קהילת כתיבה מקצועית

מדברים הרבה על עריכה. זהו תהליך מייגע, מעייף, אבל נותן לקורא מוצר שלם ומהודק יותר.
שמח להניח פה טקסט שכתבתי לא מזמן, אותו שלחתי לקוראי הפעקלע, והנה הוא ערוך. בהודעה בהמשך אביא את הטקסט המקורי, הלא-ערוך.
מציין שזמן העריכה היה כפול ואולי משולש מזמן הכתיבה של החומר המקורי.
אודה להערות מכל סוג.

אין דבר יותר מלחיץ, לגבר, מלקבל פסססססססטטט מעזרת נשים.

הפסססט עלול לרמז על שלל דברים, כולם לא נעימים, עוכרי שלווה, מרגיזים.
הגבר יכול לשבת עם חבריו הגברים, לשורר בקול נעים לכבוד חתן השמחה, לאכול בנימוס קצת חלה עם חומוס, לשתות בעדינות שוופס, אולי אפילו להישען בכיסאו וליהנות ממש מהאירוע, עד הקריאה מעזרת נשים. שצליל נלווה לה: פסססטטטט!!!

הפסססטטטט מעיף את הגבר באחת ממעמקיה של גן העדן, מהאושר האגדי של ישיבה בחמולה גברית איכותית, היישר אל לועה של מציאות אחרת, לא כזו כייפית:

פסססטטטט! זלמי, תפסיק לצחוק כזה בקול, אני ממש מתביישת מהחברות שלי.
פסססטטטט! זלמי, אתה לא שם לב שאתה שר הכי גבוה מכולם? אתה עושה לי בושות!
פסססטטטט! זלמי, הצצתי מעזרת נשים וראיתי שהחפתים שלך מתלכלכים מהעוף בצלחת שלך. אני מרגישה שאני נשואה לילד. באמת שמתי לב בזמן האחרון איך שיענקי שלנו ממש דומה לך, במיוחד מתי שיש אוכל בסביבה.
פסססטטטט! זלמי, ראית במקרה בשעה האחרונה את יענקי שלנו?

וקול חדש נכנס לתמונה, מבוגר יותר:
פסססטטטט! זלמי חמוד שלי, תגיד ליענטי שאני חושבת שראיתי את הנכד שלי מלקק שוקולד מהקינוחים, איזה מותק!

ושוב יענטי מפספסטטטט:
פסססטטטט! זלמי, עד לפה אני שומעת את הלעיסות שלך. לא נעים לי. אתה גורם לי לרצות שהשבע ברכות ייגמר כבר!
פסססטטטט! אמא שלך מסתכלת עליי עקום והיא בטח חושבת שאני מזניחה את יענקי שלנו שנוגע בכל הקינוחים ומועך אותם וכולו מרוח בשוקולד; תקרא לו אליך ותן לו לאכול עוף ואורז וגם אפונה ושישאר נקי.
פסססטטטט! זלמי, מזכירה לך שהאוטובוס האחרון למודיעין עילית יוצא עוד חמש דקות!

בינות לשירים, לדברי התורה ולמוסיקה השקטה, מספר אנשים מצביעים בחיוך על ילד קטן המהדס בין הנוכחים, כולו שחור משחור, דביק, מאושר, נראה כמו חבילת שוקולד חצי נמסה על רגליים קטנות. הוא נכנס לעזרת גברים, לאט, שוקולד וטחינה מטפטפים ממנו צעד צעד, והוא מחפש את אבא שלו.

פסססטטטט! זלמי, שלחתי אליך את יענקי שלנו! מצאת אותו?
פסססטטטט! זלמי, למה אתה לא עונה לי בנייד? אני מתקשרת אליך להגיד לך שאני כבר מחכה לך בחוץ כי מאוחר ואני עייפה.
פסססטטטט! הרב זלמי, אשתך ביקשה ממני לומר לך שאין פה קליטה והיא בחוץ ומאוד קר לה ותצא מהר ותרוץ לתחנה כי היא רואה את האוטובוס מרחוק מתקרב לתחנה.

פסססטטטט! של מי הילד הזה שנשאר פה לבד ובוכה? מישהו יודע מי האבא שלו?

בואו לקנות, בלאק פריידי,
בואו לרכוש, סייבר מאנדיי.
שווה לנצל, הזדמנות נדירה,
אולי גם לשקול למשכן ת'דירה
אז קדימה, כולם לשלוף ארנקים,
יש מבחר מוצרים מדליקים:

חציל נגד מים, ממש זיל הזול.
מקלדת עם אור אולטרה סגול,
שעון ברוורס. מגבת לאוטו.
סביבון אוטומטי. מגרדת ללוטו.
מגן צלחות. לחמניה מסתובבת.
גלאי מסיכות. בובה ברבי חושבת.
רוכסן עגול מתכוונן. מתלה לפילים.
מנעול לטחינת בשר. מנקה עגילים.
מחזיק לביבות. נייר טואלט מקצועי.
פותחן עגלות עם פנס מדעי.
כתם של דיו למדפסת.
סולם מעושן למרפסת.
חולצה עם הדפס מגנטי.
אקדח ירקות הרמטי.
מראה אחורית לתינוק אנלוגי.
מעיל בריח וניל כרונולוגי.

מחירים מיוחדים, קניה מאובטחת,
משלוח חינם, אחריות מפותחת.
קופון מטורף - הנחה נדירה,
(בתוקף עד השנה שעברה).
לא לפספס, הזדמנות ענק.
העיקר שכולנו נשלוף ת'ארנק.

יום יפה היום. יפה יותר מהימים הגשומים שקדמו לו. השמש פיזזה וקרצה לי באהבה. מי כמוה יודעת כמה אני אוהבת אותה כשהיא מתגברת על העננים הזועפים.

"אולי נכנס פה לסופר?" אהובה מצניחה אותי לקרקע. "נראה מה חדש שם, במדפי הדיאט? ואולי נקנה איזה מיץ מחזק?" אני מהנהנת בהיסח הדעת. פוסעת באיטיות בעקבותיה. בכל אופן, פער הגילים לטובתה.

"את לא צריכה להתעכב בגללי" אני נוזפת בה כשהיא מתעקשת על צעידה משותפת. "אני עדיין יכולה לצעוד לבדי. מה, אני נראית לך סבתא ישישה?" נהנית לסנוט.
"ממש לא" היא משחקת את המשחק הקבוע שלנו. "את יפה וצעירה. לא רואים עלייך את הגיל האמתי. בכלל לא. אז מה? בגלל זה אני לא יכולה ללכת אתך?"

אני מרימה יד כדי להעניק לה טפיחה הגונה. חברה טובה היא נכס. היד גוררת בעקבותיה מקל. אופס. למה הוא פה בכלל?

---------

אני ממצמצת פעם ופעמיים אל תוך החושך. 'איפה אני?' השקט עונה לי. לוקחת עוד נשימה. עמוקה. מנסה שוב. 'בלי לחץ' אני משננת לעצמי. היד נשלחת כמו מאליה אל המתג הקרוב. ממצמצת שוב מול האור החזק מדי. מגששת ומוצאת את נעלי הבית. מנסה לקום. ו...אחחח. כאב חד קורע לי את הגב. לכל אורכו. מצניח אותי שוב למיטה. מזכיר לי שאני באמת זקנה.

אז איפה היינו? עם אהובה. איפה היא בכלל? זה היה חלום או שזה קרה באמת לפני שנרדמתי? איך אדע? ערפילים חובקים אותי. ממלאים לי את הראש. ומה קורה עכשיו? בקר או לילה?

אני מסיטה את הווילון. חושך מצרים. לילה. בטוח. נגיעה קלה מחשיכה גם את החדר. ילה, חוזרים לישון. אולי אצליח להמשיך את החלום הקודם?

שניה לפני שאני נרדמת, אני מדמיינת שדופקים. נו, שויין. למה שידפקו באמצע הלילה? בטוח דמיינתי.
עוד כמה שניות. ו"שלום" עסיסי מתגלגל אל תוך החושך.

"מי זה?" אני רועדת כולי. בכל אופן אישה מבוגרת בבית ענק ושומם.
"זו אני, רותי". רותי. איזו רותי? של מוטי? לא. אין לו רותי. אולי של דוד? לא, מה פתאום. יש לו רק בנים. אז מי זו?

"אוי, סליחה שהערתי אותך, סבתא". היא כבר פה! מי זו???
"תדליקי את האור!" אני צועקת. מה אני עושה עכשיו?
ברגע החדר מואר שוב. אה. אני מכירה אותה. אבל למה היא קוראת לעצמה רותי? היא לא..... אופס. שוב ברח לי. אבל העיקר שאני מכירה. שיהיה רותי.

"כבר אמצע הלילה" אני נוזפת בה. הדופק משגע אותי. "נכון", היא משועשעת מעט. "באמת נראה אמצע הלילה".

"אז למה באת לפה בשעה כזו? מי מגיע באמצע הלילה?" לא מבינה את ההורים שלה. לא יודעים לחנך בדור הזה?

"סבתוש" הקול שלה רועד. "חשבתי שאת צוחקת איתי. עדיין מוקדם. שש וחצי בערב".
"שש וחצי? לא יכול להיות" שלא תשקר. נו, באמת. רואים שכבר אמצע הלילה.

"טוב, אם כבר הגעת באמצע הלילה. אולי לפחות תשתי קפה לפני שאת יוצאת? את יודעת איפה הקומקום. במרפסת שירות"

העיניים שלה גדולות פתאום, מביטות בי מוזר. "מה יש לך?" אני שוב נוזפת. מה קורה לה היום. "את כבר לא מכירה את הבית שלי? לא זוכרת שהקומקום נמצא על השיש החלבי?".

היא שוב מסתכלת מוזר. מה יש לה זאתי? "תכבי או האור כשאת יוצאת". אני צועקת לה מתוך הפוך. נאנחת בשקט. הדור של היום, לא מצליחה להבין אותו. אולי עוד אצליח לחזור לחלום של אהובה.

"הרב שפירא. ברוכים הבאים תכנסו".

"אגש ישר לעניין הרב שפירא. מה אומר, המצב לא בכי טוב. הילד לא מקשיב. לא לומד. פשוט לא. לא במקום. הייתי מגדיר זאת"..


"רגע, רגע, הרב זוננשיין. אני מבין, אבל חשוב גם שאתם תבינו. תבינו קצת מה עובר על הילד".

"זה לא היה כך תמיד. לפני ה.. לפני שהכל.. איך אומרים - כשהעולם עוד היה עולם. יוד'לה שלנו היה ילד חמד. ילד שנבחן על עשרות דפי גמרא. באיזה חשק הוא חזר איתי לפני שנה מסיום הש"ס. הסתער על הגמרא. איך אתאר לך, ילד מקסים שמונח בלימוד. אתם מבינים הרב זוננשיין? יודל'ה הזה, שלא מקשיב, שלא יודע, נבחן על כל הכונס ישר והפוך. הייתם מאמינים?!"

"ואז.. ישר אחרי פורים התחיל המבול - הסגרים. הבידודים. המלונית. הפחדים. אוי. איזה תקופה עברנו. סיוט של ממש".


"קשה. קשה לשמוע את זה ממך ר' ברוך. אני לא יודע אפילו איך לספר לך על הכינוי שדובק בו לאחרונה בכיתה ביודל'ה. הילדים הם - - הם קוראים לו "יודל'ה שור שנגח"..


"לא, לא, אל תבכה ר' ברוך. אל תבכה.

אתה תראה, הוא עוד יחזור להבחן בע"ה על כל הכונס יודל'ה שלך. אפילו על כל בבא קמא. אני מבטיח".

רְחוֹבוֹת הַזָּהָב

נָפַל הַצָּהֹב,
נִשְׁפַּךְ הַזָּהָב
מִבַּדִּים, מִבַּדִּים.
אַסְפַלְט הָרְחוֹב
מְכֻסֶּה לוֹ עַכְשָׁיו
מַרְבַדִּים-מַרְבַדִּים.

בְּכָל מָקוֹם סְתָיו.

הָרוּחַ
עָטַף בְּחִבָּה
וְכִבָּה בַּחֲטָף
לָנֶצַח, כָּל רֵיק וְיָבֵשׁ,
כָּל שָׂב וְזָקֵן בֶּעָלִים.
עַכְשָׁיו, בַּעֲקֵב נְעָלִים
הוּא חוֹרֵק וְרוֹעֵשׁ -

בְּכָל פִּנָּה סְתָיו.

זָהָב, בְּהָמוֹן
כֹּה יָפֶה!
וְאֵין אִישׁ מִתְכּוֹפֵף...
רַק אֲנִי לְבַדִּי
הָרוֹמֵס לִכְבוֹדִי
כְּאַגְמוֹן
וְאוֹסֵף - - -

רקע:
שלום לכולם, חדשה כאן כמו שאתם רואים ומעלה פרק ראשון של סיפור בהמשכים. התחלתי לכתוב אותו בסביבות פורים תש"פ ונכתב עם ההתפתחויות. עם הזמן אשמח לרעיון עבור שם לסיפור. עדיין לא מצאתי שם כלבבי.
מצרפת כרגע פרק ראשון (מקווה שהאורך מתאים). אשמח להערות כחוכמתכם וניסיונכם.

פרק א /

ירושלים ישראל

אני נכנסת הביתה. זורקת את התיק על הספה ורצה להחליף לנעלי בית. ליד דלת החדר נעצרת, משהו בטון של שירה, אחותי, מאותת לי לא להיכנס.

"לקנות או לא לקנות?", קולה השואל של שירה נשמע מתוך החדר.

"השאלה היא האם להתייחס ליום הולדת שלה או לא", זו יעל.

"זה ישמח אותה שנתייחס. מי יתייחס אם לא אנחנו? נקנה לה את תמונת היהלומים הענקית, נכתוב מכתב יפה. מיכל תשמח".

"אבל, את לא חושבת שזה יצער אותה? בכל אופן... היא תהיה בת 25 ועדיין רווקה. אם נתייחס זה רק ידגיש את זה", קשה לי לשמוע את יעל כאובה. אני מוותרת על נעלי הבית ופונה יחפה לבדוק מה יש לאכול במטבח.

חמודות, אחיותיי הצעירות. רוצות לשמח אותי. חבל שהן חוששות, אבל כמו שאני מכירה אותן, שירה לא תוותר ויעל בסוף תשתכנע. בכל מקרה, אני מהרהרת לעצמי, זה שהן תתייחסנה ליום ההולדת שלי לא ישנה את המציאות הכאובה של רווקותי

וההתייחסות שלהן, רק יכולה לשמח.

***

"מיכל", נו איך המתנה?", אחותי יעל נכנסת לחדרנו המשותף.

"מקסים!", אני עונה בעודי קוראת את המכתב שהן צרפו: "יהי רצון, שתמונה זו, שתצרי במו ידייך, תפאר את ביתך שלך בקרוב".

"הלוואי שברכתכן תתקיים".



כשהברכות האלו מגיעות מהקרובים אלי ביותר, הן רצויות ומחממות לב, משום שאני מרגישה שהן באות ממקום של אהבה ולא ממקום של רחמים.

"רוצה לעזור לי להתחיל?", אני מציעה.

"כן, בטח", יעל נלהבת, "אני קוראת לשירה. היא גם תשמח".

רגע או שניים ושתיהן מפזזות לעברי, נרגשות.

אנחנו פותחות שקית אחר שקית של יהלומים זעירים בזהירות ושופכות אל תוך התאים בקופסת הפלסטיק שהן קנו.

מתיישבות שלושתנו סביב התמונה ומתחילות. לאט לאט.

מתוקות. הן קנו עוד שני "עטים" המיועדים להדבקת היהלומים, כדי שנוכל לעשות זאת יחד.

אחרי הכול, התמונה באמת ענקית, ולעשות אותה לבדי, זה בהחלט עלול לייאש...



כמעט כמו ההמתנה הארוכה הזו... להיות מאושרת... להינשא.



כל דבר שעושים יחד, הרבה יותר קל.

אולי באמת, אני צריכה לשתף אותן יותר, לטובתי, הן כבר לא קטנות כל כך... ואם לא אני, יעל כבר הייתה מתחילה בשידוכים בעצמה.

שירה שואלת משהו, כנראה כבר בפעם השנייה. ואני לא הקשבתי. לא נעים.

קולה של אמא הקורא לי מהסלון, מספק לי אפשרות להתחמק. "תמשכנה בינתיים", אני מפטירה לאחיותיי ויוצאת אל הסלון.



***

"זה נשמע משהו טוב", אומרת לי אמא, "בררנו הרבה ואמרים עליו דברים ממש מצוינים, אני נותנת לזה סיכוי טוב", היא מתנסחת בזהירות, למודת אכזבות עבר.

"מבחינתי, אני פנויה לפגישה", אני עונה מיד, "הפעם, עם הסגר הזה, שהתחיל כבר מיום חמישי שעבר, לא צריך לתמרן את הפגישה עם העבודה בבית הספר. כל שעה טובה מבחינתי".

"אוי, על זה לא חשבתי. איך תפגשו? הרי יש בעיה לנסוע ובכלל, הוא גר בבני ברק. איך יגיע מחוץ לעיר?"

"אני חושב שעדיין יש תחבורה בינעירונית", אבי מתערב בשיחה, "נכון שמאז פורים בכל יום – יומיים נוספו תקנות והוראות חדשות של משרד הבריאות וראש הממשלה יוצא בהצהרה לאומה כמעט בכל ערב... בכל מקרה, פגישה ראשונה אנו מקיימים תמיד בבית שלנו, כך שאין לנו בעיה עם כך שהמלונות נסגרו מחוסר מבקרים. הפעם הוא יבוא לכאן ואם זה ימשיך, נראה הלאה..."

***

הוא הגיע.

אמר שלא הייתה בעיה מיוחדת בדרך. להיפך, רוב האנשים נשארים בבית ולא יוצאים לעבודה, גם כל מקומות הבילוי סגורים כך שהכבישים היו ריקים והאוטובוס נסע חלק אפילו בשער הגיא.

היה נחמד. נעים ומעניין.

ולא. דווקא לא דברנו על הקורונה... נמאס.





"מבחינתי, אפשר להמשיך", אני נכנסת לחדרם של הורי.

עכשיו מתחילה ההמתנה מורטת העצבים לתשובה מהצד השני.

בכוח אני מדכאת את התקוות. 'זו בסך הכול פגישה ראשונה, וזה לא אומר דבר'. די לקוות ואחר כך להתאכזב. נחכה עם זה הלאה.

השדכנית מצלצלת ומקפיצה את כולנו: "הם רוצים להמשיך. צריך להחליט איפה ומתי".

מתי, זו לא בעיה, כבר אמרנו.

איפה, זה כבר יותר מורכב.

לכאורה, הפעם אני אמורה להגיע לכיוונו. אך בינתיים יצאו ההוראות החדשות של יציאה מהבתים רק לצרכים חיוניים ותגברו אכיפה ושוטרים.

לכולנו ברור שזהו צורך חיוני.

השאלה היא האם גם לשוטר התורן זה יהיה ברור...

"זה נראה לי מסובך מדי", מתחילה אמא לומר, "איך תיסעי מחוץ לעיר ככה? מה תגידי לשוטר אם יעצור אותך? אולי נקפיא את כל העסק למשך כמה ימים ונראה איך יתפתחו העניינים?"

"אני לא חושב שזה עניין של כמה ימים", אומר אבא, " מנכ"ל משרד הבריאות אמר שלאור הקפיצה המשמעותית במספר החולים, כבר 677 חולי קורונה , נראה שהסגר רק ילך ויתהדק וכנראה גם יתארך... לפי ההתרחשויות המהירות וההיגיון זה נראה כאילו סגר ארוך לפנינו".

בום.

שתיל התקווה הזעיר שזה עתה החל לנבוט כמעט ונתלש.

"אני לא רוצה להקפיא", אני מוצאת את עצמי אומרת, "נכון, הייתה רק פגישה אחת, אבל היא הייתה טובה. ואולי זה סוף סוף כן הוא? ואם לא אמשיך בפגישות, מן הסתם הוא לא יחכה לי... ואם השידוך ירד רק בגלל הסגר, לא אוכל שלא להרגיש החמצה".

"נכון", אומר אבא, "אחרי הכול, זו כבר תקופה די ארוכה שלא עלתה הצעה רצינית טובה. ומיכל... היא כבר לא בת תשע עשרה..."

"כן", עונה אמא, "אבל מה נעשה?".

***

"חייב להיות פתרון, מיכל. חייב להיות פתרון", נואמת לי אפרת אחותי הנשואה בפלאפון.

"כן, נכון", אני מהמהמת בנימה מיואשת אל תוך הפומית, "אבל איזה?"

"לא יודעת"... אפרת מהרהרת בקול, "אולי אבא יסיע אותך ברכב ישירות לבני ברק ותיפגשו באיזה בית של מישהו?"

"אבל, מה נגיד לשוטר אם יעצור אותנו?"

"...שאתם נוסעים לרמי לוי, אולי? הרי אין הגבלה כלשהי בחוק לאיזה סניף לנסוע ועקרונית, אתם יכולים לנסוע אפילו לרמי לוי בקרית שמונה... זה צורך חיוני..."

"נו, אפרת, זה נשמע מגוחך..."

"נכון, אבל, אם תטענו כך, לא תהיה לשוטר עילה לעצור אתכם מדרככם או לתת לכם דו"ח. חוקית זו זכותכם!"

"באמת, אפרת, אבא לא יסכים לעולם לשטות כזו. תחפשי רעיון אחר..."

"טוב, מיכל", מתרצה אחותי, "הי, רגע, יש לי רעיון מצוין. הרי סבא גר בבני ברק ובדיוק שלשום התקלקל לו המקרר... והוא, עם הגיל שלו, לא יוצא עכשיו בכלל מהבית... תגידו לשוטר שאתם נוסעים אליו, להניח לו מזון מאחורי הדלת..."

"הו, אפרת, הפעם הברקת!", אני מתלהבת, "זה אפילו לא צריך להיות שקר, בזמן שאני אהיה בפגישה, אבא ילך להניח דברים לסבא".

"יופי, מיכל, דברי עם אבא ואמא ותעדכני אותי אם זה עבר... אם לא, נחשוב על רעיון אחר".

***

כבר 16:00, עלי לצאת לתחנה.

בסוף, החלטנו, הורי ואני, להשתמש ברעיון של אפרת, רק שכל עוד עדיין יש אוטובוסים מחוץ לעיר, אין סיבה שאבא ייקח אותי.

זהו. סיימתי להתארגן כראוי. אני יוצאת מהבית.

אבא הורה לי לחבוש כפפות כל זמן הנסיעה ואני מביטה סביב ומרגישה הקלה משאני רואה שאינני היחידה שנוהגת כך. מעט האנשים הצועדים ברחוב אכן "מעוטרים" בכפפות ואפילו במסכות. טוב, לשם עוד לא הגעתי...

האוטובוס מגיע. אני מתמקמת באחד המושבים, דרוכה, מסדרת במחשבתי מה אומר לשוטר באם יעלה וישאלני למטרת נסיעתי.



אשר יגורתי בא לי.

ביציאה מירושלים עולה שוטר צעיר אל האוטובוס ומתחקר כל אחד ואחד מהנוסעים בקפדנות. אין סיכוי להתחמק.

הנה, הוא ניגש אלי.

אני מרגישה את הלחץ עולה בתוכי ודפיקות ליבי מואצות. אני לוחשת תפילה ללא קול 'רק שלא יורה לי לחזור הביתה... רק שלא..!'

אין לי זמן לחשוב, והוא פונה אלי:

"גברת, לאן?"

"אהם...", אני מוצאת את עצמי לא מוכנה והוא שם לב לזה מיד. פניו מתקשחות.

אני מבינה שכעת כבר לא אוכל לספר מעשיות על סבא ומקרר ששבת לפתע...

"את יודעת שיש סגר?"

"כן, אני יודעת", אני לא מוצאת טעם להכחיש ובהחלטה של רגע מחליטה לספר את האמת, "אני נוסעת לפגישה חשובה, למטרת שידוך".

"למטרת מה?", השוטר לא באמת מבין.

"למטרת שידוך", אני חושבת איך להסביר, "אני נוסעת להיפגש עם בחור על מנת לבדוק האם אנו מתאימים זה לזו...", אני מסתבכת בניסוח.

"מה", הוא מנסה להבין, "פגישה למטרת נישואין?"

"כן", אני שמחה בהגדרה, "בדיוק".

"אבל, אני לא מבין, מה הבעיה, תדברו בzoom , בסקייפ, בוואצפ, בכל אפשרות טכנולוגית אחרת... מה דחוף דווקא להיפגש במצב כזה? ממילא אתם צריכים לשמור על מרחק שני מטר..."

"זה לא עובד ככה...", אני נבוכה, "אי אפשר להכיר רק דרך הפלאפון או המחשב וכך להחליט על נישואין עתידיים"...

"מה?", השוטר נדהם, "את רוצה לומר לי שאתם בכלל לא מכירים? אז למה דווקא עכשיו להתחיל להכיר? ואיך בכלל את יודעת שהוא קיים, אם לא נפגשתם עד עכשיו?"

"לא, זה לא להכיר", אני מסתבכת, "קשה להסביר... בקיצור, זה נקרא שידוך... זה להיפגש".

"רגע אז בעצם עד עכשיו בכלל לא נפגשתם? חבל, בתקופה כזו, עדיף לחפש מישהו יותר קרוב להיפגש אתו, מהשכונה אולי...",

"זה לא עובד ככה...", אני כבר מייחלת לסיום השיחה, "אנחנו לא נפגשים סתם עם כל אחד, יש פה הורים, בירורים, שדכן... זה מורכב".

השוטר הסתקרן לגמרי, "אז כמה פגישות כאלה אתם עוד הולכים לעשות תוך כדי הסגר הזה? לא כל שוטר ייתן לך להמשיך בנסיעה... ההוראות מורות לנו לתת דו"ח על אי ציות להנחיות משרד הבריאות".

"לא יודעת"... אני מוצאת את עצמי מסמיקה באחת משאני קולטת ברגע את מבטיהם הסקרניים של כל יושבי האוטובוס... אפילו הנהג צדד את פניו על מנת להקשיב, מסוקרן מדוע השוטר מעכב אותנו כל כך... ובאוטובוס הדליל והשקט ממילא הייתה שיחתנו נחלת הכלל.

"טוב, נו", מתרצה השוטר, כשגם הוא שם לב להאזנה המלאה של כל הנוכחים ולמבוכתי הגוברת, "אאפשר לך להמשיך בדרכך, אבל תעשי חושבים לגבי הפעם הבאה".

אני ממלמלת, "תודה", בהרגשת רווחה והשוטר יורד במדרגות האחוריות של האוטובוס.

"ושיהיה לך בהצלחה", הוא קורא בקול לעברי כשהדלת מתחילה להיסגר אחריו.

כולם מחייכים, רק אני משפילה את עיני באי-נוחות ומייחלת לגמר הנסיעה.

***

כשאני נוקשת על הדלת הוא כבר שם. והזוג החביב מלווים אותנו למרפסת ביתם בנעימות.

אפילו מגישים לנו שתיה חמה ועוגיות. יפה מאוד מצדם.

"איך עברה הדרך?", הוא פותח בשיחה, "היו בעיות?"

"תשמע מה עברתי ואז תחליט איך לקרוא לזה", אני אומרת בנימה משועשעת ומגוללת באוזניו את עלילותיי האחרונות.

הכול לטובה, ופגישתנו מתחילה לה ברוח טובה ובנימת צחוק.

אנו צופים אל הנוף היפיפה הפרוש מתחתינו ומשוחחים בנחת.

הוא שואל ואני משיבה. אני מספרת והוא מוסיף. הוא מסביר ואני מקשה ובלי לשים לב חולפת לה שעה ומחצה ואנו נפרדים באיחולי ערב טוב ונסיעה נעימה.

יוצאת ראשונה לתחנה. לפני נסיעה לא קצרה ואני שמחה בזאת. משחזרת בראשי את שיחתנו, בודקת עם עצמי את רגשותיי ומשהו מתוק ומהסס עולה בתוכי. ליבי כבר לוחש לי שהפעם זה זה.

***

מחר פגישה שלישית.

והפעם הוא יגיע לירושלים. אבל היכן ניפגש? שוב בתוך בית?

אי אפשר להסתובב בשום מקום, המצב עם הקורונה החמיר, מספר החולים כבר עלה ל 705, עשרה במצב קשה והשוטרים ברחובות רק התרבו מאז אתמול. מה עושים?

"תפגשו בחניה של הסופר", מציעה השדכנית. כך כולם עושים עכשיו.

"ומה, תטיילו במעלית?", יעל צוחקת איתי.

"אולי תפגשו בתוך הסופר", מתלהב אחי הקטן, מנשה, בן השתיים עשרה. גם בימים כהרגלם קשה להסתיר ממנו משהו ובימים אלו, שכולנו בבית 24/7 על אחת כמה וכמה. "דווקא יפה שם, באושר עד", הוא מוסיף בטון מנצח, "יש המון שורות ומדפים שאפשר לעבור ביניהם"...

"ונוף מדהים של עגבניות ומלפפונים", צוחקת שירה.

"וכשתגיעו לחסה", מוסיפה יעל בעליזות, "תדברו על החסה בשטחים"...

"את מי מעניינת החסה בשטחים?", מגחכת שירה, "דברים הרבה יותר גדולים מתרחשים בעולם בימים אלו".

ואני מהרהרת בכך שפגישותיי עם אהרון מנביץ הפכו לשיחת בידור משפחתית ולא בטוחה שאני מרוצה מכך, לא כרגע.

הכול עוד לוט בערפל. שום דבר לא בטוח ומחר יכול כל העסק להיגמר כשם שהוא התחיל

ולי, אין כוח לעוד אכזבה.

אני פונה לחדרי, מעדיפה להיות לבד כרגע, לא לדבר על אהרון כל כך הרבה, לא לפני שהקשר יהיה יציב יותר.



אמא מבינה לרגשותיי ומפזרת את ההפגנה הקטנה שבסלון,

ואני מעריכה אותה על כך, יוצאת מעצמי לרגע וחושבת אליהם, על הורי, שבכל השנים הללו מנסים כל הזמן ללכת בין הטיפות: לתמוך, אבל לא לנדנד, לעודד אבל לא ללחוץ, לשדל אבל לא להכריח, לנתב להחלטה אבל לא להחליט במקומי,

וזה לא פשוט.

לא פשוט בכלל.

וברגע אחד של הארה, אני מתמלאת בהכרת תודה גדולה.

הקרניים של פואד נגחו בעוצמה בפליק הקטן, ללא רחם, כמו שרק 'פואדים' יודעים לעשות. גם אחרי שפליק התגלגל על הרצפה כסמרטוט פואד המשיך לנסות לנעוץ בו את קרניו המרושעות.

זה היה מחזה שזעזע וניפץ לי את שארית האימון והביטחון שהיה בתוכי. עולם מרושע.

כל היום הלכתי עם התמונות המזעזעות בראשי, לא הצלחתי לאכול, לשתות, לקפוץ ולרקוד, פשוט נכנסתי להלם תרבות וגדילה, ולא הצלחתי להסיר מליבי הרך את הזעזוע.

עברו כמה ימים.

נכנסתי איכשהוא לשגרה, אכלתי עשב, קפצתי בחצר, נשכתי את גיננדל והיא בעטה בי, גיננדל איימה שתזרוק את ה'דיכאוניסט' הזה - אותי, ליער, שיאכלו אותו הזאבים, ויגאל גונן על ה'מסכן' הזה - אני, וכך השגרה חזרה אט אט לעצמה.

ואז זה קרה.

יום אחד רקדתי וקפצתי, אירגנתי מלחמת מים, אספתי את כל הגדיים למחבוא שגיננדל לא תמצא, בעטתי בכל הגדיים בעדר. אבל, בסוף היום הרגשתי שרע לי, אין לי סיפוק ושמחה, משהו מציק לי.

ותמהתי,
מה מציק לי? עבר עלי יום מלא עשייה ברוכה, נלחמתי בגיננדל ה'שונאת ישראל', שיחקתי יפה, הייתי חברמן ואת כל הצומי שבעולם קיבלתי, אז מה מציק לי???

חשבתי וחשבתי וחשבתי, המוח שלי כבר כאב, מתוך טישטוש צפו בי התמונות של פואד ופליק, כמעט יכולתי לשמוע את נשיפות הזעם של פואד ולחזות בזעם שבעיניו.

ואז נפל לי האסימון - (ככה אומרים, נכון?!?)

אני בדכאון! כי יש בתוכי שלוק קטן וגדי, ויש גם פואד גדול ונוגח והוא מכה בי חזק, מסית אותי לשטויות, נלחם בי וגורם לי להשתולל ואני באמת לא רוצה את זה.

בינגו!!!

במר ליבי וייאושי התחלתי לשוחח עם פואד שבתוכי.

"פואד, מה אתה רוצה ממני? תעזוב אותי. אני עדין, קטן ומתולתל צמר, מה אתה רוצה מחיי???"

"אבל אתה נהנה מזה".

"אני לא! אולי כן… כצת. אבל לא רוצה שתהיה בתוכי".

"אתה כן רוצה! אם אני אלך יהיה לך משעמ

"עם מי את מדבר, שלוק?" זינקתי בבהלה וראיתי את גיננדל עם שפתיים לועסות עומדת מעלי וממתינה לתשובה.

"עם פואד".

"פואד? איפה פואד? הוא בכלל לא פה ולא מדבר עם גדיים טיפשיים כמוך".

שתקתי. אם היא התחילה עם השטויות שלה אין טעם. שתקתי. גיננדל הלכה נאנחת.

למחרת בשעה עשר הגיע יוסלה הוטרינר המחוזי, נכנס עם ים דפים, קלסרים ומשקפיים מיותרות שכל הזמן היה צריך להתאמץ להסתכל מעל המסגרת שלהם.

בדק אחד אחד מאיתנו בקפדנות. בלש לי בתוככי הצמר, הביט לתוך הפרסות ואפילו הסתכל לתוך הפה והשיניים.

ואז היא באה, המרשעת, גיננדל באה עם חולצה מכותבת "לך" ואפה המתנשא, רכנה לאוזנו של יוסלה ולחשה לו דברים. הבנתי שהמצב אבוד, העסק מכור מראש, אני הולך ללכת הבייתה. זה הסוף שלי. הבנתי שהיא בוגדת בי. התחלתי לצעוק שהעסק מסריח ולא הוגן, תהליך מזוהם.

אף אחד לא הקשיב לי. כל היו עסוקים בנגיפים, במלונות של אפו דאפי, בהכל חוץ מזעקת האמת שלי. בושה.

בצהריים כשאכלנו עשב טרי שיגאל 'נשמה' הביא לנו, גיננדל המרשעת עמדה מעל לראשנו והקריאה קבל צאן את תוצאות הבדיקה.

"גזזת", הקריאה את הכותרת, "כולם איקס - שלילי".
"שפעת העיזים, כולם איקס - שלילי".
"העז המשוגעת, איקס".
חיכתי לפאנץ'. לא הייתי תמים. הבנתי שהיא חותרת לאיפשהוא.
"בהלת, איקס".
"סכיזופרניה - איקס פואד, איקס בשארה, איקס פליק, איקס חוסיין, איקס אבו דאבי - הבנתי שזה בא, כל שונאי ישראל האלו הם איקס, אלעק - איקס מאזן, איקס ביידן - ואז בקול חגיגי - וי שלוק".

מחר כבר רואיינתי לאראל סגלוביץ מ'קול הדיר' ודרכו סיפרתי לעולם על העוול העצום שנעשה לי ולפואד...

ואז, דובר העולם החופשי - אראל, מילמל בזעזוע, "וי שלוק, וי שלוק, אתם מבינים מה קורה פה... תתעוררו אנשים, תתעוררו. וי שלוק, וי שלוק..."

עין סקרה את ילדות גן-האותיות בעיון.
יש את למד הגבוהה שחשה את עצמה,
סמך העגלגלה,
כמובן קוף והזנב הארוך...
פא שמתכנסת לתוך עצמה.
נון הלוזרית.
חית המרשעת.
צדי הצדקנית.
מם שמנהלת את העולם.
וו הרזה.
בסה"כ סביר.
בעצם, ממש לא!
יש את שין ושין התאומות!
למה הן תופסות שני מקומות?!
בגלל ששין עם הקוקיה בצד שמאל לא יודעת להגות ש' כראוי מגיע לה מקום נפרד?!
איפה היושר?
וזה עוד אחרי שהן ממש ממש דומות לה...
ותמיד הן מששות אותה,
עולם רע ואכזר,
אין צדק,
תמיד מקפחים אותה,
וואה וואאה...

קול שקט לחש לה באזן:
גם לעין יש שני מקומות -
עין רעה ועין טובה!

כל העובדות המובאות כאן מגובות בהוכחות מוצקות ובתיעודים ברורים שאין בהם כל ספק. ניתן לשלוח בקשה לקבלת חומרים למייל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי> וטוב שכך, כמו כן אנו זקוקים לתרומות לצורך הפצת המידע הקריטי.

הקדמה

1. קצת היסטוריה: עד מלחמת העולם השנייה אף אחד לא התעטף בסוודר, כפי שניתן לראות בתמונות מאותה תקופה שפריט הלבוש הזה נעדר מהן וכפי שיעידו ישישים שחיים אתנו מאז.
יתכן שהביגוד הבסיסי דאז היה איכותי ומחמם יותר ויתכנו גם תרחישים נוספים, אך קודם כל - אלו העובדות.

2. האינטרס של יצרניות הטקסטיל לשווק פריטי לבוש נוספים – הוא ברור. מוכרים גם ניסיונות נוספים שלהם מפעם לפעם למנף רווחים בשיטה הזו כמו: ביגוד בובות אמריקאיות; יריעות הצללה; אפודים זוהרים; מגיני מזרן ועוד.

אותם יצרניות רוכשות בקביעות נתחי ענק של פרסום דיגיטלי בסכומים בלתי נתפסים, כמו-כן מוכרות דרך אתרי אינטרנט בסך מכירות גדול יותר מכל החנויות שלהן יחד. הפרסום באינטרנט מפרנס בסופו של דבר את יצרנית מערכות ההפעלה של המחשבים Microsoft שבעליה – ביל גייטס תורם מאתיים מיליון דולר בשנה לארגוני הסביבה הנלחמים בהתחממות הגלובלית. הוא גם תועד כשחשב בטעות שהמיקרופונים כבויים, אומר במפורש "המלחמה בהמסת הקרחונים היא מלחמת העולם השלישית". כמו-כן הוא נצפה ביום סגרירי ללא כל סוודר כשלמעשה חולצה מכופתרת בלבד עוטפת את פלג גופו העליון.

3. הכוונה לחבל בטמפרטורה העולמית איננה חדשה וכפי שמבואר בגמרא 'הכול בידי שמיים חוץ מצינים ופחים'. עוד כשהיו בני ישראל במדבר התמודדו מול מלחמת עמלק שמטרתו הייתה לקרר את האמבטי כמרומז בכתוב 'אשר קרך'. זרע עמלק מנסה בכל הדורות להמשיך ולקרר – והוא לא התייאש גם ב-2020. ביל גייטס הנ"ל מסרב לחשוף את מבנה הד.נ.א. שלו שם רואים באופן ברור מאלו שורשים הוא מגיע.

4. בעשרות השנים האחרונות קמו לא פחות ממאות ארגוני סביבה שמטרתם המרכזית כאמור: מלחמה סביב שינויי האקלים, כאשר ההתחממות במשך חמישים שנה מסתכמת במעלות בודדות. בתקציבי הענק של אותם ארגונים ניתן היה לממן מיזוג בחינם לכל אזרחי העולם ולהישאר עם עודף, מה שמצביע על כך שנחלי הזיעה שלנו לא ממש בראש מעייניהם.

5. עם ההתפתחות הטכנולוגית שילבו היצרנים רוכסנים בסוודרים, בהם ניתן לשתול בקלות שבבים מתקדמים. כדי למנוע נזקי מים של מכונות הכביסה, משתמשים בבד ובצבע הדוהים במגע אדוק עם מים – כך מתנזרים הצרכנים מלכבס את הסוודרים. ההוכחה לנתון הזה משתקפת בעליית המחירים התלולה שגרם צירוף הרכיב הטכנולוגי הזה – שמחירו למרבה החוצפה הושת על הצרכנים.

6. מחקר של האוניברסיטה הרשמית של סודן קובע חד-משמעית: הסוודרים לא מגנים מקור ומצינון! מתנדבים שלבשו סוודר ונחשפו לתנאי קור – פיתחו תסמיני צינון באותה מידה של אלה שלבשו סוודר-פלצבו. אבל אנו לא זקוקים למסקנות של מדענים ידועי-שם, שחזור של מלאי הטישו שצרכנו בחורפים קודמים מבהיר היטב את התמונה העגומה.

מחקר נוסף מגדיל לטעון שסוודר גורם לתוצאה הפוכה: אשליית המיגון שמייצר הסוודר גורמת למעט בשיטות חימום אמיתיות, בנוסף: הסוודרים גורמים להזעת יתר ולכבדות כללית שלבסוף מביאה להסרתו.

ההסבר המדעי לכך הוא שהסוודר איננו מחסל אושיות קור אלא צובר אותן, הרפלקסים הטבעיים של הגוף מושבתים בגלל הסוודר, מה שגורם למגע שקט עם קור רציף.

7. מיתוג הביגוד כחלק מאסטרטגיה לחימום הגוף נובע מגישה מערבית-ליברלית שיסודה בנצרות הפרוטסטנטית שלבוש אינו נדרש לשם צניעות האדם. הגישה הזו שמקודמת באובססיביות מאז מהפכת ילדי הפרחים, היא אם כל חטאת ומחוללת הפריצות הגדולה ביותר של המאה העשרים והעשרים ואחת.

8. כדור השלג של התעשייה הענפה שצמחה סביב הקור ושות' הגיע למימדים אדירים. השלב המוקדם שלפני הקור – חיזוי מזג האוויר – לבדו מאייש אלפי משרות ברחבי העולם המשתמשים בציוד מתקדם בשווי מיליארדים.
כמו כן: כלי התקשורת כולם מקדישים באובססיביות פינות קבועות לעדכוני ה"חזאים", מהעיתונות המעניקה שטחים נאים המוערכים באלפי שקלים ליום לפינת התחזית, ועד הערוצים שבכל מהדורת חדשות נועצים את תחזית מזג האוויר בחוסר פרופורציונליות בולט לערך החדשותי שלה. למרבה הבושה גם התקשורת החרדית מגוייסת למסע השיווק המכוער הזה.

אל סחרחרת הכספים הלזו מצטרפת גם החסות הניתנת לתחזית מידי תאגידי הענק של המשק. מעולם לא עלה רעיון להעניק חסות לעדכון חוץ או פלילים, רק מזג האוויר זוכה לפריווילגיה כזו. הדברים ניתנים לבדיקה בכל רגע נתון ע"י פתיחה של עיתון אקראי או הפעלת ערוץ רדיו.
שורה ארוכה ובלתי נגמרת של מוצרי חימום שרובם ככולם מיוצרים במדינת סין הידועה בפגיעה בזכויות אדם ושאר מרעין בישין. מעילים, צעיפים, כפפות, סוודרים, מחמם אוזניים, כובעי גרב וכו' וכו'.
שלא לדבר על מוצרי החשמל שהומצאו עבור המערכת המשומנת הזו: תנור ספירלה, מפזר חום, מזגנים, רדיאטור, תנורי אמבטיה, מקרן חום, תנורי לד.

חותמים את העיסקה חברות התרופות שידם רב להן בתרגילים עסקיים מפוקפקים והן כמובן לא חשבו לוותר על חלקן בהונאת הענק הזו עם מגוון תכשירים "רפואיים" להתמודדות עם צינון: אקמול צינון, נורופן צינון, טבע קולד, קל-גרון, קולדקס ועוד שמות שאין הכתב סובלן. באופן מתמיה הוחרגו כל אותם "תרופות" והן ניתנות ללא מרשם רופא, זאת במטרה לדלג על מעצורים שעשויים אי-אלו רופאים הגונים שעוד נותרו במערכת.
השאלה הגדולה היא: איך יתכן שאחרי כל אותם מוצרים שנועדו כביכול להגן עלינו מפני הקור – עדיין משגשג שוק תרופות למצוננים?
התעשייה הנ"ל מגלגלת מאות מליארדי דולרים בשנה ומהווה רכיב משמעותי בכלכלת העולם. הסרת מסך העשן מעל פניהן תגרור בהכרח את תרחיש האימה של מדינות העולם: טלטלה כלכלית עולמית.

9. לא רבים יודעים אבל המלחמה הקרה שהתנהלה לפני כחמישים שנה בין מעצמות העולם, זכתה לשמה בעקבות מאבקים סביב תעשיית הקור שהיו הגורמים המרכזיים שלה.

10. מאלפי הפניות שהגיעו למערכת עולים סיפורי זוועה על בתים שהתפרקו וכוללים שנסגרו סביב היתקלויות קור כמו וויכוח על סגירת חלון או הפעלת מיזוג.

תכנית הפעולה שלנו מגובה על ידי גדולי הרבנים מכל החוגים שבשלב זה מעדיפים לא להיחשף מאימת נקמת קונצרני הענק.

בס"ד

מוזמנים להגיב על יצירות מהאתגר הדו שבועי.
בהצלחה רבה!

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ כְּשֶׁאֵלֵךְ לְדַרְכִּי,

בְּצֵאתִי אֶת הַבַּיִת וָאֶשַּׁק לַהֵיכָל.

כְּבָר הוֹתִיר זִכְרוֹנֵךְ רִשּׁוּמִים בְּתוֹכִי,

לִמְחוֹתֵךְ מִסִּפְרִי מִי יוּכַל - -



כִּי דָּלַק, הָיָה כָּאן אֵשׁ,

שָׁנִים שָׁנִים שֶׁל בְּעֵרוֹת.

אֲנִי פִּרְיֵךְ, הָיִית כְּמוֹ עֵץ,

עוֹד מְסַעֶפֶת בִּי פֹּארוֹת.



וְגַם כִּי אֵלֵךְ אוֹ אַרְחִיקָהּ נְדֹד;

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד וּבְרִית עוֹלָמִים.

נָתַתְּ בְּלִבִּי לְהָבִין וְלִלְמֹד,

זָרַעְתְּ בִּי גַּדְלוּת; הִשְׁקֵית אֶת דָּמִי.



עוֹמֵד עַל סַף-מִפְתָּן, נִרְעָד,

אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, כְּלוּלַת אַהֲבָה.

סוּפוֹת בְּתוֹכִי כְּשֶׁאָנִיף לְךָ בַּיָּד

וְאֶלְחַשׁ לָךְ - שָׁלוֹם, יְשִׁיבָה - -

וילכו השניים,
אדון ועבד
בחוצות קריה.
ויבואו אצל דוכן
ויעמדו לפני מרכולת
וישאל האדון את עבדו:
התקנה?
ויקנה.
וילכו שניהם יחדיו.

ויבואו ויעמדו אצל
חנות מגדנות
ויאמר האדון אל עבדו:
קנה!
ויקנה.
וילכו שניהם יחדיו.

ויעברו בסמטת החייטים
ויראו מקטורן נאה.
ויצוו האדון על עבדו:
קנה!
ויקנה אף את המקטורן הלז
וילכו שניהם יחדיו.

ויוסיפו עוד להלוך, וייפול מבטם
על מרבד אפיריון מהודר
ויצוו האדון על עבדו:
קנה!
ויתמהמה העבד אך הפעם
ויאיץ בו האדון לבלתי המרות את פיו
ויעש עבדו כן, ויקנה.

ויבואה עד מפתן הבית
ויבט העבד כה וכה
ובידיו רכישות למכביר
אולם את אדונו-
לא הוסיף עוד לראות.

ויבוא העבד הביתה בגפו
והונו- האדון, בשוק נותר.

חשבת על זה? את האמת, חשבת על זה?

לא. לא חשבתי על זה. בעצם, איך באמת לא חשבתי על זה?

אתם חשבתם על זה? כי אני לא חשבתי על זה, והנה תראו איך היום גם אני חושב על זה.

הם פשוט לא רוצים שנחשוב על זה. הם עושים הכל שנחשוב, אך רק לא שנחשוב על זה.

תחשבו על זה, כולם כבר חושבים על זה, ורק הם לא חושבים על זה?

כשאני חושב על זה, אני כולי צמרמורת. אני חושב שלעולם לא אפסיק לחשוב על זה.

ועכשיו, כשאני חושב על זה - על מה חשבתי פעם לפני זה?

לא רוצה לחשוב על זה.

מוקדש לעולם הישן והישר שהולך ונמוג. הולך ונעלם.

חֲלוֹמוֹת יְדַבֵּרוּן

סֻלָּם הָפוּךְ רָאִיתִי:
רַגְלָיו בָּאֲוִיר, גַּם רֹאשׁוֹ הַשָּׁמַיִם
נִשְׁעָן אֶל הֵיכָל
וְשַׁעַר נָעוּל בְּפָנַי; אִם רָצִיתִי
לָבוֹא בְּתוֹכוֹ לֹא אוּכַל.

דָּפַקְתִּי דְּלָתַיִם כְּרָשׁ וּכְדָל
וּתְשׁוּבָה לֹא הָיְתָה לִי.
זֶה בֵּית אֱ-לוֹקִים, וְאֵיכָכָה אִישַׁן?
אִם אָרְכָה לִי הַדֶּרֶךְ, עֲדַיִן טוֹבָה
וּמַדּוּעַ אֶחְדַּל?

וְלִי לֹא הָיְתָה כָּל תְּשׁוּבָה.

כִּי חָרַב עוֹלָמִי הַיָּשָׁן;
נִבְנוּ בּוֹ טִירוֹת שֶׁל חֲלוֹם, אֲיֻמִּים
בְּהָקִיץ. עֵת אִישַׁן, וְאָעִירָה
יָדַעְתִּי רָזֵי מַחֲזוֹת
שֶׁנִּדְמוּ לִי כְּקֶסֶם, לֵילוֹת וְיָמִים
צְבָת בִּצְבָת אֲחֻזּוֹת.

מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ נְהִירִים לִי
שְׁבִילֵי הָרָקִיעַ.
אַף פַּעַם יָדַעְתִּי לִפְתֹּר חֲלוֹמִי
מוּל מַחְשׂוֹף הַלָּבָן.
גַּם הָרוּחַ הַזֶּה, שֶׁלְּפֶתַע הִגִּיעַ
וּלְפֶתַע הָלַךְ, וְהוּא מִי?
לֹא יָדַעְתִּי. אַף שֶׁמֶץ מוּבָן.

עַתָּה, הִנְנִי וְאֵלֵךְ בֵּית הַשֵּׁם.
אָבוֹא בִּשְׁעָרָיו
מְזֻכָּךְ, מְטֹהָר [כְּבָר אֵינֶנִּי אָשֵׁם]
וְאָשִׁיר לוֹ שִׁירָיו.

* * *

יָרַדְתִּי בְּזֶה הַסֻּלָּם, כְּמַלְאָךְ
וְאָדָם עָלִיתִי.
לוֹ הֵבֵאתִי פְּנִינֵי אַהֲבָה.
אִם קִבְּלָם, וְסָלַח
אָז יָדַעְתִּי:
הָיְתָה לִי תְּשׁוּבָה.

היי, כותבת סיפור שאחד מגיבוריו חולה בסכיזופרניה.
כמובן שפתחתי ספרים ואתרים כדי לקבל מידע מדויק ואמין. אך אשמח לעזרה נוספת. (למידע שלא הצלחתי לקבל/להבין)

האם חולי סכיזופרניה יכולים להקים משפחה ולגדל אותם בצורה בריאה?
איך מגלים את המחלה הזאת?
ועד כמה אחוזי תפקוד יכולים להגיע החולים?

מכירים באופן אישי חולה סכיזופרניה ותוכלו לענות לי בצורה אישית?

תודה מראש!

אז ככה- אני כותבת כרגע סיפור קצר מנקודת מבט של נוער מתמודד, ומתלבטת קשות לגבי שימוש מסלנגים; מצד אחד בלעדיהם הסיפור לא יהיה אמין, ומנגד, שימוש בהם עלול להוריד את הרמה של הסיפור.
מה אומרים?

מה דעתכם? מה נראה לכם? מה אתם אומרים?
הצביעו והשפיעו...

"שאאאלום לכם וערב טוווואוב!"
מחיאת כף בודדת נשמעה באולפן הטחוב.
"איתי הערב נמצאת הכוכבת הגדולה שכווולכם חיכיתם לה, הרוח הצעירה והשחרחרה שפרצה בבת אחת אל קידמת הבמה, קבלו את פריידי השחורה!!!" הנערה הכהה והנמרצת שישבה על הכסא האדום לא התרגשה במיוחד. היא רק התמתחה בפיהוק והציצה בשעון שלה.
השד מרכוס נאנח. קשה לו עם כאלה מרואיינים.
הוא אזר את כל מיתרי הקול שלו ופרץ בצרחה מטורפת:
"אתם מוכנייייםםםם????"
מחיאת כף בודדת נשמעה באולפן הטחוב. ברנרד המפיק שפשף את ידיו האדומות והצטנף לתוך הגלימה השחורה שלו.
מרכוס פתח בראיון.
"שלום לך פריידי השחורה, מה שלומך?"
"סבבה." היא אמרה. "שום דבר מיוחד."
"את... את הצלחת לשבור את תקרת הזכוכית, פריידי. זה לא דבר שהרבה זוכים לו. באת ממגזר סגור וסגפני כל כך, והצלחת בבת אחת להגביה את עצמך לגובה מטורף. ההערצה שאנשים רוחשים לך לא הגיונית בהתחשב בגיל שלך! את כוכבת עללללל!!!" מרכוס ליהג להנאתו.
"ט'נק יו." היא מלמלה ורפרפה על הסמרטפון שלה.
"טווואווב, אז אולי תספרי לנו קצת על היכולות שלך?"
"אני שודדת מקצועית." היא לחשה בקול אפל. "אני יודעת איך להוציא מאנשים את הכסף שלהם מהמקומות העמוקים והסגורים ביותר של נפשם."
"אההם. ומה הם שיטות הפעולה שלך?"
"דרכים מתוחכמות ואכזריות עד מאוד. אני פועלת בשיטות פסיכולוגיות קשות לפיצוח, בעורמה בלתי נתפסת. מבצעים מפוקפקים ומכירות חיסול תככניות. מיטב נשקים השייכים לרמה הגבוהה ביותר של רוחות הרפאים. "
"וואו." נדהם מרכוס באמת ובתמים.
"ומה היכולות שלך?" שאלה פריידי בסקרנות.
"יש לי טרנזיסטור בבטן. סתאאאאםםם..."

פרק א

הפמליה יוצאת ללא מילים, והדלת נסגרת בעדם בקול אוושה רכה.

לאולידה אינו אוהב את הגוש שנתקע בגרונו, ולא את הנוקשות שעוטפת את שרירי פניו.

"גדלת", אטלס מביט בו בחיבה, מתיישב על הספה האדומה. "אתה כבר בן תשע עשרה. שב".

הוא מציית, קפוא.

"אני איני צעיר עוד". אטלס נאנח, בוחן את אצבעות ידיו הגרומות. "דנו על כך היום בחדר הישיבות. לא מומלץ למלך למות בלי למנות יורש עצר".

לאולידה בוהה באביו, הלום. "אתה תחיה עוד שנים ארוכות וטובות, אבא".

"הלוואי". אטלס מרים מבטו אל תמונת דיוקינו של אביו, מנוחתו שלווה. "גם סבא חשב כך ולא מינה אותי רשמית לפני שמת בקרב. אני לא רוצה לחזור על הטעות הזו".

לאולידה מכאיב לעצמו כשציפורן אצבע ימין נכנסת עמוק אל כף יד שמאל. היום הזה היה אמור להגיע עוד עשרים שנה. לא עכשיו. במיוחד לא עכשיו.

"אינך שמח".

הוא מתנשם, מחפש מילים. "אני שמח מאד, אבא. אבל זה-"

המלך ממתין.

לאולידה משתנק. הוא חייב לומר משהו. "זה- זה מלחיץ".

שפתיו של אטלס מוצרות לרגע. "כשתהיה מלך תצטרך לשמור על יציבות שליטתך בתגובותיך בשעות לחץ, ילד".

לאולידה דומם.

"הבנת?"

"כן, אבא".

"נהדר. ועוד דבר – יורש עצר חייב לעצמו אישה. אתה צעיר עדיין, אני יודע, אולם הגיע זמנך".

"כן, אבא".

"טקס ההכתרה יערך שבוע הבא. טקס הנישואין יערך שבוע לאחר מכן. חשבתי על בת לפירים".

"כן, אבא".

"אני רוצה לשמוע את דעתך".

לאולידה דומם, חזהו עולה ויורד בקושי. "אין דרך לדחות מעט את המינוי?" הוא שואל לאחר דקה ארוכה, "בשנה שנתיים? אני עדיין צעיר, יש לי עוד מה ללמוד-"

גבותיו העבותות של המלך מתקרבות אחת לשניה. "כמדומני שהסברתי לך למה אני ממהר".

הישיבה דנה על כך. וכשישיבה חותמת על משהו, קשה עד מאד לבטל את ההחלטה.
אז הוא ילבש את הגלימה האדומה, יצא אל הכרכרה באון ויהנהן לקריאות 'יחי יורש העצר'. ובטקס ההכתרה יחייך בדיוק כשצריך ובדיוק בזווית הנכונה, ינוד בראשו שלוש פעמים בשעת קריאת ההשבעה, ילחץ ידיים נלהבות ויברך את הנתינים בנימוס נסיכי. ולאחר מכן, שעה לאחר סיום הטקס, יהיה עליו לפגוש את בת לפירים.

והוא אינו רוצה להתחתן עדיין.

כלום יש לו בררה.

יש את הספרים האלו, שהם רבי מכר גם בזכות עצמם וגם בגלל שהעלילה בנויה באופן מיוחד.
זאת אומרת, שיש בהם מוטיבים שנותנים לסיפור קסם מיוחד.

אם נעקוב אחרי דרך בניית העלילות מה הופך סיפור למה שהוא,
אפשר לקבל רעיונות כיצד לכתוב סיפור מרתק במיוחד.
הערות:
1) לכל אחד כמובן יש זווית שונה בקריאת הסיפור, ויש מקום לכולם.
2) אם כי יש מוטיבים שחוזרים על עצמם במספר וריאציות וז'אנרים, מה שאומר שהם ממש מוצלחים.

בְּעִתּוֹ

הַחֹרֶף חָזַר לְנַגֵּן לַחֲנוֹ הַטָּמִיר
מַלְחִין טִפּוֹת תָּוִים שְׁקוּפִים
בִּסְרִיג שׁוּרוֹת מְסֻלְסָלוֹת
נֶעֱלָמוֹת
מַנְגִּינוֹת מִתְהַוּוֹת וְעוֹלוֹת
בְּאִלְּמוּת
צְלִיל סָמוּי, בְּלָשׁוֹן זְהוֹרִית
עוֹלָם שׁוֹתֵק, מַקְשִׁיב.

הַגֶּשֶׁם מוֹרִיד.
הָרוּחַ מַשִּׁיב.

מִלֵּב גַּלְגַּל דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת
כְּבֵדוֹת מִן הַצִּנָּה, נֶאֱצָרוֹת מִכְּפוֹר
וַעֲצוּרוֹת
מִלַּהַט לְכִידוּת.
מַשָּׁב שָׁלוּחַ, מְפֻרְכָּס אָפֹר
מֵאוֹצָרוֹת
בְּלַחַשׁ רַךְ, מָדוּד.
הָרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בַּשְּׁלוּלִית.

מִחוּץ, עֲרִיף הַנְּשִׂיאִים.
בַּחֶדֶר, אַפְלוּלִית.

אַנְשֵׁי עָמָל מְכֻנָּסִים בִּמְעִילָם
בְּשֶׁקֶט, צוֹעֲדִים בֵּין הַטִּפּוֹת
וּבֵין הַנְּתָזִים.
הַתַּלְמִידִים, בְּלֹא פִּטְפּוּט
שׁוֹתְקִים אֶת הַשִּׁעוּר שֶׁלְּמוּלָם
וּמְעִזִּים
לַחְלֹם בְּדֶרֶךְ חַלּוֹנוֹת.

זוֹ מַנְגִּינַת גִּשְׁמֵי בְּרָכָה.
זֶה קוֹל עֲנוֹת.

וְאָמְנָם הָאִישׁ הַזּוֹכֶה

לְהִתְעַלּוֹת בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה,

לְהַפְרִיחַ בְּצֵל הַשְּׁמָמָה

מַטָּע שֶׁל אֱמוּנָה תְּמִימָה.

וְיַשְׁקֶהָ מִדֵּי יְמָמָה,

בַּצֶנַע, וְאִישׁ לֹא יִשְׁמַע,

יְהוּדִי פָּשׁוּט הוּא דָּמָה,

אִילָנוֹת בְּשׁוּרוֹת אֲדָמָה.

אֲבָל בִּכְתּוֹש יִסּוּרִים

אֶת זֵיתֵי נִשְׁמָתוֹ הַשְּׁלֵמָה,

כְּיוֹם מָסִּיק, שְׁכוֹל וּגְמִּימָה,

יָזוּב אָז שַׁמְנוֹ בְּרָמָה.

וְשֶׁמֶן כָּתִית זַךְ יִדְמַע

מִגְּבוּרָתוֹ בְּיוֹם אֵימָה,

הָאֵר לִי בַּנֵּר, עַל נַפְשִׁי שֶׁכָּמְהָהּ,

מִיִצְהָרָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה.