קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ראיתי את הכריכה. ראיתי את שם הכותב. שמעתי את השם. ורצתי לקנות.
מההתחלה זה היה מצחיק, הזוי, שרוט. כמעט כמו הספר. התקשרתי לחנות ספרים. שאלתי, "יש לכם את נתב"ג בן גוריון?"

"את מה??"

"את הספר נתב"ג בן גוריון"

"מה זאת אומרת? נתב"ג---- מה זה מתיחה?"

בסוף היה להם. רק המוכר לא ראה את הספר עדיין, הוא מבקש סליחה ממש. (וסליחה אדון מוכר אם אתה קורא את זה)
אז קניתי. וכבר בדרך הביתה הצצתי בכריכה.
"הספר הוא אוסף מחשבות של אדם גבוה עם חרדות הפרעה נמוכות...." ואז-

שלושה ציטטות.
שלושתם של פלדמן. (הכותב עצמו, אגב)
אחד ב2018, שני ב2019, שלישי ב 2020.

מה שאדם עובר בשלוש שנים... רגע הוא בועט במתחרים אחרי זה הוא מגיע להשלמה עצמית, ואז יש ניסוח שלו על עצמו. אני צחקתי. בקול, אגב.

יאללה נעבור לספר. (לכו שניה לאור החיים, קראו את הגב. סתם תחייכו רגע)
כתב אותו יצחק פלדמן. עיתונאי וכותב מוכשר. זהו סוג של אוטוביוגרפיה סאטירית על אדם שלא הפך את העולם, אבל העולם התהפך עליו.
הספר מחולק לכמה קטגוריות. כל קטגוריה עם איור קריקטוריסטי מתאים. בין הקטגוריות; משפחה, חברים, הישיבה, חרדות, החיים עצמם, וכו' וכו' וגו'
לא באה לכתוב מה יש בספר. כי אם אתם רוצים תלכו תקנו. הוא שווה את זה.

אבל איך כתב השבוע גרובייס ב'משפחה'?
"שרוט עד העונג. מצחיק עד כאב. שנון עד הקצה, ובעיקר, אמיץ וחושפני עד התקף חרדה"

מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים צוחקת בקול. מקריאה ציטוטים, מספרת אנקדוטות, ומגרדת את הראש במבוכה. בגללו, לא בגללי.
זה ספר טוב עם הומור ברמה גבוהה, הומור שלא מתאמץ להיות הומור אלא פשוט 'נהמר' (בלע"ז נהיה הומור). ספר שמראה קוריוזים פשוטים מהחיים באור אחר. מצחיק יותר, מחריד יותר, דרמטי יותר. ומחיה את הנפש יותר.

מעבר להומור ולכייף ולצחוקים יש בו גם פן מאוד כנה. אמיתי עד אימה. יש את החרדות שהוא מדבר עליהם בפתיחות, העצלות שאין לו שום בעיה לצעוק את זה בקול, המבוכה מול אנשים, והפדיחות שאנשים עושים לעצמם.

אני ייתן את המבט דווקא על החרדות שהוא פתח בצורה מרתקת.
בימינו אחד מכל עשרה אנשים סובל מאי אילו הפרעות חרדה. לאחד זה מתבטא כך או אחרת, בצורה קיצונית יותר או פחות, אבל יודעים מה זה. ומתביישים.
יש אנשים שלא יטפלו בעצמם כי הם מתביישים.
יש אנשים שלא יודו בחרדות שלהם כי הם מתביישים.
וכן על זו הדרך.
הספר הזה מראה שאפשר גם אחרת.
אתה יכול להיות חרד בכל רגע, אבל דבר ראשון טפל בעצמך, דבר שני זה נורמלי ובסדר. אפילו לפלדמן יש חרדות!
והחשיפה הזו למען הכלל ראויה להערכה. כי היא חשיפה ראשונית כמדומני במגזר החרדי של אחד שלא מתבייש לצעוק בקול שהוא חרדתי. ולא כי הוא מטפל רגשי או משהו אינטרסנטי כזה או אחר, אלא כי הוא בנאדם.
הוא כותב את "חוויות" החרדות בצורה הומוריסטית כרגיל עם קריצות וכדומה, ומאוד נהניתי.

יש לי עוד המון מילים טובות ויפות אבל ביננו, באנו להרביץ ביקורת וללכת.
דבר ראשון ביקורת לכם ולי, הקוראים.

קחו את הזמן.
אל תקראו את הכל בבת אחת משני סיבות. א. כמו קפה משובח. שכדי לטעום את הטעם שלו צריך לגימה לגימה. ב. כי תשמרו את הזמן. היום תצחקו חצי שעה, מחר עוד חצי שעה, מחרתיים שעתיים. חבל לבזבז את הכל בבת אחת!

נקודה לדיוק:
מכירה 'אי- מי' מקרוב שסבל אף הוא מחרדות. לכן, כשראיתי פרסומות בדיגיטל על הספר, ראיתי שמספרים על זה שפלדמן חושף את החרדות שלו, ואיך הוא מתמודד וכולי. אמרתי לעצמי 'וואלה איזה אומץ ומעניין איך הוא עושה את זה' והלכתי לקנות.
קראתי את הספר המדהים הזה. וחוץ מכמה פרקים נקודתיים לא מצאתי עוד את חרדותיו של פלדמן. מאוד נהניתי מהקריאה והכתיבה, אבל חבל שהפרסום יצא מהכותרת. הכותרת היא לא 'פלדמן חושף את חרדותיו', אלא, 'פלדמן חושף את חייו'- וזה גם מאוד מעניין ומרתק.

נקודה לשיפור:
אוח, המסעות שלו בעולם. זה לא יפה שזה מצוייר כל כך טוב, והכבישים משורטטים בראשינו, והאנשים המוזרים והבובות החנוטות כביכול מסתכלים עלינו מהצד אבל ברגע שאנחנו מרימים את הראש אנחנו קולטים שאנחנו על הרצפה בינות ללגו ופליימוביל וכבר חושך בחוץ ושעת ההשכבה הגיעה. זה בצחוק. עכשיו ברצינות, יש איזה פרק אחד או שניים ש---לא יודעת, הורידו קצת. מכירים את הכתבות בעיתון על 'כתבינו זלמן שטוק במסע לקזבלנקה מספר' אז זה ככה. עם הומור ושפשוף, אבל כתבה עיתונאית. בלי תמונות, והוא כותב שהוא צילם. בלי האקטואליה, כי זה היה מזמן. והפרק שניים האלה לפי דעתי, התפספסו.
זה בסדר שזה טורים לעיתון שעברו שכתוב והתאמה לספר. אבל יש דברים שמתאימים לכתבה בעיתון ויש דברים שמתאימים לספר.

נקודה לדיון:
ומשהו אחרון. יש שיאמרו זה הכייף, יש שיאמרו איזה באסה. ויש שלא יאמרו.
אבל אני אומר, ותחלקו עלי אם אני טועה.

עיתון הוא דבר אקטואלי. אני קונה עיתון שיספר לי מה הלך השבוע, היום, החודש. וזורקת אותו לפח אחרי הקריאה כי הוא כבר לא מעניין אותי. כי מה שכתוב שם עבר, נגמר, שלום.
ספר לעומתו, הוא דבר שאתה משקיע בו, ורוכש אותו בשטר. והוא עומד על המדף עד אשר ---- אין עד. לנצח.

הספר הזה. הוא עומד על הגבול. קראתי שם דימוים כמו, האלקטורים בבחירות. ההפסד של טראמפ. ירידות על בני גנץ. וכמובן- פרק שלם על ה'קורונה'.
אני אוהבת אקטואליה ולכן נהניתי מההקשרים, כי גם אם סופר שם על הגל הראשון של הקורונה עדיין זה היה לא מזמן, אבל אוטוטו, שימצאו חיסון, ונתחיל לשכוח... אז זה גם יעניין?
ואוטוטו, אחרי הבחירות כשנפתלי בנט וביבי נתניהו יריבו על הכסא, יעניין אותי בני גנץ על גמגומיו?
כלומר, אם אקרא שנית את הספר בעוד שנה שנתיים, ואני עושה זאת מפעם לפעם בספרים עתיקי יומין, האם הספר יחזיק אותי או ישעמם אותי? ימים יגידו. וייתכן מאוד שאני טועה.

אז במילים אחרות מה שאני אומרת זה רוצו טוסו לקנות את הספר לפני שהאקטואליה תלך, ואז אולי, ושמא, ויש חשש, שתפספסו כמה דימויים מדליקים.



אז כאשר תקום מן הספר---
דבר ראשון שעות של עונג. לא פספסתי מילה נראה לי. למרות שהספר דק (למה כזה קצר? למה??) כל מילה שם פנינה. ויכולתי לקרוא איזה פרק שוב ושוב כי כל כך צחקתי. (רמז; עמוד 71, פרק החברים. ועוד רמז; מכתב הפרידה מהקיסם. ועוד רמז אחרון; כמעט כל הספר)

עוד משהו, אמנם אני לא סופרת אבל פתאום אחזה אותי כזאת קנאת סופרים. מה הסוד שם? מה?? אוף זה מתסכל. אוף זה מרתק. אוף זה יפה. אוף זה כל כך מצחיק ולא מתאמץ להיות כזה.

ועוד בקשה קטנה, עוד ספרים כאלה.
חסרים לנו בחיים עוד ספרי הגות והומור, פילוסופיה וצחוק. והכי חסר לנו- אמת שכתובה וחרוטה על הדפים.
זה עשה טוב לי ולכל מי שקרא את הספר. אז בבקשה, הבו לנו עוד.


(אפשר מילה קטנה לקופירייטרים ואנשי השיווק פה? לכו לכו לראות את הפרומו של הספר. וואו. וואו. וואו. גאוני ברמות.)
הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים / זלדה.

הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים
לְקִרְבַת-נֶפֶשׁ בְּלִי פְּנִיּוֹת
סִפַּרְתִּי לָרוּחַ
שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח
כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת
כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.

וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ
יוֹסֵף הַצַּדִּיק
שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.

נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי
הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה
הַפְּנִימִית.

זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה
הֵאִירָה תִּקְוָה
שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ
שֶׁל אָדָם.
וְאָמַרְתִּי:
אֵיזוֹ גַּדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ
כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם
וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –
שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –
כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.

כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי
בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר
וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ
וְאָכַל עֲשָׂבִים.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.



השיר הנפלא הזה הוא של
המשוררת זלדה, היא נולדה למשפחה חסידית, ונשמתה ריחפה בהיכלות גבוהים, מה שניכר בשירתה הנשגבת, [לדעתי היא המשוררת היהודייה הטובה ביותר שעולה גם על גדולי המשוררים, כמובן בשירה מודרנית יותר, ולא בחרוזים].
אם הבנתם את השיר, אל תמשיכו הלאה! הפרשנות שלי רק תהרוס.


לילה. בדידות תהומית. המשוררת יושבת בביתה וכמהה לקירבה, 'הלומת געגועים'.
היא מספרת לרוח - שלא פורסת לה כנף לשלום אלא זורקת על פניה קור ובורחת. אבל היא היחידה שנמצאת שם. כמה חמלה יש במילה אח, וכמה חום היא מפיצה סביבה.
ופתאום! זכרון יוסף הצדיק שאחיו זרקוהו לבור צף למול עיניה. וקורע את מעטה העדינות שעוטה המילה 'אח' וכמה כאב מתלווה אליה, וכמה קנאה! [יש כאן סטייה מכוונת מה'נושא' המקורי של השיר, כאילו יוסף לוחש לה וקוטע את רצף המחשבה]
ומכיון שכספה לאחווה ונזכרה ביוסף, צפה דמותו ועלתה למולה, נזכרה במה שעבר עליו, ונפעמה מגבורתו ומזה שלא הפך להיות שבר כלי מכל הקורות אותו. אחיו זרקו אותו לבור, הוא נמכר למשרת, העלילו עליו עלילות שפלות שבגללם הושלך לבזיון הכלא.
ואחרי כל זה הוא נשאר יפה תואר וחכם, ולא הפסיק לחלום לקוות ולהצליח בכל מקום שבו היה, למרות שהיה בודד וזר.
ואז, מכה בה הארה. מקיצה בנפשה הנקודה הפנימית, ומאירה את חייה תקווה שהיא למעלה מכוחו של אדם, על חיי החולם שלא הפסיק לחלום לרגע, על הגדלות לשיר ולראות פלאים מתוך הבור,
'יפה כשחר' זוהי הגדרה מדויקת, מכיון ששחר הוא רענן וצעיר, והלילה לא השחיר אותו, הוא מלא תקווה, ובטוח בעצמו.

וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר.


בדרך כלל, במצבי עלבון, השפלה ועצב, אין בנו היכולת להתעלות ולהחכים, וודאי שלא לפתור חלומות שאיש בעולם לא הצליח לפותרם, כשאנחנו עצובים אנחנו רואים כאן ועכשיו, חושבים נמוך ומצומצם. או כמו שהיא מבטאת את זה הכי מדויק:

כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.


היכלות הם הנשגב והמופלא. 'חצרות של תקופות השנה'. לכל תקופה, לכל חג, יש את הצלילים הריחות והמראות שלו, ומידי צער – מעידה הכותבת על עצמה, היא מאבדת את היכולת לחיות ולהרגיש את ייחודיות התקופה, [כמו בית הפתוח לכמה חצירות שבכל אחת מהם נוף ותחושה שונה]. אבל אצל יוסף:

שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת.


השיר מסתיים שהבוקר עלה, יש כבר אור, יש בהירות והבנה, בדידות הלילה כבר חלפה, היא יוצאת החוצה, בלב הומה, ומחכה לנפש חייה לחלוק עימה את ההארה הגדולה של הלילה. כל הבריאה שלווה, מפויסת, וזמיר [עת הזמיר הגיע] שאוכל עשבים נועץ בה מבט, -

רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.



אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם מיטיבי לכת, כל הכבוד. מה שכתבתי, הוא רק טיפה מן הים בפרשנות ובעומק שניתן לתת לשיר המופלא הזה.
אני רק רציתי לפרק אותו לכמה קטעים, כך שיהיה קל יותר להבין, כי היא עושה בו מעברים גאוניים (!) בין הדברים. ואם הבנתם את השיר - אתם באמת לא יכולים להמשיך הלאה כרגיל! הוא מיוחד ונוגע.

ואם הגעתם עד לכאן, ממש מעניין אותי מאוד מה אתם חושבים. כאן למטה יש לכם מקום המיוחד בדיוק לזה...
חנוכה שמח!
הַצַּדִּיק

בַּבּוֹר אֵין מַיִם
אַךְ אֵין רִיק בַּטֶּבַע
מְקוֹמָם לָקַח הַנַּחַשׁ הֶעָקָר
קִסְמֵי רוּחוֹת זָרִים, וְחֶבֶר מְנֻכָּר
חֲלַקְלַקּוּת לָשׁוֹן, חֲנֻפַּת שֶׁבַח
מֶתֶק כֶּזֶב הַשְּׂפָתַיִם.

הַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם
בַּאֲלֻמּוֹת כּוֹכָב
אִם בְּהָקִיץ נִגְלוּ לוֹ, אִם בְּרֶדֶם -
הַכֹּל-הַכֹּל הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר, בְּרֶדֶת
שַׁחַת, אַחֲרָיו
לֹא-כְּלוּם הוֹתִירוּ מִכֻּלָּם.

אָבִיו אוֹהֵב. אֶחָיו לוֹ נִתְפָּסִים
כִּמְעַט הוּא בֵּן יָחִיד לְאֵם אוֹהֶבֶת
הִיא שָׁם, עַל דֶּרֶךְ, תַּחַת הַמַּצֶּבֶת;
הוּא לְבַדּוֹ נוֹתַר, וּכְתֹנֶת הַפַּסִים.

וְהוּא רָצָה מָה?
כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת...
תָּמִים, סִפֵּר לָהֶם הַכֹּל
חֲלוֹם, וְעוֹד חֲלוֹם
וְכִי שְׂנֵאוּהוּ, לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוּ שָׁלוֹם
הוּא אֶת כְּסָתוֹ הִטִּיל אֵצֶל
בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת.

עַתָּה רַק הוּא בַּבּוֹר, אִתּוֹ
מְאוּמָה, אַף לֹא הַפַּסִים.
לִבּוֹ הַטּוֹב דּוֹמֵם, הַפֶּצַע
שְׂחוֹק אַחִים לְמִשְׁבַּתּוֹ
דִּבְרַת "מַה בֶּצַע"
וְכֻתָּנְתּוֹ מָלְאָה מִדַּם שְׂעִיר-עִזִּים
לֵאמֹר: חַיָּה רָעָה אֲכָלָתוֹ.

וְעַל כָּל זֹאת, בְּבוֹא הַיּוֹם
יֹאמַר: אַל תֵּעָצְבוּ, אַחִים
כִּי לְמִחְיָה נִשְׁלַחְתִּי לִפְנֵיכֶם.
הוּא יְגוֹנָם יַמְתִּיק...
הִנֵּה כִּי-כֵן, מִכָּל אֶחָיו
כִּנּוּי לוֹ:
הַצַּדִּיק.
הקור דחק בו לחזור למערה, והאופק החשוך שלח אליו קריאות של ייאוש. אפילו האצטדיון הלא רחוק נדם.
מהבוקר הוא מחפש אותו, מאז גילה כי לא חזר איתם מהקרב האחרון.
רק המחשבה כי חברו אולי פצוע וזקוק לעזרה, הטריפה את דעתו ומנעה ממנו לשוב לבסיס המלחמה.
לבסוף הוא מצא אותו, החתך בחזה והדם שנקרש סביבו הוכיחו כי אין עוד מה לעשות.
הוא התכופף לעבר הגופה הדוממת, צליל מתכתי נשמע כאשר נפגשה חרבו באדמה הקשה.
"אז גם אתה עזבת אותי", נהוראי לחש בכאב, האוויר נסחט מראותיו וראייתו התערפלה.

הוא לא בכה, דמעותיו אזלו לו שבוע לאחר שמל את בנו בכורו, עת ברח כאדיוט למערה, מותיר את אשתו ובנו למוות.
הוא לא רצה לחזור לחיים, לא רצה לחיות ביודעו שנטש את היקרים לו בשעה הקריטית ביותר.
זמן רב הלקה את עצמו, לא דאג לצרכיו הבסיסיים ושקע יותר ויותר באבל.
עד שבא בנימין, חייב אותו לקום ולהתמודד, תמך בו לאורך כל הדרך והוכיח לו כי לא היה יכול לעשות כלום מלבד למלט את נפשו.

לבסוף ביקש ממנו להצטרף לצבא מתתיהו.

הוא מיד רצה, ללא היסוס הצטרף לקבוצת הלוחמים הנועזת, נשבע בליבו לנקום את נקמת אהוביו, ואת נקמתם של הנרצחים על קדושת שמו יתברך.
כתף אל כתף נלחמו, באומץ ובנחישות, מול צבא אדיר וחסון שרק למראהו רפו ידיהם.
אך הם לא התייאשו, עודדו אחד את השני ותמכו זה בזה לאורך כל הקרבות.
בנימין לא הפסיק לתאר באוזניו את היום בו יחזרו לבית המקדש והם ישובו לעבוד בו, עיניו היו נוצצות בתקווה שהדהימה אותו כל פעם מחדש.

עתה הביט בעיניים המזוגגות, מחפש את הניצוץ שכל כך אהב.
רקותיו פעמו בכאב, גם את בנימין לקחו היוונים, הותירו אותו חשוף ובודד כל כך.

נהוראי התרומם באיטיות, עליו לקיים חסד של אמת אחרון עם האדם לו הוא חייב כל כך הרבה.
"אני אנקום את דמך, בנימין", הוא קמץ את אגרופיו בהחלטיות "וגם אם לא, אלוקים ידאג לכך".

----------------

"מה נהיה?" דניאל מקבל אותו בעיניים מצומצמות "אתה לא נראה טוב".
"בנימין נפל בקרב, לא יודע איך לא שמנו לב לכך", בעייפות התיישב על רצפת המערה.
"קברת אותו?" המבט של חברו נעוץ בידיו המלוכלכות בעפר, "הוא לא משבעת קרוביך".
"כולנו טמאי מתים, דניאל, והוא מת מצווה, יותר מדי זמן היה מתבזבז אם לא הייתי קובר אותו במקום".
"אין מה לומר, שבט לוי שוב הוכיח את נאמנותו לבורא, בעוד רבים מתייוונים, הוא נטמא במלחמות בכדי לשמור על כל הקדוש לנו", מילותיו של דניאל מתפזרות במערה ומצליחות משום מה לעודד אותו.

שקט התפשט אט אט, אך לא לזמן רב.

"אחים", קולו של ישראל היה בהול ופניו מאובקות "יהודה המכבי קרא 'מי לה' אלי' זהו אות לקרב נוסף, קומו בני חיל והצטרפו אליו, יהיה ה' עמכם".

----------------

שבע שלהבות דולקות במנורה, כולן מופנות לעבר הנר האמצעי.
המראה שלהן העביר בנהוראי רטט של התרגשות, על אף מראה העלוב של המנורה העשויה עץ.
הוא לא הצליח להתיק מבטו מהמנורה, בנימין לא זכה להגיע לשעה הזו, ימים בודדים הפרידו בין מותו לרגע אליו ייחל.
אבל הוא כן זכה, ואלוקים שהוביל אותו לאורך כל הדרך דאג שהוא כן יראה את הנס.
דמעה זלגה מעיניו, משחררת את הקושי שאצור היה בו, ומטהרת אותו מבפנים.

שמונה ימים המשיכו שבעת השלהבות לרצד, מעידות בעצם קיומן על אהבת הבורא לבניו.
הסבר על המדור החדש, כאן:


ולאתגר החודשי, בהקדים:

השירה היהודית המקורית רובה ככולה ללא חרוזים:
ספר התהילים הכולל את כל שירי דוד המלך, אסף המשורר, בני קורח, וכו'.
שירת הים, שירת הבאר, שירת דבורה, וכן הלאה.

החרוזים והמשקלים המדויקים נכנסו לשירה העברית בימי הביניים ובתור הזהב של יהדות ספרד, בהשאלה רבתי מהשירה הערבית.

המשורר רבי משה אבן עזרא התייחס לכך במכתב שכתב לאחר המשוררים הערביים המפורסמים, שתמה מדוע התחילו גם המשוררים היהודיים לחרוז את שיריהם. ועל כך הוא משיב לו במעין התנצלות:
"..משום שישבנו זמן רב בגולה נשתכחה הלשון העברית ונפסדה או נפסקה, או כמעט שנפסקה… ולא נשארה לנו מן השפה העברית שום שריד וכל פליט לבד מעשרים וארבעה הספרים המקודשים, שאינם כוללים מן הלשון אלא את המלים הדרושות לעניינים שהספרים הללו דנים עליהם"...
על פי זה הוא מסביר מדוע בימינו גם המשוררים היהודיים צריכים לעזר חיצוני של חרוזים.

(הדברים ערוכים בארוכה בספרו "שירת ישראל" עמודים נז-סא, ושם מביא גם דוגמאות לחרוזים בכתבי הקודש: לא תסלה בכתם אופיר בשהם יקר וספיר (איוב כח), להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה (שם לג), האנכי לאדם שיחי ואם מדוע לא תקצר רוחי! (שם כא))

כך כותב גם ר' מנחם בן סרוק במחברת (שרש"י מצטט בפירושו על התורה):

"ואלו לא גלינו מארצנו והיתה הלשון כלה נמצאה בידינו כירחי קדם ושנים קדמוניות ושבתנו בטח במשכנות שאננות אז מצאנו כל דקדוקי לשוננו ומיני תוצאותיה וידענו משקלה ועמדנו על גבוליה, כי לכל עם יש משקלת ודקדוק. רק אבדה מידינו, יען כי רב העון ונעלמה ממנו… ואחרי אשר היתה רחבה ונקשרת, נקצרה ונסתרה ותהי נעדרת…"

*

החרוזים מקלים עלינו את כתיבת השירה. אנו נעזרים בהם כדי לקבל קצב טוב לשיר ולהוכיח לקוראים ולעצמנו שזה בכלל שיר. אך מה יקרה כשקביים אלו יילקחו מעמנו? ומהו בכלל שיר עבורנו כשאין בו חרוזים? זה הזמן לדעת.

אי לכך ובהתאם לזאת, הנה האתגר הראשון:
כתבו שיר ללא חרוזים כלל.
שיר נשגב ונאדר, מילותיו ברורות בקפידה, אומר הרבה במעט, משקלים נכונים יבורכו גם הם - אך ללא חרוזים.

נושא - חופשי. עדיפות לשיר שנכתב במיוחד עבור האתגר.


בהצלחה!

(דיון האם החרוזים עוזרים או מפריעים, כבר היה כאן בעבר ואשמח אם לא נעסוק בזה כעת שוב. אתגר זה הוא על הצד שהם עוזרים, ומי שהם מפריעים לו - אדרבה ואדרבה, יחכמנו בשירו הנפלא ללא חרוזים).
"נו ברור, זה הכל מכור מראש. רק ביידן ייבחר ויגיע החיסון. ברור, רק יגיע החיסון ופתאום כל הממשלות יאשרו את זה ללא פיקוח ואישורים. בטח, רק אתמול הייתה קורונה ופתאום שום דבר. נראה לכם? זה הכל כסף. ורק כסף".

"מי מאמין להם? תקרא רופאים מחו"ל שכותבים על פגיעות ארוכות טווח. אף אחד לא יספר לך על זה. זה הכל בלוף. תפתחו קצת את העיניים, אתם לא מבינים שיש פה חברות ענק שיש להם עניין לחסל את הקורונה ויחד עמה את כל אוכלוסיית העולם?"


ברוכים הבאים - כדור הארץ שלהי 2020.

כל הגדול מחברו חשדנותו גדולה הימנו. כל בר דעת חושף שחיתויות. וכל כדור יורה. יורה על מנת להרוג.

אמת, שנה קשה עברה עליו, על עולמנו. אפשר להבין אותו. עייף. מתוסכל. מפוחד מן המחר שיגלה לו על שלשום. מת לחיות ובפועל מרגיש כיצד הוא חי בשביל למות.

האמנם? אמת שכל כך הרבה רוע הצליח לשלוט עליו? כל כך הרבה מן השקר והכזב מתנחל לו בשלווה. כאן בכדי להשאר?


שאלת קיומו הטרידה רבות מיום בריאתו את דייריו. אותם אלה שטעמו מעט מן הדעת. הציקה לא נתנה מנוח. אך דבר אחד היה ברור להם, לכולם. המאמינים ושאינם - מטרתו העילאית, הראשונה בסדר העדיפויות. זאת שעליה אין עוררין היא - ההמשכיות. קיום החיים עצמם, מדור דור.

כל בן אנוש שדרך על כדורנו ידע כי עליו לפעול על מנת לייצר חיים. אם לא ממנו עצמו אז לשמר על הקיים. ומי שלא הכיר בזה, נפלט. זז הצידה.

מאז ומעולם טרחו ועמלו הבריות כל חייהם על האדמה על סוגי משימות ופעולות שונים. אך בפועל תכלית אחת להם - מטרת שליחות או צורך שיביאו וימשיכו חיים. חיים טובים יותר. חיים ארוכים יותר.

גם מוסלמים אדוקים ובזויים אשר רצחו ועל מנת לרצוח כל איש אשר לא האמין בדרכם ובמנהיגיהם, ראו זאת כצורך לשמר על הקיים ולא למחותו. גם הנוצרי הארור שחרבו שיספה גרונות לרוב, באמת חשב כיצד דואג הוא בידיו לעתיד מבטיח וטוב יותר. בדרכו שלו הוא, לפי אמונתו ושיטתו.

מעולם לא קם אדם אשר תכליתו האחת והיחידה הייתה להחריב את סביבתו, למחות כל זכר שמזכיר גוף אדם נושם. לא היה. אולי כן, סובלים מסכיזופרניה תמיד היו, אך לבטח דאג מי שדאג לאשפזם או לסלקם במיידי, ושוב על מנת לדאוג לחיים שימשיכו.

איננו יודעים הכל על העבר. יודעים אנו מעט מן המעט. אך דבר אחד אנו יודעים ברור - הסיבה לקיומנו תלויה בכל הדורות שקדמו לנו. 6,000 שנה כמעט. למרות הכל, אולי בגלל הכל מסוגלים אנחנו בעצמנו לבנות את ההמשך.

כסף? כבוד? תאוות וסיפוקים? תמיד היו. הו, הו, היו. בלעדיהם לא היה דבר. דבר שיתן תמריץ ועניין לעשות משהו. להמשיך הלאה.

העולם במאה השנים האחרונות השתנה פלאי פלאים. הטכנולוגיה נגסה בו במהירות. והתאבון רק גדל עם השנים. העולם אף הצליח לייצר סוף סוף את נשק יום הדין, זה שיכול להשמידו במחי יד. בלחיצת כפתור.

וראו זה פלא - הנשק, זה שמימות הבל התפתח בשלל צורות וגוונים. זה שתפקידו העיקרי תמיד היה ליטול חיים. הצליח לגרום ההפך הגמור. העולם בשנת 1900 מנה 1.6 מיליארד איש, מאה שנה קדימה בשנת 1999 המספר כבר אחז על 6 מיליארד, ובשנת 2017 על 7.45. נכון קצב ההכפלה התמתן הרבה יותר בשנים האחרונות, אך לא מתוחלת חיים נמוכה, אדרבה זאת המשיכה לטפס, הסיבה העיקרית היא מפני שכמות הפיריון פחתה.

כיצד נסביר זאת? כיצד עולמנו הנקרא בפי כל ילד 'עולם השקר' מצליח לבסס את עצמו בכזאת הצלחה? הרי העושר הכללי בסה"כ מתנקז יותר ויותר אצל מעט מן המעט באוכלוסיה. והם ודומיהם וודאי יכולים להשתמש בו לרעה. להשתיל שבבים, לטעת חייזרים?!

כיצד האפשרויות הרבות שהתפתחו בדורנו להזיק/להרע/להפחיד אינם מנוצלים בהצלחה?

התשובה היא פשוטה - כח הקיום. הכח שחזק מכל דבר אחר. הכח שנותן לאמת לגבור פעם אחר פעם על השקר.

ואם תשאלו אם כן היכן באמת מונח השקר? זה שעליו חונכנו מלידה? זה שרבים עמלים לחפש מבוקר עד ערב?

לא יודע אם צריך כבר לענות על כך. אתם הרי כנראה יודעים כבר לבד.

- השקר הטוב ביותר הוא לומר כי האמת אבודה.
נִצֶּבֶת כָּאן הַיּוֹם, בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.


הַמָּקוֹם נִבְחַר בִּקְפִידָה, לְאַחַר מַחְשָׁבָה מְרֻבָּה.

עִרְבּוּב שֶׁל קֶסֶם וּבְדִידוּת, שַׁלְוָה וּפְרָאוּת.


שׁוֹאֶפֶת אֲוִיר פְּסָגוֹת, קְצָת סֵדֶר בַּמַּחְשָׁבוֹת.


עָבְרָה עָלַי שָׁנָה אֲרֻכָּה, עֲמוּסָה וּמְטַלְטֶלֶת.

שָׁנָה שֶׁל הֲכָנוֹת, סִדּוּרִים, כְּתִיבָה וּפְרֵדוֹת.

שְׁנַת הַמְתָּנָה עַד כְּנִיסַת בִּטּוּחַ הַחַיִּים לְתֹקֶף.


בּוֹדֶקֶת עִם עַצְמִי, שׁוּב, שֶׁהַכֹּל נֹהַל כַּשּׁוּרָה.

הַיְּלָדִים יֵאָסְפוּ הַיּוֹם עַל יְדֵי הַדּוֹדָה הַיְּקָרָה.

הַמִּכְתָּב הֻנַּח בְּמָקוֹם בּוֹלֵט מַסְפִּיק אַךְ לֹא מִדַּי.


זֶהוּ, הַכֹּל בְּסֵדֶר, אֶפְשָׁר לְהִתְקַדֵּם עִם הַתָּכְנִית.


מְמַלְּאָה אֶת רֵאוֹתַי בְּאֲוִיר צַח וְחָשָׁה אֶת הַחֵרוּת.

נִרְגֶּשֶׁת מֵהַתְּעוּזָה, מֵהַנִּצָּחוֹן עַל הַתְּלָאוֹת.


מִזֶּה שָׁנִים אֲרֻכּוֹת שֶׁאֲנִי מוּבֶלֶת, מֻכְתֶּבֶת עַל יְדֵי אִלּוּצֵי הַחַיִּים.


הַיּוֹם, אֲנִי חָפְשִׁיָּה וּמְשֻׁחְרֶרֶת. מַחֲלִיטָה וּמְנַהֶלֶת.


לָרִאשׁוֹנָה מֵאָז הֱיוֹתִי,

אֲנִי פּוֹקַחַת עֵינַיִם. מְשַׁחְרֶרֶת אָזְנַיִם.

מַבִּיטָה סָבִיב וְרוֹאָה. רוֹאָה נוֹף מְשַׁכֵּר.

צוֹפָה בִּמְעוֹפְפִים הַחַגִּים סָבִיב בְּמַנְגִּינָה.

שׁוֹמַעַת אֶת הֶמְיַת הַגַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים בִּגְבוּרָה.


מַתְחִילָה לְהַרְהֵר, לְהִתְעַרְעֵר, אֵיךְ פִסְפַסְתִּי אֶת כָּל זֶה?

מַדּוּעַ רַק עַכְשָׁו, זוֹכָה אֲנִי לְהֵחָשֵׂף לְכָל הַטּוֹב הַפָּזוּר?

נכתב בהשראת טקסט של גיבורת חיל שסיפרה את סיפורה בפוסט במרשתת.
  • 531
  • צפה בקובץ המצורף 784054

    שוב צלפה בנו הרוח, קרה וקשוחה. שוב הגעתם לבקר, מתיזים טיפות מלוחות בהתנשאות בולטת. טורחים להדגיש עד כמה אנו הקנים, יבשים ועלובים.

    תמשיכו, תמשיכו, סנובים שכמותכם. רגילים להדר ותהילה. התאורה הנוצצת המשתקפת בכם רק מדגישה את העולם המוזר. עולם השקר.

    תמשיכו לגאות, להשמיע קול. תמשיכו להתנשא.
    אנחנו פה מוטלים על הקרקע. גמורים וחסרי אונים. עלובים כל כך ונתונים לעיניים סקרניות של עוברי דרך. שלא כמותכם, אין לנו לאן לברוח במשובה.

    בניגוד אליכם, הנתונים בסערה תמידית, אנו שקטים. שלמים עם עצמינו. ימים ארוכים נלחמנו בכם, עת נזרקנו מאניה גדושה מדי.

    ימים ארוכים עמדנו בלב ים. סופגים את החבטות והבעיטות. אתם המשכתם הלאה, מאושרים. בטוחים בניצחונכם. ואנו התעקשנו, נאמנים למטרתנו.

    ביום שניצחתם אותנו, ידענו שתם עוד פרק. ידענו שנוריד ראש למראית עין אך בליבנו תפעם התקווה. הציפיה הדרוכה לרגע האמת. בו הניצחון הפנימי יקרין החוצה ויניס אתכם, רדודים שכמותכם הרחק, הרחק.

    מוקדש בהערכה ובהערצה לכל אלו שנותנים את עצמם וכוחם כדי להילחם למען כולנו
    מילים ולחן: ר' דוד בוזגלו.

    לֹא פִּגְיוֹנִים, לֹא כִּידוֹנִים, עָמְדוּ לַחוֹלְשִׁים עַל יָוָן יוֹם עֲבָרוֹת,
    כִּי יוֹצֵר כָּל, הַכֹּל יָכוֹל, הוּא אָמַר "וַיְהִי" לַדְּרוֹר, דְּרוֹר לַדּוֹרוֹת.

    וַיְצַו מִמַּעַל שְׁחָקִים, אוֹהֵב חֲסִידָיו אֲשֶׁר אֵלָיו נִגָּשִׁים.
    לְמַגֵּר נֵזֶר חֲזָקִים עַד לֶעָפָר וּלְתִתָּם בְּיַד חַלָּשִׁים.
    שָׁם רְשָׁעִים נָפְלוּ זְרָעִים וּכְמוֹ סֻבִּין נָפְלוּ מְרֻבִּין.
    וּבֵית גֵּאִים עִם טְמֵאִים אֶל חַיְתּוֹ טֶרֶף יַחְדָיו הָיוּ לְבָרוֹת.

    חַשְׁמוֹנָאִים עִם קְהָלָם עָפוּ כִּיעַף יוֹנִים לַאֲרֻבּוֹתֵיהֶם,
    אֶל מִקְדָשׁ יָהּ חַי גּוֹאֲלָם לְתַנּוֹת צִדְקוֹת בָּנִים עִם אֲבוֹתֵיהֶם.
    שָׁם כֹּהֲנִים חִפְּשׂוּ שְׁמָנִים לְהַדְלִיק אוֹר הוֹלֵךְ וָאוֹר,
    אַךְ פַּח אֶחָד מָצְאוּ נִכְחָד דֵּי הַדְלִיק בּוֹ אַחַת לְשִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

    וְאַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה אֵל מִסְתַּתֵּר מֵחֶבְיוֹנוֹ נִגְלֹה נִגְלָה.
    יוֹם עַל פַּךְ שֶׁמֶן זֶה שָׁרְתָה בִרְכַּת שָׁמַיִם וְשַׁמְנוֹ עָלֹה עָלָה.
    עַד הִתְקִינוּ, עַד הִכִינוּ, בְּטַהֲרָה, שֶׁמֶן אוֹרָה.
    אֲהַלֶּלְךָ, אֲגַדֶּלְךָ, הַנוֹתֵן עֹז לְעַמּוֹ פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת.
    לא מזמן נחתה בי תובנה מדהימה. שקר לא בא בקלות, רוצה לשקר? תסקר.

    כותרת בכלי תקשורת שלא יישמע בקהילתנו הקדושה פרסם את הידיעה הבאה: "חרדים עד גיל 16 לא יודעים צבעים".
    אחרי כל הבלה בלה שכלל עומס יתר של צמדי מילים כמו: "מחקר מעמיק", "תחקיר שטח", "מקורות אמינים", הגענו לפאנץ'.
    והפאנץ' הוא מדהים!

    קבלו את זה. חרדי עד גיל 16 מתייחס לסקלת הצבעים כאילו נלקחה מאגדה מצוצה מן האצבע, הידע שלו בגוונים מסתכם בכלום ושום דבר, אין לו שמץ של מושג מהו אדום או ירוק או כחול, ולפי המחקר דנן הוא לא מכיר בכלל את צבעי הרמזור (מעניין איך זה הולך, תסע תסע נדלק כבר האור דשא) לסיכום בורות נוראה, פויי.

    אחח, כמה אמינות, כמה כמה?! מדי הרבה, תודו.
    בואו נעזוב את ההסתה הפרועה במחקר הזה, הרי אנחנו במדינה דמוקרטית, מקבלים כאן את כולם, אין פייק ניוז, אין. תתעלמו גם מהעובדה שמשהו פה, אפעס, לא ממש הגיוני, עזבו.

    מחקר זה מחקר, ומחקר בנוי על עובדות, אז אני פונה מבמה מכובדת זו לסוקר הכושל: הבה הצטרף אלי בשורות הבאות, אתה תהיה מופתע. מבטיחה.

    נתחיל בעובדות פעוטות.
    אין זכר חרדי אשר מגיל שנתיים וחצי לא יצהיר שוורוד זה צבע של בנות וכחול זה צבע של בנים. נקודה.
    כשהוא יגדל קצת יותר וממתקים יקבלו אצלו משמעות מהותית בחיים תוכל להתדיין איתו עמוקות על עליונות הסוכרייה האדומה על הכתומה, ובעדשים הוא בכלל משיג אותך בהליכה.

    עוד 3-4 שנים, כשאתה עוד מתבוסס בסוגיית הסוכרייה הוא ייחשף לסיפורים בכל חלקי התנ"ך, הוא ישמע על נזיד אדום אדום, על כלי נחושת זהב וכסף (יש צבע כזה ואי אפשר להמיר אותו לדולרים), על מן לבן ועל מלכה ירקרוקת.

    עוד טיפה ממש, הרבה לפני שימלאו לו 16, הוא ישקע כל כולו בסוגיות מרתקות בש"ס, וכדי להשאיר אותך מתוח וסקרן אשלח אותך לארון הספרים היהודי, רק כדי שתבין למי קראת עוור צבעים.

    קרוב למצוות (10 זה קרוב ממש) הוא יזכה לחוש את האתרוג האישי אישי שלו, יבדוק שהוא יהיה הכי צהוב שיש כי ירוק זה מ"הפושטים".

    סתם שתדע שנרות חנוכה אצלו זו משימה מורכבת, כמה מורכבת? תקשיב.

    בקופסא ממוצעת של נרות חנוכה מהדורת קידס, יש שישה צבעים של נרות.
    בימים הראשונים זו לא בעיה, בנר הראשון, החנוכייה שלו תצבע בנר ושמש כחולים, ביום השני, שלושה נרות ירוקים ירעדו על משטח הפח, וכן על זו הדרך.

    מה יקרה ביום החמישי? נגמרו הצבעים. (הלבן זה לא נקרא כי הוא לא מוכן להדליק נרות שבת)
    מה עושים? מתכונת. פתרון פשוט אך קשה לביצוע, כי אז באים הנרות השישי, השביעי והשמיני ונוצרת בעיה.
    הרי אם יש שישה צבעים (חמש, חמש בסדר, לבן לא נחשב) אז יוצא שבין שנים לשלושה צבעים יהיו פעמים בעוד האחרים רק פעם אחת.
    דילמה. בסוף הוא מוצא את נוסחת הקסם ביחד עם האח הבוגר (11 וחודש) וחנוכייה יפה וצבעונית רוקדת בחלון.
    וכל זה בלי לדעת צבעים, ברורר.

    קרוב לשנה לפני שיראה דוס אורגינל הוא מתחיל לחלום על הכובע וחליפה שיהפכו אותו לכזה. חרדי משוקץ.
    גם עין משכילה כמו שלך לא תוכל להבחין בין שחור שחור לכחול כהה כהה, יש גם אפור מלוכלך ושחור דהוי, וכמובן מכנסיים תואמים.

    החלק המסובך כאן זה העניבה. (ישנן קהילות קדושות אשר דש צווארונם לא יתעטף מוצר צבעוני כגון זה.)
    כאן כבר הטקסטורה צריכה להתאים לצבע, לגוון ולאירוע ומכיוון שלדוסים יש כמובן הרי מסכנות של כסף, ואירועים טפו טפו גם כן לא חסר, אז ארונותיהם מלאים באינסוף עניבות מלאות צבע וגוון (אהה עכשיו הבנת לאיפה הולך כל הכסף שהם לא משלמים למיסים. בינגו.)

    למרות שהעובדות עוד רבות נעצור פה ע"מ לא להיכשל ב"המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק" והרי רבים ונאמנים הם חברי פורום זה.

    בטח אתה דופק עכשיו את הראש בקיר בשאגת "איך-פספסתי-את-זה" ובצדק, פספסת בגדול, יצאת לא טוב, נעבעך.

    סתם בשביל הסקרנות, מה גילית בגיל הזה, שש עשרה, שאז דליים אינסופיים של צבעים נשפכים משום מקום על ראשיהם של נערים חרדיים חשוכים ומגלים להם את נוסחת הצבעים?

    הרי בגיל הזה עינינו לא שוזפת במדי הזית המגוהצים, אז איך ריבונו של עולם, איך נדע צבעים פתאום, ככה, משתמטים, איך נדע?
    לך תבדוק.

    לקראת סיום תרשה לי להעניק צבע למחקר שלך.
    מכיוון שזה מכבר חציתי את גיל שש עשרה שנים, וצבעים ידועים לי דיו. אז הלך לי קל.
    ידידי, לקחתי את המחקר שלך, זה שעבדת עליו קשות, ההוא שרווי בעובדות שווא עד בחילה, ומחקתי אותו, הפכתי אותו לשקוף.
    ואתה אינטליגנט שכמותך, מכיר כל צבעי תבל, תסתכל על השקוף הזה שיצרת, ותתבייש.
    הייתי שם. בבלארוס. בנסיון המסע לאומן ר"ה תשפ"א.
    מסע שבסופו לא זכיתי להיות באומן, אך המסע לא כשל.
    למה?!? מה הפירוש 'לא כשל' כשבסופו לא הגענו?

    אנסה בפרקים הבאים להעביר את התשובה
    ובעיקר את סיפור המסע המדהים הזה
    מקווה שתאהבו ותהנו


    - הקדמה -

    ד' - י' אלול תש"פ

    שמועות עפות, טסות מכל עבר. כן, לא, אולי, מתווה ועסקנים, והכל סביב אומן ר"ה שלי.
    יהיה או לא יהיה, כלום לא ברור, אני רועד בתוכי, קורא כל מיני שמביעים דעות, אסור, פיקוח נפש וכדו', מבין אותם מאוד, רק רוצה לצרוח 'חברים, זה בנפשי! אני לא מסוגל לחשוב אחרת! אל תיגעו לי בזה, מתחנן... בשבילכם הטרחה היא ללחוץ על המקשים, בשבילי זה הרגשה של חיים ומוות. תרחמו, אל תקלו ראש'.

    אני מתמלא בבדלי ידיעות / שמועות / חדשות / אמירות / שמות / תאריכים / יעדים, שרק גודשים אותי בספק שאוכל את נפשי העדינה, מה לעשות??? שומע על ההוא שכבר טס, לא לוקח סיכונים. ההוא קנה כרטיס. ואני כוסס ציפורניים לא מסוגל להפקיר את המשפחה כל כך מוקדם ואח"כ לגלות שהיה לשווא, ממתין בלי נשימה.

    י' אלול

    השמועה תפסה אותי באוויר הפתוח של חתונת קורונה.

    "עצרו אנשים בקייב! לא נותנים להם להיכנס! רוצים להחזיר אותם לארץ".

    האוויר, שגם כך לא היה מי יודע מה, נעצר, מההה??? ויהודי צדיק אחד שהיה בחתונה אומר "רבינו אומר שריקודים יכולים להמתיק דינים, בוא נרקוד חזק בחתונה שירחם ה' ויושיע".

    תוך כדי נשמעת צפירת הרגעה, היה חסר להם מסמכים מסויימים הנדרשים לצורך הכניסה לאוקראינה בעידן הקורונה. אהההה

    י"ז אלול

    שערי אוקראינה נטרקים מאחורי, אני כאן והם נסגרו. ממשיך להאמין שבסוף יצליחו לסדר משהו.

    אבל,

    הלחץ נוגס בי עוד ועוד, והשמועות הולכות ורבות, 'בכל מתווה שיהיה ראשונים יכנסו אלו שבגבולות', 'מה שלא יקרה אלו ש'יושבים' על הגבולות יכנסו'. לא יכול לסבול עוד את ההישארות כאן. כולם טסים לבלארוס לא מסוגלים לעמוד באפס מעש, גובר בי הרצון ליסוע.

    בינתיים אורז מזוודות בכוננות טיסה לכל רגע. אם יודיעו שפתחו באותו רגע אני ממריא, לא לוקח סיכונים. המחיר?!? לא משנה כלל.

    מתגבר הלחץ מ...אשתי שאצא לבלארוס... מה שבטוח בטוח.

    אבל הספק אולי יוכלו לבסוף להיכנס ישירות מהארץ אוכל בקירבי, לא מסוגל להיפרד מהמשפחה לזמן רב. הצד שאולי לא יהיה כניסה לא עולה כלל בדעתי.


    כ' אלול

    לא עומד בלחץ. לא מסוגל להישאר במקום. קונה כרטיס לעוד מספר שעות דרך גרמניה לבלארוס עס אחי וחבר.

    אשתי מאושרת. מכינה לי את המזוודות. אין כבר זמן להכין סנדוויצ'ים מושקעים לדרך. מעיר את הילדים, נפרד מהם אחד אחד, מבטיח שאשוב מהר... ועגלה עם בובה.

    ליל כ"א אלול 01:50 בלילה

    עולה על רכב של חבר בדרך לשדה התעופה. בדרך לבלארוס - תחנה בדרך לאומן...


    * לתשומת לבכם: הזכויות על חומר זה (כמו שאר החומרים המתפרסמים בפורום), שייכות לכותב. אין להוציא ולהעביר ללא רשות מפורשת *

    הרי מה הם רצו, היוונים, רבייסי?
    <זה> בדיוק מה שהם רצו. הרי לא היה אכפת להם שאנחנו נישאר בחיים. לא כמו המן ואחשוויירש בפורים שרצו להרוג אותנו. או כמו פרעוי שרצה שנהיה לעבדים. לא כמו הנאצים יימ"ש שרצו להשמיד אותנו ולא להשאיר שום זכר.
    היוונים? היוונים רצו לפגוע בדיוק ב<זה>, מורי ורבותי. <זה> הדבר שעניין אותם יותר מהכל. לא היה אכפת להם שנישאר בחיים, אבל - שב<זה>? ב<זה> הם רצו שאנחנו נשתנה.
    הרי זה בדיוק מה שהם רצו. זה הדבר שעניין אותם יותר מכל דבר אחר.
    ועל זאת אנחנו מודים לקב"ה, על הנס הזה בדיוק, שהיוונים לא הצליחו ב<זה>. ובורוך ה' המזימה שלהם לא הצליחה.
    אבל מה? נסתכל סביבנו רבותי. האם <זה> לא בדיוק מה שקורה היום קהל קדוש? תגידו אתם, האם <זה> לא מה שמתרחש היום לנגד עינינו?
    דווקא בימים אלו של חנוכה, שאנחנו חוגגים את הניצחון שלנו על היוונים, כל כך כואב לראות אחי ורעיי, ואני אומר את זה באמת מתוך כאב, פשוט לראות את ההיסטוריה חוזרת. בושה וכלימה, מה החשמונאים הצדיקים היו אומרים אילו הם היו חיים היום? מה מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ויהודה המכבי היו אומרים? שהיוונים הצליחו? שתרבות יוון ניצחה?
    הרי <זה> בדיוק מה שהיוונים כל כך ניסו כל הזמן. <זה> מה שהם באמת רצו.
    ואנחנו? איפה אנחנו?

    הוראות הכנה:
    להחליף את <זה> בכל מונח אחר לבחירתכם. להגיש חם.
    בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא


    כְּשֶׁאַתּ צוֹחֶקֶת, אַתְּ צוֹחֶקֶת

    כְּשֶׁאֲנִי צוֹחֶקֶת, אֲנִי גַּם קְצָת בּוֹכָה



    לְמָּה שֶׁאַתּ קוֹרֵאת דִּכָּאוֹן,

    אֲנִי קוֹרֵאת הַשְׁרָאָה

    לְמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת עֶצֶב,

    אֲנִי קוֹרֵאת שִׂמְחָה יוֹדַעַת, שְׁלֵמָה


    כְּשֶׁאַתְּ מְחַבֶּקֶת, אַתְּ מְחַבֶּקֶת

    כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֶּקֶת, אֲנִי גַּם מִתְגַּעְגַּעַת

    מַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ תְּנוּעָה




    לָמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת מֵינְסְטְרִים,

    אֲנִי קוֹרֵאת קִבָּעוֹן

    לְמָּה שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת יְצִירָתִיּוּת,

    אַתְּ קוֹרֵאת שִׁגָּעוֹן

    אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת תְּעוּדוֹת,

    אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת הִגָּיוֹן



    וְלָמָּה שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת אֹמֶץ,

    אַתְּ קוֹרֵאת טִפְּשׁוּת

    לְמָּה שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת אֱמֶת,

    אַתְּ קוֹרֵאת עַקְשָׁנוּת

    אֵיפֹה שֶׁאַתְּ רוֹאָה שִׁעֲמוּם,

    אֲנִי רוֹאָה עֲדִינוּת



    לְמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת רִיק,

    אֲנִי קוֹרֵאת שֶׁקֶט

    לָמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת בִּלְבּוּל,

    אֲנִי קוֹרֵאת דֶּרֶךְ

    אַתְּ רוֹצָה לְהַגִּיעַ,

    אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת



    לְמָּה שֶׁאַתְּ קוֹרֵאת אַחֵר,

    אֲנִי קוֹרֵאת,

    אֲנִי

    אֵיפֹה שֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת לְאִבּוּד,

    אֲנִי סוֹף סוֹף מוֹצֵאת

    מָקוֹם מִשֶּׁלִּי.



    ---
    וְאֵיךְ זֶה,

    בְּאוֹתָהּ שְׁכוּנָה גָּדַלְנוּ;

    וְאֵיךְ זֶה,

    הֲרֵי

    תָּמִיד יָנַקְנוּ,

    מֵאוֹתוֹ חָלָב מִלִּים



    וּכְשֶׁמְּנַסִּים לְדַבֵּר מְגַלִּים,

    שֶׁאֲנַחְנוּ

    כִּמְעַט,

    זָרִים.
  • 419
  • המרצה שאני לומד אצלו כתיבה פובליציסטית
    ביקש שאני אשכתב למאמר את מה שפרסמתי
    פה

    הסתייגות: בשל הקורס כתבתי בצורה שמתאימה
    אף לקורא מהמגזר הכללי, לכן השפה וההדגשות
    הם לא כפי שמתאים לכתוב אצלנו, סליחה מראש.

    בס"ד
    איילת השחר


    ההערצה אל הרב שטיינמן חצתה גבולות ומגזרים. הרבה מעבר לגבולות הגזרה הטבעיים של בני ברק וחרדים. בעת הסתלקותו התפעמו כלי התקשורת הכלליים מאורחות חייו הסגפניים והכה פשטניים.
    האיש שגלגל מיליונים תחת ידיו ומעולם לא דבק בו אף סנט שחוק.

    הרב שטיינמן נודע בפיקחותו המיוחדת, מעבר לגדלותו התורנית והנהגתו הרבנית בלטה חכמת החיים שבה ניחן. הרב היה זה שהתווה את המדיניות הציבורית החרדית בענייני דת ומדינה, מודרנה, התקדמות הטכנולוגיה.

    כשהיה צריך ידע להיות תקיף, ניצל לעיתים את כוחו הפוליטי, עמד על דעתו בנושאים עקרוניים. אבל מעל לכל בלטה תמיד הארת הפנים, אותו חיוך נצחי - שלא מש מזכרון רבים. הרב הצטיין במידות טובות ונעלות, התייחס בלבביות לכל אחד, תמיד ויתר ומחל על כבודו. היה פרגמטי ופייסן, הוריד הרבה מפלסי מתחים במגזר החרדי ומחוצה לו.

    הדברים הללו שתארנו עד כה ידועים ונפוצים, מטרת הטור היא להאיר את עיני הקורא בזווית נוספת ולא פחות מיוחדת - העממיות והירידה אל העם - כותב השורות זוכר איך לפני כשלוש שנים בעת הסתלקותו של הרב, שרתה בלבול מסוים בפאנלים ומערכות התקשורת הישראלים לנוכח ההגדרה של 'גדול הדור' בהבנתם גדול דור נע בין הסקאלה של הרצל ז'בוטינסקי (תלוי באיזה בית גדלת) לבין בגין ורבין (ג"כ תלוי איפה גדלת)
    אנשים בעלי פרופיל ציבורי גבוה מאוד עם פרטיות כמעט נעלמת, אנשים שהרגישו מורמים מעם (במובנים מסוימים אולי אכן היו), ואם מצאת בהם 'עממיות' זה היה חלק מהתדמית הפוליטית של איש ציבור היורד אל העם, וכאן נפגשו כלי התקשורת עם הגדרת גדול הדור מעט שונה, אדם בין אנשים שלפעמים התעלה ושידר נחישות מנהיגותית ופוליטית תוך תחושה של 'מורם מעם' רק לצורך השגת מטרה ציבורית מוגדרת וצרכי רבים מסוימים.

    כי אכן כזה היה הרב שטיינמן איש פשוט שעד גיל של קרוב לתשעים יכולת לעצור ברחוב ולהפנות כל שאלה שתעלה על דעתך ולקבל תשובה מסבירה, להציע טרמפ ותמיד לבקש ולקבל ברכה. וזה בזמן שהרב ניהל אין ספור מוסדות עם אלפי תלמידים, מסובב אילי הון שנועצים בדעתו על כל צעד ושעל, פוליטיקאים שמצפים להכוונתו ואין ספור נושאים ציבוריים שתלויים על לוח ליבו.

    בנוסף לפשטנות וענוותו המיוחדת שגרמה לו להתייחס בכזו חמימות ולבביות לכל אחד כולל נער ועלם צעיר, הייתה לו לרב גישה חינוכית מיוחדת - ומכוחה נהרו לביתו אין ספור תלמידי תלמודי תורה וישיבות, שכן הרב הקדיש זמן ניכר ויקר מסדר יומו לבחון אלפי תלמידים בשנה ועשרות מדי יום ביומו על הספקם וחוק לימודם.
    על פי רוב ארך המבחן דקות ספורות שבהן הספיק הרב לשאול אותם שאלה ושתיים וחייך חיוך רחב למשמע התשובות המחכימות חיוך שמרנין כל כך את לב התלמידים לרוב נכח גם במקום גם צלם שתיעד את הרגעים לטובת התלמידים כך יוכלו לנצור לעד את האירוע המרגש.

    כותב השורות נכח במקרה חריג, היה זה בעת שהגיע יחד בני ישיבתו להיבחן אצל הרב על מסכת קידושין מן התלמוד הבבלי, תלמידי הישיבה שלטו בחומר בבקיאות מדהימה, והרב ששם לב שכל תשובה נענית בשליפה פשוט רצה עוד עוד, הנכדים שדאגו לשלום סבם ניסו להפסיק את המבחן בתואנה שסדר יומו של הרב עמוס לעייפה אבל הרב כאילו לא הבחין בהם ופשוט המשיך בשלו, פשוט קרה שם הדבר המדהים - במקום שהרב יתייחס לתלמידים הצעירים ויעניק להם מעצמו הרב פשוט ישב ונהנה מכל רגע איך התלמידים שולטים בחומר הוא הציג להם עוד שאלה ועוד, לא פספס שום דף והם פשוט ידעו וענו.

    הרב ישב עם עיניים בורקות מחדווה, מוחו הכביר וזכרונו האינסופי פרי שקידה עמל ויגיעה של קרוב למאה שנים הנפיקו כל רגע שאלה נוספת בעל פה מבלי להציץ בספר, ואז הפתיע הרב בשאלה מיוחדת - הוא שאל על הלכה מסיומת איפה בגמרא היא מוזכרת, התלמידים מנסים לפשפש לדלות מהזיכרון מעבירים את הגמרא בראשם דף אחרי דף "אין" הם ענו לרב "לא מצאנו אולי הרב יגלה לנו איפה פספסנו" הרב שטיינמן פשוט צחק מהנאה וקורת רוח "אשריכם שאתם מכירים כל כך טוב את המסכת הנלמדת שידעתם להשיב בכזו בטחה שהעניין הזה לא מוזכר פה ואכן היא מוזכרת רק במסכת גיטין הסמוכה".

    ת.נ.צ.ב.ה​

    זמן מסיכות.

    בֵּין גַּל לְגַל
    הָרְחוֹבוֹת לוֹבְשִׁים תַּחְפֹּשֶׂת.
    מַעֲטֶה שֶׁל נוֹרְמָלִיּוּת,
    שִׁגְרַת חַיִּים.
    כַּנִּרְאֶה, גַּם הֵם מִתְגַּעְגְּעִים לְפַעַם שֶׁהָיָה
    שֶׁהֵם רָאוּ יוֹתֵר חִיּוּכִים
    וּפָחוֹת עֵינַיִם,
    וְזוּג שׁוֹטְרִים מְפַטְרֵל
    (וּבָעִיר הַזּוֹ, יֵשׁ יוֹתֵר שׁוֹטְרִים מִבְּנֵי אָדָם)
    לֹא הִקְפִּיץ לְכֻלָּם אֶת הַלֵּב
    לְהַעֲלוֹת אֶת הַמַּסֵּכָה בִּתְנוּעָה אוֹטוֹמָטִית עַל הָאַף.

    וַאֲנִי,
    שֶׁקְּצָת מִתְגַּעְגֵּעַ לְיָמִים בְּלִי סֵדֶר א'
    וְסֵדֶר ב',
    מוֹצֵא עַצְמִי מְשַׁוֵּעַ
    לִקְצָת סֶגֶר ג'.


    אינטימיות.

    אֲנִי מִתְרַפֵּק עַל הַתְּפִלָּה
    כְּמוֹ חִבּוּק,
    עִם חָבֵר קָרוֹב
    שֶׁבָּא מֵרָחוֹק.
    שֶׁאֵין דִּבְרֵי נִימוּסִין
    וְאֵין אֶת מְבוּכַת הַגִּשּׁוּשׁ.

    אֶלָּא יָשָׁר חוֹזְרִים לַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ עֲצַרְתֶּם,
    לַנְּקֻדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הַכֹּל.


    על הארץ מתחת, אין עוד.

    בַּחֻפָּה שֶׁל מוֹטִי וְאֶפְרָת.
    נִזְכַּרְתִּי בְּעַצְמִי אָז,
    עוֹמֵד נִרְגָּשׁ, וּמְצַפֶּה,
    וְנִזְכַּרְתִּי בְּכָל הַמִּלִּים הַיָּפוֹת
    וְזָכוּ, שְׁכִינָה בֵּינְהֵם,
    וּבַלְּבָבוֹת הַטְּהוֹרִים שֶׁחִשְּׁבוּ לְהִתְפַּקֵּעַ.

    קֹדֶם שֶׁהָיוּ עָלַי
    הַבַּיִת הַחַשְׁמַל וְהַמַּיִם,
    וְקֹדֶם שֶׁרֹאשׁ חֹדֶשׁ
    נִדְחַק מִפְּנֵי הָעֲשִׂירִי לְלוֹעֲזָם.
    אָמַרְתִּי, אֵין זֶה בֵּית אֱלוֹקִים
    וְהֵיכָן שַׁעַר הַשָּׁמַיִם?

    אַחַר כָּךְ,
    נִמְלַכְתִּי בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
    וְזֶהוּ רְצוֹנוֹ.

    רְצוֹנוֹ, בְּכִיּוֹר עָמוּס לַעֲיֵפָה,
    רְצוֹנוֹ, שֶׁאֶעֱצֹר חוּץ לְפֶתַח הַבַּיִת
    אֶנְשֹׁם רֶגַע,
    וְאֶכָּנֵס בְּחִיּוּךְ.

    הַחִיּוּךְ הַזֶּה,
    הוּא הַשְּׁכִינָה שֶׁלָּנוּ.
  • 315
  • בס"ד



    זה היה אך לא מכבר.

    ממש לפני שנים אחדות.

    עת פסענו כמעט במחול.

    לתוך הבית 'הגדול'.

    קירות טיח לא מסוידים.

    כסא מארגז תפוזים.

    פרוזדור מעביר בגוו רעד.

    נערים צעירים מלאי הערצה.

    לאדיר התורה והיראה.

    נרגשים, מצטמררים, מייחלים.

    מסכת קידושין חזרו ושנו.

    מתוך עמל ויגיעה.

    בציפייה להיבחן אצל ראש הישיבה.

    נכונים לשקלא וטריא.

    משא ומתן של גמרא.

    עומדים צפופים ובלב רווחים.

    נושאים עיניים לדלת המזוזה.

    שתיכנס הדמות הצנומה.

    חיל ורעדה, רתת וזיע.

    מראה פני המנורה הטהורה.

    פנים המפיקות נוגה.

    עיניים קדושות מזהירות.

    איש על העדה, זר לא יבין.

    נושא המשא באמונה.

    פיקחות ניבטת מבעד לאישון.

    הסובל ומעלים עין.

    כל תנועה מדודה, הברה שקולה.

    יראה חופפת, חכמה קודמת.

    נשימה נעתקת, גדול בקרבך.

    רבע שעה זמן קצוב.

    רבינו מעביר עין בסקירה.

    שאלה ראשונה, תשובה נהירה.

    כל הבחורים בסך, כסדר הדף.

    שאלות מתוך הזיכרון.

    תשובות עולות לרצון.

    רבינו משייט בים תלמודו.

    שואל על עניין מסוים היכן מוזכר.

    שואב קורת רוח מהצעירים המפשפשים.

    ולא מעלים מאומה.

    אשריכם שנברתם וחקרתם.

    "לא נמצא" עניתם בלי שמץ.

    אכן העניין מובא במסכת גיטין הסמוכה.

    השעה מתאחרת, המחוג השלים הקפה.

    ארבעים וחמש דקות מעבר למצופה.

    ברכות חמות מהלב הרחמן.

    צרובים לעד, אף כשהנשמה צרורה.


    לעילוי נשמת מרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל
    ת.נ.צ.ב.ה
    מצחק הוא שב הביתה באותו היום, והיא הרימה אליו מבט מתוך הרעב, מתוך הלכלוך, ותהתה אם שיבשו המאורעות את נפשו.
    פעם הייתה זו היא, האופטימית, המאמינה, המשלחת את אישה לדרך האלוקים. פעם הייתה זו היא, הזורעת, המתפללת, המחייכת בכוח. פעם היא ידעה לחכות לו, שנים כה רבות, באמונה, בידיעה, בהחזקת חייהם.
    והוא צמח, בזכותה צמח. והוא נישא תלמידים, והעמיד תורה - וגם חזה בחורבן, וגם התרומם מן העפר.
    אך לצחק? לגלגל את הלשון במחווה שכוחה בימים אלו, במחווה שאפילו נכדיה הקטנים כבר שכחו?
    הוא קרא את מבטה. קרא אליה לשבת. ישבה, כל המעשים הנחוצים להיום דוחפים אותה מתחת. התעקשה מולם. היא חייבת לשמוע מה בקולו.
    "בהר הבית היינו היום. רבי יהושע, רבן גמליאל ואני. מרחוק צפינו בחורבנו. מרחוק צפיתי בעתידו. עד ששועל ראינו מהלך, יוצא ממש מבית קודש-הקודשים."
    הצטמררה. קברה פניה בכפותיה. שועל חיה, שועלים בני-אדם, כולם מהלכים שם, במקום הקדוש הזה, ורק הם - בני המקום האמיתיים - רק הם מנודים.
    "הם בכו. רבי יהושע ורבן גמליאל. הם בכו."
    גם היא כמעט בכתה.
    "ואילו אני - אני צחקתי."
    שוב התגלגל צחוקו, המרטיט, המבקיע שרידים שכוחים מלבה.
    "איך צחקת?" צפתה בו, צפתה במבטו, נישאה ביחד עמו על גלי הנבואה שזרמה מזיכרונו העצום. כמעט הצליחה לראות גם היא.
    "כי יודע אני. יודע אני שלא לחינם נובאו נבואות הזעם והחורבן. לא לחינם נחרבתי אני שוב ושוב, ואז קמתי - מרועה צאן פשוט, לבעל לאישה רבת-חסד ואמון, ועד לאחד מרבני הדור. וכמו שחרבתי אני - וגם קמתי, וכמו שהתקיימו נבואות החורבן - כך גם יתקיימו נבואות הגאולה, כך גם יקום עמנו מעפרו."
    מבחוץ נשמעו המצהלות המאופקות של הנכדים הבאים לביקור. היא צפתה על קו האופק המשורטט בגסות שנשקף מהחלון, וראתה. ראתה אותם, שניהם, יושבים על מקלותיהם, ואת נכדיהם, ילדי ירושלים, משחקים למרגלותיהם.
    ובקול גדול ובלשון משוחררת - היא צחקה.
    אני מתגורר בלונדון ועוסק בסחר ביהלומים. ה' חנן אותי בחושים חדים שסייעו לי לצבור רכוש לא מועט בלשון המעטה. אני לא עומד לחשוף פה את כל סודות המקצוע, אבל הכלל הראשון בעסקי היהלומים הוא להתביית על ההזדמנויות הנכונות. השני הוא להסתער עליהן כמו טיל שיוט בלי להתקשקש ובלי למצמץ. אל תצטטו אותי אבל רבות מהעסקאות בתחום נחתכות במהירות ומשולמות בכסף קש שמחליף ידיים בדיסקרטיות. כך קורה שלא אחת אני מוצא את עצמי נושא על גופי כמויות גדולות של מזומנים.

    אחת ההזדמנויות הללו היתה לפני שבועיים. יצאתי מבית הכנסת בגולדרס-גרין בשעות החשיכה, כשבכיסי בוכטה של שטרות בעובי מילון אנגלי-עברי כרוכה בגומייה עבה. צעדתי בזריזות בסמטה לונדונית אפלה, מנסה לחמוק מטיפוסים בלתי נעימים, כשלפתע הסתערו עלי שני ז'לובים חמושים, שהרעימו לעברי את המשפט העתיק השגור בפיהם של שודדים ורוצחים: "או הכסף או הנפש!"

    לפי ההיגיון הייתי אמור להשלים עם הנזק ולהיפרד לצמיתות מחבילת השטרות בלי משחקים מסוכנים. מקסימום להשאיר לעצמי את הגומי... אל תשאלו אותי שאלות מיותרות כי אין לי כל דרך להסביר למה פעלתי באופן הבא. ככל הנראה הקב"ה כיוון את הצעדים שלי ונטע במוחי את הרעיון המופרך. לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות, אבל במקום להושיט לשניים את חבילת השטרות, פניתי למי שנראה בעיני כבכיר ביניהם ושאלתי אותו: "תגיד לי, מה אתה רוצה ממני? בשביל מה אתה צריך הכסף שלי?!"

    השודד, המום מהתעוזה שגיליתי, נרתע לרגע קצר אבל לא התבלבל. הוא נופף באקדח מול רקתי וירה בגסות: "אני רוצה ללכת עכשיו לפאב כאן בפינת הרחוב, לרוקן כמה צ'ייסרים של ויסקי ולהשתכר עד צאת הנשמה. תן כבר את הכסף, לפני שנמלא לך את המוח בעופרת!"

    "האמת שאתה נראה לי אדם הגון ועדין", ציינתי, "אם זו הסיבה, הנה אני נותן לך עכשיו במתנה עשרים לירות שטרלינג, לך תשתה כמה שבא לך!"

    אל תשאלו איך צץ במוחי רעיון כה מוזר. הייתי אמור לאבד עשתונות ולהתמוטט. אבל הקב"ה פשוט שם לי בפה את המילים הנכונות. הבריון חטף את השטר והסתלק מהמקום בלי לומר מילה. באותו לילה התקשרתי לרב שלי וסיפרתי לו את החוויה המצמררת שעברתי. הרב שמע את המאורע ופסק לאלתר: "ניצלת ממות, מחר בבוקר אתה בא לבית הכנסת ומברך הגומל!"

    אולי אתם חושבים שבזה הסתיים הסיפור, אבל האמת שהוא עוד לא התחיל!

    אני אדם עסוק מאוד, הביזנס תובעים את רוב שעות היום. אבל למרות זאת אני משתדל לקום בכל יום לפנות בוקר וללמוד דף גמרא בחברותא אחרי התפילה, כדי שלכל הפחות אתחיל את סדר היום העמוס שלי בטעם מתוק של תורה.

    שלושה ימים אחרי השוד הכושל, הלכתי כרגיל לפנות בוקר לעבר בית הכנסת. תאורת הרחוב היתה עמומה, אבל גם בחושך הצלחתי להבחין בצלליות יהודים מסתובבים בבהלה לפני בית הכנסת. מזווית עיני קלטתי גוי רחב גרם מתקדם לעברי בפסיעות מהירות. המחשבות התרוצצו לי במוח כמו עכבר במלכודת. "אולי באים לשדוד אותי עכשיו פעם שניה? מי יודע אם גם הפעם העסק יסתיים בשלום?!"

    הענק המתנשף הצמיד את פניו לפני עד שהרחתי את העששת שנגסה בכל פה בשיניו המרקיבות: "זה אתה! נכון? זה אתה!"

    התברר שהגוי הזה ממתין ברחוב כבר עשרים דקות, ניגש לכל יהודי שמגיע לבית הכנסת, מתבונן בו מקרוב ומנסה לזהות האם פניו תואמות לפני האיש אותו הוא מחפש. אימה מזוקקת טיפסה לי במעלה העורף. "ה' ישמרנו, מה הוא רוצה? מה הוא עלול לעשות?! מי יודע? אולי העבריין שמע שאני בן אדם אמיד ובא לכאן הבוקר להשלים את המלאכה"...

    הגוי פנה אלי במבטא לונדוני מחוספס: "לפני שלושה לילות, אני וחברי התנפלנו עליך ורצינו להרים את הכסף שלך. תשמע, נתת לי עשרים ליש"ט בשביל אלכוהול, אבל בסוף הצלחתי לשתות רק בשלוש עשרה לירות. באתי להחזיר לך עודף"...

    הפחד התחלף בתדהמה מהולה בחוסר הבנה. "אולי תסביר לי מה קורה כאן, ממי אתה עושה צחוק?! לפני שלושה לילות התנפלת עלי ודרשת ממני כסף באיומי אקדח. ופתאום נהיית כזה אדיב וטוב לב עד שבמקום לשדוד אותי, אתה בא ומחזיר לי עודף?!"

    "אומר לך את האמת", סיפר הגברתן, "אני כבר בן עשרים ושבע, אבל ממתי שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד מופרע וחסר מעצורים! ההורים שלי היו אומרים לי תמיד 'אתה אפס מאופס, מה יצא ממך?!' המורים ביסודי היו מטיחים בי 'פרא אדם, חדל אישים, כלום לא יצא ממך!' אני לא זוכר שאי פעם אבא ואימא או אחד מהמורים שלי בבית ספר אמר עלי מילה טובה.

    כשראיתי אותך באותו לילה, הייתי אחרי יום מתוח. התכוננתי לפרוק עליך את העצבים ולחסל אותך גם אם תיתן את הכסף וגם אם לא... אבל כשאמרת לי שאני נראה אדם עדין והגון, זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי בן אדם אומר עלי משהו חיובי. החלטתי לקחת ממך את עשרים הלירות ולהחזיר את ההפרש. הנה קח לך בבקשה את העודף, מגיע לך ממני שבע לירות שטרלינג!"

    הבריון סיים את הנאום והפנה אלי את גבו, מותיר אותי תוהה כיצד שתי מילים הצליחו גם להחיות את ליבו הפצוע של עבריין מלידה וגם להשאיר אותי בחיים!
    "שלום אדוני, אפשר לעזור לך?" הציע צביקה, המוכר בחנות החליפות.
    הייתה זו שעת בוקר מאוחרת והחנות הייתה ריקה למדי. צביקה בדיוק סיים שיחת טלפון עם אחד הספקים, כשהבחין בלקוח העומד בפתח החנות, מביט סביבו במבט תוהה של לקוחות חדשים.

    "לא קוראים לי 'אדוני', קוראים לי ירחמיאל", הציג את עצמו הקונה בחיוך מעט ביישני.
    "אוקיי, בוקר טוב ר' ירחמיאל. איך אפשר לעזור?"
    "אני רוצה לקנות חליפה לבר מצווה".
    "איזה יופי. הרבה מזל טוב. איפה הבחור?"
    "הבחור לא פה".
    "אז שיבוא לפה. איך אני אמדוד לו?"
    "אה, צריך למדוד? לא משנה. תביא חליפה רגילה של בר מצווה. הגודל הרגיל מה שכולם לוקחים".
    "אין דבר כזה הגודל הרגיל". צביקה כבש חיוך, "יש בחורי בר מצווה שהם מידה 30 ויש כאלה שהם גם מידה 40. תביא את הבחור ונמדוד עליו".
    "אני חושב שהוא מידה 35".
    "זה לא רק עניין של מידה. אני צריך למדוד על הבחור, לראות שזה עומד עליו טוב. אולי צריך לקצר שרוול, אולי צריך להרחיב את המכנס. זה לא הולך ככה".
    "אני מבין", אמר ירחמיאל, "זה קצת בעיה".
    "למה בעיה?"
    "הוא לא יבוא לפה. הוא מאד ביישן. מאד מאד".
    "עד כדי כך?"
    "אהה. אתה יכול למכור לי ככה?"
    "טוב, בסדר", משך צביקה בכתפיו, "אם אתה משלם, אני בטח מוכן למכור. רק חבל ש-".
    "אני משלם, אל תדאג".
    "אוקיי. יש פה כמה דוגמאות, בוא תראה מה אתה מעדיף".
    "אני אשאל את הילד" הוציא ירחמיאל מכשיר סלולרי מכיסו וחייג. "הוא לא מסכים בשום אופן לבוא איתי לחנות. מה אני אעשה". הצטדק תוך כדי שהוא מחכה למענה.

    "או. אברימי מותק, מה נשמע? זה אבא. אתה שומע, אני נמצא עכשיו בחנות של החליפות וקונה לך חליפה לבר מצווה. אני רואה שיש פה כמה דוגמאות. מה אתה מעדיף, שחור עם פסים, כחול כהה משבצות, או שחור חלק?"
    "תן לי רגע לדבר איתו", ביקש צביקה.
    "לא נראה לי שהוא ידבר איתך, אבל תנסה". העביר ירחמיאל את הפלאפון לידי המוכר.
    "שלום לך אברימי צדיק, אני צביקה, המוכר של החנות חליפות. עוד מעט יש לך בר מצווה?"
    מעברו השני של הקו לא נשמעה כל תשובה.
    "הוא שומע אותך, תדבר", אמר האב.
    "הבנתי מאבא שאתה לא רוצה לבוא פה לחנות? למה אתה לא רוצה לבוא?"
    אין תשובה.
    "פשוט, אם תבוא לחנות אני אוכל למדוד עליך את החליפה שתהיה במידה שהכי מתאימה לך, אז כדאי לך לבוא, אה? מה אתה אומר?"
    "הוא מאד ביישן, לא מדבר עם אנשים לא מוכּרים". הסביר האב בלחישה ונטל את הפלאפון בחזרה מידי המוכר.
    "טוב, אברימי, אני קונה לך את החליפה השחורה עם הפסים. נראה לי שאתה תאהב את זה. אתה מידה 35, נכון? יופי. תגיד לאמא שאני תיכף חוזר. להתראות". סיים ירחמיאל את השיחה ופנה למוכר, "אז אני משלם לך עכשיו, ואם זה לא יהיה במידה או משהו, אבוא להחליף. בסדר?"
    ירחמיאל שילם ויצא מהחנות, מותיר את המוכר מהורהר.
    יש מקרים הזויים בעולם, הרהר לעצמו.

    *

    "איפה היית היום?" שאל תמיר.
    "הלכתי לגאולה".
    "יופי. מה עשית שם?"
    "הייתי בחנות חליפות".
    "טוב מאד". תמיר רשם דבר מה בניירות שלפניו. "קנית לך חליפה חדשה?"
    "לי? לא. קניתי לאברימי. לקראת הבר מצווה שלו".
    "שוב אברימי?" נפלו פניו של תמיר. "ואני כבר חשבתי שאתה מתחיל לחזור לעצמך".
    "מה הבעיה? יש לו בר מצווה עוד כמה שבועות. הוא צריך חליפה חדשה".
    "ירחמיאל, תביט לי בעיניים ותקשיב לי טוב. שמי ד"ר תמיר ואני המטפל שלך. אני אחזור ואומר לך את זה שוב ושוב. אין לך בן בשם אברימי או בכל שם אחר. אתה מדמיין שיש לך ילד. לכן אתה נמצא פה במוסד הפסיכיאטרי הזה. סיכמנו שאתה לא מדבר יותר על הבן המדומיין, כבר חשבתי שהתחלנו תהליך של שיפור, אבל אני רואה ששוב חזרת לדיבורים על כך שיש לך בן בשם אברימי".
    ירחמיאל צמצם את עיניו. "מה?! מה אתה מתכוון לומר?"
    "אני מתכוון למה שאמרתי. אתה עברת מצוקה נפשית קשה לפני חודש ומאז אתה הוזה על כך שיש לך בן".
    "אני... אני... אני חושב שאתה מדבר שטויות".
    "לצערי, ממש לא".
    "אבל..." ניסה ירחמיאל לגמגם.
    "טוב, תראה, יש לי עוד כמה מטופלים להיום, ואתה קצת איחרת לפגישה שלנו, אז נמשיך את השיחה פעם הבאה. אנחנו נמשיך להיפגש פה בכל שבוע לשיחות. ואני מאד מבקש שתיקח את התרופות שהצוות פה נותן לך".

    "מה יש לו?" שאל איציק את תמיר, כשירחמיאל יצא מטווח השמיעה.
    "סיפור עגום", צקצק תמיר בלשונו, "עקרונית יש חיסיון רפואי על פרטים של מטופלים, אבל בגלל שאתה הסטאז'ר שלי אני יכול לספר לך. היהודי הזה, ירחמיאל סוסוביץ', לפני חודשיים אשתו נהרגה בתאונת דרכים לא עלינו. הם בדיוק ציפו אז לבשורות טובות אחרי שנים ארוכות שלא זכו להיפקד, ואז היא נהרגה בתאונה. והוא היה הנהג". עיניו של איציק נפערו בחלחלה.
    "מבחינה גופנית הוא יצא מהתאונה ללא שריטה וללא כל פגע. אבל ההלם והיגון הכבד יחד עם תחושת האשמה הנוראית הותירו בו משקעים נפשיים קשים מנשוא. מאז הוא פה. אנחנו לא סוגרים אותו כי הוא לא מסוכן, אבל ההלוצינציות שלו הולכות ומחריפות. הוא מדמיין שיש לו בן, מדבר איתו כביכול, הולך וקונה לו דברים. הזוי".
    "הזוי לגמרי".

    *

    מיד כשנכנס ירחמיאל הביתה, שמע את קולו של אברימי.
    "אבא קנית לי חליפה לבר מצווה?"
    "כן בטח. הנה אני אראה לך. בוא תמדוד את זה".
    "אוי, אני רואה שזה טיפה ארוך בשרוולים באמת", אמר ירחמיאל. "חבל שלא באת איתי. היית חוסך לי ללכת לשם עוד פעם בשביל התיקונים".
    "אבל אבא, אתה יודע שאני מתבייש מאד לפגוש אנשים זרים או לדבר איתם. אני ממש לא יכול".
    "אני יודע אברימי, אבל מה תעשה שנה הבאה, כשתלך לישיבה? שם תהיה חייב להכיר אנשים חדשים. תשב ותשתוק שם כל הזמן?"
    "מה אני אעשה אבא, אני לא מסוגל. מקומות חדשים מפחידים אותי. אולי אני צריך טיפול. אולי אני חולה נפש".
    "חס וחלילה", נזעק ירחמיאל. "יכול להיות שיש לך איזה חסך רגשי או משהו. אולי איזה טראומה שצריך לטפל בה. אבל חולה נפש?! אתה יודע מה זה חולה נפש?!"
    "מה זה באמת?" שאל אברימי בסקרנות.
    "שלא תדע מצרות" נאנח ירחמיאל.
    "מה אתה מתכוון?"
    "היום, אחרי שקניתי לך את החליפה, הלכתי לבקר באיזה מוסד לאנשים אומללים שפגועים נפשית. מדי פעם הולך קצת לשמח את היהודים המסכנים הללו. פשוט חסד עם נשמות אומללות.
    "היה שם אחד בשם תמיר, אתה רואה אותו, הוא נראה לך בן אדם חכם ומשכיל. אבל מה, הוא מנותק מהמציאות. הוא חי באשליה שהוא פסיכיאטר. כל מי שהוא פוגש, הוא מתחיל 'לאבחן' אותו ותופר לו סיפורים שלמים בן רגע. יש לו מילים גבוהות וכל מיני מושגים. אם אתה לא מכיר אותו, אתה יכול להאמין לו. הוא חי בבועה שלו, מדבר עם החבר חדר שלו, כאילו היה הסטאז'ר שלו. תאמין לי אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. פשוט הזוי".
    "הזוי לגמרי".
    "את חיוורת," הוא אמר לה, אבל היא קמה ממשכבה, והחלה לגלגל את העריסה.

    "אעזור לך," הוא נאנח לבסוף, והושיט ידיו כדי ליטול את העריסה מידיה.

    "תודה, חנניה," לחשה, מילותיה חלשות. בכל-זאת.

    הם צעדו באוויר הקריר, מגלגלים את העריסה. התינוק שתק כל הדרך, כמו יודע לאן מועדות פניהם. מדי פעם נעצרה כדי להחזיר לעצמה נשימה, כדי לאזור את כוחותיה המדולדלים. הוא הביט בה בדאגה, אך לא העז לומר דבר.

    כשהגיעו לשערי בית-המדרש מיהרה למצוא לעצמה מקום ישיבה על אבן סמוכה. "הכנס אותו אתה," ביקשה בלחישה מתקצרת. "הזכר לרב שאני האישה שבאה אליו, כדי שיתפלל על העובר."

    ברעד נכנס אל הקודש, חיפש בעיניו את הרב.

    רבן יוחנן בן זכאי ישב במזרח, הרים את עיניו כשאחד התלמידים הסב את תשומת לבו לרעשי העריסה הזרה.

    "אשתי..." הוא הרכין את עיניו, "היא רוצה שהתינוק יהיה פה... רוצה שילמד תורה מפיך כבר בינקותו."

    רבן יוחנן נעץ בו את מבטו החודר, היציב, הלא-מתפלא. ואז הנהן באיטיות.

    "ואולי יהיה אפשר לסדר לה חדרון כאן ליד... שלא תצטרך לטרוח בכל פעם את הדרך עד לכאן..." בקושי העז לבקש. חשב עליה כשהיסס את בקשתו.

    שוב הנהן הרב.

    "קרא לה כעת," אמר, "אפגוש את שניכם עם התינוק במבואה."

    היא קמה מהאבן מיד כשיצא אליה. יהושע הקטן היה חבוק בינתיים בזרועותיו.

    "הסכים?" שאלה מיד.

    הוא חייך אליה את הנהונו.

    רבן יוחנן בן זכאי הביט בהם בעומדם יחד, שלושתם, במבואה, עיכב את מבטו על פניו הקמוטות-רכות, המכווצות בריכוז, של התינוק.

    ובלי להביט בה אמר, "אשרי יולדתו. אשרי יולדתו..."

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה