קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד

שורת נואמים ארוכה, מייגעת, טרחנית, משמימה- נאמה. כולם נאמו. כולם. הגדול, הקטן, הרב החדש, הרב העתיק, הרב המארח, המחותן, המחתנים, החתן. כולם.

כאבו לי האוזניים!
די כבר!
תנו לאכול את העוף בשקט!

הנואם האחרון הגיע לנאום. בהיתי בו בעיניים מזוגגות. די, אוסקוט, תעזוב אותנו. תן שורת מחץ אחת בהתחלה, תדביק אליה את שורת המחץ שתכננת לתת עוד חצי שעה לסיום, וסגור עניין.
שקט, אוף.

התחלתי לפרק את העוף השרוף השומני במזלג המתפרק. כמו כל שמחה משמימה אחרת.
אבל... פתאום כולם הפסיקו בבת אחת את ההתעסקות הקטנונית שלהם בצלחתם, ובסידור הפתיתים.
הס הושלך בקהל. בבת אחת. ספלאש! יכולנו לראות את ההס צונח על ראשינו מתקרת בית המדרש, ומתפרק למליוני חלקים קטנים מעל ראשינו.

דום. שתיקה רועמת. הדרשן התחיל לספר סיפור!
יותר מכך, ברגע אחד הרגשנו כולנו, כי לא סתם ההס הושלך על כולנו בו זמנית:
הדרשן הגיש למאזינים את ליבו, את אישיותו.
בפנים סמוקות ונרגשות, שח:

הייתי בחור צעיר, למדתי בישיבת מילצ'וב. הייתי משועמם לגמרי. התפלחתי החוצה באמצע הסדר, הסתובבתי כה וכה, חיפשתי מפלט. הרבי הגיע לבקר בישיבה, ואני חמקתי מהסדר, לתפוס איזו שאיפת אוויר צח בחוץ.
נו, לא היה לי הרבה איפה להסתובב. אבל הסתובבתי. הלכתי פה, הלכתי שם. ניסיתי לפתוח כל מיני דלתות מסתוריות נעולות, שכמותן יש בכמויות בכל ישיבה. כל מיני מחסנים סודיים שכוחים, שחוץ מהשרת ומנכ"ל המוסדות אף אחד לא יודע מה יש בהם.
הילכתי בשעמום, ובסבלנות פתחתי דלת אחרי דלת.

ניסיתי את ההיא מתחת המדרגות, את ההיא מעליהם, את ההיא בצד.
נחלתי כשלון סדרתי, בכולן, כצפוי. אוף.
לפתע.. התמזל מזלי!!!

אחת הדלתות, דווקא זו עם המראה הכי פחות מבטיח- נפתחה בקול קרקוש! קליק קלאק!
מאושר, מסופק, נכנסתי.

להפתעתי מצאתי את עצמי בהיכל הטישים! היכל גדול, מרווח, שנעול ומסוגר היטב כל השבוע. כן-בדיוק מפני בטלנים כמוני שרק רוצים מקום שקט הרחק הרחק מעיניו המחטטות של המשגיח.
חיפשתי קצת שקט, מקום להניח את הרגליים.
משכתי בעדינות סטנדר אחד מחומת הריהוט לשמאלי, בעדינות. לא רציתי למות צעיר, ועוד בגלל ערימת סטנדרים חצי חלודים, בזיונות.
הסטנדר נענה להצעת החברות בינינו, והחליק החוצה לעומתי בהנאה. משכתי אותו, התיישבתי על הספסל, השענתי את ידיי על הסטנדר, והודאתי להקב"ה על פינה זו של גן עדן, שבה מצאתי מנוחה באמצע הסדר המעיק.

א מחייה!!!!
התחלתי ממש להנות.
שאפתי אוויר צלול של חדר תת קרקעי אבל ממוגן עיניים זרות.
נרגעתי לגמרי.

אבל כצפוי, אין שקט לאנשים הטובים.
שניות בודדות חלפו, ולמרבה הזעזוע וההלם- דלת ההיכל נפתחה פנימה בבת אחת, ומצאתי את עצמי מיישיר מבט אל---
הרבי שליט"א!

לא החברותא
לא המשגיח
לא הראש ישיבה
לא מנכ"ל המוסדות
הרבי שליט"א. בכבוד ובעצמו.
עמד בכניסה, ופשוט הסתכל עליי בכינון ישיר.

אבוי.
איך יוצאים מהברוך, איך.

הייתי קפוא לגמרי, והחלאט שלי נשמט עוד כמה מ"מ על כתפיי המהוהות.
הרבי ניגש אליי במאור פנים, ואמר לי מילים ספורות: אח. אח. איזה בעל כשרון אתה. איזו עדינות, איזה יכולות.
ראיתי מקודם איך הצלחת להוציא בכזה כשרון את הסטנדר החוצה, בלי להפיל כלום. בוודאי שתגיע לגדולות. ויצא החוצה!

הייתי בהלם.
הרבי לא אמר לי בקול פדגוגי: אתה צריך ללמוד.
הוא לא שאל אותי בקול חינוכי: למה אתה בחוץ?
הוא לא רעם עליי: בטלן!!! לא יוצלח!!!
הוא לא ציווה עליי כלום.
הוא לא גער בי.
ההפך. הוא רצה להחמיא לי, ועוד הצליח למצוא על מה.

וסיים הנואם, אדום כולו, מרוגש, בעוד ההס עדיין פעיל והקהל מרותק בעליל:

תקופה ארוכה הילכתי חדור גאווה על כישוריי הנדירים, עד שנפל לי האסימון. עד שהבנתי כי אין לי שום כישרון מיוחד בתחום משיכת-סטנדרים-רעועים. הרבי פשוט מצא דרך לראות בי את הטוב, את היופי, גם בשעה קשה זו של בזיון.

כיהודים, מצוותינו לטרוח ולהזיע, ולחפש מתחת הבלטות נקודות טובות איש ברעהו. כן, אפילו מעלות מגוחכות כדוגמת התמחות ייחודית בתחום משיכת-סטנדרים-רעועים...

ובנימה זו סיים הנואם את הדרשה, ההס פקע ונעלם, כולם התחילו לדבר בכפיתיות, העופות חזרו להתפרק בצלחות, מלצרים זריזים באו לחלק מים אחרונים, והטור נגמר.
כבר זמן רב אוזלות לי המילים.
את הרכיבים באריזות של הקורנפלקס אני מכירה בע"פ. גם את העיתון שמחולק חינם בשני ושלישי ואת התכלס והלעניין חבל שיש בהם מידי הרבה תמונות וגרפיקה, למה להרוס את המילים.
את איש את רעהו אני קוראת בשקיקה ומגיבה מידי פעם רק בשביל שלא יקחו ברצינות תהומית מידי את הדיונים המתישים. אבל זה רק בשביל הספורט.
אבל לפעמים בשעת לילה אפילה התגנבתי ללא רשות וקראתי קטעים בפורום עריכה וכתיבה וספרות ודקדוק.
הנה, יש עוד מילים לקרוא. חבל שאין מספיק ולפעמים אם אין מספיק רווחים העיניים שלי מתעייפות והזגוגיות של משקפי השרוטות מתערפלות אל מול חומת המילים שחוסמת לי את מרחב הקריאה.
אבל לרוב זה שווה את המאמץ.
גיליתי משהו מעניין, הסופרים הם קבוצה, קליקה. התופעה תוארה בצורה מושלמת בספרו המושלם של משה גוטמן בסיפור "הא לחמניא" - ויכטיגיזם.
קשה לי לתאר מהזכרון מה זה אומר ויכטיגיזם, מה גם שאחטא במקלדתי אם אנסה לחקות את התיאור המושלם של הסופר המושלם.
אז הגדרה מילונית (או סמי מילונית): ויכטיגיזם, תחושת שייכות לקבוצה או לחברת אנשים שיש להם משהו שאין לאחרים. באידיש ויכטיג= שייך.
מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא הייתי שייכת לקבוצה ויכטיגיסטית. את הקליקות בשנות התיכון שרדתי בלהיות צופה בצד. לא שייכת רק צופה. מה שנקרא משתמש אורח, תראו בהיסטוריה של פרוג.
אפילו בחתונות שאני מצטרפת למעגל, הוא מתפרק כעבור כמה דקות.
אבל הסופרים, הם עם, מורמים מעם. עם בתוך עם. וגם בתוך עם הסופרים יש את הותיקים. הם אלו שתמיד יתראיינו בעיתוני שבוע הספר ויקוננו מרה את האיכות שנעלמה ואיך נותנים לכל אחד לאחוז עט בידו, או לתופף במקלדת, או לשפוך את הגיגיו בעיתון, אוי מה היה לנו, איזה דור איזה דור.
איך שהבנתי בין השורות יש בפרוג פורומים לסופרים (ות?) עוד יותר ויכטיגים מויכטיגים. לא מתקבלים בקלות זה כמו סמינר יוקרתי אם אין לך את זה אתה לא נכנס אפילו לא לקרוא כי מי יודע מה יקרה. חבל על כל המילים האלה, חבל. אבל מה לא עושים בשביל ויכטיגיזם.

אז בעצם למה אני פה? אני באמת לא שייכת. סכ"ה כותבת מידי פעם ואוהבת אהבת נפש את המילה הכתובה ומחפשת עוד מילים בכל מקום. גם בשלטים באוטובוסים וגם בספרים של מי שלידי (נכון שזה מעצבן?)
אבל פעם אחת נעניתי לאתגר להיות ויכטיג!
תראו שעוד שבוע שבועים הפורום יהיה מפוצץ וכבר לא ויכטיג ולא שווה. אני עוד יהרוס לכם אותו. אין לי את "זה" ה"זה" הסודי שעושה את הויכטיגקייט ויכטיג.
המנהל טעה, צר לי עליך מאוד.

רחל

------------------------------------
*אשמח מאוד לביקורת, חיצים בליסטראות וגם כתובת לזריקת עגבניות פיזית - באישי.
נכתב בהשראת הטור של @פרוגיוזרית.

המכנסיים של שפרה משופשפים לגמרי. זוחלת הקטנה בכל הבית, שואבת לי את האבק והלכלוך המצטבר.
בת שמונה חדשים הקטנה שלי
וכבר אצבעותיה מציצות מבעד לחרכים הקטנים.
''זאת גדלה בקצב של קרוקודיל'' אמרה לי מירה חברתי הטובה.
קרוקודיל למי שלא יודע זו חיית מחמד חמודה, אבל כל עוד שהיא קטנה ממש.
אם חשבתם לגדל בביתכם תנין כזה קחו בחשבון שתוך שלושה חודשים מיצור קטן של כמה סנטימטרים הוא הופך להיות מפלצת של מטר וקצת.
ומירה הזו מבלי למצמץ משווה את שפרהלה שלי לתנין.
''חבל לקנות לה בגד חדש'' בוחנת מירה את האוברול של הקטנה
''תראי איך שהיא הורסת את הבגדים'' ממשיכה לזרות מלח
''וחוץ מזה'' עדיין לא נרגעת מירה ''היא גדלה לך כמו תנין קטן''.
אני שוקלת אם להעיף את מירה דרך החלון [קומה רביעית] או להסתפק בדחיפה קלה לכיוון הדלת.
''אז מה את מציעה- שאני אשאיר אותה לגדול בלי בגד על גופה?'' באמת שאני לא מבינה לאן היא חותרת.
''את סתם נעלבת לי'' בוחנת אותי מירה בקפדנות ''אני בסך הכל רוצה להציע לך רעיון מדהים איך לקנות לשפרהלה בגדים יפים שיחזיקו לה חודש אחד בלבד וכל זאת מבלי להוציא אף סנט''.
וכאן היא מנערת את האבק מלוח השנה הוירטואלי ומחזירה אותי שנה אחת אחורנית...

זה קרה בסך הכל לפני שנה.
הבלאק פריידי הזה הכניס לסחרור מטורף את כל החנויות בעירי, מותיר אחריו שובל אביך של תחרויות ומתחים בין החנויות.
חנות אחת הגדילה לעשות. היא יצאה במבצע מטורף התקף ליום אחד בלבד: כל מי שקונה ביום רביעי בתאריך הזה והזה בין השעות 2-4 בלבד, יכול תוך חודש מיום הקנייה להחזיר את הבגד ולקבל את כל סכום הקנייה בחזרה.
כמובן בהצגת קבלה, ובפתקית צמודה לבגד, והעיקר הוא שלא נעשה בבגד אף שימוש.
ספרו את זה למירה...
אחותה של מירה התחתנה כשבועיים לאחר המבצע הזה, ומירה שיצר הרפתקנות זורם בעורקיה יצאה עמי לעבר החנות כדי לקנות בגד מפואר עבור החתונה.
אם חשבתם שמירה תלך לפינת המציאות -אז טעיתם.
הגברת צעדה בטוחות לעבר הקולקציה החדשה, מודדת בגדים שעולים לא פחות מ700 יורו לפריט.
''אני חייבת להזעיק הנה את כל המשפחה'' מירה מתרגשת וכבר החלה לגייס את האחיות והגיסות למבצע.
''תקחו מונית שווה לכם'' מירה יורה לתוך הנייד ''תבואו מיד לפני שהכל יימכר''.
והם באו, כל האחיות והגיסות.
''תקני גם את משהו לחתונה שלנו'' -אמא של מירה.
''על חשבון מי?'' אני מתאפקת מלשאול.
מירה לוקחת אותי הצידה.
''אנחנו מתכננות להחזיר את זה מיד לאחר החתונה'' לוחשת לי באוזן ''מה לעשות שהחנות יצאה בכזה מבצע?''.
בעוד אני שוקלת את מילותי החלה החנות מתמלאת בפרצופים מוכרים. חצי מנשות הקהילה כבר נמצאות ומודדות.
דלת החנות נעה על צירה בלי הפסקה והתור לתא המדידה היה ארוך מהרגיל. זו נכנסת וההיא יוצאת. כולן קונות חוץ מאחת. אני.
המוכרות היו אדיבות. משגרות חיוכים לכל עבר.
כזו 'קופה' לא עשו מזה חודשים.
''תקפיאו את החיוכים שלכם'' אני זועקת לעברם בדממה ''נראה אתכם יום אחרי החתונה'' אני מוסיפה בשקט.

וביום החתונה.
מירה הייתה נראית נהדר. אי אפשר להכחיש זאת. ולא רק היא אלא רבות מנשות הקהילה היו סופר אלגנטיות.
לחלק גדול מהם הציצה התווית של החנות מבעד לעורף, המידה והמחיר היו גלויים לכל.
קצת התפלאתי איך לשתי המחותנות יש אותו הבגד, וגם לאחיות ולגיסות משני הצדדים.
ואיך בכלל השכנה שגרה שני בניינים בסמוך לובשת אותו הבגד שעלה כידוע 750 יורו.
הגזימה השכנה, ולא רק היא.
לאחר החתונה הבגדים הוחזרו אחר כבוד לחנות. הפתקית והקבלה בתוך השקית. והסכום הוחזר במלואו.

שבתי במנהרת הזמן, חוזרת להווה בעודי בוחנת את שפרהלה המתוקה שלי.
''את לא מתכוונת שאקנה לה בגד, אכבס אותו ואחזיר לחנות לאחר חודש''- אני משגרת למירה מבט תמה.
מירה מתעלמת מהשאלה ולפתע נלחצת.
''תבדקי בקטלוג מתי יוצא יום המבצע הזה כי לאליצפן יש בר מצווה'' כך מירה.
''אני חייבת לקנות שם בגד ולנצל את ההזדמנות של ההחזרה בתוך חודש''- הוסיפה.
אני מוציאה את הקטלוג מהפח, חושבת לעצמי באירוניה איך בעלי העסק הזה לא למדו את הלקח. טיפשים!!
מציצה לדף המבצע, משפשפת את עיני.
יום המבצע הזה יוצא השנה ב- שבת.
---------- מעניין למה ---------
פלאפל לעצמו בלבד

מזל טוב! רעמו הקולות המאחלים בצהלה בשעת ערב מאוחרת.

בשעה טובה נשברה צלחת חרס החתן החשוב וכלתו המהוללה באו בברית השידוכין.

הנאספים בני המשפחה שחו זה עם זה בהתרגשות מופגנת מלווה בתנועת ידיים נמרצת. אט אט החלו הכל מתפזרים ושבים לבתיהם ובמקום נותרה רק ה'קרן' המשפחה הקרובה ביותר ואז נשמעה נקישה בדלת ובפתח הופיע אורח נוסף ברך את הנוכחים בקול התיישב בניחותא טעם מיני תרגימא איחל "לחיים" לבבי לסובביו.

מחוגי השעון נעו בעקשנות ופילסו דרכם לעבר השעות הקטנות אך מיודענו נ"י טרם החווה אותות נכונות לעזוב את הזירה. גם הרמזים הדקים ששוגרו בעדינות על ידי בני הבית זכו להתעלמות מצדו.

הנ"ל ידוע כ'בר דעת' מה זה היה לו הפעם? והרי אפילו "חרש רומז ונרמז"[גמרא גיטין] מ"שכלו כל הקיצין ועדיין לא נושענו" ובני הבית מבקשים לעלות על יצועם פנה אליו בעל הבית ישירות:

"האם חפץ אתה בפרוסת עוגה נוספת ושמא כוס קפה?" "לא", משך הלה בכתפיו.

"אתה ממתין למשהו?" "כן", השיב בשלווה "אני מחכה לקבל 'דמי שדכנות'"

התשובה הכתה את בעל השמחה כברק "דמי שדכנות???!!! הלא לא היו לך 'יד ורגל' בשידוך זה ולא היית מעורב בו אפילו כמלא נימה מדוע הנך סבור כי מגיעים לך דמי שדכנות?!"

"אמת, נכון הדבר" השיב בנחת "לא הייתי מעורב כלל, דווקא משום כך אני סבור כי מגיעים לי דמי השדכנות בכל פעם שניסיתי ושלחתי ידי בניסיון ליזום שידוך נפל אותו שידוך וסופו שנתבטל כחרס הנשבר [לא באירוסין] ולכן עלי לקבל דמי שדכנות על כך שהפעם לא התערבתי..."

[לעיתים השדכנים יבורכו מן השמים בעסקם במלאכתם מאלתרים רעיונות על מנת "לומר לדבק טוב" מעשה בשדכן שהציע שידוך למשפחה מכובדת. "אבל ביתי משכילה" התמרד האב "מלומדת היא מדברת בכמה שפות, מנגנת בפסנתר ומעצבת יצירות אמנות היא לא מתאימה לבחור..."

"כפתור ופרח!" מחא השדכן כף בהתלהבות "ממש מתאים: היא מדברת צרפתית והוא קורא 'שנים מקרא' עם תרגום אונקלוס, היא עושה יצירות אמנות והוא קושר ציציות, היא מנגנת על פסנתר והוא יודע לתקוע בשופר..."

אף לבן [שלא היה חשוד על חסידות יתירה] ובתואל קבעו פה אחד: "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב"

בעולם התורה מצוי כינוי לאדם רוחני בן עליה - 'מבקש' על שם הפסוק "והיה כל מבקש ה' יצא אל משה אל מחוץ למחנה" גם לבן היה 'מבקש' אך מסוג אחר "לבן ביקש לעקור את הכל" מטרתו ויעודו בחיים היו לעקור את הכל, אף הוא הודה בפה מלא מה' יצא הדבר... לא אוכל להתערב.

"מה עושה הקב"ה מאותה שעה שברא את העולם עד עתה, יושב ומזווג זיווגים..." [ב"ר בראשית ס"ח]

"מטרונה שאלה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו:

לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה לששת ימים, כדכתיב (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.

אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו?

אמר לה:

הקב"ה יושב ומזווג זיווגים - בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני. אמרה לו ודא הוא אומנתיה[האם זו אומנותו?] אף אני יכולה לעשות כן, כמה עבדים כמה שפחות יש לי לשעה קלה אני יכולה לזווגן. אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. הלך לו ר' יוסי בר חלפתא.

מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות אמרה פלן יסב לפלונית ופלונית תיסב לפלוני וזיווגה אותן בלילה אחת למחר אתון לגבה דין מוחיה פציעא דין עינו שמיטא דין רגליה תבירא אמרה להון מה לכון דא אמרה לית אנא בעי לדין ודין אמר לית אנא בעי לדא [אמרה זה ישא זו וזו תנשא לזה. למחרת שבו אליה זה מוחו פצוע זה עינו שמוטה וזה רגלו שבורה זה אמר אין אני חפץ בזו וזו אמרה אינני חפצה בזה] מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא אמרה לו לית אלוה כאלהכון אמת היא תורתכון נאה ומשובחת יפה אמרת!"

השאלה המתבקשת ועולה היא:

הלא להחליט ולקבוע "מי ומי ההולכים" "בת פלוני לפלוני" אין זה לכאורה עסק האמור לארוך זמן רב מדי, אך מהביטוי "יושב ומזווג זיווגים" נראה כי עיסוק זה מתמשך והולך ומתפרס על זמן רב וזה עיסוקו של הקב"ה מאז ועד עתה מדוע?

אשר על כן שמעו נא הסיפור [אמיתי] אשר לפנינו:

מעשה בזוג שנישא בסימן טוב ובמזל טוב. באחד מימי 'שבע הברכות' יצאו הם למסע קניות של חפצים נחוצים לבית כגון: מטאטא, כף אשפה, צלחות כוסות כלי בית שונים.

במהלך הקניות פנה הבעל הטרי לרעייתו "אני יוצא לכמה דקות, כבר אני חוזר" בין רגע נעלם החתן דנן בין הבניינים. הזמן החל נוקף: חמש דקות חלפו להן עשר דקות עשרים דקות והוא עדיין לא שב "הילד איננו ואני אנא אני בא". רעייתו שחשבה כי כבר חלפו 'מספר הרגעים' אותם הזכיר החלה דואגת "מדוע הוא לא חוזר?" "מדוע אחרו פעמי מרכבותיו"[ממש לא נראה לה מתאים להישאר עגונה חלילה כבר בשבוע הראשון] ומחמת כן יצאה לחפשו הסתובבה אנה ואנה ולבסוף מצאה. נחשו היכן?

ובכן החזיקו היטיב את ידיות הכיסא עליו יושבים אתם, היא מצאה אותו יושב לו בניחותא בחנות פלאפל ומיטיב את ליבו במנה [כנראה שנייה במספר] "ויאכל וישת ויטב ליבו" היא פונה אליו בתדהמה

"מה זה צריך להיות???!!!" והוא משיב בנחת:

"הייתי רעב נכנסתי לאכול משהו...."

"רגע ולא חשבת להציע לי גם???" "אה" התעשת החתן דנן "מה את רעבה...?"

עתה נעבור לסיפור השני:

אף כאן המעשה עוסק בזוג שנישאו זה לא מכבר שיצאו העירה לסידורים.

משחלפו מספר שעות פנתה הרעייה לאישה החשוב: "רעבה אני אולי כדאי לקנות משהו לאכול?"

"כן" ענה הבעל "חשבתי על כך והכנתי מבעוד מועד" החכם עיניו בראשו [מראש הוא צופה את העתיד להיות-רש"י] תוך שהוא שולף מכיס ימין שתי לחמניות, מכיס שמאל סכין חד פעמית, מכיס ימין אשר בחליפתו שלף שתי פרוסות גבינה צהובה עטופות בניילון בקפידה ומכיס שמאל במקטורנו ממרח קטשופ באריזה קטנטונת מאולתרת. "הנה אכין לנו" הפשיל 'החכם' שרווליו והחל מכין את 'הסעודה' תוך שהוא מרצה דבריו בלהט "את יודעת אנחנו רוצים בית של תורה עלינו לחסוך בהוצאות סנדוויץ בחנות יעלה לכל הפחות חמשה עשר שקלים... ככה אנחנו ממש חוסכים..." סיים דרשתו וממש איננו מבחין בהעווית פניה של זוגתו תחי'

עקב מיני חכמים מעין אלו הקב"ה יושב ומזווג זיווגים יש לשבת ולשמור שלא יפרקו את הבית בחכמתם כי רבה.

[אין החכמה שמורה לגברים בלבד ישנן גם לא מעט חכמניות ובאמת אצל כל אדם (למעט אתכם הקוראים, כמובן) מזדמן שלעיתים פולט משפט שאינו ראוי ושלא במקום או עושה מעשים ה"מסוגלים" לערער את יציבותו של הבית]

ישנם אף חכמים מחוכמים העושים מעשי שטות לא מבוטלים בממונם בעסקאות עורבא פרח במדינת הים ובשאר עסקאות בהם שם את כספו על קרן ה[שועל-הנוכל התורן המעמיד פני]צבי

אשר על כן כאשר נתבקשו אי אלו מחכמי ישראל לעוץ עצה טובה להצלחה בחיים, השיבו:

"כוונו היטב בברכת 'חונן הדעת' כי "דעת קנית מה חסרת אך אם דעת חסרת מה קנית" "דדא ביה כולא ביה ודלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר דא לא קני מה קני "[נדרים מ"א]

ידוע שמרן ה'חזון איש' זצוק"ל נהג להאריך בברכת חונן הדעת בשמונה עשרה וזכה לשפע חכמה בינה ודעת ובירר וליבן סוגיות והלכות 'קשות שבמקדש' כידוע לכל מעיין בספריו.

ומדי הזכירנו את עניין "יושב ומזווג זיווגים" אספר סיפור נאה בעניין זה המשלב סיפור השגחה אשר נזדמן לי לשמעו ממקור מהימן:


מעשה בבחור ישיבה שפחזה עליו דעתו והתנהג שלא כשורה. לאחר שהותרה מספר פעמים הגיעו הדברים עד כדי כך שנשלח אחר כבוד לביתו "היכבד ושב בביתך" או בלשון העם 'נזרק מן הישיבה'.

סמוך לאותו פרק הציעו להוריו הצעת שידוך עבורו. ההורים בררו עד מקום שידם מגעת, הזוג נפגש, והשידוך 'קרם עור וגידים' והם התארסו למזל טוב.

מנהג היה בישיבה שבחור שהתארס משתתפים בשמחתו, נושאים אותו על כתפיהם ורוקדים עמו. טקס זה התבצע בדרך כלל בשעת ערב מאוחרת לאחר 'סדר שלישי'.

החתן דנן שעדיין חברים לו בישיבה, חשק לבו שגם בו ינהגו את המנהג הנזכר ומחמת כן הגיע לאחר סדר שלישי לישיבה.[שעה שאנשי הצוות כבר פנו לביתם]

חבריו בני הישיבה רקדו לו כמנהג המדינה בתוך כך ניגש אליו אחד הבחורים הוותיקים [מבוגרים] בישיבה ושאלו "האתה זה סתור בן מיכאל?" [שם בדוי]

"כן" השיב החתן

"אהה" אמר הבחור המבוגר תוך שהוא חוכך במצחו במבוכה. "בררו אודותיך אצלי, לא ידעתי במי מדובר, מזל טוב!

הטו אוזניכם ושמעו את מהלך גלגולו המדהים של שידוך זה.

אבי המדוברת ניסה ללא לאות לברר על הבחור בישיבה אך משום מה כל שיחות הטלפון שניסה לבצע לא צלחו. הוא לא הצליח ליצור קשר עם ראש הישיבה המשגיח או אי מי מהצוות.

מכיוון שהופעלו עליו לחצים שלא להשתהות ולהתמהמה "כי לולא התמהמהנו כי עתה שבנו זה פעמיים" אימץ את מוחו בקדחתנות על מנת למצוא פתרון ולפתע נזכר כי ישנו בחור בישיבה זו אשר היה תלמידו בעבר לפני מספר שנים והחליט לפנות אליו.

הוא צלצל לטלפון הציבורי בישיבה וביקש לקרוא לבחור הנ"ל. הבחור שהיה בחור מבוגר 'עלטעררער בוחער' "זקן ויושב בישיבה" נם באותה עת בשלווה את שנת הצהריים שלו. מששמע שיש טלפון עבורו זינק כארי[אולי הצעה?] ומיהר אל הטלפון הציבורי היחידי בישיבה [בימים ההם טלפונים היוו מוצר נדיר] הטלפון הציבורי שכן כבוד ליד בית המדרש, כברת ארץ מבניין הפנימייה.

כשהגיע סוף סוף מנומנם למחצה ומבולבל מהשינה שנטרפה באיבה בטרם עת, שמע בטלפון את קולו של מורהו לשעבר המבקש לברר על מאן דהו. תחושת זעם ותסכול החלה מפעפעת בו על שהטריחוהו באמצע השינה לבא מרחוק לברר על בחור שאינו מכיר [בנוסף לאכזבה על תקווה להצעת שידוך שנגוזה] ולכן החל להעתיר תשבחות על הבחור הנ"ל [שכלל לא זכר מיהו]:

"זה בחור שאין כמוהו, 'מציאה כשרה' תחטפו בשתי ידיים... זה השפיץ של הישיבה, תמהרו חבל על הזמן בטלפון, על כגון זה אמרו שמא יקדמנו אחר ומארסים אפילו בתשעה באב [ישנו גם הסכם שבשתיקה בין הבחורים המבוגרים שאין אחד מהם מדווח דו"ח שלילי על חברו ולכן ברור לכל בר דעת כי אף אם היה משיב ש"איננו מכיר את הבחור" עצם העובדה שאין מכירים אותו בישיבה היא דיווח שלילי ביותר]

סופו של מעשה על סמך דבריו אלה קם והיה השידוך.

שימו לב אם היה שואל אי מי מהצוות, ממגידי השיעורים, ואפילו מדריך [ואולי אפילו את הטבח] היו אומרים לו דברים כהווייתן ושבעצם הבחור נזרק מהישיבה ולא מחמת הצטיינות יתירה, אך כשהקב"ה רוצה 'להזיז עניינים' אז אף לא אחד עונה לטלפון "אם מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" והיחידי שכן ניתן ליצור עמו קשר הוא אחד שאינו מכירו ונמצא במצב רוח ובסיטואציה שכזו שהוא מרעיף עליו בזעמו רק דברי שבח.

ידועים ומפורסמים דברי ה'חזון איש' שבעניין שידוכים נותרה השגחת השם גלויה כבדורות הקדמונים

תנוח דעתכם ואל נא תדאגו ישנו סוף משמח לסיפור:

הבחור התבגר שינה את דרכיו "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" היום הוא בר אוריין בעל משפחה מכובדת בעל מידות נאות ודרך ארץ.

יהודה
כבר זמן רב שאני מצטערת שאינני לומדת לתואר בפסיכולוגיה או בסוציולוגיה.
לא שהנושאים האלו מענינים אותי במיוחד (הם לא) ולא שאני לא נהנית בעבודה הנוכחית שלי (אני כן), אלא כי פרוג הוא הזדמנות מדהימה למחקר סוציולוגי ופסיכולוגי.
כל יצרי לב האדם פרושים פה לעין המתבונן. כל סוגי התגובות, כל סוגי האישיות, כל חתכי הציבור החרדי. אין מה לומר, פשוט מרתק פה.
עולה על כולן, תופעת הלייקים.

מה יש בה, בהתראה הזו של "כלילה דלילה אהב/ה את התגובה שלך בנושא אני נורא נורא עייפה", שמרטיטה את הלב?
מה יש בה, בשורה הקצרה הזו "לייקים: 1000001" שגורם לאדם הממוצע להשען אחורנית בכסאו, ולנסות לטפוח על שכמו עצמו?
מה יש בה, ברשימת "המשתמשים הכי אהובים", שהפכה למשאת נפשו של פרוגיסט ממוצע?

ולא מדובר כאן בחלומות בהקיץ, במשאלות לב כמוסות, שאנשים חולמים עליהם בלילה ומתביישים בהם ביום.
לא ולא.
אנשים מבקשים, ממש בגלוי: אנא מכם, תאהבו אותי.
מי שמגיב יקבל לייק.
מי שנהנה שייתן לייק.
למה כפתור הלייק לא בולט יותר.
למה אתם מתקמצנים על הלייק.
חבל שאי אפשר לקבל לייק פעמיים.
למה אשכולות שנמחקים מוחקים גם את הלייקים.
אם תלייק לי, אלייק לך.

איזו פינה אבודה, נטושה ודחויה בנפש, הם מבקשים למלא באמצעותם? איזה בור שחור?

ומנגד, תופעה הזויה לא פחות.
כמות הלייקים הממוצעת שווה לפחות עשר אחוז מכמות הצפיות.
כלומר - פחות מ1 מכל עשר אנשים מלייק.
חפש לך אשכול עם מאה לייקים, וגלה שצפו בו למעלה מאלף אנשים.
מה עם לא תמנע טוב מבעליו? כל כך קשה לפרגן לייק? זה עולה לך משהו? למה לא לשמח יהודי/ה? קמצנים!
(אם כי, אל תלייקו לכווולם - כי אז זה לייק לא יהיה שווה כלום. אז תלייקו רק לי. אכפת לכם? עולה לכם משהו?).

אני מציעה לצאת בקמפיין:
לא נהנים בלי שמלייקים!
או:
צפית? לייקת!
או:
לייק, זה לא עולה כסף!
או:
ולייקת לרעך כמוך
או:
לייקת? שכוייח!
היה איש,
משועמם.
ולא היה לו מה לעשות,
אז הוא לא עשה כלום.
יום אחד,
הוא קם בבוקר,
ורצה לעשות משהו.
אבל לא היה לו מה לעשות.
אז הוא כתב בלדה,
וטמן אותה תחת הבלטה,
עד שהעלתה חלודה.
יום אחד,
חפרה שם חולדה,
ולעסה את הבלדה.
ולאיש היה מה לעשות,
לכתוב בלדה חדשה.
והוא לא היה משועמם.
סוף.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שיר ללא מטרה
כשאריות שנותרו על דפנות הקדירה.
אין בו טוב אך גם לא רע.

היה היה יהודי נעלה
שהתפרנס ממצוות הכנסת כלה
ולעיתים עד פתח תקוה גלה.

היה היה בן תורה שטייגניסט
בלתת תשובות הוא היה ביצועיסט
ואפילו על השעון לא הציץ.

היה היה מנקה מאיר פנים
שאליו האורחים היו פונים
וכך חלפו עליו החיים.

היה היה מוחמד עם גיטרה.
הגיטרה נשברה- לא נורא, יש בקרה.
הגיטרה הוחלפה בחדשה בתקופת הקרה.

היה היה ג'וש עם חליל
ניגן וניגן עד שהתפרקה כליל
מיני אז התעצב ג'וש כדחליל

היה היה תיאלנדי שמן עם מיקרופון
שר וזימר עם הקסילופון
עד שנגמר לו הקופון.

היה היה הוגה מתמיד ורציני
בחישוביו היה מתאמץ באופן תמידי
על כסאו התנדנד וניגן ניגון מסתורי

היה היה נזיר בריטי פרוש
אך אויה! בכיסו לא היה גרוש
ותמיד בדעתו חכך מתי יוכל לפוש.

היה היה בריון דביק אימתני
את עובדיו הפחיד כלביא
עדי עד עזב הכל ולחו"ל המריא.

היה היה איש בארץ עוץ
ולרוע מזלו את נעליו איבד ונעשה גוץ
ולכן נזרק מארצו לחוץ.

היה היה ירדני שבישל קדירה
אך היא התקררה בקרה
אך הוא לא התייאש וניגן בגיטרה.

היה היה סורי יקר עם מפוחית פה
שבה ניגן היטב ויפה
עד שהמפוחית נרטבה מהקפה.

היה היה צבר ישראלי גיבור
שטייל בבין הזמנים במגדלור
והמשיך לטייל עד שנתקע בבור.

היה היה איש בארץ עוץ
שלא היה בכלל לחוץ
ולכן קרא שירים מוזרים על כבד קצוץ.

היה היה טיפוס חיובי שגר בפריז
שרקד ושר תוך כדי שמרח גריז
ואז עלה על רכב הנ נחים הפזיז.

היה היה בולגרי עצב
שאת עצבונו לא ידע לקצב
ולכן את עצמו כאמריקאי מיצב.

היה היה טורקי חשוב
שזיהה שיר שנתקע בסיבוב
ומייד מיהר להוציאו מהכלוב.

היה היה פולני פיקח במיוחד
ששמע והבין כי נפל בפח של אחמד
ועל כן מיהר להקים כנגדו קבוצה, וועד.

היה היה רומני שחי בקהילה
והצטרף למאבק בשיר ללא מטרה
תיכף נחלץ לעזרה ולידידו הבריון קרא.

היה היה בריון אלים ממוקד מטרה
שנחשף בטעות לשיר ללא מטרה
ולכן תיכף הוציא את אקדחו ועל השיר ירה.

השיר נפגע ויצא בחוץ
עד שאפילו הקוסם הגוץ מארץ עוץ
לא ידע מה לעוץ.

ולכן השיר נגמר בבת אחת
בום, הסתיים, קאט.


נחיתי
לפעמים עוזרים למנהלים.
כמו הפעם הזו.
(אילוצי תקנון, לא להעלות יותר מטור אחד בשבוע)

טור שהיה חייב לעלות.
תודו, שבמזג אויר כזה אי אפשר לחכות בדרכים.
תהנו.

זה טורו של
@פנס בערפל

בבקשה!


קיבלתי על עצמי הרבה דברים, אני לא בטוח ולא זוכר בדיוק מה. אבל קשה לבוא אליי בטענות:
הייתי בהלם. בקריסה. באמוק. בלחץ נפשי נוראי.
לא ידעתי איך לצאת מהמקום בו אני נמצא.

הסתובבתי פה, הסתובבתי שם, לא ידעתי איך נחלצים.
זכרתי במעומעם איך נכנסתי, אבל לא זכרתי מאיפה.
אוי, אלוקים, רחמני. רחם עליי, רחם בבקשה. תעזור לי לצאת מכאן, הצילו.

אני עייף, רעב, צמא, משרך את רגליי בעייפות.
עולה במעליות מזדמנות, יורד בחזרה, הולך לפי השילוט, ונתקל בדלתות נעולות מאובקות.
מתפלל מנחה בבית חב"ד המקומי, שואל בדמעות את השלוח המקומי: ר' ייד, איך יוצאים מכאן?
השליח, יהודי קורן שלומד בתנ"ך 'קורן', מניח יד חמה על כתפיי, ואומר: פשוט תשאל אנשים.

התחלתי לשאול. כל אחד אמר לי משהו אחר.
בחור חייכני אחד עם זיק של תקווה בעיניים הוריד את האוזניות האדומות מאוזניו, ואמר לי בטון מדוד: יש 6 יציאות מכאן. פשוט תיקח לך כיוון מסויים, ובסוף בוודאי תצליח לצאת.

התחלתי ללכת. נעשה קר וחשוך. הרבה אנשים מאיימים עברו על פניי, התעלמתי.
ירדתי במדרגות. ראיתי ריהוט חלוד, קרוע, ובכל מקום על הרצפה עטיפות של 'מסטיק בזוקה' וכמה בקבוקים ריקים של קנקל.
המשכתי ללכת. שמעתי רעש נוראי. אימל'ה. עטלפים!!! אוי. אוי. איך יוצאים מהבור החשוך הזה, אל אור השמש, איך?

רבונו של עולם, אני מבטיח להיות יהודי טוב, רק תוציא אותי מכאן.

דמעות על פניי.
ליבי פועם במתח.
אני מתחיל לחזור.
מביט בייאוש בשלטי ההכוונה המטושטשים והנפולים.
שואל עוד כמה אנשים עוברי אורח, כל אחד שולח אותי למקומות מנוגדים.
אני חושב שאני הולך במעגלים.

מימיני חנויות נטושות, משמאלי עסקים מפוקפקים מתחזים לנטושים. מלפניי מסדרון ללא מוצא, מאחוריי הדרך מאיימת.
רבונו של עולם, הצילו.

התחלתי לעלות במדרגות. פניתי ימינה, שמאלה, עברתי בתוך חנות מוזנחת.
פתאום ראיתי יציאה צדדית, ממש בצד. אני כנראה מהבודדים שאי פעם גילו את היציאה הזו.
עברתי בה בחשש.
מי יודע לאן אגיע.

יצאתי.
אור השמש הכה בעיניי בחוזקה מאושרת.
אני בחוץ.
נחלצתי.
ליבי החל להירגע.
נשמתי לרווחה. לקחתי אוויר לריאותיי.
הודיתי להשם יתברך. הבטחתי לקיים את כל הבטחותיי.

ולעצמי, הבטחתי:
לעולם, לעולם לא אכנס שוב לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, ויהי מה.

געציל
מחווה לדונאלד טראמפ.
לא עלה כאן שום פוסט 'ירושלמי' לכבוד ההרכזה ןההכרה, והחלטתי להתכבד ולעשות זאת בעצמי, שהרי במקום שאין אנשים וכו'...

'ירושלים האחרת'

אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים
קשה קשה שלא להיות בך נביאים,
או לפחות משוררים ירושלים.
אך בין חוזייך שניבאו בך נואשות,
את המלכות ואת הדם ואת החרב
אני רוצה להיות הילד הראשון,
שיתעורר בירושלים האחרת.

ירושלים, ירושלים, ירושלים של חלום.
ירושלים, ירושלים, ירושלים של חלום.

אהובתי מול בית הספר לשוטרים,
ומול אותה גבעת תחמושת דם ועצב
את כל פצעי החפירות כמו בתפרים,
חובש הזמן בתחבושות קרירות של עשב.
ובשוקי הצבעונין צועק הרחוב,
עברית צרודה כזאת וערבית ניחרת
כשהעתיד על החשבון פורע חוב,
במפרעה לירושלים האחרת.


ירושלים, ירושלים, ירושלים של חלום.
ירושלים, ירושלים, ירושלים של חלום.

אהובתי אבני הכותל החמות,
משננות אחרי אלפי פתקים של צער
את מעופן של היונים על החומות,
עם המחר המתהלך בך צעד צעד.
ומול מגדל דוד שבים האוהבים,
ימין משה ואבו טור אט אט וחרש
פשוט לקטוף בך אשכולות של כוכבים,
אז לילה טוב לירושלים האחרת.


ירושלים, ירושלים, ירושלים של חלום.
ירושלים, ירושלים, ירושלים של חלום.


מילים: יוסי גמזו, עם עיבוד קל משלי בהתאם לנסיבות.
@פנס בערפל אם תמחוק את הנושא אני אבין.
אין כרגע כיוון ממשי וברור ולפרקים הבאים, ואין חסינות וערובה שיהיה כזה אבל זה פרק אחד בינתיים, התנצלות מראש במקרה הצורך.
פרק א'

אחר ימים טעונים ורגוזים שננערו בפתע על הבניין המנומנם מטופח החזית אך חסר המבע, הודיעה דפנה שפר לעוקביה ברשת על כינוס אסיפת שכנות ושכנים שלא מן המניין, בה יבחנו דרכי הפעולה האפשריות לטיפול ומניעת הסיטואציה הבעייתית שנוצרה.

בימים כתיקונם הייתה נתקלת במשיכת כתף ובתגובות נזעמות ועייפות, שורות ריגושונים מתמתחים מעלי זדים ודיס לייקים מתריסים. הפעם הכול שונה, היורשים של שניצר מכרו את דירת ההורים לזוג חרדים מבני ברק ממאה שערים עם ארבעה ילדים קטנים. ההתחרדות שפשטה בשכונות אחרות כאש בשדה, נוטעת נציגות ראשונה דווקא אצלם בבניין. כולם אישרו את השתתפותם מלבד ליאור בעלה שיעלה בשיחת וידיאו מהעבודה.

למשפחת שפר אין די פתרונות ישיבה עבור המשתתפים, לכן היה בדעתה של דפנה לשנע כסאות מיותרים מבית הספר השכונתי המנוהל בין היתר תחת שבט פיקודה. לבסוף שלחה הודעה "שכנה ושכן שלא יצטיידו מבעוד מועד בכיסא, יאלצו לעמוד על רגליהם לאורך הישיבה כולה".

גם מנשה, הזקן מלמטה, ממרומי גילו צלע את גרם המדרגות, כוכבה נתפנתה מהשקיית האדניות ופרחי הגן וזנחה את הכלניות והסחלבים, לקחה שרפרף ועיתון תשבצים והתייצבה בסלונם של שפר. דפנה הקדימה את העוזרת, לקחה יום חופש ואפתה עוגיות לימון. רק סטלה נלטנסקי מונתה בתשלום לשמור על בעלי החיים ולכן לא השתתפה.

כתום אי אלו מילות נימוס הכרחיות, כחכחה דפנה ופתחה בדברים תוך שהיא מדפדפת בין הודעותיה החדשות "לכלוך, רעש, כפייה דתית, עגלות, בכי תינוקות, מחלות מדבקות, מצבורי אשפה, חוסר תרבות, אלימות והחזרה בתשובה, הם רק חלק מהבעיות שמביאים דיירים חרדים" היא חידדה את קולה "ולא שיש לי משהו נגד חרדים, אני צמה בכיפור ותומכת בשילוב חרדים בחברה הישראלית, אבל מחובותי כמנהלת הועד וכמועמדת עתידית אפשרית לחברות במועצת העיר לשמור על זכויות התושבים ולדאוג ולהגן על תנאי המחיה ואיכות החיים".

תוך כדי דיבורה חיבר אי מי את ליאור בשיחת וידיאו למסך הטלוויזיה "ליאור, אתה בטלוויזיה, תתרגש!" קראו לו, ליאור חייך ואמר משהו אבל הרמקול לא היה מחובר.

נשמעו אי אלו קיטורים, "אין מה לעשות, מה עושים?!" הפנו הכול את עיניהם בתחינה אל דפנה שהשיבה להם מבט ניהולי נסוך ביטחון וחדור תקוה ומלחמה.

"יש למישהו כלי נגינה מתחיל ביו"ד ונגמר ביו"ד?" כוכבה התקדמה לאט בתשבץ, "יוקולילי" גיחכה דפנה על הבורות.

"מה עושים!, ובכן, פניתי אל האגודה לתרבות הדיור, ענתה לי בחורה נעימת שיחה בשם ינה, היא הבינה, השתתפה וגיבתה את המאבק הצודק שלנו אלא שלצערה אין בסמכותה לעזור בשלב הזה, היא תשמח לעמוד לצדנו במקרה הצורך ולסייע בהגשת תלונה למשטרה באם שנידרש לכך".

הרמקול חובר למערכת וליאור לא הצליח לסלק את דמיון עיקש שחצי מדינה צופה בו בהערצה גלויה ובתרועות התלהבות, ביקש מדפנה את רשות הדיבור.

"שכנות ושכנים, יקרות ויקרים, יש רגעים בחייו של בניין שבהם מקבלים החלטות גורליות" פתח ליאור את נאומו לאומה "ואני עכשיו, כאן היום במקום זה, מקבל ברשותכם החלטה גורלית".

דממה נחתה, מן שקט שבאמצע הסערה, כוכבה בלעה במהירות ביס סורר מעוגת הלימונים והניחה את העיפרון, מנשה היטיב משקף, החניק פיהוק ולגם חרישית כמתנצל תה מספל קפה. כמה שכנים צעירים פזלו בגניבה אל שעון המטוטלת, חוששים ממבטה הנועץ של דפנה. קירות הסלון של שפר מצופים טפט מתקלף בגווני אפרסק-שמנת ושלוחות התאורה הצהובות שפשטו בחדר בתיאום עם השמש השוקעת על בית שמש, שיגרו מסרים סמויים לחלל החדר, מחדירות בלא משים חזון חדש של שלום, שלווה וכמיהה אמתית לשנת ליל קרובה ורציפה.
אבא ,

אתה יכול בבקשה ללמד אותי איך מציירים את השמיים האלו?

בחוג ציור אתמול ניסיתי להסביר למורה איך ציירת אותם עם הסגול החזק הזה שהתערבב עם התכלת וצהוב היפה והמורה ממש לא הבינה וניסתה לעזור לי ובסוף השמים בציור יצאו כלכך עצובים.

ואני רוצה לצייר את השמים כמו עכשיו שכל הצבעים המפחידים האלו מתערבבים והעננים שמחייכים והכל כלכך מבולגן ושמח!

אבא אתה יודע מה אני הכי אוהבת בציורים שלך? שהם נשפכים על כל העולם!!!

כי שקמתי מהערסל להשקות את הפרחים ראיתי שגם עליהם נשפך מהזהב ורציתי לחבק אותם אבל פחדתי שהם יתלשו, אז חזרתי לערסל.

אני מתנדנדת חזק כי אני אוהבת שהעץ נכנס אל השמים כזה מהצד ואז אני כל פעם חושבת מה יותר יפה השמים לבד או עם הפינה של העץ שקצת מסתיר אבל התפוזים הכתומים תואמים בידיוק לשמש.

איך אתה יודע לצייר כלכך יפה אבא? אתה מסכים ללמד אותי? אני אהיה ילדה טובה ואני יותר לא אקרע את הציורים שיצאו לי לא כמוך. אפילו שזה מעצבן שאני צובעת שעות ובסוף חוזרת לערסל ורואה כמה שלך יותר יפה .

אה אני יודעת! אתה לא רוצה שאני יעתיק ממך נכון? גם דרורית אמרה לי שאני אפסיק להעתיק ממנה והמורה אומרת תמיד שכל אחת מציירת את הציור שלה,

אז אבא בוא נחליט שאני לא מעתיקה ממך ואתה מלמד אותי לצייר את העולם כלכך זורח כי לי הוא תמיד יוצא עצוב כזה בגלל שיש לי רק פנדה שאמא קנתה לי ויש בה רק 12 צבעים!!!

ולך יש מיליון צבעים! זה לא פר!

אז טוב אבא אולי אני אצייר את הקשת כי גם לה יש רק קצת צבעים.

אבא תודה שאתה דואג לכולם גם למי שיש רק קצת צבעים בפנדה אז אתה מתחשב בו ומצייר גם בקצת צבעים כדי שהוא לא ירגיש מסכן, כמו שהמורה לימדה שליד זקנים הולכים לאט כדי שלא ירגישו מסכנים זה קצת אותו דבר נכון?

אבא.

אני הכי אוהבת אותך!
טוב, אז הפעם אני כותב, רטנתם על שירים ובלדות, אז אמא שלי הפסיקה לכתוב לכם, היא כותבת רק לנו, ואני החלטתי לנסות לכתוב לכם מ'שאני חושב, נראה מה תגידו, אח"כ אני אראה לאמ'שלי, היא תשמח. בטוח.

אז ככה זה מתחיל:
פסיעות רחבות, גדולות וכבדות, אני שומע מכיוון המדרגות, ולאחריו, שקשוק מפתחות, אני רץ אל הדלת, רוצה להשיג, להגיע ראשון, אבא פותח: "שאאלווםם" אבא קורא בקול רם ומניף אותי אל-על, אני אוהב את הקול של אבא, מחייך, איזה כיף! אני אוהב את אבא.

יוני קורא לי. עד לקומה שלישית אני שומע אותו, יש לי שמיעה טובה, כמו של פיל. לפיל יש אוזניים גדולות- גם לי יש.. אני שומע הכל, גם מה שאני לא'מתכוון לשמוע.

אמא ספרה לאבא את הסוד של השכנה מהקומה השניה, היא הבטיחה לאמא של התינוקות הקטנים האלו, השכנים שלנו, לא לגלות. אמא לא גילתה לכולם רק לאבא.

אני שומר סודות. אני לא יכול לגלות לכם מה היא אמרה, השכנה. מה היא אמרה, אמא. כי בעצם זה אותו אותו דבר.
שמעתי גם חתולה מייללת מאחורי הבניין, היא בכתה, אני שמעתי. ירדתי במהירות במדרגות, שתיים שתיים, במדרגות האחרונות קפצתי ת'ארבע. מסכנה החתולה, חסמו לה ת'כניסה למחסן איפה שהגורים שלה נמצאים. כמובן שפתחתי לה, אלא מה.

כשעלתי במדרגות שמעתי את השכנה, זאתי מהקומה השניה צועקת: "אתה לא תעשה את זה!", לא התכוונתי לשמוע את זה, אבל כבר אמרתי לכם שיש לי אוזני פיל. מעניין למי היא התכוונה, השכנה, לילד שלה או לאבא הגדול שלהם. זה לא באמת מעניין אותי, מ'כפת לי רק שפעם הבאה תצעק קצת יותר בשקט, גם לחישות אני שומע, היא לא צריכה להתאמץ.

סיפרתי ליוני שאני שומע הכל, גם את אמא שלו שאומרת לו ללכת לאסוף את המשחקים בחדר ולסיים את השיעורי בית, לא סיפרתי לו הכל, רק סיפרתי לו שיש לי סוד, סוד שהוא לא שלי, הוא של השכנה, זאתי מהקומה השניה.

אבא בדיוק חזר מהתפילה, רצתי אליו, מחבק לו את הרגליים, אני אוהב את אבא. יוני קורא לאבא: רובי יודע סוד. סוד של השכנה מהקומה השניה. אבא, הסתכל על יוני, הסתכל עליי, הסתכל על הקומה השניה ואח"כ גם השלישית, איפה שאנחנו גרים, אבא אומר לי בשקט: "תעלה הביתה"
הסתכלתי על יוני: איזה פה גדול יש לו, כמעט כמו האוזניים שלי. אוף! עליתי הביתה.
אבא לא אמר לי כלום, טוב, אבא אף-פעם לא אומר. אמא אמרה: "שמעת משהו שלא הועבר לאוזניך, זה לא בסדר. ויותר לא בסדר, רובי, שסיפרת את זה הלאה"
"אבל, אמא, לא סיפרתי לחברים, רק סיפרתי שיש לי סוד, לא גיליתי כלום, מפתיח!"
אמא אומרת: "רובי, צדיק שלי, צריך להשתדל לא לשמוע, מה שלא מיועד לאוזניים שלנו, ואם שמענו בטעות, מסים לשכוח, לא לחשוב על זה, ולא לדבר, מבין? מתוק.
הבנתי. לא הבנתי למה, אבל פ'סדר.

אמא שלי שומעת, לא מהסוג כמו שאני שומע, שומעת מסוג אחר.

כל פעם שאבא מכניס אותי למקלחת ושם לי סבון על הראש, הסבון נוזל לי על הגב, ואני בוכה. אבא זה קר לי, אני אומר. ברר..
אבא לא עונה. אני גם שותק. אבל כשאני נכנס להתקלח שוב, ואבא חופף לי, זה שוב קורה.

אבא לא שומע, אמא?
התראת צבע אדום! התראת אמת!!!

כשיענקל’ה חופרוביץ מבני ברק, פגש באיתן עוטפעזתי מניר עוז. דבר לא הכין אותו לתגובה האימפולסיבית של האחרון.


שניהם נזדמנו לקליניקת האורתופד המומחה לכאבי גב, ד“ר גבי עוז. חדר ההמתנה היה פסגת מותרות המוח האדריכלי, מהסוג שתפגוש רק במגזין של "דירה נאה (למי?)"...

הוא עוצב בעיצוב מודרני מינימליסטי, הכולל שתי כיסאות קש צבועים באדום צעקני ושיקי, וקירות בגווני הבטון שיוצרים שפה אחידה ומשעממת עם הבלטות, שדיברו ממש עם המנורה שהוזמנה במיוחד מלאויז'י דה ונטיל מאיטליה. מלבד זה (והחלון, "שקרע את הקיר ויצר חיבור ישיר עם המרקם האורבני שנשקף" – כדברי המעצב עם המשקפיים צהובות המסגרת המשושה...) החדר היה חשוף לחלוטין.

אחרי שיעמום קצר טווח מחדר ההמתנה ו'החלון הקורע', הישירו השניים מבט ישראלי וחסר כל התעניינות, זה לזה. ועבור יענקל'ה היה זה אות הפתיחה המושלם, לשיחת ’דרך אגב’.


“אתה יודע" – פתח יענקל'ה – "לא האמנתי עד כמה אנשים מסוגלים להתרגל ולאהוב כל דבר חדש”

”נכון. אנשים מסתגלים...”

“זה פשוט לא יאומן. ההתראות שיש היום הם מסקרנים מאוד”

“מה ההתראות על טיסות לנופשים בזול?”

“מה פתאום. אני הבני ברקי נראה לך מתעניין בטיסות??? אני מדבר על התראות מיוחדות, כאלה שמעוררות ענין כל פעם שהם מופיעות.”

“נו אז על איזה התראות אתה מדבר?”

“אני מדבר על התראת צבע אדום!”

“לאהוב התרעת צבע אדום???? מה קורה לך אדוני???”

“כן. מה הבעייה? זה בסך הכל דבר חדש, בהתחלה קיטרנו על המצב החדש, אבל עכשיו זה כבר חלק מהשגרה שלנו. כן, אני אפילו נהנה מזה!!!”

“איך אתה מדבר? והילדים? מה נראה לך שזה לא משפיע עליהם???”

“אמממ... כשאתה מעלה את זה, אני חושב שיש בעייתיות להתרגל לזה כחלק מהשגרה, אבל תראה בסוף זה מסקרן כל פעם מחדש”

“מה יש להסתקרן??? נראה לך שזה סתם תגובה?”

“בדיוק. כל פעם אני מסתקרן לראות מהי התגובה החדשה. כמה היא חכמה או מיותרת או משעשעת... אתה יודע”

“משעשעת??? תגיד, משעמם לך בחיים?”

“לא משעמם לי בכלל. אני בטוח שזה יוצר חיבור בין אנשים. זה מאפשר לתקשר טוב יותר. אתה יודע כמה הבהרות בין בני אדם נוצרים דרך זה”.

“תראה, אני מסכים שברגע שיש התרעה, אז אנשים מקשיבים יותר טוב אחד לשני. אבל זה רק עניין של שימת לב לזולת, ומי שיש לו את זה, לא צריך התרעה כדי לתקשר עם בני אדם”.

“אז זהו. שצריך לשים לב שיהיה שימת לב לזולת. ואם בשביל זה באה ההתראה של צבע אדום לעולם, אז שתמיד תמשיך ככה”.

“תראה אדון בניברקי, אני חושב שאתה לא חווית מעולם התרעת צבע אדום. אתה לא מדמיין איזה חרדה זה יוצר. ועל ההשלכות של העיסוק האובססיבי בזה מול שגרת חיים נורמלית”.

“טוב. אז אני אומר לך שרק היום היו לי כמה עשרים התראות. ואני חווה אותם על בסיס יומיומי”.

“ברצינות? כאן בבני ברק? איך אתה שורד????”

“אז זהו. הסוד שלי זה העניין של הגבולות. אבל זה כבר עניין אישי”.

“מה אישי בגבולות? זה עניין ציבורי ומדיני. הצבא צריך לטפל בזה למען כולנו”.

“ממש לא. אתה צריך להחליט מתי אתה מתייחס לזה! לא אף אחד אחר”.

“איך שייך להתעלם מזה? זו התרעה! בשביל להציל את החיים שלך אתה חייב להתייחס!!!”.

“מה פתאום! בדיוק להיפך בשביל להציל את חיי אני צריך לשים את הגבולות בעצמי”.

“בטח. אתה תלך לעזה ותשים להם גבול???”.

“מה הקשר עזה????”

“אז לבנון או סוריה”.

“מה הם קשורים להתראות?”

“כי ההתרעות מגיעים משם. לא?”

“ממש לא”.

“אז מאיפה מגיעים אליך ההתרעות?”

“מהאתר של ’פרוג’. יש שם התראה בצבע אדום כל פעם שיש תגובה. וברשותך אדוני עלי להיכנס לד”ר. ואולי כשאחזור לבית אגלה עוד כמה התראות שלא נס ליחם.

אגב, לא נראה לי שכדאי לך להירשם לשם. אתה תילחץ מאוד מכל התראת צבע אדום, ואם תגיב באיפולסיביות ובלחץ, אז כנראה שתימחק או תינעל...”


----

מוקדש ל
@prog ול @prog-tovi שיצרו את מארג התקשורת המדהים עם התראות שלא מרתיעות:)...

להתראות.



גרפולוג
הרגליים של התינוק קפואות לגמרי. בטח. הרצפה קפואה והוא זוחל לכל מקום. צריך לקנות לו גרביונים.
בררתי.
יש בקניון ויש בגאולה.
התלבטתי.
בגאולה יש המון אנשים ותנועה. יקר מוות. פתוח וקר וגשם.
בקניון יש המון אנשים ותנועה. יקר מוות. סגור וחם ונעים. פרוץ קצת.
אמרה לי חברה - יש עכשיו מחירים של בלאק פריידי. אמרתי לעצמי - בגאולה לא יודעים מה זה פריידי. הכל שם בלאק תמיד.
נסעתי לקניון.
שוטטתי בחנויות, ועליתי וירדתי במדרגות הנעות עשר פעמים בשביל הכיף. עם עגלה, דווקא. שיתפוצצו כל העוכרי ישראל האלה, ככה הם נגד חרדים וילודה. איזה מין דבר זה שאסור להעלות עגלות על המדרגות הנעות. אנטישמיות. מנסים למכור כאילו זה מסוכן, אפילו לא הצחיקו אותי.
היה דבר מוזר.
בכל חנות שנכנסתי - התחילו לדבר עם התינוק. להצחיק אותו. לעשות לו פרצופים. מוזרים. מתלהבים מתינוקות. המוכרת באחת החנויות אפילו הציעה לעשות עליו ביביסיטר.
צחקתי.
ממש אני אתן לשונאת הילודה הזאת לשמור לי על התינוק. בחלומות.

פרוגיוזרית
הצינה הירושלמית של לפנות הבוקר מפשירה מעט, הילדים כבר נכנסו לחדרים והעיר נכנסת לשגרת יומה.
העלים המזהיבות של השלכת מתרופפות עוד קצת וחלקן מוותרות על מקומן, מפנות מקום וכוח לפריחה מחודשת בעתיד.
השעה תשע ועשרים בסוף רחוב שמואל הנביא, בואכה כיכר זוויהל, והנה מבכיר כמו כל בוקר, האוטובוס מקרית ספר, עולה את מעלה שמואל הנביא אחרי הכיכר ומשחרר את תכולתו האנושית לריצה.
אוטובוסים נוספים מצטרפים אליו, הדו מפרקתיים מהר נוף, מבית וגן, מרמות ומרמת שלמה, גבעת זאב, קרית יובל וביתר. בנים חביבים מכל קצוות העיר וגרורותיה ממתינים ליד דלתות האוטובוסים, וכשאלה נפתחים, הם רצים!
ועוד אוטובוס ועוד אוטובוס והם רצים! וגם ברגל מבוגרים וצעירים, חכמים ומבריקים ואפורים, ורזים ושמנים, כולם פוצחים בריצה לעבר שכונת בית ישראל. הם ירוצו לפרידמן ולמרכזי ולבית ישעיה. נערים מכבדים את הזקנים, הללו רצים.
בשעה תשע וחצי כבר לא תשמעו אותם ברחוב, ההוכחה לקיומם עד לפני רגע הוא השירה המרחפת ברחובות בית ישראל. השירה שאין רימיקסר שיוכל לחקות. בליל של קולות הבוקעות מחלונות הישיבה המנגינה הנפלאה המנגנת בשירה ועולה אל על פוצחת בשירה לפני רבונו של עולם ומלאכים יחפזון, חזו חזו בני חביבי.
עוד עלה מרפה אחיזתו וצונח באיטיות לקצב השירה.

האין שעת רצון גדולה מזו?

רחל
האתגר הקודם הסתיים לו, לא לפני שיואל ארלנגר (כן, קנצלר פורום צילום!) ערך לנו טבלה ובה ניקוד מחמיא/מעליב במיוחד על ביצועינו.
בנימה אישית- התרגשתי מאוד. לא נולדתי סופר, ולא חשבתי שאהיה כזה, או מתחזה לכזה.
הפורום קידם אותי מאוד מאוד בכתיבה, ואני חש זכות גדולה לסייע דרכו לכל הרוצים להתקדם ולקבל פידבק.
ולעניינינו:
היות ורק לאחרונה זכיתי לפתוח אתגר, חשבתי שמן הראוי לתת הפעם את הזכות למישהו אחר.
ולכן האתגר מוענק הפעם לרבנית הפורום,
@שריונה.
כן.
בכל האתגרים הקודמים נפעמנו עד עמקי נשמתינו מהחומרים. אבל...
משום מה ובגלל חוסר מזל בוטה ומצמרר, היא לא זכתה באף אחד מהאתגרים הקודמים במקום הראשון, אלא רק בשני או השלישי. שערורייה!!! פשע!!! עוול!!! שיפוט מוטעה!!!!

ולכן, הפעם האתגר הולך אליה.
@שריונה אנא מהרו להעלות אתגר חדש - וננעץ אותו.
חשבו על משך זמן סביר (שבוע? שבועיים?), ועל כללים מאתגרים שיגרמו לכל הבנים האובדים לשוב הביתה ולהשיחז את הקולמוסים.

בהצלחה.
פנס.
המכשושה בבעיה רצינית.

הבעיה כל כך רצינית עד שהיא זקוקה נואשות לעזרתכם.
ולפני שתחשדו במכשושה שהיא סובלת מנרקיסיזם קיצוני היא תעבור לדבר בגוף ראשון.

אני בבעיה.
כי אני רוצה להשתתף באתגר החדש.
ואם אעלה רעיון תגידו: ''הי, הוצאת מהארכיון שלך את הסיפור הכי יפה ולפי זה העלית רעיון לאתגר כדי לזכות במקום הראשון''.
אומר לכם את האמת:
אין לי ארכיון. כל הבית שלי נראה חתיכת ארכיון...
ובקשר למקום הראשון: נואשתי!!!
אני משתתפת באתגרים פה בשביל ההנאה ובשביל האתגר!! הבנתם?
אגב, אם אעלה אתגר בנושא: לא במקום הראשון אין לי ספק שאני הזוכה במקום הראשון!!!
טוב, חבריא!
הבו רעיונות לאתגר!!
כל רעיון יכתב בהודעה נפרדת כדי שנוכל להתייחס אליו ולצלצל אם נאהב אותו.
מי שאין לו הרשאת כתיבה יכול לשלוח לי רעיונות לדואר הפרטי.

לנדנד ולבכות שאתם רוצים כבר אתגר- אתם יודעים גם יודעים.
נראה אתכם מעלים ומביאים רעיונות. קדימה!!!!
האמת,
@פנס בערפל נתן לי רעיון מדהים לאתגר. יש רק מכשול קטן שנצטרך להתגבר עליו.
בהמשך אעלה את הרעיונות שלי.

להתראות בהמשך.
אשתדל לקפוץ ולבקר ב'חורים' שיווצרו לי בעבודה.
[מי שלא מבין מה הקשר ל'מכשושה' - מוזמן להציץ לאשכול: אתגר חדש- והפתעה ]
כל אחד בפורום קרא בחייו סיפור צדיקים או שנים.
בכל הנוגע לסיפורי צדיקים יש איזו תבנית שאנשים מנסים להיכנס לתוכה, לכתוב כמו פלוני או אלמוני.
סיפורי צדיקים מלאים בדרך כלל במטאפורות ודימויים שמיימים, או עילאיות נשגבת שלא מתוארת בגוף הסיפור אלא בסופרלטיבים שמושחלים לתוך הסיפור.
סופרלטיב: (מתוך ויקימילון)

סוּפֶּרְלָטִיב



    • בהשאלה: תשבוחות
      • "הטיול הכי טוב", "האוכל הכי גרוע".
      • "שמש העמים" הינו סופרלטיב שבו נהגו להשתמש לתיאור דמותו של יוסיף סטלין.
      • "אינני נוהג לדבר בסופרלטיבים".
בקיצור, כתבו סיפור קצר על הרב שלכם, או רבנית, או דמות רוחנית נערצת מהעבר או מההווה, בלי שימוש בסופרלטיבים, אלא פשוט לתאר מה קורה, מה אירע, ובין השורות להעביר את המסר שמעצים את הדמות בעיני הקורא.
הסיפור הכי מרגש שמשתמש בהכי פחות תשבוחות, יזכה.
בהצלחה
יש לכם שבוע לסיים את הכתיבה ולהגיש!
הערות וסופרלטיבים על הכותבים ניתן לכתוב בנספח
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-סוף-מרחשוון-סיפורי-צדיקים-בלי-סופרלטיבים.329076/

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה