קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
    • סקר
    845
    • ליאורהA
    דיון ארוך אבל קצר, ארוך רגיל, ארוך יותר, ארוך מאוד-מאוד, הכי ארוך!
  • ליאורהA //
    • האם אתם קוראים סיפורים ארוכים (כ-1200 מילים) בפורמט דיגיטלי?
    מה אתם עושים כשאתם נכנסים לסיפור, יורדים ויורדים, ויורדים עוד קצת, ורואים שהסיפור לא נגמר?
    יוצאים מהאשכול?
    ממשיכים לקרוא?
    תלוי מי הכותב?
    בזמן האחרון שמתי לב שעולים יותר ויותר סיפורים ארוכים. לפעמים אני רואה שקוראים אותם ובסוף מעירים לכותב שעדיף לא לכתוב באריכות, ולפעמים פשוט לא קוראים.
    לפעמים הסיפור שואב אותנו ואנחנו קוראים אותו למרות האורך (ואז משפשפים את העיניים השורפות ותוהים אם היה שווה).
    אני חושבת שיועיל לכולנו לקבל תמונת מצב של כמה בכלל טורחים לקרוא סיפורים ארוכים ולשקול האם כדאי לחשב מסלול מחדש בנוגע לְמה האורך המתאים לכתיבה בדיגיטל (לעומת כתיבה מודפסת).
    הצביעו והשפיעו!
    (ניתן גם להוסיף תובנות ומסקנות הקשורות לנושא כאן באשכול...)
    • תודה
    Reactions: Doe, 7שבע7, שלמה שקד ועוד 5 משתמשים8 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    עניתי על הסקר במחשבה על סיפורים באופן כללי, לא דווקא בפרוג. יצא לי לקרוא ספרים שלמים בפורמט...
  • 2 2K
    • מ"ם
    חילופי משמרות
  • מ"ם //
    • לאחר שנה וחודש, אנו נפרדים מהמדור האהוב ״נושא החודש״.

    במקומו, כך מקווים, יעלה מדור חודשי שיעסוק בפיתוח כתיבת שירה, דרך אתגרים ומשימות של צורה.

    הפרטים המדוייקים עדיין בבנייה, ויתפרסמו בעז״ה בקרוב, ״אחרי החגים״.
    • תודה
    Reactions: שפיץ, דניאל גופזר, אשר שרבר ועוד 22 משתמשים25 //
    33 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    בוסריות לא סותרת את הכוונת האתגר למקום של התפתחות.
    • מאמר
    525
    • ו
    בלארוס בלארוס ר"ה תשפ"א. יומן מסע - פרק ב'
  • וי שלוק //
    • Article בלארוס בלארוס ר"ה תשפ"א. יומן מסע - פרק ב' | מאמר חדש ומרתק. מוזמנים להגיב
    • תודה
    Reactions: הפצחן1 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ו
    וי שלוק
    לאאאא לא יודע למה זה עלה כאן. אני מקווה בקרוב להעלות המשך. כצת עומס...
  • 243
    • א
    שיר חָרְבוּ הַמַּיִם
  • אוריצפת //
    • חָרְבוּ הַמַּיִם

    יָמִים עוֹבְרִים בְּרֹב טוֹבָה
    בַּעֲצִימַת עֵינַיִם, בְּאֵין זְמַן.
    בַּלַּיְלָה, מִטַּלְטֶלֶת הַתֵּבָה
    עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כִּבְיַד אָמָּן
    זוֹרְמִים בְּנַחַת מְעֻשָּׂה
    בֵּין אֶלֶף אֲסֻפּוֹת נוֹסְטַלְגְּיָה
    וּבֵין הֲמוֹן טִפּוֹת שֶׁל טַל-תְּחִיָּה
    אֶל זִכְרוֹנוֹת תְּקוּפָה מֻזְנַחַת, מְאוּסָה
    שֶׁכֹּה רָצִיתִי לֹא לִזְכֹּר.

    אֶת הַחַלּוֹן, נָא לֹא לִסְגֹּר;
    מַה שֶּׁשּׁוֹמֵר עָלַי בְּמַיִם סוֹעֲרִים
    זוֹ הַיְּכֹלֶת לְהַבִּיט מִן הַתֵּבָה
    דֶּרֶךְ הַצֹּהַר
    לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לְרָאשֵׁי הָרִים
    עַד סוֹף הַכֹּל, שָׁם אֶרֶץ חֲרֵבָה
    וְשֶׁמֶשׁ בָּהּ, וָזֹהַר.

    שׁוֹרֵר אַגַּן הַסַּהַר
    קוֹל פַּעֲמוֹנִים
    מִבֵּין רָאשֵׁי הָרִים נִמְתָּח
    כְּבַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים
    בִּסְתָו אֶחָד, עַל אֲפֵלַת הַמַּיִם.
    כֵּן, עוֹדִי שָׁבוּי לְרוּחַ סַעַר
    וְנוֹאָל, וּקְשׁוּר עֵינַיִם
    מִתְחַנֵּן לַצֹּהַר, יִפָּתַח - - -

    בַּת קוֹל, הֶמְיַת יוֹנָה
    מְגַעְגַּעַת;
    עוֹד נַפְשִׁי בְּחֶבְיוֹנָהּ,
    צְמֵאָה לָדַעַת.
    • תודה
    Reactions: אוריאל2, גוגלית, עטרה ד ועוד 23 משתמשים26 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דניאל גופזר
    מיוחד! יפה גם לראות שהיצירה שלך משיקה ללוח השנה!
  • 1K
    • ס
    ביקורת ספרות משפחה אחרי
  • סיפורים //
    • את הספרים היפים לילדים של שרי וולך הרבה מכירים. את הכתיבה השופעת שלה, וההיסטוריה המדויקת הכי שאפשר עד לפסיק האחרון, היא כנראה זו שגורמת לי לקרוא שוב את 'סמטה וחצר' למרות שהם ספרי ילדים לכל דבר ועניין.

    כמה כיף היה להיכנס לאתר של חנות הספרים ולגלות שם ספר טוב של שרי, והפעם - למבוגרים.
    לקח קרוב לשבוע עד שהחבילה נחתה אצלי בפתח הבית (אתמול!) והיום אני לא יכולה שלא לכתוב.

    אז נכון שאף פעם לא מצאתי את עצמי כותבת ביקורת לספר שלם ובטח שלא בבמה הזו אבל הפעם לא יכולתי שלא.


    הסיפור הזה הוא הסיפור של חייקה - ילדה של אחרי. הוא הסיפור של דבורה'לה - ילדה של אחרי. וגם הסיפור של שמואל חיים - ילד של אחרי.

    אחרי - אחרי - אחרי - אחרי---

    אחרי מה?



    שרי לא עושה טעויות. הם לא רק ילדים של 'אחרי' יש להם גם אופי משלהם, עם חלומות, טעויות, דמיונות, מעשים, משפטים, ותחביבים.
    הדמויות מאופיינות בכישרון מיוחד, כזה שלא מאפשר לקורא לנחש מה יהיה המשפט הבא, אבל כן ברור לו שאת המשפט הזה רק ... יכול להוציא מהגרון.

    אבל כל האפיון המושלם הזה לא נותן לדמויות לעוף קדימה לכל עבר. הם ילדים של אחרי...
    גברת גרינברג יכולה לספר שדודה דינה הוזה ולא יתכן שהתיאורים המזוויעים הללו יכולים אכן להיות, אבל התיאורים האלו לא נותנים לאהרון מנוח...

    אין שואה בספר הזה. אנחנו אחרי, לא?
    וצל שחור ומפחיד מכסה את הסיפור, לא נותן לו מנוח.

    בני ברק חולית, תל אביב מעלה ניחוח מלוח של ים וגלים... אבל אהרון ודינה מוצאים את עצמם חוזרים שוב ושוב לימים של עשן ופיח ולא מהסוג שעולה מהמנועים של דן - חברה שאף פעם לא תקבל את אהרון כחבר אמיתי. במחנה הוא עבד בלתקן מנועים - וזה גם מה שהוא עושה היום.

    ועדיין לבני ברק יש ריח משכר של גבעות ושל ואדי, עם ילדים אדוקים שמקפצים ביניהם. הילדים האלו לא יודעים מה היה, לפחות לא מבינים, אבל הם כן מבינים שעדיף לשתוק - אף אחד לא יאמין שהזוועה אכן היתה, ולהוזים - יש מרפאות נפש מיוחדות.


    אוספים אהרון וטויבע את עברם, משאירים אותו ללילה ולכרית וחיים בשביל הדור הבא - בשביל שלפחות הם יוכלו לחיות. להם עצמם כבר אין סיכוי.

    ויש גם עלילה - מסתעפת ומסתלסלת, עולה ויורדת, משפחתית ומלוכדת, זרה ומנוכרת. איצ'ה נפטר, דינה רוצה משפחה, אהרון לא יכול לתת לה אותה, וטויבע מנסה הכי שאפשר. חייק'ה משתדלת להיות אחות של דבורה'לה וזה קשה כשדודה דינה מתערבת ומראה לה את הדלת מהצד האחורי

    אבל לא רק עלילה יש בסיפור הזה.

    יש אנשים.

    אחרי.

    ואולי גם לנו, אנשים של אחרי-אחרי-האחרי יש עוד חומר חדש לגלות. זה לא שואה. זה עוד טרגדיה. הסיוטים בלילה, הקושי להתאקלם, חוסר הידע הציבורי בזוועות, הנסיון לשרוד, העדר המשפחה, לחיות את אלו שכבר פגשו במוות, והחיים המרים ממוות.

    לכל שבת יש מוצאי שבת. והספר מאיר על עוד פיסת חיים ועל עוד עולם מלא. אין דבר כזה היה ואיננו, אין סוף סיום וגמרנו. תמיד יש מי שיבוא אחרי.

    תודה שרי, היתה חוויה מיוחדת, וגם אם הספר נגמר נשאר 'אחרי'.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הייטקיסטית, מירי סגל, סקר קוד ועוד 26 משתמשים29 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שרי ו
    תודה שאת מפרטת. תמיד מחכים ומעניין לקרוא תגובות. לא קבלתי ביקורת על החלק הזה של הסוף, אלא משוב...
  • 2 2K
    • R
    שיתוף - לביקורת מטריות
  • Reizy Esh //
    • // קרדיט: רייזי אש


    ראשונה קופצת צביה. "יום הולדת שמח מאד מאד", היא כותבת לי.

    אין לי זמן לענות לה עכשיו. היא מוסיפה אימוג'י של פרח, ומקלידה "כל האיחולים וכל זה".

    אני נוטשת לרגע את הזום ועוברת אל המייל. "אני באמצע ישיבת צוות... תודה שזכרת".

    היא מניחה שם סמיילי.

    אוף.

    מאחורי הדלת מישהו צורח. שוב יונתן. אני עוצרת את עצמי בכח לא לקום אליו. מה יהיה עם הבייביסיטר הזאת? למה הוא תמיד בוכה אצלה? אמרתי לה לתת לו בקבוק אם הוא לא רגוע. היה לו קצת חום אתמול, לא משהו רציני - אז מה הבכי הזה? ולמה אני לא שומעת בכלל את השאר? ביקשתי שכולם יהיו איתה בסלון כל הזמן ולא ישחקו לבד בחדר.

    במסך מולי הבוסית עוברת לשקופית הבאה. אני חושבת על זה שלאשה הזאת לעולם לא יימאס ממצגות ופרזנטציות, רצוי ארוכות ככל האפשר. מישהי מציעה רעיון כלשהו, ועוד מישהי מתערבת. הבוסית מתלהבת. ככה לפחות זה נשמע.

    אני מתקשה לעקוב אחרי מהלך העניינים כשיונתן צורח שם בחוץ. נדמה לי גם שמישהו דופק בדלת. או שלא.

    את חייבת להפסיק עם זה, אני אומרת לעצמי, את חייבת להתרכז במה שהן אומרות. אני מתחילה לחפש, בלית בררה, את האזניות השנואות עליי עד מאד.

    אבל מישהו באמת דופק בדלת, וכשאני יוצאת מהכוך שלי, המכונה משום מה חדר עבודה, הילדים שלי עומדים בכניסה לבית, מסתכלים על הבייביסיטר, מחזיקה ביד אחת את יונתן שצורח את נשמתו, וביד השנייה זר פרחים ענק.

    "זה בשבילך," היא מושיטה לי את הזר. "כתוב פה."

    אני לוקחת ממנה את יונתן. "למה הוא בוכה ככה?"

    "הוא לא רוצה בקבוק," היא נשמעת מתנצלת, "אני לא יודעת מה יש לו."

    איכשהו, הבכי מפסיק כשהוא עליי. אני מערסלת אותו. בנימין נצמד אלי לחצאית. שולמית מראה לי את הציור החדש. הסלון הפוך לחלוטין, יותר ממה שהיה בבוקר. זה מרשים, אם מסתכלים על זה ככה, שהם הצליחו לעשות את כל זה בפחות משעתיים.

    היא עדיין מחזיקה את הזר. הוא גדול, גדול מידי, ואיזה מן שילוב של צבעים זה בכלל. מזל טוב ושפע שנים מאושרות, כתוב על הכרטיס, אוהבות, חנה והצוות.

    איזה נחמד. הבוסית שלי, שמחכה מאחורי המצלמה, שלחה לי זר. אני צריכה להיכנס לשם ולהגיד תודה, מקסימה את שזכרת, ועוד שלחת שליח אליי הביתה, זה כל כך מחמם את הלב, אני צריכה להיכנס לשם ולשמוע את כל הברכות והקלישאות הרגילות. חנה תרצה לראות את הזר, ואז תגיד "זה קטן יותר ממה שהזמנתי, זה לא בסדר", אני צריכה להיכנס לשם ולחייך חיוך ממש גדול.



    אמא מתקשרת בצהריים. אני מטגנת חביתות.

    "רק רציתי לאחל יום הולדת שמח. אז מה? שלושים ואחת?"

    "ממש כך. שלושים ואחת."

    "לא מאמינה שיש לי ילדה בת שלושים ואחת."

    "את אומרת את זה כל שנה. אמא, רק רגע. מה הבעיה? מה קרה לעין? העין התפוצצה! נכון. אתה צודק. תביא את זה לשולמית ונכין לך חדש. כן, אמא, סליחה."

    אמא שלי שותקת.

    "אל תדאגי, בערב נאכל משהו נורמלי יותר. הבייביסיטר שהייתה פה בבוקר לא השתלטה על הכל אז אנחנו אוכלים עכשיו ארוחת בוקר מאוחרת מאד."

    "איפה נתנאל?"

    "אהממ... הוא לא... הוא לא בבית היום."

    "מה? את לא יכולה להיות איתם לבד כל היום וגם לעבוד, זה באמת לא שייך."

    "זה חד פעמי, אל תדאגי. אני בסדר."

    "אל תגידי לי שהוא שוב נסע לקריית שמונה."

    עכשיו תורי לשתוק.

    "מה? אבל למה? חשבתי שכבר מצאתם שוכרים, לא?"

    "מצאנו, ב"ה. אבל יש כמה דברים שאפשר לטפל בהם רק מקרוב. בנימין. בנימין! תעזוב את יונתן בבקשה. הנה, סבתא שומעת איזה ילד בוגר יש לנו כאן, נכון?"

    אמא שלי נאנחת אנחה גדולה. אני יכולה לראות מול העיניים את ההבעה שלה, לשמוע, גם בלי שתגיד, אבל אמרנו לכם. אמרנו.

    "אמא, אל תדאגי."

    "טוב."

    "תודה שהתקשרת."

    "כן, מזל טוב. אני מקווה שיש לפחות מטריות יפות שם, בקרית שמונה. או בדרך."

    אני צוחקת צחוק קטן. "בטח יש, אם הוא לא קנה כבר אחת."

    היא שוב נאנחת. "אז יום נהדר בינתיים."

    "להתראות."

    ..
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: אש קודש!, .Milki, מתרגשת ועוד 68 משתמשים71 //
    21 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כנפיים
    וואו! איך פספסתי את זה? איזה דבר! אחרי כל מה שאמרו לפני לא נשאר לי הרבה.. מצטרפת לכל המחמאות...
  • 927
    • ה
    עזרה תמחור לכתיבה מקצועית
  • ה. רז //
    • מי יכול לכתוב לי מה ממוצע התמחור לכתיבה מקצועית? כמה לוקחים אם משלמים לך לפי שעות וכמה אם משלמים לפי תוים?
    עבור שיר / עבור סיפור?

    ניסיתי לחפש אשכול קיים ולא מצאתי.
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, שיר ושבחה, שלמה שקד ועוד 3 משתמשים6 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    האשכול של אשר לב עושה סדר
  • 1K
    • ד
    שיתוף - לביקורת בג"ץ סינטומיצין
  • דוכסוסטוס //
    • פרק א'

    כדרכם של מקומות שכוחים, גם סינטומיצין סובלת מנמנום וחלודה. וכשהכול סביב אבק ובוץ – גם האוכלוסייה הופכת חמוצה וקצרת-רוח.

    בעבר הייתה סינטומיצין סמל לאיכות חיים וערבות הדדית. היה מושג כזה: חיוך סינטומיציני, אבל זה קרה רק פעם - היום היא רוויה בתיגרות רחוב ושבעה ממחלוקות והשמצות, השיח בחנויות הטשולנט בליל שישי התחלף מהלצות מעודנות לרכילות עסיסית והמרחב הציבורי המעוצב הוסתר בהרחבות בנייה מכוערות.

    אני דווקא נהנה מהאווירה כאן. אפשר לעשות מה שרוצים בלי להשתבש עם חשבונות של אתיקה ובוטניקה, לא סתם הגדרתי את עצמי בפרופיל האישי 'פיליפ זירו - סינטומיציני גאה', אבל כשהציצה אלי מתיבת הדואר המודפס מעטפת התראה עם הסלוגן של תכנית השורש 'להפוך את סינטומיצין לטובה שוב' – משהו בחומת הגאווה נסדק.

    מזרח אירופה וגם מערבה התברכו בלא מעט עיירות שכוחות, סינטומיצין שונה – היא עיר, אפילו אֶם, אבל שכוחה. האפשרות לשכוח שטחי מגורים מסייעת למושלי משלים לגוון מעט את הסחורה שבאמתחתם, אלא שהללו השתמשו באפשרות הזו חזור וחבוט, עד שצרכני המשלים מעדיפים לשכוח מכל איזור גיאוגרפי שכוח.

    המהלכים השרירותיים שמקדם ראש העיר העריץ לאחרונה כבר הגיעו לאוזני, הוא חנך אגף טיפול שורש למיגור הפשיעה בעיר - מה שקורה כשתושב שמתבייש בסינטומיציניות שלו, נקלע לכס ראש העיר – הייתה לי תחושה שאני מחוסן, התבדיתי.

    הצוותות של תכנית השורש בוחנים תיעודים ממצלמות שמרשתות את העיר אף שאלה הותקנו לצרכים רכילותיים בלבד, הם מתאמים אותם עם דיווחי המלשינון וקונסים את התושבים על כל התנהלות פסולה לטעמם, והטעם שלהם זוועתי.

    דייגו מהמכולת הבחין מיד בפני הזועמות "חח, גם אתה קיבלת התראה? תראה מה אני מוכר" הוא שלף מתחת הקופה מלבן אל-בד בגווני תכלת "מחיר בדיחה: 50 ויטרינה".
    לא הייתה לי סבלנות לדייגו ושגיונותיו "50 ויטרינה? על זה? השתגעת? מה יש לי לעשות עם הגרוטאה הזו? אל תעצבן אותי – שאני לא ידפוק לך מטוש בראש".
    "ויטרינה אחת לא פחות! הקנס של העירייה יכול להגיע גם ל-2000 ויטרינה, מעצר בית, גלות או כלא, שלא לדבר על האיום של השורש להשתמש בפתרונות יצירתיים. המסכה הזאת היא אוניברסלית ומתאימה כמעט לכל תיבת דואר מודפס מודרנית, אם עוטפים נכון את פתח התיבה היא מונעת כניסה של עד 95 אחוזים מהדיוורים. זה הפיתרון היחיד שיציל אותך, בגלל שאתה לקוח קבוע עשיתי לך מחיר".

    עכשיו הוא הצליח להרתיח "דייגו!!! העקומה שלך השתטחה סופית! מאיפה נדבקת בכזה חוש הומור מזעזע?

    בחיוך של מנצחים שלף דייגו את הטלפון "תקשיב להקלטה של ראש העיר בעצמו ברדיו מציע לשים מסכות הגנה על התיבות, מיד כששמעתי את זה רצתי לבית מרקחת וקניתי את כל המלאי של המסכות, עכשיו אני בלעדי". ככל שזה מעורר תדהמה ראש העיר שנוא נפשי אכן נשמע ממליץ בקולו לחסום את תיבות הדואר מקבלת דברי דואר.

    הרגשתי מטומטם כשגיהצתי לו את האשראי אבל השיטה עבדה, לא הגיעו עוד התראות, כנראה שההקלטה לא מזויפת.

    היה שלב שהשכנים לעגו לי אבל בהמשך הרעיון צבר תאוצה ומסכות כיסו כמעט את כל תיבות הדואר בעיר, גם מחירן צנח. הטרנד היווה כר פורה ליצירתיות שיווקית, ממסכות תכולות כמו שלי ושקפים חדשניים ועד מפות קריסטל שיצרו מעין קפסולה סביב תיבות הדואר שבקבוצת סיכון.

    הנזק של השיטה היה בשאר מוצרי הדואר שלא חדרו לתיבה והמחלק אסף אותם אל שק החזרות אבל עדיף להפסיד כמה חתונות ואירועים ארוכים ולהגן על עצמי מאימת תכנית השורש. שיגידו שזה חלמאות, מה אכפת לי אם זה מה שנותן לי להמשיך להיות סינטומיציני גאה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מקשיב, מפרש, _STAM ועוד 32 משתמשים35 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    כמדומה היה לי שמבוטה היא המכה המתקבלת מהנבוט, ולא הנבוט מבוטה.
  • 657
    • א
    סיפור בהמשכים אם תחזרי/ 2
  • אמונה.. //
    • ב"ה

    פרק שני.

    "ש-לום" אני קוראת. פותחת את הבית בתל ציון. "שלום אסתוש" אמא מגיעה, נושקת לי על הלחיים. דניאל נכנס אחרי. "שלום דניאל" "שלום שויגער" הוא אומר, היא מחייכת.

    אנחנו נכנסים למטבח. מטרת הביקור שלנו.

    "איזה ריחות טובים אמא!" אני מחייכת, שמה בצד עוגות. אפי מגיע, חמוד שכמוהו, מתיישב ברצינות ליד דניאל, הגיס האהוב.

    אנחנו מתיישבים, מפטפטים.

    אפי, האח הקטן שלי, שהיה רק בן שלוש וחצי שעזבנו את פתח תקווה כבר בחורון רציני היום. ובוגר.

    אני כ"כ מחכה שהוא יגדל עוד קצת, ואוכל לשתף אותי במסע שלי, שלו. אני בטוחה שהוא יבין.

    אני רואה אותו מדבר עם דניאל, בכובד ראש, והעיניים שלי נמלאות דמעות.

    "תגדל מהר אפי. טוב?" אני לוחשת לו. דניאל שולח לי מבט תמה, מופתע.

    "טוב" בוא עונה ברצינות, בבגרות. אני שולחת לו מבט מחייך.

    "אמא, איפה מורי?" אני שואלת. מחפשת את האחות המתבגרת שלי, שאני כמעט לא מכירה בעצם.

    מוריה נולדה בערב תשעה באב. שאבא ישב על הרצפה וקונן על החורבן, נולדו חיים חדשים, של בנייה. והדמעות של אבא, איש של אמת, בכו אז כפלים, על הבית שנחרב, ועל ביתו שלו שנבנה. לא יודע אז על החורבן האישי שלו.

    "אנחנו נקרא לה מוריה" הוא אמר לאמא יומיים אחרי. "מוריה??" אמא לא הבינה. או שלא רצתה להבין. היא רצתה שם רגיל וסטנדרטי. חיה או לאה או שרה. ולא מוריה.

    "מוריה, הר המוריה. אז, שהלך רבי עקיבא עם חבריו וראו שועלים מהלכים בו, צחק רבי עקיבא והסביר להם, כשם שאנו רואים בהתממשות נבואת החורבן כך נראה בהתממשות נבואת הגאולה, והם ענו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"

    אמא התעצבנה. היא לא רוצה מדרשים וסיפורים. היא רוצה שם רגיל וסטנדרטי לילדה.

    ובסוף קראו לה מוריה. ואמא אמרה ש ה"עקיבא ניחמתנו" שלה שקוראים לילדה רק מוריה, ולא הר המוריה.

    רק דיברנו על המשיח.

    מוריה נכנסה, פלטה שלום נכנסה לחדר שלה. "מוריה. בואי לכאן." אמא קוראת לה. נאנחת.

    "מה?" היא מופיעה קצוות שיער דבוקות לה ליד העיניים. "איפה היית?" "אצל טובי וזהו" היא אומרת וחוזרת לחדר. לא מצליחה שלא להשוות אותה ליעלי, גיסתי.

    תגידו לי ככה זה כל המתבגרות בעולם?



    אני עובדת בלי הפסקה, והיום יום חופשי שלי. אתמול היה להודיה יום הולדת, רציתי כ"כ שהיא תשמח, ארגנתי לה אירוע ענק, אפילו שאלישבע אמרה שלא נעים וכו' ושאני לגמרי לא צריכה.

    ואז מיכל התקשרה, וכמות הפיהוקים שלה הבהירו לי שכדאי שאבוא אליה מהר ומהר.

    רצתי אליה, לקחתי את התינוקת שלה, שיש לה ריח מלאכי.

    יודי שלה, בן השנתיים לא מרגיש טוב, וביחד עם מילי בת החודשיים זה מתכון ללילות חסרי שינה ואמא ממורטת לחלוטין. "את מצילה אותי את יודעת?" אמרה מיכל ואני העפתי אותה לחדר, מאיימת שאם היא לא עושה את זה מהר ומיד אני הולכת. זה עבד, היא נכנסה לחדר ויצאה משם רק כעבור שלוש שעות. המומה.

    "סליחה אסתי! לא שמתי לב ויוו בטח היית כבר צריכה לחזור לפנימייה ודניאל, ובכלל יכולתי לקחת בייביסיטר ו.." היא שופכת עלי מלל מתנצל כ"כ ואני כבר עייפה. היא מוציאה לי מהמקפיא אחד ורבע עוגייה שנשארה לה ושמה מים לקפה. אני לא נשארת. יש לי יום עמוס.

    מדברת עם אמא, מדברות על מוריה, שולחת מתכון לחברה, מתקשרת לחמותי, שומעת שהיא לא מרגישה טוב ומכינה בזריזות מרק. מזמינה מונית ספישל למירון.

    היום כ"כ ארוך, ויש כביסות ובלגן בבית של שתיים. ואני רצה מפה לשם, והולכת לקניות וקופצת שוב לפנימייה, מעמיסה על עצמי בכי וגעגוע.

    חוזרת לבית, והמטבח ריק. מוצאת בעצמי שום כח לקום ולהכין ארוחת ערב לאישי היקר. נגמרו מאגרי הנתינה.

    הוא יסתדר אני יודעת. ולי אין כח וגמרנו. לא מכירה את עצמי במצב רוח העייף והקרבי הזה. שילוב ניגודים מבולבל. דניאל חוזר. אני שוכבת על הספה. הפנים שלו עצבניות. ואין לי אפילו כח לשאול למה. הוא מספר בעצמו על הערבות שלקח ושיש בעיות ועוד הרבה מלל שלא מתאים לי בערב זה. הוא סוקר את המטבח הריק ושותק. מתיישב, זז, מסדר את הכובע, פותח את המקרר וסוגר.

    המצפון שלי חוגג. אסתי הוא לא אמור להפסיד מהיום הארוך שהיה לך. קמה, בפנים חתומות רואה שאין ביצים, מוציאה גבינ"צ וקטצ'ופ ומכינה שתי טוסטים. מתיישבים. "מה קורה אסתי?" הקיטור שלי מתפוצץ. ו"לא יכולת בעצמך להכין ארוחת ערב? עבדתי כ"כ קשה היום! מה כ"כ מורכב?"

    הוא נבוך. לא חשב על זה ואת צודקת. אני מרגישה ערבול של כעס נקיפות מצפון ועייפות.

    הולכת לישון. הוא רץ נבוך אחרי. מתנצל.

    אני טועה, אני טועה, אני טועה. אני אומרת לעצמי במסה של ביקורת עצמית. ונמאס לי להיות טובה לאחרים כבר.

    יש לי את הלילות האלו, אחרי ימים של נתינה, שאני מרגישה שכל מה שנתתי קם נגדי, מעמיד אותי למשפט שדה. כי אני נותנת ונותנת, ובסוף מרגישה שכלו כוחותיי, ואלי זה לא נכון.

    אני רוצה לתת, חלק מהכח שלי ושל הנפש שלי זה הנתינה. אני גדלה ממנה, נושמת אותה.

    ולפעמים, בלילות כמו היום, אני מרגישה נבגדת. ע"י הנתינה שלי. מרגישה שלעולם לא אוכל לתת כ"כ הרבה. ואני מאבדת את עצמי כבר בכל הנתינה הזאת.

    אנשים אוהבים נתינה. אנשים סולדים ממנה שהיא מגיעה בכמות גדולה. הופכת אותם לנאשמים.

    דניאל נכנס לחדר, יש לו שוקו ומקופלת ביד. "אמא שלי אמרה שהמרק שהבאת לה היה כ"כ במקום. והיא ואבא נהנו מהיוזמה המקורית הזאת ואין כמוך" הוא מחייך, מביא לי את השוקו והמקופלת.

    מיכל כותבת לי הודעה. "אסתי, תודה רבה על היום. החזיר אותי לשפיות ממש. את ענקית!"

    וזכרון של עיניים מחייכות בפנימייה עולה לי בראש.

    ככה היא נתינה. ממלאה את הלב, מרחיבה. נכנסת לנו פנימה חזק, מערבלת גבולות, ומערערת. ואנחנו מהלכים שם, בין הגבולות. יש כאלו שנולדים איתם בגנים. אני לא. נותנת ומחפשת תשובה. שומרת על עצמי ופותחת אלפי חלונות פנימה. יודעת מה אעשה.

    "אלישבע" מקלידה במסך, "זה בסדר שלא אבוא מחר אחר הצהרים?" עוברות כמה דקות ואלישבע עונה, "בסדר"

    יש! מחר יש לי צהרים שלם בשביל לתת לעצמי.

    ואני? אני אלופה בנתינה.



    "יש לי שבוע הבא יום הולדת, ביום שלישי" אני מספרת לאבא. הפעם אנחנו כבר בדירת החדר שלו. "ובת כמה את?" הוא שואל, הקול שלו מחוספס, ומוזר. וזה אבא שלי שלא יודע שיש לי יום הולדת, ובת כמה הבת שלו נהיית.

    "אני נהיית בת 17" אני מספרת. גאווה נמסכת לקולי. עוד שנה אני חוקית. אמא צוחקת ואומרת שגם היא לא מאמינה שיש לה בת כזאת גדולה.

    "אז את לא תבואי" הוא אומר בעצב. אני מתפלאת. "למה לא?" "כי זה יוצא ביום שלישי" יום שלישי הוא היום של אבא. ואני מקפידה עליו כ"כ.

    הוא צודק, יום הולדת זה יום כ"כ עמוס, אני רוצה להספיק ללכת לכותל, להתפלל על השנה החדשה, ומיכל כבר רמזה לי על יום הולדת הפתעה. אני לא יכולה לבטל. אמא גם אמרה שהם יארגנו לי משו קטן, ביחד עם סבא וסבתא- תל ציון. אני לא רוצה לוותר על כל זה. זה היום שלי ואני רוצה לחגוג אותו. ופתח תקווה רחוקה ולוקחת את כל היום.

    אבל זה אבא שלי פה ממול. ויש לו ילדה שחוגגת יום הולדת.

    קרב מתחולל בתוכי. יש בו עוגה מצופה, וסבא וסבתא וחברות. ויש בו גם אבא שהוא קצת לא בקו הבריאות הנפשית, ומלא מטבעות של שקלים ואגורות שקונות לי פלאפל בחנות.

    ויש בת שלו אחת שחוגגת.

    את לא חייבת אסתי. את כל הזמן מוותרת ונותנת. תבואי יום לפני, זה גם טוב. אומר קול הגיוני בתוכי. אני בועטת בו ואמרת בקול: "אני יבוא אבא, ביום שלישי, ונחגוג לי ביחד יום הולדת" אני מתאמצת לחייך, חונקת יבבה. יבבה של הקרבה.

    אומרים לי שאני לא יודעת לומר לא. אומרים שאני אלטרואיזית. מנסים לחנך אותי, להפחיד אותי שאקבר תחת נתינה לא נכונה.

    ואני יודעת שלא. הנפש שלי נלחמת, נלחמת ביצר שמציף בשאלות.

    אני לא אומרת לא כי קל לי ולא נעים לי. אני אומרת כן, כי יש לי אבא אחד בשמיים שישמח בי. ואבא אחד, פה בפתח תקווה שיש לו רק בת אחת בעולם שמכירה בו ונותנת לו פיסת משפחה.

    עם האבא הזה, ורק איתו אני יחגוג יום הולדת.

    מזל טוב, ילדה גדולה.



    "אסתי,

    היום הלכתי לשוק, והיה שם כ"כ הרבה פרסים, וגם היה לי הרבה כסף כי אתמול נשארתי עד מאוחר בתחנה מרכזית. והרבה אנשים נתנו לי כסף. רציתי לקנות לך מתנה גדולה. והיה כ"כ הרבה שם.

    שאלתי את המוכר מה ילדות אוהבות, הוא צחק ואמר בובות, בכל הגדלים ובכל הצורות.

    אז קניתי לך בובה, אפילו שהיא עלתה מאד יקר, כל הכסף שהיה לי. אבל יש לי קצת ירקות ואני לא צריך יותר מזה. רק שתשמחי. אבל בגלל שזה הפתעה אני לא מספר לך.

    אבל שתדעי, קניתי לך בובה. ויש לה שמלה ורודה, וקוקיות. ואם לוחצים לה על הבטן, אז היא אומרת "אני אוהבת אותך"

    כל יום אני משחק בה קצת. אפילו שהיא בשבילך. ומדמיין שזה את. ואת אומרת לי שאת אוהבת אותי. הלוואי. את אוהבת אותי אסתי?

    אני כן. מאד.

    ואולי אני גם אקנה בלונים ונעשה לך יום הולדת. כי את אמרת שתבואי. אז אני יודע שתבואי. אבא.




    התעכבתי בפרסום..
    היה לי התלבטות אם להמשיך את זה כסיפור בהמשכים למרות שאין לי עדיין קו ברור לגמרי.
    בסוף כן החלטתי להמשיך, בתקווה שתעזרו לי עם ההמשך.
    תודה מראש:)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מגבת, תהילושש, כנפיים ועוד 26 משתמשים29 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמונה..
    תודה!! לא שמתי לב... ואווו, שמחה שהקטע עשה את שלו:) תודה ענקית!
  • 371
    • R
    עזרה מעבירה מ-איש את רעהו
  • Reizy Esh //
    • אשמח אם תעבירו לפורום כתיבה
    אני מחפשת סופרת לצורך כתיבת סיפור בהמשכים קצר.
    חשוב לי משהיא זורמת, מבינה עניין, ראש גדול ויודעת לעמוד בתאריכי יעד....
    מכירה משהיא שיכולה להתאים אשמח שתכתבו לי המלצות כאן או למייל
    splus987123אין לכתוב כתובת מייל
    www.prog.co.il

    בקשה - סופרת חרדית מוצלחת לסיפור קצר בהמשכים

    אשמח אם תעבירו לפורום כתיבה אני מחפשת סופרת לצורך כתיבת סיפור בהמשכים קצר. חשוב לי משהיא זורמת, מבינה עניין, ראש גדול ויודעת לעמוד בתאריכי יעד.... מכירה משהיא שיכולה להתאים אשמח שתכתבו לי המלצות כאן או למייל splus987123אין לכתוב כתובת מייל
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    • תודה
    Reactions: שינדלה, הוריקן ו-הפצחן3 //
    0 תגובות
  • 376
    • ד
    שיתוף - לביקורת עורבים - מחשבות על שיגרה.
  • דניאל גופזר //
    • אני מתחיל קצת להבין את העורב, את העורב שבגן כל כך כעסתי עליו.

    אחרי שנה שהוא בתוך התיבה, נח שולח אותו לראות הקלו המים, והוא עף מסביב לתיבה, מסרב לצאת אל העולם שבחוץ, רוצה להיות עכשיו בתיבה המגוננת, המוכרת, רק בתיבה. ---

    העולם מתחיל קצת לחזור לשיגרה נורמטיבית. נפתחו המעונות. אולי גם התתי"ם. חוזרים לעבודה. ממחר יש כוילל.
    ואני מוצא את עצמי קצת נאנח, כמה חיכיתי לשיגרה הזו! כמה רצינו כבר לחזור אל החיים הרגילים! ועכשיו הם מתקרבים ואני חוטף רגליים קרות, טוב לי להישאר בבית, מכורבל בשמיכה, בפינה החמימה שלי, כבר חודשיים שלא עליתי על נעליים...

    והאמת שקצת פוחד לחזור אל המרוץ. ---

    נכון, בתוך התיבה צפוף ודחוק, אין את המרחבים והאופק, אבל גם אין מחוייבות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: segat1212, ה. רז, LED ועוד 26 משתמשים29 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קופי 100
    זווית ראיה מעניינת ומיוחדת! מעורביי תחכמני..
  • 940
    • ק
    שיר ערבוב רגשות
  • קונקורד //
    • אף פעם לא יצא לי לכתוב שיר בצורה הזו, מנסה בפעם הראשונה, לאחר שקראתי כמה שירים פה בפורום ונלהבתי...
    רק מנסה להיאחז בשולי האומנים...

    רגשות
    מתמלאות, מתנגשות
    כמו גלי הים מתנפצים
    שבים ומתרחקים

    כאב, חבטה
    ייאוש ותסכול
    כעס וחמלה
    משבר ודכדוך
    עוגמה או אכזבה
    עונג וסיפוק
    אושר, שמחה
    אהבה וקירוב
    באים בערבוב

    נחווה את הרגע
    מבלי לערבב רגשות
    להתמקד בהווה
    לתת לרגש אחד להטעות.
    • תודה
    Reactions: אפרת ברזלאי, אפילו, @Simcha ועוד 17 משתמשים20 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    יפה! תחושת ה'ערבוב' עוברת נהדר
  • 1K
    • נ
    שיר שיר פרידה מחבר. ערב נישואיו.
  • נפש //
    • תמיד קרובה.



    אַל תַּרְחִיקִי עוֹד נְדוֹד, צִפֹּרֶת, מִקְנֵנוּ.

    עֵת כְּנָפַיִיךְ הַתְּכוּלוֹת יֵעָלְמוּ בִּתְכוֹל הָאֹפֶק.

    הִשָׁאַרִי נָא כָּאן קָרוֹב, הִשָׁאַרִי בְּלִבּוֹתֵנוּ,

    וּמֵרֹאשׁ הָרִים הֲיִי אַתְּ לְשָׁלוֹם עוֹד מְנוֹפֶפֶת.



    אַל תָּנוּדִי לָךְ פִּתְאֹם, צִפֹּרֶת, אֶל הָרֶכֶס,

    שִׂימִי אֵת קִנֵּךְ בַּסֶּלַע, בְּמָקוֹם בּוֹ עוֹד נִרְאֵךְ.

    הִשָׁאַרִי בְּלִבּוֹתֵנוּּ, הִשָׁאַרִי עִמְדִי מִלֶּכֶת,

    יְדִידוּת כֹּה אֵיתָנָה, אֵיךְ תַּפְסִיק, אִמְרִי נָא אֵיךְ.



    אַל תוֹסִיפִי עִם הַשַּׁחַר, לַגְבָהִים לִפְרֹשׂ כָּנָף,

    כִּי שִׁירֵךְ עוֹד מְהַדְהֵד וְקָשֶׁה לְהִפָּרֵד.

    בָּךְ נַשְׁקִיף וְכָאן נֵשֵׁבָה עַל גִּבְעוֹל אוֹ עַל עָנָף,

    וּבִשְׁעוֹן הַחוֹל יַחֲלֹף הַזְּמַן לוֹ וַיֵּרֶד.



    רַק זִכְרִי גַּם אִם פָּרֹחַ תִּפְרְחִי לַמֶּרְחַקִּים,

    וִיְכַסֵך עָנָן לָבָן, זִכְרִי צִפֹּרֶת אֲהוּבָה.

    גַּם בְּעֵת אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֶת בֵיתֵךְ שָׁם לְהָקִים,

    בְּלִבֵּנוּ אַתְּ נִשְׁאֶרֶת, תִּשָּׁאֲרִי תָּמִיד קְרוֹבָה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כבוד קדושת, תלמידים, violin ועוד 47 משתמשים50 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שוקולד מריר
    שיר מדהים! נשמע מתאים יותר כשיר פרידה לחברה ערב נשואיה..
  • 1K
    • ליאורהA
    שיר מבול
  • ליאורהA //
    • ב"ה.

    בִּשְׁבוּעַת הַנְּשָׁמָה
    בִּידִיעָה טֶרֶם יְרִידָה
    וּבְלִי דַּעַת, בֶּאֱמוּנָה
    צַדִּיק

    אַחַר יְרִידָה
    מַבּוּל שׁוֹטֵף
    בְּאֵין הַתְרָאָה
    גּוֹעֵשׁ-שׁוֹצֵף
    אִישׁ צַדִּיק
    נִסְחַף

    בְּדוֹרוֹתָיו
    צַדִּיק לְפָנָיו
    מְחַפֵּשׂ צִוּוּי
    וְאֵינֶנּוּ

    צָף
    בְּאֵין בְּרֵרָה
    בּוֹנֶה תֵּבָה
    בְּעֵין הַסְּעָרָה

    אוֹסֵף עֶשְׁתֹּנֹתָיו
    קְרָשִׁים וְרוּחַ
    שֶׁל צַדִּיק

    וְהַתֵּבָה
    קִירוֹתֶיהָ אֱמוּנָה
    קוֹמוֹתֶיהָ קְדֻשָּׁה
    פְּתָחֶיהָ עֲצִימָה
    נֶאֱחָז בָּהֶם, צַדִּיק

    וְגַג יוֹרֵד מִמַּעַל
    וּפֶתַע מִבַּיִת חָרָבָה
    וְשׁוֹמֵר הַבְּרִית
    מְכַסֶּה הַתֵּבָה
    סוֹגֵר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן
    אֶת הַצַּדִּיק
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: עטרה ד, anotherית, miri012 ועוד 15 משתמשים18 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    לא זו הייתה כוונתי. התכוונתי שהתיבה, קירותיה, קומותיה ופתחיה, בנויים מההשתדלות של האדם במשך חייו...
  • 756
    • א
    שיר מחשבות
  • אמיצ/ה //
    • נחש מזדחל בגבי חוליות חוליות
    נושך אותי בצוואר
    הדם פושה כמו
    כתם צבע על קנווס לבן
    מכחול משרטט בארס על עורי:
    אני מתפתלת
    הנחש חונק אותי
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: לו יהי, דניאל גופזר, אי פה אי שם ועוד 20 משתמשים23 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    זה באמת שיר אמיץ... גם לי חסר איזשהו המשך. אבל מודה שזה גם בגלל שקשה לנו לקרוא כזה מצב והלב יוצא...
  • 433
    • ב
    שיר להיות תינוק
  • בונבוניירה פיקנטית //
    • תֵּן לוֹ לִהְיוֹת תִּינוֹק
    לַבֵּן שֶׁלָּךְ
    הוּא בְּקֹשִׁי עוֹמֵד
    אַתָּה דּוֹחֵף אוֹתוֹ לָרוּץ
    וּכְשֶׁגָּדֵל, וְלוֹמֵד,
    מְדַרְבֵּן בְּ "חָרוּץ".
    הוּא מְמַלְמֵל אָלֶף, בֵּית
    אַתָּה לוֹחֵשׁ לוֹ "כְּבָר תָּיו"
    הוּא מִתְאַמֵּץ בְּיֶתֶר שְׂאֵת
    וְנִרְאֶה לוֹ - שֶׁלַּשָּׁוא.

    וְהַמִּתְבַּגֵּר שֶׁלְּךָ
    שֶׁחָרַץ גְּבוּל בֵּינֵכֶם
    גָּבוֹהַּ, מִתְנַשֵּׂא, רָחוֹק.
    תֵּן לוֹ
    סוֹפְסוֹף-
    לִהְיוֹת
    תִּינוֹק.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: בינה שושנה, .racheli lev, פררו רושה ועוד 35 משתמשים38 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בונבוניירה פיקנטית
    תודה לכולם. אני חושבת שיש מסרים מהחיים, שצפים בנו. ואז פתאום - אי אפשר לא לכתוב. זה נאמר מעצמו...
  • 356
    • א
    שיר בּוֹא אֶל הַתֵּבָה
  • אוריצפת //
    • בּוֹא אֶל הַתֵּבָה

    פירש מורנו הבעל-שם-טוב:
    הכנס עצמך אל תיבות התפילה - - -


    אַלְפַּיִם שָׁנָה, מָה הָיִינוּ צְרִיכִים    ?
    הָיְתָה לָנוּ הַלְּבֵנָה לְאָבֶן
    וְהַחֵמָר הָיָה לָנוּ לַחֹמֶר
    וְרוּחַ    ? הָרוּחַ לֹא הָיָה
    כִּי רַק הַמַּבּוּל
    וּבָנִינוּ מִגְדָּלִים פּוֹרְחִים
    בִּסְרַק הַפִּלְפּוּל
    צִלִּים שְׁחוֹרִים עַל הַלּוֹבֶן
    בְּלִי דְּבָרִים, בְּלֹא אֹמֶר.
    בָּנִינוּ לָנוּ עִיר
    וּמִגְדָּל, רֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם.
    הָיָה לְשׁוֹנֵנוּ מָהִיר
    וְדַל, כְּקַלּוּ הַמַּיִם.
    רָחַקְנוּ מִשְּׂפַת חוֹל, יַבָּשָׁה
    כִּסְפִינַת קִיטוֹר מַפְלִיגָה
    מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ עַל גַּל.
    הָיְתָה שְׂפָתֵנוּ חֻלִּין, יְבֵשָׁה
    כִּשְׂפַת דּוֹר פַּלָּגָה
    וְרֹאשֵׁנוּ אֶל-עָל - - -
    כָּל הַיּוֹם הִתְפַּלַּלְנוּ
    בִּגְבוּל הַנָּחוּץ, בְּמִדָּה
    שָׂפָה וְלַחוּץ, מְלֻמָּדָה
    וְלֹא מִבִּפְנִים
    ........ וְשָׁכַחְנוּ:
    ........ אֲנָשִׁים קְטַנִּים אָנוּ.
    ........ כֹּה קְטַנִּים.



    הָבָה נִבְנֶה לָנוּ תֵּבָה.
    נְשִׁיטָהּ
    עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים.
    הָבָה נִקַּח לָנוּ אַהֲבָה
    פְּשׁוּטָה
    בְּאֹמֶר, דְּבָרִים.
    נִפְתַּח חַלּוֹנִים
    בַּלְּבָבוֹת, לַשָּׁמַיִם
    בָּם תָּבוֹאנָה יוֹנִים
    בְּפִיהֶן עֲלֵה זַיִת.
    נַעֲלֶה בִּדְמָמָה
    וְנִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ
    אִם חֲרֵבָה הִיא עֲדַיִן
    אוֹ הִצִּיפָה אוֹתָהּ הַדִּמְעָה.

    וְנִזְכֹּר:
    לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ.
    כִּי עֵת לָלֶכֶת; עֵת לַעֲצֹר;
    עֵת לָשֶׁבֶת
    וְלִיצוֹר;
    .... וְעֵת, הוֹ, עֵת –
    ............ לְהִתְפַּלֵּל.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: chavi9, ה. רז, miri012 ועוד 26 משתמשים29 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גוגלית
    איך אהבתי! מקסים!
  • 339
    • ה
    שיתוף - לביקורת מתחת לפח
  • ה. רז //
    • פסק הגשם

    נעלמו הטיפות-

    העולם נקי

    רענן

    ובשום.



    רק חתול מיילל

    נותר מלוכלך.

    בעת הגשם

    הוא הסתתר

    מתחת לפח...
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: קונקורד, אפרת תהל, כנפיים ועוד 18 משתמשים21 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    ה. רז
    מודה שלא. כל שנה זה עולה בי מחדש...
  • 1K
    • ד
    שיר צעדת המוות
  • דיונון //
    • כל הנחלים הולכים אל הים
    וכל החיים צועדים את מותם
    והדרך ארוכה ארוכה
    וכולם מתקדמים הלאה הלאה
    ברכב או בסוסים
    או בנעליים בלויות
    חוצים רמות וגאיות
    והכיוון ברור
    והיעד ידוע
    ואין מי שעוצר
    כי הזמן הוא זה שהולך
    ממהר תחת רגלינו
    מותיר חותמו בגופים
    נשמט ונעלם
    ורק הילדים רואים את הנוף
    נעמדים להתבונן
    לבהות בשקיעה
    להריח פרח
    וכמו תמיד יש שעוקפים ומקצרים את הדרך
    אך כולם בסוף מגיעים
    הגיעו
    יגיעו
    לסוף

    והסוף הוא לא סוף
    הוא רק התחלה
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: גוגלית, ronitg, אוהבת אמנות ועוד 43 משתמשים46 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמיצ/ה
    איזה שיר! מצטרפת לכל המחמאות של קודמי.. לא נשאר מה להגיד מ'אין מילים'
  • 516
    • ע
    שיתוף - לביקורת הרגעים השחורים
  • עטרה ד //
    • זה רגע כזה שאתה צריך לתפוס את עצמך, רגע לפני שתבעט בו.

    אתה שומר את הידים קרוב לפנים. מכווץ אותם, פותח וסוגר. כמו אומר שלום מנומס לתינוק חייכן.

    אבל אם טעית לחשוב שטעינו באבחנה, אתה הוא זה ששגית.

    כי הפנים שלך אומרות הכל. אומרים עליך שאתה אדם לא שקוף, אבל כרגע- אתה שקוף כמים צלולים. פניך ספק אדומות ספק כחולות (מעצירת נשימותיך), שרירי הפה מתוחים לצדדים, וכולך אומר רוגזה וכעס.

    זה הזמן להוציא את תסכוליך עליו.
    תשאג.
    תצא מכליך.
    התר את חרצובות לשונך.
    תן לעצמך לנאום בפאתוס מולו על כל שגיאותיו וטעויותיו שהובילו אותך להיות לא יוצלח כיום, אמור לו בדיוק מה דעתך עליו, אל תפספס מילה, רגעי החסד הללו בהם הוא שותק ואתה נואם ולא להפך, הם רגעים נדירים שצריך לנצלם עד תום.

    כשתצא מהחדר בטריקת דלת רועמת והוא יבהה בך נדהם וסמוק, הוא ישאר במצב סטטי עד שתחזור. הוא לא סולח מהר כל כך,

    טוב, הגיע הזמן להרים דגל לבן.
    אחרי הכל – אתה עובד אצלו, ולא הוא אצלך.

    אתה פונה לעזרה ראשונה, הפעלה מחדש, הוא מביט בך במבט נושם לרווחה.

    היי, מחשבי, ברוך הבא גם לך!

    טוב לראות אותך שוב.

    (הקטע נכתב בעבר כשהמחשב בשיא העבודה החליט לצאת לחל"ת, ו     @אנטיפטרוס הזכירה לי אותו. תודה לך)
    • תודה
    Reactions: violin, דניאל גופזר, 7שבע7 ועוד 18 משתמשים21 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עטרה ד
    יותר במיילים אצל בנות משפחה, חברות וכדו' עוד לא בבמה ציבורית שהיא, וואי, וואי. תודה! ב"ה.
  • 373
    • 7
    שיתוף - לביקורת פרקי אבות, פרק א, משנה ה
  • 7שבע7 //
    • הדלת שוב נפתחה, בעדינות תקיפה שכזו, נסגרה בטריקה חלושה. טוב שהנכנסים לביתם לא בעלי כוח בזרועותיהם. וטוב – כן, טוב – שהם מרגישים בנוח להיכנס אף בלי לדפוק.

    הוא נשא את הסיר הגדול והגדוש – בבוקר גם הוא זה שהרים אותו, בעודו ריק, אל הכיריים. היא זו שמילאה אותו. הניח אותו על השולחן הארוך, מלא הסדקים – אולי כדאי לקנות מפה יפה לכסות על הפגמים? – חייך לאנשים, הודיע שהמרק מוכן, ויצא להביא את המנה הבאה.

    במטבח פגש אותה. אדומה מהשהייה ליד האש ומן המאמץ, נהרה אופפת את פניה. החליפו מבט, היא הנהנה. כיבתה את האש, סימנה לו על התנור, יצאה מן החדר המהביל. כבר היא תארגן את המצעים בחדר השלישי.

    לקח עוד תבנית, הניחה בזהירות בצד של הנשים. היו צריכים לעבוד הרבה על ההפרדה הזו, אפילו להשיג מחיצה ראויה, בלי שיתעגלו עיני אורחיהם בכעס. אבל האורחים שלהם למדו במהרה: בבית שלהם אין מרבים שיחה עם האישה.

    הלך לחדר השלישי. הדלת נסגרה למחצה מאחוריהם, מותירה אותם לבד, רגעים בודדים של שקט.

    הם עבדו בדממה, פורשים סדינים, מטפיחים כריות, משחילים שמיכות בתוך ציפות, עיניהם מדברות מעל רכות המצעים. ורגע אחר-כך נכנסה לחדר אחת מדיירות החדר השני, והשיחה הדמומה פסקה.

    יצא מן החדר בהנהון קל, חמק בחזרה אל חדר הסעודה.

    מאז שהחלו לארח אנשים לתקופות זמן ארוכות בחדר השני, ולא רק ללילות בודדים כמו בחדר השלישי, הם הסכימו ביניהם על השתיקה.

    שתיקה מדברת יותר מאלף מילים, שתיקה מלמדת. אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו.

    הדלת שוב נפתחה. כולם יודעים שביתם, בית שהיה פעם של זוג והיום הוא של רבים, פתוח תמיד לרווחה. כולם יודעים שהעניים בני-ביתם הם.

    והם מתפללים להמשיך להיות כמותם. בשתיקה דובבת, בענווה מושפלת, להיות תמיד מאנשי ירושלים התמימים.
    • תודה
    Reactions: bekky, תן סימן, ליאורהA ועוד 7 משתמשים10 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    אכן. ראי את אחת מהודעותיי הקודמות.
  • 2 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת פצצות התום
  • הוריקן //
    • ניסיתי ללכת איתו
    בטובות ,בעונשים,
    באזהרות, בהבטחות,
    אך הוא לא שת ליבו אלי .

    אז הכרזתי מלחמה,
    מול השקר העדין,
    המתייפייף, הלוטף.
    והובסתי שוב-
    אחרי ניסיונות כושלים לאחוז בגופו החלקלק,
    חסר הממשות.

    בתוך העומק הזה,
    תפילה של דממה חיוורת
    נגנה חלושות.
    לא היה לי כח לשמוע, להקשיב
    אף לא להעיף מבט-מיואשת.

    ורק אז, לפתע-
    מטאורי החושך
    ריסקו את הקולות שבתוכי בדממה.
    ופצצות התום,
    ליוו אותי עדי ההבנה,
    שהאמת- היא פשוט -אמונה תמימה



    קרדיט לפרסום     @הוריקן

    אגב, למי שלא יודע, המקדם נבחר במלוא הכוונה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: sol key, דניאל גופזר, פנסאית ועוד 40 משתמשים43 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הוריקן
    אבל אז זה לא יגיע. ודווקא היה מתאים לי...
  • 688
    • ה
    שיתוף - לביקורת מה שקורונה עושה לאנשים - ספיישל
  • הפצחן //
    • כששמע נוחם שילם שניצלבלום שהבן הקטן של ברייאר נדבק בקורונה, שמח מאוד.
    וכי למה?
    כי הבן הקטן של ברייאר הוא סתם נודניק. וכי הוא יושב בספסל מאחוריו בבית כנסת, מה שאומר שהוא נכנס לבידוד, מה שאומר שהוא לא יצטרך לנסוע לשבת לחמותו, שזה דבר משמח מאוד כידוע. במיוחד שלייביש הזמין אותו לליל שבת לכוס בירה עם החבר'ה. כמו תמיד הוא יסיים את כל הבקבוק. נפלא.
    לאחר מכן, שכששמע נוחם שילם שאבא שלו חולה אנוש בקורונה, שמח מאוד.
    וכי למה?
    כי בשעת ערב כזאת, 18:53 אם הוא לא טועה, נשמעו נקישות על הדלת.
    כשהוא פתח הוא ראה צלליות חייכניות ליד מיצובישי כסופה, וארגז של אוסם ליד דלת משופשפת.
    חבילות מזון. א-מחיה.
    בשעה הבאה (עד 19:53 אם הוא לא טועה) ישב נוחם שילם אצל השולחן המלוכלך בשאריות סנדוויץ' טונה ונהנה כפי שלא נהנה כל ימיו.
    איפשהו באמצע, כשהפח היה מלא עד גדותיו בעטיפות של וופלים מנעמים ובשקית צ'יפס מרוקנת אחת, קליפות של אבטיח ננסי, שקיקים קטנים של קטשופ, מארז ענקי של סוכריות טופי, מנת השף פטריות, שלושה גביעי אשל, ניילון מקומט של פיצה זוגלובק, חצי נגוס של בורקס תפוחי אדמה ובקבוק שוקו יטבתה -
    צלצל הטלפון.
    "שלום, מדברת נועה ממעייני הישועה, צר לי לבשר לכם אך לאחר מאבק קשה וממושך השיב---"
    "כבר תרמתי." הוא אמר והניח את השפופרת על כנה, מנגב שפתיו בשרוולו בשוויון נפש.
    מה אני אגיד לכם, הקורונה עשתה לנוחם שילם שניצלבלום רק טוב. תאמינו לי.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: איש אחד הלך, דניאל גופזר, מנחם ומנדעל ועוד 26 משתמשים29 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רוחי בלבוחי
    אם ב'מעייני' עסקינן, הרגשתי בקפיטריה.... כתיבה טובה ומלאת רטיבות, מטופש , נוחם שילם, לא הקטע.
  • 652
    • א
    שיתוף - לביקורת איך נפלו גבורים?-שמו להם רגל
  • אנטיפטרוסה //
    • בהיתי במסך הלועג לי, מרצד, ורק מחשבה אחת הבהבה במוחי שוב ושוב: זה לא קורה לי. זה לא יכול להיות.
    אני, הילד הכי מבריק בחידר. תקותם של המורים וההורים.
    הבחור שצפו לו גדולות ונצורות.
    האברך עם העתיד המבטיח...
    והכל, הכל הלך בהנף מקלדת אחד, תמים.
    רוצה להרביץ למי שהמציא את הדברים הזדוניים האלה, שלועגים לי מכל אינץ' זוהר.
    וכמו בכל הסיפורים המפחידים, אלה שהבטחתי לעצמי לעולם, לעולם! - לא להיות חלק מהם-זה היה רק קישור אחד, קטן, תמים.
    אל תראו אותי כזה, אני לא פותח סתם כך קישורים, קודם בודק, מברר על המקור שלהם, זהיר...
    גם הפעם הייתי בסדר, אבל לא היתה לי שום דרך -תאמינו לי, ברחמים-
    איך, איך יכולתי לדעת שתחת מקדם בלתי מחשיד כזה יופיע שיר?
    • תודה
    • חחח
    Reactions: איש אחד הלך, פרוגמטי, Aארי ועוד 26 משתמשים29 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    ברור. כל הסיפור, זה עליך. הזהות שלך נחשפה כאן, אז תארוז מהר כמה חפצים ותברח הכי רחוק שאתה יכול...
  • 280
    • @
    שיר תֹּם
  • @Simcha //
    • בִּסְתָם יוֹם שֶׁל תֹּם
    נִבְעָר בִּי נִיצוֹץ
    חִישׁ מַהֵר הוֹלֵךְ וּמִתְפַּשֵּׁט
    מַדְבִּיק וְסוֹחֵף,
    מַדְלִיק וְעוֹטֵף
    לְבַסּוֹף, גְּדֵלָה הַלֶּהָבָה
    וּבְהִתְלַהֲבוּת יְתֵרָה
    כָּל הַטּוֹב הַנִּדְמֶה יָשָׁר מְכַבָּה
    שְׁיָרֵי תִּקְוָתִי, עַד תֹּם מְכַלָּה    ​
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אפרת תהל, קופי 100, אלצ'י ועוד 15 משתמשים18 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    זה טוב. רק אל תתכבה לנו....
  • 2K
    • ש
    סיפור בהמשכים פנקס כתום- סיפור בהמשכים לילדים
  • שירי411 //
    • אשמח אם תקראו את הטקסט עם הילדים המתוקים שלכם. ואם יהיה להם כיף, אמשיך ברצון.

    אשתדל להכניס חינוך עם חיוך:) או יותר חיוך. וכמובן, הערות ספרותיות יתקבלו בברכה.

    פרק א'- ערמות של בלגן

    "אפרת, את באה?" קראתי לאחותי הקטנה שתמיד אוהבת להסתכל בחלון אפילו שאין שם כלום חדש. בדקתי.

    "אבל עוד לא שמעתי את הקו!" אמא שלנו לא מרשה לעשות כלום עד שלא מסיימים את החובה הקדושה של הלימודים.

    "נו, אז תשמעי מהר!" אני אומרת לה. אם לוחצים שש, אפשר להקפיץ את המורה קדימה. וזה דווקא נחמד, וגם בכלל לא נורא. כי בסוף השיעור המורה חוזרת שוב על מה שהיא אמרה בהתחלה. בדקתי.

    אפרת חוטפת את הפלאפון שכבר הלחצנים שלו בקושי נלחצים מרוב הלחיצות שלנו ורצה לחדר לשמוע את המורה נעמי שלה. אני בודקת איזה מצרכים צריך בשביל להכין עוגיות שוקולד צ'יפס. לאחר מכן אני מחליטה להיות ילדה טובה ומתחילה לטאטא את כל הדברים הזרוקים בבית: בגדים, משחקים, ספרים.

    'אצלנו חיים על הרצפה', צוחק תמיד אבא. בדרך כלל זה נחמד לחיות על הרצפה, אבל לפעמים אפשר ליפול. וחוץ מזה שאמא שלנו אוהבת שרואים את המרצפות, אז אני משתדלת לפחות פעם ביום לעזור לרצפה לגלות את פניה האפורות (לפעמים הם שחורות, תלוי מה מצב הלכלוך).

    "מה את עושה?" צועק עליי אפרים, אוזניות שחורות באוזניו. "את מטאטאת לי את הקומיקס החדש"

    "אם חשוב לך החפצים שלך" אני שואגת עוד יותר חזק, לא בגלל שיפה לצעוק, רק בגלל האוזניות שלו שגורמות לאפרים לא לשמוע כלום. "תשמור עליהם קרוב לחדר" גם ליד החדר של אפרים יש רצפה. הוא לא צריך להשתמש ברצפה של הסלון.

    אפרים לא מעריך את מאמצי. הוא מקמט את אפו, חוטף את הקומיקסבא שלו וחוזר לפינת ההאזנה עם הגמרא.

    אמא יוצאת מחדר המחשבים. מעניין אם סיימה כבר את המצגת המעניינת הזאת שהיא מכינה שם. אולי תסכים לי לראות? אני מאוד אוהבת את המצגות של אמא.

    "איזה יופי, עדינוש! את מסדרת בלי שביקשתי!" אמא מתפעלת מכמות המרצפות שחשפתי. אחר בוחנת את הערמה הענקית במרכז הבית, ומוציאה משם עיתון לקפה שלה.

    פתאום נשמע בום מכיוון החדר. בום חזק כזה, כאילו משהו מברזל נפל שם. אחרי רגע יוספי יוצא משם עם משקפים, אבל לא על העיניים, אלא ביד.

    אמא מזועזעת.

    המטאטא שלי נשמט.

    המשקפיים של יוספי שבורות! שבורות ממש. זגוגית שמאל בכלל לא נמצאת ואילו ימין חצויה.

    "הדרבוקה נפלה ישר על המשקפים" הוא מסביר בקול של חתול מילל. מגיש לאמא את המשקפים ששרתו אותו בנאמנות חצי שנה. (גם את הקודמות הוא שבר, פעם אחרת אספר לכם איך)

    "איך זה קרה?" אמא ממשיכה לא להאמין למראה עיניה. דרבוקות לא אמורות ליפול על משקפיים ככה סתם.

    אני מחליטה ללכת ולבדוק בעצמי.

    מגדל עצום של קופסאות ומשחקים מעל הספרייה של יוספי מסביר לי את האסון. ברור שבסוף משהו ייפול משם. והפעם זה היה הדרבוקה שקנה לנו סבא חיים. נס שיוספי לא קיבל את הדרבוקה על הראש.

    אמא באה אחרי ונאנחת.

    "מתי יהיה סדר אמיתי בבית הזה?" שואלת אותי אמא, ואולי היא מדברת גם לבלגן שאוהב להתארח אצלנו בכל חדר ומקום אפשרי.

    גם אני רוצה סדר אמיתי בבית שלנו.

    כמה כיף שהכל יפה כזה ומסודר. כמו למשל אצל משפחת זוסמן. לא מרגישים שחיים שם ילדים. והם פי שניים מאתנו בלי עין הרע. זה נראה שאין להם חפצים בבית מרוב שריק כזה, והכל במקום.

    אני חושבת שאני הולכת לרגל אצל זוסמן. לא ריגול שאסור. רק ריגול נחמד. אני ממלא חברה של ברכי שלהם.

    אבדוק: איך מצליח להם לשמור על הסדר?

    ולמה להם לא צונחות דרבוקות קפיצת ראש מרסקת זגוגיות?

    שכחתי את העוגיות שתכננתי להכין, וכבר לקחתי את הפנקס הכתום שלי בו אני כותבת את כל הסודות.

    אני חייבת לתכנן את צעדי הבאים. מה אתם ממליצים לי לעשות?

    איך אתחיל במבצע ריגול הסדר שלי?

    תגידו לאמא שתכתוב לי את התשובות היפות שלכם. וגם, אם היה לכם מעניין.

    ואולי אתם קצת מזדהים איתי? גם אצלכם "חיים על הרצפה?"

    להתראות, עדינה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוהב לכתוב, יצחק תמרי, אברימי! ועוד 29 משתמשים32 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    הקטעים האלה ממש חמודים! התחלתי לכתוב לך בחזרה שיר מעודד, אבל אז הבנתי שאולי זו טעות. מבחינה...
  • 648
    • ה
    שיתוף - לביקורת מתחילים
  • הנף מקלדת //
    • שום דבר בך לא בטוח.
    שנה שעברה, עוד ידענו מה הולך להיות.
    ככה חשבנו.

    השנה לא ברור מה יש לצפות ממך.
    איך תתחיל איך נסיים.


    ובכל זאת,
    נתרפק עליך.
    ניקח כל מה שנוכל לקחת,
    שתוכל לתת.


    ככל שזה תלוי בי,
    אני די מצפה לאי הודאות.
    אי של ודאות.


    בתוך כל הכאוס,
    אתה הדבר הכי ברור באזור.


    ברוך הבא
    זמן חורף תשפ"א
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שיר למעלות, kshir, RACHELIZ ועוד 21 משתמשים24 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אנטיפטרוסה
    בזמננו לא ממיתים הכל בגלל מאומת אחד... מחכים שכל הישיבה תדבק, ומרויחים הון... על מלונית קורונה:p...
  • 796
    • M
    שיתוף - לביקורת סנאפשוט -שיתוף ראשון
  • MORIYAT //
    • "יהודה" אחותו קוראת לו.

    "מה?"

    "מה זה אפוקליפטי?"

    "לא לגילך נועה. למה מה את קוראת שם?" הוא מרים את ראשו מעבר לכסא ששפשף בחצי דקה האחרונה.

    "סתם עיתון. כתוב כאן שבתסריט אפוקליפטי כזה עשויים למצוא את עצמם מחט"ים מופקדים על ערים, ותחתם מגדי"ם
    שמופקדים על שכונות, ומפקדי פלוגות שאחראים על רחובות. מתי יהיה כאן אפוקליפטי?"

    הוא נושך שפה. "נקווה שלא יהיה. אולי תקראי משהו אחר, נועה?"

    "אין לי. ומה זה אלקטיבי?"

    "נועה!" הוא קם ומנגב את ידיו במכנסיו הדהויות. ניגש ונוטל את העיתון. "איפה?" הוא שואל. היא מראה לו.
    מיליון כתבות על קורונה. המוני מושגים רפואיים ובטחוניים. אקג. קוצר נשימה. מכונת הנשמה. אחוזים. אפידמיולוגיה. סטטיסטיקות. קצב התפשטות. חליפות מיגון. מכשירי ניטור. איטליה. ספרד. בריטניה. ניו יורק. ורפואה אלקטיבית.

    "הכוונה לרפואה לא מצילת חיים. כמו לשים גבס נגיד. עזבי את זה, עדיף שתקראי תהילים", הוא מקפל את העיתון.

    "יהודה!" היא קופצת מהספה.

    "אני רק אומר שזה עדיף, קחי, שיהיה לך לבריאות" הוא מפטיר ושומט את העיתון לידיה. חוזר לכסא הפלסטיק ההפוך.

    אוף, הוא שונא לשפשף. אמא נחה, סוף סוף אריאל נרדם. אבא לומד ויונתן בצבא. הוא ונועה בחופש.

    גם כן חופש.

    ***

    יונתן יושב על יד שולחן האוכל במרחק מטר מגיא. גיא גונח מול השניצלים. "אני לא מאמין שנסגור כאן חודש". אל תאמין. חושב יונתן. אף אחד לא צריך את האמונה שלך.

    "אין סיכוי שאני נשאר. שבוע שעבר סגרתי שבת! אמא שלי תשתגע!" ואמא שלי דווקא לא. רוצה יונתן להחזיר. פחות מריבות. פחות ויכוחים. פחות מבטים. פחות.

    גיא מרוכז בעצמו "היא הייתה בחו"ל לפני שבועיים כשהגעתי. לא ראיתי אותה בכלל" גם אני לא ראיתי את אמא שלי לפני שבועיים. שותק יונתן. נולד לי אח, ואתה אפילו לא יודע. ולמה האורז הזה תמיד קצת שרוף.

    "מה 'תה שותק" גיא לועס במרץ.

    "מה אפשר לומר", יונתן מתעסק עם המזלג. "אין מה לעשות." ואולי טוב שכך.

    --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
    שיתוף ראשון זה קצת כמו רושם ראשוני...
    תהיתי לי זמן מה מה להעלות ולבסוף בחרתי בקטע מסיפור שכתבתי.
    אשמח לתגובות מכל סוג שהוא ועל כל דבר - כתיבה, תחביר, דמויות, דקדוק, פיסוק.
    באתי כדי לקבל ביקורת ולהשתפר, אז בלי הרבה רחמים (רק קצת).

    אולי בהמשך אעלה את כל הסיפור, עדיין צריכה אומץ:)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הופ!, אסתי5, אני וביתי ועוד 41 משתמשים44 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    +shira
    וואו, זה טוב! ממש טוב. כתיבה קצבית, מכניסה לסיטואציה, דיאלוגים מעולים והרבה סאבטקסט. המשפט זה...
    • מאמר
    167
    • ה
    לקבלם בקהל
  • ה. רז //
    • Article לקבלם בקהל | מאמר חדש ומרתק. מוזמנים להגיב
    0 תגובות
    • מאמר
    482
    • Natan Galant
    סקירה לספר שאתם כנראה לא מכירים | נתן גלנט
  • Natan Galant //
    • Article סקירה לספר שאתם כנראה לא מכירים | נתן גלנט | מאמר חדש ומרתק. מוזמנים להגיב
    • תודה
    Reactions: הפצחן ו-אריאל לוי2 //
    0 תגובות
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה