוויכוח עקר. בוא, נרגע, נשתה. מה זה הבקבוק הזה על השולחן?"
"אה, זה ג'וני ווקר בלאק לייבל."
"עאלק אין תקציב, אה?"
דלת הכיתה נפתחה בסערה. נתן, איך לא. זיקים נורים מעיניו והוא שועט אל מקומו, לא לפני שהחליק לילד מכה קטנה לצוואר.

ברגע הראשון רציתי לנזוף - 'ככה לא נכנסים לכיתה וודאי שלא באמצע שיעור'. אבל העדפתי לסגור כאן את האירוע, סימנתי לילד המוחלק להבליג אף הוא. זה לא ייגמר.

אחר כארבע דקות הזכרתי לו שצריך גמרא. 'אהה, גמרא', בדרך לארון הספיק ללחוש בדיחה ליושב בסמוך ולהיתקל כאילו באחד אחר. אחר דקותיים נוספות הוזכר לפתוח את הגמרא, ידיו פתחו את הגמרא במקום שנפתחה ושב לבהות.

בהפסקה נכנסתי עמוק עמוק לתוך החדר מלמדים, משער מה הולך להיות. היום הוא לא 'לקח'! נקודה. אני יודע.

לקראת סוף ההפסקה, התורן חצר קורא לי "הרב'ה מליק, נתן משתולל נורא. הוא העיף כיסא. מרביץ לילדים ודודי מהכיתה שלכם בוכה בגללו". הרעבעס מצטנפים, מניחים לי לעבור. לא מקנאים בי במיוחד. אלו שכבר 'עברו' אותו הביטו בי ברחמים.

אוףף, נגמרה לי ההפסקה. ידעתי.

נתן...

אחר השתלטות קצרה ואיומים להרגעה מידיית הובלתי אותו למדרגות הת"ת, הייתי בטוח שאני שולח אותו כעת הבייתה. בידי אחזתי את השערות שתלש מפאתו של דודי. זוועה.

החלטתי לשבור איתו את הכלים ולדבר איתו גלויות.

"נתן, למה לא לקחת היום?"

"על מה הרב'ה מדבר?"

"נתן..."

פלבול בעיניים היה התשובה.

"נתן, זה טוב לך! למה אתה לא לוקח?"

"לקחתי, הרב'ה".

"ממני לא תוכל להסתיר, נתן. אני רואה עליך בדיוק מתי לקחת ומתי לא".

דמעה סוררת התגנבה לעינו של הילד הקשוח של הת"ת, הוא הושיט את ידו לכיסו ושלה משם גרגירים לבנים שפעם היו גוש עגול, "הרב'ה זה הורס לי את החייםםםם - התייפחות - זה האויב הכי גדול שלי!!! איך אני אקח את זה??? כאבי ראש. לא בא לי לשחק בהפסקה. איך אני אקח את זה???"

ושנינו,

בכינו,

במדרגות...
והפעם - הייקו.
גם ממי שיודע היטב מהו הייקו, אבקש לקרוא את השורות הבאות.

אי פעם לפני כשנתיים, התארח בפורום לזמן קצר הסופר נחמן גרשונוביץ.
באחד השיר-שורים הוא הטיל את ההייקו הבא:

טָחוּב.
נִיחוֹחַ הַסְּכָךְ,
בְּחֲנוּכָּה.


אהבתי את השיר הזה במיוחד.
א. כי סוף סוף מצאתי חבר למנהגי להשאיר את הסכך עד חנוכה (וצפונה).
ב. כי הוא מספר סיפור שלם בארבע מילים.
ג. כי להשתמש ב"חנוכה" כקיגו זה גאוני.
ד. כי הייקו.

אבל בל נקדים את המאוחר:

ההייקו, כך על פי ויקיפדיה ועוד, זו צורת שירה קצרה שמקורה ביפן המסורתית. שירי הייקו עוסקים בדרך כלל ברגע כלשהו בהווה שהמשורר מתבונן בו ומתאר אותו באופן אובייקטיבי ומיידי ככל האפשר.

להייקו המקורי כללים קבועים, חלקם נוקשים:
1. הוא מורכב משלוש יחידות משמעות שבהן יש בדרך כלל 17 הברות בסך הכל: 5,7,5.
2. הוא חייב להיות בלשון הווה.
3. חייבת להיות בו "קיגו" - מילת עונה, שמתארת את העונה בה מתרחש השיר.
4. הוא מתאר תופעת טבע כלשהי.
5. דגש על רגש, תחושה ומחשבה - ופחות על שכל, דיבור, וידע.

ביפנית שירי הייקו נכתבים תמיד בשורה אחת ללא הפרדה בין היחידות או סימני פיסוק כלשהם. בשפות מערביות, וגם בעברית, נהוג לחלק את השיר לשלוש שורות נפרדות.

יש מגדירים את ההייקו כ"צורת התבוננות בעולם, כדרך להצביע על תופעה, מבלי לנסות לפרש אותה".

מה התועלת המקצועית?
היות ואחת ההגדרות העיקריות של שירה (ולטעמי העיקרית שבהן) זו היכולת לומר הרבה במעט, חלק מתהליך כתיבת השירה הוא ללמוד לזקק הרבה לכמה שפחות. לא לומר מעט במילים רבות אלא להכניס כמה שיותר בקצירת האומר.
הייקו זו דוגמה קיצונית לכך, והיא טובה לתרגול שמועיל גם בשירים ארוכים יותר.

הדרישות במשימה החודשית הן:

הייקו, שעומד לפחות בכמה מהכללים (הכלל של ההברות הכי פחות חשוב כרגע).
יש נטייה לכמה כותבים, בפרט ישראלים, לקחת את ההייקו למקום ציני. בעיניי זה מעט פוגם, אבל מי שרוצה לכתוב כך - לבריאות. השופטים האובייקטיביים יחליטו על הניקוד.

בהצלחה!

***

הסבר על המדור, כאן:

והנה זה שוב קורה לנו,
סגר.
תאמרו זו המוטציה הבריטית. הרוטציה הצינית. אולי בכלל המעבדה הסינית..

שורה תחתונה.
אנחנו נצורים בבית.
שליש חולה, השליש השני מבודד בגלל שבא במגע עם השליש הראשון.
והשליש השלישי חושב או בעצם בטוח שהוא לא מסכים בשום פנים ואופן לדקירות או לדברים שתוחבים באף באופן כללי, ובעצם לכל שבב שלא יהיה, והחיסונים? הם ההמשך הישיר והמודרני לגזירה של 'הבה נתחכמה לו' ו'כל הבן הילוד היאורה', רק שבמקום להשליך את טובי בנינו היאורה נזריק להם את היאור אל תוך הכתף, ואם מים אין בו.. נחשים ועקרבים יש בו...
[וכלל לא במקרה שנסמכו הפרשיות וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ואכמ"ל ודו"ק וכו' וגו'.]
הצד השווה שבהן שדרכן להשתעמם בעת סגר.

וכעת, להצעה פרקטית.
כל יום כותב או כותבת אחרים ישתפו עם הקהילה קטע מפרי עטם.
וביחד ניצור מין יומן שיתופי לעת סגר.
הקטע יכול לכלול, הגיגים מחיי היום יום, רשמים מהסגר, מחשבה אחת של מוסר, שיר נוגע ומקסים, פרשנות פוליטית, הרהורים על הסיום המר של הג'ינג'י מהבית הלבן, קטע ששוכב אצלכם שנים רק כי לא מצאתם איזה מקדם יתאים...
הבנתם את הקטע נכון?


יש לנו -
השבוע פרשת וארא.
את היום יום ראשון.
1. יום שני
2. ‏שלישי
3. ‏רביעי
4. ‏חמישי
5. ‏שישי
6.‏מוצ"ש
פרשת בא.
7. ראשון
8. ‏שני
9. ‏שלישי
10. ‏רביעי
11. ‏חמישי
12. ‏שישי
כל מי שנדבה רוחו לקחת חלק ורוצה לכתוב, שירשום באיזה יום נוח לו, ואיזה מספר הוא לוקח, אם יהיה עומס על המוקדים יהיו שני כותבים ליום [בהתחשב במצב אם נמלא את השבוע זה ממש מרגש...] הדד - ליין לשיתוף בכל יום הוא עד שמונה בערב, כל כתיבה לא תפחות משלוש מאות מילים, לבד משירים [ולא, הייקו זה כיפי וזה זורם כזה בין האצבעות.. אבל הייקו זה לא שיר.]

תגובות על הנכתב יהיו כאן ולא באשכול של הקטעים עצמם.
אם כל כותב/ת יוכל לעשות קיצור דרך לנספח בסוף הקטע שלו, זה יהיה מעולה...

למדור עצמו.
  • 454
  • ישיבע "בוחר"

    אני בחור צעיר שנכנס לשיעור אלף

    לא יודע טוב את הכללים

    האם להיות תלותי בחברה ללא הרף

    או שלשמה ,לומדים ובבית ה' עולים



    האם פלאפון, רשיון ,סגריה יעשוני למוצלח

    או סיום מסכתות וכתיבת חבורות

    האם בלורית מתנפנפת וחולצה בחוץ כמשולח

    או תפילה בכוונה באורות



    האם נרגילה , גיטרה ןאוזניות ענקיות

    יהפכוני לצ'יקבר מעורבב בחברה

    או חולצה קצרה ומכנסי כותנה צמודות

    משקפיים מעוינות ונעלי מגף כעגלון נראה



    האם לחרופ במיטה ולהתפלל ביחיד

    להתנדב בהצלה ,אקשן וסטלות

    או לטייל בארץ במקום מפחיד

    ולאתגר עצמי לתלות שטיחים בזולות



    האם לקבל מרבני הישיבה

    או שאותי זה לא יעניין

    האם להיות מונח בלימוד באהבה

    או משטויות להתלהב ולהצטנן



    האם אצא בליל שישי לצ'ולנט עד מאוחר

    ובלילות שבת אשב עם בירות ופיצוחים

    או שללמוד עם האילן עד מאוחר אבחר

    ואגהה בסוגיות ואגדיר מונחים



    החלטתי להיות שתול בבית ה'

    להיות אדם רוחני , זך וטהור

    קדוש , צדיק ולמדן שמהתורה נושם

    ומקבל השפעות אור ואור.



    להיות צדיק , מושל ביראת אלוקים

    להתגבר על כל מכשול בהצלחה ובגבורה

    וזאת ע"י התורה להיות יניק וחכים

    וגם ע"י כך להיות מוערך בחברה.
    אוקטובר 2019. איי הקאריביים.

    רכבי הפאר עצרו בזה אחר זה בחניות המסומנות, כשבכל אחד מהם הנהג ממהר לצאת ממקומו על מנת לפתוח לבוס את הדלת.
    כל אחד מהמיליארדרים לווה בשומר ראש משלו, שאוזנייה תחובה באזנו, וידו הימנית דרוכה על האקדח שבחליפתו.
    הפגישה הייתה סודית לחלוטין. אסור היה לחשוף את קיומה.
    אט אט תפסו לבושי החליפות וחנוטי העניבות את מקומם על יד השולחן העגול, כשתשומת הלב מופנית אל האדם העשיר ביותר בחדר.
    "שלום לכולכם, תודה שטרחתם לבוא לכאן היום", פתח ביל גייטס את נאומו, כשהוא מחווה קידה קלה לעבר הנוכחים. "כידוע לכם, אחת הבעיות הגדולות שהעולם עומד בפניהם היא בעיית פיצוץ האוכלוסין".
    "עולם הרפואה מתקדם יותר ויותר, והודות לכך עוד ועוד אנשים חולים וזקנים, שלא היו יכולים לחיות עוד כה, ממשיכים לתפוס בו מקום". נאומו נקטע לרגע, עקב כניסתו הרעשנית של נשיא ארה"ב, שפיזר לכל עבר חיוכים רחבים ונפנופים נמרצים.
    "אך הבעיה החמורה יותר היא ההתרבות של האוכלוסיות הדתיות. הללו ממשיכים לדבוק באמונותיהם הישנות, שמפריעות למדע להתפתח, ועם זאת הם לא נסחפים לתרבות המערבית שמקדשת את הצריכה והבילוי על פני התא המשפחתי, וממשיכים ללדת עוד ועוד".
    הוא סימן לעוזרו, ודיאגרמה הופיעה על המסכים שבקירות האולם. "כפי שאתם רואים, במקרה שלא יתחולל שינוי דרמטי, עד סוף 2030 אוכלוסיית העולם תגיע לעשרה מיליארד, ואין מספיק משאבים בכדור הארץ בכדי לזון כמות כזו של נפשות".
    "נו, אז מה אתה מציע?!" נשמעה קריאה מצדו של האולם.

    "ההצעה שלי היא גאונית. הצלחנו לפתח וירוס מיוחד, שמתפשט במהירות עצומה, ומסוכן בעיקר לזקנים ולחולים. כך נצליח למגר מיליונים מקרב האוכלוסייה הזו, שמכבידה כל כך על משאבי העולם".
    "ואיך תצליח לצמצם דווקא את האוכלוסייה הדתית והשמרנית?!" הקשה מייקל בלומברג.
    גייטס סימן לצעיר בלונדיני שעמד לידו, והלה החל להסביר, כשמבטא רוסי מלווה את האנגלית שלו. "בהדרכתו של נשיאנו הגדול פוטין, הצלחנו ליצור מכונת 'פייק ניוז' אדירה באינטרנט, שיכולה לשכנע כל אדם במה שנרצה, כולל אפילו בזה שהעולם שטוח. כפי שהראינו ב-2016, ה'פייק ניוז' והקונספירציות הם כוח עצום, שיכולים אפילו להכתיר את נשיא ארה"ב". טראמפ זקף את אגודלו בחיוך גדול.
    "בעוד שכל העולם המערבי יעצור את המסחר, התרבות והחינוך, בשביל למנוע את התפשטות הנגיף, אנחנו נפיץ תיאוריות קונספירציה, כביכול הנגיף כולו הוא קונספירציה של ביל גייטס". שריקות התפעלות נשמעו בחדר.
    "התיאוריות הללו ישכנעו את האנשים השמרנים, שמטיבם הם פחות ביקורתיים, ועשויים להאמין בכל מה שמספרים להם אם רק מציגים זאת בצורה משכנעת. כך הם אלו שלא יישמרו מהנגיף, וימותו בהמוניהם. וזה עוד לפני המכה התיאולוגית שתנחת עליהם, מעצם העובדה שהמאמינים מתים יותר".

    "אבל מהר מאד העולם המדעי ייצר חיסון, שיעצור את התפשטות המגיפה!" תהה ברנאר ארנו.
    חיוך התפשט על פניו של הצעיר. "זו בדיוק הנקודה. כבר שנים שאנו מטפחים בקפידה תאים של מתנגדי חיסונים בכל העולם. אם תהיתם מי מממן אותם, זו התשובה. ברגע שהחיסונים יעלו על פס הייצור, אותם אנשים שמקבלים הרבה מאד כסף, יפיצו בכל דרך שהיא את הטענה שהחיסונים מכילים שבבים של G5, שיעקבו אחרי המתחסנים ויגבילו אותם בצעדיהם. גם אם לא כולם יאמינו לטענות, הרי שאנשים שרגילים לחשיבה שמרנית, ייקחו צעד אחורה ויחששו להתחסן. כך אותן אנשים מהקבוצות אורתודוכסיות ימשיכו למות בהמוניהם מהנגיף, כשיש לזכור שבקבוצות אלו יש משמעות רבה מאד למבוגרים".

    חיוכים רחבים עלו על פני קבוצת השליטים האמיתיים בעולם.

    "אל תשכח דונאלד, למה הבאנו אותך לנשיאות", התרה גייטס, "עליך לדאוג שכמה שיותר שחורים ושמרנים ימותו במגיפה!"
    "אין לך מה לדאוג, ביל", השיב טראמפ, כשהוא טופח על שכמו, "כשאני נכנס לפרויקט - אני מיישם אותו בשלמות".
    בס"ד

    כאילו ספונטנית, בלי תיאום מוקדם, התרחשה המתקפה במקביל.

    קשה לומר שלא ציפו לה, ובכל זאת, היא היכתה בהלם את כולנו. ההתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית אכן הייתה ברוטאלית מכפי שניתן היה לשער מראש.

    בכל מדינה דמוקרטית, סופגת הדמוקרטיה מכות מפעם לפעם. אולם לרוב אלה מהלומות בכנף, כאלו שברור שלא יסיטו באמת את ספינת הענק ממסלולה המובטח, החזק יותר משוליים קיצוניים יהיו אשר יהיו.

    כאן זה היה שונה. גם כעת, לא בטוח בכלל שהדמוקרטיה האמריקאית תשוב לגדולתה, זו שהכרנו תמיד.

    אף אחד לא ערב לנו כי המעצמה שמסמלת מזה שנים את החופש והחירות, תוסיף לייצג אותם בכנות. וזה לפני שדיברנו על ההשפעה הגלובלית מרחיקת הלכת, כאשר ברור שארצות הברית היא המצפן לדמוקרטיות, ואבן היסוד לערכים האוניברסליים.

    אמריקה שוב אינה אמריקה.

    האם ג'ק דורסי ומרק צוקרברג ידעו על האחריות הרובצת על כתפיהם, ונתכוונו למרוד בה? האם הבינו אל נכון את השלכות מעשיהם, וזכרו מהגלגל החוזר בעולם, ומהכתוב העתיק 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'? האם רוע צרוף מניע את ידיהם, שעה שאלה ניגשות להחריב את הדמוקרטיה העולמית, והראש לוקה תחילה? בכלל לא בטוח.

    כך או אחרת, נסיים בנזיפתו האלמותית של החסיד, הנבואית והעגומה: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, לרשות שלך.
    אזרחי ישראל.
    אני, סא"ל במיל' אמנון קורצמן, עומד כאן היום בפניכם, נרגש מאד.
    זה יום מיוחד מאד עבורי.
    היום שבו אני מכריז על הקמת מפלגה חדשה בישראל.

    מאז ומעולם היה מאד חשוב לי להרוויח הרבה כסף, רציתי להרוויח טוב, להכניס משכורת שמנה ומכובדת ולחיות ברמת חיים גבוהה.
    כמו כן אני אוהב כבוד והשפעה. מדבר אליי כתבות בעיתונים, ראיונות בתקשורת, ליקוקים והתחנפויות מצד בעלי עניין. אני אוהב את זה. זה נעים לי.
    עוד כששירתי בצבא והגעתי לדרגות בכירות, וגם לאחר מכן בעולם העסקי, מה שהדריך את צעדיי היו תמיד שני הדברים הללו. רציתי כבוד וכסף. או כסף וכבוד. לא משנה הסדר.

    אני עומד בפניכם היום ומבקש את קולכם.
    אם תצביעו לי, אני אקבל משכורת יפה של חבר כנסת, אולי אפילו של שר. וגם יהיה לי הרבה כבוד.

    הדבר לא תלוי אלא בכם, אזרחי ישראל.
    יש היום הרבה מפלגות שמבקשות את קולכם. יש שמבטיחים שלום, יש שמבטיחים ביטחון, אחרים מבטיחים כלכלה.
    אבל אף אחד,
    אף אחד מכל המפלגות הללו לא מבטיח שאני - סא"ל במיל' אמנון קורצמן - אקבל כסף וכבוד.
    הם מבטיחים לכם הבטחות ומקסמי שווא, הם ישקמו את הכלכלה, יעצרו את המגיפה, ינצחו את האיראנים, אבל גבירותיי ורבותיי, איפה אני בכל הסיפור?

    אזרחי ישראל,
    היום הזה אני עומד בפניכם ומבטיח לכם נאמנה, וזו לא עוד הבטחת בחירות, אני לא אשכח את הבטחתי לבוחר יום אחרי הבחירות,
    אני מבטיח לכם כי אם אקבל את קולותיכם אוכל לקבל משכורת יפה, תהיה לי לשכה ועוזרים פרלמנטריים, רכב שרד נוצץ ועוד הרבה דברים נחמדים.

    כן ביבי או לא ביבי, ימין או שמאל, קפיטליזם או סוציאליזם, דת או מדינה,
    הכל לא מעניין. בחייכם.
    רק אני אביא את מה שמעניין באמת.
    כבוד וכסף.

    הצביעו כ'!
    מפלגת 'כבוד וכסף' בראשות אמנון קורצמן.
    הצטרפתי ממש אתמול.
    רוצה לשתף אתכם בקטע שכתבתי במסגרת נושא מסוים. רוצה לציין שאין לי ממש ניסיון קודם בכתיבה, יותר בתור תחביב.

    אני מיוחד

    מילי:
    ככה ראיתי אותו לראשונה, המון מכשירים מצפצפים מחוברים לגוף קטן חסר ישע.
    ככה הכרתי את אריאל, המלאך שלי.
    הפיקדון.
    אף אחד לא היה שם בשבילי, שום כתף לבכות עליה.
    בכל מקרה נגמרו לי הדמעות, זה לא באמת היה משנה. ניסיתי לנחם את עצמי.
    "לרנר, תחזרי לחדר שלך." הפצירה בי בקול רך האחות הראשית שלקחה על עצמה להיות האימא שלא נמצאת איתי כאן.
    התקתי עיניים מהעריסה שנראתה כל כך גדולה ביחס להמוני החוטים שהחדירו נוזלים לגופו של הילד שלי. הי! נזפתי בדמעותיי, אמרתי שנגמרתם כבר, פשוט נגמרים באיזה שהוא שלב, בנוסף לזה ששק הדמעות היה הדבר הכי שימושי
    בשבילי בחמשת חודשים האחרונים.
    "מילי." לאביבה האחות באמת היה אכפת ממני. אז חזרתי לחדר.
    ילדה בת עשרים ושתיים בהליכה של בת שמונים.

    אריאל:
    אימא אומרת שאני הילד הכי הכי שלה, אני יודע שאני לא. אפילו שאין לי אחים. ראיתי את זה בעיניים שלה, שיצאנו מהמרפאה הפנים של אימא היו עצובות,
    ניסיתי לחשוב למה. אולי זה בגלל מה שריני, מי ששיחקתי איתה מקודם אמרה לה.
    דווקא שיחקתי ממש יפה, עשיתי מה שריני אמרה. אפילו שזה מצחיק והכי קל בעולם.
    כמו לצייר את הבית שלנו. מה יש לצייר? אותי ואימא ואת המיטות שאנחנו ישנים בהם, טוב שריני אמרה לאימא לחכות בחוץ, אם היא הייתה רואה את הציור, היו לה דמעות בלחיים. אני יודע שזה קורה שעצובים. ככה הסבירו לנו בגן.
    טוב ששאלתי את אימא אם היא עצובה, כי היא מהר מהר שמה חיוך על הפנים ושאלה מה אני רוצה שנקנה לארוחת צהרים כי כבר מאוחר. אז עניתי שאני רוצה צ'יפס, אפילו שראיתי שהחיוך לא אמיתי ואני צריך לשאול איך היא
    מרגישה. תמיד אני עושה בדיוק איך שלימדו אותי בגן, צריך להקשיב לבינה ורוחמי הגננות.
    אבל עכשיו לא הקשבתי להם.

    מילי:
    "תראי, גברת לרנר, הוא לא... כחח..." הפרופסור השתעל קלות לתוך מרפקו.
    ישבתי דרוכה על כיסא הבד הנוקשה, מחכה כבר שיוציא את מה שהוא רוצה. פיתחתי חסינות לבשורות רעות.
    "את בטוחה שאת לא רוצה לקרוא לבעלך או לפחות לקרוב משפחה?" נוכחתי לראות שהביטוי גירד בפדחתו במבוכה אכן שריש וקיים אצל הפרופסורים.
    עפעפתי במהירות, עונה כמו אוטומט. "אני יכולה לשמוע בעצמי. לבד."
    "אם את מתעקשת..." הוא באמת היה נראה נבוך, התחלתי לרחם עליו בעצמי, על איש הבשורות.
    "אז התינוק החמוד שלך לא נולד רגיל. הוא... שמעת על תסמונת דאון?"
    "בוודאי." אתה לא הולך להגיד לי את זה, לאאא! הלב שלי השתולל בתוכי אך מבחוץ הייתי נציב קרח.
    אבל זה בדיוק מה שהוא אמר.

    אריאל:
    תמיד אחרי המקלחת אימא מספרת לי סיפור. לפעמים על ילד. לפעמים על ילדה ולפעמים על חיות. את הסיפורים האלו אני הכי אוהב. בעיקר על כלבים.
    היום אימא סיפרה לי על הכלבים.
    "היה הייתה חצר גדולה גדולה כמו החצר של ריני ושם גדלו בנחת עשרה כלבים. חלק גדולים וחלק קטנים חלק שחורים וחלק לבנים. בתוכם היה כלבלב
    אחד קטן, הוא היה השונה בכולם, זה לא שהוא רצה, זה לא שהוא ביקש. ככה הוא נולד. מיוחד."
    עד כאן היא סיפרה לי כי זה היה נראה שנרדמתי. הרגשתי את הלטיפות של אימא על הראש שלי, ודמעה שלה שנפלה לי על האוזן. אחר כך את הנעלי בית שלה הולכות לנעול את הדלת. אבל אימא לא נרדמה. שמעתי אותה בוכה לתוך הכרית.
    אני לא אוהב שאימא בוכה, נהיה לי עצוב גם.

    מילי:
    אתה לא תסמונת דאון ברמת תפקוד גבוהה, אתה מיוחד. שיננתי באוזניו הקטנטנות וליטפתי ברוך את הפנים שדמו באופן פלאי לאביו המנוח, האב שלא יכיר.
    הוא היה תינוק נח, בכיות נשמעו רק מהבניין הסמוך באדיבות מקהלת שטיינר, אצלי היה שקט. הוא גם לא דרש תשומת לב מעבר לרגיל. כמו אימא שלו. הצטחקה האחות בטיפת חלב שחיסנה אותו בלי שהוציא כמעט ציוץ.
    כמו אימא שלו. ספרי לי על זה.
    עם סיוע של המדינה והרווחה שהתערבה ומרטה את עצביי, הוא גדל. רגיש כל כך.
    ובעיקר- מיוחד כל כך.
    הילדים בשכונה לא הסכימו לשחק איתו, השכנים הצביעו עליו ונערות התלחשו כל אימת שעברנו על ידם. המטפלות טענו הלוך וחזור שהוא אוצר והרגישות שלו לא רגילה.
    אז למה הוא שונה מכולם? רציתי לשאול, לא שאלתי. הנשים הכבודות רק ינידו ראשן ברחמים וישתקו.
    השתיקה מסבירה הכל, ככה טוענים בספרים רבי המכר שלא מצאתי בהם שום מענה, לי היא לא הסבירה כלום.
    אבל דבר אחד ידעתי בוודאות.
    אפילו אם לא שלם הוא בגופו או בשכלו- תמיד יהיה מושלם ומיוחד לפניי, אימו.
    הוצאתי את המחברת החומה הפשוטה בה כתבתי את הגיגי מאז היוולדו של אריאל.
    דפדפתי בה קצת, היו בה הרבה בלבול ומשפטים חסרי פשר אך עכשיו- הכל היה ברור כל כך. עט הפיילוט רץ על גבי השורות הריקות.
    דע לך, אריאל יקר שלי, עולמנו אינו מושלם. כל בן אנוש עובר דרך שנסללה בדיוק עבורו, רובם אינם נחשבים בעיני הסביבה ל"מיוחדים" אך תמיד ידבק התואר "מיוחד" בעיני יוצרם שעקב אחרי פסיעותיהם השונות כל כך מחבריהם.
    יום אחד, אח... כמה אני מחכה לבואו. כבר לא יהיו השונים, המסכנים והמיוחדים. יחד נצעד כולנו לקבל את פני משיח צדקנו, בלי הבדלי מעמדות ומראות.
    כי לכל אדם ישנה דרך שונה ומתוכננת עבורו.

    להגיע לבדו אל היעד המיוחד לו.
    בס"ד
    יומן סגר



    סוקולוב פינת אבן גבירול, שעת בין ערביים יום שני:

    במפתיע או שלא, הייתה תנועת כלי הרכב די רגילה, למרות הסגר והעסקים הסגורים. משאיות פרקו סחורה, ואנשים עברו במעבר חצייה.
    על ציר סוקולוב במעלה ההר מז'בוטינסקי בואכה ר' עקיבא, נסעו כמה רכבים בודדים. ברחוב אבן גבירול שבצד ימין עמדו כמה וכמה
    רכבים שהפכו ממש לשיירה וציפו בסבלנות אוזלת להשתלב ברחוב סוקולוב, אם לפנות שמאלה או לימין.

    רכב הדור, בעל צבע שחור מרשים ומבריק, עצר מנסיעתו למרות שלכאורה הוא בעל זכות הקדימה ונתן לרכבים הזוחלים החוצה
    מאבן גבירול להשתלב בתנועה. זגוגיות הרכב היו אטומים כך שיכולתי רק לדמיין מי הוא היושב בפנים. שיערתי שמדובר כנראה
    באיזה סבאלה' חביב שכפי שהרכב מעיד הוא די אמיד, בנוסף מעשיו מוכיחים שהוא לא נמנה על המקומיים.

    ולא שהבני ברקים הם לא אנשים אדיבים, אלא שמקומי היה יודע שאם כל הרצון הטוב - בבני ברק,
    אם ויתרת לאחד בכביש השיירה לנצח לא עוברת.

    וזה אכן מה שקרה עוד ועוד רכבים זרמו החוצה מאבן גבירול, ומיודעינו הסבאלה' החביב ממתין בסבלנות עד שינוע אחרון הרכבים.
    מאחוריו ניצב אוטובוס של חברת קווים ונהגו מקרב בני הדודים שכנראה פחות עבד על מידת הסבלנות. הוא ממש חישב להתפקע,
    צפר וצפר… עד - שפתח את הדלתות ירד במדרגות ויצא מהאוטובוס בצעקות, עם זיק מטריף בעיניים ניגש לרכב השחור ההדור
    והחל להלום על חלונותיו בחוזקה.

    ריחמתי על הסבאלה' הנחמד שבסך הכל רצה להיטיב לזולת והנה הסתבך לו עם איזה ישמעאלי מטורף.

    דלת הרכב מימין לנהג נפתחה, רעדתי שמא הסבתא של הסבאלה' יושבת שם ונהג האוטובוס יפרוק עליה את זעמו.

    והנה נפתחה לה גם הדלת משמאל מתוכם יצאו שני גברתנים עבי בשר, מנופחי שרירים ובדיוק כמו הקלישאה לבושים שחורים,
    דווקא יהודים. הם החלו להכות את הנהג במכות רצח, שיבין בדיוק מי הוא כאן ה"גבר אלים". לא נפחיד את הקוראים בתיאורים
    גרפיים מדוייקים, אבל הערבי זעק מכאב והתפתל מהמהלומות שספג עד שהצליח לעורר את רחמיהם של העוברים ושבים.
    התוקפים לא נבהלו הם סיימו את מעשיהם והמשיכו הלאה בחריקת בלמים.

    סיפור אמיתי שקרה לפני שעות אחדות
    לעיני כותב השורות,
    במיקום המסופר.
    אחת היכולות שחייבת להימצא בסופר היא היכולת להביע רגש בכתב.
    ככל שהרגש יובע טוב יותר, כך הסיפור יכנס יותר ללב הקוראים ויזכה לפופולאריות.
    הרגש הינו כותרת שתחתיה מופיעה קבוצה גדולה מאד של רגשות.
    החכמה היא להביא את הקורא לחוש ברגש בעצמו.
    אם ניקח יתום עגול שהוא גם נכה ונספר שנתגלתה אצלו המחלה, ככל הנראה יחושו הקוראים חמלה כלפיו, אך המאמץ שעשה הסופר כדי להביא את הקורא לידי כך הוא מזערי.

    אז מה האתגר?

    עלינו להכריז מי הוא אומן הרגש של הפורום.

    ולכן יש לכתוב סיפור (ולא שיר) שבו יורגש באופן מוחשי הרגש.

    אין לבחור בנושא גס, ככל שהנושא יהיה עדין יותר ויחד עם זאת הרגש עדיין יודגש בו, הסיפור יזכה במספר נקודות רב יותר.

    אין צורך לכתוב מהו הרגש, אם הרגש יובע היטב, נרגיש בו כולנו.

    כמה מלים?

    סופר כשמו כן הוא, עליו לספור את המילים אותן הוא שופך בחופשיות על הקלף.

    לכן לטובת הציבור הקטע לא יעבור את ה1000 מילים.



    עד מתי?

    כמו שאתם יכולים לדקלם בעל פה: שבועיים מהיום.

    תאריך: כ"ז טבת התשפ"א 11/1/2020.

    שעה: 00:01.

    חומר עזר:

    הנה קישור ל
    מאגר רגשות. (קצת לתת לכם השראה).

    עוד משהו?

    בעקבות התרדמת שנפלה מעט על האתגר הדו שבועי, נקודות זכות יוספו למי שיקדים להנחית את הפצצה שלו.

    כמובן שקטע מעולה, גם אם יופיע אחרון יוכל לזכות במקום הראשון.

    ומה עם הנספח?

    הנה הוא.

    בהצלחה לכולנו.
    יש ספר של @מירה דביר בשם 'החיים הם לא בית מלון' או משהו כזה, העוסק בסיפורי מפגשים וכד'. לא יצא לי כלל לראות אותו, למרות שהוא פורסם גם פה בפרוג.
    אם מישהו פה קרא אותו. אשמח להסבר על הטכניקה. איך מספרים על פגישת שידוך, בצורה שעוברת ומתאימה לכל הציבור החרדי?
    פותחת את הדלת של חדר המדרגות. היא נטרקת מעצמה.
    מתחילה לעלות שתיים שתיים. יש לי שישים ושש מדרגות לטפס עד הבית.
    בין הקומה הראשונה לשנייה, שומעת דלת ברזל נטרקת. דירת הגג, קומה רביעית.
    שש רגליים מחליקות כלפי מטה.
    שתיים של דני הגבוה, וארבע של הכלב הזקן שלו.

    אוף.

    ממשיכה לעלות באיטיות.
    מגיעה לנקודת המפגש.
    דני הגבוה מחייך בסלחנות ומושך את הכלב קרוב אליו ולקיר.
    כבר לא אומר לי ש'הוא (הכלב) לא עושה כלום', אפילו שהכלב שלו באמת זקן ובקושי זז וגם כשהיה צעיר אף פעם לא עשה משהו רע למישהו.
    הוא כן מכבד אותי, ילדה קטנה-גדולה ותמיד מתחשב בפחד שלי.
    אני נצמדת למעקה הנגדי ועוברת במהירות.

    דלת עץ רחבה וצבועה בלבן.
    שני סיבובים במפתח.

    שלום לך בית חרדי בלב תל אביב.

    ***

    ובנימה אישית של תל אביבית:
    כבר תקופה שאני חושבת לכתוב עליה,
    על הילדה החרדית שגדלה בלב תל אביב. זו שרחובות אלנבי ושינקין הם רחובות ילדותה,
    לא איזה הרפתקה חד פעמית של מישהו שבטעות נקלע למקום.

    המחשבה הזו נולדה לי בחודשים האחרונים עם התעצמות השנאה לחרדים,
    רציתי לכתוב על העיר מזווית קצת אחרת.
    לספר את הסיפור של העם היושב שם ויש לו נשמה יהודית.

    לא אכחיש, היו מקרים של שנאה.
    אבל הם היו בודדים כל כך. חלשלושים.
    היו גם מקרים של זלזול, וזה לא היה נעים.
    אבל בעיקר הייתה בורות עצומה. עצובה.
    היה לב יהודי שמתגעגע ולא יודע למה.
    הייתה אהבת ישראל ורצון לעזור.

    כי זה בגנים שלנו.

    ***

    אבל את מי זה יעניין? הסיפור הזה הוא לא דרמטי או משו, והיא לא הילדה היחידה שגדלה בעיר מעורבת, וכמה כבר תכתבי? אחרי חמישה פרקים תתייבשי, ובכלל את יכולה לסכם הכל בפרק אחד.

    טוב. אז לא צריך, לא נכתוב.

    ***

    ואז ראיתי את המאמר
    הזה.
    הוא עשה לי רע.
    נכון, הצפון תמיד היה עוד יותר חילוני מהמרכז החילוני כל כך.

    אבל עדיין, היה בו משהו מייאש, מכבה כל תקווה.
    נעלבתי בשבילה, העיר תל אביב שאבות יראי שמיים בנו אותה לפני יותר ממאה שנה.

    [בלי לפגוע כמובן בכותב המאמר, נטו הרגשה שלי]

    וככה התמזג לו הרצון לגעת גם בכתיבה ספרותית (ולא להישאר לעד רק בשיווקית) יחד עם הרצון להוכיח שיש גם אחרת.

    ***

    אשמח לשמוע את דעתכם, פעם ראשונה שלי בפורום הזה.
    האם יומן כזה יעניין אתכם? תרצו לקרוא?
    פרקי חיים על ילדות קצת פחות שגרתית בעיר החילונית הזו?
    אשמח לשמוע מה אתם חושבים באמת, אם יש מה להמשיך.
    כי אני בהחלט נגועה ולא יכולה לחשוב אובייקטיבית.

    וכמובן – ביקורת תתקבל בשמחה.

    -טור דעה-
    הטור משקף את דעתי האישית, ואינו בא ללעוג למגזר (או לאדם) כלשהו. כוונתי היחידה היא לתת תמונת מצב עדכנית (וכואבת).

    היה היה, והווה, בית כנסת נחמד אי – שם באזור המרכז. (קרי – רעננה)
    מתפללי בית הכנסת ההוא נמנים על המגזר הדתי – לאומי.
    היה היה גם איש נחמד, חרדי, שבשל מוצאו המפליל של הוריו קופץ מדי פעם לשבתות לאותה עיר (קרי- רעננה) וקופץ, איך לא?, לאותו בית כנסת. בעוד הוא מתפלל בסידור נייד שייבא מביתו, הוא מבחין באפים מעוקמים בשלל גוונים הנשלחים לעברו.
    תוהה אותו איש נחמד לעצמו, מדוע ולמה נשלחים אליו אפים מעוקמים? אה?
    הטיפוס החרדי הסטנדרטי יחליט מיד שזה בגלל החליפה המרופטת שהוא לובש, חליפה שנרכשה בחנות יוקרתית בבני ברק במיוחד לכבוד החתונה של שלום קורצוויל, הידיד הוותיק מהישיבה קטנה. כמובן שלשבת הבאה הוא יגיע כבר עם חליפה טורקיז שנרכשה במיוחד לבר מצווה של רועי, האחיין הנחמד והמאנפף.
    אבל אדם מעמיק מחשבה שכמוני יתהה מיד למה נשלחים אליו אפים בתנוחה הידועה, ויפתח בחקירה מעמיקה. המסקנה- איך לא – נמצאת ממש מתחת לאף שלנו. הישר.
    מהי המסקנה, אנשים יקרים? אה?
    פייק ניוז.
    הציבור הדתי לאומי מלא באנשים חכמים (מאוד) בעיני עצמם. אותם אנשים נחנו במתנה מדהימה מידי שמים: 'לב זהב'. אותו לב זהב של אותם אנשים בציבור הדתי לאומי, גורם להם לשתף את כל הציבור במסקנותיהם המחוכמות (בעיני עצמם) לגבי הציבור החרדי. אותם אנשים נחנו בעוד מתנה מידי שמים: עיתון פרוע, 'מצב הרוח' שמו, שמאפשר להם להפיץ את טענותיהם המסולפות בפומבי.
    מזה שנים שיוצא לי לעיין בעיתון, כל שבוע הם שוברים את השיא של עצמם; כל שבוע הם מזכים את הציבור בפייק משובח ולא רלוונטי על הציבור החרדי.
    אחד מאותם אנשים חכמים (בעיני עצמם) הוא רב מנחם רהט. ישיש מגולח למשעי, שנהנה להשתלח בציבור החרדי בטענות כזב שמוכיחות על בקיאות רבה בעובדות (לא מוכחות) וידענות מצומצמת בתחומים מצומצמים. (קרי; מסך הטלוויזיה פור קיי שרכשו בחנות מכשירי חשמל בכיכר העיר.)

    איי. הביטו וראו מספר פייקים שדליתי למענכם במאמץ רב.

    למרבה המזל, הציבור החרדי דוחה את החכמולוגים ההזויים שטירופם אומנותם. הציבור החרדי נפתח למציאות. יותר ויותר מחובשי ספסלי בית המדרש יוצאים לעבוד לפרנסתם. יותר ויותר נעזרים בטכנולוגיה הסּופר-מודרנית לעבודה ולאיסוף מידע חיוני. יותר ויותר עולים, עדיין בשקט, לקברו של הראי"ה קוק לכפר על הכפשתו של גאון הדור הקודם.

    למרבה המזל, כן. מידע מבוסס, אגב?

    ומילה אחרונה לגבי החרדים: סקר אקראי שערך הרדיו החרדי קול חי, העלה שנתניהו זוכה ל-38 אחוזי תמיכה, ואחריו סער עם %18 ובנט עם %13 . הסקר אינו מדעי, והחרדים ממילא מצביעים למפלגות המגזר, אבל יש בו כיוונים: יהודֵ י 'פך השמן הטהור', מעדיפים אתאיסט זולל נבילות וטריפות ומחלל שבת, על פני שני האחרים, שכל אחד מהם שומר שבת, אוכל כשר ומניח תפילין מידי בוקר . אולי זוהי דרכם של החרדים לבטא את יחסם האמיתי למדינת 'לא ראשית צמיחת גאולתנו'.

    אחח. הלכת רחוק מאוד, ידידי. חבל שלא חסכת מאיתנו את המילה האחרונה הזאת. היה טוב גם בלעדיה.

    השבוע חשף רהט מידע מרטיט. תחנת הרדיו החרדית – דתית כאן מורשת, העזה ברוב חוצפתה לתת לחרדים שלוש שעות שידור בפריים טיים! קרי; שמונה בבוקר עד אחת עשרה בצהריים. על מה ולמה הרעש הגדול? תכניתו של השדר הסרוג בני טייטלבאום יורדת משידור ובמקומה עולה תכנית עם דוב אייכלר, בנו של ח"כ (החרדי!) ישראל אייכלר.
    הנה החרדי שלנו. חרדי סטנדרטי, מהסוג שמחליט שהבעיה בחליפה.
    1610217530677.png
    (מחזיק חשבון פייסבוק. וטוויטר.)
    מה עוד? האריכו את מנדי ביתאן בשעה.
    רגע, רצועה של שלוש שעות (חרדיות!) אסורה בתכלית האיסור, אבל הרצועה המוזיקלית בת חמש השעות שמשודרת אחריה זה בסדר?
    שיורידו אותה. שישימו במקומה תכנית של בני טייטלבאום.
    ועוד, ועוד, ועוד. נחסוך מכם.
    מה הצרה? אותו רב מנחם רהט הנחמד הוא סגן העורך של העיתון הנפוץ!
    איפה העורך הראשי, אותו אדם מתון שצריך להחליט מה עושים ואיך? איפה שאול יהלום?
    כותב את מדור ביקורת המסעדות. זה בדיוק מה שהוא עושה, בכל העיתון.
    איך הוא ישמור על מנחם רהט? הוא עסוק בלכתוב איך הוא הלך למסעדת השמיר עם נאווה רעייתו, ואכל שם שקדי עגל מלוחים מדי, ולכן הוא לא ממליץ עליהם.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה