קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בבוקר שאחרי זה, כבר כן זרקתי את השעון לקיר, כמו שאני רגיל. אבל קמתי.
השעה 5:35 ואני על הרגליים, קצת מבולבל - ללכת או לא??
ואם אחזור מתוסכל יותר מאתמול? הרהרתי ליד החלון המשקיף על הרחוב הגשום. לא עוזר לי.
אבא נכנס לחדר כדי להעיר אותי ושמח לראות אותי ער. הוא ליטף את ראשי ואמר לי "סאסי, אני גאה בך. אתה היחיד מכל חמשת הילדים שלי שעובד בכזו עבודה רצינית ומשרת אנשים בנאמנות.
כל הכבוד, סאסי. תמשיך ככה".
סימן משמים, כנראה שאני חייב ללכת. אז הלכתי.

שוב, עם אביחי ,ברכבת הראשונה והשקטה. הוא רץ לפני, אני משרך רגליים מאחוריו.
מנסה להזדקף.
"בוקר טוב, צד שמאל, כרטיסים בבקשה"!
אני מחייך חיוך רחב לזקנה עם המשקפיים העבות, כדי שתראה את החיוך אני צריך להתכופף וזה מה שאני עושה.
"גיברת, יש לך כרטיס?"
"בטח, מה אני נראית לך, גנבת? אני תמיד משלמת, ואתם תמיד שואלים אותי ככה, לא מאמינים. רגע, תן לי להראות לך את הכרטיס, תראה בעצמך.."
קצת מוזרה התגובה המתקיפה שלה. כאילו שמישהו חשד בה שהיא גנבת ושלא מאמינים לה? מוזר מאד.
בדקתי לה את הכרטיס ואמרתי לה שאני רואה שהיא תיקפה וטוב מאד ושיהיה לה יום יום טוב. היא לא חייכה.
הבחורצ'יק מאתמול שוב הוציא לי את הרב מהכיס האחורי במכנסיו, במבט אדיש הניח אותו על המכונה והכניס חזרה. אפילו לא הוציא את האוזניות כדי לשמוע שאני אומר לו שיהיה לו בהצלחה בלימודים.
ירדתי מהרכבת וערכתי סיכום: חצי מהאנשים הניחו רב קו בלי להתייחס למי שמחזיק את המכונה,
חצי מהחצי השני חייכו, והחצי השני של החצי השני אמרו בוקר טוב.
נאנחתי.
אביחי טפח על כתפי ואמר לי בשקט: "סאסי, אני ממליץ לך - עזוב את זה. שמעתי אותך ברכבת. אתה מדבר לאנשים חרשים. אנשים שרגילים שפקחים הם מכונות. עזוב'תך. שים גם אתה אוזניות ותן לחיות."
שנאתי את מה שהוא אמר.
"אביחי, אם אתה רוצה להמשיך להיות מכונה אתה יכול- אני, לא מוותר. ואם אני לא מצליח אני מתפטר."
הוא צחקק, המשכנו ללכת.

ברכבת של שמונה היה עומס רציני, בגלל הגשם בחוץ. היינו צריכים לפלס לנו דרך בין המטריות והמעילים.
בחורף אנשים פחות שמחים, כך שמעתי פעם. החלטתי שאני מפעיל לי מוזיקה בפלאפון, שם בכיס, מי שישמע ישמע.
הפעלתי את "גשם גשם מטפטף" של הערבוצ'ית הזו, והתחלתי ללכת בקרון.
"בוקר טוב אנשים, חורף בריא לכולם, כרטיסים בבקשה" הכרזתי בקול הכי יפה שיש לי.
זה עבד!
אני לא יודע אם זה היה הקול היפה שלי, או השיר המצחיק שבקע ממכנסי, אבל פתאום ראיתי קבוצת ילדים מביטים עלי וצוחקים. כמעט מחאתי לעצמי כפיים.
"הי חברה, בדרך ללימודים? איפה הכרטיסים?"
הם התחילו להניח את הכרטיסים ואחד מהם הצטרף לשיר.
מרוצה מעצמי המשכתי הלאה, מחייך לאנשים ולא תמיד מקבל חיוך, מאחל להם בוקר טוב, ולא תמיד מקבל בחזרה. אבל מה זה משנה? הצלחתי להצחיק היום ילדים! איזה יום שמח, יום מאושר.
בינתיים המוזיקה רצה קדימה והגיעה ל"יונתן הקטן", הצטרפתי לשיר ושרתי לי בשמחה. הייתי מאושר כשהגעתי ל"אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו" וסבא'לה דתי חייך אלי ואמר לי 'שלא תהיה שובב ואף פעם לא יקרעו לך המכנסיים'. צחקתי, כזו ברכה יפה. ועוד הייתה לו כיפה כזו גדולה. העיקר הוא צחק, וגם אני. וגם עוד כמה אנשים מסביב.
מצוין, סאסי. כל הכבוד.

מחוץ לרכבת, בקור, הראה לי סאסי שהוא קנס 3 אנשים. "על הבוקר,תאר לעצמך..."
הסתכלתי עליו בבוז, "אני הצלחתי הבוקר לשמח יותר מ-13 אנשים וזה הרבה יותר חשוב."
"צריך להעיף את מי שקיבל אותך לעבודה, איך הוא קלט אותך? אתה בכלל לא מהאנשים שטובים בזה".
נפגעתי. אז הוא אמר שזה בצחוק וברור שאני טוב בזה. רק שחבל שאני לא אמלא את המכסה שלי ויהיו לי פדיחות ואולי יעיפו אותי בסוף.
בסוף לא העיפו אותי, רק אמרו לאביחי שיעקוב אחרי ויראה אם אני לא נותן לאנשים לרדת מהרכבת מהר לפני שאני קונס אותם.
עבר עוד שבוע, ואני צברתי 214 חיוכים ו96 איחולי בוקר טוב. זה הרבה נראה לי.

החליפו לי איש צוות והתחלתי ללכת עם בוריס - רוסי גבוה שלא מדבר.
עוד יותר טוב. שלא יעיר לי על החיוכים ועל המוזיקה היפה שלי.
הוא לא העיר, אבל גם לא האיר. שום חיוך לא ראיתי מהבנאדם. נאדה. חשבתי אם לצרף אותו למבצע שלי, אבל החלטתי שבינתיים לא.

בוקר אחד עלינו על רכבת, היא הייתה צפופה נורא והיו מלא בצלים מפוזרים על הרצפה, הסתכלתי על האנשים, כמה מהם התכופפו להרים לזקנה שעמדה נבוכה את הבצלים והשאר פשוט התעלמו.
החלטתי שאני עושה מעשה:
"חברה, בוא נעשה פה סדר רגע, מי יכול לעזור לי להרים את הבצלים האלה לתוך הסל הירוק שם בצד?"
אף אחד לא זז. הרמתי גבה והתכופפתי, הרמתי בצלצל אחד ועוד אחד, ספרתי עד שש והתרוממתי.
שני בחורים הצטרפו למסע האיסוף, חוץ מהם לא נרשמה כל תזוזה. קימטתי את מצחי והכנסתי את הבצלים לסל לקול ברכותיה של הזקנה.
הייתי מצוברח. זה כמו להגיד בדיחה אחרי מלא זמן שאתה משתיק את כל מי שעומד במעגל ואז לראות שאף אחד לא צחק, וסתם השתקת והתפדחת.
זה כמו שאתה פקח ברכבת הקבועה כבר חודשיים וחצי וכמעט כולם ברכבת מכירים אותך ואת המוזיקה הקבועה שלך בעל פה, ואתה מחייך אליהם ומאחל להם את כל הטוב בעולם. ואז אחרי כל המאמצים שלך לבנות פה יחסים טובים אתה מבקש מהם טובה כ"כ יפה, והם לא צוחקים. או לא זזים.
הלב שלי נהיה כבד כזה, והחיוכים שלי יצאו עלובים. אבל תפסתי את עצמי ואמרתי - סאסי, אסור לך! הבטחת שתוכיח, אתה צריך לקיים. לפחות רק היום. המשכתי את הסיבוב שלי וספרתי 18 חיוכים ו5 בוקר טוב.
בתחנה בסיום משמרת עמד אביחי, "הי אחי, איך הולך לך עם בוריס? בחור טוב?".
אני מספר לו קצת על איך הולך בעבודה בלעדיו.
"היום, עזרתי לאישה לאסוף בצלים מהרצפה של הקרון ושימחתי מלא אנשים." סיפרתי ביובש. אביחי חייך אלי וטפח על כתפי. "ת'שמע, אני לא יודע איך 'תה עושה את זה! אתה ענק. אני- אם הייתי עם מטרות כמוך, הייתי נופל בקרב אחרי יומיים."
אני לא מחייך.
"אתה יודע למה?" לא. אני לא יודע והוא ממשיך.
"אתה, יש לך כוח רצון חזק כזה, וגם יש לך כריזמה, ומה שתגיד כולם יעשו. היית מלך הכיתה פעם, נכון?"
לא נכון. בחיים לא הייתי מלך הכיתה. אביחי ממש המום.
"תקשיב הכיתה שלך פספסה. עזוב,לא משנה עכשיו, אני לא אחפור לך בעבר, אבל תכלס עכשיו אתה עולה לרכבת אתה נותן כזה- "בוקר טוב", וכבר אני רואה איך כולם מחייכים, איך הם נהנים, יש'ך את זה בגדול, אחי."
אני כבר מתחיל לחייך, אם אביחי אומר- אני סומך עליו.
יומיים אחר כך יש לבוריס מקרה, ילדה לא תיקפה את הרב קו, הוא מוריד אותה וקורא לי לרדת.
אני מרחם עליה, כ"כ מרחם עליה שאני כמעט בוכה יחד איתה, אבל בוריס לא יודע טוב עברית ואני צריך לדבר איתה ולהגיד לה שתתן לי את מספר הזהות שלה.
נסיתי לדבר איתה, הבנתי מיד. "בוריס היא רק בת 12. קטינה. אין לה תעודת זהות. תשחרר אותה, והכל טוב. היא לא תעשה את זה שוב, נכון חמודה?"
החמודה עונה לי בבכי מבוהל ואני נסוג לאחור, מבקש לברוח משם.
"בוא בוריס, זה כלום. חד פעמי".
בוריס מנענע באשו לשלילה "המשטרה בדרך, קראתי להם כבר". עקשנות רוסית טיפוסית.
אני זז הצידה. המשטרה לא צריכה אותי, הם יודעים עברית, אבל הילדה, מסכנה.
אני שם כפפות על הידיים ומתיישב על הספסל, הניידת הגיעה, בוריס מתקרב לניידת, מסמן לילדה לבוא אחריו, היא מגיעה והם שואלים אותה מה המספר של ההורים, אני לא ממשיך להסתכל, לא מסוגל לראות את הקטנה המתייפחת.

מחזיק את הראש בין הברכיים וחושב לעצמי 'אתה בנאדם הגון, סאסי. ישר. ככה סבא תמיד אומר. אז למה? למה לא הולך לך להוכיח את מה שהבטחת להוכיח? מה שאמיתי אפשר להוכיח. גם אם לוקח קצת זמן.'
אני מבולבל, קם מדליק סיגריה ומסתובב סביב התחנה.
'אז או שזה נכון ואני לא טוב בהוכחות, ואז אני צריך להפסיק עם זה כי זה לוקח אנרגיות, ואז מפסיק עם העבודה. או שזה לא נכון, ובאמת כל הפקחים הם חסרי לב, אטומים ורוסים עקשניים, ואז אני גם מפסיק עם העבודה.'
כי אני לא חסר לב, ולא רוסי עקשן, ואני כן בוכה עכשיו עם הילדונת המתוקה, ואני כן הייתי נותן לה לרוץ הביתה. ספק אם בכלל הייתי מוריד אותה מהרכבת.
מה שאומר שאני לא באמת פקח. רק עובד על עצמי והעולם.
קמתי מהספסל, מכבה את הסיגריה, רצתי לקיוסק קניתי טופי קטן, חזרתי לתחנה, נתתי לילדה הקטנה, והתפטרתי.

ציפה.


קרדיט ענק ל
@עדיאל המגיה המסור, ול @פנס בערפל על הכותרת והתגיות, וכן על העידוד והתמיכה של שניכם!
תודה רבה.
נקמה יהודית

בצבע סמוק-פטיט של ענבי ספיחים לאחר זמנם, מגיח הוא לאיטו מבור המקוה המהביל בו שרף את עצמו לדעת במשך דקות ארוכות. מלא מחמאות בליבו על הבלן שסופסוף הבין מה מדברים אליו וכיוון את הטמפרטורה הרצויה ו'חדל מלשים על תקנות משרד הבריאות, אלה רודפי הדת שלא יבינו לעולם את טעמה של טבילה רותחת בצפרא דיומא'.
שחר של יום חדש. לא סתם יום, ראש חודש. שמערל מחיש צעדיו לבית המדרש. תפילה ארוכה היום וראש חודש הוא לא יום שאפשר להסתדר בו בהנחה ארעית של נרתיק הטו"ת על מדף הארון שהתרוקן בלאו-הכי מסידוריו. התפילה היומית הכוללת החלפות תפילין באמצע התפילה וחליצה לפני מוסף, דורשת התמקמות של קבע במיקום מתאים וראוי.
השטיבל 'אוחז' לפני מוסף. מושלם. שמעריל 'סוגר' עסקה בניד עיניים עם אחד המתפללים, ומשחיל את נרתיקו מתחת לנרתיקו. כך, סמוך הוא ובטוח במקומו. הלה לא ייטוש את המקום עד להגעתו של שמעריל למנין הבא. ביוטיפיל. ביצוע מושלם.
משם ל'קאווע שטיבל', בית הקפה הצר והפרימיטיבי. חצי מנפחו תפוס בשל הגבאי הישיש העסוק בהשלכת שקיות החלב הריקות [לא יכולים לסיים את השקית עד הסוף, הצעירים של היום, מכלום לא כ'פת להם, מכלום]. ובמטראז' שנותר, יהודי בן 60 וישיבה קטנה בחור מנסים את מזלם באיתור כל הסט הנדרש להכנת כוס קפה ראוי לשמו.
שמעריל, עם שלל נימוסיו, מנסה בעדינות לתפוס מיקום במשטחון השיש הזעיר, החיוך לעבר הבחור הקטן שכבר מערבב לפני החלב, נועד בעצם כדי לחפות על עובדת הזזתו ממקומו והתמקמותו סמוך לעמדת המים החמים, עם גישה לסוכר ולקפה. כוסות הקלקר כבר הסתיימו [קמצנים, כאילו ומתפללי המנין האחרון לא משלמים דמי חבר], ונסיון ההסתדרות בכוס חד-פעמית רגילה ושברירית, לא תמיד עולה יפה.
שנים, שנים הוא מתחנן לגבאי שיפרגן כפית אחת נוספת לשימוש הציבור, ללא הועיל. המסורת הקמצנית נמשכת בקנאות וכך, המאבק הנצחי בין צנצנת הסוכר - שהשחירה פניה מחמת גרגרי הקפה שהסתערבו בה, ושגרה לאות נקמה את מליוני חייליה לחדור לפח הקפה ולהפוך אותו לגוש דביק אחד גדול.
לשמאלו פתח המבוגר את החלב. בעין יפה פתח. חור ענק נפער בזוית השמאלית-מזרחית, וכל המוזג, נסוג אחור מפחד ופחת אימת קילוח החלב האימתני שמשרה ברכה צחורה על פני משטח השיש הזעיר והצפוף.
שמעריל מנסה לתמרן במיומנות. בסופו של תהליך מתיש, מוכנה הכוס המיוחלת בידיו, עד גדי-גדותיה, תוך כדי ערבוב מנסה שמעריל להשתחל חוצה, לפנות עם כוס הקפה לעבר לוח מודעות הקהילה, מקום השתיה הקבוע.
בום.
היה פעם כוס קפה. היתה פעם חליפה נקיה מהמכבסה, היתה רצפה שטופה.
גד'ל, חסר נימוסים מוכרז משכבר הימים. נכנס לחדר הקפה בסערה, אינו מבחין בימינו ובשמאלו, משתחל בעד לדלת הצרה. ואחד מן הנפגעים - שמעריל וכוס הקפה בידו. גד'ל ממשיך בדרכו, ממוקד מטרה, מפיקי הלקח ממקרה שמעריל ממהרים לנוס על נפשם, ורק שמעריל עומד, מבוסס, נוטף קפה דביק.
הזעם מבעבע בו. תוך כדי ניעור החליפה ונסיון אומדן הנזקים. 'אפילו לא מעניין אותו', מרגיש שמעריל בחמה המבעבעת, בשצף קצף, בתוך תוכו. אבל לא איש כשמעריל, מוכתר בנימוסין, יגיב בזעם, יאבד את קור רוחו.
שמעריל מחייך לכולם, ניגש שוב בקור רוח להכנת קפה נוסף, ניגש למקומו בלוח המודעות ומעיין בנונשלטיות אגב שלוקים קצרים, רעשניים המלווים בגניחות הנאה מדיפי אדים מהבילים.

לא. לא כאן מול כולם. הנקמה הראויה בו תבוא, תוגש בעיתה ובזמנה.
מדי פעם אתה פוגש חורבות כאלה, שרידים מימים אחרים.
אני מתקדם בכיוון השביל המתפתל מוקף בצמחיה סבוכה. בגלל שבאתי מהכיוון ההפוך כל מה שאני רואה זה קיר אבנים מכוסה טחב. אני מנסה לפלס דרך שכנראה לא השתמשו בה מזמן, זרועה מהמורות.
הנה החזית. מבנה חשוך בלי חלונות, חסום בקרשים בחצי מהגובה שלו.
אני מרגיש כאילו יש מישהו בפנים.
העינים שלי מתרגלות לאפלולית ורואה שזו חיה גדולה יחסית.
פיל. פילון קטן ופצוע.
מי אמר שפילים לא בוכים? הוא במצוקה . אני יכול לשמוע את היבבות המיוסרות שלו.
אני מושך בקרש ופותח את הכלוב המאולתר.
הבנתי בפילים היא שוות ערך להתמצאותי בגאורטוגרפיה פחות או יותר ואני זקוק לשניהם כמו שאני זקוק לאנגינה.
חוץ ממני ומהפיל אין נפש חיה בכל האזור.

אני שומע נהמה של כלי רכב שמתקרב.
אחר כך חריקה.
ואז שיעול.
משאית עטופה בברזנט עוצרת בצד הדרך. אני מנפנף לנהג. הוא מתקרב.
"אני צריך שתיקח את זה" אני אומר לו בעברית שהוא לא מבין ומסמן לו בידיים שהוא מבין.
"לא. אדוני" הוא כנראה אומר בשפה שאני לא מבין ומסמן בידיים שמאשרות לי שכך בדיוק הוא אומר.
"תראה איזה דבר מסכן זה". אני עקשן.
הוא מושך בכתפיו ונפנה לכיוון המשאית. אהה. אז גם הוא עקשן. יש שיטות יעילות לעקשנים מהסוג הזה.
כמו למשל השטרות המקומיים שאני מוציא מהכיס ומכניס לכף ידו. שטרות זו שפה אוניברסלית. הוכחה?
"טוב. תקרא לו". הוא אומר בדרכו שלו.


יהודית

המשך אולי יבוא.
אני מתקרב לדלת הפתוחה בשקט, ומציץ בזהירות מעבר לפינה.
השטח נקי. אין אף אחד. המסדרון שקט וחשוך. מצוין.
אני מסתער פנימה.
מתקדם מהר ובשקט, בלי להשמיע רחש. זריזות היא מילת המפתח. אין ואאוט, לפני שמישהו יצליח להשמיע אות אזעקה.
התאמנתי על זה כבר עשרות פעמים בחודש וחצי האחרון. בלי שחצנות, אבל אני מתקרב לשלמות.
אני סורק את הרצפה בזהירות וביסודיות. לא מפספס מילימטר. מחפש חפצים חשודים. אין כלום. הזמן אוזל, והמשימה עוד לא הושלמה.
רגע!
אני מאתר בפינה חפץ לבן קטן. נראה בדיוק כמו מה שאני מחפש.
אני מתקרב בזהירות, ומרים אותו. החפץ ריבועי וקטן, בעל מרקם קשיח ולא מוכר.
אני הופך אותו בידי, בודק היטב. לא מצליח עדיין לעמוד על טיבו. בהחלטה של רגע מכניס לפה, ומנסה לנשוך אותו.
מרוב ריכוז לא שמעתי אף אחד מתקרב.
בבת אחת שתי ידיים חזקות לופתות אותי מאחור.
אני אפילו לא יכול להתנגד בזמן שהן מוציאות את החפץ מהפה שלי בזריזות מיומנת.
מנסה להתפתל ולהשתחרר ללא הצלחה.
אני לכוד וחסר אונים.
ואמא אומרת:
"יהודה, איך עוד פעם מצאת משהו להכניס לפה?"

פרוגיוזרית
כולנו היינו עדים לעזיבתו הרותחת של הניק המסתורי טחינה גולמית. עזיבה? נטישה כואבת!
הלם, תדהמה. ייאוש קולקטיבי חסר רסן.

אבל הקב"ה חס עלינו, באהבתו אותנו.

הבחורצ'יק חש געגועים עזים המגעגעים בקרבו. כן פרישה לא פרישה, הבחורצ'יק מתגעגע! והוא ממשיך לכתוב באפילה! לאור הנר! בין כוס תה לכוס תה! על שאריות ניירות קרועים מהדו"ח החודשי של "בנק דוראל- הבנק שמבין את עצמו"
ואחרי כל ההקדמות... הנה הטור! (ארוך!) בדיוק כפי שנתקבל במייל. טחינה טחינה, תמשיך לכתוב. ואל תפסיק גם אם תתקל במשלחת משאיות סלמונלה. אה, והוא גם ביקש שלא אעלה אותו, אבל אחרי כמה איומים הוא הסכים. כן, באמת.
---
ובכן, קהל קדוש, ברצוני לספר לכם סיפור, אמיתי.
המיוחד בסיפור הזה, מבין שאר הספורים האמיתיים, היא העובדה שהוא קרה באמת. אבל באמת.
יתרה מזאת, אני באופן אישי מכיר את הנפשות הפועלות, ומכיר את הספור מ-ת-ח-י-ל-ת-ו. עוד לפני שמישהו ידע שיש כאן סיפור.
השמטתי רק כמה פרטים מזהים, ועוד כמה שינויים קוסמטיים, ויש כמה פרטים שוליים שאינני בטוח בדיוקם, ואך מלבד זאת הכל אמיתי.

----------------------
לקרוא ולהאמין (הבהרה: התחלתי לכתוב את הטור עוד טרם הפרישה..)
----------------------

"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים"

לא היו ימים טובים לאשר גרוס, יותר מ"שבת יארצייט" של אביו ו"שבת יארצייט" של אמו.

אשר גרוס גדל בעיר התורה והחסידות, בתקופה שבה אנשים בעלי כפות סרוגות לא הרגישו בה כמו מיעוט.
כשגדל, התחתן ועבר להתגורר באחת הערים במרכז והיה ממיסדי הקהילה הדתית לאומית בעיר. בזמנו ובממונו סייע להקמת בית הכנסת "בית אלימלך" ששימש את צעירי המקום.
אשר התחנך אמנם על ערכים כמו "נאמנות למדינה", "ציונות", ומונחים נוספים מפס הייצור הזה, וכך גם חינך את ילדיו, אבל מעולם לא זלזל וביזה אנשים עם השקפת עולם שונה משלו.
היה לו כבוד עצום ללומדי תורה אמיתיים. "מי שבאמת לומד- אני מצדיע לו" היה רגיל לומר.
האמירה הזו לא היתה פטומי מילי בעלמא. בנו יוסף אהרן, הנקרא על שם אביו, התחזק ("נשרף") והלך לישיבה חרדית אחרי סיום שירותו הצבאי, וכאשר אשר הבין שהוא באמת חפץ ללמוד תורה הוא ליווה אותו לאורך כל הדרך, ושידר תמיד כמה הוא גאה בבן התלמיד חכם שצמח לו.
גם מבחינה כלכלית תמך אשר בבנו יוסף אהרן, המכונה יוסקה, וכשיוסקה הקים ארגון של קירוב רחוקים התורם העיקרי היה אביו אשר.

היתה לאשר אהבה מיוחדת לכל מה שקשור לבית כנסת: חזנות, גבאות, קידושים.
לאשר, שהיה יתום מאב מגיל צעיר, היתה פינה מיוחדת לשבת פרשת חקת, כאשר כמעט בכל שנה נפל היארצייט של אביו בסמוך לשבת זו. הוא היה מקבל תמיד את המפטיר, קורא את ההפטרה, מתחזן במוסף, ותורם סעודה שלישית על חשבונו.
לאחר כמה שנים עם פטירת אמו ע"ה, כבר היו ברשות אשר שתי שבתות "שלו".
בשנים האחרונות, כאשר בנו הרב יוסף אהרן גרוס שליט"א נהיה תלמיד חכם מוכר ששמו ושם ארגונו הולך לפניו, הוא היה מזמין אותו אליו בכל שבת יא"צ, והצבור היה זוכה לשמוע דרשה מפי "יוסקה, הבן של אשר גרוס". בעיר הולדתו הוא תמיד ישאר יוסקה.

בשנים בהם היארצייט חל בדיוק בשבת, אשר היה עורך גם קידוש לאחר התפלה כ"תיקון" [תיק'ן] לנשמת הנפטר.
[פעם אחת, בעת שהצבור היה עסוק בלעיסת קוגלים עסיסיים ורותחים, נכנסה חתולה לתוך בית הכנסת. אחד המתפללים, שמוצאו היה מעדות המזרח, העיר: "כנראה היא צריכה תיקון". אשר גרוס הגיב בחיוך: "היא לא צריכה תיקון, היא צריכה תיק'ן..."]
בשנים כאלו כל מי שהיה פוגש את אשר בשבוע שקודם שמע אותו אומר:
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים".
אשר עם חיוכו הרחב כל כך שמח עם כל אחד שבא, כל כך נהנה לערוך שולחנות, להפוך את סיר הקוגל שהכין בעצמו, לחלק את המנות, לנעוץ קיסמים בהערינג, ולראות את צבור המתפללים מדושן עונג.
הצבור כיבד אותו ב"שכוייחים" עסיסים ["שכוייח"= לייק בגרסא הדתית], על החזנות, ועל הקידוש. והיה גם אחד עם שפם גדול, שתמיד היו לו תלונות שהקוגל חריף מדי, או מלוח מדי, או מתוק מדי, או טעים מדי. בכל קהילה יש אחד כזה, לפחות...
וכך נמשך הדבר שלושים ושלוש שנים.
<<>><<>><<>>

ויקם גבאי חדש אשר לא ידע את אשר, ואת אשר הולך לקרות.

כידוע למי שמכיר את הצבור הדת"ל, שלא כמו בציבור החרדי, בהם גבאי הוא תפקיד לכל החיים, בציבור הדתי לאומי גבאים לא מתים- הם מתחלפים. לפעמים זה ע"י בחירות, לפעמים ע"י תורנות בין חברי העמותה.
בבית הכנסת בית אלימלך הקדנציה היא לשנתים.
הגבאי שהתמנה באותה שנה היה יחסית חדש בקהילה. הוא קבל מקודמיו את רשימת היארצייטים וה"חיובים", ועשה את תפקידו בנאמנות.

באותה שנה עבר אביו הזקן של אחד מתושבי העיר לגור סמוך לבנו, כדי שבנו יוכל לטפל בו במסירות. מכיון שהאב התקשה בהליכה, עברו האב והבן להתפלל בבית אלימלך, שהיה קרוב יותר לביתו של הבן.
בערב שבת פרשת חקת תשע"ו נגש הבן אל גבאי ובקש לתת את המפטיר לאביו מכיון שהיא"צ של אם אביו חל באותה שבת.
הגבאי בדק בפנקסו וראה שהמפטיר תפוס לאשר גרוס. אך מכיון שרב בית הכנסת לא היה בעיר באותה שבת, מה שאומר שה"שלישי" התפנה, החליט להזיז את אשר גרוס למקום השלישי והמכובד... ולכבד במפטיר את אביו של המתפלל.
אף אחד לא חשב שיש כאן משהו לא בסדר.

בשבת קודש פרשת חוקת הגיע אשר גרוס עם חולצה לבנה מגוהצת, והחיוך הרחב הקבוע. לידו ישב בנו יוסקה.
ואז הגיעה קריאת התורה.

הגבאי הכריז "יעמוד אשר לעמיל בן יוסף אהרן- שלישי"
<<>><<>><<>>

איש לא יוכל להבין את התחושה שחש אשר באותם רגעים. מין שילוב של תדהמה, בושה, זעזוע, כעס, זעם, תסכול.
אשר גרוס, שלושים שנה בבית הכנסת, כל אחד יודע שהמפטיר של חקת "שלו". מה זאת אומרת לתת לו שלישי בשבת כזו?! חוצפה שאין כדוגמתה!

אשר נגש לגבאי ואמר לו בקול רם:
"בזה הרגע, סילקת אותי מבית הכנסת! זרקת אותי! כבר שלושים שנה אני פה ומעולם לא לקחו את המפטיר! סילקת אותי!"
ואז פשוט התרחש הארוע הבא: במקום לעלות לתורה אשר פשוט הלך אל עבר דלת בית הכנסת כדי לצאת החוצה, תוך כדי שהוא אומר לכל מי שעבר לידו "ראיתם מה זה? סילקו אותי מפה! זרקו אותי! בושה!"

כל מתפללי בית הכנסת היו בהלם מוחלט. אף אחד לא נתקל מימיו בהתנגהות שכזו בבית כנסת.
ר' יוסף אהרן רץ אחרי אביו להרגיע אותו, ותפס אותו ממש כאשר היה כבר בדלת, והגבאי צעק לעברו "בסדר בסדר, תקבל מפטיר".
הוא קרא בשם מתפלל אחר ולבסוף אשר גרוס קבל את המפטיר, ההפטרה, והמוסף הקבועים שלו.

בסופו של דבר אשר נרגע, אבל הרושם מבזיון ספר התורה וחילול השם הנוראי שהיה בבית הכנסת בית אלימלך בשבת זו לא נמחק.
היה קשה לשמור על אירוע כזה בבטן, והשמועה על המעשה התפשטה בכל העיר. וכדי בזיון וקצף.
<<>><<>><<>>

כעבור חודש ר' יוסף אהרן מקבל טלפון מאמו.
"כן. מה שלום אבא? הוא כבר מרגיש יותר טוב?" שאל אחרי ששמע יום קודם שאביו שכב במטתו.
"לא" הוא שומע אותה בוכה "הרופא שלח אותנו לבדיקות בתל השומר, והתברר ש..." אמו לא הצליחה לגמור את השיחה.

בסופו של דבר המצב תברר לכולם. התגלה גידול ממאיר בגופו של אשר ולרופאים אין שום פתרון.

ערב אחד הגיע ר' יוסף אהרן לבקר את אביו. "אבא אני יכול להראות לך משהו?"
"כן יוסקה שלי"
ואז שלף ר' יוסף אהרן גמרא מסכת ברכות, פתח אותה בדף נה עמוד א' ובקש מאביו שיקרא.
אשר התחיל לקרוא:
"ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם- מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות"
דמעות התחילו להציף את עיניו של אשר, ובנו דפדף לדף ח' ובקש מאביו שיקרא: "ואמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב [ישעיה א כח] 'ועוזבי ד' יכלו'- זה המניח ס''ת ויוצא"
ר' יוסף אהרן לא היה צריך הוסיף מלה של הסבר.
<<>>><<>><<>>

כעבור כמה חודשים נעמד אשר לדבר בפני מתפללי בית הכנסת בית אלימלך.
"אחי ורעי אתם יודעים מה מצבי. אני רוצה לבקש מחילה בפניכם מהגבאי. וכן אני רוצה להקריא לכם משהו שהראה לי בני יוסקה" וכאן הקריא אשר את דברי הגמרא הנ"ל.
"אני מבקש מחילה מספר התורה, ומחילה מהקב"ה, אני עשיתי יותר מדי עסק מהמפטיר הזה, וכעת תראו מה ארע לי".
<<>><<>><<>>

כחצי שנה אחרי המעשה הנ"ל נפטר אשר גרוס ז"ל.
במהלך השבעה פרסם בנו את הספור ואמר שהיות ואביו בעצמו סיפר על זה לכל חבריו ומכריו, הוא מרשה לעצמו לספר את הספור כדי שיהיו הדברים לחיזוק ולעילוי נשמתו.

הספור הזה גרם לי לחדד את התחושה איך להתיחס לדברי חז"ל. זה לא משל או מליצה, עצה טובה או המלצה, כל דבריהם כגחלי אש, נאמרו ברוח הקודש, ודבריהם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים.
וזה צריך להיות היחס: לקרוא- ולהאמין.
ומדה טובה מרובה...



טחינה גולמית
נראה לי שזו הפעם הראשונה מאז הייתי בכיתה ד' שאני מחייך לשעון המעורר. השעה 5:30, ואני לא מעיף אותו לקיר שמולי.

מדהים! מה שעבודה חדשה יכולה לעשות לבנאדם.

לפני שלושה ימים הם קראו לי לראיון, והנה עכשיו אני בפנים. (טוב, עם כאלו 'קשרים'...)
קמתי מהר מהמיטה, אין זמן, בשבע אני צריך להיות על הרכבת, הם ממש הזהירו לא לאחר, ולא חסר לי להסתבך. לבשתי את החולצה הכי יפה שלי ואת המכנס הכחול שקניתי לפני שבועיים, התלבטתי אם לשים עניבה, אבל אז נזכרתי ששום מבקר של סיטיפס לא שם עניבה, אז ויתרתי.
כשהגעתי ל"מפקדה הראשית" בדוידקה בשעה 6:45 כבר עמדו שם כמה גברים וחיכו כמוני להוראות. טוב, לא ממש כמוני, אני טרי ממש, עליהם רואים שהם משומשים, החולצות של חלק מהם לא היו מגוהצות והנעלים לא צוחצחו היום בבוקר.
קיבלתי בהתרגשות את הג'קט המחמם ויצאתי לדרך יחד עם אביחי - בן זוגי למשמרת זו, כך קבע ירון. עלינו על הרכבת בשעה 7:00.

תקשיבו, העולם חי בשעה הזו ואני לא ידעתי מזה.

חילקנו בינינו את הצדדים "אתה צד שמאל - סאסי, אני אלך על ימין", נתתי לו כיף והתחלתי.

"בוקר טוב, אדוני"- אמרתי לבחור שעמד שם ראשון תוך כדי שאני מושיט קדימה את המכשיר המשוכלל שקיבלתי במשרד, הוא מוציא את הרב קו מהכיס האחורי ומסתכל עלי במבט מוזר, אני מנסה לחייך- הוא לא מחייך בחזרה. אייי, הדור של היום. יש מלא מקומות ריקים אז זה הולך לי מהר, וכבר גמרתי את הקרון הראשון.

כשעברנו לשני התחילו הצרות. אני שונא צרות.
בתחילה ראיתי שאביחי נעצר וחוקר ערבי מזוקן, נבהלתי, מה הוא רוצה ממנו? הוא רוצה להתאבד או מה? אבל אז הוא קרא לי ואסור היה לי לפחד, אז הלכתי אליהם. מתברר שהמזוקן קנה כרטיס של "מלווה עיוור" ב 50 % הנחה, תכלס הוא לבד. במילים אחרות לא מלווה ולא בטיח.
הורדנו אותו ואביחי רשם לו דו"ח, אני לא התקרבתי אליהם, לא רציתי לבייש את הערבי השקרן.
הרכבת הבאה של השעה שמונה הייתה מפוצצת, עלינו בתחנת הטורים והתחלנו לעבור על כל האנשים, בתחילה חייכתי לכולם ואמרתי "בוקר טוב, כרטיסים בקשה" אחרי שראיתי שאני עובר בחצי קרון ואף אחד לא מתייחס המשכתי בשקט, אנשים עייפים, מ'תה רוצה?
רגע, אז איך זה שאביחי מדבר עם כמה אנשים אפילו תוך כדי? לא הגיוני. הצד שלי יצא דפוק היום. כולו על צד שמאל, צד שמאל הזה.
"אביחי, בוא נחליף צד, בסדר?" לחשתי לו כשהיינו אחד ליד השני, הוא הסתכל עלי מתפלא ואז על הצד "שלי" ואמר: "חופשי אח שלי, תרגיש בנוח... איך אמרת שקוראים לך?" אנחנו מחליפים צד. "סאסי".

"אה, נכון. תקשיב סאסי, אתה מפחד מכלבים?"

אני בוהה בו לשניה, אבל מיד אח"כ ממשיך, "אני? מכלבים? הצחקת אותי. אני גבר גבר מולם."
אביחי צוחק במבוכה, "חשבתי שאתה פוחד מכלבים, זה למה אתה רוצה להחליף שורה" והוא מפנה בראשו לכיוון כלב ענק. מפלצתי כזה.

אני את הגבריות שלי איבדתי. אביחי כחכח בגרונו.

" זאת הרכבת עם הכי הרבה 'קבועים' אני מכיר פה חצי מהאנשים בעל פה" הוא אמר בניסיון לשנות נושא, "אה, אז זה הסוד שלך, לא בגלל שזה צד ימין וכל זה..." הוא הנהן.

המשכנו הלאה, גברת אחת שכחה לשלם אז העברתי לה את הרב קו במכונה, ואביחי אמר לי שאני טיפש כי יכולתי לתת לה דו"ח ולהתחיל למלא את המכסה, אמרתי לו שאני לא טיפש ולכן אני מבין שבנאדם יכול לשכוח, אז הוא אמר שעדיף שאני אהיה טיפש. התבלבלתי.
בכלל, הרגשתי טיפש מטופש. למה? תודה על התעניינות. כשעברתי ברכבת ליד 2 בנות, כנראה בדרך לתיכון - אמרה אחת לשנייה "עבודה זבל". התעכבתי לידן ושמעתי את ההמשך "להיות פקח. זו אחת העבודות שמתאימות לאנשים שלא רכשו השכלה בשנות הלימודים שלהם ואין להם מה לעשות עם עצמם, אז הם באים לדפוק דו"חות. חכמה גדולה. שבו בבית ואל תעשו קופה על חשבון אנשים מסכנים". היא כנראה לומדת טוב בשיעורי הבעה כי הייתה לה שפה יפה כזו וחברה שלה הנהנה בראש והסתכלה עלי במבט מוזר.
לא הסכמתי איתה, אבל לא יכולתי להגיד כלום. נכון שלא הצלחתי בלימודי המקצוע אבל אני לא עד כדי כך בטלן, וחוצמזה, מי עושה קופה? אפילו שקל לא ביקשתי ממנה, מה היא רוצה מחיי היפים? היום התחלתי עבודה. תאחלו לי מזל טוב.
אחרי עוד כמה אמירות כאלו או אחרות הגעתי לסיום המשמרת עם הנשמה בידיים.
אביחי שם לב שמשהו משובש איתי ושקצת ירד לי המצברוח של הבוקר ואמר לי שלא צריך לקחת קשה, גם לו היה ת'קטע של כל ההתחלה אבל לאט לאט הוא כבר לא שומע.
הוא לא ידע שזה תסכל אותי. אני רוצה לשמוע. אני רוצה לחייך לכולם, ושכולם יחייכו אלי בחזרה, אני רוצה שישמחו לקראתי ולא שאני אראה זנבות של אנשים שבורחים ממני. זה פוגע.
"אני מתפטר", זרקתי ביובש. אביחי הסתובב אלי במהירות, "אתה לא." "אני כן." "למה?" לא ידעתי מה לענות לו, אז אמרתי: "סתם, לא רציני, מה, רק לפני חמש שעות התחלתי וכבר אתפטר? מה אני נראה לך?"

צחקנו ביחד, הוא באמת, אני לא.
"אם כל נוסעי הרכבת הקלה בירושלים חושבים שפקחים הם מכשפות חסרי ל ב- אני אוכיח להם שלא".



קרדיט לניק החשוב הרב
@עדיאל על ההגהה והפיסוק!
ואחד עוד יותר גדול לביג גבאוס שלנו- הרב @פנס בערפל על כל העידוד והעזרה, וכמובן על הכותרת והתגיות!
ירבו כמוכם בישראל.
אשמח להערות והארות!!
ציפה.
זה לא שלי, אבל הייתי חייבת לשתף את הכתיבה המדהימה הזאת:

מילות פרידה מחני וינרוט / הניה שוחט

ראית כמה אנשים הגיעו חני? בכל הגילאים, המגזרים, הצבעים והמגדרים?
או שהיית עסוקה בלצבוע לנו שמים מהממים עם קשת מרהיבה כי את כזו אמנית בנשמה, וכזה היה יום פרידתך, יפה עד כאב, עם גשם דמעות, קשת שמזכירה לנו הרבה.

אני מתארת לי שהיית עסוקה בצ'ק אין לגן עדן וכמה שחיכו לך שם, שמונה שנים את עושה ספוילרים, כמה חיכו לך שם, שרה, רבקה, רחל ולאה.

אז אספר לך חני, שבאנו כולנו לחלוק לך כבוד אחרון. ראיתי בלוויה שלך מיקרוקוסמוס של חייך, איך נגעת בכולם באצבע של תקווה וחיוך ואמת. איך הפצת אור ואמונה ואלוקות בעולם ולא התחשבת במצבך החלש או בטיפול כימו ממוטט. הספקת והספקת ועוד תספיקי המון כי דברייך וספרייך נצח הם, ממשיכים להדהד.
אספר לך חני שעמדנו שם כתף לכתף ובכינו את נשמתנו - נכון שטוב לך ושליו עכשיו אבל אנחנו לא מוותרים עלייך, רוצים את האור הזה איתנו.
איך אמרת תמיד, הדברים שאני כותבת בלילה בבכי, ממתיקים לכם את הקפה בבוקר.
הנה הגיעה השעה והעולם מתהפך, עולם הפוך ראית - את עוזבת אותו בחיוך וכולנו גועים בבכי.

תשמחו, תשמחו למען השם, הפצרת בכל צוואותייך הרשמיות ובעיקר הלא, אבל איך אפשר עכשיו, כשהדעת לא תופסת בכלל, איך הלכת.

הדבר היחיד שמחזיק אותי באמונה, הוא הידיעה שהיית גשר מזהב לכולנו - משפחה, חברות, מכרים ואנשים שמעולם לא פגשת אבל השפעת עליהם. היית עבורנו גשר יציב, חזק לתקופה שלא שיערנו. האם יש משהו בטוח בעולם הזה, כשגשר חזק כמוך עוזב, והשם אומר לנו - תסתדרו, יש לכם את הכח?

ובכל השנים הללו, גל תפילות בא והולך, עשרות אלפי ספרי תהילים, הפרשות חלה וזכויות שאין להן שיעור - מי יודע חשבונות שמים, כי זיכית אותנו להתפלל שוב ושוב ומי יודע כמה גזירות התבטלו בזכותך.

והגיע יום רביעי, ובשעות הבוקר יצאה בת קול וביקשה אותך לבית דין של מעלה. חנה בת יפה, עכשיו את רגועה וכבר לא כואב לך.
עוד אכתוב לך ועלייך, אזכור איך על כל התייעצות בענייני עבודה אמרת לי הניה, מה את חושבת שהשם חושב על זה? כי דרכך הייתה אמת תמיד.

ועוד משהו חני, דובי ביקש לזכותך היום - בשם הרב פינקוס זצ"ל - להגיד תפילת אשר יצר בכוונה. שיהיה לזכרך.

מי יתן שנזכה להעריך את הבריאות שלנו בזכותך, למצוא ולראות את אלוקים בכוס קפה, בזריחה מפעימה, בחיוך של ילד ובבכי ספונטני.

את אולי עזבת, אבל חלקים ממך פזורים אצל כולנו וממשיכים לפעום, היי מליצת יושר עבורנו כי זה מה שעשית כל חייך - אמרת לנו בכל מקום ובכל זמן - את בסדר, את כל כך בסדר, השם אוהב אותך תמיד.
שמתם לב למשהו שעבר על הפורום הזה?

או בשפה שלנו:

היה היתה קבוצת אנשים,
מוזרים, בקולומוסם הם חושבים.
משימה להם את הדף להנשים,
בראש קודח את ליבם מכתיבים.

האחד גר במקום תורה - חסידות,
השני באדומה בערים.
השלישית באה מבירת היהדות,
והרביעי בכלל אי שם בהרים.

מעולם לא הכירו האחד את זולתו,
גם יש לומר, לעולם לא יכירו.
סתם עוד יהודי שאין בלתו,
את מתנת בוראם הם ישירו.

ויהי היום, ואת ליבו נשא,
אדם יקר, שמו שמור במערכת.
להעניק ממקומו בעגלת המשא,
לתמלילנים פינה מבורכת.

זעו האמנים באי נוחות
ואור זרקורים לכאן הפנו.
"מי אתם בכלל? זן ממש נחות,
הלאה מכאן התפנו"!

כברק הבליח "פנס" מערפל,
האמנים נפלו מהכסאות.
מיהו זה "הקצרן המתפלפל",
עוד עבד מתנשא עם האות.

ההמולה הושתקה בנאום הפנס,
רבותי כאן כללים חדשים!
ולא כל מי שלכל נכנס ,
יוכל במילותיו להרשים!!!

אני אינני מנהל רק גבאי שפוף,
ממש כך נואם המנהל.
מלא הדר ובהילה אפוף,
הפורום החל מתנהל.

איזו יוקרה כאן לכתוב,
אכן יש לי הרשאה לתגובה!
חשבתי לעצמי "אוח... כמה אני טוב"
אכן דעתי חשובה.

כמוני חשבו גם פסיפס הכותבים,
זה מעיר אדמו"רים וישיבות.
ההוא מחיפה, ירושלים, ובני המושבים,
וגם ההיא מאם המושבות.

כולם מלאי הערכה עצמית,
נטלו בלהט גוויל וקולמוס.
יצרו את עצמם עם שם וצלמית,
והנה לנו פורום עמוס.

בלדות בלטות ובַלֶטִים,
הכל מסתחרר לו כאן יחד.
שורות מתמלאות משפטים מובלטים,
שמחה, יאוש, תקווה, וגם פחד.

נכנסים מביתם לפורום צלמים,
צילה גם צלי-צלם.
לפתע בהודעות אחרונות, נדהמים,
רק פורום כתיבה שם כולם.

איך מוצלח לפתע הפך,
פורום קטן וזנוח?
עדנה חלפה ודיו רב נשפך,
ופורום צלמים כה שכוח?

כה תמהים כל שאר מחלקות,
ופורום כתיבה עודנו צומח.
מייסרים את עצמם בשוטים ומלקות,
וגבאינו מביט ושמח.

והנה לאחר הגאות הגבוהה,
בא לו לפתע השפל.
ללא אומר, אף ללא נבואה,
התינוק הפך לו לנפל.

זה החל בביקורת, כמובן בונה,
"פתאום רק בלדות עולים כאן"
והמתכון המנצח של הפורום שונה,
יש פחות חמצן יותר חנקן.

ומכאן ההידרדרות היתה מהירה,
פחות כניסות פחות שיתופים.
יצירתיות דועכת נשתנה אווירה,
ממש כמעשה כישופים.

פרידות דומעות מאנשים יקרים,
אבני תווך עמודי איתנים.
טחינה ופנינה, ועוד אחרים,
שבפורום כבר אינם מתענינים.

ממסד אחד עוד שמר על גחלת,
כמובן זהו ממסד "אתגרים".
לאחרונה גם הוא עבר לזחלת,
כשאותנו המאתגר מחרים!!!

מורי ורבותי, מה לכם אומר,
מוסר השכל גדול למדתי.
אל תאמין בעצמך גם אל תאמר:
"הנה גדלתי כאן עמדתי"

אם לא נדאג ליצור ולפרות,
כאן תהיה קבורתינו.
ואת העץ הגדל אפשר כך לכרות,
ממש בהבל ביקורתינו.

אז מה אקווה ידידי היקרים,
ששוב תשובו לפוריות.
והמשך תמשיך לה קנאת האמנים,
בפורום ששב לחַיוּת.

בתקווה רבה,

אהרן.
בעזהי"ת

א. שלום וברכה, אני צריך להעביר את זה היום. איך מנקדים?

בדף טו: התוס' כותבים כך:
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵי? בְּהַתְרָאַת סָפֵק, דְּרַבִּי יוֹחָנָן אִית לֵיהּ שְׁמָהּ הַתְרָאָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אִית לֵיהּ לָאו שְׁמָהּ הַתְרָאָה. וּפֵירוּשׁ: לְכָךְ לָא תָּנֵי רֵישׁ לָקִישׁ "בִּטְּלוֹ חַיָּיב", כְּגוֹן שֶׁלָּקַח הָאֵם מֵעַל הַבָּנִים וּשְׁחָטָהּ, דְּלָא לָקֵי מִשּׁוּם דְּהָוֵי הַתְרָאַת סָפֵק, וְשֶׁמָּא לֹא יְבַטֵּל הָעֲשֵׂה, וְכָל אֵימָת דְּלֹא בִּיטֵּל עֲשֵׂה פָּטוּר וְלָא לָקֵי. וְהָוֵי מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ הַתְרָאַת וַדַּאי כְּגוֹן שֶׁהִתְרוּ בּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּבַטֵּל. וְתֵירַץ רַשִׁ"י דִּלְעוֹלָם בָּעִינָן הַתְרָאָה בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵר עַל אַזְהָרָתוֹ וַאֲפִילּוּ הִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר / בַּדָּבָר, כִּדְאָמְרִינָן בִּשְׁבוּעוֹת (דף כח:) גַּבֵּי שְׁמַעְתָּא דְּכִכָּרוֹת. וּלְכָךְ לָא מָצֵי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ "בִּטְּלוֹ וְלֹא בִּטְּלוֹ", וּלְכָךְ אָמַר "קִיְּימוֹ פָּטוּר, לֹא קִיְּימוֹ חַיָּיב".

והגמ' בשבועות כח כותבת כך:
אמר רבא: שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד - פטור. ראשונה במזיד ושניה בשוגג - חייב. שתיהן בשוגג - פטור. שתיהן במזיד - אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה - מיחייב. אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה - פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש: למ''ד התראת ספק שמה התראה - חייב. למ''ד לאו שמה התראה - פטור. תלאן זו בזו, לא אוכל זו אם אוכל זו, לא אוכל זו אם אוכל זו, ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה, וזו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה - פטור. זו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה - חייב. שתיהן בשוגג - פטור. שתיהן במזיד - אשניה מיחייב, אראשונה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש.

הראש שלי סתום עכשיו, אם יהיה זמן אנסה להבין את זה בעצמי אי"ה.

ב. בדף ט. תוד"ה אלא יש ר"ת ה"נ. לכא' אם מסתכלים על הגמרא ועל לשון התוס' הרבה יותר מתאים לומר ד"נ = דיקא נמי. חיפשתי וחיפשתי בכל המפרשים וההוצאות, ולא מצאתי אף אחד שמעיר את זה. האם אני טועה? אשמח לעזרתכם המסורה.
אשמח לקבל משוב על הטור והשיר....

זהו, הספקתי, אני באוטובוס!.


אני מנסה לייצב את נשימותיי הקטועות בעליל, תוצאת המרוץ המטורף של בוקר רגיל ושגרתי למדי.
איך שהוא בכל ערב מחדש בו אני מבטיחה לעצמי שמחר זה לא יקרה שוב, אך מוצאת את עצמי בבוקרו
של יום נוסף בסערת ביגוד(אמא אני לא מוצאת את הנעל השנייה....), הכנת כריכים-
(נו שרוליק, לא החלטת מה אתה רוצה בלחם...), נטילת ידיים על אצבעות קטנטנות שלא נגמרות...(ב"ה)
ועוד ועוד דברים לא צפויים, הנולדים דווקא ביום בו את מתחילה משמרת מוקדמת.
החיים מעייפים, חושבת לעצמי תוך כדי ניסיון לפלס דרך בינות האנשים ה"מעטים" שבאוטובוס.
מתיישבת באפיסת כוחות על כיסא שהתפנה לידי בדיוק עכשיו, למזלי.... ונותנת להגיגי מחשבותיי
לתפוס את המקום הראוי להם בזמן שכזה.
איזו מן אמא את.... לא מצליחה לתפקד כמו בן אדם, לשלוח את הילדים בנחת בלי להרים את הקול,
לתת לכל אחד נשיקה וחיבוק לפני צאתו ליום ארוך ומאתגר. תכננת להעמיד סיר לצהריים,
לתלות מכונה, לסדר מיטות, לבדוק מחברות, לכתוב פתקים ועוד ועוד משימות רגילות
של בית רגיל שלא תמיד מתממשות לפי הספר.
האשמות עצמיות אחחח... כמה שהן מייסרות את הנפש ולא נותנות לה מנוחה, במיוחד כאלה המדברות
על היותך אמא גרועה לילדייך....לא יכולה לשאת זאת, חושבת כל הזמן על איך אוכל לשפר,
מה אוכל להוסיף/להוריד/ לייעל, אך לא כל כך מצליחה להגיע לתשובה מניחה את הדעת.
בלי משים אני שומעת שיחת טלפון של הגברת בספסל לידי, כאילו מנסה להרגיע מישהי שם מעבר לקו-
"תראי" היא אומרת "הרי אלקנה אמר לחנה כאשר היא בכתה על כך שלא היו לה ילדים:
"הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים"- יש לך אותי הרי, אני טוב לך יותר מעשרה ילדים.
"בהקשר הזה" ממשיכה ההיא בשיחתה, "יש רעיון יפה על הפסוק אנוכי טוב לך- אנוכי זהו הקב"ה,
טוב לך-עושה לך רק טוב, גם אם את לא רואה זאת כרגע, וגם אם לא תביני זאת אף פעם
"אנוכי טוב לך", הקב"ה הוא מהות של טוב ודואג שיהיה לך את כל הטוב בכל התחומים.
אז תתחזקי כי יש זמנים שאנחנו לא זוכים לראות את הטוב הזה אבל בכל זאת הוא שם!
הוא נמצא אתך ודואג לך בזמנים של כישלון בהם את חשה חסרת כוחות, גם בזמנים האלה
שנראה שאפסה תקווה, ה' אתך, מבין ללבך ונותן לך את הכוח לקום ולנסות מחדש!
לא לאבד את הביטחון גם כשאת ניצבת בחזית אחת עם תחושת הכישלון-
לא הולך לי כמו שרציתי לא מצליח לי לפי התכנונים".
את המשך השיחה אני כבר לא שומעת, אני יורדת בתחנה הקרובה,
אולם היה זה שיעור קטן באמונה שגרם לי להתאפס לשנייה, לעשות כיבוי והתחל מחדש....
הרי אני מנסה משתדלת ורוצה את הטוב למשפחה שלי, והעובדה שאני מקבלת על עצמי
לנסות להפוך את הימים לרגועים יותר. למרות שלא ראיתי עדיין שינוי ממשי, לפחות יש נכונות
והרי "אנוכי טוב לך" הוא נמצא איתי, מושיט לי יד, אני לא לבד במירוץ המסחרר הזה של החיים.


דמעה סוררת זולגת על לחיי, ומרטיבה אותם בלחלוחית מרגיעה.





שיר:

ליפול- בלי להתרסק,
לאחוז בגלים- בלי לטבוע,
ולרצות להמשיך.


לטפס למעלה- בלי להידרדר,
לאחוז בחבל- להיזהר מלקרוע,
ולא להשליך.


לנסות להתקדם בכוח,
למרות שאבד כבר מזמן,
ולשאוב קצת תקווה.


להתחזק באמונה קיומית,
להתעודד עם החוסן שאין,
ולקבל באהבה.


מה יהיה? תהייה חזקה,
איך אקום מתהומות של כאב?
וכיצד אחלץ מהבור?


מתי תגיע גאולתי הפרטית,
בה אזכה להבין ולדעת,
ולחוש מעט מן האור?!.
היה הייתה ילדה שלא חשבה שהיא יודעת משהו בכלל.
טוב, לא בדיוק. ידעה היא טוב מאוד שאין לה בעיה בלדעת.
היא הרי יודעת המונמונמון. היא גם מבינה מאוד מהר את מה שהמורה מלמדת.
אפילו לפני כולן.
ואז משעמם לה.

היא מתחילה לחשוב על הדברים שהיא כבר יודעת מזמן ולחלום על הדברים שהיא עוד חייבת לדעת.
למשל, היא חייבת חייבת לדעת, איך תלו את המאוורר הענק על תקרת הכיתה.
"מקדחה או הדבקה ??" מעניין.
היא גם חייבת חייבת לראות, האם כל פיסות הנייר מראש חודש אדר נפלו מהכנפיים.
"ו...בטוח יש שם קן ציפורים. על הכנפיים, של המאוורר. עכשיו הרי חורף".
אולי מהצד אפשר להצליח לראות מה קורה שמה למעל
"קריינדלה, אני מבינה שאת כבר יודעת את מה שלימדתי.... גשי לכאן והסבירי לחברותיך"

מי ייתן לי אבר כיונה ?
אעופה מאווררה ישירות לתקרה.
נעלמת איפשהו על הכנף.
בין פיסות נייר פורימיות לחלקי ענף.

הלוואי והייתי ציפור הלוואי.
-----

היא יודעת שיש לה כשרונות.
היא גם יודעת שהיא ממש לא משתמשת בהן.
יותר נכון היא לא רוצה להשתמש בהן. כולם כבר יודעים את זה.
"הכל עניין של רצון !!" כך נאמו לה המורות בפאתוס, כך גם טענה אימה בתוקף "אם רק תרצי, תצליחי"...
הילדה האבודה לא ידעה את נפשה מתסכול ...
"היש בעולם מישהו שיוכל להסביר לי מה זה רצון ??" ..
---------

כל יום מחדש מבטיחה היא לעצמה.
"היום אני מתפללת שמונה עשרה בכוונה.
לא מוציאה את עיני מהסידור.
אף לא את האף".

אבל בדיוק באמצע סלח לנו 'לילו לילו לילו...'.
המשאית של הספרייה ...
מותחת את רגלי נעמדת על הבהונות רק להציץ דקה...
וואי--- כ----מה ספרים.
מה, כל זה בפעם אחת ?!
מעניין כמה זה עלה לבצפר ?
מי משלם את כל זה ? מלא כסף...
איזה כיף לספרנית.
אני חייבת לראות אם הזמינו את הספר החדש של

"הוי אני באמצע תפילה" מהר מהר חוזרת לסידור.
"איפה הייתי ?? רגע צריך לומר היום רצה והחליצנו ???"
תזוזה בכיתה. 3 פסיעות אחורה. עדיין מתלבטת.
"אוי אוי עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו....."
.......
גדלה קריינדלה, הפכה לנערה. התחתנה. והנה קריינדי כבר אמא לילד מתוק ו------היפראקטיבי....

כיום, אחת לחודש, חוזרת גברת קריינדל, מבית המרקחת עם שקית קטנה.
בה שוכנים בנחת 2 קופסאות ריטלין.
אחד לאמא, בכדי שתצליח לרצות.
אחד ליוסי, בשביל שיצליח תורה ללמוד.
שבעה זה זמן עצוב.
כתוב שלושה ימים לבכי, שבעה למספד. בסיפורים מתוארים הימים הראשונים של ההלם, ואחר-כך הימים של האבל והבכי.
אף פעם לא קל לאבד אמא. אף פעם את לא מפסיקה להיות הילדה שפתאום אמא שלה איננה, גם אם את בעצמך אמא לשיירה וכשאת מסתכלת בראי את תוהה אם יש לך יותר קמטים של עייפות או יותר קמטי גיל.
כולנו ידענו את זה, אבל אולי דווקא בגלל העניין שלא באמת הצלחנו לעכל את פטירתה של אמא, אף אחת מאיתנו לא באמת הייתה אבלה בכל נשמתה.
ישבנו יחד שבעה בבית של אמא. שוב באותו חדר ילדים שחלקנו כילדות. ואיכשהו, השבעה הייתה יותר מן מפגש חיבור ביננו מאשר שבוע אבל.
ביחד הנהנו למנחמות שעברו בסך, מכתירות בחשאי את הזוכות בגביע האליפות לשמעקערים את ההיא, ובאות חסרת הטקט ביותר את האחרת. ביחד דיווחנו לכל מתעניינת כמה זמן הייתה אמא חולה, וכמה היא סבלה או לא כל-כך, לפי צקצוקיה של ההיא, וביחד גם תהינו כמה, כמה פעמים תצליח דודה חוה לספר את הסיפור על עצמה ואמא כשהייתה בת שלוש, וכמה מתוקה היא הייתה.
בלילות שוב ישנו כולנו באותו חדר, על אותן מיטות שאכלסו אותנו עד הנישואין. לאהלה קיפצצה על קצה המיטה שלה כאילו הייתה ילדה בת עשר ולא אישה בוגרת בת שלושים ותשע. ביחד פטפטנו בלילות, דנות בכל מיני נושאים, מעלות זכרונות, לא באמת מדברות על אמא. רק העובדה שהיא לא נכנסה לגעור בנו ש'אצלינו ישנים בלילה!', הקישה על התודעה ואיימה להטיח בפנינו את האמת שאמא לעולם לא תעשה זאת שוב.
שבעה היא עניין מייגע. לשבת כל היום, לחזור על אותם הסיפורים, לקום לחפש במטבח אם הביאו עוגה מעניינת אחרת, רק כדי לחלץ את הגב מהישיבה הנמוכה, לקום עוד פעם למטבח להשתיק את הנכדות בנות העשרה שנהנות מכל רגע בשבעה של סבתא ושואגות מצחוק בשל בדיחה עלומה. (אתי לקחה אחריות על החלק האחרון אחרי שפעמיים לאהלה הלכה למטבח להשתיק אותן ואחרי כמה דקות שמענו גם אותה צוחקת איתן).

אבל המאורע שללא ספק קטף בקלות את מדליית ה'בלתי נשכח', קרה דווקא ביום השישי לשבעה. היום האחרון בו מגיעים המנחמים, היום בו את מתחילה בשקט לחכות לרגע שבו תלכו לבית הקברות והשבעה כבר תיגמר.
נכנסה אישה צעירה, כמעט ילדונת, תלמידה של רוחי או של שפרה, אף אחת לא זיהתה בבירור. היא התיישבה בקצה הכיסא הפינתי, נבוכה, ושתקה. בערך עשרים דקות היא ישבה שם בלי לומר מילה, מקשיבה בשקט מתוח לכל מילה שאמרו המנחמות האחרות.
ואחרי עשרים דקות, היא הסמיקה מאוזן לאוזן, כאילו היא עומדת לעשות משהו לא בסדר, וקמה מהכיסא לעזוב.
היא עמדה, פותחת את הפה וסוגרת, אדומה ומבולבלת, מתנדנדת כמו בתפילה בנסיון להתרכז ולהיזכר במילות הפסוק החמקניות שפרחו ממנה בדיוק ברגע הקריטי.
ואז, באחת, היא ירתה בעיניים עצומות ובכוונה גדולה:

"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"---


(סיפור אמיתי. שמעתי ממנחמת שהייתה במקום.)

מיכל
האוטובוס שקט, כל אחד עסוק בעניניו הוא, התנועה זורמת , הכל כרגיל
לפתע אני רואה את התיק של שכנתי לספסל מתחיל להראות סימני אי נוחות, הוא זז, רוכן קדימה מנתר אחורה ומשמיע טרטור קצר. עד שאני מתחילה לקלוט מה קורה, קורע את הדממה ואת עור התוף קולו של מוטי שטיינמץ המשתפך ברגש רב : כאאיל כאיל תערוג, עעעל אפייקי מים ככן נפשי כן נפשי תערוג
אני מזמזת לעצמי בלחש, ורואה בזוית העין את השכן מקדימה מתופף בידו על גבי מקלדת המחשב שלו ואת זה שלפניו מנתר קלות לצלילי המוזיקה המפתיעים
הניגון הזה הגיע בדיוק בזמן, הוא הפיג את עייפותם של רוב יושבי האוטובוס והותיר עליצות מסוימת על פניהם של דיירי העראי...
ואז באבחת פתע, משתררת שתיקה. שתיקה מוחשית. שתיקה צועקת
הגברת שלידי אפילו לא שמה ליבה למה שעוללה, היא פשוט לחצה על לחצן ה'קבל' ונשאבה אל תוך שיחה מרוגשת מלאה בתנועות ידיים והעויות פנים
ואני נותרתי עם השתיקה הכפויה ועם החסר של המשך השיר...
וזה מזכיר לי את כל הבקרים הללו בהם אני הולכת לעבודה ועוברת על יד בית ספר. כל יום בשעה קבועה. בדיוק בזמן שאני עוברת שם נשמע הצלצול המסמן את ההפסקה, אברהם פריד שר בכל כוחו ומרצו את: באש ובמים עם ישראל חי, מתחת השמים .... עם התורה בלי שום מורא....
וכאן זה נקטע, כנראה מוקצב לצלצול סך דקות מסוים, וכשהוא מגיע אליו, מתנתק לו הניגון בחדות
ואני עם צביטת כאב קטנה, איך אפשר?
ניגון בשבילי הוא נשמה, הוא חיים, הוא לא יכול למות או לגווע כך פתאם, אם אני רוצה לעצור את המוזיקה בבית או בנגן, בד"כ אני מחכה לסופו של השיר, ואם אין לי זמן לכך – אז לפחות מפסיקה בסוף קטע, שורה או צליל.
לא יכולה לקטוע ניגון, כמו שאיני יכולה לראות את הנמלה הזו הנושאת את הגרעין הענק ממנה פי שניים ולדרוך עליה באותו רגע. לא! זה בלתי אפשרי, לא עוצרים חיים כך באמצע...

אז מה אני רוצה? שלא יהיו שירים? שנחזור לצלילי הפעמון הישנים? שלא נענה לשיחות?
את האמת? לא יודעת, רק חיפשתי קצת שותפים לתחושה הזו שלי...


אמא, אומרת לי ביתי, אחרי שקוראת את הטור הזה,
את יודעת שאתמול בלילה כשהיינו במיטות שרנו את ההמנון המדהים של הבית ספר שלנו ופתאם הגעת, כיבית את האור והשתקת אותנו, לא נתת לנו להמשיך לשיר, וזה היה ממש עצוב, כל הלילה הרגשתי את הניגון החסר הזה מתנגן בי...

מטרוניתא
ירד גשם דקיק ומעצבן, ואבי עמד בפתח החנות, לבוש בחולצה יוקרתית שראתה ימים יפים יותר.
ובפנים עבדו שני בחורים מישיבת 'פני אליהו' וערמו צעצועים שונים לתוך ארגזים.
אורות גבוהים סינוורו את אבי, ורכב שחור בוהק גלש על המדרכה, כמעט עד הפתח של החנות.
ניסן מלניק בעל החנות ירד מהמכונית ונעץ באבי מבט מזלזל: "אני מכיר אנשים כמוך", הוא פלט עשן סיגר אל פניו של אבי, "מהרגע הראשון ראיתי שלא תצליח עם העסק הזה, ואני ניסן מלניק מודה שהוא טעה שהשכיר לך את המקום".
"צודק", אבי איבד כל שמץ של אסרטיביות, "אני רק מסיים פה והולך".
"תזדרז", נהם מלניק, "בעשר בא לכאן מישהו לראות את המקום".
"אוקי", אבי היה עייף ומושפל, "תגמרו כאן זריז!" הורה לבחורים הצדיקים שעזרו לו בלי לבקש תמורה, מהם הכי לא נעים לו, רק בקמפ האחרון הם הסתובבו בחולצות טריקו עם הכיתוב: 'בחסות כיכר השעשועים, חנות הצעצועים המובילה בבני ברק', עכשיו הם מורידים את הצעצוע האחרון מהמדפים, מפרקים את חלון הראווה, ומורידים את השלט 'מכירת חיסול' מהשמשה.
מלניק נסע, וששון הגיע עם הנגרר והעמיס הכל, כל הארגזים והשקים יעברו למחסן של ארגון החסד. הם שילמו לו במזומן על הכל, ויחלקו לילדים יתומים, לפחות משהו אחר טוב בכל הסיפור הזה.
"עכשיו תטאטאו את החנות, ותנסו לשטוף את הרצפה, כמה שנספיק", ביקש מהבחורים. הוא התבייש ממלניק, פעם אחת היה בבית המבריק שלו בגבעת שמואל, וראה את העוזרת מסירה אבק מהפסלונים. בבית של אבי בקושי ראו את הרצפה.
אלישבע ארוסתו מנסה להשיג אותו בטלפון, הוא ראה את המספר על הצג וניתק, אולי בפעם השביעית היום, הוא יסביר לה אחר כך מה קרה.
הרצפה הייתה מלאה חפצים וקרטונים: "הכל לפח!" אמר אבי, "ואם בא לכם משהו, פשוט תקחו".
אביגדור וירוחם עבדו במרץ מתוך שמחה של מצוה, ואבי עישן בפתח, מסתכל בעיניים אדישות למראה איך המדף הדקורטיבי שהוא בנה לדגמי המכוניות, נדחס לתוך שקית ממותגת 'ככר השעשועים' ומוטלת אל מכולת האשפה.
משהו צילצל מתוך ערימת האשפה: "מובייל!" אמר אביגדור, "שנים!".
"תשים אותם פה על החלון ונסיים", אבי נעשה קצר רוח.
הם שטפו את החנות במרץ, ואבי כבר עמד בפתח עם הצרור, הוא יחזיר אותו למלניק, יאמר תודה ושלום, וילך הביתה להתכסות בשמיכה הכי כבדה שימצא.
כבר בעשרה לעשר חזר ניסן ואיתו אברך צנום עם זקן ארוך ודק.
אבי ניגש אליו, הניח בידו את הצרור, אמר תודה רבה, וקרא לבחורים שיעזבו הכל ויחזרו לישיבה.
ניסן אפילו לא התייחס, הוא תפס בזרוע של האברך הצנום והוביל אותו אל תוך החנות, נעליו מסמנות שביל של עקבות בוץ ורפש בתוך השטיפה של ירוחם ואביגדור.
הוא הסתכל לאחור, החנות ריקה, וזה רק ניסן והאברך צועדים בה, ואז הוא ראה אותם בחלון הראווה, הוא חשב לחזור ולקחת.
אבל אז הוא ראה את האברך מושלך מחוץ לדלת החנות, ואת ניסן יוצא בסערה וטורק את החנות, נועל בזעם.
"הוא חושב שאני משחק פה!" שאג, "מספיק היה לי פה לא יוצלח אחד, לא צריך לפתוח מעון למפגרים כאן!"
ואז לראשונה אבי חייך, וניסן עמד חסר אונים מול החיוך, מלמל משהו חסר פשר ונכנס למושב הנהג, תוך 10 שניות הוא נסע על ז׳בוטינסקי במאה קמ"ש.
ובכל פעם שאבי מצליח במשהו, הוא לוקח את עצמו לחנות להשכרה במיקום מצויין, ועושה לעצמו קפה קטן וסיגריה ליד המוביילים על החלון.
הקפיץ אמנם לא מתוח, אבל המנגינה נעימה נעימה.
בס''ד


הדמויות

הרחבה רכה, צבועה בצבעים סולידיים, ויש בה הרים מתונים וגבעות משתפלות. המקום הומה דמויות קטנות מתרוצצות הנה והנה, והשמש מאירה עליהן אך לא מסנוורת.
פתאום הן מסקרנות אותי עד לבלתי הכיל. לא מבין איך התעלמתי מהן במשך כל-כך הרבה שנים. אני מתרחק צעד ועוד צעד בהילוך אחורי, רוצה לראות את כולן ביחד ואת התמונה השלמה. נזהר לא להתרחק יותר מידי כדי לא להתנתק. אני מתבונן ומקשיב. רק מתבונן ורק מקשיב. מידי פעם שם לב לעוד ועוד דמויות.
ואני מוקסם.
כשאני קולט כמה רבים הם – אני מופתע למדי. איפה התחבאו כל השנים? איך לא הרגשתי שהם כולם כאן? קיימים, מתרוצצים, צועקים, בועטים? איך ראיתי תמיד רק אחד או שניים ואולי שלושה, והייתי בטוח – שזהו זה?
יש את הכועס ההוא, אדום ומזיע ולא מסכים בשום אופן. ויש את המפוחד הזה, שמעדיף תמיד להימנע. המנהל מושיט אצבע קדימה, מראה על לוח הזמנים ועל רשימת המטלות. והמגונן עוצר בגופו את אלה שרוצים לפרוץ ולהסתכן. ומי מתחבא שם מאחורה? הא, השובבון החמוד הזה, מתגלגל מצחוק ומתקדם בדילוגים עליזים. והתינוק ההוא שרק רוצה אהבה והגנה וכל-כך פגיע ובוכה וצוחק בקול.
אני כמעט מצטרף לאחד מהם, ומסלק משם את כל השאר! ככה אני רגיל לעשות, בלי לחשוב הרבה. איך פתאום כולם הגיעו?? ומאיפה?? ברגע האחרון צועד צעד אחורה ועוד אחד. ממשיך רק להתבונן ולהקשיב. רוצה בפעם הזאת לתת מקום לכולם. גם לאלה שתמיד היו דחופים עמוק עמוק בחושך ובאפלה וקולם לא נשמע. גם לאלה שאף פעם לא הכרתי בהם, כי הם קלקלו לי את התדמית, או שאחרים תמיד גברו עליהם, ואולי פשוט לא הייתי רגיל אליהם.
הפרפקציוניסט הזה לא מתפשר ודוחף לכיוון השלמות. וההוא שם בצד, כתפיו שחות תחת הנטל ומצחו מכווץ – אשם כל הזמן. לא רחוק משם פורש המשוחרר זרועות מחבקות לעולם ושואף אויר טוב מלוא ריאותיו. המשגיח בודק מה קורה, בעוד שהזהיר הולך מאחור בצעדים מחושבים ולא מסוכנים. ביניהם - מכין וחושב על הכל - מהלך האחראי. ולפני שמישהו שם לב – מתבלגנת אחת הפינות ונמרחת בקשת צבעים וחומרים בעוד היצירתי מנצח עליהם בחדווה.
ויש עוד המון. מגיחים מכל החורים. מבינים שזו ההזדמנות שלהם לצאת לאוויר העולם ולאור השמש.
אני מתבונן ומקשיב, מקשיב ומתבונן, קצת מרחוק. יותר מאוחר אתקרב בחזרה ואבחר בכמה שיתאימו לי ויעזרו לי במה שצריך. כל פעם באחרים, לפי המצב. והשאר, אלה שלא יעלו לקדמת הבמה – יניחו לי ולא יאבקו בחושך על קיומם, כי כבר האיר עליהם אור היום, והם קבלו מקום וגם פיוס.

מרחבית
בגלל שבשבתות האחרונות לקה הלה בתולעות קריאה, נאלץ הוא לקרוא כל חומר כתוב שהיה בבית, כולל ספר ששמו שמור במערכת, וכשאשתו קראה אותו ושקעה בתוכו בעוד הכלים בכיור והתינוקת בוכה, והאדון עייף ולא מוצא את כפכפיו, האדון כעס מאוד שאינה שועה לתחנוניו להכין לו קפה, ולמצוא לו גרב מתאימה, ושאר ירקות.
"מילא אם היית קוראת את "יסכה", הוא אמר בכעס הפנים, "הייתי מבין למה את שקועה כל כך. אבל כשאת קוראת את הספר ששמו שמור במערכת ולא מתייחסת לא אלי ולא לתינוקת, אני רואה בכך זלזול בכבודי ובמעמדי על פני אדמות".
ואכן אשתו כבשה את פניה בספר הלז, והתביישה בושה גדולה.
"אתה צודק" התייפחה לתוך הספר ששמו שמור במערכת, "אני יודעת, איך בכלל אפשר לכתוב כל כך גרוע, אבל אני חייבת לדעת את הסוף, אולי משהו ישתפר עד אז".
ואז הוא מצא על המדף את "יסכה", ובחדר בלי מזוזה קרא אותו מכריכה לכריכה, כולל הקרדיטים על העימוד והעריכה.
וכך אמר לי על הספר (וכל מילה אמת):
"זה ספר מצויין מאוד, מתאים כמעט לכל גיל, בעיקר לבנות הנעורים, אבל לא רק".
ואז הוא התוודה בבכי: "למרות שאני לא רגשן, הרגשתי ממש את רגש הבושה שחסם את אלישבע מלספר מה היה באמת, את היחודיות של יסכה, ואת התסבוכת של תמר עם החניכה שלה לשעבר".
שנים שלא שמעתי וידוי כל כך עצוב, האדון היה די אומלל מהעניין.
"היא כותבת כל כך טוב שאפילו שאני לא קורא כל מיני ספרי נשים, הייתי מוכרח להיכנס שם לכל סבך החברויות, ולהבין מי זאת רייזי ולמה היא טובה"
ניסיתי להרגיע אותו, אבל הוא המשיך ויילל, ולא היה מסוגל לספר מה גרם לו לבכות, אז הנחתי לו והוא נרדם לאט לאט.
אני בינתים קראתי את כל הספר לזהות מה הפיל אותו.
אז למעשה זה ספר שמספר סיפור על ילדה בתיכון, בעלת חשיבה מקורית, שתמיד הולכת על הקצה מול המורות, ובד בבד מחפשת חברות ושפה משותפת עם אנשים סביבה. חבילת ניירות שנלקחה מסיבה מטופשת, גורמת לה לצאת למסע מול עצמה ומול החברה ומול ה"מה יאמרו", ולגלות בסוף את הייחודיות שלה ואיך לפתח אותה.
דמויות ראשיות: ילדות בתיכון ששרות גם במקהלה של בית הספר.
מאמנת אחת
מנהלת רגשנית
מורה חשדנית
סבתא טובה כמו בסיפורים
מנקה ממלאת מקום ביישנית
הספר כתוב בצורה קולחת וחיננית, והוא גם מעניין.
הערות עריכה:
הכותרות בראשי הפרקים מתאימות לעיתון, פחות לספר.
הפרק האחרון שנוסף כנראה לאחרונה, אינו באותו איכות של הספר, זה ניכר.
הגהת תוכן שהתפספסה אולי במקרה, לגבי הנגינה בסוף, לאורגנים שאינם של פעוטות אין בטריות שאפשר "להכניס" , ובטח לא לנגן איתם בעוצמה בקהל.
ציון 9
יש את הפרוגיסטים בעלי המשמעת העצמית,
יש פרוגיסטים שפשוט מחזיקים מעמד,
יש את אלו ש"פרוג" תופס אצלם את החלק הקטן בחיים, הממוצע. ובשביל זה הוקמה הפלטפורמה המקצועית הנהדרת הזו.
ויש פרוגיסטים שעדיין אזוקים ולא מסוגלים לעשות זאת. בקרוב אצלם.

כן, אני עוזבת. לא משהו אישי בכלל. פשוט החלטה שלי.
אולי יום אחד אהיה בשלה לחזור...
נעזרתי כאן רבות גם כעורכת וידאו וצר לי שלא אוכל עוד להיעזר, אך מאמינה שלבורא יש דרכים טובות...!
במיוחד לאור העובדה שלא התקבלתי לפורום "סופרות שבדרך" / "כותבות חרדיות", פשוט אין לי מה לחפש כאן יותר...

החלטתי לפרוש גם בעקבות סרטים שהועלו. אינני פוסלת את הרעיון הזה מכל וכל, אך זו החלטתי הבלעדית והאישית כמובן...

נהניתי מאוד להיות שותפה פעילה בפורום, רילי!
והנני מבקשת סליחה מכל הניקים והניקיות במידה ופגעתי, בכוונה או שלא בכוונה.

אני עושה זאת ברצון ובשמחה, ומאחלת זאת לכל המייחלים שבדרך לזה, ומעודדת בהחלט!

[ניקיות ששמרו עמי על קשר, אשמח להמשיך דרך המייל...;) ]

בהערכה לכולם ובברכת שלום,
אני :)
בשבת האחרונה נפל לידי ספר של ד' נויגרשל.
הכריכה לא דיברה אלי יותר מדי (כמו רוב הכריכות של הספרים בתקופה האחרונה) אבל בגלל שאני מכיר את התוצרים של הסופרת, התחלתי לקרוא אותו. (זאת הביקורת על הכריכה..)
גיליתי ספר מעניין מאוד, שלמרות שהוא די פונה לנשים, הצלחתי לקרוא אותו בקלות.
הספר נכתב בשפה קולחת, בעט מהיר מאוד, גם אם הוא עבר עריכה לשונית, לא מרגישים את הפיגומים של העורכת. במהלך הקריאה מתקבלת תחושה שהספר נכתב ונכרך בנשימה אחת, מתוך חדוות כתיבה ושמחה שפורצת בין המילים.
הדמויות מתוארות באופן יוצא מן הכלל, בהתחלה כדמויות פלקטיות, אבל בהמשך היא יוצקת לתוכן צבע, משמעות, ועומק. אפילו שחקני המשנה בעלילה, מקבלים איפור במה משובח במיוחד, וניתן כמעט לחוש אותם במציאות.
במיוחד אהבתי את הדסה, שמתוארת באופן מושלם, ואת המנהלת של הבניין. הייתם צריכים להכניס עוד קצת מ"הייתם צריכים".
איפשהו בין הנערות שבסיפור נאבדתי, גם השמות הזהים, וגם מבחינת הגילאים - לא ממש הצלחתי לשייך בין נערה לגילה.
העלילה קלילה ולא מחייבת יותר מדי, המתח נשמר בערך בשליש הראשון של הספר, אך בהמשך הוא די נעלם, ומשאיר את הבמה לתחושות ולמילים, (פה טיפה איבדתי את הקשב- כגבר)
התיאור על עבודת הצילום של צילי, הוא טוב מבחינה טכנית, אך הוא מרגיש מעט כמו סיפור מסגרת, והוא לא מורגש במערכת הרגשות שלה, אלא יותר בסדר היום שלה.
מוכרח לציין שהתיאור די דומה למקור.
ניכרת השפעה מהאשכול "שגיאות הבנה של ילדים" בכמה מקומות.
התיאור של המחלה, נעשה באופן מפתיע ובהסתכלות בריאה ומפוכחת, בלי ציקצוקי לשון מיותרים, בעיני זאת גולת הכותרת של הספר.
לסיכום: ספר קולח, נעים לקריאה, מסר איכותי שלא מגיע בכפית, שנינות לשונית, והסתכלות הומוריסטית על החיים, גם על החלקים הכבדים שלהם.
תנחום אמזלג הוא מגיד שיעור ותיק בדף היומי. אם אפשר לקרוא ללימוד הזה, שמתקיים מדי ערב בעזרת הנשים של בהכנ"ס "תפארת זעליג" ע"ש זעליג ופרומט אמזלג, שיעור.
משתתפי השיעור הם שלשה זקנים תשושי כח שמגיעים אחרי יום עבודה. אחד נרדם, אחד חולם, והשלישי תמיד מרוכז אבל לא מבין כלום, ושואל "קלוץ קשייעס" כל הזמן.
וזה בימים הטובים. לפעמים תנחום מוצא את עצמו מוסר שיעור פרטי. ולפעמים מדבר אל עצמו.
אך תנחום, בצדק, לא מוכן להפסיק את השיעור, הוא בטוח שיום אחד השיעור יקום לתחיה ויגיעו כוחות חדשים.

הימים ימי חורף תשע"ח, עומדים לסיים מסכת סנהדרין, ולהתחיל מסכת מכות. מסכת קצרה, עשרים ושלשה דפים.
תנחום מבין שזו ההזדמנות שלו לרענן את השורות.

הוא מדפיס מודעה באותיות קדוש לבנה:
"מי רוצה לחטוף מכות?"
באותיות הקטנות הוא מסביר איך כל אחד יכול לזכות בשלשה שבועות "לחטוף" מסכת בש"ס (כלשון הגמ' עירובין נד. חטוף ואכול ע"ש), ע"י מגיד שיעור ותיק בעל הסברה מעולה, בהירה, מחודדת ועוד מעלות רבות עד שיעור שהיד סולדת...

גם האנשים האדישים ביותר והעסוקים ביותר נעצרו ליד לוחות המודעות.
מסתבר שהקופירייטינג היה מוצלח.
בשעור הראשון היו 25 חדשים. אחרי יומים ירדו ל-17 אבל זהו. 17 משתתפים חדשים הגיעו לשעור יום יום מדף ב' עד כ"ד.
הסיום נערך ברוב עם שם בעזרת הנשים.

תנחום רואה שיש כאן חבר'ה עם פונטציאל.
חבל שהם יזכו ללמוד כל דף רק פעם אחת. למה שלא נוסיף שיעור חזרה קצר על המסכת שסיימנו, כרבע שעה כל יום לפני השיעור הקבוע?

הוא מדפיס מודעה באותיות קידוש לבנה:
"חטפת מכות? תַראה את כחך בחזרה!"

שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה!

זעליג אמזלג
יח מרחשון תשע"ח מכות דף ב (למנינם- הוספת ידידי יואליש לוי)
ארוחת צהריים. אשתי בראיון (עבודה), הילדים בצהרון, הילדה במעון, השקט שלפני הסערה מצא בביתי שלטון, אל מול עיני נפרס לו העיתון.
כתבה אחרי כתבה, כותרת אחרי כותרת, עד שכמו כל יום, מצאתי את הכותב שיתן את הכותרת בת האלמוות.
קשים חייו של כותב טורים.
קשים חייו של כותב טורים? אוטומטית אני מדפדף לעמוד הבא בעיתון. מה כל כך קשה לאותו כותב טורים אלמוני שבחר לתקוע את המשפט האידיוטי הזה דוקא בעיתוי שכזה? הו, לו הייתי כותב טורים. אין משרה מפנקת מכותב טורים עיתונאיים. סאטיריקן, פובלציסט או כותב הגות בראי האקטואליה, עניין שלאחרונה קיבל תאוצה רבה. ביחוד אם הכתב המוכשר מצליח גם לקשר את האקטואליה בדרך עקלקלה לפרשה. וכשאנחנו אומרים עקלקלה אנחנו מתכוונים לעקלקלה כפשוטה, ללא כוונות נסתרות. לדוגמא תמיד יצליח הכותב המוכשר לראות את הקשר הברור בין מקהלת יללני השמאל נגד נתניהו לקולות הצפרדעים. מה רע? זה ממש ממש אותו הדבר. בשתי המקומות עשו הרבה מאוד רעש, לא דיברו על שום נושא חוץ מהנושא המדובר, גם הצפרדעים וגם עיתונאי השמאל מטרטרים את הראש לכולם וממלאים את פיהם בהרבה הרבה להג בלי שום משמעות, וכמובן – התוצאה בשתיהם היתה זהה. פרשה נוספת.
אז מה קשה כל כך בחייו של כותב הטורים? שיכתוב על העוול שנעשה לאלאור עזריה, ואם מוכשר הוא מאוד וחפצו הוא להקפיץ אי אלו מקוראיו – יכתוב על הצדק שנעשה עם אלאור עזריה. שיכתוב על עמונה, שיכתוב על נתניהו, על הרפורמים, על המצב בשטחים, וכמובן, תמיד אפשר לחכות עד שתצא עוד איזו כותרת מבית היוצר הטראמפי אותה הוא יוכל לתקוף במקלדתו עד זוב דיו, או לחילופין יסביר כיצד טראמפ הוא המשיח שבאותו הדור. במקרי חירום תמיד אפשר לדבר על מצב גידול החסה בשטחים, נושא המסוקר בקביעות בעיתוני סוף השבוע החרדיים במסגרת סיורי שטח בישובים נידחים בהם לא ניתן לספק שום כותרת למעט העובדה שנערך 'מעמד חיסול והשמדת הפלפלים האדומים השנתי במסגרת הפרשת תרומות ומעשרות בהשתתפות מרנן וררבנן גדולי ישראל שליט"א' וכמובן תמיד הקוראים יחד עם הציבור החרדי כולו יהיו 'נפעמים ונרגשים מגודל המעמד שכמוהו לא נראה, לא יראה ואפילו משל לא יהיה בשום הזדמנות או אירוע עתידי למעט מעמדות נשגבים בזמן בית המקדש'. כמובן אי אפשר לשכוח את מזג האויר שמספק חומר גלם מעולה לכתבים, אם חם הרי שחם מידי, אם קר הרי שקר מידי, ואם מזג אויר נאה שורר בחוץ הרי שחריגות העניין מצדיקה טור בעל אורך כפול כמובן. ובסוף, בסוף תמיד ניתן לכתוב שוב את הכותרת האלמותית: 'קשים חייו של כותב טורים' ולהשמיץ מעט את העורך ואת שאר הכתבים במערכת ובעיתונים אחרים.
מה מבין אותו כתב בדד ליין?
תמיד יש לו מה לכתוב.
תמיד יכול הכתב המוכשר פשוט לעצום את עיניו ולהפליג במעמקי הגיונותיו ליצירת סיפור או מאמר, ולהסתגר בחדרו עד שיעלה עשן מקלחות הילדים וקריאות רעייתו כי הגיעה השעה להפשיל שרוולים ולסייע במלאכת השכבת הילדים. מוזיקה מרגיעה תתפשט משלושת הרמקולים הסמויים אותם מיקם במקומות אסטרטגיים במרחבי חדר העבודה הקטן, שבמקורו שימש כמחסן עבור פריטים בעלי חשיבות ערכית וסנטימנטלית לדעתה של הגברת הראשונה, למרות שלדעתו אין שום ערך לסל הכביסה העתיק שבובע יענטל ע"ה תחי' הביאה לביתם כדי להחזיר לידידתה ומאז שוכב הוא כאבן שאין לה הופכין. ביום בו פורסם לראשונה שמו הבדוי של האיש במקומון נידח בעיירת פיתוח שלפי סקר tgi ישנם ארבעה אנשים הקוראים את העלון (אם כי אותם ארבעה עדיין אינם ידועים למדע), תחת הכותרת היומית שאותה נוהג העורך שלא למחוק עקב קביעותה היומית 'פועל נפצע קל כשנפל מפיגום בקומה השלישית בבניין בפתח תקווה' לאחר שסיים לעדכן את כל בני משפחתו הגדולים עם הקטנים וכולם עלו בהמוניהם לרגל מרוגשים עד עמקי נשמתם, (כן, זה הוא שכותב בעיתון, זה הוא...!!!) וניסו לדלות מעט מאבק הכוכבים, פנה הכתב המוכשר לרעייתו, ומבהיר כי ככתב בכיר בעיתון עליו לקבל חדר עבודה, ואם במערכת העיתון לא מתכוונים לספק את הסחורה, יעשו זאת בני הבית, וכך פונה המחסן המאובק שקיבל את השם המפוצץ 'חדר עבודה', למרות התנגדותו של הכתב שהעדיף דווקא את השם 'לשכת העתונאות המרכזית'. ומאז הוא מבוצר שם, מאזין למוזיקה כאוות נפשו ומעלה את הגיגי ליבו ורוחו כשהוא מצליף בשבט פיו הקולע והמחודד באנשים שונים.
אותם אנשים גם מגיבים, כך לדעתו, על כתבותיו המצליפות, ולכן מתהדר הוא מפעם בפעם בכתבות בהם מועבר מסר חד וברור, כי רוח העיתון לא תושפע מלחצים מגבוה בשום צורה שהיא, וכל כתב ימשך להעלות את רעיונותיו הברורים כחפץ ליבו בלבד ללא שום התערבות. יודעי דבר טוענים בתוקף כי נכון לעכשיו הלחץ הגבוה ביותר שהיה על ראשו אי פעם אירע כאשר באמצעו של טיול בינ'זמנים מייסר במיוחד הלביש אחד מילדיו הקונדסיים של כתבינו לראשו של אביו כובע מצחיה שתוכנן במקורו לשמש כמגן שמש עבור דג זהב ננסי, ולאחר שהידק השובב את סוגר הכובע איים מוחו של האב להתפוצץ יחד עם הבד המהוה ששימש לכובע. אך מה לנו להאזין לטענותיהם של צרי עין.
מן הצד השני, אכן קשים חייו של כותב טורים.
יושב הוא בחדר קטן ששימש בר כמחסן מאובק לאחר שלא קיבל חדר נורמלי מהמערכת. זאת ועוד, במקום לכבד את המקום ולפחות לכנותו בכינוי הולם נקרא הוא בשם 'חדר עבודה'. לא פחות. אולי זהו חדר עבודות שירות? אולי משמש ידינו כמנקה רצפות וזהו החדר בו הוא מאכסן את הסמרטוטים והסחבות? מי ידע? גם המוזיקה הפעילה ברקע מעצבנת. היא בוקעת מכל כיוון אפשרי ועוטפת את הכתב בשמיכה רכה ומפנקת. מי צריך מוזיקה שכזו? הוא לא צריך רוך ורכות, הוא צריך סכין בין השינים! הוא צריך דם בעינים!
ובכלל, מתחבט הכתב, במה עליו לעסוק בטורו היומי. אם יבחר לעסוק באזריה, הוא מסובך. אם יכתוב בעד הרי שהוא זורם עם העדר, אם יכתוב נגד הרי שהוא עובד נגד הגיונו הצח והברור. אם יכתוב נגד טראמפ הוא שוב חלק מן העדר, אם יכתוב בעדו הריהו מצטייר כעוד ימני משיחי והזוי. מזג האוויר חזוי, המצב בשטחים מצוי, והיישובים בדרום במצב די רצוי. אז על מה, רבונו של עולם, יכתוב טור נשכני, בועט וקולע?
אוי, כמה קשים חייו של כותב טורים.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה