קהילת כתיבה מקצועית

"ועל כן כל האיש ירא חטא ורך הלבב, לא יוריד המסכה מפניו, ולא ירא מאף אדם". הראשיבה חבש את מסכתו לפניו וירד מהבימה.
שקט השתרר בהיכל. מאות הפרצופים עטויי התכלת הנהנו. בחור אחד סורר הרים את המסיכה לאפיו והידק אותה בתנועה רבת משמעות.
זמן חורף. היר ווי קם.
#
המעוירר קם מלא נדיבות היום. הוא העיר כל חדר בניחותא, מחלק מסיכה תכולה לכל מתמיד או ציקאבער, ללא הבדלי מעמדות.
אני, כהרגלי בענייני גלגולי נשמות ושהייתן בשמיים טרם תרדנה לארץ הפלאות, המשכתי בגלגול נשמתי.
"צצצ" צרצור נשמע ליידי. "יוסלה", פתחתי עין אחת. חס על השנייה שלא תתרגל לאור.
"יוסלה, מחלקים מסיכות. קום כבר" קמתי. התיישבתי. מילה אחת יצאה מפי, "למה?"
"הראשיבה החליט שאם הולכים כל היום עם סיכות, הוא מממן אותם".
ניגבתי את ידי בנמרצות לא תואמת שעה, אברומי יודע מה הוא מדבר.
#
עשר בלילה, עמדת הטלפונים תפוסה.
זלמן מדבר שעות עם אמא שלו, מספר לה את כל קורות האתמול והמחר.
"אז את שומעת? לא נעים לי שיוסלה מחכה פה מאחוריי".
אני ממסז' לא את הגב ולו לא נעים!
"יוסלה, זה גבוה כזה. אח של קרויזר מהכולל של אבא".
שיסיים כבר. נו.
"קיצר, המסכה נורא מעצבנת, ו--- לא יודע. כואב לי הראש מזה. אבל הראשיבה אמר. אז מה אני יעשה? מה, אני יוריד?"
עמדת הטלפון השלישית התפנתה. הענקתי טפיחה עזה לגבו של זלמן, הלה התכווץ על מקומו וחזר לגודלו המקורי.
0527662266- תפוס. תפוס. פנוי. "הלו?"
"אמא?" מבט לצדדי ואחורי, אני לבד. אחת אפס.
"יוסלה! מה שלומך? לא שומעים ממך!" קולות של בישול עלו מהטלפון, יש בי משהו מתגעגע.
"בסדר".
אמא נאנחה, "מה חוץ מבסדר?"
תורי להאנח, "נחנקים".
קולה של חדווה נשמע מבעד לשפופרת, "יוסלה! תפרט קצת! למה אתה כ-זה בן?"
"חדווה, אני מדבר עם אמא, לצורך העניין".
אמא מתערבת, "למה אתם נחנקים? מה יש?" מישהו התחיל למסז' לי את הגב, אני מתחיל להקפיץ את הרגל.
"פשוט. אנחנו כל היום עם מסיכה. מי שמוריד את המסיכה שה' ישמור איזה לינץ' מבטים עושים לו כל השיעור. וסיוט סיוט סיוט. אי אפשר ללמוד ככה בכלל, אבל שורדים".
עכשיו זמזום שורט לי את האוזן, אני מסתובב לאחורה, מפספס את תגובת ההזדהות של אמא וחדווה.
"טוב, אמא. חייב לסיים. לילה טוב!"
#
"סרולוגית יעזור?"
המזכיר העיף מבט על המסיכה שעל סנטרי. "לא יעזור קרויזר. כלום לא יעזור".
"אבל היה לנו כבר קורונה! עשינו כל הישיבה בדיקות! ואני יצאתי חיובי! וגם קרויזר וגם רכניץ וכהן!" אברומי דפק על השולחן נחרץ.
המזכיר הרים את הדף שהתעופף על הרצפה ואמר, "רבייתי. זה ההחלטה של הראשיבה והצוות. קבלו זאת בהבנה. זיי גיזונט".
אברומי ניסה להוציא עוד מילה, אבל המשגיח שנכנס לפתע הניס את כולנו באחת מחדר המזכירות. אברומי העיף את מסכתו לתקרה, וזו נתלתה על המנורה המתנדנדת.
"לדיראון עולם, תשאר המסכה הזו. כאות הנצחה לקידוש השם הנורא והאדיר בלימוד תוך הרג וחנק". הכריז מוטי נרגש. עמדנו כפופים סביבו. אברומי התחיל להתחזן,
"קל מול----א. רחמייייים". קרצתי למוטי, ושנינו התחלנו בריצה שפופה מתחת לעיניו העצומות של אברומי, מתירים למסיכה לנוד בשובבות מתחת לאפינו.
#
היום כבר התחילו לריב מי חזן בשחרית. אין חיוב לאף אחד. וכולם רוצים שעת נשימה קלה ואמיתית של אוויר חופשי וצלול בלי מסיכה.
אני ניצחתי.
"..ועל כל ישראל ואמרו אמן". אמן חנוק נשמע מאחוריי. החנוקים מאחוריי החלו למלמל עלינו לשבח. הסתובבתי לאחורי, והרמתי את הסידור מהעמוד.
המשגיח נעץ בי מבט מוזר. הרמתי את גבותיי לשאלה. הוא סימן על לי על האף, ריחרחתי.
"הכל בסדר, אני מריח", אותתי למשגיח בתנועות ידיים. המשגיח הזעיף פנים, והתרחק צעד אחד ממני. התקרבתי אליו, אולי הבעיה היא באיפה שאני עומד?
"משיכה, קרויז'ר, אתה שריך לשים משיכה" מלמל מישהו שורקני לתוך אוזני.
אה, מסיכה. בטח בטח. לקחתי לגימה גדולה של אוויר.
#
מוצאי שבת על הגג. רובי עם גיטרה ושירים של קמפה. ריח חזק של קפה שחור באוויר. מסיכות שחורות באווירה.
על הגג אנחנו מתירים לעצמינו. לשם הצולניקים לא עולים, ולנו רווחה נשימתית. "חוץ מזה שאנחנו באוויר הפתוח" טרח אי מי להזכיר, וכולם גיחכו.
לשלום הבריק רעיון, כולנו הוצרכנו לשתוק כי 'הקול שלו נחרך בגלל המסיכה, שלא רואים את תנועות הפה, אז הוא צריך לצרוח'. סוף ציטוט.
"קיצר א- מייעשה, אמרנו, הראשיבה הרי אמר. לא יפה לבוא בלי מסיכות. זה כאילו מרד. זה יהיה ממש פסאטנישט. אז החלטנו" הוא לגם אוויר והמשיך, "שמחר, כולם הולכים עם מסיכות שחורות. לאות מחאה". מחיאות כפיים הדהדו בגג.
"צריך לקנות מסכות!" נזעק זלמן בחוסר אונים. שלום חייך מאוזן לאוזן, מוציא משקית שחורה מסיכות שחורות משחור. זלמן שמט את כתפיו ברווחה.
"שניה, חבר'ה" מצאתי את עצמי מחזיק חבילת מסיכות. "צריך להביא את המסכות למעויירר, אחרת מה עשינו פה?" כולם סביבי הנהנו.
#
עיניים מצומצמות מחיוך נראו מבעד למסכות השחורות. קול תפילה אדיר נשמע מההיכל. נעמדתי עם מוטי מאחורי השולחן של הראשיבה. מחכים לאקשן.
התפילה הסתיימה תוך להט שחור דקדושה.
כבר החלו להשמע טענות שהמסכות השחורות מאווררות יותר, כשהראישבה דפק על הבימה.
שקט הושלך בהיכל.
הראשיבה הסיר את המסכה באיטיות והחל לומר בקול מדוד, "אנחנו רואים את הנאקה והזעקה שלכם. אנחנו רואים את הלימוד תורה שלכם במסירות נפש ממש. מכל מקום מגיעים אלינו דרישות שלום על קידוש ה' שהישיבה שלנו עושה בעולם. אבל, מאחר ומדובר בבריאות הנפש של הבחורים היקרים שלנו. החלטנו, המשגיח המנהל ואני, לאשר את חבישת המסיכות השחורות".
בום.
אף אחד לא הפר את הדממה. מאות הפרצופים עטויי השחורים הנהנו. בחור אחד סורר הרים את המסיכה לאפיו והידק אותה בתנועה רבת משמעות.
#
אתמול, שדיברתי עם אמא. הסברתי לה את כל ההסברים למה כבר לא חנוק לנו, ולמה על פי כל הבדיקות המדעיות מסיכות שחורות פחות חונקות ויותר מגינות.

סדר א.

הַגְּמָרָא נֶאֱבֶקֶת בִּי,
הִיא מַחֲלִיקָה לִי מֵהַיָּד כְּמוֹ גּוּף שֶׁל דָּג מְפַרְפֵּר מֵהַמַּיִם,
זְנַב הַסּוּגְיָה חוֹמֵק מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתַי,
חוֹבֵט לִי בַּפָּנִים,
הַסְּנַפִּירִים חוֹתְכִים לִי אֶת הַיָּדַיִם,
שׂוֹרְטִים בִּי אֶת הַלֵּב.

אֲבָל הַסּוּגְיָה צוֹלֶלֶת מִמֶּנִּי אֶל מַעֲמַקִּי יָם הַתַּלְמוּד
וְאֵינִי מַעֲלֶה בְּרִשְׁתִּי דָּבָר,
וְאֵין בְּחַכָּתִי מֵאוּם.
נוֹתַרְתִּי, עִם יָדַיִם פְּצוּעוֹת וְאוֹקְיָינוֹס גַּעְגּוּעִים,
לַתּוֹרָה, שֶׁהִיא אַיֶּילֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן
וְכָל כִּיסּוּפַיי וּמַחְשְׁבוֹתַיי בָּהּ כָּל הַיָּמִים.


בין הסדרים.

לְכָל הַטִּפְּשִׁים, שֶׁחִיכּוּ אִיתִּי בַּתַּחֲנָה
וְהִשְׁמִיעוּ קוֹלוֹת שֶׁל לְוָויָה.
לְכָל הַלְּחוּצִים שֶׁצָּוְוחוּ, נָהַג! נָהַג!
לְכָל הַקּוֹדְרִים, שֶׁהִזְעִיפוּ לִי פָּנִים.

עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם!


סדר שלישי.

לַמְרוֹת שֶׁהִתְאַבְרַכְתְי,
וּשְׂרִידֵי רַוָוקוּתִי שֶׁנּוֹתְרוּ
נָשְׁרוּ זֶה מִכְּבָר,
וּכְבָר אֵינִי יוֹצֵא הַחוּצָה בַּחֻולְצָה חוּץ לַמִּכְנָסַיִים,
(וּכְבָר אֵין קוֹרְאִים בִּשְׁמִי, אֶלָּא "הָרַב גֻּופְזַר")
עֲדַיִין, מִידֵּי פַּעַם,
עַל הַגָּדֵר שֶׁמּוּל לְהָרִים,
אֲנִי יוֹשֵׁב וּמְנַדְנֵד רַגְלַיִים.
וַעֲדַיִין, מִידֵּי פַּעַם,
אֲנִי יוֹצֵא וְהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב עִם אוֹזְנִיּוֹת,
וְשָׁר בְּקוֹל,
אֶת כָּל הַמִּילִּים.

אי סדר.

נוֹלַדְתִּי פֶּרֶא,
כְּמוֹ יַעַר
כְּמוֹ יָם.

חָלְפוּ שָׁנִים,
וּמֵהַיַּעַר כָּרְתוּ עֵצִים לְדַפֵּי הֲמוֹן סְפָרִים.
אֶת הַיָּם דָּחַק שׁוֹבֵר הַגַּלִּים.

וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ בֵּין אוֹתִיּוֹת,
לְבַקֵּשׁ אֶת הַשָּׁמַיִם.

בס"ד

לא יודע איך קוראים לסוג כזה
של כתיבה, תגדירו לי אתם.


הלב לא מושך, כוח הרצון לא מתפקד.

שעמום מזדחל, חוסר אונים מתסכל.

מחשבות תקועות, לא מצליחות להמריא.

לא רוצה לצפות פני עתיד, לא מעוניין שהעבר יחמיא.

מסתבך בהווה, טועה ותוהה.

רגשות מפוצצים, לא מסוגל לציית להגיון.

נמאס לחשוב, מת לישון.

"מוחין דקטנות"

ארחיק נדוד, אסע ברכבת.

עולה לקרון, לא יודע לאן.

מסתבך בעיר זרה, מי גר כאן.

מדשאות ירוקות, בתים גדולים.

ספסלים נוקשים, קילופי צבעים.

כלב מתקרב, לא מצטמרר.

"מסכה על האף" כך איש נרגן, נזעף.

דמדומי חמה, אתפלל מנחה.

נצמד לעץ. "בחורצ'יק, עשירי קודש בוא תצטרף".

פועלים עמלים, מיוזעים, "פתח אליהו".

שבעה אומרים קדיש. דבר תורה?

"בכבוד", לא מותירים ברירה.

חוזר העירה, תחושה נינוחה.

מחר יום חדש מתחיל.

"מוחין דגדלות"

2:45.

'בוקר טוב עולם', צחק מסי בהודעה. אימוג'י מלגלג. זהר הניח את הפלאפון בצד, נותן למזגן לפרוע את שערו המקורזל.

פחיות אקסל ובירה התגלגלו לצד המיטה, וכרזות תלושות מעיתונים נתלו בעקימות עם דבק חשמל סגול מעל לקירות האפורים. מראות לעיני כל את דעותיו על המדינה ועל קברניטיה. עוד יום שחור צהוב שיעבור כמו שעברו קודמיו, חיוך ציני נתלה על פניו המנופחות משינה של זהר. שחור צהוב, שילוב חביב.

זהר נטל את הפלאפון לידיו, והחל לעבור על ההודעות שנשלחו במהלך שינתו הארוכה.
מסי 20 הודעות.
'לא יישן הבחור', גיחך זהר בקול, ושלח לו אימוג'י נוחר עם כיתוב, 'לך לישון, כלב. אני לא אסחוב אותך כשתקרוס, גם אם זה יהיה בכיכר המדינה'.
אמא 2 הודעות קוליות. הוא נאנח ושם את הפלאפון לידו על ספיקר;

' זהרוש כפרה עלייך, מה קורה? כבר תשע ואתה לא זמין. תראה לי אות חיים שאתה נושם'.

'זהר. נשמה, תגיב לאמא שלך ההיסטרית. עשר כבר! בחייך!'

זהר הקליט, 'אמאלה, קמתי עכשיו, הכל סבבה. אני מריח, טועם בלי שיעול ונושם חלק'. הוא נאנח בדרמטיות ושחרר את ההקלטה לאימו הלחוצה. זהר קם ממקומו, ופתח את דלת המזווה. הארונות היו ריקים, וחוץ משימורי טונה ופריכיות אורז לא נראה עוד דבר מזון ראוי לאכילה. חיוג מקוצר לאימא הניב את התוצאה הרצויה. בעוד שעה ידפוק השליח המסור ויביא תחת חיקו קוסקוס מרוקאי אמיתי ועופות צלויים בתנור.

תיבת האימייל הישנה הוכיחה לו כי גם היום לא הגיעה אף הצעת עבודה חדשה.'סיכמנו על שחור צהוב', מלמל זהר באכזבה.
בסתמיות הפעיל את הפלייליסט המוכר ביוטיוב, ומייד מילים לועזיות קיפצו בחלל המבולגן, וזהר החל בסדרת תרגילי כושר לשעת בוקר. תוך כדי ביצוע קפיצות צי'טה חוצות סלונים הוא שם לב לשטף הדם שעל ידו השמאלית.

הוא נעצר באחת, מתבונן בפצע בהבעת סלידה.
פתאום הוא נזכר במכות אתמול, עם השוטר הג'ינג'י. חיוך מלא אושר חצה את פניו. זה היה לילה מנצח. זה היה לילה שלא ישכח לדורות. זהר שקע במחשבות על ליל אמש, השתרע על הרצפה המלוכלכת, וחייך.

ביפ. הודעה חדשה.

מסי. 'אנחנו יוצאים היום בשבע, עוד שעתיים. תהיה מוכן'.

זהר. 'ישנת?'

מסי. אימוג'י צוחק. 'נראה לך? יא סטלן'.

זהר. 'טוב, אני מוכן מעכשיו.'

מסי. 'אתה דואג לדלק היום'

זהר. אימוג'י כועס.

צפירות ארוכות הרעימו ברחוב השמם. זהר שעט את המדרגות באחת, "רגע, רגע, בלי לחץ" הוא קרא תוך כדי ריצה. ריח של דלק שומני מילא את הרכב הקטן והדחוס ומוזיקת רוק פרועה נשמעה בדציבלים גבוהים. זהר נכנס לרכב, ממלמל סליחה חטופה לכמה חבילות סיגריות קרועות שפינו את מקומן לכבודו. "תשמעו קטע, אני באמצע הספורט בוקר שלי" קולו של זהר גבר מעל למוזיקה הפרועה. "פתאום אני קולט לי על היד כזה שטף דם ענק ומפחיד" זהר הרים את קצה חולצתו וחשף את החבורה. החבר'ה שישבו ברכב ציקצקו בלשונם, מלגלגים. "זהר נשמה, כואב לך?", ליטף עומר את ידו השרירית ברכרוכיות מעושה. זהר המשיך, מתעלם ממבטיהם הלועגים. "ואז נזכרתי, וואלה הג'ינג'י שחטף ג'ננה אתמול בהפגנה והחטיף לנו מכות, הוא עשה לי את זה". מבטיהם של החבורה הקטנה נמלא הערכה בין רגע. הקרבה למען המולדת, זה הסלוגן שחרטו על דגלם השחור בדם לבבם.

***

'ביבי תתפטר, לעם מגיע עוד יותר' קריאות קצובות מילאו את הרחוב העמוס. זהר עמד בצד. מזמזם לעצמו את המקצב. 'ביבי תתפטר, לעם מגיע עוד יותר'. מסי עמד לידו, מחזיק בין ידיו דגל שחור. 'ביבי תתפטר, לעם מגיע עוד יותר'. עומר צווח מלוא גרונו, אישוניו בערו בדלק לא טבעי.

"סליחה, אפשר לעבור?" חבדניק צעיר, מגבעת לראשו, ושופר מסתלסל בין ידיו. זהר הביט בצעיר ושאל, "מה אתה עושה פה? לא מתאים לכם, פרזיטים". החבדניק חייך בעליזות, "ומה אתה עושה פה?".
"חה! אני מפגין נגד ביבי, נגד העריצות, נגד הדיקטטורה."

"פשש, נשמע מרשים. אתה חושב שזה מה שימגר את הרוע מהעולם? שתעמוד פה ותצעק 'ביבי תתפטר'?" החבדניק הידק את המסיכה לאפיו, ושילב את ידיו המלאות.

"בטח, זה לא רק אני. זה אני והוא והוא והוא. זה עם שלם שעומד וצועק. אי אפשר להתעלם מזה". זהר משך בכתפיו, נכון לסיים את השיחה. אך החבדניק לא הרפה.

"תשמע, אתה איש נחמד." הוא התקרב צעד אחד לכיוונו של זהר. "תשמע, אני יש לי גם כל מיני דעות, אולי תחשוב שהם פופוליסטיות. אבל הן דעותיי. אחת הדעות שלי אומרת שאני רוצה שכל החבר'ה שעומדים וצורחים פה, יבואו לשמוע היום את השופר הזה". הוא נפנף בשופר המסולסל. זוהר חייך בציניות, "ואתה חושב שאני יעזור לך?". ספק שאל ספק קבע. החבדניק הנהן בראשו, "אני עוזר לך כשאני באתי להיות חלק מהמפגינים, וכך נהיה קהל גדול יותר. ואתה, אתה תעזור לי לממש את הרצונות שלי. איך זה?".
"אתה גם בחור נחמד, יאללה בוא".

תקיעה. תקיעת שופר חלושה נשמעה ממרכז הרחוב, הקריאות התגברו, לא שמות לב לזוג אנשים חסרי אונים. "חברים! בואו נעשה דקת דומיה, ונשמע את השופר הזה" קולו של זהר החל לגלות סימני צרידות. שברים. לאט לאט עברה השמועה בין האנשים, וחלקם התקרבו לבדוק את השופר מקרוב. תרועה. שקט. השלטים הורדו. ורק קולות פרסות סוסי המשטרה נשמע מידי פעם. תקיעה. שברים תרועה.

זהר עמד זקוף לצידו של החבדניק המזיע. מגן עליו בגופו מפני המפגינים הרוצים לראותו מקרוב. השלטים כולם הורדו, ולרגע יכלו ביבי ויאיר לצאת לנשום אוויר צלול.

בס"ד

אחרי מעריב של מוצאי שבת, ב "היכל יוסף שלום" הסמוך לביתי, ניגש אלי אברך, חצי מוכר. מרושל כמו כולם, סתמי עם משקפיים, זקן צמוד ופנים ליטאיות סבר.

"אגוט וואך ר' מיכואל. אני רוזנקוורץ מהרחוב פה למטה, שמעתי שיש לכם בחור בבית".

"בחור?" תמהתי. מנסה להבין אם הוא פנה למיכואל הנכון.

"הבן שלכם לא עולה שנה הבאה לגן חיידר?"

"אהה... אתה מתכוון ליוסי שלי? כן כן. הבחור שלי משחק עכשיו בקליקס." הצהלתי לו פנים.

"אז תשמע!" חתך רוזקוורץ את הבדיחותא. "בטח יקפצו עליכם מכל החיידרים. כל השמות הנוצצים אולי אפילו חידרים מרמה ד' או ו'. תדע לך, אין כמו החיידר הוותיק "קהילת הרמה". אני לא רשם, אבל מנסיון אישי אין כמוהם".

מבטו הממושקף התיישר לכיווני, "בכלל אני לא רוצה לדבר על אחרים. אבל כשיש מקומות תת רמה בלי להזכיר שמות, ויש חיידר על רמה. אז אין התלבטות. ניסיון בחינוך, התמסרות ושלא נדבר על המבצועים".
בשלב זה, עבר לתנוחת המתקת הסודות. "גם מבחינת אוכלוסיה מתעקשים על הצביון. נכון שאצל אחרים על כל ספרדי יש שלושה אשכנזים ואצלנו רק שניים, אבל. כולם השפיצים של עולם הישיבות. בלי פשרות".

הייתי מפותע למדי, לא היית מוכן לכבוד הזה. במיוחד התרשמתי מהסינון הקפדני בנוגע לעדות המזרח.
"נראה, נראה." מלמלתי. "שבוע טוב".

בקושי עיכלתי את הסיטואציה החדשה, וכבר חיכה בשולי סדר ב' רשם אמיתי, פרצוף מוכר. כובע עגול, זקן תיש, צרור מפתחות, בלוטוס ועודף דמגוגיה. "שמע נא ר' ייד", ידיו נכרכות אל שכמותיי. "על 'תפארת ילדים' בירושלים בטח שמעת. החיידר ביידיש שעשה מהפכה בעולם החינוך. אז עכשיו הבשורה באה אלינו. המפקח הנודע הרב זלזניק, נעתר להקים סניף ממש כאן ברמה ו'. עם הברען עם הפריילאך".

קולו מתחמם, "אצלנו כל הטייערע קינדרלעך יצאו הייליכער יידן . הסינון קפדני, ואתה מתאים לנו כמו גאלע ליאפצ'וק".

"רמה ו' זה לא ממש כאן זה ממש שם." עניתי. מתעלם לחלוטין שאנחנו לא מדברים אפילו מילה ביידיש.

"נכון" לא התבלבל הרשם. "אבל יש לנו הסעה עם נהגים היימיש שבהיימיש. רגע בטח שמעת על ההפקות במסיבות חומש. אל תשכח שהמרא דאתרא שולח את הבנים שלו אלינו".
"ובכלל" קרץ אלי. "אל תשכח שכבר יש לנו הבטחה למבנה מרווח וממוזג דווקא ברמה ה' אצלכם".

לפתע התחוור לי גודל מעמדי החדש. זחיחות השתלטה עלי. "תראה רב... רב.. תזכיר לי את השם".

"נוכרמן, שעפסיל נוכרמן" הפליט תוך חיטוט בספר הטלפונים. להראות לי מי בדיוק השמות הנוצצים לשיעור א' של גן חיידר.

"תראה ר' שעפסיל נוכרמן.. נראה לי שההשקפה שלנו לא מתאימה בדיוק. והראיה שאתם קיבלתם מבנה, כי הנציג שלכם יושב בדיוק איפה שהנציג שלנו צריך לשבת" חבטתי בו תיסכול ישן. "כל טוב"



בימים הקרובים, קיבלתי ד"שים מכל החדרים בסביבה. פנו אלי דרך החברותא מ'תנא דבי חזקיה'. התקשרו מחסום מ'כאילו ילדו'. אפילו מרמה ב' שלחו מייל עם הצעה לשמש מיישיב בסדר ב' בכיתה ז', תמורת שליחת הילד לחיידר ההולך ומזדקן 'בני בנים'.

העניין החמיא לי והתאים לאישיותי הבכירה.
קניתי פראק. הסברתי לאשתי שתמיד ידעתי שיבוא היום. ליתר ביטחון הסתובבתי תמיד עם שקיות של ספרי 'קרינא דאיגרתא' ובתוכם 'שיעורי ר' שמואל –מכות'.

בתוך כל התהילה. התקשיתי להבין מדוע דווקא השכן והחבר מהכולל. מוטק'ה שטרן, לא פנה אלי. כידוע ליודעי חן, מוטק'ה משמש כאחראי הרישום בחיידר החדש והמצליח 'שמחת הלימוד'. ודווקא ממנו, דממה.
הוטרדתי קלות. אבל לא נתתי למוטק'ה חשוב ככל שיהיה, להרוס את תהילתי.



בוקר סתמי אחד, בתור לחיסון שפעת עבור יוסי חתן השמחה, פגשתי את אביאל עטיה חבר ילדות. מזכיר של תלמוד תורה ספרדי נחשב, ונציג התנועה בעירייה. "אהה מיקי אשכנזי מה ענינים?" פנה בסחבקיות עממית ונטולת גינונים.

"שהההה..., לחשתי בבהלה, תוך כדי פזילה לצדדים.

"מה נהיה? ומה זה הפראק הזה?" התקשה עטיה לזרום עם מעמדי החדש.

"אל תשאל" הסברתי. "אני מחוזר אצל כל החדרים הנחשבים. אני מבין אותך שאתה לא מבין. זה לא שאתה לא בסדר אתה מושלם. אבל הצביון חשוב, לכן פנו אלי ולא אליך. דור העתיד על כף המאזניים".

"פחחחחח...." גיחך עטייה. "ידידי אתה חי בקליפ. שום חיידר אשכנזי לא רוצה אותך. ברור לי שיש להם טעות. ברגע שהם ידעו שאתה מיקי אשכנזי מנתיבות, שלומד בכולל רבנות אצל הרב טוויטו, מהר מאד אתה תהיה ברשימת הדחיה".
"בכל אופן אם תתקע", חייך חיוך מלא חום. "תפנה אלי. אני אסדר אותך ב'מסורת אבות' אל תתבייש בצביון שלנו".

התפנצ'רתי קלות. אבל שמרתי על ארשת כבוד הנהנתי בראשי, ופיזמתי ניגון חסידי שורשי.



תוך כמה ימים התגשמה הנבואה. כל הרשמים קיבלו עידכון. שמי הועבר אותי מרשימת בני אשכנז. לדרג ב'.
החדרים הנחשבים נעלמו בעשן הבטחותיהם. במקומם עלו ובאו הרב נזרי מ'בני אברכים מצוינים', בהכוונת הגאב"ד. הרב קדוש 'מחניכי הישיבות המפוארים', בנשיאות מרן ראש הישיבה. והרב בן שושן מ'החדר הספרדי המרכזי'.

הסתגרתי בבית ליומיים.
בחלוף יומיים התעשתתי, רצתי למוטק'ה השכן והחבר, הרשם של 'שמחת הלימוד', זה שלא רצה אותי בשום שלב.

"מה קורה כאן?" התפלאתי. "תרחמו ר' מרדכי, תקבל אותי אצלכם".

"תראה אשכנזי..." הבהיר בחדות. "אני לא יכול לקבל אותך... המכסה התמלאה. זה לא שאתה לא בסדר אתה מושלם. אבל הצביון חשוב. דור העתיד על כף המאזניים".

"אני אגלה לך סוד". הטעים למול פרצופי המאפיר. "כולם פנו אליך מתוך בלבול. יש שני אשכנזים. חשבו שאתה אשכנזי האשכנזי, הוא אברך יקר שגר ברמה ג'. חצי יום עובד, אבל חושובער. בינתיים התבזבזו עליך, אשכנזי הספרדי".

"למה שהם יחשבו ככה?" לחשתי.

"כי אני אמרתי להם". גיחך מוטק'ה. "רציתי שיתעסקו אתך, בינתיים סגרתי עם אשכנזי השני. עכשיו הם פיספסו. גדול הא?"

"אני יצאתי פיסטוק", כמעט יבבתי.

"יודע מה ר' מיכאל. זרזיף רחמים חדר לליבו הליטאי. "אני אעשה לך הנחה. במקום שלושה, נקבל את יוסף חיים שלך, אם תביא אתך שני אשכנזים.

דאגתי. השעה נשקה לחצות והוא עדיין לא חזר מהעבודה. הפלאפון שלו לא זמין והמשיבון נשמע עייף מפעם לפעם.

לא ידעתי ממה לדאוג, הוא בחור בוגר ומחושב, אלמלא הפרעת הקשב ממנה סבל היה הוא מבחירי עולם הישיבות.

יצאתי אל הרחוב החורפי ושחזרתי את המסלול בו הוא פוסע יום יום, אולי נפל באיזו תעלה או הסתבך עם אנשי לילה אפלים.

בתחנת הרכבת הקלה מצאתי אותו, מצונף על ספסל רטוב, חובק את רגליו וראשו בין ברכיו. התיישבתי לידו ושתקתי בקול.

"טוב שבאת", לחש בקול צרוד, "עשיתי טעות".

"מה קרה צדיק שלי?" שאלתי בחשש.

הוא הביט בי בעיניים אדומות, בזוויות נחיריו שאריות אבקה לבנה.

"אני לא יכול לזוז, זה גמר אותי".

"אז למה?", תמהתי עם העיניים.

"אני מכור אבא", כך באיטיות ונשכב על ברכיי.

"מה זה? איזה חומר לקחת? מי מספק לך את הרעל הזה?" התקשיתי שלא לכעוס.

"מה חומר? כולה סופגנייה, קניתי אותה פה באנג'ל. הרגה לי את הבטן.

עַכְשָׁו מְגִיפָה אֶת הַתְּרִיס
עַל הָעֶרֶב,
שֶׁבָּא לְכַבּוֹת
שְׁאוֹנוֹ שֶׁל הָאוֹר.

בָּרְחָה לְהַשִּׁיל
מִקָּדְקֹד וְעַד גֶּרֶב,
הָרִים מְעֻשִּׂים
שֶׁל סֵבֶר נָאוֹר.

בְּאֶגְלֵי זֵעָתָהּ
נִשְׁקָפִים לָהּ פָּנֶיהָ -
תְּלָמִים חֲרוּשִׁים
וְקִמְטֵי דְּאָגָה.

מֵרֶגַע לְרֶגַע
זָקְפוּ חֻלְיוֹתֶיהָ,
כָּל מָה שֶׁהֶחֱנִיקָה
נִלְחָשׁ בִּשְׁאָגָה.




לְיַד הַמִּטָּה -
תַּפְאוּרָה מְקֻפֶּלֶת,
מָחָר יָבוֹא שַׁחַר
עַל עוֹד הַצָּגָה.

זֶה כַּמָּה חֳדָשִׁים
שֶׁבָּאנוּ בִּתְחוּמֵךְ
גַּם כְּשֶׁבָּא בַּחוּץ חֹרֶף
הִפְשַׁרְנוּ עֶצֶם מֵחֻמֵּךְ
כָּל בֹּקֶר עִם זְרִיחָה
לְפִתְחֵנוּ אָרַבְתְּ
וּבַלֵּילוֹת הַחֲשׂוּכִים
לְחִכֵּנוּ עָרַבְתְּ
בָּאנוּ בְּקוֹרוֹתַיִךְ
יָגַעְנוּ הָבִין
לִטַּפְנוּ לְחָיַיִךְ
מַסֶּכֶת עֵרוּבִין.

וְעַכְשָׁו לִקְרַאת סִיּוּם
בִּנְעֹול שַׁעַר וּפְתָחִים
כְּשֶׁבְּאַפֵּינוּ כְּבָר עוֹלִים
נִיחוֹחוֹת מִן הַפְּסָחִים
זֶה לָזוֹ אָנַחְנוּ שׁוּב
חוֹזְרִים וּמַבְטִיחִים
לָא נִתְנְשֵׁי, לָא תִּתְנְשִׁי
לְנֶצַח נְצָחִים.

מה נשרף לך שם בפנים
למה אף אחד לא בא
לכבות את האש,
מה מבעבע לך בלב
ולמה הסיר לא גולש
ולמה את כל כך בשקט
ולמה את רוצה לבד
כשהכל נשרף לך שם בפנים
למה אף אחד לא בא

בס"ד
יש לי את הסיפור בראש, אבל עדיין
לא כתוב. מקווה שייכתב בימים
הקרובים. אשמח לתגובותיכם.






"תגידי מה בעלך עושה אחרי הכולל, כאילו איך אתם סוגרים את החודש".

שאלה גיטי את פייגי חברתה בפרץ נדיר של 'יאכנעאות'.

פייגי נבהלה קלות, מה קרה לגיטי?!. נכון שבסמינר היינו

החברות 'הכי הכי', הרגשנו קרובות אחת לשנייה בלב ובנפש.

השחנו את עמקי הרגשות והקרביים זו לזו.

דיברנו על הכל כולל ה-כ-ל, על הורים ואחים,

מורות וכמובן כל שאר החברות.

אבל מאז ששתינו התחתנו והקמנו בתים, הקשר העמוק,

הדיבור הקרוב והחשוף לאט לאט התמעט ונמוג.

כמובן בהתחלה, ההפסקה והריחוק היו טבעיים.

היות ושתינו התחלנו במערכת יחסים זוגית,

שמטבעה מילאה אחר הרבה מהצרכים הנפשיים.

שהיה נדמה שרק החברות עם גיטי תספק לי.

כבר לא הוצרכתי כל כך לפטפוטי השעות ארוכות

בטלפון, ושיחות נפש עד לשעות הקטנות של הלילה.

אבל עם התמסדות חיי הנישואים

התחלתי לחוש בחסרונה של גיטי בחיי.

למרות שמערכת היחסים עם בעלי רק פורחת ועולה,

ומשתפרת כל יום לעומת קודמתה.

עדיין אני זקוקה לשיחת בנות קלילה, בלי לחשוש

מפאשלות, ולהיזכר בכל פליטת פה במדריכת כלות.

שלמרות היותה מצוינת, היא הפריזה לטעמי עם

כללים ואזהרות. כאילו שבעלי הוא לא ייצור חי

ודינמי בדיוק כמוני. מה היא חשבה שהוא מתאדה

מכל צעקה קטנטנה.



שיחות הטלפון אט אט חזרו, במשך הזמן

הם אף התארכו, וגלשו מעבר לשאלות נימוסים

או עניינים טכניים.

הרגשתי מאושרת, סוף סוף גיטי חזרה

קצת לתוך חיי.

טיילנו בלילות שבת אחרי הדלקת נרות,

יצאנו יחד למסע קניות.

גיליתי בחדווה שאין כל סתירה בין

חברות קרובה לגיטי לחיי נישואים

מוצלחים ויפים.

עם שניהם יש לי סודות. ישנם המשותפים

רק ביני לבעלי, ויש את הגלויים רק לי ולגיטי.

ואין מלכות נוגעת בחברתה.


לכן אתמול אחרי שביליתי סופ"ש

מלא וגדוש חוויות שונות בבית חמותי

שאותן רציתי לחלוק ולנתח בנחת

ביקשתי מגיטי שתצא איתי לפארק

הנמצא בקרבת מקום למקום מגורינו

חשבתי שאוכל לפרוק קצת ממעמסות

החיים וגיטי תהיה לי לאוזן קשבת.


אז חשבתי. הנה גיטי פותחת בפניי את הנושאים

הכאובים ושואלת על ענייני פרנסה,

אני מכירה את גיטי היא לא באמת רכלנית

שמעוניינת לדעת את המצב בחשבון הבנק שלי.

זוהי דרכה לרמז לי שהיא רוצה לשטוח

בפניי את מצוקתה.

פייגי ננערה מהמחשבות. מחייכת

לגיטי את חיוכה השמור לחברות טובות ומבינות.

"יהודית?" אני שולחת קריאה לאוויר. בתקווה שהקריאה תגיע ליעדה במהירות.

מסתכלת על הנמען שלי, ילדונת בכיתה ו', עם צמה מרושלת ושרוך אחד פתוח.

אלישבע לא אוהבת שהבנות נראות ככה, "יש להם בית" היא אומרת בתקיפות, "אין שום סיבה שהן יראו פחות" אבל אלישבע לרוב ספונה במשרד, ולכל מדריכה יש עוד עשר בנות מתוקות. ככה שגם אם הן נראות ככה זה בהחלט מובן ולא נורא לטעמי.

יהודית מסתובבת אלי, הידיים שלה קמוצות.

"בואי." אני מחייכת אליה. "לאן?" היא שואלת. מתוקה. מתחילה את גיל ההתבגרות, והכתף שלה שזעה בהתרסה חמודה לה כ"כ. "לגן היהלומים" אני מחייכת אליה שוב. רוצה לחבק את העיניים שלה שנפקחות במהירות, מהססות, בלתי מאמינות. כן, היום התור שלך ילדונת. מגיע לך.

גן היהלומים מקדם את פנינו עם רוח חמה. יהודית מחזיקה ביד שלה אייס-קפה ונראה שהיא ממש אבל ממש לא רוצה לגמור אותו. אני גומרת את האייס פסיפלורה דייט שלי ומתיישבת יחד איתה בספסל שלי.

בגינה הזאת יש בסך הכל נדנדה שבורה ספסל ועץ. מה שמסביר את השקט שיש בה עכשיו, בשעה שכל האימהות אוהבות לקחת את הילדים שלהן לגינה ולהביא להם עוד ביס מהלחם שהכינו בבית.

אני קוראת לגינה הזאת גן היהלומים. אני מגלה בו יהלומים. באמת. ובפנימייה קוראים לו הגן של אסתי. וזה הכינוי הכי מתוק לגן הזה. גם בשבילי, גם בשביל הבנות.

"מה קורה יהודיתי? לאה סיפרה לי שאת מאד עצובה בימים האחרונים" לאה היא המדריכה של יהודית ומעבירת האינפורמציה הבלתי נדלית שלי.

"רציתי ללכת לשבת לבית" היא אומרת לי, זורקת אלי מילים, וטון ומנגינה.

"ולמה לא?" אני שואלת. זורקת לה בחזרה, מילים וטון ומנגינה. רוצה כ"כ שהיא תיסע, ותרגיש בית ושיהיה לה טוב.

"בשבת דינה מביאה את הילדים שלה, ואבא אמר שאי אפשר שנבוא גם הילדים שלו וגם הילדים שלה ביחד, אבל עכשיו זה שבת חופשה! אני לא אשמה שגם לילדים שלה עכשיו שבת חופשה!" יש לה דמעות קטנות. אבל היא בולעת אותן מהר. בפנימייה לא מרבים לבכות. לומדים להתגבר ולהתבגר. והילדים שלו ושלה מתערבבים לה במח.

אני מניחה עליה יד. שותקת איתה את המילים והאכזבה.

חבל, בדיוק השבת אנחנו נוסעים אל ההורים של דניאל. כ"כ הייתי רוצה שהיא תבוא אלי ותטעם טעם של בית. יודעת שגם אם הייתי בבית דניאל לא היה מאפשר. החלטנו שיש הפרדה בין הבית לפנימייה. וזה הכרחי. חוץ מהפעמים היוצאות דופן, ויש הרבה כאלו, ועליהם הוא שותק. אישי היקר.

שאני נזכרת בו ורואה את השעה אני יודעת שעלי להזדרז.

ממתיקה סוד קטן עם יהודית, כן, אני אנסה לדבר עם המנהלת אולי היא תאשר לה לנסוע לשבת בעוד שבוע או שבועיים. ולשבת אני יכין לה שתי חלות קטנות חמודות, שתרגיש טעם של בית. "ואל תספרי שאני הבאתי לך. טוב?" היא מהנהנת לי בראשה בעיניים נוצצות. ואני מלווה אותה חזרה לפנימייה. מלטפת לה את ראשה ולוחשת לה באוזן שהיא הילדה הכי נפלאה שהכרתי. היא באמת הכי נפלאה שהכרתי, וכולן הכי נפלאות.

היא מאמינה לי, ואני שמחה. מזכירה לה את הסוד הקטן שלנו וממהרת אל הבית שלי, שנמצא מרחק של 4 דקות מכאן, מתנת הפנימייה לצוות העובדים.

הולכת להכין ארוחת ערב ושתי חלות קטנטנות.



מגיעה לבית, מדליקה אורות, פותחת חלונות ומאווררת. זה הכיף שלי. מסתכלת על השעון הגדול. יש לי חצי שעה עד שדניאל יחזור. אנחנו לא נפגשים הרבה. בצהריים הוא חוזר לחצי שעה של ארוחה וחצי שעה של מנוחה ורץ להספיק את הכולל של אחרי צהרים. גם אני יוצאת לפנימייה וחוזרת חצי שעה לפני שהוא מגיע.

מטגנת הרבה בצל עם פטריות, מוסיפה 3 ביצים וקוטז' ומערבבת, מניחה את המכסה, שוטפת ירקות, חותכת, מוסיפה צ'יפס בטטה ומספיקה לערבב, להפוך את החביתה ולקרוץ ממנה לבבות.

מעבירה את הלבבות לצלחת אדומה ואת המסגרת שלהם לאחת כזו רק פרחונית. ושאני לוחצת על המים החמים לקפה הוא נכנס. "ש-לום!" הוא אומר בקול גבוה עם ש שנשמעת כמו ס'. אני מחייכת ומוזגת לו מים קרים. "מה נשמע?" הוא שואל. הטקסט הקבוע. "מעולה, ב"ה!" "איזה ריח טוב יש!" הוא מחייך. אלי, אל השקט. אנחנו מתיישבים. דניאל בוחר בחביתת לב. אני בוחרת במסגרת, נטולת הלבבות.

הוא מספר לי על החברותא שלו, ועל אחיו שלקח הלוואה ואני מספרת לו על הפנימייה, ועל יהודיתי. הוא מחייך שאני מספרת לו על החלות הקטנות ואני יודעת שהוא מעריך. וזה כ"כ הרבה בשבילי.

נזכרת איך התחלתי שם בפנימייה בכלל.

עשיתי מילוי מקום באחת הכיתות, ויום אחד ראיתי את שיראל, ניסיתי לדבר איתה ורק פרצוף נזעם ענה לי, חייכתי אליה ושאלתי אותה אם אפשר לשים אותה בסלט שלי. זה עבד. הפרצוף שלה הראה לי את זה.

בסוף היא לא רצתה להיות הלימון שבסלט שלי ואני הבטחתי לעזור לה. לקחתי אותה לבחוץ, קניתי לה ארטיק, ושם בין שברי מילים הצלחתי לשמוע שהבעיה של שיראל היא כ"כ פיצפונת וכ"כ ענקית ומאיימת עליה. ילדה קטנה. בכל ערב, רגע אחרי כיבוי אורות שיראל קמה לחושך, בטוחה שיש לה אריה קטן בתוך החדר. היא יושבת שם ופחדיה כל ערב, כל יום.

קניתי לה מנורת לילה קטנה וישבתי לידה בלילות הראשונים. עד שאחרי כמה ימים היא באה אלי לספר לי ש"המורה אני כבר לא מפחדת. ובכלל פעם גם אמא שלי הייתה שמה לי מנורה שהייתי מפחדת אבל עכשיו לא ידעתי ממי לבקש" חיבקתי אותה, ובבית בכיתי. ולמחרת הלכתי למשרד וחיכיתי שאלישבע, האם בית, תבוא.

"כן אסתי?" מסתבר שהיא הכירה את השם שלי. ומבחינתי זו כבר היתה התחלה טובה.

ישבתי שם במשרד וצירפתי חלום. וילדות ועבר. כ"כ קיוויתי שהיא תסכים. היא הסתכלה בי, בתחילה באי אמון, ואחרי כן בתהייה ופקפוק, תוהה לכוונתי.

הישרתי לה מבט וסיפרתי לה את הסיפור של שיראל.

ילדה, שרק צריכה מישהו אחד, לספר לו, לבקש ולבכות, מישהו אחד בפנימייה שהיא תהיה לו הכי יקרה ואהובה.

מבוגר אחד, שיאמין.

ואני רציתי להיות.

כבר הייתי בעצם. הייתי ילדה שהאמינה.

ועכשיו רציתי להיות מבוגר. וידעתי שאני יכולה. ילדה קטנה שבתוכי התחננה להקשבה.

רציתי להעניק אותה לילדות שבפנימייה.

וככה התחלתי להיות המבוגר.

בכל צהרים, אחרי בוקר ארוך בכיתת הלימוד. אני מגיעה לפנימייה. נמצאת עם הבנות, עוקבת אחר מהלך העניינים, מדברת עם המדריכות, ובכל פעם מוציאה איתי ילדה אחת.

ומשתדלת שכל פעם היא תהיה בשבילי הכי.

ויש גם עוד ילדה אחת, אסתי שרמן, לשעבר. אבל אני לא דואגת. גם היא יום אחד תצא איתי לגינת היהלומים ותקבל אייס-קפה, 400 קלוריות.

**

גרתי בפתח תקווה, בבית קטן.

כשהייתי בת חמש עשרה עברנו לגור עם סבא וסבתא, אמא אני אח ואחות.

בעצם, הכל התחיל קודם. מהתיכון בפתח תקווה, מהבית החם שהיה לנו.

אבא עבד במטבח של הישיבה, ואש הייתה לו בעיניים.

"אין עבודה שלא מכבדת את בעליה, אסתי" הוא הכריז, צוחק. "ואני זוכה להיות כל היום במקום של תורה" האש יקדה שם, שרה לו בעיניים שיר של תורה.

אמא הייתה מורה, ואני למדתי בתיכון בפתח תקווה. שם למדו כולם. כל העדות, החוגים והמעמדות.

והחיים היו טובים, וצוחקים. והיה בהם בית ואהבה ופשטות. פשטות שאהבתי.

יום אחד חזרתי לבית עם הדס ויעל, ליהגנו בעליזות, מחכות לאוטובוס שיבוא ויאסוף אותנו לתוכו. ייתן לנו מחסה מהחום.

פתאום ראיתי אותו, בצד, פושט יד ונזקק, לבוש קרעים קרעים, וכמה שקלים ואגורות זרוקים סביבו. הוא הרים אלי עיניים וחייך. "אהה- אני חושבת ששכחתי משהו בביצ'פר" פלטתי בקול חנוק להדס ויעל הנדהמות וברחתי, בורחת מהחיוך, ומהעיניים שכ"כ אהבתי.

כי הקבצן שישב שם בתחנה, היה אבא שלי.

והאש שבעיניים כבר לא הייתה שם.

"אמא?" שאלתי אותה בערב, שמורי ואפי הקטנים כבר ישנו. "כן אסתילה?" אמא חייכה והמשיכה לסבן את הצלחות.

"יש לנו כסף? אנחנו עניים?" שאלתי בחשש.

"חס ושלום, מותק. אנחנו אמנם לא עשירים אבל עניים, בכלל לא, ב"ה"

"אז אמא" פלטתי בקול חנוק, לא יכולה להשאיר את המסע לעצמי. "למה ראיתי את-- אבא מקבץ נדבות בתחנה המרכזית?" בום. הצלחת התנפצה. אמא הסתובבה אלי במהירות. "את- את ראית אותו?" הנהנתי בראש, מפוחדת.

אמא הובילה אותי לספה, ושם פרצה בבכי לבהלתי.

"אסתי, אבא כבר יותר מחודשיים מקבץ נדבות בתחנה מרכזית" נדהמתי. אפילו לא הפנמתי את המשמעות.

"מה? אז למה אמרת לי שיש לנו כסף?" שאלתי, מנפצת הווה ועבר ועתיד.

ואז היא סיפרה לי. סיפרה לי על אבא והמחלה שלו, סיפרה לי על הזיות בימים ובלילות, על הדמות החדשה, שלא הייתה אבא שלי. סיפרה לי על הרופאים והתרופות, ועל איש נעורים, שנפשו כבתה. שוכחת שאני עדיין קטנה, ומבוהלת.

ואפילו שהייתי כבר בת 15, הרגשתי שחרב עלי עולמי, כי אבא ואמא היו לי הכל. ובלעדיהם לא היה לי כלום.

אחרי חצי שנה איומה עברנו לגור אצל סבא וסבתא בתל ציון. אמא הייתה חלשה מדי, והמבטים, והבוז, ואבא שכבר לא חזר לבית, היו גדולים ממנה.

הכרתי חברות חדשות, היינו כבר גדולות, וההכרות לא הייתה במה אבא/אמא שלך עובדים.

מה שהבטיח לי מקום וחברה.

גם מוריה בת השמונה ואפי בן ה3 וחצי השתלבו, ואמא חזרה לחייך.

ורק אבא נשאר מאחור, בפתח תקווה.

ובכל לילה ראיתי אותו, פושט יד ודמעה. ראיתי אותי. ואת הגב שהפניתי לו, שם, בתחנה המרכזית.

והוא היה אבא שלי, אבא שלי 15 שנה יקרות ואהובות כל כך.

ואני ברחתי.



החלומות המשיכו לרדוף אחרי. ראיתי שם את אבא את בית הילדות האהוב שלי. רציתי להיות שוב בת, ושהוא יהיה לי לאב.

ויום אחד, בלי לאמר מילה לאף אחד, לקחתי תיק קטן ורב-קו ונסעתי לפתח תקווה.

הוא ישב שם, באותו מקום כמו אז, ובגדיו קרעים-קרעים.

צעדתי מהוססת, מפוחדת. לא בטוחה באהבתו. לא בטוחה באהבתי אותו.

קראתי לו. הוא הרים עיניים, מזוגגות, מפוחדות.

"אבא זו אני, אסתי." "אסתי?" הוא ענה, בתמיהה. ורציתי כ"כ שהוא יכיר אותי, למרות הקרעים. אבא. לחשתי שוב ושוב. בושה בדמעותיי. "אסתי חזרת?" לא חזרתי. אני רוצה שאתה תחזור, רציתי לרקוע ברגלי. לבקש שוב אבא ואמא ובית בפתח תקווה.

לקחתי אותו בעדינות בידו, מובילה אותו אחרי. הלכנו לפלאפל של עובדיה. אבא ביקש חריף, וחמוץ ומלוח. ואני רק רציתי מתוק. הוצאתי שטר מהכיס. "חכי אסתי, אני משלם" הוא אמר. ושם למול פניו המופתעות של עובדיה, הוא ספר שקל לשקל, שאנשים בתחנה מרכזית זרקו לעברו בבוז. "אני קונה פלאפל לבת שלי" הוא אמר בקול רם, גאה. והמוכר הביט בי ברחמים.

"תודה רבה אבא!" חייכתי. נזכרת שמוריה נולדה ואבא לקח אותי, ילדה בת שבע נרגשת לקנות פלאפל, והוא היה נרגש, אבא גאה.

ישבתי שם מולו, בבגדים קיציים, בשמלה טורקיז בהירה, ותיק אלגנטי קטן. והוא ישב מולי בבגדי קבצן, ושקית של מטבעות מרשרשים.

והיינו אבא ובת. ועולם ומלואו.



"אסתי,

אתמול הלכתי למשה, זה הרופא, הוא כ"כ התפלא לראות אותי, אמר לי "אדון שרמן, סוף סוף אתה חוזר" ואני אמרתי לו שאני רוצה להיות בריא, כי יש לי ילדה שרוצה שאני יהיה אבא שלה.

והוא שמח. ראיתי שיש לו דמעות. ולא הבנתי, כי זה שמח שאני רוצה להיות בריא. כבר שנתיים הוא מנדנד לי שהוא רוצה שאקח את התרופות. לא יכול. אבל עכשיו אין לי ברירה. אפילו שיש לי כ"כ הרבה קולות במח והתרופות עושות שם שקט מפחיד. אני חייב, ככה הרופא אמר. כדי להיות אבא שלך.

בסוף הפגישה, אחרי שהרופא הסביר לי שוב מה זאת המחלה שלי, ואיזה תרופות אני צריך לקחת הוא נתן לי רעיון.

הוא אמר לי שאני אכתוב לך מכתבים. ויספר לך כמה אני אוהב אותך. שתדעי.

אני לא אביא לך את המכתבים, אולי רק ביום הולדת שלך. רגע, שכחתי לשאול אותך בת כמה את כבר. טוב, בפעם הבאה.

אז זה מה שהרופא אמר, וזה מה שאני אעשה.

ובפעם הבאה שתבואי אני גם אקנה לך פלאפל. ואלי גם ברד, אם יהיה מספיק כסף.

אבא"


שמחה מאד לשתף אותכם בפרק הבכורה שלי כאן
אשמח מאד לתגובתכם ולחוות דעתכם. והאם להמשיך את זה כאן כסיפור בהמשכים?
תודה!!

וְרַב יַעֲבֹד

הוּא -- אִישׁ שֶׁל הָעוֹלָם
הַכֹּל יוֹדֵעַ
וְחוֹבֵק בִּזְרוֹעוֹתָיו הַחֲסוֹנוֹת
יוֹצֵא וּבָא בָּאַרְמוֹנוֹת
עִם כָּל שׁוֹעֵי תֵּבֵל הוּא מִתְרוֹעֵעַ
וַעֲסָקָיו גוֹרְדִים אֶת הַשְּׁחָקִים
שְׂפָתוֹ חֲלַקְלַקָּה, טְבוּלָה בְּנֹפֶת
רְהוּטָה, כְּמִתְלַהְלֵהַּ
הַיּוֹרֶה זִקִּים
נִמְרָץ, מָדוּד, גַּם חִיּוּכוֹ כּוֹבֵשׁ
מֵמֵס כָּל לֵב, פּוֹתֵחַ שַׁעַר --
כֵּן. יָדוֹ בַּכֹּל, וְהוּא בּוֹחֵשׁ...
הָאַדְמוֹנִי, סְבִיבוֹ סוּפָה וָסַעַר
טַעַם יֵשׁ לוֹ... מְטֻפָּח
תָּמִיד עָטוּף שְׂעַר אַדֶּרֶת
לָהוּט אַחַר אָדֹם-אָדֹם
וְשׁוּם דָּבָר לוֹ מְסֻבָּךְ
כָּל בְּעָיָה נִפְתֶּרֶת
לִרְוָחָיו, לְטוֹבָתוֹ...
אֲפִלּוּ אַבָּא רַק אוֹתוֹ
אָהַב
כְּבֵן יָחִיד, תָּמִים
וּבְיָדָיו
הִפְקִיד לַמַּטְעַמִּים.


וּמַה אָחִיו?
אָחִיו, מַה לּוֹ?

סְתָם.
אִישׁ תָּם.
סָגוּר בְּאָהֳלוֹ
אֵין כָּל דָּבָר בְּעוֹלָמוֹ
אֶלָּא תּוֹרָה
(אֲבָל יוֹדֵעַ "לְרַמּוֹת"
כְּשֶׁאֵין בְּרֵרָה...)
וְהוּא אָהוּב עַל לֵב אִמּוֹ.
כִּי לוֹ, כֵּן, דַּוְקָא לוֹ
מִשְׁפַּט הַבְּכוֹרָה.

גּוֹנֵי אָפֹר

בְּכִיסְךָ אִם נָקוּב הוּא הַצְּרוֹר
אַךְ שָׁמַרְתָּ גַּפְרוּר בְּכִיסְךָ הַשֵּׁנִי
וּבַחֹשֶׁךְ –
........הֵאַרְתָּ אִתּוֹ לְפָנִים;

אִם בְּתוֹךְ הַמָּרוֹר שֶׁל אַפְרוּר חֶשְׁוָנִי
גַּם רָאִיתָ לַקֶּשֶׁת
......בְּאֶלֶף גְּוָנִים;

אִם יָדַעְתָּ בַּקֵּשׁ אֶת
......תִּקְוַת הַשָּׁנִי
...........בַּדִּמְעָה הַנּוֹאֶשֶׁת
...............שֶׁעַל הַפָּנִים;

גַּם לְךָ בָּא כִּסְלֵו!

הִנֵּה בָּאוּ יָמִים בְּהִירִים, מְאִירִים.
כֶּתֶם-אוֹר מְלַבְלֵב
בְּמוֹ-קֶטֶב אָפֵל, מְרִירִי
מְלַכֵּד וְתוֹפֵל וּמְשַׁלֵּב
לַ'קָּרִיר' שֶׁבַּחוּץ עִם הַ'חַם' שֶׁבַּלֵּב

גַּם בְּךָ אֵשׁ כִּסְלֵו יִתְלַקַּח!

(וְרַק נָא אַל תִּשְׁכַּח
לְהַחְבִּיא שׁוּב גַּפְרוּר, עוֹד פֵּרוּר שֶׁל אוֹרָה
לְיָמִים שֶׁל טֵבֵת, לִימֵי הַקָּרָה...)

הקלה היא בעיניך

ספרד, 1677 לספירה.

הוא פקח את עיניו באיטיות, מגשש אחר בליטה חשודה במצחו.
הדבר היחיד שראה היה חושך. כזה שכמעט ואפשר למשש.
לרגע חשש שהתעוור, אך המציאות התחוורה לו מרגע לרגע.
הוא כלוא.
הוא ניסה להעמד, אבל הסחרחורת שלחה אותו אחר כבוד אל הרצפה הנוקשה.
במאמץ רב הצליח להתיישב, וניסה לשחזר את הרגע האחרון שזכר.
כשהזיכרון החמקמק חזר, הוא כמעט התעלף חזרה.
כמה זמן הוא שוכב כאן? שעות? ימים? שבועות?
כמה זמן עבר מאותו רגע שחלף על פני דייגו סרמיינטו דה ולדרס וקד לפניו, מעשה שגרם לגדילי ציציותיו לצאת החוצה ולהסגירו?
את המבט שעלה על פניו, הוא לא ישכח לעולם. בתקווה שהלעולם הזה יארך עוד זמן רב...
"מתאו קבזה! מי קרידו! מה שלום אביך, דון חואן?" הוא היה חייכני למדי. לפתע, סבר פניו השתנה, והוא לפת את ציציותיו של מתאו וצחק ברשעות. "כבר שנים שאני מנסה להפיל אתכם, מראנוס תככניים. ועכשיו- הגיע הרגע! האין זו נקמה מתוקה על כך שסביך גנב מידי אבי את משרתו הרמה? חה חה חה! קחו אותו מכאן!" נהם.
והוא אפילו לא התנגד. הוא היה מאובן מדי.
ועכשיו הוא כאן. בתוך תא קטן ומצחין, יושב ובוכה. לא על כך שנתפס, הוא היה מוכן לרגע. אבל את הרגע הזה- דמיין אחרת לגמרי. באמצע סדר פסח, למשל. ביום כיפור או ראש השנה. ברגע מיוחד וקדוש.

אבל ציצית???
על מצווה כל כך... קטנה, פשוטה. על זה הוא נתפס? מה הטעם? על דבר כזה חסר חשיבות הוא עומד למות?
על דברים אחרים הוא היה מוכן למסור את נפשו, והסתכן לא אחת בשבילם.
ועכשיו... הוא מרגיש כל כך עלוב, טיפש. תראה מה זה, מתאו. אתה לא חשוב מספיק בשביל להיתפס על המצווה חשובה באמת.

למה, אלוקים. למה?!


*דייגו סרמיינטו דה ולדרס- האינקוויזיטור הגדול של ספרד בשנה בה עוסק סיפורנו.

**מי קרידו- יקירי

כאן המקום לדון, לבקר ולהחמיא על האתגר ועל הסיפורים.

ב"ה.
הַתַּפּוּז אָמַר לְעַצְמוֹ:
אֲנִי מָתוֹק וַעֲסִיסִי, אַדְמוֹנִי וְחִיּוּנִי. אֶת הָעֲנָפִים אֲנִי מֵאָחוֹר מַשְׁאִיר; מָרִים וַאֲפוֹרִים. מִי יָכוֹל לִי?

הִקְשִׁיב הֶעָנָף בֶּחָצִי אוֹזֶן, הִתְמַתֵּחַ בַּעֲיֵיפוּת. הִסְתַּכֵּל יָמִינָה, הִסְתַּכֵּל שְׂמֹאלָהּ, וְהַתַּפּוּז הוֹפּ, צָנַח עַל הַקַּרְקַע. מְתֻוסְכָּל וְחָבוּט. וְאָמַר לְעַצְמוֹ, אוֹי כַּמָּה אֲנִי אֱוִוילִי.

לְיָמִים אָמַר הֶעָנָף לְעַצְמוֹ אֲנִי דַּק וְרַעֲנָן מַבִּיט מֵעַל אֶל מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים, שַׂר עִם הָרוּחַ שִׁירִים חֲרִישִׁים. מִי יָכוֹל לִי?
אֶת הַגֶּזַע אֲנִי מֵאָחוֹר מַשְׁאִיר, הוּא כָּבֵד וּבְקוֹשִׁי מִתְרוֹמֵם.

הִקְשִׁיב הַגֶּזַע כִּמְעַט בִּדְמָמָה. וּבְעֵינַיִם חֲכָמוֹת כִּמְעַט בְּלִי תְּנוּעָה הִמְשִׁיךְ לְהַחֲזִיק בָּאֲדָמָה הַטּוֹבָה. לְפֶתַע בָּאָה הָרוּחַ איימתנית וְרוֹגֶשֶׁת, נִעְנְעָה אֶת עַנְפֵי הָעֵץ אָנָה וָאָנָה. הַגֶּזַע הֶחֱזִיק הֵיטֵב בָּאֲדָמָה בְּלִי נוֹעַ וְהֶעָנָף כְּבָר כּוֹחַ לֹא הָיָה לוֹ, נִיתָּק וְעָף, אַחֵר אֶחָד הַשִּׂיחִים. אָמַר לְעַצְמוֹ הֶעָנָף: אוֹי כַּמָּה אֲנִי אֱוִוילִי.

לְיָמִים אָמַר הַגֶּזַע לְעַצְמוֹ אוֹ כַּמָּה נָאֶה אֲנִי, רָחָב וּמַמָּשׁ גִּזְעִי.
אֶת הַשָּׁורָשִׁים אֲנִי מֵאָחוֹר מַשְׁאִיר הֵם בְּקוֹשִׁי נִרְאִים וְלֹא מְשַׁנִּים.

לְפֶתַע הַמַּיִם זָרְמוּ, הָאֲדָמָה הִתְרַכְּכָה וְהָעֵץ עַל צִידּוֹ נָפַל.
אוֹי כַּמָּה אֱוִוילִי אֲנִי, אָמַר אָז הַגֶּזַע לְעַצְמוֹ.

לְיָמִים אָמְרוּ הַשָּׁורָשִׁים לְעַצְמָם כַּמָּה חֲזָקִים אֲנַחְנוּ וְשָׁורְשִׁיִּים וְהָאֲדָמָה פְּשׁוּטָה וַחֲתוּמָה.

יָשַׁב הַגַּנָּן הַוָּתִיק הִבִּיט וְאָמַר לְעַצְמוֹ אוּלַי מִישֶׁהוּ יַשְׂכִּיל סוֹף סוֹף לִשְׁאוֹל עַצְמוֹ טֶרֶם שֶׁנּוֹפֵל מֵאֵין בָּא וּלְאָן הוּא הוֹלֵךְ.

ב"ה.

"ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה---" הפלאפון העיר אותי בחוצפתו הרבה ושר לעצמו בחדווה. ניתרתי בבהלה מתוך פקעת השמיכה שהייתי לכוד בה וראשי התנגש בתקרה. אאוץ'! נטלתי ידיים מהר ועניתי לנודניק שחייג אליי כבר בפעם השנייה.

"הלו?"

"נפתלי," אמר קול חלוד מתוך הפלאפון. "למה לא ענית לי בפעם הראשונה?"

כחכחתי בגרוני. "אממ… סליחה, אבל אני לא מזהה. מי זה, בבקשה?"

"אתה לא יודע מי אני?" ההוא שמעבר לקו נפגע אנושות. "אתה? לא? יודע? מי? אני?!" הקול שלו נסק ונסק, וברגע שהוא הגיע ל"ני" הגבוה והקול שלו חרק, נפל לי האסימון. וזה כאב, כי באמת נפל עליי איזה משהו מהתקרה. אבדוק את זה אחר כך, עכשיו יש לי בעיה רצינית יותר.

דוד שמיל. אוי ויי. הדוד הטיפוסי מהסיפורים, רק יותר גרוע. בעצם, אם זה היה סיפור, הייתי במצב טוב. אבל זה לא היה סיפור, זה היה החיים שלי. ודוד שלי שמחכה למוצא פי ההמום.

"נפתול," דוד שמיל קרקר לי באוזן. "למה אתה לא מדבר? רציתי לספר לך שהתקשרו אליי אתמול כדי לברר עליך. איזה גולדקרנץ, גולדנשמאלץ…"

הלב שלי נפל מרוב הלם, ונחת במים שנשפכו מהקערה כתוצאה מנפילת האסימון-עב"ם. הרמתי אותו, מטאפורית, והחזרתי אותו למקום, גם כן מטאפורית. "מה הם שאלו אותך? לא, קודם תגיד מה ענית להם," סיננתי בשפתיים חשוקות.

דוד שמיל השתעל קלות ואז פתח את פיו ואמר לי משפט שילווה אותי כל החיים. "נפתלי, הם שאלו אותי איך אתה בלימוד. חשבתי לעצמי שמתאים יותר שישאלו את הראשיבה שלך, את החברותא, לא אותי. אבל אם שואלים אותי על האחיין היקר שלי, מי אני שאסרב?" הוא צחק בצרידות. החוורתי והסמקתי חליפות אבל הוא המשיך, לא מודע לכך שהאחיין המדובר הפך לזיקית.

"אז זהו, עניתי להם שבפעם האחרונה שהייתי אצלכם, שאלתי אותך שאלה פשוטה במסכת ברכות ולא ידעת לענות. לא שזה אומר משהו על הלימוד שלך היום, בכל זאת היית בן שנתיים וחצי, אבל אתה יודע… האמת צריכה להיאמר. אז הם אמרו תודה רבה ושהם יודיעו לשדכנית שהם צריכים לקחת הפסקה מהשידוך. התקשרתי לשאול, הודיעו לכם כבר?"

דפיקה בדלת חדרי. אבא. "נפתלי, השדכנית התקשרה…"

לא לא לא! עצמתי את העיניים והתפללתי בכל הכוונה שהרצפה תפתח את פיה ותבלע אותי. בלי הפלאפון, בלי אבא ובלי דוד שמיל. רק לא לשמוע מה השדכנית אמרה ומה דוד שמיל הרס.

"קראשש!" באותו רגע ממש, חתיכת גבס בכובד של ש"ס חתנים התנתקה מהתקרה, נפלה לי על הראש, וצנחנו אני והגוש לתוך החור שנפער ברצפה בקול רעש גדול.

"אבל לא התכוונתי באמת!!!"

זהו סיפור בהמשכים לא שלי, אני רק ערכתי ושכתבתי, אבל אני מקבל על עצמי את כל ההערות וההארות שוודאי יגיעו בהמשך, הכל פתוח לשינוי, גם שם הסיפור (בהמשך כמובן)
כל הסיפור כבר כתוב וכמעט כולו ערוך, אני מקווה שאוכל להכניס כל שבוע פרק אחד, כרגע יש בסיפור 19 פרקים (אחרי הכל - ספר), אם הם יהיו ארוכים מדי, תעדכנו אותי והם יקוצרו, אך הסיפור ייארך יותר זמן, כשיפוטכם.
מאוד התלבטתי בין ארבעת הסיפורים שיש בידי, אם הציבור יאהב ניפגש שוב...
היום הכנסתי את הפרולוג ואת פרק א'
קראו ותהנו ואני מאוד מבקש, משוב ממשפחה וחברים כבר קיבלתי, אני עכשיו מחכה למשוב חד, חותך, מושחז, אבל לא ציני.
כנראה אצטרך עזרה, איך עושים קישור לפרק קודם וכו'

בֶּטַח שַׂמְתְּ לֵב
שֶׁהִתְחַלְּפוּ הָעוֹנוֹת
וּמִבַּעַד לַשְּׂמִיכָה
בָּרְחוּ הַבְּהוֹנוֹת
שֶׁטָּרַחְתִּי לְהַסְתִּיר
כְּשֶׁעוֹד הָיָה אֶפְשָׁר
כְּשֶׁהַלֵּב עוֹד לֹא קָפָא
וְלֹא הָיָה עוֹד קַר.

בֶּטַח כְּבָר הֵבַנְתְּ
וְצָפִית אֶת הַבָּאוֹת
כְּשֶׁרָאִית אֵיךְ שֶׁהָלַכְתִּי
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
כְּשֶׁכִּסִּיתִי אֶת הָרֹאשׁ
וְכַפּוֹת רַגְלַי חָשַׂפְתִּי
בֶּטַח כְּבָר הֵבַנְתְּ אָז
שֶׁקְּצָת גָּדַלְתִּי.

אם הייתם יודעים מי הם באמת- הייתם בהלם.
הם נראו רגילים כל כך, משפחה נורמלית ומקובלת בשכונה, ממש כמו כולם.
אף אחד מסביב לא חשד אפילו שזה הסטטוס שלהם.
עד שהיא הגיעה לבקר, ומאז- התהפך עליהם הגלגל.

מאז ומעולם הם היו כל כך בסדר, התנהגו לפי כל הכללים הכתובים והלא כתובים.
אבא התפלל 3 פעמים ביום במניין אברייכים מצויונים,
למד חברוסֵא עם הרושיב'ע פעמיים בשבוע, (הרושיב'ע מחזיק ממנו!)
ודאג לבחור לסמסונג אברייכים שלו רינגטון מתאים במנגינת "כי הרבֵּייסו".
אמא הקפידה לסרק את הפאה רק אצל פאנית מאנ"ש,
היא גם דאגה למרוח את פניה של חני (סבתא נתיבות מתעקשת לקרוא לה אודליה חנה) מידי בוקר במייקאפ בגוון 000.
הם הקפידו לשיר בשבת "קו אכסויף" ו"השוימר שבוס" בכל סעודה וסעודה בדציבלים גבוהים
מול חלון פתוח לרשות הרבים, למען יישמעו וייראו.
אבא ברך את כל השכנים בגיטשאבעס לבבי וכל שתי מילים שילב את הביטויים "שכויח", או "צוזאמן" או שניהם ביחד. אמא מצידה הגישה באדיקות געפילטע פיש חיוור ורוטט לשולחן השבת.

ב"קובה" ששלחה מידי פעם סבתא נתיבות היו מאביסים את דגי הזהב שבאקווריום,
הם דווקא הסתדרו מצוין עם הכמון והבהרט, והעניין סודר לשביעות רצון שני הצדדים,
אבל אחרי תקופה טען אבריימי הישיבע בוחער (סבתא נתיבות קוראת לו אברם)
שאולי יש כאן נפקֶא מינֶא של חשש מראית עין לפי התויספ'ס,
ומאז הם דאגו שסבתא לא תשלח יותר מאכלים מסגירים.

על קיר הסלון, מול דלת הכניסה תלויה תמונת ענק של כל הגדוילים זצוק"ל ושליט"א,
על תיבת הדואר מתנוססת מדבקה צהובה זרחנית עם הכיתוב: גם אני מנוי של יתד נאמן,
ועל סורגי המרפסת תלה שלויימי (סבתא קוראת לו מומו) כרזת ענק של גימל.
כשנולד הקטנצ'יק בשעה טובה, לא ערכו לו "ברית יצחק" חלילה,
אלא קראו לכל ילדי אנ"ש ל"קרישמעליין" סביב העריסה והארבע'ס נשפך שם כמים.
(אגב- שמו בישראל נקרא לייזר ע"ש מורון הרב שך זצוק"ל,
ועוד אגב- סבתא נתיבות בטוחה שזה בכלל על שם בבא אלעזר... נו שוין.)

הכל היה טוב ונעים ושלו... עד שביום אחד מר ונמהר הפתיעה סבתא נתיבות.

הרבה זמן לא ביקרה אצל הנכדים כפרה עליהם בן פורת יוסף.
בעצם, כמה שנים טובות... תמיד הם באים אליה, לא רוצים להטריח.
סבתא אספה את עצמותיה הזקנות, היטיבה את מטפחתה,
הכניסה בסיר קטן כמה קובות מהבילות בשביל אברם, ומומו ואודליה חנה ואלעזר, כפרה עליהם,
הוסיפה לסל גם קופסת חילבה שהכינה בשבוע שעבר,
ודיסק פיוטים של רבי משה חבושה ועלתה לירושלים. (יענו נסעה.)

כל הדרך ישבה וקראה תהילים, מתוך הספרון הקטן שחילקו פעם בתנועת "אל המעיין".
כמה מזמורים, ככה, מכל הנשמה, על אברם ומומו ואודליה חנה ואלעזר בני רוחמה,
שיהיו חזקים ובריאים וצדיקים בלי עין רעה בזכות כל התנאים והאמוראים זכותם יגן עלינו.

כמעט שכחה איפה הם גרים, היתה צריכה לשאול כמה אנשים בדרך,
משפחת אבוקסיס? אף אחד לא הכיר. אולי בכלל התבלבלת גברת,
ואת מחפשת מישהו משכונת אום אל פאחם? ככה אמרו לה.
מה שכן, החמסה המחוברת למחזיק המפתחות המחובר לתיק של סבתא נתיבות- משכה הרבה תשומת לב.
סבתא נתיבות ניסתה להסתדר לבד. היא והסל הלכו הלוך וצעוד,
כשמטפחת הבד הצבעונית שלראשה מתנופפת ברוח.

ואז ראתה את אודליה חנה.
מתקרבת מולה ולצידה חברה מהכיתה.
או!!! אודליה חנה! התרגשה סבתא: כמה גדלת כפרה! ולמה את כל כך לבנה?
בואי תראי איזה חילבה הבאתי בשבילך, ייתן לך צבע לפנים!
חני הסמיקה בין רגע.
בליבה התפללה שתפתח האדמה את פיה ותבלע את סבתא ואת החילבה גם יחד.

אמאל'ה! מי זאת? לחשה פייגי באוזניה, אחרי רגע הבינה בעצמה.
אה! זאת העוזרת שלכם! לא מצאתם אחת יותר?...
חני לא ענתה, והעוזרת המשיכה לפסוע לצידה ולצד פייגי.
נו, אז איך בבצ'פר? כיתה ח' כבר, הא? איך הזמן עובר...
הנהנה בתנועה לא מחייבת. אויש, הח' היתה גרונית ועמוקה כל כך, איזה בושות!
בסוף איכשהו הלכה לה פייגי,
מבטיחה לעצמה לברר עד הסוף את זהות העוזרת התימהונית שקוראת לחני אודליה.

סבתא נתיבות עלתה אט אט במדרגות ולא הבינה למה אודליה חנה נעצרת מול שלט "וייס",
פותחת את הדלת ומנשקת את המזוזה האלכסונית.
היחידים ששמחו באמת מביקורה של סבתא נתיבות היו דגי הזהב שבאקווריום.
וכאשר חזרה סבתא לנתיבות, הגיפו אבא ואמא וייס את החלונות והתריסים וישבו להערכת מצב במטבח.
באפם עלה ניחוח הקובה, הם הריחו צרות.

ואשר יגורו- בא.
המכתב השלילי מסמינר "בנות אנ"ש" לא בושש מלהגיע.
לצערנו, אודליה חנה וייס לא תוכל ללמוד בסמינרנו בשנת הלימודים הבעל"ט.

---
אבות אכלו קובה...
הכל בגלל סבתא.

פרק ראשון, סופה תקשורתית מתהווה

לאחר תחנונים ארוכים קיבל יעקב דולר, שר הגינון והעידור, את הראיון הנחשק בשעת הפריים טיים. "כל המדינה תשמע את הראיון, ואף אחד לא יישאר אדיש", הוא ניבא ברגש ובלהט באוזני מקורביו.
אשתו, המרשעות, ניסתה להניא אותו: "אני המומה מכל השטויות שאמרת עד היום... כל השקרים שהבטחת עוד הפעם ועוד הפעם.. לפחות תהיה בשקט ואל תעשה גלים.."

עזר לה? מה פתאום. יעקב לא התכוון לוותר על הראיון, ושלח את אריק זנדר, עוזרו, לקדם את הראיון העתידי. המפיק הקדיש לזנדר אייטם ייחודי, בפינה נידחת בקצה האתר: אריק זנדר, ממקורבי סגן שר הגינון, רומז כי בראיון היום יהיו הכרזות הקשורות לשלום הקואליציה!
וזה הספיק, הסופה התקשורתית התחילה.

פרק שני, סופה תקשורתית בוערת

"יעקב זועם על תהליך ייעור יערות הנגב השרופים" (כתב מיובש, ערוץ ד')

"כולנו מחכים בקוצר רוח לשעה 8 בערב כדי לשמוע את הכרזת יעקב דולר, לעת עתה אין מידע עדכני"
(פרשנה הבכיר של חברת החדשות המרכזית, עמוס צדק)

"הוא יכריז על ריצה לראשות הממשלה ועל מפלגה חדשה, וישנם שמועות הפוכות הגורסות כי הוא יודיע על התפטרותו מהכנסת..."
(משה ברהנייה, הכתב הנמרץ של אתר ימקא)


פרק שלישי, האנונימים באים

הרשת סערה!
טוקבקיסטים אנונימיים רעמו, השתוללו.
- 'מצידי שיעקב דולר יהפוך צמח ויישתל בגן הבוטני החדש בנגב, הנגב סוף סוף ירוויח משהו אמיתי מיעקב דולר'
(סנייפ, מגיב 19)

- 'יעקב דולר אתה זבל של בנאדם ושקרן וגנב ורמאי הלוואי שתתפטר כבר'
(קונילמח, מגיב 7)

- 'כולכם סתם מבלבלים את המוח'
(סעיד, מגיב 236)

'יעקב דולר? נשבע לכם שאנל'א מכיר שם כזה'
(אנונימי, מגיב 711)

פרק רביעי, אריק זנדר

אריק זנדר גלש שוב ושוב בכפייתיות בשלל אתרי החדשות, וטקבק בהתרגשות ובחדווה. כתב שלל תגובות אוהדות עבור אדונו באתרי החדשות, ומידי פעם כתב לצורך האיזון כמה תגובות הפוכות, שאותן כתב בכנות מלאה: 'יעקב דולר אתה חלאה אמיתית ופוליטיקאי שקרן תחזור למקסיקו' / 'הלוואי שיתפטר כבר ועל הדרך שיקח איתו את ירחי, ראש הממשלה שלא עושה כלום' / 'אוף שיעזוב אותנו בשקט'

פרק חמישי, מתח איום

יעקב דולר הנרגש כתב ברשתות החברתיות בשעה 15:36: שמעתי כל מיני שמועות לא מבוססות. מציע לכולם לפתוח ולהתחבר בשעה 8 בערב


העניינים התחממו. פרשנים נדבקו לכסאות באולפנים. אזרחים חיכו בחרדה לחדשות. נהגי מוניות העלו והורידו נוסעים בשרשרת וטחנו להם את המוח.

פרק שישי, רחל לאה

זהו זה. השעה הייעודה הגיעה, ויעקב גם. מעונב, ריחני, מסורק, מגוהץ, יושב באולפן הנוצץ של חדשות 4, ומכריז: "זהו".

- זהו?

"כן, החלטתי לקחת פסק זמן מהפוליטיקה..."

ויעקב הסביר מול עיני השדרנים ההמומים: "החלטתי שתם הפרק הפוליטי בחיי... ויש לי גם בת קטנה, רחל לאה. אני רוצה להיות שותף מלא לגידולה".

פרק שביעי, ירחי המתחנן

התקשורת סערה וגעשה; פרשנים מנוסים דנו על השלכות הפרישה, על תגובת אישי הציבור, ועל יעקב דולר. קולות פרידה נשמע, וכולם סיכמו כי אכן, תם עידן. אף אחד לא ידע איזה בדיוק. את האמת האמיתית הכירו קומץ אישים קטן בלבד: כצפוי מפוליטיקאי, הודעת ההתפטרות הייתה ריקה מתוכן.

דיל מחוכם נרקח בשבועות האחרונים: ירחי עצמו היה אמור לפנות אל הדולר מיידית אחרי ההתפטרות, ולהתחנן: חזור בך, המדינה כולה זקוקה לך. השר המתפטר כבר תיכנן את החזרה הרועשת למרכז הציבוריות הישראלית. איך אפשר לסרב לתחינתו של ירחי, ראש ממשלת ישראל.

באחת מישיבות ההכנה, שאל אריק זנדר: "אדוני, למה שראש הממשלה יתחנן שתחזור? אתה חסר לו כמו מלח לפצע פתוח", ויעקב גיחך: "שום דבר לא בחינם, בני. הבטחתי לו שדרת עצים יוקרתית ע"ש אביו, בגני התקווה החדשים בקרית האצ"ל. הכל רשום על ניירות. חתמנו וסגרנו הכל. אפילו הכנתי טיוטה למכרז להקמת השדירה".

פרק שמיני, בעיות קליטה

השעות נקפו, ויעקב המתוח גילה כי...

ירחי החל לסבול לפתע מבעיות קשות בקליטה, ולא ענה לו לאף שיחה או הודעה. דממה.

יעקב הלחוץ והמוטרד שלח SMS למנכ"ל משרד ראש הממשלה, ללא תגובה.
צלצל פה, צלצל שם, פנה, לחץ, הפעיל קשרים, נאדה.

שעה ועוד שעה, ויעקב הפנים: ירחי הבריז לו, הנבל.



פרק תשיעי, קול צל"ג

"תבדוק בטוויטר!!" צעק יעקב על עוזרו. "תן לי עדכונים אונליין! נון סטופ! אל תהסס להעיר אותי!"

זנדר בדק. אין ציוץ. ראש הממשלה נאלם!

"תן לו עוד יום, אולי הוא עסוק בהסכם השלום עם חילבה" ניחם יעקב את עצמו, ורץ להתראיין בקול צל"ג, שם טיפח את תדמית האב הטרי שגילה מחדש את רחל-לאה: "הצעד סופי בהחלט, אין לי שום כוונה לחזור לפוליטיקה, ותרשה לי לומר לך זיגי, אני קורא מכאן לכל חבריי השרים לשעבר: תתפטרו גם. יש חיים מחוץ לפוליטיקה. האשה והילדים שלכם מחכים לכם בבית".

רגע אחד אחרי הראיון, זנדר היה לכוד בזרועותיו השעירות והמזיעות של כבוד השר. העוזר האומלל נוענע בפראות, ומשקפי הגלו ווד שלו צנחו, והשאגה צלצלה בכל יישותו: אריקקקק! למה, למה, למה ירחי לא מתחנן שאחזור? מה קורה?

אריק נמלט, מבוהל.

פרק עשירי, המצח הרביעי

העוזר התפטר סופית, פרש לביתו. בנה מודלים מקרטון ביצוע, צייר באקרילק וסרג כדורי צמר. מאושר מכל יום בחיק הטבע ומשפחתו. הרחק מההמולה התקשורתית.

לעומתו, אדונו היה הרוס ומרוסק, וימים חרדתיים עברו עליו. חייו קרסו לתוך עצמם. אבן הגולל היה גידי מ"המצח הרביעי", שהצליח לראיין את ירחי, ראש הממשלה, שקבר את יעקב דולר בקבורת חמור מייד עם תחילת הראיון: "קודם כל אני רוצה לברך את יעקב דולר על ההחלטה האמיצה שקיבל, ומאחל לו הצלחה רבה בגידולה של רחל לאה... אזכור אותו תמיד, ולא אנסה ללחוץ עליו לחזור בו מהצעד שעשה..."


פרק אחת עשרה ואחרון בהחלט, איזי פיש

שבור וכואב, ניתק יעקב מגע מכל העולם ויצא לחופשת דייג קטנה עם אשתו בדקוטה הדרומית. מחיר מציאה, הנחה דרך חבר צד ג' שעובד באיזי פיש, טיסות מוזלות.

הם נסעו לבד, לנוח. ואת רחל לאה הקטנה והמעצבנת השאירו אצל המטפלת. "רק לחודשיים וזהו".

מה טווח המילים שנכנסות בדף של A5?