הנושאים החמים
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן
עריכה תורנית
הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
- נושאים
- 793
- הודעות
- 7.6K
קהילת סופרות מקצועיות
פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בבוקר שאחרי זה, כבר כן זרקתי את השעון לקיר, כמו שאני רגיל. אבל קמתי.
השעה 5:35 ואני על הרגליים, קצת מבולבל - ללכת או לא??
ואם אחזור מתוסכל יותר מאתמול? הרהרתי ליד החלון המשקיף על הרחוב הגשום. לא עוזר לי.
אבא נכנס לחדר כדי להעיר אותי ושמח לראות אותי ער. הוא ליטף את ראשי ואמר לי "סאסי, אני גאה בך. אתה היחיד מכל חמשת הילדים שלי שעובד בכזו עבודה רצינית ומשרת אנשים בנאמנות.
כל הכבוד, סאסי. תמשיך ככה".
סימן משמים, כנראה שאני חייב ללכת. אז הלכתי.
שוב, עם אביחי ,ברכבת הראשונה והשקטה. הוא רץ לפני, אני משרך רגליים מאחוריו.
מנסה להזדקף.
"בוקר טוב, צד שמאל, כרטיסים בבקשה"!
אני מחייך חיוך רחב לזקנה עם המשקפיים העבות, כדי שתראה את החיוך אני צריך להתכופף וזה מה שאני עושה.
"גיברת, יש לך כרטיס?"
"בטח, מה אני נראית לך, גנבת? אני תמיד משלמת, ואתם תמיד שואלים אותי ככה, לא מאמינים. רגע, תן לי להראות לך את הכרטיס, תראה בעצמך.."
קצת מוזרה התגובה המתקיפה שלה. כאילו שמישהו חשד בה שהיא גנבת ושלא מאמינים לה? מוזר מאד.
בדקתי לה את הכרטיס ואמרתי לה שאני רואה שהיא תיקפה וטוב מאד ושיהיה לה יום יום טוב. היא לא חייכה.
הבחורצ'יק מאתמול שוב הוציא לי את הרב מהכיס האחורי במכנסיו, במבט אדיש הניח אותו על המכונה והכניס חזרה. אפילו לא הוציא את האוזניות כדי לשמוע שאני אומר לו שיהיה לו בהצלחה בלימודים.
ירדתי מהרכבת וערכתי סיכום: חצי מהאנשים הניחו רב קו בלי להתייחס למי שמחזיק את המכונה,
חצי מהחצי השני חייכו, והחצי השני של החצי השני אמרו בוקר טוב.
נאנחתי.
אביחי טפח על כתפי ואמר לי בשקט: "סאסי, אני ממליץ לך - עזוב את זה. שמעתי אותך ברכבת. אתה מדבר לאנשים חרשים. אנשים שרגילים שפקחים הם מכונות. עזוב'תך. שים גם אתה אוזניות ותן לחיות."
שנאתי את מה שהוא אמר.
"אביחי, אם אתה רוצה להמשיך להיות מכונה אתה יכול- אני, לא מוותר. ואם אני לא מצליח אני מתפטר."
הוא צחקק, המשכנו ללכת.
ברכבת של שמונה היה עומס רציני, בגלל הגשם בחוץ. היינו צריכים לפלס לנו דרך בין המטריות והמעילים.
בחורף אנשים פחות שמחים, כך שמעתי פעם. החלטתי שאני מפעיל לי מוזיקה בפלאפון, שם בכיס, מי שישמע ישמע.
הפעלתי את "גשם גשם מטפטף" של הערבוצ'ית הזו, והתחלתי ללכת בקרון.
"בוקר טוב אנשים, חורף בריא לכולם, כרטיסים בבקשה" הכרזתי בקול הכי יפה שיש לי.
זה עבד!
אני לא יודע אם זה היה הקול היפה שלי, או השיר המצחיק שבקע ממכנסי, אבל פתאום ראיתי קבוצת ילדים מביטים עלי וצוחקים. כמעט מחאתי לעצמי כפיים.
"הי חברה, בדרך ללימודים? איפה הכרטיסים?"
הם התחילו להניח את הכרטיסים ואחד מהם הצטרף לשיר.
מרוצה מעצמי המשכתי הלאה, מחייך לאנשים ולא תמיד מקבל חיוך, מאחל להם בוקר טוב, ולא תמיד מקבל בחזרה. אבל מה זה משנה? הצלחתי להצחיק היום ילדים! איזה יום שמח, יום מאושר.
בינתיים המוזיקה רצה קדימה והגיעה ל"יונתן הקטן", הצטרפתי לשיר ושרתי לי בשמחה. הייתי מאושר כשהגעתי ל"אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו" וסבא'לה דתי חייך אלי ואמר לי 'שלא תהיה שובב ואף פעם לא יקרעו לך המכנסיים'. צחקתי, כזו ברכה יפה. ועוד הייתה לו כיפה כזו גדולה. העיקר הוא צחק, וגם אני. וגם עוד כמה אנשים מסביב.
מצוין, סאסי. כל הכבוד.
מחוץ לרכבת, בקור, הראה לי סאסי שהוא קנס 3 אנשים. "על הבוקר,תאר לעצמך..."
הסתכלתי עליו בבוז, "אני הצלחתי הבוקר לשמח יותר מ-13 אנשים וזה הרבה יותר חשוב."
"צריך להעיף את מי שקיבל אותך לעבודה, איך הוא קלט אותך? אתה בכלל לא מהאנשים שטובים בזה".
נפגעתי. אז הוא אמר שזה בצחוק וברור שאני טוב בזה. רק שחבל שאני לא אמלא את המכסה שלי ויהיו לי פדיחות ואולי יעיפו אותי בסוף.
בסוף לא העיפו אותי, רק אמרו לאביחי שיעקוב אחרי ויראה אם אני לא נותן לאנשים לרדת מהרכבת מהר לפני שאני קונס אותם.
עבר עוד שבוע, ואני צברתי 214 חיוכים ו96 איחולי בוקר טוב. זה הרבה נראה לי.
החליפו לי איש צוות והתחלתי ללכת עם בוריס - רוסי גבוה שלא מדבר.
עוד יותר טוב. שלא יעיר לי על החיוכים ועל המוזיקה היפה שלי.
הוא לא העיר, אבל גם לא האיר. שום חיוך לא ראיתי מהבנאדם. נאדה. חשבתי אם לצרף אותו למבצע שלי, אבל החלטתי שבינתיים לא.
בוקר אחד עלינו על רכבת, היא הייתה צפופה נורא והיו מלא בצלים מפוזרים על הרצפה, הסתכלתי על האנשים, כמה מהם התכופפו להרים לזקנה שעמדה נבוכה את הבצלים והשאר פשוט התעלמו.
החלטתי שאני עושה מעשה:
"חברה, בוא נעשה פה סדר רגע, מי יכול לעזור לי להרים את הבצלים האלה לתוך הסל הירוק שם בצד?"
אף אחד לא זז. הרמתי גבה והתכופפתי, הרמתי בצלצל אחד ועוד אחד, ספרתי עד שש והתרוממתי.
שני בחורים הצטרפו למסע האיסוף, חוץ מהם לא נרשמה כל תזוזה. קימטתי את מצחי והכנסתי את הבצלים לסל לקול ברכותיה של הזקנה.
הייתי מצוברח. זה כמו להגיד בדיחה אחרי מלא זמן שאתה משתיק את כל מי שעומד במעגל ואז לראות שאף אחד לא צחק, וסתם השתקת והתפדחת.
זה כמו שאתה פקח ברכבת הקבועה כבר חודשיים וחצי וכמעט כולם ברכבת מכירים אותך ואת המוזיקה הקבועה שלך בעל פה, ואתה מחייך אליהם ומאחל להם את כל הטוב בעולם. ואז אחרי כל המאמצים שלך לבנות פה יחסים טובים אתה מבקש מהם טובה כ"כ יפה, והם לא צוחקים. או לא זזים.
הלב שלי נהיה כבד כזה, והחיוכים שלי יצאו עלובים. אבל תפסתי את עצמי ואמרתי - סאסי, אסור לך! הבטחת שתוכיח, אתה צריך לקיים. לפחות רק היום. המשכתי את הסיבוב שלי וספרתי 18 חיוכים ו5 בוקר טוב.
בתחנה בסיום משמרת עמד אביחי, "הי אחי, איך הולך לך עם בוריס? בחור טוב?".
אני מספר לו קצת על איך הולך בעבודה בלעדיו.
"היום, עזרתי לאישה לאסוף בצלים מהרצפה של הקרון ושימחתי מלא אנשים." סיפרתי ביובש. אביחי חייך אלי וטפח על כתפי. "ת'שמע, אני לא יודע איך 'תה עושה את זה! אתה ענק. אני- אם הייתי עם מטרות כמוך, הייתי נופל בקרב אחרי יומיים."
אני לא מחייך.
"אתה יודע למה?" לא. אני לא יודע והוא ממשיך.
"אתה, יש לך כוח רצון חזק כזה, וגם יש לך כריזמה, ומה שתגיד כולם יעשו. היית מלך הכיתה פעם, נכון?"
לא נכון. בחיים לא הייתי מלך הכיתה. אביחי ממש המום.
"תקשיב הכיתה שלך פספסה. עזוב,לא משנה עכשיו, אני לא אחפור לך בעבר, אבל תכלס עכשיו אתה עולה לרכבת אתה נותן כזה- "בוקר טוב", וכבר אני רואה איך כולם מחייכים, איך הם נהנים, יש'ך את זה בגדול, אחי."
אני כבר מתחיל לחייך, אם אביחי אומר- אני סומך עליו.
יומיים אחר כך יש לבוריס מקרה, ילדה לא תיקפה את הרב קו, הוא מוריד אותה וקורא לי לרדת.
אני מרחם עליה, כ"כ מרחם עליה שאני כמעט בוכה יחד איתה, אבל בוריס לא יודע טוב עברית ואני צריך לדבר איתה ולהגיד לה שתתן לי את מספר הזהות שלה.
נסיתי לדבר איתה, הבנתי מיד. "בוריס היא רק בת 12. קטינה. אין לה תעודת זהות. תשחרר אותה, והכל טוב. היא לא תעשה את זה שוב, נכון חמודה?"
החמודה עונה לי בבכי מבוהל ואני נסוג לאחור, מבקש לברוח משם.
"בוא בוריס, זה כלום. חד פעמי".
בוריס מנענע באשו לשלילה "המשטרה בדרך, קראתי להם כבר". עקשנות רוסית טיפוסית.
אני זז הצידה. המשטרה לא צריכה אותי, הם יודעים עברית, אבל הילדה, מסכנה.
אני שם כפפות על הידיים ומתיישב על הספסל, הניידת הגיעה, בוריס מתקרב לניידת, מסמן לילדה לבוא אחריו, היא מגיעה והם שואלים אותה מה המספר של ההורים, אני לא ממשיך להסתכל, לא מסוגל לראות את הקטנה המתייפחת.
מחזיק את הראש בין הברכיים וחושב לעצמי 'אתה בנאדם הגון, סאסי. ישר. ככה סבא תמיד אומר. אז למה? למה לא הולך לך להוכיח את מה שהבטחת להוכיח? מה שאמיתי אפשר להוכיח. גם אם לוקח קצת זמן.'
אני מבולבל, קם מדליק סיגריה ומסתובב סביב התחנה.
'אז או שזה נכון ואני לא טוב בהוכחות, ואז אני צריך להפסיק עם זה כי זה לוקח אנרגיות, ואז מפסיק עם העבודה. או שזה לא נכון, ובאמת כל הפקחים הם חסרי לב, אטומים ורוסים עקשניים, ואז אני גם מפסיק עם העבודה.'
כי אני לא חסר לב, ולא רוסי עקשן, ואני כן בוכה עכשיו עם הילדונת המתוקה, ואני כן הייתי נותן לה לרוץ הביתה. ספק אם בכלל הייתי מוריד אותה מהרכבת.
מה שאומר שאני לא באמת פקח. רק עובד על עצמי והעולם.
קמתי מהספסל, מכבה את הסיגריה, רצתי לקיוסק קניתי טופי קטן, חזרתי לתחנה, נתתי לילדה הקטנה, והתפטרתי.
ציפה.
קרדיט ענק ל @עדיאל המגיה המסור, ול @פנס בערפל על הכותרת והתגיות, וכן על העידוד והתמיכה של שניכם!
תודה רבה.
השעה 5:35 ואני על הרגליים, קצת מבולבל - ללכת או לא??
ואם אחזור מתוסכל יותר מאתמול? הרהרתי ליד החלון המשקיף על הרחוב הגשום. לא עוזר לי.
אבא נכנס לחדר כדי להעיר אותי ושמח לראות אותי ער. הוא ליטף את ראשי ואמר לי "סאסי, אני גאה בך. אתה היחיד מכל חמשת הילדים שלי שעובד בכזו עבודה רצינית ומשרת אנשים בנאמנות.
כל הכבוד, סאסי. תמשיך ככה".
סימן משמים, כנראה שאני חייב ללכת. אז הלכתי.
שוב, עם אביחי ,ברכבת הראשונה והשקטה. הוא רץ לפני, אני משרך רגליים מאחוריו.
מנסה להזדקף.
"בוקר טוב, צד שמאל, כרטיסים בבקשה"!
אני מחייך חיוך רחב לזקנה עם המשקפיים העבות, כדי שתראה את החיוך אני צריך להתכופף וזה מה שאני עושה.
"גיברת, יש לך כרטיס?"
"בטח, מה אני נראית לך, גנבת? אני תמיד משלמת, ואתם תמיד שואלים אותי ככה, לא מאמינים. רגע, תן לי להראות לך את הכרטיס, תראה בעצמך.."
קצת מוזרה התגובה המתקיפה שלה. כאילו שמישהו חשד בה שהיא גנבת ושלא מאמינים לה? מוזר מאד.
בדקתי לה את הכרטיס ואמרתי לה שאני רואה שהיא תיקפה וטוב מאד ושיהיה לה יום יום טוב. היא לא חייכה.
הבחורצ'יק מאתמול שוב הוציא לי את הרב מהכיס האחורי במכנסיו, במבט אדיש הניח אותו על המכונה והכניס חזרה. אפילו לא הוציא את האוזניות כדי לשמוע שאני אומר לו שיהיה לו בהצלחה בלימודים.
ירדתי מהרכבת וערכתי סיכום: חצי מהאנשים הניחו רב קו בלי להתייחס למי שמחזיק את המכונה,
חצי מהחצי השני חייכו, והחצי השני של החצי השני אמרו בוקר טוב.
נאנחתי.
אביחי טפח על כתפי ואמר לי בשקט: "סאסי, אני ממליץ לך - עזוב את זה. שמעתי אותך ברכבת. אתה מדבר לאנשים חרשים. אנשים שרגילים שפקחים הם מכונות. עזוב'תך. שים גם אתה אוזניות ותן לחיות."
שנאתי את מה שהוא אמר.
"אביחי, אם אתה רוצה להמשיך להיות מכונה אתה יכול- אני, לא מוותר. ואם אני לא מצליח אני מתפטר."
הוא צחקק, המשכנו ללכת.
ברכבת של שמונה היה עומס רציני, בגלל הגשם בחוץ. היינו צריכים לפלס לנו דרך בין המטריות והמעילים.
בחורף אנשים פחות שמחים, כך שמעתי פעם. החלטתי שאני מפעיל לי מוזיקה בפלאפון, שם בכיס, מי שישמע ישמע.
הפעלתי את "גשם גשם מטפטף" של הערבוצ'ית הזו, והתחלתי ללכת בקרון.
"בוקר טוב אנשים, חורף בריא לכולם, כרטיסים בבקשה" הכרזתי בקול הכי יפה שיש לי.
זה עבד!
אני לא יודע אם זה היה הקול היפה שלי, או השיר המצחיק שבקע ממכנסי, אבל פתאום ראיתי קבוצת ילדים מביטים עלי וצוחקים. כמעט מחאתי לעצמי כפיים.
"הי חברה, בדרך ללימודים? איפה הכרטיסים?"
הם התחילו להניח את הכרטיסים ואחד מהם הצטרף לשיר.
מרוצה מעצמי המשכתי הלאה, מחייך לאנשים ולא תמיד מקבל חיוך, מאחל להם בוקר טוב, ולא תמיד מקבל בחזרה. אבל מה זה משנה? הצלחתי להצחיק היום ילדים! איזה יום שמח, יום מאושר.
בינתיים המוזיקה רצה קדימה והגיעה ל"יונתן הקטן", הצטרפתי לשיר ושרתי לי בשמחה. הייתי מאושר כשהגעתי ל"אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו" וסבא'לה דתי חייך אלי ואמר לי 'שלא תהיה שובב ואף פעם לא יקרעו לך המכנסיים'. צחקתי, כזו ברכה יפה. ועוד הייתה לו כיפה כזו גדולה. העיקר הוא צחק, וגם אני. וגם עוד כמה אנשים מסביב.
מצוין, סאסי. כל הכבוד.
מחוץ לרכבת, בקור, הראה לי סאסי שהוא קנס 3 אנשים. "על הבוקר,תאר לעצמך..."
הסתכלתי עליו בבוז, "אני הצלחתי הבוקר לשמח יותר מ-13 אנשים וזה הרבה יותר חשוב."
"צריך להעיף את מי שקיבל אותך לעבודה, איך הוא קלט אותך? אתה בכלל לא מהאנשים שטובים בזה".
נפגעתי. אז הוא אמר שזה בצחוק וברור שאני טוב בזה. רק שחבל שאני לא אמלא את המכסה שלי ויהיו לי פדיחות ואולי יעיפו אותי בסוף.
בסוף לא העיפו אותי, רק אמרו לאביחי שיעקוב אחרי ויראה אם אני לא נותן לאנשים לרדת מהרכבת מהר לפני שאני קונס אותם.
עבר עוד שבוע, ואני צברתי 214 חיוכים ו96 איחולי בוקר טוב. זה הרבה נראה לי.
החליפו לי איש צוות והתחלתי ללכת עם בוריס - רוסי גבוה שלא מדבר.
עוד יותר טוב. שלא יעיר לי על החיוכים ועל המוזיקה היפה שלי.
הוא לא העיר, אבל גם לא האיר. שום חיוך לא ראיתי מהבנאדם. נאדה. חשבתי אם לצרף אותו למבצע שלי, אבל החלטתי שבינתיים לא.
בוקר אחד עלינו על רכבת, היא הייתה צפופה נורא והיו מלא בצלים מפוזרים על הרצפה, הסתכלתי על האנשים, כמה מהם התכופפו להרים לזקנה שעמדה נבוכה את הבצלים והשאר פשוט התעלמו.
החלטתי שאני עושה מעשה:
"חברה, בוא נעשה פה סדר רגע, מי יכול לעזור לי להרים את הבצלים האלה לתוך הסל הירוק שם בצד?"
אף אחד לא זז. הרמתי גבה והתכופפתי, הרמתי בצלצל אחד ועוד אחד, ספרתי עד שש והתרוממתי.
שני בחורים הצטרפו למסע האיסוף, חוץ מהם לא נרשמה כל תזוזה. קימטתי את מצחי והכנסתי את הבצלים לסל לקול ברכותיה של הזקנה.
הייתי מצוברח. זה כמו להגיד בדיחה אחרי מלא זמן שאתה משתיק את כל מי שעומד במעגל ואז לראות שאף אחד לא צחק, וסתם השתקת והתפדחת.
זה כמו שאתה פקח ברכבת הקבועה כבר חודשיים וחצי וכמעט כולם ברכבת מכירים אותך ואת המוזיקה הקבועה שלך בעל פה, ואתה מחייך אליהם ומאחל להם את כל הטוב בעולם. ואז אחרי כל המאמצים שלך לבנות פה יחסים טובים אתה מבקש מהם טובה כ"כ יפה, והם לא צוחקים. או לא זזים.
הלב שלי נהיה כבד כזה, והחיוכים שלי יצאו עלובים. אבל תפסתי את עצמי ואמרתי - סאסי, אסור לך! הבטחת שתוכיח, אתה צריך לקיים. לפחות רק היום. המשכתי את הסיבוב שלי וספרתי 18 חיוכים ו5 בוקר טוב.
בתחנה בסיום משמרת עמד אביחי, "הי אחי, איך הולך לך עם בוריס? בחור טוב?".
אני מספר לו קצת על איך הולך בעבודה בלעדיו.
"היום, עזרתי לאישה לאסוף בצלים מהרצפה של הקרון ושימחתי מלא אנשים." סיפרתי ביובש. אביחי חייך אלי וטפח על כתפי. "ת'שמע, אני לא יודע איך 'תה עושה את זה! אתה ענק. אני- אם הייתי עם מטרות כמוך, הייתי נופל בקרב אחרי יומיים."
אני לא מחייך.
"אתה יודע למה?" לא. אני לא יודע והוא ממשיך.
"אתה, יש לך כוח רצון חזק כזה, וגם יש לך כריזמה, ומה שתגיד כולם יעשו. היית מלך הכיתה פעם, נכון?"
לא נכון. בחיים לא הייתי מלך הכיתה. אביחי ממש המום.
"תקשיב הכיתה שלך פספסה. עזוב,לא משנה עכשיו, אני לא אחפור לך בעבר, אבל תכלס עכשיו אתה עולה לרכבת אתה נותן כזה- "בוקר טוב", וכבר אני רואה איך כולם מחייכים, איך הם נהנים, יש'ך את זה בגדול, אחי."
אני כבר מתחיל לחייך, אם אביחי אומר- אני סומך עליו.
יומיים אחר כך יש לבוריס מקרה, ילדה לא תיקפה את הרב קו, הוא מוריד אותה וקורא לי לרדת.
אני מרחם עליה, כ"כ מרחם עליה שאני כמעט בוכה יחד איתה, אבל בוריס לא יודע טוב עברית ואני צריך לדבר איתה ולהגיד לה שתתן לי את מספר הזהות שלה.
נסיתי לדבר איתה, הבנתי מיד. "בוריס היא רק בת 12. קטינה. אין לה תעודת זהות. תשחרר אותה, והכל טוב. היא לא תעשה את זה שוב, נכון חמודה?"
החמודה עונה לי בבכי מבוהל ואני נסוג לאחור, מבקש לברוח משם.
"בוא בוריס, זה כלום. חד פעמי".
בוריס מנענע באשו לשלילה "המשטרה בדרך, קראתי להם כבר". עקשנות רוסית טיפוסית.
אני זז הצידה. המשטרה לא צריכה אותי, הם יודעים עברית, אבל הילדה, מסכנה.
אני שם כפפות על הידיים ומתיישב על הספסל, הניידת הגיעה, בוריס מתקרב לניידת, מסמן לילדה לבוא אחריו, היא מגיעה והם שואלים אותה מה המספר של ההורים, אני לא ממשיך להסתכל, לא מסוגל לראות את הקטנה המתייפחת.
מחזיק את הראש בין הברכיים וחושב לעצמי 'אתה בנאדם הגון, סאסי. ישר. ככה סבא תמיד אומר. אז למה? למה לא הולך לך להוכיח את מה שהבטחת להוכיח? מה שאמיתי אפשר להוכיח. גם אם לוקח קצת זמן.'
אני מבולבל, קם מדליק סיגריה ומסתובב סביב התחנה.
'אז או שזה נכון ואני לא טוב בהוכחות, ואז אני צריך להפסיק עם זה כי זה לוקח אנרגיות, ואז מפסיק עם העבודה. או שזה לא נכון, ובאמת כל הפקחים הם חסרי לב, אטומים ורוסים עקשניים, ואז אני גם מפסיק עם העבודה.'
כי אני לא חסר לב, ולא רוסי עקשן, ואני כן בוכה עכשיו עם הילדונת המתוקה, ואני כן הייתי נותן לה לרוץ הביתה. ספק אם בכלל הייתי מוריד אותה מהרכבת.
מה שאומר שאני לא באמת פקח. רק עובד על עצמי והעולם.
קמתי מהספסל, מכבה את הסיגריה, רצתי לקיוסק קניתי טופי קטן, חזרתי לתחנה, נתתי לילדה הקטנה, והתפטרתי.
ציפה.
קרדיט ענק ל @עדיאל המגיה המסור, ול @פנס בערפל על הכותרת והתגיות, וכן על העידוד והתמיכה של שניכם!
תודה רבה.
98 תגובות
6 תגובות
6 תגובות
27 תגובות
16 תגובות
כולנו היינו עדים לעזיבתו הרותחת של הניק המסתורי טחינה גולמית. עזיבה? נטישה כואבת!
הלם, תדהמה. ייאוש קולקטיבי חסר רסן.
אבל הקב"ה חס עלינו, באהבתו אותנו.
הבחורצ'יק חש געגועים עזים המגעגעים בקרבו. כן פרישה לא פרישה, הבחורצ'יק מתגעגע! והוא ממשיך לכתוב באפילה! לאור הנר! בין כוס תה לכוס תה! על שאריות ניירות קרועים מהדו"ח החודשי של "בנק דוראל- הבנק שמבין את עצמו"
ואחרי כל ההקדמות... הנה הטור! (ארוך!) בדיוק כפי שנתקבל במייל. טחינה טחינה, תמשיך לכתוב. ואל תפסיק גם אם תתקל במשלחת משאיות סלמונלה. אה, והוא גם ביקש שלא אעלה אותו, אבל אחרי כמה איומים הוא הסכים. כן, באמת.
---
ובכן, קהל קדוש, ברצוני לספר לכם סיפור, אמיתי.
המיוחד בסיפור הזה, מבין שאר הספורים האמיתיים, היא העובדה שהוא קרה באמת. אבל באמת.
יתרה מזאת, אני באופן אישי מכיר את הנפשות הפועלות, ומכיר את הספור מ-ת-ח-י-ל-ת-ו. עוד לפני שמישהו ידע שיש כאן סיפור.
השמטתי רק כמה פרטים מזהים, ועוד כמה שינויים קוסמטיים, ויש כמה פרטים שוליים שאינני בטוח בדיוקם, ואך מלבד זאת הכל אמיתי.
----------------------
לקרוא ולהאמין (הבהרה: התחלתי לכתוב את הטור עוד טרם הפרישה..)
----------------------
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים"
לא היו ימים טובים לאשר גרוס, יותר מ"שבת יארצייט" של אביו ו"שבת יארצייט" של אמו.
אשר גרוס גדל בעיר התורה והחסידות, בתקופה שבה אנשים בעלי כפות סרוגות לא הרגישו בה כמו מיעוט.
כשגדל, התחתן ועבר להתגורר באחת הערים במרכז והיה ממיסדי הקהילה הדתית לאומית בעיר. בזמנו ובממונו סייע להקמת בית הכנסת "בית אלימלך" ששימש את צעירי המקום.
אשר התחנך אמנם על ערכים כמו "נאמנות למדינה", "ציונות", ומונחים נוספים מפס הייצור הזה, וכך גם חינך את ילדיו, אבל מעולם לא זלזל וביזה אנשים עם השקפת עולם שונה משלו.
היה לו כבוד עצום ללומדי תורה אמיתיים. "מי שבאמת לומד- אני מצדיע לו" היה רגיל לומר.
האמירה הזו לא היתה פטומי מילי בעלמא. בנו יוסף אהרן, הנקרא על שם אביו, התחזק ("נשרף") והלך לישיבה חרדית אחרי סיום שירותו הצבאי, וכאשר אשר הבין שהוא באמת חפץ ללמוד תורה הוא ליווה אותו לאורך כל הדרך, ושידר תמיד כמה הוא גאה בבן התלמיד חכם שצמח לו.
גם מבחינה כלכלית תמך אשר בבנו יוסף אהרן, המכונה יוסקה, וכשיוסקה הקים ארגון של קירוב רחוקים התורם העיקרי היה אביו אשר.
היתה לאשר אהבה מיוחדת לכל מה שקשור לבית כנסת: חזנות, גבאות, קידושים.
לאשר, שהיה יתום מאב מגיל צעיר, היתה פינה מיוחדת לשבת פרשת חקת, כאשר כמעט בכל שנה נפל היארצייט של אביו בסמוך לשבת זו. הוא היה מקבל תמיד את המפטיר, קורא את ההפטרה, מתחזן במוסף, ותורם סעודה שלישית על חשבונו.
לאחר כמה שנים עם פטירת אמו ע"ה, כבר היו ברשות אשר שתי שבתות "שלו".
בשנים האחרונות, כאשר בנו הרב יוסף אהרן גרוס שליט"א נהיה תלמיד חכם מוכר ששמו ושם ארגונו הולך לפניו, הוא היה מזמין אותו אליו בכל שבת יא"צ, והצבור היה זוכה לשמוע דרשה מפי "יוסקה, הבן של אשר גרוס". בעיר הולדתו הוא תמיד ישאר יוסקה.
בשנים בהם היארצייט חל בדיוק בשבת, אשר היה עורך גם קידוש לאחר התפלה כ"תיקון" [תיק'ן] לנשמת הנפטר.
[פעם אחת, בעת שהצבור היה עסוק בלעיסת קוגלים עסיסיים ורותחים, נכנסה חתולה לתוך בית הכנסת. אחד המתפללים, שמוצאו היה מעדות המזרח, העיר: "כנראה היא צריכה תיקון". אשר גרוס הגיב בחיוך: "היא לא צריכה תיקון, היא צריכה תיק'ן..."]
בשנים כאלו כל מי שהיה פוגש את אשר בשבוע שקודם שמע אותו אומר:
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים".
אשר עם חיוכו הרחב כל כך שמח עם כל אחד שבא, כל כך נהנה לערוך שולחנות, להפוך את סיר הקוגל שהכין בעצמו, לחלק את המנות, לנעוץ קיסמים בהערינג, ולראות את צבור המתפללים מדושן עונג.
הצבור כיבד אותו ב"שכוייחים" עסיסים ["שכוייח"= לייק בגרסא הדתית], על החזנות, ועל הקידוש. והיה גם אחד עם שפם גדול, שתמיד היו לו תלונות שהקוגל חריף מדי, או מלוח מדי, או מתוק מדי, או טעים מדי. בכל קהילה יש אחד כזה, לפחות...
וכך נמשך הדבר שלושים ושלוש שנים.
<<>><<>><<>>
ויקם גבאי חדש אשר לא ידע את אשר, ואת אשר הולך לקרות.
כידוע למי שמכיר את הצבור הדת"ל, שלא כמו בציבור החרדי, בהם גבאי הוא תפקיד לכל החיים, בציבור הדתי לאומי גבאים לא מתים- הם מתחלפים. לפעמים זה ע"י בחירות, לפעמים ע"י תורנות בין חברי העמותה.
בבית הכנסת בית אלימלך הקדנציה היא לשנתים.
הגבאי שהתמנה באותה שנה היה יחסית חדש בקהילה. הוא קבל מקודמיו את רשימת היארצייטים וה"חיובים", ועשה את תפקידו בנאמנות.
באותה שנה עבר אביו הזקן של אחד מתושבי העיר לגור סמוך לבנו, כדי שבנו יוכל לטפל בו במסירות. מכיון שהאב התקשה בהליכה, עברו האב והבן להתפלל בבית אלימלך, שהיה קרוב יותר לביתו של הבן.
בערב שבת פרשת חקת תשע"ו נגש הבן אל גבאי ובקש לתת את המפטיר לאביו מכיון שהיא"צ של אם אביו חל באותה שבת.
הגבאי בדק בפנקסו וראה שהמפטיר תפוס לאשר גרוס. אך מכיון שרב בית הכנסת לא היה בעיר באותה שבת, מה שאומר שה"שלישי" התפנה, החליט להזיז את אשר גרוס למקום השלישי והמכובד... ולכבד במפטיר את אביו של המתפלל.
אף אחד לא חשב שיש כאן משהו לא בסדר.
בשבת קודש פרשת חוקת הגיע אשר גרוס עם חולצה לבנה מגוהצת, והחיוך הרחב הקבוע. לידו ישב בנו יוסקה.
ואז הגיעה קריאת התורה.
הגבאי הכריז "יעמוד אשר לעמיל בן יוסף אהרן- שלישי"
<<>><<>><<>>
איש לא יוכל להבין את התחושה שחש אשר באותם רגעים. מין שילוב של תדהמה, בושה, זעזוע, כעס, זעם, תסכול.
אשר גרוס, שלושים שנה בבית הכנסת, כל אחד יודע שהמפטיר של חקת "שלו". מה זאת אומרת לתת לו שלישי בשבת כזו?! חוצפה שאין כדוגמתה!
אשר נגש לגבאי ואמר לו בקול רם:
"בזה הרגע, סילקת אותי מבית הכנסת! זרקת אותי! כבר שלושים שנה אני פה ומעולם לא לקחו את המפטיר! סילקת אותי!"
ואז פשוט התרחש הארוע הבא: במקום לעלות לתורה אשר פשוט הלך אל עבר דלת בית הכנסת כדי לצאת החוצה, תוך כדי שהוא אומר לכל מי שעבר לידו "ראיתם מה זה? סילקו אותי מפה! זרקו אותי! בושה!"
כל מתפללי בית הכנסת היו בהלם מוחלט. אף אחד לא נתקל מימיו בהתנגהות שכזו בבית כנסת.
ר' יוסף אהרן רץ אחרי אביו להרגיע אותו, ותפס אותו ממש כאשר היה כבר בדלת, והגבאי צעק לעברו "בסדר בסדר, תקבל מפטיר".
הוא קרא בשם מתפלל אחר ולבסוף אשר גרוס קבל את המפטיר, ההפטרה, והמוסף הקבועים שלו.
בסופו של דבר אשר נרגע, אבל הרושם מבזיון ספר התורה וחילול השם הנוראי שהיה בבית הכנסת בית אלימלך בשבת זו לא נמחק.
היה קשה לשמור על אירוע כזה בבטן, והשמועה על המעשה התפשטה בכל העיר. וכדי בזיון וקצף.
<<>><<>><<>>
כעבור חודש ר' יוסף אהרן מקבל טלפון מאמו.
"כן. מה שלום אבא? הוא כבר מרגיש יותר טוב?" שאל אחרי ששמע יום קודם שאביו שכב במטתו.
"לא" הוא שומע אותה בוכה "הרופא שלח אותנו לבדיקות בתל השומר, והתברר ש..." אמו לא הצליחה לגמור את השיחה.
בסופו של דבר המצב תברר לכולם. התגלה גידול ממאיר בגופו של אשר ולרופאים אין שום פתרון.
ערב אחד הגיע ר' יוסף אהרן לבקר את אביו. "אבא אני יכול להראות לך משהו?"
"כן יוסקה שלי"
ואז שלף ר' יוסף אהרן גמרא מסכת ברכות, פתח אותה בדף נה עמוד א' ובקש מאביו שיקרא.
אשר התחיל לקרוא:
"ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם- מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות"
דמעות התחילו להציף את עיניו של אשר, ובנו דפדף לדף ח' ובקש מאביו שיקרא: "ואמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב [ישעיה א כח] 'ועוזבי ד' יכלו'- זה המניח ס''ת ויוצא"
ר' יוסף אהרן לא היה צריך הוסיף מלה של הסבר.
<<>>><<>><<>>
כעבור כמה חודשים נעמד אשר לדבר בפני מתפללי בית הכנסת בית אלימלך.
"אחי ורעי אתם יודעים מה מצבי. אני רוצה לבקש מחילה בפניכם מהגבאי. וכן אני רוצה להקריא לכם משהו שהראה לי בני יוסקה" וכאן הקריא אשר את דברי הגמרא הנ"ל.
"אני מבקש מחילה מספר התורה, ומחילה מהקב"ה, אני עשיתי יותר מדי עסק מהמפטיר הזה, וכעת תראו מה ארע לי".
<<>><<>><<>>
כחצי שנה אחרי המעשה הנ"ל נפטר אשר גרוס ז"ל.
במהלך השבעה פרסם בנו את הספור ואמר שהיות ואביו בעצמו סיפר על זה לכל חבריו ומכריו, הוא מרשה לעצמו לספר את הספור כדי שיהיו הדברים לחיזוק ולעילוי נשמתו.
הספור הזה גרם לי לחדד את התחושה איך להתיחס לדברי חז"ל. זה לא משל או מליצה, עצה טובה או המלצה, כל דבריהם כגחלי אש, נאמרו ברוח הקודש, ודבריהם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים.
וזה צריך להיות היחס: לקרוא- ולהאמין.
ומדה טובה מרובה...
טחינה גולמית
הלם, תדהמה. ייאוש קולקטיבי חסר רסן.
אבל הקב"ה חס עלינו, באהבתו אותנו.
הבחורצ'יק חש געגועים עזים המגעגעים בקרבו. כן פרישה לא פרישה, הבחורצ'יק מתגעגע! והוא ממשיך לכתוב באפילה! לאור הנר! בין כוס תה לכוס תה! על שאריות ניירות קרועים מהדו"ח החודשי של "בנק דוראל- הבנק שמבין את עצמו"
ואחרי כל ההקדמות... הנה הטור! (ארוך!) בדיוק כפי שנתקבל במייל. טחינה טחינה, תמשיך לכתוב. ואל תפסיק גם אם תתקל במשלחת משאיות סלמונלה. אה, והוא גם ביקש שלא אעלה אותו, אבל אחרי כמה איומים הוא הסכים. כן, באמת.
---
ובכן, קהל קדוש, ברצוני לספר לכם סיפור, אמיתי.
המיוחד בסיפור הזה, מבין שאר הספורים האמיתיים, היא העובדה שהוא קרה באמת. אבל באמת.
יתרה מזאת, אני באופן אישי מכיר את הנפשות הפועלות, ומכיר את הספור מ-ת-ח-י-ל-ת-ו. עוד לפני שמישהו ידע שיש כאן סיפור.
השמטתי רק כמה פרטים מזהים, ועוד כמה שינויים קוסמטיים, ויש כמה פרטים שוליים שאינני בטוח בדיוקם, ואך מלבד זאת הכל אמיתי.
----------------------
לקרוא ולהאמין (הבהרה: התחלתי לכתוב את הטור עוד טרם הפרישה..)
----------------------
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים"
לא היו ימים טובים לאשר גרוס, יותר מ"שבת יארצייט" של אביו ו"שבת יארצייט" של אמו.
אשר גרוס גדל בעיר התורה והחסידות, בתקופה שבה אנשים בעלי כפות סרוגות לא הרגישו בה כמו מיעוט.
כשגדל, התחתן ועבר להתגורר באחת הערים במרכז והיה ממיסדי הקהילה הדתית לאומית בעיר. בזמנו ובממונו סייע להקמת בית הכנסת "בית אלימלך" ששימש את צעירי המקום.
אשר התחנך אמנם על ערכים כמו "נאמנות למדינה", "ציונות", ומונחים נוספים מפס הייצור הזה, וכך גם חינך את ילדיו, אבל מעולם לא זלזל וביזה אנשים עם השקפת עולם שונה משלו.
היה לו כבוד עצום ללומדי תורה אמיתיים. "מי שבאמת לומד- אני מצדיע לו" היה רגיל לומר.
האמירה הזו לא היתה פטומי מילי בעלמא. בנו יוסף אהרן, הנקרא על שם אביו, התחזק ("נשרף") והלך לישיבה חרדית אחרי סיום שירותו הצבאי, וכאשר אשר הבין שהוא באמת חפץ ללמוד תורה הוא ליווה אותו לאורך כל הדרך, ושידר תמיד כמה הוא גאה בבן התלמיד חכם שצמח לו.
גם מבחינה כלכלית תמך אשר בבנו יוסף אהרן, המכונה יוסקה, וכשיוסקה הקים ארגון של קירוב רחוקים התורם העיקרי היה אביו אשר.
היתה לאשר אהבה מיוחדת לכל מה שקשור לבית כנסת: חזנות, גבאות, קידושים.
לאשר, שהיה יתום מאב מגיל צעיר, היתה פינה מיוחדת לשבת פרשת חקת, כאשר כמעט בכל שנה נפל היארצייט של אביו בסמוך לשבת זו. הוא היה מקבל תמיד את המפטיר, קורא את ההפטרה, מתחזן במוסף, ותורם סעודה שלישית על חשבונו.
לאחר כמה שנים עם פטירת אמו ע"ה, כבר היו ברשות אשר שתי שבתות "שלו".
בשנים האחרונות, כאשר בנו הרב יוסף אהרן גרוס שליט"א נהיה תלמיד חכם מוכר ששמו ושם ארגונו הולך לפניו, הוא היה מזמין אותו אליו בכל שבת יא"צ, והצבור היה זוכה לשמוע דרשה מפי "יוסקה, הבן של אשר גרוס". בעיר הולדתו הוא תמיד ישאר יוסקה.
בשנים בהם היארצייט חל בדיוק בשבת, אשר היה עורך גם קידוש לאחר התפלה כ"תיקון" [תיק'ן] לנשמת הנפטר.
[פעם אחת, בעת שהצבור היה עסוק בלעיסת קוגלים עסיסיים ורותחים, נכנסה חתולה לתוך בית הכנסת. אחד המתפללים, שמוצאו היה מעדות המזרח, העיר: "כנראה היא צריכה תיקון". אשר גרוס הגיב בחיוך: "היא לא צריכה תיקון, היא צריכה תיק'ן..."]
בשנים כאלו כל מי שהיה פוגש את אשר בשבוע שקודם שמע אותו אומר:
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים".
אשר עם חיוכו הרחב כל כך שמח עם כל אחד שבא, כל כך נהנה לערוך שולחנות, להפוך את סיר הקוגל שהכין בעצמו, לחלק את המנות, לנעוץ קיסמים בהערינג, ולראות את צבור המתפללים מדושן עונג.
הצבור כיבד אותו ב"שכוייחים" עסיסים ["שכוייח"= לייק בגרסא הדתית], על החזנות, ועל הקידוש. והיה גם אחד עם שפם גדול, שתמיד היו לו תלונות שהקוגל חריף מדי, או מלוח מדי, או מתוק מדי, או טעים מדי. בכל קהילה יש אחד כזה, לפחות...
וכך נמשך הדבר שלושים ושלוש שנים.
<<>><<>><<>>
ויקם גבאי חדש אשר לא ידע את אשר, ואת אשר הולך לקרות.
כידוע למי שמכיר את הצבור הדת"ל, שלא כמו בציבור החרדי, בהם גבאי הוא תפקיד לכל החיים, בציבור הדתי לאומי גבאים לא מתים- הם מתחלפים. לפעמים זה ע"י בחירות, לפעמים ע"י תורנות בין חברי העמותה.
בבית הכנסת בית אלימלך הקדנציה היא לשנתים.
הגבאי שהתמנה באותה שנה היה יחסית חדש בקהילה. הוא קבל מקודמיו את רשימת היארצייטים וה"חיובים", ועשה את תפקידו בנאמנות.
באותה שנה עבר אביו הזקן של אחד מתושבי העיר לגור סמוך לבנו, כדי שבנו יוכל לטפל בו במסירות. מכיון שהאב התקשה בהליכה, עברו האב והבן להתפלל בבית אלימלך, שהיה קרוב יותר לביתו של הבן.
בערב שבת פרשת חקת תשע"ו נגש הבן אל גבאי ובקש לתת את המפטיר לאביו מכיון שהיא"צ של אם אביו חל באותה שבת.
הגבאי בדק בפנקסו וראה שהמפטיר תפוס לאשר גרוס. אך מכיון שרב בית הכנסת לא היה בעיר באותה שבת, מה שאומר שה"שלישי" התפנה, החליט להזיז את אשר גרוס למקום השלישי והמכובד... ולכבד במפטיר את אביו של המתפלל.
אף אחד לא חשב שיש כאן משהו לא בסדר.
בשבת קודש פרשת חוקת הגיע אשר גרוס עם חולצה לבנה מגוהצת, והחיוך הרחב הקבוע. לידו ישב בנו יוסקה.
ואז הגיעה קריאת התורה.
הגבאי הכריז "יעמוד אשר לעמיל בן יוסף אהרן- שלישי"
<<>><<>><<>>
איש לא יוכל להבין את התחושה שחש אשר באותם רגעים. מין שילוב של תדהמה, בושה, זעזוע, כעס, זעם, תסכול.
אשר גרוס, שלושים שנה בבית הכנסת, כל אחד יודע שהמפטיר של חקת "שלו". מה זאת אומרת לתת לו שלישי בשבת כזו?! חוצפה שאין כדוגמתה!
אשר נגש לגבאי ואמר לו בקול רם:
"בזה הרגע, סילקת אותי מבית הכנסת! זרקת אותי! כבר שלושים שנה אני פה ומעולם לא לקחו את המפטיר! סילקת אותי!"
ואז פשוט התרחש הארוע הבא: במקום לעלות לתורה אשר פשוט הלך אל עבר דלת בית הכנסת כדי לצאת החוצה, תוך כדי שהוא אומר לכל מי שעבר לידו "ראיתם מה זה? סילקו אותי מפה! זרקו אותי! בושה!"
כל מתפללי בית הכנסת היו בהלם מוחלט. אף אחד לא נתקל מימיו בהתנגהות שכזו בבית כנסת.
ר' יוסף אהרן רץ אחרי אביו להרגיע אותו, ותפס אותו ממש כאשר היה כבר בדלת, והגבאי צעק לעברו "בסדר בסדר, תקבל מפטיר".
הוא קרא בשם מתפלל אחר ולבסוף אשר גרוס קבל את המפטיר, ההפטרה, והמוסף הקבועים שלו.
בסופו של דבר אשר נרגע, אבל הרושם מבזיון ספר התורה וחילול השם הנוראי שהיה בבית הכנסת בית אלימלך בשבת זו לא נמחק.
היה קשה לשמור על אירוע כזה בבטן, והשמועה על המעשה התפשטה בכל העיר. וכדי בזיון וקצף.
<<>><<>><<>>
כעבור חודש ר' יוסף אהרן מקבל טלפון מאמו.
"כן. מה שלום אבא? הוא כבר מרגיש יותר טוב?" שאל אחרי ששמע יום קודם שאביו שכב במטתו.
"לא" הוא שומע אותה בוכה "הרופא שלח אותנו לבדיקות בתל השומר, והתברר ש..." אמו לא הצליחה לגמור את השיחה.
בסופו של דבר המצב תברר לכולם. התגלה גידול ממאיר בגופו של אשר ולרופאים אין שום פתרון.
ערב אחד הגיע ר' יוסף אהרן לבקר את אביו. "אבא אני יכול להראות לך משהו?"
"כן יוסקה שלי"
ואז שלף ר' יוסף אהרן גמרא מסכת ברכות, פתח אותה בדף נה עמוד א' ובקש מאביו שיקרא.
אשר התחיל לקרוא:
"ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם- מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות"
דמעות התחילו להציף את עיניו של אשר, ובנו דפדף לדף ח' ובקש מאביו שיקרא: "ואמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב [ישעיה א כח] 'ועוזבי ד' יכלו'- זה המניח ס''ת ויוצא"
ר' יוסף אהרן לא היה צריך הוסיף מלה של הסבר.
<<>>><<>><<>>
כעבור כמה חודשים נעמד אשר לדבר בפני מתפללי בית הכנסת בית אלימלך.
"אחי ורעי אתם יודעים מה מצבי. אני רוצה לבקש מחילה בפניכם מהגבאי. וכן אני רוצה להקריא לכם משהו שהראה לי בני יוסקה" וכאן הקריא אשר את דברי הגמרא הנ"ל.
"אני מבקש מחילה מספר התורה, ומחילה מהקב"ה, אני עשיתי יותר מדי עסק מהמפטיר הזה, וכעת תראו מה ארע לי".
<<>><<>><<>>
כחצי שנה אחרי המעשה הנ"ל נפטר אשר גרוס ז"ל.
במהלך השבעה פרסם בנו את הספור ואמר שהיות ואביו בעצמו סיפר על זה לכל חבריו ומכריו, הוא מרשה לעצמו לספר את הספור כדי שיהיו הדברים לחיזוק ולעילוי נשמתו.
הספור הזה גרם לי לחדד את התחושה איך להתיחס לדברי חז"ל. זה לא משל או מליצה, עצה טובה או המלצה, כל דבריהם כגחלי אש, נאמרו ברוח הקודש, ודבריהם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים.
וזה צריך להיות היחס: לקרוא- ולהאמין.
ומדה טובה מרובה...
טחינה גולמית
5 תגובות
נראה לי שזו הפעם הראשונה מאז הייתי בכיתה ד' שאני מחייך לשעון המעורר. השעה 5:30, ואני לא מעיף אותו לקיר שמולי.
מדהים! מה שעבודה חדשה יכולה לעשות לבנאדם.
לפני שלושה ימים הם קראו לי לראיון, והנה עכשיו אני בפנים. (טוב, עם כאלו 'קשרים'...)
קמתי מהר מהמיטה, אין זמן, בשבע אני צריך להיות על הרכבת, הם ממש הזהירו לא לאחר, ולא חסר לי להסתבך. לבשתי את החולצה הכי יפה שלי ואת המכנס הכחול שקניתי לפני שבועיים, התלבטתי אם לשים עניבה, אבל אז נזכרתי ששום מבקר של סיטיפס לא שם עניבה, אז ויתרתי.
כשהגעתי ל"מפקדה הראשית" בדוידקה בשעה 6:45 כבר עמדו שם כמה גברים וחיכו כמוני להוראות. טוב, לא ממש כמוני, אני טרי ממש, עליהם רואים שהם משומשים, החולצות של חלק מהם לא היו מגוהצות והנעלים לא צוחצחו היום בבוקר.
קיבלתי בהתרגשות את הג'קט המחמם ויצאתי לדרך יחד עם אביחי - בן זוגי למשמרת זו, כך קבע ירון. עלינו על הרכבת בשעה 7:00.
תקשיבו, העולם חי בשעה הזו ואני לא ידעתי מזה.
חילקנו בינינו את הצדדים "אתה צד שמאל - סאסי, אני אלך על ימין", נתתי לו כיף והתחלתי.
"בוקר טוב, אדוני"- אמרתי לבחור שעמד שם ראשון תוך כדי שאני מושיט קדימה את המכשיר המשוכלל שקיבלתי במשרד, הוא מוציא את הרב קו מהכיס האחורי ומסתכל עלי במבט מוזר, אני מנסה לחייך- הוא לא מחייך בחזרה. אייי, הדור של היום. יש מלא מקומות ריקים אז זה הולך לי מהר, וכבר גמרתי את הקרון הראשון.
כשעברנו לשני התחילו הצרות. אני שונא צרות.
בתחילה ראיתי שאביחי נעצר וחוקר ערבי מזוקן, נבהלתי, מה הוא רוצה ממנו? הוא רוצה להתאבד או מה? אבל אז הוא קרא לי ואסור היה לי לפחד, אז הלכתי אליהם. מתברר שהמזוקן קנה כרטיס של "מלווה עיוור" ב 50 % הנחה, תכלס הוא לבד. במילים אחרות לא מלווה ולא בטיח.
הורדנו אותו ואביחי רשם לו דו"ח, אני לא התקרבתי אליהם, לא רציתי לבייש את הערבי השקרן.
הרכבת הבאה של השעה שמונה הייתה מפוצצת, עלינו בתחנת הטורים והתחלנו לעבור על כל האנשים, בתחילה חייכתי לכולם ואמרתי "בוקר טוב, כרטיסים בקשה" אחרי שראיתי שאני עובר בחצי קרון ואף אחד לא מתייחס המשכתי בשקט, אנשים עייפים, מ'תה רוצה?
רגע, אז איך זה שאביחי מדבר עם כמה אנשים אפילו תוך כדי? לא הגיוני. הצד שלי יצא דפוק היום. כולו על צד שמאל, צד שמאל הזה.
"אביחי, בוא נחליף צד, בסדר?" לחשתי לו כשהיינו אחד ליד השני, הוא הסתכל עלי מתפלא ואז על הצד "שלי" ואמר: "חופשי אח שלי, תרגיש בנוח... איך אמרת שקוראים לך?" אנחנו מחליפים צד. "סאסי".
"אה, נכון. תקשיב סאסי, אתה מפחד מכלבים?"
אני בוהה בו לשניה, אבל מיד אח"כ ממשיך, "אני? מכלבים? הצחקת אותי. אני גבר גבר מולם."
אביחי צוחק במבוכה, "חשבתי שאתה פוחד מכלבים, זה למה אתה רוצה להחליף שורה" והוא מפנה בראשו לכיוון כלב ענק. מפלצתי כזה.
אני את הגבריות שלי איבדתי. אביחי כחכח בגרונו.
" זאת הרכבת עם הכי הרבה 'קבועים' אני מכיר פה חצי מהאנשים בעל פה" הוא אמר בניסיון לשנות נושא, "אה, אז זה הסוד שלך, לא בגלל שזה צד ימין וכל זה..." הוא הנהן.
המשכנו הלאה, גברת אחת שכחה לשלם אז העברתי לה את הרב קו במכונה, ואביחי אמר לי שאני טיפש כי יכולתי לתת לה דו"ח ולהתחיל למלא את המכסה, אמרתי לו שאני לא טיפש ולכן אני מבין שבנאדם יכול לשכוח, אז הוא אמר שעדיף שאני אהיה טיפש. התבלבלתי.
בכלל, הרגשתי טיפש מטופש. למה? תודה על התעניינות. כשעברתי ברכבת ליד 2 בנות, כנראה בדרך לתיכון - אמרה אחת לשנייה "עבודה זבל". התעכבתי לידן ושמעתי את ההמשך "להיות פקח. זו אחת העבודות שמתאימות לאנשים שלא רכשו השכלה בשנות הלימודים שלהם ואין להם מה לעשות עם עצמם, אז הם באים לדפוק דו"חות. חכמה גדולה. שבו בבית ואל תעשו קופה על חשבון אנשים מסכנים". היא כנראה לומדת טוב בשיעורי הבעה כי הייתה לה שפה יפה כזו וחברה שלה הנהנה בראש והסתכלה עלי במבט מוזר.
לא הסכמתי איתה, אבל לא יכולתי להגיד כלום. נכון שלא הצלחתי בלימודי המקצוע אבל אני לא עד כדי כך בטלן, וחוצמזה, מי עושה קופה? אפילו שקל לא ביקשתי ממנה, מה היא רוצה מחיי היפים? היום התחלתי עבודה. תאחלו לי מזל טוב.
אחרי עוד כמה אמירות כאלו או אחרות הגעתי לסיום המשמרת עם הנשמה בידיים.
אביחי שם לב שמשהו משובש איתי ושקצת ירד לי המצברוח של הבוקר ואמר לי שלא צריך לקחת קשה, גם לו היה ת'קטע של כל ההתחלה אבל לאט לאט הוא כבר לא שומע.
הוא לא ידע שזה תסכל אותי. אני רוצה לשמוע. אני רוצה לחייך לכולם, ושכולם יחייכו אלי בחזרה, אני רוצה שישמחו לקראתי ולא שאני אראה זנבות של אנשים שבורחים ממני. זה פוגע.
"אני מתפטר", זרקתי ביובש. אביחי הסתובב אלי במהירות, "אתה לא." "אני כן." "למה?" לא ידעתי מה לענות לו, אז אמרתי: "סתם, לא רציני, מה, רק לפני חמש שעות התחלתי וכבר אתפטר? מה אני נראה לך?"
צחקנו ביחד, הוא באמת, אני לא.
"אם כל נוסעי הרכבת הקלה בירושלים חושבים שפקחים הם מכשפות חסרי ל ב- אני אוכיח להם שלא".
קרדיט לניק החשוב הרב @עדיאל על ההגהה והפיסוק!
ואחד עוד יותר גדול לביג גבאוס שלנו- הרב @פנס בערפל על כל העידוד והעזרה, וכמובן על הכותרת והתגיות!
ירבו כמוכם בישראל.
אשמח להערות והארות!!
ציפה.
מדהים! מה שעבודה חדשה יכולה לעשות לבנאדם.
לפני שלושה ימים הם קראו לי לראיון, והנה עכשיו אני בפנים. (טוב, עם כאלו 'קשרים'...)
קמתי מהר מהמיטה, אין זמן, בשבע אני צריך להיות על הרכבת, הם ממש הזהירו לא לאחר, ולא חסר לי להסתבך. לבשתי את החולצה הכי יפה שלי ואת המכנס הכחול שקניתי לפני שבועיים, התלבטתי אם לשים עניבה, אבל אז נזכרתי ששום מבקר של סיטיפס לא שם עניבה, אז ויתרתי.
כשהגעתי ל"מפקדה הראשית" בדוידקה בשעה 6:45 כבר עמדו שם כמה גברים וחיכו כמוני להוראות. טוב, לא ממש כמוני, אני טרי ממש, עליהם רואים שהם משומשים, החולצות של חלק מהם לא היו מגוהצות והנעלים לא צוחצחו היום בבוקר.
קיבלתי בהתרגשות את הג'קט המחמם ויצאתי לדרך יחד עם אביחי - בן זוגי למשמרת זו, כך קבע ירון. עלינו על הרכבת בשעה 7:00.
תקשיבו, העולם חי בשעה הזו ואני לא ידעתי מזה.
חילקנו בינינו את הצדדים "אתה צד שמאל - סאסי, אני אלך על ימין", נתתי לו כיף והתחלתי.
"בוקר טוב, אדוני"- אמרתי לבחור שעמד שם ראשון תוך כדי שאני מושיט קדימה את המכשיר המשוכלל שקיבלתי במשרד, הוא מוציא את הרב קו מהכיס האחורי ומסתכל עלי במבט מוזר, אני מנסה לחייך- הוא לא מחייך בחזרה. אייי, הדור של היום. יש מלא מקומות ריקים אז זה הולך לי מהר, וכבר גמרתי את הקרון הראשון.
כשעברנו לשני התחילו הצרות. אני שונא צרות.
בתחילה ראיתי שאביחי נעצר וחוקר ערבי מזוקן, נבהלתי, מה הוא רוצה ממנו? הוא רוצה להתאבד או מה? אבל אז הוא קרא לי ואסור היה לי לפחד, אז הלכתי אליהם. מתברר שהמזוקן קנה כרטיס של "מלווה עיוור" ב 50 % הנחה, תכלס הוא לבד. במילים אחרות לא מלווה ולא בטיח.
הורדנו אותו ואביחי רשם לו דו"ח, אני לא התקרבתי אליהם, לא רציתי לבייש את הערבי השקרן.
הרכבת הבאה של השעה שמונה הייתה מפוצצת, עלינו בתחנת הטורים והתחלנו לעבור על כל האנשים, בתחילה חייכתי לכולם ואמרתי "בוקר טוב, כרטיסים בקשה" אחרי שראיתי שאני עובר בחצי קרון ואף אחד לא מתייחס המשכתי בשקט, אנשים עייפים, מ'תה רוצה?
רגע, אז איך זה שאביחי מדבר עם כמה אנשים אפילו תוך כדי? לא הגיוני. הצד שלי יצא דפוק היום. כולו על צד שמאל, צד שמאל הזה.
"אביחי, בוא נחליף צד, בסדר?" לחשתי לו כשהיינו אחד ליד השני, הוא הסתכל עלי מתפלא ואז על הצד "שלי" ואמר: "חופשי אח שלי, תרגיש בנוח... איך אמרת שקוראים לך?" אנחנו מחליפים צד. "סאסי".
"אה, נכון. תקשיב סאסי, אתה מפחד מכלבים?"
אני בוהה בו לשניה, אבל מיד אח"כ ממשיך, "אני? מכלבים? הצחקת אותי. אני גבר גבר מולם."
אביחי צוחק במבוכה, "חשבתי שאתה פוחד מכלבים, זה למה אתה רוצה להחליף שורה" והוא מפנה בראשו לכיוון כלב ענק. מפלצתי כזה.
אני את הגבריות שלי איבדתי. אביחי כחכח בגרונו.
" זאת הרכבת עם הכי הרבה 'קבועים' אני מכיר פה חצי מהאנשים בעל פה" הוא אמר בניסיון לשנות נושא, "אה, אז זה הסוד שלך, לא בגלל שזה צד ימין וכל זה..." הוא הנהן.
המשכנו הלאה, גברת אחת שכחה לשלם אז העברתי לה את הרב קו במכונה, ואביחי אמר לי שאני טיפש כי יכולתי לתת לה דו"ח ולהתחיל למלא את המכסה, אמרתי לו שאני לא טיפש ולכן אני מבין שבנאדם יכול לשכוח, אז הוא אמר שעדיף שאני אהיה טיפש. התבלבלתי.
בכלל, הרגשתי טיפש מטופש. למה? תודה על התעניינות. כשעברתי ברכבת ליד 2 בנות, כנראה בדרך לתיכון - אמרה אחת לשנייה "עבודה זבל". התעכבתי לידן ושמעתי את ההמשך "להיות פקח. זו אחת העבודות שמתאימות לאנשים שלא רכשו השכלה בשנות הלימודים שלהם ואין להם מה לעשות עם עצמם, אז הם באים לדפוק דו"חות. חכמה גדולה. שבו בבית ואל תעשו קופה על חשבון אנשים מסכנים". היא כנראה לומדת טוב בשיעורי הבעה כי הייתה לה שפה יפה כזו וחברה שלה הנהנה בראש והסתכלה עלי במבט מוזר.
לא הסכמתי איתה, אבל לא יכולתי להגיד כלום. נכון שלא הצלחתי בלימודי המקצוע אבל אני לא עד כדי כך בטלן, וחוצמזה, מי עושה קופה? אפילו שקל לא ביקשתי ממנה, מה היא רוצה מחיי היפים? היום התחלתי עבודה. תאחלו לי מזל טוב.
אחרי עוד כמה אמירות כאלו או אחרות הגעתי לסיום המשמרת עם הנשמה בידיים.
אביחי שם לב שמשהו משובש איתי ושקצת ירד לי המצברוח של הבוקר ואמר לי שלא צריך לקחת קשה, גם לו היה ת'קטע של כל ההתחלה אבל לאט לאט הוא כבר לא שומע.
הוא לא ידע שזה תסכל אותי. אני רוצה לשמוע. אני רוצה לחייך לכולם, ושכולם יחייכו אלי בחזרה, אני רוצה שישמחו לקראתי ולא שאני אראה זנבות של אנשים שבורחים ממני. זה פוגע.
"אני מתפטר", זרקתי ביובש. אביחי הסתובב אלי במהירות, "אתה לא." "אני כן." "למה?" לא ידעתי מה לענות לו, אז אמרתי: "סתם, לא רציני, מה, רק לפני חמש שעות התחלתי וכבר אתפטר? מה אני נראה לך?"
צחקנו ביחד, הוא באמת, אני לא.
"אם כל נוסעי הרכבת הקלה בירושלים חושבים שפקחים הם מכשפות חסרי ל ב- אני אוכיח להם שלא".
קרדיט לניק החשוב הרב @עדיאל על ההגהה והפיסוק!
ואחד עוד יותר גדול לביג גבאוס שלנו- הרב @פנס בערפל על כל העידוד והעזרה, וכמובן על הכותרת והתגיות!
ירבו כמוכם בישראל.
אשמח להערות והארות!!
ציפה.
18 תגובות
5 תגובות
23 תגובות
10 תגובות
29 תגובות
28 תגובות
14 תגובות
22 תגובות
11 תגובות
10 תגובות
9 תגובות
10 תגובות
17 תגובות
18 תגובות
14 תגובות
8 תגובות
12 תגובות
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
אהבת את הפורום? שתף>>
Reactions: זלמן שטארק, Efrat א, גישה חיובית ועוד 40 משתמשים43 //