קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב"ה

צִלָּה בּוֹנָה סֻכַּת מַצִּיל

צִלָּה בּוֹנָה סֻכָּה
קַפְּסוּלָה יְרֻקָּה
עַל כֵּן הִיא עֲסוּקָה כָּלִיל.
וְאֵין זוֹ סְתָם סֻכָּה
קְרוֹבִים הִיא מַרְחִיקָה,
צִלָּה בּוֹנָה סֻכַּת מַצִּיל.

הִיא לֹא תִּשְׁכַּח לָשִׂים
קִשּׁוּט נָאֶה מַקְסִים:
שַׁרְשֶׁרֶת הַדְבָּקָה קְטוּעָה.
וּכְרָזָה שָם בַּכְּנִיסָה
אוֹרְחִים הִיא מְנִיסָה
(וְלֹא כִּי הִיא כָּזוֹ רָעָה.)

וּכְשֶׁצִּלָּה תֹּאמַר
הַבִּיטוּ, זֶה נִגְמַר!
נַבִּיט רַק אָנוּ, כֹּה-וָכֹה.
לֹא יָבוֹאוּ הַשְּׁכֵנִים,
לֹא יִהְיוּ כְּלָל מֻזְמָנִים,
הַשָּׁנָה צְפוּנִים הֵם בְּסֻכֹּה.

וְאָז מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ
יָצִיץ לוֹ וְיִזְרַח
כּוֹכַב זוֹהֵר, אָצִיל:
סֻכָּה בְּלִי אֻשְׁפִּיזִין,
סֻכָּה בְּלִי אִשְׁפּוּזִין,
צִלָּה בָּנְתָה סֻכַּת מַצִּיל!


שלומית בונה סוכת שלום
נעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר
קיימים 10 ביצועים נוספים לשיר זה



שלומית בונה סוכה
מוארת וירוקה
על כן היא עסוקה היום
ואין זו סתם סוכה
מוארת וירוקה -
שלומית בונה סוכת שלום

היא לא תשכח לשים
לולב והדסים
ענף של ערבה ירוק
רימון בתוך עליו
וכל פירות הסתיו
עם ריח בוסתנים רחוק

וכששלומית תאמר
הביטו, זה נגמר!
יקרה דבר נפלא פתאום:
יבואו השכנים
כולם בהמונים -
ולכולם יהיה מקום

ואז מתוך הסכך
יציץ לו ויזרח
כוכב בהיר כיהלום:
שלום סוכת פלאים
מה טוב ומה נעים -
שלומית בנתה סוכת שלום!
למן הרגע הראשון שראיתיו, ידעתי - הוא יהיה שלי.
זה יהיה האתרוג שיפאר את החג שלי. כאילו הוא נועד לי מששת ימי בראשית. יפה וצהוב, הדור ונאה.
הוא קרץ אליי, ואני בחנתי אותו מכל הכיוונים בחיבה הגובלת בהערצה. הרגשתי כאילו הוא לוחש לי "אני שלך. קנה אותי".

"כמה זה?"
"זה?" הסוחר הממולח נטל את האתרוג בידיו. בשעה שכזו הסוחר עושה עצמו כמתבונן בשיפולי האתרוג, אך למעשה הוא זורק הצצות לפניו של הלקוח. התמחור מתבצע לפי רמת הברק בעיניים. ניסיתי להסוות את ההתלהבות.
"250".
"אין לי עליי מזומן, אתם מקבלים אשראי?"
"לא"
"טוב אבוא פעם אחרת".

למחרת חזרתי לאותו דוכן. האתרוג שלי חיכה רק לי. הרגשתי היטב שהוא התגעגע אליי ביום שחלף.
בחנתי אותו שוב מקרוב רגע לפני הקניה. אבל לפתע גיליתי נקודה חומה. ספק בשליש העליון, ספק אם תרד באמצעות מכשיר הפלאים של המו"צים - מקל אוזניים.
"אז אתה לוקח רבינו?"
"אממ, יש לכם פה איזה מו"ץ?"
"הרב הלך רגע להתפלל, אמר שיחזור תוך רבע שעה".
"וכמה זמן עבר?"
"שעתיים".
"טוב, אבוא פעם אחרת".

יום אחרי יום חזרתי אליו. הוא נשאר שם. חיכה רק לי. לא בגד באמוני.
מדי יום ערסלתי אותו, החמאתי לו, שקעתי במראהו המרהיב, אבל תמיד בסוף קפצה הנקודה הכעורה, והחזרתי אותו לעריסתו הצהבהבה.

"אז אתה לוקח, רבינו?"
"עדיין מתלבט".
"טוב, אם אתה לא רוצה, יש לי פה עוד מישהו שהתעניין".
"באתרוג הזה? שלי?!"
"הוא עוד לא שלך. אבל אם אתה רוצה אותו, נעשה לך ב-230. יאללה לכבוד החג".
הנקודה החומה צעקה.
"לא יודע. אבוא מחר ואחליט".

אבל כשחזרתי למחרת הוא כבר לא היה שם.
האתרוג שלי.
הלך לאיש אחר.
איש שלא מכיר אותו בכלל. אולי לא ידע להעריך אותו.

"איפה האתרוג?" נזעקתי.
"יש לנו פה עוד הרבה" אמר הסוחר. "להראות לך?"
"אני לא מסוגל".
"יש לנו גם סגורים אם אתה רוצה".
"קבלה בידיי מאבות אבותיי" זקרתי אצבע, "אתרוג, פאה וגעפילטע פיש - לא קונים מקופסה".

"הופה, מצאתי לך אותו. התערבב פה בארגז של החזונישים", הפתיע המוכר, "זה זה נכון?"
"כן. זה ולא אחר". התרפקתי על האתרוג שלי. "כבר חשבתי שהלכת למישהו אחר", לחשתי לו.

"אז לארוז?"
נקודה חומה.
"אממ, אני אבוא פעם אחרת".
'איפה היינו ומה עשינו'

- פרויקט סיכום השנה -


שנת תש"פ מטפטפת את טיפותיה האחרונות.
זו הייתה שנה שתיזכר לעוד שנים רבות ללא ספק. שנה שחציה הראשונה התבוסס בביצת המשבר הפוליטי הארוך והקשה בתולדות המדינה, וחציה השנתי נאנק תחת משבר רפואי / כלכלי שעוד לא היה כמותו. בתווך זכינו גם לסיום הש"ס בדף היומי, לשנה ברוכה בגשמים, לשנה כמעט נטולת פיגועים, ולהרבה חסד והתחזקות רוחנית בעם ישראל.
גם פה, בקהילת הכתיבה, הייתה שנה עמוסה וגדושה בשלל רב של חומר איכותי; מאמרים, שיתופים, דיונים ואתגרים.
בחודש שבט השנה, הפורום כולו שינה את פניו ועבר מתיחת פנים עיצובית. כמות המנהלים של קהילת הכתיבה הכפילה את עצמה השנה, משניים לארבעה מנהלים. ובאופן כללי הקהילה התרחבה וגדלה, הן כמותית והן איכותית.
כפי שעשינו
בשנה שעברה, נניף ידינו בשנית לסכם את השנה. להיזכר ברגעים בולטים, ולארוז הכל היטב לפני שמעלים לבוידעם.


> מאמרים מקצועיים
נתחיל מהתוכן המקצועי. הנה מדגם מובחר של מאמרים איכותיים שעלו השנה בנושאי ספרות וכתיבה לסוגיה השונים:

> דיונים ספרותיים
לא מעט דיונים פוריים, מועילים ומחכימים, נידונו השנה בין חברי הקהילה:

> נקודות ציון
מכאן נעבור לסקירה מהירה של כמה נקודות ציון במשך השנה.

> אשכולות זכורים
והנה כמה אשכולות זכורים במיוחד:

> סיפורים בהמשכים
כמיטב המסורת, גם השנה התחילו להתפרסם כמה וכמה סיפורים בהמשכים בקהילת כתיבה מקצועית.
התחילו, כן. האם הם גם הסתיימו? אהמ, פחות.
אולי בשנה הבאה...
והנה הרשימה:

> שיתופים בולטים
וכעת נעיף מבט על השיתופים הבולטים של חברי הפורום מהשנה.
תשרי:
עיתוני החג תש"ף הראיון שלא תקראו @מוישה
סיפור מטריד בבין הזמנים @יוסף שחק
מכתב גלוי לאברך אחד @האגריד -בוצי פוליקמן
הכל גלוי וידוע @יאן
חשון:
נשארנו להתגעגע @ארבע
יש נשים שהשתיקה יפה להן @רחל סרולוביץ
שווער קייק @לילך אור
הילד האחרון במעון @ריפקא
עבטומא @גולדברג.
שיר תמונה @אילה רובינפלד
כסלו:
חינוך מיוחד מאד @הני ר.
אחת עשרה שנה @אשר שרבר
אוכלי שפנים בפרהסיה @שיילה
דגל אדום @תופרת חרישית
בכו להולך - טור פרידה @וי שלוק
שכחו אותי בבית @RACHELIZ
תורת האבולוציה @יאן
טבת:
הרגע בו קלטתי שאני מתבגרת @java
מוקדש בהערכה למי שזכה @מם יוד
זריחה מאוחרת @nechama ro
דבר המנחה בסיום המרכזי @שיילה
פרסונה נון גראטה @shira bira
מיסטר צ'יפס @משויטט
הדיבוק מבני ברק @שיילה
תובנה פולנית @פסיק
שבט:
עת לשחרר @efrat1
מרכז לעינוי קולי @שיילה
שעתה היפה ביותר @Angular
הניודניקים @הדוויג
למה חשוב לחסן @ישר והפוך
אדר:
אני גאה בך, אחי @אשר שרבר
ונהפוך - הוא @הדוויג
בודד? תתבודד @יאן
אבוי לפתרון כזה @yonatanr
ניסן:
קורולה אחת @101
שתיקת המרפסות @דוכסוסטוס
הכי מסכנים הילדים @הדוויג
ביקורת קוראים - קוראי חג הפסח תש"פ @Ruty Kepler
שלום פולנסקי חוגג את הסיום של המגיפה @יואל ארלנגר - קקטוס
אייר:
החולה האחרון @יאן
לא לא לא ניתן @קופי 100
לא רוצה להיות פה @כנפיים
סרט ישראלי @גוגלית
דקדוקניק @דיונון
שיר - כל הפעמים @דמבלדור
סיון:
יש דרך אחרת @מכונתכתיבה
בני ברק במרוקאית @קומפיוטרית
מצדיעה לך ילדה @וו החיבור
ישבה בדד @7שבע7
דיי לך ילדה @3333ציפי
סיפור מהחיים @אבי2000
יוסל קלוצמאך מתקן את העולם @הדוויג
תמוז:
כל זמן @מנוחה כהן
אני מגנה את המאמר הזה @ראש לשועלים
העולם שייך לצעירים @miri012
טראמפ כמודל, שטיין כמשל, ולדר כנמשל @משויטט
דברים דוחים בלילה @שיילה
קלם פינת ברדיטשוב @stars
אב:
שלי ושלכם @anotherית
דמעות אנין @אוריצפת
לא מסכים להשאר בגלות @ליאורהA
די עוילם איז משוגע @עטרה ד
הרודף אחר החופש @הנף מקלדת
אשה אחת @reizy esh
אפידמיולגיזם @בונבוניירה פיקנטית
ופלים מן על חשבון גולדמן @הפצחן
אלול:
אבי ואמי עזבוני @Simch
הויקיפדיה של הנופשים @עטרה ד
הכו בגמזו והצילו את המדינה (ואת הקישואים שלי) @Natan Galant
ככה זה לא תשובה @הדוויג

> אתגרי כתיבה
אחת הפינות האהובות היא פינת ה'אתגר הדו שבועי'. לא תמיד ה'דו שבועי' הוא אכן דו שבועי, אבל תמיד הוא מאתגר ומהנה.
הנה אתגרי שנת תש"פ:

>נושא החודש
אחרי שבאלול של שנה שעברה נחנכה פינת 'נושא החודש'.
ליוותה אותנו בנאמנות לאורך כל השנה הפינה הנעוצה נושא החודש.

עד כאן השנה שהייתה,
ולשנת ה'תשפ"א נאחל מעתה:
שנת 'כתיבה' טובה - עידית שבעידית,
ו'חתימה' טובה (שלא יגנבו לכם קרדיט...)
שתנוח עליכם תמיד השראה יצירתית,
ומקלדתכם תשפע יצירה ספרותית.
לאלתר תיכתבו ותיחתמו לחיים,
יפים וטובים, כמו בסיפורים.
בספרם של צדיקים, עם הפי אנד מושלם,
תשרה עליכם הרוח, ותאירו את העולם.​
רחבת חלוקת ד' המינים שעל ידי קופת הצדקה המרכזית המתה בְּלִיל עדות ומגזרים שבאו להתאבזר בחפצי מצווה ואקססוריז.

"אפשר להציע לרב אתרוגים דאבל א' מובחרים בהשגחת הבד"ץ?" דחף לי נער מתולתל קופסא מוזהבת סגורה במדבקה הרמטית.

"מה המחיר? התעניינתי, "תן מחיר טוב".

"מאה שקל ואתה מקבל גם זכוכית מגדלת חינם".

"ואם אקנה גם שתי מנדלות מהסטנד ושרשרת מנורות מעץ האשוח שם, כמה זה יוריד לי?"

"תן מאה חמישים וקח גם הדסים של הרב גליצרין, משולשים שאין דברים כאלה"

"סגרנו. תארוז לי".

בהתרגשות רבה התאספנו כל המשפחה ופתחנו את קופסת האתרוג בעדינות אין קץ, צמר גפן רך קידם את פנינו, הילדים עומדים על קצות.

"למה זה כתום?" שאל אחד הילדים.

"זה...זה...", ניסיתי להשמיע קול.

"זה לא אתרוג", אמרה אשתי, "זה גזר".

"ג-ז-ר?!"

רצתי כמו רוח ותפסתי את הדרדק בגרונו הרופס, "מה זה צריך להיות? תסביר לי מה זה השטות הזו?"

"אחי, אני רק עובד פה", התנצל החצוף תוך עיסוי צווארו הדואב, "תביא אישור ממו"ץ שזה אתרוג פסול ותקבל החזר מלא".

"א-י-ש-ו-ר ממו"ץ?" צעקתי, "שמה? שגזר טוב לעיניים? איפה אמצא עכשיו מו"ץ?"

"זה הכללים אחויה, יש כאן בסוף החניה ביתן שמירה שהוסב לבית הוראה, רוץ, אולי הם יאשרו לך"

בית הוראה 'שאילת המינים', כך השלט בכניסה, עבדקן עייף נמנם שם עם זכוכית מגדלת דבוקה לעינו הפקוחה.

"שלום. באתי רק שהרב יאשר לי שזה אתרוג פסול", הגשתי לו את הקופסא עם קריצה רבת משמעות, הוא הביט בי בחשדנות ובכובד ראש הוציא את הגזר.

"העוקץ שלם", מלמל לעצמו, "אין נקודות בכלל בשליש העליון", הוא הרחיק את הגזר מפניו, "וגם הגידול שלו ממש יפה", עינו המוגדלת ננעצה בי, "מהודר", פסק. ונרדם.

צעדתי לכיוון ביתי חפוי ראש עם הגזר בידי, חוכך בדעתי אם ללכת לשמוע חוות דעת נוספת.

"מי מכר לך גזר כל כך מכוער?" צעק לי יגאל שהיה באמצע לפרוס ברזנט על האבטיחים.

"אל תשאל", עניתי צרוד, "זה מה שמכרו לי בקופסא של אתרוג".

"קודם קח לך איזה גויאבה ותרגע", הושיב אותי ביד מגושמת על ארגז קולורבי, "ותזכור דבר אחד אבאל'ה - בחיים, אבל ב-ח-י-י-ם אל תקנה גזר מקופסא".
זה לא נורא. זה בכלל בכלל לא נורא.

יש צרות גדולות יותר, מי כמוה יודעת. וזה לא מתאים לה להתלונן, היא אף פעם לא היתה אישה כזאת.

והיא באמת לא מתלוננת.
היא כבר אמרה לרוחי ושפרל'ה בטלפון שהכל בסיידר ואין מה לדאוג, אבא עוד יכול לבנות סוכה לבד ברוך ה' ואני יודעת להכין שטורדל בלי עזרה של אף אחד. וגם לקופאית הנחמדה שהתעניינה מה הם עושים בחג היא ענתה שמה פירוש מה עושים, הם שמחים ביחד, כמובן. כמו כל עם ישרואל. ואפילו חייכה.

וגם כשבורוך שלה, אחרי שסיים לאכול את החביתה עם הבצל השרוף כמו שהוא אוהב, פלט אנחה והסתכל בה במין מבט כזה, שמזמין לאנחה משותפת, היא רק הניחה את כוס התה על השולחן בחבטה לא אופיינית והפטירה "לבריאות" שלא מותיר מקום לאנחות משום סוג.

עכשיו כשהיא חושבת על זה, אולי הייתה יכולה להוסיף איזה "נו שוין" קטן, שיידע שהיא כן מבינה אותו.

אבל מה, היא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא מתלוננת או משהו. היא הרי אף פעם לא הייתה אישה כזאת.

לא התלוננה על הממחטות שהוא אף פעם לא זכר להוציא מהכיס לפני הכביסה, לא על אמא שלו והדאגות שלה, שתהיה בריאה. לא על וגשל מקומה 3 שתמיד משאירים עטיפות ליד הדלת בכניסה.

אפילו כשדויוד שלהם התחיל עם המכנסיים הצרות והעניבות המוזרות האלה, גם אז היא לא התלוננה. אפילו לא לא תלוננת אחת קטנה.

אז מה פתאום עכשיו? רק בגלל שהיא קצת קצת מתגעגעת?
נו, תודה לקודוש בורוך הוא שיש למי להתגעגע. לא ככה?

ובאמת כל יום בבוקר ובערב היא אמרה לקודוש בורוך הוא תודה.

תודה על האריכות ימים, ועל העצמות שמזכירות עד כמה ארכו הימים האלו.
תודה שהם כבר סיימו בורוך ה' לחתן את כולם ועכשיו הם עסוקים בבתים שלהם, ובעבודות. נו, בורוך ה' שיש לכולם פרנסה טובה.
תודה שהם שניהם בריאים, קיין עינהורע, ויודעים איך לשמור על עצמם.
תודה שיש להם דירה כזו גדולה ומרחיבת דעת. באמת עד היום לא שמה לב כמה היא גדולה, כמה חדרים ריקים יש בה.


ואם בין תודה לתודה פורצות לה כמה דמעות על הסידור היא מנגבת אותן בתמיהה, ושותקת.


הוא, הרי מבין טוב מאד את השקט שלה.
בָּרַחְתִּי תַּרְשִׁישׁ
וְעָצַמְתִּי עֵינַיִם
מֵרְאוֹת וּמִשְּׁמֹעַ, מִדַּעַת.

בָּרַחְתִּי תַּרְשִׁישׁ
וְהָיָה לִי נִדְמֶה
כִּי אָסוּר לִי בַּקֹּדֶשׁ לָגַעַת.

נְבוֹכָה מוּל הַקֶּשֶׁר,
וְאֵין לִי בַּמֶּה
לְחַיֹּתוֹ לְקַיְּמוֹ, וְלֹא כְּלוּם.

אָז מוּטָב נִפָּרֵד
וְאֵרֵד, אֶל הַיָּם,
אֵעָלֵם, כִּי כְּבָר אֵין אֵיךְ לָקוּם.

כָּל כָּךְ נָמוּךְ,
וְעָצוּב, וְעָמֹק,
אָז רָדַפְתִּי עַצְמִי אֶל הַיָּם.

הִזְדַּמְּנָה לְפָנַי
אֳנִיָּה, לֹא אַחַת,
לוּ רַק תְּאַפְשֵׁר, אֵרָדַם.

גַּלֵּי יָם גָּבְהוּ
וְרוּחוֹת סְעָרָה
סְפִינָתִי כְּבָר חִשְּׁבָה הִשָּׁבֵר,

לֹא הָיָה לִי אִכְפַּת,
הַטִּילוּנִי לַיָּם,
בַּסּוֹף הֲרֵי גַּם זֶה עוֹבֵר.

נִבְהֲלוּ מַלָּחִים
וְגַם רַב הַחוֹבֵל
וַאֲנִי הִתְיָאַשְׁתִּי מִזְּמַן.

אִם אֵינִי יְכוֹלָה
עוֹד לָשֵׂאת הַתַּפְקִיד,
אָז הַיָּם, הוּא, אוּלַי, בָּא בַּזְּמַן- - -

אֲבָל אַתָּה לֹא הָלַכְתָּ
יָצַרְתָּ לִי יֵשׁ,
מֵהֲאֵין הַגָּדוֹל, הַנּוֹרָא.

וְאָמַרְתָּ לִי, בַּת,
לֹא וִתַּרְתִּי עָלַיִךְ,
עִם כָּל מָה שֶׁיִּקְרֶה וְקָרָה.

עוֹד הַכֹּל נְתַקֵּן
בְּהַכֹּל נִתְבּוֹנֵן
וְיָבוֹאוּ יָמִים שֶׁל קִרְבָה

אֲבָל קֹדֶם, בִּתִּי,
תְּנִי לִי צַעַד רִאשׁוֹן,
צַעַד אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה;

גַם כְּשֶׁנָּמוּךְ,
וְרָחוֹק, וְעָמֹק,
וְלִפְעָמִים אַתְּ לְגַמְרֵי שׁוֹכַחַת.

אַף פַּעַם אַל תֵּלְכִי,
הִשָּׁאֲרִי לִי תָּמִיד.
לְעוֹלָם אַל תְּהִי עוֹד בּוֹרַחַת.

כִּי אַתְּ וַאֲנִי
מֵעַל לְכָל זֶה
וְהַבְּרִית לְעוֹלָם תַּעֲמֹד

רַק אַל תֵּעָלְמִי
וְלַקֶּשֶׁר הַזֶּה,
לְעוֹלָם יַלְדָּתִי תְּנִי כָּבוֹד.
ימים נוראים

א.
יושבת לה ילדה והמקלט חנוק והמסכה מגרדת, המאוורר עושה רעש יותר מאשר רוח. אמא שלה לצידה ועוד אישה או שתיים בקצוות האחרים של עזרת הנשים המצומצמת. הש"ץ מנגן. הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים.
היא שומעת אותו טוב, לשם שינוי. הפכו את כל בית הכנסת, החזן עכשיו מאחורה כדי שגם האנשים בחצר ישמעו. הרב בכלל בצד אחר, בתוך קפסולה מניילון.
נזכרת בש"ץ שתמיד היה שם, בימים נוראים, מאז שזוכרת את עצמה. ואיך שהיה שר את המילים האלה, ומשתנק. על כן המו מעי לו. וכל הקהל היה מתלווה אליו בניגון. רחם ארחמנו, נאום השם.
השנה הוא מתפלל, כנראה, בבית הכנסת ליד הבית. והש"ץ שהצליחו להשיג ברגע האחרון, הוא לא רע בכלל. רק צעיר, ועם מנגינות חדשות.

היא מזמזמת אתו, והגרון שלה נחנק. מתגעגעת למנגינה ההיא, הישנה. לדברים שהיו ולא יהיו עוד.

ב.
יושבת לה אישה ולצידה הבת שלה, ועוד בת מהצד השני. הש"ץ מנגן, הבן יקיר לי. היא מנסה להתרכז אבל המחשבות גדולות עליה כי יש לה בן שנמצא עכשיו במלונית והוא לבד. ואומרים לה לא לדאוג והוא גדול אבל באמת הוא קטן ולבד ומה יעשה אם לא יאהב את האוכל ומה אם ילך לאיבוד פתאום בין המסדרונות ומה אם תנעל עליו הדלת של החדר. הש"ץ שר, על כן המו מעי לו. זאת מנגינה חדשה, נדמה לה. אבל היא לא בטוחה. לא בטוחה כבר בכלום.
ויש לה עוד בן שלא ראתה כבר יותר מחודש, ובת עם תינוק בן שבועיים פלוס שתי קטנות בבית לבד. והיא אוחזת במחזור חזק, בוהה במילים האלה. הן עוטפות את האוויר סביבה; יש בו אבק ורוח של מאוורר ישן ונחמה.
רחם ארחמנו, נאום השם.

ג.
יושב לו אדם מבוגר די קרוב לש"ץ ומקשיב למילים. עוצם עיניים ומתגעגע למנגינה שלו, לדמעות שהיו עולות בו. כמה מוזר שזה, הוא יכול לשבת ולקום ולזוז בחזרת הש"ץ; היא לא שייכת לו עוד.
החזן מנגן, הבן יקיר לי אפרים. הוא מתבונן במילים ורוצה להרגיש. כמה בכה שם כל שנה. חשב על הבת שלו שעוד מחכה ועל הקדוש ברוך הוא ועל הרחמים ובכה. עכשיו הוא עומד קפוא בבית הכנסת הזה והכל זר כל כך; המקום והמילים והמנגינה. המסכה והגעגוע מפריעים לו לנשום.

חושב על המקום שהיה שלו במשך כל כך הרבה שנים. אחרי התפילה ייגשו לשם המתפללים, יאמרו יישר כח לש"ץ הצעיר שמצאו במקומו. אולי יזכרו אותו. אולי לא. שנה הבאה כבר לא יקבל טלפון מתחנן מהגבאי; לא יוכל לסרב ואז להתרצות. להגיע בקושי, ללחוץ ידיים עם השכנים לשעבר, להתעדכן בשנה החולפת.
אולי יתרגל לעמוד כאן, בפינה הזאת. להקשיב לחזן אחר ששר, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד. ילטף את הזקן ויראה פתאום כמה הוא לבן. ישפשף את הידיים וירגיש את הקמטים.
דמעה קטנה מתנפצת על המילים במחזור שלו. רחם ארחמנו, נאום השם.

ד.
יושב לו בחור צעיר שיעור ג' ישיבה קטנה בבית כנסת של מלון ומנסה להתרכז במילים אבל הכל מוזר כל כך, והש"ץ הוא אדמו"ר, ככה אמרו לו, והוא ניסה לשאול איזה אדמו"ר, של מי, של מה, אבל אף אחד לא ידע.

לצדו יושב בחור שהוא מישיבה גדולה בבני ברק, ומהצד השני אחד עם פאות מסולסלות וכיפה סרוגה לבנה. בלילה קצת לא נרדם אז ירד ללובי ומצא את שניהם מדברים בלימוד, גילו שהם לומדים את אותה מסכת בישיבה. הוא הסתכל עליהם מהצד ואז ההוא מבני ברק ראה אותו, סימן לו להתקרב, לחץ לו יד, חייך. והכיפה סרוגה אמר, אתה לבד? השם אתך. והוא ענה אני יודע, ובלב חשב שהשם אתו זה טוב אבל טוב גם קצת בני אדם.

בבוקר הם קראו לו לשבת לידם וליד החברים שלהם, ועכשיו הוא יושב והאדמו"ר-של-אף-אחד מנגן, הבן יקיר לי אפרים. בטח אומרים את המילים האלה עכשיו בבית הכנסת הקטן שלהם, ליד הבית, רק בהגיה אחרת. ושנה הבאה הוא יהיה בכלל בישיבה גדולה אז לעולם-לעולם לא יחזור לשם, אולי אחרי שיתחתן. מסתכל במילים ושומע אותן מתנגנות בניגון לא מוכר. רחם ארחמנו, נאום השם.

מוזר אבל יפה, הוא חושב לעצמו.

ה.
עומד לו אדם ונשען על הקיר לידו. החזן שר, הבן יקיר לי אפרים. הוא לא רגיל להקשיב מהצד הזה של בית הכנסת, אבל מנסה להתרכז במילים. אם ילד שעשועים.
הבן שלו במלונית ועוד אחד בישיבה כבר חודש וחצי והבנות יושבות במקלט כאן צמוד. רצו לשלוח אחת לעזור לבת היולדת אבל החתן פתאום התאמת לו. כי מידי דברי בו, זכור אזכרנו עוד.
סביבו עומדים אנשים עם מסכות ונדמה שאף אחד לא במקומו הרגיל. אוחזים חזק במחזור, במילים, בתפילה; הדברים היחידים שנשארו כשהיו. הש"ץ הצעיר מנגן, על כן המו מעי לו. עדיין לא יודע להתחנן, חושב האדם לעצמו. אבל זה בסדר, עוד ילמד. החיים מלמדים. כמה שהם מלמדים.

מלטף את הזקן, את המילים. החלון לצדו פתוח וזרם אוויר חם פורץ דרכו. מציץ החוצה, תמיד ישב בקצה השני של בית הכנסת, עכשיו פיסה זרה של שמים מבליחה אליו מבין הבניינים. מזמזם עם הקהל, רחם ארחמנו, נאום השם.
מחייך חיוך קטן לשמש מעליו.

ו.
אם תלך ברחוב במוצאי ימים נוראים, תראה אנשים ממהרים, נהרה של אחרי-בכי על הפנים שלהם וחיוך קטן, בלתי נראה, על קצה השפתיים. והם מנסים להכניס סדר בעולם הפוך ששוב מתפרק ושוב מתחילים הכל מהתחלה; מי מאומת ומי בבידוד ואיך נעשה סוכות ואיפה ומרפסת אין ולהורים אי אפשר ללכת ובחצר יש עכברושים ואיך נתארגן הכל סגור עכשיו ואולי בכלל תיכף איזה נתון ישתנה ומגדל הקלפים הזה, הרעוע, שוב יתמוטט.

ומשמיים יסתכלו, יגידו, כמה יפים ישראל שהם רצים מחיל אל חיל.
יעמוד השטן ויאמר, מחיל אל חיל, נכון, אבל כמצוות אנשים מלומדה.
ועמישראל ימצמצו בעיניים עם דמעות שהתייבשו, יחייכו חיוך קטן, מפוכח.
מלומדה?

הצחקת אותנו.
לא מלבי חידשתי את הדברים.
ז"ל של רבי צדוק הכהן זיע"א בספר צדקת הצדיק אות מ':
"עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו, שיהיו זדונות כזכויות. רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון הש"י, כמו שאמרו ז"ל (ברכות לא: ) שלוש פסוקים כו' ואתה הסבות את לבם ואשר הרעותי כו'.
וכטעם ידיעה ובחירה שביאר האריז"ל בסוף ספר 'ארבע מאות שקל כסף' ששניהם אמת כל אחד במקום בפני עצמו, במקום הבחירה שם אין מקום לידיעה ובמקום הידיעה שם באמת אין מקום לבחירה.
וכשמגיע לאור זה העצום אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת הש"י והוא ודעתו ורצונו הכל אחד, ומאחר שהש"י רצה כן הרי הכל זכויות, וזוכה לכפרה גמורה שביום הכיפורים.
שזה סוד השעיר לעזאזל שאילו עשהו האדם עצמו היה עובד עבודה זרה גמור, והוא 'לא יהיה' שהוא יסוד כל המצוות לא תעשה וכל העברות וההסתרות מרצון הש"י. רק שהשעיר הוא על ידי רצון הש"י, שהוא מצוה לשלחו לו נעשה עוד מצוה ולא עברה, וכך פירשוהו רז"ל (פרדר"א פ' מ"ו). ועיין ברמב"ן פרשת אחרי, שאנו נותנים חלק לעזאזל שהוא הרע, מצד מה שהש"י צוה לתת לו, ונמצא העבירה – מצוה".


כמובן שהדברים נאמרים להסתכלות אחר מעשה ולא חלילה שיש בכך פטור מתביעה כלפי האדם. והאומר כן אינו אלא מסלף.
וכן ביאר ר"צ עצמו בכמה מקומות.
נקודה נוספת שהוא מבאר - למידה זו זכאי רק מי שאכן מכיר בכך שהכל מאתו יתברך, הרע והטוב, המצוות והפכן.
אך מי שמייחס לעצמו את מעשי המצוות - גם על עברותיו יתן את הדין.
פתקא טבא

וּלְעֵת אָסִיף
אָשׁוּב עַל עִקְבוֹתַי
אָלִינָה בַּכְּפָרִים
אָרִים כָּל אֶבֶן נֶגֶף
בָּהּ מָעַדְתִּי
אֶשָּׁקֶנָּה
גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי
אֲשִׂימָהּ בְּיַלְקוּטִי
בְּסַלִּי אֲשֶׁר קָלַעְתִּי לִי
מֵעֲבוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה

וּמַה לִי אִם שְׁחֹרָה אֲנִי
אוֹ צַחָה כְּשׁוֹשָׁן עֵמֶק
הֵן לֹא אֲנִי עָשִׂיתִי
וּמַה חֶלְקִי בְּמִפְעָלִי
מֵרוֹעֶה אֶחָד נִתְּנוּ.
וַאֲשֶׁר דָּמָה לְאֹפֶל -
אוֹר צַח וְזַךְ
חֶשְׁכַת זְדוֹנוֹתַי
הָיְתָה לְאוֹר גָּדוֹל
בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה

שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי
וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי
שֶׁצִּלָּתוֹ מְרֻבֶּה מֵחֲמָתוֹ
וַאֲנִי - כְּשֶׁאֳנִי
וְהַטִּיט בְּמִנְעָלַי
וְהוּא סוֹכֵךְ עָלַי
מִזֶּרֶם וּמָטָר
לוּ רַק יִשָּׁאֵר לְעוֹד סְעוּדָה קְטַנָּה
כָּל הוֹן בֵּיתִי אֶתֵּן -
בָּאַהֲבָה
"אני אומר לך שיש למשפחת אביגדורי מיקרופון בגרון", אומר ראובן, משתדל לאחוז את המיטה המתקפלת בקו ישר, ולגלגל אותה ביציבות.

"אתה תמיד אוהב להגזים" עונה לו אודי אחיו, מסתבך עם ערימת השמיכות.

הם אחרי סעודת ליל החג. בנות המשפחה פינו את כלי האוכל, אבא קיפל את השולחן והניחו מחוץ לסוכה, והם, הבנים הגדולים, הלכו להביא את המיטות.

"טוב, משפחת אביגדורי שרים מאוד בקול, וזו לא הגזמה", אומר ראובן ביובש, חושב על השכנים החדשים והשקטים שמתברר שהם יודעים למלא את השכונה בזמירותיהם.

"עכשיו תדבר יותר בשקט, הם עלולים לשמוע אותנו מדברים עליהם", מדבר אודי בקול מהוסה, "וגם משפחת כהן שרו בקול, זוכר? היינו שרים איתם".

"משפחת כהן היו שרים את השירים שלנו. אביגדורי שרים פיוטים שאני לא מבין מאיפה הביאו אותם. מעולם לא יצא לי לשמוע את הנעימות שלהם".

"הם עלו לארץ לפני עשר שנים מגבאטניסטן, ואלו הזמירות שלהם. אתה לא מצפה שהם ישירו פריד או שוואקי בשעה שיש להם מסורת אחרת".

"גם לנו יש מסורת, ואנחנו שרים את כל הסגנונות", הוא מדבר כנראה בקול רם, כי ראשו של אברם אביגדורי ניבט אליהם לפתע דרך חלון הסוכה, בחיוכו מנצנצת שן זהובה.

"אני שר שירים של אבא שלי היה שר", הוא מסביר במבטאו העילג מעט, "אתם לאהוב שירים כאלו שומעים בסוכה שלכם?"

אודי דוחף את ראובן קלות במרפקו, "כן כן, הרב אביגדורי. מאוד יפה אתם שרים".

השכן מחייך ושב לסוכה. ראובן לוחש לאודי, "הוא שומע כל מילה. גם אם לא רואים אותו".

למחרת בבוקר קמו אביגדורי לתפילה בנץ, הם החלו את הסעודה מוקדם, והזמירות שהם שרו התנגנו בחלל השכונה שעות ארוכות.

"גם כשהם לא שרים אני שומע את אותם מצלצלים לי באוזניים", מצא את עצמו ראובן מתלונן שוב.

"בשבת ננסה אנחנו לעקוף אותם, נשיר יותר חזק מהם", אודי מעודד את ראובן, חש שהשכנים באמת מגזימים.

למרבה הפלא, בשבת לא נשמע ציוץ מכיוון הסוכה של אביגדורי. הם נסעו כניראה, במוצאי שבת הם שבו וערכו 'חפלה' משפחתית, קולות הזמר היו כבדים ונישאו למרחוק.

"אבא, אולי תגיד להם שיפסיקו? זה כבר מוגזם לכל הדעות", אומר אודי בקול, כבר לא איכפת לו שאביגדורי ישמעו את דבריו.

"לכל דבר יש משמעות", אבא והמשפטים המחנכים שלו.

"נעשה איתם תחרות", מציע ראובן ביעילות, נכנס לבית ויוצא עם רמקול גדול ומיקרופון.

"אחת, אחת שתיים", הוא מנסה את המיקרופון ומגביה עוד ועוד, "שלום לכם תושבי השכונה, אנחנו כאן בשמחת בית השואבה של משפחת אדיר", הוא אומר בחגיגיות לתוך המיקרופון, קורץ לבני משפחתו.

קולותיו של המיקרופון גוברים על קולות הזמר של משפחת אביגדורי . וכך מתברר להם – שמיקרופון אמיתי כוחו גדול יותר ממקרופון גרוני, יהיה גבוה ככל שיהיה.

אמא של ראובן מבקשת שיפסיק, אבא מודיע לו שזה לא מתאים, ושהשעה מאוחרת.

ראובן עושה את עצמו כלא שומע.

הוא מרגיש שהוא צריך 'להראות' לשכנים החדשים מי כאן בעל הבית, ולא מפסיק עד שמשפחת אביגדורי פורשת מהתחרות, ומפסיקה לזמר.

למחרת – מתברר לראובן ולאודי שהם לא ידעו מה מצפה להם. אם זה מתוך חוש הומור או שמא הרעיון של הרמקולים מצא חן בעיני משפחת אביגדורי – אין לדעת. כך או כך, השיגו השכנים החדשים רמקול עם מיקרופון עוצמתי ובתוספת קולם הגבוה– עלתה המהומה בשכונה עד לב שמים.

למשפחת אדיר לא נותר אלא להחליט אם הם רוצים לצחוק או לבכות.

הם החליטו לברוח.

ילדי משפחת אדיר מצאו את עצמם זוכים לטיולים שונים מבוקר ועד ערב, העיקר לא להיות תחת מתקפת שירים-לא-מוכרים, המלווים בחריקות המיקרופון, דפיקות על השולחן ונקישות דרבוקה.

*

עשר שנים מאוחר יותר



ראובן גר עם משפחתו הצעירה באחת מערי הפריפריה. הוא לומד בכולל, ומחפש הכנסה נוספת לכלכל את משפחתו.

ראש הכולל יודע את חיבתו למוזיקה ומציע לו להתקשר למודעה בה נתקל לאחרונה.

מחפשים פייטן לשבתות בבית כנסת בשכונה, השייך לעדת הגבאטניסטנים.

השם של העדה מצלצל לראובן, רק שהוא לא מזהה מהיכן.

הוא מחליט לנסות, ראש הכולל אומר לו שהתשלום שהם מציעים גבוה אומנם, רק שהם מחפשים פייטן מיוחד, כנראה, שאין בנמצא.

ראובן מלא התפעלות מההשקעה הרבה בבית הכנסת. הוא מתקבל בענין על ידי הגבאי שאומר לו שהם מחפשים פייטן מיוחד הבקיא בשירי העדה.

ראובן מוצא את עצמו עומד על בימת בית הכנסת ומנסה לשיר את הנעימות של משפחת אביגדורי.

בהתחלה הוא חש נבוך, לא מאמין שהוא מצליח לשיר את הנעימות איתן התעמת לפני מספר שנים.

מבטו המחויך של הגבאי מעודד אותו להמשיך.

הוא ממשיך ושר את כל השירים שהוא זוכר. בסיומם, ניגש אליו הגבאי ולוחץ את ידו.

"נעים מאוד, ראובן אדיר. התקבלת להיות פייטן אצלינו בבית הכנסת.. שמי זבולון אביגדורי. בנם הצעיר של השכנים שלכם... זוכר?"
פנה יום? פנה.

פותח את הדיון בעקבות
סיפורו ליום הכיפורים של @הדוויג ובעקבות סיפורים דומים ותגובות דומות במהלך ההיסטוריה.

דובר כבר רבות אודות סיפורים עם מסר וכדומה, איני דן בכך.

הסיפור כתוב ביד אמן, ללא ספק. הדמויות מתוארות להפליא והכל מוגש בחן ובשלמות המאפיינים את הסופר המוכשר.
שאלתי היא האם ניתן להפיק ערך מוסף מסיפור כזה מעבר לחוויה שבקריאה. במידה והסיפור מבוסס על סיפור אמיתי, ניתן כמובן לראות את יד ה' ולהתחזק ולהתרגש וכו וכו, כל אחד כפי נטיות ליבו ועומק רוחניותו. אך ככל ומדובר בסיפור שהתבשל ונרקח במוחו של סופר כזה או אחר, איך ניתן להתרגש או יתירה מכך, להתחזק, רק בגלל שדמיונו של הסופר ראה בעיני רוחו מופת מפליא ומיוחד?!

באותה מידה, אני יכול לראות בסיפור זה, מופת אחר ולהזדעזע.
חבריו של ג'ו חשקו בתופיניו לאורך תקופה ארוכה, מיום ליום הם דחו את חשקם עד אשר לא יכלו יותר והחליטו לנצל שעת כושר ולהתפנק על חשבון ארוחתו הדלה. התוצאה הצפויה של המעשה הייתה שג'ו ייאלץ לאכול טריפות ביום הכיפורים וכמובן שכגנגסטר, נקמתו צפויה הייתה לבוא ומיני רעות היו מבולעים להם. במקום זאת, קרה מה שקרה, וכך תשומת הלב הוסטה מהם ומעוונם החמור והם לא נאלצו לשלם על פשעם ויכלו להמשיך ולחטוא בלב שמח ושלם. מחזק? מרגש? מקלקל?
אם כבר ממחזרים, הנה משהו שכתבתי ליום כיפורים אחד. ולא זכה.
הכל תלוי במזל, אולי בפעם השנייה יתפוס.

מקבל על עצמי לסבול את הביזיונות שבמיחזור, ובלבד שאזכה בו עוד כמה יהודים.

***

ב"ה.


יום הכיפורים תשע"ט.

השמש עמדה לשקוע, שולחת קרניים אדמדמות אחרונות אל ראשי האילנות. בית הכנסת הגדול של קהילת "בלב ונפש" המה אדם. אנשים וטף עמדו בעזרת ישראל, מחזוריהם בידיהם והם מוכנים אל הרגעים הגדולים בשנה. עזרת הנשים הייתה אף היא עמוסה עד לקצה יכולת הקיבולת שלה.

ר' נחום ניגש לעמוד ופתח ב"אשרי יושבי ביתך" בנעימה המסורתית ונימה רטטה בלב כל המתפללים.

זו השנה הראשונה מאז פטירתו של בעל התפילה הוותיק, ר' אליהו-יוסף. בעל התפילה הקבוע היה מפליא לכבד את ה' בגרונו גם לעת זקנותו, כאשר השיא הוא תפילת נעילה בה היה מחנן בקולו לעת נעילת שער עד שנעשה כל בית הכנסת כעיסה אחת של תשובה והתעלות ברגעיו האחרונים של היום הקדוש.

ואילו ר' נחום, כבודו במקומו מונח. קולו גבוה ורם, אין ספק. דרכו לגשת למוסף של שבתות וימים טובים, ואף מנחה של יום הכיפורים קיבל פעם או פעמיים בשנים האחרונות. אבל איפה הוא ואיפה ר' אליהו-יוסף...

שיא השיאים של תפילת נעילה בעבר, היה כאשר ר' אליהו-יוסף היה מגיע לקטע הפיוט "ידך פשוט". בקטע זה היה פוצח בנעימה הידועה של החזן ר' זבולון קברטין, עד שהייתה כל העזרה נעשית כמדורת אש. "וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו - - -"

...ומשהיה מסיים בנימת ביטחון "ואתה ה' מגן בעדי", חשו כולם טעמה של תשובה שנתקבלה, של יד פשוטה שנשלחה.

ור' נחום? צעירי הצאן ידעו לדווח שהוא נשמע מתאמן על קטעי הנעילה, ובפרט על ה"ידך פשוט". מהבניין ליד, שחלון מסתור הכביסה שלהם פונה אל סלונו של ר' נחום, כבר שמעו אותו מסלסל חזור וסלסל לעת צהריים של שלהי אלול, וביתר שאת בין כסה לעשור. היוכל לעלות מעלה-מעלה ולהוריד אל הקהילה טעמה של תשובה? הספקנים היו סקפטיים, וכן גם להיפך.

תפילת נעילה התקדמה. תוכן התפילה המעורר והזמן הנעלה לא נתנו פנאי לעסוק בזוטות של קול ונימה, טון ונעימה. עד כי הנה, הגיע הקטע המיוחל.

ר' נחום כחכח בגרונו ופתח בסלסול הראשון. ונעימתו, לא הוד לה ולא הדר. כמין זיוף של התאמצות מאת מי שביקש להחזיק בגדולה שאינה שלו. תחושת אי-נוחות פשטה בקהל.

היה זה ר' שמשון, ה'לץ' של בית הכנסת, שלחש בקול בס רועם לשכניו "פחחח... זבולון מתהפך בקברטינו"... צחקוקים כבושים נשמעו מתחת לטליתות, וגערות "נו, הו!" מהמעגל הרחב יותר. אחר רגע השתתקו כולם, נזכרו ברצינות הזמן והמקום, ואפשרו לר' נחום להמשיך בקטע עד תומו.

עם סיום התפלה ניגשו המתפללים כמקובל להודות לחזן, שאכן נתן את כל מה שיש לו ומכל הלב והנשמה. כשהגיע תורו של ר' שמשון, הסב ר' נחום את ראשו לצד השני ולא שלח את ידו ללחיצה. אם מישהו קיווה עד כה שהדברים נעלמו מאוזניו – התקווה התבדתה.

***

פורים תשע"ט.

כמידי שנה בשנה, התקיימה סעודת פורים רבתי בביתו של רב הקהילה. ההתקבצות מתחילה בשעה מאוחרת יחסית, עת מסיימים כולם את הסעודה בבתיהם הפרטיים ומתאספים בביתו של הרב להמשיך את שמחת הפורים ככל האפשר, עד השעות הקטנות של הלילה.

במקום טוב באמצע, ישב ר' שמשון כמלך בגדוד. אמרות השפר הקבועות שלו מצאו כעת נתיבות גם לאלו שמשך השנה התנערו מהם בטענות-רצינות כאלה ואחרות. ומרגלא בפומיה דר' שמשון: מי שבא ואומר לי בפורים בפנים רציניות "פורים-כיפורים" – אני רושם את השם שלו בפנקס, ובאמצע כל-נדרי אזכיר לו בפנים צוהלות: "חה חה! פורים-כיפורים! אה?"...

הרב, חבוש במצנפת הודית ייחודית, העביר מראש השולחן כוסות וויסקי מלאות אל המסובים, לקיים בהם מצוות היום. וויסקי יקר היה זה, היישר ממשלוחי עשירי הקהילה שכיבדו את ה' מהונם.

"תעבירו הלאה!" ביקש הרב. "לחיים טובים ולשלום!"

ממקומו במרכז, מצא את עצמו ר' שמשון מעביר כוס מלאה קדימה, אל ירכתי השולחן. "תעביר!" ציווה בקולו הבס, בלי לשים לב כי מי שיושב שם הוא החזן דלפני שישה חודשים, ר' נחום.

תנועת יד פתאומית נמרצת העיפה את הכוס מידו. היא התהפכה על השולחן, שולחת נתזי חריפות לכל עבר. שקט מבוהל השתרר מסביב.

"אתה לא מתבייש?!" עלה מתוך השקט קולו של ר' נחום. פניו אדומות, עיניו מבריקות וניכר כי כמה כוסות כבר עשו את דרכן לגרונו. "אתה חושב ששכחתי?"...

"אני... אני מתנצל". ניסה ר' שמשון. הוא לא הורגל במצבים כאלו.

"עכשיו אתה מתנצל?! שופך דמים! כמה עמלתי להשביע את רצון הקהילה בתפילה... כמה התאמנתי, כמה השקעתי... ואתה, ככה ברגע אחד... אשתי עמדה בעזרת נשים ושמעה אותך!... הבנים שלי עמדו לידי ושמעו אותך..." קולו נקטע.

חרדת אלוקים נפלה על המקום.

נראה כי ר' נחום רצה לקום ולצאת, אך הצפיפות מאחוריו מנעה את האפשרות. במקום זאת, הוא הרכין ראשו על השולחן, כתפיו רוטטות.

משעבר רגע, ניסה הרב לפייס. "ר' נחום, פורים-כיפורים! חצי שנה-מעוברת כבר עברה... מתי הוא הזמן לסלוח אם לא עכשיו? אנא, סלח נא"...

ר' נחום לא ענה. דקה נוספת של שקט מתוח ריחפה בחלל.

ואז, טיפס ר' שמשון על השולחן. תנועותיו שבורות אך מבטו נחוש. הוא צעד עד לר' נחום, שם כרע ברך אחת והושיט ידו פשוטה קדימה.

"ר' נחום היקר". התחנן בקול לא-לו. "התנהגתי בצורה הגרועה ביותר. לא מגיע לי שתסלח לי. אבל בפורים, כל הפושט יד נותנים לו. אנא! ידך פשוט וקבל תשובתי... סלח ומחל!"

ר' נחום הרים את עיניו וניצוץ של התעניינות נראה בהן לרגע. הצעירים מסביב ראו בזה סימן עידוד ותקווה, והצטרפו: "ר' נחום, ידך פשוט!"

ובתוך רגע עלו קריאות קצובות מכל עבר השולחן, מעודדות את ר' נחום להשמיע את סליחתו. "ר' נחום, ידך פשוט! ר' נחום, ידך פשוט!"...

הרב עקב אחרי המתרחש בחרדה. האם הם לא מעמיקים את הבור?... ובכל זאת, פורים...

ופתאום, הזדקף ר' נחום על רגליו, הדף את הספסל לאחוריו ועצם את עיניו. השקט המתוח התגבר.

מתוך השקט, עלה קולו של ר' נחום כקול מלאכי השרת. כקול משק כנפי הגאולה.

"ידך פשוט.... אההההה... וקבל תשובתי במעמדי - - - איייי... אוי סלח ומחל רוע מעבדי... פנה נא ועסוק אוהוווו בטובת משחריך דודי ומעודדי - - -"

קולו הרווי והמבוסם הסתלסל בחדר הגדול כנעימת כינור מדויקת. בכיות רמות נשמעו מכל עבר. מאוחר יותר יטענו זקני הקהילה כי גם בשנים הטובות ביותר של ר' אליהו-יוסף לא הייתה התעוררות כזו בנעילה. ומי מדבר על פורים...

ר' נחום חזר על הקטעים הראשונים שוב ושוב. דומה היה שקולו רק משביח מפעם לפעם. שורות-שורות של אנשים התנועעו כתף-אל-כתף בקצב אחיד, כשהם מחרים-מחזיקים אחר הנעימה אותה מוביל ר' נחום בקולו הבוטח. מתחנן ומפייס, מתרצה ומוחל, מעביר על מידותיו ועל כל פשעי קהלו.

ומשסיים "ואתה ה' מגן בעדי!" בנעימת הביטחון הידועה, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל. ר' שמשון שעל השולחן רעד כולו בבכי סוער.

רק כשעלה ר' נחום אל השולחן וחיבק אותו חיבוק אמיץ של מבוסמי-פורים, הפך בכיו לבכי של הקלה.

"זה היה נשמע כאילו זבולון קם מקברטינו!" הצהיר נרגשות. והפעם – זכה לחיוך אוהב.
מאת הניקית @לבי

נוֹרָא מִתְבַּגֶּרֶת
לָאַחֲרוֹנָה
קַמְטוּטִים מְיַשֶׁרֶת
בַּמַרְאָה
לֹא זוֹכֶרֶת
מָתַי פַּעַם קָרָה
בַּבַּיִת בִּנְעִילָה?..

תָּמִיד רִאשׁוֹנָה
עִם הַגַּבַּאי מוֹפִיעה
לִפְנֵי כֹּל נִדְרֵי
מַסְפִּיקָה
תְּהִלִּים וּתְחִינָּה
וּפִרְקֵי שִׁירָה ו...
מְיַשֶּׁרֶת אֶת הַמַּפָּה.

וְהַשָּׁנָה...
לְמִי אֶלְּחַשׁ שְׁ...ש
אֲצַקְצֵק...נוּ...נו...
מַה קוֹרָה פֹּה?!
לֹא יָפֶה,
דְּפִיקָה!
לֹא מְדַּבְּרִים בִּקְרִיאַת
הַתּוֹרָה.

נו הַשָּׁנָה
אֲנִי הַחַזָּנִית! מְסַלְסֶלֶת
וְעוֹלָה
אֲנִי "בַּעֲלַת הַקּוֹירֵא"!
מֻנַּח סֶגוֹל זַרְקָא
וְקִירוֹת בֵּיתִי עֵדַי, הִדַּי
הַנֻּסָּח מְדֻיָּק
גַּם הַמַּנְגִּינָה.
לכסא הכבוד אולי
עולה ועולה
אני משמש כמשגיח כשרות ומבלה חודשים רבים מדי שנה בדרום אמריקה. בחלק מהמקומות הללו הקהילות היהודיות אינן מפותחות ויש מקומות שרק בשבתות מתאסף מנין בבית הכנסת. כזו הייתה העיר שבה שהינו לפני כמה שנים במחוז ולפראיסו אשר בצ'ילה.

יום אחד, לאחר תפילת מנחה, הופיע בפתח בית הכנסת אדם שרירי ומוצק, עתיר עגילים וקעקועים ושערו הארוך אסוף בקוקו. ברגע הראשון נבהלתי, הוא היה נראה 'גנגסטר' לכל דבר ועניין. אך הוא הציג את עצמו בשם ג'ו והתברר שהוא יהודי. לא שהוא ידע יותר מדי על היהדות שלו, חוץ מברית מילה ולצום ביום כיפור - הוא לא ידע שום דבר.
הוא נכנס לבית הכנסת וסיפר לי שכמה ימים קודם לכן, אמו נפטרה. לפני מותה אמרה לו שתמיד רצתה לזכות שבנה יהיה יהודי כשר. היא ביקשה ממנו שיקבל על עצמו לפחות מצווה אחת לזכותה ולעילוי נשמתה. רק מצווה אחת.
"תלַמֵד אותי מצווה אחת", ביקש ממני ג'ו. "תראה, אני לא בן אדם כל כך טוב. אני מאפיונר, מתעסק בדברים הכי גרועים. אבל בשביל אמא שלי אני רוצה להיות יהודי קצת יותר טוב. תן לי מצווה אחת - ואותה אני אקח על עצמי. אני אדם חזק, מה שאני מחליט - אני עושה. רק תגיד לי באיזו מצווה לבחור".
אינני רב ולא בן רב, אבל ההכרעה נפלה לפתחי והייתי צריך להחליט מה לומר לו. התלבטתי רבות מה להורות לו. שבת, טהרה, תפילין? מה הדבר הנכון שעליו לקבל לעילוי נשמת אמו.
חשבתי על הדבר והחלטתי לומר לו להתמקד בכשרות, להקפיד לאכול רק אוכל כשר.
משתי סיבות. ראשית, אוכל טרף מטמטם את הנפש כידוע. אם הוא יאכל רק כשר, יש סיכוי שיום אחד הרגש היהודי יתעורר אצלו והוא ירצה להתקדם. הסיבה השנייה היא פרקטית, לאכול - אדם צריך כל הזמן, אם הוא יצטרך לאכול רק כשר, זה יכריח אותו להיות תמיד בקשר עם יהודים.
שעה ארוכה לימדתי אותו את עיקרי הלכות הכשרות, ודרכינו נפרדו, מאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו.

רק לאחר חמש שנים, בבית כנסת ירושלמי קטן, פתאום ראיתי אותו. ברגע הראשון כמעט ולא זיהיתי אותו. כיפה גדולה לראשו ופאות עבותות לצדי ראשו. אבל כשהפשיל את שרוולו להניח תפילין וראיתי את הקעקוע על ידיו, מיד זיהיתי שמדובר בג'ו.
"ג'ו?"
"יעקב?"
נפלנו איש על צווארי אחיו. מסתבר שג'ו, שכבר החליף את שמו ליוסף, חזר בתשובה שלימה.
הוא זכר אותי היטב, והשלים לי את הסיפור המופלא.

"מאז שפגשתי אותך" סיפר, "לקחתי את העסק של הכשרות ברצינות רבה. התחלתי לאכול רק אוכל כשר. לא שיניתי את דרכיי הנלוזות, אך בזאת הקפדתי. הייתי מסתובב הרבה בעולם, ותמיד הייתי מברר איפה יש בית חב"ד או מקום שאפשר להשיג אוכל כשר. לכל מקום לקחתי עמי כמה קופסאות שימורים, כמה סנדוויצ'ים כשרים ובקבוק של שתיה קלה עם חותמת כשרות מהודרת, על כל צרה שלא תבוא. אני אדם עקרוני ועקשן. וכשאני מחליט משהו - זה עד הסוף.
עברו כמה חודשים, וביום מן הימים תכננתי עם שלושה מחבריי הברחה קטנה מתאילנד. לא משהו רציני, כבר עשינו דברים כאלה פעמים רבות בעבר. אבל הפעם איתרע מזלנו ונתפסנו על ידי השלטונות התאילנדים.
מצאנו את עצמנו מושלכים לתא מעצר קטן ומצחין 'עד שיתחיל המשפט'. וכשאומרים בתאילנד 'עד שיתחיל המשפט' זה יכול לקחת כמה חודשים בלי למצמץ.
בכל בוקר היו מכניסים לנו סיר עם דייסה, ובכל צהריים - סיר עם מרק דלוח. זה הכל. זה היה האוכל וזה היה השתייה.
אני הייתי בבעיה. הרי אני לא יכול לאכול אוכל שאינני יודע מה הכשרות שלו. למזלי, לא החרימו לנו את החפצים, ונזכרתי שיש לי בתיק קצת אוכל ושתיה משלי. אך למזלי הרע - גם החברים שהיו איתי קלטו את זה.
"ג'ו, תן לנו מהאוכל שלך", הפצירו בי.
"אני לא יכול, זה האוכל היחיד שלי. אתם יכולים לאכול גם את האוכל שמחלקים פה, אני - לא", עניתי להם.
"מה אתה מתקמצן עלינו", כעסו עליי החברים, "תפרגן לנו מהאוכל שלך".
אך אני לא וויתרתי להם.

הדבר היה כמה ימים לפני יום הכיפורים. בתא המעצר התאילנדי אין יום ואין לילה, הכל נראה אותו דבר. אתה יכול בקלות לאבד את חשבון הימים ולא לדעת איזה יום היום, לכן סימנתי לעצמי בכל יום כמה ימים עברו, כי רציתי לזכות לצום את יום הכיפורים. חששתי שאלו הימים האחרונים שלי ורציתי לזכות לכפרה של יום הכיפורים לפני שאני עולה לעולם האמת.
תכננתי לעצמי היטב את חלוקת מעט האוכל שלי כך שבכל יום אני אוכַל קצת, ובערב יום כיפור אוכל 'מנה מוגדלת' ואסיים את כל האוכל שלי וכך אצליח לצום. מה יהיה אחרי יום כיפור? אלוקים יעזור. לפחות אני אדע שאני נכנס ליום הכיפורים בלי שנגעתי באוכל הטרף של בית המעצר.

כשקמתי בבוקרו של ערב יום כיפור, שמתי לב שמישהו נגע בתיק שלי. אני פותח את התיק ומגלה שכל האוכל שלי נעלם. בזווית עיניי אני רואה את החברים שלי מגחכים.
"איפה כל האוכל?" שאלתי אותם בבהלה.
"אתמול בערב לאחר שהלכת לישון, החלטנו לעשות חגיגה ואכלנו את כל האוכל שלך", צחקו צחוק רועם, "מה חשבת שרק אתה תחגוג פה?"
"אתם לא נורמליים", נזעקתי, "במיוחד השארתי לעצמי מנה גדולה להיום כי יש לי מחר צום, אני צריך לאכול היום היטב".
"בבקשה, הנה הדייסה", הגישו לי את דייסת הבוקר של בית המעצר.
הייתי בדילמה גדולה. כבר הייתי די רעב, לא אכלתי מאחר הצהריים של יום האתמול. וידעתי שמחר יש לי צום. איך אני אצליח לצום? אולי כן כדאי לי לאכול מהדייסה?
התגברתי והחלטתי לא לאכול מדייסת הבוקר. 'אחרי צהריים נראה איך אני מרגיש', אמרתי לעצמי.
הגיע הצהריים ואיתו המרק שהיה הפעם עשיר מתמיד. חתיכות בשר כלשהן צפו בו. אני כבר הייתי די חלש ועייף. ידעתי שאם אני לא אוכל עכשיו מהמרק, אני לא אצליח לצום. זה או לאכול טרף - או לאכול ביום כיפור. מה מהם עדיף?
יום כיפור עדיף, נפלה ההכרעה. מזגתי לעצמי צלחת מהמרק הטרף.
אך רגע לפני שהכנסתי אותה אל פיו, נעצרתי. בעיני רוחי עלתה דמותה של אימי המנוחה. נזכרתי שהתחייבתי כלפיה שאני אקח מצווה אחת ואשמור עליה בכל עוז.
מאותו רגע לא הייתי מסוגל להכניס את המרק אל פי. ההחלטה גמלה בליבי. אני לא אוכל לא-כשר ויהי מה.
השמש שקעה ויום הכיפורים נכנס.

ניסיתי להיזכר מה צריכים להתפלל ביום כיפור, את 'כל נדרי' הצלחתי לומר מהזיכרון, ישבתי ושרתי לעצמי ניגונים שזכרתי מבית הכנסת.
ישבתי לעצמי בפינת תא המעצר. הייתי חלש מאד, כבר יממה שלימה שלא בא דבר אל פי, וידעתי שלפניי עוד יממה שלימה של צום. וזה עוד אחרי ימים ארוכים במעצר שגם בהם לא אכלתי יותר מדי. הייתי קרוב לעילפון, ידעתי שלא אצליח לעמוד בעוד יום של צום. בכיתי לעצמי כשהבנתי שמחר בבוקר, איאלץ לראשונה מזה כמה חודשים לאכול מאכלות טרפים. בדיוק ביום הקדוש ביותר.
החברים ניסו לעודד אותי. "אל תבכה, מחר נביא לך גם מהמנות שלנו", אך דבריהם רק הגבירו את בכיי.

אחרי שעה וחצי נכנס סוהר. "יש פה מישהו יהודי?" שאל.
"כן, אני". התרוממתי ממקומי.
"יש פה מישהו שרוצה לראות אותך".
אל החדר נכנס שליח חב"ד שככל הנראה שילם לא מעט שלמונים כדי להיכנס אל הכלא.
"שלום עליכם ר' ייד", אמר החב"דניק, "הכל בסדר איתך?"
"ממש לא" נאנחתי, "אין לי פה אוכל כשר".
הוא שלף מתיקו כמה דברי מאכל עסיסיים ואמר לי "הנה לך אוכל כשר. אתה לא נראה טוב, קח תאכל".
"השתגעת? מה 'תאכל'?! יום כיפור היום", מחיתי, "אני לא מתכונן לאכול ביום כיפור".
החב"דניק הביט בי. "אנחנו במוצאי יום כיפור. יום כיפור היה אתמול" - - -

*​

"לא ייאמן!" אמרתי לג'ו-יוסף, כשאני מוחה דמעת התרגשות, "איך הקב"ה שומר על הצדיקים".
"אני לא צדיק גדול", הצטנע יוסף, "בסך הכל יהודי כשר".
'שלום לכם צופים יקרים ומאזינים חביבים וברוכים הבאים לעונה השמינית של 'מאסטר קוקער'!' (מחיאות כפיים סוערות )
'הערב יהיה איתנו יוסי. איפה יוסי?'
'כאן...'
'שלום חמוד, מה הבאת לנו?'
'עוגת גבינה ארומטית בשילוב עוגיות סמאש וחצי כפית סוכר.'
'עוגת גבינה עם בסקוויטים מעוכים אתה מתכוון...'
'לא. נגמרה הגבינה, השתמשתי בממרח שוקולד השחר.'
'אוהו, מתחזקת אצלי מרגע לרגע ההחלטה שצריך לפטר את מי שהעלה אותך לבמה.'
'אימא שלי.'
'אימא מה?'
'אימא שלי, המנקה. היא שכחה פה את הטלפון, אמרה לי לעלות להביא.'
'טווובבב, איפה העוגה?'
'רגע...'
'מי לימד אותך להכין עוגת בסקוויטים?'
'אימא שלי.'
'אימא שלך..'
'כן, אבל נגמרו לנו הבסקיוויטים, אז חצי מהעוגה עם קרקרים לחמית חיטה מלאה.'
'אוה. ומה החצי השני?'
'פירורים של פריכיות אורז.'
'למה פירורים? אי אפשר פריכית שלימה?'
'הפריכיות זה של אימא, היא מרשה רק קצת.'
'טוב, נו, איפה העוגה?'
'אצל אימא.'
'רגע רגע, אתה רוצה להגיד לי שעלית לבמה רק בשביל להביא את הטלפון של אימא שלך?'
'היא אמרה שכשאני יביא לה אותו היא תיתן לי לשחק סנייק.'
'בשביל סנייק עלית לבמה? היית מבקש וההפקה היו מביאים לך.'
'לא, היא לקחה את הטלפון של אבא שלי, עליתי להחזיר לו אותו.'
'רגע רגע רגע, מי זה אבא שלך?'
'השופט...'
'והוא היה אמור לאכול את העוגה שלך?'
'ככה זה בדרך כלל.'
אַרְבַּע חִלּוּקֵי כַּפָּרָה

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
בִּירִידָה עַל אַרְבַּע מְיוּחֶדֶת
. וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
. בְּהֶנֵּף (אֶצְבַּע עַל) מִקְלֶדֶת

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
בְּנֶמֶק הַמּוֹרָה, דְּיוֹנוּן
. וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
. בְּחֵמֶק רַע שֶׁל סִגְנוֹן.

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
בְּנֶתֶק, בְּזִלְזוּל
. וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
. בְּמֶתֶק וּבְסִלְסוּל

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
בְּיוֹדְעִים-לֹא-יוֹדְעִים
. וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
. בְּיוֹדְעִים, יוֹדְעִים..

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
בְּשִׁירִים בּוֹטִים
. וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
. בְּשִׁרְבּוּטִים

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
בְּמִלִּים מִתְגַּלְגְּלוֹת
. וְעַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לִפְנֵיכֶם
. בִּשְׁתִיקוֹת מְקֻלְקָלוֹת

לְכֻלָּם, עַל כֻּלָּם – פְרוגִים יְקָרִים,
הֱיוּ סוֹלְחִים, מוֹחֲלִים, מְכַפְּרִים.
אוי, זה יצא ארוך.
--------------------------------------------------
ברמזור של החזאים הגיעו אל תקרת ההגדרות של מזג האוויר: עומס חום כבד עד קיצוני, מעיק, הביל. אדום בוהק.

באחת בצהריים השמש יורה לכל הכיוונים אבל אני חושב שהיא מקדישה לי יחס אישי.
אם זה לא היה מזיע - זה היה משעשע. לדחוף בעלייה עגלת תאומים בייבי-ג'וגר פלוס ארבע, שתיים במושבים ועוד שניים על הפגוש - מורחים סנדלים על המדרכה, הכול תחת מעטה של מסיכה ספוגה עד בחילה.

אני לא נופל לייאוש או לרחמים עצמיים, יש לי משנה סדורה להתמודדות במצבי קיצון וזו הזדמנות נהדרת לממש אותה.
תמיד כדאי להתחיל עם הדרך הקלה:
שלג בחוץ שלושה ימים, נמאס, כבר מפסיקים לצלם. אני בונה עם הילדים איגלו במקום הבובה שקרסה, השלג על הכביש עכור, אני מגייס להם שרידי שלג יפה מעל גדר גבוהה. הילדים עטופים טוב, אני לא. אין לי מעיל דובון - זה לא מתאים לקוד הלבוש שלי, רק מעיל קשמיר שחבל להרוס אותו על משחקים. הכפפות סחוטות מאתמול. אי, היד שלי קופאת, והאוזניים בכלל. שמעתי פעם שבסיביר אם אוזן קפואה הייתה מקבלת מכה - היא הייתה נושרת.
הקור מצמית, נגמר לי הכוח למשחקים, עוד דקה הילדים מצטננים. ילדים מהמרפסת למעלה מתחילים לצלוף עלי כדורי שלג והם יודעים לצלוף, מנסה להתחמק מהמטווח, מחליק לתוך שלולית קרח מומס, שחרחר, הגרביים שלי ספוגות מים קפואים, השיניים נוקשות.
אני שועט לזרועות שמש של 40 מעלות, יבורכו צלזיוס, פרנהייט והחברים.


לא עובד, כמות מכריעה של אגלי זיעה עושה את דרכה בין קמטי המצח, חוצה בקלות את גבותי הכרסתניות שכבר קודם הגיעו לתת-ספיקה, בואכה האישונים - שורפת כל ריס שנקרה בדרכה, ממיסה כל זיכרון של כדור שלג.
נאיביות להציב מהלך כה חובבני מול מערכות משומנות של חום וזיעה.

יש עוד שיטה פשוטה שכדאי לנסות אותה לפני שעוברים לאסטרטגיות מתוחכמות: המקל והגזר, פותחים בהלקאה כדי לסיים עם גזר מרענן.
שואה. צעדת מוות. שיירות של שלדים צועדים בשארית כוחות שאין להם, בלי לדעת לאן. מסביב האס. אס. יורים מטווח אפס בכל מי שמתמהמה, מוסיפים אותו לערימות הגוויות הנערמות בצד באין קובר. אין תקווה. אין משפחה. אין בית עם מזגן, שתיה קפואה וארוחה חמה. מאיפה נזרקה בי חוצפה להרגיש אומלל? תגיד תודה על זה שרק השמש יורה בך כשאתה נעצר לנגב זיעה בשרוול.

החום בלתי-נסבל. אני חושב שאסור להשתמש בשואה לצרכים הפעוטים שלנו, נדמה לי שזה גם לא חוקי.

חוצה כביש ועובר לגזר:
תסתכל רגע אחורה, אתה אחרי העליה הגדולה ועברת יותר מחצי דרך, מקסים, אוטוטו זה נגמר.

אני לא מסתובב כי מפחיד אותי לראות את הכול נמס מאחורי ולהפוך לנציב זיעה. ואם הדרך תיגמר? מחר יש גם יום, עם אותו מזג.

ממשיך בכיוון הגזר, אבל ע"פ מודלים צרפתיים.
צרפתיים מחבבים אוויר חם, אולי זו תרבות ואולי זו דרך חיים, בכל מקרה גישה חיובית כזו עשויה להפוך את המסע שלי מסיוט לתענוג.
קרניה המלטפות של שמש בראשיתית מלחכות את העור שלי, מעמיסות אותו בוויטמינים, מינרלים וכל מיני ערכים בריאותיים. עור האדם בדומה לירקות רבים - מממש את שיא התפוקה שלו ע"י צלייה באש נמוכה. חום הוא נפלא. שמש היא מתנה.
זיעה אמנם מכילה כמה כימיקלים מפיצי ריח אבל מאידך היא משפרת את חיינו לאין ערוך וכשממשיכים עם קו החשיבה הזה - אפשר למצוא הנאה גם בריח האופייני שהוא הרבה פחות נורא מריחות אחרים, לא לחינם הביטוי אגל משמש רק זיעה וטל. מחקר חדש טוען כי קרני שמש מרוכזות עשויות להטעין באנרגיה ירוקה גם בני-אדם ולא רק לוחות סולאריים. החום גם מנקה רעלים ומרפא תאים נגועים בגוף. חום הוא אחת הדרכים המובהקות לזיהוי חולי קורונה, ובתחילת ההתפרצות, נשמעו תקוות שהתחממות מזג האוויר תחסל את הנגיף.


אני בועט את ההיגיון הצרפתי מחוץ למרחב המוח שלי, אסור לתת לחום לפגוע בפעילות התקינה שלו.

יש לי עוד מהלך שתמיד עובד, תרגילי הסחה:
חינוך: האם כדאי להפחיד את הילדים מרופא-שיניים כדי שלא יאכלו איגלויים כל היום אבל אז כשהם יגיעו אליו - הם יבכו בבעתה?
קחו כמה איגלו שאתם רוצים. שקט עכשיו.
בלשנות: מה הקשר בין מוס למוסקה? האם יש רכיבים זהים בסיכה; סיכּה; סיכום; מסך; מסיכה; סככה. לוח סולארי נקרא כך בגלל היותו אנטיתזה לסולר ולמזהמים אחרים?
לא יודע.
סטרט-אפ: תרומת דם דרך נדרים פלוס.
מסכים להיות פילנתרופ של זיעה, אומרים שזה דבר בריא.
היסטוריה: באיזה גיל מת אלכסנדר מוקדון?
מתי שיהיה, אם הוא היה הולך יום יום את הדרך הזאת עם העגלה, הוא היה מת קודם. גם-כן, המצביאים של פעם שהרגישו גיבורים.
גיאוגרפיה: בין אלו שתי מדינות מפריד ים טסמן?
סליחה, חשבתי שזה שם משפחה.

המסיכה משגעת אותי ואני משנן בעל-פה קמפיינים של משרד הבריאות:
מולי הולך כעת ילד. רסס טיפתי ממחזורי הנשימה שלי עשוי לחדור אל הפה או האף שלו, ובהנחה שאני אדום כמו העיר שלי, הוא יהיה א סימפטומטי, ידביק את הכיתה, ישלח את סבא שלו לבית חולים, יהרוג את השכן. משפחות שלמות ינמקו בבידוד, אחרות יאכלו שניצל סויה נוקשה במלוניות, רמזורים סגרים, כלכלה בקריסה, בתי חולים מתמוטטים. אם כולם-כולם יקפידו על מסיכות נצליח להוריד את התחלואה.

חם לי, מעדיף להישאר בלי תשובה ולא להיגרר עכשיו למבוך הגרפים והעקומות.

אני מצרף למשוואה כוח שובר שוויון: חשיבה עתידנית.
לא יאומן איך משקל 1.3 ק"ג של חליפת קרינה, לא יותר משתי חבילות סוכר (תכולה חדשה, מחיר ישן), וככה מסרבל כל תנועה. אנשים ברחוב נראים כמו רובוטים - רק מקללים כל הזמן את השמש, את קרן סנדובה המאיימת ואת צפון קוריאה עם הניסוי הכימי הכושל שלה שפירק חצי משכבות ההגנה של כדור הארץ. הבעיה הכי גדולה שלא רואים את הסוף, בניית שכבות הגנה מלאכותיות היא סיפור של שנים אם בכלל והחליפה החונקת הזאת, ברור תחסל אותנו עוד קודם.
איפה הימים של המסיכות אל-בד הקטנטנות?! ואנחנו עוד התלוננו!?


כן, התלוננו. אני מתריס מול המפונק מהעתיד. כי מסיכה צמודה על הפנים משבשת את פעילות המוח, ולא אכפת לי שתסבלו קצת - אתם עם המכוניות המעופפות.

הנה הבית.
הנוסחה הצליחה מול החום מספר אחד.
כדי לשרוד מלחמת מחשבות, לא צריך לנצח - מספיק ללחום, וזה מה שהמשנה שלי גורסת: תחשוב, לא משנה מה - בסוף תגיע למזגן.

תולש מסיכה ורץ לחפש את השלט, למה אין פה אור בבית?
-------------------------------------------------------
נקטף בדמי ימיו בשנת הכ"ז לחייו.
- צ צ צ לא פשוט, לא פשוט הקורונה הזאת.
- הבנתי שהיו לו מחלות רקע, משהו כמו רגישות למזג אוויר.
סליחה, הנהלה. קשה עליי ההתאפקות. שבוע שלם הוא גזרה שאין אני יכול לעמוד בה.


אָנוּ מֻתָּרִים


אַנְשֵׁי חֶסֶד-חִנָּם
תִּינוֹקוֹת
שְׁבוּיִים בְּדַעַת (מָקוֹם וְקָהָל) –
רֹאשָׁם בַּשָּׁמַיִם, עַתָּה רַב חִנָּם
נֶעֱטָפִים בְּהִסּוּס
חֲפֵצִים הִתְנַקּוֹת
. וְעָווֹן בָּם אָיִן.

(תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ? לֹא הֵם שֶׁהִפְסִידוּ;
בִּ"יהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא" לֹא דִּבְּרוּ מֵעוֹלָם;
לֹא רָמְסוּ הֵיכַל-קֹדֶשׁ בְּרֶגֶל גַּסָּה;
אֵין מִצְוָה בְּיָדָם 'מְלֻמָּדָה'.
חֶסְרוֹן דַּעְתָּם – לֹא מֵזִיד הוּא
אִישׁ מֵהֶם לֹא כִּוֵּן וְעָשָׂה;
אַף שׁוֹגֵג לֹא נֶחְשָׁב
חֶטְאָם, אֵין לוֹ עֵרֶךְ
גַּם בּוֹ – רַק רֹאשֵׁנוּ יֶאְשַׁם
כִּי נַפְשֵׁנוּ הִצַּלְנוּ, לֹא נֶפֶשׁ אַחִים
לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ.)

בְּרַם, זְכֻיּוֹת בְּיָדָם – לְמֵאוֹת
מְלֵאִים כָּרִמּוֹן
מִי יִסְפֹּר וְיִמְנֶה וְיִפְקֹד
מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים
מַסְפִּיגִים בָּם, מַרְוִים
מְקַיְּמִים וְעוֹשִׂים לַבְּרִיּוֹת, לַשָּׁמַיִם
צִדְקַת פִּזְרוֹנָם לֹא כִּכְסוּת לְעֵינַיִם
לַחְמָם כִּי פָּרְסוּ לְאֶבְיוֹן – מִלֵּב רַךְ
(לֹא כְּחַ"י פַּעֲמַיִם שֶׁל "מִי שֶׁבֵּרַךְ"...)

* * *

וַהֲרֵי הֵם עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ כְּצַדִּיקִים
גְּמוּרִים
הַיּוֹם הֵם בָּאִים אֶל בֵּיתְךָ בְּיִרְאָה
טְהוֹרִים
אֵיכָה יִתְפַּלְּלוּ עִמָּנוּ, דַּלִּים וְרֵיקִים?!

. בְּכֵן, בְּאֵין כָּל בְּרֵרָה
. אָנוּ מַתִּירִין - - -
מִכָּל עֵבֶר נְשָׁמוֹת הוֹמִיּוֹת

יְפָחוֹת, יְבָבוֹת וּטְפִיחוֹת

וַאֲנִי, קָפוּא.

בִּסְלִיחוֹת לְפָנָיו מִשְׁתַּפְּכִים

בְּכֵנוּת מִתְחַטְּאִים מֵחַטָּאִים

וַאֲנִי, קוֹרֵא.


מִכָּל עֵבֶר לְבָבוֹת שְׁלֵמִים

מַרְגִּישִׁים, מַבִּיעִים וַחֲשׂוּפִים

וְשֶׁלִּי, שָׁבוּר.

נִגָּשִׁים הֵם אֶל הַלֵּב פְּנִימָה

בְּטִבְעִיּוּת בּוֹקְעִים בִּרְקִיעִים

וְשֶׁלִּי, קָבוּר.


מִכָּל עֵבֶר יִסּוּרִים וּתְהִיּוֹת

לִבִּי נִשְׁבַּר, נִטְמַן בְּתַחְבּוֹשׁוֹת

וְאַתָּה, חָשׁ.

אָדִישׁ לְמִקְרָא, לְמִשְׁמַע עֲווֹנוֹת

קַר לְמַרְאֵה יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת

וְאַתָּה, מֻתָּשׁ.


מִכָּל עֵבֶר נַחְשׁוֹלִים וּתְהוֹמוֹת

מִתְנַתֵּק, מְטַפֵּס, נִרְתַּע מִמַּחֲשָׁבוֹת

וְאַתָּה, רָגוּעַ.

נָע וְנָד, מְשׁוֹטֵט בְּלִי מַטָּרָה

מְחַפֵּשׂ מִשְׁכָּן, כָּרִית וְאַהֲבָה

וְאַתָּה, קָבוּעַ.



אַבָּא,

תּוֹדָה עַל הַתַּחְבֹּשֶׁת לַלֵּב,

חָסְכָה מִמֶּנִּי הַרְבֵּה כְּאֵב.

הִגִּיעָה הָעֵת לְהַחֲלִיף אֶת הָאֶבֶן,

אוּלַי מַסְפִּיק לְרַפֵּד קְצָת בְּתֶבֶן.

רוֹצֶה גַּם אֲנִי לָחוּשׁ אוֹתְךָ,

לִלְחֹשׁ בִּדְמָעוֹת, סְלִיחָה.
ב"ה.

הטי"תיות שלי קיפצו בצהלה במורד מדרגות הרובע. כמה רעש הן עושות, השם. לרגע שמחתי שאמצע הלילה, כך שהחושך הסתיר את לחיי הלוהטות. אך במחשבה שניה, בחושך הזה הן לא יכלו לראות את המבטים המזהירים ששלחתי לעברן.

סימנתי לשרה, המחנכת המקבילה, שעכשיו תורה להרגיע אותן. ריחמתי עליה, באמת. שתינו רצינו לעשות את הרושם הנכון על התלמידות החדשות שלנו, הרי עבר רק שבוע מתחילת הלימודים.

לא נעים לצאת המורה הקפדנית, זאת שלא מרשה להשתולל, לא מרשה לצעוק בקולי קולות באמצע הלילה, לא מרשה לאכול חטיפים בקולניות בדרך לכותל. לא מרשה, לא מרשה. אבל מישהי חייבת למנוע מהן לעשות את הדברים הללו, וכבר קלטתי את המבטים העוינים של כמה מן החזקות בפעם האחרונה שהערתי להן. אז עכשיו תורה של שרה.

"בנות, בבקשה, שקט. אנחנו בדרך לכותל. לא לקייאקים בירדן או למסלול אתגרי בדרום. בזמן המיוחד הזה, בין כסה לעשור. כבדנה את המקום, ואת עצמכן," שרה ביקשה. אבל בקשתה לא נועדה להיענות. ולא היה לנו מה לעשות בנידון.

הבנות המשיכו לפטפט בקולי קולות ולהצטלם ביחד בקריאות מחרישות אוזניים (לפחות בנושא הזה ראינו את הנולד, ואישרנו להן להביא מצלמות. עדיף מאשר שיביאו בלי רשות).

'א-ל-ו-ל!' רציתי לזעוק באוזניהן, אך לא ידעתי איך זה יתקבל מצידן. וגם לא היינו בכיתה, כך שלא הייתי עושה זאת בכל מקרה. אבל רציתי לטלטל אותן. זה לא המקום ולא הזמן לשיחות חולין, להתלהבות קולנית שכזו. ולא, אני לא מורה כבודה שלא אוהבת להנות ולכייף. רק שכאן ההנאה הזו לא מתאימה.

עברנו את הבידוק בכניסה וכולן קיבלו בחזרה את תיקיהן, שקיותיהן, ובקבוקיהן, כמובן תוך צרחות התלהבות שלא כאן המקום לתארן. נכנסנו למתחם הכותל. האורות נצצו מעלינו, והכותל נגלה במלוא הדרו.

לפתע, הבנות נעצרו. שתקו, מהורהרות. נשמו את האוויר הטהור, המטהר. חשתי את ההתרגשות שלהן. גם התלמידות הסוערות ביותר, אלו שתוך שבוע אפשר לקלוט את אופיין הנלהב, שתקו ביראת כבוד.

"בנות יקרות, יש לכן חצי שעה להתפלל. אחר כך ניפגש בכניסה ונלך ביחד לאולם כדי לשמוע שיחה של הרב אברהם שוורצברג," הודעתי להן.

"המורה?" פנתה אלי תלמידה שאת שמה עדיין לא הכרתי. הרמתי את ראשי.

"מה?"

"אפשר יותר מחצי שעה?" היא אמרה בתחנונים. "עד שהגענו לכותל…"

בנות הכיתה הנהנו בהסכמה. "כן, המורה, בבקשה…"

פניתי אל שרה. "בכוונה תחילה ייחדנו חצי שעה להליכה, למרות שהיא לוקחת רק רבע שעה. נוסיף להן רבע שעה?"

"איך אפשר למנוע את זה מהן?" היא לחשה בהתרגשות. "תראי אותן, את ההשתוקקות שלהן…"

מחאתי כף אל כף כדי להסב את תשומת ליבן. "החלטנו שניתן לכן שלושת רבעי שעה, בתנאי שכשהזמן מסתיים, אתן נאספות במהירות כדי שנגיע לאולם בזמן."

הן הנהנו בהסכמה ובתודה, והסתובבו לכיוון הכותל. ציפיתי לראות אותן רצות לתפוס מקום קרוב לכותל שבו תוכלנה להשעין את ראשן או כיסא לשבת עליו ולרכון מעל ספר תהילים. אך הופתעתי מהאצילות שבה הן התקרבו לכותל. הן הלכו בפסיעות מדודות, בשקט. חייכתי לעצמי, וחשתי שמחה עולה בי. למרות שלא היה לי חלק בשינוי שחל בהן. למרות.

ראיתי אותן מתנועעות עם הסידור, נושאות עיניים לשמיים השחורים, ליונים ההומות מעליהן. הוצאתי את סידורי שלי והתיישבתי על כיסא מזדמן. עצמתי עיניים. השם, תראה את הבנות שלך. תראה איך הן מתפללות, איך הן כובשות את טבען הסוער, בשבילך. איך הן נכבשות על ידי עוצמות הקדושה שיש כאן.

כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אנא.
  • 512
  • במשטרה מבהירים: "נפעל בנחישות נגד הפגנות שאינן אמיתיות"
    לקראת הסגר שיחל מחר בשעה 14:00 בצהריים, גורם במשטרה מבהיר כי היא לא תאפשר קיום הפגנות שאינן אמיתיות
    (מן העיתונות המקוונת)

    רבותי, להתפזר בבקשה. מה שאתם עושים כאן זו התקהלות בלתי חוקית.
    - סליחה??? מתפללים כאן. אתה לא רואה?
    כן? זה תפילה? איפה יש פה ספר תורה?
    - הנה על השולחן. עם הטלית.
    אתה לא תעבוד עלי. אני יודע בדיוק איך נראה ספר תורה. זה עגול כזה עומד. ואיפה החזן שלכם?
    - זה שמקדימה.
    זה חזן? אני פה כבר רבע שעה, עוקב, לא עשה מקאם אחד. ולמה לא מכרתם עליות?
    - אנחנו לא נוהגים.
    מה קשור לא נוהגים? אני ביקשתי רישיון נהיגה? תענו על מה ששואלים אותכם.
    מה זה התורה השניה הקטנה? תורה שבעל פה?
    - לא, זה נביא.
    לא צריך, תשאירו אצלכם.
    אללה יסטור איזה דו"ח אתם הולכים לחטוף פה.

    - אה, המפקד...
    כן אלאור.
    - נזכרתי בדיוק היום יום פיקודת שינתו של הרב של הבית כנסת בדאיוף. אז אולי לפני אתה משחיל אותם, נעשה פה איזה קדיש ככה.
    וואלה צודק.
    יתגדל ויתקדש הי לאיפה אתם בורחים?
    מאת הניקית @לבי

    תִּקְרַב הַשָּׁעָה
    בְּרָאשֵׁי אִילָנוֹת חַמָּה
    כִּמְעַט חֲתִימָה
    בְּפֶתַח עֲבוֹר רַק
    דֶּמַע
    בְּלֵב רַגָּשׁ הָמוֹן יֵהוֹם
    עֲבוּר כִּי פָּנָה יוֹם

    יְזַכֵּנוּ נוֹרָא וְאָיּוֹם
    נִדְבַת יוֹשֵׁב כְּחֹם הַיּוֹם
    עוֹלָה תְּמִימָה
    לִפְנֵי עֶרֶב שֲׂח לַמִּנְחָה
    וְגַם עַל יוֹשֵׁב אָהֳלוֹ
    בַּכֵּס חָקוּק תָּאֳרוֹ
    זְכוּתָם לָנוּ תַּעֲמֹד
    לִדְגָלִים מֵאָבוֹת

    יְפִי הַנִּיב וְהַשִּׁיר
    לְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקָּלִיר
    וְעַל יָדוֹ רַבֵּינוּ יוֹסֵף
    בֶּן רַבִּי יִצְחָק
    מָאוֹרְלִיאָנְשׁ
    מִמָּגֶנְצָא רַבִּי אַמְנוֹן
    וְגַם רַבֵּינוּ קְלוֹנִימוּס
    וּבְנוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן

    אֵיךְ הֶחֱלוּ אֲרֻבּוֹת
    דֶּלֶף זוֹלְגוֹת
    שֶׁתָּשִׂים דִּמְעָתִי בְּנֹאדְךָ
    לִהְיוֹת...שׁוֹמֵעַ בִּכְיּוֹת
    רַבִּי אֲמִתִּי בֶּן שְׁפַטְיָה
    סָדַק קֹר לְבָבִי
    בְּחָנְנוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים
    הִתְגַּלְגְּלִי
    וּבְעַד עֲמֶּךָ שַׁאֲלִי

    וּמַה אוֹסִיף וַאֲדַבֵּר
    וְכָל הַקָּהָל בְּקוֹל יְלֵל
    רַק עִיר הָאֱלֹקִים תִּשָּׁפֵל
    מַחְמְדֵיהּ גְּנוּזוֹת
    הָעִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְּחוֹזוֹת
    אוֹיָה...לְבִזּוֹת
    וְאֵין לָנוּ שִׁיּוּר
    רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת

    אֶת אֵלֶּה קִלֵּס רָשַׁם
    פְּתִיחָה לִנְעִילָה
    רַבֵּינוּ גֵּרְשֹׁם מְאוֹר
    הַגּוֹלָה
    עוֹד אֲרֻכָּה הָרְשִׁימָה
    מַעֲתִיקֵי הַשְּׁמוּעָה
    מֵהֶם מִימֵי הַגְּמָרָא
    כֻּלָּם קוֹדֶשׁ חָרוּז מְסורָה
    וְלָנוּ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה