קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
רמזתי לרוט שיגיש את אדלר – זה היה רעיון טוב, התפילה נשמעת כמו שצריכה להישמע מנחה ראשונה של הזמן: ברור; חד; חי את המילים; קצב נכון; קול נעים. "ברוך וברוך שמו---אמן". רוב הבחורים הגיעו, אני רואה כאן דווקא גם הרבה פרצופים מבוגרים. נקווה שההתחלה הזאת תחזיק מעמד כמה שיותר זמן. "ברוך וברוך שמו---אמן".

אוף, למה הם מדברים שם מאחורה? חזרת הש"ץ. שיקלטו את המבט שלי, הנה הוא קלט, השתתק. איך קוראים לו? הרשטיין? אולי הרשוביץ? משהו עם הרש. "ברוך וברוך שמו---אמן". מה קורה אתי? הרגע גמרתי ימים נוראים – אני חייב להתרכז בחזרת הש"ץ. שמע קולנו- רבונו של עולם! עומדים פה כל-כך הרבה בחורים וכולם מבקשים ומייחלים להתחיל זמן של שטייגען מלא בסיפוק, יש כאן כאלה שמחכים הרבה לשידוך – תקשיב לקול שלהם "ברוך וברוך שמו---אמן".

רצה--- אוי! יעלה ויבוא-ראש חודש! מה עושים עכשיו? זה לא לעניין להסתובב עכשיו ולהתחיל מנחה מול כולם. נלך לשיטבלאך? להבהיל שם כמה בחורים? ישמעו בישיבה שהתפללתי גם שם ומיד יעשו את החשבון. איך זה קרה לי? ללכת לחדר רמי"ם להתפלל ביחידות? חבל, יש פה קצת מעלה של תפילה במניין עם המאריכים. אני חייב לקבל החלטה כאן ועכשיו.

אדהכי והכי אדלר סיים. יופי - למר לא נמצא, הקדיש שלי – ניסיתי לייסד מהלך מהיר שמעלת הציבור של הקדיש משוייכת גם לתפילה שבאה אחריו. אמרתי את הקדיש במתינות ופניתי לכיוון החדר רמי"ם. המצפון שטף אותי בייסורים על כל צעד, השתקתי אותו, ממילא אי-אפשר לכוון בתוך המהומה של השטיבלאך, לדעתי הבחורים שם בקושי שמים לב מה הם אומרים. בבריסק תפילות יחיד הן עניין שבשיגרה.

לשמחתי החדר רמי"ם היה פנוי – נעלתי והשארתי את המפתח נעוץ. בערך ב'למלשינים' שמעתי שקשוק מפתח מבחוץ. נרתעתי לרגע אבל הוא אכן לא הצליח לפתוח. היה ניסוי במפתח נוסף ואז במקום להבין את הרמז הוא דפק בדלת. בהתחלה השתדלתי להזדרז, אבל אחרי שהוא לא הרפה, התאזרתי בכוח מחשבה להתפלל עם כוונה כמו שצריך, עם כל הכבוד – שיחכו, אני מדבר עכשיו עם הקב"ה.

כשסיימתי חשבתי לרגע מה לעשות. מצאתי – הורדתי את המים בשירותים, היטבתי את החולצה אל תוך המכנסיים, הצצתי החוצה בחופזה והפטרתי 'מחילה'. ר' ברוך היה בחוץ, לא מתאים לו הלחץ הזה אבל טוב שהוא הזדמן לכאן כי יש לי כמה עניינים ללבן אתו ועכשיו זאת הזדמנות טובה.

אני רוצה שיכניס את המהלך שלו ברעק"א כבר בשבוע הראשון, יש לי שיעור כללי על זה וצריך שהבחורים יכנסו לעניין טוב קודם. מעניין אותי גם מה דעתו כי הבנתי שיש בחורים שלא מרוצים מהפרק של סדר ב'. אבל לפני בררתי אצלו לגבי ההרשטיין או ההרשלר הזה מה המצב אתו, הוא צריך איזה שיחת נזיפה או הפוך- קירוב מיוחד.

"לא שמתי לב למשהו מיוחד, אבל טוב שהרושיבע מעורר, הלאה אני ישים עין" ר' ברוך ניסה לדבר בנחת אבל נשמע לי ממש עצבני. קמתי להרתיח מים לכוס קפה.

"הרושיבע" ר' ברוך נעשה מגומגם וסמוק "למעשה, נפלה עלי עייפות גדולה היום, לא נעים לי, כל מיני טרדות, בפועל, קרה מה שקרה, במנחה לא אמרתי יעלה ויבוא, למעשה השטיבלאך זה רעיון לא כל-כך, ממש ממש לא נעים לי, חשבתי אולי להתפלל כאן בחדר רמי"ם, אם זה לא מפריע לרושיבע עכשיו, פשוט השקיעה עוד כמה דקות, באמת עוד פעם מחילה, באמת שלא נעים".

עלתה בי הרגשה של בבואה דבבואה כעין יהודה ותמר "ר' ברוך אני חייב לומר לך את האמת לאמיתה, מה שהיה כאן בזמן שדפקת – הייתי באמצע מנחה אחרי ששכחתי לדאבוני יעלה ויבוא בהיכל ותוך כדי שאנחנו משוחחים אני תופס ששכחתי גם בפעם השנייה".

ובאווירת ה'את והב בסופה' הזו נעמדנו שנינו לתפילת מנחה שחדר הרמי"ם לא ידע כמותה.
אמא בטלפון" שימי ענה בענייניות אופינית, 'כן אמא במה העניין?' שרי עמדה ליד הכיור העמוס, מדיחה כלים בחוסר חשק מופגן, המים טפטפו והרטיבו את נעלי הבית שלה, 'הפלאפון שלך', מסמן לה שימי, 'אוי זו דבורי' היא לוחשת, 'אין לי סבלנות שימי'.

שימי סגר את הטלפון, אני יוצא לאמא שלך היא צריכה שאסדר לה משהו בדירה.

הדירה של אבא ואמא הייתה חייבת שיפוץ ושימי דאג לכל מה שצריך מסביב, מלדבר עם הקבלן ולקנות ציוד, ועד לדברים הקטנים והפעוטים ביותר, אמא לא זזה בלעדיו, היא חושבת ונאנחת.

טוב לה עם זה, אמא שלה היא כל עולמה, והיא שמחה ששימי יכול לסייע ולתת.

אבל שוב, דבורי, והצג, היא מתקשרת והלב מחסיר פעימה.

'שימי אל תצא, חכה רגע,' היא יודעת שזה יוביל למקום שייקח ממנה אנרגיות מיותרות.

'תעני', כך הוא בקול שליו, 'כן דבורי', מהצד השני היא שומעת צרור יריות, 'איפה היית אתמול? ראיתי אותך הולכת עם מגב, הלכת לנקות לאמא את הדירה?'

היא פחדה לענות, היה בה באחותה משהו שגרם לה לרעד בגוף ולחץ בחזה.


זה לא התחיל מהיום ,כבר שנים שהיא סוחבת את המשא הזה.

שרי נזכרת בקפוצ'ון שקנתה לאריאל, כל כך התלהבה, היא ליטפה את הסודר, ודמיינה את העניים המתמקדות באריאל ובאמא הייחודית שלו. כל כך כאב לה להיזכר, מרגישה מטופשת, אבל זה צרב, היא יצאה איתו לעת ערב, לבוש כמו נסיך, דבורי באה מולה, עם שוקי בעגלה, 'היי שרי' והיד שלה בתווית, 'הסוודר מהמם', 'אייזה מידה קנית? כמה שילמת? '.

משום מה זה גרם לה לבחילה, לעצבים, לכעס, היא לא הייתה מסוגלת להיישיר מבט, ולענות, רצתה להתחמק ולברוח.

הגדולים כבר ידעו, 'אמא אל תספרי לדבורי אייזו עטיפה קניתי למחברות' , 'אל תספרי לה על הסיום הגדול שאת עושה לי' , לילדים יש חיישנים מיוחדים.

שימי לא ירד לסוף דעתה, פעמים שהיה מגיע הביתה אחרי יום עמוס, מוצא אותה באפיסת כוחות על הספה, 'אני גמורה', הוא ידע לזהות, שוב דבורי? היא רק הייתה מהנהנת, והוא כדרכו שותק.

שימי חשב שפינת הגלידה מעלימה מועקות, המתוק הזה של הוופל, חימם לה את הלב והפה, אבל רק דחף פנימה, לא פתר בעיות, זה ילווה אותה כל החיים, היא בטוחה, וחבל שזה יישאר שם בתחתית הלב היא חייבת לזרוק את זה מהחלון, להעיף את זה עם הרוח, בקלות,.

בערב הם יצאו להליכה, היא מאד אהבה ללכת לצידו, הרגישה ביטחון ועצמה, הם הולכים היא מדברת ומדברת והוא שותק, מקשיב ומנסה כדרכו למצוא פתרונות קסם.

הרמזור מולה מהבהב בכתום, היא מניחה רגל על הכביש, שימי עוצר אותה, 'בואי נשנה כיוון', הוא קורץ לה בחיבה, שרי תולה בו עיניים מאמינות.

לרגע נסחפת שוב אחורה,

זה היה אחרי הלידה של יונתן, שרי לא הצליחה לחזור לעצמה כמו שצריך, ברזל נמוך, וחוסר מצב רוח, דבורי המלאך הטוב, הייתה מגיעה אליה, לוקחת את הילדים ומטפלת בהם במסירות ובחם, הילדים אהבו את הדודה הטובה והנעימה, ורחשו לה חיבה, הם היו כרוכים אחריה, דבורי הייתה מרעיפה עליהם שפע של ממתקים וטוב, ושרי, נו שרי, 'מה איתך?' היא הייתה נוזפת בעצמה, 'את לא מתביישת?' 'היא כל כך הרבה עוזרת לך'.

הרגישה בית כלא שסוגר מכל הכיוונים, תחושות מעורבות ומבלבלות, 'אני אוהבת אותה, היא אחותי, אני שונאת אותה'.

'אייזו מדהימה אחותך, נדירה, כמה היא עוזרת לך, שמעתי שאחרי הלידה הילדים שלך היו שם ימים שלמים, זכית', אסתי עובדת עם דבורי, חדר מורות משותף ומשתתף בכל מהלך מחייה, דבורי ידעה לעשות את זה בצורה הכי טובה ששייך.

ושרי רק הייתה מהנהנת ומחייכת חיוך ענק שמסתיר את המתחולל וגועש שם בפנים.

די למחשבות, די להתבוסס בעבר, הרמזור כבר מתחלף לירוק, 'צאי לדרך חדשה', 'בואי נשנה כיוון'.

היא הולכת לצידו, הוא לצידה, והיא יודעת שזה אפשרי, 'שימי אתה תתן לי כח?',

'יש לך את מסוגלת', שימי מאמין וזה ממלא אותה.

תודה, היא מניחה כף רגל ימין ויוצאת לדרך, אנשים סביבה רצים לימין ולשמאל, הרחוב עמוס, כל אחד ועולמו, היא תבנה את עולמה לא תתן לאף אחד להיכנס גם לא עם ידיים מלאות זהב ונוטפות דבש.

***

היי דבורי, מה ענינים?
הייתי בזארה היה מבצע חיסול קניתי גם לך.
דבורי לא מודעת, מקבלת בטבעיות, ושרי מוחאת כפים מלאות סיפוק.
 תגובה אחרונה 
קוראים לי יוסי ויש לי ראש קטן. ככה כולם אומרים לי מאז שאני בן חמש, בערך, כשהייתי עושה כל מה שאמרו לי - רק מה שאמרו לי. היו רגעים שאמא שלי היתה נאנחת ושואלת את עצמה למה הראש שלי כזה, ואני הבנתי שראש קטן זה בעיה, אז הבטחתי לעצמי כל לילה לפני השינה שאני יעשה הכל כדי שהראש שלי יגדל.
יום אחד שמעתי את סבתא אומרת לדודה אסתר שכשילדים ישנים הם גדלים, ולכן חשוב שהם יקפידו לישון בזמן. התחלתי ללכת לישון בשבע וחצי ולקום בשש (לא הצלחתי לישון יותר) אבל הראש שלי לא גדל!
בשיעורים הייתי מסתכל על חברים שלי, ובודק למי יש ראש גדול. ליוסי היה את הראש הכי גדול - אחרי. והוא אפילו לא היה מקשיב, רק יושב ובוהה במורה. הייתי מתוסכל (ככה קוראים לזה, כן?).
כשהגעתי לישיבה הייתי הבחור הכי שקט בשיעור. לא הצלחתי ללמוד ברעש (ניסיתי.) ולא אהבתי לדבר עם אחרים. אבל בשיעור הכללי הייתי מצויין, כי הרב היה מדבר ברור ואני הייתי כותב, וכשהכל היה לי ברור ידעתי מה לשאול ומתי. הר"מ שיבח אותי כמה פעמים בשיעור, וככה יצא שהיו בחורים שקינאו בי.
יום אחד שמעתי את דוד ואבי מדברים בשולחן מאחורי. לא הקשבתי לכל השיחה, אבל כמה משפטים קלטתי (ואני מצטט): "הוא ראש קטן, אה?"
"כן, אני לא מבין מה הבעיה שלו לתקן גם את הברז במקלחת! אז מה אם לא אמרו לו?! שיגדיל את הראש!"
שתקתי. שתקתי כי הבנתי פתאום מה הפירוש של ראש קטן.
שתקתי כי היו לי מליון מילים לומר להם, אבל הראש הקטן שלי לא הצליח לעבד את כולם למשפט תקין.
אחר כך עליתי לחדר, הוצאתי דף ופיילוט 0.5 (זה מה שאמא הביאה לי) ודמיינתי שעכשיו השעה ארבע ביום ראשון, והמחשבות שלי הן השיעור של הרב וכתבתי הכל.
סיפרתי בו (במכתב) שראש קטן זה אומר שאולי לא יודעים לעשות לבד, אבל כשמסבירים - מצליחים.
ראש קטן זה גם שלפעמים לא טובים בלפתור בעיות, אבל כשיש הוראות אז מומחים.
וראש קטן אומר שכשכולם שומעים, אני מקשיב.
וחתמתי - נכסי ראש קטן בע"מ.
 תגובה אחרונה 
שימו לב! שימו לב! רמזים מפוזרים נא לעצום עיניים כל שורה - שתיים.

יש ספרים שדופקים על הלב, יש שלוחצים על ידית חלודה.
הספר הזה לא צריך כלום, כמו '
אולוהומורה' הלב נפתח, והספר זולג לבתוכו.

זה לא עלילה, זה חיים. תיעוד פשוט של משפחה. בסעודות שבת, בערב בספה, במדרגות, במרפסת, מול המחשב של מלי.
ומפה- זה רק הגיבורים. הם פועלים, הם מדברים, כל אחד בשפתו, והצעד הבא יתאים רק להם.

משפחת שחר. נפתלי.אבא. אסתי.אמא. מלי.28. שרי.25. בת ציון.23. דסי.20. הנשואים פחות משנים
יש מסביבם עוד הרבה אנשים, והסופרת לא הניסה אותם אל הצללים. כן, יש הרבה דמויות עם משמעות משנה כמו שבחיים, הספר הזה הוא צילום של החיים האמתיים.

אסתי רגישה כזו, חולה על הילדות שלה, כל אחת באופי שלה, בעיניה הן מושלמות וחלומיות.

מלי מוכשרת וצינית, סגורה ופחות זורמת, וכל המשפחה כולה מסתובבת סביבה בחרדת קודש. המצב רוח שלה משפיע על הבית כולו.

שרי נשמה טובה .יותר מידי.

בת ציון מופרעת ומתוקה וצחקנית.

דסי פשוטה וטובה, צעירה ומתיחסים אליה כצעירה.


המהלך:

מיד על ההתחלה אחזנו שלא עוקפים, זה לא אופציה ונפתלי סגור על זה. גם אסתי, והבנות לא חולמות לדבר אחרת. רק מידי פעם יש להן מחשבה קטנה שמועפת מיד . ובא לנו לרוץ ולצרוח עליהם, ולמה הסופרת מעודדת כזה מין דבר, נו!. היא לא נורמלית. ואז איך שהם מפשירים, לאט לאט, בצעדים נפיצים, עד שהכל נשחט למול פרק הסיום. למה למה למה עשו את זה לעצמם ולשרי. אולי אפשר להתחרט ולחזור אחורה כדי לתקן , אבל לא.

הדמויות:

הם משפחה מקסימה, אין אין דברים כאלו.

באמת אין.

למה אף פעם לא רבים שם?
אף אחד לא מאכזב?
תמיד דואגים לאמא, ולמלי. ולא לעצמן?
הן לא צורחות אחת על השניה מי תשטוף את הכלים?
אפילו אם לא מגלים לדסי שבת ציון מתארסת זה עובד בשלום. פסדר, היא בהלם, אבל לא יותר מזה.
הדדיות, קרבה, נתינה, תמיכה, מתיקות, אנשים בלי יצר.

כתיבה:

הכתיבה מעולה, מנוטרלת מצעצועי לשון, אפס קישוטים, פשטות וזרימה, וזה כישרון מיוחד בפני עצמו.
הפרקים קצרים ותמיד נגמרים בטעם של עוד. מוגשים בצורה של דיבור בגוף ראשון, בכל פרק מישהי אחרת, הרוב זה אסתי, מידי הרבה אסתי, לטעמי.
ומה שיפה בזה הוא שאז יש מקום למחשבות שלהן ,מהזוית שלהן ולא מנקודת מבט חיצונית.

דסי:"אני לא בשידוכים" עניתי אוטומטית. בת ציון באמת צריכה להפסיק לנסות לעבוד עלי. עברו הימים שהאמנתי לכל דבר.

שרי: בארוסין שלה רציתי להתחלק לשתיים, פשוט לא היה מקום להכל בתוכי, היו צריכות להיות שתי שרי; שרי שמאושרת בשביל החברה שלה שמסתובבת בעיניים זוהרות, ושרי שבוערת מרגש שאסור לקרוא לו בשם. שרי שרוצה כל כך, כל כך כמו שהיא לא אמרה לאף אחד בעולם.

אסתי: כולם סוגרים עלי מכל הכוונים, שולחים אלי מצבטים לוחצים, ומושכים אוי בכל פעם לצד אחר. ואני, אני אשה נחמדה בסך הכל. וכל הזמן נאלצת לענות תשובות שגורמות לאנשים לכעוס עלי.

בת ציון: "מה שרי אחותך אומרת על זה?" הוא נראה נסער, וזה שעשע אותי משום מה, כאילו צפיתי בסרט נעורים שלי, בימים שעוד האמנתי שיש לי כח לנפץ קירות.




נקודות שהפריעו לי (ויש קצת שברחו לי)

- מלי בת 29, ככה ב 6 פגישות? אפס התלבטויות, מתח? אומרת כן ורק מחכה לתשובה של ההוא. אההמ.

- 9 שנים חיכו להצעה הזאת שישראל שולף מהכיס בלי לחשוב כמעט, אכן. הצעה לבחורה בת 29 זה ענין של 2 דקות מחשבה.

- העיסוק של אסתי מוזר ותמוה, והיא גם הממלאת מקום של כל הנערות שמתפלחות לה. נו.

-החיים שלהם מתחילים ונגמרים בשידוכים, חוץ מזה הכל ספצ'. גם כשדסי הסתבכה עם העבודה- ישר גם זה נהיה קשור לשידוכים.



ועוד משהו נחמד שקטפתי, בטח יש עוד להוסיף:

משפטים יפים:
תגידי תודה כי אולי יש לך. ואני בשביל האולי הזה הייתי רצה בלי נעליים עשרות קילומטרים בשמש הקופחת.
"או שתעטי כפפות" הציעה בת ציון והרחיקה את מלי כדי להתבונן בה. "לבנות, אציליות, מעור גדי"
"אני רוצה שהשידוך הזה יצא לפועל ולעולם לא אצטרך יותר להתנצל שאני מאושרת"

תודה מירי, בטוחה שפתחת עיניים ולב להרבה אנשים.
אֶחֱטָא וְלֹא אָשׁוּב

לַחְטֹא,

לָחַשְׁתִּי אֶת הַסִּסְמָא

לְמַצְפּוּנִי.

בַּמּוֹרָד זוֹחֵל רָטֹב

לְאִטּוֹ,

"אֶמֶשׁ גַּם נִלְחֲשָׁה

וּמָה נִשְׁתַּנָּה?!?"



מוֹרָא בָּשָׂר וָדָם,

הִבַּטְתִּי

יָמִין וּשְׂמֹאל

רָדוּף,

מוֹחִי מְחַשֵּׁב נָדַם,

הִתְקַדַּמְתִּי

כְּשִׁלְשׁוֹם וּתְמוֹל,

אוֹף...



לִבְּבַתְנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ

נִזְכַּרְתִּי,

הָעֲדַיִן תַּקֵּף?

יִחַלְתִּי.

בָּאוּ כּוֹבְשִׁים שְׁעָרַיִךְ

יִלְלָתִי,

אֶחָד בַּפֶּה וּבַלֵּב

נַאֲקָתִי.



מְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים

הַנּוֹטְרִים

תָּמְהוּ לְמַעְשַׂי

בַּמַּחְשַׁכִּים,

הִכּוֹנִי פְּצָעוּנִי,

לַחוֹטְאִים

שִׁיְּכוּ כִּלְיוֹתַי,

גְּלוּיִים.



"בּוֹא נֵצֵא לַשָּׂדֶה",

נֶעְדַּר

לוֹ הַאֲחִי

מִקּוֹלוֹ,

"נֵלְכָהּ מִזֶּה"

אָמַר,

שָׁמַעְתִּי

בְּקִנְאָתוֹ.



אַל תִּרְאוּנִי שְׁחַרְחֹרֶת

יִלַּלְתִּי,

שְׁזָפַתְנִי הַשֶּׁמֶשׁ

שִׁכְנַעְתִּי.

כָּשַׁלְתִּי לְמִכְמֹרֶת

טָעַנְתִּי,

יָפָה אֲנִי כְּאֶמֶשׁ

הִתְוַכַּחְתִּי.



תֹּקֶף הַדִּין הַלֹּא מְשֹׁעָר

הִכָּה בִּי,

'לִצְלֹב בְּכִכַּר הָעִיר'

הוּמַמְתִּי.

עַל כָּל כְּנִיסָה וְשַׁעַר

נִתְלְתִּי,

מִמֶּנּוּ זְהִירוּת! מַזְהִיר.

הֶאֱמַנְתִּי...
לפני כמה ימים עלה מאמר ששמו – "סיפור מיוחד ומעניין!" (עם הסימן קריאה)

עבר קצת זמן והוא השתדרג ל- "תלתל הזהב – סיפור מיוחד ומעניין!" (והסימן קריאה נשאר) בתוספת תמונה של ילד מוזהב.

היום העלו מאמר ששמו – "עוד גל ודי / סיפור למשועממים" (אגב ממומלץ ולא משעמם בכלל).

מאמינה שכמוני, לעוד כמה פה הכותרת – "סיפור מיוחד ומעניין" ועוד עם הסימן קריאה (סיפור שנאה בפני עצמו), גרם לכמה צימרורים והעביר את העיניים הלאה אוטומטית..

ייתכן שהסיפור הוא מיוחד וגם מעניין.. אבל הכותרת.. חבל. וגם אם הכוונה הייתה להגחיך – כוונות בתפילה.. מאיפה שנדע?

לעומת זאת את הסיפור למשועממים פתחתי מיד, מאמינה שכמוכם כמוני... ואין צורך להסביר.

חשבתי על זה שכל כך הרבה פעמים כשאנחנו כותבים אנחנו יכולים מבלי משים לדרוך על כל מיני יבלות שלנו ייראו קבילות לחלוטין, אבל בעיני אחרים הן יהיו נוראות ואיומות.

מה דעתכם/ן סופרים/ות נכבדים/ות להטעים אותנו קצת מנסיונכם/ן בעניין?

איזה סוג של משפטים / מילים / כותרות וכו' לא עוברים מסך? איזה סיפורים מוזרים קרו לכם/ן בנושא? ובאיזה דברים מוזרים נתקלתם/ן?

לתשומת ליבכם/ן: לא התכוונתי רק לכותרות:) הטעימונו נא מהניסיון הכללי
רָעָה חוֹלָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ
מִרְמָה וָפֶשַׁע
חֵטְא וָרֶשַׁע
בִּכְסוּת נְקִיָּהּ
בְּטַלִּית כְּהִלְכָתָהּ מְצֻיֶּצֶת
עַל פָּנָיו מָשׁוּךְ הַחֶסֶד
כְּכִלָּה
מַסְתִּיר אֶת הַמִּפְלֶצֶת

נִשְׁמָתוֹ שְׁחֹרָה מִלַּיִל
כְּטֶרֶם-שַׁחַר אֲפֵלָה
לֹא יַכִּיר לָבָן אוֹ תְכֵלֶת
כַּכֶּלֶב כַּזְּאֵב
כְּמוֹ נוֹלַד לַבֶּהָלָה

וַתַּעֲבֹר עָלַי רוּחַ קְנָאוֹת
כְּפִנְחָס כְּאֵלִיָּה
לְשַׁבֵּר אֶת הַפְסִילִים
לְאָבָק דָּק
עַד כְּלֹא הָיָה

הֵנַפְתִּי הַגַּרְזֶן בְּלַהַט קֹדֶשׁ
בָּטוּחַ בְּאָרְחִי
יִישַׁר כּוֹחִי
עֵת אַעֲבִיר מֵאֶרֶץ
חֶרְפַּת מִצְרַיִם



לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ
אוֹ אוֹר יָרֵחַ
נַמְתִּי לוֹ צוֹרֵחַ
יֻסַּר מִמְּךָ הַלּוֹט
שְׂאוֹר מַחְמֶצֶת
תֵּן תּוֹדָה
קֳבָל עֵדָה
קִלְלָתְךָ נִמְרֶצֶת

נְשִׁימָתוֹ פָּסְקָה פִּתְאוֹם
אֲרֶשֶׁת חַלְחָלָה
הַאֵין תּוֹחֶלֶת
תָּהָה בִּכְאֵב
הָאֵין לִי תְּעָלָה

בְּעֵינָיו עָלוּ דְּמָעוֹת
שִׁבְרֵי מִלִּים
הֱיֵה לִי לְמַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ
הוֹ אָנָּא
נַתֵּק אֶת הַכְּבָלִים

הֵן גֹּרַשְׁתִּי מֵחֲזוֹת בַּקֹּדֶשׁ
כָּשַׁל כּוֹחִי
רַק זֹאת אָחִי
אַל נָא
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם



וְתִזְרַח לָנוּ הֲשָׁמֶשׁ
בִּכְנָפָהּ צֶדֶק
בִּכְנָפָהּ מַרְפֵּא



1.png
בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר
גָּר בָּחוּר עִם קוֹל צְרָצַר
הוּא בּוֹנֶה אֲתָרִים
תּוֹךְ זְמַן מַמָּשׁ קָצָר

אַךְ לָרֹעַ מַזָּלוֹ
הוּא יָצָא לְחָלָ"תּ
מַצָּבוֹ הַכַּלְכָּלִי
כְּבָר בִּלְתִּי נִשְׁלָט

וְהוּא חוֹלֵם כִּי הוּא בּוֹנֶה אֲתָר אוֹנְלַיְן
לְכָל צָרְכֵי עוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם
וּלְשַׁדֵּר בְּפוּל אֵיְטְשׁ דִּי
אֶת אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לוֹ, כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ, עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לוֹ – מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם


בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר
גָּר בָּחוּר צָעִיר - מֶלְצֶר
יֵשׁ לוֹ פַּפִּיוֹן
וּוֶסְט כָּזֶה, קָצָר

אֲבָל לָאַחֲרוֹנָה
אֵין לוֹ אֵרוּעִים
מַגָּשִׁי הַבּוּרֵקָס
נִשְׁאָרִים מְלֵאִים

וְהוּא חוֹלֵם שֶׁהוּא יִהְיֶה מֶלְצַר רָאשִׁי
בְּטֶקֶס חֲנֻכַּת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי
הוּא יְעַצֵּב מָנוֹת לַבַּר
שֶׁל לִוְיָתָן וְשׁוֹר הַבַּר

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לוֹ, כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ, עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לוֹ – מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם


בְּעִירֵנוּ הַצְּפוֹנִית
יֵשׁ גְּרָפִיקָאִית חוֹבְבָנִית
הִיא גַּם יוֹעֶצֶת אִרְגּוּנִית
וְגַם נַהֶגֶת מוֹנִית

הַבִּקּוּשׁ נִהְיֶה דָּלִיל
כְּבָר הַכֹּל עוֹשׂוֹת תָּכְנוֹת
לוֹקַחַת אֶת זֶה קַלִּיל
לֹא מְאַבֶּדֶת עֶשְׁתּוֹנוֹת

וְהִיא מְאוֹד רוֹצָה מִתּוּג לִבְנוֹת
לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְלַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת
לְעַצֵּב בְּקַו נָקִי
לוֹגוֹ עֲנָקִי

וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וּמְצַפָּה לוֹ, כְּבָר שָׁנִים חוֹלֶמֶת שֶׁתִּזְכֶּה לוֹ, עַל סוֹדָהּ שׁוֹמֶרֶת וּמְחַכָּה לוֹ – מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם


בִּרְחוֹבֵנוּ הָרָחָב
גָּר מְנַהֵל קַיְטָנוֹת כּוֹכָב
עִם דַּפֵּי הָרִשּׁוּם
לְכָל מָקוֹם נִסְחָב

הַטֵּלֵפוֹן דּוֹמֵם
וְאֵין יֶלֶד שֶׁנִּרְשַׁם
קָמוּ מִתְחָרִים
וְכֻלָּם הָלְכוּ לְשָׁם

אֲבָל יֶשׁ חָזוֹן שֶׁבְּלִבּוֹ עוֹד מִתְנַגֵּן
אֶת קַיְטָנַת יַלְדֵי הַכֹּהֲנִים הוּא יְאַרְגֵּן
שֶׁיַּעֲלוּ הַקָּרְבָּנוֹת לָרָצוֹן
עַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לוֹ, כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ, עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לוֹ – מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם


בִּרְחוֹבֵנוּ גַּם גָּר
מְנַצֵּחַ מְבֻגָּר
הוּא פָּתַח מַקְהֵלָה
אֲבָל בַּסּוֹף סָגַר

שַׁרְבִיט הַמְּנַצְּחִים
מֻנָּח מְיֻתָּם
כִּשְׁרוֹנֹתָיו הַבְּרוּכִים
לֹא מַטְבִּיעִים חוֹתָם

וְהוּא חוֹלֵם שֶׁיּוֹם אֶחָד הוּא יֵאָמֵן
אֶת קוֹל שִׁירַת הַלְּוִיִּים – אָמָּן
שֶׁיָּשִׁירוּ שִׁיר שֶׁל יוֹם
בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה הַיּוֹם

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לוֹ, כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ, עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לוֹ – מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם
נכנסתי לחנות, גרוני ניחר. אמרתי לאשה ולצאצאים שימתינו רגע שתיים, אבאל'ה תיכף שב.
חציתי בקו ישר את השטח הגדול, מתעלם מחטיפים, ירקות, כפפות חד פעמיות ומבצעים על וופלים. הייתי מאוד חדור מטרה.
ידעתי שזמני קצר. יעברו בערך שלוש דקות עד שמוישל'ה - הבן שאני מתבייש בו - יחליט לעזור לי לבצע את הקניה ויסחוב אחריו גם את יענקי - אוהו, זה הבן שאני באמת גאה בו - ואיתם תבוא גם חנהל'ה - הבת היחידה שלי, נראה לי שהיא בגדול בסדר - כדי לחנך אותם, ובמאסף האשה, מפטפטת במרץ בסלולרי. ואז יהיה אסון ובזבוזים בלתי צפויים.

לא ולא, אין סיכוי שהכאוס יתחולל! עליי לקנות בזריזות, לשלם מהר - ולחזור כהרף עין אל הגינה, שם ערכנו פיקניק משפחתי קטן לרגל תום הסגר של הציונים.

הגעתי אל המדפים האהובים עליי, ושם - הפתעה! אורו עיני! בדיוק מה שרציתי!
הנחתי בשקית שלי מספר מארזים, והלכתי לקופה, שש ועליז. בדרך הייתי צריך לעקוף כמה ילדות קטנות - זה לא קשה, פשוט מסתכלים לחלל כלשהו מעל הראש שלהן והן לא מעזות לצפצף - ואז הגיע תורי.
הנחתי בשמחה את המוצרים על הדלפק, וכדי שאוכל להתבטא בקלות הורדתי את המסיכה המציקה. שיתפתי את המוכר, בחור קפוץ מבט עם קרחת בוהקת ואופי נעים כמו נייר זכוכית, באושרי הרב:
אדוני! אני כל כך שמח! יש לי קורונה!

הבחור נלפת!
איזו קפיצה אחורנית! נתקל בדלפק מאחוריו, סופג גערה שקטה מחדווה, הקופאית הכי וותיקה בעסק.

הוא זעק: יש לו קורונה! יש לו קורונה! צא מכאן!
חדווה הפסיקה להעביר את המצרכים ורצה החוצה. יראה למות בטרם עת.
תוך מספר שניות בא במרוצה מנהל הסניף, ואיתו העובדים במקום: אחמד, חמודי, סעיד, אבו עומאר וקאסם אל חלילי. כולם מוציאים מכיסיהם כפפות חד פעמיות, מהדקים את המסיכות על אפם, מנסים לגרור אותי החוצה ללא טאקט. המנהל הזקוף והפעלתן, אברך חסידי שאוהב לחתוך עניינים, גער בי: ר' ייד. צא מכאן. אתה מסכן את כולנו. אמא שלי בת תשעים ותשע ואני פוגש אותה כל יום ראשון, תן לה להגיע למאה. למה אתה פה? צא!

כל הפוחחים לא השאירו לי ברירה, ולמול עיניהם התמהות של משפחתי - מוישל'ה אגב התפוצץ מצחוק, בושה! - הניפו אותי והניחו מחוץ לחנות. איזו בושה. ואם לא די לי בתשומת הלב השלילית, הרי שבאותו רגע זמזום חזק נשמע, ואבו עומאר, אחראי האבטחה, נזף בי: אדוני, חולה חולה, אבל מי לימד אותך להוציא דברים מהחנות בלי לשלם?...

בפה יבש וחרב, מובך מאוד מכל הסצנה, הוצאתי משקית הקניות את המוצרים שלי, עייף ומותש, מניף אותם מול שונאיי:
לא הספקתי לשלם כי הוצאתם אותי כל כך מהר החוצה. עשו לי טובה, תנו לי לשלם על הבירה קורונה שלי.
איך מוציאים ספר - מדריך לסופרים מתחילים ולשאינם / מ. י. פרצמן
נא לא להעביר הלאה, תודה.
ניתן לשלוח קישור לכאן או
לבלוג שלי.

שלום לכולם וחורף בריא.
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב מזמן, אבל עם הצפת הנושא פה בפורום בשבועות האחרונים קיבלתי דחיפה, וזה נכתב סוף סוף - בס"ד. אם רלוונטי לכם – הלוואי – מקווה שאהיה לעזר.

כתבתי ספר, אני אוהב/ת אותו, רוצה להוציא אותו לאור. מה עכשיו?
ה'עכשיו' הזה מתחלק לכמה שלבים. אני מציינת אותם כאן ברשימה מסודרת, אחד אחרי השני, ולאחר מכן ארחיב מעט על כל שלב. בסוף המאמר אציין מספר נקודות ומושגים נוספים שכדאי לדעת לפני שמוציאים ספר.
מדגישה: כל הנאמר לעיל נכתב בקצרה, כי היריעה קצרה. באריכות יש אינספור דרכים. אל תסתמכו על זה, רק קחו את מה שרלוונטי לכם.

קדימה. נתחיל.

כתבתי ספר, מה עכשיו?


// שלבי הוצאת ספר (לאחר שהתוכן כתוב)

  • 1. עריכה
  • 2. עריכה לשונית + הגהה
  • 3. עימוד
  • 4. כריכה
  • 5. הדפסה
  • 6. הפצה
    *בספרי ילדים יש להוסיף את שלב הניקוד, לאחר ההגהה.

  • 0. כתיבת הספר – זה כל מה שהסופר עושה. זה ה-חלק הכי מרכזי, הכי חשוב, הכי בסיסי. זה מה שאומר "יש לי ספר, אני רוצה להוציא אותו לאור".
    אחרי שיש לנו את השלב הזה, אנחנו מתחילים בתהליך ההוצאה. התהליך הזה מורכב משלבים, ואין שלב שיכול להקדים את השני. הכל חייב להיות בדיוק לפי הסדר הנקוב, כי כמו שאי אפשר לצאת מהחדר לפני שנכנסים אליו – כך אי אפשר להגיה טקסט לפני שהוא מוכן.
  • 1. עריכה –
    אנשים נוטים לעקוף על השלב הזה. במיוחד בשוק החרדי, בו המושג 'עריכה' מתחיל להיכנס רק בשנים האחרונות. אני עצמי עורכת, ככה שאני לא אובייקטיבית, אבל בעיניי השלב הזה קריטי, בסיסי וחיוני. לא ארחיב כאן מדוע כי קצרה היריעה כאמור, אפשר לקרוא על זה עוד במדריכים שלי, אם רוצים.
    למרות הדעה שלי לגבי חיוניות השלב הזה, אני לא אומרת שאסור להוציא ספר בלי עריכה. זאת לא עבירה, ולא תלכו לכלא בגלל זה. זה רק לא מומלץ, לפי דעתי.
    שלב העריכה הוא כל מה שנוגע לתוכן הספר. הסיפור, העלילה, המבנה, הכתיבה, כל הדברים האלו.
    עריכה יכולה להתבצע על ידי העורך בלבד, לעיתים, אבל בדרך כלל העורך והסופר עובדים על הספר ביחד.
    יש גם אפשרות המכונה 'ליווי ספרותי', פחות מקובלת בציבור שלנו, ובו העורך מלווה את הסופר גם לאורך כתיבת הספר ולא רק אחריו. המחיר, כמובן, בהתאם.
  • 2. עריכה לשנית + הגהה – זה בעצם שני דברים נפרדים, אבל מקובל להכניס אותם ביחד. לרוב גם מדובר באותו אדם שעושה את זה. העריכה הלשונית עובדת על הניסוח, התחביר, הדקדוק (האמת שהדקדוק זה על הגבול בין העריכה הלשונית להגהה) וכו'. כל מה שקשור לכתיבה, למשפטים. ההגהה, לעומת זאת, היא תיקון שגיאות איות, שגיאות הקלדה, שגיאות דקדוק וכו'. אם נגדיר את זה כחיוני – הרי שזה השלב הכי בסיסי בספר.
    השלב הזה יכול לעיתים להתבצע על ידי העורך עצמו, אבל חשוב לזכור שאלו שלבים שונים לחלוטין. נכון שיכול להיות שעורך הוא גם מגיה, אבל זה רק כי הוא גם וגם. לא כי זה אותו דבר. זאת גם הסיבה ששניהם מתומחרים בנפרד.
  • 3. עימוד – אל תעמדו בוורד, פליז. לא אומרת את זה כמעצבת אלא כעורכת – אתם אולי יודעים איך להשתמש בפונטים אבל אתם לא מבינים בבליד-מארג'ן-סריפים-סגירה לדפוס ועוד מושגים חיוניים. שלחו למישהו שמבין בזה.
  • 4. כריכה – כנ"ל, אל תתנו למישהו שלא מבין בזה. יש מושגים רבים שחבל לפספס. תנו למישהו שמסוגל להצהיר שהוא יודע לא רק 'לעצב יפה' אלא גם לסגור כריכה לדפוס.
  • 5. הדפסה – לוקחת בדרך כלל משהו כמו שבוע (אומרת מהזיכרון.) היא סיפור יקר, כנראה ההוצאה היקרה ביותר בתהליך ההוצאה.
  • 6. הפצה – טדאם, הרצים יצאו דחופים. ותימלא העיר צהלה.


// מחירים והוצאות

שימו לב שכשפירטתי את השלבים – ארבעת הראשונים הם בצבע אדום והשניים האחרונים בצבע ירוק.

הראשונים – אלו הם התפקידים ששייכים לך, לסופר. גם אם ההוצאה מלווה אותך תוך כדי התהליך, זאת האחריות שלך (בדרך כלל). הירוקים – אלו התפקידים של ההו"ל.

את התפקידים שלך – אתה צריך לממן. את התפקידים של ההו"ל – היא משקיעה בהם (משקיעה ולא מממנת, אמרתי, כי בתכל'ס אתם (הסופרים) תתחילו לקבל רווחים מהספר רק אחרי שההוצאות של ההדפסה וההפצה יכוסו. כך שבכל מקרה זה מגיע גם מהכיס שלכם).

כמה זה הולך לעלות לי?

מפרטת כאן רשימת המחירים – שימו לב, הכל בערך, הכל בגדול, הכל השערה. אל תתפסו אותי על המילה, אני רק נותנת מושגים.
המחירים נקובים נכון לספרי מבוגרים של כ80 אלף מילה.

עריכה – בין 5 ל10 אלף (ספרי מבוגרים / מתח - משהו כמו 8 בדרך כלל. לא כולל תחקיר, אם יש)
הערה - ככל שעבדתם על הספר ועיבדתם אותו - כך הוא יהיה במצב יותר טוב, ממילא הצעת המחיר תהיה זולה יותר.
עריכה לשונית + הגהה – בין 1000 ל2000 (יותר בסביבות האלפיים)
ניקוד – 200 לאלף-אלפיים מילה (ספרים שצורכים ניקוד לרוב לא ארוכים מדי.)
עימוד – 1000
כריכה – 1500 (אגב, לפעמים אפשר למצוא כריכות בחינם. אצל תלמידות לעיצוב, או מורות בסמינרים שרוצות לתת לתלמידות פרויקט)
אחרי כל השלבים האלו – אתה יכול להגיש להו"ל קבצים סגורים והם מריצים הדפסה-הפצה.
אחרי שאתה שילמת על החלקים שלך - ההוצאה משלמת על ההדפסה וההפצה, כאמור. כשיתחיל להגיע הכסף מהמכירות - ההוצאה קודם כל תדאג לכסות את הוצאות ההדפסה וההפצה, ואחר כך אתם תתחילו להתחלק במה שנשאר. 50-50, או כל הסכם אחר שנקבע מראש.

אבל -

מה אם אין לי כסף?

אפשרויות מימון:


יש מקרים שההוצאה מוכנה להשקיע בכם. תלוי איזו הוצאה, מתי וכמה הספר שלכם שווה, אבל זה הגיוני, הגם שלא מקובל וגם קשה להשיג את זה. אם אין לכם אפשרות מימון פנו להוצאות, שלחו להן את כתב היד שלכם ותבדקו אם אפשר להסדיר איתן דיל. תעשו רשימה מסודרת של כל ההצעות שנותנים לכם, ואז תפנו להוצאה שיוצאת לכם המשתלמת ביותר.

יש לציין שגם אם ההוצאה מממנת הוצאות – זה עדיין יצא מהכיס שלכם, כלומר אתם תתחילו להרוויח מהספר רק אחרי שההוצאה תגמור לכסות את כל העלויות.

אפשרות נוספת שקיימת, הגם שהיא פחות מקובלת היום – למכור להוצאה את זכויות הספר. אתם באים אליה, נותנים לה את הספר, הם נותנים לכם 10-20K, ומעתה והלאה הזכויות וכל מה שקשור לספר שייכים בבלעדיות לחברה כטוב בעיניה.
אני אישית לא ממליצה על השיטה הזאת.

קיימת גם אפשרות של מימון המונים. אני לא יודעת על זה הרבה, אף פעם לא יצא לי להתעסק עם זה, אבל תבררו.

הוצאות לאור

יש כמה הוצאות לאור שמתעסקות עם שוק הספרים החרדיים. לרוב הן כוללות הפצה. לכולן יש מעלות ולכולן יש חסרונות. תעשו את השיקולים שלכם (בדרך כלל השיקול המכריע הוא השיקול הכספי).

אני לא מכירה את כולן, מפרטת כאן את מי שהתעסקתי איתן בעבר - הן בעצמי והן דרך לקוחות, ואת מה שידוע לי עליהן. על השאר תעשו שיעורי בית.

אור החיים – עליהם אני הכי ממליצה, ברוב המקרים. הם החברה הגדולה ביותר, המבוססת ביותר, יש להם חנויות של עצמם לא רק בכל הארץ אלא גם באירופה, יש להם גב חזק מאוד. מה גם שהם מוכרים את הספרים בחנויות שלהם, ככה שהספר מקבל פרונט מכובד.
לא אומרת שתמיד צריך להוציא באור החיים, ממש לא, אבל אם יש לכם אפשרות – לדעתי זה הכי משתלם.

מייזליק – מייזליק גם חברה מעולה. קטנה הרבה יותר מאור החיים, ככה שאפשרויות המימון פחותות יותר מן הסתם, אבל דווקא מכיוון שהם חברה קטנה יותר – יש להם יותר זמן ופניות להשקיע בך. אם אתה סופר מתחיל שעוד לא בטוח איזו עריכה לקחת / כמה להשקיע וכל הדברים האלו – במייזליק ילוו אתכם נהדר.

יפה נוף – אני לא יודעת עליהם כלום, אבל יודעת מחַבֵרות שהן מאוד מרוצות.

תפארת – גם, חַבֵרות מרוצות מאוד. תפארת מתעסקת גם עם ספרים מתורגמים, כך שזאת גם אופציה.

יש עוד חֶברות, לא עולים לי עכשיו בראש השמות שלהן, סליחה. אבל יש לפחות אחת-שתיים גדולות נוספות, וחוץ מזה קיימות גם חברות קטנות יותר.


// דברים חשובים ומושגים שכדאי לדעת לפני
  • עונות
    עונות המכירה בשוק החרדי הן פסח וסוכות. זה הזמן שהעם קונה ספרים, ובין לבין – פשוט לא משתלם להוציא, הספר לא ימכור.
    (בחנוכה אומנם ישנה עונת מכירות, אבל אז תקופת הסיילים ככה שהחדשים לא נמכרים.)
    אגב, העונה של פסח מתחילה בפורים. אם התארגנתם מוקדם – תוציאו בפורים, ככה יש לכם יותר זמן מדף (כלומר יותר זמן שהספר שלכם נמצא בשולחן של הספרים החדשים), וממילא יותר מכירות.
  • חוזה
    אנשים, בבקשה. בבקשה. בבקשה. תחתמו חוזה. לא, אל תגידו 'לי זה לא יקרה' ו'למה להיות כבדים', לעולם אל תתחילו לעבוד בלי חוזה. לעולם! אל! תתחילו! לעבוד! בלי! חוזה! גם בלי ליפול על נוכלים – חוזה חוסך כל כך הרבה עוגמת נפש. כל כך הרבה שאלות וחיכוכים ועוד מרעין בישין. אני אומרת את זה לא כעורכת וגם לא כסופרת, אלא כאשת עסקים. אין לכם מושג איך זה קריטי. אין לכם מושג כמה פעמים נפלתי. כמה פעמים אמרתי 'מה זה כבר, בסך הכל יומיים עבודה'. 'עוד שנייה נחתום על חוזה, בינתיים בואו נתחיל'. לעולם – אל – תתחילו – לעבוד – בלי – חוזה.
    חוזה, אגב, לא חייב להיות קובץ מאוגד עם אלף מסמכים. מספיק שהוא יהיה מייל. "שלום וברכה, להלן הסיכום של שיחתנו הטלפונית. אתם משלמים לי כך וכך ואני נותן לכם כך וכך. נא אשרו". הנמען (זה יכול להיות ההו"ל ויכול להיות העורך שלכם, כל אדם שאתם סוגרים איתו משהו) שולח בחזרה מייל "מאושר", ואתם מאושרים. זהו, הנה חוזה.
  • מושגים בסיסיים
    - כתב יד –
    הספר לפני תחילת העיבוד. גם אם הוא מוקלד, הוא מכונה 'כתב יד'.
    - רל"ל – ראוי להוצאה לאור. הספר אחרי העריכה.
    - מלקטר – אדם מקצועי הקורא את הספר ונותן הערכה האם שווה להוציאו לאור. מלקטרים מועסקים בדרך כלל במו"לים כדי לבדוק האם שווה להו"ל להשקיע בספר.
    קיימים גם מלקטרים פרטיים, פחות מוכר בשוק שלנו.
    - הו"ל-מו"ל – אותו דבר. הוצאה לאור ומוציא לאור.
    - סוכן – 'האיש' של ההו"ל שהולך לחנויות ומבצע את ההפצה. ייתכן לפעמים שהסופר יהיה בקשר עם הסוכן, לרוב כדי לקבל את העותקים שלכם.
    - עותק שמש – עותק אחד של הספר לפני שהוא מודפס באלפי עותקים. ההו"ל תשלח לכם את העותק (בדרך כלל הביתה), כדי שתראו איך זה הולך לצאת. תקראו אותו בעיון, בדרך כלל תמצאו עדיין המון שגיאות (לא מאמין! כבר עברתי על זה אלפי פעמים, איך עדיין כתוב כאן 'הוא הל למכולת'!! נכון, אנשים, ככה זה. אין ספר בלי שגיאות.)
    אם יש לכם בערך 10-20 שגיאות – פנו למעמדת, תקנו אותן. לאחר מכן שלחו להו"ל קובץ חדש בשם "מאושר לאחר עותק שמש". שימו לב – לאחר שכתבתם במייל את המילה מאושר – הטעויות מעתה והלאה הן על אחריותכם. הרי אתם אישרתם.
    אם בעותק השמש יש רק טעות-שתיים, בדרך כלל לא שווה כאב הראש שמסב התיקון, אבל אתם רשאים כמובן להיות סופר-פרפקציוניסטיים.
  • לוחות – מעין לוחות גדולים שמדפיסים עליהם את כל הספר באופן מיוחד, ואחר כך מעתיקים מהם לכל הספרים. ככה יוצא יותר זול להדפסת כמויות גדולות. לחילופין, אפשר להדפיס בשיטת הדיגיטל, אבל בכמויות גדולות זה יוצא יקר יותר.
  • החל מכמה מילים אפשר להוציא ספר?
    ספר מבוגרים – בערך 60-100 אלף מילה. ספר מתח – 80-100 אלף. ספר ילדים – אני לא יודעת בדיוק, נראה לי באזור 50-60.
    אגב, כתב היד הראשוני לא צריך להגיע למספר המילה הרצוי. אחרי עריכה הספר גדל בכ20% ברוב המקרים.
    מצרפת בסוף המאמר טבלת פירוט נרחבת יותר.
  • כמה הספר שלי מכר?
    אחרי ההוצאה רוצים לדעת כמה ספרים נמכרו. הגיוני, נכון? אז לא, אתם כמובן לא צריכים לשבת בבית במשך חצי שנה ולהתבשל בניחושים. לגיטימי לסופר לפנות להוצאה ולבקש לדעת כמה מכר הספר שלו.
    אבל, אל תעשו את זה יומיים אחרי הפצה. אפילו לא שבועיים אחריה. ההוצאות צריכות לבצע ספירות מלאי, לקבל נתונים, תנו להן זמן. מדובר בדו"ח של פעם בכשנה.
    אינדיקציה ראשונה מקובל לבקש בדרך כלל כמה שבועות אחרי שמסתיימת העונה הראשונה.
  • התארגנות מראש - טיפ
    חבר'ה, בבקשה, תתארגנו מראש. רוצים להוציא ספר לפסח? תתחילו עם תהליך העיבוד כבר בשבועות שלפניו. התהליך כולו לוקח משהו כמו חצי שנה (לפחות, לפעמים העריכה בעצמה יכולה לקחת את פסק הזמן הזה). היו חכמים מראש, חסכו מעצמכם את עוגמת הנפש הזאת.
    הייתה לי פעם לקוחה שהגיעה אליי עם ספר חודשיים (!) לפני פסח, נחושה בדעתה שהספר עומד לצאת לפסח (האמת שזה קרה יותר מפעם אחת...). אין לכם מושג כמה כסף מיותר היא הוציאה על תעריפים כפולים. בסופו של דבר היא נאלצה לדלג על עותק שמש, כי הספר ירד לדפוס שבוע לפני החג, וגילתה טעות קריטית שעלתה לה כמה אלפי שקלים להחלפת לוחות.
  • היו מאורגנים מוקדם. הוצאת ספר לוקחת זמן, תנו לה זמן. הספר גם יעריך את זה, והתוצאה שלו תהיה הרבה יותר טובה.
טבלת סוגי ספרים ומספרי מילה –
קרדיט: ברכה הלר (סיכום שלי של הדברים שלה, מקווה שלא טעיתי).

טרילוגיהסיפור ארוך (רומן)נובלהסיפור קצרסיפור בזק
תיאורסדרה של שלושה ספריםספרסיפור בינוניסיפור קצרקטע קצר
פירוטכל ספר יכול לעמוד בפני עצמו, אך ביחד הם יוצרים סדרהלא סיפור קצר אך גם לא ספר, אלא בין לבין.
(סיפור ילדים אינו נובלה אלא ספר בפני עצמו)
לא כולל מאמרי דעה, טורים וכו'.
מתאפיין בדרך כלל בשנינות או הומור.
בסיפור בזק אין צורך למלא את כל חלקי העלילה הקלאסית
מספרי מיליםהחל מ40,000 כבר מוגדר כספר.
רומן קלאסי – כ-100,000.
רומן קלאסי מכיל בדרך כלל החל מ60 פרקים, כל פרק לא פחות מ1200 מילה
החל מ7,500 (יש שאומרים החל מ10,00) ועד 35-40 אלף.
(בעברית זה יוצא פחות)
800-1500200-400.
עד 1,000
מחשבה שעלתה לי לא מעט פעמים בחודשים האחרונים: האם בכתיבתנו כעת אנו מחויבים להתייחס לקורונה? האם יש טעם לכתיבת סיפורים המתעלמים מהשינויים שהביאה הקורונה לעולמנו ולחיינו?
[החלטתי להעלות את השאלה לדיון בעקבות ביקורת הספרות של
@ליאורהA שנמצאת כאן, ששם הוזכרה העובדה שהסיפור עבר עדכונים מאז התפרסמו בעיתון בעקבות הקורונה]
מצד אחד - מתחשק לי לכתוב סיפורים פשוטים, לפי השגרה של פעם. למשל, כותבת סיפורים בהמשכים לילדים שלי: האם לספר שם שהילדים הולכים כרגיל לבית-הספר ולגן? או שאולי להכניס אזכורי מסכות ואלכוג'ל בדרך אל בית-הספר לאחר עוד סגר?
מצד שני - הקורונה נותנת לנו הרבה מרחב לכתיבה... כבר כמה וכמה סיפורים קצרים נכתבו לי בעקבותיה... אז למה שלא אכניס אותה גם לסיפורים הארוכים שאני כותבת? אבל מה יהיה עם הסיפורים שהתחלתי לכתוב לפני עידן הקורונה?...
(הפתרון שבינתיים מצאתי בשניים מספריי הוא לעשות פרק סיום עתידי שמתרחש בתקופת הקורונה, כשכל הסיפור עצמו מתרחש לפני. אחד מהספרים מיועד לילדים, וכיוון שהמרכז שלו הוא מעבר בזמן היה קל להשחיל את זה. הספר השני, למבוגרים, אמנם לא נועד להסתיים בקורונה - ובכל-זאת היא הוסיפה נופך מסוים לסיפור...)

אשמח לשמוע מה דעתכם, ואיך אתם נוהגים בכתיבתכם בחודשים האחרונים :)
ב"ה.

"מי זה?! מי זה?!" השעה שתיים וחצי והשידור של יואלי דיקמן מריע לי באוזניים. האדרנלין עולה, אני צריך לגלות מי זה המאסטר הנסתר או שהתואר-שני שלי במוסיקה ילך לפח. "מי הוא זה ואי זה הוא," שרים ילדי אידיש נחת, ו"קחחשחחשש---" אויש, אין כאן קליטה. טוב, לא נורא, נעבור לטוקר בינתיים.

"אש! אשש באולפן!" טוקר מפציץ את המיקרופון כאילו הוא בבנייני האומה מול עשרות אלפי צופים. "דבר כזה עוד לא היה בהיסטוריה הרדיופונית! חשיפת בכורה, שיר חדש של מרדכה המלך ו…" הטכנאי מגביה את הפילר--- "לראשונה, לראשונה השיר של מרדכי בן דוד המלך, ואתם מכירים אותי, אם מדובר במרדכה אני משוחד---"

אויש! שכחתי מיואלי, אולי גילו כבר מי זה. נעבור רגע לקול-פליי. "פאם פאם באדבאם!" דיקמן שר קול שני לליפא בכיף שלו. טוב, לא פספסתי. "שמוליק! צהריים טובים דובדבן שבדובדבנים, קצפת צמחית ועניבה יוקרתית במתנה ממאסטר פליי! איך בקפסולה? אתה בשיעור ב', כן? אה שיעור א', מה אתם לומדים בזמן חורף?"

יאוו איזה רעש! ליפא מְזמר (בעיבוד של דיקמן כמובן), חברי החדר של שמוליק האלמוני שרים בשלושה טונים זייפנים להחריד את "ואמנם האיש הזוכה" ועוברים מהר ל"בקש עבדך" של שלמה כהן כדי לשחד את יואלי, והוא מצידו מריע על ארוחות הצהריים שאכלו בישיבה שלו ו-"הוו דוליק התגעגעתי אליך, איך היה בקורונה, בידוד, עניינים?" אהה, אני צריך קצת שקט, מוסיקה בלי דיבורים.

נעבור לגיל ישראלוב בקול-חי-מיוזיק. הוו איזו הפתעה! השיר החדש של שמילי ואוהד. כמה זמן לא שמעתי אותו! (מאז השדרן הקודם, אבל שיהיה…) אולי אבקש שיקדישו לי שיר? רעיון מושלם, את המספר אני יודע בעל פה. (איך אפשר שלא?)

רגע, רציתי לשמוע את השיר החדש של מב"ד, נחזור לטוקר שניה. "נצא להפסקת פרסומות, וחוזרים מיד עם השיר החדש." נו, באמת! הפרומו של טוקר מתחיל להתנגן, "ריבון העולמים, מצאתי שתי מילים, שיהודים אומרים בכל מקום -- זמן א-וויר!"

לא, רק לא פרסומות. קול פליי, הנה אני מגיע! אבל מה עם קול-חי-מיוזיק? אולי הם שמים את הבקשה שלי עכשיו? אבל אולי שמוליק כבר ירד מהקו אצל דיקמן? ואולי כבר נגמרו הפרסומות בקול-חי? (טוב, לזה אין סיכוי.)

אחח, כמה קשה היא נאמנות משולשת…
  • 548
  • הטלפון האדום מצלצל, הוא רץ, נחפז, כמעט מחליק, בחוץ יורד גשם.

    "מה נשמע בִּנְיוּמִין?"

    ביבי לא עונה: "מי זה?" הוא שואל, מסתתר מהפלש שקופץ עלי, בורח מאביחי שרודף אחריו, מסמן 'נו נו נו' לבני.

    "אתה לא מזהה מותק?" ההוא שמעבר לקו לא מזדרז להזדהות, ביבי לא רגיל להיות מתוח, רק שלוש בפעמים בארבע שנים, כשיש בחירות.

    "נו באמת, אני הרי האפטרופוס החדש שלך, רציתי לערוך הכרות, קצרה" הקול קשיש וצרוד, ביבי מסלסל את חוט השפופרת שלא קיים. מתלבט מה לענות, הוא מתחיל לזהות.

    טופז לוק ועופר גולן מצילים אותו, כמו תמיד. "טראמפ" הם מסמנים עם השפתיים, הוא מהנהן, בטון מיניפולטיבי הוא שואל: "טראמפ?" הקשיש מהנהן לשלילה, שוכח שהוא אוחז בטלפון מיושן, ולא רואים אותו. "הרב ביידן" הוא אומר, מבלבל תארים.

    "אה, תודה" נתניהו מוצא מוצא דיפלומטי כתמיד- "יש לי פשוט ממתינה כרגע, כבר אני חוזר" והוא לוחץ, עובר לקול המוכר, הוולגרי "כן טראמפ, מה עניינים?". "פסדר" מפטיר טראמפ, נאנח ובגילוי לב חד פעמי מוסיף: "עבר עלי לילה קשה".

    "כן" נתניהו נוטף אמפטיה "אני רגיל לזה, שלוש פעמים עברתי את זה לאחרונה. אבל ת'ה יודע" הוא מוסיף בחוסר רגישות: "אבל אני-
    ניצחתי"...
    ב"ה.

    מחר יהיה יפה / תמר מור

    כמה פעמים אמרו לכם לא לשפוט ספר לפי הכריכה שלו?

    ובכן, מצאתי ספר שהכריכה שלו באמת מצדיקה את התוכן, או מייצגת אותו בכבוד, או מוכיחה שצדקנו בקניית הספר אפילו לפני שקראנו את הבפנוכו כי המוכר חסר הסבלנות נמצא היום ולא מהסס לנזוף במי שפותח את הספר בלי לקנות (אממ… הזמנו באינטרנט, אבל הבנתם את העיקרון). בקיצור, קבלו את "מחר יהיה יפה" מאת תמר מור.

    1. הכריכה (הדבר הראשון שרואים, אפילו לפני הכריכה האחורית המדוברת לאחרונה):

    הכריכה של "מחר יהיה יפה" הוא דבר שאם לא ראיתם, כדאי לכם לראות. ואם אין לכם את הספר, זו לא בעיה, כי המעצבת האלופה
    @michal b שיתפה את התהליך והתוצאה ממש כאן!

    אמנם הכריכה דומה יותר ל"ברכי ללא הפסקה" מאשר למשל לשני הספרים על ראובן ורחלי (שלושתם של תמר מור), אבל היא בהחלט מיועדת לנוער ומבוגרים.

    2. תמיהה שולית ולא חשובה וכנראה חסרת תשובה - אם יש לסופרת ספר בשם "מחר", למה השם של הספר הזה משלב בתוכו גם כן את המילה הזו?

    3. העלילה:

    מרכז העלילה, הנושא המרכזי, הפואנטה, המסר החוזר בשני חלקי הספר, או איך שתקראו לזה, הוא הנושא של התלות. התלות בדבר מוחשי או באדם כלשהו שיכולה לקרות גם אם אתה אדם שפוי ובעל שליטה עצמית, והשאלה איך, אם בכלל, אפשר לצאת מזה. אני לא יכולה לפרט יותר מדי מאימת הספוילרים, אבל זה נושא מרתק, שתדעו.

    העלילה לא רגילה, לא לעוסה, לא נדושה, ולא כזו שאפשר לנחש בתחילת הספר מה יקרה בסופו. לא תלאות שלום בית, ילדים, פרנסה וכו' וגם לא טרגדיות סוחטות טישואים ומייבשות שקי דמעות (בלי לזלזל חלילה בעלילות של אחרים, אבל יש פה משהו חדשני).

    שתי הזירות עוסקות בתיאורים של מציאויות (מציאות ברבים, כן?) הזויות, כולל כל הפרטים הקטנים כמיטב הדמיון של הסופרת. חצי ספר על עולם שמנסה להסתדר בלי קקאו, וחצי ספר על עולם של עוד 40 שנה, עם כל ההתקדמויות הטכנולוגיות, התעסוקתיות והסביבתיות.

    ארחיב ברשותכם על העלילה העתידנית (עוד 40 שנה) - עלילה מגניבה וכיפית לקריאה. המציאות מתוארת ממש בצבעים חיים וזוהרים לפרטי פרטים. העולם התפתח מבחינה טכנולוגית (הדפסות תלת מימד של מבנים תוך שעות ספורות והעיקר התרופה שמעוררת גנים רצסיביים שזה רעיון אדיר, אבל בהתחשב בסיפור לא הייתי הולכת על זה), מבחינה לימודית (בכל שנות הסמינר התלמידות לומדות לימודי קודש ואז בשאר היום מגמה נבחרת), מבחינת תעסוקה (עבודה בכל תחום מחייבת לימודים של כמה שנים ותעודה, ועל כן כל מי שלא עבר הכשרה לפני המהפך איבד את מקור פרנסתו) ועוד. מציאות שבמבט הגיוני נראית קרובה מתמיד, אבל כל כך רחוקה מהחיים שלנו כיום.

    4. ההתייחסות לקורונה:

    בשני הזמנים שבהם מתרחש הסיפור, הסופרת מתייחסת למשבר הקורונה ותוצאותיו. בתקופת ההווה, אחת הדמויות מעלה השערה שמורידים את כל השוקולד מהמדפים כיוון שהוא גורם לקורונה. מידע זה יכול לתת לנו רמז שהסיפור מתרחש אחרי שיימצא חיסון/תרופה לקורונה, או לחילופין אחרי שנגיע לחסינות עדר. הרי הבנות לומדות כרגיל בסמינר, והאנשים קונים כרגיל במכולת, בלי אזכור כלשהו של מסיכות. אולי מושפע מכך שהסופרת לא יכלה לדעת במהלך פרסום הסיפור מה יהיו ההתפתחויות של הקורונה עד שהספר בכללותו ייצא לאור.

    5. זמנים:

    כרגיל אצל הסופרת הזו, יש כמה זמנים וזירות במקביל. הווה - מירי ודבורי, תלמידות סמינר וחברות טובות. עתיד אחד - חנה. עתיד שני - אמה של חנה. אך בשונה מרוב הספרים שלה שבהם החלק של הזמן השני עוסק בהיסטוריה, כאן הזמן השני הוא עתיד.

    6. אופי הספר:

    בגדול הוא לא ספר מתח הכולל מרדפים אחרי פושעים, מרתפי אינקווזיציה, סוכני שב"כ וכיוצ"ב, אך עדיין הוא סוחף את הקורא לתוך העלילה. והראיה, שלא דילגתי לסוף הספר לפני הזמן כמו שאני נוהגת ברוב הספרים שאני קוראת (בושה וחרפה, אני יודעת…) פשוט כי לא רציתי לעצור את הקריאה באמצע.

    7.
    קצת התאכזבתי מכתיבת המפגש בין מירי לדבורי בסוף הספר. אמנם הכתיבה טובה ולא שמאלצית, אך כנראה שציפיתי ליותר אחרי האליפות שבה הסופרת כתבה את המפגש בין ראובן להוריו ב"ואם תמצאו". אבל סך הכל זה היה טוב.

    8.

    היה נראה שמרוב שהסופרת ניסתה לעמעם דברים כדי שלא נקשר ביניהם עד הסוף, ההקשרים שהקוראים היו צריכים לעשות היו קצת יותר מדי מוסתרים. זאת אומרת שהיה קשה לעקוב והייתי צריכה לקרוא פעם שניה בשביל ה"אההה" המבין של נפילת האסימון. אבל זה זניח.

    9. הערת תוכן:

    כשהשוטרים נכנסו למכולת שבה שהו מירי ודבורי, לקחו את כל הקקאו מהמדפים ושלחו הודעות לכל התושבים לזרוק את מוצרי הקקאו שלהם, נראה שהתושבים הקשיבו כמו ילדים ממושמעים ולא אזרחים מרדנים. לא מתוארת שום התנגדות להוראות הללו. בעיניי זה קצת מופרך לכתוב שהייתה משמעת קולקטיבית של כלל התושבים להוראות הממשלה. אני מדמיינת תגובות כמו: מה פתאום שנקשיב לממשלה הזו? הכל קונספירציות, הם לא מבינים כלום, לא צריך להקשיב לממשלה וכו'. למה אין התייחסות למפרי החוק שמכרו שוקולד ללא אישור? למכולות שמכרו שוקולד במסווה של ממתקי חרובים? הרי אנחנו רואים ממש בימים אלו את רמת ההקשבה להוראות משרדי הממשלה, הייתי מצפה שגם המצב המתואר בספר היה דומה.

    10. מסרים:

    הספר מלא בתובנות ומשאיר חומר למחשבה (זה דבר חיובי אצלי, אגב) כמו המושג של התרופה "רטורן" שמסמלת שכביכול תמיד יש דרך חזרה, וגרם לחנה ומשפחתה להחשיב פחות את הצעד שעשו מאשר אם הוא היה בוודאות אל-חזור, אף על פי שבסופו של דבר בסיפור וגם בחיים עצמם זה לא כך. וכן באופן כללי כל הקשור לאפילוטרן (של חנה) ולשוקולד (של דבורי) נותן הרבה חומר למחשבה.

    לסיכום, הספר מומלץ מומלץ מומלץ!


    לביקורת על הספר "עוד פנס ודי" לחצו כאן!
    פאנפיקשן, או בעברית - ספרות מעריצים, היא ספרות הנכתבת על ידי חובביה ומעריציה של יצירה מקורית כלשהי.
    היצירה המקורית נקראת פאנדום, והיצירה החובבנית (שהיא לאו דווקא חובבנית, יש ספרים שלמים כאלו) נקראת פאנפיק.

    יש פאנפיקים קצרים (הרוב), יש ארוכים. יש הקשורים בקשר הדוק עם יצירת המקור ויש כאלו שרק שואבים השראה.
    יש פאנפיקים במגוון רחב של ז'אנרים: אימה, שירה, דרמה, טרגדיה, פנטזיה, הומור, פרודיה כמו
    שרוליק הולמס של @הדוויג ועוד ועוד.
    יש פאנפיקים בצירי זמן שונים ביחס ליצירת המקור. יש המקדימים את עלילת המקור, יש המתרחשים בזמן העלילה ויש לאחריה.

    להרחבה ראו ספרות חובבים - המכלול

    אחרי כל זה -
    יש טוענים שפאנפיקשן זה פלגיאט - גניבה ספרותית וכן הפרה בוטה של זכויות יוצרים, ומנגד יש שמצדדים בעד התופעה.
    בינהם (אלו שמצדדים בעד!) גם יוצרים דוגמת גיי קיי רולינג, שעל יצירתה נכתבו המוני פאנפיקים (אחד אפילו על ילד חרדי בשם גולדשטיין )


    מה אתם חושבים?
    מותר לפרסם פאנפיק? אסור? זה גניבה ספרותית?
    ועזבו מותר אסור - הייתם כותבים פאנפיק להנאתכם או "לעולם לא!" ?
    זה סתם משהו לא אמין לא מקורי ולא נכון מקצועית? או שזה משהו מקסים ונפלא?

    יש מקום לפאנפיקשן בספרות החרדית?

    תגובות ל3 התהיות יתקבלו בברכה. (או בעצם 4, כולל הספוילר;))
    היות וזהו השיתוף הראשון שלי בקהלת הכתיבה,
    אשמח לקבל תגובות, הערות והארות.


    פרק א' :

    החדר היה אפוף בריחות של צבעים, כל הקירות מלאים בציורי דיוקן, על אזנו של מיכאל נח המכחול.
    "שב על הכיסא בנוחות" הפטיר בחלל.
    בני התיישב, ולצדו עמד בנו הקטן ותלה מבטו על יצירות הרקמה שנראו שם.
    "מה תרצו שאצייר?" שאל בחביבות.
    בעוד כשבועיים, תתקיים אי"ה שמחת בר המצווה לבני אריאל,
    רצון המשפחה בציור שיתנוסס בהזמנות שנדפיס עבורו" ביקש האבא.
    רעד קל חלף בידי מיכאל הצייר.
    הוא ניגש לקופסת המכחולים, שלף מתוכה אחת מהם, והחל במלאכתו
    הציור התקדם אט אט, והחל להיחרט פרצופו של אריאל על האיור.
    נותרו מתיחת קווים בודדים לסיום הציור.
    מיכאל טבל את המכחול בצבע השחור, אחז בו, והחל לצייר את התפילין היוקרתיות שנקנו לו ,
    הוא ניסה כמה שיותר להדמות אותם.
    מידי פעם הגיח באנחה קלה, כשידיו קופאות, והלב כמין נחמץ
    ושוב, חזר לציור, משרטט, מוסיף תו ומעטר.
    הציור הושלם.

    "יצירת פאר מיוחדת" אמר האבא "מרגש לראות את אריאל הקטן נחקק על גבי הציור עם תפיליו" הוסיף וסקר אותה מכל זווית.
    מיכאל הביט על האיור , פניו נעשו חיוורות ודמעה קטנה לחלחה לו על הלחי
    והחל מספר,
    "עוד מאז היותי קטן, חיבבתי את תחום הציור, הייתי יושב שעות ומאייר לעצמי, משרטט וצובע
    אך, לעולם לא חלמתי שאהיה אי פעם אומן מקצועי ומפורסם כל כך" אמר בנרגשות.

    * * *

    באחד מן הימים, כאשר סיימתי ציור שעבדתי עליו זמן רב, יצירה מקצועית ומדויקת של חומות ירושלים
    כל הרואים הרעיפו בי אין סוף תשבחות ומילים מעצימות, שנתנו בי להרגיש גאה בעצמי .
    כשסיימתי, הנחתי אותה בפינת השולחן .
    אחי הקטן יאיר, שהגיח מהחדר עם כוס משקה ביד, נשען אל גבי השולחן בעודו מביט בציור, ובהבזק של רגע, שפך את המשקה על גבי הציור המרהיב שלי .
    עמדתי כמוכה רעם, לא ידעתי את אשר על ליבי .
    "הרסת לי את הציור" זעקתי לעבר יאיר.
    "לא אוכל לסלוח לך" גערתי בו, כעסתי עליו מול כולם, והוספתי לו איזה דחיפה קלה
    והוא... לא אמר מילה.
    חלפו כמה ימים, לא הייתי מסוגל לסלוח לו, לא האמנתי איך הוא היה מסוגל להרוס במו ידיו יצירה שעמלתי עליה כה רבות
    לו רק היה מתבונן מעט, וזה לא היה קורה, חשבתי.

    מיכאל כחכח בגרונו, עצר לרגע, ופרץ בבכי
    לגם מכוס המים והמשיך...

    חולפים עוד מספר שבועות, ותאריך בר המצווה של יאיר אחי הקטן מתקרב...
    שבוע לפני כן, אני יושב בחדרי, מודד את העניבה שאלבש במיוחד ביום הבר מצווה
    לפתע, צלצול הטלפון קטע את השקט.

    המשך יבוא אי"ה
    א.
    הפלאפון מתעורר ובאדישות מצלצל את ברירת מחדל של נוקיה, וחצי מוח מזכיר לי שהייתי צריכה להחליף אותו לשיר נורמאלי כבר מזמן. אני מסתובבת, פותחת עין אחת ורואה שחפצי מתקשרת. ממלמלת מודה אני ונוטלת ידיים בחיפזון, אפילו לא מסתכלת מה השעה.
    "כן חפצי, דחוף?" שומעים על הקול שלי שאני ישנה עדיין, אני חושבת.
    "מנוחה, המורה בכיתה, כנסי מהר!"
    "מה? רגע, כיתה? שניה, אבל המחשב סגור! ונגמרה לו אתמול הבטריה!
    טוב, חפצי, תגידי לה שאני תיכף נכנסת, בסדר?"
    "אינבעיה, אבל שיהיה מהר..."
    שיהיה מהר.
    אני מסתכלת על עצמי. שיער פרוע, פיג'מה ורודה עם לבבות, וסימנים של כרית על המצח.
    מנסה להתעשת.
    דבר ראשון לאסוף את השיער ולהיכנס לכיתה. מחברת את המחשב לחשמל, שיטען קצת, ומקלידה את הקוד.
    מתחברת לזום, שמה קפוצ'ון ונכנסת בדיוק כשהמורה מקריאה את השם שלי. "בעיה באינטרנט המורה, את יודעת איך זה, לוקח לו זמן להתעורר בבוקר" אני צוחקת.
    היא מחייכת בחזרה, ואני נושמת. בוקר טוב עולם.
    נעלמת לשלוש דקות, מצחצחת שיניים ושופכת את המים לשרותים.
    עוד דקה לברכות השחר ואחת נוספת לארוחת בוקר מהירה, ואני חוזרת לשבת בשיעור, להציג שאני מקשיבה.
    תוך כדי מנסה לסדר את המחשבות, לסגור את מגירת החלומות ולהוציא את הדפדפת והעט מתוך מגדל פיזה הפרטי שלי. מתקתקת בעט במהירות של מתופף מקצועי, וכנראה ששכחתי להשתיק את הרמקול כי המורה מבררת בקול: "מאיפה הרעש הזה בנות? איך אפשר ללמוד בצורה כזאת?"
    בטח אפשר, אני עונה לעצמי בשקט, תמיד המורה מתקתקת ככה בשיעור. מכבה אותו מהר, שלא תאשים אותי בחוצפה, ועוברת להרקיד את האצבעות.
    פותחת סידור ומגלה בפעם החמישים, שלהתפלל בבית, בלי מורה שתוקעת בך מבטים, זה נחמד יותר מאשר להתפלל בכיתה.
    איזה כיף שלומדים בזום.
     תגובה אחרונה 
    היא מזיזה את השערות מהעיניים ומושכת את הרגליים לספה. עכשיו היא מותחת את חולצת הפיג'מה מעליהן, ככה נעים.
    "ברוכה הבאה למרחב ה-לכית-לשיעו-בווווקר טוווב ילדות חמודוווות! מההה שלוווומכן?
    5
    "גיייטיי"
    "אה?"
    "מה שלומי?"
    "אה? שקט. תני לישון."
    5
    אני בטוחההה שכבר התפללתאאאן, "
    5
    "בואוקר טוב התעורר! תי! מודהאה אני מיד אמר! תי! לא! הסתובב! תי! ולא! שיחק! תי! עד ש---משיב הרוח ומוריד הגשן ותם טל ומטר וברכה על פלי האדמה!
    5
    "ואכאאלתאאאן, "
    5
    "אייימאא! מה יש לאכול?"
    "שקט, ציבי! אמא בשיעור, תאכלי משהו קטן"
    "אבל נגמרו כל הדברים הקטנים!"
    "לא יכול להיות! תחפשי, ואל תפריעי לי. אני בועידה וכל רגע אני צריכה להשתיק בגללך, שקט עכשיו"
    איפה זה? איפה זה? אתמול יוסי אכל את כל החומים אבל היא ראתה שנשארו עוד הרבה לבנים בחבילה של השוקוצ'יפס. איפה זה? או. הנה עדשים.
    5
    "ועכשאאאאו, אתן מוכאאנות לשיעווווור הראשון שלנווווו, שיעווווור קריאההההה!!! "
    5
    ביד אחת היא דוחפת עוד שלושה עדשים לפה, וביד השניה מושכת את המחברת הסגולה מהילקוט.
    אמא קנתה לה ילקוט כי היא עלתה לכיתה א'. ואמא אמרה שאפילו שהיא היתה רק כמה ימים בכיתה א' זה נקרא. וגם שזה חשוב שיהיה לה ילקוט, כמו שיש לכל ילדה שעולה לכיתה א'. וגם בגלל שזה מאד חשוב שהיא תלמד יפה את כל האותיות.
    5
    "אתן זוכרות ילדוואווות, שבשיעור הקודאאם למדנו על האות למד?
    לאאאמעעעד!
    אתן זוכרות?"
    לא. היא לא זוכרת.
    אתמול הם בכלל למדו איך כותבים את ת. בכלל לא למדו על שום למד. אולי החליפו לה שם?
    5
    אולי במחברת היא תראה שכן למדו את הלמד?
    לא. תפוח זה מתחיל בת'. וגם תלבושת. ותנור.
    5
    אז היום נלמד, איך כותבים את הלמד היפה הזווו!"
    5
    איפה הטלפון של הבית? היא תתקשר לאבא ותשאל אותו.
    "למד זה כמו משולש מותק. כמו משולש הפוך. אבל בלי צד אחד. את הצד שלו לקחו ושמו לו עוד קו כמו קרן על הראש. כמו הקרן של ושתי, טוב בובה?
    "טוב"
    "יופי. ואם את צריכה עוד עזרה אז אולי גיטי תעזור לך, טוב?"
    "טוב"
    "את תצליחי?"
    "כן"
    בטח שהיא תצליח. מה הבעיה?
    גג של בית הוא משולש. ואז אם רוצים אותו הפוך, צריך לצייר שהשפיץ של הגג באדמה.
    ובלי צד אחד.
    הנה.
    יש לה מחק.
    אפשר למחוק את הלמעלה של המשולש.
    ומה אבא אמר? לעשות עוד קו, כמו קרן. לושתי היתה קרן מאד מגעילה. עם כל מיני פצעים שקרה לה. היא לא רוצה את הלמד שלה מגעילה. אז אולי היא תשים את זה כמו גבעול. באמצע. זה קצת דומה לאות שין שעל המזוזה של הבית, רק לא מחובר. יופי.
    5
    אז ניקח עיפרווון, וניזכר ביחד. סיפרנו שללמד יש גאאאאג, וארובה למעלההה, על הגג, וגם רגל עקומההההה
    5
    יופי!
    כן! יש לה גג, הפוך, כמו שאבא אמר, וארובה למעלה, באמצע, ועוד מה?רגע.
    5
    "נכון ילדווות?"
    4
    "וארובה למעלה, על הגג, וגם רגל עקומההה, נכון ילדווות?"
    כן. עוד רגל עקומה. שתי רגליים עקומות. אחת לימין ואחת לשמאל.

    "יופי ילדות! עכשאאאאו כל ילדהההה, פותחת את המחבראאאת, ומכינה שלוש שורות.
    אתן זוכרות איך אנחנו מסמנות את השורוווות? אייייקס, איייקס, עיגוווול.
    וכל ילדההה, כותבת חמש לאאמדייים בכל שורהההה!
    טוווב?
    כל הכבוווד לילדות החרוצווות! בעזרת השאאאם, כשנחזור לבית הספאאר, אני אסתכל בכווול המחברות היפות שלכן, ואני בטוחהה! שאני מאוווד מאווד אשמח, לראות איך כתבתן את כל האותיות היפות שלמדנוווו!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה