קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
החלטנו שלא ניכנע.

נעמדנו כולנו מול אמא בדרישה נחרצת ובלתי משתמעת לשני פנים. "רוצים פיצה!"

מאז שהמשאית של הפיצה הגיעה היום בבוקר, כל הילדים בשכונה הסתובבו מתלקקים. יענקי ברוטלר הראה לכולם איך אוכלים פיצה ב"אמיתי", ושלוימה לא הפסיק לרדוף אחרי עם הפיצה ולגרות אותי.
בסוף המשולש נפל לו על החול, אבל הוא ניקה אותו בחולצה והזהיר אותי לא לגלות לאף אחד, פ'סדר, החולצה תגלה.

שולי וגיננדלוש חזרו אדומות כמו התבלין של הפיצה מהחצר והצטרפו למאבק המשפחתי.

אבל אמא עמדה שם כאילו היא הזית שמתנוסס באמצע פיצה בגודל של ים, כמו שהברמנים קיבלו. ארי בעצמו סיפר לי.
"ילדים אני לא עשיתי לכם חיסונים אף פעם, אני אשמור עליכם בריאים, תבינו, החיסונים האלו יכולים להיות טובים ונחמדים ואחרי זה אתם יכולים פתאום להיות חולים מאד!! רוצים?"

זה היה קצת מפחיד, אבל רק קצת, כי אחרי כמה דקות וסקר מעמיק שערכנו כמו שעמית סגל הסביר (שולי התקשרה לסבא - בטלפון הנייח, גיננדלוש התקשרה לדודה גילי בנוקיה, ואני שלחתי מייל ליענקי ברוטלר), באנו לאמא עם מסקנה נחרצת - "כולם בריאים ואין שום תופעות לוואי! רוצים פיצההההה"

אמא חייכה, אבל הטכניקות שלה כבר מוכרות ולא עבדו עלינו, אחר כך היא צעקה, בסוף בכתה, ואחרי הסוף שתקה. בסוף של סוף השתיקה היא התקשרה לאבא ואמרה לו בקול של גבינה צהובה רותחת ש"תבוא לקחת תילדים כי הם עושים לי חור בראש".

באסיפה זריזה הוחלט פה אחד (שלי) לא להיעלב, אלא לגייס את אבא למלחמה, כי אבא אוהב פיצה מאדדדדד.

פעם אחרונה שהיה לנו פיצה בבית, זה היה כשהייתי ילד קטן ממש. לא זוכר לכבוד איזה חיסון זה היה, אבל אני זוכר שכשהלכנו לישון נשארו עוד שני משולשים שלמים, ובבוקר הם לא היו.
אמא שאלה מי לקח אותם, זה אומר שלא היא לקחה. אז מי עוד יכול לקחת? אבא. כולנו התגרינו ורק הוא העיז לקחת. ככה הבנו שהוא הכי אוהב פיצה.

בקיצור אבא הגיע הביתה ושאל את אמא "במה העניין".

אמא אמרה לו לשאול אותנו וזו הייתה הטעות הגדולה שלה, כי אחרי שהסברנו לו הכל בהתרגשות וצעקות, אבא הבין שני דברים: 1- מישהו מחלק פיצה בחינם. 2- אמא מתנגדת לקחת.

"אבל למה??" אבא פער זוג עיניים משתאות מול אמא.

"כי אני לא מוכנה להרעיל את הילדים שלך!! זה למה!"

"להרעיל?? נו באמת! מה את עושה עניין!! כאילו אני לא זוכר ששבוע שעבר דרשת שאני אקח אותך ל.."

"חזקי!! למה אתה מספר כל דבר?? למה כל דבר הילדים צריכים לדעת??"

"לא אמרתי את המילה פיצה!!"

"חזקי!!"

"אפשר להבין מה מורעל בפיצות האלו??"

"לא בפיצות! בחיסונים!"

"מה?"

"בחיסונים!!"

"איזה חיסונים?"

"במשאית שמקבלים פיצות, מקבלים גם חיסונים חזקי"

"אז אנחנו נקבל רק את הפיצות", אבא מבריק כמו תמיד.

אמא מתעצבנת, "רק מי שעושה חיסון מקבל פיצה, ואני לא הולכת להלעיט את הילדים שלי בחיידקים, מובן?"

"עוד פעם הסיפור הזה? שבי של יוכי קיבלה את כל החיסונים והיא הרבה יותר מוצלחת מגיננ.." אבא עוצר בשנייה האחרונה אבל גיננדלוש כבר בוכה בחדר.

ואז מתחיל הדיבור האילם של אבא ואמא, דיבור של המהומים ומבטים בעיניים, אני ושולי מנסים לא להתפוצץ מצחוק בשביל שהם ימשיכו לשכוח שאנחנו נמצאים בחדר, ובסוף אמא אומרת "אז אולי נקנה פיצה".

"לאאאא!! אני וגילי ואבא צועקים ביחד, ואני מנמק "יגידו שאנחנו פראיירים!!"

בסוף אבא ואמא הלכו לחדר, ואנחנו הלכנו להקשיב להם דרך החור של המנעול.

אמא הסבירה לאבא שזה מסוכן, ואבא הסביר לאמא איזה חסכים חמורים יהיו לנו עם נתבדל מהחברים ולא נקבל פיצה, ואיזה חסכים חמורים יהיו לכיס שלו אם הוא יקנה לנו פיצה.

אמא הסבירה לאבא איך עובדים החיידקים, ואבא הסביר לאמא שאנחנו בעצמינו חיידקים וחיידקים לא יכולים להזיק לחיידקים.

אה.

על הטיעון הזה כנראה לא היה לאמא מה לענות, שכן בסוף הישיבה המהירה שכונסה כדי להכריע שוב האם עלינו להיעלב או להמשיך להיאבק יחד עם אבא כל-הדרך-אל-הפיצה, אבא יצא מהחדר עם עיניים נוצצות, והכריז בקול צוהל "חברה! הולכים להתחסן!"

אמא יצאה אחריו עם עיניים אדומות ולחשה "להתחסל", אבל לנו כבר לא היה אכפת, שעטנו במורד המדריגות, נרגשים עד תנוכי דמיונותינו הפיצתיים, ופרצנו בהתרגשות אל המשאית של הפיצה.

אחר כך קרו שלושה ביחד, האחות מהרצפה צעקה "ילד! מה עשית!" השברים נאספו בזריזות על ידי האחראי של הפיצות, וגיננדלוש פרצה פנימה גם היא והפילה את האחות השנייה עם המבחנה השלישית.

אוי, איזה ריח טוב. חיכינו בקוצר רוח בתור, סיפרנו לכל הילדים שהיו בפתח שהנה אנחנו כבר מקבלים פיצה ענקית יותר מכולם, אבא חייך חיוכים רחבים לכל עבר ולחץ בהתרגשות אפילו את היד של שימען הגבאי שהוא לא מדבר איתו מאז שהוא לא נתן לא להיות חזן אפילו במניין בחצר בטענה שזה עדיין לא מניין בדיר, וסוף סוף הגיע תורינו.

ניגשנו בצעד חגיגי אל האחות ומסרנו לה את הפרטים שלנו, היא שאלה מי הראשון ואני קפצתי לראש התור, בתקווה שאקבל ראשון את הפיצה (וגם אגמור אחרי כולם).

האחות העבירה את הכרטיס שלי והסתכלה על המחשב במצח מקומט.

מה קרה? למה היא ככה?

אולי אין מספיק פיצות?

"מה העניין" המהם אבא תחת זקנו.

"אני רואה שאתה.. בעצם.. אתם! כל המשפחה.." היא המהמה מתחת לכלום (כי אין לה זקן),

"משפחת ווינקל", היא הרימה את הראש מהמחשב וחייכה אלינו, "כנראה לא עודכנתם, אז אני שמחה לספר לכם שהמחלימים לא צריכים להתחסן, בטח אתם שמחים לשמוע".
שא- לום, קראה אסתי לחלל הבית והטילה את התיק על הרצפה.
אבא, אתה פה? איזה כיף! מתי חזרת?
אבא סימן לה לשתוק וסגר את דלת הסלון.
היא פנתה למטבח, תמהה במקצת.

לאחר כמה דקות נפתחה הדלת ואיש מהורהר פנה ויצא משם. אביה ליווה אותו מעט והצטרף אליה.

ראית אותו? זה שיצא עכשיו? זה הרב טויבר. סופר סת"ם מומחה. אבל כבר נגיע לזה.
ברוך השם חזרתי הבוקר מהישיבה במרסיי. מאוד התרשמתי מהבחורים לטובה, ואני מקווה שגם הצוות התרשם ממני, ושיהיה לנו הרבה שטייגן ביחד ו...פרנסה טובה.
תשמעי, כשהלכתי בוקר אחד מהמלון לישיבה, פגש אותי מהגר סורי והתחיל לתקשר איתי באנגלית רצוצה. ניסיתי להתפטר ממנו אבל הוא היה עקשן גדול. כשראה שאיני מבין מה הוא רוצה ממני, שלף את הטלפון שלו והראה לי תמונה. בתמונה נראו יריעות ישנות של ספר תורה. כאן התחלתי להתעניין.
שאלתי אותו מה זה ואם זה שלו. הוא אמר שזה משהו שהגיע לידיים של סבא שלו לפני כמה עשרות שנים. הסבא נהרג לאחרונה בהתקפה שאירעה בין המורדים לצבא, והחבילה עברה אליו. הוא יודע שזה תורה ישנה של יהודים ורוצה למכור.
ואיפה זה נמצא? באל- חסכה, סוריה. אבל הוא יכול להביא את זה.
אמרתי לו שישלח לי את התמונות למייל ואני אצור איתו קשר בהמשך.
ולכן קראתי עכשיו לרב טויבר שיחווה דעה על הצילומים.
ומה הוא אמר? שאלה אסתי.
הוא לא בטוח. זה לא הכתב שהוא רגיל אליו, הוא יברר.
חלפו כמה ימים. הרב טויבר התקשר.
הרב ביכמן, שומע? עשיתי כמה בירורים, וזה נראה טוב. יתכן שזה הדבר האמיתי. אולי נזכה להוציא יקר מזולל.
אבא שלח מייל לפליט הסורי: אפשר להמשיך. מה התמורה?
התשובה הגיע מיד: השם שלי איהאב אבו-ווזווז- קהמוז. אני דורש בתמורה את שחרורם של ההורים שלי, דיאב קהמוז וניהאל אל-מקת-קהמוז, שנמקים אצלכם בכלא.
אבא: אתה צוחק? איך אני יכול?
איהאב: לא רוצה, לא צריך.
אבא: חכה. אבדוק.

ח"כים שפנה אליהם התנערו מכל מגע בענין. אנחנו נשלחנו על ידי גדולי ישראל לגזול את החנית מיד המצרי, להציל עשוק מגוזלו, לשמור על פך השמן הטהור, אם נפנה משאבים לעוד נושאים יתכן והדבר יפגע ביכולתנו לעמוד על משמר הדת, זה מועל בהקדש, ציטטו לו מטורי הדעה ביומונים. הוא כמובן לא חלק עליהם.

לבסוף הגיע לבן אדם הנכון. ד"ר מרדכי אהרון, מזרחן בהשכלתו ויוצא יחידת מישמיש, היחידה לפעולות מיוחדות מעבר לקווי האויב. האיש, חובש כיפה סרוגה ובעל מבע עייף, התווה את הכיוון.

ראה, הממשלה לא תשתף איתך פעולה. ודאי לא בגלוי. דברים כאלו נעשים דרך "ציפורים מצייצות" שהאנשים הנכונים מכירים. תן לי כמה ימים.
אבא שלח מייל: מתכוננים. תכין את הסחורה.

הרב ביכמן, שלום. כאן מרדכי. יש לי דרך, קצת מסובכת, אבל עדיין זו האופציה הכי טובה. אנחנו נאלץ את הממשלה לשלם מחיר. יש בזה סיכון. תצטרך לשלוח מישהו לכיוון סוריה, ממש להיכנס לשם ולתת לו להיתפס בידיהם. ברגע זה הסיפור הופך לענין דיפלומטי של הממשלה.
ואת מי בדיוק אני יסגיר לסורים?
לא יודע. הם מאוד עצבניים שם, שומרי הגבול. כל מי שמתקרב, נורה במקום.
אבא נאנח. סכנת נפשות. מצד שני, מה יהיה על הספר הקדוש הנמק בידי הערלים. הוא החליט לסוע לצדיק הנסתר המפורסם, המכונאי, שנקרא כך על שם המוסך שניהל בטרם חזר בתשובה ונעשה דיקנא קדישא.

תן לי את כף ידך, ציווה המכונאי. הוא צמצם את עיניו. הגיד לי, מי יש לך בבית? שאל בלשון הכתוב. מיהם בני ביתך?
אה, אשתי, הבת הגדולה אסתי, כמעט בשידוכים, אחריה יוינה דויב, בגרודנא-מונסי...
עצור. הבת הגדולה, היא תלך ותושיע את ישראל. כי ביד אשה ימכור השם את סיפרא, שיבש במכוון.
מה??? אבל...

הצדיק כבר השתקע במסע האמיץ של אביגדור, כשבתוכו מוחבא ספרא דצניעותא. הבא בתור, קרא הגבאי והדף את ביכמן ברגישות ובנחישות.
ביכמן חזר הביתה אפוף מחשבות.

היום הגדול הגיע. החיג'אב שנקנה בדיר קדיס הוטמן היטב במעמקי התיק. גם דרכון צרפתי עם תמונה שמזכירה את המקור היה שם ולצידו חופן דולרים.
קחי במבה, אסתי'לה, דמעה אמא.
לא! לא! שום פריט ישראלי! נזעק ד"ר אהרון ששהה בבית הביכמנים ביום הגורלי.
את זוכרת? בבני ברק את עולה על 969 לטבריה, משם לקצרין ומשם למרום גולן. בשער תשאלי איפה משפחת שחם והם כבר יעזרו לך.
כל הדרך עברה עליה באמירת תהלים בעל פה.

תוואקופי! (תעצרי).

כמה שהתכוננה לרגע הזה, תקף אותה פחד אדיר. השם, בבקשה, למען ספר התורה!
ברגליים כושלות המשיכה להתקדם.

ארפא אידייקא! (ידיים למעלה)
היא המשיכה ללכת. הם לא ירו.
כעת עמדה במרחק קצר מהם. חיילים רגילים למראה, מבט מבולבל בעיניהם. ריח חזק של סיגריות.
אחד מהם תפס את מכשיר הקשר וקישקש לתוכו במהירות. אחרי דקה הופיע ג'יפ, קצין שישב בתוכו הורה לה לעלות עליו.

אני חרשת אילמת! אני חרשת אילמת! אני חרשת אילמת! אני חרשת אי...

את בטח פוחדת מאוד, קחי, תתקשרי הביתה, פנה אליה הקצין בעברית צחה ובטון ידידותי, והושיט לה טלפון.
מופתעת, שלחה את ידה, ובזה קרס כל קו ההגנה.
באותו הרגע השתנו פניו של הקצין.

מי את ולמה באת לכאן! מרגלת!!!
בתגובה פרצה בבכי סוער.
לא, אני... לא. זה הספר תורה...
כל הסיפור פרץ בשטף דמעות אחד גדול.

הקצין חיכה בסבלנות.
אני יודע הכל. אני בן דוד של אבו-ווזווז. רציתי רק לבדוק אותך.
הספר כבר פה, אבל צריך לחכות שהדוד והדודה שלי ישתחררו.
היא נכלאה בחדר עלוב.

הסיפור נפל על ביבי כשלג בירושלים והוא לא התכוון לפספס אותו. נעמה יששכר 2.
בדרמטיות עצר את ישיבת הממשלה, והמהם משהו על ענין ביטחוני דחוף שצץ. גנץ הביט אחריו בקנאה.
פוטין נכנס לתמונה. לד"ר אהרון היו קשרים משלו והוא שדחף לשחרורם של בני הזוג קהמוז. מר קהמוז סירב לעזוב את סיר הבשר הישראלי, ובמקומו שוחרר ג'עבר אל-טבנצ'ה, מחבל זוטר מדרג מיידה אבנים קלאסי.

הקצין נכנס לאסתי ומסר לה שקית סגורה היטב. הנה הספר, אמר. משם נלקחה על ידי חיילי האו"ם לשטח מפורז ונמסרה לחיילי צה"ל. ביבי כמובן היה שם והצטלם עם "כוחותינו המשחררים".

היא הוכנסה לחקירה מיידית. השקית נשלחה לשיקוף מטעמי ביטחון. יש בפנים דפים גדולים! קרא הבוחן והתרגשות קלה נרשמה.
קצין פתח את השקית ושלף משם צרור עיתונים ישנים.

ובזה תם עוד פרק בסיפור הבלתי פתור של כתר ארם צובא.
מוקד תמיכה, שלום, מְדַבֵּר יעקב. במה אוכל לעזור?

שלום, יש לי פה בעיה עם המחשב.

דבר ראשון, אצלנו אין בעיות. יש רק אתגרים.

שיהיה.
תכל'ס, אין לי גלישה. כבר כמה שעות הכול תקוע.

אני מה-זה מבין אותך. אתה מרגיש שהכול תקוע לך?

כן, כן. לא זז.

וואו. זו בטח תחושה מאד לא נעימה עבורך.

כן. אז איך אפשר לפתור את זה?

דבר ראשון, תנשום נשימה עמוקה. בחיים אין פתרונות קסם. לפעמים אנחנו מחפשים פתרון עוד לפני שהבנו את הבעיה.

אז הנה אמרתי מה הבעיה. אין לי גלישה. הכול תקוע.

כשאנחנו אומרים 'הכול תקוע', זו מין הגדרה כללית כזו שצובעת את הכול בשחור. אנחנו חייבים ללמוד להפריד בין עובדות לבין פרשנות.

זו עובדה. הנה, אני מנסה לפתוח, כתוב לי 'הגישה שלך לרשת חסומה'.

יפה מאד. זה בדיוק מה שאמרתי. הגישה שלך ממש חסומה. אתה צריך להיפתח לגישה אחרת.

אוקיי. אז על מה ללחוץ?

חלילה. לא ללחוץ. רק לשחרר.

אבל מה לעשות?

זה לא עניין של לעשות, זה עניין של להרגיש.

מה קשור פה להרגיש? זה מה שאתם אומרים לכל מי שמתקשר למוקד התמיכה הטכני שלכם?

מוקד תמיכה טכני?! אדוני, טעית במספר. זה מוקד לתמיכה רגשית.
שומע, נוקי? כמו בברית. הקטנים בוכים, הגדולים אוכלים.
- על מה אתה מדבר?
לא שמעת? אלה, הגדולים, לא מקבלים חיסונים כמו פראיירים. איפה. הם מקבלים בעד זה צ'ולנט. צ'ולנט! אתה מבין? ואותנו דוקרים כמו בלונים אחרי המסיבה.
- אוהו. לא ניתן. תכנס את החפ"ק.

וכעת נפנה לכתבנו לענייני טף ונשים ביום אחד. ספר לנו מה אתה רואה.
כן, רובי, אני נמצא בטיפת חלב ברחוב אבני גזר, יש פה עשרות אימהות עם תינוקות שבאו להתחסן, ונראה שיש כאן איזו הפגנה.
- על מה ההפגנה?
קצת קשה לי להבין את השפה שלהם, אבל אני רואה פה תינוקות מתופפים עם סיר ומצקת. אני מנחש שזה סוג של שביתת רעב.
- אוקי. אתה יכול לתפוס כמה מילים עם מישהו?
אני מנסה.
- מיד נשוב אליך.
כן, רובי, אז מה שמתברר שהקטנים האלה דורשים הבטחה למנת צ'ולנט אחרי החיסון. עברו הזמנים שבהם תינוקות חוסנו כצאן לצווח. הם נתנו אולטימטום עד ליל ששי הקרוב, ואם לא יענו לדרישותיהם, הם יגישו בד"ץ.
- על פניו הם צודקים. תודה לך ונעבור לכתבנו...

נוקי, מרוצה? צ'ולנט של גולדיס? הא? הסתדרנו במקסימום.
-כעחכע חעעכ.
מה קורה הכל בסדר?
- כן כן, רק נתקע לי רגע בבל'ה בפטמה.
 תגובה אחרונה 
עבור @נועה סבאן שלא יכולה להעלות כאן שאלה - להלן:
כל תשובה ושיתוף נסיון יתקבלו בברכה

"אני מעוניינת להוציא ספר עלילתי בן 400 עמ' לאור,
ממה שביררתי הבנתי שהוצאות הספרים לא מוכנות לקבל כל תוכן
בשביל להוציא אותו לאור תחת הוצאתה.
האם יש הוצאה לאור אשר בקלות יותר ניתן להציע לה את החומר לספר ולעבוד איתה?
האם יש למישהו ידע נוסף רלוונטי בנושא
שיכול לכוון אותי מהיכן בכלל להתחיל להוציא אותו לאור?
אשמח מאוד, תודה"
הנה הגיע "אחרי החגים", ואתגרי השירים עולים לאוויר, במקביל לאתגר הדו-שבועי בו ימשיכו לפרסם יצירות בכל תחומי הכתיבה, לפי בקשת והזמנת המאתגר התורן.

אז מה בתפריט?

מתי?

מדי חודש יועלה אתגר "איזהו השיר?", ובו אתגר כתיבת שירה.

מה?
הדגש באתגרים אלו יהיה על צורות ויכולות, טכניקות ותבניות - ולא בחירת נושא לשירה בלבד (ניתן להגביל לנושא מסוים, בנוסף לצורה והיכולת הנדרשת).

מי?
אלא ש... שימו לב. אין מנצח אחד בכל אתגר. השיפוט מחלק נקודות למשתתפים: כל אחד ואחד מהשירים העולים לאתגר מקבל ניקוד, מ-1 ועד 10.

איך?
בסופו של שליש-שנה, מי שצבר את מירב הנקודות מקבל את ניהול האתגר לתקופה זהה - שליש.
למשל: ייתכן שמשורר פלוני העלה פעם אחת שיר מדהים וקיבל עליו 10 נקודות, אך משנהו העלה 4 שירים (1 לכל חודש) שקיבל על כל אחד מהם 3 נקודות, ובכך עקף אותו מימין.

למה?
צורה זו תעודד להשתתף בקביעות באתגרים, ותאפשר לכל מנהל אתגרים בתורו להעלות סדרה של נושאים החשובים לדעתו לכתיבת שירה.

ומי שופט?
כל אחד ממעלי האתגרים בעתו ובזמנו (כגון @משוררפלוני, מוביל האתגרים סיוון-אלול תשצ"ט) יבחר את צורת השיפוט המועדפת עליו. שיפוט לפי טעם אישי, לפי לייקים, לפי שילוב של שניהם, או גורם זר.
הצעתי לכמה משוררים כאן לקחת על עצמם את המשמרת הראשונה, אך הם התחמקו באלגנטיות השמורה למשוררים ענווים (וזו גם הסיבה לעיכוב יריית הפתיחה). במקום שאין אנשים - לקחתי על כתפיי הצרות את התור הראשון, לשם המחשה.
במשמרת המקוצרת שלי (כסלו-טבת תשפ"א), בעזר ה' ובחסדו יתברך, השיפוט והניקוד יינתנו על ידי משוררים אובייקטיביים, שאינם חברים בפורום כלל.

מי שיזכה בתקופה זו במירב הנקודות - יקבל את ניהול האתגר לחודשים שבט-אייר תשפ"א.
ומה יקרה במקרה של שוויון? כשנגיע לגשר נשרוף אותו.

בהצלחה!
הז'אנר של שירי מחאה, תמיד שלהב את דמיוני. מיד כשקיבלתי את הניהול של האתגר ידעתי שזה יהיה האתגר הראשון שלי שיתנוסס פה.
בשביל לדייק רציתי לבדוק מהי הגדרתו הרשמית, והרי היא לפניכם:

"שיר מחאה הוא שיר המביע מחאה על בעיה חברתית או פוליטית.
שירי מחאה עוסקים במגוון רחב מאוד של נושאים, מבעיות אישיות ועד בעיות כלל עולמיות.
בין הנושאים עליהם נכתבו שירי מחאה ניתן למצוא את העבדות, זכויות אזרחיות, שוויון זכויות, מלחמות וכיבוש, איכות הסביבה ועוד."


אממ.. גם אתם הרגשתם את מה שאני? לי הריח משהו קצת לא טוב, לא כיפי, לא מומלץ במיוחד באופן כללי..
"מביע מחאה"! שכוייח! נו? ו? מה התכלס?

אז חשבתי להפוך את האתגר לדמות הזו - "שירי מחאה המניעים לפעולה".
ואז ראיתי את ההמשך -

"בעשור הראשון של המאה ה-21, שירי מחאה החלו להופיע ברשתות החברתיות. בגלל התפוצה הרחבה של הרשתות, השירים יכולים להיות רבי השפעה. לדוגמה ב-2009 פרסם זמר צעיר בשם דייב קרול שיר מחאה על יונייטד איירליינס, וגרם לירידה חדה במניות החברה."

אוקי, אוקי.. מתקדמים.. אז כן. יש פה השפעה בפועל, וסביר להניח שכל מי שכתב אי פעם שיר מחאה התכוון שזה יפעל משהו, אבל כמו שאנחנו יודעים, דרך התלונות לא תמיד עובדת, או יותר נכון - כמעט אף פעם לא.

בסוף החלטתי פשוט למחוק את עניין המחאה.
בוא נבוא לאנשים בקטע טוב. למה למחות? בואו נדבר יפה.

אז הנה סיכומו של העניין:

כתבו שיר שמניע לפעולה.

אתם יכולים לייעד אותו לכלל האנושות, לקבוצה מסוימת, לעצמכם וכן הלאה.

השיר יכול להיות בכל סגנונות השירה, כך שמהבחינה הזאת הוא נחמד - אתם יכולים לשחק במגרש הביתי שלכם.

אבל! האתגר דורש מחשבה ועומק, ז"א - ככל שההנעה לפעולה תהיה חזקה ועמוקה יותר - הציון יהיה גבוה יותר. ככל שההנעה הזאת תהיה משולבת בשיר בצורה אומנותית יותר - הציון יהיה גבוה הרבה הרבה יותר.

מגבלת אורך - אין. רק קחו בחשבון שאם השיר ארוך - הוא צריך להיות מספיק מעניין בשביל שבני אדם ירצו לקרוא אותו.

אז קדימה! תתניעו :) בהצלחה רבה!

שאלות / הערות / הארות וסתם דיונים והתלבטויות - בנספח.
  • 640
  • בס"ד



    גדלתי בבית ללא חיסונים, אין לי אפילו פנקס. אמי האמינה, ועודנה דבקה, בגישה טבעית. הירקות לסלט אורגניים, ארוחה טובה נמדדת לפי כמות הוויטמינים והערכים התזונתיים. בחורף שתינו תה לימון עם כפית דבש, ואכלנו תפוזים ואשכוליות לרוב. ועדיין, כשמשלוחי פייזר החלו לנחות בקצב מרנין ומפתח תקווה, שמחתי ופניתי במרץ לנסות לקבוע תורים.

    על פי ויקיפדיה השתמשו בווריאציה של חיסונים כבר בסין העתיקה. המורה בבית ספר אמר לנו שהמציאו אותם בתקופת מגיפת האבעבועות השחורות. אין ספק שמדובר בברכה לאנושות, וחסד עצום מהבורא יתברך, שחנן לאדם דעת והעלים מחיינו מחלות קשות וחשוכות. ישנם חיסונים רבים: לפוליו ולצהבת, לחזרת ולאדמת, לשעלת ולחצבת, ורבים נוספים למניעת מחלות שונות. מטרתו של החיסון, מלבד הגנה על המתחסן עצמו, היא לייצר חסינות עדר מפני מחלות קשות.

    על פי דו"ח ארגון הבריאות העולמי, ישראל ניצבת במקום גבוה במדד העולמי למתן חיסונים לילדים, כ-98%. ומשכך חסינות העדר קיימת, גם כשאמי החליטה באופן אישי שלא לחסן את ילדיה. החלטתה נבעה ממספר שיקולים, באבעבועות רוח סברה שעדיף לגוף להתמודד איתו למרות שנורא מגרד ולא נעים, מאשר להתחסן ואולי לסבול סתם מתופעות לוואי. לשיטתה, לעבור את המחלה דווקא מחשל את הגוף ומחזק אותו לעתיד. בשפעת היא לא רואה כל חיסרון לנוח בבית כמה ימים, להנמיך ראש ולתת לוירוס לעבור. למה להכניס לגוף חומרים זרים, כמו אנטיביוטיקה שהיא לא נוטלת, אם לא מדובר בדלקת ריאות או משהו חריף. אז באין סכנה ממשית, העדיפה לא להתחיל עם חיסונים ולהשאיר אותם לאחרים.

    בשנת תשס"ח התפרצה מגפת החצבת, והתפשטה ברחבי הארץ ובירושלים במיוחד. נדבקנו הילדים הקטנים, שכבנו במיטה מלאים בפצעים אדומים שדומים לאבעבועות רוח. שבועיים בהם בעיקר ישנים. איני זוכר הרבה מאותם ימים, מלבד ליל הסדר – מסביב לשולחן היו רק ההורים מסובים, ובספה ילדים בפיג'מות עם עיניים חצי עצומות.

    הימים האלה אינם זכורים לי כטראומה, אבל מאז משהו השתנה. רופא המשפחה הסביר לנו שמספר המתחסנים באזורנו ירד באותה תקופה והעדר לא היה מוגן. היום, אחיי הקטנים מקבלים חיסון נגד חצבת.

    המצב היום משונה במיוחד. באים אנשים שכשילדיהם מקבלים חיסון יום או יומיים לאחר היוולדם במשקל של 4 קילו, אינם פוצים פה ולא מפקפקים, וכעת זועקים מרה נגד חיסונים לקורונה הניתנים לאנשים בוגרים ובריאים. פתאום יש להם שאלות, הם מבינים ב-RNA מסנג'ר, ושינויי DNA. הם מפחדים מתופעות לוואי עלומות, נותנים מקום לקונספירציות הזויות. בעוד המציאות היא שנכון לזמן כתיבת שורות אלה ניתנו כבר כ-175 מיליון מנות חיסון ברחבי העולם, ולא שמענו על תופעות חריגות.

    הקורונה – מסוכנת בוודאי, וחובה שתעבור מן העולם בצורה הכי מהירה. היא מדבקת ביותר, ואי אפשר לחזות למי היא תהיה מסוכנת. היא משכפלת את עצמה במהירות בווריאנטים ומוטציות לרוב. בהתחלה ניסו לטעון שהדבקה נרחבת תייצר חסינות עדר, אך למרבה הצער זה לא קורה.

    נכון, מדובר במחלה משוגעת, בלתי צפויה, עוד לא ניתנת ללמידה, ברקע כבר מרחשות השמועות בדבר אפשרות שיצטרכו לקחת בקיץ מנה שלישית. כל וריאנט שמתגלה מעורר בנו חרדות אם החיסונים המוזרקים עמידים בפניו. ובאופן כללי, רב הנסתר על הגלוי. אבל לעת עתה, זה נראה כמפלט היחיד לחזור לשגרת חיים דומה לנורמלי. לפחות, למשך חודשים ספורים. את פעולתם של החיסונים אנחנו מתחילים לראות, ולפי דוחות מעודכנים, כבר ניכרת ירידה של כ-50% במספר המאומתים בגילאי 60 ומעלה.(מאז כתיבת הטור עד לפרסומו המספרים השתפרו בהרבה)

    אז אחים יקרים, אני בעז"ה אתחסן בקרוב, ואתם גם כן חוסו על עצמכם, ורוצו להתחסן לא במנה אחת אלא שתיים. תנו סיכוי לעצמכם ולבני משפחותיכם בפסח תשפ"א, שלא כמונו בתשס"ח. להיות מסובים כולם כאחד, במקום לשכב בספה או חלילה במחלקה.
  • 459
  • פתאום חלפו זרמים בלבו, פתאום התקשו כל איבריו בהתנגדות.

    "אז תקבל אותו אליך, כן?" האיש מאחורי הקו לא הרפה, כאילו חש בהתנגדות המוזרה, הזרה.

    "אני – " המשך המשפט נתקע בגרונו. נזכר איך אתמול ילדו הקטן, שכבר לא כל-כך קטן, התלונן בפניו, "אתה תמיד עסוק עם כל האורחים שלך אב, אף-פעם אין לך זמן אליי!" נזכר איך אשתו עיקמה את הפה לפני שבועיים, כשאחד מ"אורחיו" שבר בטעות של שכרות את התמונה היפה שירשה לאחרונה מבית סבתה. היא לא אמרה דבר – תמיד הייתה איתו בפרויקט הזה, עד הסוף – אבל במבט ההמום והעצוב שעל פניה שבר את לבו יותר משבירת התמונה. נזכר איך הנשואים שלו אומרים לפעמים שחבל להם שהם כמעט לא יכולים להגיע אליהם לשבתות. לצד השני הם הולכים הרבה – אבל אליהם – הבית שלהם תמיד עמוס כל-כך, תפוס כל-כך באורחים קשי-החיים שהוא אוסף לביתו לשיקום קצר, עד שיגיע זמנם ללכת ולפנות את מקומם לבאים אחריהם.

    "אני – " את ה"אורח" החדש הוא עוד לא הכיר. רק רבי ישראל, שהעביר אליו לא מעט אנשים בימי חלדו כמארח שכזה, הכירו וידע את מידת הדחיפות של המקרה שלו. את בני משפחתו הוא כבר הכיר, ולראשונה נדמה שהוא גם זוכר אותם. פניהם עמדו לפניו כשהצליח לסיים את המשפט, "לא יכול, רבי ישראל. לא אוכל לקבל אותו הפעם."

    מאחורי הקו נעתקה הנשימה. הוא האזין לה חוזרת אט-אט, בכבדות מופתעת, האזין ללבו הדופק בעוצמת התנגדות, בעוצמת הסכמה. הרגיש את הזעה העוטפת אותו, את הנשימה הנעתקת ממנו עצמו. הוא לא היה מסוגל לנשום. הוא לא היה מסוגל לעמוד. הטלפון נפל מידיו. הוא נפל בעקבותיו על הרצפה. מתוך הערפול של מחשבותיו הוא ידע: התקף לב.



    עיניה ליד מיטתו המוגבהת היו הראשונות שראה. עיניים של תהומות, תהומות של צער ובהלה. אחר-כך ראה את שפתיה הסדוקות נעות.

    "מה קרה פתאום, אברהם? הרופאים אמרו שהכול נובע מבהלה, ממשהו כזה נפשי... מה קרה לך?"

    הכרת מעשיו לפני נפילתו שבה אליו באיטיות מחרידה, וכמעט איימה להפיל שוב את לבו. אחר-כך, לאט-לאט, לחש לה את שבירתו, את שבירתה ושבירת הילדים ששברו גם אותו. ואז סיפר לה, שפתיו נסדקות גם הן, על הוויתור הראשון שעשה במצווה של חייו, במשנה השגורה על לבו כבר שנים כה ארוכות.

    במשך רגעים ארוכים היא שתקה, ממוללת את שולי חולצתה בתנועה שלמד להכיר כמסמנת מחשבה עמוקה.

    ואז היא לחשה, "אתה לא יכול, אברהם... אתה לא יכול ככה, בחדות, לוותר על זה. לעזוב את הכנסת האורחים שלך... אתה לא יכול – וזה גם מזיק לך... אולי – אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לראות איך משלבים בצורה טובה יותר בין החיים לבין המצווה. אבל לא לעזוב הכול ככה... אני והילדים – כבר התרגלנו לזה. ואנחנו גאים בזה, גאים בך. אולי, אם תוכל להוריד קצת במינון, זה יעשה לנו טוב. אבל לא לגמרי, אברהם, לא לגמרי..."

    הוא עצם את עיניו, חוזר על דבריה בלבו.

    ולנגד עיניו הוא ראה אותו פתאום – את הר סיני המקושט והמואר בברקים. ויחד עם כל העם המצטופף שם, הוא קיבל על עצמו מחדש את המשנה הקבועה שלו, קיבל על עצמו שוב להכניס כל אדם – כמעט – תחת צל קורתו.

    ברגע שישתחרר מכאן – הוא ישוב לעשות. ואת הקול הזה, של הר סיני, הוא תמיד ישמע.


    [בכתיבת הסיפור התבססתי על הביאור למשנה באתר דעת:
    http://www.daat.ac.il/chazal/avot.asp?perek=3&mishna=8]
     תגובה אחרונה 
    מאז שנגיד בנק ישראל הכריז על ממי"ם ככסף עובר לסוחר, החלו כולם לאגור שנינויות בארנקם הווירטואלי.

    במקביל בכדי למנוע זליגת הומור שחור לכלכלה הישראלית, יצאו הבנקים בקמפיין 'גם אני לא ממחזר' עם קו מיוחד להלשנה.

    החילונים, כמו תמיד, החלו במסע הכפשה על כך שהחרדים חיים מבדיחות על חשבונם. ונציגינו בכנסת עמדו על כך שהחילונים שבבדיחות הם בכלל נושרים.

    בצ'יינג'ים הקהילתיים העמידו שער יציג של הלצה חסידית גבוה בהרבה מהלצה ליטאית דומה. "יידישע שפראך", כך החלפן, "זה-הרבה-יותר-מצחיק".

    היום שלחה אותי רעייתי לקנות בננות בסופרמרקט כי יגאל הירקן לא פותח קופה על פחות מסאטירה, "אני מפסיד עליך", הוא מתבכיין תוך ניסיון לסגור את הכספת.

    הסופר היה עמוס, לקחתי אשכול בננות ופניתי לעבר הקופה שמעליה תלוי שלט גדול 'כאן מכבדים אימוג'ים', ניפטר כבר על הדרך מכל הסמיילים הנדושים.

    בקופה הסמוכה התפתחה תגרה, אברך צעיר סמוק לחיים מתווכח עם קצין האבטחה על כך שהקטע ההומוריסטי ששילם בחשבונו אינו גנוב.

    "אח שלי", ניסה המאבטח בטובות, "הקטע של 'להתחסן כמו להתחתן' מוכרז כגנוב, הוא נסחר בסיטונאות בעולם התחתון עד שביטלו אותו".

    "אבל הוא שלי, אני כתבתי אותו", זעק העבדקן, "אני הדוויג".

    "שנייה אחת", דפדף הלה בטאבלט, "גם 'אני הדוויג' כבר לא סחיר".
    הערב היה נעים האווירה זורמת.
    הרגשתי נינוח בין הידידים החדשים, מוחמא מההיכרות הקרובה עם אנשי הדעה, אומרי המילה האחרונה.

    "לא האמנתי שיש כאלה אנשים לעניין" סיפרתי לעצמי.

    הדעות שלהם התקרבו לדעות שלי, רק ברהוט יותר.
    התאימו להלך החשיבה שלי ולהסתכלות שלי על העולם. אבל ממקום פתוח יותר, היורד לעומקם של דברים.

    אפרים הגבוה, הרשים אותי כל כך. באופן שבו הוא הציג את הדברים, מזווית מעניינת שגרמה לי להסכים אתו בהרבה דברים.

    ניתאי המזוקן, הצעיר שבחבורה, אמר בדיוק את מה שאני חושב, רק בצורה כל כך מרשימה, ועם שפה עשירה.

    גם ממישה השתקן, התרשמתי. במיוחד מהאופן שמידי פעם, זרק דימויים בתשלובת נכונה. ממש כמו סלט קלוסלאו בליל שישי, ליד הטשולנט.

    "זה ערב מדהים, ממש מכונן". המשכתי לשתף את עצמי בהתלהבות.

    השיחה נסבה על דעות קדומות, ומנהגים שונים. התחלתי להתמכר לאופן הפתוח שבה אפשר לבחון אמונות קודמות, ולדעת לקבל דעות ששונות משלי, כשהם מוצגות בביטחון וברהיטות מלוטשת.

    פתאום שמעתי את אפרים:
    "המדהים בגזר, זה הדימוי שלו ככתום, למרות שהוא בעצם כחול !"

    "מה זה היה?!" הסתכלתי על כולם מבולבל, מנסה לתפוס מתי מגיע הפאנץ', ולהתחיל לצחוק.

    ממש לא. ניתאי הנהן בהתלהבות, והוסיף: "זה עדריות גמורה, וחוסר יכולת להבטיח אצבע על הנכון. מזל שכולנו יודעים שהצבע של הגזר כחול, כמו שכיפת הזהב כחולה, למרות שמה המטעה."

    "מה זאת אומרת?" העזתי להקשות, תוך סיכון מעמדי אצל חבריי החדשים. "כיפת הזהב לא באמת מוזהבת?"

    בחיים לא הושפלתי כמו אותה מתקפת מבטים מרחמים. "הנה עוד אחד", קפץ מישה. "בטח גם אתה מאמין שמשקפיים מסייעות לראייה."
    "הבט מישה ידידי" נטל ניתאי שוב את זכות הדיבור, "בנוגע למשקפיים אני בהחלט מכבד את דעתם של אלו שמאמינים שיש יכולת לזגוגיות פשוטות, להקל עיוותי ראייה. אבל הנושא של כיפת הזהב זה ממש תעתועי דמיון היסטורי".

    בשלב הזה התחלתי לצבוט את עצמי, אבל אפרים כבר נכנס לטראנס. "זה כל כך מיושן ומעייף להתקבע על המוסכמות האלו שהגזר כתום. אני עזבתי את ההורים שלי בדיוק בגלל זה לא לעשות שקר עם עצמי".
    "תהיה מי שאתה" הסכימו איתו ניתאי ומישה.

    אחרי עוד חצי שעה מהפכנית, של שיחה בנושא, כשאני נתקל בעוד ועוד מחוג חבריי החדשים, שמחזיקים בהשקפות המפותחות האלו במיוחד בנוגע לצבע האמיתי של הגזר.

    מרוב בלבול למול חבורת העפרונות המחודדים, ידעתי שמה שאני חייב, זה להתקשר לאמא שלי.
    "אמא, תמיד אמרת לי שהגזר כתום, אני מעדיף להאמין לך, למרות שאני בבלבול קצת בנוגע לזה, אז מי אמר לך שזה נכון?"
    "אמא שלי." ענתה בנחרצות נעימה. "היא זאת שלא ירשה את השריטות שלי. ואמא של סבתא, אמרה לסבתא את מה ששמעה מדור לפניה שכמובן קיבלו את זה מאמותיהם הקדושות. להמשיך?
    ככה עד לאישה הראשונה שהוציאה גזר מהאדמה וראתה שזה כתום."

    לא חזרתי לחבורת החכמים בעיניהם, ובעיני עצמי עד ללפני שעה. המלאתי שלווה פנימית, כשפתאום קלטתי עד כמה בטחון עצמי אלוף בלשקר.
    אסור לי לסמוך על האמונה הבסיסית, היא יכולה להתערער.
    זה לא בושה לבקש חיזוקים.

    יצאתי ללילה הקריר, הירח החליף צבעו לכתום, במיוחד בשבילי.
    1611132096572.png
    יש ימים יבשים, ויש ימים רטובים.

    מכירים את הימים האלו? (אלה?)

    עובר עליי יום, לפעמים הוא רטוב, נובע, זורם, כיף. מלא הספקים.

    מתחילה לכתוב משהו, המילים גולשות מהעט כמו מעצמם.

    מתחילה לייצר משהו, הרעיונות זורמות, אחד אחרי השני, מתקבל צורה וצבע, רואים תזוזה, חיות.

    המרץ תופח, אני עושה ועושה, מתקתקת ענינים. מסתכלת לאחור ואומרת, וואו.

    תחושה טובה מפלסת לה דרך אליי.

    איזה כיף!

    ויש גם ימים כאלה יבשים.

    הכל תקוע.

    לא הולך.

    מתפשל יותר ממה שעשיתי, עדיף שלא אנסה לעשות, מתסכל כזה, מרגישה לא יוצלחית.

    מה קורה לי?

    איפה ים הרעיונות מאתמול?

    מחפשת טיפת לחלוחית... ואין.

    (ומה עם אלו שבין לבין? או גם וגם.

    גל אחד רטוב, המשך עצוב ויבש.

    לא הולך, כן הולך, ואני נדנדה... ) - מתלבטת אם להוסיף.

    אלו ואלו מאיתו (יתברך)

    ותודה.

    על אלו הרטובים שנותנים לי חיות, מרץ וכח להמשיך.

    ועל אלו היבשים (שחוץ מזה שהם טובים אבל נסתרים ממני),

    הם גורמים לי להעריך יותר את הימים הרטובים.

    אז על שניהם, תודה.

    וגם לכל מי שמתנדב לעזור לי לשפץ, תודה.
    (דקדוקי לשון- דחוף. ביטויים יותר טובים... בקיצור, עזרתכם.)

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה