קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 560
    • א
    טקסט ברית מילה
  • אסתיג //
    • האם יש למישהו את הנוסח/התפילות לברית מילה?
    תזכו למצוות ולשמחות
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    cheinanit
    https://www.prog.co.il/threads/טקסט-של-סדר-ברית-מילה-אשכנזי.121365/#post-4971246 תוצאה של חיפוש...
  • 2 3 4K
    • ר
    שאלה דקדוקית | כללי פיסוק- אחת ולתמיד.
  • רוח סערה //
    • בעקבות הערות רבות שקיבלו משתפי היצירות בפורום על הפיסוק הלקוי, לדוג' כאן (דווקא אני לא קיבלתי הערות, אבל גם די חוששת בגלל זה להעלות יצירות) -
    מי יכול להרים את הכפפה ולתת לכותבים כללי ברזל* מקצועיים של :
    "איך לפסק נכון את הטקסט שלי"?
    מי שמעלה לכאן חומר כתוב בנושא ממקורות אחרים ברשת, נא להדביק טקסט, ולא לשלוח לקישור.

    קדימה!! פסיקים, נקודות, סימני קריאה ושאלה, מקפים, מרכאות, ציטוטים, סלאשים, נקודותיים, גרשיים, (ועוד סימנים רבים שאין לי שמץ מה עושים איתם).- הבה נצא לדרך.

    אשמח אם ינעצו את האשכול, לתועלת הציבור.

    *    וגם התייחסות למקומות בהם יש גמישות בפיסוק.
    51 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    cheinanit
    !
  • 919
    • ע
    "דיו" זכר או נקבה ?
  • עיגול רבוע //
    • התוכנה מאלצת לכתוב גם כאן.
    ואם לא ? אז מה ? זה מסוכן ?
    ועכשיו שכתבתי סתם מלים ?
    מיד פותחים את המנעולים ?
    הבה נחזור לשאלת הכותרת:
    דיו זה אדון או זו גברת ?
    • תודה
    Reactions: cheinanit1 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש. צ. וינמן
    נכון. וגם האקדמיה, אחרי כל הפילפולים. מכריעה שאפשר לבטא בשני האופנים.
  • 2 3K
    • יענקי R
    בקשת ביקורת לשיתוף ראשוני, דמיוני, עם לקח / (לא) מרים ידיים!
  • יענקי R //
    • לפני כשלושה עשורים הגחתי לעולם הזה, עולם השפל. תינוק צרחן ואדמוני. אבל זו רק ההתחלה.
    מהיום הראשון שלי בעולם הרמתי ידיים. כן, פשוטו כמשמעו. הרמתי את ידיי על המיילדת, האחות ההמומה, שלא לדבר על אמי המסכנה.
    כנראה שהכל שכחתי חוץ מהסטירה של המלאך, שהיא החדירה בי חשק ורצון לנקמה. מן הסתם חיפשתי להחזיר...
    בכל מקרה, היו אלו התקפות קיצוניות. כך ספרו לי מאוחר יותר.

    כל מה ומי שזז והייתה לו הזדמנות לברוח - הרוויח. אם עשה זאת בזמן הנכון, כמובן. ומה שהיה דומם - כבר היה. מזמן כבר לא קיים.
    ברוב המקרים, עד שהבנתי מי נגד מי, זה כבר היה מאוחר מדי.
    הייתי מוצא את עצמי, למשל, מוקף בשברי זכוכיות של אגרטל יפהפה, שהיה שלם רגעיים קודם לכן, כשידי קשורות בחוזקה.
    אבא ואמא מנקים את הרצפה, מפליטים אנחה נוספת, יחד עם דמעה זולגת שעוד נותרה להם משקיק הדמעות המתכלה.
    דוגמא אחת מיני אלף. מעשים שבכל יום.

    זה היה מגיע בהתקפות, ללא כל התראה מראש.

    כשגדלתי, גדלה עמי התופעה המדאיגה, ממש כמו בגדיהם של יוצאי מצרים. רק שאצלם היה נס, אצלי עוד לא.

    הסברים לא היו. לא לסביבה, ובטח שלא לי.

    מה לא עשו הורי היקרים כדי לעזור לבנם וגם לעצמם? הם לא חסכו כל מאמץ, פיזרו הון על טיפולים למיניהם, ולא פסחו על אף אחת משלל השיטות והסגולות. סוסים, ארנבות ושאר בעלי חיים שיש אומרים שמועילים לשכמותי. אך רק לא לי.

    לא הייתי ילד רע, גם לא היה רע לי. פשוט, איך אומרים? כך נולדתי: מרים ידיים.

    ***​

    לקראת סוף העשור השני בחיי נותרתי כבר ללא חברים.
    סגור רוב הזמן בין קירות משמימים. מבודד ועצוב, ובעיקר מיואש.
    'זו לא אשמתי! למה זה מגיע לי? מה יהיה אתי?', אלו חלק קטן מהמחשבות שחלפו בראשי הלוך ושוב, לא מרפות.

    'אין לנו כל פתרון לבעיה מסוג זה...', הדהדה בראשי קביעתו הנחרצת של המטפל המקצוען.
    היה זה ממש לאחרונה, אחרי עוד ניסוי של טיפול שלא צלח, אצל פסיכיאטר בעל שם עולמי בתחום 'הפרעות נפשיות וקוגניטיביות'.
    כך למדתי מהתארים הכתובים על תגו התלוי על צווארו, מתנדנד על חזהו של המשופם המדופלם שישב מולי, מביט בי במבט מזלזל ומייאש.

    שמות שהתחילו אז לצוץ בעולם הרפואה והחינוך, כ-ADD, עם H ובלי, נשמעו כמובן בחדר. אבל פתרונות - אַיִן.

    'מצטער', אמר להורי המיוסרים והבוכיים, אחרי שהוצאתי בכח מהחדר, אזוק בידיי, שמור על ידי מלווה רחמן ומותש אך קשוח. 'אמנם אני טוב שברופאים, אך את הגיהינום אתם תצטרכו לסבול'.
    'מדובר במקרה יחיד במינו. אין פתרון לעת עתה'. חרץ הפרופסור את גורלי.
    זהו, מכאן אין לאן להמשיך יותר.

    כך ישבתי בחדר הסגור, אפוף במחשבות נוגות על עבר והווה, בינתיים בלי עתיד. מחכה להתקפה הבאה, המבישה, המייסרת.

    'אני מיואש!' זעקתי בקול עצור מנהמות ליבי הפצוע.
    המשכתי לזעוק עד שהעייפות גברה עלי.
    הצצה חטופה בחלון הספיקה לי כדי לראות את הלבנה המתחדשת. רחוקה ממני אלפי פרסאות, וכמו מבינה את מצבי המתסכל. המייאש.

    רגע לפני שעצמתי עיניים, אמרתי לעצמי: די. אני מתייאש! מרים ידיים!

    ***​

    התעוררתי לאחר שעות ספורות, מסויט כולי.
    סוסים בחלוקים לבנים, עם מבטים מאיימים, דהרו למולי בחלום. פרצופים של ילדים ברחוב, מבוהלים, נסים לנפשם - לא עזבו אותי.

    הבטתי שוב מהחלון - החושך עדין שלט ביקום. הלבנה כבר לא שם. שקעה לה אל מעבר לאופק, מחפשת לחזק ולהאיר לאנשים עם סיכוי להחלים, להתחדש כמותה.

    החלטתי לצאת החוצה.
    עליתי על גבעה מבודדת, והשקפתי על היקום הנפלא שעדיין נם את שנתו בשלוה. נטול דאגות, מחליף כוחות ליום המחר, מצפה להתחדש.

    עמדתי כך כמה שעות.
    אור אדום החל מתפשט על פני האופק המזרחי. שר של לילה מפנה את מקומו לעמיתו, עובר הלאה, מערבה מכאן.
    נצנוצי בוקר מבשרים על יום חדש, עולים אל מעבר להרים. מאירים לארץ ולדרים.
    רק אני נשאר בחושך שלי.

    עד מתי?!

    'רבונו של עולם', פתחתי בתחינה, 'אל תרחק ממני, הושיעני, עזרני!'. גרש מעלי את החושך, האר עלי מאור פניך! הזרח עלי את שמשך לרפואה!'

    בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בכי טהור, מנקה. מרגיע.
    הרגשתי שבורא עולם מביט בי מלמעלה ומשיב לי: 'ידעתי בני, ידעתי. ידעתי את מכאובך וצערך. אני בראתיך, יצרתיך אף עשיתיך. את סודות הבריאה לא אגלך, אך קרוב אני לְקוֹרְאַי באמת. את צפון-לבך גילית לפני - אושיעך!'

    ואז גילה לי את הסוד: 'השתמש בכוחך הגדול לטובה, ובמקום להתייאש - מלב עמוק תבקש! הודה על העבר ובקש על העתיד! הרם את ידיך אל השמים, מתפילתך אל תרפה, בני! הנני רופא לך!'

    ומאז ועד היום - אני מרים ידיים. לשמיים. בהודאה ובתפילה.
    • תודה
    Reactions: ברסלב'ר, גדי ישראלי, חגי פאהן ועוד 22 משתמשים25 //
    26 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גדי ישראלי
    אז זהו שאנחנו אף פעם לא יכולים לדעת... נהניתי מאד מהפוסט המשובח. ממשחק המילים, אך בעיקר מהכתיבה...
  • 668
    • ת
    שיתוף וביקורת | כמה הקשות מקלדת
  • תכל'ס //
    • בסייעתא דשמיא

    יושב לי בחושך חושב וכותב
    מסביבי הכל חרב
    עולם קר אכזר,כולם כאן חיים בשקר
    לא מסתכלים על החיים
    את עצמם משקרים, ובכולם הם מתעתעים
    בעצמים בטוחים, ואת רבש''ע שוכחים
    ממשיכים לא מרפים
    משדרים כאילו כרגיל מתנהלים העסקים
    אבל עמוק בפנים הם מרגישים עלובים וריקנים
    הימים עוברים החיים בסוף נגמרים
    והם במסכים שקועים
    דיקטטורים ורודנים מודחים
    באפריקה מיליונים ברעב את נשמתם נופחים
    והם עדיין קבורים במכשירים
    אני מביט בהם מהצד עליהם מרחם
    ולעצמי לוחש
    'שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם'


    קצת רקע לטקסט הנ''ל
    ישבתי לי לא מזמן בנסיעה ארוכה באוטובוס מפוצץ במסכים (אנשים לא ממש ראיתי שם..) ומאליה באה ההשראה
    מדובר בכמה הקשות מקלדת ותו לא ,לא משהו מושקע במיוחד..
    לאחר שקיבלתי באישי קטילה צורבת מהניק המוכשר     @גדי ישראלי עשיתי שינויים קלים מקווה שהם מספיקים
    שוב יודגש שמדובר בכמה הרהורים נוגים ולא במשהו מעבר
    אשמח לשמוע כל חוות דעת!
    • תודה
    Reactions: אפשוטער איד, אוטוטו, גדי ישראלי ועוד 5 משתמשים8 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ג
    גדי ישראלי
    אוי ואבוי לי! מכל מקום, היטבת להעביר את התחושה שלך וגרמת לי להזדהות איתה. רק קצת מלח עלילתי או...
  • 843
    • ש
    שיתוף / שיר / הקנאה
  • ש. צ. וינמן //
    • הקנאה

    אם
    תאחז
    בקנאה
    אף קמעא.
    -
    אם
    תתן
    לקנאה
    משכן בצנעא.
    -
    אז
    אותך
    הקנאה
    אש אוכלה.
    -
    ולך
    תותיר
    הקנאה
    רק שנאה.
    _____

    אם
    תנתב
    הקנאה
    אף קמעא.
    -
    אם
    תכוון
    הקנאה
    למסלול המראה.
    -
    אז
    תיטיב
    הקנאה
    לשוכני בצנעא.
    -
    ולך
    תרבה
    הקנאה
    רק חכמה.
    • תודה
    Reactions: DINI123, sarabendavid4, רחליטא ועוד 17 משתמשים20 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש. צ. וינמן
    @סופי12 תודה.
  • 1K
    • נ
    שיתוף ובקשת ביקורת| מה שקורא כשכותבים לאתגר ישר מתוך השרוול ולא עומדים בכללים שלו
  • נריה מגן //
    • (על בסיס מעשה שהיה[!])
    החדר היה עגול. טוב, לא ממש עגול, עגלגל. אולי אליפסה כזו. למה זה חשוב? גם אני לא הבנתי בהתחלה. אחר כך הסבירו לי. משהו שקשור לעיגולים וספירות. לא ספירות, בציר"ה תחת הפ', אלא ספירות בחיריק.
    הספות שליד הקירות הן בסגנון הרנסנס. איך אני יודע? פשוט מאוד, הן לפחות מאז.
    ישנות, בלויות, צבעוניות, מרוטשות. נמוכות כאלו.
    הקירות התקלפו. אבל מה זה התקלפו. כאילו הגברתן ההוא קילף אותם בכוח. זה הגברתן עם החור לעגיל שמוסתר מאחורי ערימת שער ענקית, אחת משתי אלו שיש לו בשתי הצדדים של הפנים.
    ותאמינו לי - יש לו כוח.
    הרבה כוח.
    מקודם הוא שלף מתוך החדר הפנימי איזה אחד בערימות השיער שלו.
    "הלו, פה זה עוד לא הגהינום!", צעק המשוך המסכן, אבל כנראה הגברתן לא ממש הבין. משך אותו בכוח החוצה וזהו.
    אחרי שהוא שלף אותו החוצה כמו איזה סמרטוט ישב המסכן, חבוט כמו הספרים הישנים שעמדו בערימה בצד, וסיפר בהתרגשות מה הולך שם בפנים:
    "וואי וואי וואי, לא תאמינו אז'ה מלאך אלוקים יושב שם בפנים! איך אני נכנס, הוא מרים ככה את המצנפת שמכה לו ת'פנים, ואיכש'ו מרים ת'מצנפת תוקע בי כזה מבט בעינים וככה אומר לי, ככה, ממש ככה: אתה, רשע אתה! לא יכול ליסתכל עליך! ככה רשע!
    וואלה אני ממש נבהלתי, למה אני רשע קטן, לא כזה גדול כמו הוא עושה אותי. אני שואל אותו על המקום, לא מתבלבל, 'יעני רבינו למה ככה לדבר, לא יפה! למה לומר יואב (במלעיל) רשע?
    המלאך שוב מסתכל עלי ככה בעינים שלו רואה ישר את כל הפגמים והכל, ואומר לי 'למה בגלל אתה לא מקפיד על נטילת ידים בבוקר! ולמה אתה לא נוטל מים אחרונים! ולמה אתה לוקח ארבמינים לא הכי מהודר! כל פגמים שלך הם במים!
    ואז הוא שותק רגע, וישר אומר לי, ככה, בפנים: אתה השם שלך יואב!
    אני קופץ, מנשק לו את הידים על המקום. מאיפה הוא ידע איך קוראים לי?
    יואב זה חסד! חסד זה אהבה! אהבה זה מים! יואב שאב מים לדוד המלך! אתה פגום במים אתה רוצה ישועה?
    אני נשבע על המקום. בנדר, בשבועה, בספר תורה וברבי יונתן בן זכאי ורבי יוחנן עוזיאלי שמהיום אני מקפיד על מים, רק שיבוא כבר זה, הזיווג, למה אני חייב דחוף להתחתן, זה כבר לא עסק, ככה.
    הוא מסתכל עלי בעינים קדושות כאלו ואומר לי: אתה שקרן!
    אני בורח לפינה של החד מרוב בהלה, אבל חוזר. לא מתייאש. אין יאוש בעולם כלל. למה ככה? למה שקרן, רבינו? אני מתכוון ברצינות!
    והוא אומר: תוכיח!
    והכל ככה, בפקודות, כאילו הוא ידוע הכל, ואני מסכן, שואל אותו איך להוכיח?
    והוא אומר לי 'תה תרום עכשיו עשרת אלפים דולר לקרן של ישיבת נר אבשלום צדקיהו, ואז יבואו עליך כל הצדיקים הקדושים וכל הצדקניות הקדושות וכל זכות התורה והם ישמרו עליך ש'תה תעמוד בהבטחות שלך. ואני בוכה, אבל רבינו אני אין לי כסף אני! אם היה לי כסף וואלה לא הייתי צריך ברכה כבר הייתי מתחתן ככה מזמן! וכבוד הרב מתעקש, ואיך שאני כבר כמעט משכנע פתאום פורץ פנימה זה פה הגבאי, שבעים אמה קומתו, תופס אותי בפאות וגורר אותי החוצה. אני מנסה לדבר איתו, להגיד לו שרבינו נחמן אמר שימשוך בפאות רק בגיהנום, לא עכשיו, אבל הוא אדיש, ככה. לא תורם לא מקבל, צועק עלי, מושך לי בפאות.
    אבל מה, זה הצדיק, צדיק גדול! ראה עלי הכל, ידע בדיוק איפה בעיות שלי, מה פגמים הכל. אין, זה צדיק זה".
    לא ממש הכל הבנתי מהמרוט, אבל העיקר - זה צדיק גדול שיכול לסדר עניינים בשמים.
    אחר כך אני נכנסתי. תאמינו לי, ידע הכל. הסתכל ברשימת הממתינים, קרא את השם שלי, ומיד ידע אותו. הסתכל עלי, מיד ראה שהכיפה שייכת לקרן למורשת הכותל המערבי. ועם הג'ינס בכלל, ישר ידע שאני לא מקפיד על נטילת ידים בבוקר (לא נכון! אני שוטף קבוע ידים. עם סבון!) שאני לא נוטל מים אחרונים (מה זה. סודה?) שארבמינים (מה זה בכלל?) אני לא לקוח הכי מהודר. לא יודע מה לעשות.
    ישבתי וחיכיתי. אולי מישהו יוכל להסביר.
    פחדתי לשאול את המחבל ששמר בכניסה.
    איתי בתור חיכה אחד, חרדי קלאסי כזה. שחור מכף רגל ועד ראש. ציציות שחורות וכאלה. לא הסתדר לי בנוף הכללי.
    אחרי הוא נכנס. יצא אחרי דקה, צוחק כולו, מבסוט. איך שהוא יצא הגיעו ערימה של מחבלים, עם זקנים שחורים כאלו, ערימות של שער על הפנים, כיפות לבנות עם כיתוב קטן עליהם, עינים של טאליבאן - כולם עליו. תפסו אותו בידים וברגלים, זרקו אותו החוצה.
    אבל הוא - מבסוט. צוחק צוחק.
    יצאתי, שאלתי אותו מה קרה לו. חשבתי שאולי הוא עבר איזו טראומה רצינית בפנים, וזו התוצאה.
    והוא אומר לי, בעינים אדומות מצחוק: "שיטת מצליח!"
    לא הבנתי על מה הוא מדבר, מדדתי לו חום. זה היה בסדר, אבל הוא לא נרגע.
    בסוף הוא הסביר לי: "איך שאני נכנס, הוא מדפדף ברשימה, רואה את השם שלי, מסתכל עלי, ומיד את המצנפת, ממלמל כמה מילים ואומר לי אתה יוסף!
    ואני אומר לו: כן, ככה מופיע בכל הרישומים. גם בתעודת זהות, גם ברשימה של הגבאי.
    הוא מסתכל עלי, רואה שעלי לא עובדים הטריקים האלו. חושב שניה, ואומר לי: לך יש בעיות בחיים בגלל שאתה לא מקפיד על נטילת ידים בבוקר, על מים אחרונים ועל ארבעת המינים בכשרות מהודרת!
    אני מסתכל עליו בחזרה, ומסביר לו שהא טועה.
    הוא מתעקש - אני מתעקש בחזרה. הוא מתעקש - אני מתעקש בחזרה.
    פתאום נופל לו האסימון, והוא אומר לי: תוכיח שאתה דובר אמת! תרום עכשיו לישיבת נר אבשלום וצדקיהו עשרת אלפים דולר. זו ההוכחה הטובה ביותר שאתה מדבר אמת. אחרת נשמות הצדיקים של הישיבה לא יתנו לך לתרום.
    אני מסביר לו שאין לי סכומים כאלו, אבל אני מוכן שהוא יוכיח שאני טועה ויתרום לישיבת בעלז. או גור. או ויזניץ.
    הוא כמובן לא מסכים, רק מרים את השרוול שלו, ותוך שניה פורצים כל השבאב שלו פנימה, מגרשים אותי.
    זה נקרא שיטת מצליח. בדרך כלל אנשים מקפידים פחות על מים אחרונים. נפל איתי. רק מה?"

    לא ממש הבנתי אותו.
    קודם כל, מה זה מים אחרונים הזה שכולם מדברים עליו כאן היום, לכל הרוחות?
    דבר שני, תסבירו לי מה זה משנה אם לתרום לישיבת נר אבשלום וצדקיו או לגור ובבלז או איך שלא רואים לזה?
    ודבר שלישי, תגידו: אתם לא שמים לב שהכותב חרג מכל כיוון אפשרי של הכללים?


    הסבר לכותרת: ראיתי קודם את האתגר. נהנתי, וכתבתי סיפור שעלה לי בו במקום - על בסיס מעשה שהיה. בתום רבע שעה של הקלדה רצופה סיימתי את הקטע, העלתי, ואז נזכרתי בכלל המקצר. נאלצתי למחוק את הקטע מהאתגר, אבל החלטתי שחבל עליו. לפחות ישזוף עין מי.
    • תודה
    Reactions: טראמפ, מרחבית, סטודיו ישר ועוד 20 משתמשים23 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    שלח את בוקי לאיווט. שילמד אוו איפה מאריכים פתיל. מצד שני, אל תשלח אותו אליו. הרופא שלו לא האריך...
  • 1K
    • כ
    שיתוף | שקר הח-ן
  • כתב ומכתב //
    • שקר הח-ן​

    בשעה שנגזרה על אדם הראשון קללת טרחת הפרנסה, לא היו כל צאצאיו שותפים לבשורה. "בזעת אפך תאכל לחם" הָלְמָה בת־קול במוחם של מיליארדי צאצאים העתידים להביא לחמם בנפשם, אך במהירות הקול שב ההד "ובזעת אפם של אחרים תאכל לחמניות...".

    וזה היה דבר הגזירה, מיום גוֹרש אדם מעֵדֶן ויצא לתור אחר לחמו, כיכר לעבד, כיכר לאדן. השלטונות התחלפו בצחצוחי חרבות, רוזנים ומושלים הומרו אלו באלו ובבניהם ובמורדיהם, אך הארץ לעולם עומדת ועובדת. האיכר הפשוט נדרש להמשיך במלאכתו המפרכת ולהעלות מיסים לרודן התורן. שושלות צבעוניות בעלות דם כחול השתרגו מעל היבשות השונות והכבידו עולם על נתיניהם למימון מסיבות הפאר ובזבוזי הראווה, והאדם הקטן, בקצה שרשרת המזון, הוסיף להשתעבד, שדותיו לעַבֵּד וממונו לאבד. נתינים ומלכים, תושבים וקיסרים, צמיתים ואדונים, הלכו לאורך השנים והמערכות הכלכליות המתחלפות, כמו בשני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם.

    אלפי שנים נותרה הברירה קבועה בידי הגורל, או באומץ ששטף את סב-סבי-סביו של המלך אשר כבש תחתיו את אבי-אבי-אביו של העממי והפשוט. בשׂוֹרת החופש ושוויון הזכויות המתינה לתורה ולדורה, ובהגיעה, כבשה בסערה את העולם המתקדם וחילקה את מזלה לכל נפח וזגג, סוחר, חקלאי או סתם בטלן.

    מכאן ואילך שוב לא היתה משמעות לייחוס. קפיטליזם וקומוניזם, סוציאליזם וקורפורטיזם, החליפו בהדרגה ובהשתמרות מאזנת את כוחות השוק הדורסניים, וקבעו תכתיבים חדשים הנוגעים עד חשבון הבנק של כל אחד מאיתנו.

    הקללה אותה קללה, וזיעת האפיים עדיין אינה מניבה מאום מלבד הלחם, אך הפלא ופלא, ללא ששמנו ליבנו לכך, לא אנו ולא אבותינו, במשך אלפי שנים התפתחה לה תעשיית טפילים ששברה את כל המוסכמות הכלכליות ופירנסה את אנשיה בהרחבה ובביטחון, ובשנים האחרונות אף עברה מוטציה דרמטית: אם עד כה היו אלה הכמרים הנוצרים שהיטיבו להלך בלוליינות על חבל הקרקס המתוח בין האצילים והאיכרים, הרי שעתה, לאחר אלפי שנות הצקות וגזירות, פיתחו לעצמם יהודים יחידים עמידות בפני הערבות הציבורית והעתיקו את משנתם מקוראי ה"אהבה והרחמים".

    עולם שלם בנו לעצמם אותם אלו שבאו מפלנטה אחרת, "עולם החסד" הם קוראים לו. כן, כן. חסד, אהבה, נתינה, עזרה, צדקה. שום מושג אינו קדוש מידי מכדי להישחט ולהישחת על מזבח תאוות ההון שבקרבם. דפי הזהב עמוסים עד להתפקע באגודות וארגונים, ראשי קרנות ועמותות־זנב, לחולים ולבריאים, לילדים ולזקנים, למיוחדים ולרגילים, לקברי צדיקים ולאוהלי זיכרון.
    הייתם מצפים שסאת הצרות תימחק ולו במעט, אך לא. צֶבֶר מזכי הרבים אינו עושה דבר כדי לקצר את רשימות הנזקקים.

    וכאן המקום להבהיר בחדות. אין הכוונה בשום אופן לקופות הענק והארגונים הכלל ארציים אשר מקימיהם מסרו נפשם וחייהם למענם. לא ולא. אלו שזכו, פתחו ופיתחו רשתות־עד לחסד ולצדקה, ומאות אלפים נעזרו בהם לאורך השנים, הרי שצדקתם לעולם עומדת ואין כל מלאך ובריה יכולים לשער שכרם המופלג בעולם הבא.

    אך דברתנו אמורה על אותם ששמים עיקר מגמתם על שכרם בעולם הזה: אגודות הזויות לחלוקת רוגאלך על ציון ה"בריח התיכון" זצ"ל, להזכרת שמות באוהל האיש השמן, לסיוע לחולי LHVN (לא היה ולא נברא), לשמח מצונני־מזגנים, ועוד מגוון יוזמות הזויות וקטנוניות שאולי מעלות חיוך קטן על פניו של חולה מיוסר שנאלץ להצטלם עם מנכ"ל הארגון תמורת הטרופית, אך ודאי מעלות חיוך רחב אצל המנהל, ה"מתנדבים", ושאר כלי הקודש החופנים שכרם משלם בכל חודש.

    ישנם לא מעט ארגונים שהיקף פעילותם אינו עולה על הכנסת אורחים זוטא שעושה כל אדם בביתו, אך הם לעומתו, הקימו מנגנון משומן לגביית "תרומות" והנפקת קבלות, מערך יח"צ משוכלל שלא היה מבייש מדינה אפריקנית ממוצעת, וצוות לקקנים שיסדרו להם ביקורים בבתי רבנים, תמורת מעטפות לגבאים, אלא מה? הם מתנדבים?

    מחזור הכספים של עמותות רקק אלו אינו עולה ביותר מכמה אלפים זעומים מעבר למשכורות "אנשי החסד" ולעיתים הם אף נאלצים "לגרור חודש" מחוסר ב"הכנסות". כל הגרשיים והמירכאות שבכל מקלדות העולם יִכלו, ואנו לא נספיק מלהטיל ולו "זרקור לפעילות הארגון".

    חייב להיות היכן שהוא, למרגלות עמוד החסד המחזיק את הגלובוס הרוחש, איזשהו קנה־מידה ליחס עלות-תועלת גם כלפי ארגוני החסד. כל עמותה שאינה עומדת תחת פיקוח של רבני־מעש, יש לה סיבה טובה לכך, ושום דוח שקיפות מזויף לא יוכל לסלק את העננה השׁוֹרה על האנשים שמאחורי הצלילים. אה, וגם לא שורת גילויים אישיים שתיחשף במהלך ערב ההתרמה, הדינר היוקרתי, או כל שם אחר שיכונה לשוד הציבורי.
    יישר כח על היוזמה ר' איד, אבל אם אינך מצליח לחולל שינוי משמעותי, אנא חסוך ממני את הטלתרום שלך.

    -------
    מאמר אילוסטרציה. אין לייחס את הדברים לארגון זה או אחר.
    ביקורת עניינית ולשונית - בבקשה.
    • תודה
    Reactions: Ruti Kepler, בן מיכאל, Tweenset ועוד 7 משתמשים10 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בן מיכאל
    יענקל ראש הכולל עמד בקשר עם זלמניו הגביר, שהיה נותן לו עבור כל אברך אלפיים דולר לשנה, לשאלתו...
  • 2 2K
    • Natan Galant
    התייעצות דקדוקית טרחנית
  • Natan Galant //
    • החיים האמתיים שונים- משפט שמעצבן אותי אישית.
    החיים האמיתיים שונים- מרגיש לי משפט נכון יותר.

    וכן:

    קניתי לילדיי המפונקים ארגז פרות- מרגיש לי אדיוטי.
    קניתי לילדיי ארגז פירות- מרגיש לי הגיוני.

    למה להתקמצן על יו"ד?
    יכול להיות שכל הכותבות שכותבות ללא יו"ד, למדו בדיוק אצל אותן מורות, ובאותן אסכולות?
    • תודה
    Reactions: חינדלה, רפ, אשר שרבר ועוד 4 משתמשים7 //
    26 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש. צ. וינמן
    א. לא מקובל. ב. בלגן בעיניים.
  • 2K
    • מ
    שיתוף | צלם בהיכלו של ר' פישקה
  • משויטט //
    • כבר לפי הדלת יכולתי לחוש שמשהו כאן לא רגיל.

    חדר המדרגות היה חשוך מכדי להבחין בפגמיו, שנימרו אותו ככלב דלמטי נוטה למות, אבל הנורה הצהובה שהידלדלה בעצבות מעל דלת העץ הישנה, האירה את המציאות בגוון עכור של יום גשום. מתחת ל'קוקר' הענק, הייתה קבועה לוחית עץ בלה ומצועצעת עליה נאמר: ברוכים הב ים – משפחת גלזר. הלא הוא ביתו של ר' פישל (פישקה מהבית) נ. גלזר.

    נקשתי בעדינות מתבקשת ולקחתי צעד לאחור. קילופי סיד ונשורת טיח היו פזורים על השטיח המרוט וסביבתו. הטפט של הדלת, בצבע קרמשניט מעופש, היה במצב קילוף מתקדם, ונראה כנחש זקן בעונת ההתנשלות.

    על פי המדבקות שהיו על הדלת למדתי שבבית הרב גלזר משתדלים שלא לדבר לשון הרע בין חמש לשבע בערב, ושיש להם גמ"ח ברנשילד, ושניתן להפקיד בידם תרומות לועד הרבנים, ושהם מוכרים תבניות ביצים L בעשרים ושבעה שקלים בלבד.

    הדלת נפתחה. גל אפלולי בניחוח בקלה חרוך התפרץ לעברי. החנקתי שיעול כשהבחנתי בזוג העיניים המחייכות מולי. העיניים הנ"ל היו נטועות במרכז פנים צמוקות וחיוורות, שמוסגרו על ידי זקן אדמוני מדובלל שהסתעף בקצותיו לכיוונים שונים ומפתיעים. פאות עבות וכהות הציצו מאחורי אוזניו, כמו ילדים שמציצים מדלת כיתתם לפני שהמלמד מגיע. הוא היה קטן קומה ושדוף באופן מעורר דאגה.

    הטבתי את חגורת המצלמה המקצועית שלי ולראשונה תהיתי אולי טעיתי בכתובת.

    "שלום הרב גלזר", הושטתי לו יד והוא לחץ אותה בחום.

    "אני עמית", אמרתי בביטחון. אבל מיד ראיתי שזה לא אמר לו כלום. "הצלם", ניסיתי לעזור לו לפתור את החידה. שום זיק הבנה לא ניצת שם, בעיניים המחייכות. "עיתון 'הציבור'?" ניסיון אחרון.

    משהו נדלק שם, אבל עדיין היה ברור שהוא לא מבין מי אני ומה רצוני ולמה.

    "שלום עליכם", הוא אמר בקול נמוך ורחב ורצוף סדקים קלים. הוא פתח את הדלת לרווחה. "בואו תיכנסו".

    נכנסתי אחריו בהיסוס, "שלחו אותי מהמערכת לצלם אותך לטור שלך".

    "לעשות לי מה?" הוא הסתובב לעברי.

    עצרתי. "אה... לא אתם כותבים את הטור בעיתון 'הציבור'?"

    החיוך הנעים התרחב על פניו. "כן-כן... המדור 'וידגו לרוב', כן, בסיעתא דשמיא, ברוך השם".

    "ו...לא עדכנו אתכם מהמערכת שיגיעו לצלם אותך?"

    "לא", הוא אמר כמתנצל, ולאחר מחשבה הוסיף, "אולי באמת שלחו מכתב לאינטרנט. אבל, אתה מבין, אני לא רואה מה הם שולחים שם. אין לי אה.. אין לי אינטרנט".

    הוא כנראה פרש את מבטי כשאלה, לכן הסביר: "הרב שרגא, השכן שלנו, הוא מקליד את הכתבים שלי ושולח לעיתון, כך ש..."

    "אז... מה זה הצילום הזה שאתם מדברים עליו, למה הם צריכים אותו", הציל אותי מן המבוכה. "מה זה, למס הכנסה או משהו כזה?"

    צחקקתי קלות. "לא, הרב.. זה בעצם, צילום שלך ששמים בראש הטור שאתה כותב כל שבוע".

    הרב גלזר לפת באצבעותיו את כל זרועות זקנו והנהן בהבנה. גבותיו צומצמו, ואז התרחבו בפתאומיות.

    "ו...למה זה חשוב? כלומר, התמונה הזו?"

    אף פעם לא קרה שהייתי צריך להסביר ללקוחותיי למה תמונה זה דבר חשוב.

    "האמת... תראה..." ניסיתי בכל זאת, "אני לא ממש יודע, אבל אני משער שהמטרה היא שהקוראים פשוט יראו מי כותב להם, ממי הם מקבלים את התובנות החשובות, או משהו בכיוון".

    ר' פישקה הביט בי בריכוז, כאילו הוא קורא שם משהו מרתק.

    "הא-הא", הוא מהנהן שוב כעבור יחידה קטנה של שניות. מרצין ומרפה שוב. זו כנראה השיטה שלו לעכל דברים.

    "טוב", הוא מפתיע אותי, "למה לא. למה לא..."

    ובלי הקדמות נוספות, הוא נעמד מולי בפרוזדור האפלולי, תולה על עצמו חיוך מוגזם ועקום ואמר: "בכבוד. הרב עָמית, תצלמו..."

    פערתי את פי. זה מה שאני עושה בדרך כלל כשאני מופתע ונדהם.

    לרגע הזוי אחד, סקרתי את האפשרות הזו ברצינות. פשוט לצלם אותו כך, בשפמו הטרופי הזה שקצותיו מתעקלים עד שהם נעלמים בסבך הזקן, עם משקפיו הצהובים זה לזה וחיוכו הדבילי, עם חולצתו המתפוררת שגדולה ממנו בארבע מידות לפחות, שעברה מינימום שבע מאות הרתחות, ומכיסה הפרום למחצה מציצים קרעי דפים ומסמכים, שלל חשבוניות ושני עטי פרקר שעומדים שם כשומרי סף. ברקע האחורי ניצב ארון שדלתותיו התלושות מגלות את הערבוביה האפוקליפטית שמתחוללת שם: בגדים, כלי בית, נעליים, מאמרי מערכת של עיתון מרווה לצמא, ועטיפות ריקות של במבה אשבול.

    תמונת המאה. ללא ספק.

    ור' פישקה כבר עומד שם עשרות שניות ולא מבין למה אני לא מצלם ומשחרר אותו לעיסוקיו הקדושים.

    "אה..." אני לא טוב בלגמגם. "אני צריך אתכם קצת יותר..."

    "פוטוגני?" הוא עוזר לי בטוב לב.

    "אה... לא... כן, בעצם כן. אפשר לומר".

    "טוב", אמר בכובד ראש ונשם עמוקות. הוא שילב את ידיו על חולצתו הענקית, היטה את ראשו לצד, עד ששלוחות מזקנו השתרבבו לימינו, ואור הנורה הצהובה השתקף מהן. והחיוך נותר אותו חיוך מרטיט קרביים.

    הוא מן הסתם זיהה את חוסר שביעות רצוני. לכן הוא ניסה להחליף צד. ללכת צעד קדימה, צעד אחורה. בשלב מסוים הוא הוביל אותי לסלון. שם התאורה הייתה קצת יותר אנושית. ניסיתי לכוון אותו, להנחות בעדינות, אבל חיוכיו המעושים מדי, ותנוחותיו העקומות ותנועותיו המוגזמות, הגחיכו את הוראותיי ברמות טראגיות. זה היה נורא.

    הניסיונות שלו לרצות אותי היו מכמירי לב. למרות שראו שלא פשוט לו כל העסק, אבל הוא עשה את זה בשבילי ללא תלונות.

    בתוכי הלכתי והתייאשתי. צילמתי עשרות תמונות, אבל חוץ מלשמש השראה לקריקטוריסטים אנטישמיים הן לא יועילו לשום דבר.

    הוא כבר נראה מותש. אבל לא אמר מילה. גם השרירים שלי דאבו. הורדתי את המצלמה הכבדה רק בשביל לתת לדם לזרום.

    הבטתי בעוגמה סביב. השולחן מגורד הפינות היה עמוס ספרים פתוחים, דפי פוליו כתובים למחצה ולשליש, עטים ועפרונות, קובצים תורניים ועלונים ישנים, ספרים היו גם על כיסאות העץ המתפרקות. זהו ר' פישקה ט. גלזר דנן, בעל הטור הפופולרי "וידגו לרוב".

    החזרתי את עיני אל האובייקט המצולם שלי, וליבי החסיר פעימה, או האיץ את קצבו. לא ממש זוכר את הפרטים.

    לזה בדיוק חיכיתי.

    בתנועת אינסטינקט הרמתי את המצלמה, כיוונתי זום אופטי, ו – פלאש.

    ר' פישקה הרים את עיניו בבהלה, כמי שנתפס בקלקלתו. "רגע", הוא אומר לי, ומתחיל להתגנדר וללבוש את החיוך ההוא.

    אבל אני כבר חייכתי את חיוך המנצחים והתחלתי להתקפל.

    תפסתי אותו ברגע המדויק: עומד מולי בפרופיל, וכמו גנב הוא מציץ בזווית עינו, אל מסכת שבועות הפתוחה שעל השולחן, הבעתו טרודה ומתגעגעת, ויחד עם זאת מלאת שלמות באופן שקשה לתאר.

    המשימה הושלמה.

    אני אומר לכם, יצא מרהיב. כבר תראו בעיתון.
    • תודה
    Reactions: וי שלוק, L_M, ריקי שחור ועוד 49 משתמשים52 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יואל ארלנגר - קקטוס
    יואל ארלנגר - קקטוס
    מצוין ומשובח תיארת את זה מידי מדויק...תן לתמונה לעשות את העבודה.
  • 2 3 9K
    • Ruti Kepler
    ביקורת ספרים | אל תסתר
  • Ruti Kepler //
    • כתבתי על 'אל תסתר' ביקורת ספרים פעם, כדי להעלות לפורום כתיבה ספרותית. לא מוצאת אותה עכשיו.

    הכתיבה חזקה מאד. הספר חזק מאד. זה ספר שנגררתי אליו עד הסוף, למרבה המבוכה וחוסר המשמעת העצמית (זה היה בשמיני עצרת ובמוצאי החג, ולא הלכתי להוריד קישוטים מהסוכה, עד שלא הגעתי לדף האחרון בספר).
    פה ושם יש מסרים גלויים ו/או ארוכים מדי, אבל אפשר לדלג עליהם בקלות אם רוצים.
    יהיו אנשים שלא יאהבו את הפירוט עד לרמת התרופה והמינון. מצד שני, הפירוט הזה נותן אמינות לכל הסיפור, ומאפשר להתחבר לגיבורים. אני אהבתי.

    יש שתי זירות עיקריות - לייבי, עם גידול ממאיר סופני בראש, ואשתו, ובזירה השניה - שאולי חולה הנפש, ואשתו.

    לייבי ואסתי לא מגלים לאף אחד על המחלה, מסיבות שאפשר לחלוק עליהן. אמא של אסתי מתוארת על ידי בני הזוג כמפלצת מהלכת, ועד סוף הספר לא ממש ברור למה. היא דווקא עושה רושם של אשה נחמדה ואכפתית. לדוגמה: האמא מתקשרת להזמין את הזוג לצימר בצפון, ואסתי מתפרצת עליה בזעם, שאיזו חוסר רגישות זה, הרי לייבי לא יכול לצאת מהבית בכלל, ובקושי יכול לזוז.
    והקורא נשאר תמה - אסתי מותק, הרי בכלל לא סיפרת לאמא שלך על המחלה, וגם כשסיפרת - זה היה בחצאי מילים ובשברירי מידע מנותקים, מאיפה היא אמורה לדעת שבעלך במצב נוראי כזה? אפשר לבחור לא לספר, אבל אל תצפי שכל סובבייך יזכו לרוח הקודש וידעו להתחשב במצב.
    הקשר בין השניים קרוב ואוהב. ההידרדרות של המחלה מתוארת באמנות, כך גם המחשבות והרגשות של לייבי ורעייתו. וכן, התיאורים קשים. זו אחת הסיבות שלא קניתי את הספר, רק לקחתי אותו בהשאלה.

    בזירה השניה, שאולי חולה הנפש מידרדר עד כדי פגיעה פיזית באשתו, מתוך הזיות המחלה שלו. (תיאור הפגיעה אלים מדי, לטעמי. גם מבחינה ספרותית זה לא נדרש. היה אפשר להשיג את אותו אפקט, בתיאור מתון יותר). שאולי נבהל ממה שגרם לה, ובורח לחו"ל, כשהוא משאיר לה גט על תנאי - אם הוא לא חוזר תוך שלושה חודשים, היא מגורשת.
    הם כהנים, כך שאם התנאי יתממש - הוא לא יוכל לחזור ולשאת אותה לעולם.
    הזירה הזו מעניינת, מקורית וחדשנית. אשתו נקרעת בין החשש לה ולילדים, ובין אהבתה אותו ורצונה שיהיה לילדים בית שלם. החלק היפה כאן - ששאולי מתואר קודם כל כאדם, ורק אחר כך כחולה. למרות שהנטיה הראשונית של הקורא היא לצרוח לאשה: 'נו כבר תעזבי אותו', עדיין מעניין ומחכים להבין את הצד שלה.
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, יום ראשון, rachelita ועוד 29 משתמשים32 //
    58 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מרחבית
    קראתי על זה ספר, אינני זוכרת כעת את שמו. הוא פירט שם באריכות, מגובה במחקרים, כמה אי אפשר לנבא את...
  • 2K
    • Natan Galant
    בקשת ביקורת | יומנו הכאוב של דיקטטור אהוב
  • Natan Galant //
    • מהיום שהייתי בן 8 וג'ריס הפיל אותי בחצר בית הספר, ידעתי מה תפקידיי בעולם: להיות הביג בוס, המלך.
    אנשים ממש מתחננים לאדם שיהיה מופת לחיקוי, אישיות קורנת, מאור אנושי, ודמות מעל כולם. לא תמיד הם יודעים מיהו. אני ידעתי תמיד:

    זה אני.

    בינתיים התבגרתי קצת, ואבא שלי היה מקלל בשקט, אחרי עוד יום עבודה במכרות הבוץ: ממשלה זבל, ממשלה זבל. כולם גנבים. כולם. לא אמרתי לו כלום, אבל ידעתי: כשאגדל, אתקן את המדינה האהובה שלנו!

    ביום שחגגתי 20 הצטרפתי למפלגה. בהתחלה הייתי רק עסקן זוטר שמלקק למנהל הסניף, אבל גדלתי מהר. מה שקצת רעל עכברים יכול לעשות לאדם בוגר! מפליא. חצי בקבוקון ואין יותר בעיה, או מנהל סניף איזורי.
    כתבתי כללים חדשים. הכתבתי לכולם את הפולטיקו. קובץ עקרונות קצרצר שכתבתי.
    אחרי שנה וחצי הקובץ התגלגל הלאה. יום אחד קרא לי המושל צ'או לשיחה אישית. ארמונות ענק! משמרות! צ'או עצמו הסתתר מאחורי שכבה סמיכה של אבטחה. איש שפל עלוב גועלי וזקן. פחדן! איפה האומץ?
    הכל היה מתואם מראש, וסילבן דאג שלא יעשו לי בדיקה גופנית.
    לא עשו.
    נפגשתי עם צ'או, ודקה אחרי שכל העוזרים שלו יצאו החוצה והוא התחיל למלמל אליי כמה מילים מתחת השפם החולה שלו- נתתי לו את הזריקה, ונהייתי הבוס.
    האיש שתמיד הייתי צריך להיות.

    תוך ימים ספורים המדינה כולה קיבלה את הפרצוף הנכון, הפרצוף שלי. לוחות המודעות, השילוט, הפרסומות. כיכבתי בהכל.
    המפלגה הדפיסה בכמויות את הפנים היפות והחכמות שלי על גלויות קטנות וכל האזרחים שמחו מאוד להחזיק אחת כזו בכיס. הגרפיקאית הכינה רקע יפהפה של הר אדום ושמש זורחת, והציבה אותי רם ונישא בראש ההר. גבוה והרחק מעל כולם. אלפי איכרים סביב ההר, נושאים אליי את עיניהם. אליי! כמו שתמיד ידעתי שצריך להיות.
    אהבתי את התמונה הזו. היא מבטאת בדיוק את המציאות, בלי עיוותים או הגזמות פראיות.

    יום לאחר שהתמניתי לתפקידי הכריזו על ג'ריס כאובייקט לחיסול, וכל ילדי המפלגה גינו אותו ודיברו על הרוע הצרוף שלו בכל אחת מהאסיפות הספונטניות שהוריתי לכנס.
    הצלחתי לצרוב לתודעת האומה שלנו: ג'ריס הוא השטן.
    בהנחייתי נפתח כל יום לימודים באוניברסיטאות עם טקס גינוי לג'ריס. טקס קצרצר, משהו כמו 3 שעות.

    בינתיים שיכללתי את קודקס החוקים הגאוני ופורץ הדרך שלי והוספתי אליו עוד דברי חוכמה והגות, היישר מעם ליבי הרחום וחוכמתי העצומה. הקובץ גדל וגדל מיום ליום. אסופת ענק של דברי טעם שהאירו את לבבות שוכני העולם באור.
    המשנה שלי, סילבן, דאג לפרטים הקטנים, והמשטרה החשאית המתוקה החדירה היטב היטב לאזרחים: יום בלי שעתיים עיון בחוכמת המנהיג- הוא יום מבוזבז! גזל מוחלט של אוכל ממשלתי וניצול לרעה של משאבי הרפובליקה. האמת שכאב לי כמה אופי האדם הפכפך ורך. כמה אנשים סילבן היקר שלי היה צריך לסלק בגלל חוסר הקפדה על הכללים. אוי. אוי. טבע האדם, אוי.

    סילבן צקצק כלפיי יום אחד. הוא אמר לי בעדינות ובהכנעה מוחלטת: אדוני, ציווית שכל אזרח ואזרחית ישאו איתם תמיד את הקודקס שלך. "הקודקס הסגול". אבל אחרי כל העדכונים זה כבר בלתי אפשרי.
    למה? תהיתי.

    הוא החווה בעגמימיות על משאית קטנה שחנתה בכניסה לגנים המלכותיים: זהו הנפח של הספר שלך, אדוני. בערך 45,000,000 תווים כתובים. משאית. אי אפשר להחזיק את כל הקודקס כולו בכיס.

    התפוצצתי מזעם. איבדתי שליטה עצמית. מזמן לא חוויתי התקף זעם כזה. אולי אפילו מאז אתמול בבוקר.

    סימנתי למשמר הנשיאותי והם לקחו את סילבן לברקון. מחנה לחינוך מחדש. תחת מטר המהלומות סילבן הצליח לצרוח אליי: יומך יבוא!
    החוויתי בנימוס למשמר הנשיאותי, והם הבינו את הרמז. טיפול אח"מ, משולב בטיפול עשרת אלפים.

    למחרת הוקיעו את סילבן השבור והמקומט בחצר הארמון, ומייד זרקו אותו למחנה החדש בדרום הרפובליקה. כל 78 המחנות הקיימים היו בתפוסה מלאה, מלאים במתנגדיי.
    לא משנה כמה שהסברתי, והסברתי, האידיוטים מנהלי המחנות לא הצליחו לדחוס בתוך מחנה יותר מ 12,000 אנשים. אולי צ'אס, המחליף הצייתן של סילבן יצליח.

    באותו שבוע כתבתי עוד 239 עמודים לקודקס שלי. סיפוק עצום. מתוכם הקדשתי 22 עמודים לצ'אס, שהתגלה כחדל אישים מוחלט. הוא הפך את הסדר הקוסמי ונישק קודם את נעלי השמאלית שלי ואז את הימנית. חולה נפש. סכנה לדמוקרטיה. אוייב העם. מהפכן. קונטר- רבוציונאלי. קראתי על שמו מחנה חדש בצפון הרי גוראק הקפואים. חח. מי היה מאמין שייצא מצ'אס משהו טוב. אבל הנה- יצא. מחנה מודרני, רחב ידיים. גדרות חשמליים, כלבים, זאבים, שומרים. הכל מתורבת, משובח. ליגה ליגה. והכי יפה?
    המחנה תוכנן מלכתחילה לקיבולת של 17,000 אוייבי העם!

    בכל רחבי הרפובליקה הדמוקרטית שלנו הוקדש שבוע שלם להוקעת סילבן, ויום אחד להוקעת צ'אס. כל אזרחיי עמדו יום שלם ואמרו בשמחה וברצף: תחי הרפובליקה העממית הדמוקרטית, בוז לסילבן, מתנגד שפל של המשטר, אדם בזוי והזוי. תודה למנהיג הדגול שהצליח בפיקחותו לעצור בזמן את סילבן.
    אכן.

    אחרי שסילקתי את סילבן וקיבלתי סוף סוף שלוות נפש, הצלחתי לתקן את המדינה בקלי קלות.
    הכרזתי על "שבוע הכרת הטוב למפלגה", ושבוע שלם כל איכרי הרפובליקה נתנו בשמחה את כל התוצרת החקלאית שלהם למפלגה. כולם נתנו! בחיוך ענק! שום דבר לא מושלם, והיו כמה שלא חייכו מספיק, לצערי. אוי, כל כך כאב לי להורות על טיפול הולם בהם. אוף.

    עברו עוד כמה ימים, והכרזתי על "הזינוק הגדול לערפל". כל מפעלי הפלדה, החשמל, הכורים הגרעיניים וקבוצות הסייבר עברו לשבוע עבודה של 126 שעות.
    הכלכלה הלכה והשתפרה, והיומון הדמוקרטי שלנו הילל ושיבח אותי על הצלחותיי. עובדתית הם צדקו, אבל הם קצת הגזימו עם התיאור שלי. אדם צריך לדעת להיות קצת יותר ענוותן וצנוע, ולא לחשוב שהוא יודע הכל.
    למחרת דאגתי שיסגרו את כל מערכת העיתון, ושיזרקו את העובדים למחנות החדשים.
    צחקתי! נהניתי! היו צריכים להכין בשבילם מחנה חדש. כל 93 המחנות הקיימים היו בתפוסה מלאה.

    המדינה שלנו עמדה של סיפה של פריצת תקרת הזכוכית, של זינוק מטאורי קדימה.
    אבל הייתי צריך לנחש, לדעת. שום דבר לא מושלם בעולם.
    מישהו פישל. צ'אס נשאר בחיים. הפשיסט הזה התפרץ לחדר שלי, מלווה בכל בכירי המפלגה. כמו כלב הם החליפו אותי, בלי שום הכרת הטוב. בלי להבין שצ'אס הוא אדם מסוכן, דיקטטור שפל ומתועב, אדם שמעמיד את טובת עצמו הרבה מעל טובת הרפובליקה.

    הדבר הראשון שצ'אס עשה: ביטל את הצו המלכותי האחרון שלי, והאזרחים נעשו פטורים מהחובה הנעימה להחזיק פסלון בדמותי בכל חדר.

    זרקו אותי! אותי! את המנהיג! מאות אלפים באו. בבת אחת, הכרוז אמר: עכשיו!!! וכולם זרקו על הרצפה בזעם את הפסלונים הקטנים שלי, ואז דרכו עליהם, ביחד. קראק אדיר.

    הרסו לי את הנפש, הרסו אותי. כפויי טובה, קומוניסטים, פשיסטיים, אינרנציואלניים, זוועניים, פצי'קנים, אויביי העם.
    מצטער, לא הצלחתי להחזיק מעמד. ליבי פקע.
    סליחה, רפובליקה יקרה, סליחה שבנייך לא חונכו מספיק, והיו טיפשים מספיק כדי להוקיע אותי.
    סליחה.

    הביא לדפוס: געציל
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, וי שלוק, מנוחהלה ועוד 41 משתמשים44 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    בן מיכאל
    שתית פוליש? - אתה מבריק...
  • 2K
    • ש
    סאטירה שכתבתי ברוח השעה
  • שיילה //
    • שינוי
    שמי שיילה, אני בת 30 ואמא לשלשה מתוקים, כמו כל אמא שאמא שלה הייתה יהודיה, חג הפסח גורם לי ללחץ כפייתי לניקיון, רציתי לשתף אתכם בנקיון של שנה אחת ששינה את הסתכלותי.
    היה קצת לחץ בראשיתו של יום ערב פסח סגרירי זה, קולות הרחוב כבשעת צהרים מאוחרת חודרים בעל כרחינו יחד עם קרני האור הראשונות מחרכי התריס, כמו יוצרים חור של אור ורעש בקיר שממול, האויר דחוס במקצת ריח אבקני פרחים נישא, בכל זאת אביב...
    וזה לא הכל, מסתבר שמכוניתנו העתיקה חביבת השכונה התעוררה היום על גלגל שמאל, והודיעה בשיעולים צורמניים שהיא ולא אחרת פשוט נשארת לנוח, וכל זה אבל ממש כל זה היה חייב לקרות כשבדיוק בזה הבוקר היינו חייבים להחזיר לשמעוני שואב אבק, שאגב מעלה אבק אצלנו עוד משנה שעברה. הפעם זה לא יכול להידחות למחר הם היו צריכים את זה דחוף לאתמול אז בסוף הם שלחו מישהו לקחת, לא נעים ,אבל למי יש זמן להרגיש לא נעים כשהדבר הכמעט יחיד שכבר נקי אצלנו באפן יסודי הוא החשבון בבנק...
    אתמול בלילה התחלתי סוף סוף אחרי כל העיכובים והדחיות לנקות את המטבח, כל יהודי מבין שזה אומר שעכשיו אוכלים בחוץ ומנסים שלא להתבלט על רקע המדרגות, השכנים כבר התרגלו למחזה שכל דייר שעולה מקבל מסדר משני צדדיו של שני שורות דרדקים עם פה מלא פלאפל ומדרגות מלאות טחינה לא שהשכנים לא עושים כך, פשוט אצלם כבר טחנו את המרור והשכיבו את הילדים לישון שלא יירדמו בליל הסדר.
    אני בקושי עומדת על הרגליים למען האמת, לרגליים שלי גם אין עכשיו אפשרות טכנית לעמוד על הרצפה, אני מנסה לנקות עם מטלית ארכיאולוגית את החלון הגדול אך כמו תמיד כמו קסם או אחיזת עיניים אבל אמתי לגמרי מכל צד הלכלוך נמצא בצד השני. גם המסילות לא שפר גורלן נראות כאילו כל האבק שבחדר ניסה לברוח דרך החלון ונתקע במסילה, הייתי מנקה גם את התריס אבל כבר שנים שהוא כמו חילזון ולא רוצה לצאת מהקונכייה.
    הדבר הכי טוב לניקיונות כך ממליצות הסבתות הוא עיתון, הוא מוציא את כל הלכלוך החוצה, אבל להשיג עיתונים זה ענין אחר, כשהילדים יוצאים לסיבוב חיפושים אחר עיתונים ראויים הם חוזרים כשהם רבים מי ראשון לקרוא את העיתון, לפחות הם היו בחוץ כמה דקות, אחד המצבים המביכים ביותר שקרו לי היום זה היה כשאמרתי לאחד מבני ללכת לחפש קרטון לאריזת כלי החמץ והוא חזר עם כמה מטבעות שקיבל מעוברים ושבים בעודו מחטט בפחים, אבל כמו שאמרנו ערב פסח אין לא נעים, אני עוברת למיון כביסה זו עבודה קשה לזרוק בגד לפח, אז מה אם יש בו חור נשכח לו את כל שירותו המסור במשך שנים?! היום אני כבר מרגיעה את הבגד שיש מיחזור ויש חיים לאחר הזבל...נוברת בבגדים מחכה לראות כמה חללים הפילה האקונומיקה ז'קט סורר היה רטוב כולו בחומר בלתי מזוהה נו, זאת חליפתי תלך לסחיטה ואני בעזרת ה' אכנס ואלך לחיים טובים.
    רהיטי הסלון הכבדים שבמהלך השנה הם רק רהיטים, כעת מהווים שרשרת איי מבטחים בים חומרי הניקוי הגועש להנאתו בשטחה הריבוני של דירתנו הצנועה, הדירה הומה ורועשת על שלשת חדריה ושמונת זאטוטיה אשר חלקם נוברים בחריצי הספה וכמו משום מקום דולים באצבעותיהם מאפים ופטיפורים כדי לפרנס קונדיטוריה שלמה. חלקם משרטטים את שמם וכתובות גרפיטי בשכבת אבק על גבו המחוספס של עמודון שוכב, זה מלבד השניים שמשיטים להנאתם סירות נייר עשויות חשבונות חשמל ומים...כך זה ערב פסח בכל שנה, אבל לא השנה!
    השנה החלטתי לא עוד פאניקה ולחץ, השנה נתחיל את ניקיון הפסח מוקדם יותר ונכנס בצורה רגועה לחג. יש דברים שצריך לנצל בערב פסח כי ממש אין אותם בכל השנה , השנה נשים לב לרגעים האיכותיים של ערב פסח, לא בכל יום אפשר לשבת ישיבה מזרחית על מגבת רטובה בין הארון למכתביה ולקרוא מכתב שקיבלת לפני עשורים מספר ולהתרגש כאילו קיבלת אותו עכשיו. גם ללמוד ציות להוראות זה רק בערב פסח כשמתיזים "השפרץ נגב" על האבק והכל נהיה שחור אז נזכרים לקרוא את ההוראה "להתיז על משטח נקי " אם זה נקי למה להתיז? ציות.
    רק בערב פסח מעניין אותי מה חדש בעולם, לא פוליטיקה וגם לא מחירי הדלק רק מאד מסקרן איזה קטשופ צ'יפס או עוגיות חדשות כשרות למהדרין יצוצו השנה שלא נצטרך להתרושש על עוגיות הקוקוס שתמיד אחרי פסח נשארות עזובות ללא כל דורש, בשנה שעברה ביוזמה מלאת אמביציה העליתי קופסא כזו עם כלי הפסח לכל מקרה, וגליתי שיש יצורים הולכי ארבע ומעלה שממש מחבבים את זה, ו-רק בפסח מוכרים שטחים לגוי, אפילו שכל השנה נותנים להם בחינם...
    בכל התקופה שלפני פסח אפשר לשתף את הילדים בציפייה לספר להם לפני השינה בקול נמוך ומרגיע על בני ישראל שיצאו ממצרים והיה להם רק מצות וברוך ה' לנו יש היום גם ביצים וקמח תפוחי אדמה ...
    שמתי לב שכל השנה אין לי התנגדות מוחצת לתקציב הממתקים הממומן ע"י חגיגות יומולדת ומסיבות גמר אך כשמגיע פורים פתאום אני נהיית דוקטור לענייני סינון משלוחי המנות, כמובן לא קשור לפסח. זה -הורס את השיניים. בזה, יש הרבה שוקולד זה מקשה על העיכול. במוצאי פורים נשארים ילדיי עם חפיסת מלפפון חמוץ צנצנת קפה ושתי חלבה וניל, בריאות לפחות פעם בשנה, מה רע...
    אז זהו שתכנית פסח רגוע לא כל כך הצליחה ולא שהיתה לי בעיה עם קושי השיעבוד והניקיון וגם לילדי לא הפריע המצור על המטבח שהחל מנר ראשון של חנוכה. וגם זה שבט"ו בשבט אכלו פיתות עם שקיות לא הציק לאף אחד דבר אחד שבר אותי שביום השני של חול המועד נגשה אלי בתי בת השלש ושאלה אותי בתמימות זועקת "אימא מתי פסח...
    • תודה
    Reactions: 9%, נריה מגן, אשר שרבר ועוד 5 משתמשים8 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שיילה
    מה שגרתי בזה? (ועוד אין אפשרות עריכה)
  • 1K
    • ש
    מי מקבל את הגביע - אליפות אתגר סוף טבת
  • ששונית //
    • בס"ד

    האמת?
    כשגיליתי בגיל ורנן שזכיתי באתגר טבת, לא העליתי בזנב דעתי שזה מגיע בעסקת חבילה עם העול כבד המשקל והחשיבות של בחירת הזוכה הבא.
    פעם הבאה אחשוב טוב טוב לפני שאשגר קטע מהגיגיי לאתגר.
    יש לציין שהברכה הנלבבת של     @מה הענינים שאיחלה לי עבודה קשה בבחירה, התקיימה במלואה. אדע להבא להיכן לשלוח פתקאות (קוויטלעך בלע"ז) לתפילה.
    מה שכן הקל על הבחירה אלו שני הכללים שהוספתי. רוב הקטעים, הגם שהיו משובבי לב ומשמחי נפש, לא עמדו בהם. תאורי תנועות של הנהן בראשו או צמצם את עיניו, לא כיוונו למטרת כללי האתגר.
    כמו כן, חלק מהקטעים לא ממש ענו על הנושא.

    עכשיו נבקש מהרה" ? @גדי ישראלי לעקוף את השורות הקצרות הבאות או למצער להעלים עינו מהן.

    שירה של @שריונה משוררת דגולה
    על שעת בוקר מטורפת ובהולה
    היה נפלא, כתיבה מעולה
    תראו כמה לייקים נוספו לה (נוספולה מחובר ובמלרע כדי להתאים לקצב החריזה)


    השיר על המזקין מן הרכבת
    שהיה עם עומק ויופי של רעיון,
    הביא אותנו למסקנה נוקבת
    @chani t משוררת בחסד עליון

    עד כאן מדלגין

    @פרוגיוזרית גרמה לי לחוש את חלומות הבלהה בזמן אמת, הזדהיתי מאוד...

    @אפשוטער איד גרם לפקק באיזור אחר של העיר, כי לא יכולתי להפסיק לקרוא, ובטח שלא להפסיק לצחוק.

    @רבקה מם הניחוח שבסיפור הזכיר לי ספרות טובה מפעם פעם, מהעיתון תורן, נוחו עדן. מי שלא הכיר את תורן, שידע שזאת מחמאה ע נ קית

    @סופי12 אהבתי כל כך את תיאור הסמיילים. מושלם. והתפעלתי ממך עמוקות. אשתדל ללכת בדרכייך.

    @מטאלי קטע חזק במיוחד. הכי אהבתי את הלהחל... (ואת ההמשך שלו בנספח...)

    @מה הענינים היית צריכה לראות את עיניי המתעגלות תרתי משמע (עגולות ועגל – זה שעושה מווו) לנוכח תחיית המתים שערכת לירדנה... רעיון מקסים. (השיבוץ)
    הרעיון של הקטע חודר ונוקב. הרבי מליובאויטש נשאל פעם מה יעשו הרופאים אחרי ביאת המשיח, וענה שהם ימשיכו לקבל פציינטים כרגיל, רק כדי לאשר להם שוב ושוב: אתה בריא, אתה בריא...
    אז ברור שלעיתונאים תהיה עבודה למכביר לתאר צרות שהיו ואיך הכל התהפך לטובה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"


    אז מי נשאר?

    נשארו @מוצרלה @ששונית @לקח טוב @בית היין ו @משויטט

    אז אני ירדתי מהמרוץ, משום שאהבתי מאוד את הקטע שכתבתי, אבל היות וידעתי שבחירה בעצמי לא עומדת בכללי אתיקה מינימליים, הטלתי מום בקטע בכך שקראתי לנער בשמו וכתבתי את הרגש "אושר", דבר שנוגד את אחד הכללים.

    אז מקום שני ניתן ל:

    @מוצרלה, שהקטע היה נפלא ונוגע ללב, והתפעלתי מאופן הכנסת תיאור התנועות לקטע.
    המקום השני הוא בגלל שלא כל כך ראיתי פה את הצמיחה.

    @בית היין שהקטע היה מדהים לפי כל אמת מידה, היע יע זה לא פחות מגאונות.
    מקום שני בגלל שתאור התנועות לא היה משובח מספיק כמו שרמת הקטע כולו דרשה ממנו.

    @לקח טוב קטע משובח במיוחד.
    תיאור התחושה של הרגשות שעוברים מתחת לשולחן היה עצום ומדהים. הטוב ביותר מכל הקטעים.
    רק התנועות היו יותר מידי סתמיות.


    מי שמקבל את הגביע זה @משויטט

    שהכל, אבל הכל היה מעולה ומושלם.
    התחושות השזורות באומנות מופלגת בקטע (הקלת המתפללים שמקבלים אור ירוק להמשיך מבלי קדיש יתום, החרדה של הגבאי...) התנועות (האוהל) הכל.
    ההפי אנד שהוסיף המון מתיקות לקטע, ובגאז' הלקסוס.... מושלם. לגמרי.

    תודות למשתתפים, ותודה שהייתם איתנו עד עכשיו (עד כמעט חמש מאות מילה)

    ותודות מיוחדות למנהלים היקרים, הרה" ? @פנס בערפל ומרת @מרשמלו
    שהביאוני עד הלום / כספיר ויהלום
    סתם, באמת תודה כנה על פיזור הערפל ועל ממתק של עזרה, בסיוע אמיתי בנפש חפצה, בשעות לא שעות (...) המונמון תודות
    • תודה
    Reactions: תמר21, גדי ישראלי, יענקי R ועוד 16 משתמשים19 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    הזכרת לי קטע שכתבתי פעם... *** יהודה התמוטט. הלך הכסף. אין דירה חדשה ב"תגובת הארץ" אין רכב...
  • 2K
    • ר
    מה ההבדל בין הגהה לעריכה לשונית?
  • רוח סערה //
    • אני קוראת עכשיו ספר מקסים עם שפה קולחת, תיקנית ועשירה, אבל...לא ללא טעויות פה ושם. טעויות שמטבע הדברים ומשפעת קלחת הקולמוסין (מושג תיקני?) מצוי שקורות תדיר.
    כשבדקתי אם עבר עריכה לשונית (ניכר שלא!), ראיתי שכתוב: הגהה לשונית: פלונית אלמונית.
    זאת אומרת שמישהי הייתה אמורה לעבור על הספר ולתקן את הטעויות האלו- לא?
    רציתי לשאול כאן בפורום מה ההבדל בין שני התחומים? ובמה מומלץ להיעזר בעת שכותבים ספר?
    • תודה
    Reactions: cheinanit1 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ע
    עיגול רבוע
    אלא שכמובן, הקושי של שפת היתר, אינו דומה כלל לקושי של מי שאינו מבין את הכתוב לפניו.
  • 1K
    • ס
    נספח לאשכול סיפורי השגחה פרטית
  • סופי12 //
    • כאן אפשר להאיר ולהעיר על החומר המועלה באשכול של סיפורי השגחה פרטית.
    נא לשמור על סגנון מכובד במיוחד כיאה לנושא החשוב.
    • תודה
    Reactions: מרציפן ו-ש. צ. וינמן2 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שרלוט
    מצטרפת לשאלה בברכות השחר אומרים: שעשה לי כל צרכי.
  • 2K
    • Natan Galant
    שיתוף מביך | חנות היינות הבלגית
  • Natan Galant //
    • בס"ד

    נכנסתי לחנות, נופפתי בשטר מהוה של 20 יורו.
    "תן לי בקבוק" אמרתי למוכר.
    הוא הביט בי בקור מסויים:
    אין לי בקבוקים במחיר הזה, אמר.
    רעמתי: אתה צוחק עליי?
    הוא ענה ביובש:
    נראה לך?

    רצתי כמו אסיר נמלט לתוככי החנות, נופפתי באצבעותיי למדפי העץ המפוארים, הכאילו טבעיים:
    הנה, שם. בפינה. בקבוק דק וקטן. הוא בטח עולה 15 יורו בלבד.
    אתה לא יכול לסרב למכור לי רק בגלל שאני ג'ינג'י, ובגלל שאני ישראלי חוצפן.
    הוא פתח את הפה הבלגי המנומס שלו כדי לענות, ואני לא אפשרתי לו בכלל, דהרתי הלאה בקול עז:
    כולכם, הבלגים. כולכם אותו הדבר.
    חושבים שאתם הכי חכמים, הכי מנומסים, הכי חכמים.
    אתם לא.
    אתם אנשים יבשים, מיובשים, חסרי תכלית, חסרי עתיד, חסרי טעם.
    אפילו לשתות אתם לא יודעים.

    הוא הרים את ידו המעודנת בכעס, ניסה לעצור את נאומי.
    ידעתי:
    אין לו סיכוי בכלל.
    המשכתי במרץ לנאום מול הלקוחות ההמומים:

    אני ישראלי, ואני אלמד אתכם איך עושים דברים כמו שצריך. מספיק עם הביישנות המזוייפת שלכם, עם החיוכים הצבועים, עם הגישה הכאילו שירותית שלכם. לא רוצה שירות, לא רוצה נימוסים.
    רוצה משקה טוב.
    הבו לי משקה!!!

    נופפתי בידיים לכל הכיוונים, שמעתי 'קלאנג' ענוג ובקבוקון זעיר החליק על הרצפה המטופחת. רצפת עץ בלגית, יוקרתית, מתנשאת.

    התנשפתי. איזה עושר!! כמה בקבוקים!!!
    ואני לא מבקש נדבה. אני מוכן לשלם!!
    אנא עזרו לי, אחים, יהודים. ביטע, בבקשה, פליז.
    הבו לי משקה!

    התנודדתי לעבר הקיר הפנימי, איפה שהמשקאות הבאמת טובים, שלא יעבדו עליכם. רק שם יש את החומרים הטובים, שכל הגבירים בקהילה קונים ומשקים את העוילם בקידושים המפוארים שלהם.
    כמעט הגעתי לשם, כבר הושטתי יד ארוכה עם חפת מוזנח---

    פתאום המוכר תפס אותי חזק ביד, וגרר אותי לכיוון הדלת.
    הרפיתי לחלוטין את כל הסטרס, נשכתי חזק את סוכריית המנטה שהחזקתי מתחת הלשון, ושאלתי בקול רדוד וכנוע, אפוף תקווה שריח האלכוהול לא חזק מידי: סליחה על ההתפרצות, אני מתנצל.
    אפשר בבקשה לקחת תמונה אחת מהחנות שלך?
    אני מצלם, ויוצא מייד אחר כך, בלי משחקים.

    הוא גנח, נשך את השפה התחתונה שלו, ואמר ביובש:
    תצלם, וצא. בסדר.
    אז הנה, צילמתי.
    ואז צילמתי עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת-
    עד שמצאתי את עצמי מחוץ לחנות.

    יום אחד אחזור, מבטיח, ואקנה את הסליבוביץ הכי יקר והכי מתנשא, ואתם תשרתו אותי בהכנעה אירופית.
    כן, ככה זה יהיה, אני בטוח.

    געציל


    (הטור נכתב בהומור, היהודים הבלגים אנשים מופלאים, כולם.)

    4444.jpg 111.jpg 3333.jpg 222.jpg

    (הערה טכנית: כיווצתי מעט התמונות למען הנוחות. צולם בפוג'י X-T20. כל הזכויות שמורות וכל זה)
    4444.jpg
    111.jpg
    3333.jpg
    222.jpg
    ועוד 1 נוספים
    • תודה
    Reactions: אוראל סולטן, M . A, אילה ר. ועוד 25 משתמשים28 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יענקי R
    יענקי R
    זה מזכיר את היהודים בעבר, בקרעטשמע בהונגריה, שלפני מאתיים שנה. רק ששם הגוי הוא זה שנכנס שיכור...
  • 2 3 8K
    • ד
    התייעצות | לך תטווה עלילה...
  • דוכסוסטוס //
    • משום מה בשוק הספרות נכרכו שני כישורים נדרשים שונים, למרות שהקשר ביניהם אקראי בלבד. כישרון הכתיבה והמשיכה בעט מתארח במחיצה אחת עם דמיון הפרא המייצר עלילות סבוכות. ברצוני להתמקד בשניים הללו אף שעליהם נלווים לעיתים כישורים נוספים לפי אופי העלילה, ידע היסטורי וגאוגרפי, אבחנה פסיכולוגית, לפעמים קצת רוע ועוד.

    למשל ולשנינה במוזיקה, רוב מכריע של היצירות אינן מולחנות ע"י הזמר המבצע. המלחין מצוייד ביכולות מוזיקליות לנסח את תווי הניגון אך קולו לא בהכרח ערב, גם המילים יתכן שנכתבות ע"י משורר שלישי. ה'בעל מנגן' רוכש ממנו בתשלום את הלחן המועדף והוא רק אחראי על הביצוע המרטיט.

    אצלנו בשכונה זה לא קורה, רק יחידי הסגולה המחוננים בשילוב הכישרונות, להם שמורה הזכאות ליצור יצירות של ממש - קרי, ספר עלילתי משובח.

    תגידו שהעלילה מסתעפת עם הכתיבה ולקצב רגשות הסופר? נשלח אתכם חזרה אל המוזיקאים, רגשנים ומשתפכים לא פחות אל עומק יצירותיהם אך יודעים היטב להבדיל בין הרשויות.

    בעולם מתוקן? התחבולנים והקונדסאים ילחינו את שלבי העלילה והסופרים המשייטים באוצרות מילים יכתבו אותם בשפתם המקצועית והזורמת. כישרונות חבויים יצאו אל אור השמש ורמת התוצר הספרותי תקפוץ.

    את חסרונותיו הבולטים של האבסורד אנו רואים כאן בפורום. אנשים עם קולמוסים משובחים, עם כתיבה איכותית, עדכנית ומבוקשת והם מבוססים בשיתופים קצרים המכילים סיטואציה בודדת עם פאנץ' או עם פנצ'ר. בקיצור יש להם את זה. למה זה נגמר כאן? כי יש להם את זה אבל אין להם את זה. כי כדי לטוות עלילה שלמה ומושלמת צריכים עוד כמה דברים שנמצאים דווקא במוחות קודחים אחרים.

    איך אנחנו מנתבים את בעלי הכישרונות המתאימים אל פונדק אחד של שיתוף פעולה? אולי נשאל בפורום סאונד ומוזיקה...

    עד כאן דיברתי להיום. המיקרופון שלכם.

    *
    תורדוסל'ה
    • תודה
    Reactions: הדוויג, צל אדם, המרכזי ועוד 20 משתמשים23 //
    44 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    ראוי לציין בעניין זה את הסופר האמריקאי הנודע דן בראון שספריו כולם נעים בטווח של בין 24 ל-72...
  • 2 3 5K
    • ש
    נספח לאתגר סוף טבת
  • ששונית //
    • כל הפירגונים והביקורות המשפצות כמיטב המסורת לכאן.
    והאתגר כאן...
    https://www.prog.co.il/threads/אתגר-סוף-טבת.338945/#post-5280711
    • תודה
    Reactions: הסכת ושמע ו-Rachel Greenstein2 //
    57 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    @משויטט לאור הנצחון קראתי בעיון את סיפורך. מה נאמר ומה נדבר, לפעמים זול יותר לשתוק:) ובכל זאת...
  • 826
    • ק
    שיתוף - אין פרץ ואין יוצאת
  • קדיתא //
    • כארי בסוּגר
    באמצע העולם
    בלב האנושות
    כי מנגד תראה ושמה לא תבוא

    ומבעד לסוּגר רואים את הבחירה
    יופי הבחירה
    את החיים ואת המות ואת הטוב ואת הרע
    ובסוּגר אין בוחרים
    רק נבחרים
    זכות גדולה, כמה צריך להודות.

    זה החיים וזה עצוב
    וזה הבית זה הכלוב
    הכלוב פרוץ, פתוח
    מנשבת בו רוח
    אין סוֹֹגר לסוּגר
    כאן לא בית סוהר - אפשר לקום ללכת

    והוא סגור ומסוגר
    אין יוצא ואין יוצאת
    ואין צווחה ברחובות
    רק קול המון אדם
    המון המון
    המועט בטל ברוב
    והרי הוא כמי שאינו

    (אליהו)
    • תודה
    Reactions: multizoom graphics, Ushaya, חינדלה ועוד 9 משתמשים12 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ש. צ. וינמן
    שיר יפה מלא מסרים. יש בשיר דיבור על שלושה נשואים. האדם הפרטי, החברה החרדית והעולם. המעברים בין...
  • 1K
    • ס
    שיתוף- מה שכתבתי לבתי...
  • סימי //
    • בתי היחידה יוצאת לשבת מחנה. התבקשתי על ידי חברה נחמדה, לתאר כיצד תיראה השבת בלעדיה... וזו התוצאה:

    - - - איך יראה הבית בשבת
    כאשר למרחקים תסע לה הבת?!
    ובכן - - -

    צפירה ראשונה נשמעת ברמה
    "רבקי, דחוף! עזרה ראשונה!"
    אוי שכחתי, רבקי שם, רחוקה...
    אחה חרישית אני מחניקה
    מסדרת לבדי שוב ושוב, מנגבת, מנקה...

    שקט הרחוב, השבת כבר נכנסת
    כולם כאן פוסעים לכוון בית הכנסת
    רק יענקי יושב בבית מושפל פנים
    לגופו- בגדי החול הישנים,
    לרגליו- נעלי ספורט וגרביים כחולות.
    אין כאן בבית עוד אחיות גדולות,
    מי ילביש לו את בגדי השבת?
    כה עצוב לו, לבו כמה נצבט...
    מי ינעל נעלים, חולצה וציצית
    ובחיוך ומחמאה- את עיניו כך יצית?
    ורבקי- שם הרחק, נהנית ושמחה
    כה מתגעגעים אליה בני המשפחה...

    שבת בבוקר. המטבח- אויה!
    ברגע קט- הבלגן כאן נהיה
    מי תאסוף אריזות ריקות מן הרצפה?
    מי תשליכם לתוך פח האשפה?

    חלקי הקליקס את הרצפה מנמרים
    אפשר להחליק עליהם כשמאד ממהרים...
    בובות הפלימוביל יצאו במחול פרוע
    בינות לגזירי העיתון הקרוע...
    "רבקי קומי! די כבר לישון!"
    אך רבקי תשוב רק הלילה, באישון...
    ובינתים- חסר השיר שעל שפתיה מתרונן
    עת הכל מסתדר, כך בלי להתלונן...

    ומי על השולחן תפרוש מפה לבנה?
    ומי תגיש ותסיר מנה אחר מנה?!
    מי תדרבן את סרבן האכילה
    תוך כדי שיר, ספור, או הפעלה?

    ... ושכחתי לגמרי את ילדי משפחת רבינוביץ'
    הם עדין יושבים וממתינים שם על הכביש...

    ויוטי הקטנטונת מושיטה הידים: היתה, היתה,
    רבקי, רבקי, שובי הביתה!!!"
    • תודה
    Reactions: multizoom graphics, פשוט, מרחבית ועוד 17 משתמשים20 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סימי
    אי"ה בפעם הבאה, כשאתישב לכתוב בזמן, ולא ברגע האחרון... אז אחשוב ואתכנן טוב יותר, ולא רק מהראש-...
  • 4K
    • ש
    אתגר סוף טבת
  • ששונית //
    • בס"ד

    אתגר חודש טבת פורסם ביום רביעי.
    איך אני זוכרת?
    כי בבוקרו של אותו יום רביעי, לבית חולים גדול-גדול נכנס ילד קטן-קטן.
    כפתו הקטנה נתונה היתה בכפתי ברכות, שהיוותה קונטרסט חד לשאר אבריי המתוחים.
    הוא צעד פנימה בצעד מרוצה ובטוח.
    פתאום הריחות והמראות הזכירו לו... והצרחות....
    עבר עלינו יום קשה וארוך נורא.
    אין דבר יותר קשה מלראות את הילד שלך סובל.
    (תמיד אני חושבת שאילו הייתי חלילה וחס אמא בשואה, לא הייתי שם יותר מיום אחד)
    בלילה, כששנינו עצובים ומותשים, הפעלתי לו שירים מרגיעים במחשב (של ר' משה גולדמן זצ"ל, למי שמתעניין) כדי להרדים אותו.
    תוך כדי פתחתי את הפרוג כדי לעבור איזו שטיפת מוח במובנה החיובי, שזה מה שאהוב עלי כאן – מגוון מדהים של דעות, מגזרים, רעיונות ותחומים ששוטף את המוח מכל מה שהיה בו קודם.
    ראיתי שיש אתגר חדש, וזה לא ממש עניין אותי. לא יודעת למה פתחתי, אבל מיד התלהבתי ונמשכתי ונסחפתי וכתבתי תוך כדי הרדמת הצאן, את סיפורו של הפתק של ירדנה.
    בגלל שכתבתי אותו בכזאת מהירות, לא חשבתי שהוא יזכה.
    כשפורסמו התוצאות, וראיתי שאני לא מופיעה בכל המגילה, הבנתי שצדקתי, ופתאום בסוף בסוף צץ השם שלי...! במקום ראשון...! (אחרי     @משויטט ו @שריונה)
    אז ראיתי, כמו עוד פעמים רבות מספור, כפרפראזה ל"הכרח הוא אבי ההמצאה", ש"קושי הוא אבי הצמיחה".
    אז זה נושא האתגר החדש. קבלו אותו.
    עכשיו הפירוט.
    מאוד הסכמתי עם דברי הרה"? @משויטט בדיון על תוכן היצירות, בו הוא כתב:
    "מעניין אותי איך למשל תתרגמו למילים את הסמיילים הללו: :

    סוף ציטוט.
    כשקראתי את זה חשבתי שלו הייתי רוטשילד והייתי כותבת את האתגר הבא, זה היה אחד הכללים.
    אז הנה, נהייתי רוטשילד וזהו אכן אחד הכללים.
    ונעבור לכלל השני.
    קרה לכם פעם שנכנסתם למשרד מאוד מאוד יוקרתי ושקט ומכובד בנעליים בוציות עם שני ילדים מצווחים? אם לא, אז תדמיינו.
    יש ברגע הזה מין רגשות או תחושות שקשה לתרגם אותן למילים.
    או כשנקלעתם בטעות לחדר כשזוג אחד, שהשלום רחק מן הבית שלהם, זועמים זה על זו. ההרגשה שעולה בכם אז, היא רחבה מכדי לצמצם ולתחום אותה למילים.
    אבל זאת העבודה שלנו ככותבים.

    אז הנה האתגר החדש ככתבו וכלשונו:
    יש לכתוב על הנושא "קושי הוא אבי הצמיחה" קטע ספרותי ואין זה משנה שיר, סיפור, פואמה, נובלה או מה שרק יעלה בדעתכם הפורה.
    בקטע שתכתבו יש לשלב:
    1) תיאורים מפורטים של שתי תנועות או הבעות הכתובים באופן שהקורא יוכל להבין בדיוק למה התכוונתם, ואפילו לחקות אותן מול המחשב.
    2) תיאור של רגש או תחושה קשים לתיאור, בלי לקרוא להם בשמם, באופן שהקורא יבין לחלוטין את הרגשתו של המתואר.
    תחשבו טוב טוב מה לכתוב, כיוון שאין לשלוח יותר מקטע אחד לניק.
    האתגר יינעל בעזר השם יתברך שבוע בדיוק מרגע פתיחתו, כלומר בחצות אור ליום חמישי ב' בשבט ואשתדל בעזר השם עלי להגיע להכרעות הוגנות וצודקות במהירות האפשרית.
    לאור רחמיי על אלו שלא זכו למקום הראשון באתגר האחרון, עקב גלישתם ממכסת המילים, אין הגבלה באורך הקטעים, רק תזכרו שלקוראים היום אין עצבים מספיקים לקרוא קטעים ארוכים, וזה עלול להוריד לכם את הניקוד.

    הערות הארות ופרגונים בנספח
    https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-סוף-טבת.338947/

    הצלחות רבות...!!
    • תודה
    Reactions: צל אדם, אשכולית, מרחבית ועוד 21 משתמשים24 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מה הענינים
    הקשיים שהצמיחו אותי - - - המפנה המיוחל הגיע בהפתעה. עד אותו יום הייתי כתבת מתחילה בעיתון נשים...
  • 2 3 7K
    • מ
    ביקורת ספר / המשך יבוא
  • מה הענינים //
    • רוכסן סגול המחבר שני חלקי פוליגל לבן בצורת בית. ציורים עדינים של חלונות מסוגים שונים על רקע בהיר
    מוכר? המשך יבוא מאת דבורי רנד
    הרבה פעמים קורה לי שאני גומרת ספר בשלוק אחד, אבל נדיר לחלוטין שאני מוצאת את עצמי מדפדפת לעמוד הראשון שניה אחרי שסיימתי את הפרק האחרון -
    מה שאכן קרה בספר הזה...
    את הפעם הראשונה הקדשתי בשביל לקרוא את העלילה, להכיר את הדמויות ולכאוב איתם, לשמוח איתם ולחיות איתם.
    הפעם השניה היתה מיועדת אך ורק בשביל לבדוק איך יוצרים קסם, מהם המילים שמשתמשים בהן בכדי להביא לתוצר מוגמר מושלם כל כך...
    הספר מתאר את חייהן של 2 משפחות שכורח המציאות הביא אותן להתאחד לכדי משפחה אחת תוך שמירה וזכרון והמון מקום לחיים הקודמים שלהן...
    המילה הראשונה שצצה לי מיד בסיום הספר וביטאה בדיוק את התחושה שלי היא: קונפליקט
    הספר מלהטט באומנות מדהימה, וברגישות עוד יותר מדהימה בין קונפליקטים שונים ומגוונים
    איך מרגישה אשה שהיתה רגילה לעצמאות וללבד כשבעלה נוטל את מפתחות הבית ופותח את הדלת לרווחה? ומה עובר עליה כשהוא מבקש לאחד את חשבונות הבנק שלהם?
    איך מתייחסים לילדים שלו שעכשיו מרגישים בני בית אצלך? ואיך נותנים לילדים שלך עצמך את התחושה שהבית הזה הוא עדיין שלהם?
    מה קורה כשיש התנגשויות בין הילדים שלו לשלך? ואיך מדלגים בחכמה רבה על הפגיעה הנגרמת כתוצאה מזה?
    איך מתגברים על הכאב כשהילדים שלך מעדיפים לשתף את אביהם במקום את בעלך?
    ומה עושים כשההורים שלך לא אוהבים ומקבלים את בעלך? לעומת תחושת החום המשפחתית שנושבת אליך מכיוון הוריו?
    הקונפליקטים בספר מקיפים את כל הגיבורים מהקטן ועד הגדול שבהם ומגדילים אותם, מחזקים אותם ובונים את האישיות שלהם.
    הספר נעים מאד לקריאה, השפה נעימה וברורה חפה מטעויות ושגיאות לשוניות, וכל עמוד בו הוא חויה מאלפת של צחוק, דמע, התמודדות וגבורה

    יש גם צד שני...
    משהו בדמויות המלאכיות עושה רושם קצת לא אמין
    נכון, כתוב הרבה על טעויות ובחירות לא נכונות, אבל משום מה, ואולי רק לי זה מרגיש קצת מאולץ... כאילו הסופרת התאמצה למצוא את הקטע ה'לא מלאכי' בדמות -
    מיכה הבעל האידיאלי שיודע להגיד את המילה הנכונה ולעזור במקום המתאים ולהחמיא תמיד.
    וכן, הוא גם כועס לפעמים, בפעמים מידי מסוימות כשהאשה שלו חותמת על ערבות ענקית בלי ידיעתו. אבל אחרי כמה שעות של כאב – הוא מקבל ומשלים ושוכח...
    והוא גם אבא מדהים שרץ עם חום גבוה לקנות את המעדן המיוחד לבן שלו, ומעיין בספרים בשביל העבודה של הבת שלו, וכועס רק כשצריך ונעלב לפעמים, אבל רק לפעמים
    וציפי שהיא האחות הכי הכי שתמיד יש לה זמן וכח ורצון לאחותה הצעירה, ואף פעם הבית שלה לא ריק מאוכל משובח ויש לה בכל זמן את ה1080 ₪ להלוות באופן מיידי. ותמיד יודעת את המילה שתכנס ישר לליבה של אחותה ופנויה לארח את הילדים מתי שרק צריך...
    והדמויות הללו שנכנסו בסערה למציאות חדשה של משפחה נוספת לצידן וההתאקלמות היתה מהירה לחלוטין וחלקה, ושום ציוץ קל לא מעיב על האופוריה המשפחתית הלזו...

    ועוד משהו קטן,
    הדבר הכי מדובר בספר היה הקטע הגסטרונומי. הסופרת לקחה קצת קשה מידי את הביטוי שהדרך ללב עוברת דרך הקיבה והיא השליטה את האמרה הזו בספר
    כל פרק ופרק מכיל בתוכו את החלק הקולינרי של החיים באופן שגורם קצת לבחילה
    אם היה מדובר אך ורק על אוכל, מילא. אך המתוק המתוק הזה שנגרס בפיהם של הילדים והמבוגרים בלי אבחנה – גרם לי לתחושת קבס עצומה
    על הספר הזה אפשר להגיד: מומלץ בכל פה - - -
    • תודה
    Reactions: shira bira, רוצים גאולה עכשיו, sari1100 ועוד 21 משתמשים24 //
    40 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    U
    Ushaya
    דבורי, זה המקום לומר לך כמה הסדרה הזו הייתה מופלאה. הייתי קוראת אותה באדיקות אצל אמא שלי, ואם...
  • 1K
    • יענקי R
    המשך דיון אל-חרז |תמליל הקלטה |כנסו לבקר!
  • יענקי R //
    • בס"ד

    לאחר הנאום שנשא ידידנו     @גדי ישראלי , הגיעה לידינו הקלטה בה נשמעים שני ניקים משוררים, שוקי ואודי (שמות נקניקים, סליחה, בדויים ועלומים). שניהם נכחו במליאת הפורום בעת הנאום.

    הנה התמליל:

    שוקי: שמעת אודי, את הנאום שנשא גדי בפורומנו הקט?

    אודי: האמת שלא כ"כ הייתי מרוכז בדברים שנאמרו, כי הייתי עסוק בכתיבת מאמר על השלג בירושלים ש(לא) יהיה, שאגב, את ההשראה לכך קבלתי בפורום השכן אא"ר וי"ח... אבל מה שהצלחתי לשמוע אלו כמה מילים על טחינה וחמוצים... לא ברור לי איך מתכון למלווה מלכה שייך לפורום הסופרים. אולי אתה תספק לי הסברים...

    - אוי אודי, אינך מבין! החמוצים לא היו עיקר הנאום. אל תתבלבל, זה לא ב.נ. מהמליאה הסמוכה שנואם על חמוצים מאוכזבים. הנאום התמקד על סינדרום החרוזים!

    - חרוזים? אתה בטח מתכוון על זיתים שחורים מחורזים בקופסות השימורים?!...

    - לא ולא ידידי, מדובר כאן על חרוזים בכתיבה, לא לאכילה!!

    - נו, מה הוא בא לחדש? אולי להרחיב לנו את אוצר המילים, שלא נצטרך לשוטט במקומות רחוקים ומשונים כדי לחרוז חרוזים מדוייקים?

    - אודי, איך אתה לא מבין? הוא מדבר על מה שעובר לאחרונה בפורום שלנו!

    - אה, אתה מתכוון על הניקים שמקרוב באו והצטרפו, וכל תגובה שלהם כלולה בחריזה?

    - אכן כן, צדקת ידידי. על כך בדיוק דיבר הישראלי! שים לב אודי היקר, אפילו אני מתחיל להיסחף בענין... מי היה מאמין?

    - נכון, זו מחלה קשה ומדבקת, ומאד ממכרת. צריכים להיזהר ולהישמר... אוףףף, גם אני התחלתי!...

    - בקיצור, הוא אמר שישתלו מכאן ואילך בלשים וסוכני חרש לפקח על המצב בפורום, ותהיה אכיפה חזקה על כך. ומי שיתפס - אחת דינו: פורום אחר יחפש. אוףףףף. התכוונתי, שיקנסו אותו ויש אפשרות אף למחבוש!

    - וואו, זה באמת לא פשוט. רגע, יש לנו ידיד כאן בפורום שחריזה היא מהדברים האהובים עליו...

    - אתה מתכוון מן הסתם ל@אהוב...

    - נכון מאד. חייבים להזהיר אותו! נמהר אליו לפני שיגיב תגובה מחורזת שאחריתה מי ישורנה...

    - בא נרוץ אליו, הוא בטח נמצא בעמדה שלו בפינת המחרוזות. עומד ומוכר חרוזים בשלל גדלים וצבעים...

    ***

    בפינת הדוכנים:

    שוקי: אני לא מבין להיכן הוא נעלם!

    אודי: באמת מוזר, אולי הוא כבר שמע משהו?

    - יכול להיות... רגע, תראה, הדוכן שלו הפוך ומבולגן! מה קורה פה?!

    - אני לא מאמין! לא נשאר כאן אפילו חרוז אחד שלם! מסכן...

    - תראה מה שנאום אחד יכול לגרום - כזה פוגרום. אוףףף, שוב...

    - הי, תראה! יש כאן מכתב! בא נראה מה כתוב בו:

    'לידידי הוותיקים שלום!

    אתם בוודאי מתפלאים על הבלגן השורר בדוכן המחרוזות שלי.
    שתדעו לכם - אני גמרתי! נעלתי את כספת החרוזים שלי אחת ולתמיד!
    לא יתכן שאנשים יִפָּגְעוּ ואני אמשיך לחרוז! זו לא דרכי.
    עיניכם הקוראות מכתב זה ושוזפות את תיבותיו, שמות את ליבן לעובדה שהחרוזים כבר לא כאן. וזה לא לחינם. כי כמו שכבר כתבתי לכם - החלטתי לכבד את הסופרים הנכבדים ולהבין ללבם. עשיתי זאת לאחר התייעצות עם דעת תורה.
    לכן, לא אמשיך יותר לחרוז כל עוד אנשים מצטערים מכך.

    מקווה שתבינו ללבי.
    אני נמצא כעת בפינת סיפורי הנוער. חפשו אותי שם.
    שלכם - אהוב'.


    - אני לא מאמין!

    - גם אני לא!

    - נראה לי שכדאי שנלך לדבר ולהרגיע אותו. הוא נשמע קצת פגוע.

    - כדבריך נעשה. הבה נלך!

    ***

    פינת סיפורי הנוער:

    אהוב: שלום עליכם ידידי! חיכיתי לכם זמן רב.

    שוקי: שלום, שלום, ידידנו האהוב.

    אודי: תראה, בקשר לאירועים האחרונים... הוא לא התכוון לפגוע, אתה יודע, זה היה ברוח טובה...

    אהוב: די! אני עם שלי סיימתי! אם לא אוהבים תגובות מחורזות - לא אמשיך כך. לא אמשיך לחרוז!
    אני לא רוצה לצאת מכאן בבושת פנים כמו שיצאה מכאן @יאכטה ...

    - עזוב אותך מיאכטה, בוא קח שכטה. תרגע...

    - אתה נורמלי? חלילה לי! וכי לא קראת את כל תגובותי הנזעמות אודות הסגריה וגרורותיה?! לפי לא יכנס ולו חלקיק מן הדבר הזה ששמו 'סיגריה'! רק היום התפרסם בעיתון מחקר המגלה ששבעים אחוז מהמעשנים התחילו רק עם 'סיגריה בודדה'...

    - טוב אהוב, בסדר.
    לענייננו, אתה סגור על העניין של החריזה? הוא בסך הכל התכוון לעזור לאשה מסכנה, שקנתה חמוצים בלי כוונה!

    - די! אני לא מסוגל עוד לשמוע על כך, עזבו אותי!

    - עזוב אותו שוקי, אתה לא רואה שהוא פגוע?

    - אני לא פגוע, אני פשוט רגיש לצערם של אחרים. זה הכל.

    - אז מה אתה מתכוון לעשות מהיום, אהוב?

    - לא חסרים סגנונות כתיבה, אבחר לי למשל סיפורי נוער או משלים...

    - ומי ימלא את מקומך וחסרונך?

    - לא חסרים ניקים חדשים שיעשו זאת בשמחה. אשאיר להם את העבודה הזאת...
    עד שיגזימו עם החרוזים. כי אז - אני אעלה לִנְאֹם במליאה - - -

    (סוף הקלטה)
    • תודה
    Reactions: Natan Galant, נריה מגן, מוצרלה ועוד 13 משתמשים16 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    וכפי שאמר האדמו"ר מקורצווייל לבוקי מזורי בעת רצון, אם לא תהרוג אותו, איך הוא יחיה?
  • 2K
    • Natan Galant
    ביקורת ספרים | בואי הרוח מאת ר' חיים סבתו
  • Natan Galant //
    • הקדמנות זעירונת:
    ר' חיים סבתו מוכר כראש ישיבה במגזר הדתי לאומי, והוא כותב גם פרוזה נפלאה ומיוחדת.
    הסגנון שלו ספוג ביראת שמיים, ובמתיקות יהודית מיוחדת.
    ממליץ בחום לנסות ולהשיג את ספריו, הם שווים את זה. למרות שהמחבר לא 'אונזערע'...

    ולביקורת...
    ****
    "תקרא את סבתו, הוא כותב פרוזה טובה", אמר הידיד- ועבר לגור לחו"ל. אי אפשר לכעוס עליו, זה או לטוס לחו"ל ולגור ליד ההורים של האשה- או להתגרש.
    החלטה חכמה, הייתי אומר, גם אם התקבלה תחת לחץ.

    לא יכולתי לעודד אותו, הנעבאך. מי רוצה לגור בחו"ל? אף אחד. בטח לא ישראלי שורשי חסר נימוס שלא יודע אנגלית, נימוסין והליכות ולא רוצה לגור בחו"ל. מצד שני- להשאר נשוי הוא כן רוצה, אז אין מושלם בעולם, וכל זה.

    בקיצור, הדבר היחיד שיכולתי זה להחזיק לו אצבעות, ולקרוא לכבודו את ספרי רבי חיים סבתו.

    אז קראתי בתחילה את תאום כוונות המצמרר, כן באמת- מצמרר. לא בטוח שלגבר מותר לכתוב, אבל כן- בוכים לפעמים תוך כדי הקריאה. ואז צברתי כוחות, והמשכתי לתחנה הבאה. קראתי בדיוק חצי מ"אמת מארץ תמצח" עד שהבנתי שהתעייפתי, מסובך לי. מסובך. שפורטה, ז'ק, רבי חייא, חאלב, פריז. בררר. התבלבלתי לגמרי! וכמו שרמטכ"ל אחד לשעבר תמיד אומר: "אם יש בלאגן, ואין לך כוח לסדר- לפחות תברח"

    אז ברחתי!

    מהר!

    התחלתי לקרוא את "בואי הרוח".
    אמרתי: בוא נתחיל, נראה לאן תקח אותי הרוח.

    והיא לקחה, עמוק ורחוק.
    ספר מטלטל, נוגס, משעשע, מזעזע, מזיז, מצחיק, מריר, עצוב. מתוק מתוק.

    קראתי את כולו ב'ביס' אחד. גדול. נראה לי טפטף לי הרוטב על הסנטר!

    אי אפשר להפסיק, פשוט אי אפשר. מההתחלה ועד הסוף. מחיים סבתו הקטן שעלה ממצרים ורוצה להתחפש לקאובוי (כן, פעם הילדים רצו להיות קאובויום, הייתם מאמינים? היום כולם רוצים להיות פולטיקאים, או יזמי תמ"א 38, או קומבינציה של שניהם ביחד) ועד חיים סבתו המבוגר, ראש הישיבה.
    ראש הישיבה שנותן סידור במתנה, ליוסי תלמידו. יוסי היתום. יוסי התלמיד חכם. ה'צורבא דרבנן'...

    ספר מיוחד, ויוצא דופן מאוד.
    הסיפור אמיתי, למרות שנראה שלא ממש. יותר מידי מהוקצע ותפור היטב.
    יש בו מדגם מייצג של הגלות, הגלות הארוכה.
    המחבר עצמו- יליד מצרים.
    פרקש- יליד הונגריה.
    והרבה סיפורים קטנים שמתגלגלים בין העמודים, והלב נצבט.

    התרגשתי.

    לא להאמין כמה אנשים סבלו.
    לא להאמין כמה נוגע ללב יכול להיות סיפור סתמי על ילד שנשלח להיות השוליה של האופה הזקן והמחטיף (ולפעמים עם המחתה הלוהטת! אייייה!!), ומגיע בחזרה שעות ספורות אחרי שאמו האהובה- כבר עשתה צ'ק אאוט ועברה לעולם שכולו טוב.

    משהו בעיסה הזו- פשוט עובד. ותופס את הקורא- חזק.

    בקיצור-
    אז מה אם הידיד תקוע בחו"ל, בעיה שלו. שיקרא גם סבתו וישכח מהצרות שלו. מפונק אחד שכמוהו!
    • תודה
    Reactions: HennyS, leaha, אשר שרבר ועוד 16 משתמשים19 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    ביקורת ספרים זה לא, אבל זה בהחלט נגיעה משובחת ומדוייקת מהספר.
  • 1K
    • יואל ארלנגר - קקטוס
    שיתוף | משהו שכתבתי פעם | הלב שרוצה הרבה יותר
  • יואל ארלנגר - קקטוס //
    • תמיד כשצפניה היתה מתרוקנת מאנשים, אולי שעה אחרי חצות, ארליך היה יוצא לסיבוב הלילי שלו.
    בשקית גל פז בלויה שכנו כמה טושים של ארטליין, שחור, כחול ואדום. וכשהגיע לקרן רחוב, היה שולף אותם ומתחיל לכתוב.
    על תיבת מכתבים אחת הוא כתב קטע משיר של אביתר בנאי:
    "דיבור לוקח אותך
    לאן שתבקש
    דבר לאן אתה רוצה".
    בשולים התחתונים של לוח מודעות עמוס פשקווילים הוא רשם בכתב סת"ם יפה ומדוייק:
    "אבל הלב
    הוא רוצה הרבה יותר
    מספר סיפור אחר
    וחוזר ואומר
    שהלכת לי חבר"
    ובלבנה אחת שבלטה מהקיר בצפניה הקטנה הוא כתב:
    "גאולה, הו גאולה", וזהו.
    כשהצבע התייבש הוא היה יושב בתחנה מול המכולת ומעשן סיגריות, לפחות שלוש, ואז עולה הביתה.
    את כל זה סיפר שלוימי פריילאך לחברים בדירה, הוא עקב אחרי ארליך, תיעד את המסע הלילי שלו, והנה, תראו את התמונה.
    ובתמונה נראה ארליך, חליפת זברה ארוכה, כובע סופר שטוח, זקן מאפיר ופאות מסולסלות קצרות, היד שלו אוחזת בארטליין, והמבט שלו מופנה ימינה בחשש.
    "צילמתי אותו דרך החלון האחורי של המכונית, חיכיתי לו שם", סיפר פריילאך בעיניים נוצצות.
    "לא מבין מה זה עניינך", העיר לוינסקי שהיה עסוק במשחק שח מט בטלפון, "הבן אדם רוצה לקשקש על קירות, תן לו, לפחות הוא לא עושה בזמן הזה דברים גרועים יותר".
    "אתה ממש לא מבין", ענה פריילאך, "זה הכל מסקרנות, אני לא רוצה לפגוע בו, זה פשוט מעניין אותי מה גורם לו לעשות את זה".
    "אז לך תשאל אותו", לוינסקי לא הרים את העיניים מהטלפון, היה מרוכז כולו במשחק, לפתע שאג: "מט!" והשליך את הטלפון על המיטה.
    "עזוב פילוסופיה", אמר אבנר, השותף השלישי בדירה, "מי בא הלילה לצפניה?"
    בערך באחת הם סיימו להתארגן, עלו על רכב מסחרי גדול שהשיגו בהשאלה מהמשחטה במאה שערים, הרכב הסריח מעופות אבל הם סבלו בשקט, לאחר דקות מספר החנו אותו ליד המכולת, מול התחנה.
    לוינסקי החליט שהוא הולך לחפש מעריב ב"הר צבי", ופריילאך נלחץ.
    "אתה תהרוס הכל", הוא לחש, "אל תצא מהרכב!"
    אבל לוינסקי לא ממש הקשיב לו, הוא פתח את הדלת ויצא.
    עברה כבר חצי שעה, לוינסקי עוד לא חזר.
    "לא מבין מה יש לו?" התפלא אבנר, בדרך כלל לוקח לו איזה עשר דקות, וזה במקרה שהוא מאריך".
    לוינסקי חזר, הוא נראה נרעש: "יש לארליך חיוב!" סיפר בלהט, "הוא הושיב אותנו שם איזה רבע שעה, עד שהגיע עשירי למנין".
    "למה לא קראת לנו?" שאל אבנר, "אנחנו שניים פה".
    "ואז הוא היה עולה עלינו", השלים פריילאך, "גם ככה לוינסקי נשרף".
    "מלכתחילה לא הייתי אמור להיות בעסק", לוינסקי נשם לרווחה, "הבעיה היא שאני צריך להישאר תקוע בתוך הרכב המצחין הזה".
    "בעיה שלך", הפטיר פריילאך.
    "התחלתם?" התערב אבנר, "הייתי מגיע לכאן לבד היה הכי טוב".
    "בלי המידע שלי לא הייתה שומעים עליו בכלל", התערב פריילאך, "היינו תקועים עכשיו עם היצור הזה שמשחק שחמט עם עצמו".
    "ששש", לוינסקי הציץ מהחלון, "מישהו מתקרב".
    השלושה נדחקו אל החלון הכהה, דמות הלכה ברחוב, נעצרה ליד התחנה, גבר, מעיל שחור ארוך.
    "זה הוא", מלמל אבנר כשהאיש התכופף לעבר פח האשפה. הביט לכל עבר והתחיל לחטט בפח.
    שלושתם שתקו כשהאיש המשיך לחטט, הוא נבר בקדחתנות ולבסוף העלה ממצא, פחית ריקה.
    "לא נראה לי", מלמל אבנר, ואכן האיש חשף את פניו הקמוטות, "זה מיילך השנורר מזכרון מוישה", זיהה לוינסקי.
    השנורר שירך את רגליו במעלה הרחוב, ונעלם ברחוב מלאכי.
    שעה ארוכה רבצו השלושה ברכב, לוינסקי נרדם והתחיל לנחור בקול, ואבנר התלחש עם פריילאך על שידוכים ופגישות.
    מדי פעם עבר מישהו ברחוב, אבל זה לא היה ארליך, פעם אברך צעיר, נער רחוב, עוזר צלם מותש ובעל קיוסק שצעד בחשש כשבידו שקית ניילון שמכילה את הפדיון היומי.
    בסוף הוא הופיע, כולם היו כבר כל כך עייפים שלקחה להם דקה עד שהם הבחינו בו.
    הוא צעד בעוז, ממוקד מטרה כמו צייד, שקית הגל פז מתנדנדת לקצב פסיעותיו, הוא נעצר באחת ליד טלפון ציבורי, הוציא את הארטליין מהתיק, פתח אותו, ונעצר באחת, ידו מרחפת מעל משטח הזכוכית של תא הטלפון.
    "נגמרו לו המילים", ניחש אבנר.
    "תביא לי את המשקפת", ביקש פריילאך, הוא הצמיד אותה לעיניו וקרא לאבנר: "תרשום מספר: אפס שתיים, חמש שבע אפס, פעמיים תשע, שלוש אפס".
    הוא חייג והטלפון הציבורי צלצל, ארליך נבהל והכניס את הארטליין לשקית. מבטים מבוהלים לכל עבר, עוד שני צלצולים וארליך הרים את השפופרת.
    "מסתובב, בעיר הישנה
    ורעש בא, מכל פינה"
    שר פריילאך לתוך הפלאפון של אבנר, וארליך הקשיב בשקט לצליל המתכתי שבקע מהשפופרת הכבדה של הטלפון הציבורי.
    ופריילאך השתתק, עברה דקה ארוכה של שתיקה, ואז ארליך בקול ירושלמי אפוף סיגריות המשיך את השיר בלחש:
    "אני מכיר כבר,
    מכיר כבר את דרכי
    הדרך אל שער הרחמים".
    פריילאך ניתק, וארליך האזין לצליל הניתוק, בחן את השפופרת בחשד והשיב אותה למקומה, שוב סקר בעיניו את הרחוב הריק, הציץ לעבר הבניינים על תריסיהם המוגפים, ובסוף שלף בשנית את הארטליין וכתב משפט קצר על הזכוכית.
    הוא קרא שוב את מה שכתב, שוב הציץ סביב, ואז נמלט מהמקום בדהרת טירוף.
    "גאון!" התפעל אבנר, "אתה מצליח לראות מה הוא כתב?"
    "מנסה", ענה פריילאך וקרא:
    "היי, מישהו שומע אותי
    מישהו מקשיב לי, שומע אותי".
    "מעניין", אמר לוינסקי.
    למחרת הם ניסו שוב, ארליך הופיע, נעצר ליד הטלפון הוציא את הארטליין, ובדיוק מופתי הטלפון צלצל.
    "מסתובב, בעיר הישנה
    ורעש בא, מכל פינה"
    הקול היה אותו קול, וארליך חשב שהוא הוזה, חשוב שתק, ושוב השלים את השיר, והשיחה נותקה והוא כתב:
    "פעם היינו מדברים לאט
    היינו מדברים בשקט
    מדברים לאט".
    וברח.
    ככה עוד יומיים, ובמוצאי שבת הם שוב ישבו שם במכונית, ושוב חייגו לטלפון הציבורי, וארליך ענה.
    פריילאך התחיל את השיר וארליך התחיל לדבר.
    "אני לא יודע מה לומר לך ומה לא, אבל אני מחכה כבר לראות אותך במשך שנים, מבטיח לך שתחזור ותהיה לך מיטה חמה ואוכל טרי, אני אבשל לך בעצמי, רק תחזור".
    פריילאך נבוך, הוא כיסה את האפרכסת בידו ולחש: "נראה לי שהוא חושב שזה הבן שלו או משהו".
    לוינסקי קפץ ממקומו:"אני יוצא אליו". ולפני שהספיקו לעצור אותו הוא כבר היה ברחוב, צועד לעבר ארליך, אבנר ופריילאך בעקבותיו.
    הם הקיפו את ארליך שהיה כולו שקוע במונולוג שלו, ופריילאך ניתק את השיחה.
    ארליך הביט לכל עבר כמו חיה במלכודת, אבל לא היה לו שום פתח מילוט, הוא נכנע ללא קרב: "אז זה אתם...." הוא מלמל בקול חנוק, "ראיתם הכל ושמעתם הכל.."
    "מצטער", אמר פריילאך וצעד קדימה, "זה אני אחראי לכל הבלאגן, הם לא קשורים לכלום".
    ארליך הביט בו ובהם, ובסוף פלט: "כולכם נראים לי בסדר".
    בתנועת אצבע הוא משך אותם ללכת בעקבותיו אל המבוי של צפניה הקטנה, עלה קומותיים ופתח את הדלת, "בואו", הוביל אותם אל חדר קטן אך מסודר ומאובזר בסגנון של נער מתבגר, לונגים על הקירות, תערוכה של קליפרים ובקבוקי ויסקי ריקים, תאורת אולטרה ועוד אלמנטים שצריך להוסיף כאן.
    על השולחן היה פתוח ספרון קטן: 'שירון ישראלי לכל עת', ומתחת רשום:"שי למשתתפי תגלית - קיבוץ גבע'.
    ליד הספרון עומדת תמונה, יחיאל קראו לו, מחייך ליד כותל מלאכותי בגן הילדים, פאות מסולסלות ארוכות, ובתמונה אחרת מקומטת, אבל נתונה במסגרת, הוא ברעמת תלתלים, מחבק כלב.
    "אתם יודעים לאן אני שייך", התחיל ארליך לספר, "תולדות אהרן, החסידות הכי קנאית שיש. יש לי שישה ילדים, כולם הולכים בדרך המצוות, אבל יחיאל מאז שהוא נער צעיר עשה בעיות. היה מסתובב ברחוב יפו וחוזר מאוחר בלילה, מסתגר בחדר ושומע שירים של רדיו באוזניות.
    בזה הכי נלחמתי, הייתי מחרים לו את הדיסקים ושובר, קורע את העטיפה וזורק לפח. הכי התביישתי שהוא היה הולך ברחוב עם כל השמונה בגדים, ולאוזניו אוזניות גדולות.
    שום דבר שעשיתי לא הזיז לו, הוא היה מתמיד במעשים שלו, לגמרי.
    ויום אחד הוא חזר הביתה, לבוש במדי צבא. הגעתי לחדר שלו והודעתי לו שיש לו רבע שעה לארוז תיק ולעוף מהבית.
    הוא עשה את זה בהתרסה, בחיוך מעצבן על הפנים, וציפורה אסתר היתה צריכה לתפוס אותי שלא אתן לו איזה פראסק רציני על הפנים.
    היא לא התערבה בכלום, הייתי כל כך אלים ועצבני בתקופה הזאת, גם בלי עבודה, גם הילד הזה, היא לא העיזה.
    ושניה אחרי שטרק את הדלת התחלתי להתחרט, רצתי אחריו במדרגות, אבל הוא התעלם ממני, שם את האוזניות הגדולות על האוזניים וצעד קדימה.
    שלוש שנים ניסיתי ליצור איתו קשר, הייתי מסתובב בלילה ליד בית החייל, אולי אפגוש אותו. שלחתי לו מכתבים ליחידה והתקשרתי אליו מחסוי, אבל רק היה שומע את הקול שלי הוא היה מנתק".
    ארליך לקח הפסקה קלה והצביע על הפריטים בחדר: "רואים את כל זה? ככה השארתי את החדר במשך שלוש שנים, עד שיום אחד שמעתי שהוא השתחרר ועובד כמחלק עיתונים. בשכונה הזאת הוא חילק עיתונים, כל לילה הייתי מנסה לפגוש אותו, אבל הוא היה מתחמק, מתעלם, ממשיך הלאה כאילו אני אוויר.
    ויום אחד פתחתי את הדלת בבוקר וראיתי את הספרון הזה, מונח על השטיח שלפני הדלת.
    תפתחו, תראו מה הוא כתב לי בעמוד הראשון".
    אבנר קרא מתוך הספר: "לאבא, מזכרת מתוך העולם שלי, פה אני חי".
    הם הביטו בכתב הרועד, כמו תרשים אק"ג של הלב השבור של הילד, וארליך המשיך:
    "התחלתי לקרוא את השירים, ולהפתעתי מצאתי בהם חן וחכמה, את רובם הייתי מצנזר, אבל את הטובים נצרתי בליבי.
    הייתי יורד לרחוב ומדבר איתו, איך הוא נשכב תחת פסיעותיו של יחיאל, שצועד בו כל שחר, עמוס בעיתונים, והחלטתי לתקשר איתו דרך הרחוב.
    על קירות הרחוב כתבתי מילים מתוך השירים, מילים חזקות, וציפיתי לתשובה.
    ויום אחד מצאתי מתחת לשורה אחת משיר:
    'אני רואה עתיד,
    אני זוכר תמיד,
    שהכוונה נותנת אמונה',
    את השורה הבאה:
    'ואבא חוזר ואומר
    תעזבנו יום
    יעזבך יומים'.
    זאת היתה התשובה הראשונה, ואחריה באו רבות, שורה שאלה, שורה תשובה.
    זה מה שראיתם, זה מה שהיה", סיים ארליך, "אבל מה יהיה, מה יהיה?" שאל ונאנח.
    השלושה שתקו, ואז לוינסקי עמד ואמר: "לי יש ניסיון בשח מט, לא באנשים, אבל יש לי תחושה שזה מתקרב להכרעה, וזה קרוב"
    "הלוואי", אמר ארליך, "הלוואי".
    ובסוף הלילה הם ראו מתוך המכונית את יחיאל עובר ליד תא הטלפון, קורא את השורות שכתב ארליך, מוציא ארטליין משלו ורושם.
    אחר כך הרים את ערימת העיתונים ונעלם מעבר לפינה.
    ופריילאך קרא דרך המשקפת:
    "אבא אני רוצה לעמוד מולך
    להגיד לך שאתה אבא טוב
    אבא אני צריך לדעת שאתה
    אוהב אותי
    ככה סתם
    אבא טוב".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מרציפן, לבי, דיונון ועוד 74 משתמשים77 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    מעולה. המילים נגמרות. נסחטות. נלחצות. אי אפשר להגיב על טור כזה.
  • 1K
    • א
    שיתוף / שבת באה מוקדם
  • אשר שרבר //
    • אני כותב למגירה ואשמח להא/ערות, ביקורת בונה, ומשוב.
    גם על התוכן גם על הניסוח, בקיצור תחכימו אותי.
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נריה מגן
    יש משהו בטקסט מבולבל מידי. המטרה היא אומנם לבלבל אבל יש בלבול ויש חוסר בהירות. הקטע מאוד לא...
  • 672
    • א
    שיתוף/ מיומנו של גבאי (חסר לי פאנץ'...)
  • אשר שרבר //
    • בית הכנסת היה מלא מפה לפה, שולעם הגבאי נכנס ולא הבין מה קרה היום, כל שבוע יש כמה מקומות פנויים, הוא משבץ בהם כמה אורחים, שירגישו נעים, שיהיה להם מקום לשבת, השבוע הוא הגיע קצת מאוחר, ובית הכנסת כבר היה מלא, לא היו מקומות ישיבה בכלל, זה לא נעים כי הנה, המקום של חצק'ל היה תפוס על ידי איזה אורח לא מוכר, וחצק'ל יגיע מאוחר, כרגיל, וירצה את המקום שלו, גם המקום של נתן, אבל עם נתן זה פחות קריטי, כי נתן לפעמים ניגש ומעיף בעצמו את מי שיושב לו במקום, לפחות לא אני צריך לעשות את זה, אבל חצק'ל, חצק'ל רק נעמד ליד המקום שלו על כל מאה עשרים ושבעה קילו משקליו, ומאה שבעים וארבה סנטימטריו, ומסמן עם העיניים לא אומר כלום, רק מביט מידי פעם, וחסר לשולעם אם הוא מתעלם, לא, הוא לא יבוא לצעוק, שולעם רק ישמע אחר כך מראובן ששמע משימען ששמע מהשד יודע מי, שלחצק'ל לא היה בשבת מקום, ולמה לכל הרוחות עדיין יש לו הוראת קבע למקום הזה אם בסוף אין לו מקום.

    מהספסל הראשון שלפני המזרח הוא רואה את ר' יענקב שפניו זורחות לו כאור החמה, כאילו מישהו שימן את לחייו, הן בוהקות כאילו שתה ריצפז, ופאותיו מטפטפות ממים טהורים שזה עתה עלה מהם, ובום נופל לו האסימון, לא לא בשבת אסור אסימונים, וגם אין כבר היום, אבל זה הדימוי הכי רגוע שהוא זוכר עכשיו, הוא נזכר, ר' יענקב השיא השבוע את בתו יחידתו ושבת שבע הברכות מתרחשת כעת חיה לנגד עיניו, והוא בטח הביא לכאן את כל העולם ואשתו, אוחח איך שכחתי, ועוד לא הייתי השבוע בחתונה, זה בלתי נסלח לגבאי, בלתי נסלח.

    אם רק היה זוכר, והיה מגיע מוקדם, שם במקומות של חצק'ל ושל נתן, ושל עוד כמה כאלו שיש להם הוראות קבע ואין להם מקרים יוצאי דופן בלקסיקון, סידורים פתוחים, ובעוד כמה מקומות שאין עליהם חזקה, לשמור לאורחים של ר' יענקב, אבל הוא קם הפעם מאוחר קצת, התנהל בעצלתיים, ושתה עוד קפה לפני התפילה, ועכשיו הוא כאן מול היכל מפוצץ.

    וזה עוד לפני העליות, אם רק יכול היה להיעלם, מה, גבאי חייב להיות תמיד, מה יקרה אם הוא לא יהיה השבת, המפטיר תפוס כבר כמה שנים טובות לבן של הרב הקודם שהשבוע זה היארצייט שלו, כך שגם המוסף תפוס, ולחתן של מוישה המנהל של רשת כפר הפיסטוקים נולדה בת למזל טוב שזה אומר עלייה לאבא הטרי שאמור לקרוא שם לרכה הנולדת, ולמוישה שאבוי אם לא יקבל שישי, ושולעם יעשה בקול גדול מי שברך לבת שלו, ולאמא שלה ששומעת הכל מעזרת הנשים, הקידוש השבוע עליהם, רק זה חסר לו, ר' יענקב לא אמר לו כלום, כן זה לא חדש לו, כולם בטוחים שגבאי חייב, אבל חייב לזכור ולדעת הכל, ולא לפספס כלום.

    שולעם הלך לשטיבעל השני לגרור איזה ספסל או שניים שיהיה לעוד מישהו או שניים איפה לשבת, מזל שהיו כמה בחורים שעזרו כי כוח לא היה לו, הוא התנדף ממנו ברגע שהוא פתח את הדלת בבוקר וקלט את הסיטואציה, הוא ניגש לשמואל וביקש ממנו שיגש לשחרית לפחות נימה חסידית וקצת מוזיקלית תהיה לתפילה, כי במוסף יהיה יבש, ר' יענקב מסמן לו משהו מרחוק והוא רק דוחה אותו לאחר כך, הוא חייב לעשות ספירת מלאי לפני שר' יענקב יפציץ אותו ברשימת משימות.

    בקל אדון בעוד שמואל משורר יחד עם הציבור בנעימה עתיקה, ור' שולעם כבר מתחיל להתאפס על עצמו, ר' ינקעב מגיע עם רשימה, את הרשימה הוא הכין מראש, רק לעדכן הוא שכח, יש שם את שמו ושם אביו, של החתן אבא שלו, סבא שלו, כפול שתיים, ואותו דבר בערך של הכלה, עוד איזה הגבהה לגיס הגדול, והדגשה על לא פחות משניים שיכולים להיות חזנים טובים, יש עוד אם זה לא יסתדר, הוא כמובן לא כופה הוא רק מציע, ולבן של הרב יש יארצייט, ואיך לכל הרוחות הוא מוציא כל אחד וחצי תאוותו לפחות בידו.

    הוא יודע, הדבר הכי חשוב זה המי שבירך בקול, שאשתו של ר' ינקעב תשמע את השם שלה, אבל מדוייק, וכמובן את שם הכלה, וגם הסבתות, או אז אמורים הזוג להיות מרוצים, אבל הפעם זה לא בטוח יספיק, אחרי תפילת לחש, הוא תופס את גדליה בעל הקורא המיתולוגי של המניין ומנסה לראות כמה הוספות הוא יוכל לדחוף, אפילו שהוא יודע שהרב לא מרשה להוסיף יותר מאחת, ובשעת הצורך הוא הרשה לו עוד אחת, הפעם הוא מקווה שהרב ימחל לו, למזלו הוא לא כאן השבת, אולי היה עדיף שהוא יהיה ויכריע, הוא לא סגור על זה.

    בברכת כהנים של מוסף, כשכולם פרסו ניילונים לקידוש והילדים כבר החלו להתרוצץ עם חד פעמי, הוא ראה את חצק'ל מנסה להוכיח לר' יענק'ב משהו במשנה ברורה בהלכות קריאת התורה, והבין שהפעם הוא נכשל.
    • תודה
    Reactions: חגי פאהן, נריה מגן, ayys ועוד 9 משתמשים12 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יענקי R
    יענקי R
    יפה מאד. חוויות מהשטיבל... לא חסר פאנץ' כמו שחסרים נקודות בין משפטים! שים לב.
  • 713
    • מ
    שאלה דקדוקית
  • מרציפן //
    • נכון לומר שלושים וחמשה מליון מעלות צלסיוס?
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    cheinanit
    נכון מאוד. התכוונתי להגיד שלא נראה לי שיש מספר כזה של מעלות... בכל אופן, ראיתי שידידנו @עיגול...
  • 2 3K
    • מ
    שיתוף | פועל יוצא שכזה
  • משויטט //
    • כמה דקות אחרי שלוש בצהרים החזרתי את הלאנטיס 323 האפורה וצרובת השמש שלי, יד שלישית מקופאי, לחניה המלוכלכת שלמרגלות בניין מגוריי. השארתי אותה בתנוחה עצלה ובלתי סימטרית כתמיד. פסעתי הביתה זקן בכאלף שבע מאות שנים יותר ממה שיצאתי ממנו, רק שתים עשרה שעות קודם לכן.

    ראשי וכל תאי גופי עמלו להשלים זה את זה במהלומותיהם. רבבות מחשבות רפרפו מעלי ברשעות. הן היו מבולבלות ובלתי מסוכמות, חסרות צורה ונטולות שם, וחוץ מלהציף את ישותי בתחושת חידלון – לא עשו מאומה.

    טלפון קצר שהחריד אותנו בלילה הקודם, החל בעצם את רצף השעות המטורפות בחיי, בהן לא עשיתי שום דבר משמעותי חוץ מלצפות בעולמי קורס לנגד עיניי, וכאמור, להזדקן במאות שנים. נעלמתי מהבית בלי הסברים, כי לא היה זמן ולא היו מילים.

    סביר להניח שיהיו לה אי אלו שאלות, הבריקה בי מחשבה קטנה מארץ השפיות בעודי מטפס במדרגות. שאלות בסיסיות כמו: מי זה היה בטלפון, לאן יצאת, למה אתה לא עונה, למה נבהלת כל כך, או בקיצור, מה לעזאזל עובר עליך לאחרונה.

    נכנסתי הביתה שקט כמו צללית וכבד כמו מקרר ישן. ניגשתי בלי חמדה אל המדף מצופה נייר הכסף הקבוע בחלון, עליו ניצבו החנוכייה שלי ושל בנותיי שעדיין מתעקשות להדליק לבד. מתעלם מן הקושיות שמקיפות אותי כפקעת.

    תכף צריך להדליק נר חנוכה.

    הייתי עסוק לכאורה בהטבת הנרות כשהיא נעמדה בפתח החדר. ניתן היה להרגיש את האוויר מתרוקן, ותחתיו מוזרמים טריליוני סימני שאלה שממלאים את כל המרחבים סביב.

    מכל החדשות המטלטלות שהיו לי לספר, ומכל התהיות שהיו לי להציע, בראשם התהייה הגדולה האם כדאי לחגוג את רגעינו האחרונים כאנשים מן השורה שאינם מוגדרים באותיות אדומות "חדלי פירעון", ואם כן איך בדיוק - בחרתי לנצל את המילים דווקא לנושא התלוש ביותר שניתן היה להזות.

    "דיברתי עם פישמן", אמרתי.

    היא נדרכה.

    המשכתי למולל איזו פתילה מרוטה, כביכול, ובאוויר היה תלוי 'נו, ו...' חד ומתבקש. כזה שאין איש יודע אם יתממש בסופו של דבר.

    אני רוצה לספר לה על ההתפתחויות הרעות, לרמוז על כך שבקרוב מאוד נהיה כנראה נושא חם מאוד על שולחנה של הקופה השכונתית, אולי אפילו על פרוספקטים מזעזעים בבתי הכנסיות. אני רוצה לבקש סליחה על הימים המטורפים האחרונים ולנחם אותה על התקופה שעומדת להתחיל. אבל מילים שונות לחלוטין יצאו ממני.

    "הוא אמר שיסכים לתקופת ניסיון".

    היא התמידה בשתיקתה. שתיקה כזו שהייתם מכנים אותה 'מלאת משמעות', אם כי, לא היו לי כלים ומוח לפרש את אותה משמעות שהיא מלאה בו. היום אני יודע שזו הייתה שתיקה של נחת חסר ביטחון מהול בקורטוב עצב, משולב עם שמץ וחצי של השלמה מאופקת, עם נגיעות חמלה, ופירורי חוסר הבנה על מצע חרדה אפלה חסרת קצוות. אם הבנתם את קוקטייל התחושות.

    "בחודשים הראשונים הוא לא יתן לי יותר מ'דתות'", המשכתי לשבור את אותו שקט משונה, כפי שהמשכתי לדבר על הגוזל ולהתעלם מהפיל. "אבל אחר כך, הוא ישתדל בלי נדר לתת לי מילגה מלאה".

    היא המהמה קלושות, המהום שניתן היה לשמוע בו אלמנטים ברורים של תקווה, שהרגעים החולפים יפזרו עליה טיפות אינפורמציה נוספות, שנעשו נדירות כל כך מאז החלה ההתרסקות.

    'למה הילדים שקטים כל כך', תהיתי לפתע תהיה אבהית חסרת קשר. 'למה דווקא כשצריכים את הרעש שלהם הם דוממים כמו מדוזות חולות בים הבלטי?'

    ריבונו של עולם, שיוועתי לרעש. לבלגן. שאוכל לנשום נשימה אחת קטנה בלי כל הכובד הנורא הזה על הקנה.

    -

    נקישות בדלת.

    היא ניגשה לפתוח, ואני מתפנה להכיל את הסחרחורת האיומה שתקפה אותי. ליבי מנבא זוועה.

    היא חזרה כעבור שניות בודדות. רועדת קצת וחיוורת הרבה.

    "איציק..." היא לחשה, "הם... הם רוצים להיכנס..."

    ניגשתי ברגלי העופרת שלי, פתחתי את הדלת, ועיני נשאבו באחת אל הדבר הזה שעמד שם והסתיר את כל מה שעלול היה להתרחש מאחוריו.

    גוף ענק, חסר פרופורציה, עטוף חולצת פולו שחורה, מעיל עור שחור מעליה. בפסגה נישא ראש פחוס, מקורח, מצולק, מקועקע, במרכזו נוכח אף רחב ומעוך שכבש חלקים ניכרים מאוד מן הפרצוף. עיניים בולטות ושחורות ומזרות רוע היו קבועות תחת גגון מצחו הצר, שנגדע באכזריות על ידי גבות עבותות ופתלתלות.

    משך שניות ארוכות בהיתי ב'דבר הזה' מוכה הלם, עד שבהארה פתאומית עלה בדעתי: "אה, זה בנאדם!"

    "הוצאה לפועל" אמר הלה בקול מפתיע ושלף גיליון רשמי חתום. "צו בית משפט".

    זזתי הצידה בבלבול, מפנה את המעבר.

    הדבר הזה נכנס לבית בפסיעות גסות. מאחוריו נשרכו שניים, שנראו עלובים כל כך לידו.

    הוא פסע באדנות זחוחה, ואני שתקתי שתיקה מובסת.

    בתי הגדולה, רק בת שבע, הביטה במתרחש בבהלה כבושה. הקטנים נצמדו אל אמם, ואמם הביטה בי בחלחלה גדולה.

    השפלתי את עיני.

    הוא ניגש אל חלון החדר, סקר את החנוכיות שניצבו שם ובחר את שלי. הוא משמש אותה, כאילו בודק סוס או משהו.

    "שווה פחות מעשר אלף, נכון?" הוא שאל את החלון.

    הנהנתי.

    הענק סימן משהו למלווים שלו, ואסף את החנוכייה בידו הגסה, עד שהיא, היפהפייה, נראתה כדג זהב לכוד בזרועות תמנון ענק.

    עיניו של התמנון המשיכו לשוטט סביבו, ועצרו על צלחת הנחושת שליד הטלפון הנייח שמזמן לא פועל. ליבי החסיר פעימה. המפתחות של המאזדה המכוערת שלי.

    הענק ניגש, אסף בכף ידו הפנויה והעצומה את המפתח, בחן אותו, ניגש אל החלון והציץ אל החנייה, ושוב אל המפתח.

    "פחות מעשר אלף?" הוא שאל לבסוף.

    משכתי בכתפיי. כמה אפשר להיות חסר אונים.

    "טוב", הוא אומר לגורים שלו. "זה יספיק להיום". והחל עושה את דרכו החוצה.

    משהו קטן התנער בתוכי. ניגשתי אליו בצעדים מהירים בטרם יבלע אותו החושך. תפסתי אותו בדלת.

    "אההה... אפשר את ה..." לא מצאתי את המילה אבל הצבעתי בהיסוס אל הכוסיות. כוסיות גדולות ומעוטרות ומפוארות. רק השנה קניתי אותן.

    "אה..." פניו מתרככות כשהוא מבין. הוא החווה על הכוסיות בנדיבות, "בכבוד".

    שלפתי אותן אחת אחרי השניה וכשסיימתי הוא הלך.

    המשכתי להביט אל חלל חדר המדרגות החשוך, בהיתי בנקודה המשוערת בה נע גבו העצום. תוך כדי אני מנסה לגבש בי מילים. הסברים.

    חזרתי לחדר, איטי ומהורהר. ידיי מלאות כוסיות מפוארות. היא הייתה שם, מחזיקה חנוכיית אלומיניום זולה, שהאותיות "הנרות הללו קודש הם" היו משופשפות ממנה במקצת. היא הספיקה לאתר את הגרוטאה המאובקת הזו, מי יודע איפה.

    אני בטוח שלא טעיתי כשזיהיתי על פניה חיוך קטן-קטן כשהיא שאלה: "אז אתה מתחיל מחר אצל פישמן?"

    מלמטה נשמעה נהימת המכוערת שלי, אולי בפעם האחרונה.

    - - -

    נקישות בדלת.

    הפעם ניגשתי אני.

    הדבר הזה עמד שם. התמנון. שוב.

    דברים עלומים צנחו בתוכי בקול רעש בלתי נסבל.

    קלי הטוב, מה עכשיו?!

    לאחר שניות אחדות של דומיה מביכה, הוא מושיט לי חוברת "באר הפרשה" פרשת שופטים תשע"ו, ואת הדיסק החדש של פאלקאוויטש.

    "היה על הדשבורד", הוא מקצר בשל קולו החנוק, "אמרתי, למה לא להחזיר לך".

    משויטט ממין זכר
    • תודה
    Reactions: מנחם דרורי, 9%, L_M ועוד 41 משתמשים44 //
    29 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    משויטט
    אוי, זה כביר! עכשיו אני מתחיל להבין מה באמת היה שם.. תודה איש יקר, התרגשתי.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה