הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כמו ש @anotherית ציינה, מלבד האשכול של 'המודיע או משפחה', יש מקום לביקורת עיתוני החג מפורטת יותר.
מאחר שהעיתון היחיד שברשותי כעת הוא 'משפחה', אסקור אותו, ואולי אצליח להשיג עיתונים נוספים.
תחילה כמה מילים לגבי המחיר של העיתון. כמו בשנים הקודמות, גם עכשיו העלו השבועונים את מחיר העיתון לחג בחמישה שקלים נוספים, וכעת הוא עומד על שלושים וחמישה שקלים. יתכן שיש לזה הצדקה בשל ההשקעה, אבל קרטל המחירים הזה מצדיק, לדעתי, פנייה לרשות להגבלים עסקיים...
כמו בשנה שעברה, נוסף למארז דיסק שירים. יש מישהו שעדיין יש לו קורא דיסקים תקין, שהוא שומע את השירים ממנו? נראה לי שאפשר להסתפק בהפצת הלינק ברשת...
אתחיל בסיקור המגזין. הוא נפתח בכתבה על 'בני משפחת עדס מסירים את הלוט'. עיקר הכתבה נסובה על רבי יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב', עם קפיצות מסתוריות לאביו רבי יעקב עדס, ולבנו המקובל, שקרוי אף הוא באותו השם. כמו שציינו כבר, מלבד עובדות מעט משמימות על נסיבות פתיחת הישיבה וצורת התנהלותה, אין בכתבה הרבה 'בשר'. הייתי שמח הרבה יותר לשמוע את הסיבה לכך שהישיבה הפכה לספרדית גמורה, לאחר שלאורך שנים דגלה בשיטת ה'חצי חצי'. כמו כן הייתי מעוניין לקרוא קצת יותר על הבן, רבי יעקב עדס, מלבד כמה ריקושטים פה ושם.
סדרת כתבות על הממשיכים לבית סדיגורה, בשם 'שלומה של מלכות'. יצוין שלמרות שבדרך כלל אני מתקשה לקרוא כתבות מסוג זה, הרי שכאן בהחלט יש 'בשר'. למרות שהאדמו"ר המרכזי בסדיגורא הוא צעיר בן 24, הרי שלכתבה אודותיו יש ערך עיתונאי של ממש, לאחר שהוא היה במרכזה של סערה לא פשוטה. קצת הרבה רעש, לטעמי, על כך שהאדמו"ר הצעיר 'העז' ללכת לכולל [לבדו, רח"ל], ופירוט מיותר של החברותות השונות שלו, אבל אחרי הכל - יוצאים עם מידע של ממש.
לפני קריאת הכתבות, היו לי שתי תמיהות בסיפור סדיגורה. האחת – איך יתכן שלחסידות סדיגורה, שהיא בעצם ההמשך של רבי ישראל מרוז'ין, יש כל כך מעט חסידים, לעומת חסידות באיאן, למשל? השנייה – איך יתכן שסיפור כזה, של הפרה ברורה של צוואה מפורשת – עבר כל כך בקלות, בעוד שבחסידויות אחרות, על צוואות הרבה פחות ברורות – לא מדברים כבר עשרות שנים?
הכתבות יישבו לי את התמיהות. חסידות סדיגורה העדיפה לקבוע את מושבה בתל אביב למרות שידעה שבבני ברק תשיג הרבה יותר חסידים, וזאת בשל הערך החשוב של 'אהבת ישראל' וקירוב רחוקים. וכשאלו הערכים של החסידות, לא פלא שהשלום נשמר בין האחים למרות שעל פי הצוואה רק אחד היה אמור להיות אדמו"ר.
כתבה נחמדה על ה'זילברמנים'. כתבה מקיפה וממצה בהחלט, ובשונה מהטענה:
אני לא חושב שכל כתבה על מגזר אמורה בהכרח להביא את דעת הרב שך בענין, והדמות של רבי יצחק שלמה זילברמן היא מרכזית מאד בקבוצה, ולא לשווא הם נקראים 'זילברמנים'.
חלום שלי – שתהיה כתבה יום אחד על ספר 'קול התור', והגילוי שלו כמזויף, אבל כנראה שאלו חלומות באספמיא...
מאחר שהעיתון היחיד שברשותי כעת הוא 'משפחה', אסקור אותו, ואולי אצליח להשיג עיתונים נוספים.
תחילה כמה מילים לגבי המחיר של העיתון. כמו בשנים הקודמות, גם עכשיו העלו השבועונים את מחיר העיתון לחג בחמישה שקלים נוספים, וכעת הוא עומד על שלושים וחמישה שקלים. יתכן שיש לזה הצדקה בשל ההשקעה, אבל קרטל המחירים הזה מצדיק, לדעתי, פנייה לרשות להגבלים עסקיים...
כמו בשנה שעברה, נוסף למארז דיסק שירים. יש מישהו שעדיין יש לו קורא דיסקים תקין, שהוא שומע את השירים ממנו? נראה לי שאפשר להסתפק בהפצת הלינק ברשת...
אתחיל בסיקור המגזין. הוא נפתח בכתבה על 'בני משפחת עדס מסירים את הלוט'. עיקר הכתבה נסובה על רבי יהודה עדס, ראש ישיבת 'קול יעקב', עם קפיצות מסתוריות לאביו רבי יעקב עדס, ולבנו המקובל, שקרוי אף הוא באותו השם. כמו שציינו כבר, מלבד עובדות מעט משמימות על נסיבות פתיחת הישיבה וצורת התנהלותה, אין בכתבה הרבה 'בשר'. הייתי שמח הרבה יותר לשמוע את הסיבה לכך שהישיבה הפכה לספרדית גמורה, לאחר שלאורך שנים דגלה בשיטת ה'חצי חצי'. כמו כן הייתי מעוניין לקרוא קצת יותר על הבן, רבי יעקב עדס, מלבד כמה ריקושטים פה ושם.
סדרת כתבות על הממשיכים לבית סדיגורה, בשם 'שלומה של מלכות'. יצוין שלמרות שבדרך כלל אני מתקשה לקרוא כתבות מסוג זה, הרי שכאן בהחלט יש 'בשר'. למרות שהאדמו"ר המרכזי בסדיגורא הוא צעיר בן 24, הרי שלכתבה אודותיו יש ערך עיתונאי של ממש, לאחר שהוא היה במרכזה של סערה לא פשוטה. קצת הרבה רעש, לטעמי, על כך שהאדמו"ר הצעיר 'העז' ללכת לכולל [לבדו, רח"ל], ופירוט מיותר של החברותות השונות שלו, אבל אחרי הכל - יוצאים עם מידע של ממש.
לפני קריאת הכתבות, היו לי שתי תמיהות בסיפור סדיגורה. האחת – איך יתכן שלחסידות סדיגורה, שהיא בעצם ההמשך של רבי ישראל מרוז'ין, יש כל כך מעט חסידים, לעומת חסידות באיאן, למשל? השנייה – איך יתכן שסיפור כזה, של הפרה ברורה של צוואה מפורשת – עבר כל כך בקלות, בעוד שבחסידויות אחרות, על צוואות הרבה פחות ברורות – לא מדברים כבר עשרות שנים?
הכתבות יישבו לי את התמיהות. חסידות סדיגורה העדיפה לקבוע את מושבה בתל אביב למרות שידעה שבבני ברק תשיג הרבה יותר חסידים, וזאת בשל הערך החשוב של 'אהבת ישראל' וקירוב רחוקים. וכשאלו הערכים של החסידות, לא פלא שהשלום נשמר בין האחים למרות שעל פי הצוואה רק אחד היה אמור להיות אדמו"ר.
כתבה נחמדה על ה'זילברמנים'. כתבה מקיפה וממצה בהחלט, ובשונה מהטענה:
אני לא חושב שכל כתבה על מגזר אמורה בהכרח להביא את דעת הרב שך בענין, והדמות של רבי יצחק שלמה זילברמן היא מרכזית מאד בקבוצה, ולא לשווא הם נקראים 'זילברמנים'.
חלום שלי – שתהיה כתבה יום אחד על ספר 'קול התור', והגילוי שלו כמזויף, אבל כנראה שאלו חלומות באספמיא...
8 תגובות
0 תגובות
5 תגובות
מאת הניקית @לבי
מְצֻנַּעַת צֵל
בְּפִנַת
דָּפְנוֹת וּסְכָךְ
סֻכַּת יִקְרַתְּ
עוֹרֶגֶת לְהַקִּיף
עֲמוּסַת עֲרָבָה
חֲבוּטָהּ
כְּבֶן נְבוּאָה
לָבוֹא דְּבִיר בֵּיתךָ
דְּבָרַי אֲשֶׁר חָנַנְתִּי
וּפֶשֶׁר גִּילַת וְחֶדְּוַת
שֶׁאָסַרְתָּ חַג
וְרוֹמַמְתָּ לִי
בְּכַבְלֵי שִׁכְרוּת
אַהֲבָה וְגַם מִיַּיִן
אֲגוּדִים כֹּל אֵלֶּה
וְיִהְיוּ קְרוֹבִים אֵלֶיךָ
וְתַקְשִׁיב פְּעִיּוֹת
גְּדָיוֹת
צִיּוֹן הַמְּצֻיֶּנֶת
פּוֹסַעַת עִקְבוֹת
מָה יָפוּ
וּשְׁמוּרוֹת לֹא עַיְּפוּ
מִלְּהַבִּיט אַחֲרֶיךָ
תְּלוּיִים עָלֶיךָ
רְשׁוּמִים בִּשְׁמָךְ
מְחֲכִּים לָךְ
לְקוֹל מְבָשֵׁר ואומר
מְצֻנַּעַת צֵל
בְּפִנַת
דָּפְנוֹת וּסְכָךְ
סֻכַּת יִקְרַתְּ
עוֹרֶגֶת לְהַקִּיף
עֲמוּסַת עֲרָבָה
חֲבוּטָהּ
כְּבֶן נְבוּאָה
לָבוֹא דְּבִיר בֵּיתךָ
דְּבָרַי אֲשֶׁר חָנַנְתִּי
וּפֶשֶׁר גִּילַת וְחֶדְּוַת
שֶׁאָסַרְתָּ חַג
וְרוֹמַמְתָּ לִי
בְּכַבְלֵי שִׁכְרוּת
אַהֲבָה וְגַם מִיַּיִן
אֲגוּדִים כֹּל אֵלֶּה
וְיִהְיוּ קְרוֹבִים אֵלֶיךָ
וְתַקְשִׁיב פְּעִיּוֹת
גְּדָיוֹת
צִיּוֹן הַמְּצֻיֶּנֶת
פּוֹסַעַת עִקְבוֹת
מָה יָפוּ
וּשְׁמוּרוֹת לֹא עַיְּפוּ
מִלְּהַבִּיט אַחֲרֶיךָ
תְּלוּיִים עָלֶיךָ
רְשׁוּמִים בִּשְׁמָךְ
מְחֲכִּים לָךְ
לְקוֹל מְבָשֵׁר ואומר
2 תגובות
3 תגובות
10 תגובות
30 תגובות
7 תגובות
נשארנו להתגעגע
בס"ד נשארנו להתגעגע כבר תקופה ארוכה שאני רוקמת בדמיוני את אירוע השבע-ברכות שנערוך לך, ויש בדמיון מן העונג והתקווה גם יחד. בכל דמיונותיי ברי לי כי יהיה זה שבע ברכות ביתי, בשביל אווירת ההיימיש, אבל גם מוקפד ועשוי כהלכה, עם שלמות שתלווה את כל הפרטים הקטנים, כי מגיע לך השבע-ברכות הכי יפה שיש. יש...
www.prog.co.il
היום חל יום פטירתו של זאבי ז"ל.
כל כך הרבה מילים בוערות, אבל אני לא מצליחה לחבר מהן משהו ראוי לשמו.
משהו מן התחושות גנוז בשיר מקסים של הר' אורי מרטון, מיודענו:
...אוֹמְרִים: בַּגַּן הַהוּא
הַנְּשָׁמוֹת פּוֹרְחוֹת
וְזֶה רַק אָנוּ, שֶׁעֲדַיִן כָּאן
נוֹתַרְנוּ לַאֲנָחוֹת.
אַךְ מִי שֶׁבִּבְשָׂרָם נִכְווּ
מִי אֵלֶּה בְּעַצְמָם חָווּ -
רַק הֵם הַמְּבִינִים
לְמַעַמְקֵי כְּאֵב,
לִתְהוֹמוֹת יְגוֹן הַשְּׁכוֹל.
0 תגובות
2 תגובות
5 תגובות
14 תגובות
8 תגובות
מאת הניקית @נקודה אחת .
"אמא אין לי מכנסיים" מזכיר לי יונתן בשלישית בשעה האחרונה.
"סגר ממי. שכחת?" אני עונה כמתוך הרגל, כמעט אדישה. כמעט.
"אבל מה אעשה בסוכות?" הבחור הצעיר מקשה. הכל קרוע ובלוי. אין מכנס נורמלי לרפואה. בטח לא אחד חגיגי. נכמרים רחמי. צרה שכזאת. מי היה מאמין שנכלא לכזאת מן מציאות אומללה.
"אבא, מה הוא יעשה בסוכות?" אני שואלת את אבא שבשמיים. מבקשת מבעלי לברר שוב, אולי בראש פינה פתוח? אולי במדרחוב איזה חנות פורקת עול (ממסד) תסכים למכור שני זוגות לבחורון האומלל שלנו שלא חטא?
"אין סיכוי. צריך להסתדר, אין בררה" תשובתו הצפויה של בעלי לא מאחרת לבוא. סגור בצפת. בראש פינה, בטבריה, בכל הארץ. את קומבינות הזמנות און ליין, לא עשינו. ועתה, אנחנו עומדים מול שוקת שבורה או מכנסים קרועים. לא משנה.
"אתקן לך אותם" אני נכנעת. נתפור כמו פעם. טלאים טלאים. הבעיה, שבניגוד לאשת החיל מהזמירות, מיומנות התפירה שלי מסתכמת בהכנסת חוט למחט הלוך-ושוב בצורה לא אחידה, ועם פג תוקף נפרם עד מאוד.
"אני אראה כמו עני מהסיפורים!" יונתן כנראה מדמיין את פישל האגדי, ומייאש אותי מראש, אבל מה אפשר לעשות?
אחת בלילה.
תבניות מלאות ניחוחות עומדות הכן על השיש והסוכה הקטנה שנבנתה בו ביום מנצנצת אליי מעם המרפסת בשרשראות רימונים והמוני קישוטים. אני רוצה ללכת לישון. עייפה עד מוות מהיום העמוס של ההכנות, אבל נזכרת בבת אחת בשיירת המכנסיים הקרועות המחכה לרחמים. אנחה מרה נפלטת מפי. בלית בררה אני מתיישבת איתן על הספה, מכניסה את החוט לתוך החור הזעיר של המחט, מנסה לעורר את כישרון התפירה הרדום למיגור ערמת החורים. אלוף הבן שלי, אין מה לומר. שום חור לא חוזר על עצמו. מלאכת מחשבת ממש. פה אלכסון, פה מזוגזג. שם תלוש לחלוטין. ובתפר, חורון מתנדנד. אבינו מלכינו קרע רוע גזר דיננו... ותרחם עם המכנסים האלו. איך בדיוק אני אמורה לסתום את הפיות הפעורים שלהם?
"לא הסתדרתי למצוא לו מכנסיים, אז אני תופרת" אני מסבירה לאבא שלי, שאוהב שמדברים איתו, כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי. למדתי עם השנים לא להתרגש ממילים פשוטות. מה שיש, אומרים. ואיך שיוצא- מתקבל. העיקר- לדבר.
"אני לא יודעת לתפור" אני מזכירה לו כאילו שהוא לא יודע. "ואני גם עייפה. עייפה גמורה ומחוסלת!" אני מרחמת עליי בקול גדול ומפוהק. גם את זה הוא יודע.
"אבל, יודע מה? תודה שיש בי כוח לעשות את העבודה המעצבנת הזו!" אווץ'..! המחט מתנקמת בי בדקירה, דווקא כשהחלטתי להודות על הרעה. לא מתייאשת. מנסה להפוך את הצד. אולי מכאן זה ילך טוב יותר. החוט הכחול נתחב בכפל המכנס בסרבנות, אני חותכת ומכניסה שוב. מרגישה במלחמה. אני מול החור. תכנע כבר, מעצבן שכמוך. תבלע בתוך החוט ונגמור עם זה יפה! הלוך וחזור. הלוך ותפור. זהו. ברוך שפטרנו מחורו של זה. אני שולפת זוג נוסף מהערמה ומתחילה את המלחמה מחדש.
אחרי שעת התשה המבצע מוכתר בהצלחה. אם אפשר לקרוא הצלחה לארבעה זוגות מכנסיים המביטים אליי מעם הספה סתומים ואומללים. קמוטים עד מאוד. התפרים שלהם, כחולים ושחורים בולטים מעם שפשופי הברך. כתמי צבע ששרדו את הכביסות נראים בשיפולי הבד אצל שניים מהם כאילו להכעיס. בפרץ לוחמה אחרון אני מגייסת את עזרתו של המגהץ לשיפור המראה הכללי. זה מועיל קצת, אבל רק קצת...
אני מכניסה את ארבעת השורדים לארון. מביטה בילד הישן שלי. יודעת שהוא לא יהיה מרוצה.
'עשיתי כל מה שאני יכולה, חבוב, גם אם אין לך כלים להעריך את זה'. אני מודיעה לו באדישות מהוסה.
'אמא, זה בושות! בושות מכל בית הכנסת' אני מדמיינת את התשובה האפשרית היחידה ומקבלת ייסורי מצפון מראש.
הייתי צריכה להפוך את העולם לפני ראש השנה שעוד היה אפשר להתארגן ולא לנסות להיות תופרת טלאים באישון ליל, אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שמצב המכנסיים עגום (אומנם לא הפנמתי עד כמה ברוב ריחופי) ולא התארגנתי. מה זה אומר עליי? מה זה אומר?!
'לא עשיתי את זה, אוקי? ואני עדיין רוצה הכי טוב בשבילך, אדון' סוגרת את הארון בלאט. התסכול מתפרץ למילים.
"אבא, אתה יודע שאני רוצה עד סוף העולם בשביל יונתן, ולא רק בשבילו. אבל לא תמיד מסתדר לי להגשים את שאיפותיי הנעלות, בעצם רוב הזמן לא. אבל אתה, אתה כל יכול! ואתה מבין אותי, אמא מוגבלת ומטושטשת שסגור לה בנפש עוד לפני הסגר. כל כך השתדלתי לשוות למכנסיים הקרועים שלו מראה יותר אנושי (מכנסי?)... וזה עדיין לא זה. זוג אחד חדש בשביל יונתן לחג, מה זה בשבילך?"
עם המילים האחרונות נכנעתי לשינה חסרת חלומות. סופרת את השעות המעטות טרם יבקע אור.
הבוקר קיבל אותי ביונתן חדור מטרה.
"אמא, התפללתי ואכלתי. אני יכול ללכת לקנות מכנסיים??"
אני עדיין מטושטשת. נבעתת מהמילה האחרונה. שוב הן כאן- המכנסים! לא מניחים לי. לא בלילה, לא ביום. טוב שהייתי מספיק עייפה בשביל לא לחלום עליהם.
"עם שירה בלבד" מלמלתי. שיחפשו. שיבינו לבד שיש סגר והעולם בשביתה. ואולי... אולי בכל זאת יהיה נס? תקווה קלושה מעיזה להתנוצץ בי.
נבלעתי בענייני החג וכמעט שכחתי מכל העסק כשהדלת נטרקה ושני מאושרים קיפצו פנימה מנופנפי שקיות.
שירה, הבחורה שלי, פצחה בשרשרת הניסים:
"אמא, תשמעי מה היה! הלכנו לכל החנויות במדרחוב, הכל סגור! אחרי שעשינו סיבוב גדול, החלטנו ללכת שוב פעם לחנות שיונתן אוהב, זו שאת תמיד קונה לו את המכנסיים דווקא משם, וכך עשינו"
"רגע, והיה פתוח?" אני לא מבינה את ההיגיון.
"לא, היה סגור" שירה מתנשפת. שותה שלוק ארוך מהבקבוק שלה. אני מחכה בקוצר רוח לסיום הטוב שמתנדנד בשקית.
"החלטנו לדפוק חזק. אולי משהו יזוז. ופתאום ראינו שבאמת יש מישהי שם בפנים, אישה אחת הייתה בחדר הפנימי. עתה סימנה לי 'סגור'. אבל, לא יודעת למה, המשכתי לדפוק. היא קרבה לדלת, אולי רצתה לגרש אותנו, הפנים שלה היו חתומות כאלו, כמו של המורה..." כאן עצרתי את שירה במבט חמור של שמירת הלשון... שירה שמטה את השם והמשיכה לספר: "שאלתי אותה מהר לפני שתצעק עלינו: אפשר בבקשה שני מכנסיים שחורים מידה 12? ועוד הוספתי: לאח שלי נקרעו כל המכנסיים, אין לו מה ללבוש לחג...'"
"בהתחלה היא רק הסתכלה עלינו ולא אמרה דבר ובסוף אמרה: 'תקשיבי, ילדה, לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו, וחוץ מזה שמכנסיים שחורים אזלו מהמלאי. אבל יודעת מה, חכי אולי יש משהו במחסן' היא נכנסה לתוך החדר הפנימי וחזרה עם זוג שחור 'מכנס אחרון שחור מידה 12, מתאים?'"
"את מבינה אמא? לא היה שם מכנסיים בכלל! ואסור היה לה להביא לנו כלום, ובכל זאת...!" שירה הייתה נרגשת. גם אני.
אז מה אבא? זימנת לנו מידה 12 אחרון בחנות? הבאת לשם את המוכרת שתסתתר בחדר, ונתת אומץ לשירה הבישנית שלי, לדפוק ולדפוק בלי היגיון על דלת הזכוכית הסגורה ועוד את העוז להתעקש ולהסביר? הכל מתפילה של אמא אחת גמורה בסוף יום עמוס?
אהבה גדולה מלאה אותי. אהבה אל אבא שלי שמציץ עליי מבין החרכים. זה היה חיבוק אמיתי המכנסים האלו. חיבוק של רחמיים של ה' עליי, על יונתן. חיבוק של קבלת תפילות וידיעה שאני לא לבד בכל החזיתות הנכשלות של החיים. יש רחמים שעוטפים אותי. שנכנסים אליי אפילו דרך... מכנסיים!
"אמא אין לי מכנסיים" מזכיר לי יונתן בשלישית בשעה האחרונה.
"סגר ממי. שכחת?" אני עונה כמתוך הרגל, כמעט אדישה. כמעט.
"אבל מה אעשה בסוכות?" הבחור הצעיר מקשה. הכל קרוע ובלוי. אין מכנס נורמלי לרפואה. בטח לא אחד חגיגי. נכמרים רחמי. צרה שכזאת. מי היה מאמין שנכלא לכזאת מן מציאות אומללה.
"אבא, מה הוא יעשה בסוכות?" אני שואלת את אבא שבשמיים. מבקשת מבעלי לברר שוב, אולי בראש פינה פתוח? אולי במדרחוב איזה חנות פורקת עול (ממסד) תסכים למכור שני זוגות לבחורון האומלל שלנו שלא חטא?
"אין סיכוי. צריך להסתדר, אין בררה" תשובתו הצפויה של בעלי לא מאחרת לבוא. סגור בצפת. בראש פינה, בטבריה, בכל הארץ. את קומבינות הזמנות און ליין, לא עשינו. ועתה, אנחנו עומדים מול שוקת שבורה או מכנסים קרועים. לא משנה.
"אתקן לך אותם" אני נכנעת. נתפור כמו פעם. טלאים טלאים. הבעיה, שבניגוד לאשת החיל מהזמירות, מיומנות התפירה שלי מסתכמת בהכנסת חוט למחט הלוך-ושוב בצורה לא אחידה, ועם פג תוקף נפרם עד מאוד.
"אני אראה כמו עני מהסיפורים!" יונתן כנראה מדמיין את פישל האגדי, ומייאש אותי מראש, אבל מה אפשר לעשות?
אחת בלילה.
תבניות מלאות ניחוחות עומדות הכן על השיש והסוכה הקטנה שנבנתה בו ביום מנצנצת אליי מעם המרפסת בשרשראות רימונים והמוני קישוטים. אני רוצה ללכת לישון. עייפה עד מוות מהיום העמוס של ההכנות, אבל נזכרת בבת אחת בשיירת המכנסיים הקרועות המחכה לרחמים. אנחה מרה נפלטת מפי. בלית בררה אני מתיישבת איתן על הספה, מכניסה את החוט לתוך החור הזעיר של המחט, מנסה לעורר את כישרון התפירה הרדום למיגור ערמת החורים. אלוף הבן שלי, אין מה לומר. שום חור לא חוזר על עצמו. מלאכת מחשבת ממש. פה אלכסון, פה מזוגזג. שם תלוש לחלוטין. ובתפר, חורון מתנדנד. אבינו מלכינו קרע רוע גזר דיננו... ותרחם עם המכנסים האלו. איך בדיוק אני אמורה לסתום את הפיות הפעורים שלהם?
"לא הסתדרתי למצוא לו מכנסיים, אז אני תופרת" אני מסבירה לאבא שלי, שאוהב שמדברים איתו, כמו שמדברים עם חבר טוב אמיתי. למדתי עם השנים לא להתרגש ממילים פשוטות. מה שיש, אומרים. ואיך שיוצא- מתקבל. העיקר- לדבר.
"אני לא יודעת לתפור" אני מזכירה לו כאילו שהוא לא יודע. "ואני גם עייפה. עייפה גמורה ומחוסלת!" אני מרחמת עליי בקול גדול ומפוהק. גם את זה הוא יודע.
"אבל, יודע מה? תודה שיש בי כוח לעשות את העבודה המעצבנת הזו!" אווץ'..! המחט מתנקמת בי בדקירה, דווקא כשהחלטתי להודות על הרעה. לא מתייאשת. מנסה להפוך את הצד. אולי מכאן זה ילך טוב יותר. החוט הכחול נתחב בכפל המכנס בסרבנות, אני חותכת ומכניסה שוב. מרגישה במלחמה. אני מול החור. תכנע כבר, מעצבן שכמוך. תבלע בתוך החוט ונגמור עם זה יפה! הלוך וחזור. הלוך ותפור. זהו. ברוך שפטרנו מחורו של זה. אני שולפת זוג נוסף מהערמה ומתחילה את המלחמה מחדש.
אחרי שעת התשה המבצע מוכתר בהצלחה. אם אפשר לקרוא הצלחה לארבעה זוגות מכנסיים המביטים אליי מעם הספה סתומים ואומללים. קמוטים עד מאוד. התפרים שלהם, כחולים ושחורים בולטים מעם שפשופי הברך. כתמי צבע ששרדו את הכביסות נראים בשיפולי הבד אצל שניים מהם כאילו להכעיס. בפרץ לוחמה אחרון אני מגייסת את עזרתו של המגהץ לשיפור המראה הכללי. זה מועיל קצת, אבל רק קצת...
אני מכניסה את ארבעת השורדים לארון. מביטה בילד הישן שלי. יודעת שהוא לא יהיה מרוצה.
'עשיתי כל מה שאני יכולה, חבוב, גם אם אין לך כלים להעריך את זה'. אני מודיעה לו באדישות מהוסה.
'אמא, זה בושות! בושות מכל בית הכנסת' אני מדמיינת את התשובה האפשרית היחידה ומקבלת ייסורי מצפון מראש.
הייתי צריכה להפוך את העולם לפני ראש השנה שעוד היה אפשר להתארגן ולא לנסות להיות תופרת טלאים באישון ליל, אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שמצב המכנסיים עגום (אומנם לא הפנמתי עד כמה ברוב ריחופי) ולא התארגנתי. מה זה אומר עליי? מה זה אומר?!
'לא עשיתי את זה, אוקי? ואני עדיין רוצה הכי טוב בשבילך, אדון' סוגרת את הארון בלאט. התסכול מתפרץ למילים.
"אבא, אתה יודע שאני רוצה עד סוף העולם בשביל יונתן, ולא רק בשבילו. אבל לא תמיד מסתדר לי להגשים את שאיפותיי הנעלות, בעצם רוב הזמן לא. אבל אתה, אתה כל יכול! ואתה מבין אותי, אמא מוגבלת ומטושטשת שסגור לה בנפש עוד לפני הסגר. כל כך השתדלתי לשוות למכנסיים הקרועים שלו מראה יותר אנושי (מכנסי?)... וזה עדיין לא זה. זוג אחד חדש בשביל יונתן לחג, מה זה בשבילך?"
עם המילים האחרונות נכנעתי לשינה חסרת חלומות. סופרת את השעות המעטות טרם יבקע אור.
הבוקר קיבל אותי ביונתן חדור מטרה.
"אמא, התפללתי ואכלתי. אני יכול ללכת לקנות מכנסיים??"
אני עדיין מטושטשת. נבעתת מהמילה האחרונה. שוב הן כאן- המכנסים! לא מניחים לי. לא בלילה, לא ביום. טוב שהייתי מספיק עייפה בשביל לא לחלום עליהם.
"עם שירה בלבד" מלמלתי. שיחפשו. שיבינו לבד שיש סגר והעולם בשביתה. ואולי... אולי בכל זאת יהיה נס? תקווה קלושה מעיזה להתנוצץ בי.
נבלעתי בענייני החג וכמעט שכחתי מכל העסק כשהדלת נטרקה ושני מאושרים קיפצו פנימה מנופנפי שקיות.
שירה, הבחורה שלי, פצחה בשרשרת הניסים:
"אמא, תשמעי מה היה! הלכנו לכל החנויות במדרחוב, הכל סגור! אחרי שעשינו סיבוב גדול, החלטנו ללכת שוב פעם לחנות שיונתן אוהב, זו שאת תמיד קונה לו את המכנסיים דווקא משם, וכך עשינו"
"רגע, והיה פתוח?" אני לא מבינה את ההיגיון.
"לא, היה סגור" שירה מתנשפת. שותה שלוק ארוך מהבקבוק שלה. אני מחכה בקוצר רוח לסיום הטוב שמתנדנד בשקית.
"החלטנו לדפוק חזק. אולי משהו יזוז. ופתאום ראינו שבאמת יש מישהי שם בפנים, אישה אחת הייתה בחדר הפנימי. עתה סימנה לי 'סגור'. אבל, לא יודעת למה, המשכתי לדפוק. היא קרבה לדלת, אולי רצתה לגרש אותנו, הפנים שלה היו חתומות כאלו, כמו של המורה..." כאן עצרתי את שירה במבט חמור של שמירת הלשון... שירה שמטה את השם והמשיכה לספר: "שאלתי אותה מהר לפני שתצעק עלינו: אפשר בבקשה שני מכנסיים שחורים מידה 12? ועוד הוספתי: לאח שלי נקרעו כל המכנסיים, אין לו מה ללבוש לחג...'"
"בהתחלה היא רק הסתכלה עלינו ולא אמרה דבר ובסוף אמרה: 'תקשיבי, ילדה, לא הייתי אמורה להיות כאן עכשיו, וחוץ מזה שמכנסיים שחורים אזלו מהמלאי. אבל יודעת מה, חכי אולי יש משהו במחסן' היא נכנסה לתוך החדר הפנימי וחזרה עם זוג שחור 'מכנס אחרון שחור מידה 12, מתאים?'"
"את מבינה אמא? לא היה שם מכנסיים בכלל! ואסור היה לה להביא לנו כלום, ובכל זאת...!" שירה הייתה נרגשת. גם אני.
אז מה אבא? זימנת לנו מידה 12 אחרון בחנות? הבאת לשם את המוכרת שתסתתר בחדר, ונתת אומץ לשירה הבישנית שלי, לדפוק ולדפוק בלי היגיון על דלת הזכוכית הסגורה ועוד את העוז להתעקש ולהסביר? הכל מתפילה של אמא אחת גמורה בסוף יום עמוס?
אהבה גדולה מלאה אותי. אהבה אל אבא שלי שמציץ עליי מבין החרכים. זה היה חיבוק אמיתי המכנסים האלו. חיבוק של רחמיים של ה' עליי, על יונתן. חיבוק של קבלת תפילות וידיעה שאני לא לבד בכל החזיתות הנכשלות של החיים. יש רחמים שעוטפים אותי. שנכנסים אליי אפילו דרך... מכנסיים!
3 תגובות
פתאום צץ לי השיר הזה של ארקדי דוכין & שולי רנד - אקטואלי להחריד.
כשהאדם מאבד את הטעם, מתייאש מהכוחות של עצמו
עליו לפנות לשמיים, יש שם מי שמקשיב רק לו
ואז עוד בלי לדעת כלום, אדם מקבל מענה
רצונות חדשים מילוי וקידום, תקוות לעתיד טוב ושונה
אחר כך הוא שוב נופל, שוב מתחיל לצעוק ולשנוא
מרגיש ריקנות מחומר מרוח, בקושי סוחב את עצמו
כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי
הוא נופל כבר בלי חומר דלק, הכול ריקני וזר
גם בעבודה, גם בתוך הבית, מרגיש מבפנים שום דבר
לפעמים מעדיף את החומר, לפעמים את הרוח
אך גרוע מכל כלום, רק רוצה לנוח, רק רוצה להתרסק
וליפול
ועוברים חודשים של טוב ורע, הבלבול רק גובר וחונק
עד שאין כבר מוצא מתוך הביצה, הוא קם ובוכה וצועק
כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי
וזה לא בכי מערפול ידיים, פשוט האדם כבר מבין
שלבד אי אפשר
צריך מינימום שניים, כך מתגלה אלוקים
ואז הוא בונה לו כתר, כי זאת מטרה עליונה
הוא מתחיל להבין שהכול תלוי רק בו ובחברה הנכונה
מצד אחד זוכה לכתר, מצד שני לשפלות עצמו
אין כלום בעולם הזה, חוץ מהבורא, אדם מאמין
בכל דבר כשרע לו
כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי
כשהאדם מאבד את הטעם, מתייאש מהכוחות של עצמו
עליו לפנות לשמיים, יש שם מי שמקשיב רק לו
ואז עוד בלי לדעת כלום, אדם מקבל מענה
רצונות חדשים מילוי וקידום, תקוות לעתיד טוב ושונה
אחר כך הוא שוב נופל, שוב מתחיל לצעוק ולשנוא
מרגיש ריקנות מחומר מרוח, בקושי סוחב את עצמו
כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי
הוא נופל כבר בלי חומר דלק, הכול ריקני וזר
גם בעבודה, גם בתוך הבית, מרגיש מבפנים שום דבר
לפעמים מעדיף את החומר, לפעמים את הרוח
אך גרוע מכל כלום, רק רוצה לנוח, רק רוצה להתרסק
וליפול
ועוברים חודשים של טוב ורע, הבלבול רק גובר וחונק
עד שאין כבר מוצא מתוך הביצה, הוא קם ובוכה וצועק
כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי
וזה לא בכי מערפול ידיים, פשוט האדם כבר מבין
שלבד אי אפשר
צריך מינימום שניים, כך מתגלה אלוקים
ואז הוא בונה לו כתר, כי זאת מטרה עליונה
הוא מתחיל להבין שהכול תלוי רק בו ובחברה הנכונה
מצד אחד זוכה לכתר, מצד שני לשפלות עצמו
אין כלום בעולם הזה, חוץ מהבורא, אדם מאמין
בכל דבר כשרע לו
כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי במסתרים תבכה נפשי
14 תגובות
ב"ה.
לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של @Ruty Kepler.
שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".
נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.
עוד פנס ודי.
למי מתאים? במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.
הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.
הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.
מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?
זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.
העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).
עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.
המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:
"אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.
***
ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)
רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)
***
תתי נושאים:
חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
***
לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
מן הסתם יש כאן ספוילרים. זהירות.
לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של @Ruty Kepler.
שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".
נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.
עוד פנס ודי.
למי מתאים? במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.
הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.
הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.
מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?
זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.
העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).
עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.
המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:
"אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.
***
ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)
רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)
***
תתי נושאים:
חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
***
לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
6 תגובות
18 תגובות
3 תגובות
14 תגובות
5 תגובות
4 תגובות
2 תגובות
8 תגובות
5 תגובות
8 תגובות
0 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: דבורה הנביאה, ורק אני לא, מ.מ.ג ועוד 68 משתמשים71 //