קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בכל כיתה יש את האחד שהוא מענין כזה, בכל רחוב יש את הזאת ששנונה בצורה מוזרה, שחלק נהנים לעצור לסמול טוק איתה וחלק מנענעים בראשם. בכל משפחה ואולי לא, יש איזה אחד שמענין אותו דברים ממש, אבל ממש לא שגרתיים, וגם יש לו משפטים שאנשים אומרים עליהם "אוי, נו!"

יום אחד קמה יעל רועי ואספה אותם אל מקום אחד. הוסיפה גם כמה רגילים, כמה רציניים, וכמה פשוטים אבל שנהנים מבדיחות. כתבה אותם.

ואז היא קמה ולקחה את המצלמה שלה, אולי קנון 720 אולי משהו מקצועי יותר, וצלמה לה , תמונה לפרק.המלצה שלי- תחשבי על זה שוב בספר הבא, המראה מזכיר לי את זרקור נוסח תש"נב.

נעים להכיר: זוזוז.
שחקנים:

הכל מתחיל מבלה שרוצה לשכנע את נחום דוד שלה לבוא לגור איתה. במקרה היא אומרת את זה ליד אריה. שיש לו רעיונות.

נחום אמנם בן 80 אבל זה לא ניכר, הוא אפילו לא לוקח כדורים או מבקר במרפאה, בכלל, בנאדם בן 80 בנורמל הוא בריא כשור.

אריאל, שרי, אריה, מנחם, וכל האחים שמרכיבים את המשפחה הקלאסית של יעל רועי, האלו שכולם שם מתבדחים באותו הסגנון, תמיד עליזים בצורה לא סטנדרטית, ורעיונות משונים יש להם בראש.

ליאה, שהיא אנטיטזה לבת שלה פרידה.

מקס, שעוזר לפרידה במסוה עזרה לליאה.

מרסלה שהיא שיטחית לחלוטין.

ואורי שקפץ טרמפ על הסיפור בלי להתכוון.

אגב, שמתם לב שאין ספר של יעל רועי בלי אשה מבוגרת גיזעית ושנונה שמשתוללת עם ילדים?

עלילה:

צאו מנקודת הנחה שכל מה שקורה בספר הוא לא רגיל.

אנשים מתארחים בבית מלון ולא שמים לב שזה בית החלמה.

ילד בן 15 מציע שידוך ואיש לא מזלזל.

אישה עוברת ברחוב ומוזמנת לארוחת צהרים במסעדה ע"י אישה שהיא לא מכירה, היא גם לא ממהרת למרות בר המצוה היום.

2 שידוכים מוצעים על ידי אותם אנשים בדרך מופלאה כמובן לא מגלים את זה עד הסוף.

בעל קונה לאשתו תוכי. (אגב, הייתי בטוחה שיהיה לו תפקיד יותר רציני בעלילה)

חתן קונה לכלתו מתקן פעלולים.

אנשים לחוצים בזמן הולכים לנפוש בפארק למול השעון המתקתק.

והדובדבן, משימת זוזוז שתופסת חצי ספר למרות שהיא רק יום אחד.

בעלילה, הרגש הכמעט יחיד זה עליצות (ומוזגמת) וגם ככה התעצבנות קלילה ונשיפת אכזבה.אין דאגה, עצב, רחמים, אין מגוון, בקיצור.


כתיבה:

נראה כאילו לקחה הסופרת את אנטואן דה סנט-אכזופרי, לואיס קרול, אלן אלכסנדר מילן, ושמא גם יהודה גזבר, ונסתה לכתוב על אותו הגל.

ובכן, זה די מזכיר. מודה.

האשים מדברים בשפה תמוהה, עונים זה לזה ברמזים מבריקים, מלאי עליצות וששון, רעיונותיהם אינם על הקרקע, והם תמיד יבצעו את הרעיונות למורת רוחם של האנשים הנורמלים מידי בסיפור.

שום דבר לא נכתב בצורה רגילה, ולכן אם רצו לספר ששמואל מיהר מאוד זה יקח חצי עמוד כמעט:

שמואל לא הבין מדוע הוא מתקרב אל האיש, היה לפניו יום עמוס. הוא התכוון לאכול ארוחת בוקר בזמנה הקבוע ולסיימה בזריזות. הוא היה צריך לקפוץ לשמואל השני, בן דודו, כדי לראות את ההזמנה במחשב ולהגיה אותה. למשפחת בלום לא היה מחשב בבית, מפני שלא היה להם הו שום צורך. שמואל השני נהג לצאת לכולל בתשע. שמואל ידע שאם לא ישלח אישור להזמנה לבית הדפוס במהלך הבוקר, תתעכב ההדפסה. ובין כה ובין כה היה ספק אם ההזמנות לחתונה יגיעו ליעדיהן, אם יתחילו לשלוח אותן למחרת.


או המשפט יגיע למקום תמוה ולא קשור בעליל כמו:

"אני מחבב אותם" הוא אמר "אבל לפעמים הם מבלבלים את המח ככרוכיה. זוהי ציפור רעשנית, העגור. הוא ובני משפחתי המקוריים – זה משחק מילים, כן? מקוריים – תמיד מזכירים לי עוגה, מפני שכרוכית היא שטרודל. אף פעם לא שאלתי; את יודעת להכיןשטרודל תפוחי עץ?"

ואם עצרתי באמצע העמוד בשביל להרים טלפון, למשל, אני חיבת לקרוא אותו מהתחלה כדי להבין מה יה קשור פה לטפס על הסולם, אה, זה התחיל מהבדיחה של אריה על פרידה, אוקי, עכשיו אפשר להמשיך.

אמירה וכל זה:

כרגיל הספרים של יעל רועי נטולי מסר. אם הבנתם משהו אז אשמתכם, אני – לא אמרתי.

הדמויות יהיו חרדיות בלי להתיחס למצוות כמעט, לא תהיה משמעות שמשנה את העלילה כמעט בשל היהדות.

ועדין הפריע לי, שיש שם דיבוריים חופשים, שריצות איש בביתו של השני, ישיבה על כוס תה, צחוקים והתבדחויות בין בנים לבנות באופן חופשי . ולא דיברתי על הקרובים הרחוקים, אלא על מקס שהוא יהודי רק בתעודת זהות, אורי שהוא חילוני גמור (הלו! בלה! למה את שולחת את הילדים שלך לבלות איתו בלי השגחה של מבוגר?) מרסלה שהיא כנראה גוייה (?)

ואגב, מי היה אמור לשמור מיחוד את ליאה כשמקס מסיע אותו, לא ברור.

ומי התיר ללעוג לפרידה בצורה הבזויה הזו, ועוד אורי, מה נדחפת?

ואריאל שמקבל בשלות נפש את דירתו של דוד נחום. בספר אחר זה היה העלילה כולה.

לוקישנים:

לעולם לא נדע היכן מתרחש הסיפור, יעל אינה משאירה סימנים, הפעם במקרה כתוב ירושלים, ורמת גן, בגדול לא באמת משנה איפה. זה ממילא לא נשען על המקומות הרגילים.

אז זהו זוזוז, שהשם שלו לא סטנדרטי, התוכן שלו לא סטנדרטי, והוא כולו יעל רועי.

תודה, יעל, אנחנו אוהבים לצאת מהעולם הנורמלי שלנו לפעמים.
כמו ש @anotherית ציינה, מלבד האשכול של 'המודיע או משפחה', יש מקום לביקורת עיתוני החג מפורטת יותר.

מאחר שהעיתון היחיד שברשותי כעת הוא 'משפחה', אסקור אותו, ואולי אצליח להשיג עיתונים נוספים.

תחילה כמה מילים לגבי המחיר של העיתון. כמו בשנים הקודמות, גם עכשיו העלו השבועונים את מחיר העיתון לחג בחמישה שקלים נוספים, וכעת הוא עומד על שלושים וחמישה שקלים. יתכן שיש לזה הצדקה בשל ההשקעה, אבל קרטל המחירים הזה מצדיק, לדעתי, פנייה לרשות להגבלים עסקיים...

כמו בשנה שעברה, נוסף למארז דיסק שירים. יש מישהו שעדיין יש לו קורא דיסקים תקין, שהוא שומע את השירים ממנו? נראה לי שאפשר להסתפק בהפצת הלינק ברשת...

אתחיל בסיקור המגזין. הוא נפתח בכתבה על 'בני משפחת עדס מסירים את הלוט'. עיקר הכתבה נסובה על רבי יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב', עם קפיצות מסתוריות לאביו רבי יעקב עדס, ולבנו המקובל, שקרוי אף הוא באותו השם. כמו שציינו כבר, מלבד עובדות מעט משמימות על נסיבות פתיחת הישיבה וצורת התנהלותה, אין בכתבה הרבה 'בשר'. הייתי שמח הרבה יותר לשמוע את הסיבה לכך שהישיבה הפכה לספרדית גמורה, לאחר שלאורך שנים דגלה בשיטת ה'חצי חצי'. כמו כן הייתי מעוניין לקרוא קצת יותר על הבן, רבי יעקב עדס, מלבד כמה ריקושטים פה ושם.

סדרת כתבות על הממשיכים לבית סדיגורה, בשם 'שלומה של מלכות'. יצוין שלמרות שבדרך כלל אני מתקשה לקרוא כתבות מסוג זה, הרי שכאן בהחלט יש 'בשר'. למרות שהאדמו"ר המרכזי בסדיגורא הוא צעיר בן 24, הרי שלכתבה אודותיו יש ערך עיתונאי של ממש, לאחר שהוא היה במרכזה של סערה לא פשוטה. קצת הרבה רעש, לטעמי, על כך שהאדמו"ר הצעיר 'העז' ללכת לכולל [לבדו, רח"ל], ופירוט מיותר של החברותות השונות שלו, אבל אחרי הכל - יוצאים עם מידע של ממש.

לפני קריאת הכתבות, היו לי שתי תמיהות בסיפור סדיגורה. האחת – איך יתכן שלחסידות סדיגורה, שהיא בעצם ההמשך של רבי ישראל מרוז'ין, יש כל כך מעט חסידים, לעומת חסידות באיאן, למשל? השנייה – איך יתכן שסיפור כזה, של הפרה ברורה של צוואה מפורשת – עבר כל כך בקלות, בעוד שבחסידויות אחרות, על צוואות הרבה פחות ברורות – לא מדברים כבר עשרות שנים?

הכתבות יישבו לי את התמיהות. חסידות סדיגורה העדיפה לקבוע את מושבה בתל אביב למרות שידעה שבבני ברק תשיג הרבה יותר חסידים, וזאת בשל הערך החשוב של 'אהבת ישראל' וקירוב רחוקים. וכשאלו הערכים של החסידות, לא פלא שהשלום נשמר בין האחים למרות שעל פי הצוואה רק אחד היה אמור להיות אדמו"ר.

כתבה נחמדה על ה'זילברמנים'. כתבה מקיפה וממצה בהחלט, ובשונה מהטענה:
ואותו הדבר בזילברמן, שפיספסו את מאמר הרב שך וכו'.

אני לא חושב שכל כתבה על מגזר אמורה בהכרח להביא את דעת הרב שך בענין, והדמות של רבי יצחק שלמה זילברמן היא מרכזית מאד בקבוצה, ולא לשווא הם נקראים 'זילברמנים'.

חלום שלי – שתהיה כתבה יום אחד על ספר 'קול התור', והגילוי שלו כמזויף, אבל כנראה שאלו חלומות באספמיא...
  • 555
  • כשהוצאנו את הקיינעס מהמארז ראינו שממית חומה נמלטת בין סדקי המרצפות.

    היא יצאה לגיחה קצרה, שיער צבוע באדום. שמלה מוזרה, אדומה - סגולה מכסה חלק מגופה, משקפי קריאה מנומרות על גשר אפה.
    הבלענו חיוך, מסתכלים על הסכך המעופש.
    "היא רוצה סוכה, הייתה צריכה לטפל בזה." אמרה בביטול ונכנסה לבית.
    עכבישים מתרוצצים בין קני הבמבוק. אחת שתיים שלוש ו... הסכך מונח על הסוכה.
    שלד של מוטות מתכת מצופה בבד מקושט, ששמנו הפוך. כויללניקים.
    "אני בשיעור, אם תצטרכו משהו תקראו לי."
    אחרי כמה דקות מזיעות רצינו מים. היא הביאה לנו אותם בכוס פלסטיק. קוביות קרח לא סימטריות צפות על הנוזל הצלול.
    בסוף ביקשנו ממנה בקבוק. הציעה מים בכוס זכוכית. טבולה?
    "כן, אני מבינה את הזה שלכם. למרות שאצלי המטבח כשר, אבל רצונכם כבודכם." כך היא אמרה, מגישה לנו כוס פלסטיק גבוהה יותר.
    אחרי הקיינעס, רצינו לשטוף ידיים.
    היא הובילה אותנו לאמבטיה. תוך כדי שטיפה שמעתי שביבים מהשיעור, היסטוריה של מלחמת העולם הראשונה.

    "החתן שלי היה פה, אמר שאסור לתפוס את המוטות עם אזיקונים."
    "למה? אין בעי..."
    "יופי. יופי. אתם אנשים כלבבי אתם. אתם אחלה."
    מותשים.
    "תוכלו לשים את הקישוט הזה בפתח הסוכה?" גוררת אחריה מודל עצום, מצופה בפרחי פלסטיק שכבר נכחדו מן העולם.
    עוד חצי שעה עבודה.

    סיימנו, באנו לצאת.
    "וואו, חן חן לכם, אתם אחלה."
    זרקתי בסוכה חן אחד. שיהיה חן מקום על יושביו.
    מאת הניקית @לבי

    מְצֻנַּעַת צֵל
    בְּפִנַת
    דָּפְנוֹת וּסְכָךְ
    סֻכַּת יִקְרַתְּ
    עוֹרֶגֶת לְהַקִּיף
    עֲמוּסַת עֲרָבָה
    חֲבוּטָהּ
    כְּבֶן נְבוּאָה
    לָבוֹא דְּבִיר בֵּיתךָ
    דְּבָרַי אֲשֶׁר חָנַנְתִּי
    וּפֶשֶׁר גִּילַת וְחֶדְּוַת
    שֶׁאָסַרְתָּ חַג
    וְרוֹמַמְתָּ לִי
    בְּכַבְלֵי שִׁכְרוּת
    אַהֲבָה וְגַם מִיַּיִן
    אֲגוּדִים כֹּל אֵלֶּה
    וְיִהְיוּ קְרוֹבִים אֵלֶיךָ
    וְתַקְשִׁיב פְּעִיּוֹת
    גְּדָיוֹת
    צִיּוֹן הַמְּצֻיֶּנֶת
    פּוֹסַעַת עִקְבוֹת
    מָה יָפוּ
    וּשְׁמוּרוֹת לֹא עַיְּפוּ
    מִלְּהַבִּיט אַחֲרֶיךָ
    תְּלוּיִים עָלֶיךָ
    רְשׁוּמִים בִּשְׁמָךְ
    מְחֲכִּים לָךְ
    לְקוֹל מְבָשֵׁר ואומר
    19057b13ba711fa4d3cbc2563ca44a12.jpg

    פרק ראשון

    "יברך את עמו בשלום", באקט סיום מוריד דודי את הצלחת ושיירי הארוחת ערב המושקעת לפח, תוך כדי שפונה אל המתלה באיטיות. שושי רעייתו עוקבת אחריו דוממת, בנסיון להבין את מעשהו.

    דודי מוריד את הכובע והחליפה מהמתלה. "לאיפה אתה הולך שוב? עכשיו הגעת!!!" העיניים של שושי התרחבו וננעצו בדודי בעלה, הבחור שהשדכן טען שהוא לא ימיש מתוך האוהל. משום מה בתקופה האחרונה נראה שהחיבור עם האוהל אינו מה שהיה.

    "תענה לי, תסביר! מה פשר כל המסתוריות שלך לאחרונה", אמרה וקרסה לתוך הכיסא שמאחוריה, לופתת את פניה בידיה, "אתה מדבר איתי, ואתה לא כאן. אתה כאילו מקשיב, ואני רואה! רואה שאתה לא אי…" התייפחות קטעה את דבריה, ודמעה נזלה על השולחן שעל גביו עמלה וטרחה שעה קלה קודם, עיניה נדדו לכלים שבכיור הכל היה לשווא. הכל...

    דודי, גירד בזיפים הג'ינג'ים שבפניו, מעביר משקל מרגל לרגל תוך כדי שהוא תר אחר נקודה עלומה בתקרה. "שושי, שו-שי... אין לי מושג מה את מדברת. אני מקשיב לך, לא מסתיר כלום. מבטיח", קולו עולה ויורד, מתחנן לאימון.

    "אז למה ביום ראשון איחרת בשעתיים? ואתמול בלילה מעריב 'לקחה' לך יותר משעה, והיום רק הגעת וכבר אתה יוצא שוב. תסביר לי מה קורה איתך. מהה?" שושי הניחה את ראשה על השולחן, מריחה עדיין את ניחוח החביתיות המתוקות, ולא מסוגלת להביט בעיניו המפוחדות והמסתוריות של דודי ה'בן תורה' שלה.

    כבר לא אכפת לה כלום. שאלי'ק, שרק עתה נרדם, יתעורר. שהשכנים ירכלו. המילים הנוראות שקראה אתמול, קפצו שוב ושוב מול עיניה, 'אחד מסימני ההתמכרות לאינטרנט - היעדרות ממושכת, היעלמות ליליות ארוכות, הפחתה בדימוי עצמי'. והארוחת ערב שהכינה, מה הוא לא מבין אותה? הכל התערבב לה בראש ופרץ כהר געש.

    "אמרתי לך כבר, ביום ראשון הייתי 'חייב' לגמור לסכם את הסוגיא, ואתמול עד שמצאתי מניין, והחזן, אוףף, כל הזמן שבעולם היה לו. ועכשיו אני בסך הכל רוצה ללכת לשמוע את ר' מייל'ך קהנובסקי שמגיע לשכונה לידינו כאן. זה הכל. אם את לא רוצה אני אשאר פה. אל תדאגי." זז מעט אחורה, מנסה לקלוט בחצי עין את השעון, תוך כדי שהידיים משחקות עם שולי הכובע אילך ואילך.

    'אם את לא רוצה, אני אשאר פה', מילותיו היכו בראשה. אז מה הייתה מקודם השיחת טלפון בשירותים? ההצצה בחלון? פותחת את הפה לשאול, אבל יוצא לה, "טוב, בסדר, תחזור מהר. טוב?!?"

    "תודה שושי, אחזור מהר, אל תדאגי", מנסה להרגיע, מחייך, לובש את החליפה בתנועה סיבובית מהירה, כובע, מוריד את הידית באיטיות, פוזל בעיניים מתחננות לכיוונה, "ערב טוב", חיוך, ויוצא.

    אחרי שנטרקה הדלת, מגלה שושי שנשרו מחליפתו שני קרעי דף קטנים, 'אוהה, יש לי תירוץ לקרוא לו'... ממהרת לדלת ונעצרת, 'אולי לא?!? אולי עדיף לראות מה זה?'

    למה התגייסתי ?
    פרק א'


    בנצי, מה דעתך על קפיצה לציון הבבא סאלי. שאל רפי את את החברותא והחבר הטוב,
    ביום השני של חוה"מ.

    מה ?!, תמה בנצי איך נופלים לך רעיונות כאלו לראש בדיוק בזמן סגר כללי על כל הארץ,
    אתה יודע הרעבעס הגדולים ביטלו את הטישים, אפילו בתולדות אהרן אין השנה ברשמי
    שמחת בית השואבה וריקודים, בפונביז' הלחימו דלתות ונעלו שערים, מאיפה זה קפץ
    לך עכשיו.

    תראה, השיב רפי הוריהם של שנינו התחילו לשמוע שידוכים, ומה יש לאל ידינו לעזור
    ולסייע אם לא גיחה לתפילה רותחת בציונו של סידנא בבא סאלי זי"ע, אני צריך להזכיר
    לך את המופתים והניסים שקרו וקורים אצל רבני משפחות אבוחצירה ?.

    טוב, בנצי נכנע בהכירו את חבירו היטב, הבין כי לרפי שוב נכנס הג'וק, וייצר ההרפתקנות
    שוב לא ירפה עד שיבוא אל סיפוקו, אבל תודֶה, סנט בחבירו שאם בסגולות לשידוכים
    עסקינן עדיף להתיישב לשטייגען על הבבא בתרא הרי כולך בן עשרים וחצי,
    אבל בחפץ לב אסכים להצטרף אתך למסע חוצה חצי ישראל כמנהגך בקודש
    כל חודש חודשיים, אבל נרד רגע לקרקע המציאות בוא תסביר לי איך אתה מסתדר
    יום אחרי שביבי תוקף סדרי לוויה וגמזו מלהטט בין ריסון להידוק להגיע מירושלים לנתיבות ?.

    אוקיי,התנשף רפי בהקלה קודם כל בנצי הסכים ולא התנה זאת באלף תנאים, כבר הישג
    גדול ווי ראשון, עכשיו בוא תשמע ידידי יש לי תוכנית מסודרת שתפרוץ כל מחסום ולא
    תיסוג משום סגר, אנחנו ניסע ברכבת מיצחק נבון שמה מול בנייני האומה ליד התחנה המרכזית
    נחליף רכבות בתל אביב דיברתי עם מוקד התח"צ זה לוקח שעתיים וחצי, רק נצטרך להתארגן
    על שוברי נסיעה שזה סוג של מקום שמור מראש שצריך להדפיס מהאתר שלהם כדי להציג
    להם טופס בכניסה לתחנת הרכבת בגלל הקורונה וכ"ו,אני מאמין שברכבת תהיה הכי פחות
    אכיפה מכל אמצעי התחבורה האחרים שהרי בשונה מאוטובוס למשל את הרכבת אי אפשר
    לעצור באמצע נסיעתה, ווי שני. אח"כ תראה ארגנתי מבן דוד שלומד בשכר שכיר ומקורב
    לתתני"ק שידפיס לנו אישורים כאילו אנחנו לומדים שם ואתה יודע נקווה שהשוטר לא יידע
    שעכשיו בין הזמנים וייכנס לדקויות, ומקסימום אם זה לא ימצא חן בעיניו ייתן איזה קנס,
    עזוב אני כבר יסתדר אח"כ יש מערכת ערעורים שלמה מהמשטרה לקנסות הקורונה. ווי שלישי.

    אז רפי אומר ועושה, בנצי ניסה לסכם את הפרטים, אתה דואג להיכנס לאחת מחדרי המחשבים
    הצצים לאחרונה בכל מחסן נשכח או חור נידח, תדפיס את כל האישורים, תארגן אוכל שתייה
    ושאר הצרכים, בתקווה שהחב"דניקים נחלצו לעזרת עם ישראל גם השנה ודאגו שנוכל לברך
    'לישב' כמהדרין גם בעת טלטולי הדרכים.
    אופטימיות.

    המילה הזו היכתה בראשי כמו ברק ביום שרב, שעה שהבטתי בתמונת הנשיא טראמפ מנופף 'לתומכיו' בדרכו לבית החולים, או בחזרתו, או גם וגם.

    זה מה שמוכר האיש האגדי למעל מאה מיליון תומכיו בארצו, וריבי הרבבות על פני תבל. אופטימיות פשוטה, כנה, נאיבית ומזוקקת. אבל גם נצחית.

    תמורת אותו דכדוך מובנה, חששנות פרנואידית וזהירות כרונית שמלווים את השמאל באשר ילך, מציע הימין, והוא בראשו, שמחה וחלום.

    השמאל מרבה לדבר על חזון ותקווה, אבל הסחורה שהוא מוכר בפנים, בחנות, אחרי השלטים והקמפיין, מלאה תחושת אסון מתקרב ותחזיות קודרות. 'צונאמי מדיני' 'מוכרחים להיכנע' 'סוף המדינה היהודית' 'הכל מתפרק' 'קץ הדמוקרטיה' 'המדינה לא מתפקדת' 'שואה שניה' 'אי אפשר לעמוד מנגד' 'עצרו את המשלוחים' (למשחטות הבקר).

    הימין מואשם רבות בבכיינות, ובהפחדה. אבל זו רק התפאורה והטקטיקה. ההצגה האמיתית והסודית היא הגאווה הלאומית, האמונה בנצחון בכל מצב, בשיטת 'קול הרעם מקהיר'. 'פה ושם יש דברים שצריך לתקן. וודאי. כלומר, מן הסתם. אני מניח. אבל מה הם לעומת הדברים המדהימים שאנחנו עושים ונעשה. כביר. פשוט כביר' (ביבי קלאסי).

    זקני העדה יכולים מן הסתם לזכור את אותו יום סגריר, פריימריז רפובליקנים באיווה, 2016. טד קרוז ניצח את טראמפ, אבל זה לא נשאר חייב: 'אני גאה להיות במקום השני', בערך כך הוא התנסח, והותיר את יריביו ותומכיו פעורי פה והרחק מאחוריו. הוא המנצח הגדול, במקום השני והראשון.

    אין כאן גישה פוליטית. זו גישה לחיים. האם לקבור את הראש במצבת המציאות, להתחפר בקשיים ובביקורת, או להביט על העולם ולומר כל בוקר 'איזה עולם מדהים'.

    בסוף, טוענים מצדדי השיטה, הוא באמת יהיה מדהים. 'תחשוב טוב יהיה טוב'.

    האם טראמפ המציא את השיטה? לא. הוא רק שכלל אותה. למעשה, יכול להיות שזה המאפיין הכי מובהק, והמכנה המשותף הכי רחב שניתן למצוא בין הימין שבכל מקום.

    הביטו על המוכר בבאסטה, במחנה יהודה או בכל מקום. עול המיסים על צווארו, העבודה מיוזעת ולא מתגמלת כהלכה, והחיים במדינה המרופטת הזו לא קלים בכלל. צאו לדבר אתו במבט מלמעלה, על סיגריה וקפה שחור: 'איזה ביבי גדול (מראה עם הידיים). איזה צבא גדול. ככה (מצמיד שתי אצבעות) אנחנו מוחצים את הערבים. ישראל חזקה יותר מכולם. מה זה כלכלה, בולדוזר. מי יכול עליו. תראה איזה גדול הבנאדם'. ואתה? והילדים הלא מסודרים? והאשה שדורשת המון ומקבלת הרבה? והאוברדרפט?

    עזבו. למה להיתפס לקטנות ולהשבית שמחות. העיקר שהמדינה גדולה, משגשגת וחזקה.

    לכו לתל אביב, מעבר לכביש (1). שיחה מקבילה. האיש בהיי טק, או רופא. מרוויח בעשרות, שלושה ילדים, פנטהאוז קומה 22, שתי חניות ושלושה רכבים. וכל זה איננו שווה לו, כי השחיתות והקרע בעם והאפרטהייד וההדתה לא נותנים לו מנוח. הלו, בחייך, חיה את שארית חייך, ותיהנה ממנה כמה שיותר.

    זה לא עובד. חוש הביקורת, הצדק והקיטור, והמשקפיים השחורות - חזקים יותר מהכל.

    לחץ הדם של קשישים בדיור מוגן, שעולמם האופטימלי צריך היה לנוע בין הכדורים לארוחת הבוקר ומרפסת השמש, גואה עם כל פסקה בשולי העיתון אותו הם מחזיקים ביד רועדת ומקומטת. משקפיים שחורות כבר אמרנו, אבל במקרה הזה גם נוזלות ופוזלות. 'מי גנב לנו את המדינה', ישאלו זה לזה בצרידות שלא משקפת נכונה את הסופה הפנימית, לוגמים עוד מהתה המתקרר.

    הקורונה, כמו בכל דבר, לקחה את ההבדלים לקצה. טראמפ, דבק לעמדה הנצחית 'לא יהיה כלום כי לא היה כלום כי הכל נהדר והשמים יפים', סרב לקבל תכתיב מאי מי, לפיו שנה שחורה מתעתדת לפקוד את האומה – עליה הוא מופקד. לא במשמרת שלו. הרי העולם כולו הוא תבנית נקודת המבט שלנו, ומנקודת המבט שלו – הכל דבש. סבבה בישראלית.

    אינני יודע עד כמה המודל הזה ישים, או מתאים לכל אחד. מה שבטוח שהנשיא האמריקאי חי אותו שעה שעה. ואם שאלתם לדעתי, זו גם הדרך שלו לגשת ללבבות ההמונים. אלה, קצה נפשם בתקשורת ובהשחרת המציאות שלה. בהקדרת שמי יומם של צופים עמלים באוסף עוולות ולכלוכים מהעולם כולו. די כבר. העיקר שאמריקה נהדרת. ואם אנשים רעבים בבנגלדש, נהרגים בסודן, או מחפשים עבודה במקסיקו, ואפילו בארצות הברית עצמה. אז מה. לא צריך להתמקד תמיד בחצי הכוס הריקה.

    חמוצים, נמאסתם.

    מפני קדושת המועד
  • 235

  • היום חל יום פטירתו של זאבי ז"ל.
    כל כך הרבה מילים בוערות, אבל אני לא מצליחה לחבר מהן משהו ראוי לשמו.

    משהו מן התחושות גנוז בשיר מקסים של הר' אורי מרטון, מיודענו:

    ...אוֹמְרִים: בַּגַּן הַהוּא

    הַנְּשָׁמוֹת פּוֹרְחוֹת

    וְזֶה רַק אָנוּ, שֶׁעֲדַיִן כָּאן

    נוֹתַרְנוּ לַאֲנָחוֹת.



    אַךְ מִי שֶׁבִּבְשָׂרָם נִכְווּ

    מִי אֵלֶּה בְּעַצְמָם חָווּ -

    רַק הֵם הַמְּבִינִים

    לְמַעַמְקֵי כְּאֵב,

    לִתְהוֹמוֹת יְגוֹן הַשְּׁכוֹל.
    "לאן זה מכובדיי?"
    "חג שמח גם לך אדון. אתה יודע, סיורי סוכות. כמו בכל שנה".
    "כמו בכל שנה? משהו כאן ברחוב אולי, מזכיר לכם חוויות של כל שנה?"
    "ובכן, החג - חג. הסוכה - סוכה. ומה השתנה?"
    "הו הו, הרבה דברים השתנו ממה נשתנה. אבל אתם כנראה לא חשים בכל ללא המסכה".
    "מסכה? זה רק משה כאן עם המסכה. כי קרנו פניו. אנחנו לא זכינו".
    "מה אמרתם? מה קרנו? אוקיי, קחו שתי מטר חבריה, עד שקובי רושם את הקנס".
    "אהה, אתה קוביל'ה השופט כאן בעיר? וכי אינך יודע שלא דנים דיני קנסות בזמן הזה. ועוד בחג?"
    "סלח לי, למה מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"
    "אני? דוד מלך ישראל".
    "מלך ישראל. בטח. בן דוד שלישי של ביבי או מה?"
    "קצת יותר רחוק. אבל קרוב שלו וודאי. כל ישראל קרובים".
    "כן בטח, תראו את השנאה המשתוללת בעם. גם כן קרובים".
    "לא, לא, ברחמים, אל תדבר ככה על בניי האהובים. רק לפני כמה ימים עמדו למשפט והמלצתי עליהם לחסדים".
    "נו, ומה יצא? עבודות שירות? בפנים? בחוץ?"
    "אם אתה מחשיב בניית סוכה כעבודת שירות, בהחלט התחשבו גם בזה. מלבד כמה יהודים שנגזרה עליהם רח"ל מיתה".
    "נו בטח, הכל בגלל הישיבות. שימשיכו ללמוד, וימותו עוד אלפי אנשים".
    "מה פתאום. בישיבות? שם מפתחים את החיסון".
    "איזה חיסון? בנס ציונה עדיין לא נפתחה שום ישיבה. אבל אני כבר מותש ממכם. איך נפלתם עלי היום. תעודות זהות בבקשה. ואתה עם הזברה שם בטח בלי תעודה, איך קוראים לך בכלל?"
    "יוסף. יוסף הצדיק".
    "יוסף הצדיק? וואלה, וככה הגעת משכם? היה לך אישור מעבר? איזה. בטח סגרת דילים במחסומים".


    טוב, להלן הדו"ח-
    בליל החג, מספר חרדים בקבוצת סיכון מסתובבים ללא ריחוק וללא מסיכות ברחובות העיר. ומפירים את צו בריאות העם.
    ניתן קנס על סך 1000 ש"ח לכל אחד.



    "מהיכן אתה צדיק?"
    "אני? אני מבאר שבע. למה?"
    "נפלא. באר שבע אנחנו מכירים. תשתדל להיות בסוכה מחר. נבוא לבקר".



    עוּלוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    עוּלוּ אַבְהָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    לְמֵיתַב בְּצִלָּא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה
    בְּצִלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּריך הוּא.
    לֵיעוּל אַבְרָהָם
    וְעִמֵּהּ יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה אַהֲרֹן יוֹסֵף וְדָוִד.
    תִּיבוּ אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    תִּיבוּ אֲבָהָן עִלָּאִין קַדִּישִׁין
    תִּיבוּ תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין דִמְהֵימְנוּתָא
    לְמִיתַב בְּצִלָּא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה
    בְּצִלָּא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
    זַכָּאָה חוּלָקַנָא
    וְזַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל
    דִכְתִיב (דברים לב, ט) "כִּי חֵלֶק ה' עַמוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ".
    זְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן

    הַשָּׁעָה הַלָּזו, דִּמְדּוּמֵי לַהַט חֶרֶב
    אֲשֶׁר הִתְהַפְּכָה עַל רָאשֵׁינוּ כְּשׁוֹט;
    הַשָּׁעָה הַלָּזוֹ עוֹד תֻּחְלַף בְּאַחֶרֶת
    יָפָה וּגְדוֹלָה בַּשָּׁעוֹת.

    הַשָּׁעָה,
    נְגוּפָה וּסְחוּפָה לְמִצְעֶרֶת
    עוֹד-קָט מֵאִתָּנוּ תֵּלֵךְ לִבְלִי שׁוֹב
    וְתָבוֹא שְׁעָתֵנוּ, נִשֵּׂאת וּמְאֻשֶּׁרֶת,
    רוֹפֵאת לִנְגָעִים וּמַכְאוֹב

    רְחוֹקִים וּשְׁלֵוִים, לֹא נַבִּיט אַחֲרֵינוּ
    בְּלֶכֶת הַזְּמַן, בִּנְדוֹד הַשָּׁנִים
    נַהֲפֹךְ הַדַּפִּים בְּלוּחוֹת עֲבָרֵינוּ
    בְּבוֹא הַיָּמִים הַשּׁוֹנִים.

    לֹא נֹאמַר בַּיָּמִים: מִי יִתֵּן וּכְבָר עֶרֶב
    כִּי נַחַת הַיּוֹם צִמְאוֹנֵנוּ יַרְוֶה
    וְיִדֹּם הַמַּשְׁחִית, יֵאָמֵר אֵלָיו: הֶרֶף;
    יֵיטִיב לָנוּ זְמַן הַהוֹוֶה.

    *

    כִּי יָבוֹא זְמַן עָתִיד
    פְּקֻדַּת אַחֲרִית
    וְיֻשַּׂם קֵץ וּפְדוּת לְכָל אֵבֶל
    אָז נָשִׁיר, וְנִזְכֹּר גַּם זְמַנִּים אֲחֵרִים
    וְנֵדַע: לֹא לַשָּׁוְא הָיָה סֵבֶל.
    מאת הניקית @נקודה אחת .

    "אמא אין לי מכנסיים" מזכיר לי יונתן בשלישית בשעה האחרונה.

    "סגר ממי. שכחת?" אני עונה כמתוך הרגל, כמעט אדישה. כמעט.

    "אבל מה אעשה בסוכות?" הבחור הצעיר מקשה. הכל קרוע ובלוי. אין מכנס נורמלי לרפואה. בטח לא אחד חגיגי. נכמרים רחמי. צרה שכזאת. מי היה מאמין שנכלא לכזאת מן מציאות אומללה.

    "אבא, מה הוא יעשה בסוכות?" אני שואלת את אבא שבשמיים. מבקשת מבעלי לברר שוב, אולי בראש פינה פתוח? אולי במדרחוב איזה חנות פורקת עול (ממסד) תסכים למכור שני זוגות לבחורון האומלל שלנו שלא חטא?

    "אין סיכוי. צריך להסתדר, אין בררה" תשובתו הצפויה של בעלי לא מאחרת לבוא. סגור בצפת. בראש פינה, בטבריה, בכל הארץ. את קומבינות הזמנות און ליין, לא עשינו. ועתה, אנחנו עומדים מול שוקת שבורה או מכנסים קרועים. לא משנה.

    "אתקן לך אותם" אני נכנעת. נתפור כמו פעם. טלאים טלאים. הבעיה, שבניגוד לאשת החיל מהזמירות, מיומנות התפירה שלי מסתכמת בהכנסת חוט למחט הלוך-ושוב בצורה לא אחידה, ועם פג תוקף נפרם עד מאוד.

    "אני אראה כמו עני מהסיפורים!" יונתן כנראה מדמיין את פישל האגדי, ומייאש אותי מראש, אבל מה אפשר לעשות?

    אחת בלילה.

    תבניות מלאות ניחוחות עומדות הכן על השיש והסוכה הקטנה שנבנתה בו ביום מנצנצת אליי מעם המרפסת בשרשראות רימונים והמוני קישוטים. אני רוצה ללכת לישון. עייפה עד מוות מהיום העמוס של ההכנות, אבל נזכרת בבת אחת בשיירת המכנסיים הקרועות המחכה לרחמים. אנחה מרה נפלטת מפי. בלית בררה אני מתיישבת איתן על הספה, מכניסה את החוט לתוך החור הזעיר של המחט, מנסה לעורר את כישרון התפירה הרדום למיגור ערמת החורים. אלוף הבן שלי, אין מה לומר. שום חור לא חוזר על עצמו. מלאכת מחשבת ממש. פה אלכסון, פה מזוגזג. שם תלוש לחלוטין. ובתפר, חורון מתנדנד. אבינו מלכינו קרע רוע גזר דיננו... ותרחם עם המכנסים האלו. איך בדיוק אני אמורה לסתום את הפיות הפעורים שלהם?

    "לא הסתדרתי למצוא לו מכנסיים, אז אני תופרת" אני מסבירה לאבא שלי, שאוהב שמדברים איתו, כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי. למדתי עם השנים לא להתרגש ממילים פשוטות. מה שיש, אומרים. ואיך שיוצא- מתקבל. העיקר- לדבר.

    "אני לא יודעת לתפור" אני מזכירה לו כאילו שהוא לא יודע. "ואני גם עייפה. עייפה גמורה ומחוסלת!" אני מרחמת עליי בקול גדול ומפוהק. גם את זה הוא יודע.

    "אבל, יודע מה? תודה שיש בי כוח לעשות את העבודה המעצבנת הזו!" אווץ'..! המחט מתנקמת בי בדקירה, דווקא כשהחלטתי להודות על הרעה. לא מתייאשת. מנסה להפוך את הצד. אולי מכאן זה ילך טוב יותר. החוט הכחול נתחב בכפל המכנס בסרבנות, אני חותכת ומכניסה שוב. מרגישה במלחמה. אני מול החור. תכנע כבר, מעצבן שכמוך. תבלע בתוך החוט ונגמור עם זה יפה! הלוך וחזור. הלוך ותפור. זהו. ברוך שפטרנו מחורו של זה. אני שולפת זוג נוסף מהערמה ומתחילה את המלחמה מחדש.

    אחרי שעת התשה המבצע מוכתר בהצלחה. אם אפשר לקרוא הצלחה לארבעה זוגות מכנסיים המביטים אליי מעם הספה סתומים ואומללים. קמוטים עד מאוד. התפרים שלהם, כחולים ושחורים בולטים מעם שפשופי הברך. כתמי צבע ששרדו את הכביסות נראים בשיפולי הבד אצל שניים מהם כאילו להכעיס. בפרץ לוחמה אחרון אני מגייסת את עזרתו של המגהץ לשיפור המראה הכללי. זה מועיל קצת, אבל רק קצת...

    אני מכניסה את ארבעת השורדים לארון. מביטה בילד הישן שלי. יודעת שהוא לא יהיה מרוצה.

    'עשיתי כל מה שאני יכולה, חבוב, גם אם אין לך כלים להעריך את זה'. אני מודיעה לו באדישות מהוסה.

    'אמא, זה בושות! בושות מכל בית הכנסת' אני מדמיינת את התשובה האפשרית היחידה ומקבלת ייסורי מצפון מראש.

    הייתי צריכה להפוך את העולם לפני ראש השנה שעוד היה אפשר להתארגן ולא לנסות להיות תופרת טלאים באישון ליל, אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שמצב המכנסיים עגום (אומנם לא הפנמתי עד כמה ברוב ריחופי) ולא התארגנתי. מה זה אומר עליי? מה זה אומר?!

    'לא עשיתי את זה, אוקי? ואני עדיין רוצה הכי טוב בשבילך, אדון' סוגרת את הארון בלאט. התסכול מתפרץ למילים.

    "אבא, אתה יודע שאני רוצה עד סוף העולם בשביל יונתן, ולא רק בשבילו. אבל לא תמיד מסתדר לי להגשים את שאיפותיי הנעלות, בעצם רוב הזמן לא. אבל אתה, אתה כל יכול! ואתה מבין אותי, אמא מוגבלת ומטושטשת שסגור לה בנפש עוד לפני הסגר. כל כך השתדלתי לשוות למכנסיים הקרועים שלו מראה יותר אנושי (מכנסי?)... וזה עדיין לא זה. זוג אחד חדש בשביל יונתן לחג, מה זה בשבילך?"

    עם המילים האחרונות נכנעתי לשינה חסרת חלומות. סופרת את השעות המעטות טרם יבקע אור.

    הבוקר קיבל אותי ביונתן חדור מטרה.

    "אמא, התפללתי ואכלתי. אני יכול ללכת לקנות מכנסיים??"

    אני עדיין מטושטשת. נבעתת מהמילה האחרונה. שוב הן כאן- המכנסים! לא מניחים לי. לא בלילה, לא ביום. טוב שהייתי מספיק עייפה בשביל לא לחלום עליהם.

    "עם שירה בלבד" מלמלתי. שיחפשו. שיבינו לבד שיש סגר והעולם בשביתה. ואולי... אולי בכל זאת יהיה נס? תקווה קלושה מעיזה להתנוצץ בי.

    נבלעתי בענייני החג וכמעט שכחתי מכל העסק כשהדלת נטרקה ושני מאושרים קיפצו פנימה מנופנפי שקיות.

    שירה, הבחורה שלי, פצחה בשרשרת הניסים:

    "אמא, תשמעי מה היה! הלכנו לכל החנויות במדרחוב, הכל סגור! אחרי שעשינו סיבוב גדול, החלטנו ללכת שוב פעם לחנות שיונתן אוהב, זו שאת תמיד קונה לו את המכנסיים דווקא משם, וכך עשינו"

    "רגע, והיה פתוח?" אני לא מבינה את ההיגיון.

    "לא, היה סגור" שירה מתנשפת. שותה שלוק ארוך מהבקבוק שלה. אני מחכה בקוצר רוח לסיום הטוב שמתנדנד בשקית.

    "החלטנו לדפוק חזק. אולי משהו יזוז. ופתאום ראינו שבאמת יש מישהי שם בפנים, אישה אחת הייתה בחדר הפנימי. עתה סימנה לי 'סגור'. אבל, לא יודעת למה, המשכתי לדפוק. היא קרבה לדלת, אולי רצתה לגרש אותנו, הפנים שלה היו חתומות כאלו, כמו של המורה..." כאן עצרתי את שירה במבט חמור של שמירת הלשון... שירה שמטה את השם והמשיכה לספר: "שאלתי אותה מהר לפני שתצעק עלינו: אפשר בבקשה שני מכנסיים שחורים מידה 12? ועוד הוספתי: לאח שלי נקרעו כל המכנסיים, אין לו מה ללבוש לחג...'"

    "בהתחלה היא רק הסתכלה עלינו ולא אמרה דבר ובסוף אמרה: 'תקשיבי, ילדה, לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו, וחוץ מזה שמכנסיים שחורים אזלו מהמלאי. אבל יודעת מה, חכי אולי יש משהו במחסן' היא נכנסה לתוך החדר הפנימי וחזרה עם זוג שחור 'מכנס אחרון שחור מידה 12, מתאים?'"

    "את מבינה אמא? לא היה שם מכנסיים בכלל! ואסור היה לה להביא לנו כלום, ובכל זאת...!" שירה הייתה נרגשת. גם אני.

    אז מה אבא? זימנת לנו מידה 12 אחרון בחנות? הבאת לשם את המוכרת שתסתתר בחדר, ונתת אומץ לשירה הבישנית שלי, לדפוק ולדפוק בלי היגיון על דלת הזכוכית הסגורה ועוד את העוז להתעקש ולהסביר? הכל מתפילה של אמא אחת גמורה בסוף יום עמוס?

    אהבה גדולה מלאה אותי. אהבה אל אבא שלי שמציץ עליי מבין החרכים. זה היה חיבוק אמיתי המכנסים האלו. חיבוק של רחמיים של ה' עליי, על יונתן. חיבוק של קבלת תפילות וידיעה שאני לא לבד בכל החזיתות הנכשלות של החיים. יש רחמים שעוטפים אותי. שנכנסים אליי אפילו דרך... מכנסיים!
    פתאום צץ לי השיר הזה של ארקדי דוכין & שולי רנד - אקטואלי להחריד.


    כשהאדם מאבד את הטעם, מתייאש מהכוחות של עצמו
    עליו לפנות לשמיים, יש שם מי שמקשיב רק לו
    ואז עוד בלי לדעת כלום, אדם מקבל מענה
    רצונות חדשים מילוי וקידום, תקוות לעתיד טוב ושונה
    אחר כך הוא שוב נופל, שוב מתחיל לצעוק ולשנוא
    מרגיש ריקנות מחומר מרוח, בקושי סוחב את עצמו

    כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
    דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי

    הוא נופל כבר בלי חומר דלק, הכול ריקני וזר
    גם בעבודה, גם בתוך הבית, מרגיש מבפנים שום דבר
    לפעמים מעדיף את החומר, לפעמים את הרוח
    אך גרוע מכל כלום, רק רוצה לנוח, רק רוצה להתרסק
    וליפול
    ועוברים חודשים של טוב ורע, הבלבול רק גובר וחונק
    עד שאין כבר מוצא מתוך הביצה, הוא קם ובוכה וצועק

    כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
    דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי

    וזה לא בכי מערפול ידיים, פשוט האדם כבר מבין
    שלבד אי אפשר
    צריך מינימום שניים, כך מתגלה אלוקים
    ואז הוא בונה לו כתר, כי זאת מטרה עליונה
    הוא מתחיל להבין שהכול תלוי רק בו ובחברה הנכונה
    מצד אחד זוכה לכתר, מצד שני לשפלות עצמו
    אין כלום בעולם הזה, חוץ מהבורא, אדם מאמין
    בכל דבר כשרע לו

    כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
    דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי
    ב"ה.

    מן הסתם יש כאן ספוילרים. זהירות.

    לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של
    @Ruty Kepler.

    שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".

    נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.

    עוד פנס ודי.

    למי מתאים?
    במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.

    הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.

    הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.

    מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?

    זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.

    העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).

    עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.

    המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:

    "אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.

    ***

    ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)

    רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)

    ***

    תתי נושאים:

    חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
    ***

    לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
    ברחובות הבוכרים /סיור זכרונות בסתם יום של חול

    בסוף ירדתי בבוכרים

    לא תכננתי כך, טעיתי בקו, עלינו את יחזקאל, והזכרונות ומעט הזמן המיותר הורידו אותי בכוח.

    ירדתי מול מה שפעם היה פוטו אלן, איפה שהרחוב נהיה רחב לרגע, מתחת לחורבה שהיום היא לויצק ופעם היתה מקור המידע של מה זה מזרק ומה עושים איתו.

    עברתי את הכביש, ובפינה כבר אין פלאלפל נחום, איפה שקניתי פעם ראשונה את חבילת הסיגריות שלי, בפורים, גיל עשר אחת עשרה, משהו כזה, קיבלתי שקל מאבא של אליהו שהיה גר ברחוב דוד, אחרי שהבאתי להם משלוח מנות נכנסתי לפלאפל נחום וקניתי לי חבילת נובלס, כן, בשקל אחד.

    המשכתי להקיף את הבנין משמאל, מלא בתי כנסיות, לא זוכר את כל השמות אבל את בבא תמא, איפה שהאיש בארבע וחצי כל יום, היה עומד על המדרגות מעל נקי הצורף, והיה צועק בקול גדול, מנחחחחחהההה מנחחחחחחהה עשירי, וכל הרחובות באזור היו שומעים אותו. כבר יותר ממאה שנים הבנין הזה, ובהמשך יש את יששכרוף וסולמניוף ולמטה יותר צופיוף. חלק מהם היו מקום למחבוא, בחלק למדנו תורה, ובחלק סתם הרחנו. את השטיחים שעל הקיר, הפרוכות והאנשים, בעיקר אלו המוחלטים, שצודקים בהכל. ברב, במדינה, בצדיק, במחיר של הדגים, ויושרו של הקצב, הכל ברור, הכל סגור.

    תחת החלונות ישבו עטופות, מקופלות קצת על הספסל, הזקנות עם בשמים. באות לענות אמן לחזן, נכנסתי לחצר איפה ישיבת שם, על שמו של שלמה מוסיאוף, כן ברשאי תבות. מיד אחרי סולמוניוף. פעם היה שם בור מים, ומסביב שתי קומות, היום יש ארבע עם שיקום שכונות וכניסה א עד ט, והרבה הרבה אבנים ממוספרים.

    אבל מבחוץ, הבנין הזה שהיה נאיבי כל כך, כפוף וזקן. מלא חנויות, כולו, צעיר, חדש, תוסס. שוכח.

    פעם רק הפלאפל של שלמה היה שם. הצצתי. הוא הרחיב לחנות הסמוכה עם מקום לשבת. פעם היו באים אליו מתל אביב, שואלים איפה זה שלמה, ומי שלא ידע היה שולח אותם לשלמה בגאולה. הכי טוב בארץ אמרו, היו ימים שהיה תור עד הצד השני של הכביש, והיתה לו תמונה של הצדיק על הקיר ותור ארוך, בלי מקום להיכנס, בקושי.

    חזרתי לשוק, איפה שהיינו אוספים מהנגר בפינה חתיכות של שאריות, חתיכות מיותרות של עץ. לעשות מכשיר קשר, והנגר שהיה מתרגז כשהיינו מוציאים אותו מהכלים, אחח איזו תאוות יש להם לילדים, לעצבן את הדייג שירדוף אחריך עם המוט ש
    איתו הוא הורג את הדגים. הילדים של היום כבר לא כאלו, גם הדייגים, הם כבר לא הורגים דגים, הם מגיעים מתים.

    לידו היתה חנות ממתקים, הדר קראנו לנו, כמו שיש טמבור, בגלל השלט, היו שלטים של הדר.
    הרבי הביא משם סוכריות כמו עיניים, ובייגלך כמו אוזניים, ומי שהיה מצטיין ממש היה מקבל גם עט ופנקס. וכל מעשיך בספר נכתבים. היום הנכד ישב שם, וגם הבן, נראים כמו הסבא, בדיוק.

    משמאל ליד התבלינים של חנניה שממלאים את כל הרחוב הצר ברח משכר, יש קונדיטוריה אבל גם המוכר לא זכר את מכונת הפיתות הראשונה שפלטה מהלוע הרותח שלה חמש פיתות בשורה ואנחנו עמדנו עם עיניים גדולות ומביטים בפלא הנפוח היוצא כמו היה חמץ של אחר הפסח.

    יצאתי ליחזקאל שוב, הביבאל'ה (הסבתא) התימניה, הצדקת, שהיתה בוררת את גרגירי החילבה כבר איננה, אבל למעלה ודאי יעמדו לה לזכויות הממתקים שהיינו מקבלים בחזור מהחיידר, מי שאמר משנה קיבל ממתק, ורק אחד ביום.

    וממול האקליפטוס עוד מפריע לתנועה מאחוריו בית הכנסת מגן אבות, שם בחצר היה צלם עם קסקט ומצלמה גדולה שעשה לנו תמונת מחזור ליד הקקטוס שגדל בעציץ.

    וברבינו גרשום בפנים הבנין כבר חדש, אבל בחצר שם היה גר סבא יוסף.

    זקן לבן ושפם צהוב

    שיניים לא זוכר כמה היו לו,אבל בטוח שלא הרבה

    קסקט בצבע לבן מלוכלך על הראש, ומקל ביד.
    מידי פעם מונף אל על, לפעמים בכעס לפעמים בחיוך גרום.

    וחכינו ליום שיעבור ברחוב, מתחת לחלון של הכיתה באמצע השיעור

    ויצעק בקול חלול

    קוולולולולולו קולולולולו

    ולתוך הכיתה יושלכו באחת חופן אג'ואים, לשמחתנו כי רבה.
    השופר עדיין צלצל באוזניה, מתערב עם נקישות הפטישים בעץ ובמתכת, ולרגע הם נדמו באוזניה למקהלת כלים אדירה, כלי נבל וכינור, ותוף ומחול, ומינים ועוגב, כלים שהייתה חולמת לנגן בהם, אך נאלצת להסתפק בפשוטים מאלה.

    העולם הגדול הקיף אותה, עם תרועותיו וצלצוליו המגיעים עד לרקיע עוזו.

    היא ישבה בבית, סגורה מחמת הסגר, והביטה אל הרקיע בעד החלון העכור. מי ינקה אותו, ועכשיו לא ערב פסח.

    ואז התגלגלו עיניה. עולם הגלגלים כוסה במרבד, העולם העליון נגלה לעיניה פתאום.

    והיא ראתה אותו, יושב על כיסא מלכותו, וכל כלי הניגון האלה, שעליהם חלמה, סובבים אותו, חולפים תחת אצבעותיו המטושטשות מן האור הרב. והייתה קדושה באוויר, והייתה גבורה, והיה שופר בעל צליל חד וטהור, שצלילו התפרק לאלפי צלילים וניגונים וכלים וכלי-כלים.

    והיה שם מחול, מחול עננים ורדרדים מרוב אור, נימוחים מרוב אי-ממשות, רוקדים כאילו היו דמויות מלאכים, שמצטרפות לשירת הבשר ודם שכבר הפך לחלק מעולמם, ומאז – מאז הוא משבח לאלוקים ליד כיסאו. וכיסא מלכותו נוגע בכיסא המלכות האמיתי.

    וכל מה שידעה, על המלכת ה' ועל וידוי החטאים ועל סליחת העוון התפוגג בעמוד העשן, בעמוד הענן, והיא עצרה את נשמתה, כמעט מצטרפת בעצמה למלאכי המרום.

    ואז הוסט המרבד, שב למקומו על הרקיע העליון, והיא נחתה, טרופת-נשימה על הספה בביתה, מתחת לחלון העכור, שמי ינקה אותו עכשיו, בערב סוכות.

    והרגישה איך הנשמה בקרבה מתפשטת, מתכללת, מצטרפת לשלל הברואים, לשלל הנשמות. והעולם העליון והעולם התחתון התאחדו, היו לרקיע אחד, וכל הנשמות נעמדו שם לצדה, וכולן היללו.

    וגם היא, בכלי-השיר המיוחד לה, היללה. כל זמן שהנשמה בקרבה, כל זמן שהתהילות לצדה, היא תהלל לו.

    עד עולם, הללויה.
    "תגיד לוי, מה הסיפור של אלגזי?"

    "איזה סיפור?"

    "נו, עם החברים הדתיים שנהיו לו פתאום...".

    "אהה, תקשיב קטע", לוי ערבב את הקפוצ'ינו שלו וסיכל את רגליו בנינוחות.

    "שבוע שעבר, בחג, סיירנו אני ואלגזי באיזה רחוב בבני ברק, כדי לראות שלא מפרים את ההנחיות. קיצור היה לנו משעמם אז יצאנו מהניידת והחלטנו לעלות לאיזה דירה כדי לראות מקרוב. דפקנו אצל אחת המשפחות ודרשנו להיכנס לסוכה ו-"

    "ואלגזי כל כך התלהב מהיופי שלה ונהיה חבר של בעל הבית"

    "אתה אפילו לא מתקרב"

    "נו, תמשיך"

    "נכנסנו לסוכה, וגילינו בה מבקר לא גרעיני. כמובן שפעלתי לפי ההנחיות והודעתי לו חגיגית על קנס של חמש מאות בגין שהייה בסוכה זרה ו-"

    "ואז אלגזי מטוב ליבו שכנע אותך לבטל, והם כל כך התרשמו עד ש-"

    "אולי תשתוק?"

    "מה'תה מתעצבן? קח לגימה, תרגיע. טוב טוב אני לא מתערב, נו?"

    "המארח שומע על הקנס של האורח, ומה הוא אומר?-"

    "מגיע לך" זרק בוזגלו וחייך. "סתם סתם אני שותק, זהו".

    "ובכן לא. הוא אומר: מה פתאום, אתם צריכים לתת לי את הקנס, אני אילצתי אותו לבוא אלי, הוא בכלל לא רצה. ואז האורח אומר: ברור שהקנס מגיע לי אני רציתי לבקר אותו מאד וממש הכרחתי אותו לקבל אותי... וככה הם מתווכחים, תוך שאני לא יודע כל כך מה להגיב, ואילו אלגזי הרכרוכי, מתחיל להזיל דמעות התרגשות. לאחר שהתעשת, הוא פנה אליהם, בלי לשאול אותי, ואמר להם שהוא מוותר לשניהם על הקנס בתנאי ש-"

    "שיפסיקו לעבוד עליכם".

    "בוזגלו, אינ'ך תקנה מה? אבל שוב טעית".

    "אז בתנאי מה?"

    "שיצרפו אותו שלישי לחברות שלהם".

    "וואלה! אמיתי?"

    "לחלוטין"

    "פשש, מרגש הייתי אומר. רגע, ואתה בטח אמרת שאתה מוותר גם, בתנאי שיצרפו אותך רביעי..."

    "בוזגלו!!!"
    עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ


    אֲשֶׁר יָמִית עַצְמוֹ בְּאֹהֶל
    וּשְׁנָתוֹ נוֹדֶדֶת, יוֹם וְלַיִל יֶהְגֶּה
    בְּתוֹרָתוֹ, עַד לְשׁוֹנוֹ תִּיבַשׁ;
    סְבִיבוֹ חַשְׁרַת עָבִים, בָּרָק וְרַעַם
    וְהוּא מַחְכִּים, מַשְׂכִּיל וּמְאֻלָּף –
    הֵן הוּא אֲשֶׁר נִמְשָׁל לְ טַ עַ ם
    נֹפֶת צוּף, כְּצַפִּיחִית בִּדְבָשׁ
    רָם וְנִשָּׂא לְמַעְלָה, כְּלוּלָב
    וּמִתַּמֵּר, וּכְתָמָר.

    אֲבָל הַטַּעַם – לוֹ בִּלְבַד
    רַק לָאוֹכֵל, וְהוּא יָחִיד בִּסְעוּדָתוֹ
    וְיֶעֱרַב לוֹ, וְיִשְׂמַח, וְאֵין לְזוּלָתוֹ.
    אֵין חֵלֶק-אִישׁ בַּזֶּבֶד שֶׁזָּבַד.
    אַךְ לוֹ הָעֹנֶג. הֲנָאָה אֵין לָעוֹלָם.

    גַּם שֶׁצִּמַּח לוֹ, כָּל תְּנוּבָה
    שֶׁל פֵּרוֹתָיו, הֵן לֹא עָלָיו
    לֹא חֵלֶק מֵעַצְמוֹ וּמִבְּשָׂרוֹ
    כִּי אִם עַל עֵץ מִמֶּנּוּ בָא;
    כְּהָאוֹמֵר 'אֵין לִי אֶלָּא...'
    - אֲפִלּוּ הִיא לֹא-לוֹ.

    * * *

    הִנֵּהוּ, זֶה שֶׁטּוֹב בְּמַעֲשָׂיו
    תָּמִים, יָשָׁר, אֵין בּוֹ רְבָב
    אָהוּב, וּמְהַנֶּה עֵצָה וְתוּשִׁיָּה
    אוֹהֵב שָׁלוֹם, וּמְכַבֵּד עָשִׁיר וָרָשׁ
    לְכָל אָדָם מֵאִיר פָּנִים
    בְּאֹרֶךְ-רוּחַ, לֹא רַק פַּעַם וּשְׁנִיָּה –
    כִּי עֵץ עָבוֹת, הֲדַס הַ מְּ שֻׁ לָּ שׁ
    רֵיחוֹ עָלָיו, וְהוּא מַנְעִים
    בְּמַעֲשָׂיו, טוֹבִים
    לַסּוֹבְבִים.
    "אז מה אתה אומר? איך זה?" יצאה האשה מן המְכִירָה עטויה בבגד סגלגל.
    בעלה שהמתין בחוץ, ניתק את קו הנייעס אליו האזין. "נראה לי יפה מאד" גירד בראשו, "לא פחות מהשבע הקודמים שהראית לי".
    "אבל הגזרה קצת לא מחמיאה לי בכתפיים, נכון?"
    "בטח בטח. מיד שמתי לב", מיהר הבעל להנהן.
    "נראה לך שזה ילך עם העליונית שיפון הלבנה?"
    "אממ, אני חושב שכן".
    "או שאולי זה יכול להתאים לשכמיה הקטיפה שלבשתי לחתונה של נחמי?"
    "יכול להתאים, למה לא".
    "טוב. אני רוצה להיכנס למדוד גם את החצאית כסף".
    "רק תזדרזי קצת. פשוט יש לי מעריב עוד עשרים דקות".
    "אני כבר מסיימת", נבלעה חזרה בתוך המכירה.
    הוא כבר תכנן את הנקמה.

    *

    האישה נדנדה את העגלה והמתינה מרוטת עצבים. לאחר חצי שעה הוא יצא בפנים חגיגיות.
    "אז מה את אומרת על האתרוג הזה, אה?"
    "נראה לי יפה".
    "אבל תראי, פה בחוט המקיף יש איזה בלעטל. והגידול שלו די כפוף כמו של השַפּירא'ס".
    "יכול להיות".
    "תסתכלי רגע טוב על הנקודה הזו, זה נראה לך 'ניקב' או שזה דרך גידולו?
    "מוטי תעשה לי טובה. קח מה שאתה רוצה ותסיים כבר. אני לא מבינה בזה".
    "אהה. רשמתי לי", חייך חיוך מנצח.
    ב״ה.


    A441167E-705F-4DB5-8C78-55AAB102DC0A.jpeg

    במנחה של יום הכיפורים (ובהזדמנויות נוספות) אנו אומרים את הפיוט המופיע תחת הכותרת 'חטאנו צורנו, סלח לנו יוצרנו'. מדובר בפיוט (או אולי ״פיעוט״ - הוא מוכר גם כ״סליחות לתחלואי ילדים ר״ל״) עם מבנה מעניין הדורש הסבר:

    בכל בית מבתי הפיוט, אנו מבקשים רחמים בזכות אבות. אך ברוב הבתים (מלבד א ו-ב) מבקשים בזכות שתי דמויות, כשהדמות הראשונה מופיעה ברמז, והדמות השניה במפורש:

    בית א: מסתיים ב'עננו כשענית לאברהם אבינו בהר המוריה'.

    בית ב: מסתיים ב'עננו כשענית לאבותינו על ים סוף'.

    בית ג: מתחיל ברמז לאברהם אבינו (על פי ישעיה נ"א), ומסתיים ביהושע בגלגל (מדוע אברהם מוזכר בפיוט פעמיים?)

    בית ד: מתחיל ברמז ליצחק אבינו, ומסתיים בשמואל במצפה.

    בית ה: מתחיל ברמז ליעקב אבינו, ומסתיים באליהו בהר הכרמל.

    בית ו: מתחיל ברמז למשה רבינו, ומסתיים ביונה במעי הדגה.

    בית ז: מתחיל ברמז לאהרן הכהן, מסתיים בדוד ושלמה בנו בירושלים.

    אז מהי כוונת המשורר?

    ***

    ונראה לבאר, בהקדים:
    סיומי הבתים אינם באים לזכות אבות. הם כנגד שבע הברכות שבמשנה "סדר תעניות כיצד". בראשונה אומר מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם וחותם גואל ישראל. בשניה מי שענה לאבותינו על ים סוף.. זוכר הנשכחות. בשלישית יהושע בגלגל שומע תרועה. ברביעית שמואל במצפה שומע צעקה. בחמישית אליהו בהר הכרמל שומע תפילה. בשישית יונה במעי הדגה העונה בעת צרה, בשביעית דוד ושלמה בירושלים.. המרחם על הארץ.

    ניתן לראות באריכות במפרשים שם החל מהפשטנים, שאין זו הזכרת זכות אבות אלא הזכרת סוגים שונים של תפילה. תפילה, צעקה, תפילה בעת צרה, ממעמקים, תפילה לעני, זכרונות, שופרות וכיו"ב.
    מדוע נבחרו דווקא אלו ומה פשר הסדר כל זה יש הרחבה רבה במפרשים שם.


    לעומת זאת הפתיחים אכן נועדו לבקש על זכות אבות:

    החל מהגפן שבבית הראשון - "גפן ממצרים תסיע.. מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים אלו האבות".

    דגלים שבבית שני - "באותותם לבית אבותם..." ובכמה מקומות מצאנו הזכרת זכות אבות לעניין הדגלים. ויש קשר גם לגפן שבבית ראשון: "מה הגפן הזו אין נוטעין אותה ערבוביא אלא שורות שורות כך ישראל הם דגלים דגלים הה"ד איש על דגלו באותות לבית אבותם".

    ולאחר מכן זכות אבות של אבות האומה. ראשית אברהם יצחק ויעקב ולאחר מכן משה ואהרן. שמוזכרים פעמים רבות כהמשך זכות אבות לאחר אברהם יצחק ויעקב.

    כמו למשל על הפסוקים בויקרא: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, ומיד וזכרתי להם ברית ראשונים "חזר לומר וזכרתי להם ברית ראשונים. לכלול בכאן זכות משה ואהרן".
    "סמ"ך אלו ישראל שסומכין תמיד להן זכות אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן".

    כך גם ברש"י ירמיהו: "ומדרש אגדה שתמה זכות אבות ואמהות. אין האדם - זכות משה שנאמר בו ענו מכל האדם..."


    ***

    לתוספת חידוד ודיוק אפשר לומר שהפייטן סמך את בתיו על הגפן שבבית הראשון "תחלואי גפן פוריה" (ובפרט שאת הגפן הוא לא היה צריך להכניס מצד סדר הא"ב... כמו שהיה אפשר לומר לעניין הדגלים):

    בית שני "דגלי עם חשוף" כאמור - "מה גפן זו עשויה הנטיעה בכרם שורות אף ישראל עשוים דגלים דגלים".

    בית שלישי - חמישי האבות, כאמור "מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים אלו האבות".

    בית שישי-שביעי משה ואהרן כנדרש "ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' זו היא שאמר הכתוב גפן ממצרים תסיע גו'",

    ועוד במדרש רבה: כי תשא: "זכור לאברהם וליצחק ולישראל, פתח ר' תנחומא זהו שאמר הכתוב גפן ממצרים תסיע". וישב: "ובגפן שלשה שריגים, משה אהרן ומרים״. חולין צב, ב: ובגפן שלשה שריגים - זה אברהם יצחק ויעקב.

    ***

    ואם רוצים בכל זאת לחפש ולמצוא את הקשר בכל בית מחמשת הבתים הללו בין המוזכר בראשו לבין המוזכר בסופו, אפשר למצוא קשרים, גם אם אין הכרח שלזו הייתה כוונת הפייטן...

    אברהם ויהושע - ב"ר חיי שרה נט "אברהם ראש לאבות יהושע ראש למלכות", וכן מצינו שלקח את האות משמה של שרה.

    יצחק ושמואל - שניהם אימהותיהן היו עקרות, שניהם הובטחו עוד לפני לידתם, ושניהם נפקדו בפרק אחד: בר"ה נפקדה שרה, בר"ה נפקדה חנה. ועוד בחז"ל: ואתיא פקידה פקידה כתיב בה בחנה כי פקד ה' את חנה וכתיב בה בשרה וה' פקד את שרה, ובשניהם מצאנו את הלשון הנדירה ״הולך וגדל״ (3 בלבד בכל התנ״ך).

    יעקב ואליהו - מצינו נדרש: "וזכרתי את בריתי יעקוב". בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו.

    משה ויונה - משה המשוי מהמים ויונה המשיח ממעי הדגה.

    אהרן ודוד ושלמה - אהרן הכהן הדמות שמייצגת את המקדש ודוד ושלמה בנו בירושלים - בוני המקדש.


    ויה״ר שיתקבלו תפילותינו סליחותינו וכפרתינו לרצון לפני אדון כל:
    "אז אתה רוצה סיפור לחג"? שאל הסבא
    -"מה"?
    -"באת לעשות סיפור, נכון! או שבאת רק לסידור זקן"?
    -"אהה, אני רוצה להסתפר. כאילו כן, אני רוצה לסיפור חג, אצל גבריאל".
    -"למה שלא תלך אצל דודו"?


    כמה דקות קודם, פרצתי אחוז בהלת ערב חג, למספרתו המיתולוגית של גבריאל מקלייב, בפאתי גאולה בואכה דוידקה.
    "יש שלוש לפניך, קושמיר" הכריז גבריאל בעודו חושף קצה של שן זהב.
    "אתה מתכוון שלושה", לא הצלחתי להתאפק מהרגלי, להקניט בעלי מקצוע.
    "אני מתכוון, שתשב פה ליד סבא". הורה בהושטת מכונה, אל הכיסא העמוס מגבות וחינמונים. שניצב ליד כס אביו פינחס. "עכשיו מסתפר נחמן". עיניים זועפות החזירו לי מבט קשוח מהמראה. "אחריו האבא פה עם הילד". שלח את חוד המספריים, מורה על האברך העסוק בלבחון את בנו על משניות סוכה. "ואחרי זה יבוא אלירן".

    "אל תשכח! גם אני בתור". בחור ישביש למהדרין, שקוע ראשו ורובו בעיתון, קורא פרשנות פוליטית מלפני שבועיים. שלח יד עצלה לשמור על זכויותיו.

    "אז זה ארבעה". הערתי בעדינות את תשומת ליבו. "לא נורא גבריאל, גם ספר יכול ליפול במספרים".
    "אתה מתחכם איתי קושמיר" הזעיף גבריאל מבט קווקזי, "תשב שם!" או שתצא לסיגריה, או שתסתפר אצל דודו".

    דודו הוא כבר דור שלישי לספרי ירושלים. האבא גבריאל רצה שיהיה מהנדס, האמא רצתה שיהיה רב, כפשרה נכנס לעסקי השערות. בהתחלה כמטאטא הראשי של השערות הפרושות כשטיח למרגלות אביו, בהמשך הלך והתמקצע, עד שפתח מספרת בוטיק בשכונת שלו 'דודו- לגברים שמבינים שיער'.

    "הוא לא יסתפר אצל דודו" אמר דודו, " אלירן מסתפר עכשיו, יבוא כל רגע במיוחד מבית שמש". "יופי"! השמחתי פנים לגבריאל "בסוף זה כן שלושה."
    "שיהיה", רכן אחוז תער אל עורפו של נחמן.


    התיישבתי נזוף ליד הסבא, אחרי שהמגבות צללו לכיור השחור האמור לשמש לחפיפת ראשי הלקוחות. התעלמתי מהמבט העצבני של דודו, והתכוונתי לשקוע בקריאה בעלון של 'ר' מיילך' לסוכות. במחשבה אולי אמצא איזה סיפור עסיסי לחג, השגחה פרטית, או רום קדושת הצדיק עושה חדשות מצמיח ישועות.

    זה הרגע שפנה אלי הסבא, 'פינחס מקלייב'. מייסד מספרת 'גבריאל עיצוב שיער', אי שם בשנות השמונים בעלותו מאוזבקיסטן. היום הוא יושב בצד, ואחראי לחלק את העודף ללקוחות. אחרי שהציע לי סיפור, דרש ממני להסתפר אצל דודו.

    "אני לא גבר שמבין בשיער" גמגמתי למול פני דודו, המחכה לאלירן שלו.

    בינתיים האברך עלה על הכיסא של גבריאל, שבעודו מניף מעליו את שמיכת ההגנה, שלח את הבן להסתפר אצל הבן.

    התור התקצר לכדי אחד. התרווחתי.

    הדלת צלצלה בדנדון פעמונים. נכנסה יהודי של צורה, פרקו נאה הדור בלבושו, היה מוכר לי מאיזה עלון כרומו צבעוני, כולו פראק מגוהץ.

    'אווו הרב יצחק, איזה כבוד. בא אתה נכנס מיד אחרי האברך". ביצע גבריאל עקיפה סלקטבית בעודו מחליף בזריזות את הרדיו ל'קול חי מיוזיק'. הנפגעים הישירים מהעקיפה אני, והישיבשער שלא שם לב, כשהוא מונח במדור הדרושים.

    התייאשתי. יצאתי לסיגריה, שתי דקות אחרי, יוצא דודו. "אלירן מאחר", נשף לעומתי. "ואני יודע למה אתה לא מסתפר אצלי, כי אבא שלי מלכלך עלי שאני עושה הקפת הראש".

    "טפו" רקק, "שאני אעשה הקפת הראש?!. נכון אני נוסע באדום, נכון תפילין לפעמים שוכח, אבל תדע לך שכל החברה' מהשכונה כבר לא באים יותר לסלון שלי. אמרתי להם המודה החדשה זה הקפת הראש, לא אצלי! לכו אצל אלברט במרכ. חזרתי לטאטא אצל אבא, ולעשות מספר שתיים לילדים שאמא לא מרשה צ'ופ."

    "סבא שלי שיושב כאן כל היום מזכיר לנו כל הזמן, שהזכות הגדולה שלנו זה לספר כמו שצריך ליהודים".
    "אז שאני אעשה הקפה?!, השתגעת על הראש?!.


    סיימנו את הסיגריה, התלבטתי אם לחזור לר' מיילך ולסיפורים על הצדיקים.
    -"בוא דודו, תעשה לי סיפור לחג",
    -"מה"?

    -"עזוב בא תספר אותי, יש לי כבר ממך סיפור אמיתי לחג".

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה