קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בואו נתחיל מהסוף
בעצם מאחורי הסוף.

כולנו בחרנו אי פעם ספר רק לפי מה שכתוב על הצד האחורי של העטיפה, ובעברית מדוברת ב'מאחורה של הספר'.
קטע קטן, שורות קצרות, המגרים את חושינו, מעצימים את הסקרנות וגורמים לנו לעלעל בין הדפים, או פשוט להתיישב, לחזור לכריכה הקדמית ומשם לגמוע את הספר על לכריכה האחורית.

ה'מאחורה' שהוא בעצם הכריכה האחורית, הוא שטח פרסום שמנוצל כדי לקדם את מכירת הספר ואת הקריאה בו.

באתגרנו הפעם, אבקש מכם מכובדי, חדי העט ויפי הקסת, ליצור את ה'מאחורה של הספר' המושלם. 'מאחורה' שיהיה יצירה ספרותית בפני עצמו.
הספר שה'מאחורה' מדבר עליו, אינו אמור להיות קיים. אף לא בעתיד.
מאידך ניתן להתלבש על יצירה קיימת שלכם או של אחרים, (תבדקו לבד זכויות יוצרים וכו' וכו') שטרם נדפס על גבה מאומה, ותפיחו שם חיים.
אתם יכולים לכתוב מה שאתם רוצים, ללא שום הגבלות .

רק זכרו!
מקוריות, שנינות, חריפות, זה טוב.
לטלטל, לרגש, לעלף, זה נפלא.
כאן אתם נדרשים להיות שיווקיים. לגרום לי לקרוא, ואפילו לרכוש, את הספר שלכם.
תעשו הכל כדי שהמילים שלכם יעשו את זה.
וכמובן שנדרש הקשר ברור בין הטקסט לבין תוכן הספר (לא לשפוך על האתגר קטעים מהמגרה).

צאו לדרך.

עוד זכרו!
שיש לכם רק שבועיים. עד מוצ"ש פרשת לך-לך בחצות הלילה.

ועוד זכרו!
שיש לכם נספח והוא נמצא
כאן.
 תגובה אחרונה 
שלום לכולם,
גם השנה נפתחים קורסים של כתיבה בבית הספר לקולנוע יהודי, 'תורת החיים' ביד בנימין.
השנה בקורסים נערכים דרך זום, כך שההגעה חופשית מרחבי הארץ והגלובוס :)
בכמה מילים על המקום: בית ספר בהפרדה כמובן מלאה לגמרי לגמרי, אווירה תורנית. התלמידים בחלקם חרדים ובחלקם דתיים לאומיים. שייך למוסדות של הרב שמואל טל.

לגברים נפתחת קבוצה של שנה א', עם משה גוטמן.
פרטים במייל:
דן אדלר -מכללת תורת החיים <kolnoath2 # gmail.com>

אני מעבירה את הקורסים לנשים.
ימי ראשון ערב. שנה א' ושנה ב'.
בשנה א' לומדים את היסודות של כתיבת סיפור, בדגש על תהליך של הקניית יכולת כתיבה אישית, כל אחת מהמקום שלה, ולא רק התמקדות בידע.
שנה ב' היא המשך של שנה א' של שנה שעברה, וההתמקדות היא בכתיבת ספר. יכולות להצטרף נשים שלמדו בעבר את היסודות של כתיבת סיפור, וגם התנסו בכתיבת סיפורת.
אפשר לפנות אלי למייל - 7649044 בגימייל
סיליבוס באישי למי שמעוניינת.
הקבוצה של שנה ב' היא חרדית כמעט לגמרי. בשנה זו גם במיוחד - נשים ברמה אישית גבוהה.
הקורסים נפתחים בעוד שבועיים.
מוזמנות :)
שלום אני הנספח של האתגר להתחיל מהסוף, האמת שזה לא כיף היות סתם נספח.
אבל אני סומך עליכם שתפיחו בי חיים.
תדונו בי, תתווכחו דרכי. אני מוכן להיות הבמה שלכם, להוציא את אשר על לבכם.
אז תתחילו
מהסוף...
התביישתי. פשוט עמדתי נבוך והתביישתי. התביישתי בשבילם, התביישתי בשבילי והתביישתי בשביל כולנו.

הכל התחיל כאשר נקלעתי למבואה של קפסולה באחד הכוללים המובילים בשכונתי. ניצבו שם אברכים יקרים וחשובים שניצלו את הפוגת הקפה לשיח ער וסוחף אודות הבחירות הקרבות ובאות בארץ אמריקה הרחוקה.

האחד, ממושקף ורציני, טען בלהט כי הנשיא המכהן הוא זה שעתיד להמשיך ולהחזיק בכסאו עד בוא ינון או לפחות עד תשפ"ה. הדבר ברור לו מעל לכל ספק והוא יכול להסביר בסברות פשוטות יותר ופחות מדוע הצדק עמו.

האחר, מפוזר קמעא, ניסה בעדינות לסדוק את אמונתו של הראשון ולפרוך את הוכחותיו אחת לאחת תוך כדי שהוא מביא בלוליינות אמיתית נתונים סטטיסטיים המאששים את הבנתו כי הנשיא המכהן יוחלף הפעם בסגן הנשיא לשעבר.

כך עמדו להם הניצים הניצבים והתווכחו והתלהטו בכל כוחם, לבם, אמונתם ותשוקתם, והביעו פעם אחר פעם מסרים בוטחים יותר מאשר בדקה הקודמת תוך כדי שכל אחד מתבצר לו עוד ועוד בעמדתו הזכה עד אשר תם הקפה והם חזרו להתווכח באמרות אביי ורבא.

עמדתי משתומם. מה זה חולף בראשו של זאטוט שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ועיתון השקפתי מקומי, כך שהוא חש מספיק בטוח בעצמו בשביל לנבא את עתידותיה של אמריקה הגדולה שיקבעו רק אחר שקלול החלטותיהם של מאות מיליוני אנשים שונים שיכנסו לתוך נוסחה מסובכת ומעורפלת עד אשר תזדקק הבחירה לכדי מועמד כזה או אחר? כיצד זה שאנשים שקולים בדעתם ורציונאליים בגישתם משליכים עצמם כך בפני מהנדסי תודעה תורניים אשר מהלכים בתוך ראשם וליבם כשלהם ומפעילים נימים וסותמים ורידים כאוות נפשם ופעם אחר פעם גורמים לאותם אנשים ללהג עצמם לדעת?

היתכן והינדוס זה תקף אף לשאר חלקי החיים?
השמש יקדה על ראשיהם בעוז.

שניהם עמדו בחוסר מנוחה, מחליפים את משקלם מרגל לרגל, כשהכיפה השחורה שלראשם נראתה הסממן היחיד המשותף לשניהם.

האחד היה לבוש בחולצה קצרה תכלכלה, כשמסיכה ממותגת מכסה את פניו המגולחות, ואילו השני היה עטוי בחלאט ארוך, פאות מסולסלות מצדי פניו, וכובע קטיפה הוא פריט המלבוש היחידי שעל ראשו.

הם המתינו בקוצר רוח לתורם בסניף הדואר. האחד ממתין לחבילה שהזמין ברשת, והשני להפקדת צ'ק. שטחו הזעיר של הסניף וכמות הממתינים, בתוספת הוראות שמירת המרחק, הותירו אותם לחסדי השמש.

המגולח שקע במכשיר המלבני הגדול שבידיו, והשני שיחק בהיסח הדעת במכשירו הקטן.

לפתע ננער הראשון ופנה לרעהו. "אני לא מצליח להבין את כל האיסורים הללו", טען, "מה ההיגיון להגביל כל כך הרבה אנשים, בגלל אחוז קטן?!" השני נדרך, והאזין בקשב רב.

"הרי ברור שרוב האנשים לא ניזוקים מזה, אלא רק כמה בודדים שהם בקבוצת סיכון, וכבר היו להם בעיות לפני כן. איך אפשר להטיל על כולם מגבלות קשות כל כך? מילא אם היו אלו דברים שמגבילים אותנו לעיתים רחוקות. אבל הרי אלו דברים שגורמים לכולנו סבל וקשיים ברמה יומיומית!" תחילתו של חיוך נראתה על שפתי המאזין.

"ובכלל, כל יום אוסרים משהו אחד ומתירים משהו אחר. זה גורם לאיבוד אמון טוטלי בהוראות ההנהגה! הציבור מתחיל לחשוב שכל ההחלטות הן פוליטיות לחלוטין, ובלי שיקולים עניינים!"

"ומילא אם גם 'אלו שלמעלה' היו מצייתים להוראות. כל יום אתה מגלה שהפוליטיקאים עושים מה שבא להם, ורק הציבור הפשוט צריך להקשיב להוראות!"

חיוך רחב התפשט על פניו של לבוש החלאט. "אתה בהחלט מדבר לעניין", ענה לחבירו, "אבל אם כן תסביר לי, למה אתה לובש מסיכה?"

עיניו של המגולח הצטמצמו בחוסר הבנה. "מסיכה? מי דיבר על מסיכה?" ברק של הבנה עבר במוחו והוא קרא "מה, חשבת שאני מדבר על הקורונה? מה פתאום! דיברתי על האיסור להחזיק סמאטרפון מוגן!"

צליל עדין עלה מכיוון מכשירו, הוא עיין בו והודיע לרעהו "התור שהזמנתי באפליקציה הגיע, היה נעים לדבר איתך"...
באהבה, מִמֲלַגָה.
השמש הזקן נאנח והגיף את דלתותיו של בית הכנסת הגדול. בית הכנסת הגדול 'עולה ומנחה' ששימש כמקום התפילה של יהודי מלגה היה שומם מתמיד. הצעירים שבבני הקהילה התחתנו עם נשים ממקומות אחרים ולא תמיד נשארו להתגורר בעיר, חלקם עלו לארץ ישראל. ואילו הצעירים שכן נשארו עברו להתפלל במקום אחר, כך שבבית הכנסת הוותיק נשארו קומץ מתפללים מבוגרים שהתפללו בקביעות בבית הכנסת.

"אלברטו, אתה מגיע היום לאסיפת הוועד של הקהילה?!" טפח רפאל על שכמו של השמש. "בעזרת ה', על מה ידברו היום באסיפה?" תהה אלברטו, נשק למזוזה וירד בצעדים איטיים את שלושת המדרגות. "אומרים שהולך להגיע לבית הכנסת רב חדש, רב צעיר שיפריח את השממה ויחזיר את בית הכנסת לימים הטובים כמו פעם שבית הכנסת היה מלא באנשים..."

שבוע לאחר מכן נחת בשדה התעופה, הרב אליהו בן שושן (שם בדוי) רב צעיר, נמרץ שקהילת יהודי מלגה האמינה שיש בכוחו לחולל מהפך ולהחזיר את הקהילה מן הבדידות והניכור שאפף אותה, לימים הטובים. בשנתיים האחרונות מאז שעזב הרב הקודם בני הקהילה היו שקועים בעצמם, הייתה חסרה דמות תורנית ולבבית שהיה בכוחה לקרב את הלבבות ולמשוך את בני הקהילה לאירועים המרכזיים. צעירי הקהילה גילו עניין רב בדמותו של הרב בן שושן והם נמשכו אחריו כפרפרים אל האור, הרב בן שושן הקרין עוצמה תורנית וידע הלכתי מקיף ונרחב, שיעוריו שנמסרו בטוב טעם ודעת, בשפה קולחת ובהירה משכו אחריו את האנשים. ומספר משתתפי השיעורים הלך וגדל, זקני הקהילה הביטו בפליאה בהתלכדות שנוצרה סביב הרב וציינו לעצמם כי זו הפעם הראשונה שרב כה צעיר מצליח לסחוף אחריו את חברי הקהילה באופן גורף. בראש השנה וביום הכיפורים עבר הרב בן שושן לפני התיבה כשליח ציבור וסחף אחריו את המתפללים בקולו הערב, תקע בשופר ומסר שיחות חוצבות להבות בימים הנוראים. בית הכנסת 'עולה ומנחה' שהרב בן שושן שימש כרבו, התמלא בצעירים והחל לחזור לימים הטובים. בחג הסוכות השתתפו רבים מבני הקהילה בתפילות, עלו לאחל 'חג שמח' לרבם ולשמוע את שיעוריו בעייני דיומא.

אבל ללא ספק, שיא השיאים עבור זקני הקהילה היו ההקפות השניות בשמחת תורה. מאות מבני הקהילה באו להשתתף באירוע שבשנים עברו, התקיים במתכונת מצומצמת של כמה עשרות אנשים. הרב בן שושן הכריז בדרשתו בערב שמחת תורה כי כל בני הקהילה מוזמנים לשמחת ההקפות השניות לכבודה של תורה, בבית הכנסת 'עולה ומנחה' כך שבשעה היעודה בית הכנסת היה מלא בסקרנים שבאו לראות מקרוב את ה'הקפות שניות'. בשעה היעודה החלו ההקפות כשבהקפה הראשונה כובד כמובן הרב הצעיר, הרב אליהו בן שושן פיזז וכרכר בכל עוז ופלגי זיעה נטפו מגופו, הוא שר בקול אדיר ועורר לשמחה גם את הציניקנים שבחברי הקהילה, אבל עדיין רוב האנשים עמדו בצדדי בית הכנסת כשהם ממאנים להשתתף במעגלים. השמחה הגדולה שלא הורגלו אליה בעת ההקפות, הייתה עבורם כהופעה מעניינת ותו לא... כל ניסיונותיו של הרב לסחוף אחריו את האנשים למעגלים עלו בתוהו ורק חלק מן המבוגרים השתתף באופן פעיל בריקודים הסוערים ובשירה שבזמן ההקפות.

"ראית את הרב בן שושן?" נעץ חביב את מרפקו בצלעותיו של ידידיה חברו הטוב, "ראית איך הוא רוקד? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה!"

"נראה לי שהרב חושב, שאם הוא ירקוד בכל הכוח. הוא יקבל שנה הבאה אתרוג מכסף, או לולב מזהב" השיב ידידיה בלגלוג. "שתוק" נעץ חביב את המרפק בחוזקה בצלעותיו. מולם עבר הרב בן שושן כשבידיו הספר תורה, כשהוא שר ורוקד. ידידיה הפך להיות אדום כסלק, ללא ספק הרב שמע היטב את ההערה העוקצנית שהשמיע, הוא לא חשב לרגע לפגוע בכבודו של הרב, אבל על הרב כך היה נראה, הדברים לא השפיעו במיוחד והוא המשיך בריקודים.
ההקפות הסתיימו, כל בני הקהילה התפזרו לביתם בתחושה מרוממת. גם אם רובם לא השתתפו ממש בריקודים, השמחה הסוחפת של הרב בן שושן ניכרה על פניהם, רובם ככולם הבטיחו לעצמם להשתתף בריקודים בשנה הבאה. רק ידידיה, הלך לביתו מבויש על המילים הפוגעות שיצאו מפיו על הרב, "אם שנה הבאה, הרב בן שושן לא יעשה הקפות שניות. זה יהיה רק בגללי..." חשב לעצמו. הוא רצה בכל מאודו, לגשת לרב ולבקש את סליחתו אבל הבושה מנעה זאת ממנו, כך חלפו להם החודשים הבאים במהירות. שנה חלפה לה, בית הכנסת הפך להיות מרכז של שיעורי תורה, כנסים יהודיים ואבן שואבת לכל התיירים היהודיים הפוקדים את העיר.

הימים הנוראים אף הם חלפו להם בהתעלות רוחנית וקהילת יהודי מלגה עמדו בפתחו של חג הסוכות. ידידיה המתין לערב שמחת תורה כדי לראות האם גם השנה תיערך שמחת 'הקפות שניות' כמו בשנה שעברה, הוא כבר הספיק להתחרט אלפי פעמים על המעשה הפזיז וגמר אומר בליבו שאם הרב לא יכריז על 'הקפות שניות' ייגש אליו, יבקש את סליחתו ויבקש ממנו לערוך אותם כמו בשנה הקודמת. בערב שמחת תורה, הגיע ידידיה כרוב בני הקהילה לדרשתו של הרב ובמיוחד כדי לשמוע האם גם השנה ייערכו ההקפות. הרב עמד על מקומו ופתח בדרשתו: "לכבוד אחיי ורעיי, בני קהילת מלגה המפוארת. אני רוצה בעזרת ה' גם השנה להזמין את כל בני הקהילה בלי יוצא מן הכלל, לשמחת הקפות שניות שתתקיים ברוב עם כאן בבית הכנסת..." הוא שתק לרגע והביט סביבו, אבן נגולה מעל ליבו של ידידיה והרב המשיך בדבריו: "למרות שבשנה הקודמת השמחה הייתה רבה, אני רוצה להכריז בזאת על תחרות 'גביע לולב הזהב' שאותו יקבל רק אותו אחד, שוועדת השופטים שתורכב מחברי הוועד של הקהילה. תקבע כי הוא רקד בכל כוחו בעת ההקפות לכבודה של תורה..." רחש של תדהמה, עבר בין הנאספים. ידידיה זכה לנעיצת מרפק הגונה מידידו. "ראית מה זה? הוא השתמש במה שאמרת אז!" לחש חביב, הסקרנות שעל פניהם של חברי הקהילה גאתה וכולם המתינו בדריכות למוצאי שמחת תורה.

במוצאי שמחת תורה, עוד לפני הזמן המיועד. כבר התמלא בית הכנסת מפה לפה, כאשר הגיע הרב בשעה היעודה בית הכנסת היה מלא אנשים. ההקפות החלו בשמחה מרקיעת שחקים, ריקודים סוערים התחוללו ברחבת בית הכנסת, אנשים ששנה שעברה עמדו כגלמים וצפו בריקודים היו כעת מגדולי הרקדנים בזמן ההקפות. שלושת חברי הוועד של הקהילה ששימשו כשופטים צפו בריקודים בהנאה. אנשים שמעולם איש לא חלם שירקדו באירועים מעין אלו, התגלו כתגליות השנה בכל מה שקשור לריקודים. בין הרקדנים, נצפה ידידיה כשהוא רוקד ארוכות עם הרב בן שושן. השמחה הגיעה לשמיים ואנשים נטפו מים במהלך הריקודים, כאשר בסיומו של הערב זכה אחד מבני הקהילה בגביע המיוחד – 'גביע לולב הזהב' אותו העניק לו הרב אליהו בן שושן, על שרקד בכל כוחו לכבודה של תורה בעת ההקפות...

משנה לשנה, הלכה השמחה וגאתה. שמעה של תחרות 'גביע לולב הזהב' יצא מספרד והגיע אף לוועידת רבני אירופה. בכל שנה היו מגיעים במיוחד יהודים מכל קצוות אירופה, כדי להשתתף בשמחת ההקפות של קהילת יהודי מלגה. משנה לשנה, אף עלו הפרסים לפרס ראשון, שני ושלישי לאור הביקוש הרב בקרב המשתתפים.

בשנה השלישית לתחילת התחרות של 'גביע לולב הזהב' לאחר ההקפה השביעית, כאשר בית הכנסת היה דחוס במאות אנשים נוטפים מים, לפני חלוקת הפרסים. קם נשיא הוועד וביקש את רשות הדיבור: "לפני שלוש שנים, כאשר הגיע לקהילתנו מורנו ורבנו. לא העלנו בדעתנו מהי כוחה של שמחה, מהי כוחה של אהבת תורה ויראת שמים" הכריז הנשיא. "כיוון שכך החלטנו בשם כל חברי הקהילה, להעניק לרבנו היקר מגילת קלף המביעה ולו במקצת את ההערכה הרבה שאנחנו רוחשים אליו. ולכן אני רוצה לקרוא אותה לפניכם" הוא כחכח בגרונו, פרש את מגילת הקלף המפוארת והחל להקריא: "למורנו ורבנו היקר, אשר בזכותו קיבלנו מעט מזעיר מושגים מהי כוחה של שמחה אמיתית מעומק הלב, מהו כוחה של תורה ויראת שמיים. בשם כל חברי קהילת יהודי מלגה, אנחנו רוצים לברך אותך שכשם ששמחת אותנו, החזרת את תפארת יהדות מלגה ובית הכנסת 'עולה ומנחה' למקומה, כך ישלם לך הקב"ה פועלך ותהא משכורתך שלימה מעם ה', כשם שהשמחה הגדולה בעת ההקפות הינה שמחה אמיתית, הבוקעת מעומקא דליבא, נזכה כולנו לחזות בראש מורנו ורבנו בתפארת ציון ובבניין ירושלים. יהי רצון שכשם שרקדת באותה שנה בעת ההקפות והדלקת את הניצוץ של שמחת תורה בליבנו, כך תזכה לרקוד בביאת המשיח ובבניין בית המקדש. באהבה, קהילת יהודי מֲלַגָה".
מען לא ידוע ועוד ארבעה עשר סיפורים / חיים גרינבוים / ביקורת - ראש לשועלים

ברגע שראיתי על המדף את הספר, מיד ידעתי שהוא יוצא איתי, ויהי מה. הכריכה נחמדה, והצללית שמציתה לעצמה סיגריה מזיקה מושכת מן הסתם את העין, אבל לא זו הנקודה.

חיים גרינבוים.

האיש שבגד ברבבות קוראיו והותיר אותם עם לשון בחוץ. אחרי הוצאת הספר 'טביעת אצבע' פרש הסופר המהולל בשיא להנחות, ואותנו הותיר לאנחות. מאז ועד היום לא נצפו כותרים פרי עטו ללא ניקוד.

כשאתם רואים כל יומיים אשכול חדש באיש את רעהו תחת הכותרת – מרגל להשכרה, תדעו שזה לא בגלל שהספרים של יונה ספיר הם משהו מיוחד, הגם שזה כמובן נכון כשלעצמו, אלא בגלל שחיים גרינבוים פשוט הפקיר את הזירה ושובת איטלקית מזה שבע שנים.

מובן שהזעם הציבורי רב, והקהל מתקשה לסלוח על הנטישה המהדהדת. בכל זאת, כיוון שנזדמנה לידי מציאה כשרה, לא אחמיצנה.

לקחתי אותו איתי.



מתברר שמדובר באוסף סיפורים, ולא בסיפור אחד ארוך. זו התגלית הקטנה. התגלית הגדולה היא, שמי שבספריו הנודעים נשלפו אקדחים כאילו היו מלפפוני בייבי, מפכה מעיינות רגש בלתי רגילים, המרעידים את הלב היהודי, שרגיש בימים אלו גם ככה. אם אנחנו מחפשים סלוגן, אז 'תחת הקליע תעלה דמעה ותחת הדם יעלה הדס'.

משהו כללי נוסף – האוסף מגוון ועשיר מאד. לפעמים קשה לעכל שכל השלל הזה נכתב על ידי בן אדם אחד. הוא נראה כמו גיליון סיכום של תחרות סופרים וכדומה. יכול להיות שזה נובע מכך שהסיפורים נכתבו על פני תקופה ארוכה, אבל כשמוישה גוטמן או חיים ולדר מפרסמים ספר, אתה יכול לחרוז את הסיפורים לשרשרת ארוכה בעצימת עיניים. השטאנץ כל כך בולט ואחיד, עד שלעתים קשה לקרוא את הסיפורים בזה אחר זה – הם כאילו כופלים את עצמם. 'מען לא ידוע' שונה מכולם. קשה לאתר את זהות היוצר היחיד, שמענו כאילו בלתי ידוע.



כמו תמיד, אני אוהב לחלק את הסיפורים לקטגוריות.

הקטגוריה הראשונה, אלו הסיפורים שכבר קראתי ביתד נאמן, במוספי החגים.

ברור שגם הקטגוריה הזו מתחלקת לשלושה תתי קטגוריות, תקראו לזה קבוצות משנה. 1. הסיפורים שאתה מזהה ממבט ראשון, ופשוט עובר הלאה. 2. כאלו שאתה מזהה רק אחרי כניסה מאסיבית לעובי הקורה, קריאת כמה וכמה עמודים, ולבטים קשים בינך לבין עצמך (דז'ה וו, דז'ה לו, דז'ה מה). אלו הכי חמוצים. אתה גם מבזבז זמן וגם סובל. 3. הידידים הוותיקים שמחייכים אליך יפה, ואתה בכל זאת ממשיך לצעוד איתם, יד ביד. סיפורים עסיסיים שאפשר לקרוא שוב ושוב בלי להתעייף אפילו פעם אחת.

בואו נאמר, שאין כאן אפילו עבירה קטנה. וכאשר אנחנו חיים בדורו של סופר מפורסם שהפך את היוצרות, ושלח לחוברת הסיפורים סיפור שכבר שוכב לבטח באחד מספריו – מה יאמרו ארזי הלבנון.

הקטגוריה השניה, אלו כל יתר הסיפורים.



כמו ספר חרדי שמכבד את עצמו, וגם יוצא לאור בעשור הנוכחי, יחסי הורים-מורים-נושרים מקבלים את מירב תשומת הלב, וזמן מסך מעבר לכל פרופורציה. זה גם נושא חם, וגם מאפשר לך ללכת 'על הגבול', תוך כפירה כזו או אחרת בעליונות של ההורה או המורה.

כזה הוא למשל 'פירותיך מתוקים', שמתאר סצנת 'ושבו בנים לגבולם' מוכרת, ומתובל בדיאלוגים שכביכול מעמידים את הנושר בבת אחת על טעותו הגורלית. הבעיה בדיאלוגים הללו, שיחזרו על עצמם עוד בהמשך, זה שהם לא טבעיים בכלל, ולא משכנעים. בחור שעזב הכל לא באמת חוזר הביתה כי אברך שפגש אותו הסביר לו שההורים שלו בכלל אוהבים אותו. כלומר, יכול מאד להיות שזה קורה, אבל את אמון הציבור הפסדת. הקוראים לא קונים את זה.

'רעהו בסתר' הוא סיפור מרתק. פרפרזה משובחת לסיפור הנודע על ההוא שקלקלו לו בשידוכים כי 'היה שמה משהו עם משטרה', אחרי שכרכרה משטרתית השיבה אותו אי פעם בכבוד מלכים לביתו מחמת מעשה שהיה. המסר כמובן בז לבררנות העיוורת בענף השידוכים החרדי. והוא אחת הסיבות שבגללן הספר נמצא במדף 'ביקורת החברה החרדית', ולא במדף 'פירותיך מתוקים', נקרא לזה ככה...

בשלב הזה של הקריאה, אני חושב שכבר תבינו שיש בעייתיות מסוימת בסופר מתח שפולש לתחום הסיפורת הקצרה. בספר של שמונה מאות עמודים, כל תך ותך תפור לאלו שסביבו באמנות סבלנית. לכל דרמה יש הסבר, ואף תפנית לא נראית משונה יתר על המידה, בדרך כלל. אבל כשאתה מעתיק את שיטת העבודה לסיפורים של עשרה עמודים, נוצרת בעיה. כמו מטוס שמסלול הנחיתה שלו התקצר בתשעים אחוז. כמו מחלף שעיקוליו זוויתיים – משולשים. אבן על אבן נערמת במהירות מסחררת, ושוב נפגעת אמינותו של הסיפור. קשה להבין איך שורה כזו של אותות ומופתים מתרחשת בדיוק באותה נקודת זמן, על פני ציר השתלשלות קטן כל כך. בקיצור, שמיכת הסיפור קצרה מכדי לכסות את כל המרכיבים הדרושים למסגרת המתח.

'מען לא ידוע' מרענן את האווירה. לא בגלל שהוא עשוי כולו חליפת מכתבים, כי את זה כבר עשו רבים וכושלים לפניו, ולא עלתה בידם. אלא בגלל שתי סיבות: קודם כל, כי הם טרחו להסביר בהתחלה מי ומי המתכתבים, מה מניעיהם הנסתרים והמוצהרים, וכיצד הגיעו לאן שהגיעו. טרחו והטריחו. כאן המען ממש לא ידוע. הסופר לא מפרגן שום פרט על צדדי ההתכתבות למעט אלו שנחשפים בה בעצמם. זה מאד יפה וקליל. שנית, משום שהמכתבים מושכים את הסקרנות ואת הלב, וגוררים אותך באפך מאיגרת לאיגרת, עד הסוף העצוב, יש לומר.

'המנהל' מקורי מאד, אבל הוא שייך קומפלט לקובי לוי. לא יודע איך גנבה רוחו של סופרנו הנכבד את הסיפור מראשו של ר' קובי הנ"ל. זה נושא לסיפור מרתק בפני עצמו, אולי בכרך הבא. עוד משהו: כמו שכבר דיברנו, יש קטע מאולץ בעלילה, שקשה להתעלם ממנו. (אזהרה: להלן ספוילר) לשלוח בחור לצעוק על המנהל שלו 'אני אקבור אותך' ואחר כך לשים אותו בחברה קדישא, כדי ליישם את ההבטחה, זה חמוד, אבל...

'סמוי מן העין' הוא סיפורו העצוב של איש צעיר, על הנזקים הבלתי הפיכים שגרם לעצמו. שילוב של חיים ולדר עם א.מ. אמיץ.

'אובד אבי' מושלם וסוחט דמעות לפנתיאון, אבל הוא רק הכנה לרעידת האדמה הגדולה: אחות קטנה. 'אחות קטנה' היא יצירה קורעת לב, מהשם ועד הטפחות. משהו שכדאי לכם לבקש ממישהו לצלם, בכפוף להנחיות ולמגבלת זכויות היוצרים. הבעיה היחידה שלי איתה היא, שאני חושד שנעשה בה שימוש עודף בחומר גלם מרגש, שעה שהטרגדיה לא יכלה להיות קשה כל כך במציאות, ואמנע מספוילרים ברורים יותר לגודל השעה.

'כסא של אליהו' הוא סיפור חתרני, שמציג את האב שהוא גם הרב, באור מאד לא מחמיא. ביקורתיים יותר ממני יאמרו שהסיפור מצדיק נשירה, אבל מי אני שאקבע מסמרות בהררים כאלו.

'פסנתר כנף במאה שערים' יפה מאד, אבל עם סוף קצת מאכזב.

'שני מכתבים' נדמה כמי שנכתב להתרמה של ארגון צדקה, אבל באמת ראוי להתברג בנבחרת החמישה עשר.

'חוט של חסד' מושלם מכל היבט, יהודי ולבבי כהלכה, שזור קטעים היסטוריים בשפה קולחת. חבל שהוא מחכה כמעט לסוף (כמו הלחם בסופר, אומרים תמיד).

ב'קריאת השכמה', תקראו על דמות שלא תאתרו באף ספר חרדי אחר – חרדי שנשוי לחילוניה. לא פחות. הסיפור חזק מאד, ודווקא לכן חבל – לטעמי - שהוא מסתיים עם שבירת קיר ושיחה של הסופר עם הקורא, דה פקטו.

'סומך נופלים', שכתוב בגוף ראשון, מתאפיין בשני פרמטרים ששכיחים גם בקרב חבריו: סיפור בגוף ראשון, וגיוון עדתי. הוי אומר, הספר ממש לא על טהרת האשכנזיות. גרעין מסוים של הסיפור כופל גם את זה של 'רעהו בסתר', (זהירות: ספוילר) הקטע של איש פשע אמריקאי שמשאיר צוואה להשבת הילד שלו לחיק העם היהודי וכולי. אבל זה טבעי, נביא אחד בסגנון אחד. חוץ מזה, שהסופר לא אמור לחזות טיפוסים מפוקפקים שיזכרו בסיפור האחרון מה היה ארבעה עשר סיפורים לפניו. לא לכל תרחיש הזוי צריכה להיות תוכנית מגירה.

סיכום: מחכים לבא בסדרה, אבל מעזים גם לקוות למותחן ראוי לשמו ושם כותבו.
בסיעתא דשמיא

יש אנשים שאוספים בולים, אני אוספת שירי - רחוב.
מכירים אותם?
ליודעת אפילו למה התחלתי לאסוף אותם, אולי כי היה בהם משהו נוגע ללב בעיני.
כמה מילים - לפעמים בכתב יד, לפעמי הדמה שמורכבות מחותמת - חקוקות על קיר בניין ישן ומלכולך או על מעבר צפוף באמצע הדוידקה.
כאילו, מי כבר יראה ומי יידע. וכמה בערו באותו מ.ר. אלמוני המילים האלה, שהיה מוכרח לחרוט אותם ככה, ברחוב.

וככה, מתוך סקרנות מעורבת בחמלה אני מקפידה לקרוא כל שירחוב שנקרה בדרכי.
ומתישהוא מצאתי אחד שתפס אותי במיוחד.

בסוף היום
המדבר,

מנצח את הרעיונות

וזהו.
לא מצליחה לזכור יותר.

לא יודעת למה הוא חזר אלי בדיוק השבוע, אולי זה הסתיו. אבל כך או כך הוא מגרד לי במוח כבר שבוע, מחפש המשך.

ניסיתי לשרבט כמה כאלה, ואף אחד מהם לא יצא טבעי ומדויק מספיק. החלטתי לבקש עזרה.
בקשה אישית, באמת. השיר הזה צריך המשך.

אתם יכולים לנסות לכתוב אותו?

_______
אה, ואם יש לכם המשך, ואין לכם הרשאת כתיבה - אני יותר מאשמח אם תשלחו אותו ל
shimushy22 @ gmail.com (לבטל רווח אחרי @)
והוא לא חייב להיות ספרותי במיוחד, כולה שירחוב...
היא הזמינה מונית בחופזה, לחיפה היא ביקשה, דחוף, לרמב"ם.

הוציאה מהמזווה במטבח במהירות קצת עוגיות עבאדי ביסלי ובקבוק שתיה, מטען רק זה חסר לה לשכוח. אמרה שלום לשאול. בדמעות.

"את בטוחה שאת הולכת?"

"מה השאלה?"

היא מבינה מה הוא שואל, הן כבר לא מדברות כמעט שנה.

"הבת שלי בחדר לידה ואני אשב כאן? היא אפילו לא התקשרה אליי"

היא בכתה

הוא ניסה להרגיע

"זה לא את, זה הם, הם אלו ששינו".

"אני חייבת להיות שם. הייתי איתה כשהיא ילדה את שמוליק את חיהל'ה ואת אפי, ועכשיו אני אתן לה ללדת לבד כמו הומלסית? לא קל לה בלידות אני מכירה אותה".

"השאלה אם תקלי עליה, הוא שיחק בעצבנות בזקן שהלך והאפיר עם השנים. את טעונה כל כך, אנחנו טעונים, כל המצב טעון".

"אני אתגבר. אני חייבת"

צפירת המונית שעלתה מלמטה לא אפשרה להם להמשיך ולהתלבט

"בהצלחה, שיהיה בקלות ובמזל טוב".

אמן. היא אמרה והוסיפה חבילת טישו לתיק.



זאת פערל'ה היתה לפני רבע שעה התקשרה להגיד שמירי נכנסת לחדר לידה ברמב"ם.

פערל'ה יודעת כל.

"בטוחה, אני אומרת לך, הכלה שלי בדיוק שם והיא ראתה אותם. לא, הם לא שמו לב"

"חשבתי שהיא התקשרה בעצמה אלייך, ממתי אני חופרת בעניינים לא לי, אמרה זאת שהפכה את ענייניהם של אחרים למקצוע".

היא ניתקה את הטלפון ופרצה בבכי.

מירי לבד בחדר לידה. רחוק. בלי אמא ובלי לעדכן את אמא.



לא היא יזמה את הניתוק. אבל היא החזיקה בו.

זה בכלל היה יענקי החתן הגדול שלה ושולי אשתו. יענקי היה מתוסכל, הוא בכלל היה זה שהציע את השידוך, את נתי למירי.

נתי היה קסם מהרגע הראשון, בחור מעולה מהישיבה של יענקי, אהבנו אותו מהרגע הראשון חברהמן, איש שיחה, קשוב ומצחיק. מוכשר עם ראש על הכתפיים, כריזמטי וגם למד טוב, ממש. בחור כמו שתמיד חלמתי למירי.

לא שמנו לב למשהו, זה היה דיי מהיר.

בהתחלה היו שמועות, מירי לא נתנה להם להלום בנו, היא התקשרה ואמרה שהם עוברים דירה, למושב בצפון, חשבנו שליחות, אולי של איילת השחר או משהו דומה. מירי קצת התחמקה. אבל הבנו שזה יותר מזה.

אחר כך שמענו דיווחים שמירי לא נראית אותו דבר, ונתי, נתי בכלל זה כנראה הסיפור. נתי החליק לגמרי.

היינו בשוק. נתי הוריד את הכיפה, אחר כך מירי אמרה שהוא כבר הרבה זמן מתחבט. והוא לא מסוגל יותר להיות גם וגם, בעיקר לא מסוגל להיות כאילו.

ואני פירפרתי.

מירי שלי? מירי שכל תפילה שלה היתה כמונה מעות. מירי שלי שבכל ברכה היתה מתרגשת. מירי שלי שהיתה מורה וחינכה בנות לאמונה לאהבת ה'. לא היתה אמא שפגשתי ולא התלהבה על היראת שמים שמירי מכניסה בבנות. היינו בשוק טוטאלי.

והבזיונות, מי מדבר על הבושות.

לא היתה ארוחת ערב בשכונה שלנו או בשכונה של כל אחד מילדנו שלא חתכו אותנו עם הסלט, תיבלו הוסיפו לעסו וטחנו עד דק.

מירי התעקשה שהיא נשארה כמו שהיתה. אבל היא כבר לא היתה אותה מירי לא נראתה אותו דבר לא התלבשה אותו דבר, אחת דיברה על גרביים, אחרת על כיסוי ראש שונה, השלישית על צבעים. כבר לא משלנו. ויענקי טען שבטוח שהיא גם כמוהו רק שקשה לה להודות.

האחיות הקטנות ממנה סיפרו שהיא בוכה להן בטלפון, שהיא לא מבינה מה רוצים ממנה ומה היא תעשה. זה בכלל הוא. לגדולות היא אפילו לא ניסתה.

יענקי כל הזמן טען שהיא חייבת להתגרש. הוא לא היה היחיד. הם טענו שזה העתיד שלה ובעיקר של הילדים. מה היא רוצה שהם יהיו חילוניים? ולמה היא לא עדכנה אותו מהתחלה, הוא ברגע היה מחזיר אותו. עכשיו כבר מאוחר.

הם שם. הילדים בממ"ד. והיא, היא בדרך לחדר לידה הלב שלה על מאתיים. מירי לבד איתו. ומי יודע מה יהיה העתיד של מי שנולד עכשיו.





המסדרון משמאל חדר ארבע, אמרה אחות נחמדה בלי להרים עיניים מהעיתון שהיה על הדלפק

היא דפקה שתי דפיקות ונכנסה, הם היו שם שתיהם.

שניה של שקט. הם הסיטו לרגע מבט. אבל היא לא אפשרה לרגע הזה להימשך התנפלה על מירי בבכי "איך, איך יכולתי להשאיר אותך כאן לבד. איך? למה לא קראת לי? אני יודעת הלידות שלך לא קלות".

"ידעתי שאת כועסת פחדתי שלא תרצי לבוא, לא רציתי להכאיב עוד". בכתה מירי לחיקה של אמא.

נתי יצא לסיגריה. היא לא ראתה אותו אפעם בלי כיפה אולי מישהו הביא לה תמונות. הם נפגשו פעמיים מאז אבל הוא כמובן כיבד. עכשיו הוא ככה עם מכנס קצר ובלי כיפה. מביך.

אחות נכנסה לחדר. הן לא שמו לב אבל היא יצאה והריצה רופאה ומיילדת.

"אתם צריכות לעבור לחדר ניתוח". אני מצטערת.

הן הביטו אל המוניטור והבינו שהעובר במצוקה. זה לקח כמה דקות והן כבר היו בדרך.

"תתקשרי, אמא, תתקשרי לנתי, הוא יצא. הוא חייב להיכנס איתי.

לא יכניסו אותו פנימה לפחות שיראה אותי לפני.

הוא הבעל שלי, אמא.

ואת המודל שלי לזוגיות".

היא חייגה ותחבה לה את הטלפון ליד. הנה דברי איתו.

"כן, זאת אמא. מכניסים אותה לחדר ניתוח. יש מצוקה עוברית. הוא רץ למחלקה בבהלה".

"איפה אתן?"

"הנה הנה בדלת של חדר ניתוח".

"מירי. אני כאן". הוא ניגש אליה. וכבר היה צריך לצאת כשהדלתות נסגרות אחריו.

לה היה תהילים בתיק. לו היה סמארטפון.

היא אמרה ודמעה ואמרה, הוא גלל ושיגר הודעות לכל עבר, חיפש מן הסתם תנחומים ותמיכה.

הוא הביט בה והיא החזירה לו מבט. לא מבינה איך הוא לא מנצל את הדקות האלו. הוא הרגיש את המבט השופט הזה. וביקש להימלט שוב אל המרפסת לסיגריה.

"אין בעיה היא אמרה. אבל תדע שזה יכול להיות מאוד קצר".

התיישב שוב. נאנח.

"אולי בכל זאת תיקח תהילים, תגיד".

"עזבי נו, אל תתחילי".

הוא ראה דמעה מתכדרת בזווית העין. היא הביטה בו מצועפת, לא הצליחה לעצור את עצמה.

"איך, איך עזבתם את הכל. איך?"

"בורות נשברים".

העיניים שלה שטפו. הידיים רעדו.

"מה לא ברור אתם לא רואים? לא רואים את האמת? לא רואים שלכל טיפה יש מקום לכל כדור יש כתובת. באמת?"

"אני מבקש, שוויגער. גם ככה מלא עכשיו ומתוח. עזבי נו. את לא רוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד. זה יעשה לך רע. בשביל מה?"

"אתה צודק" היא נסוגה.

"אתה צודק, מילא אתה, תעשה מה שאתה חושב, מה אני מתערבת לך ובכלל. אבל היא? איך לקחת אותה איתך לשם? איך היא נפלה היא היתה מלאת אמונה הקפידה על קלה כבחמורה מה עשית לה?"

"היא לא נפלה" הוא אמר והשפיל את עיניו.

"היא יותר דתיה ממה שהיא היתה כל השנים. אני מעריץ שלה, את לא מכירה אותה".

"אני, אותה?"

"תראה איך היא נראית. מה זה?"

"את יודעת" הוא אומר. "אני חושב שלא מעניין אותך מה היא, מעניין אותך איך היא נראית".

"אותי?"

"כן, אותך".

"איך אתה אומר דבר כזה?"

הוא לא הספיק לענות הדלתות האוטומטיות השמיעו חריקה ואחות עם חיוך מתוח יצאה עם תינוק עטוף כחול, צורח.

"מזל טוב אבא מזל טוב סבתא יש לך בן. מתוק וחמוד. אתם יכולים להיכנס למירי".
ב"ה.

חלק א':

חלון ושמש, כיסא עץ חורק ועוד אחד פלסטיק. תפאורה לא משהו לבת מצווה, אבל שיפי ביקשה לוותר על כל המסביב, רצתה רק להיות עם סבא היקר בבית האבות ביום הולדתה ה-12.

סבא יושב עכשיו על הכיסא מול נכדתו הצעירה, מושיט לה קופסא הדורה, זהובה. חיוך מתפשט על פני הנערה, ועיניו של סבא מאירות בעת שהיא פותחת את הקופסא ומוציאה סידור קטן.

"שפרה'לה," סבא לואט בקול חנוק. "אני מעניק לך את הסידור הזה," הוא מביט באהבה על הסידור שבידיה. "התפללתי בו כל השנים, ואני רוצה לתת אותו לנכדה הבכורה שלי, לכבוד היכנסך לעול מצוות. תשמרי עליו, שפרה'לה, וכל פעם שתתפללי ממנו, תזכרי אותי. תזכרי שאני אוהב אותך."

---

שיפי סגרה את הסידור ונשקה לו בעדינות. איזו תפילה מתוקה, תפילה מתוך הסידור היקר שלה. הסידור שאהבתה אליו לא התמעטה במשך השנים, והזכרונות שמציפים אותה כל פעם מחדש, מחזקים את תפילתה.

"שיפי, את באה? אני לא מסתדר," חזקי קרא לה בצחקוק קל מהחדר השני.

היא קמה מהכיסא ונכנסה לחדר שלהם. לקחה את התינוק הרך מהעריסה ואימצה אותו אל ליבה. "התגעגעת לאמא, דבשון שלי?" לחשה באהבה. חזקי חייך באבהות טריה. "אני יכול להכין לנו שתיה חמה, לפחות אעשה משהו בזמן שאת מטפלת בו."

הם יצאו לסלון וחזקי פנה להכין שוקו חם לשניהם, לבקשתה של שיפי. כשהוא נכנס בחזרה לחדר, שיפי הייתה מוטרדת. "חזקי?"

"מה?" הוא שאל, מניח את הספלים על השולחן.

"הוא… הוא נראה כל כך אברהם. הוא אפילו דומה קצת לסבא שלי, כולם אמרו לי את זה. הוא לא נראה לך אברימי קטן כזה?"

"זה את אומרת, או נבואה שנזרקה בך, אמא?" הוא התבדח.

"נו, אני רצינית. הוא לא נראה לך אברימי?"

"דיברנו על זה כבר, שיפי, כאילו שהיה צריך לדבר על זה בשביל לדעת. אי אפשר לקרוא לו אברהם על שם סבא שלך כי זה השם של אבא שלי שיבדל לחיים טובים. זהו, אין מה לעשות."

"ברור, ברור," היא ליטפה את פניו של התינוק שלה הלוך ושוב, מנסה להתאפס. "אני יודעת, אבל… אני רוצה לקרוא לו על שם סבא שלי. אתה… לא הכרת אותו, אבל סיפרתי לך איזה קשר חזק היה לנו. זה היה משהו לא רגיל. והסידור…" היא בלעה דמעות.

הוא נבהל, והיא ניסתה להרגיע אותו שזה רק כי התינוק עוד לא בן שבוע והיא לא באמת רצינית עד כדי כך שזה מדמיע אותה. אבל זה כן. "אני יודעת שאני לא הגיונית עכשיו, כי זה באמת בלתי אפשרי, אבל תחשוב איזו זכות זה להיות קרוי על שם סבא שלי, הצדיק. סבא שקיבל ייסורים באהבה, ועד יומו האחרון חי באמונה ויראת שמים עצומה. אויש..." קולה גווע והיא סובבה את פניה לכיוון השני. שחזקי לא יראה שזה כל כך אכפת לה. הוא לא מבין שזה לא עניין של אי-אפשר וזהו.

חזקי בחש בשוקו, מחפש מילים. לא מוצא, מה אפשר לעשות. "הוא נרדם," היא אמרה לו פתאום. "אני הולכת לנוח."

---
 תגובה אחרונה 
וְהִבְדִּילָנוּ

בַּבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי,
עָלָה רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה
הוּא, וְשִׁבְעִים שְׁנוֹתָיו
גֵּווֹ הַשָּׁחוּחַ, זְקָנוֹ הַשֵּׂיבָה
בְּמַעֲלוֹת הַהֵיכָל.

עָמַד בַּפֶּתַח, וְשָׁאַל:
"נוּ?
הֲיֵדַע מִי, הֲשָׁמַע,
מִיהוּ שֶׁנִּבְחַר
?"

וְהָיִינוּ תְּמֵהִים:
עוֹד קֹדֶם הַתְּפִלָּה
?
אַף בְּטֶרֶם 'אֱלֹקַי נְשָׁמָה'??
הַאִם זֶהוּ שֶׁיַּעֲסִיק
אֶת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ –
מִי נִבְחַר שָׁם לְנָשִׂיא
?!

הָיִינוּ מְנַסִּים
וְלֹא יָרַדְנוּ אֶל סוֹף דַּעְתּוֹ.

הַגָּאוֹן, הוּא אֶת לִבּוֹ לֹא שָׁת
לְמַבָּטֵנוּ הַתָּמֵהַּ.
הִסְתּוֹבֵב אָנֶה וָאָנָה
וּבִקֵּשׁ אוֹתָנוּ: "אָנָּא,
אֵי מִכֶּם יוֹדֵעַ
מִי מִן הַשְּׁנַיִם נִבְחַר

....לְעַם נֵכָר
..........לְנָשִׂיא
?"...

כַּמָּה תָּמַהְנוּ
אִם בְּאָזְנֵנוּ זוֹ הַמַּקְשִׁיבָה
נְכוֹנָה שָׁמַעְנוּ
וְזֶה רַבֵּנוּ, רֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה
צַדִּיק, יְסוֹד אֶרֶץ
בְּטֶרֶם תְּפִלָּה וּבְרָכוֹת
לְאֵ-ל חַי וְקַיָּם
מְבַקֵּשׁ לֵידַע, מִי הַ'שֶּׁרֶץ'
שֶׁזָּכָה בַּבְּחִירוֹת
שָׁם, מֵעֵבֶר לַיָּם...

וְאָמַר לָנוּ הָרַב:
"דְּעוּ, בָּנַי
מָה אֲכַוֵּן, עַל מִי אֶהֱיֶה טָרוּד
עוֹד קָט, כְּשֶׁאוֹמַר "שֶׁלֹּא עָשָׂנִי גּוֹי" –
אִם עַל יוּסוּף, אוֹ מוּחַמֶד
?!
וְכִי רְבוּתָא הִיא,
........כְּמוֹ אֵלֶּה
.............לֹא לִהְיוֹת יָרוּד
?!
הֲזֶהוּ שֶׁבַח יְהוּדִי? זֶה כָּל הַחֶמֶד?...

אֲנִי, בְּעֵת אָמְרִי זוֹ הַבְּרָכָה
חוֹשֵׁב וּמִתְכַּוֵּן, בְּלֵב מָלֵא שִׂמְחָה:
כַּמָּה גָּדוֹל חֶלְקִי, אָשְׁרִי
שֶׁיְּהוּדִי עָשָׂנִי, וְחָלִילָה לֹא
....נְ שִׂ י א....אַ רְ צ וֹ ת....הַ בְּ רִ י ת
!
בעקבות הדיון כאן, אני משתפת קצת על תהליך כתיבת הסיפורים שלי. אולי פעם כתבו על זה בפורום, לא נתקלתי.
האמת היא שאני עדיין ממש לא שם. בשורות הבאות אני מתארת את הניסיונות שלי בכתיבה, ניסיונות שלעיתים צולחים רק חלקית :)

יש סופרים שמתיישבים מול המחשב ומורידים סיפור. אצלי זה לרוב לא עובד ככה. קטעים קצרים וממוקדים יכולים להישלף, השאר פחות. יכולים לעבור ימים, גם שבועות, מרגע שהרעיון מנצנץ ועד שאני יוצרת ממנו סיפור כתוב.

פעם חשבתי שזו בעיה. ניסיתי אפילו להילחם בזה. עם הזמן, ככל שלמדתי והתנסיתי יותר, הבנתי שלפחות עבורי זו הדרך הנכונה לכתוב.

לא מזמן נתקלתי בעיקרון הזה אצל רוברט מקי (סיפור), אמנם בהקשר של כתיבת תסריט - אבל מבחינתי הוא נכון לחלוטין גם לכתיבת סיפור. מכיוון שיש לי רקע במשחק, אני עושה שימוש במהלך הכתיבה בעקרונות מהעולמות האלה. בסופו של דבר מדובר במדיום שבא לספר סיפור; וסיפורים טובים תמיד יהיו בנויים מאותם מרכיבים בסיסיים.

דיאלוגים שנכתבים לאחר הכנה מעמיקה יוצרים קול לכל דמות. אני כותבת לרוב בגוף ראשון; החשש מזליגה למחוזות אוטוביוגרפיים תמיד קיים. לכן לפני הכתיבה עצמה, אני מנסה לבנות לחלק מהדמויות, לפחות לגיבורת הסיפור - עולם פנימי משלה. אני יודעת עליה המון פרטים שלא ייכנסו בכלל לסיפור אבל ישפיעו מאד על ההתנהגות שלה.

בשיעורי משחק למדתי שהשחקן חייב לדעת מה קרה שניה לפני הסצנה. אף דמות לא נולדה על הבמה, ואף דמות לא נולדה אל תוך הסיפור. השחקן חייב להכיר את הדמות כל כך טוב, עד שיידע איך מתאים לה להגיב. כך גם הסופר. לדמות יש חיים שלמים. יש לה מערכות יחסים שונות עם כל אחת מהדמויות האחרות בעלילה. יש לה רצונות ויש לה כאבים, לפעמים כאלה שהיא לא מודעת אליהם.

זה, למעשה, חלק גדול ממה שיוצר את הסאבטקסט האהוב עליי.

"דמויות המדקלמות דיאלוג המסביר אותן הן לא רק משעממות, אלא מזויפות... אנשים כמעט אף פעם לא מבינים את עצמם, ואם הם מבינים, הם לא מסוגלים לספק הסבר עצמי שלם וישיר. תמיד יש סאבקטסט". (סיפור)

נניח שהבעל חוזר הביתה בלילה והאשה מגיבה לו בחוסר סבלנות, או באדישות. אם היא עושה את זה רק כי כואב לה הראש - זה משעמם, זה לא שווה סיפור, וכנראה שזו גם לא הסיבה היחידה. יש שם סיפור אחר מתחת, יש רבדים אחרים. יש שם אמירה, והדמות, לרוב, לא תגיד אותה במפורש.

אם סצנה עוסקת רק במה שהיא עוסקת, זו כנראה בעיה. וזה מה שאני מנסה ליצור בכתיבה; לא לכתוב את הרגשות בצורה מפורשת, לתאר אותם. לא לקרוא לקונפליקט בשמו, להחביא אותו.

זה מה שאמור לגרום לקורא סיפוק, הזדהות, הבנה; זה חלק ממה שגורם לו לסגור את הספר ולחשוב: מה קרה כאן בעצם. לא תמיד הוא יידע לענות לעצמו; משהו הוא ירגיש. אני מודה שלא כולם אוהבים סגנון כזה של כתיבה. אני עצמי קראתי סיפורים של סופרת מצליחה שכותבת כל כך מעורפל- עד שלפעמים קראתי סיפור שלה פעמיים ושלוש, ואמרתי לעצמי: מה האשה הזו רצתה להגיד כאן. כך שכנראה, כמו עוד הרבה דברים, יש פה עניין של מינונים, איזונים, ובסוף גם טעם אישי.

כמובן שיש עוד הרבה לומר, כתבתי בקצרה...
עיניו נצצו באור לא מוכר. הוא ליטף את הדפנות, "אוי, ה'גילדענע נעכט', לילות הזהב של החורף. אוי". הסתכלתי בו מהצד, מנסה לפענח את הרגש. "אתה מבין מה זה אינגאלע? פארשטייסט?" הוא נפרד מהדפנות והתיישב לידי, "נכון. הלכו ימי הרחמים, כבר אין המלך הקדוש, אפילו לדוד ה' הלך, אבל אתה יודע מה בא עכשיו?"

"מה?" לא הבנתי, באמת. סתם שגרה אפורה מעצבנת, וימים ריקים בלי ריגוש. סבא לגם מכוס הקפה ולאט, "הגולדענע נעכט. לילות הזהב של החורף. החושך בא מהר, והלילות ארוכים. ואז יש זמן", הוא הרים את ידו לשמיים, עקבתי אחריה, הוא שרטט שם עיגול קסום וזוהר. "חצות לילה מגיע מהר. הרחובות שקטים, ובתי הכנסת חשוכים, ואז יש לי חברותא...". פניו של סבא צפנו סוד. שריקה נשמעה מכיסי.

עיניו של סבא הועמו לרגע וחזרו לאורם הטבעי. הוצאתי את הפלאפון באיטיות, לא מוריד עיניים מסבא. "אל תפחד ממני, ארהלה". הוא קם ממקומו וקיפל את הסולם בגמישות לא תואמת גיל.

שוב שריקה.

סבא הסתובב אלי, "ארהלה, אולי תצטרף אלי ללילה הראשון של הגילדענע נעכט?" הרמתי אליו עיניים, חשבתי שסבא מבין עניין. כלומר, היחיד שעדיין מבין עניין. כולם ניסו לחנך אותי מחדש, לחבר אותי למטען. הטענה היחידה שלי הייתה שהסוללה שלי לא חלשה. אז אמרו לי שאולי היא לא חלשה, אבל היא מהבהבת צהוב אדום.

"סבא, בלילה אני ישן. ימי זהב קורצים אלי יותר". נעמדתי והחזקתי בדפנה מטה לנפול, הוא הגיע אחרי, "ארהלה, תבוא. אני אומר לך, לא כולם יאהבו את זה, אבל אתה... אתה תאהב את זה". סבתא נכנסה למרפסת, סינרה הנצחי בידיה. "נו, איך מתקדם?" היא פזלה לנייד שבידי. 'דיי סבתא', העיניים שלי צעקו. 'רוחמה. לא זו הדרך', עיניו של סבא הבהבו. היא יצאה מהמרפסת בלי אומר.

#

"ארהלה מה נשמע?" סבא שלי. אותתי למסי בשפתיים.

"ברוך השם. מה איתך סבאלה?"

סבא הצטחק, "היום מתחילים הגולדענע נעכט. סבתא הכינה לך מיטה עם מצעים, ואני מחכה לך, כמו שדיברנו". מסי התחיל לבעוט בי ברגליים וליקק את כרסולי הסניקרס שלי.

"אוהו, סבא. אני אמרתי לך אז ש... וגם אני לא יכול להשאיר את מס-" אופס. מסי נעמד על שתיים וצנח חזרה לארבע.

"מה אמרת? את מי אתה לא יכול להשאיר?" סבא ואוזני הנץ שלו. "הכלב שלי, מסי". בחרתי באמת. עדיף מאשר להתחיל עם סבא.

"אז אני מחכה לך. הולכים לישון בשמונה, שיהיה כח לקום אחרי זה. בסיידר אינגאלע?" בסיידר, אלא מה. לך לאכול כלב, אתה לא צריך להרשים אף אחד ברמת היהדות שלך. לך תאכל, כלב.

"אה, עוד משהו. אל תביא את הכלב, זה לא ללב של סבתא, אבל אני אשמח לראות אותו ביום אחר. להתראות אינגאלע". ברור סבא, לא חשבתי אחרת.

#

תשע בערב.

אני לא נרדם והנייד בדירה עם מסי. מה סבא רוצה ממני? אני כבר שנתיים לא מדבר עם אף אחד מהמשפחה. רק עם סבא, הוא היחיד באמת דואג לי ואוהב אותי ככה, עם הג'ינס והקפוצ'ון. ועכשיו ככה, מפיל אותי ללילות של זהב. אני בורח עוד רגע. רק עוד רגע.

"קום צדיק, חצות עוד רגע" קול מתוק בניחוח קינמון גוחן מעליי. התהפכתי לצד השני, לא רוצה לקום. "ארהלה צדיק, שכחת את לילות הזהב שלנו?" התיישבתי. לא יכול על סבא. הוא מחייך מולי, בידיו קערה ונטלה.

יוצאים לרחוב השקט. אני מתחפר בקפוצ'ון, "סבא, מי זה החברותא שלך?" נזכרתי במוצאי שמחת תורה, במרפסת. סבא מרים אלי עיניים כחולות, "תחכה תראה". השמיים שחורים, והרבה כוכבים נצצו שם. עננים נטולי משקל עוברים מעלינו, משיבים רוח.

אברך צעיר חולף לידינו, מהנהן לשלום לסבא. סבא מברך אותו בחזרה ופונה אלי, "בטח אתה לא מבין מה עושה פה אברך צעיר בכזאת שעה". הנהנתי. "אז חכה להפתעה". כך סבא.

מדרגות צצו לפנינו באמצע שום מקום, הוא נעצר, "תסתכל סביבך, ילד". הוא מצביע על היכל מואר באמצע החשכה. בהיכל התנועעו עשרות אברכים צעירים ומבוגרים מעל לספרים פתוחים. אי של יום באמצע הלילה. השתוממתי, "לא מבין סבא. בשעה כזאת?" נכנסנו להיכל בית הכנסת. סבא התיישב כבקיא ורגיל בספסל בקצה ההיכל, "אתה מבין ארהלה? אתה מבין מה זה? כל לילה. הם קמים באמצע הלילה, זורקים את השמיכה, קופצים מהמיטה, ובאים ללמוד". אברך מבוגר הניח לידינו שתי כוסות תה חמות, סבא קרב אחת לשפתיו ואמר, "כל לילה. כל השנה".

הסתכלתי עליהם. מתנצחים כאילו שתיים בצהריים, לומדים כביכול הוזנו ממאגרי אנרגיה. אברך אחד בספסל מולנו שמט את ראשו על הספר, חברו הביט בו בחיוך, ואז אלינו, "לא יישן הלילה. הגיע מהעבודה". האברך הרים את ראשו באיטיות והתנצל בלי מילים. הם המשיכו כאילו כלום.

"רגע סבא, איפה החברותא שלך?" סבא הניד את ראשו, "נו, עזוב. קודם נלמד איתך א-שטיקל גמרא, אחרי זה אלך אליו". הבאתי את הגמרא, מריח את הכריכה הישנה. טעם של פעם. סבא פתח היכן שאחז, נשאבנו ללימוד. מזמן אמרתי שאם סבא היה הרבה שלי בחיידר, המשגיח בישיבה, והמפקד שלי, הייתי יוצא אחרת. מעניין מה הייתי יוצא.

האברכים בכולל החלו לזוז, כמה התיישבו על הרצפה, כולם הורידו נעליים. סבא אמר, "עכשיו, אני הולך לחברותא שלי. הריבונו של עולם". הוא התרחק לקצה השני של ההיכל, הוריד את נעליו והתיישב על הרצפה הקרירה.

הם ישבו עם סידורים דקים ואמרו את 'תיקון חצות'. היו שם דמעות, והרבה אנחות. בכי מוכר התגנב לאזני, זה סבא, עם בכי כמו של אמא. לא יכול לשמוע, לא יכול לראות. היטבתי את כובע הקפוצ'ון לראשי, מסתיר את פניי.

מחשבות מופרעות התחילו לעלות לי לראש, הסרטים, המסיבות, השירים. האקסטזה.

קול מתוכי צועק עליי, 'כולם פה בוכים על גלות השכינה, ואתה נזכר בהוללות הריקנית שלך. תראה איפה אתה'.

הלב שלי לא עומד בזה, עוד רגע מיתר בו פוקע.

הז'ולות, הריקודים, אורות מהבהבים וצרחות. ושקט בבית. שקט בלב.

הבכי של סבא ממשיך לצרוח לי באוזניים, בכי כמו של אמא.

האברכים קמים לאיטם, מסירים האפר מראשם.

"רוצה לחזור הביתה ארהלה? אני נשאר פה קצת ללמוד". סבא מחייך, תמיד מחייך.

"רק סיגריה בחוץ ואני חוזר". אני לוחש.

#

"קרה לך משהו ארהלה, יא?" סבא מלטף לי את הכתף.

"לא כלום" הידיים קמוצות בקפוצ'ון.

"ארהלה..." סבא מהמם משהו. בחור צעיר עובר לידינו ונעצר, "הרב רובין, הפשט שאמרתם לי אתמול לא בדיוק הסתדר. יש לכם שתי דקות בשביל זה?"

סבא מחייך בעדנה, "וודאי. צדיק'ל. תקרב אלי את הגמרא".

הם צוללים לעומקה של סוגיה. ואני מסתכל בהם, היו יכולים להיות סבא ונכד.

סבא חופן את זקנו וחושב. הנכד מביט בו בעיניים מעריצות. בוערות.

סבא עונה משהו קצר, הנכד מהנהן בראשו.

סבא מניח יד על כתפו של הנכד, הנכד נמס מהמחווה ומסמיק.

סבא מסתובב אלי, הנכד האמיתי שלו. הנכד הבועט שלו. הנכד ה—

"אתה יודע מי זה אבא שלו?" הוא שואל אותי, אני מתאפס. לא יודע.

"זוכר את השכן שלכם, ההוא שכולם דיברו עליו שירד מהדרך קצת?" סבא מתנסח בזהירות, אני מהנהן. איך אפשר לשכוח. לקח את כל ילדיו איתו, השאיר אישה יולדת בבית.

"אז זה הבן שלו. עד הבר מצווה היה בלי כיפה, והחליט לחזור לאמא".

אני פותח פה וסוגר. עכשיו תבוא ההטפה. "יפה".

"אז אמרתי לו שאם יש לו בעיות בלימוד או ברוחניות או משהו כזה, שיבוא אלי כמו שאני סבא שלו".

"אה, כי יש לך איזה נכד אחד. שאמור להיות בן אותו גיל. והוא רחמנא ליצלן". חמיצות עולה בי, מתעתעת.

סבא מרצין, "רחמנא ליצלן, ממש". הוא התנדנד על מקומו, מחקה את כל אותם מצקצקי לשון, ומקריב אלי את פניו. ממתיק סוד. "אתה יודע? שמעתי גם יש לו כלב". עטיתי על פניי ארשת מבוהלת. "כלב? עד כדי כך?"

סבא צחק קלות, והתיר את זקנו הלפות בין ידיו. אני ממשיך להציג, "אתה יודע הרב רובין". הוא מרים את גבותיו בשאלה, "לא יודע מה שמעתם. אבל אומרים ברחוב שהוא כן שומר שבעס, כשרות'. הוא לא כזה שייגעץ".

עיניו של סבא הוארו, כתפיו נשמטו לרגע, וחזרו למקומם הטבעי. "אז מה אם אומרים, אני ראיתי אותו מניח רבינו תם לפני רש"י".

צחוק עולה בי, סבא מצטרף, כתפיו רוטטות.

ובאושר הזה שנוגע בעיניים שלו, הוא קורץ, "נעביר לאמא".

ועולה השחר על לילה של זהב.
המראה היה נוראי.
מחלקת
הקורונה הייתה נראית כמו חדר מתים. אימת מוות תלתה בחלל האוויר.
אבא. אבא הגדול והחזק מוטל במיטת בית החולים חלוש ושדוף, נאבק בייסורים על כל נשימה.
"אבא, זה אני". אמרתי לו, עטוי בשלל אמצעי מגן. הוא שמע את קולי ופקח עיניים בלאות. "איך אתה מרגיש?" רכנתי אליו.
הוא ניסה לומר משהו, אבל זה עלה לו במאמצים אדירים. ראשו נשמט שוב על הכר באפיסת כוחות.
"אבא! אבא!" זעקתי. "אנחנו צריכים אותך, אל תלך".
הוא ניסה שוב למלמל משהו
"מה רצית לומר?" קירבתי את אוזני אל פיו.
הוא אזר כוח ואמר לי שלוש מילים "לך. עם. מסיכה."

"עזווווב אותך שטויות", טפחתי על גבו בעליצות, "סתאאם עושים פאניקה מהקורונה הזאת. מסיכות שמה מסיכות. נראה לך יש לי כוח לשים את הדבר החונק הזה על הפרצוף? יהיה בסדר אבא'לה. תפסיקו לעשות פאניקה. שמע קטע, עשינו היום שמחת בית השואבה גדולה, הלך צחוקים אש. פתאום הגיעו שוטרים, יענקל צעק שיש שוטרים וכולנו התחמקנו להם מתחת לאף. היית צריך לראות איך הם היו המומים, היו נראים מַזה טמבלים... חחח חחחח.
איזה צחוקים. אני לא נושם".

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה