קהילת כתיבה מקצועית

שׁוּב קַמְתָּ הַיּוֹם
אֶל אוֹתָהּ הַחֻרְשָׁה
וְהָרוּחַ קָמָה אִתְּךָ
וְדֶמַע טָרִי
צַמַּרְתְּךָ גְּדוּשָׁה
וְאוּלַי הוּא
יִכְפֹּף קוֹמָתְךָ
וְהַשֶּׁמֶשׁ פָּזְרָה
אַלְפֵי לְטִפּוֹת
עָלֶיךָ בָּחֲרָה לְדַלֵּג
וּקְבוּצוֹת עֲנָנִים
לְמַעְלָה חוֹלְפוֹת
מְמָאֲנוֹת
לְהִתְפּוֹגֵג
תָּרִים עַכְשָׁו
אֶת הָרֹאשׁ יָשָׁר
לְרֶגַע תַּבִּיט נִכְחךָ
כִּי כָּל הָעֵצִים
עוֹנִים בְּאִוְשָׁה
שׁוֹלְחִים עַנְפֵיהֶם
בִּתְמִיכָה.

גָּלַלְתִּי
לָחַצְתִּי
קָרָאתִי
נִדְהַמְתִּי
זָעַמְתִּי
חִיפַּשְׂתִּי
גִּיגַּלְתִּי
יָגַעְתִּי
מָצָאתִי
עָבַרְתִּי עַל הַכֹּל.

הֶעְתַּקְתִּי
הִדְבַּקְתִּי
הִקְלַדְתִּי
עָרַכְתִּי
הוֹסַפְתִּי
לִנְקַקְתִּי
בִּלְתַּ"קתִּי
סִיַּמְתִּי
שָׁלַחְתִּי
אוּפְּס! הִתְאַדָּה הָאֶשְׁכּוֹל.

הַאִם אָנוּ בּוֹרְחִים,
נָסִים מֵעַצְמֵנוּ, מֵחַיֵּינוּ,
אֶל הָרֹגַע.
אֶל הַשֶּׁקֶט הַקָּדוֹשׁ
הָעוֹטֵף אוֹתָנוּ בְּטַלִּית,
וְשָׁר לָנוּ שִׁירֵי שַׁבָּת?
הָרֹגַע הַלּוֹקֵחַ אוֹתָנוּ מִן הָאֵימָה שֶׁבַּמְּצִיאוּת
וּמִן הַאֲפֹר, אֶל צִבְעֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֶל הַזָּהָב וְהַתְּכֵלֶת, אֶל הָאַרְגָּמָן שֶׁבַּשְּׁקִיעָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
הַאִם חֲרֵדִים אָנוּ מִן הַחַיִּים? מִן הָעוֹלָם?
מֵהַקּוֹרְנָהּ, מִן הַמְּצִיאוּת.
חַיִּים חַיֵּי נִיסָה וּבֶהָלָה
וּמוֹצְאִים שַׁלְוָה בֵּין הַחוֹמוֹת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם?
הַאִם הַתּוֹרָה הִיא כְּלִי שַׁלְוָתֵנוּ? הַאִם לֹא הִשְׂכַּלְנוּ לִתְפֹּס
שֶׁהַחַיִּים עַצְמָם הֵם מִן הָאַלְקוּת הַמְּפַעֶמֶת בָּהֶם?
לֹא הִשְׂכַּלְנוּ לִתְפֹס כִּי דַּוְקָא הָאָפֹר נוֹגֵעַ בְּסוֹד הָאַיִן.
וְהַקּוֹל שֶׁדִּבֵּר מִן הָאֵשׁ דִּבֶּר גַּם מִן הָעֲרָפֶל וּמֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
וּמִן הַמַּעְבָּדוֹת שֶׁל פַיְזֶר.
הַאִם נִזְכֹּר שֶׁלֹּא רָאִינוּ כָּל תְּמוּנָה שֶׁל שְׁקִיעָה, שֶׁל שִׁירָה, שֶׁל מְנֻסָּה-מֵהֵיכָן שֶׁהוּא.
רַק אֱמֶת פְּשׁוּטָה. קוֹל פָּשׁוּט שֶׁל שׁוֹפָר; אָנוֹכִי.


(ש"ק)

בס"ד

איוויתי לי דירה, תחום מושב.
מקום לשכון, חומה לסגור.
הנחת ראש, שמירת מחשבות.
עם לבדד, מחיצות מחיצות.

משלי, רשום בטאבו.
בלעדי, לא משותף.
לא מדד, לא פריים.
שומר שכר, לא משלם.

חלום, מחזה נעלם.
אויש עשירי, אוף בוס.
נוף פחים, אוויר חניונים.
מוצקה נעלמת, קרקע רועדת.

חבר לוחש, הגיון.
שמחת נוודים, רעיון גולים.
בית של מעלה, נעלה.
הרגשה, לב, בית.

טריקת דלתות, מחסום חששות.
אישור כניסה, אווירה רצויה.
הכנסת אורחים, רווחה.
ביתי, מבצרי.

ב"ה

שובו.

"אבא" יענקי מציץ במטבח השקט, אביו יושב עם כוס תה, רכון על דף גמרא.

"אוו, חתן! דווקא הלילה תקפו אותך נדודי שינה?" צוחק עויזר-שמעון בחיבה, רוחו טובה עליו, מחר הוא מכניס את הבן יקיר לו לחופה. "בו שב, שב ילד" הוא קורא לו באהבה. "אבא—" יענקי קורא מהוסס. "יעקוב 'ל התקשר".

שקט הושלך במטבח. עויזר-שמעון מביט בבנו במבט רושף.

"והוא רוצה לבוא לחתונה" אומר יענקי בגבורה, במאמץ.

"לא יקום ולא יהיה!" דופר עויזר שמעון על השולחן. "זה או הוא או אני, ואם הבחירה לא ברורה לך, אז אתה מוזמן לבחור אותה עכשיו!" הוא קורא ונעמד מול בנו החתן.

הדם אוזל מפניו של יענקי. יעקובל אשרנוביץ, שהיום הוא קובי אש, זמר ידוע, ביקש להשתתף בחתונתו. ויענקי לא יכול לסרב.

בגלל סיבה אחת, שקושרת אותם בקשר דם.

חוברת אותם לאותו יום שבו ירדה נשמתם לעולם. זוג תאומים.

"אבא, אני מתחנן, הרשה לו רק לחתונה" בוכה יענקי. ואין שם שמחה, וכוכבים ותקווה.

יש שם אבא ושתי בנים, וקשר דם שותת.

"לא יקום ולא יהיה" פוסק עויזר-שמעון. ומכבה את האור.

ושתי לבבות שפועמים באותו לילה כבר לא ישנים.



האולם נוצץ, שירים חגיגיים ברקע, הזמר, יהודי האיימיש מסדר את תזמורתו בחצי עיגול, עויזר-שמעון מסתובב בחיוך גאה, מקבל את אורחיו.

ורק החתן יושב, רגליו כבדות. ראשו ומחשבותיו נתונות באחיו אהובו.

"אפשר להציע לך כוס מים, חתן?" מציע מלצר, ויענקי מתרעם שהוא שוכח שהוא עדין בצום. אם לא הקול המוכר.

"יעקובי?" שואל יענקי, ולאחר מפנה מבטו, רואה שאביו רחוק. המלצר מביט בו, לא יכול להתקרב, והם דומעים יחד. מנגינת חופה ברקע. עויזר-שמעון מתקרב לבנו לא מודע לדרמה שמתחוללת.

"לך לחופה אח" אומר המלצר בקול סדוק, רגע לפני שאבי החתן, אבי המלצר, יתקרב. "אני אתפלל עליך יעקובי, אני יודע שתחזור" אומר החתן, וברגע הבא מתקרב אל אביו.

פוסע אל העתיד.



בסעודה, קולות של דיבורים, ושמחת חתן וכלה, יהודים מסתובבים, לוחצים ידיים למחותן, וכטוב ליבו קורא עויזר שמעון למלצר ומבקש ממנו יין. והמלצר מגיע, עויזר שמעון מביט בו באלם. גם המלצר מביט בו, מבטו תחינה, בקשה אילמת, זועקת.

"ויהודי ששב, מה יהיה עליו?" שואל המלצר, כיפה קטנה לראשו וסינר מלצרים על גופו.

עויזר שמעון מביט בו דומם, בראשו נפתחים דפי הגמרא האהובים.

"שובו בנים שובבים אומר המדרש" הוא עונה לאחר הפסק ארוך, ודברי המשנה יוצאים מפיו בנימה למדנית "גם לו יש דרך תשובה, וגם לו ה' מחכה" אומר עויזר שמעון, בפשטות. "ואם הרבוינו של עולם מחכה לו, איך אני, אביו, לא אחכה לו?" הוא שואל ופושט ידיו לקבל את בנו-אהובו שחזר.



וחופה נפרשת לראשיהם.

וכנסת ישראל שוב תעמוד תחתיה.

"מקודשת" ילחש הבורא, יאסוף יהודים טועים, לעולם אחכה לכם בזרועותי,

וששוב, תשובו, תפרס מעלינו חופה וקידושין.

אור עולם.

למי כבר אכפת
שהקדימו ביום
העיקר שתהיה חתונה
והשמש בקושי
טיפסה במרום
כשהתחילו מנה ראשונה
חברות הכלה
ברחו משיעור
ובאו חצי-אלגנט
והדודות שהיו
צקצקו בלשונם
ושפכו לצלחת סלט

הרבה חברים
פספסו ת'הסעה
כי טרם סיימו שחרית
ומאורר צולע
בשטח הפתוח
את כל התסרוקת השחית
והיה ריקודים
והפציעה משטרה
אז הבוקסות שרו בלאט
והשטח קטן
כי חציו השני
מחתן עוד זוג למזל"ט

קייטרינג פרטי
ושומר, ומפיק
העסק יצא קצת יקר
אז היה חם
וצפוף ודביק
אך עבר בשלום, העיקר
ולמחר כולם
סיכמו בסיפוק
אח, איזו חתונה לתפארת
ואז יגלו
שמחוסר איפוק
קבלו קורונה מזכרת

גם היא ידעה שהגיע הזמן.

הגיע הזמן לצאת, הגיע הזמן לשכוח, הגיע הזמן לכרות את החתיכה החסרה מן הלב, הגיע הזמן להניח אותה במגרה השמורה לזיכרונות.

אבל המגרה סירבה להיסגר, גם כשדחפה אותה בכוח, והוא כבר האיץ בה מהדלת, "בואי, נצא כבר, מחכים לנו." והיא השאירה אותה כך, פתוחה, מדממת, ובאה בעקבותיו אל הדלת, אזרה את פניה בחיוך – ונתקעה.

הדלת. הדלת הסגורה, הדלת האסורה, הדלת הנעולה באלפי מנעולים של אזהרה. היא הייתה פתוחה כעת, ומשב אוויר קר חדר דרכה, הקפיא את החלק מדמה שעוד נותר בגופה.

עמדה כך מולה, עמדה מולו, ופניה נאטמו, נמחקו מכל תחושה, והיא לחשה, "אני לא מסוגלת... לך בלעדיי..."

השעון היקה שלו דחק בו. הוא לא היה מסוגל עוד להתעכב.

"את בטוחה?" וידא, ידו על הדלת.

הנהנה קלושות. עוד רגע ותקרוס.

הוא הנהן בחזרה, באיטיות, כמו מותח את השניות בקפיץ השעון הפנימי שלו, ואז האיץ אותן בחזרה, וביחד איתן את תנועותיו. ויצא.

והיא קרסה.

קרה הייתה הרצפה. אך עליה היא חשה פתאום קרובה, קרובה יותר מתמיד, קרובה אליו יותר אף ממה שהייתה בחייו.

תינוק קטן שלה. תינוק נצחי שלה.

פעימות הלב שלה דפקו על הרצפה הקפואה. פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. סדירות כל-כך, כפי שמעולם לא היו פעימותיו.

תינוק קטן ושברירי שלה.

ואיך זה שהרצפה, בקומה השלישית, כל-כך קרובה הייתה לאדמה, האדמה שמעולם לא ראתה, כי זה מה שהרב המליץ.

עוד תהיה לכם רפואה, גם אמא שלה אמרה. אמא שלה, שמחכה עכשיו בכיליון-עיניים במפגש המשפחתי הראשון מאז הסגר הראשון. כבר היה מפגש משפחתי אחד לאחריו, בין הסגרים, אבל הם נעדרו ממנו. נעולים היו בביתם, במשמר על חייו, בשמירת פעימות לבבו, שלא יסתכנו בנגיפי הציבור – ולו יהיה הציבור משפחתם הקרובה.

עוד תהיה לכם רפואה, אמר הרב. התינוק – קטן היה. אז מה אם במשך שנה וחצי היה מחובר בנימי-דם ולב אל גופה הדומע. עוד תהיה לכם רפואה, ותזכו לחיים חדשים. אינכם צריכים להתקשר לתינוק הפגוע. אינכם צריכים להשתתף בלווייתו.

ואולי מאז נסגרה הדלת לצמיתות בפניה. ואולי מאז היא מרגישה שהיא חייבת להישאר בבית, לא לצאת את סף דלתו, אולי מאז היא מרגישה שעדיין יש לה על מי לשמור.

הרצפה הייתה קרה, ומכונת-הכביסה צפצפה את סיום-פעולתה. עולם שלם יש בחוץ, אבל עולם שלם, קטן, יש לה גם בבית. התרוממה, מרגישה את קשיות ידיה, אלה שנשאו אותו לכל מקום, אלה שייחלו שידיו שלו ילמדו את מלאכת הזחילה, סוף-סוף. אלה שרפו בחוסר-אונים כשהודיעו האנשים הלבנים שאין יותר מה לעשות.

הכביסה הייתה חמימה, ורטיבותה הייתה טובה לפניה היבשות. הטמינה אותן בתוכה, סִלסלה אותה בסלסלה, גררה אותה אל הסלון ביחד עם מתקן הכביסה. אפילו מרפסת, מפלט-חוץ אחד, אין להם בביתם הזעיר.

בסלון היה החלון הגדול, החלון מפיץ האור והעולם, כך קראה לו בינה לבינה בתקופת הסגר – אפילו אותו לא העזה לשתף במחשבותיה. קירבה את מתקן הכביסה אל החלון, וכשעיניה קבועות בו החלה נוטלת את הכבסים, ודימתה אותם לכבשים שאולי היו רועות בחוץ, אילו היו גרים בכפר.

אבל שרטוט בתים אפרפר דקר את עיניה הבוהות, ואנשים מעטים, עטויי-מסכות שאותן לא זכתה להכיר מקרוב בנשיקת אף ופה, חלפו ביניהם, גרסו ברגליהם את שכבת עלי-השלכת שעטה הרחוב. חלקם ממהרים, חלקם מאטים, חלקם צוחקים – אולי, חלקם בוכים – אולי. כבר שמונה חודשים שהיא לא חלק מהם. כבר נצח חיים שהיא רחוקה מעולמם.

בתחילה עוד הביטה בהם בגעגוע. ייחלה לאספלט השחוק, ייחלה לשיחות הרחוב עם השכנות, ייחלה למגע גלגלי העגלה – הפאר היחיד שהרשו לעצמם עם הולדת בכורם הפגוע – במדרכות האפורות. ייחלה לפיסת שמים שתקיף את ראשה מעל, ולא מן הצד, מן החלון.

אחר-כך נהפך חלון ההצצה להרגל, וקירות הבית המוכרים עד אימה – למגנים ומבטיחים בריאות. לתינוקה, וגם לה. למה לה לחלות בנגיף המסתורי והמאיים הזה. למה לה להצטרך לחנוק עצמה בפיסה חד-פעמית ששְׁמה מסכה.

וכשהוא חרחר את נשימותיו האחרונות – במקום מסוים, באחורי לבה שלה המפרפר, היא חשה את הפחד. הפחד מפני היציאה שאולי תיכפה עליה. מפני אנשי האמבולנס שיבקשו מהם להתלוות אליהם בדרך אל בית-החולים ההומה. והם – כבר התרגלו לשקט הפרטי שלהם...

וכשנשימותיו נאלמו, ואִתן הלב שמעולם לא פעם כפי שצריך, וכשאנשי האמבולנס עטפו אותו ולקחו אותו – בלעדיה, רק הוא התלווה אליהם – אותו משהו בירכתי לבה רפה, נרגע, הרשה לעצמו להתפרק בבכי שנאצר כבר שנה ומחצה, שנעצר כבר חמישה חודשים.

וזהו. היא לא בכתה יותר. וגם הוא לא. תמיד היה מאופק, דייקן גם ברגשותיו, אבל מבטו המוטרד, כשניסה להציע לה לראשונה לצאת, לטיול קצר, סתם ברחובות, וכשהיא נענעה בראשה מיד – רדף אותה גם כעת.

לאן בכלל יש לצאת. פעם, לפני המבול הקודם, הם היו יוצאים הרבה. הכירו כמעט את כל בתי הקפה בעיר, חרשו ברגליהם טיילות מוארות. הכול פחת כשהוא נולד, אבל עדיין ידעו לשמר לעצמם את הזמנים הזוגיים הללו, ובזכות אִמה, השמרטפית האפשרית היחידה, עדיין ראו אותם בתי הקפה והטיילות המרוחקות.

עד שנעצר העולם, ננעל, והם הגיפו עצמם בבית מפני הנגיף. שום-דבר עוד לא היה ברור, רק דבר אחד: הוא בקבוצת סיכון. לבו החלוש-חלוש מסכן אותו עד מוות גם-כך – אך הקורונה תסכנו אף יותר. והדבר הזה היה ברור להם: הם לא יסכנו אותו.

עד שהוא נאלם ונעלם, השאיר אותם הלומים. ובעוד הוא מתאושש, חוזר לצאת, למנייני רחוב ולשיעורים במרחקים, לקצת קפיצות אל העבודה הממשית שאפשרה לו עד כה לעבוד מהבית – היא נותרה כלואה.

השפילה מבטה מן החלון. כבר לא משך אותה חרך ההצצה, חרך המציצנות. הכביסה כבר הייתה תלויה, פרושה היטב, חסרה כל-כך את בגדיו הקטנטנים – האם לעולם לא תתרגל לכך?

השיבה מבטה את הבית. הריק כל-כך, המלא כל-כך. אולי ארוחת ערב כדאי להכין. צהריים הוא יאכל שם, במפגש המשפחתי הסוער, הסוער בדבר היעדרותה הבלתי-צפויה. היא כבר לא תאכל ארוחת צהריים. אז ארוחת ערב. כן. יש מה לעשות בבית.

אז מה אפשר להכין? אחרי תקופה ארוכה שבה מצב-הרוח שלה נשק לרצפה, אחרי תקופה ארוכה שבה רוב הזמן הוא הסתובב ליד רגליה, לא הותיר לה את ההזדמנות להפתיע אותו – פתאום התחשק לה להשקיע.

אפשר לסמוך על אמה, שהכינה שלוש מנות עתירות טעם להפליא, ובכל-זאת – הוא תמיד העדיף את האוכל שלה. ובכל-זאת – היא אשתו, והיא האחראית לתזונתו.

אז מה תכין?

במשלוח האחרון הגיעו להם עלי לזניה. באבחת מקש הזמינה אותם, בלי הרבה תכנונים. כעת כבשו הם את מקום תכנוני ארוחת-הערב שלה.

שלפה אותם, הוציאה סיר, קרעה חבילת רסק-עגבניות, קצצה בצל, שפכה גם ברוקולי. פניה האדימו, אולי מרסק-העגבניות, לבה האיץ את פעימותיו. לא ידעה כמה חיים היא יכולה למצוא במטבח. או שידעה – ושכחה. עולם שלם. מי צריך את העולם שבחוץ.

הציצה במתכון. קוטג'. מוסיף הרבה טעם. שלפה שאריות אחרונות מהמקרר. סידרה את עלי הלזניה בתבנית הפיירקס שכבר חודשים לא באה לידי שימוש, הערתה מעליהם את הרוטב המבעבע. ועוד שכבה של עלים, ועוד רוטב. עבודת השכבות עשתה טוב ללבה העטוף. סוף-סוף – הסוף. גבינה צהובה מגורדת.

כולה מבעבעת, כמו הרוטב קודם לכן, רצה אל המקרר.

חבילה שקופה שבה פירורים בודדים דקרה את עיניה.

פשפשה בקדחתנות, אולי בכל-זאת תמצא, אולי בכל-זאת מוחבאת שם חבילה נוספת. אבל הוא זה שהיה אחראי, ביקיות שלו, על הסדר במקרר, ושום חבילה נעלמת לא הואילה להתגלות.

על המקרר היה הפתק עם מספר הטלפון של נחום מהמכולת. בימים כתיקונם החדש, לפני שעברו תיקון מחדש, הם היו מתקשרים אליו כל אימת שהיה חסר משהו ששכחו להזמין במשלוח. נחום היה שולח את נתנאל, העובד שלו, עם המצרכים הדרושים, ונתנאל היה מניח אותם ליד הדלת, דופק, והולך. את התשלום הם ביצעו טלפונית באשראי, ונחום סירב לקחת תשלום גם על המשלוח.

בשלושת החודשים האחרונים הוא ביקר בעצמו במכולת של נחום, ומסר לה בכל-פעם את תנחומיו של בעל המכולת על מות בנם. להשתמש בשירותי המשלוח שלו – כבר לא היה צורך.

עד עתה.

הלזניה הריחה את עצמה אל אפה מעם השולחן. שוב נראתה הרצפה מזמינה. הכול אבוד, הכול לשווא, פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. איך הלב עדיין ממשיך לפעום בסדירות כואבת שכזו.

טוק. טוק-טוק-טוק. ושוב. טוק. טוק-טוק-טוק.

לא ייתכן.

ויתרה על רעיון הרצפה, חמקה במבטיה מהלזניה שעל השולחן. התקרבה אליה. אל המעצור, אל המנעול, אל החוצץ. אל הדלת.

מישהו דפק עליה.

כמה ימים לאחר הודעת הסגר הראשון מישהו דפק על הדלת שלהם. זו הייתה השכנה, באה ללוות כמה ביצים. עוד לא ידעה את הסגר המחמיר שהם כפו על עצמם. נאלצה לשמוע זאת מהם מעבר לדלת.

מאז לא בא אף-אחד. רק שכנים שמדי פעם הניחו להם תשורות מעבר לדלת, תשורות שעברו מֵרוּק וחיטוי לפני שעשו בהן שימוש, או שלא באו לידי שימוש, כי חיטוי פשוט היה הורס את הנייר שממנו היו עשויות. וגם ליטול את שקית הזבל הדו-יומית הם באו. אבל אז אפילו לא דפקו.

ועכשיו דפיקה.

צעדה לאט, הפוך מקצב הלב שלה. עברה בסלון, יצאה אל ההול. תמיד חשבה שהוא המצאה מיותרת, מטרים מיותרים שנוגסים עוד קצת בדמי השכירות. בחודשים האחרונים בירכה עליו. הוא אִפשר לה לנוע מהמטבח לסלון ולחדר השינה בלי לחלוף על פניה. רק בדרכה לשירותים ולשירותי הכביסה נאלצה לעבור בהול, ואז עשתה זאת כשפניה מופנות בנחישות לקיר האטום שממול.

המשיכה לפסוע, מודדת את עקבה בצד אגודלה. מי ברא לה איברים כאלה, שבקושי לצעוד מסוגלים. מי ברא לה הלב, שמאיים גם הוא להפסיק לפעום.

דלת חדר השינה זרקה את עצמה לעיניה, מזמנת אותה אליה בלחשי פיתוי. מי בכלל צריך לפתוח את הדלת. שידפוק הדופק האלמוני – להיכנס הוא לא יוכל, המפתח נעוץ עמוק בפנים בחור היחיד שהיא הרשתה לדלת לקיים בעצמה.

מחשבה פראית באה לראשה, עצרה אותה על מקומה. זו השכנה, באה להחזיר את הביצים שמעולם לא נלוו. ובמקום ביצים – היא תחזיר גבינה צהובה. מגורדת.

ואז לעגה לעצמה. כבר חודשים שהיא מגרדת מעליה כל שאריות שכנוּת, מגרשת את שיחות הטלפון של שכנותיה, אפילו אלה שנועדו לנחמה באבלה, והיא כבר לא זוכרת את מראה פניהן. ואיך דווקא עכשיו תיזכר בה השכנה, תקרא את מחשבותיה דרך הקיר והדלת, ותדע שגבינה צהובה היא חסרה.

אך התקווה הטיפשית כבר הצעידה את רגליה אל הדלת.

בהתה בה במשך כמה רגעים. לבנה, חלקה, חפה מקשקושים שהיו מנת דלתה של דלת אחותה, או לפחות ככה מספרות התמונות. מצדה השני צבעה חום, היא עדיין זוכרת. מי עומד מצדה השני?

היא שנאה את חור ההצצה, שתמיד טשטש את הדמויות הבאות, אבל כעת נעמדה על כריות אצבעותיה, וכיווצה את עינה דרכו.

האור הצהוב שלט בחדר המדרגות, האיר על קבוצה שלמה של אנשים מטושטשים.

פם. פם-פם-פם. חשבה שלעולם הוא לא יפעם שוב בקצב המטורף, המפחד הזה. שוב קלטה אותה הרצפה לחיבוק מעורפל.

המכשיר הנייד שלה צפצף. היא זחלה לעבר הסלון, נאחזת בפיסת-השפיות שהוא הציע לה. נאלצה להתרומם כדי לקחתו מהשולחן.

"תפתחי את הדלת, אלה אנחנו." אפילו באותיות הקבועות קבל-עולם היא זיהתה שמחה מקפצת ולא-אופיינית בין מילות הודעתו.

אנחנו? מי אלה אנחנו? כבר שלושה חודשים שזה רק הוא והיא. כבר שמונה חודשים שאין "אנחנו" הבאים מחוץ.

רגליה הרועדות הסתבכו במרוצתה הפתאומית. היא עמדה מול הדלת, שבהקה אליה בלובנה, ונשמה עמוק.

נחילי דם דקיקים זרמו ממוחה על גלי הנשימה, נספגו בלבה. בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, מזה שמונה חודשים, מזה שנה ושלושת-רבעים – היא הרגישה קצה-שוליה של שלווה.

ולחצה על ידית הדלת.

והם היו שם.

נשפכו פנימה כמו נחילי הדם הבוהק, שטפו אותה במראות, בקולות, בריחות. ריבועי זום מרצדים שפתע הפכו לאנשים. למשפחה.

היא לא חשבה שכך תתגעגע לחיבוק של אמה, לליטוף של אביה, לטפיחה של אחיה, ללחיצה הכפולה של אחותה, לכרכורי האחיינים דוקרי-הלב.

אבל היא התגעגעה. התגעגעה גם לניחוח החוץ שהם הביאו עמם, לריחו של העולם שהם נשאו בכנפות-בגדיהם.

והתגעגעה גם לראות אותו כך, פרוע-חולצה, מוקף, מחייך כמעט עד שתי אוזניו, מאושר כל-כך.

השולחן הקטן בסלון נערם עד מהרה במנה ראשונה, ובמנה שנייה, ובמנה שלישית, "הכול חלבי, כי רצינו לגוון," הכריזה אמה ואחיה רטן, אך עזר לה לערוך את השולחן. היא דווקא חיבבה את העל-האש שלו, שהביא לאפה מיד ניחוחות רחוקים, אבל הפעם שמחה בארוחה החלבית.

הלזניה!

התעופפה אל המטבח, שכבר נכבש בשורת אחיינים נמרצת, גילתה שעדיין שלום לה. בן השלוש קפצץ לידה, ביקש ללכת לשירותים. היא הובילה אותו, ידו חמה ופועמת בידה, אל חדר האמבטיה.

ובדרך חלפה על פניה.

הדלת עדיין הייתה פתוחה. האור בחדר המדרגות היה כבוי, ובכל-זאת היא הציעה עולם שלם, בהיר כל-כך, מואר כל-כך.

שבה אל הסלון עם האחיין הקטן, לא נותנת למדקרות לחדור אל לבה. מי היה מאמין שהסלון שלהם מסוגל להכיל כל-כך הרבה. מי היה מאמין שהלב שלה מסוגל להכיל כל-כך הרבה. גם כאב, גם אושר, גם פחד, גם כמיהה, גם רתיעה, גם התרפקות.

התיישבה לצד אמה, חשה בחמימותה. חמימות אימהית שהיא מעולם לא הספיקה לתת, אך כעת היא עטופה בה כל-כך.

"אני רוצה יותר גבינה צהובה בפיצה שלי," ייללה בת השש של אחותה.

אמא קפצה, נברה בין הערמות שעל השולחן, שלפה בתנועת-ניצחון חבילה שקופה-צהובה.

"אני אחמם לה את הגבינה על הפיצה," היא התנדבה מיד, נטלה את חפיסת הגרגירים ואת משולש הפיצה הביתי, נכנסה אל המטבח.

ובטרם הכניסה את גבעת הפיצה אל המיקרוגל, לחימום מהיר, גירדה כמה חתיכות על הלזניה הקרה שלה.

הסלסולים הצהובים נחתו ברכות, כעלי השלכת שבחוץ, התגבבו על חתיכת ההשקעה שלה, על חתיכת הלב שנמס ושוב התחיל להתגבש.

והצהוב זרח בהיסוס, מטשטש את עיניה. וטוב היה לעיניה, ותקווה הייתה ללבה.

והאור שמחלון ההצצה שבסלון הגיח אל תוך לבה המוגף.

בימים הראשונים הכל נראה לו מרתק ומרענן. סוף סוף קצת 'אקשן', לא סתם ימי שגרה אפורים. אך המבטים המפוחדים שבעיני המבוגרים, הבהירו לו שזה לא משחק ילדים. המלחמה כבר כאן, ואף אחד לא יודע מתי היא תסתיים.

שטחי המחיה החלו להצטמצם בהדרגה. הוא כבר לא היה יכול להסתובב בכל האזור כהרגלו, אלא היה כלוא בשטח מתוחם, שהיציאה ממנו נאסרה בהחלט.

גם המזון עבר צמצום משמעותי. מארוחות מזינות שבהן הורגל למלא את צלחתו שוב ושוב מהמנה המרכזית, הוא קיבל מנות קצובות, והוסבר לו ש'ככה זה, הזמנים השתנו'. זה לא ממש הועיל לבטנו המקרקרת.

הוא ניסה להתרכז בלימוד ככל יכולתו, מזכיר לעצמו ששעת חירום עכשיו, והתורה שלו חשובה מאד בעולם.

אבל אז החלו השילוחים.

כשזה התרחש בפעם הראשונה, הוא ממש נבהל. הוא התעורר משנתו באחת לקול רעשים לא ברורים, כשברקע נשמעו לחישות רמות ודפיקות, צעקות וטריקות דלת, חפצים נופלים ואריזה חפוזה.

רעש חזק וקצוב, שהזכיר לו טרטור מכונות ירייה, מילא את האוויר, כשקבוצה נוספת שולחה לדרכה. הוא עקב אחריהם בעצב בעיניו מן החלון, מזהה דמויות מוכרות ביניהם. הם שירכו את רגליהם באיטיות, כשמיטלטליהם נישאים איתם. כשהם נעלמו מהאופק, שקט מצמרר השתרר באזור.

ככל שעבר הזמן, הוא צפה בעוד ועוד קבוצות עושות את דרכן החוצה, והשטח שעמד לרשות הנשארים, הצטמצם אף הוא אט אט.

לכל הוא התרגל בלית ברירה, אבל הקושי העיקרי היה אי הידיעה וחוסר היציבות. בכל יום דברים השתנו, מקום הלינה והלימוד שלו כבר לא היו קבועים כמו פעם, והוא נאלץ להשלים עם הפרידה מעוד ועוד מכרים וידידים.

ואז זה קרה.

הדפיקות הרמות העירו אותו באמצע השינה הטרופה. באיטיות הוא שירך את רגליו אל הדלת, משלים עם הבלתי נמנע.

הוא פתח את הידית, פוגש דמות לא מוכרת, שלחשה לו בפנים מעוננות.

"זהו. נמצא חולה בקפסולה שלכם. אתם צריכים ללכת הביתה".

הרעש הקצוב והמהיר של חבטת גלגלי המזוודה במדרגות, ליווהו באקורד צורם אל המונית שהמתינה לו בכניסה לישיבה, מלווה אותו למעצר הבית.

הראש שלי הולך להתפוצץ.
להתפוצץ מחוסר מעש, מחוסר אונים.
בידיעה ברורה שאני קובר את עצמי בידיים.
אבל אין לי כוח לקום, ללכת לקנות משהו, להרים את עצמי.
העולם יפה בחוץ, יש חיים, אנשים מטיילים, משפחה.

כן משפחה, וכמה שהמילה הזו דוקרת לי בלב, חורכת אותו.
מטיחה אותי בחלומות, בתקוות הכמוסות, מפילה אותי אל הספסל, הספסל שאני תמיד שב אליו כמו.. כמו אין לי הגדרה.
ואני רוצה להפסיק עם ההאשמות העצמיות ההרסניות האלו כמו שציווה עלי אילן, הפסיכולוג. פסיכולוג! גם כן..

שוב ושוב אני חוזר. במחשבות בדמיונות במציאות שמתערבבת לי עם הגלים בלב.
חוזר אל החיפוש נטול המטרה, אל הפגישות העקרות, לובי אחרי לובי אחרי גן הוורדים אחרי הרידינג.
ואיך פעם כשהצפנתי לחיפה, עם כל תחנה של הרכבת השתכנעתי שהיא היא הדבר והפעם אמצא מנוחה.
ולחזור אל הישיבה. עם חברי החדר הצודקים והלא מבינים, לקחת כדור כחול קטן שבלעדיו המלחמה אבודה, ואפשר לנעוץ דגל לבן בלילה השחור הזה, ולשקוע לכמה שעות בעולם שכולו שלווה.

וכמו תמיד בסוף לילה אפוף מחשבות שכזה, אני מוצא את עצמי על הספסל ההוא שסגרנו עליו, מתעלל בעצמי עם מחשבות, עם גחלים לוחשות של רגשות.
איך היא הופיעה משום מקום, אחרי שההורים הרימו ידיים מ'הקלאסיות'.
והקשיבה והבינה, היחידה שהבינה ולא ניסתה להמתיק את המר.
ואחרי סיבובים ולילות עם פרפורי לב, סגרנו פה על הספסל, והיא הייתה יפה כל כך, והעיניים שלו בהקו. ולא, אף פעם הוא לא בוכה, מה פתאום?! אולי זה הירח המלא של אמצע החודש. החודש הרביעי לבד, ל ב ד.

ולמה שאני ישמע על 'להמשיך בחיים', החיים שהורידו את בלם החירום ברכבת שלי בלי התראה מראש, והעצירה הייתה חזקה כל כך שהקטר, שזה אני, חטף זעזוע שממנו עוד לא קם.
ונכון שלמדתי לאט לחיות, אבל זהו. ועכשיו זה לתמיד.

אַף הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'
וְלִבִּי בְּרֶנֶן מְשַׂחֲקִים
כִּי הִרְחִיב לִי
שָׁלַח יָדוֹ לְהוֹשִׁיעִי
הַתּווֹת דַּרְכִּי

עֵת יָמִין וּשְׂמֹאל חוֹלְלוּ בִּסְעָרָה
וְלֹא יָדַעְתִּי מִי הוּא מִי
כְּשֶׁהַמַּיִם טִפְּסוּ בְּמַעֲלוֹת הֶהָרִים
וְהָאֵשׁ הִקְפִּיאָה עַצְמוֹתַי
וְכָל שֶׁיָּדַעְתִּי הָיָה וְנָגוֹז
הַחוֹל בַּשָּׁעוֹן הָפַךְ לְנוֹזֵל
וְשֶׁמֶשׁ שָׁקְעָה עִם צֵאת הַחַמָּה
פִּטְרִיּוֹת הַיַּעַר כֻּלָּן לִרְעִילוֹת
צְלָלִים לָבְשׁוּ גּוּף לְעַצְמָם
רָצִיתִי לִטְמֹן אֶת פָּנַי בַּכַּר
וְגַם הוּא הִפְנָה לִי עֹרֶף

וְאָז
כְּמוֹ אִי לְנִסְחָפָה סִירָתוֹ
עֵין מַיִם בְּלֵב הַמִּדְבָּר
כְּבָרָק מֵאִיר אֶת הַלַּיְלָה
כְּמוֹ אַבָּא טוֹב
אַבָּא טוֹב
הֵרִים אוֹתִי
מַשְׁעִין אֶת רֹאשִׁי עַל כְּתֵפוֹ וְלוֹחֵשׁ -
נוּחַ בֵּן
הָיִיתִי כָּאן כָּל הַזְּמַן

במקום הקדמה:

עכשיו תורי להעלות סיפור בהמשכים.
רציתי מאוד מאוד לבשר לכם שאל תדאגו, יש לי את כל הפרקים מוכנים, מה שעשוי להבטיח לכם שלא אנטוש באמצע, אבל סורי, לא כתבתי הכל וזאת כי חשוב לי להרגיש את הדופק ולשמוע את ההערות שלכם ולפי זה להמשיך. כמובן, שיש לי חלק מהפרקים הבאים (הוא גם לא הולך להיות סיפור ארוך. אפשר להנמיך ת'כתפיים) ומאמינה שאצטרך לשנות אותם פה ושם, ואולי גם שם ופה, כי בדיוק לכן אני מעלה: תנו לי ביקורת! אל תפחדו גם לתת בראש, רק תעטפו קצת בנייר פצפץ כדי שלא ישבר שם משהו ושאספיק בינתיים לחבוש קסדה.
וכדי שיהיה ברור: ביקורת נוקבת אך לא נשכנית ובטח לא צינית.

בקשר לנושא, אם למישהו יש בעיה, בשביל זה יש מנהלים. לא כאן ולא בפרטי (למי שמפרוּמיָם או התכתב איתי אי פעם).
ומיותר לציין, אבל בכל זאת רואה צורך, הסיפור הוא לא סיפור חיי האישיים. אחרת, לא הייתי מעלה. בטח לא לכאן.

קריאה מהנה!

לא זוכר אם כבר העליתי פה פעם את השיר הזה, אבל נזכרתי בו שוב עכשיו בעקבות דיון על קורות ועל חיים ומה שביניהם..

***
קוֹרוֹת חַיַּי
פְּזוּרִים סְבִיבִי
עָלִים בְּנוֹף שַׁלֶּכֶת.

קוֹרוֹת חַיַּי צָפִים
נָּעִים עַל פְּנֵי הַיָּם.

קוֹרוֹת חַיַּי
שׁוּרוֹת קְצָרוֹת,
סִיפּוּר בְּהֶמשֵׁכִים.

וְקוֹל מַלְאָך
קוֹרֵא לִי – שְׁלַח
שְׁלַח קוֹרוֹת חַיִּים.

המאווררים המסתובבים הפיצו רוח אביכה בחדר, ותיקיות הקרטון המרוטות הונחו על השולחן המתקלף. דלת המקלט נטרקה והשירה פצפוצי טיח מהקירות המתקלפים.

עובדים זריזים בסינרים מוכתמים רצו והניחו כסאות מתכת מתקפלים סביב לשולחן המלבני הענק, וחמשה אישים כבדי גוף לבושים בעניבות ססגוניות ממותגות קרסו עליהם בהקלה. לנגדם ישב רגל על רגל בחור לבוש בטישרט, לועס מסטיק בשעמום.

דפיקה על השולחן.

לחשושים בין האישים המכובדים.

המנכ"ל.

אברך שחור זקן, מסולסל פאות ורב משקל, שישב על כסא עץ מרופד עם מערכת מסאז' מסועפת. מאניש.

"מה יש לנו היום?" שאל את יקי ברווזנסקי, מנהל המכירות.

"אין לנו. כלום." ענה יקי בפיהוק. "בסופר 'תג מחיר' בקרית שמונה נרכשה חבילה אחת של סנדלי עור מיובשים בתיבול פיקנטי. היא חזרה אחרי חמש דקות, כולל בקשת פיצוי על קלקול קיבה. אני חושש שיש לנו בעיה קשה במיתוג," הוא עבר ללחישה: "אולי מחוסר תקציב." .

"כן. זה די ברור." מלמל מאניש בקול מהורהר. "אף אחד לא יקנה סנדלי עור מיובשים בתיבול פיקנטי."

"דווקא בזה טיפלנו!" נזעק שמיל קופר, האחראי על אגף הקופירייטינג והמיתוג. "קראנו לזה רצועות בקר מעולות, מאודות ומיובשות."

"מי דיבר על זה?" ביטל מאניש. "מי אוהב פיקנטי???" הוא הפעיל את אחת מפונקציות הכיסא ונשען לאחוריו בהנאה. המבטים ננעצו בשלום בר טעים, האחראי על הייצור, שלום הרים את הטלפון שלו בהססנות. מיד יפסיקו את הייצור של הגזר המיובש בצ'ילי. בהמשך יהפכו את המוצר למהדורה מיוחדת, בטעם ערבי שורשי.

"אז מה אתה מציע?" שאל מני, הבחור עם הטישרט. הוא אחראי על הכנת כוסות הקפה ועבודות ניירת משעממות, ובין לבין גם מתחנן שלא יפטרו אותו.

מאניש שלח בו מבט נוקב. נודניק, המני הזה. מפריע לו באמצע המסאז'.

"אני חושב שכדאי לסגור את המפעל." מלמל מאניש.

"מה???" נזעקו כל היושבים בחדר, אגלי זעה מבצבצים על מצחם.

"כן." הוא אמר בחיוך מתפשט. "אני אפטר את כל הנודניקים. זאת אומרת, כולכם. ואקח את כל מארזי הפיצוחים אלי. אחר כך אני אשווק אותם כחבילות מזון לנזקקים. אחר כך אני אמכור את כל מכונות הייצור ואקנה בניין, אותו אני אהפוך לקופת חולים. אחר כך אנשים יבואו לקופת חולים, סובלים מקלקול קיבה חמור. אז אני אספר להם שהם חולים במגפה חדשה. נמציא משהו. אז אני אגבה מהם מחיר מופרז, איתו אני אקים..." הוא נעצר, זורח כולו. "אני אקים מפעל לייצור פיצוחים. זה החלום שלי מאז שהייתי ילד. "

האנשים נאנחו וקמו מהשולחן בזה אחר זה. מאניש החליף פונקציה בכסא שלו.

"שלום, אתה נשאר כאן."

שלום נשף והתיישב.

"קח את כל החבילות של הסנדלים. אין לי מה לעשות איתם. מי אוהב פיקנטי???" הוא חייך חיוך דביק.

בר טעים קם בפנים אדומות מעצבים. משאיר את מאניש לנחור, כורסת מסאז' מעסה את כתפיו, והוא חולם על חברה חדשה, בפעם אלף בחייו.

פנו אלי לכתוב ספר על משפחה שעבר עליהם הרבה.
אני רוצה לדעת איך מתחילים עם זה? (אשמח לפירוט).
וגם כמה לוקחים על כזה פרוייקט?
תודה רבה.

רַק אַל תִּתְפַּלֵּא
כְּשֶׁהַכָּתֵף הַכְּפוּפָה
מֵעֹדֶף נְזִיפָה
לֹא תִּהְיֶה שָׁם חֲזָקָה וּזְקוּפָה
כְּשֶׁתְּחַפֵּשׂ נוֹאֲשׁוֹת לְהָנִיחַ רֹאשׁ
כְּשֶׁתְּבַקֵּשׁ מָנוֹחַ
לְנֶפֶשׁ עֲיֵפָה.

רַק אַל תִּהְיֶה מֻפְתָּע
כְּשֶׁהָאֹזֶן הַשְּׁמוּטָה
מִבִּקֹּרֶת וּתְלוּנָה
זָנָב בֵּין הָרַגְלַיִם
בְּפִנַּת מְלוּנָה,
לֹא תִּהְיֶה שָׁם כְּרוּיָה וּמְיֻשֶּׁבֶת
כְּשֶׁתָּתוּר לַשָּׁוְא
אַחַר אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

רַק אַל תֵּעָלֵב
כְּשֶׁהַלֵּב
הַדָּרוּס בְּכַפּוֹת רַגְלֶיךָ
מְחוֹרָר כִּכְבָרָה
מֵחִצֵּי אַשְׁפּוֹתֶיךָ
לֹא יְחַכֶּה לְךָ חָם וְאוֹהֵב
כְּשֶׁתִּצְטָרֵךְ נוֹאֲשׁוֹת מַחֲבוֹשׁ לַכְּאֵב.

הַחִיּוּךְ שֶׁהִקְפֵּאת
לִכְבוֹדְךָ לֹא יַפְשִׁיר
הַנִּגּוּן שֶׁהִשְׁתַּקְתָּ
לֹא יִפְצַח לְךָ בְּשִׁיר.
הַכֹּל דְּבַשׁ, סַבָּבָּה, מֻשְׁלָם, מְעֻלֶּה.
רַק פָּשׁוּט, אַל תִּתְפַּלֵּא.

"אבא, השוקו הזה לא טעים לי", כך דודי חסר השן והטקט.

"צדיק", קמט מצחי, "לאבא שלך קראו בישיבה 'דוקטור שוקו', לא תמצא שוקויים כאלה".

"אבל השוקו מהחנות הרבה יותר טעים", הצטרפו אליו אחיו למשק.

"מצחיקים אתם", נפגעתי קלות, "נעשה לכם טעימה עיוורת, לא תבדילו".

קניתי בקבוק שוקו תעשייתי וחילקתי אותו לכוסות, הכנתי במקביל את השוקו המיתולוגי שלי במתכון משופר.

סימנתי את הכוסות ערבבתי והגשתי לבני המשפחה שישבו עם עיניים קשורות בגרבי רגל.

"חכו רגע עם הקשיות", הקשתי עם כפית על השולחן, "לא לנחש סתם ולא להציץ, לכל אחד יש ניחוש אחד בלבד".

חככתי ידיי בסיפוק לקול פכפוך השוקו. "טעים אה?"

"זה לא טעים, אבא", אמרו דודי וחיים שקיבלו את הפלצבו המושקע שהכנתי והחלו לעשות בועות.

"הצצתם וראיתם את הגושים של הקקאו?" אני לא אוהב שמרמים אותי.

"לא", ענו יחד.

"אז ראיתם עיגולים של תמצית וניל?"

"לא".

"את הכתמים של הריצ'?"

"לא".

"את הסוכר שלא התערבב לי?"

"לא".

"נו אז איך?"

"אבא, זה פשוט לא טעים לנו"

מפונקים הילדים של היום.

אין לי כוח לענות לחמותי בטלפון
אין לי כוח להסביר שאנחנו לא מרביצים לילדים רק עושים בכאילו
אין לי כוח לרמז לה שעליי לסיים מהר את השיחה
אין לי כוח לנתק לה באופן חד צדדי ולהתחיל להכין בראש את התירוצים ("השיחה נותקה כי הייתה הפסקת חשמל, חנהל'ה גזרה את החוט של הטלפון, מוישל'ה זרק על חנהל'ה את הטלפון")
אין לי כוח להתקשר לרב לשאול אותו אם המצקת נטרפה ומה עושים איתה
אין לי כוח להתקשר לאשה ולספר לה שמוישל'ה עשה שטויס'ים עם המצקת בזמן שסבתא שלו טחנה לחתן שלה את המוח
אין לי כוח לצרוח לבן יקיר באוזניים
אין לי כוח לחפש את בקבוק מיץ האפרסק שאני שומר בדיוק למקרים כאלו כדי להרגיע את גרוני הניחר
אין לי כוח לחפש את המנעול לסורג העץ בפינת חדר הילדים
אין לי כוח להסביר לחנל'ה שמוישל'ה לא בכלוב אלא רק נמצא שם כדי להירגע
אין לי כוח לצעוק על חנהל'ה שאסור לצחוק על מוישל'ה שהוא כמו קוף בגן חיות אפילו שהסיטואציה ממש דומה
אין לי כוח לשבת שוב פעם אצל היועץ הזוגי עם המבטים המזלזלים
אין לי כוח לשמוע ממנו איומים שעם ההורות שלי נגיע מאוד מהר לרווחה
אין לי כוח להסביר לענבל מהרווחה שאנחנו בתהליך זוגי והכל בסדר
אין לי כוח לעשות פרצוף מפחיד למוישל'ה ולהזכיר לו להגיד לענבל שהוא אוהב גם את אבא
אין לי כוח לשבת עצבני על הספה ולספור את השניות ואת השעות עד שענבל תצא מהבית שלנו
אין לי כוח לצרוח את נשמתי על מוישל'ה שאמר כאלו דברים מביכים על אבאל'ה
אין לי כוח לחפש את משקה האפרסק!!!

אין לי כוח לחיים האלו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ:

חריצי התריס סנוורו את עיניו העצומות. בשביל מה לטרוח לסגור את התריס בלילה אם גם כך מצליחה השמש לחדור בעדו.

הוא התהפך לצד השני, כדי לחמוק מהאור החזק, אבל לא הצליח לחמוק מכרסומיה של התולעת העקשנית שבתוכו.

נו, קום כבר, היא נגסה בנשמתו, כבר מאוחר. עוד רגע עובר זמן קריאת שמע. עוד כמה רגעים אחר-כך – גם זמן תפילה יעבור. קום כבר, יהודי!

חיפר את ראשו מתחת לכרית, לא הצליח למגר את התולעת הצדקנית.

יהודי!

זרק את הכרית, זרק את השמיכה, קם אל תוך נעלי הבית, דשדש אל הכיור. המים הנטולים בדייקנות לא הצליחו לעורר אותו.

יהודי...

כמה טוב שיש קורונה. כמה טוב שיש מרפסת, שפונה בדיוק אל הרחוב. כמה טוב שנחומי הזקן בעל קול בדציבלים של שופר. התנדנד על מקומו במרפסת, עדיין עטוי בפיג'מה, מודה על-כך שנחומי דורש לקיים מניינים לאורך כל שעות הבוקר, ובכולם הוא מוכן להיות החזן.

המילים זלגו מפיו כטפטופי שגרה. כמה טוב שבתקופה שבה השגרה משתנה כל רגע – התפילה נותרת קבע.

יהודי שכמותו.

ומה עם קצת לחלוחית בטפטופים היבשים האלו. ומה עם קצת להזיז את הלב לכיוון הנשמה. מה עם קצת תחנונים, מה עם בקשת רחמים. לא חסר לו על מה לבקש. לא חסר לו על מה...

יהודי!

הקול קולו של נחומי, הקריאה קריאתה של הנשמה. ומה יעשה שהוא כבר לא מצליח? לא מצליח לקום בזמן, לא מצליח לחוש רגש, מצליח רק לשנוא את עצמו, לתעב עצמו עד עמקי הקיבה שמתחמצת לה בתחתית גופו. כמה הוא מתעב את עצמו.

יהודי, בטח.

"יהודים!" התנשא קולו של נחומי אחרי התפילה. גם על הדרשה שאחרי התפילה, גם בסתם יום של חול, הוא מעולם לא ויתר. "יהודים! בואו נבקש! נבקש מריבונו של עולם שיסיר המגפה מעלינו! שיביא בריאות לעמנו! שיביא שמחה לחיינו! שיביא ברכה לנשמתנו! כי הנשמה שלנו, גם כשהיא מכוסה בכיסויים, היא עדיין נשמה יהודית מאירה ויקרה!"

נשמה יהודית. כן.

ואולי באמת? בזהירות סגר את הסידור, חלץ את התפילין, הסיר את הטלית. אולי כן? בזהירות הציץ פנימה, אל הרפש המכסה אותה, את הנשמה. הנשמה היהודית שלו.

ובזהירות ניקה אותה, הסיר את כל החומציות המאכלת.

ונתן לה לזרוח באור האהבה העצמית.

למוות היה נוכחות עוצמתית בחלל.

הפילים נאקו בזעם נורא, רקעו ברגליים בחוסר אונים ועמדו במעגל מנסים לשאוב כוח. התומסונים שעטו במורדות בבהלה והסוסים סתם סובבו בשקט עצוב.

אישה צעירה עטופה סחבות, בעלת פנים כהות, זקנות ועמוסות כאב, החזיקה ילד קטן רופס בידיה, מבינה שאין חזק מהמוות. דומעת.
בעלה גבר שדוף, יחף וגבוה, הסתובב סביבה בחוסר אונים, החידלון של חוסר האפשרות להגן על משפחתו צרב את ליבו, כל השמנים שרקחה הסבתא מצמחי המרפא ונוצות היענים לא הועילו. בוקר אחד גם אותה קברו.

'מים', לחשה לו האישה. נהירא הוריד את עיניו ביגון, פלחי האדמה הבהירו לו שהמים זה או לו או להם והוא החליט, 'קחי'.

הילד הושיט את ידו לאחוז בכנף בד שמלת אמו, ידו נשמטה בחוסר כוח. טלויטס אמו יללה כבר בקול. המראה שרף והכאיב לה. מאוד.

לרגעים רצתה טלויטס להניח את שלמרק על האדמה וללכת. לעזוב. לא לחזות את המוות הזה. בכל מקרה המצב אבוד. המוות חזק מהכל.

נהירא יצא "לחפש מים". ברחוב הריק הרשה לעצמו להוזיל דמעה גברית, 'מה יהיה? אלוקים' הירהר. נזכר במושבת הפילים הגדולה שנמצאו כולם מתים לפני חצי ירח, 'עוד כמה זמן ימצאו את הכפר שלהם? כך...' בעיטה באבן חדה פצעה את רגלו היחפה.

מרחוק ראה את אחיינו - סגורא משליך עפר תיחוח לבור קטן ומוזיל דמעה, צרחות אשתו הטרייה מוססו את אומץ לב נהירא והוא סב על עקביו.

בצידו השני של הרחוב נפגש בסובטיל היתום העגול והטרי של חוטר וגליסה מסוף הרחוב, עמד בתוך הר של זבל, חשוף בחלקו העליון ומכוסה בקרעי סמרטוטים, יחף. מעיף בפיזור נפש חלקי אשפה לכל עבר, 'מחפש אוכל או מזכרת מהבית שהיה?' הירהר נהירא לעצמו. 'הכל נשרף, סוביטל', אמר נהירא בצרחה פנימית ושתק.

פנה לאחור והדף את דלת ביתו. את פניו קידמה דממה. טלויסט ושלמרק שכבו זו לצד זה. בשקט.

א.
הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהַתְּפִלּוֹת
הַדִּבּוּרִים וְהַנְּשִׁימוֹת
לֹא עָזְרוּ,
וְשׁוּב
מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
מָלֵא בְּאוֹר
וּשְׁבוּר כֵלִים.

וְכַבָּר יָשַׁבְתִּי עַל סַפּוֹת, וְרָשַׁמְתִּי רְשִׁימוֹת
וּלְלֹא הוֹעִיל,
וְאֵין מוֹשִׁיעַ, וְאֵין מַצִּיל.
הַכְּאֵב שֶׁאֵין לְאָן לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ,
וְהַכְּאֵב שֶׁאֵין עִם מִי לַחֲלֹק.
וְהַחֲלוֹם
שֶׁמֵּרֹב עֲיֵפוּת
הִפְסַקְתִּי לַחֲלֹם.

רַק צְעָקָה אִלֶּמֶת בּוֹדְדָה.


ב.
הַמַּצְפּוּן שֶׁלִּי מֵעִיק לִי
אֲנִי מִתְחַנֵּן
עֲזֹב אוֹתִי!
תֵּן לִחְיוֹת כָּכָה, פָּשׁוּט.

כִּי מֵתוּ בִּי הַצְּבָעִים
וּכְבָר נֶעֶלְמוּ מִמֶּנִּי הַשְּׁקִיעוֹת.
וְאֵין בִּי מִלִּים
וְאֵין נִגּוּנִים
וְלֹא פְּסוּקֵי תְּהִלִּים,
הַשִּׁמָּמוֹן
וְהַשִּׁגָּעוֹן
וְהַלֵּב הַסּוֹעֵר שֶׁלֹּא מוֹצֵא מָנוֹחַ.

וְאֵין כּוֹחַ לְהָרִים אֶת הַמָּשׁוֹט
לְהָסִיט הַסְּפִינָה מִקַּרְחוֹן,
מִתְּהוֹמוֹת
אֵין בִּי כּוֹחַ.


ג.
הַלֵּב אוֹתוֹ הַלֵּב
וְהַכְּאֵב אוֹתוֹ הַכְּאֵב,
אֲנִי וְאַתְּ, רַק שְׁנֵינוּ.