קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתַי פַּקָּחִים מֻמְחִים.
כָּל סֶגֶר אוֹ בִּדּוּד אוֹ עוֹצֶר אוֹ אִיכּוּן אוֹ הַנְחָיָה אוֹ תַּקָנָה לִשְׁעַת חֵרוּם, שֶׁהֵפַרְתִּי אוֹ אוֹ בִּטַּלְתִּי בְּהָקִיץ אוֹ בַּחֲלוֹם, אוֹ הִלַּכְתִּי בָּרְחוֹבוֹת הַגְּדוּשִׁים שֶׁהִינָם נִדְחָקִים, וְכָל מִינִי גְּזֵירוֹת שֶׁלֹּא קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, וַאֲפִלּוּ גְּזֵירוֹת שִׁלְּשּׁוֹם.
וְכָל שׁוּם מַחָלָה שֶׁקִּבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, וְכֹל שׁוּם בִּדּוּד, שֶׁהֵפַרְתִּי עַל עַצְמִי אוֹ עַל אֲחֵרִים בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל בִּדּוּד. בֵּין בִּלְשׁוֹן סֶגֶר אוֹ בִּדּוּד אוֹ עוֹצֶר אוֹ הַנְחָיָה אוֹ תַּקָנָה לִשְׁעַת חֵרוּם.
וּבֵין שׁוּם תְּפִלָּה אוֹ טְבִילָה, וְכֹל מִנְהָג שֶׁל מִצְוָה שֶׁנָּהַגְתִּי אֶת עַצְמִי, וְכֹל רֶסֶּס טִפָּתִי מִמוֹצָא שְׂפָתַי שֶׁיָּצָא מִפִּי, וְגַם הַנַּעֲשֶׂה בִּתְקִיעַת כַּף. הֵן אוֹתָם הַיְּדוּעִים לִי, הֵן אוֹתָם שֶׁנִתְגַלוּ עַל יְדֵי הַשַּׁבַּ"כּ.
בְּכֻלְּהוֹן אִתְחָרַטְנָא בְּהוֹן מֵעִיקָרָא, וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי מְחִילָה מִמַעֲלַתְכֶם, כִּי יָרֵאתִי פֶּן אֶכָּשֵׁל וְנִלְכַּדְתִּי חַס וְשָׁלוֹם בְּתַשְׁלוּם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים חֲדָשִׁים.
וְאֵין אֲנִי תּוֹהֶא חָס וְשָׁלוֹם עַל קִיּוּם הַמַּעֲשִׂים הָהֵם שֶׁעָשִׂיתִי, רַק אֲנִי מִתְחָרֵט עַל זֶה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי הִנְנִי עוֹשֶׂה דָּבָר זֶה בְּתּוֹר הַפְגָּנָּה נֶגֶד נְתַנְיָהוּ.

וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין הַמִתְחָרֵט וּמְבַקֵּשׁ הַתָּרָה צָרִיךְ לְפָרֵט הַסֶגֶּר, אַךְ דְּעוּ נָא רַבּוֹתַי כִּי אִי אֶפְשָׁר לפוֹרְטָם כִּי רָבִים הֵם.
שכנים יקרים!

עקב המצב, אי הוודאות, ובעקבות ההתרחשויות האחרונות -
גובש מתווה מסודר בנושא החצרות והשטחים הפתוחים (להלן - "הקפסולה") בחגי תשרי הבעל"ט.

1. אין רשות לסובב אף אחד מן המאווררים בקפסולה בשום טענה. לשם כך נדרש אישור משישה מתפללים ומעלה.

2. הכיבוד במוצאי הצום יפוזר בבתים עקב החובות הרבים למנקה. (יוחרגו - הדיירים של קומה רביעית, עד לעקך אחד לכל מתפלל).

3. אין להעמיד אף סוכה ברחבי הקפסולה ואין בזה שום חזקות משנים עברו.

4. בדיעבד יהיה ניתן להעמיד עד סוכה אחת לכל עשרה מתפללים ובכך ליצור קפסולה נוספת. (בהתחייבות לזמני קימה הגיוניים).

5. לאור הלקחים שהופקו מחודש ניסן - לא יהיה אפשרות לשני מניני ערבית!!! הדבר הוכח כפירוש מכובס של ביטול התפילה.

6. הנשים היקרות מתבקשות שלא לשהות בקפסולה יותר ממחצית הדקה, למעט - לקיחת ילד בוכה/ילד שוכב/ילד מציק - הביתה.

7. חל איסור לתת הוראות/דרישות/בקשות מהחלונות למעלה. גם אם אתם בבידוד כפוי, בדגש על מרצון.

8. שכן אשר מעוניין לתקן מתוך הקפסולה את החזן/בעל הקורא יחויב לגשת לפחות פעם בשבוע לעמוד.

9. כל מתפלל יידרש לעבור בתחילת כל תפילה בדיקת חום וברכת בשמים. יודגש - כי טענות על צינון וכדו' לא יועילו.

10. מתפללים אשר ילהטטו בין הקפסולות המתחרות שברחוב, לא יוכלו לחגוג בשמחת בית השואבה המצומצמת בלאו הכי.


מונה אחראי קורונה לשם קיום המניינים על הצד הטוב ביותר. והאחראי הנו - אתה. ורק אתה. שא באחריות ואם לא סע לשלום.


בתודה ובתפילה שלא תצא כל עגלה ומכשול תחת רגלינו,
הממונים (עקב המצב)
השנה מגיעה לתומה וזה הזמן להביט לאחור ולראות מה עברתי, מה למדתי, מה כתבתי ומה קשקשתי.

אמשיך בסיכום של החומרים אותם פרסמתי למען יעמדו לי לימים רבים ואולי גם אחרים ימצאו בו טעם.

הצטרפתי לקהילה אי שם בשלהי חודש אדר התש"ף. ימי פרוץ הקורונה במחוזותינו.

מאז הצטרפותי לחבורה סגנוני עבר כמה גלגולים בצורת ההגשה שלו, אך ישנו קו אחיד המקשר בין הסגנונות.
הדבר המניע אותי לכתוב, מעבר ללייקים ולמחמאות, הִנּוֹ היכולת להביע רעיונות, מחשבות וסתם לאתגר את מוחות ולבבות הקוראים (ופעמים אף לעורר פרובוקציות). טרם הצטרפותי לקהילה, לא התנסיתי בכתיבה מקצועית המיועדת לפרסום ועל כן ניסיתי כמה סגנונות על מנת ללמוד כיצד אוכל לבטא את עצמי באופן המושך את לב הקוראים באופן המקסימלי בהתאם ליכולותיי. כמו כן, למדתי רבות מן ההערות הבונות והמשובים שקיבלתי מחברינו היקרים של ק"ק זו. בנוסף, החשיפה לקטעים של יוצרים אחרים, אלו שיותר טובים ואלו שפחות, אך כולם נקראו בעיניים בוחנות מתוך כוונה ורצון ללמוד וללמד, חידדה אצלי עוד יותר את הנקודות בהן איני רוצה להיכשל ואלו מהמורות יש לצלוח בדרך לכתיבת קטע מוצלח. על כך ועוד, תודה לכולם!

בתחילת דרכי ניסיתי לכתוב מספר קטעים לקריאה, חלקם סאטיריים, חלקם טראגיים וחלקם סתם. כגון:
  • נקמת הקפה - קטע זה מנסה לתאר קונספירציה מעניינת אודות גורם התפתחותו של נגיף הקורונה בעולמנו הצח. (7 תודות - לא צבר תאוצה)
  • מסירות נפשות - סיפור אשר מתיימר להביע את הקונפליקט בין הניסיון להיות טוב כפי שכיף וקל לראות אותו לבין האחריות האמיתית הדורשת לצאת מתחום הנוחות והניראות השטחיים. (10 תודות - עלייה קלה)
  • אלה ואלו - מאמר המנסה לאפיין סגנונות שונים באוכלוסיה ולנתח את התייחסותם לנגיף הקורונה. (16 תודות)
  • תיעוד היסטורי: ערבי פסחים בשנים עברו - תיעוד השואף להזכיר לאוכלוסיה השקועה בטירוף הקורונה, כי עד לא מזמן עוד היו לנו חיים אחרים. (17 תודות - עלייה מתונה אך עקבית)
לראשונה ניסיתי את כוחי אף בכתיבת שירה:
  • בין חיים למוות - בשיר אני מנסה לזעזע את השאננים הבטוחים כי הם חסינים ולהם זה לא יקרה. (9 תודות - שינוי סגנון, יקח זמן להתבסס)
פרשתי קמעא מתחום השירה וניסיתי כוחי בכתיבת מחשבות:
  • כולי האי ואולי?! הרהורים - קטע זה מנסה לתאר את הלך חשיבתו של אדם מפולפל השוקל את צעדיו מול הנגיף ונסחף למחוזות רחוקים ומזעזעים. (8 תודות)
אולי דווקא בכתיבת טקסט מרגש ונוגע אהיה טוב יותר ואתרום תרומה משמעותית לחברה:
  • משא על משא - וכך ניסיתי לרומם את רוחן של נשות ישראל ולסייע להן לעבור את תקופת קרצופי-טרום-פסח באופן התואם את אתגרי תקופת הקורנה. (3 תודות, אאוץ')
אין ברירה, אשוב לכתיבה הסאטירית:
  • ויקרא שמם בישראל ... וכו' בגרסה הגנרית - קטע זה שואף לתאר את הלך רוחו של המשתמש החדש שמצטרף לראשונה לאתר פרוג ונדרש לבחור את השם שיאפיין אותו. (24 תודות, וואו!)(קטע זה נכתב לאחר שאשכול קודם שהשתמש בדוגמאות מהחיים, נמחק)
הלך טוב, הגיע הזמן לפתוח שיח בצורה של דיון:
  • קנאת סופרים - במסווה של דיון אודות היכולת, הצורך והרצון לנסות ולחקות סגנון של דמות מיתולוגית מעולם הספרות, ניסיתי לפתוח דיון אודות כמה סופרים מסוגים שונים השייכים להיסטוריה וההווה הישראלי והיהודי. (11 תגובות)
החלטתי ללכת על כיוון של עלילה עם טוויסט מאכזב:
  • פתאום יבוא! מי? - בקטע זה אני מנסה לסחוף את הקוראים לכיוון מרגש של גאולה, דבר השוכן בלב כל נשמה יהודית משחר היוולדה ולבסוף אני מייבש אותם עם חיסון לקורונה שפותח סוף סוף. (10 תודות)
יאללה, צברתי קצת ניסיון בכמה סגנונות, אפשר לשוב ולכתוב שיר:
אפשר לשוב ולכתוב סיפור, גם כן:
וכעת ישבתי לכתוב מקבץ שירים, דרך קלה להעביר מסרים ובלי להידרש לפנטזיות עם מלא פרטים ופינות:
  • עם לאה ביגונו - שם קצת מורכב לשיר, השיר מנסה לבטא תשובה ותפילה לבורא העולם המאתגר אותנו בתקופות קשות (9 תודות)
  • הווה - שיר עמום ומסתורי. לבסוף נכנעתי ונתתי ביאור. (11 תודות)
  • במקום - פתאום - שיר מורכב, אך קצת יותר פשוט. מתאר את השבר הצפוי ואת הגאולה המפתיעה לפתע. (13 תודות)
  • מתי - שיר כיסופין לבורא עולם, שיר כיסופין לנשמתנו. (12 תודות)
זהו, הפכתי למשורר. צריך לחקור קצת את הנושא ועל כן פתחתי בדיון:
  • ניקודי שירים - מדוע ולמה נהגו החברים לנקד את השירים? דיון כנה וחשוב. (9 תגובות)
דנתי, חקרתי, הגיע הזמן להמשיך ולשורר:
  • הַאִם אֶלְמַד - שיר תהייה ותקווה, מבקש המשורר להיות נינוח ונעים יותר לסביבתו. (14 תודות)
  • וְאַתָּה מַתְּתָ - שיר זיכרון מרגש ועצוב לאיש יקר שהיה ואינו. (16 תודות)
  • הוא - הוא? - שיר עצוב וקשה המתאר את מחשבותיו של הסובל ממאניה דיפרסיה. (20 תודות)
  • לִבֵּנוּ כַּחֶרֶס יָבַשׁ - שיר המתאר את רדידות המחשבות שלנו בימים כל כך גדולים ומשמעותיים. (13 תודות)
  • ירושלים // תקותי נכזבה - שיר ליום ירושלים, המרחק הרב בין האמונה הפשוטה והתמימה לבין המציאות העגומה. (16 תודות)
  • בינינו הלך - שיר המתאר את צמיחתו של בן תורה מתקשה. (14 תודות)
הפסקה קצרה לסיפור ברוח השיר האחרון:
וכמובן שתיכף ומייד אני שב אל שירי האהובים:
  • קליפות - בשיר זה אני מנסה לקדש את הישרות והכנות מחד ולקלף את הקליפות מעל ה"מצליחים" וה"מסודרים". (21 תודות)
רציתי להביע איזו אמרה חשובה וראיתי לנכון לעטוף אותה בסיפור מוזר:
  • קונצנזוס - סיפור נוקב המשול על חיות היער. הנמשל ברור. (13 תודות)
פתאום הגעתי לתקופת יובש. העסק לא זורם. ישבתי לכתוב על זה שיר, איך לא? ומשם כבר השתחרר הסכר:
  • אֵין מִלִּים - שיר יבש על תקופה מייבשת. (10 תודות)
  • די! - שיר שנאה ליצר המציק, קורא לו במילה אחת די. (18 תודות)
  • ויט שכמו לסבול - שיר שמתאר את אלו אשר בכח ממררים לעצמם את החיים ומתנגדים לשמוח. (33 תודות, שיא!)
  • יום פורח - שיר עצוב שמסקר את המורכבות המובנית הטמונה במעגל השנה היהודי. (28 תודות, עליתי ליגה, ב"ה!)
  • עֶלֶם - שיר זיכרון עצוב לנשמה טהורה נוספת, שנהרגה בימי בין הזמנים. (24 תודות)
  • מַרְיוֹנֵטָה - שיר מיוחד המתיימר להביע קושי בין תורות הפסיכולוגיה לאמונה בבחירה החופשית. (23 תודות, ירידה מתונה אך עקבית. חבל.)
  • שלוות עולמים - שיר מייאש אודות היכולת להתנהל נכונה בין כלל אתגרי החיים. (15 תודות, חלפו ימי התהילה)
הפסקה קצרה לזעוק את עיוותו של עולם הישיבות בדורנו:
  • מכתב לבן הישיבה - רק מי שזכה לקרוא את המכתב עד תומו נחשף לגודל העוולה והטירוף השוררים בהיכלי קודשינו. (20 תודות)
טוב, זה המצב, אנחנו נמשיך לשיר:
  • אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי - שיר המספר את סיפורו הטרגי של ילד קטן וחמוד שמתחיל את שנת הלימודים בלי הבנה והכלה מספקת למורכבות המהלך. (40 תודות!)
  • חוזר בשאלה - שם מסקרן כמובן. שיר המתאר את הקושי והמורכבות הטמונים בתהליך התשובה. (43 תודות! קפיצת מדרגה נוספת)
  • חֲרֵדִים? - עוד שם מסקרן. שיר המנסה לתור אחר מקור הפחד והחרדה המלווים את הימים הנוראים בעם ישראל. (32 תודות)
  • אֵין פָּרוֹת קְדוֹשׁוֹת - שיר מחאה הזועק את העיוות שפושה בעם ישראל ומפוטם תדיר על ידי אנשי כח ושררה בחצרות הרבנים. (28 תודות)
  • סוף. - שיר ייאוש רגעי המתאר את הפתרון האולטימטיבי. (15 תודות)
  • בְּרֶגַע הָאֱמֶת - שיר נוסף המבטא את הקושי והפער בין הרצון העז והכנה לבין המציאות והיכולת לעשות את השינוי בשטח. (12 תודות)
לסיום אקנח בדיון אותו פתחתי בשביל להבין את השינויים בינות לאשכולות השונים:
  • כח המשיכה - דיון המנסה לפענח את המתכון המושלם לקטע מוצלח, אם יש כזה. (11 תגובות)

הערה: היו מספר אשכולות נוספים. חלקם צברו אף מספר לייקים גבוה בהרבה מהאשכולות הנ"ל. אך הם נמחקו עקב אי התאמה לרוח הקהילה או מחשש לפגיעה באדם כזה או אחר. חלקם באשמתי וחלקם עקב דיונים שהתפתחו מסביב וגלשו למחוזות לא רצויים. עמכם הסליחה.

נ.ב. בעקבות ביטול הלייק LOVE נעלמו עמם כמה וכמה ליוקים שקיבלתי על אשכולות שונים. תרגישו בנח להסיק כי היו רבים מאוד כאלה על כל אשכול ואשכול שפרסמתי.

לסיכום, מקווה שתמצאו בסיכום זה סיכום נחמד ומסכם. אולי אף תיחשפו לתכנים חדשים ומחודשים שיסבו לכם קורת רוח מרובה.

שמח לעמוד לשירותכם בכל עת ובכל שעה.

בברכה לשנה טובה ומתוקה!
אזהרת חומר חצי ממוחזר. אני התרעתי.
כמו בכל שנה – טננבאום ניגש לעמוד והתחיל 'הנני העני'.
אף פעם לא פקפקתי ביכולות המוזיקליות שלו, מה שחסר זו רק שיחת הכוונה אחת שתסייע יותר מכל סדנת פיתוח-קול כי היא תציג לו את הצד הדומם של הקהל המותש מהגבהות טונים קיצוניות, ממיחזור ניגונים בכל שנה ובעיקר מהשתנקויות יתר, או ללא מכבסה – רגש מזויף.

אני כמובן לא אשחק בבין-אדם-לחברו ולא אזום שיחה כזו מכיווני, לבבית ככל שתהא, אבל יש לא מעט מושחתים שיכלו לקיים שיחה פשוטה כזו ומשתמטים ממנה מחמת עצלות או בושה, וחבל.

לעתים אני משתעשע בתקוות שווא שטננבאום יפנה אלי מצדו להתייעצות מה ניתן לשפר בתפילת המוסף, אהיה סלחן כלפיו ואסביר לו בנועם את נקודות התורפה שלו, כבונוס: אשתף אותו ללא תשלום בטיפים, פינישים וקנייטשים שאני שומר אתי לעת מצוא. אפשרות אחרת היא שיעתיק את מגוריו לשכונה מרוחקת, אפילו לשכונת הווילות, יהנה מהמרחבים ובין היתר יתבקש על-ידי בית הכנסת המקומי להנעים להם מקולו.

כעת טננבאום כבר ניצב על עמודו ומסיים את הקדיש.
בעומק לבי עדיין לא אפסה תקווה - לא מן הנמנע שהוא יאלץ פתאום לרוץ הביתה לפני חזרת הש"ץ לצורך מקרה חירום חיובי כלשהו, במובנה החיובי של המילה.
לא אירוע שקורה בכל יום אבל פעם בעשרים שנה זה בהחלט עשוי להיות תרחיש סביר.

ההיגיון אומר שבמקרה כזה ליפסקי ישלח אותי לעמוד.

בשיגרה הוא נזהר מלהציע לי מתוך הבנה שבשתיקה שאם אני לא מתחזן בהיכלי ישיבות ענק או למצער בשכונות יוקרה – זה רק בגלל ההתמכרות שלי לפינה הקטנה והשקטה שלי בבית הכנסת השכונתי – תענוג שלא כל אחד יסכים להחליף אותו תמורת חזנות בבית כנסת בינוני מינוס.

לו הייתי מתכנן אירוע כזה מלכתחילה, ודאי הייתי מתכונן כיאות. קול איכותי ואיתן ככל שיהיה לא יוכל למלא חלל של אימונים, סימפונוס ושוב אימונים. שבעתיים כאשר לא שימשתי מעולם בתפקיד בימים-נוראים. ההפתעה הזו עלולה לגרום לי מבוכה רבתי.

ניסיתי לתמרן ולנצל את הזמן הקצר שנותר לרשותי ולהתנגן תוך-כדי תפילת הלחש, להתאמן על-כל-פנים על תחילת חזרת-הש"ץ, בהמשך אוכל לטפל גם אחר-כך בזמנים ששייכים לקהל.

בעיקר, חשוב היה לי ללמוד מהטעויות של טננבאום, גם כדי להעניק לקהל שנה אחת עם תפילה משובחת וסלסולים מידה ובמניין, אך גם למצב שבו טננבאום ישוב לבית הכנסת ואולי אולי יקשיב ויפיק לקחים מהתיקונים ומהשינויים שלי.

סיימתי את תפילת הלחש. לא הרגשתי מספיק מוכן אך ידעתי שעשיתי את ההשתדלות שלי ומכן ואילך 'מי שם פה לאדם...', 'מי שאמר לשמן שידלק...', את הזמן הנותר הקדשתי להתבוננות מהירה בעבודת התשובה, לעולם לא אגש כש"ץ בימים-נוראים ללא הכנה רוחנית מתאימה.

הצצה חטופה לכיוון העמוד גילתה לתדהמתי שטננבאום אכן לא שם.

חולשה תפסה אותי, לא ברצינות תכננתי לגשת, אלו יהיו בושות איומות. בזווית עיני ראיתי את קנור – החזן של שבת-מברכים. נרגעתי – מן הסתם ליפסקי יגיש אותו, הוא מחבב אותו.

אלא שאז יד הונחה על כתפי ליפסקי הצביע לי לכיוון העמוד וסימן לי באצבע – עוד דקה. ביקשתי לסרב ולהצביע על קנור אך הוא כבר נבלע במבוך הטליתות.

הרצתי ניגונים בראשי כבאוטוסטרדה אך אלו התערבלו לצרמוניה אחת זוועתית. בברכיים כושלות התקדמתי כמובל אל הגרדום, תרתי ללא מוצא אחר מנגינה חלופית ל'היום תאמצנו' שתשאיר שנה אחת קהל לא צרוד.
הדקה חלפה. שעון החול אזל בשקט אכזרי.

בכוחות עלומים פתחתי בניגון המקדים "אהה,אהה..,אהה, אהה, אהאי..אההאאההיי...ברוך...", התחלה סבירה.

אלא שאז זינק לצדי טננבאום וכולו אומר סימני שאלה זועמים, מן המעבר רץ אלי ליפסקי וידיו על ראשו "מה עבר עליך??!!??!!??!!, פתיחה!!!פתיחה!!! שלחתי אותך לפתוח את הארון-קודש לחזרת-הש"ץ!!!!!!!!!"
הם ישבו רחוקים אחד מהשני, לועסים מסטיקים מתחת למסיכות התכולות. המפקד עמד על הקתדרה, ובתנועות דרמטיות תיאר את הנעשה. "הציבור החרדי יוצא להפגין." הוא עצר להעצמת הדרמה. "קיבלנו אינספור פניות על מגוון הפגנות ברחבי הארץ. מדיווחים מאנשים שלנו בתוך המגזר החרדי, ההפגנות הולכות להיות סוערות ואלימות מתמיד." הוא עצר שוב לנשימה, ופתח את ידיו השלובות. "יחידת 'סער' 766! בחרנו בכם, ולא לחינם. הוכחתם את עצמכם בצומת שמגר. הוכחתם את עצמכם בנתינת דוחות כמו גברים. משטרת ישראל תגבה אתכם על כל צעד חריף שתנקטו בו על מנת לדכא את מרד החרדים בממשלתינו הרחבה." הוא דפק על השולחן לאות סיום והרים את כובעו מהשולחן.

קצין השטח נכנס לכיתת השוטרים ובחן את ההמולה בביקורתיות, "חברים, אנחנו נוסעים למנוע הפרות סדר בביתר עלית. נתפרס ברחוב..." הוא בחן את הדפים שבידיו וקרא, "ברחוב רבי, כן. ההמשך לא משנה. נגיע לרחוב רבי, נציב גדרות. נעמיד שלושה מחייל הפרשים בתחילת הרחוב. המכטזית תעמוד מוצנעת בתחילה ובהמשך נוציא אותה על מנת ליצור הרתעה. ניפגש כאן בתחנה מייד בצאת החג. שנה טובה לכולכם." הוא יצא מן הכיתה במהירות, נותן להדיו לעשות את שלהם.

חזי שפשף את ידיו בהנאה וקרא בקול, "ככה מתחילים שנה ברגל ימין. לחיים חברים!" הוא הרים את כוסו המלאה במים ולגם אותה באחת לקול צחוקם של עמיתיו לעבודה.

#

האוטובוס בשירות משטרת ישראל היה מלא בשוטרים מנומנמים. המפקד עמד בקידמת האוטובוס, והקריא בלהט שרק מתגבר עם השנים את חוקי הפרות הסדר המשמימים. רק קול נחירותיו הרמות של קצין השטח בוזגלו הפריעו להקראה חלקה.

חזי ירד מן האוטובוס מתנודד, הוא שפשף את עיניו וקרא בקשר, "המפקד, כאן חזי. לאיפה אני?" המפקד נשמע מתנשף והודיע, "הרשימות אצל קצין השטח בוזגלו, גש אליו." חזי ניגש לקצין בוזגלו ולחש על אוזנו, "בוזגלו, שים אותי בחזית." בוזגלו העסוק עם רשימותיו הנהן בראשו, ובפה מלא עט המהם לאישור.

"האוטובוסים נכנסו לעיר", עבר הקשר במהירות. כולם עברו למצב כוננות. חייל הפרשים הופיע באבירות על סוסיו, וניצב ליד מקום חניית האוטובוסים. נהג המכטזית ששקע בשינה עריבה התעורר באחת למשמע קולות בקשר הקוראים לו לבוא לרחוב הראשי, עקב הגעת אוטובוסים רבים מהמתוכנן, ויחידת 'סער 766' התמקמה בנקודות אסטרטגיות, גופם רוחש אדרנלין.

חזי ויעקב עמדו אחד לצד השני, נישקם שלוף. הם בחנו את האוטובוסים בעיניים מצומצמות, ששים אלי קרב. "חזי, תראה, זה משפחות שלמות. מה נסגר עם החרדים האלה?" יעקב גירד בראשו בעצבים. "וואי, מה קורה פה? הם יוצאים עם מזוודות. לא התכוננתי למחאת אוהלים!" חזי הצטרף לגירודו של הלה בקרחתו שלו. הוא הוציא את מכשיר הקשר מכיסו הקדמי וקרא, "המפקד כאן חזי. האם תוכננה מחאת אוהלים?" המפקד לא הגיב, וחזי ויעקב החלו לגדף אותו ואת כל בניו. כשלפתע היסב את תשומת ליבם המפקד מעם מכשיר הקשר, "שוטרים. שימו לב הם מתקדמים לכיוון תחנת האוטובוסים, כסו אותם מכל הכיוונים. קצין השטח מנסה לבדוק אפשרויות מה הם מתכננים". חזי ויעקב התקדמו בשקט אחד לצד השני, "יעקב 'סתכל שניה על האוטובוסים". יעקב הסיט את מבטו לכיוון החניה. "אתה רואה מה כתוב על האוטובוסים? זה מילים מוזרות ממש." יעקב התאמץ לקרוא בקול, "הסעות סלונים זה אוטובוס אחד. הסעות רחמאסרי... מה? איזו מילה מוזרה. הסעות אמשינוב." חזי קטע את דבריו באחת, "נראה לי זה אומר להם מאיפה הם הולכים להסתער עלינו. אני חושב שצריך לערב את המפקד". ומייד הוא פלט לקשר צרור מילים במהירות.

המפקד החל לזוע באי נוחות על מקומו בניידת, "תעצרו שם מישהו ותשאלו אותו מה זה אומר. אם הוא מסרב לענות תעצרו אותו".

"אדוני. בוא הנה." חזי קרא בצעקה לחסיד עם חליפה מפוספסת. החסיד נגרר עם מזוודה שבורת גלגל, וביד אחת עם תינוק רדום למחצה, הוא התקרב לכיוון השוטרים. "אדוני. מה פשר המילים הכתובות על האוטובוסים שלכם. לאן אתם חותרים?" חזי שילב את ידיו בחשיבות ויעקב הנהן בראשו מאחוריו. החסיד הביט על האוטובוסים ואמר, "אה, זה השמות של החצרות שלנו." חזי הרים גבה, ויעקב לחש לתוך אוזנו כמה מילים. חזי השיב לו תוך הצבעה על מכשיר הקשר, ויעקב קרא בפתאוס במכשיר, "הם מתכננים פלישה רבתית מתוך החצרות הסמוכים. המפקד." צרור הוראות בזו אחר זו נשמעו מתוך המכשיר. החסיד הביט בהם המום, ופנה לכיוון תחנת האוטובוסים המלאה באנשים המקטרים על סגירת הרחוב.

אט אט עזבו האנשים את הרחוב רגלית, פונים לכיוון התחנה הבאה. כשמלווים אותם שלושה פרשים, מכטזית אחת, וחמישים שוטרים חמושים וממוגנים.

"סממ"ר רובין, שלח לי דו"ח מפורט מה קורה בהפגנה בביתר", קרא נצ"מ מחוז מרכז למכשיר הקשר שבאוזנו של המפקד. המפקד יצא מהניידת המהבהבת וקרא בשקט, "נצ"מ. הם הגיעו והלכו, משפחות שלמות עם מזוודות וילדים. כנראה התחרטו".

הנצ"מ דפק על השולחן בתסכול. הדיווחים שזרמו מבני ברק, ירושלים, ביתר, צפת, חיפה, מודיעין עלית, אלעד וערד היו זהים.

"זה צריך לעבור לשב"כ" הוא קרא בזעם לחלל הקטן. אסף את הדפים המדוללים, ויצא מן החדר בעצבים.
שעת צהרים זו בדיוק השעה המתאימה להכין עוגה.

אתם שואלים מאיפה הגעתי למסקנה המתבקשת הזו? אז הנה.

אתמול ואגב גם שלשום ושבוע שעבר, החליטה שכנתי לקיר, לשנס מותניים ולהפעיל את המיקסר בקול תרועה ושמחה בדיוק חמש דקות לאחר שברחתי לי למיטה לשנת צהרים חטופה ומענגת.

ושלא תחשבו, גם לברוח למיטה היה מבצע מתיש.

איזה מבצע אתם שואלים, הרי את האמא וזכותך המלאה להשני"צ.

מבצע של התחמקות מעיניים בולשות (אמאאא את הולכת לישון, אבל אני צריכה שתלמדי איתייייי) , צעידה זהירה על גבי ריצפת הפרקט היוקרתית שבחרתי לאחר התלבטות רבה, מבט חטוף סביב, קפיצה לחדר, נעילת המנעול חרש פעמיים, וכניסה מענגת למיטה.

ודווקא שאני באמצע ההכנות להיכנס לחלום המתוק, היא מפעילה את המיקסר.

טררררררררר, הקיר לידי רוטט. ואם אני לא טועה, אז היה נדמה לי שגם המיטה התחילה לרטוט.

תספרו לי מי תכנן את הדירה הזו בצורה כ"כ מזעזעת שכל רחש קטן נשמע מבעד לקירות. ועוד יותר גרוע, מי מתכנן מטבח בצמוד לחדר שינה.

אם יש בתים צמודים, שיחברו מטבח למטבח. אגב, זה גם יועיל להם בנוגע לקו המים....

לרגע השתרר שקט, הפלטתי אנחת רווחה והתכוננתי לשוב לנסות לפנות לשנת הצהרים המתוקה שנקטעה לי כך באבחת מיקסר אכזרית.

מתוך הפנטזיה על החלום המתוק שעמד להתחיל שמעתי אותם. את הדפיקות.

בתחילה הן היו חלשות ממש, ועדינות. ולחישת "אימאאאא" שקטה נשמעה. בחרתי להתעלם והסתובבתי לצד השני.

כמה דקות לאחר מכן, החליטה האוצר שלי, שהיא חייבת לבדוק אם אני חיה.

לכן הקריאות התחזקו, והדפיקות נמשכו ביתר עוז. "אימאאאאאאאא", קראה האוצר.

"אימאאאאאא", ומשלא נענתה הוסיפה את המילה המכריעה, מבחינתה, "אימאאאא, זה דחווווף".

טוב אם זה כ"כ דחוף לה, והיא מספיק עקבית כדי לקרוא לי כבר חמש דקות ליד הדלת, כנראה כדאי שאשאל אותה מה קרה.

"מה??" אני שואלת בקול חלוש מעומק הפוך, והאוצרית עונה לי,

"מההההה, אימאאא אני לא שומעת אותך"

"שאלתי מה" אני עונה בקול מעט יותר גבוה.

"את יכולה לצאת?"

"למה?" (בחלומות, בחלומות שלך! אני מכאן לא יוצאת. אחרת זו דרך אל חזור!)

"כי אני צריכה אותך דחוווף".

"תגידי מכאן".

"אבל אני לא רוצה ש... (אוצר אחר) ישמע".

"אז תתקשרי".

"אבל כלללללל הטלפונים תפוסים". אווווף סיוט הקורונה הזו...

"תבדקי אם יש טלפון פנוי, אם אין תכתבי לי ואני אקרא עוד מעט (חחחח, אני הולכת לישון!), או שתחכי שאני אקום".

"טווווב" הודיעה הגברת, וזזה מהדלת.

ת'אמת, לא ידעתי מה כוונותיה. היא לא סיפרה לי. והעדפתי להאמין שהיא בחרה באופציה האחרונה.

שקטטטט. ב"ה הצלחתי לגלוש לשינה המיוחלת.

בחלומי ראיתי פיל גדול וסגול שצעק "אמאאאא, בואיייי". כמה ריחמתי על אמא שלו... מה היא בסך הכל רצתה, לישון....

"אמאאאא, הטלפון שלך מצלצל" צעק הפיל. וצלצול טלפון מעצבן נשמע ברקע, אמא שלו נפנפה בחדק ופיהקה פיהוק גדול, תוך כדי שצלצול הטלפון ששמעתי התחזק.

לאט לאט גלשתי מעולם של חלומות, לעולם המציאות. מבינה שהטלפון, מצלצל פה, לידי על השידה ולא רק ליד אמא פילה.

בחצי עין הסתכלתי מי מתקשר, אף פעם אי אפשר לדעת מי זה, אולי ראש הממשלה....

ההצצה בצג גילתה לי שכמעט צדקתי, זה היה משהו יותר חשוב מראש הממשלה, האוצרית שלי.

"כן?" עניתי.

"אימאאאא, מלאאאא זמן לקח לך לענות" התלוננה המפונקת.

"כי ישנתי" עניתי לה. חוצפנית זאתי, גם מעירה אותי, ועוד יש תלונות.

"מה רצית?" אני שואלת, תוך כדי פיהוק ענק.

"אמא, הוא... מציק לי. וחץ מזה אמרת לי שתקומי בארבע, ועכשיו כבר ארבע ודקה. וגם אמרת שאחרי שתקומי נלך לקנות לי את החמצוצים שהבטחת לי אתמול, ו....."

קמתי מהמיטה ושיפשפתי עיניים תוך כדי שנופלת בי ההבנה-

הלכה השינה.

אולי מחר יהיה יותר טוב, בעזרת ה'...
לְפָנֶיךָ

הוּבָא הַחַיָּל לַמִּשְׁפָּט
וְקָרָא הַשּׁוֹפֵט בְּגִלְיוֹן אֲשָׁמוֹת:
לְבוּשׁוֹ מְרֻשָּׁל, כּוֹבָעוֹ מְרֻפָּט;
הַצִּיּוּד מְחֻסָּר, נַעֲשׂוּ בּוֹ שַׁמּוֹת;
הוֹפָעָה מְבִישָׁה וּמַרְאֶה מְכֹעָר:
לֹא שָׂרַךְ נַעֲלָיו, לֹא סֵרֵק הַשֵּׂעָר;
לֹא עָלָה לַמִּסְדָּר בְּשָׁעָה יְעוּדָה;
גַּם נִרְדַּם בַּמִּשְׁמָר וְהִזְנִיחַ עֶמְדָּה...
בִּקְצָרָה: אֵין מְתֹם בּוֹ, מֵרֶגֶל עַד רֹאשׁ.

וְקָרָא הַשּׁוֹפֵט: זֶה יֻשַּׂם בַּמַּחְבּוֹשׁ!
נָא יִלְמַד הַחַיָּל, וְיֵדַע
סֵדֶר מַהוּ, שְׁמִירָה עַל זְמַנִּים
אָז יַחְזֹר לַיְּחִידָה. וּבֵינְתַיִם
יֻשַּׂם בִּנְחֻשְׁתַּיִם -
יוֹמַיִם תְּמִימִים.

אַחֲרָיו לַמִּשְׁפָּט
עוֹד חַיָּל הָעֳלָה וְצָעַד:
מְסֻדָּר וּמֻקְפָּד, כַּפְתּוֹרָיו נוֹצְצִים,
כּוֹבָעוֹ מְחֻדָּד, כָּל מַדָּיו גְּהוּצִים;
מַה נֹּאמַר וּנְדַבֵּר, תָּאֳרוֹ כֹּה זוֹרֵחַ!
חֶטְאוֹ מַה? אֶחָד וְיָחִיד: הוּא בּוֹרֵחַ...
נֶעֱלַם עִם קְבוּצַת בַּחוּרִים עֲרִיקִים
וְחִפְּשׂוּ אַחֲרָיו בַּחוֹרִים, בַּסְּדָקִים - - -

שָׁמַע הַשּׁוֹפֵט וְאוֹתוֹ הֶאֱשִׁים
וּפָסַק: יִנָּתֵן בַּמִּשְׁמָר לִשְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים!

תָּמְהוּ הַשּׁוֹמְעִים: וְהַיֹּשֶׁר הֵיכָן?
דִּין וָצֶדֶק נִרְמַס? אִם אֱמֶת תֵּעָדֵר?

אָז הִסְבִּיר הַשּׁוֹפֵט הֶחָכָם:
לֹא, חָלִילָה וָחַס! הֵן בָּרוּר הַהֶבְדֵּל:
הָרִאשׁוֹן, הוּא אָמְנָם הִתְרַשֵּׁל
וְהִזְנִיחַ מְעַט; אַךְ הוֹפִיעַ וּבָא.
אֲבָל זֶה, הַבּוֹרֵחַ - גִּלָּה דַּעְתּוֹ
שֶׁאֵינֶנּוּ מַכִּיר בְּסַמְכוּת הַצָּבָא;
הוּא כָּפַר בְּעִקָּר! מַה גְּדוֹלָה חַטָּאתוֹ!

* * *

וְכָכָה נֹאמַר אַף אֲנַחְנוּ:
עָלוּ חֲטָאֵינוּ לְמַעְלָה הָרֹאשׁ
לֹא מִלֵּאנוּ חוֹבַת מִצְוָתְךָ כַּדָּרוּשׁ
כָּאן בִּטַּלְנוּ מִזְּמַן לִמּוּדִים
שָׁם מִהַרְנוּ, חָטַפְנוּ קַדִּישׁ...
וַאֲנַחְנוּ מוֹדִים, מִתְוַדִּים
לֹא נַסְתִּיר וְנַעֲלִים, לֹא נַכְחִישׁ;
אַךְ אֵינֶנּוּ בּוֹרְחִים! כָּאן אֲנַחְנוּ,
שֶׁלְּךָ, חַיָּלֶיךָ.

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ
אַךְ תָּמִיד – לְפָנֶיךָ.
(הסיפור לכאורה מתאים לעוד חודשיים, לימים שטרם חג סוכות, אך הוא נכתב לפני כשבוע, והטריגר היה מסעי בני ישראל במדבר).


עננת האבק התעופפה במשך רגעים אחדים באוויר, ונחתה בקול לחש רך על ערמת הקרשים.

הוא השתעל קלות, הצטער שהוריד את המסכה בהיכנסו למחסן, קיווה שהשיעול הוא רק מן האבק, והניח את ידיו הגרומות על הקרשים.

ליטף אותם, הלוך ושוב, ברגשנות נשית כמעט – ודווקא אשתו לא מן הרגשניות – חשב עליהם, חשב עליה, חשב על מה שאמרה בפשטות מקודם, "אז השנה לא נארח את כולם," ושבה לרישומיה מן העבודה. והוא יצא מן הבית, כמעט שוכח את המסכה, לחץ בחוסר-סבלנות על כפתורי המעלית, נכנס למחסן.

וכעת הרים את עיניו מן הקרשים הקשורים היטה, הסתכל סביבותיו. כיסאות הגמ"ח שלו עמדו בערמה מסודרת בצד המחסן. לאחרונה הם הסבו את שימושם למניין החצרות שיסד בבניינם. ארגזים שכוחים עמדו בצד אחר. מי יודע מה יש בהם. אשתו המסודרת אגרה את כל החפצים שלא נזקקו להם עוד ושלא היה לילדיהם מה לעשות עמם, וארזה אותם בארגזים חתומים שהוא הוריד למחסן לפני אי-אלו שנים, כשגפיו עוד היו צעירים. באותה עת הוא גם בנה כמעט לבדו את הסוכה הגדולה שבחניה, סחב את הקרשים בעצמו מן המחסן, העמידם לצד הגדר שבחוץ, תקע מסמרים וחיבר אותם, תלה את הסדינים המקושטים בתמונות אושפיזין וירושלים, ורק כשהגיע תור הסכך – באו כמה נכדים לעזור לו.

אחר-כך באו הנכדים בשלבים מוקדמים יותר, ובשנתיים האחרונות הוא בדרך-כלל החזיק את המסמרים והגיש להם אותם אחד-אחד בשעה שהם דפקו והעמידו וחיברו ותלו וסוככו ושוחחו. אבל כבודו היה מונח עדיין במקומו, גם אם מקום הסולם כבר לא התאים לו. ואחר-כך ירדה אשתו עם מגש מטעמים, שהיה כמדגם למטעמי החג הראשון העתידיים, והם נהנו ביחד מקורת רוח בצל הקורות ומשיחת סב וסבתא ונכדים מלאת שיתופים. ואחר-כך גם מלאת חיבוקים – לא ממש חיבוקים, בכל-זאת הם גברים – אבל טפיחות על שני השכמות בהחלט החליפו את הרצון המקורי שלו. אפילו אשתו נשקה על קצה ראשיהם לתודה ולפרדה.

טפח שוב על קרשיו בעדינות, כמעט רכן לנשק להם, פתח את קישורי החבלים במקום זאת. סוכה צריך להקים בכל-מקרה.

"נקים סוכה במרפסת הפעם," אמרה אשתו בטון ענייני. "זה יהיה הרבה יותר קל, לא נצטרך אפילו קרשים."

אבל הוא רצה את הקרשים. רצה את ידידיו המחכים במשך כל השנה ליומם הגדול, ליומו הגדול.

כבר עברו שניהם יום גדול אחר לבדם. ברוב בתי ישראל ליל הסדר נחשב לחג-משפחתי-ברוב-עם-של-ייהרג-ואל-יעז-שלא-לבוא. אצלו לא. אוהב ללכת בכל פעם לילד אחר, מי שפנוי, פעם גם חגגו אצל הנכדה הבכורה, ואת רוב העם והמשפחה שומר תמיד ליום-טוב ראשון של סוכות. הילדים והנכדים כבר יודעים – איש וילד בל ייעדר מן הסוכה הענקית שהוא מקים במיוחד לכבודם. טוב, עם קצת עזרה מהם.

אז בליל הסדר דווקא היה בסדר – מכל החלונות של השכנים נשמעו השירים והמנהגים ואלה לא השאירו אותם לבד, והיה דווקא טוב עם השקט הזוגי הוותיק והרך.

אבל סוכות, שעוד שלושה ימים ירד על העולם בניוחו של ענפי דקל טריים ואתרוג מתקתק, בטהרה שיכולה להגיע רק לאחר ימים נוראים-מטהרים, שגם במניין חצרות קודשך הורגשו בסופו-של-דבר – סוכות, יום טוב ראשון, רוב עם, כל המשפחה. מה יהיה עליהם?

חשכה השתררה בפתאומיות. החשמל במחסנים שוב קפץ. הוא ניגב בחסותה דמעה שהתפתלה בין קמטיו וזקנו, ויצא מהמחסן.

שנים רבות כבר יש מאחוריו. שנות מלחמה, שנות בנייה, מסע ארוך מתפתל מאחורי גבו, מסע תהפוכות שמעולם לא צפה אחת מהן.

אבל את המסע הזה איש לא צפה.

מסע שבו יפסעו קשישים שכמותו לבד. ומי שזכה לבת-זוג – לא תהיה לו הבדידות שלמה.

והוא זכה.

והוא פסע.

יצא בצעדים איטיים מן המחסן, טיפס באיטיות במדרגות, שוכח מהמעלית, בא בפתח ביתם היפה והריק והשקט. דירת קבע שכזו. נעמד מולה ומול רישומיה.

"שנלך להכין את המרפסת בשביל הסוכה?"

היא הרימה אליו שוב את מבטה. ופתאום הוא בירך על ענייניותה השלווה.

במסע הזה הוא לא יהיה לבד.

והוא היה מוכן לקראתו.
זוכרת את המורה ההיא, שלא גמרה להזכיר לנו בלי להתעייף: "בנות יקרות" מבטאה הכבד הסגיר את מוצאה האמריקאי. "אתן צעירות עדיין. פוסעות צעדים ראשונים בסמינר. מתרגשות מהעתיד החדש, הנוצץ והמבטיח. זכורנה רק כי שש שנות הסמינר חולפות כשש שניות".

פערנו עיניים כלא מאמינות. מסתבר שהיא התרגלה לתגובה הטבעית הזו. "כן. זה נראה לכן מוזר כעת. השנים הבאות תגשמנה זאת. תחושו זאת בעצמכן כאלפי התלמידות שקדמו לכן".

היא לא הצליחה לשכנע. בכול זאת, נרעד בי משהו. באמת הם עוברים ככה בהינף יד? ימי הנעורים העליזים, התוססים קראו לי, זרו את מילותיה לרוח.
הימים חלפו, עמוסים ומאושרים. חוגגים ימי נעורים שאין כמותן.

כמה מפתיע, חזיונה של המורה הקשישה התגשם במלואו. מסיבת הסיום חתמה סופית את שש השניות.
"מה שחשוב לי, בנות, שתיקחנה אתכם כצידה לדרך, קודם כול את התוכן, שיעורי היהדות. שיעורי ההכנה לנישואין וכל דבר טוב שקבלתם כאן". המנהלת השתתקה רגע, לוקחת אוויר. "הכול חשוב לאין ערוך. אך בקשה אישית לי אליכן, יקרות שלי. תפילות נשות ישראל פועלות גדולות ונצורות מאז ומעולם. אתן יוצאות כרגע אל העולם הגדול. משימות רבות יציפו את ימיכן. עבודה, בעל, ילדים. המון משימות כאלו ואחרות. בשטף החיים קל מאוד לצערי, לשכוח את הדבר הגדול, המקודש כל כך. תפילתה של אישה. אולי כעת זה נראה מוזר ותלוש. סמוכנה עלי שאני מדברת מניסיון של שנים. נשים אומנם פטורות מתפילה כדי להתפנות לגידול ילדיהן. אך התפילה טבועה בנו גם ללא סידור. השתדלנה להישאר מחוברות לריבונו של עולם גם במילים פשוטות. אל תוותרנה על כך. החיבור הזה יטעין אתכן בכוחות שיעמדו לכן להתמודד עם אתגרי החיים ולגדל דור ישרים מבורך".

שקט מחשמל ענה לה. תסכול ועלבון השתוללו בי. באמת. זה מה שיש לה לומר. ככה היא מעריכה את החינוך שלה. נו, באמת.
*****
אלול תש"פ

השנים שעברו ביעף, הגשימו לצערי את התחזיות המדויקות. עבודה במשרה מלאה. שיירת ילדים, בן פורת יוסף. משכנתא חונקת, אספות הורים וכנסים. מטלות אין סופיות שמותירות אותי בלי נשימה.
והתפילה? לבי נצבט כל פעם מחדש. מתחמקת שוב ושוב בטענה שאני אכן פטורה, ומתי בכלל יש לי זמן? בחמש וחצי בבקר בהתארגנות לחוצה ליציאה לעבודה? אחר הצהריים עם ברכת השם שממלא כל פינה ודקה? בלילה כשאני מרוטה ועיניי נעצמות מאליהן?

אלול דופק על לבי. מקלף את סיבותיי החשובות. נוקף את מצפוני ומותיר אותי חסרת אונים. 'השם, אני רוצה להרגיש אותך. להתרגש כמו פעם בימי הנעורים. כשהכול היה כה פשוט ונגיש. לא רוצה להידחק אל הפינה הזו. החשוכה, הרחוקה ממך. בבקשה, עזור לי'.
הוקל לי מעט, ידעתי שזו התחלה טובה.

כ"ו אלול תש"פ

מוצאת את עצמי בקו 1. מנסה להבין שזו אכן מציאות.
הנסיעה המהירה הובילה אותי אליו. אל שריד בית המקדש.
כמה שנים לא הייתי פה? עדיף באמת לא לדעת.
מכונת השיקוף פלטה את תיק הצד. הובילה אותי לרגע האמת.
התרגשות קלה, לא מוכרת, חלחלה ללבי. מבקשת לחוש אותה. לנער את לבי הקפוא. בוגדני שכמותו לעג לניסיוני הכושלים. צעדתי ברגליים כושלות אל הכותל. תקווה קטנה לחשה לי שמאמציי לא ישובו ריקם.
אבא, אני באה אלייך. רוצה להרגיש אותך במקום הקדוש הזה.

אופס. תור ענק השתרך לפני. סדרנית חמורת סבר נתבה את הנשים הרבות. כמה בודדות מאושרות זכו להיכנס מדי מספר דקות. הערות נשמעו מפה ומשם. דורשות לכסות גם את האף, בבקשה. קורונה ארורה שכמותה. גם לכותל אי אפשר להיכנס בצורה נורמלית?!

הקפסולה קבלה אותי סוף סוף. תפילת הערבית שאמורה הייתה להיות דומעת ונרגשת, נאמרה בצורה רופסת, מהירה ועייפה. 'בשביל זה באתי?' העייפות שלטה בי. 'נו, באמת. כמה את כבר יכולה. ובכלל, את הרי פטורה. מה לעשות? ניסית, לא הלך. השם יקבל את תפילתך גם כך'.

משהו בי התעורר. ניצוץ הנשמה שלא כבה. 'אני נשארת פה' הבטחתי לעצמי נחרצות. 'קוראת תהילים עד שדמעות ירטיבו אותי. ארגיש סוף סוף קרבת אלוקים אמתית'

עשרות פרקי תהילים מלמלתי בשפתיים חרבות. בלב אטום. ואז זה קרה. דמעה קטנה, מזדחלת בחוסר אמון. פותחת סכר לבאות אחריה. 'אוי, השם. תודה!' נשטפת בדמעות, נעטפת בחמימות ישנה. חשה באהבתו של אבא.

"מי שרוצה לגשת לכותל, מוזמנת לגשת כעת" קולה של הסדרנית קטע את דמעותיי.
שוב תור. ארוך יותר. "תקשיבו בנות. אתן נכנסות כעת לדקה ורבע. כשהשעון מצלצל כולכן בחוץ. ברור?"
דקה ורבע! מה אפשר כבר להספיק? קדימה. אני נדחפת אין זמן.

האבנים הגדולות קבלו באהבה את זרועותיי המתרפקות. ראשי חפון, בכי נורא שוטף אותי. "טאטע, הגלות הזו כה כואבת. אפילו לשריד היחיד לא אוכל להתרפק כרצוני. תגאל אותנו. אין לי כבר כוח לא לקורונה ולא לסבול את כאבי הסתר הפנים. בבקשה אבא אהוב שלי. שנה חדשה בפתח. המתק לנו דינים וגאל אותנו!"

צליל השעון קוטע את הרגע הגדול. כמה פסיעות החוצה. רבע שעה של נסיעה תוביל אותי שוב לגאולה. לשאון החיים. יודעת אל נכון שמשהו חדש נולד בי.

מחשבה קטנה צובטת אותי. למה אני צריכה את הקורונה שתפתח את לבי? 'ואולי' לוחש בי קול טהור. 'אולי זה מה שהתכוון בוראך? שנים רבות חכה לך, לתפילתך, לדמעתך. לפעמים צריך להיות שם במקום הצפוף, הכואב. המוליד תפילות וקרבה אמתית. אהבה עוטפת שמעלה כמה טפחים מעל הקרקע'.
ב"ה.

ב' דראש השנה, התש"פ.

שום דבר לא יוציא אותי מהמיטה, אפילו לא שוקי שמנסה למשוך לי בשמיכה וצועק לי באוזן שאמא קוראת לי. אין לי כח וזהו. התחפרתי עמוק יותר מתחת לשמיכה וכיסיתי את האוזניים כמו ילדה בת שלוש. אוי לא, אמא נכנסה לחדר. זיהיתי לפי הצעדים של נעלי הבית שלה.

"אתי! את עדיין במיטה? שולמית וחוי יצאו לפני שעה לבית הכנסת." הלב שלי כאב פיזית כשחשתי את האכזבה בקולה. כבר התרגלתי להיות האכזבה של המשפחה, אבל לאחר לבית הכנסת בראש השנה? זה כבר יותר מידי. כשהתעוררתי לפני חצי שעה וגיליתי ששולמית וחוי יצאו בלעדי, החלטתי, בחוסר אונים מוחשי, להישאר במיטה. אין לי כח להכנס לבית הכנסת באיחור, להרגיש את כל העיניים של השכנות הדאגניות שמודדות את הבת השונה של קופשיץ. 17 שנים בעולם הזה לימדו אותי דבר או שניים על שיפוטיות של בני אדם.

השניות עברו ונספרו לאיחור גדול יותר ועצום יותר. ידעתי שלא אפסיד תקיעת שופר בראש השנה, התהום שלי לא עד כדי כך עמוקה. אבל לא הצלחתי למשוך את עצמי מהמיטה, והאכזבה של אמא הוסיפה לכובד שלשלאות הברזל שקשרו אותי למיטה. גם אם הייתי מחליטה לקפוץ מהמיטה, ללבוש את השמלה החדשה ולרוץ לבית הכנסת, לא יכלתי לקום. לא הייתי מסוגלת.

"אתי, אני מבקשת ממך, לפחות תלכי לשמוע שופר. בשבילך, אל תפספסי את זה," אמא התחננה. הרגשתי את היד שלה כמעט נוגעת בי, ואז בורחת. חוששת. ממה את חוששת אמא, רציתי לצעוק. אני עדיין בת, גם אם אני לא מתנהגת בדיוק לפי הציפיות שלך. אני בעצמי לא יודעת איך כדאי לך לנהוג איתי, אבל קשה לי שאת מהססת, שאת כבר לא סומכת על שיקול הדעת של עצמך. תהיי אמא. בבקשה. "אתי'לה, אני יוצאת עכשיו עם שוקי ויוכבד, שופר לא לפני 10:30. אני… סומכת עלייך."

היא יצאה מהחדר. הסתכלתי על השעון. 10:20. הבקשה של אמא הדהדה באזניי. אולי גם אני רוצה את זה? נטלתי ידיים ולבשתי את הבגד הראשון שראיתי. אני לא ראויה לשמלה החדשה, תינוקת שנשארת במיטה בראש השנה. לקחתי את המחזור ויצאתי מהבית. מחוץ לבית הכנסת הצטופפו נשים וילדים קטנים שחיכו שתיפתח הדלת. דמיינתי את שולמית וחוי, כבר בפנים מתחילת התפילה, מתנועעות עם המחזור, דמעות נוטפות מעיניהן. אוף, כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאהיה צדיקה כמותן, וכל פעם שנכשלתי במשהו קטנטן, התייאשתי מראש ולא המשכתי. החרטה לפתה אותי. פספסתי שחרית של ראש השנה. איזו מין יהודיה אני.

פטישים התחילו להלום בראשי. מה הפלא, לא שתיתי כלום בבוקר הנפלא שביליתי במיטה. וכשאכנס לבית הכנסת, שולמית וחוי יסתכלו עליי במבטים מתחסדים, כאילו שאני המצווה שתכריע אותן ואת כל העולם לכף זכות. התיישבתי לידן, והרגשתי רק קנאה. כמה רציתי להיות הן. בלי לאכזב את עצמי כל פעם מחדש, להרגיש אפס אחרי כל בחירה ברע וכלום אחרי שהשאיפות שלי מתמוססות באוויר. הראש שלי המשיך להלום. שמעתי שלושים תקיעות, כל אחת חתכה את ליבי. השברים ריסקו אותי, אבל לא הצטרפתי לבכיים. שניה לפני שהחזן התחיל 'הנני העני', ברחתי מבית הכנסת. לא יכולתי להישאר שם. הראש שלי התפוצץ מעוצמת הקנאה, ובו זמנית מכובד השאיפה, התקווה, הרצון.

הרצון שהניע אותי להתפלל שחרית בבית, אפילו ואולי בגלל שלא היה מישהו שיגיד לי שאני חייבת. בלי עיניים שופטות, סקרניות, בלי אחיות מושלמות ברקע. רק אני והמלך. כשסגרתי את המחזור והלכתי לחפש משהו שירגיע את ראשי הדואב, מצאתי את עצמי מבטיחה ששנה הבאה תהיה שונה. אני לא יכולה לשאת עוד פספוס. שנה הבאה אהיה הראשונה בבית הכנסת. אשאר לכל התפילות, אמליך את הקב"ה בכבוד וביראה הראויים. אמא תהיה גאה בי. אהיה גאה בעצמי. היו לי החלטות שלא החזיקו מעמד, אבל זו, כל עוד היא תלויה בי, תתקיים.

---

אלול התש"פ.

"שטיינברג פותחים מניין בחצר שלהם, יש להם מקום לי ולאברימי." הכפיות השמיעו רעש כשנקשו בכוסות הקפה של אבא ואמא. "ביקשו ממני לתקוע. זו זכות, כל שנה הרב תוקע, אבל השנה…"

השנה. המשמעות הלמה בי ברגע אחד, וקרסתי על המיטה המוצעת שלי. כיסיתי את עצמי בשמיכה, ממאנת להבין. חוזרת שנה אחורה, לימים לפני שהעולם התהפך, כשהבטחתי לעצמי ששנה הבאה אעשה לי ולקב"ה ראש השנה כמו שצריך. כל עוד ההחלטה תלויה בי, הבטחתי, היא תתקיים. אבל כשרואים בחוש ששום דבר לא תלוי בנו, האם אוכל לקיים את ההבטחה עם תקיעות שנשמע מהמרפסת?

מקווה שכן, חוששת שאולי התקווה שלי תהיה עוד קורבן רוחני שתגבה התקופה הזו.
 תגובה אחרונה 
פָּשׁוּט סְלִיחָה

הַלַּיְלָה רָאִיתִי: הֲמוֹן אָדָם זוֹרֵם
שׁוֹבֵר שְׁתִיקַת הָאַפְלוּלִית
טְרוּטֵי עֵינַיִם, צוֹעֲדִים כְּעֵדֶר
זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים וְזוֹעֲקִים דְּבָרִים
סְתוּמִים, תִּלֵּי-מִלִּים
דַּף אַחַר דַּף, לְפִי הַסֵּדֶר - - -

הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם, וּשְׁמַע בְּעַצְמְךָ:
אִישׁ טוֹב נִמְשַׁל כְּחֶדֶק
וְצַדִּיק נִרְפַּס
אוֹי, מֵעֶבְרַת מַשָּׂאֶךָ גְּנָן גִּזְעוֹ בְּזַעֲקָם לְךָ
בְּשׁוּם פָּנִים אֵין בֶּדֶק
אַי, וְנָבָר אָפָס...

אַתָּה, מֶלֶךְ מַאֲצִיר וְנִפְלָס וְדַר מְתוּחִים;
אַתָּה שֶׁרִצַּצְתָּ לִוְיָתָן עַל הַמָּיִם, רָאשֵׁי תַנִּינִים;
שֶׁפּוֹרַרְתָּ יָם בְּעָזְךָ;
אַתָּה, שֶׁצִּוִּיתָ לִמְלֹל, לִגְלֹל, לִכְפֹּל
מִלִּים-מִלִּים-מִלִּים, כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים וְאֶבְיוֹנִים;
אַתָּה בֶּטַח מֵבִין אוֹתָנוּ, בְּךָ מֻתְאָחִים
חֲמוּסִים, פּוֹרְכֵי עַמְּךָ
בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה
כְּשֶׁאָנוּ, פָּשׁוּט, מִתְכַּוְּנִים:

סְלִיחָה
זְמַנִּים מְתוּקִים

בְּלֵיל רֹאשׁ-הַשָּׁנָה, אֶל הַשֻּׁלְחָן
יָשַׁבְתִּי גַּם אֲנִי, כְּמוֹ כֻּלָּם
גַּבִּי מָתוּחַ עַל הַמִּשְׁעֶנֶת הַגְּבוֹהָה
עֵינַי נְעוּצוֹת בִּדְמָמָה, כְּמוֹ כֻּלָּם
בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִי, מַטְבִּיעָה
פִּסַּת תַּפּוּחַ אֻמְלָלָה
בְּיָם שֶׁל זָהָב.

עֵינַי נִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה
הַמָּתוֹק הַזֶּה, הַנִּכְרָךְ עַל עַצְמוֹ
בִּתְנוּעוֹת סִבּוּבִיּוֹת, אַבָּהִיּוֹת.
בַּדֶּרֶךְ אֵלַי, הוֹתִיר אַחֲרָיו שֹׁבֶל
עֲקֵבוֹת קְטַנְטַנִים, דְּבִיקִים
כְּמוֹ סִימָנֵי-דֶּרֶךְ לִזְמַן עָבַר
מָלֵא חַתְחַתִּים.

"שֶׁתְּחַדֵּשׁ עָלֵינוּ - "
הִכְרִיז אַבָּא, וַאֲנִי נִזְכַּרְתִּי
בַּהַכְרָזָה מִן הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
בַּ'מְּתִיקוּת' שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
- - -
וּפִתְאֹם
לֹא אָהַבְתִּי דְּבָשׁ.

זְמַן הֹוֶה;
כְּבָר אֲנִי מְחַלֵּק לִילָדַי
תַּפּוּחַ עָטוּף פָּז-אַדֶּרֶת
וְהוּא עוֹד מַכְוֶה בְּיָדַי
כְּמוֹ גַּחֶלֶת בּוֹעֶרֶת.
קְהַל קְדוֹשִׁים מַכְתִּירִים מַמְלִיכִים
וַאֲנִי תָּקוּעַ עִם חֲבוּרַת מַלְאָכִים
בַּשִּׁלּוּשׁ קְדֻשּׁוֹת מַקְדִּישִׁים צוֹעֲקִים
וְצוֹעֵק אֲנִי: "קָדִימָה לֶאֱסֹף מִשְׂחָקִים!"


פְּתִיחַת הַהֵיכָל, עֵת רָצוֹן וְרַחֲמִים,
בִּפְתִיחַת הָאָרוֹן, שַׂקִּיּוֹת מַמְתַּקִּים.
תְּקִיעָה תְּרוּעָה בְּקוֹלוֹ מֵרִים,
וַאֲנִי מְנַסָּה לֶאֱסֹף הַשְּׁבָרִים.


אֵיפֹה אֲנִי וְאֵיפֹה תשפ"א?
תַּחַת תְּפִלָּה מַטְאֲטֵא אַשְׁפָּה.
לִקְרֹעַ גְּזַר דִּין, לְאַחֵל, מְיַחֵל.
מוֹשְׁכִים לִי בְּצִיצִית "אַבָּא אֹכֶל!"


רוֹצָה לִהְיוֹת עִם פִּיפִיּוֹת עַמְּךָ,
לְהִסְתּוֹפֵף, לְהִצְטוֹפֵף, עִם מַסֵּכָה.
אֶמֶשׁ הִתְקַשֵּׁר, רוֹזֵן הַחַבְרוּתָא.
אֲנִי חִיּוּבִי.... תִּתְבּוֹדֵד, אוֹ מִיתוּתָא!


לֹא הָיִיתִי בַּסֵּמִינָר לִשְׁמֹעַ שִׂיחוֹת,
עַל תַּפְקִיד הָאִשָּׁה לְהָכִין אֲרוּחוֹת.
שֶׁהַחְתָּלָה וְנִגּוּב רוֹגֵשׁ לְדֶלֶף אַף,
שָׁוִים יוֹתֵר מִתְּפִלַּת הָאָב.


אָב מְבֻדָּד, מְרַחֵם עַל בָּנִים.
קוֹטֵעַ שַׁרְשְׁרָאוֹת מֵאִיר פְּנִים.
רְאֵה נָא! עֳנָיֵינוּ וְהֶסְגֵּרֵנוּ.
בַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שָׁם תָּשׁוּב תְּרַחֲמֶנּוּ
אז בואו נסביר לכם בדיוק מה קורה, כי ראינו שאתם לא מבינים.
יש סגר, זה הבנו, נכון?
אה, לא?
אז אני אסביר לכם.
יכול להיות שמותר ללכת אז 500 מטר, יכול להיות שלא, כאילו - או שכן או שלא מה שבטוח - שאולי. לצורך חיוני חובה ללכת, כלומר אם תכננתם להיות בבית בערב- אין מצב, כי הממשלה דורשת שילכו לצורך חיוני.
מהערים האדומות אפשר לצאת רק אם אתם צובעים את עצמכם בכתום או צהוב, או בעצם יודעים מה? עדיף שתהיו בלתי נראים בכלל.
מאיזה שעה הסגר שאלתם?
אז ככה, יש עוצר, שתמחיל משניה אחרי שנגמר הלפני העוצר, ומסתיים בשעה שנגמר העוצר, כלומר מיד אחרי שהוא נגמר - אז מסתיים העוצר. מובן, נכון?
מה עוד שאלתם?
יש בתי ספר? גנים?
שאלה טובה.
אז התשובה היא שבעיקרון מי שהמוסדות שלו לומדים - לומד, ומי שהמוסדות שלו לא לומדים - לא לומד, אבל זה קצת יותר מורכב, כי יש כאלה שהם לומדים שהם לא לומדים, אז מה הם? לומדים או לא?
ובנושא הזה יש כאלה שלא לומדים על זה שהם לומדים, ופה זה הרי תרתי דסתרי, אז שכל אחד יעשה שאלת רב או שאלת גמזו.
ועוד הבהרה אחרונה שכנראה לא ידעתם והיא אמורה לעודד אתכם.
משרד הבריאות הודיע שכל מי שנפטר מהקורונה היה אמור למות אי פעם,
וואו, באמת?
 תגובה אחרונה 
פעם פעם הייתי איש מאוד רוגע. נינוח. אי של שפיות במגדל משרדים סוער ורועש.
כולם ידעו: אצל משולם יש שקט. דממה. שטיחים רכים, מוסיקה אינסטרומנטלית חרישית ברקע. בר מים קרים וחמים, ואקווריום עצום שהוא ההובי שלי.

הייתי מקבל את הלקוחות שלי בניחותא, בונה איתם ביחד אסטרטגיות חילוץ פיננסיות חכמות, חי ברמה גבוהה ונהנה משלווה ורוגע. מידי פעם הולך ללגום קפה רותח ובוהה בהנאה בדגים הצבעוניים והחמקמקים שלי באקווריום המרשים. ובנוסף, כדי להתרגע עוד יותר; הייתי נוהג מידי פעם, בין לקוח ללקוח וכדומה, להיכנס לאתר פורום מלפפון ולקרוא שם לא מעט דיונים ותגובות.

אך בשבוע האחרון הפכתי לאדם חרדתי, לחוץ, לא שקט. אדם לא מרוכז.
איש מעמיתיי אינו בא יותר לבקרני, משכני חדל לשדר נינוחות ועוצמה שקטה, והפך למקום לא נעים עם מועקה באוויר. מתח, חוסר נוחות. ציקצוק מדגדג וצורב קצת בחלל.

וזו סיבת הטרגדיה:
אינני מצליח ליהנות מפורום מלפפון כבעבר, והוא איננו משמש עבורי כגורם מרגיע בים הפינטק הגועש.
חל בפורום מלפפון שינוי קטן, המסווה באנרים פרסומיים כאשכולות תמימים לחלוטין, ואף מוצג על גביהם מספר מזוייף לגבי מספר כניסות ותגובות.
לפתע מצאתי את עצמי רועד מפחד טרם הקשה על כל אשכול, חושש פן חס וחלילה אפול למלכודת מחוכמת ואמצא את עצמי כרגע קל מחוץ לאתר מלפפון, טובע עד חוטמי באתר מיותר וצעקני שאינו מעניין אותי.

אי הוודאות הזו הפילה אותי לקרשים, והפחד שוצף בעורקיי בכל ביקור סתמי באתר פורום מלפפון.
אינני יודע מה לעשות.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה