קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
נכנסתם לדף הבית של קהילתנו החשובה, רפרפתם במהרה על פני האשכולות שנוספו או התרחבו מאז ביקרתם פה לאחרונה ואז החלטתם מה לעשות עם כל הטוב הזה.

פעמים שתביטו בשעמום על הכותרת, לא תטרחו לפתוח.

פעמים תפתחו לרגע, תראו את נראות הטקסט ותסגרו לאלתר.

פעמים שתשקיעו מזמנכם לקרוא את כל הטקסט ולהשאיר את חותמכם באמצעות סמליל כזה או אחר ואולי אפילו באמצעות מחמאה או ביקורת כתובה.

ופעמים שגם אחר קריאתכם תתעלמו באדישות ותמשיכו לאשכול הבא.

תהייתי היא, מהם הגורמים העיקריים המביאים אתכם להשקיע מזמנכם בפתיחת האשכול ובקריאת הטקסט.

תהיה זו עולה, מאחר ושמתי לב כי מספר הצפיות והתגובות המצוירות, באשכולותי הרבים, עולה באופן אקספוננציאלי ביחס ישיר למספר התגובות באשכול. על כל תגובה, אפילו "וואו" או "יפה" מיד האשכול מקבל מספר צפיות כפול כמעט מהמצב הקיים.

לדוגמה, שירי אלו,
אבי ואמי עזבוני, חוזר בשאלה ועוד, קיבלו מספר צפיות גבוה ועמם גם הליוקים עולים ומנגד שירי האלה, סוף., ברגע האמת ועוד, נותרו להם בדד בשובלי ההיסטוריה של הקהילה.

כמובן ויתכן כי הדבר גם נובע מאיכות הטקסט ותוכנו, אך סבורני כי ישנם פרמטרים נוספים והייתי שמח לו יכולתם להעשיר מנסיונכם ולפרט מה מושך אתכם לפתוח ולאחר שפתחתם מה יגרום לכם להשקיע את הדקות הנצרכות לקריאת הטקסט עד תומו.
וואן אאוט- 1.jpg
פרק 1: רצון להיפרד (חלק א)

"סַאן (שלוש, יפנית)!"

הדריכות צבטה בפרסותיו, מצטווחת במוחו במתכתיות. הוא מצמץ, נושף בפרפור שפתיים.

"נִיִי (שתיים)!"

הקהל האדיר דמם. השקט נמתח במריטת עצבים אכזרית.

"אִיצִ'י (אחת)!"

יריית האקדח פילחה את השמיים. שאגות ההמון החרישו הכל, בולעות את מקצב דהירתם המטורף, את נשיפותיהם הנמהרות, את פרסותיהם המתלהטות.

"אִי-קוּ-זֶה, רֶנְשָׁא-צָ'אן!!! אי-קו-זה, רנשא-צ'אן!!! (קדימה, רוץ, יפנית)" השאגות נקלטו באוזניו במעומעם. הכרתו החבויה זיהתה את ההברות. את גופו הסוסי הטיסה ההמולה. שוטף במרוצתו, עקף את שאר חבריו. קו הגמר.

ארבע רגליו דהרו בתיאום מופלא, נחפזות לשם, ליעד הנכסף, היחיד. קו הגמר.

"אי-קו-זה, רנשא-צ'אן!!!"

קצף עלה על שפתיו. ייעודו של המחול הסיבובי המטורף כבר נשכח ממנו. נותרה רק הדהרה. בהולה, היסטרית. חסרת תכלית ויעד. עוד סיבוב. ועוד אחד. ועוד אחד.

"פאך!!!"

רעם האקדח כמעט לא נשמע על רקע ההשתוללות הכללית. ההמון צווח וצרח, בכה וצחק. פרחים וכובעים נפלו לתוך מסלול הדהירה. מטבעות כסף נשקו לאספלט בצלצול מתכתי. הם הוסיפו לרוץ בו במעגלים חסרי תכלית, צוהלים ונושפים, מלהיטים את הפרסות המפורזלות היטב. ואז, בבת אחת, הצטללה הכרתו. שתי רגליו האנושיות הסתבכו פתאום זו בזו. האוויר הלם בו בכל עוצמתו. רנשא עף קדימה, מתגלגל על האספלט, על המטבעות והפרחים.

מעל בימת השופטים סקרו אותו שלוש הילדות במבטיהן הכבויים. רגע קצר, ומיד מיהרו אחרי הזקנה, שלא זרקה לעבר המתחרים הזרוקים על המסלול אפילו חצי מבט מיותר.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!" שאגה אחידה, נלהבת.

הוא ניצח, מסתבר. שמי התכלת מעליו הוכתמו בנקודות קטנות, גדלות. עוד פרחים. עוד מטבעות. עוד ניצחון.

מימינו נעמד שִׁיזוּאִי, מנער את בגדיו, מוודא את שלימות איבריו האנושיים. "קום, רנשא." דחק בו. "הם מחכים לך. קום."

הוא נעמד על רגליו, זורק מבט עמום בקהל העצום והנלהב. הם מחכים לו.

"רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

הם שמחים בו.

הניף ידיו לעבר היציעים. הצעקות הפכו לצווחה אחת נרגשת, גועשת. חיוכו החצוי בז לשאגות המתפרעות שלהם. הם שמחו. הוא לא. רק על פי צרחותיהם הוא ידע כי ניצח. ואם אין לו את חדוות הניצחון, למה בכלל הוא עושה את כל זה?

הצלמים והשדרנים זינקו לתוך המסלול המלוכלך, דוחפים מצלמות ומיקרופונים לתוך פניו.

"והנה אני כאן," ליהג ברגש מופגן שדרן לתוך מסרטה, חוסם בגופו את דרכו הנמלטת של כוכב הערב. "ליד מנצח המירוץ האגדי, מזה שלוש שנים ברציפות, שש פעמים במקום הראשון! רנשא-סאמה בבקשה."

הרמקול כמעט נתחב לפיו. פלאש הבזיק משמאלו, קרוב מידי. שלוש שנים. שישה נצחונות מוחצים.

"איך זה מרגיש, הניצחון השישי, רנשא-סאן?" חקר בלהט עיתונאי נמרץ מלפניו.

הוא עפעף. איך זה מרגיש? "מרגיש שרצתי הרבה מאוד." ניסח בציניות, בחצי חיוך מריר. שני שדרנים צחקו בתגובה.

"אתה תהיה מועמד לגביע הקְוַוארְט. האם זה מרגש אותך?"

הניד בראשו אלכסונית. לא ממש. עכשיו, סחוט נפשית ופיזית מהמירוץ האחרון, מחשבה על עוד תחרות דהירה גורמת לו לרצות לברוח למיטתו. בהחלטיות עלובה פילס דרך מאומצת בינות לקהל הצובא עליו. כמה היה נותן לזקנה, שתהפוך אותו שוב לסוס פראי ומסוכן, רק עד שיגיע הביתה. רק כדי שלא יצטרך עכשיו לחתום לאלפי מעריצים וללחוץ מאות ידיים נרגשות. אך יצא את השטח המגודר, התנפל עליו ההמון. למזלו הרב, הסדרנים היו כהר מוכנים לזה. רגע לפני שנמחץ הסתערו לפניו, עוצרים בהחלטיות את הקהל הרב.

הוא מיהר, כמעט רץ, החוצה. החוצה! אוזניו הצוללות ייחלו למעט שקט. עיניו המסונוורות שבעו פלאשים.

הערב נטה לרדת כשסיים לארגן את עצמו מחדש. רחוץ ומותש נזרק על מיטתו.

ניצחון שישי. הוא בדרך לגביע הקווארט. רטט התרגשות חלף באיבריו הלאים. מעניין. חשב שכבר לא נותרה בו לחלוחית התלהבות. אבל בכנות, גביע הקווארט יהיה הישג אדיר. רק בודדים ישתתפו בתחרות הזו. והוא היחיד שיש בידו רצף מלא של שישה נצחונות. הניצחון הבא יהיה היסטורי.

מדהים. רק לפני שש שנים, כששיזואי הציע לו להצטרף למירוץ, הוא דקר אותו בשתי מילים ציניות וסירב לדון ברעיון המטופש. אבל תוך שנתיים הפך העניין ללהיט העולמי. טירוף חדש. שיחת היום, ציר הספורט. אליל חדש.

שיזואי הצטרף לקבוצת למידה ממשלתית ומסובסדת, וטען בפניו שהוא סתם פחדן ומרובע. שהמכשפות עוברות מבדקי אמינות קפדניים ושאף אחד לא נותר סוס. הוא היה חוזר משולהב ונמרץ מהתחרויות המקומיות, מתאר בצבעים חיים את הכל. ואת אושרו של המנצח.

שנתיים ארוכות ומלאות וויכוחים ציניים, היו הזמן שלקח לשיזואי לשכנע אותו לפחות ללכת לראות. הוא הלך. אמד בתיעוב את שיזואי, שהניח לנערה- שוליית המכשפה המקומית, לזרות על ראשו את האבקה המקוללת וללחוש כמה מילים. אחר כך עקב ברתק אחרי הסוס השרירי, בהיר הפרווה, שהובילה הנערה לקו הפתיחה. מנחה התחרות ספר אחורנית משלוש וירה באקדחו. שמונה סוסים הם היו, שדהרו במהירות מדהימה על מסלול האדמה. שיזואי ניצח. המכשפה ונערתה הופיעו כמו משום מקום, אוספות בידן דבר מה נעלם ולוחשות משהו. שמונת הסוסים הפכו באחת לבני אדם מתגלגלים, מתנופת הדהירה, על האדמה. נחבטים.

ואז הקיפו כולם את שיזואי, והוא, מתוך הטבעת הנרגשת, נשא מבטו אליו, וניצוץ הניצחון בעיניו אכזב את רנשא. כי שיזואי באמת ניצח. ליבו של רנשא נכבש.

][
חלק ב'
הדברים שאנחנו מספרים לעצמינו לעיתים קרובות רחוקים ביותר מהמציאות.

ראש השנה מגיע. הוא סיבה מצוינת להתחיל לשים לב לאנשים שסביבנו. אבל הוא לא הזמן היחיד בו אנחנו צריכים לעשות זאת.

אנחנו צריכים להכיר טובה, ליוצר שלנו, ושליחיו.

אני מכירה דוגם קורונה. כן, זה שמגיע לאנשים הביתה, מבצע את הבדיקה והולך.

זה שעושה את אותו הדבר שוב ושוב. בחום, במשך יום שלם עומד על הרגליים, מתמגן, בודק ובודק.

אם התלוננתם פעם על המסיכה, תדמיינו שהייתם לבושים אותה, פשוט ככה, חום אימים, כשאתם יושבים במזגן, הוא מגיע ועושה לכם את העבודה.

ושמעתי ממנו מספר דברים.

הבנתי שיש את אלו שאומרים תודה, כל הכבוד להם! באמת!

אבל יש כאלו שלא אומרים תודה, לא מעריכים, מתייחסים בזלזול וחלק מגזימים מאוד.

אני לא נוקבת במגזר מסוים, אבל אני כן פונה אליו. בתור חרדים עלינו לקדש שם שמים, איך שאנחנו מתייחסים לאחרים מותיר רושם, מלבד בן אדם לחברו יש את עניין חילול שם שמים.

עלינו לשים לב להתנהגות שלנו.

עלינו ללמוד להעריך את אלו העושים לנו טובה ומתאמצים בשבילנו .

שתהיה לכולנו שנה טובה.
רק לשבר את האוזן כמובן.

תעשה לו טיפה מקום עם הכסא, שכוייח. דני, תסתכל מה הוא עושה, אם יש לך שאלות - אל תתבייש. ואתה נדי, אם יהיה בעיות, תקרא לי. כל טוב.

בוקר טוב, ברוך הבא.
- בוקר טוב, אהה... שלום.
שלום. בוא תסתכל. דבר ראשון אני פותח את עין רואה. שניה, סיסמת משתמש, רגע, הנה.
אני אחראי על קובי רוזנקליין. אברך נחמד, כיף לעקוב אחריו.
- ומה התפקיד שלך?
התפקיד שלי זה לשלוח לו משוב על מה שהוא עושה.
אתה כבר תעקוב ותראה.

עכשיו 7:33, בדרך כלל בשעה הזו הוא קם. לעיתים נדירות ממש הוא מפספס זמן קריאת שמע ואז זה עצוב מאוד, אבל זה ממש נדיר.
אני מקווה בשבילך שהוא יקום בזמן שלא תשתעמם פה, חחח. תקרב אליך את המסך שתראה יותר טוב. הנה, הוא קם.

קובי קם ודידה אל הברז.
- הוא לא שם מים ליד המיטה? אבל בזוהר כתוב שהוא חייב מיתה?
הם לא מושלמים, שם למטה. אם היו מושלמים היו פה. בעזרת השם יתחזק בזה בהמשך. חוץ מזה בכלל לא בטוח שהוא יודע את הזוהר.
- איזה יתחזק? הוא כבר בן עשרים ושמונה, למה נראה לך שהוא ישתנה פתאום?
נו נו. אולי כן, בכל אופן אלול עכשיו. אבל אם כבר העלית את הנושא, התפקיד שלנו לעזור לו, לא להעניש אותו. כבר תראה את ההבדל.

- למה הוא נעצר?
באמת זה לא רגיל. תגדיל, פה הזום. יופי.
הוא נעצר כי... הוא גילה שיש לשכן מנוי על עיתון חדש וזה מעניין אותו. פעם הוא היה נעצר תמיד לקרוא את העיתון לפני התפילה.
- מה??? איך יתכן?
כן, תשמע, אי אפשר לשפוט אותם שם למטה. מה שרואים מכאן לא רואים משם. אבל הוא התחזק, והפסיק. כנראה העיתון החדש בלבל אותו. בוא נראה כמה זמן הוא יתעכב.

קובי נכנס לתפילה באיחור של שמונה דקות. הוא היסס האם לדלג פסוקי דזמרא ולהתפלל במנין הקבוע שלו, או לחכות כמה דקות למנין הבא ולאחר לכולל. לבסוף החליט לחכות למנין הבא. עם הבעה מעוננת על פניו ניגש להניח תפילין.

- תראה מה קרה, בגלל העיתון הוא יאחר לכולל. אני לא תופס.

אבל אתה רואה שזה איכפת לו, תראה איך הוא נראה. עכשיו התפקיד שלנו לעזור לו שזה לא יקרה שוב.
נעשה שלא יהיה מזגן בחדר הזה. יהיה לו חם, והוא יתחרט.

- ומה עם כל השאר? מה הם אשמים?
אל תדאג. הכל מחושבן. אין עוול.

- שמע, אברך שטייגניסט. מהרגע שנכנס, לא מפסיק ללמוד.
ברוך השם. אמרתי לך שכיף לעבוד איתו.
- אבל שמת לב, את התוספות הארוך הוא קצת טייח, וחבל.
שמתי לב. בוא תראה.

שמר'ל שמרלינג, אברך אנגלי תמים למדי, ניגש אל קובי.
אממ, אפשר אתה יכול לומר לי איך הבנת התירוץ השני של תייספס?
קובי מעיין. כצפוי, אין לו מענה.
"עוד לא הגעתי לשם" הוא מתנצל, וליבו נוקפו על השקר הלבן. עבירה גוררת עבירה.

שעת צהריים לוהטת.
קו אחת, יגיע בעוד, שש דקות. קו חמש, יגיע בעוד, שלוש עשרה דקות. מדקלם קול מונוטוני באוזניו. אבל קו אחת פחות מומלץ בשבילו. כל מוסדות הלימוד מסיימים אז. זו שעה של עומס וצפיפות. הוא יחכה.

דני, ראית? בוא נפנק אותו.

ר' יענקב! בוא כנס!
השכן מפנה את השמאטעס לתוך הסלקל, וקובי מתיישב באנחת רווחה. איזה סייעתא דשמיא.

אתה מבין? לפעמים אתה שולח לו משהו נחמד, לפעמים פחות, אבל הכל נועד כדי שיצליח. המקל והגזר.

איך הולך? צץ ראש הצוות מעליהם.
- בסדר, קלטתי את הכיוון.

מצוין. אז אתה ממשיך לעבוד עם קובי, ואתה נדי עובר לגר שעומד להתגייר עוד חצי שעה באוקראינה.
רק דני, בחינה קצרה: קובי מגיע עוד מעט הביתה ובמקום לנוח הוא נתקע לפעמים בפרוג. מה אתה עושה?

תקלות בגלישה?

כל הכבוד. בהצלחה.
"יוסיייייי". היא שואגת מהמטבח. תוהה האם אחד מתסמיני הקורונה הוא חוסר שמיעה.

"אמא הוא פההה. בחדר שלו!" שירה.

היא נכנסת מותשת לחדר בנים, בטח, למה שישמע משהו עם האוזניות האלו. שרוע על המיטה, המחשב מתחת לשמיכה. מה הולך שם היא מעדיפה שלא לחשוב. גם כן, תסמין חיי קורונה.

שירה עומדת שם ליד, לא רגועה. "אמא, תגידי לו, הוא כבר שעות על המחשב, לא נותן לי, עכשיו תורי".

היא מנערת את האוזניות מעליו, הוא מסתכל עליה, "מה יש?"

"התקשרו מהישיבה", היא משנה מפני השלום. לא מספרת על שהיא זו שהתקשרה, וכמה פעמים. גם לא על השעות שהתחננה אליהם. שירה מנצלת את ההזדמנות ובורחת עם המחשב. "פותחים עכשיו קפסולה נוספת, לכל מי שלא נכנס לקפסולות, מיד אחרי פסח. שאלו אם אתה מעוניין".

"לא ממש".

"יוסי", היא מתחננת.

"אמא, די". קשה לו. "את יודעת כמה אני לא בנוי לזה, זה ממש כלא! אני אשתגע שם בפנים. בבקשה, אני לא רוצה ללכת, לא מסוגל".

היא חסרת אונים, מבינה כמה לא קל לו. אבל גם מודעת עד כאב שמראש חודש ניסן, הבחור לא פתח גמרא. "עוד שבועיים שבועות, אתה מעדיף להיות בבית?"

"לא יודע, הדיבורים של כולם, האיומים, רק מי שרוצה ללמוד רציני שלושה סדרים שיבוא, מי שלא, שלא יגיע, מה חסר לי? למה לי להיכנס לצרה הזו?"

"דיברתי עם אמא של חיימוביץ", היא אומרת לו בשקט, "היא סיפרה שזו קפסולה נושמת, הבחורים מתגנבים החוצה פה ושם, יוצאים בלילות, אולי תנסה? מקסימום תחזור הביתה".




"מה עם אלול?" היא מעיזה לשאול בכ"ח אב, מפחדת לגעת. "תנסה שוב פעם?"

"אין מצב". הוא עייף. "כל בחור שהתגנב מהישיבה, נהיה רוצח המונים, גם אם זה היה באחת בלילה ליער ריק, כל תלונה לוותה, ב:אז לך הביתה, זה לא זמן חובה, חבל על המאמצים, אין סיכוי שאני הולך".
שיעורי בית כחלק מקורס כלשהו.
נתבקשתי לאפיין דמות ולתאר מה היא עושה במסיבת הפתעה.
אוהבת לכתוב על דמויות שרחוקות מהעולם שלי, כרחוק כיכר השבת מכיכר המדינה, ולנסות להיכנס לנעליים שלהן.
מקווה שהצלחתי:)



הסלון היה חשוך. בדיוק כמו שהשאירה אותו היום בבוקר. היא נכנסה אליו בצעד נחוש, מניחה את התיק במקומו.

ניסתה להדליק את האור. הוא לא עבד. הדליקה את הפנס בפלאפון ומיהרה לארון חשמל.

רינת הרימה את המתג הראשי. כל הבית הואר באחת, כולל שרשרת נורות צבעוניות שנמתחה הישר למטבח.

"הפתעה!!"

כולם עמדו שם. סיגל, רונית, חווה וכמובן שוש, שותפתה למזימה. היא נופפה בידה לדורי שעמד בקצה השורה, מסתתר.

כמה שכנים נחמדים הצטרפו לחגיגה, הדי ג'יי הרים את הערב, הסטנדאפיסט העלה חיוך רחב עם כמה בדיחות מושחזות. הכל היה כמו שהיא אוהבת.

ברור שכך זה צריך להיות. היא שילמה על הכול.

היא הפיקה את מסיבת ההפתעה של עצמה.

שבועיים קודם פגשה אותה שוש בהפגנה ספונטנית שהתארגנה בבלפור, מול מעונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

"אל תחשבי ששכחנו שיש לך יום הולדת עוד מעט".

"עזבי". רינת מתחה את השלט גבוה יותר. "מילא לחגוג מעבר מגיל שבע שרה לשמונה עשרה, אבל מה הטעם לחגוג את גיל ארבעים ושבע?" היא הניפה את ידה בתיאטרליות מדומה. "יש! הזדקנתי. אני קרובה בשנה נוספת למוות".

שוש לא נבהלה. התרגלה כבר לאמירות הבוטות. רינת אומרת מה שעומד לה בקצה הלשון, יהיה הדבר נועז ככל שיהיה.

הן נסוגו לפינה שקטה. "דורי התקשר אלי אתמול. הסביר לי כמה חשוב לחגוג לך את יום ההולדת".

"איך מתאים לו, אה?" רינת בהתה בנקודה כלשהי. "הוא כל כך רוצה לגונן, לעטוף אותי, את אמא שלו המסכנה".

"את לא מסכנה". שוש הנמיכה את קולה. "את האישה החזקה והעצמאית ביותר שהכרתי".

"כנראה זה לא מספיק". מלמלה רינת. רגשות ישנים עלו בה והיא מיהרה לדחוק אותם.

"בכל מקרה", נאנחה שוש בדרמטיות, "החלטתי לארגן לך מסיבת הפתעה".

"שוש, נדמה לי שלא הבנת את הקונספט. את לא אמורה לתת לי התראה שבועיים מראש. הרסת את ההפתעה!"

"רינת, אני מכירה אותך. תוך כדי קריאות ההפתעה, את מסוגלת לחשוב שמישהו עושה לך אמבוש ולשלוף איזה אקדח, השד יודע מאיפה".

רינת צחקקה. "זה נכון..."

"אני מעבירה לך את השרביט. את מוזמנת להפיק לעצמך את המסיבה. אני מעדיפה למנוע את התלונות שלך לאחריה".

"את באמת מכירה אותי, הא?"


המסיבה נגמרה. דורי הגיע ועזר לה לארגן את הבית. קולות פטפוט נעימים מילאו את הסלון, אבל גם הם נגמרו בשלב כלשהו. היא נשארה לבד. עם פרוסות עוגה במקרר, שאריות מארוחת שף מיוחדת, המון מתנות וברכות, אבל לב מלא. מלא בהלקאה עצמית, ורגשות סוערים.

ריק משמחה ומהתרגשות.

'אם הייתי כותבת יומן, העמוד היום היה ממש תבוסתני.' חשבה לעצמה. 'אולי ככה:'

יומני היקר.

האם אני כל כך פתטית?

מה כל כך שגוי בי, עד כדי כך שתכננתי מסיבת הפתעה לעצמי? ברצינות, איזה בן אדם עושה את זה?

האם אני מסוג האנשים שחייבים לשלוט בכל דבר בחייהם ביד ברזל? שאינם מסוגלים להרפות ולחלק סמכויות לאנשים אחרים, היקרים להם?

אני לא באמת צריכה לשאול את זה. אני יודעת שזאת בדיוק אני. זה האופי שלי, ההרגלים שלי.

האם הייתי רוצה לשנות אותם?

עד אתמול הייתי עונה שלא. אני שלמה עם מה שיש לי.

אבל אינני יכולה להתכחש לרגשות שהציפו אותי היום.

חבורה של אנשים עסוקים פינתה מזמנה והגיעה כדי לשמח אותי, כדי להפתיע אותי ולגרום לי להיות מאושרת. הבן שלי דאג לי, ההורים שלי התעקשו שאגיע אליהם כדי שיוכלו לאחל לי מזל טוב. במקום להתרגש, אולי להזיל דמעה, אני רוצה לבכות.

בכי ממקום חסר, מקום עצור, חסר יכולת לשחרר, להרפות, להנות מהרגע, מהתזמון.

אבל גם לבכות את הבכי הזה אני לא מצליחה.

אחרי הבכי ההוא, האומלל, הנצרך, שתקף אותי בימים הראשונים לשובי לארץ גרושה, עם תינוק קטן, אף אחד לא היה לידי. הבטחתי לעצמי שלא אבכה יותר. אני חייבת להיות חזקה, להראות לכולם שיש על מי לסמוך. יש פה מישהי שמסוגלת לחולל שינויים גדולים, לרקום מהפכות. מישהי שתקריב מעצמה למען מטרה טובה.



עטה הדמיוני סיים לרוץ על פני הדפים.



"את יכולה לפקוח את העיניים עכשיו". קול חדר למחשבותיה בפתאומיות. לתחום הפרטי שלה.

"אה?"

"אם תשאלי אותי, את מודעת לעצמך. בהחלט". הפסיכולוגית סיימה לקשקש כמה מילים בבלנק שהיה מולה על השולחן ורכנה קדימה.

"בתחילת הפגישה שאלתי אותך מה היית עושה אם היו מארגנים לך מסיבת הפתעה. נדמה לי שקיבלת את התשובה".

"את יודעת", רינת דיברה לאט. "זהו הדמיון המודרך היחיד שעשיתי אי פעם. הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לתת למישהו זר, במחילה מכבודך, לחדור לי לרגשות, לתחושות".

"ואיך זה מרגיש לך עכשיו?"

"מרגיש טוב. באמת טוב". היא אמרה, מעמיקה בכל מילה ומילה. "יש לי יום הולדת בקרוב". היא סגרה את התיק, וקרצה בשובבות.

"תודות לך, אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות".

רינת פתחה את הדלת, ואז עצרה לרגע, חזרה אחורה ואמרה:

"מה אני לא הולכת לעשות".
אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ

אִם כְּבָנִים נָבוֹא לְפָנֶיךָ –

... בְּאַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת
... בְּנֶשֶׁב נְעִימַת הָרוּחַ
... בְּזֹךְ-לֵב, בְּשֶׁלֶו הַחֲלוֹם
... בִּשְׂחוֹק טַלְלֵי שַׁחַר
... וְנַפְשֵׁנוּ, מִבְּלִי פַּחַד-עֶרֶץ
... עַל כַּנְפֵי הָאוֹר תָּנוּחַ;
... אוֹר שֶׁל חֶסֶד נְעוּרִים
... לֶכְתֵּנוּ אַחֲרֶיךָ.

אַתָּה, אָבִינוּ
כַּמַּיִם הַפָּנִים:
רַחֲמֵנוּ, כְּאָב עַל בָּנִים.



וְאִם כַּעֲבָדִים –

... דְּווּיִים, סְחוּפִים
... בָּאִים מֵעִמְקֵי מְצוּלָה
... עֲצוּרֵי חֹם, כְּבֵדִים מִלַּהַט
... בִּשְׁתִיקָה חֲנוּקָה, לֹא נִשְׁמַעַת;
... בְּלֵב מְיַחֵל לְיִרְאַת לֶהָבִים;
... בְּנֶפֶשׁ שׁוֹקֶקֶת, שְׁפֵלָה
... מִנִּי לַחַשׁ מִלָּה הָרוֹתַחַת;
... בְּגֵו שָׁח מִתְּפִלּוֹת
... מֵחֶרֶד הַלְמוּת צְעָדֶיךָ
.... בַּעֲלוֹתֵנוּ מִשַּׁחַת –
... וְעֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת.


אַתָּה, מֶלֶךְ, אֵ-ל רָם
יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים:
נָא דּוּנֵנוּ לְחֵרוּת עוֹלָם
עִם כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים.
[חזרתי מעט לאחור, כדי להביא את הסיפור במזמור הזה, שנכתב כמעט חודשיים טרם זמן התרחשותו].

מנגינת כינורות דמיונית התערבבה ברננת הנבלים. היא קירבה לעיניה את הסידור, חיכתה לקול השופר שיישמע ממניין הרחוב שלמטה, חיכתה להתעלות החגיגית, להתרוממות הרוח האצילית.

קול השופר החל לעלות, התערבב בקול בכי צורם. מישהו משך בחצאיתה. מישהו בכה בקול תובעני. מישהו הפיל את הסידור מידה.

נחרדה, מיהרה להרים את הסידור, לנשק לו, לחפש שוב היכן היא בתפילה. לא הצליחה.

"אמא, אני גם רוצה דבש...!" ייללה הבכורה בת הארבע, הצביעה על אחיה בן השלוש, שפניו היו מרוחות כולן בנוזל הדביק החום-בהיר.

"אמא, היא לקחה לי!" הוסיף גם הוא יללה משלו, הצביע בהאשמה על אחותו הגדולה.

"מא – מא – מא!" מלמל הינוקא בן השנה.

קול השופר כבר לא נשמע.

נאנחה. פנתה למטבח כדי לסגור את הדבש הגמור מלבד טיפות בודדות. במה יטבלו את התפוח בסעודה הערב, מה. נטלה מגבונים, ניסתה לקרצף את פניו של הילדון, פנתה לכיור משכשלה. פיצתה את הבכורה בקוביית שוקולד, הביאה גם לינוקא שהסכים לוותר עליה לטובת הקובייה. הביאה גם לבן השלוש, כמובן, אף שכרסו כבר הייתה מלאה במתוק.

חשבה לשוב לסידור שלה. התייאשה מראש. נעמדה ליד החלון, מנסה לתפוס בעיניה את המתפללים ברחוב, את האיש שלה הנעלם בתוך ים הטליתות.

ולפתע ראתה אותו.

על כיסא גבוה, בעל שבעים מדרגות, עומד ומטפס אל המלך. ובכל מדרגה נוקב במילה בשפה זרה אחרת.

והוא יודע, והוא מבין, שהכול תלוי בו, וברגעים הבודדים הללו שבהם דעתו מוסחת מן הקודש, ומופנית למלך זר.

הסתובבה אל פניהם הטהורות של ילדיה, נשמה עמוקות, וטיפסה במאמץ על המדרגות שהם הושיטו לה.

התיישבה שוב על הספה, נטלה את שלושתם יחד בין חיקיה, מלמלה אליהם בשפה שרק אמא וילדים מבינים, והכניעה שוב את הרצון לברוח אל הסידור.

הכינורות והנבלים שרו שירים אחרים כעת.

והיא נענתה לשירת הערש הילדותית שלהם, והריעה לעצמה בשופרה הפנימי.
טריקת הדלת הרעידה את גוו וניפצה את כל התקוות. סמי ישב סמוך לבניין המשרדים הישן ממולל בידיו גבעול קש שדוף מתקשה להאמין. ההלם שיתק את מוחו וגרם לו להליט את פניו בידיו בייאוש, לא, הוא לא בכה. עברו הרבה מים בנהר הדמעות של חייו כדי לבכות עכשיו, אך כעת הוא הרגיש את הזרזיף הלח מרטיב את פניו, הם זלגו בוגדניות מבלי שירצה בהן מעידות כאלפי עדים על השבר שאפף אותו בן רגע, אלפי מחשבות התרוצצו בראשו בניסיונות שווא למחשבה על הצעד הבא. הביט שוב על הבניין, על הקירות המוכרים שקיפלו בתוכן סיפור חיים, הרים את מעילו ברישול וצעד קדורנית עיניו מושפלות, נואש בעליל אל עבר הבלתי ידוע.

על פניו, היה לו לחזור חזרה לביתו לכלכל את צעדיו בתבונה ולחשוב על עתידו. עוד מילדותו החיים לא האירו אליו פנים, כורח הפרנסה ומציאות החיים הכניסו אותו לעבודתו והצעידו אותו אל תפקידו המרכזי והמוערך, הסיפוק שבו מילא את התוכן בחייו. דווקא בגלל זאת לא יכל לחשוב על סיבוב המפתח בדלת וכניסתו לבית בשעת בוקר זו. לראות את התדהמה בעיניה, ההסבר הדלוח שיצטרך לספק ולאחר מכן לשאת את המבט המאשים, השתיקה הכבדה שתרחף בחלל האוויר והעיניים שהכאב שאצור בהן דוקר כמחט בבשרו, לא. אין הוא מתחרט על הצעד שעשה. מצפונו היטיב עמו ברגעים אלו ומילא אותו גאווה שגרמה לתהות מאין מקורה ברגעים קשים אלו, כך לפחות יוכל לדעת שעשה משהו טוב בחייו.

רגליו נשאו אותו אל ה'ריוויירה' בית הקפה ששימש כמקום בילוי ומפגש עבורו בשנים האחרונות, הוא הכיר היטב את השולחנות הקטנים, הספורים, ששעות רבות בילה עליהן. אולי כאן יוכל למצוא נחמה ליגונו, לרענן את מחשבתו לגייס את כוחות הנפש שנשארו בתוכו, לנתח באזמל חד את ההווה, לחשוב בצלילות מה על העתיד ובעיקר להיזכר בעבר.

המלצר כבר הכיר אותו, מבלי שיבקש הונחו על השולחן עוגת התפוחים המסורתית שביקש בימים טובים יותר, קפה חזק וחריף שבימים כתקנם היה נותן לו השראה לרעיונות נועזים שהעשירו את כיסיו ואת האהדה הציבורית כלפי חבריו למקצוע. שפך את תכולת שקית הנייר אל תוך הקפה ובחש בו באיטיות, סמוך לו ישב אדם בגיל העמידה לבוש במקטורן שחור מגוהץ, שערו היה לבן ודליל ועל קצה אפו נחו משקפי קריאה שמעליהן הציצו זוג עיניים תכולות ועמוקות, בחן שוב ושוב את היושב לצדו ואמר: "בוקר טוב, עכשיו אני שם לב שאתה מוכר לי מאיפה שהוא, יתכן שנפגשנו פעם?!" סמי הרים את עיניו מכוס הקפה והניד בראשו, אין הוא מכיר את האיש, מה לו ולצרותיו? יניח לו הלה בבקשה, ימשיך לעסוק בענייניו וייתן לו את האפשרות להתאבל על טיפשותו שמילאה את ליבו בגאווה עד לפני דקות מספר.

"אתה נראה שבור לרסיסים, אולי תשתף אותי? אולי אוכל לעזור במשהו?" זוג העיניים הציצו עליו, חודרות, מנסות לפלוש למעמקי ליבו. "עזוב אתה לא רוצה לדעת..." לחש בייאוש, הלה התקרב יותר לעברו משדר אכפתיות והקשבה.

"עד לפני שעות מספר עבדתי באולפני עיתון החדשות כמרכזן, תפקידי היה מהחשובים והעיקריים שבכל המערכת, הייתי מסוגל לאתר מספרי טלפון ברגע ולהעביר אותם לדורשים, יכולתי לנתק כל שיחה שלא מצאה חן בעיניי וכמובן מאזין הייתי לכל שיחות הטלפון החשובות במערכת החדשות, הדברים החמים ביותר, הרכילויות הקטנות עד לסקופים העסיסיים ביותר עברו תחת אזני הכרויה, הסיפור התחיל עם כניסתו של עמוס למערכת כעורך החדשות, ציפיתי לשרת אותו ולהעביר לו שיחות אך עברו שבוע ושבועיים ועמוס לא ביקש ממני לקבל שיחות בעבורו, חשדתי כי יש לו טלפון פרטי וכי יש סיבה לכך שאינו משתמש בשירותי המרכזייה, באחד הימים כשלא היה בחדרו גיליתי את הטלפון וניתקתי בו מספר חוטים, כשהגיע לחדרו וגילה את התקלה ביקש ממני באדיבות לתקן את המכשיר. לבנתיים הצעתי לו להשתמש בשירותיי, לאחר יומיים העברתי לו שיחה שהדובר בה נשמע כאדם חשוב ולחוץ, השניים סיכמו ביניהם להיפגש במקום כלשהו והדבר החשיד אותי עוד יותר, יום לאחר מכן התקשר הלה בשנית ושמעתי אותו צועק על עמוס צעקות נוראיות, הוא כינה אותו 'סחטן שפל' והתחנן אליו שלא לפרסם את הכתבה, מן השיחה הבנתי שעמוס ניסה לסחוט ממנו כסף באיום לפרסום הכתבה, הלה התקשר פעמים רבות ועמוס הורה לי שלא להעביר לו שיחות ממנו, באחת השיחות הוא פרץ בבכי ולמרות זאת העברתי את השיחה לעמוס. עמוס התחמק ואני התפרצתי לשיחה וצעקתי: "עמוס, אתה אדם נבזה ושפל! כיצד אינך מרחם על אדם מסכן זה? האם אתה מוכן להרוג אנשים בשביל בצע כסף?" עמוס ניתק את הקו וזימן אותי מיידית לחדרו, הודיע לי לאקונית כי מעלתי באמון שנתנה בי מערכת העיתון ופיטר אותי מהעבודה..."

זוג העיניים העמוקות תלו בו מבט של תמיהה ונברו במעמקי נשמתו: "מדוע לא גילית את האמת לממונים עליך? מדוע לא הודעת לו שבמידה ויפטר אותך, תפרסם את קלונו ברבים?!"

"שואל אתה מדוע לא פרסמתי זאת? התשובה פשוטה – שמירה על סודות המקצוע! לכך נותרתי מחויב גם במחיר אובדן עבודתי..."

המשקפיים הוסרו ובעיניים הכחולות נצנץ מבט של הערכה. "סמי, אני כה שמח לשמוע על נאמנותך. שמי מלכיאל ינאי ואני מבעליו של העיתון, אני יכול להבטיחך נאמנה כי אטפל בעניין, יושר, נאמנות, היא בעיניי לפני הכול. אנחנו צריכים אנשים כמוך שמוכנים להפסיד רק כדי לשמור על סודות המקצוע..."

***

נאמנות היא אחד הדברים החשובים שבחיינו, אדם הנאמן לחבריו וידידיו מוערך על ידי הסביבה יושר והגינות הם מילות המפתח לחיים, הן כלפי האדם בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוקיו. מי שצועד במתווה היושר והנאמנות על פי חוקי האלוקים, יוכל עם תכונות אלו להגיע להצלחה בכל מעשה ידיו.
  • 309
  • מאת הניקית @לבי

    לא מוותר
    רוצה יותר
    מי יתנני
    חדר ועליה
    ומיטה ומנורה
    ואין זבוב
    באהבתה ישגה
    לילה ויום
    חלום
    הוזה כבן עליה

    שב למציאות
    גשם כולו
    ארציות
    בא בחשבון
    יוצא בחסרון
    ומה היתרון - עלבון
    מונה ועוזב, מאכזב
    הן הבטחת
    ומה הועלת עוללת
    כלתה שנה

    ופתע זה בא
    כנחשול, כָּאֳנִי
    סוערה
    מתנפץ מתדפק אל...
    דמעה על לחי
    סוררה
    נפש לחש
    במסתרים תבכה
    עין לא תראה

    רוצה יותר
    אבל מוותר
    מי, אני, מה?!
    רק אתה מכיר
    יחידתי בעוניה
    ולי מה נותר
    השלמה
    זה אני
    לא מי יודע מה...

    אבל הגוש בגרון
    חונק
    דק וצורב כמחט
    חוצב מעבר צר
    אל
    החדר העלייה
    עזור לי
    באמת רוצה יותר
    ואתה כליות ולב
    חוקר.

    ולמעלה מלאכים
    יחפזון
    ובידיהם טסים
    נטפי בכיה
    קטורת ענווה
    יאחזון
    דשן דמעה
    לקל מנחה שלוחה
    לא יבזה
    לב נשבר

    מיד נפתח פתחו
    של אולם
    ואור נהרה נהדר
    וגדולה השמחה
    ועמך הסליחה
    ובעל התפילה מתחיל
    מנגן
    במוצאי מנוחה
    קידמנוך
  • 177
  • סָלַחְתִּי

    בְּעֵת יִגְאוּ גַּלֵּי גַּעְגּוּעַ,
    נֶפֶשׁ כִּי תִכְלֶה;
    עֵת עַל גְּדוֹתָיו לִבִּי יַעֲלֶה, שָׁסוּעַ
    וּמֵהָכִיל לֹא יִכָּלֵא -
    אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה, לָשׂוּחַ.
    לְנַסּוֹת לְהִתְפַּלֵּל.

    לְבַדִּי, בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר אֵלֵךְ.
    אֵלֶיךָ אֲדַבֵּר, אֶזְעַק בְּלֹא-קוֹל, בְּלִי רוּחַ.
    כָּל שִׂיחַ אֲלַטֵּף, וַאֲשׂוֹחֵחַ, אֲמַלֵּל.
    בְּשֵׁשֶׁת מֵיתָרַי, וּבְמִלִּים פְּשׁוּטוֹת.
    בְּלֵב סָדוּק, וּבִזְרוֹעוֹת פְּשׁוּטוֹת.
    אֲחַבֵּק עֵצִים שֶׁלְּךָ, אַב רַחֲמִים,
    אֶקְלַע אֶצְבְּעוֹתַי בַּעֲנָפֶיךָ
    וַאֲבַקֵּשׁ עֵצוֹת שֶׁלְּךָ, אֶכְמַהּ לִנְטָפֶיךָ,
    נִטְפֵי חֶמְלַת-עֶבְרָה חַמִּים - - -

    אִם עֵת גֵּאוּת, אִם שֵׁפֶל;
    בְּעֵת גְּעוֹת בְּכִי-סֵבֶל
    כָּאן, בֵּין כָּל אִוְשַׁת רוּחוֹת שֶׁלְּךָ
    חוֹבְטִים, מַכִּים, אוֹמְרִים "גְּדַל!"
    - הֲכִי קָרוֹב אֵלֶיךָ.

    גַּם אֲנִי רוֹצֶה לִגְדֹּל.
    אַךְ בִּי - לֹא הַמַּזָּל מַכֶּה. לֹא הַמַּזָּל;
    כִּי מְקַשְׁקֵשׁ בִּי פַּעֲמוֹן יָשָׁן-נוֹשָׁן
    מַכֶּה בְּכוֹחַ, בְּהַלְמוּת עִנְבָּל,
    בִּצְלִיל חָלוּד מִזֹּקֶן, בְּקוּרֵי עָשָׁן.
    לְקוֹל הֶמְיָה שֶׁלּוֹ, אָזְנַי אָטַמְתִּי
    וָאֹמַר: חֲדַל!

    אַתָּה?!
    הַאִם אָטַמְתָּ-גַּם אָזְנֶיךָ לְקוֹלִי?
    הַעוֹד תִּשְׁמַע אוֹתִי, בִּנְךָ, בָּא?
    הַתַעֲנֶה בְּדַרְכְּךָ שֶׁלְּךָ, הוֹ, אַבָּא?
    שְׁתִיקוֹת שֶׁלְּךָ בָּעֵת הַזּוֹ, אֵ-לִי
    טוֹרְפוֹת גַּלַּי.
    כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ רַק עָלַי.

    אִם נִנְעֲלוּ לִי שְׁעָרִים
    פְּשָׁעַי עָלוּ, אָבַד שִׂבְרִי;
    אִם חַטָּאתִי כָּל כָּךְ הִכְתִּימָה
    אָז מֶה חַיַּי, וּמָה אֲנִי - - -

    אֱמֹר מִלָּה לְמַעֲנִי!
    אַבָּא רַחִימָא!

    (וּלְעִתִּים, הֱיֵה נָא לִי
    גַּם קְצָת 'אִמָּא'...)

    .
    שיחת הטלפון מרואה החשבון הגיעה, כמו תמיד, בהפתעה.
    "אנחנו צריכים לשבת לקראת הגשת הדו"חות השנתיים", אמר הרו"ח קדורנית.
    "כזה מהר דו"ח שנתי? הרגע היה הדו"ח הקודם".
    "הזמן עובר מהר כשנהנים..."
    "כן, אני מאד נהנה מניהול העסק".
    "שמתי לב שאתה נהנה, השאלה היא אם אני כרואה החשבון שלך גם נהנה. אתה זוכר מה דיברנו שנה שעברה, לפני הגשת הדו"ח השנתי?"
    "בערך"
    "מה בערך? אלו היו דברים חשובים ביותר"
    "אני זוכר, אבל מעדיף לשכוח... אמרת לי שהמאזן שלי מאד גרוע, שאני מנהל את העסק בחובבנות. שיש לי יותר מדי הוצאות ואין מספיק הכנסות".
    "בדיוק ככה. ומה סיכמנו?"
    "שאני אשתדל לתקן".
    "נו, ומה עשית?"
    "מאד הצטערתי והתחרטתי".
    "נחמד מאד. אבל מה עשית בפועל?"
    "קיבלתי על עצמי קבלה".
    "קבלה?!?"
    "כן, קיבלתי על עצמי בלי נדר שאני אשתדל בכל ערב לחסוך עשרה שקלים ולשים אותם בקופה ייעודית".
    "עשרה שקלים? אתה עושה צחוק? נראה לך שככה פותרים בעיות פיננסיות?"
    "אבל הנה, תראה את הקופה" הוא שלף את הקופה, והוציא ממנה קצת יותר מאלף שקלים חדשים.
    הראש החשבוני של הרו"ח שם לב מיד לחוסר ההתאמה.
    "אם כל יום שמת עשרה שקלים, היה צריך להיות פה בערך פי שלוש מזה".
    "בהתחלה הקפדתי על הקבלה, אבל לאט לאט שכחתי מזה. בחודשים האחרונים בכלל לא הפרשתי את הכסף לחיסכון".
    "תקשיב לי, ותקשיב לי טוב. המצב הפיננסי שלך בכי רע. אני לא יודע אם אתה שם לב לזה ביום יום, אבל כשבאים לערוך את המאזן השנתי מגלים שהמצב גרוע ביותר. ואתה מקבל לי 'קבלות' מינימליות ואפילו בהן לא עומד? העסק שלך לפני פשיטת רגל חביבי".
    "אז מה הייתי אמור לעשות? אני לא יכול לשנות את כל ההתנהלות שלי ברגע אחד".
    "זה נכון".
    "אז מה? איזו קבלה אני צריך לקבל על עצמי השנה?"
    רואה החשבון נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. "עוד קבלה? מה קבלה עכשיו? הקבלה של שנה שעברה עזרה לך במשהו?"
    "זה מראה על שינוי כיוון" אמר בקול קטן. "שאני רוצה להשתנות".
    הרו"ח פרץ בצחוק גדול. "נו, ומה יצא מכל ה'שינוי כיוון'? משהו השתנה משנה שעברה?"
    "לא ממש".
    "מי שבאמת רוצה להשתנות צריך לקום ולעשות מעשים. לא 'להראות על שינוי כיוון'".
    "אז מה לעשות?"
    "אתה צריך תכנית. לא קבלה".
    "תכנית?"
    "בדיוק ככה. תראה את מר כהן, לקוח נוסף שלי. בשנה שעברה הגיע למסקנה שהעסק שלו לא מספיק רווחי. הוא ערך תכנית מפורטת. בחודש הראשון של השנה הוא עבר על כל הספקים שלו, ובדק ממי הוא יוכל לקבל מחירים יותר טובים. בחודש השני, הוא שיפר את יכולת המכירה שלו. בחודש השלישי הוא מיטב את הפרסום של העסק. בחודש הרביעי הוא בדק מלאים שתופסים מקום מיותר במחסנים, ומכר אותם במחירי מבצע. וכן הלאה וכן הלאה".
    "נו, ועכשיו הוא יכול לנוח?"
    "עוד לא. אבל הוא במצב הרבה יותר טוב מאשר לפני שנה. עכשיו אנחנו מכינים תכנית לשנה נוספת. שנה נוספת של עבודה. הרי העבודה אף פעם לא נגמרת. תמיד אפשר וצריך להשתפר עוד. אבל אחרת אי אפשר להמשיך. זה לא הולך ככה שרק בסוף השנה אתה נזכר בניהול העסק. רק אם אני אראה שיש לך תכנית ברורה לייעול, ואיתה אתה מגיע להגשת הדו"ח, אני אסכים לתת לך צ'אנס לעוד שנה".
    "אבל זה נורא קשה. אני אצטרך להשקיע כל השנה".
    "נו ברור. למה בדיוק חשבת שצריך להשקיע רק לפני הגשת הדו"ח השנתי?"
    "ככה".
    "ככה זה לא תשובה".
    ב''ה


    אֶתְמוֹל רָחוֹק הָיִיתִי,
    - הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים הָיוּ שׁוֹנִים מִמֶּנִּי; הֵם נוֹלְדוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, הֵם אֵינָם חָשִׁים, אֵינָם כּוֹאֲבִים, אֵינָם שְׂמֵחִים, הֵם לֹא הָיוּ חֵלֶק מִמֶּנִּי.

    לִי הַשַּׁחַר מְדַבֵּר, הָאִילָנוֹת שָׂחוֹת עַמִּי. הָרוּחַ שָׁר לִי.
    הַאִם גַּם לִכְשֶׁכְּמוֹתֵנוּ יֵשׁ תִּקְוָה לִהְיוֹת קָרוֹב?

    אֶתְמוֹל רָחוֹק הָיִיתִי,
    -לֹא הָיָה בִּי כּוֹחַ. עָיֵף הָיִיתִי.
    לֹא מָצָאתִי בִּי כּוֹחַ לָשׁוּב מִדֶּרֶךְ רְחוֹקָה, הָאָבָק כִּסָּה אֶת פָּנַי.
    לֹא סָבַרְתִּי כִּי יֵשׁ כַּוָּנָה טוֹבָה בָּעוֹלָם בֵּינוֹתֵינוּ, לֹא תֵּאַרְתִּי כִּי יֵשׁ טֹהַר.
    הַכֹּל הָיָה נָמוּךְ כָּל כָּךְ.

    רַק קוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁצָּרַח לְעֶבְרִי, הֶעִירַנִי. גַּם הַחוּט הַדַּק שֶׁעוֹד נוֹתַר, שֶׁהָרוּחַ שִׂחֲקָה בּוֹ, נִרְתַּע מִן הַצְּרָחָה. הֵבַנְתִּי כִּי
    עֵת לָשִׁיר וְעֵת לִצְרֹחַ.
    וְכִי כָּל אָדָם מְחַפֵּשׂ יְקִיצָה, גְּעָרָה, שֶׁתְּעִירֶנּוּ.
    הִיא שֶׁנּוֹגַעַת בִּנְקֻודַּת קִיּוּמוֹ, בַּחוּט שֶׁעוֹד נוֹתָר, וְשָׁם יֵשׁ רַק טוֹב.

    אֶתְמוֹל רָחוֹק הָיִיתִי,
    -הַיּוֹם קָרוֹב.

    (ש''ק)
     תגובה אחרונה 
    אז מה אתה אומר על הסגר?
    תאמין לי, צודקים לגמרי. קורונה זה לא צחוק. יש כבר אלפי מתים וצריך לעשות משהו. אי אפשר להמשיך את החיים כמו שהם. נכון, זה קצת לא נעים, אבל אין מה לעשות, החיים שווים יותר מכל דבר אחר. במיוחד אנחנו שאמונים על פיקוח נפש ועל 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', אנחנו יותר מכולם צריכים להבין שזה הדבר הנכון לעשות בעת הזו. לא צריך להתבכיין כל כך הרבה. יהיו כמה ימים של סגר, ואחר כך בעזרת ה' המצב ישתפר ונוכל לחזור לחיים תקינים. אני באמת לא מבין על מה כל הרעש והצעקה. סגר בעת הזאת זה הדבר הנכון. אם זה מה שהגורמים המקצועיים החליטו אז כנראה זה מה שנכון. אני לא מתווכח עם הרופאים. ואם הם אומרים שזה יוריד את התחלואה אז הכל שווה. אפילו אם פחות אדם אחד ימות. אתה יודע מה זה חיים של בן אדם אחד? עולם מלא! כל אלו שלא משתפים פעולה עם הסגר - פשוט פושעים ורוצחים. אין לי מילה אחרת.
    ומה אתה מתכנן לעשות הערב?
    מה יש הערב?
    בסגר. החליטו בסוף שהעיר שלנו גם מרשימת הערים האדומות.
    מהההה???? באנה הם לא נורמלים! משוגעים לגמרי. מה הם חושבים לעצמם. אנטישמים שונאי חרדים. זה רק בגלל שאנחנו חרדים. שום דבר אחר לא. תאמין לי. למה הם חושבים בכלל שזה יעזור הסגר הזה? בסך הכל יהפוך את העיר למדגרת קורונה. איפה חברי הכנסת החרדים איפה. בשביל מה בחרנו בהם בשביל מה. בכלל שמעתי שיש חוקרים שאומרים שהקורונה זה פחות מסוכן משפעת. אין אמון באף אחד במדינה הזאת. סגר זה דבר הרבה יותר מסוכן מקורונה. אתה יודע כמה מתאבדים יהיו בגלל זה? ומה עם הפגיעה בכלכלה? על זה הם לא חשבו החכמי חלם האלה. בושה וחרפה. זה הכל בגלל החקירות של ביבי המושחת. רק לעצמו הוא יודע לדאוג. פעם הבאה שיחלום שהחרדים ילכו איתו. זהו. גמרנו סיפור. והגמזו הזה בכלל, שמעת איך הוא דיבר על שר התורה. חצוף שכזה. והוא עוד יגיד לנו מה לעשות אה? היום קראתי בעיתון שעד סוף השנה טראמפ מביא חיסון. אז מה כל הפאניקה. שיביאו את החיסונים וזהו. אבל הם - לא אכפת להם מכלום. שאנחנו החרדים נסבול ונמות, לא אכפת להם. פשוט פושעים ורוצחים. אין לי מילה אחרת.

    הטרקטורים עמדו שם מוכנים להתחיל בעבודות, הדחפורים כבר כמעט וסיימו את מלאכתם ויישרו את השטח כדי שיהיה ניתן להתחיל בבניית היסודות על הקרקע הסלעית. בינות הטרקטורים והדחפורים, התכנסה לה קבוצה קטנה של אנשים. היא הייתה מורכבת מקבלנים, עסקנים חרדים, מספר חברי כנסת שטרחו להגיע ליום הגדול של בניית העיר החרדית החדשה. הוא בלט שם בין כולם, זקוף ונחוש. כאילו לא חיכה שש שנים לרגע הגדול שחלומו יתגשם. הקבוצה הקטנה עמדה סביב הרב צבי רוזן (שם בדוי) כשהיא אחוזת התפעלות, הסיכויים להגיע ליום שכזה שאפו לאפס. האדם היחיד שנלחם בכל כוחו, לא וויתר לרגע, עירב את כל אדם שיכל והשקיע את מיטב שנותיו כדי להגיע לרגע הגדול של תחילת עבודות הפיתוח וההכשרה לבניית היסודות של העיר החרדית שבפריפריה.

    "לפני שמישהו מתחיל לומר משהו, הייתי רוצה לשאול שאלה קטנה את ר' צבי" התנער אחד הנוכחים מהרהוריו. "הרי כולנו יודעים, כמה קשיים נערמו עד שהגענו ליום הזה. ואיך זה שכשכולנו התייאשנו מזמן, אתה לא הרמת ידיים ונלחמת בעוז למען המטרה? כשאנשים שמבינים בתחום, אמרו לך בשקט 'עזוב אותך, זה לא יקרה אי פעם' המשכת להיאבק ולהילחם, איך זה שהצלחת היכן שכולנו נכשלנו?!"

    ר' צבי חייך חיוך קטנטן. ניער פירור אבק ופתח בדבריו: "קודם כל לפני שאני אספר לכם מהיכן שאבתי את הכוחות להילחם על החזון, אני רוצה להודות לקב"ה שנתן לנו את הכוחות, את היכולת להגיע לכאן. אני יכול לספור מאות מקרים שבהם התכוננתי לכישלון חרוץ ובאורח פלאי הגיעה סיעתא דשמיא מופלאה ושינתה את כל הנסיבות. אבל אולי היום זו ההזדמנות להגיד תודה אמיתית לר' יצחק לוין ז"ל (שם בדוי) שבכוחו והשפעתו אנחנו עומדים כאן, האיש ששינה את חיי ובזכותו הגעתי לכל מה שביצעתי עד היום".

    "מיהו ר' יצחק לוין?" שאל אחד הנוכחים. "אני לא מכיר יהודי בשם כזה שהשתתף ביזמות או בליווי הפרויקט". עיניו של ר' צבי היו מצועפות, קולו רעד במקצת וניכר היה עליו כי הוא מתרגש לקראת הדברים שהוא הולך לומר. והוא החל לספר: "את ר' יצחק לוין ז"ל הכרתי בתור ילד, כאשר הגעתי לתלמוד התורה הקטן שבמושב הדרומי המרוחק. דוחק הפרנסה ויוקר המחיה שבערים הגדולות הקשה על הוריי והם החליטו לעבור להתגורר במושב הצעיר. כאשר הגעתי לתלמוד התורה באחד מימיה הראשונים של השנה, הופניתי לכיתה ד' שהמחנך שלה היה הרב לוין. הכיתה הייתה נראית ככל הכיתות האחרות, התלמידים ישבו בשלושה טורים של חמישה שולחנות ועל הלוח נתלו עבודותיהם של תלמידי הכיתה. כאשר נכנסתי והתקבלתי בחמימות על ידי ר' יצחק ז"ל שהציג אותי בפני תלמידי הכיתה, הרגשתי תחושה של התרגשות בחלל האוויר. התיישבתי בכיסא ריק שהיה בסוף אחד הטורים והבטתי במתרחש, הילדים היו שקועים כולם בכתיבה נמרצת בדפים שלפניהם. נראה היה כי ניתנה להם משימה והם מיהרו למלא את הדפים, הצצתי לדף של שכני לשולחן והבחנתי כי הוא ממלא את דף השורות במשפטי "אני לא יכול", "אני לא יכול להרים את כל המשחקים בחדר", "אני לא יכול לפתור תרגילים ארוכים בחשבון", "אני לא יכול ללכת כל הזמן למכולת", הדף כבר היה כמעט מלא לחלוטין אבל הוא המשיך לכתוב במרץ, הבטתי מסביבי וראיתי את שאר הילדים ממלאים את הדפים במשפטים דומים. כשהבטתי לעבר שולחנו של ר' יצחק, ראיתי כי גם הוא שקוע בכתיבה. יצר הסקרנות נדלק בי, חיכיתי בחוסר סבלנות לסיום העבודה. וניסיתי להבין מדוע כל תלמידי הכיתה ממלאים על הדפים שלפניהם משפטים שליליים, חלק מהם כבר מילאו את הדפים והתחילו בכתיבה על דפים חדשים. לאחר רבע שעה נוספת נעמד ר' יצחק וביקש מכולם לקפל את הדפים ולהניח אותם בקופסת הקרטון שניצבה על שולחנו. הוא סגר את קופסת הקרטון בדבק סלוטייפ עבה, יצא לעבר המסדרון כשהתלמידים בעקבותיו ואני משתרך אחריהם, משתאה למראה הפעילות המוזרה ותוהה להיכן הם הולכים עם קופסת הקרטון. ר' יצחק נכנס לחדרו של השרת ויצא משם עם מעדר בידו האחת, כשביד השנייה אחוזה היטב הקופסה. הם יצאו לחצר התלמוד תורה והחלו לצעוד בצורה מסודרת לעבר הפינה הרחוקה ביותר של החצר, ר' יצחק נעמד ליד נקודה מסוימת והחל לחפור באדמה. לאחר כל חפירה או שתים, הועבר המעדר לתלמיד אחר שביקש אף הוא להשתתף בחפירה, כאשר היה הבור היה עמוק מספיק. הונחה בפנים קופסת הקרטון הסגורה, הרגשתי רטט של התרגשות עובר בתוכי. הם עמדו לקבור את כל ה'אני לא יכול' שלהם, חמישה עשר ילדים בני תשע עמדו מסביב ל'קבר' הטרי, לכל אחד מהם היה לפחות דף אחד של 'אני לא יכול' בקופסת הקרטון וגם לר' יצחק עצמו שהניח את הדף האישי שלו ביחד עם שאר הדפים.

    כולם עמדו מביטים בסקרנות ב'קבר' הפתוח ור' יצחק נשא דברים: "ילדים יקרים, כולנו התאספנו כאן היום לזכרו של המשפט שעד היום היה חלק מחיינו, 'אני לא יכול'. במהלך החיים שלנו המשפט הזה נאמר בכל יום כמה וכמה פעמים, בכל תחום אם זה בלימודים, בבית עם ההורים ובני המשפחה, עם החברים, המשפט הזה נגע לכולנו. היינו משתמשים בו תמיד, בכל מקום שאנו נמצאים תמיד נוכל לפגוש אותו, כשהוא חוזר על עצמו בווריאציות שונות. היום אנו קוברים את כל ה'אני לא יכול' שלנו, הועדנו לו כאן מצבה ואנו משאירים אותו כאן. 'אני לא יכול' מכאן ואילך, כבר לא ילווה אותנו, אחיו ובני משפחתו ילוו אותנו. 'אני יכול', 'אני אעשה', אני מסוגל' הם יישארו איתנו, אמנם הם ידועים הרבה פחות מקרובם המפורסם 'אני לא יכול'. ובהחלט אינם חזקים כמוהו, אבל עם מאמץ משותף שלנו, יום אחד בעזרתכם הם יהיו חזקים יותר וידועים יותר בעולם. מעתה ואילך 'אני לא יכול' ינוח בשלום על משכבו, אנחנו נמשיך לחיות את חיינו בידיעה ש'אני לא יכול' כבר איננו. נעשה את המאמץ בחיינו להמשיך ולהיאבק, לדעת שבתוכנו טמונים הכוחות והיכולות שעלינו להוציא אותם החוצה ולהשתמש בהם כראוי..."

    קופסת הקרטון כוסתה בעפר, כולם עמדו סביבה רציניים לחלוטין. אמנם המשמעות לדברים הייתה סמלית, מטאפורה לחיים. אבל זו הייתה חוויה שדבקה בתת - ההכרה שלהם לעולם ועד, הכתיבה, הקבורה ונאום הפרידה מ'אני לא יכול' עשו על כולנו רושם כביר שלא נמחה לעולם.

    בסופו של ההספד, נכנסנו כולנו לכיתה. על הקיר השמאלי למול הדלת נתלתה מצבת קרטון לבנה שעליה נכתב 'אני לא יכול ז"ל' עם ציון התאריך מתחתיו. אני זוכר שבפעמים הבודדות במהלך השנה, כאשר אחד התלמידים שכח ואמר לר' יצחק ז"ל 'אני לא יכול', הצביע ר' יצחק על המצבה והזכיר לו כי 'אני לא יכול' כבר מת. זה היה השיעור הראשון ששמעתי מפיו של ר' יצחק לוין זכרונו לברכה ואת הלקח המאלף שלו, לא אשכח לעולם. בכל אותם שנים של מאבקים, כישלונות, כאשר הייתי נתקל בחומה בצורה של פקידונים אפורים שגייסו את מיטב כושר ההסברה שלהם להבהיר לי מדוע אינם יכולים לעשות זאת עבורי, הייתי חוזר בעיני רוחי לכיתה ד' ורואה את מצבת הקרטון המתנוססת על הקיר שמזכירה לי ש'אני לא יכול' כבר מת. הייתי חוזר אחורנית בעשרות שנים לאותה לוויה בלתי נשכחת, שבה נפרדנו מהמשפט 'אני לא יכול' למשך כל חיינו, זהו הסוד שנתן לי את הכוחות להילחם כדי להגיע לרגע שלפנינו. אם נלמד מזה אפילו דבר קטן, נפנים עד כמה אנו מסוגלים ויכולים לתעל החוצה את הכוח האדיר שטמון בנו, נוכל לבנות את היסודות האיתנים והמוצקים ביותר להצליח בכל מטרה שנציב במהלך החיים..."
    האוטובוס הכחול עצר בחריקה, כל הנוסעים הוטחו זה בזה, ריח שרוף התפשט באוויר.

    "מה קורה?" שאל המדריך המגונדר מהספסל הקדמי, "למה עצרנו?"

    "א-ד-ו-ם", האדים הנהג, "אתה לא רואה רמזור?"

    "כן, ברור", אמר אחד עם שעון זהב, "אבל אתה לא יכול פשוט לעצור, יש פה אנשים עובדים, סע."

    הנהג כיבה את המנוע, "לא יכול. זו צומת, אם נמשיך יתנגשו בי מימין ומשמאל"

    "אם אתה לא ממשיך תפנה את הכיסא", מלמל החסיד מהספסל השלישי. "ואתה", לחש באוזן המגונדר, "עליך לא נמליץ כמדריך".

    השרב הכתום ניצל את העדרו של המזגן וזלג מבעד לחלון, יורק לחות לכל עבר ומוצץ זיעה להנאתו מגופות נמסות.

    ברסלבר סמוק לחיים נוקש על החלון מבחוץ, "אחי אתה יכול לזוז? אנחנו בדרך לרבינו ואתה תוקע את התנועה".

    הנהג איבד עשתונות, "אתה לא רואה אדום? מה, אין לך עיניים? מה אתה רוצה ממני?"

    "אוקיי אחי", פנה הברסלבר לטרנזיט הצבעוני, הפעיל מוזיקה וחתך על השוליים כשהוא מוריד מראה לעצמו ולאוטובוס.

    צפירה נשמעת משמאל, רכב אאודי עם חלונות אטומים מנסה להידחף לגדר ההפרדה ללא הצלחה, דלתותיו נפתחו ומעונב אפרפר בקע מתוכו זועם.

    "אתם לא רואים שהרמזור מקולקל??? רטן בידיים מונפות, "סעו כבר או שפשוט נדרדר אתכם".

    "חברים", נעמד סרוג אחד על פגוש מכוניתו וצעק בפאתוס אל נחש המכוניות, "אנחנו חייבים ל-ה-ת-ק-ד-ם!!!".

    נחיל אנשים החל בניסיון עקר לדחוף את האוטובוס, עיניהם יוצאות ממאמץ שפתותיהם קפוצות ושפתם בלולה.

    השמש צורחת על קודקודי האנשים ואלו מתחילים לבעבע מעומק לב, מחפשים איזה סמרטוט עדין ורטוב.

    שני חרדים שחצו את הכביש נתפסו בציציותיהם, נתלו באילן סרק כשכל התקועים מנגבים את ידיהם המלוכלכות על חולצתם הלבנה.

    "הכול בגללכם", חבטו בהם, "אם הילודה אצלכם לא הייתה כה גבוהה הרמזורים היו קצרים יותר והכל היה פורח וירוק".

    "שוטים שבעולם", נאנחו, "אתם פשוט בנתיב הלא נכון, הדרך הזו מובילה לתהום והרמזור מזהיר מפניה".

    "אז מה עושים?"

    "חייבים לשנות כיוון", צעקו החרדים, "אתם חייבים לחזור".
    אסופה 1
    אסופה 2


    סיפור 14 מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי!!!

    בס"ד

    בוריס אמר לי פעם:
    ג'ורג', שמע.
    אני יודע שאתה הבוס ואתה קובע ויודע, אבל תקשיב גם לעצות שלי.
    לעולם לעולם לעולם אל תטפל במישהו אם הוא מגיע אליך שלא מרצונו.
    אם מטופל מגיע אליך בגלל שמישהו הכריח אותו לבוא אליך, אל תשקיע בו כלום. הוא לא שווה את זה.
    צחקתי קצת בלב. אין אחד בעולם כולו שבוריס היה מסכים להשקיע בו, מעבר לבוריס עצמו, כמובן.

    נזכרתי בעצה של בוריס לפני כמה דקות. ולא סתם:
    הפציינט התורן והמעצבן יושב מולי כבר דקות ארוכות, ממולל בידו טישו מסכן. לא מדבר, לא משתף פעולה עם מטפל רגשי. סתם שותק. בטח אבאל'ה שלו הכריח אותו לבוא הנה לקבל טיפול.


    רק בשביל להעביר את הזמן, זרקתי בלי כוונה מיוחדת:
    אני חושב שעברת בחייך דברים לא קלים, ואנחנו ננסה לטפל בהם ביחד, בסבלנות ובמתינות.
    בוא נתחיל בתקופת בר המצווה שלך.
    מה האירוע שהכי זכור לך מהתקופה הזו?


    פוף.
    עליתי על משהו.
    סוף סוף נער מתבגר התנער מאדישות שלו, זז לצדדים באי שקט.
    הבנתי שעליתי על נקודה רגישה וכואבת.
    אין בעיה, דחפתי את החרב יותר עמוק, ממש נהניתי:
    לפי המבט שלך אני מבין שקרה לך משהו מאוד לא נעים בבר המצווה. תפתח עכשיו את האירוע, הפעם אתה לא לבד מול הזכרונות הקשים, אני איתך.

    ראיתי שהוא מתחלחל מהרעיון, ונכנסתי ממש לשווּנק טיפולי:
    בוא נפרק אותו ביחד. קדימה, ספר, מה קרה?
    כולי אוזן, ואני מבטיח לא להיות שיפוטי.

    הנער טִיֵיק כמה טיקים עצבניים, השפתיים שלו רעדו קצת, וכדי לעזור לו לקבל החלטה נכונה כיוונתי בסתר את המזגן על מקסימום חימום, ישירות על פציינט. מילצ'אייב בעצמו המציא את הטריק החכם הזה.
    הטריק עבד. פציינט נפתח וסיפר:

    ממש חיכיתי למסיבת בר המצווה שלי.
    תבין, ג'ורג'. היינו מתפללים בבית כנסת קטן מאוד עם מתפללים בודדים ממש, כך שהקידוש בשבת היה קטן מאוד.
    ידעתי שאת בר המצווה יחגגו לי באולם החדש שנפתח חודש קודם לכן, והייתי אחוז ציפייה.
    חיכיתי שכל חברי כיתתי יגיעו לשמחתי, וכל כך חיכיתי לקבל את המתנות.

    הוא נשא אליי עיניים כהות וקטנות, נסוכות דוק של עצב:
    עד בר המצווה שלי מעולם לא קיבלתי מתנות, סוג של החלטה מעצבנת של ההורים המעצבנים שלי.
    ידעתי שבבר המצווה אקבל מתנות רבות, הגם שרובן יהיו ספרים מן הסתם, וממש ספרתי את הימים עד האירוע.

    ובכן, היום המיוחל הגיע.
    ישבתי במזרח האולם, האורחים המבוגרים לא עניינו אותי בכלל, חיכיתי אך ורק לחבריי לכיתה.

    ואז -
    הם הגיעו.
    כולם, אף אחד לא החסיר.
    המורה נכנס יחד איתם, לחץ לי הראשון את היד.
    אחריו ניגש אליי הנציג והגיש לי את המתנה הקבועה לבר מצוות - סט ספרים של שיטה מקובצת.


    חברי כיתתי פנו לשולחן צדדי ושרו שם שירים, בזמן שהמורה השגיח עליהם שלא יעשו בושות.
    כמה דקות אחר כך, ראיתי שאחד הילדים מהכיתה מתגנב הצידה, ומתחמק...

    הוא קרב אליי, בשקט, מסתתר מאחורי העמודים. הוא חייך אליי והגיש לי עוד מתנה, ארוזה, יפה.
    קופסה מעניינת, מלבנית, די גדולה. כמו קופסת מצות מכונה, בערך. כבדה, ממש כבדה. מתנה יקרה מאוד כנראה.

    שאלתי אותו בפליאה: מה זה? והוא ענה: אני שליח של ארבעת החברים הכי טובים שלך. זאת מתנה פרטית מאיתנו.
    הופתעתי, מחווה יפה! אמרתי לו תודה והוא התגנב בחזרה לשולחן הילדים.

    מאז אותו רגע, ממש חיכיתי לפתוח את המתנה. כל כך הסתקרנתי מהמתנה המוזרה.
    בסוף בר המצווה רקדתי ביחד עם חברי כיתתי, ונפרדתי מכולם...


    אוהההה, פוהההה, אההההה. פיהקתי פיהוק גדול.
    סיפור כל כך משעמם!
    הצטערתי ששאלתי, הצטערתי שביקשתי מפציינט לדבר בכלל.
    אני ממש מבין הורים ממורמרים של ילדים מתבגרים, הם פשוט בלתי נסבלים, כמו הנער מולי. הם יכולים להיות מעצבנים מאוד, טרחניים, ילדותיים, פטפטנים בלי קץ.

    פציינט לא שם לב לפיהוק שלי, כי הוא היה עסוק רק בעצמו, כמובן.
    הוא צייר עם עפרון עיגולים על טישו, והיה מרוכז רק בעצמו, צ'יזמק קטן שכמוהו.
    פתאום סיפור שלו נהיה קצת יותר מעניין, סוף סוף:

    ...נסענו נסיעה קצרה הביתה, והשעה כבר הייתה ממש מאוחרת. אחיי אמרו: תפתח מחר את כל המתנות, ממילא לא יהיה שם שום דבר מעניין, מנסיון...
    הם צחקו, והלכו לישון.


    אני ממש לא תיכננתי ללכת לישון.
    כל כך חיכיתי לדעת מה יש בקופסה!
    עכשיו יכולתי סוף סוף לגלות...
    רצתי, פתחתי את הקופסה המלבנית המוזרה, את המתנה השניה.
    פתחתי אותה, ולא הבנתי מה אני רואה בפנים:
    ערימה גדולה של עיתונים מגולגלים.

    פציינט התחיל לדבר פתאום בקול שבור, כאילו קרה אסון אמיתי:

    ...פתחתי לגמרי את כל הקופסה, התחלתי להוציא החוצה את העיתונים.
    הוצאתי את כולם, סקרן לגלות מה עוד יש שם.
    אחרי שהוצאתי את כולם, נשאר למטה עוד עיתון אחד גדול, מקופל בתחתית.
    חשבתי לעצמי תוך כדי:
    אם יש שם ספר קריאה ממש טוב, אז המתנה נחמדה בסך הכל. קופסה גדולה, נכון, מלאה בעיתונים כדי לקבל נפח, אבל לפחות יש שם מתנה טובה.

    פרצוף של פציינט התחיל להתעוות, ראיתי שהוא מנסה בכוח לעצור דמעות. צבטתי אותו בעדינות בלחי כדי לגרום דמעות לצאת, אבל הוא בלע את הדמעות והמשיך סיפור:

    הרמתי את העיתון, הוצאתי אותו החוצה, כולי מבולבל מהתרגשות, סקרנות וציפייה, וגיליתי מתחתיו - - -
    אבן!
    פשוט אבן, בלטה פשוטה של ריצוף.
    לכן הקופסה הייתה כל כך כבדה, זה הכל.

    ואז - הבנתי.
    הם עשו לי מתיחה. חשבו שזה יצחיק אותי.
    נתנו לי קופסה גדולה, אבל ריקה מתוכן. קופסה מלאה בעיתונים צהובים ובבלטה אחת כבדה.
    ואני - כמו דביל - הייתי עסוק במתנה הזו כל הערב, וחלק גדול מליל בר המצווה ביליתי במחשבות מה יש בקופסה הזו...
    עברו מאז שנתיים, ואני עדיין מרגיש פגוע כל כך, מושפל כל כך, נבגד, נבגד.

    פציינט ממש בכה עכשיו, ואני בכיתי יחד איתו, בגלל שהבנתי שדמעות שלו הורסות לי לגמרי את השטיח.
    הוא בכה לעצמו בשקט, ואני רציתי לחנוק אותו כדי שיפסיק לטפטף דמעות סוף סוף.
    לאט לאט הוא הפסיק לבכות, ואני חשבתי לעצמי: ווואו, גרייעט, חוז'מעצ'עס. סיפור מטומטם ומטופש, מה כבר קרה, קיבל אבן במקום ספר, קורה, זניח. באיזה שטויות מטופשות עסוקים המתבגרים, לא ייאמן!

    הופסי, שמתי לב שחשבתי בקול, כי פציינט צייץ בהלם:
    הסיפור שלי - כל מה שסיפרתי לך בשעה האחרונה, לראשונה בחיי - מטופש?

    הנהנתי לאישור. שמחתי שהוא הבין אותי במדוייק.
    פציינט עמד לענות לי, ראיתי שהוא פגוע מאוד -
    אבל פתאום הבחנתי בבעיה גדולה מאוד.
    פציינט רימה אותי!
    שם אותי ללעג ולקלס.
    מאז תחילת הפגישה, עברו כבר..
    67 דקות!

    הייתי בהלם.
    פציינט חצוף, רמאי, צ'יזמאקי - גנב ממני 7 דקות!
    קמתי, הרמתי אותו מכורסת טיפולים בלי שום גינונים, סחבתי אותו אל הדלת, זרקתי אותו החוצה - - -

    שילמד לקח!

    שיספר לכל החברים שלו:
    לא מתעסקים עם ג'ורג', ולא מקבלים מג'ורג' דקות טיפול בחינם.
    לא ולא, ממש ממש לא.

    יאצ'ו קירמעעיב!!!!
    זה פעם ראשונה שאני כותבת בסגנון הזה (גוף שלישי- חיצוני), אני ישמח לשמוע כל הערה והארה (וגם אם יש לכם רעיון לכותרת יותר מוצלחת ;) )

    בס"ד

    תהילה הלכה במרץ על מרצפות הרחוב האדומות, וכלל לא שתה ליבה לכמות העלים היבשים שעברו ונרמסו תחת רגליה בקולות פצפצצ עדינים.

    זה לא היה מתאים לתהילה, לא ההליכה המהירה, לא הדחף הפנימי, ואפילו לא הרמיסה ההמונית של העלים. לרוב היא הייתה מהלכת בהליכה עדינה ורוגעה שלא מסגירה כלל את רגשותיה, ועל עלים יבשים- היא שונאת לדרוך מאז שהיא בת ארבע.

    היא המשיכה להתקדם עד לקצה הרחוב, שם נעמדה בתחנה הקרובה, והמתינה לאוטובוס. היו אלו כמה דקות שקט בשבילה כדי לנסות להתאפס על עצמה. היא התחילה לשחזר בראש מה היה הדבר שהביא אותה לעמוד ביום מעונן שכזה בתחנה ולכסוס ציפורניים בלחץ.

    ***

    "שירו שבחה הלל וזימרה..." הטלפון צילצל בסלון ותהילה מהירה אליו לענות.
    "הלו-" קול בטוח ונעים בקע מהצד השני, "אני מדברת עם תהילה ישראל?"

    "כן" ענתה תהילה, וניסתה לזהות את הדוברת מהצד השני.

    "מדברת נעמה מהמתנ"ס השכונתי, שמעתי עלייך מבת דודתי יעל- אמא של אחת מחניכותיך שנה שעברה, היא סיפרה לי כמה אפרת- ביתה, נהנתה אצלך במהלך השנה, ותוך כדי כך עזרה לי להבין שאת המתאימה ביותר לתפקיד בגינו אני מתקשרת אלייך".

    "הה, אממ, כן?" המהמה תהילה והגברת המשיכה "התפקיד עליו אני מדברת הוא ריכוז החוגים המתקיימים במתנס, התפקיד כולל אספות חודשיות למדריכות הקבוצות, בהם מסכמים את החודש החולף וההתקדמות. דאגה לטכני- מה שכולל סידור מערכת ובדיקה שבועית לגבי יכולת המדריכות להגיע ואם הן סידרו לעצמן פקקיות, וכן- כיוון ששמעתי שאת מוכשרת מאוד בציור, הייתי שמחה לשמוע האם היית מעוניינת להדריך אצלינו את קבוצת הציור-",

    הגברת השתהתה לרגע ובזמן הזה נתנה לתהילה דקת מחשבה בתוך שטף הדיבורים. תהילה תפסה את השניות הללו בשני ידיים ומוחה המסודר החל לעבוד במרץ, האם היא מעונינת בכלל לקחת המשרה, האם היא פנויה למשרה, והאם היא חושבת שהיא מסוגלת לעמוד במטלה הזו....

    אך הגברת, כמובן, לא דרשה תשובה מייד. אלא בקשה ממנה אם היא יכולה לבוא בעז"ה ביום רבעי למשרד בו היא תראיין אותה ותראה בעיניים אם היא מתאימה לתפקיד. ובזמן הזה, היא מבקשת, תחשוב תהילה אם מתאים לה הרעיון, ואם היא חושבת שהיא יכולה לתפוס את המושכות ולקחת על עצמה כזו מטלה.

    תהילה סגרה את הטלפון בהרגשה מבולבלת, מצד אחד היא הייתה מעוניינת בתפקיד- ממגוון סיבות, ומצד שני מעוד מגוון סיבות נוסף- היא ממש התלבטה.

    בערב, אחרי הארוחה ושטיפת הכלים היא תפסה את אמה לשיחה קצרה, ושאלה את דעתה בנוגע לתפקיד. אמא אמרה לה שלדעתה, התפקיד יכול מאוד לתרום לה, וגם זה שהייתה מרכזת המתנס בגיל כ"כ צעיר כמובן לא יזיק לשם שלה בשידוכים. אבל, אם היא חושבת שהיא לא תוכל לעמוד בזה מבחינה לימודית וחברתית- היא מציעה לה לפרוש מעסק.

    בסופה של השיחה סוכם שתהילה תלך לראיון, תשמע עוד פרטים על ג'וב, ולאחר שנת לילה טובה- תחליט.

    והנה עכשיו, שבוע עבר, והיא עומדת בתחנה ומחכה לאוטובוס שיקח לראיון המתוכנן. האוטובוס מגיע, היא עולה ומתיישבת בלחץ על הכיסא, הידיים שלה מכוסות זיעה קרה והיא מנסה להסביר לעצמה למה, למה היא כ"כ לחוצה, והיא לא מאוד מצליחה, כיוון שעד שהיא מצליחה לארגן לעצמה את המחשבות, האוטובוס מגיע לתחנה, היא יורדת, והנה היא כבר יושבת מול נעמה מנהלת המתנס שמחייכת אליה חיוך שאולי אמור להרגיע, אבל הוא לא.

    נעמה מתחילה לדבר ולשטוח בפניה את דרישות התפקיד, תוך כדי שהיא משלבת גם שאלות אישיות יותר, וממוקדות יותר.

    תהילה מנסה להרגע, היא כמובן לא תכסוס ציפורניים מול נעמה, אבל היא בהחלט תופסת את אצבעותיה בחוזקה מחת לשולחן עד שהן מלבינות, ומשתדלת לשדר כלפי חוץ רוגע מדומה, היא עונה על כל השאלות כפי המצופה ממנה פחות או יותר ויוצאת יותר לחוצה ממה שהיא נכנסה...

    בדרך הביתה היא ניסתה להסביר לעצמה ממה היא כ"כ נלחצה, הרי המנהלת לא שידרה קפדנות או קור, להפך היא היתה חמימה ומתחשבת, השאלות לא היו מטרידות או חופרות, ובכל זאת היא היתה לחוצה.

    לאחר מחשבה של כמה דקות סוף סוף הבינה.

    הלחץ לא נבע מהמנהלת. עצם המחשבה שאולי היא בסוף לא תתקבל, הבעיתה אותה.
    תהילה הביטה על עצמה וחשבה. 'אם אני כל כך לחוצה רק מהמחשבה שלא אתקבל, כבר עדיף להרפות. להכין את עצמי שאולי לא אקבל את התפקיד, כדי למנוע שברון לב מיותר'.

    תוך כדי ששיתפה את אמא ברשמים שעלו בה מן השיחה, הבינה בעצמה עד כמה הייתה
    לחוצה, וכמה החשש חסם אותה.

    אם היא תתקבל, וגם אם לא, זה גזירת שמים, והכי חשוב, היא הרבה פחות תתאכזב.



    אני אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים על הסיפור, איך הסוף שלו, וכמובן מה אפשר לשפר....
    כהמשך לכאן.

    כדי לסבר את האוזן ולשבר את הלב.


    שלום, אני צפע, העובד החדש... שלחו אותי אליך.
    אה, כן - הותיק הסתובב על כסאו 180 מעלות ואמד אותו במבטו - אני ליגנזאגער, 'קרא לי ליג, יותר קל. אבל מה אני מקשקש, בא ואעשה לך סיור במחלקה.
    ליג קם בקלילות מפתיעה וליוה אותו החוצה.
    שים לב, העבודה שלנו היא בעיקר למיין לצוותים הנכונים, הם עושים את העבודה השחורה.
    בא ואראה לך - ידידו החדש הצמיד את אצבעותיו ואז פיסק אותן, מסך דיגיטלי ענק נפרש מולם.
    ככה זה אצלינו, הכל המילה האחרונה - הפטיר ליג בקריצה למראה התפעלותו.
    המצלמה התמקדה בהיכל כולל בני ברקי מצוי - עכשיו שים לב, אתה רואה את קרויטקופ בפינה? אין לו הרבה כשרונות. והיום בבוקר הוא קם עם הרבה חשק ללמוד, החבר'ה של התמיכה עוררו בו רגשות חמים.
    עכשיו, מה מפיל אותו? - שאל רטורית.
    שים לב,
    ממולח מהספסל הראשון יקרא לכל מי שמוכן לשמוע את ההברקות שלו בסוגיא,
    לא כולם רוצים לבא, אבל כולם רוצים להיחשב חכמים... אז הם באים.
    - תגיד, זה באמת עובד?
    ברוווווווווור.
    'קיצר, קרויטקופ גם יבוא ולא יבין כלום, חכה חכה, תראה, זה דליקטס! הנה, רגע, יאללה התחלנו -
    מויראדיג!!! - נשמעה קריאה מכיוונו של ממולח.
    איזה אור! - קרא בקול רם יותר כשלא באה תגובה ממשית.
    התזוזה החלה.
    כשהפורום היה מכובד מספיק, ממולח החליט שאפשר להתחיל - כולם ראו כנראה את...
    - אני לא מבין, לממולח הגיעה הארה בסוגיא, מה הקטע שהוא קרא לכולם?
    - אההה... עבודה של צוות 'כבוד', הם טובים.
    אבל מגיע קרדיט גם ל'שכנוע עצמי',
    כיום ממולח משוכנע שהוא מזכה את כולם,
    היה קצת קשה עם זה בהתחלה, כי החבר'ה מהתמיכה הציפו לו שוב ושוב את הגאווה שלו מול העינים.
    אבל היום הוא כבר בידים שלנו, נכס קל להפעלה.
    אבל אל תתבלבל - התרצן פתאום ליג - הם לא מרימים ידים, מדי פעם הם שולחים לו תזכורות וכאלה, אסור להירדם בשמירה!
    לבינתיים קרויטקופ איבד את חוט המחשבה, המילים התבלבלו באזניו והמילים נשמעו כאילו חוזרות על עצמן שוב ושוב.
    מד המצברוח בקצה המסך התחיל לצנוח לאט לאט.
    - אוקיי, זה הולך לא רע, אבל לא מספיק.
    צריך להכניס את צוות 'רוע'.
    מספר תנועות ידים ומצמוצים העבירו את המידע למקומות הנכונים.
    ווילדר הג'ינג'י עצר את הקשבתו ותר בעיניו אחרי קרויטקופ,
    מצא, צמצם עינים בנחמדות מזויפת ושאל -
    חזק אה? מה אתה אומר קרויטקרוט? מסכים עם ממולח?
    קריוטקופ התנער מחלומותיו והאדים.
    *
    עכשיו הוא ישב מול הגמרא ובהה בה, לא רואה דבר.
    אפס! לוזר! סתום! זה מה שאני! מה אני מחפש פה בכלל?
    אני צריך לעשות משהו שאני טוב בו... אולי לעבוד בספארי? להאכיל חיות?
    די! די עם השטויות! די!
    הקב"ה נתן להם כשרונות מסוימים ולי כשרונות אחרים, מה אני מתרגש בכלל?!
    ההדחקה לא ממש עזרה.
    חיוך נמתח על פניו של ליג - ראית? הלך טוב היום, קלי קלות.
    היי, רגע, מה זה?!
    קרויטקופ 'פתאום' עלה על זוית מעניינת בסוגיא.
    ראש הכולל 'בדיוק' עבר שם, שמע את דבריו, הרצין ושיבח.
    מד המצב רוח זינק.
    - אווווווף, התמיכה האלה, לא נרגעים, לא נרגעים...

    הערה:
    אני ב"ה לא מכיר את הסיטואציה משום זוית, פשוט ניסיתי להיכנס לראש של... כמובן אני חושב 'קטן' ולא בעוצמות האמיתיות.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה