קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
היינו שם יחד, כנס אלול, תש״ע. אני הייתי בקהל, היא הייתה על הבמה, אני הקשבתי, היא דיברה.

מלך, היא אמרה, מלכויות. אני רוצה לדבר לשון הרע, גם אתן רוצות, אבל מכניעות את הראש, המלך אמר לא. מכניעות את הראש, שותקות אל מול משפט ציני אחד, מכניעות את הראש, שותקות אל מול חוסר נוחות. מכניעות את הראש, ומתלבשות כמו שצריך.

לא לקחת שום סיכון, שום סיכון, היא אומרת. אף רווח לא שווה סיכון רוחני. אף רווח בנות.

אני הייתי בקהל, הנהנתי לכל מילה. בכל אופן, היא הרבנית, אני התלמידה. אף רווח, היא אומרת, לא שווה סיכון אפילו קטן, תזהרו מהגבול. אף אי נעימות לא שווה סיכון רוחני, ולכל דבר, הכי קטן שיש, יש השפעה, גם אם לא נראה לנו.

יש לנו השפעה על הסביבה, כל דבר שעושים, כולם מסתכלים. יש לנו השפעה על העולם, אפקט הפרפר.

חילול השם, בנות, היא נאמה. חילול השם, אין לזה כפרה כאן בעולם שלנו, תזהרו מזה כמו מאש. תתנהגו כמו בנות בית יעקב, תתלבשו כמו בנות בית יעקב, גם אם לפעמים זה לא נעים, לא נוח או לא נחמד;

יחד היינו שם, על האוטובוס חזור הביתה. היא ליד החלון, אני מאחוריה. אותי לא רואים כמעט, המסכה שלי כיסתה את כל כולי, אותה ראו.

סביבה היו תלמידות. כולן כמוה, חזרו מאיזשהו כנס. אפקט הפרפר, רציתי לומר לה, נגיף אחד פה, יכול להרוג לא מעט אנשים. כולם מסתכלים עלינו, יש לנו השפעה על העולם.

נס שהפנים שלי היו מכוסות, ואף אחד לא ראה את הפה שלי נפתח ונסגר בהתלבטות האם לדבר או שלא. אף אחד לא ראה את הזעם שאחז בי מולה, אל מול התלמידות שלה, שנהגו בדיוק כמוה.

רציתי לומר משהו, אבל לא רציתי לצאת חצופה, בכל אופן, היא המורה, אני התלמידה, היא האוטוריט, ולי לא היה לי אומץ, וחבל.

אף רווח, רציתי לצעוק, אף רווח לא שווה סיכון הכי קטן, אף רווח לא שווה אי נעימות קלה. אבל רק ישבתי שם, מסתכלת עליה סוגרת את החלון, כי היה לה קר, ושותקת.




מה יש? מי התחתנה? חברה הדורה התקרבה בחיוך לתחנה. כן, היא אמרה, באיזה וילה כאן, צדדית. אני פותחת עיניים, ומה היה? מגששת, מפחדת לצאת מוכיחה בשער.

נו, היא אומרת, מה אפשר לעשות, אנשים מתחתנים, יו נואו. מה האופציות?

אבל כמה אנשים? שאלתי שוב פעם, בזהירות, מעל מאה? בטח, היא צחקה. מה האופציות?

לא ידעתי מה לומר, כי מה הן האופציות באמת, אבל לא ידעתי הרבה. כן ראיתי מול עיני את היולדת, שנדבקה בשבת שבע ברכות של אחיינית שלה. יולדת, שאז לא הייתה יולדת עדיין, ואף אחד לא יודע האם לתינוק שלה יהיה אמא. לא יודעת הרבה, כן מכירה את השם שלה בעל פה, ומתפללת עליה, יום יום.

כן יכולה לספר סיפורים על אנשים יקרים שכבר לא כאן, יודעת לספר על ימים שלא הצלחתי לעבוד ורק בכיתי אל מול עוד ידיעה ועוד אחת. שותקת מולן, חסרת אונים. כן מכירה משפחות שימשיכו אחרי כן, בלי חלקים מהן. משפחות. כן תהיתי על הדורות, שהמיתו את עצמם באוהלה של תורה, והיום באוהלי חתונות.

לא יכולה לספור דמעות של כאב אל מול לוחות מודעות חסרות מקום, אל מול מודעות עם שמות זהים עליהם, אל מול מיילים של תפילה על תינוקות, יולדות, אבות וסבים. יודעת לספר על ימים עצובים של היסטוריה. יודעת שאיבדנו.




ישבנו שם, כניסת שבת, אני ושלושת האחים שלי, אחד מהם, לא דתי.

השתיים האחרים יצאו לכיוון בית הכנסת, תבוא איתנו?

הוא התלבט רגע, הלך לכיוונם, פתאום שאל, מסיכות, יש שם? הם צחקו ואמרו, מה פתאום, לא מאמינים בזה, הוא נשאר בבית, יחד איתי.

אני לא מבין, הוא אמר לי פתאום, אני. מכיר אתכם, מכיר את הציבור, אי אפשר למכור לי לוקשים, למה זה ככה, מה עובר על אנשים? וזה מראה תוצאות בשטח, יש לקהילה פה פי ארבע מתים מכל קבוצה אחרת. בארצות הברית, נכחד לנו דור, ופה, שאלוקים ישמור עלינו..

האמת, הסתכלתי עליו, אני לא יודעת. האמת, שתקתי לו, אני שואלת בדיוק כמוך.
בס"ד
בין פסיכולוג למאמן



לאחרונה יש הצפה של מודעות שקורצות במיוחד לקורא המובטל, או כפי שמכנים זאת היום - 'נמצא בחל"ת'. הן מציעות לימודי פסיכולוגיה וכל מיני שיטות תרפיה וטיפול, שעמם אין לי שום בעיה כמובן. הבעיה מתחילה כשהמודעה מתארת את משך הקורס - חודשים ספורים ולעיתים אף מספר שבועות בודדים. אדם מוכשר מאוד אולי יוכל ללמוד שיטת טיפול במשך זמן כה קצר, אבל בכך עדיין לא הופכים להיות מטפל מוסמך.

חלק נוסף במודעה שצורם במיוחד הוא התייחסות לתחום הטיפולי כאל אפשרות קלה להשלמת הכנסה ואופציה מדי נוחה להסבת מקצוע. ההתייחסות המזלזלת ללימודי פסיכולוגיה והכשרת מטפלים פשתה כל כך, עד שאחת המודעות הציעה לנשות הייטק מפתחות תוכנה בהכשרתן, להשתלם בקורס מזורז כמטפלות בשיטת CBT מהולה ב NLP. בעוד שהתחום כפי שכבר נסביר, דורש השקעה מירבית ומיקוד אבסולוטי.


דור האינסטנט שלנו מתאפיין לעיתים בקוצר רוח וקשיי ריכוז. אנשים מחפשים פתרונות קלים, תשובות ברורות והכרעות חדות. אין להם זמן להתלבטויות וחיבוטים. גם בתחום הטיפולי, אין לאנשים סבלנות לטיפול נפשי או רגשי ארוך ומייגע. הם מחפשים פסיכותרפיסט או מאמן אישי, 'קואצ'ר' בלועזית. אנשים מיומנים בהנעת תהליכים, שמתבייתים על תסביך ומנסים לפשט אותה. מתמחים בשיטות שעוזרות להתגבר על מחסומים ומסייעות להתמודד מול אתגרים.

"גם אתם יכולים!" כך אומרת שורה מודגשת, במודעה המתנוססת בלוח מול המקווה - העוצרת את העוברים ושבים הסקרנים. "להיגמל מחרדות, כפייתיות, פחדים ותסכולים". "להפסיק לסבול" מבטיחה המודעה "תוך מספר פגישות מועטים".

וכאן טמונה הבעיה. אנשים מבלבלים בין סיבוכים רגילים, יומיומיים, שאכן דורשים רק מענה מקומי ופתרון פרטני - לבין בעיות קיומיות וקשיים מהותיים, המצריכים טיפול שורש, רוחבי ומעמיק.

עיקרו של טיפול נפשי הוא ההקשבה למצוקתו של הסובל. הטיפול נועד לרדת לעומקם של דברים, לצלול לנבכי תודעתו, בין המודע ובין שנמצא בתת התודעה. טיפול צריך לחקור טראומות וצלקות עבר, ליישר הדורים עם זכרונות מעיקים, וכך לרפא ולתת כלים להתמודדות עם אתגרי החיים.

מסיבה זו אין תוחלת בטכנאי מזגנים ואפילו יהיה מאוד מוכשר, שילמד "שיטת טיפול מנוסה ויעילה". למרות שישקיע בצורה אינטנסיבית ויקלוט היטב את הנוסחה, עדיין חסרים לו כוחות ויכולות הכלה. צריך לדעת לאבחן בצורה מיטבית, להבין את הנפש המיוסרת - לזקק רזולוציות של משקעים, חוויות ובעיות, לפני שמציעים כל פתרון או בדל של טיפול.

יהיה זה מצער מאוד, אם אדם הסובל מבעיה כלשהי, ואפילו לא חמורה, יתפתה לאותן מודעות. הוא עלול ליפול בקליניקה של מטפל שאולי מוכשר, אך אין הוא בשל להקשיב. אולי הוא חכם, אבל חסר יכולת להבחין בין קשיים ורגשות שונים.


משך לימודי ההכשרה לפסיכולוג מוכר בישראל הם לפחות חמש שנים, הנחלקות בין שלוש שנים לימודי תואר ראשון, לשנתיים לפחות לימודי תואר שני. בנוסף להן, החפץ לעסוק בתחום מסוים מענפי הפסיכולוגיה – קליני/ רפואי/ תעסוקתי וכיוצא בזה, צריך להשתלם בהתמחות בת שנתיים עד ארבע, עד שיזכה לתואר פסיכולוג מוסמך.

ניתן לשער, שאדם שמשקיע בלימודים קשים במשך שנים כה רבות, הוא בעל רצון עז לעזור לאנשים ולטפל באמת בקשיים. סביר להניח שהוא מגיע ממקום כן, אמפתי מאוד לסבלו של הזולת. אבל מי שלמד במהירות שיטת טיפול רגשי, או הודרך כמאמן אישי, מותר לחשוד בו שהמניע שלו הוא כלכלי או שסתם תקפה אותו רוח ניו אייג'ית והוא רוצה לעסוק במשהו קצת יותר הוליסטי. בהחלט יכול להיות שהוא אינו האדם המתאים לפשפש בקרביים של קשיים וטראומות. אפשר להשתמש בו להנעת תהליכים עסקיים, לפתרון סכסוכי שכנים. אך יהיה זה מסוכן להיעזר בו מעבר לכך.

אף הרמב"ם כתב על דרך תיקונם של הלוקים בחולי הנפשות: "ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות". אפשר להתפלסף סביב השאלה מי הם 'חולי הנפשות' אבל ברגע שהוחלט על בעיה מסוימת שהיא דורשת טיפול מקצועי, כדאי שהמטפל יענה להגדרתו של הרמב"ם על מטפלים – "חכמים שהם רופאי הנפשות", כל בעיה והחכם או הרופא המתאים לה.

אכן אין כל ערובה לכך שבוגר האוניברסיטה, הוא כן בעל נפש. בעל כישרון לבחון לבבות ולמשש רגשות, אבל לפחות אני יודע שהוא השקיע כמיטב יכולתו ואת כל מרצו. הוא התמסר לדבר, החליט שזה התחום שבו הוא רוצה להצליח. ואם אכן יש לו הכשרונות והיכולות המתאימים, סמוך ובטוח שהוא יגדל לפסיכולוג מוצלח. אבל זה שלמד NLP פעם בשבוע או ניתח טכניקות CBT דרך מרחב טלפוני, יכול להיות שהוא בעל כשרונות מזהירים ויכולות הבנה מפתיעים, אבל הוא מעולם לא השקיע את כל כולו בתחום, הוא למד את הדברים בנוסף לשגרת חייו הקיימת ממילא.

לא בטוח שהחומר הנלמד באוניברסיטה הוא הגורם לאדם להיות פסיכולוג מדופלם, ייתכן שבבית המדרש סופגים הרבה יותר פרקטיקה וחומרי עזר, הסתכלות נכונה והמון תבונה. אבל תשקיעו בדבר באותה מידת רצינות שהסטודנט משקיע, תלמדו אותם היקפי סמסטרים, ותהיו נכונים במהלך תקופת הלמידה לעסוק רק בכך.

לסיכומו של עניין: אם תרצו לפתור סכסוכי שכנים או שותפים, אוצו למאמן אישי - לכך הוא מתאים. גם כשאתם צריכים ייעוץ והכוונה בכל תחום - גשו ליועצים, קואצ'רים או סתם חברים, העיקר - אנשים חכמים. אבל אם תתקלו בבעיה, קושי רגשי או נפשי, עברתם טראומה, חוויה מאוד מסעירה. שמא אובדן חלילה או פגיעה, פנו בבקשה רק לאנשי מקצוע מוסמכים ובכירים. אנשים שיאזינו לכם ברוב קשב, ובעזרת השם יתאימו טיפול הולם.
"כן, כן, שלום לכולם." אמר יענקל ברינגן. "טוב?"

"לא, לא, אני מרגיש שזה עדין קצת צולע יענקל'ה." הסתפק גיא המפיק. "אבל תנסה להמשיך ונראה אם יזרום."

"אני, אני. לא, רגע, זה לא זה. תביאו את הבצל בבקשה." קטע ברינגן את עצמו ושפשף את עיניו בבצל פרוס לתפארה. "חברים יקרים---" הוא דמע בלי שליטה. "הרבה אומרים לכם, הקורונה פגעה בעסקים, בתמנון, באייצ' אן אם. אני מדבר על האזרח הקטן. לא על פלאפליה בראש העין, לא על סחוגייה בשוק הכרמל. אני מדבר עלינו. עלי.

ידידי, אזרחי מדינת ישראל, אני מתפלל בבית הכנסת 'אורות חבצלת' בשכונת 'נוף שאננים'. ממש מול הצ'ולנטיה של עמרם בוזגלו זצוק"ל, למי שמכיר.

ובכן, חברים. האיבישטער הפיל עלינו קורונה. ואני, אני, אזרח נאמן, חסיד של האדמו"ר רבי משולם זוסיא מטרופול זיע"א, לא יכול לוותר על המנהגים מבית אבא. עוד בזמן השואה האיומה, כשכולם היו תקועים באושוויץ ל"ע, היה סב סבי, רבי הרברט עיינשטיין ז"ל מחלק שמעק טעבעק במוצאי שעבעס. כל הגוויות השדופות שנחו על הדרגשים היו מתנערים לאחר יום של עבודה קשה, 'מסניפים' איך שאתם קוראים לזה, את השמעק טעבעק, והייתה שבה אליהם נפשם. אחח. פעם היה משיג את השמעק טעבעק מחייל נאצי אכזר אך תאב ממון, בתמורה לזוג מגפיים שהוא שמר בכיס החולצה. פעם שיחד את מפקד המחנה באבן חצץ שהייתה טמונה בין שיניו. באמת, הייתה לו מסירס נייפש על השמעק טעבעק. זה, זה לא סתם ככה, זה לשמח יהודים. זה זכיס גדיילה. " יענקל ברינגן התנשף. "עוד בצל בבקשה, טשרניחובסקי עוזר במאי. תורידו את זה בעריכה."

"אז גם בזמן הקורוינה אני היה לי חשוב מאוד כל העניין הזה של השמעק טעבעק. הייתי משיג בשוק השחור קופסית אלומיניום של טבק מנטה, ככה טרחתי בשביל המתפללים. אבל אתם יודעים, בכל אופן, קורונה. הגבאי ביקש מאוד יפה: רב יענקל, אני מאוד מעריך את זה שאתה מביא שמעק טעבעק פה לכל המתפללים, ודואג תמיד להביא מנה מוגברת לאייזנבאך כדי שיתעטש באוזן של קראנצ'בייגל שנוא נפשנו – אבל קורונה וזה, מאוד אשמח אם תביא שמעק טעבעק ארוזים למתפללים. שלא יהיה חשש נגיעס חס ושולם. פארשטייסט רב יענקל?

רבויסי, זה הרגע שחשך עלי עולמי.

נכדתי היקרה חדווה ביררה לי כל מיני בירורים באינטרנט הזה שלכם, מפה לשם הגעתי לחברת אלמן נא, ייצור ושיווק חלקי חילוף למכוניות יוקרה. משם לפה, סגרתי איתם על חמגשייה מפוארת, עשר ס"מ על חמש ס"מ, עם קרטון יפה למעלה.

אממה, שרב זעליג קוטרמן הגבאי לא טרח לשלם לי על ההוצאה המיותרת הזאת. נאלצתי לפתוח חסכונות ישנים עוד מלפני החתונה, בזמן שהייתי עובד בבורסת יהלומים באנטוורפן ותוך כדי לומד קצת בישיבה של האדמו"ר משיקגו. אחח. היו ימים. הרווחתי אז 5000 יורו, אחרי חודש אבא ע"ה בירר קצת ודאג שאני יחזור מהר לארץ כי החגורה שלו לא מגיעה רחוק עד אנטוורפן. חי חי חי.

קיצער, ידידי היקרים, אני עושה עכשיו האדסטערטס. זה משהו שלכם, הצעירים. שמה אתם שמים כסף ואני לוקח וקונה חמגשיות לשמעק טעבעק. למה אני לקחתי חברה יקרה, ככה התברר בדיעבד. עשו עלי קופה החבר'ה. אבל מה, חמגשיות איכותיות, עם קרטון יפה מלמעלה."
בשבעה, כשכל הסורולוגים הגיעו לנחם, עצובי מבט ומושפלי מסיכה, הם זכרו לשאול:
"היה לה קורונה?"
נכון שיש עדיין כמה בודדים שמתים סתם, כי יש תאריך תפוגה לכולנו. אבל עדיין כל כך הרבה מקרים, במיוחד בחודש האחרון. שיטרית מהבניין ליד, והרב פיקסבוים. אז מה עם אמא? היה לה?

אנחנו זעים באי נוחות על הכיסאות הנמוכים. פוזלים למוישה, ששוב מתעסק בטלפון הטיפש שלו, ועונים את התשובה הקבועה בלי לפרט הרבה:
"לא היה לה קורונה, אבל היא כן מתה בגללה".
אבא נאנח.

בפורים היה המפגש האחרון אצל אבא ואמא. מפגש נטול פחד ומצפון. שתינו, אכלנו, שתינו זייפנו שירים המצאנו ריקודים. רק מוישה עסוק בטלפון החכם שלו, עסוק בלעדכן ולהתעדכן. ארוע של פעם במאה שנה מתחולל, ולמוישה אין סבלנות לארוע משפחתי, לא כשנחת חולה קורונה חדש, ביבוא אישי מאיטליה.
מוישה, הוא איש החדשות. דולה מרחבי הרשת נתונים וציוצים, ומשקה לעשרות קבוצות הניזונות מעידכוניו האמינים.

במנה האחרונה שהילדים והשיכורים התפזרו ברחבי הבית שזה מכבר התרוקן מרווקיו האחרונים, הפטיר מוישה בלי קשר לשום דבר שנאמר לפני:
"אני אומר לכם, הקורונה הזאת מסוכנת יותר ממה שזה נראה! נגיף שקט, עוד לפני שאתה יודע שנדבקת, אתה יכול להדביק מלא אנשים, שחלקם כנראה ימותו בסוף".
אבא נותן במוישה מבט מפקפק, אמא מתחילה להתעצבן שיפסיק להפחיד את כולם.
"בעזרת ה', תורה תגין ותציל אותנו מהקורונה שמורונה הזאת". עזריאל גיסי הטרי מתערב, אברך צעיר מלא ברגשות קודש, נגד ה'מכשירים ודומיהם' כלשונו. "כל הוואטסאפים שלך יותר מסוכנים!"
מוישה חשב מה לענות לגיס החדש והחצוף, בלי לפגוע בחני אחותינו הצעירה, שגילתה לפתע עניין מוגבר, בצלחת הגלידה המרוקנת שלה. אבא הציל את המצב "נאר אמונה נאר אמונה בורא כל עולמים" התחיל לשיר וכולנו עזרנו לו.

אני צידדתי בעזריאל. אבל לא העזתי להגיד כלום ליד מוישה הבכור שלנו. הוא יודע הכול לפני כולם ויותר טוב מהם. שתקתי ונסחפתי עם שלושה ילדים לתוך החל"ת והסגר, והכל מלווה בעידכוניו השוטפים של מוישה.


חלפו שלוש שבועות ומוישה מעדכן "אבא שלנו הגיבור נדבק"
לא התאפקתי והגבתי "נאר אמונה"
האמת, היינו מפוחדים עד מוות. התקשרנו לרופאים התייעצנו עם עסקנים ניחמנו את עצמנו שהרוב המכריע רק משתעל ודי.

מי הדביק אותו? היום זה שאלה מצחיקה. אבל אז בהחלט היה אפשר לדעת. כל חולה קיבל פרסום על כל בתי הכנסת בהם ביקר והחנויות וקווי האוטובוס.
הגרסה הרשמית טענה, שהוא נדבק בבית הכנסת בתפילת יום כיפור קטן, זאת שלאחריה נסגרו כל הבתי כנסיות. אבל גורמים משפחתיים יודעי דבר, הלא הם מוישה, ידעו להפנות אצבע מאשימה לעזריאל. הוא האחרון שנפגש עם אבא, יומיים לפני הבדיקה החיובית שלו. יומיים אחר כך התאמת אף הוא לקורונה.

מוישה חישב מסלול, אחות של עזריאל זאת שנשואה לרפופורט מרכסים גרה לידו, היא הייתה בשבת בטלז סטון, בעלה התפלל שם ב'חניכי' של הרב שולמן, בדיוק איפה שחולה שמונה מאות חמישים הסתובב והדביק. מה שמוכיח שהיא נדבקה, הדביקה את עזריאל, והוא בחוסר זהירות הלך ופגש את אבא.
את מסקנת התחקיר, הוא העלה לקבוצה שבאורח פלא חברים בה כולם חוץ מעזריאל.
בינתיים, אבא התחיל להרגיש קשיי נשימה, תוך רבע שעה משכנו בחוטים והוא נשלח למחלקת קורונה עם הבטחות שיטפלו בו הכי טוב.
כל המשפחה דיברה, התפללה והתעדכנה,
בקבוצה אחת הכוללת את אמא ואת מוישה המנהל. רק חתן השמחה, עזריאל החתן, ישב עם חני הצדקת מנותקים מכל ההתרחשויות, ואינם יודעים, שבשלו הסער הזה.

בשלב שחיברו את אבא למכונת הנשמה, אמא נמצאת בבידוד לבדה, היא התחילה להיסדק. בתזמון מושלם, מוישה פרץ לשידור עם הודעה פלוס תמונה עם פרצוף מוכר.
"בד"ה, בירושלים הלך לעולמו המחנך ר' שמריה קופרשטוק זצ"ל ,
לאחר שנדבק בנגיף הקורונה, בן שישים ושתיים השאיר אחריו שמונה ילדים וכו'"
מוישה הוסיף: "מי מזהה את הרבה' קופרשטוק?"

לקח לנו חצי שעה לקלוט את חומרת ההודעה.
הרי גם אמא שחוששת לחיי סעלה, ומנסה להחזיק בכל גרגר תקווה, קוראת את עדכוניו השוטפים דל מוישה.
שלחתי מהר לאחי, "מוישה אתה לא נורמלי תמחוק את זה."
הנזק כבר נעשה, אמא חטפה התמוטטות עצבים, מיד אחרי זה התקף לב. לאחר החייאה חצי מוצלחת הוגדרה 'צמח' למשך כמה חודשים.

דוקא אבא נרפא והתאושש. במקום להשתחרר מהבית חולים, עבר לשבת ליד מיטתה של אמא. עד שנפטרה.

עזריאל כבר לא מדבר כמה שהווטסאפים מסוכנים, רק שהכי חשוב שנשאר מאוחדים. ומוישה עבר לטלפון טיפש.
מנסה להיגמל, להיות יותר, איש חכם עם טלפון טיפש, מאשר הפוך.

מה אני אגיד לכם?
חתיכת מגיפה...
  • 471
  • כל אמן מגלה מתישהו שיש מדיום מסויים ששם הוא הכי טוב.
    הספר החדש יחסית של נחמן גרשונוביץ, 'ציפורי מתח', הוא מיצוי וזיקוק של הסופר. להערכתי. זה המדיום הכי הולם אותו וכתיבתו. סיפורים קצרים ומותחים מאוד, בקצב מהיר ועקבי, כאלו שתופסים את הקוראים בגרון.
    בספרים אחרים של נחמן היה חסר לי קצת עומק רגשי, נינוחות אולי, דמויות 'רגילות' בלי שריטות. סתם נחמי ומינדי ויוסי וחגי. בסיפורים הקצרצרים זה לא נדרש. וההפך. מרתק לראות איך תוך שורות המתח נבנה כמו מעצמו. בזירות מקוריות וכדומה.

    כדוגמא. יש ב'ציפורי מתח' סיפור של שני חבר'ה שטסים לנפאל, לאוורסט.
    קראתי המון פעמים את השורות הראשונות, יפה לראות איך תוך שניות נבנית שם מציאות ודיוק מוקפד בהרכבה של המתח והאווירה. אומנות מהמילה הראשונה, תרתי משמע...

    מאוד נחמד שיש דמות משנה שרצה בין הסיפורים (אברום הויז).
    ביקורת?
    יש משהו מפחיד לקרוא ספר שסובב סביב 'בן דמותו' של המחבר עצמו, מוקצן וקצת מאיים.

    ועדיין -
    באמת ספר טוב. רוצו לחנויות וכו', ותזהרו ממעקבים.
    שכנות יקרות,
    בעזרת השם ניפגש כולנו לכנוס חיזוק בשמירת הלשון
    הכינוס יתקיים ביום חמישי בשעה 20:30 בדיוק
    בבית משפחת חיימסון.​

    שולה חיימסון סידרה שוב את קעריות הכיבוד על המפה המגוהצת כששמעה את הדפיקות בדלת.
    "טובי, איזה יופי שבאת"
    "אני הראשונה?"
    "בינתיים כן, אבל בטח עוד מעט תצטרפנה עוד שכנות".

    השתיים התיישבו על הספה.
    "אז מה, שולה, לכבוד מה החלטת לערוך את הכינוס הזה?"
    "מה זאת אומרת, כינוס חיזוק. עם כל המצב שקורה עכשיו בעולם זה ממש צו השעה".
    "לגמרי"
    "אני מקווה שיגיעו הרבה נשים, מירי אמרה לי שהיא תבוא אבל היא תאחר קצת".
    "נו ברור, כאילו פעם מירי הגיעה בזמן לאיזה מקום..."
    "מה עם יפית? את חושבת שהיא תבוא?"
    "איזה. סנובית שכזו, אין סיכוי שהיא תבוא. את יודעת שהיא לא מדברת איתי מאז ההרחבה שלנו".
    "באמת?"
    "בטח. חוצפה שכזו. הרי כשהם שיפצו חתמנו להם בלי בעיה"
    "למרות שזו הייתה חתיכת הרחבה חזירית. חסמו את האור לחצי בנין, הגנבים".
    "תאמיני לי יש פה כמה שכנות שמאד צריכות את הכנס שמירת הלשון הזה. למשל נחמי ורוחמה. כל פעם שאני עוברת בקומה שלהן הן משתתקות. אני בטוחה שהן מרכלות עליי".
    "רוחמה? לא נראה לי. היא סוג צדיקה כזאת"
    "גם עלייך היא הצליחה לעבוד? אז מה אם היא הולכת עם מטפחת על כל האוזניים. ידעת שהבן שלהם הלך ללמוד במכון לב?"
    "מה את אומרת"
    "כן כן. העיפו אותו מהישיבה על אייפון אז הוא החליט לעזוב הכל וללכת ללימודים".
    "אייפון? לא ידעתי שיש אייפונים בבנין. חוץ מפרידהולץ כמובן".
    "גם כן, פרידהולץ. אמרתי לבעלי שידבר עם הרב שיסלקו אותם מהשכונה. בושה שמודרנים כאלה גרים איתנו בבנין"
    "צודקת. הרי רעוּת שלהם פעילה בארגון של 'לא נבחרות לא מבשלות'. היא יכולה לקלקל משפחות אחרות"

    "טוב, מה קורה? אף אחת לא מגיעה? איפה כולן?"
    "מוזר שתרצה לא באה. תפור עליה הכינוסים האלה"
    "כן. תמיד היא באה ראשונה. ומביאה את הבורקסים המזעזעים שלה. למה היא חושבת שמישהו יאכל את זה? היא לא רואה שכולם רוצים להקיא רק מלראות את הבורקסים שלה?"
    "מה לעשות יש אנשים בלי מודעות עצמית. קחי למשל את ברוריה כהן. היא לומדת יעוץ זוגי. אולי כדאי שקודם כל תטפל בבית שלה".
    "או לפחות תסגור את החלונות לפני שהיא צורחת על בעלה".

    "טוב, אני רואה שלא מגיעות עוד שכנות. אולי נתחיל בינתיים רק שתינו ללמוד את ההלכות היומיות בחפץ חיים?"
    "האמת שאני כבר צריכה לחזור הביתה. אבל תקראי לנחמי. היא באמת צריכה ללמוד הלכות לשון הרע".
     תגובה אחרונה 
    (המקור 'ויקיפדיה' ח.ב.א.)

    כמה נוח,
    לשטוף את המוח,
    בטענות מתמטיות לא משתנות, למרוח.
    רק לתייג ולשלוח,
    להסית ולזבוח,
    את אומללי השיימינג באייטמים בקול לרצוח.

    הכול מבולבל לנו בראש הוראות-הוראות,
    פתאום כל שר בריאות גורם לנו לבכות,
    כי אין שום דבר מעודד, מי שלא חיוני מתאבד,
    והציבור הקנאי מעודד, שאת כל החולים רוצחים כמו רבין.
    כל תל אביב תימהונית, מזלזל בהוראות מסית וממית,
    כל המתחסנים נמסרים למשחית, ויצמיחו זנב כמו הקופים של דארווין.

    אל תשלחו לי מייל עצוב,
    אל תשלטו עלי בדמגוגיה.
    בסוף הכול זה רק דקלום,
    ואולי נחטוף זאת בפרצוף,
    אז אל תאביסוני בשום כלום.

    שאשא ביטון תשקוט, שלא תעז לקרוא תיגר,
    שימו לה אות על הראש שהיא השמאל של הכיכר.
    השרים זמנם עבר, כי המלך הוא עירום,
    תזכרו את כל מה שידעתם עליו עד היום.
    לא הוא לא המתנחל, לא נציג של גמלאים,
    נהנתנות ובקשישים, שחיתות ודאגה למקושרים,
    יישכחו כל השקרים, כל הקיצוץ בקיצבאות,
    רק כך יהיה סיכוי שמישהו עוד יצביע לו.

    כי הכול גלוי וידוע מראש, קלישאות-קלישאות,
    לא ניתן להיסטוריה להפציר בנו לראות,
    שכל חרדי יקופח, ושוב נגלה שנפלנו בפח
    ואין עוד פח שמן זיתן זך, וודאי לא סער או הרוסים של סטאלין
    חולדאי לפיד וכל הלצים, כל חברי הכנסת אוכלי השרצים,
    אפילו אצל בנט יורים בנו חיצים ואלו שלא, הולכים עם סמוטריץ'

    אל תחשיבוני טפיל עלוב,
    איני נשא של המוטציה,
    איני יכול, להיות לא כלום,
    להצטדק בלי סוף, להרגיש רדוף,
    אז אל תכלאוני בשום כלוב.

    עוד יבוא יום...
    יום יבוא שלא תשאלוני על שום כלום,
    שלא תדברו איתי על דמוקרטיה,
    כי התורה הכול ואני לא-כלום,
    עירום באתי וכך אשוב,
    לא תלעיטוני בעוד גיבוב,

    ואז לא תכלאוני בשום כלוב.
    הפגישה התקיימה מתחת לאדמה.

    מרתף אפלולי בשכונת פשע תל – אביבית.

    שאולי רייטינגר הביט במבט תוהה סביבו.

    נרות שעווה עבים הטילו צללים מפותלים על קירות הלבנים.

    אנשים רבים לבושים בחליפות מחויטות נסובו סביב שולחן עץ ארוך וכהה, בו היו נעוצות 15 חרבות מסביב לנעל קרוקס. בראש השולחן ישב לוחם הצדק הבין- לאומי, מקס קוגלברג.

    "ברוך הבא למשפחה, שאולי לוחם הצדק." לחש מקס בקול מסתורי.

    "איזו משפחה?" חכך שאולי את עורפו המעקצץ בתמיהה. "אמרת לי שפה מתקבלים לארגון החופש 'השוברים החופשיים'..."

    "אכן כן, שאולי. ברוך הבא למשפחה."

    "תגיד לי, אתה רציני? לאיפה הבאת אותי? מה זה החרבות על השולחן, והקרוקס?"

    "הקרוקס זה פשלה. פשוט התפוצץ לנו הגלובוס המתנפח במפגש הקודם."

    "והחרבות?" מלמל שאולי.

    "החרבות זה הסמל שלנו!" השתלהב קוגלברג. "אגודת הזגגים הבינלאומית!"

    "למה חמש עשרה?" תהה שאולי בקיפאון.

    "היו אמורים להיות 16, פשוט נגמר לנו התקציב. אתה יודע, ברזל אמיתי, וזה. היום קשה למצוא חרבות מברזל אמיתי. הכל פלסטיק."

    "אני לא מבין לאיפה נפלתי." אמר שאולי רייטינגר.

    "אה, אני אסביר לך." מלמל מקס. הוא הניף את ידו קלות, ומאחורי פסל ברונזה עתיק זינקו זוג זאטוטים זבי חוטם שבידיהם חצוצרות פלסטיק מצועצעות והריעו תרועה קלישאתית רמה.

    "בשנת 1959, בסטרטפורד על האייבון שבאנגליה, הוקמה אגודת לוחמי החופש 'השוברים החופשיים'. היא הוקמה כחיקוי דהוי לאגודת 'הבונים החופשיים'. בעוד שאגודת הבונים החופשיים הוקמה על ידי בנאי אבן אנגליים חמורי סבר ועבי בשר, השוברים החופשיים הוקמה על ידי מהגרים סקנדינביים, זגגים קשי יום, חובבי וודקה ודגים מלוחים.

    מטרתה של האגודה הייתה לנפץ חלונות בכל רחבי אנגליה, כדי לתת עבודה למהגרים שהתמחו בזגגות. חברים באגודה היו מתרוצצים בעיירות ובערים, קונים כדורים לנערי רחוב שלומפרים, מפרקים צירים בחלונות אקראיים ורוקדים ריקודי שיכורים עליזים בהשלמת המשימה."

    "נשמע ארגון כלבבי..." התרשם שאולי ומולל עניבה סחוטה מזיעה, שהונחה איכשהו על מסעד הכיסא הסמוך.

    "אכן. כללי הקבלה לארגון האחווה היו קפדניים מאד, ודרשו מסירת נפש על שבירת חלונות. בשנים 1964- 1965 חטפה האגודה מכה אנושה, כשחבר הפרלמנט האנגלי צ'ארלס פריטרפרינט קבע חוק האוסר על פעילותה של האגודה. רבים מחבריה נעצרו באותם שנים, והושלכו אל מרתפים חשוכים וטחובים. ממש כמו זה." אמר מקס ונאנח.

    "טוב, תכל'ס. איך אני קשור לזה." שאולי.

    "אחח. ידעתי שנגיע לשאלה הזאת. אני רוצה לצרף אותך לארגון. תהיה חבר מן המניין. תשפיע על העולם!"

    "בסדר, הבנתי. אמרתם שחוקי הקבלה קפדניים מאוד, אני עומד בהם?" ניסיון התחמקות יפה.

    "לא, לא, מר רייטינגר היקר!" אמר קוגלברג במתק שפתיים. "זה היה בשנות האלף, אנחנו כבר בשנות האלפיים! אנחנו לא יכולים להכריח אף אחד למסור את נפשו על ויטראז' צבעוני! ואהההם... תאמין לי שניסינו."

    "אז איך אני מתקבל?"

    "אה, זה פשוט מאוד. אתה צריך להחזיק את האקדח הזה—" שאולי נרתע. "אוף. אקדח ה פ ל ס ט י ק הזה, ואת הספר הזה-"

    "ביוגרפיה של הנרי קיסינג'ר?"

    "התנ"ך בבית של אחד החברים, הוא לא הגיע היום. חולה."

    "טוב. מה אני עושה עכשיו?"

    "נשבע שבועת אמונים. תגיד אחרי---"

    "---"

    "מה?"

    "מסתבר שגם הדף עם הטקסט בבית של אותו חבר. לא נורא. נעשה לך טקס הטבלה זריז." מקס שפך כוס מיץ אפרסק על ראשו של שאולי בקור רוח.

    שאולי רייטינגר רעד מזעם ומקור.

    מקס קוגלברג חייך בשביעות רצון.

    "טוב, אתה חושב שאתה מוכן למשימה הראשונה?"

    "פסדר." מלמל חלושות.

    "יופי. קח ת'כדור הזה, תבעט בחלון של השכנים."
    אִלּוּ פִי

    אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ, אָבִי
    בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ יוֹקֶדֶת
    בְּלִבִּי.
    לְךָ אַקְרִיב כָּל מֶגֶד
    נִשְׁמָתִי, חֶלְבִּי
    בְּשָׂרִי, דָּמִי, כָּל מִלּוֹתַי
    לְךָ הֵם, אָב
    וְכָל אִשֵּׁי אַהֲבוֹתַי
    לְךָ אֶכְאַב.
    הֵן לֹא אֶחְפֹּץ בְּזִיו אוֹרְךָ
    וְלֹא בְּעֵדֶן זֹהַר;
    הֱיֵה אַתָּה לִי לְאוֹרְחָה
    בְּעַצְמוּתְךָ, לַטֹּהַר
    וַאֲשׁוֹרֵר, אֲנִי, הַדַּל
    בְּמֶתֶק אֲהָבִים
    לְךָ, לְךָ, אָבִי.

    אֲנִי יָרֵא אוֹתְךָ, אֵ-לִי
    בְּכָל דְּרָכַי הָאַפְסִיּוֹת
    מוּל אֵינְסוֹפוּת הוֹדֶךָ;
    בְּרַעַד מִלּוֹתַי הַנְּבוּבוֹת
    הַנִּכְסָפוֹת עָדֶיךָ
    נֶאֱסָפוֹת בְּבֹשֶׁת-גֶּבֶב
    לְהִשְׁתַּחֲווֹת
    לְהִתְחַנֵּן
    אֶל רוֹמְמוּתְךָ, נִשְׂגֶּבֶת
    עַד שֶׁתְּחוֹנֵן.

    אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ, אָבִי
    בְּמִסְתְּרֵי הַחֹרֶשׁ;
    בְּלַחַשׁ אִילָנוֹת
    נָעִים בָּרוּחַ, חֶרֶשׁ;
    בְּלֹבֶן מְסַמֵּא
    שֶׁל אוֹר רִאשׁוֹן, שָׁבוּי;
    בְּלֵב רְחוֹב הוֹמֶה;
    בְּקֶצֶף מַעְיָן חָבוּי;
    בְּנַהֲמָה כְּסוּפָה
    שֶׁל לְשׁוֹנִי, בְּלֹא-לֶמֶד;
    בַּחֲרִיצֵי אַבְנֵי שָׂפָה
    שֶׁל שִׁירָתִי, אִלֶּמֶת.

    אֲנִי אוֹהֵב, יָרֵא
    אָבִי שֶׁלִּי.
    אֲנִי רוֹאֶה
    אֵ-לִי.
    לפי בקשתה של @מוצג אני מעלה את ההמשך, אל תדאגו, זה הולך להיות קצר, עוד פרק - שניים, אשמח לתגובתכם.
    תודה ל @ליאורהA על האתגר המקסים שהוביל אותי לסיפור שלפניכם.
    פרק א' הובא באתגר (יש קישור).

    לפרק א'


    פרק ב'

    רקע: חדר אוכל מעוצב בעושר מאופק, סביב השולחן הענק מאוישים רק שני כסאות. הסועדים בנג'מין ואשתו לין.
    ארוחת ערב מוגשת לשולחן, לין מתחילה לאוכל ובנג'מין לא נוגע באוכל.

    לאחר חמש דקות של ארוחה:

    לין (מנגבת את פיה במפית בד):
    למה אתה לא אוכל? יצא מצוין. הכנתי את האוכל ביחד עם אווה.

    בנג'מין: אם שתיכן הכנתן אני בטוח שהאוכל מעדן.

    לין (לוגמת ממיץ אשכוליות שלידה): נו? תאכל.

    בנג'מין: לא יודע, כואב לי הראש, סחרחורות ובחילות, את יודעת...

    לין (בדאגה): לא, אני לא יודעת. אבל לך תנוח, בטח העבודה משפיעה עליך, אתה עובד קשה. אני אדאג שיעלו לך תה מתוק, זה תמיד עוזר.

    בנג'מין קם בכבדות מהכיסא ומדדה לעבר היציאה, לין עוקבת אחריו במבט מודאג.

    אווה נכנסת עם המנה העיקרית, לין עוצרת אותה:
    אין צורך, אני אכלתי מספיק ובנג'מין לא מרגיש טוב, תעבירי את האוכל למי שאת חושבת.

    אווה יוצאת מחדר האוכל.

    לין יוצאת אחריה.

    ***

    עשרים וחמש ימים בספירה לאחור:

    לין נכנסת לחדר השנה, מסיטה את הווילון, החדר מתמלא אור והיא נעמדת ליד מיטתו של בנג'מין.

    לין (בידיים שלובות):
    בנג'מין, זה לא יכול להמשיך כך, המזכירה כמעט משתגעת, היא לא יודעת איך להשתלט על העומס. יש חתימות שרק אתה יכול לחתום, העסק יקרוס אם תמשיך לשכב במיטה.

    בנג'מין (חיוור וצרוד): מה את רוצה שאני אעשה? אני נראה לך במצב שיכול לנהל עסק?

    לין (מתיישבת לידו): אתה פשוט לא אתה, אני לא מאמינה, אני זוכרת אותך עם חום בעבודה.

    בנג'מין מניח יד על מצחו ומוריד אתה: חם. מאד.

    לין (ממלמלת בייאוש): לפחות תסכים לראות רופא, מה העניין להתחפר ממיטה?

    בנג'מין: אולי כדאי עורך דין.

    לין (מופתעת): מה הקשר?

    בנג'מין (משתעל קלות): צוואה.

    לין: אל תדבר ככה, אנחנו מחכים לילד.

    בנג'מין: אני יכול להגיד לך תאריך מדויק ליום הפטירה, רוצה להתכונן?

    לין (בצעקה): אלוקים! יש לך הזיות מרוב חום, אני רצה להזמין רופא.

    לין יוצאת בבהלה מהחדר, שומעים אותה במעומם צועקת משהו לאווה.

    בנג'מין מיטיב את הכרית מתחת לראשו.
  • 305
  • קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמָע


    לִטֵּף הָרוּחַ עֵץ בּוֹדֵד
    עָטַף בְּרֹךְ, הֶחְמִיא, עוֹדֵד
    שִׂחֵק לוֹ בֵּין בַּדָּיו, פָּרַע צַמֶּרֶת
    וְשָׁר לוֹ סֶרֶנָדָה בְּתָוֵי יְלֵל.
    כָּךְ יוֹם, וְעוֹד יוֹם, וּבַלֵּיל...
    עַד נִתְרַצְּתָה עַלְוָה, כְּמִתְמַסֶּרֶת
    וְנֶעֶתְרָה לְרוּחַ זָר:
    פָּתַח אִילָן לוֹ כָּל חַלּוֹנוֹתָיו
    .......- וְלֹא יָדַע עַד כַּמָּה הוּא אַכְזָר.

    כִּי אָז, נִכְנַס בָּרוּחַ - שְׁטוּת
    !
    חִלְחֵל, חִלֵּל בְּגֶזַע עָב
    צָבַע אֶת בְּנֵי-עָלָיו זָהָב
    תָּלַשׁ, קָרַע, הִשְׁלִיךְ לָרְחוֹבוֹת
    עָקַר, רָמַס בְּכֹחַ, בִּלְהִיטוּת
    וְהוֹתִירוֹ עֶרְיָה, מֻשְׁפָּל בְּמַכְאוֹבוֹ.

    עָמַד כָּךְ סַבָּא-עֵץ יָמִים, יָמִים
    עֵירֹם, עֶרְיָה עַל אִמָּא-דֶּרֶךְ
    מוֹשִׁיט אַלְפֵי יָדָיו גְּרוּמוֹת, מְעֻרְטָלוֹת
    אֶל שְׁמֵי אָפֹר מַשְׁמִים.
    עָמַד וְהִתְבַּיֵּשׁ כָּךְ, וְעֵינָיו כָּלוֹת
    יָמִים שֶׁל כְּפוֹר, לֵילוֹת כַּקֶּרַח
    מַמְתִּין לְרַחֲמִים.

    * * *

    בְּרַם, עֵת אָבִיב סוֹפוֹ לָבוֹא.
    שְׁרִיקוֹת שֶׁל רוּחַ שְׂרָק
    אֶל תְּהוֹמוֹת יָגֹזוּ, עֲלוּבוֹת;
    וְסָב-אִילָן, שׁוּב יַעֲלוּ עָלָיו
    שׁוּב יַעֲטֶה עָלָיו סוּתֹה, יוּרַק
    וְצִפֳּרִים בּוֹ יְקַנֵּנוּ, יְרַנְּנוּ בְּקוֹל.

    נִסְגַּר הַמַּעְגָּל. נִשְׁלַם הַכֹּל
    הָרוּחַ הַהוֹלֵךְ, הָלַךְ
    כְּבָר לֹא יִחְיֶה הַמֵּת
    וְעַד אַרְגִּיעָה, סוֹף גַּם סְתָיו לָבוֹא...

    הֲדָרְךָ, אִילָן, צְלַח
    !
    רְכַב עַל דְּבַר-אֱמֶת!
    תִּכּוֹן לָעַד צִדְקַת עָנָיו בַּלְּבָבוֹת.
    שׁוֹטַטְתִּי יְעָרוֹת, מִדְבָּרוֹת
    הָרִים וְשָׂדוֹת
    חָשַׁקְתִּי בְּתוֹךְ לִיבִּי
    לִבְנוֹת לְךָ
    אַרְמוֹן חָדָשׁ
    יָפֶה וּמְפֹאָר
    מִמֶּנִּי, לְךָ
    מִשֶּׁלִּי
    אֵלֶיךָ.

    חִפַּשְׂתִּי קוֹרוֹת עֵץ
    חַלּוּקֵי אֲבָנִים
    טִיט וּמֶלֶט
    בִּרְשׁוּת הָרַבִּים
    שֶׁהִנָּם הֶפְקֵר
    שֶׁאֵינָם שֶׁלְּךָ
    לֹא מָצָאתִי
    הִפְנַמְתִּי
    אֵין
    כָּאן, הַכֹּל שֶׁלָּךְ הוּא.

    הָלַכְתִּי לְפָחֵי
    אַשְׁפָּה
    נָבַרְתִּי עָמֹק
    הְצַּעְתִּי שְׁאוֹל
    חָשַׁבְתִּי
    שָׁם אֶמְצָא
    מַשֶּׁהוּ מֻפְקָר
    מֻזְנָח
    מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּהְיֶה שֶׁלִּי
    שֶׁאֶתֵּן לְךָ.

    עָבְרָה שָׁעָה
    חָלְפוּ שְׁתַּיִם
    כֻּסְּתִּי
    טֻנַּפְתִּי
    אָסַפְתִּי לִי
    קוֹרָה סְדוּקָה
    חֲלוּק אֶבֶן
    חָשַׁבְתִּי שֶׁהִנָּם שֶׁלִּי
    שֶׁאֵינָם שֶׁלְּךָ
    הֲפַכְתִּים עַל צִדָּם
    וְהָיָה חָרוּט
    'הִנְנִי'
    'פְּרָטִי'
    וַחֲתִימָתְךָ.

    יִלְלָתִי
    בָּכִיתִי
    הִתְיָאַשְׁתִּי
    'אֲנִי רוֹצֶה! לִבְנוֹת לְךָ,
    בַּיִת גָּדוֹל
    מְפֹאָר
    אִישִׁי מִמֶּנִּי לְךָ!
    לָמָּה אֲנִי לֹא יָכוֹל?!?
    הַכֹּללל שֶׁלְּךָ...'

    קַמְתִּי
    אַחֲרֵי יוֹם, שְׁנָתַיִם
    רוּחוֹת הֶעָבָר סָדְקוּ אֶת פָּנַי
    חוֹלוֹת הֶחָלָל פָּצְעוּ אוֹתִי.
    אֶת פְּצָעַי
    כִּסְתִּי
    בְּגֶבֶס מְעֻטָּר
    'גָּדַלְתִּי בְּשָׁנָה'
    שָׁפוּף הָיִיתִי
    וּמְאֻשָּׁר,
    שָׁלֵם.

    יָדַי אָסְפוּ
    אֲבָנִים יָפוֹת
    וּשְׁבוּרוֹת
    עֵצִים אֲרֻכִּים
    וּשְׁבָבִים
    שֶׁלְּךָ
    חֲתוּמִים בְּשִׁמְךָ
    וּמֵהֶם בָּנִיתִי
    לְךָ
    טִירָה
    גְּדוֹלָה
    יָפָה
    מְפֹאֶרֶת
    מִמֶּנִּי - מִשֶּׁלְּךָ – לְךָ
    כִּרְצוֹנְךָ.

    בַּצַּד
    בָּנִיתִי מִזְבֵּחַ קָטָן
    וְעָלָיו
    עָקַדְתִּי הֵיטֵב
    כְּאַבְרָהָם סָבִי
    אוֹתִי
    גַּאֲוָתִי
    עוֹצֵם יָדִי
    לָקַחְתִּי הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁלְּךָ
    הִנַּחְתִּי
    שָׁחַטְתִּי
    וְאַתָּה הֵבֵאתָ אֵשׁ
    שֶׁאָכְלָה
    שֶׁאִכְּלָה...
    ישראל. ערב חג הפסח תשפ"א.

    הלוח היה שחור משחור. בטרם יבשה מודעה אחת, וכבר נעמד היה יוסל' המדביק של השכונה ומטאטא עליה בדבק נוסף. טאטואי ראיה.

    מחזיקים את הבניינים, סיפרה אגדה ישנה. בזכותם האבנים הישנות שורדות עד התמ"א. האמינו כולם והרכינו ראשם אל הפאשקויל התורן. אך האבן מעולם לא חדלה לזעוק מן הקיר. גם לאחר התמ"א, אולי דווקא בגללו. זעקות שבר. זעקות של חמס.

    אבל בתקופה זו נראה היה כאילו עומדים בנייני השכונה לקרוס קריסה מוחלטת. המודעות נערמו במהירות זה אחר זה ונראה כאילו יחד, גמרו אומר להקריס אתם את כל העיר. וכמו שאומר הנביא תמות נפשי עם פלשתין.

    אל תתנו להם יד. רתחה אחת ענקית על יד השול. מגיפה של רוע. בעבעה בגלים אחת נוספת בכניסה אל המקווה.

    סיפורים משמרי סערה נפוצו בגלים של חרושת שמועות אדירה. והנתונים ממש נוקשים. עין לא נשארת יבשה.

    מתוך 60.000 מקרי פטירה השנה - 45.000 היו לאחר מתן החיסון השני. זוועה. מתוך כל עשרה שמתים מדום לב - שמונה קיבלו כבר לפחות חיסון אחד לקורונה. רחמנות. בכל תאונת דרכים על הכביש, אחד המעורבים בה, הנהג או הולך הרגל -באורח פלא בחרו להזריק לגופם את החומר המסוכן.

    אחוזים גבוהים מראים גם על סרטן שהגיע לאחר הפשלת השרוול. נושרים רבים, בנים ובנות מכל המגזרים מעידים שהלכו לקופת חולים בחודשים האחרונים. גיוואלד.

    אנשים שאינם מחזירים הלוואות. יהודים שבונים בצורה לא חוקית. זקנים שמאבדים זיכרונות. רובם ככולם לא נשמעו לאזהרות הרבנים, לא שמרו על ההנחיות ונדבקו. נדבקו בחיסון.


    צריך משיח. אמרו כולם. משיח אמיתי, אחד שעוד מסוגל לעבור קורונה.
    שיצא הוא לעבוד, הוא. אני את ההשתדלות שלי עשיתי, סה טו. כל החיים שלי, כולם, הלכו לי, ברגע אחד של טיפשות. החיים שלי! לא של אף אחד אחר.

    עמדתי שם, נשענת על הקיר של חדר השינה, דופקת על קיר, צועקת, בוכה. תצא לעבוד, צעקתי עליו, הקיר, שדימיתי לראות בו את בעלי לרגעים. תצא! תלך! תחזיר לי את כל הכסף! כולו!

    בכיתי שם, בדמעות גדולות, שקופות, בכיתי וצעקתי. אני הולכת! אמרתי לו. הולכת! שאגתי. תעדכן אותי מתי לחזור ואם בכלל! הייתי מוכנה לעזוב אז לצמיתות, כל כך כעסתי, כל כולי הלך, בהינף אצבע! של מישהו אחר!

    תלך מפה, יללתי שוב פעם, תלך!

    נס שזה היה קיר, כי לו זה היה האיש אליו כיוונתי, אולי הוא באמת היה הולך אחרי זה. הייתי בערה. אש. בלי שום אישה.

    עבדתי על זה, כל כך הרבה זמן עבדתי על זה, רציתי לא להשתעבד לפרנסה, למרות הקללה שנפלה על העולם והתגלגלה עד אלי, לא רציתי להשתעבד לפרנסה, לא רציתי. לא לא לא רציתי!

    לא העזתי לזוז מהקיר, פחדתי ליפול, פחדתי שלא ישאר ממני שום דבר. לא חשבתי על כלום באותו רגע, ראיתי שחור, ראיתי כלום. רציתי ללכת. כנראה שמתישהו נפלתי גם בלי להתכוון, כי כמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי על הרצפה, בוכה את נשמתי.

    שכבתי שם, לעצמי, הוא לא הגיע, מנסה אפילו להתנצל, אולי ברח לרגע-שתיים. אז הייתי אני, עם ראש על הבלטות הקרות משנות השמונים, לבד, צועקת, אבלה. לפחות היינו מחליפים לקרמיקה יפה, המחשבות שלי היו אכזריות, אולי זה עוד היה לנו.

    מגיל אפס התחלתי, אמנם היה לי בסיס טוב, תודה להשם, והיה לי ממה להתחיל, מיני דבש שכזה, אבל לזכותי יאמר שלא התעצלתי ועבדתי על זה קשה, כשהתחתנתי הייתי כבר תוך כדי משכנתא אדירה ודירה בשווי שש מיליון שקל ברשותי.

    טוב, אם להיות כנה, אז מיליון שקל הגיע מאבא שלי, הבטחת בחירות, ארבע מיליון שמונה מאות אלף היה של הבנק, ממושכן ומאתיים אלף היה משכירות של שנה ומשכורת של שנה, קומפלט.

    אז נכון, החיים שלי השתעבדו לזה, המשכורת שלי הלכה כולה ואנחנו גרנו בדירונת כזו, חדר וחמישית גם עם שתי ילדים, הכל היה לי שווה, לא רציתי להיות מתכנתת, ורציתי לחתן ילדים בכבוד. רציתי לחיות.

    אני ניהלתי את הכסף והתקציב, והוא השתדל להימנע, לא אהבתי שדורכים לי בין הרגליים, וגם - פחדתי נורא על הכסף שלי, ניהלתי תקציב חסכוני להחריד, (רזינו קצת בתקופה ההיא, אבל לא היה נורא מדי, שבתות אכלנו אל ההורים שלי, וגם מדי פעם באמצע השבוע, פעמיים-שלוש).

    לא אגיד, לא היה כיף, אבל התקווה הייתה שווה הכל, יום אחד, ככה ידענו, יהיה לנו המון כסף, והעיקר - אני לא אצטרך לעבוד, אוכל להיות יום בבית עם הילדים, ואפילו להנות מדי פעם, לוקסוס לאשה היום.

    קיבלתי תמיכה מלאה, כי הוא יכול היה ללמוד יום שלם, ולא להכיר בכלל את הבנק מבפנים, תותים.

    אני עבדתי קשה, משרה מלאה כפולה, אבל הכל היה שווה, כי יום אחד, יום אחד אוכל לעזוב את הקוד.

    יום אחד, בכיתי שם, על המרצפות עם הכתמים, שאולי אי-אז מישהו עיצב כי חשב שזה יפה. יום אחד חשבתי, אהה.

    בגיל שלושים עם ארבעה ילדים ושתי משרות מלאות, מכרתי את הדירה ההיא, גרה בדירה משלי, (משכנתא נוספת). שלוש וחצי מיליון שקל מזומן היו שייכים לנו אחרי זה. (מיליון מאתיים שהיה שלנו, עוד שמונה מאות אלף שנכנס מהמשכנתא והשכירות ועוד מליון וחצי של שווי הדירה שעלתה).

    ועכשיו אנחנו בעלי חוב אדיר, והדרך היחידה שלנו לצאת מזה, זה לשלוח את ההוצאה לפועל לחברותא ההיא שלו, אלוקים אדירים, מי ב-י-ק-ש ממנו?? מי?? ולמה אני שומעת על ההלוואה המהירה הזו רק עכשיו? אלוקים! המשכתי לבכות, אני נשארת כאן על הרצפה, ולעולם, שובתת רעב.

    הפזיזות, מי יצר אותה, השטן. ערך הכסף, העמל שהיה רק שלי, חזר אלי, מעצמו.

    הוא בחור מוכשר בעצם, ואם הוא יצא לעבוד, אז אני אוכל להפסיק.

    בהחלטה אימפולסיבית למדי קמתי מהרצפה, הייתי נראית נורא, אני בטוחה, גם בלי מראה. יצאתי מהחדר, הוא ישב שם, על הספה, בוהה. חתום.

    זה לא מאה אלף שקל, אמרתי לו, זה לא מאתיים אלף, זה החיים שלי, אתה מבין? עמדתי מולו, רועדת. חיפשתי קיר להישען אבל לא יכולתי לראות שום דבר. החלום שלי נקבר, ואני יחד איתו. ניסיתי להתייצב, לא הצלחתי, הוא ביקש שאשב, התיישבתי בצד השני - הכי רחוק שאפשר. הוא התכווץ, לא הישיר מבט.

    אני רוצה ללכת, לחשתי לו, סדוקה. השפתיים שלו רעדו. זה לא היה כסף שעבדת עליו, המשכתי למרות זאת, אולי לכן היית יותר פזיז? אני --- טמנתי את הראש בין הרגליים וחיבקתי את עצמי, פחדתי להמשיך לדבר, אז בכיתי שם, בקול, שוברת את החלום לחתיכות.

    שמעתי אותו קם, דמיינתי אותו חתום, כמו תמיד שהוא לא יודע מה לעשות, הוא התרחק וחזר אחרי חמש דקות, רק שלא הביא כוס מים, כי זה יהיה הסף שלי. או הסוף שלנו. אם אני אופטימית שהסף לא נחצה עדיין. והסוף לא הגיע.

    קחי, הוא אומר לי. גם אחרי הכל, לא הגענו לפת לחם, קחי, תחשבי מסלול מחדש, תנוחי, ונדבר.

    הרמתי את הראש, הוא החזיק תיק קטן, את הארנק שלי ומפתחות של הרכב.

    לאן אני אלך? בהיתי בו.

    למלון, הוא אמר, רק תלכי למקום קרוב, ותחזרי מהר, בסדר? הוא לחש והסתובב.

    פתחתי רגע את התיק הקטן שהביא לי, לא יכלתי לצחוק במצב הזה, ולא יכולתי שלא, הוא ארז לי, ליומיים שלוש, עם הכל כולל הכל.

    קמתי, ויצאתי. בלי לשאול מה תעשה עם הילדים, ואיך תסתדר בעצמך, בלי לומר מתי אני חוזרת. ובלי לומר שלום. סגרתי את הדלת מאחורי. ירדתי במדרגות. אז, אפילו לא בכיתי.

    עיוורת חיפשתי את הרכב, ואיפה הוא חונה, גיששתי, היה חשוך וקר. לא חשבתי כלום. פתחת את הדלת של הרכב - לרגע הסתובבתי אחורה.
    ראיתי אותו, עומד ליד החלון מסתכל החוצה, רועד. הרמתי לו יד מהססת, נופפתי לו, הוא חייך. ולמרות המרחק, והחושך, ראיתי דמעה אחת קטנה זולגת נבלעת בזקן. שתי דקות אחר כך, פתחתי את הדלת, הוא הסתכל, תוהה, לא מבין.

    בוא נצעק אחד על השני, אמרתי לו, בוא נצרח, נלך ליער. בוא נריב, ככה כמה זמן, בוא נפגע רגע, נבכה, בוא לא נדבר אחד עם השני. אבל בוא, הקול שלי בכה, בוא, חייכתי חיוך רועד, בוא נעשה את זה ביחד.
    אי / זלדה.

    אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הָאֲדָמָה
    כְּמוֹ עַל גּוּף חַי
    כְּאוֹתָם פְּלִיטֵי אֳנִיָּה
    שֶׁעָמְדוּ עַל גַּבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן
    כִּי טָעוּ בְּמַרְאֵה הָעֵינַיִם.

    אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הֶעָפָר
    שֶׁתַּחְתָּיו מְדַבְּרִים הַמַּיִם
    מְדַבְּרִים שָׁרָשִׁים
    מְדַבְּרוֹת מַתָּכוֹת
    קוֹל הֲמוֹנָם מַחֲרִישׁ אֶת אָזְנַי
    מְסַחְרֵר אֶת לִבִּי
    גַּם הָאֲוִיר מִתְנוֹעֵעַ וְשָׁר
    וּבַגְּבָהִים מִתְפּוֹצְצִים עוֹלָמוֹת.

    רַק הַמַּחֲשָׁבָה עַל אֱלוֹקִים
    הִיא אִי בַּמְּעַרְבֹּלֶת.

    האדמה היא עולמינו, כולנו דורכים, הולכים, מפה לשם משם לפה.
    והמשוררת - כפה לתחושות של כולנו, חשה חוסר יציבות תהומי, מוחלט, כשהיא מסתובבת בעולם היא חשה, שהיא צועדת על גוף חי, נטול יציבות ושלווה.
    הגמרא מביאה סיפור על נוסעי ספינה שעגנו ליד אי באמצע הים, הם טעו לחשוב שהאי הוא יבשה מוצקה ובו ימצאו מנוח לכף רגליהם, כשהדליקו מדורה לחמם להם אוכל, האי, שלא היה אי אלא לוויתן עצום מימדים… התנער ממקומו וצלל אל המעמקים…
    הגמרא מסיימת בתיאורו של אחד הניצולים. ש'לולי הספינה עגנה סמוך למה שהיה פעם ה"אי" וודאי היינו כולנו טובעים'.

    אנו מתהלכים בעולם, נטולי וודאות, חסרי ביטחון בדרכינו, התצליח, אם לאו?
    אנו חשים שהאדמה תחתינו רועדת, לא מושפעת במאום ממעשינו, מה שאנחנו נעשה כאן בעולם, לא ישפיע על הדרך והתוצאה בכהוא זה, האדמה היא כ'גוף חי', עצמאי, לא יציב.

    ובעצם, כולנו כאותם פליטי אוניה, טועים במראה עינים באינספור 'פטות מורגנות' לאורך המסע, ובמה שהיום נראה לנו כיציב ובטוח, למחרת יהיה רעוע ומסוכן, בעולמינו, השלווה והנחת המוחלטים הם מנת חלקם של שוכני עפר.. ובצדק, שהלא "אדם לעמל יולד" אך החוסר בידיעה אם נכונה הדרך ובסוף השביל מחכה הארץ המובטחת מקשה על הבחירה והעשייה.

    אנחנו מוקפים בהרבה אי שקט, ובתקופה האחרונה בכל כך הרבה רעשי רקע.
    העולם שחשב שכבר ראה הכל וכבר יודע הכל, עצר בחריקת בלמים, ונגיף חסר חיות הניס את כולם אל הבתים, לך עמי, בוא בחדריך. ואז התחילו חולים, וליל הסדר בסגר, ואז יוצאים מזה, ועוד פעם, וכבר נהיה לנו תחושת דז'ה וו מרוב סגרים יציאות ובידודים, מסכות וריחוקים.
    קול המונם, מחריש את אזנינו.
    מסחרר את ליבנו.
    ואין לאן לברוח, כי גם האוויר מלא בחוסר מנוחה, הוא מתנועע ושר.



    אבל דבר אחרון,
    דבר אחד ויחיד נותר לנו לפליטה.
    רק המחשבה על אלוקים היא "אי במערבולת"!
    כשהכל מסביב מעורפל ומסוחרר, האמונה, רק היא, מייצבת. וכאי במערבולת משרה ביטחון.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה