קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
"קבלו במחיאות כפיים סוערות את נשיאי פרסי הקורונה- קוביד 19 לבמה!" צווח המנחה לתוך המיקרופון, קרוב כל כך שיכולתי לשמוע את דפיקות ליבו. הקהל נעמד על רגליו וזרק לאוויר מסיכות לאות הזדהות. "קבלו את בוקסי שלייפר!!!" הלב שלי נרעד, זה בעצם אני, ואני אמור לגשת לבמה. ברגליים רועדות ולב מפרפר עליתי את המדרגות לבמה. אורות הזרקורים הופנו אל פניי, ומכונת עשן החלה מעשנת לידי. החנקתי שיעול.

המנחה עמד לידי, בידו בקבוק שמפניה. "אז אתה, בוקסי. מקבל מאיתנו, נבחרת מדינת ישראל את התואר..." הקהל השתתק באחת, מותיר למנחה לעשות את עבודתו ולמתוח אותי כהוגן. "ממציא התעסוקות הגדול של הקורונה!" מחיאות כפיים סוערות נשמעו בקהל. ראשי הסתחרר לרגע, וואו. איזה כבוד. המנחה הושיט לי יד ללחיצה, השבתי לו בפיזור דעת.

זה אני, בוקסי מרמת גברון. שעומד על הבמה המכובדת הזאת, ומקבל תואר יוקרתי שכזה. אבא בטח מתרווח על מקומו בנחת.

המנחה פתח את בקבוק השמפניה ורסיסי אלכוג'ל נורו על הבמה, מחטאים את כולנו.

"בוקסי יקר. קבל מאיתנו פרס זה שמגיע לך ביושר. תמשיך בדרכך לספק לכולנו תעסוקה מוצלחת. תודה לך!" הוא העביר לידי מבחנה דקיקה, 'משמרת קוביד-19' נכתב עליה בארטליין שחור. פי נפער וידיי החלו שוב לרטוט, הקורונה בעצמה שוכנת לבטח בתוך המבחנה הזאת. אני יודע להעריך פרסים יקרי ערך, זה מדהים.

ירדתי לאט את המדרגות, סומק צבוע על לחיי. המוני מצלמות הבזיקו מולי לפתע, וכמה רמקולים נדחסו לפי. אבא הגיע אליי עם דמעות בעיניים והעניק לי חיבוק ענק. הוא הזיז את הצלמים לצד והורה להם לעמוד בתור מסודר.

"טוב אהה" הצלם הראשון התגמגם. "איך הגעת לתואר הנחשק הזה? הרבה היו רוצים ולא בדיוק הצליחו". הוא סידר את העניבה, ידיי החלו לגרד. "טוב תשמע, זה קרה בלי ששמתי ל---" אבא נדחס מול המצלמה, "הרבה עבודה. הרבה מאמץ. כמובן שדחפנו אותו כל הזמן שימשיך ליצור תעסוקות הולמות, אבל הוא בעיקר, בני בוקסי, עבד קשה והזיע המון". אני באמת מזיע המון, בפרט כשכל כך הרבה מצלמות עליי.

הצלם השני נעמד מולינו, יהיר ובטוח בעצמו. "אז אילו תעסוקות סיפקת לעצמך בתקופת הקורונה?"

קולי רעד, " דבר ראשון, שראיתי את המצב, קראתי. אחרי שגמרתי לקרוא וממש גירדתי את הקירות. התחלתי לחפש שגיאות בספרים. ואז כשספרתי את העמודים של הספרים, ראיתי מלא טעויות במיספור. זה היה פשוט נורא. יצאתי במחאה חברתית נגד המיספור השגוי בספרים, והגעתי ל... פה". אבא הביט בי בגאווה וליטף את צווארי.

"שמעתי היה לך גם בגל השני איזה עסק עם חשבונות מייל. מה קרה שם?" השלישי הגיע עם שיעורי בית. "טוב, זה כבר היה סיפור אחר", הביטחון עצמי שלי חזר אלי אט-אט. "ראיתי שאני אוהב למלאות פרטים טכנים. אז התחלתי כתחביב לפתוח חשבונות מייל". עיניו של הצלם אורו, "ומה הכייף בזה בעצם?"

"אוי נו, להמציא סיסמאות, שמות חדשים, להחליף עיצוב לתיבת מייל. זה הכייף של החיים. הרגשתי כמו בחדר בריחה". צלם אחד מסוף התור אותת לאבי כי הראיון ארוך מידי. אבי הדף את הצלם התורן והתיר לכמה סקרנים ללחוץ את ידי. שיעול נשמע מאחוריי, הסתובבתי אינסטינקטיבית, כולם צחקו, ואחד הפריח 'מזל טוב' למשתעל הסמוק.

"אפשר לשאול משו?" שאל צלם אחד אמיץ. "מה זה המבחנה הזו שקיבלת בתור פרס?" ההמולה שסביבי הביטה עליו בתימהון, גם אני. פלטתי מייד, "זה הקורונה בעצמה! משומרת!" הקהל סביבי הנהן בראשו והחרה אחרי, "זה מתגלגל בשוק השחור במיליונים". "זה עומד להיות בעל ערך הסטורי". הפלאשים המשיכו להפליש עליי, וחולצתי הרטובה עוד משמפניית האלכוג'ל החלה להציק לי. הבהבתי לאבא שנגמר לי הכח.

יצאנו אני ואבא, מפלסים לנו דרך בין הקהל האוהד. עצרנו ליד הרכב, נושמים אוויר צלול וטהור. אבא הוציא סיגריה, "נו, מה אתה אומר?" הבטתי על המבחנה שביידי. "אבא?" שאלתי נדהם, "תראה! יש פה סדק! הקורונה ברחה!" אבא בחן את המבחנה בעיון, פניו החווירו. "בן. הקורונה חוזרת. היא חוזרת בגדול" הוא לאט בשקט. הרמנו את העיניים לכיוון האצטדיון הענק, מאות אלפים נמצאים שם וחשופים לנגיף.

כאילו בתאום פתחנו את דלתות הרכב ויצאנו בדהירה מהירה למדבר. אמרו פעם שהקורונה מתה בחום.
קטע שכתבתי אותו בקיץ באזור החופש הגדול. (לכן הפתיח שלו לא רלוונטי לעכשיו)
הוא עבר אינספור שינויים ותיקונים ועדיין משהו פה מרגיש לי לא שלם.
אשמח להערות והארות וחוות דעת מקצועיות :)


את קייטנות החופש הגדול עדיין מתלבטים אם לסגור, אבל מחנה הקיץ של הכנסת ה126 כבר פועל במלוא העוצמה.

אמנם הם די מקפידים שם על הכללים, והם מחולקים קבוצות קבוצות כדי לא להדבק חלילה. אבל התוכניות האיכותיות, ההצגות החגיגיות הכל נשאר ברמה הגבוהה ביותר.

חלוקת הקבוצות בוצעה באופן הבא:

הקבוצה הראשונה והחשובה מכולם היא איך לא משרד הבריאות. משרד שאך לפני כשנה בקושי הכרנו את שמו. ואם כן סביר להניח שהיה זה בטיפת חלב. כיום השם שלו מככב בראשי העיתונים וכל עיתון שמכבד את עצמו יצטט את דבריו של אחד מבכירי המשרד לפחות פעם ביום. יש בתוכו גורמים שונים ואת חלקם הגדול אנו כבר מכירים בעל פה. גם את הפסימים מנבאי נבואות הזעם השחורות וגם את האופטימים יותר מפזמי המנגינות המתונות. עמדת משרד הבריאות היא: הבריאות לפני הכל. שיקרוס הכל מסביב, העיקר שנשאר בריאים וחזקים.

הקבוצה השניה, קבוצה פופלרית שאת שמה אנחנו שומעים לא פחות היא משרד האוצר, הקבוצה עם ההילה היוקרתית. מידי פעם הם משגרים להמון העם מתנות קטנות בדמות מענקים, תקציבים לפה ושם. ובעיקר דואגים לכלכלה ולעתיד המדינה ביום שאחרי הקורונה. גם שם יש נביאי זעם שמזהירים חמורות מפני קריסה כלכלית של המשק והעסקים. העמדה שלהם היא: שימשיכו אנשים להדבק ולהדביק העיקר שנשאר עם כלכלה חזקה.

הקבוצה השלישית היא: קבינט הקורונה. קבוצה חשובה במיוחד שנבחרה כדי לפעול ולסייע במשבר הנוכחי. הקבוצה מושפעת עד מאוד ממחאות והפגנות שמארגנים האזרחים. הם יכולים להחליט דבר אחד ויום לאחר מכן להצהיר דבר אחר. לא מפריע להם גם לבטל כלאחר יד החלטות שהחליטו משרד הבריאות או האוצר. לשם כך הרי הקימו אותם. להתמודד עם משבר הקורונה. והם עושים זאת בצורה הטובה ביותר. העמדה שלהם: מי שצועק חזק יותר נשמע אותו יותר.

קבוצה רביעית: האופוזציה. החלק המעניין באמת בכל המחנה. אנשים קשוחים וקשי יום, עם המשכורות העלובות ביותר בכנסת. התפקיד שלהם זה לקרוא תגר. כל מה שעושה אחת משלושת הקבוצות הראשונות תמיד יהיה להם מה לומר, וזה אף פעם לא יהיה משהו חיובי במיוחד. מידי פעם הם עורכים ביניהם ישיבות חפוזות ומחליטים במי להתמקד הפעם. בגדול, חוץ מלקרוא פה ושם למרד אזרחי ולהתפטרויות של אי מי אין להם שום תפקיד משמעותי. העמדה שלהם: אין כוחינו אלא בפינו.

קבוצה חמישית: שאר חברי הקואליציה שלא חברים באף אחת מן הקבוצות הקודמות. גם שם משתדל כל אחד לתרום את חלקו כפי יכלתו, אם בעיצות או בדעות למיניהן, ואם בראיונות לציבור ושליחת מסרים לכלל האוכלוסייה. כל אחד מהם חש את הדאגה והאחריות לציבור ומנסה בדרכו הייחודית לעזור ולסייע. העמדה שלהם: במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

קבוצה שישית- וזה בעצם מפעיל המחנה, אמן רב כשרון ובעל ניסיון וותק של שנים. הוא משמש בנוסף גם בתפקיד הלהטוטן, הקוסם, ושחקן ראשי בהצגות. הוא זה שכל אזרחי מדינת ישראל ממתינים בנשימה עצורה לנאומיו וחרדים למוצא פיו והגבלותיו. אמנם יש לו רבים שמתקנאים בו וקוראים תדיר להתפטרותו אך הוא רק מביט עליהם כמו על זבוב טורדני ,מעיף אותם במחי יד, ובקור רוח ממשיך אל התוכנית הבאה. אכן רב כשרון כבר אמרנו, הרי לא לחינם הוא מצליח לנהל מחנה שכזה.
הרבה יותר מפחות | ביקורת ספרות - פחות או יותר - דבורי רנד.

עריכה: מכיל ספולרים? לא יודעת. לא נראה לי. מכיל תהליכים.

איך אפשר לומר על פחות או יותר שהוא מושלם? אז כנראה שאי אפשר, אבל הוא מתקרב לשם. כמעט ונוגע.
ספר שיכול להימכר כמדריך להנחיית הורים. וכמדריך להתמודדות עם הילדים אל מול אביהם, שחי בנפרד.

הסיפור הוא על מנוחי, שהיא פחות או יותר. מתחילה בפחות, גומרת ביותר. או יותר נכון, הספר הוא מנוחי, מנוחי היא הספר, הספר הוא פחות או יותר שזה מנוחי שהיא פחות או יותר שהיא הספר.

פא"י מדמם אימהות. הוא כואב מדי, פצע של אמא, שלא יכול להבריא, מנסה להגליד.
תחילתו קרע, סופו השלמה, כל כולו אהבה.

מנוחי, היא אמא לשניים, שמופרדת מילדיה בצורה לא סימפטית בכלל ואפשר לומר אכזרית. ילדיה גדלים עם אבא שלהם, ה X של מנוחי, אבל מנוחי עדיין אמא. מנוחי היא אמא יותר.

חוץ ממנוחי, יש בספר את חמותה של מנוחי, שהיא פחות.

את גיסתה, יעל, והיא פחות או יותר, (פלוס מינוס משתווה בעצם לכלום, לחסר).

יש את פרידה, חברה של מנוחי, שמתנהגת לפעמים כמו המנטורית שלה ושתלטנית בצורה מעצבנת. אבל גם אכפתית מאוד. היא מתחילה את הספר ביותר וגומרת בפחות. או אולי בפחות ואז ביותר? שכל קורא יכריע איזו פרידה עדיפה.

את אסתי, חברה נוספת, רווקה, כל כולה פחות שהוא יותר.

יש את X (מתברר שקוראים לו אבינועם בסוף הספר, למה זה היה נחוץ?) שהוא פחות, כל כך פחות.

פגשנו את בלומי, הבוסית של מנוחי, שהיא חלקה ביותר.

את אמא של מנוחי, שהיא הרבה יותר מיותר. היא אמא שהיא השראה בספר כל כך אמהי.

והעיקר, אהבנו את אורי ושירי, שירי, הכי יותר שיש. ואורי, קרבן, וקרוע יותר.


מיקוד -
בספר יש מינימום דמויות. ובנוי מעלילה אחת. הוא מתמקד במנוחי בלבד. לא עובר מקום. אין שם דבר מיותר וזה מדהים. קצת הפריע לי חוסר פרטים בסיסים, כמו איפה מנוחי גרה? מילה שתיים איך קרה השידוך המוזר. המשפחה שלה, מי הם. מה הרקע. אמנם זו הייתה המטרה נראה לי, הסיפור ותו לא, אבל הרגיש לי מדי.

איפיון -
מדויק. מדויק. מדויק. בצורה מעוררת השתאות.
לדוגמא: ההתפטרות של מנוחי מהעבודה בארכיון. כשקראתי את זה, רציתי לצרוח לה, למה את עושה את זה? את לא מבינה שזה צעד מטופש ופזיז? אבל היא, מנוחי שכמותה, עשתה בדיוק את מה שמתאים למנוחי. בלי התחשבות בקוראים.

משפטים שאהבתי -
- ואם יש לו מצפון, הוא חסר ריח.
- אהבה מגיעה בלי תנאים, אבל לנחת יש תנאים אחרים.
- אני לא צמח ואת לא מלאך, אז תפסיקי להכות עלי, לקוות שאגדל ככה.


הדמות שאהבתי ביותר -
אמא של מנוחי, מעוררת השראה. באימהות שלה, באהבה שלה, בחוסר התנאים, בהיותה היא.


אז סיכמנו שהספר לא מושלם, והנה מה שהופך אותו לכזה. (the perfect is the enemy of the good):
- ריבוי ריבוי ריבוי הנקודות.
- ריבוי הווים. לדוגמא: ופיג'מות, ומברשת שיניים | סבלנות ואהבה ואמהות לא מתה.
- הסוף הטוב מדי. אמנם שמחתי בו. אבל גם התאכזבתי ממנו. ציפיתי לו, ורציתי להתאכזב.

ומה הופך אותו ליותר:
- השתיקה של מנוחי, למול הילדים, בשבילם. לא מדברת עליהם. עוזרת לילדים להסתדר איתם. שותקת. כל כך שותקת. יותר.
- ההשלמה של מנוחי. אל מול גזרתו ורצונו יתברך. כל כך כל כך יפה.
- האימהות, היצירתיות של מנוחי. הגישה המיוחדת שלה לילדים.


אז תודה לך דבורי. על הספר המקסים הזה ולא רק עליו. את מהווה השראה, הספר מהווה השראה, את רף. הספר הוא רף. תודה.
ב"ה.

הסוכה ריקה, כל כך ריקה. הסוכה שלנו, זו שתמיד צפופה, מלאה באורחים, כעת ריקה. אנחנו קצת נהנים מהעובדה שלא צריך לחשוב פעמיים לפני שקמים, שהכיסא יכול להימשך אחורה בלי להיתקע בכיסא אחר, בדופן הסוכה או במישהו שהחליט לקום גם הוא באותו רגע. אך עדיין, משהו חסר. אנחנו מקפידים על ונשמרתם ולהבדיל על החוק, אבל עם כל השמחה של מצוה, יש קצת עצב.

מילות הקידוש מהדהדות בסוכה הפתאום גדולה כל כך, ומתוך השקט שאחרי הברכה, אנחנו שומעים קול רם מהסוכה של השכנים. קול מוכר מאוד. והוא לא שייך למתגוררים בבית השכנים המדוברים. הייתכן?

האסימון נופל ברגע. הם מארחים. יש להם אורחים. אורחים הגיעו אליהם. אותם שכנים שחושבים שהחובה לחבוש מסיכה חלה על כל העולם חוץ מהם, ברור שהם גם יעברו על החוק שאוסר לארח ולהתארח. כמה צפוי, כמה מרתיח.

אנחנו עם המשפחה הגרעינית, למרות שאנחנו לא מאושרים מזה, כי זה מה שצריך לעשות. ולהם יש אורחים.

אם הייתי גיבורת ספר, ידיי היו רועדות והייתי מאדימה ומחווירה חליפות. אבל היות ואני לא, אני שותקת.


***
מִתּוֹךְ דְּאָגָה וְאַחְרָיוּת, חֲפֵצִים לְהַמְשִׁיךְ וּלְהִתְבַּגֵּר

הִתְקַבְּלָה הַהַחְלָטָה הַקָּשָׁה, לְהִתְבּוֹדֵד וּלְהִסְתַּגֵּר

נֶחְפַּזְנוּ לַטֵּלֵפוֹן וְהִתְקַשַּׁרְנוּ לְמַכָּרֵינוּ הָאֲהוּבִים

הוֹדַעְנוּ נֶחְרָצוֹת, זֶהוּ, תַּמּוּ בִּקּוּרִים וְסִבּוּבִים

נִתָּן לְהִתְקַשֵּׁר, לְזַמְזֵם, לְסַפֵּר חֲוָיוֹת מֵהָעוֹלָם

אָנוּ נִסְתַּפֵּק בְּבֵיתֵנוּ הַקָּט, עַד שֶׁהַמִּגּוּר יֻשְׁלַם

בַּשָּׁבוּעוֹת הָרִאשׁוֹנִים, הַטֵּלֵפוֹן לֹא פָּסַק מִלְּצַלְצֵל

בַּחֲלוֹף הַזְּמַן וְהִתְאָרְכוּתוֹ הֵחֵלּוּ אַט אַט לְהִתְעַצֵּל

בַּתְּחִלָּה, נִסִּינוּ לְשַׁמֵּר שִׁגְרַת יוֹם, תַּכְלִית וְכֹשֶׁר

סָבַרְנוּ, מוּטָב נִשָּׁמֵר קְצָת כָּעֵת וְכָךְ נִחְיֶה וּבְאֹשֶׁר

בַּשִּׂיחָה עִם אֲחִי נוֹדַע לִי כִּי הוּא נִשְׁמַר אַךְ זוֹרֵם

גָּעַרְתִּי בּוֹ "חַיִּים זֶה לֹא מְשַׂחֵק", וְסִיַּמְנוּ בְּטוֹן צוֹרֵם

עִם הַזְּמַן, הִתְחַלְנוּ לִישֹׁן קְצָת יוֹתֵר, לָנוּחַ עַל הַסַּפָּה

הַשִּׁעֲמוּם וְהַדִּכְדּוּךְ הִתְחִילוּ לַעֲטֹף אוֹתָנוּ בְּהֲצָפָה

הֲלִיכָתֵנוּ הַמְּהִירָה הִתְקַצְּרָה וְהוּאֲטָה לִכְדֵי דִּדּוּי קָט,

חִנָּנִיּוּתֵינוּ עֻמְעֲמָה, מַחְשְׁבוֹתֵינוּ רֻדְּדוּ וְדִבּוּרֵנוּ שָׁקַט
ארבעתם נאספו, עומדים סביב למיטתי שקטים. קולות בכיים נדמו, רק דמעתם מתנצצת על לחיים.

אני יכול לראות אותם. מוזר לא? תמיד סיפרו לי שרואים בזווית של ריחוף, עכשיו אני רואה אותם מעמדת שכיבה, ולמרות שאני מכוסה עד מעל ראשי.

נראה לי זה בכלל חלום. הרגע האמתי עדיין לא הגיע.
לא, זה לא חלום. אומנם אני לא יכול לצבוט את עצמי, אבל ברור לי שהכול נגמר. כמה רציתי להמשיך, 'גיים אובר'. אחרי ככלות הכול הגיע.

עומדים שם בדממה, מבולבלים כהוגן. כנראה לא הכנתי אותי מספיק לרגע הזה. וגם אם כן, הם קטנים מידי, לא מבינים כלום שלוימי עדיין יבב, "אבא אבא", קולו מונטוני חבר רגישות, מנסה להעירני. נאיבי.
יאיר הגדול, השלים עם המצב, ניסה לקחת פיקוד, לגלות אחריות. "מהיום ה' מחליט עלינו" הוסיפה הקטנה.

איפה נעמי? איפה היא? הבטיחה ללכת איתי עד למוות. אותה כן הכנתי, היו לנו שיחות מפורטות על הרגע הזה, אז למה היא לא באה? שתיקח מפה את הילדים, זה לא בשבילי ולא בשבילם, השעה לא מתאימה.

הכל דממה, למי מחכים? מה הטקס.

נעמי נכנסת, סוף סוף.
היא לא בוכה, תכליתית כתמיד. נראית קצת עייפה, ברור, עבר עליה לילה סוחט ריגשית.

"מוישה קום!"

היא לא שפויה. מה לקום? יש חוקי טבע בבריאה הזו. יש זמנים שלא קמים בהם.
"קום! מאוחר". היא מתעקשת כבר שמונה וחצי. וחוזרים היום ללימודים.

אוף... כמה רציתי להמשיך לישון. זורק מעל ראשי את השמיכה. הייתי בטוח שהסגר ממשיך.
בהמשך לרעיון הזה

תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שטובי הכותבים, ויש כמה כאלה בקהילתנו, יכולים להרוויח ממנה של ביקורת מהשטח.

הרי תכני הקבוצה בכל מקרה פתוחים לציבור, אז הרעיון הוא פשוט למסד כאן קבוצה נפרדת של קהל כזה שחובב קריאה ומעוניין לתת פידבק.

למי שמעוניין להתפרנס מכתיבה - זה גם יכול להגביר משמעותית את רמת החשיפה.

וזה גם ייתן בוסט לכל נושא הביקורת ספרותית.


לא נראה לי שהנהלת האתר תקדיש פורום רק כדי לבדר את הציבור בא"אר.
אבל אם מדובר בקהילת כתיבה שמבקשת את זה למען קידום מקצועי של חבריה - זה כבר סיפור אחר.

בקיצור, אתם בעניין?
טאטע דיך צי דינען נאר <איפה הנוקיה הזה דחוף להחליף לו צלצול מה הוא מקשקש שם טאטע דיכצידוננו> מיט אמת כי את----

הלו? רק שניה,
<שולמית תעופי מפה זה הזמן שלי ללמוד ויש לי טלפון>

כן, סליחה, מי זה אמרת?

לברר?
< רגע, באיזה כיתה אנחנו כבר, י"ב?>

בטח אפשר, על מי? רותי וינוגרד, כן ממש נח לי עכשיו <לכל הרוחות מי זה רותי וינוגרד? עם הפוני או ההיא עם הצמה? >

וואי! רותי! ממש כיף לי לספר עליה, היא מיוחדת <חייבת להיזכר ,נו!, הצמה. אני כמעט בטוחה, אויש פספסתי מה היא שאלה>

איך היא נראית?, מממ, האמת שהמון זמן לא התראינו, ככה, אבל את יודעת מה? אני יכולה במקום זה לומר איך היא נשמעת.

כן, אוקי, היא אחת הבנות המדהימות, נחמדה, אדיבה, תמיד נעים לדבר איתה, את יודעת אפילו בועידות היא לא מאופסת, תמיד משתתפת בשיח, ממש.

וגם בלי ועידה, היא לא הסוג שמתעישה את המורה בשיעורים, אפילו לא במשעממים, מה?
< איך מתרגמים מתעישה? >

לא מתישה , מתעישה, כאילו, עושה 9, אז מה שרציתי לאמר זה שיש לה הרבה דרך ארץ, היא באמת טיפוס מדהים, המורות ממש מתלהבות עליה כי היא שילוב מעולה של איכות ושמחה, אפשר לשאול את המחנכת
< אוי! מי המחנכת השנה, נו מה השם שלה, רק שלא תשאל >

סגנון אופי? <מח מח תקדח יותר מהר>

חלקה וזורמת. כייפית, מדברת עם כולן, לא איזה מנתקת, סליחה, מנותקת, כן, בדיוק כזה סוג, אבל לא איזה בת מידי כוכבית, לא רועשת פול 6 וממש לא איזה 4, באמצע כזה,

נוטה לעדינות, גם מענטשית, את יודעת לא מהמחמשות, ההיא שתוקעת אותך בהמתנה באמצע דיבור,

הקבצות,
<היא מתכוונת לאלו שהיו לנו פעם באנגלית? >

לא מעודכנת כי כל אחת נכנסת להקבצה שהיא רוצה בתפריט, אבל היא בקפסולה בכיתה הקטנה, אומרים שזה ענין של רמות,
< מה היא מקשקשת על לקויות למידה, מה >

קפסולה קטנה זה בעיות למידה? לא מה שידוע לי, לא אצלינו, אצלינו יש מערכת תוכן אחרת. אבל היא אחת החכמות יש לה קליטה מעולה, ממש.

לבושה תקנון? מה זה נקרא? <
אצלינו כולם פיז'מות נראה לי לא היה על זה נושא בצ'אט עדין>,

כולן כאילו חולצות בית כזה, אורך חצאית? ארוכה, בטח ארוכה, וגרבי קרסו-- , הלו? אני אומ- אני לא שומעת טוב, הלו? הקו קטוע לי קצת

קו של משפחה שאלת? יש להם הרבה יותר מקו אחד, ברור, לכל ילד קו אחר, ככה זה בלמיד- מה? אויש ממש קטוע, הלו?

- - - - - - -


< הי, התנתק לה, מעולה, חסך לי, יש!, כשאין קליטה זה ממש ימות המשיח >
אני אוהבת לכתוב.
מי לא אוהב לכתוב? (כלומר, לפחות מאלה שבפורום דכאן...)
אבל לא רק לכתוב אני אוהבת. לפעמים אני אוהבת לשלב עם הכתיבה שלי אומנויות נוספות.
צילום, למשל.
לצערי אין לי מצלמה מקצועית, אז התמונות שאני מצלמת לא מגיעות לרמה של הצלמים האומנותיים, אבל לפעמים באות תוכנות הגרפיקה לעזרתי, ואז משתפרות התמונות.
באתגר הנוכחי שלנו ננסה לשלב ידיים בין אומנות הכתיבה לבין אומנויות אחרות.
שתי אפשרויות עומדות בפנינו:
1. התבוננות בתמונות המצורפות (שאני הקטנה צילמתי) וכתיבת סיפור או שיר בהשראתן.
2. שילוב אומנויות עצמי: לכתוב סיפור שמלווה בתמונה או בציור שהכותב יצר. לאפשרות זו יש תת-אפשרות - והיא שילוב ידיים עם אומן מהתחום השני - היוצר מהפורום הזה יכתוב סיפור או שיר, והיוצר מהתחום השני יאייר או יצלם תמונה שתוכל להתלוות אליו בהידוק ידיים.

האתגר יינעל בע"ה ביום רביעי שבעוד שבועיים, יומיים אחרי היום הקדוש, בשעת שקיעת היום בדיוק (18:29).
כאן נמצא הנספח המדובר תמיד. מוזמנים להגיב ולדון ולהביע את דעתכם בחופשיות וברגישות.
הַכֹּל יְקֻשַּׁט מַסֵּכוֹת מַסֵּכוֹת
קְשׁוּרוֹת זוֹ לָזוֹ בְּסֶרֶט,
כְּמוֹ דִּגְלֵי נִצָּחוֹן תַּעֲטֵרְנָה הָעִיר
מַקִּיפוֹת אֶת כֻּלָּהּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
הֶהָמוֹן הַחוֹגֵג יִפְרֹץ בְּמָחוֹל
יָד אֶל יָד וּדְמָעוֹת בְּעֵינַיִם,
וּבְקוֹל תּוֹדָה יִתְנַגֵּן שִׁיר הַלֵּל
אֶל הָאֵ-ל הַיּוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם

פִּזְמוֹן:
וְכָרוּז יַעֲבֹר בָּרְחוֹבוֹת
וְיַזְמִין אֲנָשִׁים בְּחֶדְוָה:
בּוֹאוּ כֻּלְּכֶם, נוּ, בּוֹאוּ לִרְקֹד,
צְאוּ, הֲקוֹרוֹנָה עָזְבָה!

עֶרְכּוֹת הַבְּדִיקָה יְחֻלְּקוּ לְכֻלָּם,
שֶׁיִּהְיֶה לְגַל עֵד, זִכָּרוֹן,
וּכְפָפוֹת לְבָנוֹת וּשְׁקוּפוֹת וּכְחֻלּוֹת
יַהַפְכוּ כָּל אַחַת לְבָלוֹן
אַלְכּוֹגֵ'ל יִשַׁפֵךְ כְּמוֹ שַׁמְפַּנְיָה,
וְאִתּוֹ, מִכָּל לֵב, מוּעָקָה,
וּמֵדַלְיוֹת כָּבוֹד יְחֻלְּקוּ לְכָל מִי
שֶׁעָצַר שַׁרְשְׁרָאוֹת הַדְבָּקָה.

פִּזְמוֹן...

בְּלֵב הַכִּכָּר יַאַסְפוּ לָאַנְדַּרְטָה
נְיַר טוּאָלֵט, עֲרֵמוֹת.
וִילָדִים שְׁזוּפִים מֵהֶם בְּלַהַט יִבְנוּ
מִגְדָּל שֶׁל מֵאָה קוֹמוֹת
אָז יָבוֹאוּ אֶל סָבְתָא, כָּל הַנְּכָדִים
יַקִּיפוּ אוֹתָהּ בַּחִבּוּק,
וְסַבָּא יוֹשִׁיב אֶת כֻּלָּם עַל בִּרְכָּיו
עַל חֶשְׁבּוֹן כָּל יְמֵי הָרִחוּק

פִּזְמוֹן...

שִׁירִים יְנַגְּנוּ כָּל הַלַּיְלָה
וְאֶלֶף אַלְפֵי זִקּוּקִים,
וְחֹק חָדָשׁ שֶׁפֻּרְסַם בּוֹ בַּיּוֹם,
יִכָּנֵס אֶל סִפְרֵי הַחֻקִּים;
מֵעַתָּה, לְעוֹלָם, יֻגְבַּל הַמֶּרְחָק,
הַמֻּתָּר בֵּין אֲנָשִׁים,
וְחוֹבָה לְהַקְפִּיד שֶׁהוּא לֹא יַּחֲרֹג,
לֹא מֵעֵבֶר לְמֶטֶר תִּשְׁעִים.
מאת הניקית @לבי

הידעתם שעונת הגויאבות קצרה ביותר?
זמנה יוצא פחות או יותר בתקופת חג הסוכות.
ופעם בכל חצר (כמעט) גדל עץ כזה




בְּלִיל שֶׁל רֵיחוֹת

וְאוּלַי סְתָם

רוּחַ

רֵיחַ

שֶׁל סְתָיו

וּמַהוּ הַקֶּסֶם הַמָּתוֹק

הַכָּבֵד הַמִּתְגַּבֵּר

הַמִּשְׁתַּלֵּט

עַל רֵיחַ רַעֲנָן

שֶׁל אֲדָמָה

שֶׁל סְכָךְ

מְצַלְצֵל

כְּמוֹ פַּעֲמוֹן עַתִּיק

מַזְכִּיר פַּעֲמֵי ילדוֹת

מֵאֲחוֹרֵי הַסֻּכָּה

וְרֵיחַ עֵץ הַגּוּיָאבָה

מִתְעַרְבֵּל

בְּבִשְׁמִי הֶחָג

וְאַחַר כָּךְ בָּא הַיּוֹרֶה

וְרַגְלַיִם קְטַנּוֹת

מוֹעֲכוֹת בַּבֹּץ

אֶת הַפְּרִי שֶׁנָּשַׁר

מְפַזְּרוֹת אֶת נִיחוֹחַ

הָרֶסֶס

מַעֲלוֹת אֵת רֵיחוֹת

דּמעוֹת

זִכְרוֹן יַלְדוּתִי
[הפור נפל בסוף על פרקי אבות. בלי-נדר אכתוב בעקבותיהם את הסיפורים היומיים שלי בתקופה הקרובה. לומדת את הברטנורא, אולי גם אפנה לרש"י, ובעזרת ה' מקווה להתמיד ולהצליח...]

האל הגדול –

לרגע הוא נתקע. במשנהו המשיך.

הגיבור והנורא.

תפילתו זרמה מאותו רגע שני. כך גם המחשבות שליוו אותו לאחריה, כשצעד אל בית-הדין, אל מאה ועשרים ידידיו הדיינים.

הדין שבא אליהם הבוקר היה דומה לדינים אחרים שפסקו כבר בעבר. החליף מבטים עם היושבים בדין, הזכירו זה לזה את המתינות, הנהנו מול תלמידיהם המתלמדים בדין, והניחו עוד סייג לתורה.

"אבל מדוע פוסקים אתם כך?" בעל הדין היה איש גדל-גוף ומוצק-שרירים. אין לירא ממנו, הזכיר לעצמו.

"הלכה היא למשה מסיני." חתם הדיין שלידו בקול ברור.

"אנשים נעלים אתם," הזלזול והלעג נטפו מכל הברה שיצאה משפתיו הבשרניות, "פוסקים היטב בדין. חסים על העשירים ועל הרבנים, מוציאים לרעה את העניים עמי-הארצות. כמוני." ירק את המילה האחרונה אל מול פניהם.

הוא ניגב את הרוק מפניו. לא לירא, רק לא לירא מפניו.

"פוסקים אנו לפי הצדק." אמר, מתון-מתון. "אך לפנים משורת-הדין – ניתן לך כדי קצבת קיום של חודש אחד, ואז תוכל להחזיר לתובע את כספו טיפין-טיפין. וזכור, אין הכסף והעושר כל העולם. מידות ומוסר הם המתווים את חייו של האדם בעולם הזה לטובה."

"מידות," עוד יריקה, "מוסר," היריקה פגעה בידו הפעם, "מה הם בכלל? מוסר אנושי שקבעו אנשים שחושבים שהם נעלים מכולם."

עיניו של האיש המגודל שטו על פני כולם. לא מאה ועשרים הם היו כעת, אך תבונתם ותובנותיהם היו של מאה ועשרים שנות. שוב הם החליפו מבטים.

"משה קיבל תורה מסיני," הוא פתח בקול מדוד, "ומסרה ליהושע. ויהושע מסרה לזקנים, אלה שהאריכו ימים אחריו, ומסרו את תורתם לעלי ולשמואל. והם מסרוה לנו, לאנשי כנסת הגדולה.

"ובתורה שקיבלנו מסיני," עצר לרגע, חידד את עיניו לעומת אלה הריקות שמולו, "גם נכתבו המוסר והמידות. וכמו שנוהגים אנו לפי דיניה, כך נוהגים אנו לפי מוסריה."

"בי"ג נדרשה התורה," המשיך אותו חברו לצדו, "ובכללן גם המידות והמוסר שקיבלנו ממשה בסיני."

האיש גדול-הגוף השתתק, ושריריו רפו באחת. רוך קלוש, משהו מבניו של ישראל, ננסך בפניו בשעה שצעד לאחוריו, ראשו מורכן, אל היציאה מבית-הדין.

העשיר, שקם כשארנקו מצטלצל בידו, ופנה במרוצה אחריו, הוכיח בלחישותיו העדינות והמשכנעות את קיומה הנוסף של המידה הישראלית.

הוא נאנח ברווחה קלה, נשם עמוקות, ופנה אל הדין הבא. אל המוסָר הבא.
עד היום בחרתי שמות משפחה באקראיות לפי השם הראשון שעולה בראש ובלבד שלא יהיה סוריאליסטי או מוגחך, בנוסף: אני משתדל לדאוג לפרקטיקה של השם שיאפשר לקורא קריאה חלקה. שם קל להגייה וגם בידול בולט בין שמות המשפחה בסיפור. אבל הרגשתי לא מקצועי כי שם משפחה הוא סימן זיהוי מדי מרכזי באפיון הדמות מכדי לוותר עליו.
אין הכוונה לאפיון שם לפי מקצוע שנפוץ בספרות ילדים ונוער וכן בשמות עט: עשיר-זילבר; חזן-זינגר; סופר כלכלי-גרין וכיו"ב. אלא להבנה איזו תחושה ייצר השם קלופט אצל הקורא האם הוא מתיישב טוב על ליצן השכונה, ואם רוזנברג הוא שם נכון עבור שדכן חדל אישים.

אי אפשר להתחמק מעדתיות וסטריאוטיפים בהחלטה הזו: האם תעזו להציב את וינשטוק מאחורי דוכן מלפפונים? הדעה שלי שאם רוצים לשמור על תמונת מציאות אמינה, לא נכון לקדש מלחמה בסטריאוטיפ על-גבי במה שאין זה העיסוק שלה (למרות שאולי זו הדרך היחידה לנפץ סטריאוטיפים כאלה).

בסוף, היחס שלנו לשמות נוצר הרבה בגלל סטיגמות שטיפחנו במפגשים עם נשאי אותם שמות ואם בלום היה חרוץ הכיתה שלי - מובן שאזהה ניצוץ בעיניים של בלום בספר שאקרא, מה שהופך את משימת אפיון השמות לכמעט בלתי אפשרית.

האם אכן יש כאן פינה חשוכה שכדאי להאיר או שאחרי שתי עמודים השם מתלבש על הדמות והופך לחלק ממנה?
האמת, שהשנה תכננתי מסיבת פרידה. מאז פסח אני מתכננת אותה, מעצבת עיצובים, מכינה תוכניות, קונה בלונים, אופה עוגות. מדמיינת אורחים. הזמנתי גם כמה חברות, מה טוב שנתקעו בגלל הסגר ולא ראו אותי בכלימתי. כי המסיבה התבטלה.

בערב החג, הלכתי להביא את הנפרדים ממני. וככה ישבו להם על הספה בסלון עשר קילו, של חומר קריאה ופרסומות. התחלתי מהקל אל הכבד, ולבסוף, עם עודף כנות, ביטלתי את החגיגה. הופתעתי לטובה.

אמת נוספת, גם ביקורת לא תכננתי להעלות, רציתי לבדוק את עצמי במצב של סתימת פיות. אבל לסוף, כמו החור של הקומקום, (קרדיט @יעקב12..) החור שלי היה באיש את רעהו, ובמקום לכתוב כאן, כתבתי שם. הרמתי ידיים בשנית. החלטתי להיכנע.
יהיה כאן קצת ערבוב של מה שנאמר באא"ר, אני ואחרים, אז מתנצלת מראש על כפילויות.


קצת סקירה כללית:

אז מה יש לנו, יש לנו את בקהילה ומשפחה, ואת העיתונים המפלגתיים.

חשיפה:
בקהילה - 8.9% מהציבור. (לפי ויקי, פחות מהפלס, מממ)
משפחה - 24% מהציבור.
מבשר - 10.2% בעיתוני אמצע השבוע, ו-8.8% בסוף השבוע.
יתד - 24.1% בעיתוני אמצע השבוע ו-21% בסוף השבוע, ביום שלישי זוכה לחשיפה של 44.9%.
המודיע - 16.3% מהציבור החרדי בעיתוני אמצע השבוע ו-16.2% בסוף השבוע.
הדרך - ?

העיתונים המפלגתיים הינם שופר של מפלגה מסוימת בעוד שהעיתונים הלא מפלגתיים הם בעצם (הלואי..) לא שופר של אף אחד. מעבר לשלל הבעיות, הבעיה שלי בעיתונים המפלגתיים, היא שאין להם שום צורך להרשים. יש את הבייס, שיהיה מנוי גם אם בעל העיתון יברח למסצ'וסטס עם פרטי כרטיס האשראי של המנוים כולם, ובשביל מי שלא הבייס, אין טעם להשקיע. וככה קיבלנו את עיתון קטיפה.
מה שמעניין בקטיפה, זה שלכאורה, הצנזורה לא כזו קפדנית, והרבה יכול להסתנן לבפנים, לו מישהו רק ירצה, מה לעשות שלא נראה שיש כזה מישהו. הסיפורים בהמשכים שבו, מממ. לפעמים יש להם טובים יותר. הכתבות, גם כן. יש שם את נחמה פייגא, שהיא מעולה ממש, ואת יהודית, שכיף לקרוא אותה, ובזה מסתכם העניין, שאר הטורים היו מעניינים פעם, אבל אחרי כחמש פלוס שנים איתם, אולי הגיע הזמן להחליף.

מנגד, עומד לו עיתון בתוך, כמלגלג. מגזין נשים, ברמה, מביא סיטואציות כמו שצריך ולא מתחבא. הכותבות בו הן מהטובות ביותר. לתמר עבודי, אין מתחרים עדיין. וגם לא לכותבות הסיפורים שם. העורכת עומדת עם יד על הדופק, והתוצאה.. וכמו כן מגזין משפחה. יש מי שיש לו בעיה עם צדדים מסוימים של העיתון, ואיש באמונתו יחיה. לי אישית, אין בעיה עם צילומי בנות או איורי נשים. גם לא עם כתיבה פותחת כביכול, או משקפת מציאות בלשונם. אבל- אני לא אוהבת את החינוך מחדש שהעיתון מנסה להשריש. יש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שזה מה שמתאים לו, ויש מי שמצייר נשים, כי הוא חושב שהוא היחיד הצודק ברחבי העולם. ואני מעוניינת בעיתון, לא בחינוך מחדש וניסיון להשריש את החינוך הקלוקל שכביכול קיבלתי מהממסד. (תגידו, יתד עושה אותו דבר, אז לא, כי הוא אולי נדבק בחיידק השמרנות בתחרות התקופה בין המודיע והמבשר, והפלס שנדבק לו לזנב, אבל קל מאוד להתעלם ממאמרי המערכת ולקרוא את אריה זיסמן.)

בקהילה הינו שבועון שזוכה לחשיפה של כ-8.9% בציבור החרדי, מי הוא האחוז הזה? כנראה די חופף עם קוראי משפחה, קצת יותר שמאלה. בקהילה בעצם מנסה לתפוס מקום כמו משפחה, ואת אותו הציבור, הבעיה היא, שהוא לא סגור על עצמו, בעוד משפחה, יודעים בדיוק מי קהל היעד שלהם, מה הגבולות שלהם, (אפשר להסכים איתם או שלא, אבל הם קבועים מראש), לבקהילה אין ממש גבולות, לכאן או לכאן. עיתון הנשים שלהם, שמרן יותר מקטיפה, וקצת חסר לו מידע, מי הוא קהל היעד שלו.
המילה פורום למשל, תצונזר מהעיתון, מניסיון אישי. בעוד שגם בבתוך ואפילו בקטיפה, אין בעיה לכתוב את זה; לא יהיו שם איורי נשים, (לפחות לא במגזינים שאני קראתי), אפילו לא סקיצות.

המגזין ה"גברי", טוב בדרך כלל, אבל יכול להיות טוב יותר, יש להם שם כוחות, כמו יצחק פלדמן, ויעקב ריבלין, ועליהם הם שומרים מכל משמר. אבל חסרה להם קצת השקעה. כי כדי להפוך להיות קרובים איכשהו למשפחה, צריכים להשקיע, ולא מספיקים הכותבים שיש עליהם מונופול. גם הכותבים בין לבין, צריכים להיות כח.

המבשר והמודיע, לא ממש קראתי בחיי. אבל קראט הוא יחסית לקטיפה, עיתון מעניין. אבל על דוממים בעיקר. (ואגב, אם הקטיפה הגיעו לשלב, בו מגזין של חסידות גור לנשים, הוא טוב יותר משלהם, מצבם גרוע מאוד ;)
נשים, אסור שיהיה שם, וגברים, ברור שלא, הרי זה עיתון נשים. וככה קיבלנו כתבות על ספרים, וסיפורים אישים, מעניינים מאוד. וכתובים טוב. אבל מתעלמים מחלק גדול בחיים. (וככה קיבלנו ספר, בלי עולם גברי, ובו בעל שמוזכר פעמיים בכל הספר, וחברה אחת, שהיא ממלאת מקום. כמה נחמד.)


ולעיניינו, סוכות תשפ"א. סקירה כללית וקצרה, (מאוד. תודה מראש לכל מי שיתכבד להעלות משהו מפורט יותר.)
כמו שכתבתי למעלה, הופתעתי לטובה. אין אפס, מישהו כאן למד מפסח, השקיע ועבד קשה.

בקהילה -
המגזין היה מעניין, נגע בנושאים נפיצים. אממה, שעקף אותם בנונשלנטיות רבה. כך גם בכתבה על סאטמר, עקף את שורש המחלוקת ולמה הם נפרדו בכלל, ואותו הדבר בזילברמן, את מאמר הרב שך וכו'.
זילברמן, שוב פעם הכתבה המשותפת של בקהילה ומשפחה, רק חכו, מישהו בזילברמן החליט ליישר קו והלך על מתקפה.
הכתבה על העילויים העתידיים הייתה מביישת ממש. גם אותנו כקוראים וגם את המתראיינים, נעבעך.
יעקב ריבלין, היה מעולה, היסטורי יותר, מלא ידע, שהיה חדש לי אישית.
מוסף הסיפורים שלהם, כמו תמיד, מלא בשמות לא מוכרים, וחבל. אותי אישית לא גירה יותר מדי לפתוח. והאמת, גם לא ממש פתחתי. סיפור פה ושם.
עיתון הנשים שלהם היה יפה, דקיק ביחס למגזינים השונים, אבל לא בגלל התוכן, אלא בגלל הפרסומות שלא היו בו כמעט, מעניין למה. מבחינת עיצוב, הוא קצת מאחור, וחבל, זה מאוד משפיע על הקריאה. (מיסיס פרצמן, היה מרתק לקרוא אותך).

משפחה -
תכלס, ניסו, הביאו אישים מעניינים, ניסו ליצור ראיונות, אבל בסופו של היום, לא היה עמוס בדאטה שציפיתי שיהיה, אבל בסך הכללי, היה מושקע מאוד. עבודה טובה, הרבה ראיונות, ומקוריים. קצת מנסים לחרד כל מרואיין, אבל לא נורא, נסלח.
הם הביאו מגוון גדול של כתבות מכל תחום. לא התחברתי לעליהום כנגד הכתבה עם מנדלבליט, (שהודה, כמו שכתבתי בלא מעט מקומות ביותו יהודי בביתו ואדם בצאתו), אבל זה לא הפעם הראשונה, בו אדם שלא חרדי קיבל במה בעיתונות חרדית, ודי לזעקות השבר, עיתון נמצא כאן לא כדי לתת במות או לא לתת במות, אלא בשביל סקופים, וזה היה אמור להיות סקופ, חוץ מזה, שכמו ששירה בירה אמרה אם אני לא טועה, המראיין שכח את השאלות בבית, התחברתי, ולא רק לראיון עם מנדלבליט;
בתוך, היה מעניין, כתבות טובות. כמו תמיד, לא הורגשה שם חווית חג מדי. אבל היה מה לקרוא, והרבה.
מוסף הסיפורים שלהם, גם כן, כמו תמיד, עם סופרים פנימיים שלהם, לא מתחרה עם של יתד, אבל גם רחוק מאוד משל בקהילה. היה חסר שם את של קפלר, וחבל.

יתד -
קטיפה, ממש התעלה על עצמו, והפתיע בגדול. הוא היה מעניין, חגיגי, (במקום המסיבה שלי שלא הייתה) הביאו כתבות מעניינות אחת אחת. סיפור מדהים של מיה קינן. (המסר, אויש, המסר) העמוד הראשון היה בסביבות עמוד 30, ולא 52 כמו בתוך. ונראה היה שמישהו שם רצה להוכיח שהם מכניסים ציורי נשים, ודימה מניין.
מוסף הסיפורים שלהם, השמות הגדולים. גם כן היה טוב מבעבר, הסיפורים כולם היו מעניינים, והפצצה שולדר הניח...

כמה היילייטס:
הסיפור של אורית הראל במוסף של היתד.
הסיפור של מיה קינן במוסף של היתד.
זכות הדיבור בבתוך המשפחה.

ומשהו אחרון. בקריאה לכל הכותבים שכאן, די כבר עם ראיונות של "התורה של אשת...", וכל האלו. זה בושה לאינטליגנציה של הציבור. ועל אותו הגל, לא כל ראיון על סמינר, איש חינוך, בעיות הדור, חייב נציג מסמינר החדש. הוא סמינר מעולה, ומקסים, וכבודו במקומו מונח, אבל זה נהיה למוגזם, ולפעמים, גם ציפוי. אולי תצליחו להרשים אנשים חיצונים, (אולי...) אבל בטוח לא בוגרים ובוגרות. אז בואו נתנער מהשקרים האלו. די. ספרו לנו על אישה שמוכרת את חייה לתורה, ולא מקבלת כבוד כבר כל ימי חייה, או אישה שמוסרת למען הציבור ולא מוכרת בכל רחבי הארץ.
(על החתום, בוגרת שמעריכה מאוד את כל הצוות.)

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה