קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
חָרְבוּ הַמַּיִם

יָמִים עוֹבְרִים בְּרֹב טוֹבָה
בַּעֲצִימַת עֵינַיִם, בְּאֵין זְמַן.
בַּלַּיְלָה, מִטַּלְטֶלֶת הַתֵּבָה
עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כִּבְיַד אָמָּן
זוֹרְמִים בְּנַחַת מְעֻשָּׂה
בֵּין אֶלֶף אֲסֻפּוֹת נוֹסְטַלְגְּיָה
וּבֵין הֲמוֹן טִפּוֹת שֶׁל טַל-תְּחִיָּה
אֶל זִכְרוֹנוֹת תְּקוּפָה מֻזְנַחַת, מְאוּסָה
שֶׁכֹּה רָצִיתִי לֹא לִזְכֹּר.

אֶת הַחַלּוֹן, נָא לֹא לִסְגֹּר;
מַה שֶּׁשּׁוֹמֵר עָלַי בְּמַיִם סוֹעֲרִים
זוֹ הַיְּכֹלֶת לְהַבִּיט מִן הַתֵּבָה
דֶּרֶךְ הַצֹּהַר
לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לְרָאשֵׁי הָרִים
עַד סוֹף הַכֹּל, שָׁם אֶרֶץ חֲרֵבָה
וְשֶׁמֶשׁ בָּהּ, וָזֹהַר.

שׁוֹרֵר אַגַּן הַסַּהַר
קוֹל פַּעֲמוֹנִים
מִבֵּין רָאשֵׁי הָרִים נִמְתָּח
כְּבַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים
בִּסְתָו אֶחָד, עַל אֲפֵלַת הַמַּיִם.
כֵּן, עוֹדִי שָׁבוּי לְרוּחַ סַעַר
וְנוֹאָל, וּקְשׁוּר עֵינַיִם
מִתְחַנֵּן לַצֹּהַר, יִפָּתַח - - -

בַּת קוֹל, הֶמְיַת יוֹנָה
מְגַעְגַּעַת;
עוֹד נַפְשִׁי בְּחֶבְיוֹנָהּ,
צְמֵאָה לָדַעַת.
את הספרים היפים לילדים של שרי וולך הרבה מכירים. את הכתיבה השופעת שלה, וההיסטוריה המדויקת הכי שאפשר עד לפסיק האחרון, היא כנראה זו שגורמת לי לקרוא שוב את 'סמטה וחצר' למרות שהם ספרי ילדים לכל דבר ועניין.

כמה כיף היה להיכנס לאתר של חנות הספרים ולגלות שם ספר טוב של שרי, והפעם - למבוגרים.
לקח קרוב לשבוע עד שהחבילה נחתה אצלי בפתח הבית (אתמול!) והיום אני לא יכולה שלא לכתוב.

אז נכון שאף פעם לא מצאתי את עצמי כותבת ביקורת לספר שלם ובטח שלא בבמה הזו אבל הפעם לא יכולתי שלא.


הסיפור הזה הוא הסיפור של חייקה - ילדה של אחרי. הוא הסיפור של דבורה'לה - ילדה של אחרי. וגם הסיפור של שמואל חיים - ילד של אחרי.

אחרי - אחרי - אחרי - אחרי---

אחרי מה?



שרי לא עושה טעויות. הם לא רק ילדים של 'אחרי' יש להם גם אופי משלהם, עם חלומות, טעויות, דמיונות, מעשים, משפטים, ותחביבים.
הדמויות מאופיינות בכישרון מיוחד, כזה שלא מאפשר לקורא לנחש מה יהיה המשפט הבא, אבל כן ברור לו שאת המשפט הזה רק ... יכול להוציא מהגרון.

אבל כל האפיון המושלם הזה לא נותן לדמויות לעוף קדימה לכל עבר. הם ילדים של אחרי...
גברת גרינברג יכולה לספר שדודה דינה הוזה ולא יתכן שהתיאורים המזוויעים הללו יכולים אכן להיות, אבל התיאורים האלו לא נותנים לאהרון מנוח...

אין שואה בספר הזה. אנחנו אחרי, לא?
וצל שחור ומפחיד מכסה את הסיפור, לא נותן לו מנוח.

בני ברק חולית, תל אביב מעלה ניחוח מלוח של ים וגלים... אבל אהרון ודינה מוצאים את עצמם חוזרים שוב ושוב לימים של עשן ופיח ולא מהסוג שעולה מהמנועים של דן - חברה שאף פעם לא תקבל את אהרון כחבר אמיתי. במחנה הוא עבד בלתקן מנועים - וזה גם מה שהוא עושה היום.

ועדיין לבני ברק יש ריח משכר של גבעות ושל ואדי, עם ילדים אדוקים שמקפצים ביניהם. הילדים האלו לא יודעים מה היה, לפחות לא מבינים, אבל הם כן מבינים שעדיף לשתוק - אף אחד לא יאמין שהזוועה אכן היתה, ולהוזים - יש מרפאות נפש מיוחדות.


אוספים אהרון וטויבע את עברם, משאירים אותו ללילה ולכרית וחיים בשביל הדור הבא - בשביל שלפחות הם יוכלו לחיות. להם עצמם כבר אין סיכוי.

ויש גם עלילה - מסתעפת ומסתלסלת, עולה ויורדת, משפחתית ומלוכדת, זרה ומנוכרת. איצ'ה נפטר, דינה רוצה משפחה, אהרון לא יכול לתת לה אותה, וטויבע מנסה הכי שאפשר. חייק'ה משתדלת להיות אחות של דבורה'לה וזה קשה כשדודה דינה מתערבת ומראה לה את הדלת מהצד האחורי

אבל לא רק עלילה יש בסיפור הזה.

יש אנשים.

אחרי.

ואולי גם לנו, אנשים של אחרי-אחרי-האחרי יש עוד חומר חדש לגלות. זה לא שואה. זה עוד טרגדיה. הסיוטים בלילה, הקושי להתאקלם, חוסר הידע הציבורי בזוועות, הנסיון לשרוד, העדר המשפחה, לחיות את אלו שכבר פגשו במוות, והחיים המרים ממוות.

לכל שבת יש מוצאי שבת. והספר מאיר על עוד פיסת חיים ועל עוד עולם מלא. אין דבר כזה היה ואיננו, אין סוף סיום וגמרנו. תמיד יש מי שיבוא אחרי.

תודה שרי, היתה חוויה מיוחדת, וגם אם הספר נגמר נשאר 'אחרי'.
// קרדיט: רייזי אש


ראשונה קופצת צביה. "יום הולדת שמח מאד מאד", היא כותבת לי.

אין לי זמן לענות לה עכשיו. היא מוסיפה אימוג'י של פרח, ומקלידה "כל האיחולים וכל זה".

אני נוטשת לרגע את הזום ועוברת אל המייל. "אני באמצע ישיבת צוות... תודה שזכרת".

היא מניחה שם סמיילי.

אוף.

מאחורי הדלת מישהו צורח. שוב יונתן. אני עוצרת את עצמי בכח לא לקום אליו. מה יהיה עם הבייביסיטר הזאת? למה הוא תמיד בוכה אצלה? אמרתי לה לתת לו בקבוק אם הוא לא רגוע. היה לו קצת חום אתמול, לא משהו רציני - אז מה הבכי הזה? ולמה אני לא שומעת בכלל את השאר? ביקשתי שכולם יהיו איתה בסלון כל הזמן ולא ישחקו לבד בחדר.

במסך מולי הבוסית עוברת לשקופית הבאה. אני חושבת על זה שלאשה הזאת לעולם לא יימאס ממצגות ופרזנטציות, רצוי ארוכות ככל האפשר. מישהי מציעה רעיון כלשהו, ועוד מישהי מתערבת. הבוסית מתלהבת. ככה לפחות זה נשמע.

אני מתקשה לעקוב אחרי מהלך העניינים כשיונתן צורח שם בחוץ. נדמה לי גם שמישהו דופק בדלת. או שלא.

את חייבת להפסיק עם זה, אני אומרת לעצמי, את חייבת להתרכז במה שהן אומרות. אני מתחילה לחפש, בלית בררה, את האזניות השנואות עליי עד מאד.

אבל מישהו באמת דופק בדלת, וכשאני יוצאת מהכוך שלי, המכונה משום מה חדר עבודה, הילדים שלי עומדים בכניסה לבית, מסתכלים על הבייביסיטר, מחזיקה ביד אחת את יונתן שצורח את נשמתו, וביד השנייה זר פרחים ענק.

"זה בשבילך," היא מושיטה לי את הזר. "כתוב פה."

אני לוקחת ממנה את יונתן. "למה הוא בוכה ככה?"

"הוא לא רוצה בקבוק," היא נשמעת מתנצלת, "אני לא יודעת מה יש לו."

איכשהו, הבכי מפסיק כשהוא עליי. אני מערסלת אותו. בנימין נצמד אלי לחצאית. שולמית מראה לי את הציור החדש. הסלון הפוך לחלוטין, יותר ממה שהיה בבוקר. זה מרשים, אם מסתכלים על זה ככה, שהם הצליחו לעשות את כל זה בפחות משעתיים.

היא עדיין מחזיקה את הזר. הוא גדול, גדול מידי, ואיזה מן שילוב של צבעים זה בכלל. מזל טוב ושפע שנים מאושרות, כתוב על הכרטיס, אוהבות, חנה והצוות.

איזה נחמד. הבוסית שלי, שמחכה מאחורי המצלמה, שלחה לי זר. אני צריכה להיכנס לשם ולהגיד תודה, מקסימה את שזכרת, ועוד שלחת שליח אליי הביתה, זה כל כך מחמם את הלב, אני צריכה להיכנס לשם ולשמוע את כל הברכות והקלישאות הרגילות. חנה תרצה לראות את הזר, ואז תגיד "זה קטן יותר ממה שהזמנתי, זה לא בסדר", אני צריכה להיכנס לשם ולחייך חיוך ממש גדול.



אמא מתקשרת בצהריים. אני מטגנת חביתות.

"רק רציתי לאחל יום הולדת שמח. אז מה? שלושים ואחת?"

"ממש כך. שלושים ואחת."

"לא מאמינה שיש לי ילדה בת שלושים ואחת."

"את אומרת את זה כל שנה. אמא, רק רגע. מה הבעיה? מה קרה לעין? העין התפוצצה! נכון. אתה צודק. תביא את זה לשולמית ונכין לך חדש. כן, אמא, סליחה."

אמא שלי שותקת.

"אל תדאגי, בערב נאכל משהו נורמלי יותר. הבייביסיטר שהייתה פה בבוקר לא השתלטה על הכל אז אנחנו אוכלים עכשיו ארוחת בוקר מאוחרת מאד."

"איפה נתנאל?"

"אהממ... הוא לא... הוא לא בבית היום."

"מה? את לא יכולה להיות איתם לבד כל היום וגם לעבוד, זה באמת לא שייך."

"זה חד פעמי, אל תדאגי. אני בסדר."

"אל תגידי לי שהוא שוב נסע לקריית שמונה."

עכשיו תורי לשתוק.

"מה? אבל למה? חשבתי שכבר מצאתם שוכרים, לא?"

"מצאנו, ב"ה. אבל יש כמה דברים שאפשר לטפל בהם רק מקרוב. בנימין. בנימין! תעזוב את יונתן בבקשה. הנה, סבתא שומעת איזה ילד בוגר יש לנו כאן, נכון?"

אמא שלי נאנחת אנחה גדולה. אני יכולה לראות מול העיניים את ההבעה שלה, לשמוע, גם בלי שתגיד, אבל אמרנו לכם. אמרנו.

"אמא, אל תדאגי."

"טוב."

"תודה שהתקשרת."

"כן, מזל טוב. אני מקווה שיש לפחות מטריות יפות שם, בקרית שמונה. או בדרך."

אני צוחקת צחוק קטן. "בטח יש, אם הוא לא קנה כבר אחת."

היא שוב נאנחת. "אז יום נהדר בינתיים."

"להתראות."

..
פרק א'

כדרכם של מקומות שכוחים, גם סינטומיצין סובלת מנמנום וחלודה. וכשהכול סביב אבק ובוץ – גם האוכלוסייה הופכת חמוצה וקצרת-רוח.

בעבר הייתה סינטומיצין סמל לאיכות חיים וערבות הדדית. היה מושג כזה: חיוך סינטומיציני, אבל זה קרה רק פעם - היום היא רוויה בתיגרות רחוב ושבעה ממחלוקות והשמצות, השיח בחנויות הטשולנט בליל שישי התחלף מהלצות מעודנות לרכילות עסיסית והמרחב הציבורי המעוצב הוסתר בהרחבות בנייה מכוערות.

אני דווקא נהנה מהאווירה כאן. אפשר לעשות מה שרוצים בלי להשתבש עם חשבונות של אתיקה ובוטניקה, לא סתם הגדרתי את עצמי בפרופיל האישי 'פיליפ זירו - סינטומיציני גאה', אבל כשהציצה אלי מתיבת הדואר המודפס מעטפת התראה עם הסלוגן של תכנית השורש 'להפוך את סינטומיצין לטובה שוב' – משהו בחומת הגאווה נסדק.

מזרח אירופה וגם מערבה התברכו בלא מעט עיירות שכוחות, סינטומיצין שונה – היא עיר, אפילו אֶם, אבל שכוחה. האפשרות לשכוח שטחי מגורים מסייעת למושלי משלים לגוון מעט את הסחורה שבאמתחתם, אלא שהללו השתמשו באפשרות הזו חזור וחבוט, עד שצרכני המשלים מעדיפים לשכוח מכל איזור גיאוגרפי שכוח.

המהלכים השרירותיים שמקדם ראש העיר העריץ לאחרונה כבר הגיעו לאוזני, הוא חנך אגף טיפול שורש למיגור הפשיעה בעיר - מה שקורה כשתושב שמתבייש בסינטומיציניות שלו, נקלע לכס ראש העיר – הייתה לי תחושה שאני מחוסן, התבדיתי.

הצוותות של תכנית השורש בוחנים תיעודים ממצלמות שמרשתות את העיר אף שאלה הותקנו לצרכים רכילותיים בלבד, הם מתאמים אותם עם דיווחי המלשינון וקונסים את התושבים על כל התנהלות פסולה לטעמם, והטעם שלהם זוועתי.

דייגו מהמכולת הבחין מיד בפני הזועמות "חח, גם אתה קיבלת התראה? תראה מה אני מוכר" הוא שלף מתחת הקופה מלבן אל-בד בגווני תכלת "מחיר בדיחה: 50 ויטרינה".
לא הייתה לי סבלנות לדייגו ושגיונותיו "50 ויטרינה? על זה? השתגעת? מה יש לי לעשות עם הגרוטאה הזו? אל תעצבן אותי – שאני לא ידפוק לך מטוש בראש".
"ויטרינה אחת לא פחות! הקנס של העירייה יכול להגיע גם ל-2000 ויטרינה, מעצר בית, גלות או כלא, שלא לדבר על האיום של השורש להשתמש בפתרונות יצירתיים. המסכה הזאת היא אוניברסלית ומתאימה כמעט לכל תיבת דואר מודפס מודרנית, אם עוטפים נכון את פתח התיבה היא מונעת כניסה של עד 95 אחוזים מהדיוורים. זה הפיתרון היחיד שיציל אותך, בגלל שאתה לקוח קבוע עשיתי לך מחיר".

עכשיו הוא הצליח להרתיח "דייגו!!! העקומה שלך השתטחה סופית! מאיפה נדבקת בכזה חוש הומור מזעזע?

בחיוך של מנצחים שלף דייגו את הטלפון "תקשיב להקלטה של ראש העיר בעצמו ברדיו מציע לשים מסכות הגנה על התיבות, מיד כששמעתי את זה רצתי לבית מרקחת וקניתי את כל המלאי של המסכות, עכשיו אני בלעדי". ככל שזה מעורר תדהמה ראש העיר שנוא נפשי אכן נשמע ממליץ בקולו לחסום את תיבות הדואר מקבלת דברי דואר.

הרגשתי מטומטם כשגיהצתי לו את האשראי אבל השיטה עבדה, לא הגיעו עוד התראות, כנראה שההקלטה לא מזויפת.

היה שלב שהשכנים לעגו לי אבל בהמשך הרעיון צבר תאוצה ומסכות כיסו כמעט את כל תיבות הדואר בעיר, גם מחירן צנח. הטרנד היווה כר פורה ליצירתיות שיווקית, ממסכות תכולות כמו שלי ושקפים חדשניים ועד מפות קריסטל שיצרו מעין קפסולה סביב תיבות הדואר שבקבוצת סיכון.

הנזק של השיטה היה בשאר מוצרי הדואר שלא חדרו לתיבה והמחלק אסף אותם אל שק החזרות אבל עדיף להפסיד כמה חתונות ואירועים ארוכים ולהגן על עצמי מאימת תכנית השורש. שיגידו שזה חלמאות, מה אכפת לי אם זה מה שנותן לי להמשיך להיות סינטומיציני גאה.
ב"ה

פרק שני.

"ש-לום" אני קוראת. פותחת את הבית בתל ציון. "שלום אסתוש" אמא מגיעה, נושקת לי על הלחיים. דניאל נכנס אחרי. "שלום דניאל" "שלום שויגער" הוא אומר, היא מחייכת.

אנחנו נכנסים למטבח. מטרת הביקור שלנו.

"איזה ריחות טובים אמא!" אני מחייכת, שמה בצד עוגות. אפי מגיע, חמוד שכמוהו, מתיישב ברצינות ליד דניאל, הגיס האהוב.

אנחנו מתיישבים, מפטפטים.

אפי, האח הקטן שלי, שהיה רק בן שלוש וחצי שעזבנו את פתח תקווה כבר בחורון רציני היום. ובוגר.

אני כ"כ מחכה שהוא יגדל עוד קצת, ואוכל לשתף אותי במסע שלי, שלו. אני בטוחה שהוא יבין.

אני רואה אותו מדבר עם דניאל, בכובד ראש, והעיניים שלי נמלאות דמעות.

"תגדל מהר אפי. טוב?" אני לוחשת לו. דניאל שולח לי מבט תמה, מופתע.

"טוב" בוא עונה ברצינות, בבגרות. אני שולחת לו מבט מחייך.

"אמא, איפה מורי?" אני שואלת. מחפשת את האחות המתבגרת שלי, שאני כמעט לא מכירה בעצם.

מוריה נולדה בערב תשעה באב. שאבא ישב על הרצפה וקונן על החורבן, נולדו חיים חדשים, של בנייה. והדמעות של אבא, איש של אמת, בכו אז כפלים, על הבית שנחרב, ועל ביתו שלו שנבנה. לא יודע אז על החורבן האישי שלו.

"אנחנו נקרא לה מוריה" הוא אמר לאמא יומיים אחרי. "מוריה??" אמא לא הבינה. או שלא רצתה להבין. היא רצתה שם רגיל וסטנדרטי. חיה או לאה או שרה. ולא מוריה.

"מוריה, הר המוריה. אז, שהלך רבי עקיבא עם חבריו וראו שועלים מהלכים בו, צחק רבי עקיבא והסביר להם, כשם שאנו רואים בהתממשות נבואת החורבן כך נראה בהתממשות נבואת הגאולה, והם ענו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"

אמא התעצבנה. היא לא רוצה מדרשים וסיפורים. היא רוצה שם רגיל וסטנדרטי לילדה.

ובסוף קראו לה מוריה. ואמא אמרה ש ה"עקיבא ניחמתנו" שלה שקוראים לילדה רק מוריה, ולא הר המוריה.

רק דיברנו על המשיח.

מוריה נכנסה, פלטה שלום נכנסה לחדר שלה. "מוריה. בואי לכאן." אמא קוראת לה. נאנחת.

"מה?" היא מופיעה קצוות שיער דבוקות לה ליד העיניים. "איפה היית?" "אצל טובי וזהו" היא אומרת וחוזרת לחדר. לא מצליחה שלא להשוות אותה ליעלי, גיסתי.

תגידו לי ככה זה כל המתבגרות בעולם?



אני עובדת בלי הפסקה, והיום יום חופשי שלי. אתמול היה להודיה יום הולדת, רציתי כ"כ שהיא תשמח, ארגנתי לה אירוע ענק, אפילו שאלישבע אמרה שלא נעים וכו' ושאני לגמרי לא צריכה.

ואז מיכל התקשרה, וכמות הפיהוקים שלה הבהירו לי שכדאי שאבוא אליה מהר ומהר.

רצתי אליה, לקחתי את התינוקת שלה, שיש לה ריח מלאכי.

יודי שלה, בן השנתיים לא מרגיש טוב, וביחד עם מילי בת החודשיים זה מתכון ללילות חסרי שינה ואמא ממורטת לחלוטין. "את מצילה אותי את יודעת?" אמרה מיכל ואני העפתי אותה לחדר, מאיימת שאם היא לא עושה את זה מהר ומיד אני הולכת. זה עבד, היא נכנסה לחדר ויצאה משם רק כעבור שלוש שעות. המומה.

"סליחה אסתי! לא שמתי לב ויוו בטח היית כבר צריכה לחזור לפנימייה ודניאל, ובכלל יכולתי לקחת בייביסיטר ו.." היא שופכת עלי מלל מתנצל כ"כ ואני כבר עייפה. היא מוציאה לי מהמקפיא אחד ורבע עוגייה שנשארה לה ושמה מים לקפה. אני לא נשארת. יש לי יום עמוס.

מדברת עם אמא, מדברות על מוריה, שולחת מתכון לחברה, מתקשרת לחמותי, שומעת שהיא לא מרגישה טוב ומכינה בזריזות מרק. מזמינה מונית ספישל למירון.

היום כ"כ ארוך, ויש כביסות ובלגן בבית של שתיים. ואני רצה מפה לשם, והולכת לקניות וקופצת שוב לפנימייה, מעמיסה על עצמי בכי וגעגוע.

חוזרת לבית, והמטבח ריק. מוצאת בעצמי שום כח לקום ולהכין ארוחת ערב לאישי היקר. נגמרו מאגרי הנתינה.

הוא יסתדר אני יודעת. ולי אין כח וגמרנו. לא מכירה את עצמי במצב רוח העייף והקרבי הזה. שילוב ניגודים מבולבל. דניאל חוזר. אני שוכבת על הספה. הפנים שלו עצבניות. ואין לי אפילו כח לשאול למה. הוא מספר בעצמו על הערבות שלקח ושיש בעיות ועוד הרבה מלל שלא מתאים לי בערב זה. הוא סוקר את המטבח הריק ושותק. מתיישב, זז, מסדר את הכובע, פותח את המקרר וסוגר.

המצפון שלי חוגג. אסתי הוא לא אמור להפסיד מהיום הארוך שהיה לך. קמה, בפנים חתומות רואה שאין ביצים, מוציאה גבינ"צ וקטצ'ופ ומכינה שתי טוסטים. מתיישבים. "מה קורה אסתי?" הקיטור שלי מתפוצץ. ו"לא יכולת בעצמך להכין ארוחת ערב? עבדתי כ"כ קשה היום! מה כ"כ מורכב?"

הוא נבוך. לא חשב על זה ואת צודקת. אני מרגישה ערבול של כעס נקיפות מצפון ועייפות.

הולכת לישון. הוא רץ נבוך אחרי. מתנצל.

אני טועה, אני טועה, אני טועה. אני אומרת לעצמי במסה של ביקורת עצמית. ונמאס לי להיות טובה לאחרים כבר.

יש לי את הלילות האלו, אחרי ימים של נתינה, שאני מרגישה שכל מה שנתתי קם נגדי, מעמיד אותי למשפט שדה. כי אני נותנת ונותנת, ובסוף מרגישה שכלו כוחותיי, ואלי זה לא נכון.

אני רוצה לתת, חלק מהכח שלי ושל הנפש שלי זה הנתינה. אני גדלה ממנה, נושמת אותה.

ולפעמים, בלילות כמו היום, אני מרגישה נבגדת. ע"י הנתינה שלי. מרגישה שלעולם לא אוכל לתת כ"כ הרבה. ואני מאבדת את עצמי כבר בכל הנתינה הזאת.

אנשים אוהבים נתינה. אנשים סולדים ממנה שהיא מגיעה בכמות גדולה. הופכת אותם לנאשמים.

דניאל נכנס לחדר, יש לו שוקו ומקופלת ביד. "אמא שלי אמרה שהמרק שהבאת לה היה כ"כ במקום. והיא ואבא נהנו מהיוזמה המקורית הזאת ואין כמוך" הוא מחייך, מביא לי את השוקו והמקופלת.

מיכל כותבת לי הודעה. "אסתי, תודה רבה על היום. החזיר אותי לשפיות ממש. את ענקית!"

וזכרון של עיניים מחייכות בפנימייה עולה לי בראש.

ככה היא נתינה. ממלאה את הלב, מרחיבה. נכנסת לנו פנימה חזק, מערבלת גבולות, ומערערת. ואנחנו מהלכים שם, בין הגבולות. יש כאלו שנולדים איתם בגנים. אני לא. נותנת ומחפשת תשובה. שומרת על עצמי ופותחת אלפי חלונות פנימה. יודעת מה אעשה.

"אלישבע" מקלידה במסך, "זה בסדר שלא אבוא מחר אחר הצהרים?" עוברות כמה דקות ואלישבע עונה, "בסדר"

יש! מחר יש לי צהרים שלם בשביל לתת לעצמי.

ואני? אני אלופה בנתינה.



"יש לי שבוע הבא יום הולדת, ביום שלישי" אני מספרת לאבא. הפעם אנחנו כבר בדירת החדר שלו. "ובת כמה את?" הוא שואל, הקול שלו מחוספס, ומוזר. וזה אבא שלי שלא יודע שיש לי יום הולדת, ובת כמה הבת שלו נהיית.

"אני נהיית בת 17" אני מספרת. גאווה נמסכת לקולי. עוד שנה אני חוקית. אמא צוחקת ואומרת שגם היא לא מאמינה שיש לה בת כזאת גדולה.

"אז את לא תבואי" הוא אומר בעצב. אני מתפלאת. "למה לא?" "כי זה יוצא ביום שלישי" יום שלישי הוא היום של אבא. ואני מקפידה עליו כ"כ.

הוא צודק, יום הולדת זה יום כ"כ עמוס, אני רוצה להספיק ללכת לכותל, להתפלל על השנה החדשה, ומיכל כבר רמזה לי על יום הולדת הפתעה. אני לא יכולה לבטל. אמא גם אמרה שהם יארגנו לי משו קטן, ביחד עם סבא וסבתא- תל ציון. אני לא רוצה לוותר על כל זה. זה היום שלי ואני רוצה לחגוג אותו. ופתח תקווה רחוקה ולוקחת את כל היום.

אבל זה אבא שלי פה ממול. ויש לו ילדה שחוגגת יום הולדת.

קרב מתחולל בתוכי. יש בו עוגה מצופה, וסבא וסבתא וחברות. ויש בו גם אבא שהוא קצת לא בקו הבריאות הנפשית, ומלא מטבעות של שקלים ואגורות שקונות לי פלאפל בחנות.

ויש בת שלו אחת שחוגגת.

את לא חייבת אסתי. את כל הזמן מוותרת ונותנת. תבואי יום לפני, זה גם טוב. אומר קול הגיוני בתוכי. אני בועטת בו ואמרת בקול: "אני יבוא אבא, ביום שלישי, ונחגוג לי ביחד יום הולדת" אני מתאמצת לחייך, חונקת יבבה. יבבה של הקרבה.

אומרים לי שאני לא יודעת לומר לא. אומרים שאני אלטרואיזית. מנסים לחנך אותי, להפחיד אותי שאקבר תחת נתינה לא נכונה.

ואני יודעת שלא. הנפש שלי נלחמת, נלחמת ביצר שמציף בשאלות.

אני לא אומרת לא כי קל לי ולא נעים לי. אני אומרת כן, כי יש לי אבא אחד בשמיים שישמח בי. ואבא אחד, פה בפתח תקווה שיש לו רק בת אחת בעולם שמכירה בו ונותנת לו פיסת משפחה.

עם האבא הזה, ורק איתו אני יחגוג יום הולדת.

מזל טוב, ילדה גדולה.



"אסתי,

היום הלכתי לשוק, והיה שם כ"כ הרבה פרסים, וגם היה לי הרבה כסף כי אתמול נשארתי עד מאוחר בתחנה מרכזית. והרבה אנשים נתנו לי כסף. רציתי לקנות לך מתנה גדולה. והיה כ"כ הרבה שם.

שאלתי את המוכר מה ילדות אוהבות, הוא צחק ואמר בובות, בכל הגדלים ובכל הצורות.

אז קניתי לך בובה, אפילו שהיא עלתה מאד יקר, כל הכסף שהיה לי. אבל יש לי קצת ירקות ואני לא צריך יותר מזה. רק שתשמחי. אבל בגלל שזה הפתעה אני לא מספר לך.

אבל שתדעי, קניתי לך בובה. ויש לה שמלה ורודה, וקוקיות. ואם לוחצים לה על הבטן, אז היא אומרת "אני אוהבת אותך"

כל יום אני משחק בה קצת. אפילו שהיא בשבילך. ומדמיין שזה את. ואת אומרת לי שאת אוהבת אותי. הלוואי. את אוהבת אותי אסתי?

אני כן. מאד.

ואולי אני גם אקנה בלונים ונעשה לך יום הולדת. כי את אמרת שתבואי. אז אני יודע שתבואי. אבא.




התעכבתי בפרסום..
היה לי התלבטות אם להמשיך את זה כסיפור בהמשכים למרות שאין לי עדיין קו ברור לגמרי.
בסוף כן החלטתי להמשיך, בתקווה שתעזרו לי עם ההמשך.
תודה מראש:)
  • 371
  • אשמח אם תעבירו לפורום כתיבה
    אני מחפשת סופרת לצורך כתיבת סיפור בהמשכים קצר.
    חשוב לי משהיא זורמת, מבינה עניין, ראש גדול ויודעת לעמוד בתאריכי יעד....
    מכירה משהיא שיכולה להתאים אשמח שתכתבו לי המלצות כאן או למייל
    splus987123אין לכתוב כתובת מייל
    0 תגובות
    תמיד קרובה.



    אַל תַּרְחִיקִי עוֹד נְדוֹד, צִפֹּרֶת, מִקְנֵנוּ.

    עֵת כְּנָפַיִיךְ הַתְּכוּלוֹת יֵעָלְמוּ בִּתְכוֹל הָאֹפֶק.

    הִשָׁאַרִי נָא כָּאן קָרוֹב, הִשָׁאַרִי בְּלִבּוֹתֵנוּ,

    וּמֵרֹאשׁ הָרִים הֲיִי אַתְּ לְשָׁלוֹם עוֹד מְנוֹפֶפֶת.



    אַל תָּנוּדִי לָךְ פִּתְאֹם, צִפֹּרֶת, אֶל הָרֶכֶס,

    שִׂימִי אֵת קִנֵּךְ בַּסֶּלַע, בְּמָקוֹם בּוֹ עוֹד נִרְאֵךְ.

    הִשָׁאַרִי בְּלִבּוֹתֵנוּּ, הִשָׁאַרִי עִמְדִי מִלֶּכֶת,

    יְדִידוּת כֹּה אֵיתָנָה, אֵיךְ תַּפְסִיק, אִמְרִי נָא אֵיךְ.



    אַל תוֹסִיפִי עִם הַשַּׁחַר, לַגְבָהִים לִפְרֹשׂ כָּנָף,

    כִּי שִׁירֵךְ עוֹד מְהַדְהֵד וְקָשֶׁה לְהִפָּרֵד.

    בָּךְ נַשְׁקִיף וְכָאן נֵשֵׁבָה עַל גִּבְעוֹל אוֹ עַל עָנָף,

    וּבִשְׁעוֹן הַחוֹל יַחֲלֹף הַזְּמַן לוֹ וַיֵּרֶד.



    רַק זִכְרִי גַּם אִם פָּרֹחַ תִּפְרְחִי לַמֶּרְחַקִּים,

    וִיְכַסֵך עָנָן לָבָן, זִכְרִי צִפֹּרֶת אֲהוּבָה.

    גַּם בְּעֵת אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֶת בֵיתֵךְ שָׁם לְהָקִים,

    בְּלִבֵּנוּ אַתְּ נִשְׁאֶרֶת, תִּשָּׁאֲרִי תָּמִיד קְרוֹבָה.
    בּוֹא אֶל הַתֵּבָה

    פירש מורנו הבעל-שם-טוב:
    הכנס עצמך אל תיבות התפילה - - -



    אַלְפַּיִם שָׁנָה, מָה הָיִינוּ צְרִיכִים
    ?
    הָיְתָה לָנוּ הַלְּבֵנָה לְאָבֶן
    וְהַחֵמָר הָיָה לָנוּ לַחֹמֶר
    וְרוּחַ
    ? הָרוּחַ לֹא הָיָה
    כִּי רַק הַמַּבּוּל
    וּבָנִינוּ מִגְדָּלִים פּוֹרְחִים
    בִּסְרַק הַפִּלְפּוּל
    צִלִּים שְׁחוֹרִים עַל הַלּוֹבֶן
    בְּלִי דְּבָרִים, בְּלֹא אֹמֶר.
    בָּנִינוּ לָנוּ עִיר
    וּמִגְדָּל, רֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם.
    הָיָה לְשׁוֹנֵנוּ מָהִיר
    וְדַל, כְּקַלּוּ הַמַּיִם.
    רָחַקְנוּ מִשְּׂפַת חוֹל, יַבָּשָׁה
    כִּסְפִינַת קִיטוֹר מַפְלִיגָה
    מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ עַל גַּל.
    הָיְתָה שְׂפָתֵנוּ חֻלִּין, יְבֵשָׁה
    כִּשְׂפַת דּוֹר פַּלָּגָה
    וְרֹאשֵׁנוּ אֶל-עָל - - -
    כָּל הַיּוֹם הִתְפַּלַּלְנוּ
    בִּגְבוּל הַנָּחוּץ, בְּמִדָּה
    שָׂפָה וְלַחוּץ, מְלֻמָּדָה
    וְלֹא מִבִּפְנִים
    ........ וְשָׁכַחְנוּ:
    ........ אֲנָשִׁים קְטַנִּים אָנוּ.
    ........ כֹּה קְטַנִּים.



    הָבָה נִבְנֶה לָנוּ תֵּבָה.
    נְשִׁיטָהּ
    עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים.
    הָבָה נִקַּח לָנוּ אַהֲבָה
    פְּשׁוּטָה
    בְּאֹמֶר, דְּבָרִים.
    נִפְתַּח חַלּוֹנִים
    בַּלְּבָבוֹת, לַשָּׁמַיִם
    בָּם תָּבוֹאנָה יוֹנִים
    בְּפִיהֶן עֲלֵה זַיִת.
    נַעֲלֶה בִּדְמָמָה
    וְנִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ
    אִם חֲרֵבָה הִיא עֲדַיִן
    אוֹ הִצִּיפָה אוֹתָהּ הַדִּמְעָה.

    וְנִזְכֹּר:
    לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ.
    כִּי עֵת לָלֶכֶת; עֵת לַעֲצֹר;
    עֵת לָשֶׁבֶת
    וְלִיצוֹר;
    .... וְעֵת, הוֹ, עֵת –
    ............ לְהִתְפַּלֵּל.
    זה רגע כזה שאתה צריך לתפוס את עצמך, רגע לפני שתבעט בו.

    אתה שומר את הידים קרוב לפנים. מכווץ אותם, פותח וסוגר. כמו אומר שלום מנומס לתינוק חייכן.

    אבל אם טעית לחשוב שטעינו באבחנה, אתה הוא זה ששגית.

    כי הפנים שלך אומרות הכל. אומרים עליך שאתה אדם לא שקוף, אבל כרגע- אתה שקוף כמים צלולים. פניך ספק אדומות ספק כחולות (מעצירת נשימותיך), שרירי הפה מתוחים לצדדים, וכולך אומר רוגזה וכעס.

    זה הזמן להוציא את תסכוליך עליו.
    תשאג.
    תצא מכליך.
    התר את חרצובות לשונך.
    תן לעצמך לנאום בפאתוס מולו על כל שגיאותיו וטעויותיו שהובילו אותך להיות לא יוצלח כיום, אמור לו בדיוק מה דעתך עליו, אל תפספס מילה, רגעי החסד הללו בהם הוא שותק ואתה נואם ולא להפך, הם רגעים נדירים שצריך לנצלם עד תום.

    כשתצא מהחדר בטריקת דלת רועמת והוא יבהה בך נדהם וסמוק, הוא ישאר במצב סטטי עד שתחזור. הוא לא סולח מהר כל כך,

    טוב, הגיע הזמן להרים דגל לבן.
    אחרי הכל – אתה עובד אצלו, ולא הוא אצלך.

    אתה פונה לעזרה ראשונה, הפעלה מחדש, הוא מביט בך במבט נושם לרווחה.

    היי, מחשבי, ברוך הבא גם לך!

    טוב לראות אותך שוב.

    (הקטע נכתב בעבר כשהמחשב בשיא העבודה החליט לצאת לחל"ת, ו
    @אנטיפטרוס הזכירה לי אותו. תודה לך)
    הדלת שוב נפתחה, בעדינות תקיפה שכזו, נסגרה בטריקה חלושה. טוב שהנכנסים לביתם לא בעלי כוח בזרועותיהם. וטוב – כן, טוב – שהם מרגישים בנוח להיכנס אף בלי לדפוק.

    הוא נשא את הסיר הגדול והגדוש – בבוקר גם הוא זה שהרים אותו, בעודו ריק, אל הכיריים. היא זו שמילאה אותו. הניח אותו על השולחן הארוך, מלא הסדקים – אולי כדאי לקנות מפה יפה לכסות על הפגמים? – חייך לאנשים, הודיע שהמרק מוכן, ויצא להביא את המנה הבאה.

    במטבח פגש אותה. אדומה מהשהייה ליד האש ומן המאמץ, נהרה אופפת את פניה. החליפו מבט, היא הנהנה. כיבתה את האש, סימנה לו על התנור, יצאה מן החדר המהביל. כבר היא תארגן את המצעים בחדר השלישי.

    לקח עוד תבנית, הניחה בזהירות בצד של הנשים. היו צריכים לעבוד הרבה על ההפרדה הזו, אפילו להשיג מחיצה ראויה, בלי שיתעגלו עיני אורחיהם בכעס. אבל האורחים שלהם למדו במהרה: בבית שלהם אין מרבים שיחה עם האישה.

    הלך לחדר השלישי. הדלת נסגרה למחצה מאחוריהם, מותירה אותם לבד, רגעים בודדים של שקט.

    הם עבדו בדממה, פורשים סדינים, מטפיחים כריות, משחילים שמיכות בתוך ציפות, עיניהם מדברות מעל רכות המצעים. ורגע אחר-כך נכנסה לחדר אחת מדיירות החדר השני, והשיחה הדמומה פסקה.

    יצא מן החדר בהנהון קל, חמק בחזרה אל חדר הסעודה.

    מאז שהחלו לארח אנשים לתקופות זמן ארוכות בחדר השני, ולא רק ללילות בודדים כמו בחדר השלישי, הם הסכימו ביניהם על השתיקה.

    שתיקה מדברת יותר מאלף מילים, שתיקה מלמדת. אל תרבה שיחה עם האישה, באשתו אמרו – קל וחומר באשת חברו.

    הדלת שוב נפתחה. כולם יודעים שביתם, בית שהיה פעם של זוג והיום הוא של רבים, פתוח תמיד לרווחה. כולם יודעים שהעניים בני-ביתם הם.

    והם מתפללים להמשיך להיות כמותם. בשתיקה דובבת, בענווה מושפלת, להיות תמיד מאנשי ירושלים התמימים.
    כששמע נוחם שילם שניצלבלום שהבן הקטן של ברייאר נדבק בקורונה, שמח מאוד.
    וכי למה?
    כי הבן הקטן של ברייאר הוא סתם נודניק. וכי הוא יושב בספסל מאחוריו בבית כנסת, מה שאומר שהוא נכנס לבידוד, מה שאומר שהוא לא יצטרך לנסוע לשבת לחמותו, שזה דבר משמח מאוד כידוע. במיוחד שלייביש הזמין אותו לליל שבת לכוס בירה עם החבר'ה. כמו תמיד הוא יסיים את כל הבקבוק. נפלא.
    לאחר מכן, שכששמע נוחם שילם שאבא שלו חולה אנוש בקורונה, שמח מאוד.
    וכי למה?
    כי בשעת ערב כזאת, 18:53 אם הוא לא טועה, נשמעו נקישות על הדלת.
    כשהוא פתח הוא ראה צלליות חייכניות ליד מיצובישי כסופה, וארגז של אוסם ליד דלת משופשפת.
    חבילות מזון. א-מחיה.
    בשעה הבאה (עד 19:53 אם הוא לא טועה) ישב נוחם שילם אצל השולחן המלוכלך בשאריות סנדוויץ' טונה ונהנה כפי שלא נהנה כל ימיו.
    איפשהו באמצע, כשהפח היה מלא עד גדותיו בעטיפות של וופלים מנעמים ובשקית צ'יפס מרוקנת אחת, קליפות של אבטיח ננסי, שקיקים קטנים של קטשופ, מארז ענקי של סוכריות טופי, מנת השף פטריות, שלושה גביעי אשל, ניילון מקומט של פיצה זוגלובק, חצי נגוס של בורקס תפוחי אדמה ובקבוק שוקו יטבתה -
    צלצל הטלפון.
    "שלום, מדברת נועה ממעייני הישועה, צר לי לבשר לכם אך לאחר מאבק קשה וממושך השיב---"
    "כבר תרמתי." הוא אמר והניח את השפופרת על כנה, מנגב שפתיו בשרוולו בשוויון נפש.
    מה אני אגיד לכם, הקורונה עשתה לנוחם שילם שניצלבלום רק טוב. תאמינו לי.
    אשמח אם תקראו את הטקסט עם הילדים המתוקים שלכם. ואם יהיה להם כיף, אמשיך ברצון.

    אשתדל להכניס חינוך עם חיוך:) או יותר חיוך. וכמובן, הערות ספרותיות יתקבלו בברכה.

    פרק א'- ערמות של בלגן

    "אפרת, את באה?" קראתי לאחותי הקטנה שתמיד אוהבת להסתכל בחלון אפילו שאין שם כלום חדש. בדקתי.

    "אבל עוד לא שמעתי את הקו!" אמא שלנו לא מרשה לעשות כלום עד שלא מסיימים את החובה הקדושה של הלימודים.

    "נו, אז תשמעי מהר!" אני אומרת לה. אם לוחצים שש, אפשר להקפיץ את המורה קדימה. וזה דווקא נחמד, וגם בכלל לא נורא. כי בסוף השיעור המורה חוזרת שוב על מה שהיא אמרה בהתחלה. בדקתי.

    אפרת חוטפת את הפלאפון שכבר הלחצנים שלו בקושי נלחצים מרוב הלחיצות שלנו ורצה לחדר לשמוע את המורה נעמי שלה. אני בודקת איזה מצרכים צריך בשביל להכין עוגיות שוקולד צ'יפס. לאחר מכן אני מחליטה להיות ילדה טובה ומתחילה לטאטא את כל הדברים הזרוקים בבית: בגדים, משחקים, ספרים.

    'אצלנו חיים על הרצפה', צוחק תמיד אבא. בדרך כלל זה נחמד לחיות על הרצפה, אבל לפעמים אפשר ליפול. וחוץ מזה שאמא שלנו אוהבת שרואים את המרצפות, אז אני משתדלת לפחות פעם ביום לעזור לרצפה לגלות את פניה האפורות (לפעמים הם שחורות, תלוי מה מצב הלכלוך).

    "מה את עושה?" צועק עליי אפרים, אוזניות שחורות באוזניו. "את מטאטאת לי את הקומיקס החדש"

    "אם חשוב לך החפצים שלך" אני שואגת עוד יותר חזק, לא בגלל שיפה לצעוק, רק בגלל האוזניות שלו שגורמות לאפרים לא לשמוע כלום. "תשמור עליהם קרוב לחדר" גם ליד החדר של אפרים יש רצפה. הוא לא צריך להשתמש ברצפה של הסלון.

    אפרים לא מעריך את מאמצי. הוא מקמט את אפו, חוטף את הקומיקסבא שלו וחוזר לפינת ההאזנה עם הגמרא.

    אמא יוצאת מחדר המחשבים. מעניין אם סיימה כבר את המצגת המעניינת הזאת שהיא מכינה שם. אולי תסכים לי לראות? אני מאוד אוהבת את המצגות של אמא.

    "איזה יופי, עדינוש! את מסדרת בלי שביקשתי!" אמא מתפעלת מכמות המרצפות שחשפתי. אחר בוחנת את הערמה הענקית במרכז הבית, ומוציאה משם עיתון לקפה שלה.

    פתאום נשמע בום מכיוון החדר. בום חזק כזה, כאילו משהו מברזל נפל שם. אחרי רגע יוספי יוצא משם עם משקפים, אבל לא על העיניים, אלא ביד.

    אמא מזועזעת.

    המטאטא שלי נשמט.

    המשקפיים של יוספי שבורות! שבורות ממש. זגוגית שמאל בכלל לא נמצאת ואילו ימין חצויה.

    "הדרבוקה נפלה ישר על המשקפים" הוא מסביר בקול של חתול מילל. מגיש לאמא את המשקפים ששרתו אותו בנאמנות חצי שנה. (גם את הקודמות הוא שבר, פעם אחרת אספר לכם איך)

    "איך זה קרה?" אמא ממשיכה לא להאמין למראה עיניה. דרבוקות לא אמורות ליפול על משקפיים ככה סתם.

    אני מחליטה ללכת ולבדוק בעצמי.

    מגדל עצום של קופסאות ומשחקים מעל הספרייה של יוספי מסביר לי את האסון. ברור שבסוף משהו ייפול משם. והפעם זה היה הדרבוקה שקנה לנו סבא חיים. נס שיוספי לא קיבל את הדרבוקה על הראש.

    אמא באה אחרי ונאנחת.

    "מתי יהיה סדר אמיתי בבית הזה?" שואלת אותי אמא, ואולי היא מדברת גם לבלגן שאוהב להתארח אצלנו בכל חדר ומקום אפשרי.

    גם אני רוצה סדר אמיתי בבית שלנו.

    כמה כיף שהכל יפה כזה ומסודר. כמו למשל אצל משפחת זוסמן. לא מרגישים שחיים שם ילדים. והם פי שניים מאתנו בלי עין הרע. זה נראה שאין להם חפצים בבית מרוב שריק כזה, והכל במקום.

    אני חושבת שאני הולכת לרגל אצל זוסמן. לא ריגול שאסור. רק ריגול נחמד. אני ממלא חברה של ברכי שלהם.

    אבדוק: איך מצליח להם לשמור על הסדר?

    ולמה להם לא צונחות דרבוקות קפיצת ראש מרסקת זגוגיות?

    שכחתי את העוגיות שתכננתי להכין, וכבר לקחתי את הפנקס הכתום שלי בו אני כותבת את כל הסודות.

    אני חייבת לתכנן את צעדי הבאים. מה אתם ממליצים לי לעשות?

    איך אתחיל במבצע ריגול הסדר שלי?

    תגידו לאמא שתכתוב לי את התשובות היפות שלכם. וגם, אם היה לכם מעניין.

    ואולי אתם קצת מזדהים איתי? גם אצלכם "חיים על הרצפה?"

    להתראות, עדינה.
    "יהודה" אחותו קוראת לו.

    "מה?"

    "מה זה אפוקליפטי?"

    "לא לגילך נועה. למה מה את קוראת שם?" הוא מרים את ראשו מעבר לכסא ששפשף בחצי דקה האחרונה.

    "סתם עיתון. כתוב כאן שבתסריט אפוקליפטי כזה עשויים למצוא את עצמם מחט"ים מופקדים על ערים, ותחתם מגדי"ם
    שמופקדים על שכונות, ומפקדי פלוגות שאחראים על רחובות. מתי יהיה כאן אפוקליפטי?"

    הוא נושך שפה. "נקווה שלא יהיה. אולי תקראי משהו אחר, נועה?"

    "אין לי. ומה זה אלקטיבי?"

    "נועה!" הוא קם ומנגב את ידיו במכנסיו הדהויות. ניגש ונוטל את העיתון. "איפה?" הוא שואל. היא מראה לו.
    מיליון כתבות על קורונה. המוני מושגים רפואיים ובטחוניים. אקג. קוצר נשימה. מכונת הנשמה. אחוזים. אפידמיולוגיה. סטטיסטיקות. קצב התפשטות. חליפות מיגון. מכשירי ניטור. איטליה. ספרד. בריטניה. ניו יורק. ורפואה אלקטיבית.

    "הכוונה לרפואה לא מצילת חיים. כמו לשים גבס נגיד. עזבי את זה, עדיף שתקראי תהילים", הוא מקפל את העיתון.

    "יהודה!" היא קופצת מהספה.

    "אני רק אומר שזה עדיף, קחי, שיהיה לך לבריאות" הוא מפטיר ושומט את העיתון לידיה. חוזר לכסא הפלסטיק ההפוך.

    אוף, הוא שונא לשפשף. אמא נחה, סוף סוף אריאל נרדם. אבא לומד ויונתן בצבא. הוא ונועה בחופש.

    גם כן חופש.

    ***

    יונתן יושב על יד שולחן האוכל במרחק מטר מגיא. גיא גונח מול השניצלים. "אני לא מאמין שנסגור כאן חודש". אל תאמין. חושב יונתן. אף אחד לא צריך את האמונה שלך.

    "אין סיכוי שאני נשאר. שבוע שעבר סגרתי שבת! אמא שלי תשתגע!" ואמא שלי דווקא לא. רוצה יונתן להחזיר. פחות מריבות. פחות ויכוחים. פחות מבטים. פחות.

    גיא מרוכז בעצמו "היא הייתה בחו"ל לפני שבועיים כשהגעתי. לא ראיתי אותה בכלל" גם אני לא ראיתי את אמא שלי לפני שבועיים. שותק יונתן. נולד לי אח, ואתה אפילו לא יודע. ולמה האורז הזה תמיד קצת שרוף.

    "מה 'תה שותק" גיא לועס במרץ.

    "מה אפשר לומר", יונתן מתעסק עם המזלג. "אין מה לעשות." ואולי טוב שכך.

    --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
    שיתוף ראשון זה קצת כמו רושם ראשוני...
    תהיתי לי זמן מה מה להעלות ולבסוף בחרתי בקטע מסיפור שכתבתי.
    אשמח לתגובות מכל סוג שהוא ועל כל דבר - כתיבה, תחביר, דמויות, דקדוק, פיסוק.
    באתי כדי לקבל ביקורת ולהשתפר, אז בלי הרבה רחמים (רק קצת).

    אולי בהמשך אעלה את כל הסיפור, עדיין צריכה אומץ:)
    • מאמר
    167
  • Article לקבלם בקהל | מאמר חדש ומרתק. מוזמנים להגיב
    0 תגובות

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה