קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
נסעתי לבקר שוב את דודה יענטא. הפעם לקחתי את כל החמולה. בקושי נדחקנו ליונדאי i20 הזעירה. מוישל'ה צבט וצבט כל הדרך אז לא ממש נשארה לי ברירה מעבר ללעצור בכביש חשוך ולסטור לו אחת ושתיים. די! תן לנהוג! אתה מפריע!

האשה לא ממש עזרה, מצד שני היא לא אשמה. היא באמת לא שמעה כלום. שמה אוזניות כי נמאס לה לגמרי מהיללות המעצבנות של חנהל'ה.

אפשר להבין אותה, תכלס'. לא צריך בשביל זה ללכת ליועץ ולשלם שם חצי משכורת חודשית, רק אומר.

לקח שעתיים. שעתיים! סיוט פקוק אחד גדול, גם כן. בסוף הגענו.

דודה יענטא כבר לא ממש איתנו. רגל פה ורגל בעולם האמת. מה שלא מפריע לה להמשיך להיות מטרד אמיתי, ולנפק המון תלונות, המון. אוף, שתקי כבר, דודה. די. באנו לביקור משפחתי, לא ללוויה. שקט.

הדודה המתלוננת התגלגלה אלינו על הקולנועית החדשה שלה, ומאריסה באה עם חיוך ענק ואנגלית צולעת: יענטא וורי אפי טו סי יו, בטח, שקרנית גויה אחת. בטח אפי, בטח. בגלל הביקור הייתה צריכה להפסיק לקשקש בתיאלנדית דרך הסקייפ ולהתחיל ממש לעבוד ולסדר את הבית של יענטא.

יענטא פתאום התפקחה לגמרי, ואמרה בחיוך זוהר: תודה רבה שבאתם, אני כל כך שמחה. בבקשה אל תתביישו ותשירו את כל השירים הישנים שלכם.

ישנים? מוישל'ה תיכנן לבצע את הלהיט החדש מבית מילצ'וב! טוב, נו, מילצ'וב אף פעם לא הייתה שווה מריבה עם יענטא.

הפעם האשה הציעה רעיון מנצח. רעיון כזה שיכניס אותנו לצוואת היענטא בכניסת אחמי"ם. רעיון דגול. רעיון של אינשטיין. (מילים של היועץ, לא שלי): חנוכיית החימר העתיקה.

אחרי המפגש האחרון אצלו חפרנו ביחד במתנות שקיבלנו לחתונה, איפשהו לפני 13 שנים עצובות. בסוף מצאנו את הגרוטאה המתפוררת שהדודה הקמצנית הביאה לנו: חנוכיית חימר גועלית, עם קצת צבעי גואש בצדדים, ופתקית: זאת החנוכיה שסבא שלך ז"ל בנה לבד בגטו ארם צובה. נו, אז מצאת תירוץ נוסטלגי להתחמק מלתת מתנה, מה שלא הפריע לך להתעכב 'בטעות' לכל הצילומים המשפחתיים, ולהידחף בכל התמונות המשפחתיות. הרסת לנו את האלבומים!!!!

הצבתי את החנוכיה על השולחנון העקום הקטן בכניסה, יענטא קיטרה כמו משוגעת על בעלה ז"ל שלא טרח לתקן את השולחן לפני שעזב בגיל צעיר, על הוריה שלא לימדו אותה לקלל בעברית צרופה, על חנוכה שהגיע בזמן שהיא כבר מבוגרת מידי, ועל מאריסה שהיא בכלל גויט'ע מארץ הגויטעס'. יענטא תמיד הייתה מוכשרת בלמצוא נקודות של חושך בתוך כל אור. כל אחד והכישרון שלו.

האשה הלכה עם חנהל'ה וביחד הן פילחו למאריסה את הטאבלט מהחדר. כן, מאריסה בטח תגיד שהיא מרשה, עם חיוך ענק ודבילי, אבל אחר כך יענטא המסכנה תשלם את המחיר, ברור. אוף.
למה טאבלט אם יש חנוכיה, למה. בזיונות. מה אגיד לדב הקיבוצניק השכן שאמור להגיע להדלקה, ויראה אותי יושב לבד צמוד לחנוכיית החימר, ואת שאר המשפחה רובצת על הספה בסלון היענטא, נועצת עיניים בטאבלט המצ'וקמק של מאריסה???

בושה, חרפה, חנוכה עצוב מאוד. נכון שהאשה ואני נסתדר אחרי עוד כמה ביקורים אצל היועץ השמנוני, ומוישל'ה יהיה כמעט 100% בסדר אחרי כמה מתיחות אוזניים, וחנהל'ה תירגע לגמרי אוטוטו, לוקח לריטאלין כמה דקות להשפיע. אבל בכל זאת, בזיונות.

זה חג זה?

בזיונות.

מילמלתי בעגמומיות את הפזמונים, וברגע שנכנסתי לעניין ועליתי לטונים הגבוהים שלי מאריסה לא נשארה פרייארית, ולימדה את הכנופיה שלי איך מגבירים את הוולים בטאבלט הארור שלה. מנוולת!!! כולם עשו לי דווקא. אפילו דב התנייד על פניי כאילו הייתי אוויר והלך להגיד שלום ליענטא, ואני נשארתי לבד, בחושך, מול חנוכיית החימר שחצי מנרותיה כבר הספיקו להיכבות ברוח.

שונא את הקיבוץ, שונא את יענטא, שונא את מאריסה, שונא את הטאבלטים, שונא ריטאלין, שונא את עצמי, שונא את גטו ארם צובה, שונא את הרעיון של חנוכייה מחימר, שונא גואש, שונא את יונדאי 20, שונא את---

פה פה פה!!! פה פה פה!!!, משום מקום, בלי סיבה, נזכרתי ביועץ, שלשום. הריח הטחוב והתמונות הישנות אצלו בסלון. הכל חזר אליי. בבת אחת.

נזכרתי בדברי הטעם שאמר לנו. לי, כלומר.
תפסיק לראות שחורות בכל דבר. תתחיל לנקות את הראי ותראה שגם אתה לא כזה גרוע. תהיה חיובי. תהיה חסיד מילצ'וב אמיתי. תהיה גבר גבר. ואל תשכח להכין לי ולחתום סדרת צ'קים נוספת.

בהיתי בחנוכיה, דמעתי. ברוך השם.

רק להשתמש במשקפיים וורודות.

נכון שהיונדאי קצת צולעת, אבל לי יש יונדאי, ולשכנים מלמעלה- רנו 2001.

נכון שחנל'ה קצת היפראקטיבית, אבל היי, כדור אחד קטן של ריטאלין והיא כמעט נסבלת.

נכון שמוישל'ה מופרע ברמות קשות, אבל לא נורא, יש לו אוזניים עמידות למשיכות שלא מתארכות.

נכון שחנוכיית חימר היא לא להיט, אבל אולי ניכנס בזכותה לצוואה של דודה יענטא.

נכון שהילדים מעצבנים אש, אבל לפחות די ברור מאיזה צד הם ירשו את ההתנהגות המזעזעת שלהם.

נכון שמאריסה מזניחה את דודה יענטא, מצד שני- זאת דודה יענטא, אז ההפסד לא כזה נורא.

נכון שכל הקיבוץ כולו חשוך, וקר, ואין שום דבר מעניין. אבל היי- כאן מולי יש חנוכיה, קטנה, מאירה. זורחת. מלאת אור. ובסוף תיגמר הבטריה בטאלט של מאריסה וכולם יבואו לכאן, ונשיר בקול גדול ביחד עם דב הנרגש:

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.

יִכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.

חנוכה.

חנוכה.

אשרינו.


געציל

--
(לגולשים- אני מגזים בקצב השיתופים? אל תהססו להביע את דעתכם)
בין כל הדברים השבריריים והחולפים בחייהם, היה הוויכוח לגבי מיקום הנעליים שלו - קבוע ויציב כמו עיצוב העטיפה של וופלים מן. כמו הסכם השלום עם מצרים.

כמה שניסה לא הצליח להבין מהיכן נובעת מידה כזו של צרות עין; למנוע ממנו את התענוג עתיק היומין שלו, מן הבודדים בחייו, לחלוץ נעלים בסופו של יום ארוך. האם זה יותר מדי לבקש? לחזור הביתה, לקרוס על הספה ולתת לשתי רגליו לשלוף זו מזו את עטיפות העור המקומטות מרוב שנים, ולנשום נשימות רווחה ספורות?

אבל רגע הנחת הזה תמיד קצר מועד מדי. הוא נגדע באיבו באופן מסורתי על ידי אנחתה קורעת הלב של עקרת הבית. הרבנית. אשת החבר. החצי השני. נוות הטירה. אם הילדים. השותפה לחיים. הגברת הראשונה. ה'כרצונו'. ה'מצא או מוצא'. הבנתם את הכוונה.

"נמאס לי לראות את הנעליים האלו כאן כל פעם". היא אומרת בכאב טעון גועש רוחש ומתגבש. "כל כך קשה להחזיר אותן למקום? למה הסלון לא יכול להישאר קצת מסודר? למה לעשות תמיד מהפכה כזו?"

היא מדגישה את המילה 'מהפכה' בצורה כזו שגורמת לך להאמין שהסלון באמת נראה כמו זירת קרב וייטנאמית. אפוקליפסה. אנרכיה. ג'ונגל. סוף העולם.

האמינו לו, לאורך השנים שהוויכוח הזה ניטש ביניהם וצובר תאוצה וניסיון, יצא לו להשתמש עם כל התירוצים האפשריים שהייתם מעלים בדעתכם, עד שלא היה לו מנוס מלהסיק שלא מבינים אותו כאן בבית הזה. פשוט לא. וזה לא פשוט בכלל.

לאחר שלב המיקוח והדיכאון והכעס, רגע לפני ההשלמה, הוא ניסה עוד פעם להבין. מה עשוי להציק כל כך בנעליים עדינות נפש באמצע הסלון? שום תשובה לא גברה על הטענה הלוגית המנצחת שלו, שמעולם עוד לא ניצחה. וכי יש לך בזבוז אנרגיה משווע מזה של החזרת הנעלים למקומן, כשעוד מעט, מחר לכל היותר, כשייצא למעריב, או לשחרית או למכולת, או לקחת את הילדים, יצטרך שוב פעם ללבוש אותן? מה ההיגיון בלסחוב את הנעליים עד למקומן, כשתכף יצטרך להוציא אותן שוב?

לפעמים היא מראה לו בייאוש את עשרות הזוגות שהצטברו בחלוף הימים מתחת לשולחן בסלון. נעלי השבת, נעלי יום חול, נעלי חול המועד, נעלי בית, נעלי נמרוד, קרוקס מיום כיפור, קרוקס קרוע מתשעה באב ועוד. איך כולן מתרכזות שם בין הכיסאות במבוכה, עדויות מרשיעות לכמה וכמה רגעי נחת שהתבצעו להם בסתר, מתחת לשולחן הבוגדני.

היו אפילו רגעים של שבירה, בהם קיבל על עצמו מכאן ואילך להחזיר את הנעליים למקום. אבל תמיד, מעשה שטן, המכאן ואילך הזה הסתיים הרבה לפני שהיה חוזר הביתה בפעם הבאה.

הזיכרון. הוא כבר לא מה שהיה כשהיה. ולא שהיה כשהיה.

- - -

בערב אחד סחוף רוחות ושטוף גשמים, התרחש המפנה ההיסטורי אליו התפללו כל הדורות.

זה קרה כשעלה מיודענו במדרגות, עייף ותשוש כתמיד. כפות רגליו כבר דגדגו ועקצצו בעונג, כאילו חשו ברווחה החלוצית בקרוב.

בכניסה לקומה עצר לברך את שכנו האברך אציל הנפש שעמד בכניסה לביתו, מעיל הגשם והמטריה שלו דלפו מים מאין הפוגות, ועסק בחליצת הנעליים שלו. השכן הצדיק הנהן לעברו והחטיף מבט לשובל הבוץ שכנראה היה מאחוריו, ואמר בחיוך טרוד: "כל העיר אתר בניה, הא?"

אופס.

זה היה הרגע. לראשונה מזה תמיד הוא נזכר בזמן מעניין הנעליים.

היום סופסוף אפשר יהיה להפתיע לטובה, ולקיים בבת אחת את שלושת הסגולות הבטוחות והמנוסות והמתוחכמות ביותר של הרב שמחה כהן: לוותר, לוותר ולוותר.

בפרט שיש אנשים, כפי שראה זה עתה, שסובלים עוד יותר ממנו. לחלוץ נעלים מחוץ לבית? הודו להשם הטוב שעוד לא הגיעו לשם.

היום, בעזרת השם וברצותו ובחמלתו כי רבה, הנעליים יחזרו למקומן בבטחה. שוב, אם ירצה השם.

רגע, הוא עוצר. איפה בעצם המקום שלהן?

השאלה המכשילה הזו, כך החליט תכף בנחישות, לא תהווה מכשול בדרך למעשה הטוב שמנוי וגמור עמו לעשות היום אחת ולתמיד.

בכדי שלא יהא סיפק ביד היצר הרע להפריע לפרץ טוב ליבו, החליט לפעול במהירות. הוא נעץ את המפתח בדלת, סובב פעם ופעמיים ופתח אותה. לרגע חצוף אחד ביקשה נפשו לשכוח מהכל, להשתרע על הספה ולחלוץ נעליו בהפקרות קסומה וחסרת עול.

אבל לא, החלטה היא החלטה, גם אם היא קשה.

הוא נכנס פנימה וצעד במהירות, בטרם יתחרט, אל חדר הכביסה, המקום ההגיוני מכולם לנעליים. לא? הסתבר שלא. הוא חצה שוב את המטבח, מיהר אל חדר הילדים, משם אל חדר האמבטיה, ורק משם אל חדר השינה. שם הבזיק בו הזיכרון הנוסטלגי. יווו! בתקופת האבן הקדומה היו מניחים שם את הנעליים. בינגו!

רק לאחר המאמץ הגדול, התפנה לפשוט את המעיל ספוג הגשם ולתלותו על קצה המקרר, ולגשת אל הספה המיוחלת, להתרווח עליה בלב קל.

יש תקווה, הוא חשב לעצמו מעודד. אנשים משתנים. וכמה נחמד להיות איש נחמד. פשוט לעשות טוב. רק לאחרונה יצא לו לקרוא כמה וכמה סיפורי צדיקים בלי סופרלטיביים. כנראה שמשהו ממידותיהם של ענקי החסד הללו בכל זאת דבקו בו.

הוא ניסה לדמיין את תגובתה של מושאת ההפתעה. אין ספק, היא תהיה מופתעת. בלתי אפשרי להתעלם ממאמצו הכביר להשכין שלום ולהשקיט את הוויכוח המר והארוך הרבה יותר מדי. היא בוודאי תשים לב מיד. הרי הסימנים למעשהו הנאצל ניכרים ואף מוטבעים על כל מרצפות הבית לתפארת.
מחשבות על תענית

על תרגום יונית,

על הגליה קדורנית,

נסוגה אחורנית.

געגוע לתבנית,

לאהבה קדמונית,

להזאה בקרן צפונית,

לעוד אבנך ונבנית.


וזאת האומה-

כנדגלות איומה,

מוכה ועגומה,

בחשיכה נופלת ואימה,

שותה עד תומה

כוס של דומה.

וכל זאת על מה?

על שנאת מאומה,

על עין עקומה,

ריב ומהומה

בראשית התרומה

אשר בשמו רשומה....


ומבית מקדש חרב

יוצאת השכם והערב

קריאה לעם ערב-

כאיש אחד בחורב,

רב עם צורב

משיחיה לקרב.

אל נא תסרב...


שורו והביטו נא יהודים:

הן כולנו אב אחד מיחדים,

מלכנו הוא ואנו לו עבדים,

ובעזבנו מחלוקות ופירודים,

בהפכנו להיות מאוחדים,

אזי נהיה לו לידידים,

ומיד ובאו האובדים,

ויגיענו לרגלים ולמועדים.


אז אולי כאן בפרוג נסלול נתיבות

לפעולות אשר גאולה מקרבות.

בנועם אמרים, במילים אוהבות.

תעלינה לפניו לרצון התגובות

שבאהבת אמת נכתבות,

באשכולות נוטפי כוונות טובות,

סיוע ועזרה מקרבי לבבות.

תהיינה אוזניו אלינו קשובות

לברכנו שפע ברכות כגשמי נדבות,

עדי ישבו זקנים וזקנות ברחובות

ירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות
אמא מבולבלת ממני לגמרי, ובכלל לא מבינה שפשוט יש לי חוש הומור.

התרופה הזאת מגעילה ממש. לא יודע מי החליט שאני צריך לבלוע איתה - אבל אני חושב שזה הרופא הזה שממילא רק מכאיב לי כשהוא בודק את האזניים.
אני יורק אותה ובועט וסוגר את הפה, וזה עובד לא רע - כמעט כלום אני לא בולע.

אתמול בבוקר, אפילו שהתרופה הזאת דוחה לגמרי, בלעתי אותה כאילו בשקיקה. בשביל הבדיחה. אמא היתה בהלם, וספרה לאבא שהיא ניסתה בכפית במקום במזרק וזה עזר. ואני צחקתי לעצמי בשקט.

אתמול בערב כשהיא שוב ניסתה בכפית ירקתי אותה ובכיתי וצעקתי עד שאמא אמרה לאבא שהיא לא יודעת מה לעשות איתי ושהכפית בכלל לא עזרה.
אבא טפח לי על הראש ואמר שאני חכם, ולא נופל בפח פעמיים. הוא לא יודע שאפילו פעם אחת לא נפלתי בפח.

היום בבוקר, הייתי צמא נורא נורא. אמא התלוננה לאבא שהמזג אוויר הזה מייבש אותה, והיא כל הזמן צמאה. מה, היא לא מבינה שגם אני צמא?
ולכן אפילו שהתרופה הזו מגעילה ומשאירה לי טעם מר בפה, שתיתי אותה ואפילו רציתי עוד.
ואז אמא אמרה שהיא פשוט לא מבינה את התינוק הזה. אולי הוא מוכן תרופה רק בבקרים?
חבל שאני לא יכול לומר שיש לה תינוק שגם יש לו חוש הומור, והוא גם צמא נורא נורא. יוצא לי כל הזמן רק דה דה דה מהפה.

נראה מה נעשה בערב.
מה שברור שמחר בבוקר אני לא אסכים.
"אמא, השעה 8. היום עשיתי לך הפתעה חוץ מגרביים. הפכתי את כל המגירה ולא מצאתי זוג". כך הבכור.
"על הספה אמורים להיות גרביים. חפש". עניתי בקול של כרית.

השעון המעורר המכני שלי, שאמור להעיר אותי כל בוקר בטרטורים שגם המתים לא יכולים לעמוד בו, נקבר עמוק יותר מתחת לכרית. וזה אחרי שניסיתי את כל שעוני הבוקר שיש בעולם.
התחלתי עם עדין, שצלצוליו מתחילים בנעימה מרגיעה. אז מה אם הגיע הבוקר? אפשר לקום ברוגע. לא אהבתי את הנונשלנטיות שלו, וממנו התחיל האוסף.
השני היה כזה שצלצוליו הולכים ומתחזקים. גם כן המצאה. תחליט אם אתה מעורר או לא.
השלישי היה טרקטור, אבל מהסוג הפשוט. שעדיין לא מצליח להעיר גם את השכנים מהסמטה ליד.
הרביעי היה נודניק ברמות קשות. לא הבין רמזים. לא הבין מכות. השלכתי אותו אחר כבוד לטמון. כי ככה. לא רוצה זכר למה שמעצבן אותי.
החמישי, אוי החמישי, זכור לשמצה. זה היה מן הליקופטר כזה. הוחלט בקואליציה לקנות כזה משום שהיו דיונים כואבים על איך לא לגרום לילדים לאחר יום אחרי יום. אז בעל הבית החליט לפנק אותי בכזה. שצריך לרוץ אחריו בכל הבית ולחטוף חור בכף הרגל מחלקיק סורר של לגו. מהר מאד הראיתי את הכיוון גם למעורר הזה. חתיכת שחצן שכמוהו. למה מי הוא שארוץ אחריו?!
השישי היה מהסוג הרוטט. צעקתי עליו: די! די! תן לישון! וקיללתי את מי שהמציא אותו.
בסוף, כמו בכל סוף, חזרתי לדפוק ביותר. אם כבר - אז כבר.

ואז נזכרתי איך העירו אותי כל בוקר כשהייתי נערה מתבגרת שקשה לה לצאת מהשמיכה.
היו כמה שיטות. החזקה שבהן היתה עוצמתית כמו השמש בבוקר, כמו הירח בלילה, כמו השעון המעורר, כמו קרקורי השכווי, כמו פוך בחורף, כמו מרכך כביסה, כמו גפרור בוער, כמו מחשב טעון במלואו, כמו עיתון עם קפה, כמו בית מסודר, כמו בוס רגוע, כמו חברה חפרנית, כמו שניצל עסיסי, כמו עוגת גבינה, כמו רוטוויילר, כמו כיפת ברזל, כמו חומת מגן, כמו עופרת יצוקה, כמו עמוד ענן, כמו צוק איתן, כמו השלום, כמו הסכסוך, כמו המציאות, כמו גדר תיל, כמו בושם, כמו המינוס, כמו פיגוע, כמו עצרת המליון, כמו קרוקס, כמו חמצוצים, כמו שקדי מרק, כמו ביצה קשה, כמו כוויה, כמו שבר בגולגולת, כמו צנתור, כמו סמיטריילר, כמו הפסקת חשמל, כמו מטס ביום העצמאות, כמו צ'יוואווה, כמו פנצ'ר, כמו חריף, כמו יין... - - - - - פשוט הנחיתו אותי ארצה עם ההיירייזר עליה נחתי בשלווה... אל תנסו את זה. שמעו לי. עדיף ספל מים על הפרצוף מצניחת לב על הבוקר.
אח"כ הייתי הולכת לאמבטיה, נרדמת שם לעוד רבע שעה ומרגישה נצחון טיפשי.
אחרי כל זה כמובן שאיחרתי וכמות האיחורים לא ביישה גם את המאחר הכרוני הגדול ביותר ביקום.

"מה קורה לך, תופרת?" כך המחנכת. "אני מבינה שיש לך רומן עם הבוקר, אה?" אמרה.
"מה זה רומן?" הרגשתי טיפשה.
"רומן זה - - זה מה שיש לך עם הבוקר!" אמרה בפסיכופתיות.
"המורה, זהו, שאין לי כלום עם הבוקר. שונאת אותו שנאת מוות" עניתי, ודמעות מלוחות עמדו להתפרץ.
"אולי נעשה לך מבצע?" הציעה בענווה.

והמבצע עזר לשבוע. אחרי שבוע חזר הרומן לקדמותו. אכזרי ככה לבוא ולתלוש אנשים מאהבתם ומהתאהבותם. איך היא לא חשבה על זה?! רואים שלא עברה בחיים שלה סדנה להבנה בנפש. רואים! ועוד יגידו לי שהיא המחנכת הדגולה ביותר בכל הארץ, ושאיזה כיף לי שנפלתי עליה. שתגיד תודה שנפלה עלי! תלמידה למופת, קוצרת מאיות, אוכלת במבה בשיעורים. אז מה אם אני גם מאחרת כרונית? זה אומר שלא אדליק נרות שבת בזמן? זה אומר שאפספס זמן קריאת שמע? זה אומר שילדיי יאחרו גם-כן???


הלכנו לחיידר. עיני חצי עצומות, משתדלת לא להידפק בעמודי התאורה שבדרך.
"אמא, היום קמתי בשש ארבעים ומשהו. השקיתי את הפרחים!".
"וואו! איך נראה הרחוב בשעה הזו?"
"השמש מתחילה לצאת. אוי, אני כל כך אוהב את זה!"
אוח ירושלים עירי האהובה מה אומר ומה אדבר,
איך זה שרק השבוע עלו על זה שאת עיר הבירה של ישראל,
תאמיני לי ירושלים מאז ועולם הייתי בטוחה שזאת את,
אבל השבוע הופתעתי לגלות שיש חילוקי דעות בנושא,

זה התחיל מכך שטראמפ הצהיר כי ירושלים היא בירת ישראל, נפלתי מהכיסא, הייתי בטוחה שזה רק בטעות, כי הרי צפת היא עיר הבירה שלנו לא כן?!
אחר כך לגמרי השתכנעתי כי מדובר בטעות כי ראיתי את דגלי ארצות הברית פזורים בישראל, וחשבתי לעצמי שאולי טראמפ רומז לנו כי בתור המדינה ה51 בארצות הברית הגיע הזמן שישראלים ירכשו כרטיסים לושינגטון במקום לניו יורק,
בהמשך כבר לגמרי התבלבלתי...
כי דיברו משהו על מערבית ומזרחית ולא שיש לי בעיה בכיוונים אבל אני לא אוהבת גזענים,
תארו לכם שיחלקו את ירושלים לשתי מחנות, המחנה המזרחי והמחנה המערבי(המוגרבי..)
יהיה כיף, לא?!
הכל יהיה מסודר מזרחים רגילים כמו טוניסאים עיראקיים וסורים יגור בצד אחד (יפו, וממילא..)
והמוגרבים יקבלו את מחנה יודה (והאשכנזים ילכו לתל אביב..)
לגבי תימנים תהיה וועדה מיוחדת שתחקור במשך חמישים שנה איפה שמו אותם ובסוף תגיע למסקנה שהיו אולי כמה מאות ולכן זה לא נורא...
יש לי עוד כמה רעיונות לחלק את ירושלים
מה דעתכם על ירושלים הנקיה וירושלים המלוכלכת?!
(החלקים החרדיים של העיר יקבלו תוספת בניקיון והחלקים הלא חרדיים יקבלו תוספת ילדים?!)
או ירושלים כמו שניר ברקת מדמיין אותה לעומת ירושלים במציאות?!
(בלי ליל האורות כל יומיים ובלי מרטונים מיותרים שגורמים לכולנו לרוץ כמו מטורפים מסביב להחלטות של אגד בקשר לתחבורה..)
מה דעתכם על ירושלים בלי הכנסת לעומת ירושלים עם הכנסת?!
(נחסוך את השיירה של נתניהו כל פעם שהוא בדרך הביתה..)
מה דעתכם על ירושלים לגברים וירושלים לנשים?!
(יש את זה בכמה מקמות צריך לאמץ אץ הרעיון לעוד כמה פינות..)
או ירושלים עם הרכבת הקלה וירושלים בלי הרכבת הקללה..
(נחסוך כמה שורות במהדורות החדשות על האבנים שהיא ספגה..)
ירושלים בלי גשר מיתרים וירושלים עם גשר המיתרים...
וד''ל

אבל על דבר אחד לא נוותר לעולם!
על הכותל
כי ירושלים בלי הכותל היא לא ירושלים, ויסלח לי געציל בן זוהרה אבל אין על הכותל שלנו הירושלמי ספוג הפתקים רווי ההשבעות... ומי ייתן ונזכה לראות את ירושלים הבנויה...

ירושלים של זהב של נחושת ושל אור הלא לכל חלוקותיך אני נבוך...
חזרנו אל בורות המים אל השוק והכיכר...
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב...
חייבת לכם התנצלות למרות שלא מגיע לכם!
אך היות שמענטש בלייבט א- מענטש קבלו את התנצלותי מן השפה לחוץ.
לא היה לי קל בכלל!! איך אני אמורה להחליט מי הטוב ביותר כשכולם ללא יוצא מן הכלל הביאו את המיטב?!
מצד שני אומר לכם בכנות: אין לך עונש גדול יותר מלקבל על עצמך את עול האתגר הזה.
לכן חשבתי לתת את המקום הראשון למי שיש לי אתו חשבון פתוח.
תאמינו או לא המישהי הזו היא לא פחות ולא יותר מאשר@שריונה [אבל איתה אני לא מתחילה כך שהבעיה לא נפתרה]
לכן פניתי לאחת מקסימה שהסכימה לקחת ממני את הנטל הזה ולשאת אותו על שכמה.
נחכה בסבלנות לתוצאות שיגיעו בהמשך היום.
אפרופו מקום ראשון. יש לי אלרגיה לכל הנושא הזה, משהו שרובץ לי בלב כמה שנים ולא נותן לי מנוח.
הסיפור הקשה הזה קרה לי בדיוק לפני 20 שנה, כן- זה היה בתחילת החורף, הייתי אז בת 9 וקצת.. כיתה ד'.
נכנסה לכיתתי מורה חדשה, צעירה, אמביציונרית מתוסכלת שרצתה מאד להרשים את ההנהלה, ההורים ואת וועד ההורים.
המורה הזו לימדה אותנו את מקצועות העברית.
בוקר סתווי אחד היא נכנסה לכיתה ובשורה בפיה: ''בנות יקרות, אתן כבר גדולות וחכמות, שולטות יפה בשפה העברית, לכן
החלטתי לצאת במבצע תחרותי שבסופו הזוכה תקבל פרס יקר ערך, עליכן לכתוב סיפור בנושא הזה והזה... והסיפור הטוב ביותר יוצג בתערוכה השנתית והזוכה כאמור תקבל פרס''.
וכאן היא עשתה את אחת הטעויות המעצבנות שלה, היא הרימה את קולה ופנתה אלי: ''וממך, שריונה, אני מצפה לסיפור הטוב ביותר. ואין לי ספק כי תגיעי למקום הראשון''.
בחושים דקים של ילדה בת 9 הרחתי צרות. הרחתי קנאה סמויה מצד הבנות, חשתי שהמורה הזו לא הכי נבונה ביקום.
מירה- חברה טובה קמה מכסאה וניגשה ללחוץ את ידי.
בריינדי הגישה לי סט מחקים יקר
ורק איזבלה חרצה לשון.
בהפסקה ירדתי לעבר חדר הספרייה כדי לקחת ספר שייתן לי השראה [כדברי המורה] ואיטה הספרנית החביבה הגישה לי ספר של מבוגרים [בלי ניקוד- כבקשתי]
הספר היה ''רווח והצלה'' של הסופר שלמה כהן.
בבית עלעלתי בדפי הספר, קוראת פה ושם משפטים בלתי מובנים. מה שכן הצלחתי להבין זה שיעקב גיבור העיירה רוצה מאד לשאת לאישה את בת הרב, ואח של יעקב כלוא במרתף של הרוזן הרשע.
הרוזן הזה...
הכי אהבתי לקרוא את הקטעים בספר המתארים את הרוזן ואת שלל אמרי השפר שניתזו מפיו חסר הרסן.
לרוזן הייתה בת בשם ליזל. כמעט בכל עמוד היה המשפט: ''אוי ליזל ליזל בתי השובבה. אוי ליזל ליזל''
אבל זה עדיין היה בחסד.
מה שצדו את עיני היו שני מילים שעברו כחוט השני לכל אורך הספר: חזיז ורעם!!!
המילים הללו יצאו מפי הרוזן בכל משפט ראשון שלו. היו גם רוחות ושדים, ולכל השדים והרוחות, ושלל ביטויים חביבים.
שאלתי את אמי מה פירוש המילים חזיז ורעם, אך אמא שתחי' ששולטת היטב בכמה שפות לא יכלה לעזור לי יען השפה העברית לא נמצאת בארסנל שלה :(.
''כשאבא ישוב הביתה הוא ישמח לעזור לך'' ניסתה לעודד את רוחי.
כשאבא יחזור הביתה ויראה את הספר הזה הוא יחרים לי אותו על השנייה.
לכן החלטתי לנסות להבין, לקחתי את מילון עברית- צרפתית ופתחתי באות ח' מחפשת נואשות את החזיז ורעם.
אפס.
יש רק חזיז לחוד ורעם לחוד.
התרגום מראה לי משהו חביב למדי, גרנדיוזי כזה, מילים של אנשים גדולים.
וכך מצאתי עצמי יושבת וכותבת את הסיפור, מקפידה מאד לדחוף את ''החזיז ורעם'' בכל שני משפטים.
בוודאי המורה תתרשם.
גם 'ולכל הרוחות והשדים' כיכבו בעבודה שלי. בטח.
היום שהמורה החזירה לנו את העבודות היה יום חג עבורי.
היא נעמדה מולנו ואמרה לנו: ''יש לנו זוכה''.
מירה ניגשה ממקום מושבה ולחצה לי את היד.
בריינדי הביאה לי סט עטים כדי להשלים לסט של המחקים שכבר הביאה
ורק איזבלה חרצה לעברי לשון.
פתחתי את הניילונית בידיים רועדות והוצאתי את הדף.
בטוחה כי הנה כבר זכיתי.
הגעתי למקום הראשון!!!
איפה- אני- ואיפה- מקום- ראשון.
המורה עשתה לי איקס על כל העבודה!!

אז אל תחשבו לרגע שאני מקנאה במי שזכה להגיע למקום הראשון.
"השמש התחילה לשקוע, ואט אט גלשה מטה, גלשה, גלשה" קולה הצלול של ביתי גבר במתיקות על רעשי הרקע של הרוח, ולא יכולתי שלא לגנוח. רבונו של עולם, מתי אזכה לרכב טוב יותר. כמה אפשר להתקרטע עם יונדאי I20.
בתי המשיכה להקריא בקול עשיר בפאתוס את הקטע שחילקה להן המורה, ואני בהיתי בכביש לפניי. מתי, מתי כבר נגיע.

בני משה ני"ו, ישב לא רגוע בעליל בספסל האחורי. מידי פעם נאלצתי בכאב מסויים לגעור בו, להבטיח לו הבטחות, להיות אבא, כמו שצריך. כאשר כשלתי במלאכתי, לא זכיתי ליותר מרגעי חסד ספורים: ביתי פרצה בצעקות רמות. אבא, אבא. מוישל'ה צובט אותי. איה.

ליבי נחמץ.

מסיבות שונות ומשונות לא יכולנו לאפשר למוישל'ה ליטול ריטאלין, וכך חצי מהבעיה נותרה על כנה. אם כי, ברוך השם, יש גם חצי כוס מלאה: ביתי חנה. המועמדת המושלמת לריטאלין. ילדת פלא פורחת, שאילולי הריטאלין הייתה מצטרפת לבני משה ני"ו וצווחת ומקשה עליי את הנהיגה.

ניצלתי רמזור אדום ארוך במיוחד, והגנבתי מבט אל זוגתי תחי'. נאנחתי אנחה שקטה. לאחר יום ארוך ועמוס, לא נותר בה כוח ואמביציה לילדים, והיא שקעה במושב, אפופת אוזניות ענק, מאזינה בקשב רב למוזיקה קלאסית. מנותקת כליל. משאירה אותי להתמודד לבד עם שאגותיהם של צאצאיי שיחי' המתכתשים בספסל האחורי.

הרמזור התחלף לירוק, והתסיסה מאחור החמירה רבות. בלית ברירה פניתי ימינה אל כביש חסר מוצא, שאפתי נשימה עמוקה אל ריאותיי, ולפתתי את בני משה ני"ו ביד חזקה ובזרוע נטויה: משה. משה. יודע אתה שאוהבך אני, אך אנא, נסה להירגע, קשה עליי לנהוג כאשר מרעיש אתה, וייתכן ואיאלץ ממש לכעוס עליך.

משהי ני"ו פרץ בבכי: אבא, אבא. אל תכעס. חייכתי אליו בחיבה: בוא נראה אם אתה יכול לבקש מאמא יפה שתקשיב לסיפורים שלך ואיך היום בחיידר, ואל תצבוט את חנה.

הכל בא על מקומו בשלום, יצאתי לכביש הראשי, ותוך זמן קצר להפליא ורגוע במיוחד הגענו ב"ה למחוז חפצנו לחיים ולשלום, אל ביתה של יענטא. אחותה הגלמודה של סבתי שתחי'.

ילדיי פנו בצהלה אל בית יענטא, וזוגתי שתחי' החוותה על העץ הסמוך לביתה: הנה, כאן טיפס מוישל'ה בפעם הקודמת שבאנו לפה. אוי, איזה בושות. בסוף הגיע השכן מהבית ליד, דב, והוריד אותו עם סולם מהעץ, תרתי משמע.

שתקתי. אכן, בושתי וגם נכלמתי. הייתי צריך להתלוות אליהם בביקור הקודם, ולא עשיתי זאת. צודקת ממני.

נכנסנו במאסף לבית הדודה, ומאריסה הפיליפינית זהרה לקראתנו, עם אנגלית שבורה בפיה. זוגתי שתחי' הצליחה לחלץ מפיה כי יענטא יצאה לסיבוב ממונע קטן בשבילי הקיבוץ, וכי היא תיכף תשוב. מהכא להתם ומהתם להכא הציבה עבורנו מאריסה את השולחנון הרעוע בכניסה לבית הדודה, ועליו הנחנו את חנוכיית החימר המתפוררת. ירושה יקרה. את החנוכייה קיבלנו כמתנת חתונה מיענטא עצמה, ועלה על דעתנו כי מחווה זו תחמם היטב את ליבה הדווי של הדודה, ירפאה ה' ית"ש במהרה מתחלואיה וממכאוביה.

כאשר סיימתי להיטיב את הנרות, התגלגלה לקראתנו יענטא, מתניידת בכבדות על הקולנוע. למרות הכאב שבדבר, חשתי שמחה על ששמיעתה של הדודה ירודה למדיי. כך נמנע ממנה הכאב למשמע הערתו של בני משה ני"ו: אבא, למה היא כל כך זקנה שהיא לא יכולה ללכת?

לא זו אף זו, שהדודה אף חוותה תחושה הפוכה. שמחה גדולה נשפכה על פניה כאשר ראתה את ביתי חנה שתחי' מושכת משיכה נאה באוזנו של אחיה, משה ני"ו, ואז מקבלת כתמורה מלאה והוגנת משיכה מכאיבה בצמתה, מאת משה ני"ו שכבר הספיק להעמיד פנים שידו לא הייתה במעל, או בקוקיה. הדודה פרצה בצחוק רם ששנים לא צחקה כמוהו, ואמרה בקול מתלעלע: הילד הזה עוד יהיה פוליטיקאי, הוא מושחת וצבוע לא קטן.

זוגתי שתחי' הסמיקה כהוגן, ויענטא נופפה לעומתה במקל: הוא דומה להורים של בעלך, אני מכירה אותם, את יודעת. הילדה הרבה יותר חמודה, והיא דומה לך, באמת.

פניה האירו, פניי הסמיקו.

נדרתי בליבי: לעולם לא אבזה יותר את שכני, ר' מרום, העוסק לפרנסתו בהשכנת שלום בית תמורת שכר נאה במיוחד. לעולם לא אכנה בכינויי לעג את עיסוקו, ולא אעלוב בו.

על מנת לעמעם את רושמו של האירוע מיהרתי להדליק אש בחנוכיית החימר הדהוהה, וזימרתי בקול גדול את ניגוני החסידות המתוקים. אוהב אני את חצר מילצ'וב, ושמח אני שמחה גדולה על שזכיתי להימנות על חסידיה. שמחה נוספת שמחתי על ההזדמנות לשורר בקול גדול, מבלי שאי מי יוכל לגעור בי. הן חנוכה היום, ומצווה לנגן ולשורר שירים. איש איש כפי יכולתו. לצערי, מאריסה פעלה שלא בהגינות והשיבה את יענטא לתוך הבית, בתירוץ קלוש למדיי שקר לה. בני משה ני"ו שאל בקולו הצלול וחסר העכבות: אמא, למה היא לוקחת אותה? היא לא שומעת טוב בכלל, אז-מה הבעיה שאבא שר בקול?

הסמקתי נוראות. ביתי חנה היקרה היטיבה לחוש בכאבי, ומתחה למשה את אוזנו השמאלית, משיכה עזה. לא יכולתי שלא להחניק צחקוק, וזוגתי שתחי' הבחינה בכך ועקמה את אפה: געציל. געציל. ידעתי: לא יהיה מנוס משיחת ייעוץ מביכה אצל שכני, הר' מרום.

התגברתי על מידותיי וגערתי בשני צאצאיי שיחי' גם יחד. במשה וגם בחנה. הבהרתי להם שמעשיהם וכוונותיהם אינם רצויים, ובזאת הביטו בי שניהם בפנים פגועות ונכנסו פנימה. שם הצטרפו לצערי לזוגתי שתחי' ולמאריסה הרשעה, וצפו בצוותא בטאבלט הקטן של מאריסה. רבונו של עולם, נשאתי תחינה. עשה נא שתיגמר שם הסוללה, ושמאריסה תיתפס ע"י רשויות החוק ותישלח בבושת פנים חזרה לארץ מוצאה.

ליבי נקפני: ויענטא מה יהא עליה?

השיבותיי לליבי: הגיע הזמן לשמוח, להרים טפח וטפחיים את מצב הרוח.

החילותי לרקוד באיטיות סביב החנוכיה, וזימרתי שוב את כל ניגוני החנוכה האהובים, מבית מילצ'וב.

עצמתי עיניי בהתלהבות אפופת רגש, והתנתקתי כליל מהעולם סביבי.

כעבור דקות ארוכות נפקחו עיני בבהלה כאשר חשתי כי חליפתי נמשכת כמו מעצמה.

בני האהוב והיקר משה ני"ו ישב לצידי, משך בחליפתי, ובכה: אבא, סליחה שהתחצפתי. ממש סליחה.

סלחתי לו בשמחה, הודיתי לקב"ה על הטובה אשר היטיב עמדי, ואז הבחנתי בביתי חנה ני"ו המעניקה למשה ני"ו סוכרייה כמתנה על המעשה. שמעתי את לחישתה: משה, העלבת את אבא, אבל יופי שביקשת סליחה, אפילו שזה רק בשביל סוכרייה.

נבוכותיי, כיביתי את החנוכיה, נפרדתי מיענטא, מילמלתי מפני דרכי שלום מילת פרידה מנומסת וקרירה למאריסה, ופנינו לחזור לביתנו.

כאשר הגענו לשער הקיבוץ פרצה ביתי שתחי' בבכי נורא והסבה את תשומת ליבי לכך כי שכחתי כליל לקרוא לזוגתי שתחי'. ב"ה שלא קרה דבר גרוע יותר.

מיהרתי חזרה, קראתי לזוגתי לרכב, ונשאתי בליבי תפילה להקב"ה שיסלח לי על השקר שנאלצתי לשקר:

חיכינו לך כל הזמן בחוץ, רק עשיתי סיבוב כדי לחמם את המנוע.

אוי, טאטע.

בני משה ני"ו לחש לזוגתי שתחי': אמא, רק שתדעי שאבא שכח לקרוא לך בהתחלה, ואם לא הייתי קורא לו היית נשארת לבד אצל יענטא.

ליבי נשבר. ידעתי:

סדרת הייעוץ אצל ר' מרום תהיה יקרה במיוחד הפעם.

געציל
נ.ב. אשמח לדעתכם. מהו הטור הטוב יותר בעיניכם.
הטור הנוכחי, או הנוסח המקורי,
כאן
'אתה לא מספיק רגיש' היא הנחיתה עלי את הפצצה.

למה זה פצצה אתם שואלים? כי זה מסוג הדברים שאין לי שום דרך להתמודד איתם,

ובכל זאת, ניסיתי להבין מה לא רגיש אצלי, דווקא כשהייתי ילד בכיתי מכל פיפס, וכבר אז אמרו לי שאני יותר מידי רגיש, אז אולי הרגש הלך לאיבוד בדרך?

יצאתי למסע חיפושים, תליתי מודעות בבנינים, ביקשתי עזרה מחברים, והנה לפניכם התוצאות:

יום ראשון: נסעתי לבני ברק, בדרך התקשר מישהו שהיה זקוק ממני לעזרה, התלבטתי אם לענות לו, אבל אז פתאום נזכרתי שגם אני זקוק ממני לטובה כלשהי, כמובן שעניתי בשמחה.

לאחר שהסתיימה השיחה בטוב טעם, מבחינתי לפחות, היא, שעד עכשיו הקשיבה מהצד, פתאום אמרה לי, הנה דוגמא לכך שאתה לא רגיש, שמת לב מה קרה פה? אתה ביקשת ממנו עזרה והוא הקשיב לך בקשב רב, ואילו כשהגיע תורו לדבר, פשוט נפנפת אותו, לפחות היית עושה את זה יפה...

יום שני: שעת בין הערביים, נשאר לי דקות ספורות עד מנחה שבהם אני אמור להספיק לרוץ לבנק, למכולת, ולירקן.

בשעת לחץ שכזו, אנשים בטוח יבינו אותי אם אני יחנה את רכבי באמצע הכביש 'רק לרגע', אז חניתי.

כשחזרתי, ראיתי גדוד של אנשים ורכבים רוטנים וכועסים סביב הרכב שחסם להם את האפשרות שכל אזרח חופשי זכאי לה במדינה דמוקרטית, הלא היא הזכות להגיע הביתה..
'אתה לא רגיש' הם אמרו לי.

אוף, שוב המילה המוכרת הזו? רשמתי, תוך כדי נסיעה, או יותר נכון בריחה, מההמון הזועם.

יום שלישי: אני מארגן את הילדים לשינה תוך כדי חלוקת הוראות ברורות וחותכות, אתה תלך להתקלח, את תשימי פיג'מה, אתה תברך ברכת המזון..

"אבא" שאלה אותי בת ה7 בעיניים תמימות, "למה פתאום בערב אתה מדבר איתנו בצורה אחרת"?

נדרכתי. צפיתי פגיעה, והיא אכן הגיעה...

"מה הכוונה חמודה, איך אני מדבר"?
פתאום הקול שלי נהיה רגוע יותר,
"לא יודעת, אני מרגישה שאתה כועס עלי"

'חס וחלילה, אבא בכלל לא כועס' היתממתי, אבל בפנים עמוק ידעתי בדיוק על מה היא מדברת... ו...השחלתי פתק נוסף לאוסף.

יום רביעי: אני מגיע למשרד עם המון מרץ ואפס עבודה, פותח את הפורום בפרוג, ורואה אשכול שפתח הניק 'יוסי המצחיק' שהתוכן שם לא לרוחי, ממש ממש לא.

אני מגייס את כל הלחצנים במקלדת בו זמנית, ומנסה להתעלות מעל עצמי ולהעלות תגובה מפותלת, סיבובית, עקיפה, לא ברורה, אבל שיבינו מהמשתמע כי יש לי דעה ברורה בעניין, והיא הצודקת.

ואכן הלייקים מתחילים לזרום, אבל אז אני מקבל תגובה שמערערת לי שוב את כל מה שבניתי ברגעים אלו, "תגובתך גובלת בחוסר רגישות, היית יכול לנסח בצורה עדינה יותר את אי הסכמתך.." סוף ציטוט.

תודה באמת. זה אחרי שכל כך השתדלתי.

יום חמישי: יש בערב שיעור בבית הכנסת, אין לך מעלה גדולה מזו, אבל מאיפה השתרש אצלי המנהג המוזר לצאת 2 דקות לפני הסוף??

'אהה', שלח לי הודעה ניסים הגבאי, 'לאן התפלחת כשכולם נשארים לעזור לסדר את השולחנות אחרי השיעור'

אוף. עלו עלי, מעצבן, משבוע הבא איאלץ להישאר עד הסוף, לפחות לשבועות הקרובים עד שישכחו ממני שוב...

זהו, הגיע סוף השבוע, ואני חוזר הביתה עם כל הפתקים שאספתי, מדביק אחד ליד השני, וקורא הכל לפי הסדר, והוא לא ממש משנה, הסדר.

התמונה שנגלתה לנגד עיני היתה מפחידה, העדפתי ללכת רחוק, לברוח, לא להסתכל לה בעיניים.

אבל אז, הבנתי, שזה בעצם לא אני, זה הוא.

זה הוא שנכנס בי וניהל את חיי במשך שנים, והיום, הגיע הזמן לומר לו, די.

מהיום אני חוזר לענייניים ולא נותן לו לסגור לי את העיניים כדי שלא אוכל לראות את זה שעומד מולי.

מולי באוטו, מולי בבית, מולי במחשב או בטלפון.

אז נכון, לא ספירת העומר היום, גם לא אלול, וטור כזה סתם באמצע יום חול יכול להישמע טרחני על גבול הרצינות התהומית, אבל שיתוף זה שיתוף זה שיתוף. אז שיתפתי.

אשמח לקבל תגובות/ביקורת על הטור.

ברגישות.

מייקי.
ניפצתי את המקלדת.
אותה המקלדת שהחליפה את העט הדולף (מחומר, לא מדיו)
שירה צרורות של משפטים,
שחברו למילים,
שהתאגדו לסיפורים,
ששובצו לספרים,
שנמכרו בעשרות אלפי עותקים.
(כל זה קרה כמובן בחלומות הורודים).

וזהו.
שברתי את המקלדת כי מוחי יבש. ויצאתי לנשום אויר. אפילו לערוך קניות העדפתי. וספרי הקריאה שלי יעידו בפניכם היום שאני ושופינג זה סוג של שילוב מענין.
קניתי ביוקר כמה דברים מיותרים והלכתי לאכול משהו.
קירות המסעדה שחורים. סינים קטנים מתזזים בין השולחנות.
מלפני צלחת. אני שולה ממנה את הרול מאקי וטובלת אותו בוואסבי. אאוץ'! זה נושך כמה שזה חריף!

שלום יאכטה! אומרת לי מישהי בחיוך ענק.
אני מהנהנת, מחזירה חיוך מעונה ודוחפת מהר חתיכה בלי רוטב, מנסה לכבות את השריפה שמשתוללת לי בתוך הפה.
מה שלום אמא שלך? היא שואלת.
בסדר. אני עונה ומנסה להעביר בראש את הקשר אליה. שכנה שלה? לא. אני מכירה את כולן. חברה? תלמידה?
כמה עולה חמישים הדפסות בצבע? היא שואלת. היא לקוחה. זהו. היא לקוחה.
את יודעת, מה שכתבת על הסופגניות והצליאק, זה מצחיק,זה בדיוק קרה לנו.
איפה היא קראה חמרים שלי?
הבת שלי סיפרה כנראה לבת שלך.
אז הבנות שלנו לומדות ביחד.
בנקודה הזאת אני אשחיל שאלה ודי. אחת ולתמיד אני אדע עם מי אני מדברת.
מי זו ה...
אחיינית שלי. היא אומרת.
מלצרית מלוכסנת עיניים ניגשת.
הכל בסדר, גיברת? רוצה עוד משהו? היא שואלת.
הכל מעולה. תודה. אני עונה. הסושי מתבייש לעצמו בצלחת ואני לא נוגסת בו כי האישה הזו שאני מנסה לזהות ממשיכה בשיחה חברית שעה ארוכה. הייתי צריכה לשאול אותה מייד. עכשיו הרכבת דוהרת. זהו קו ישיר בלי תחנות ביניים ואי אפשר לעצור. היא מתיישבת לידי.
קחי. אני מציעה.
לא נעים לי. היא אומרת.
אני מלאה. באמת לא בא לי עוד.אני אומרת ומניחה את הצלחת לפניה. היא שולה סושי וממשיכה ללהג.
אני צריכה לזוז. אני אומרת.
היה נחמד. היא אומרת.
כן. אני אומרת. היה נחמד.
אני אוספת את שקיות הנייר והולכת.
ועכשיו יש לי מחסום כתיבה+ כאב ראש כתוצאה מחידה לא פתורה+ כמה שקיות נייר עם חולצות יקרות מדי שאני נסחבת איתן עד הבית.






(שתי הערות שוליים:
1. הקטע נכתב כתוצאה מתסכול כתיבה.
2.פעם אחת טעמתי ביס קטן מסושי.זה הספיק לי.)
אני מושך נרות יומולדת וקופסאת גפרורים שמונחים מעל לארון ומפיל חומר לניקוי רצפות. חור נפער בבקבוק ונוזל צהבהב מתחיל לטפטף ממנו. נטפל בזה כבר.
לא יכולתי לשכור דירה יותר גדולה בשביל שלא אצטרך לאחסן דברים קטנים מעל ארונות גבוהים?

אני לוקח את הנרות ומדביק אותם בשורה על אדן החלון.
מה אומר רבאיי בלומברג כשהוא מדליק את החנוכיה שלו?
הוא בטח מתפלל.

אלוקים, סלח לי על כל התגובות המרושעות שהגבתי לחברים בקבוצה. אני מתנצל. זה רק בגלל שלפעמים קשה לי להתאפק.

אנא אלוקים, עשה שאקח ת'אליפות במשחק טניס.

ועוד משהו אחד, אלוקים,תעשה שהמרצים יעבירו אותי בבחינות סוף הסמסטר שלא אצטרך לגשת למועד ב'.

אני מדליק את החנוכיה. רגש חם מציף אותי. רוחני כזה. אני מפריח נשיקה באוויר לנרות.

הנה רבאיי בלומברג, השכן האורתודוכסי, מביט בי.
זה קצת מבייש אותי אבל אם הוא כבר רואה...
אני מחפש לגלות קורת רוח בפניו. אבל לא זה מה שאני מוצא.
יושבת שם הבעה לא מפוענחת.

איך?! אני שואל אותו.
מעניין. הוא אומר.
מעניין?!
זה אמור להיות חנוכיה? הוא שואל.
אני נעלב קצת.
אז מה זה אם לא? אני שואל.
ואיזה נר היום, נר תשיעי?
כן. נר תשיעי.
אני מסתכל על החלון של רבאיי בלומברג, מחפש את החנוכיה שלו.
הי, מיסטר רבאיי, איפה החנוכיה שלך? אני שואל.
חנוכה נגמר אתמול. הוא אומר.
אני עושה פו לנרות וקולע אותם מבעד לחלון אל הפח של הבנין.
רבאיי בלומברג מניד בראשו.
האם אני מזהה כאב בפניו החביבות של רבאיי בלומברג כשהוא נכנס הביתה?



יהודית
את סבתא רייצ'ל לא אהבתי במיוחד.

היא היתה מגיעה מאמריקה פעמיים בשנה, מתמקמת היטב בחדר שהוגליתי ממנו. היא היתה מביאה מתנה די עלובה, שאמא הכריחה אותנו להודות עליה בהתלהבות.
עשר דקות אחרי שנחתה בביתנו, היא היתה פוצחת במסע סדר וניקיון ומתיחת ביקורת, שנפסק רק בצאתה בחזרה לשדה התעופה.

אמא ניסתה לאלפני בינה, ולהסביר שסבתא רייצ'ל קצת בודדה, ושאם רק אקדיש לה זמן, אראה איזו אישה חכמה ומענינת שהיא, אבל לי היו עיסוקים דחופים יותר - כמו טלפונים נרגשים עם עדינה על המחנכת שיצאה לחופשת לידה והמורה המחליפה שלא משתלטת.

וכך, בקצב מהיר מדי חברו החורפים והקיצים והביקורים הדו-שנתיים יחד, לשנים שחלפו על פני בקצב מסחרר, ואני נהייתי לנערה. סבתא רייצ'ל הפסיקה לבוא. היה לה קשה מדי לטוס.

עוד כמה מצמוצים, וכבר ישבתי בכורסת בית חולים, מביטה המומה בפלא בן כמה שעות.
אמא הגיעה נרגשת כולה, עדיין לא מאמינה שהיא פספסה את הארוע. בין קריאות התלהבות מהפלא, לבין דאגה אמהית עוטפת, היא אמרה לי שסבתא רייצ'ל אמרה שהיא תבוא לברית. הופתעתי, ומיד עברנו לדיון ערני על אולם, מוהל ומספר מוזמנים, ושכחתי מהענין.

רק מאוחר, בלילה, בעודי מתהפכת במיטה הנוקשה, סופרת עריסות, נזכרתי מה מציק לי.
סבתא לא עלתה על מטוס כבר חמש שנים. מעולם לא היינו קרובות מדי. היא פשוט רוצה שנקרא על שם בעלה!
לבעלה, למקרה שתהיתם, קראו מתתיהו. היא קראה לו מאט, אמריקאי ומתגלגל.
את סבא מאט לא הכרתי בכלל, הוא נפטר עוד לפני שנולדתי.
ציירתי לנגד עיני את פניו של הפלא, וניסיתי לגלגל על לשוני - מתתיהו. מאט. מת'ס. מתי.
לא. לא מסתדר לי. לא רוצה!
כבר מספיק מתתיהוים מתרוצצים במשפחה המורחבת.
איך פתאום פילסה סבתא רייצ'ל את דרכה אלי בחזרה?
כמו מתהום שכוחה עלו וצפו כל הביקורים שלה - תשבי ישר! למה ילדה גדולה כמוך לא שוטפת כלים? למה את לא יכולה לשמור על הקטנים ושאמא תנוח? הבגד הזה לא מחמיא לך. תראי, קניתי לך כדור פינג-פונג. מה זה הבלגן הזה בחדר שלך.
ניערתי את ראשי בעצבנות. די. לא צריך לחשוב על זה עכשיו.
איכשהו הבוקר הגיע.

בעלי הגיע, ומצא יולדת טרוטת עיניים, שקועה כולה בבעית השם.
מה הבעיה? הוא באמת לא הבין. את לא רוצה מתתיהו - לא צריך מתתיהו.
וסבתא רייצ'ל? שאלתי חלושות, שטופת דמע.
אני אטפל בזה, הוא ענה באבירות.

המשך יבוא.
זווית ראשונה, כאן לפניכם. השנייה בהודעה הבאה

מי שסחב אותי לסיור המפוקפק הזה, עוד יבוא על נקמתו. שעות קרענו את הרגליים ברחובות הישנים. חנוכיות מפח, חנוכיות מכסף, הם מדליקים נרות משמן והם נרות מנרות, יש חנוכיות בחלון, בדלת, על הגג, חנוכיות חב"ד – גדולות כאלה, בקיצור – לא מעניין בכלל. גם ככה הקול של המדריכה היה מעצבן כזה אבל המגה-פון עשה לו כפילות באסית שהפכה אותו למטרד סביבתי.

"למשפחה שגרה כאן בקומה שלישית יש שבעה בנים" המדריכה הצומיסטית הצביעה על עוד בניין אפור מלא תריסים "איך אני יודעת? פשוט מאוד, תספרו כמה חנוכיות דולקות להם בחלון", מצחיק בקושי.

חדרנו לחדר מדרגות אפלולי כדי לראות חנוכיות בפתחים של הדירות. בכניסה לבניין הסתכלו כולם על ארון זכוכית עם חנוכיות שעמד על כיסא. אותי יותר גירו מלא עגלות ואופניים שנדחקו שם, כל אחד מהם אני מוכר ביד 2 לפחות באלף שקל, חבל שבאנו באוטובוס ולא הייתי עם האוטו.

המדריכה לא הפסיקה לשבש את המוח "וכאן מולנו יש משפחה שחסכה בחנוכיות, האבא הדליק שלוש נרות בצד אחד והילד הדליק בצד השני, תודו שזה פתרון יצירתי", "אל תפספסו את החנוכייה הענקית המפוארת בקומה שתיים, ממש חנוכיית אדמורי"ם". משעמם.

תפסנו גם על חם משפחה באמצע ההדלקה. המדריכה התחילה לתחקר את האבא למה הוא מדליק בצד ימין ולא בצד שמאל וכל מיני שאלות, ההוא מסכן כנראה לא הקשיב יותר מדי בשיעורים בבית ספר, אמר לה שככה הוא נוהג ונמלט עם המשפחה לתוך הבית. משעמם כמו הלילה.

בפונוביץ', אחרי שראינו את כל החנוכיות, הביאו רב חנפן להגיד דרשה מעוררת פיהוקים, הוא דיבר על המכבים והנרות ועוד סתם דיבורים. לא רק אני לא הקשבתי – כולם. צילמנו לכל הכיוונים, אחרי זה אני יעבוד למחוק הכול.

תימני אחד, כנראה תמורת תשלום, הכניס אותנו לבית לראות הדלקת נרות. הוא עשה טקס שלם, תקע בשופר, חילק כיפות והשפריץ מים על הידיים של כולם, הוא התחזן להנאתו בסלסולים ארוכים כמו הסולסאלכים שלו. חשב שאנחנו חילונים והוא יכול לבלבל אותנו עם כל החגים ביחד, טוב שלא שם לנו ריבת אתרוגים. הטעו שלו שאני מכיר מצוין את כל החגים, חנוכייה זה בחנוכה, שופר בראש השנה, מים בחג המים, בכיפור לובשים כיפה ואתרוגים אוכלים בסוכות עם לולבים.

נדחפנו כולנו למאפיה חנוקת מימדים לקנות סופגנייה. "חמישה שקלים", אמר לי באדישות מוכר סחטן עם כיפה וסולסאלאך. מעולם לא הייתי פראייר "למה מה, אתה קופיקס? מה חמש שקל, ברמי לוי מוכר לי את זה בשמונים אגורות!". ילדון חרדי קטן עם סופגנייה ביד עקף אותי בחוסר נימוס אופייני והניח בחופזה מטבע של שנקל על הדלפקון, הסחטן אסף אותם בלי להתבייש, "יש מחיר ללקוחות קבועים ויש מחיר לתיירים. סתם – זה חלבי, הפרווה בשתי שקל". שילמתי בחריקת שן קולנית והשגחתי לראות שהוא מנפיק קבלה, לפחות שישלם מס על מחיר השוד שלו.

המשכנו להסתובב הלוך-חזור ברחובות ולהציץ בחפרנות לתוך בתים של אחרים. אחרי זה קנינו צ'ולנט. ידעתי שזה דבר גועלי, לא ידעתי עד כמה. המליצו לי על קוגל והוא באמת היה יותר נורמלי והעביר לי את הטעם הצ'ולנטי. המדריכה חילקה מזכרות – סביבון מנגן, חבילת נרות צבעוניים וחנוכיית פח פשוטה. כשהיא לא שמה לב, זרקתי הכול לפח. בשעה טובה כשחזרתי לבית אני מגלה לא פחות מחנוכייה על השיש במטבח, הילדה הביאה מהגן והדליקה.
סבוני גם סבבוני

את הפסוק הנ''ל בתהלים אנו אומרים בחנוכה בעת אמירת ההלל.
כמה פעמים חשנו על בשרינו שסיבנו אותנו וסובבו אותנו על האצבע הקטנה?!
[אני למשל, מרגישה שסיבנו אותי רציני עם האתגר הזה...אבל שששש שפנס לא ישמע]
ולכן כדברי הפסוק: מה ששנוא עליך... הגיע הזמן לסובב גם אתכם עם האתגר הזה.
בהתחלה חשבתי להטיל עליכם משימה ברוח החג. לכתוב איזה דבר תורה או מאמר חז''ל
על המושג בית הלל ובית שמאי, מה ההבדל בין שני 'חוגים' אלו וכו... מדוע מדליקים שמונה ימים ..
אבל כפי שאתם מבינים- כולכם הייתם בורחים מהמשימה כל עוד רוחכם בכם.
אז המשימה נכון לחודש זה נסוב סביב: הסביבון.

מכירים את הדבר המעצבן הזה שילדים קטנים אוהבים לעשות?
הילד נעמד מולי ומתחיל להסתובב מהר מהר עד שהוא מסתחרר ו-נופל!
ואני צורחת: די!! תפסיק!! תיזהר לא לקבל מכה מהקיר!
תיפול, מגיע לך! תיפול ! אבל רק כשאבא בבית.

האתגר שלכם הוא- להסתובב סביב עצמכם במהירות מסחררת עד הנפילה הבלתי נמנעת.
המנצח: מי שהשיג את מספר הסיבובים המרשים ביותר.
והפרס? @פנס מהבהב על המצח.

עכשיו ברצינות!!!

לכבוד חנוכה אתם מקבלים שני אתגרים ''מסובבים'' לבחירה.
אתם יכולים לבחור אחת משתי האופציות, מי שמעוניין בשניהם- תבוא עליו הברכה בסיבובים.

האתגר הראשון לבחירה:

עליכם לבחור באחד מהספרים המצוינים בהמשך, לכתוב את שם הספר בתור כותרת ולבנות עלילה שלימה.
האתגר הוא לסובב ולסבן כדברי הפסוק את כל העלילה באופן כזה, שכשאנו הקוראים נגיע לסוף הסיפור נפלוט אנקת הפתעה:
''וואלה, על זה לא חשבנו''
הסיפור שמתחיל באופן תמים מקבל תפנית חדה והפאנץ' שלו שונה ממה שחשבנו שהולך לקרות.
רשימת ספרים לבחירה:

במותה נתנה לי את חיי
רגע לפני
כל כך רציתי יותר
גם כי אלך
הנורמלי האחרון
המשך יבוא
לילה ולא דומיה
הפרש
פתח מילוט
הצוואה
הילדה שברחה מהמנזר
הצוללת הפליגה בחצות
ילדים מספרים על עצמם
ילדי שי מארחים את תמי
סיפורים מהלב של אורי
ילדים בעקבות העבר
הזדמנות שנייה
מחנה הקיץ של אדון הוא
חמש דקות ביום
קרש קפיצה
זה לא יכול להיות
באתי ממקום אחר
עת לקרוע ועת לתפור
הרוח שגברה על הדרקון
כפר העצבניה
אל תסתר
שאוני בלבכן
פדהאל ;)
תחנות
מקופלת
גשמים בתשרי
לרקוד בגשם


יש לכם שבוע לסיים את הכתיבה ולהגיש!
הזוכים יזכו בפרס שווה במיוחד.
הצלחות ו- להתראות בסיבוב.


האתגר השני-
באשכול נפרד [כך ציווה עלי הפנס. ותודה רב על הערות והארות]


דיונים בנספח בלבד!
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-הסביבון-מס-1.333072/

'עבודת מחקר' בבקבוקי חלב



מספר איש חינוך על מעשה שהתרחש עמו לפני כחמשה עשורים, בהיותו פעוט בן שלוש- ארבע. המאורע נחקק היטב בתודעתו, כולל המחשבות וההרהורים שעלו אז במוחו.


הוריו התגוררו באותה תקופה בשכונה ירושלמית ותיקה. מכוניות כמעט שלא היו אז, מה גם שבסמטאותיה הצרות של השכונה לא הייתה אפשרות למעבר רכב, כך שניתן היה לשלוח אפילו זאטוט צעיר לחנות המכולת ללא חשש מסכנותיו של הכביש.


גם הפקדת כסף בידי ילד כה צעיר לא היוותה בעיה, שכן בעל המכולת הכיר את התושבים כולם – כולל צאצאיהם הרכים – הוותיקים והחדשים, וידוע ידע כי ההורים ישלמו לו בבא העת שכרו משלם.


באחד הימים נשלח בעל המעשה על ידי אמו לחנות המכולת על מנת להביא שני בקבוקי חלב. האם ציידה אותו בסל רשת והזהירה אותו כי ישגיח היטב על הבקבוקים לבל ישברו חלילה. באותם הימים היה החלב משווק בבקבוקי זכוכית ולא בשקיות כבימינו.


נטל הילד את הסל וכשהוא מצויד במיטב אזהרותיה של אמו יצא לחנות, העפיל על שתי המדרגות בפתח ופנה למוכר בקול צייצני: "אמא בקשה שני בקבוקי חלב". המוכר האזין לו בסבר פנים רציני, הכניס לסלו שני בקבוקים, צבט בלחיו בחיבה ופטרו לשלום.


נטל הנער את הסל ופנה לצאת. בעת רדתו במדרגות נשמע צלצול זכוכית, הבקבוקים בסל שטרם הסכינו למשכנם החדש, התנועעו מטלטולי הדרך, נקשו זה בזה ואף פגעו במדרגה.


פתח הפעוט את סלו בציפייה לראות בתוכו שברי זכוכית רטובים, להפתעתו גילה שני בקבוקים בריאים ושלמים.

"ככל הנראה חוסנה של הזכוכית רב יותר משחשבתי", הרהר הפעוט ועל כן פנה לבדוק ביתר שאת את חוזקם. הוא הניף את הסל בשנית אל המדרגות אך הפעם לא עמדה לבקבוקים עוצמתם המפורסמת והם התנפצו בקול רעש כשהחלב ניגר מתוכם ויוצר שלולית לבנה.


נטל הפעוט את הסל ובתוכו שברי הזכוכית. משקלו קטן פלאים, לכן הגיע חיש מהרה לביתו.


בפנים מושפלות הגיש לאמו את הסל עם שרידי הבקבוקים ז"ל. נאנחה האם "כנראה שהוא קטן מדי לדברים כאלו" אך לא כעסה – "אין בוכים על חלב שנשפך". ניקתה את הסל והכול בא על מקומו בשלום.


מעשיה זו משקפת את אורח מחשבתו של ילד. מצוי הוא תדיר בעיצומו של 'מחקר' לימודי בו מנסה הוא דברים שונים ובודק את תגובות הטבע. אין הוא גורם נזקים מתוך רוע וזדון חלילה, הוא עושה זאת אך ורק לצורך מחקרי, מנסה ובודק כמדען בעל שם, אך לדאבונו, מה לעשות, לפעמים, בהחלטת פתע, המולקולות נפרדות וחפצים יקרי ערך הופכים לשברים ולגרוטאות.

אגב- בעל המעשה הוא... אני.



פעם כשהייתי מביט מחלון משרדי

היו הנערים מהפנימייה

אומרים זה לזה בוקר טוב

היו מברכים זה את זה

הם חשו בוקר והבוקר מה טוב הוא

הם חיו בבוקר והבוקר כה טוב הוא

אכן לבם היה קשוב יותר

יכול היה להציץ לכאן

יכול היה להסתכל אל שם

הייתה ביניהם אוירה של בוקר

אוירה של החדש והרענן



וכשחזרתי לביתי לעת ערב

בפוגשי ידידים ומכרים

אמרנו זה לזה לילה טוב

בירכנו זה את זה

כי חשנו לילה

כי חיינו בלילה

והייתה אוירה של פרידה

הייתה אוירה של הליכת איש איש לדרכו

לביתו

ואיחלנו

ובירכנו - לילה טוב

בזה נפרדנו



ומה כאב ליבי

כשפתחתי החלון

והנערים הללו מהפנימייה

כבר לא הבריק מבטם

במבט של בוקר טוב

כבר לא נפגשו בפגישה של בוקר טוב

אף שאמרו בוקר טוב

הם לא הרגישו בוקר

הם לא חיו בבוקר

ואיך יברכו, איך ידעו שהבוקר הוא טוב

חשבתי אותם לחרשים ואלמים וסומים

כמעט למתים

כבר לא לחוויית הבוקר בין כולם

כבר לא מרגישים בחיים שמתחדשים לידם



ובחוזרי לביתי לעת ערב

חשתי כנוכרי

כי מי הכירני

כי מי הביט לעברי

אף אחד לא נפרד ממני בלילה טוב

כי עד עכשיו לא חי איתי בבוקר טוב

כי הוא כסומא כחרש כאלם

לא יבין

לא ירגיש

לא יחיה.


האיש בשחור ולבן

נ.ב. השיר לא מחורז. שונה קצת ממה שהעליתי כאן עד עכשיו. הביעו גם הביעו. את דעתכם כמובן.
חלון חד צדדי. תריס מוגף. אייפד. אוזניות וכסא.

מתיישבת.

"5 דקות ומתחילים" מודיע הכרוז במערכת.

מרכיבה אוזניות. מקישה ת.ז. על צג המגע.

ממתינה.

התריס מורם אט אט. אדם בגיל העמידה, בישיבה, על כסא גלגלים.

"שלום, מה שמכם ?" היא שואלת.

"באתי לבד".

"כן אני רואה, מה שמכם בבקשה"

"שמי אלכס ו...ו....אחותי, לא נו....המממ.....אשה ש...אשתי יוליה, היא לא הגיעה, מטפלת בנכד"

"יפה מאוד. ספרו לי בבקשה, למה באתם?"

"אמרתי לך, היא לא הגיעה".

"לפני ח...חו..חודשיים עברתי תאונה, קיבלתי מכה חזקה ב...ב.." מניח יד על הראש "בבטן".

"בראש" היא מתקנת. "סליחה בראש... אז מאז יש לי את ה...נו..ה... " מניח יד על הפה, דופק על השפתיים "הפתרון של הראש . אני מתכוון נו את הפתרון, לא הפתרון, איך אומרים את זה שאני לא מצליח"

"אתם מתכוונים לבעיה?"

"בדיוק ! אבל אני אומר לך שבאתי הממ......" יד שמאל על הלב " נו....נו. . בלי ...נו....."

"לבד" כן.

המשך יבוא....
"לכתוב זו פריווילגיה. הספרות האיכותית ביותר נכתבה מתהום מצוקתם של אנשים מסכנים ואומללים, ועדיין הייתה להם פריווילגיה. לרבים אחרים, מוכשרים לא פחות, לא הייתה הפריווילגיה. הם חיו בחרדה; חששו שמא יושלכו מחר מביתם עם חמשת ילדיהם, שמא תיטרף דעתה של הרעייה, שמא יוקעו על עמוד הקלון בכיכר העיר. מעומק חרדתם כבר לא התאוו להערכת הסביבה ולא בקשו להרשים איש בכתיבתם. הייאוש שלהם לא היה מטפורה, הוא היה אמתי. אדם מיואש לא כותב כלום, קל וחומר אם הוא נתון בחרדת עולמים."

פרופ' שור שאל אותי אם אני מסכים לדבריו. אמרתי לו שאני צריך לחשוב על כך. המחשבות הוליכו אותי ליענקי שלי.

כשיענקי נשכב על פסי הרכבת הוא לא השאיר אחריו שום פתק. שום מכתב. ימים שלמים חפרתי במחשב הנייד שלו, ולא מצאתי כלום. חברים שהכירו אותו אמרו שזה לא יכול להיות, הייתה לו נשמה פיוטית, כל חייו הוא שיחק במילים, ודווקא עכשיו, כשעשה צעד נוראי שכזה, לא כתב כלום. הוא ידע שהוא משאיר שני ילדים הלומים, ובכל זאת לא כתב להם מילה. פעמיים ביום אני עובר ליד תיק התפילין של יענקי ובכל פעם תוחב את ידי ומחטט בה. אין לי ספק שהפעם אמצא את הפתק הקטן, כמה מילים בכתב יד חלוש, בעפרון קהה חוד. אין פתק ואין עפרון. כלום.

המצוקה של יענקי לא הייתה זרה לי. הוא ירש אותה ממני. רציתי מאוד לדאוג לו לחיים אחרים, שונים מאלו שהיו לי, אבל לא הצלחתי. חשבתי שיהיה בסדר, אבל בתוך תוכי ידעתי שלא יהיה בסדר. מהר מאוד מצאתי שהיחסים ביני ובינו זהים באופן מושלם ליחסים שהיו לי עם אבי. אנשים חושבים שיצליחו לתקן אצל ילדיהם את מה שאבותיהם קלקלו בהם, אבל הדנ"א חזק מהם.

כנראה שפרופ' שור צודק. מי שמיואש באמת, אין לו את הפריווילגיה לכתוב. יענקי האהוב שלי לא כתב כלום.

(אליהו)
 תגובה אחרונה 

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה