קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
הייתי מעוניין לקבל את חוות דעתכם המלומדת בעניין הבא:
ישנם סיפורים שכולם מכירים ואפילו גדלו עליהם, כמו למשל סיפורו הטרגדי של הגרף פוטוצקי; או סיפורה העגום של סגירת ישיבת וולוז'ין; יוסל'ה קמצן קדוש, ועוד כהנה סיפורים שמצאו את מקומם במזרח הקלאסיקות הספרותיות של ציבורינו.
השאלה היא, אם יקרה ותיתקלו ביצירה ספרותית, בספר או בעיתון, שמספר את הסיפור הזה מחדש, האם זה יעניין אתכם או שתדלגו עליו בקלילות?
כלומר, כשאתם בוחרים סיפור לקרוא, האם תתעקשו על כך שהעלילה תהיה חדשה ומפתיעה, או ש'תסכימו' לקרוא סיפור מוכר וידוע ואפילו לעוס, אם הוא כתוב היטב? (לפחות תבדקו אם הוא כתוב היטב?)
לכאורה מדובר באחות תאומה של השאלה האם תקראו אותו ספר פעמיים, או במקרה וגילו לכם את הסוף המפתיע של הסיפור - האם תאבדו עניין בקריאתו.

לפי דעתי, סיפור שכל עניינו להפתיע במהלכים, הוא אולי טוב בשביל לספק את יצר הסקרנות, וזה אמנם יחזיק את הקורא עד הסוף המר, אבל הוא לא ייצא עם תחושה של סיפוק או הנאה. אין כאן חוויה ספרותית אמתית, מפני שרגע לאחר שיסיים לקרוא את הטוויסט המופרע, וכל הקצוות ייסגרו - שוב לא ימצא עניין בספר ובסיפור.
מנגד, ספר טוב, אני חושב, הוא כזה שאפשר יהיה לשוב אליו שוב ושוב, גם כשהעלילה כבר מוכרת והסוף ידוע - אבל הדרך, המילים, הצורה, ההגשה, התחושות - הם כמו לפסוע בין ערוגות שושנים מלבלבות ורב-גוניות, שהיא חוויה גדולה בזכות עצמה, גם אם תדע להיכן השביל מוביל אותך בסופו של דבר.
האמנם?
  • תודה
Reactions: cheinanit1 //
32 תגובות
תולי

לא היו אלו דמעות של צער. אף לא של כאב.
לא זכה תולי להכיר את אמו ע"ה כדי שיצטער על אובדנה ממנו,
אבל היו אלו דמעות. דמעות טהורות של ילד רך.
והדמעות כה מלוחות היו.
לפעמים מעטות, כאלו שמלחלחות את העיניים ולרגע קט מסתירות מעט את הראות.
ופעמים, כה רבות היו עד שממהר היה לחפש מקום מסתור לבל ייתפס בקלקלתו. בטוהר ליבו.

לא ידע תולי מה מקורם של דמעות אלו. ושמא טבעי הדבר, וכזה שקורה אצל כל הילדים?? – היה שואל את עצמו,
ואין תשובה.

"מאמע! מאמע! הקב"ה אמר לך "מנעי קולך מבכי",
אבל אני, בנך, חיים, אומר לך תבכי! תבכי!
תמשיכי לבכות עוד ועוד!
תראי את הסבל שעובר על בנייך בגלות הארוכה הזו.
אל דומי, עד אשר יחוס ה' על עמו וירחם". "ווין מאמע ווין"
- זעק בקול ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל".
כך סיפר הרבה בחיידר באותו יום, י"א חשוון, היום בו נפטרה רחל אמנו ע"ה.
כך סיפר, ומשגמר - המשיך לסיפור הבא.

ותולי, לא יכול היה אז לעצור את דמעותיו.
לבו לא התנתק מזעקתו של ראש הישיבה: "מאמע! מאמע! תבכי. תראי את הסבל שעובר על בנייך!" אוי "מאמע!".
מה זה שצועקים "מאמע", ואומרים לה לבכות? חשב לעצמו, גם אמא שלי בוכה?

והבין אז תולי כי "מאמע" קשור איכשהו לדמעות. לטוהר הלב.
גם ידע הוא אז, שאמא יודעת מה חסר לבנים שלה, והיא רוצה שיהיה להם טוב, והיא אפילו בוכה בשביל זה, ואפשר להגיד לה שתמשיך לבכות עד שיהיה לילדים שלה טוב.

הרבה כבר גמר לספר, והילדים כבר התחילו לשיר:
קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה.
רחל מבכה, רחל מבכה על בניה
מאנה להנחם,
על בניה כי איננו.


ותולי שהרגיש שוב את הדמעות המלחלחות את לחייו עצם חזק את עיניו וזעק בנהמת לבו:
אמא שלי!!
לא זכיתי להכיר אותך, ואני בקושי יודע איך היית נראית,
אבל אני מרגיש מאד – ואפילו יותר – כמה את חסרה לי.
גם את שם למעלה ודאי יודעת ומרגישה בכל מה שחסר לי.
את יודעת שהיום הפסדתי חמש גוגו, ושנפלתי בהפסקה, ושאתמול אפילו שאכלתי ארוחת צהריים הייתי עוד קצת רעב, ושלפעמים אני רוצה ממתק קטן ואין לי. תראי.
אה, שכחתי, לפעמים אני גם קצת עייף באמצע הכיתה.
אוי אמא! תראי כמה צרות שיש לי!
אז גם את אמא, כמו רחל, אל תפסיקי לבכות עד שתראי שה' מרחם עלי - על תולי המסכן שלך.

והדמעות,
כה מתוקות היו אז- - -
  • תודה
Reactions: i am1 //
10 תגובות
ביקורת לספר 'בפרק הבא' /מירי סגל.

בהומור עדין ושנינות מושחזת הסופרת נוגעת בסוגית חיים עדינה ורגישה של נישואין שניים. ומוכיחה לנו שרגשות הם לעולם אינם חד משמעיים. אם אתם מהסוג ששק הדמעות שלכם מתכווץ בקלות, תזהרו שלא יתפסו אתכם על חם. או לפחות שיתפסו אתכם כשתחייכו בשורה הבאה. ספר שפחות מדבר על רגשות אך נותן לחוש אותם.

אהבתי מאד את המסר של האחריות האישית במצב נתון. להתנתק מהאכלו לי. שתו לי. כפו עלי שבע אחיות שטחיות ומלהגות בעסקת חבילה עם אמן.

יש בספר הרבה מהצבעוני ומאחורי הפרגוד, סוגיות שהיאכנעס תמיד שואלות עליהן "אז איך זה?" איך זה שאדם שקט מתחתן בפעם שניה ועוד עם חבורה עליזה. איך הבת היחידה מקבלת את המשפחה שנפלה עליה. איך זה שפתאום זוג מתגרש. מעט תיאורי צבע על התמודדות עם "המחלה". מעניין.
מצד שני זה מעט מציצני. יותר מידי.

בעלילה יש התמודדות יפה בין סוגי אופי שונים.
הטיפוס החכם, העמקן, החושב, הבוגר, והאחראי. – תמר.
לעומת סוג הטיפוס השטחי, הרדוד, המלהג, הטיפש, והקצת ילדותי – הדסה ובנותיה.
לדעתי כלפי סוג הטיפוס הראשון הובעה הערכה רבה יותר, וכלפי הסוג השני זלזול. וקצת חבל. אומנם זה שתמר חשה שיפוטיות ועליונות כלפי שאר הבנות הגיוני. אבל הסופרת גם נתנה לזה משקל. היה צריך לאזן מעט יותר ולהציג את הצדדים היפים מאד גם בסוג טיפוס השני. לא שהסופרת לא ניסתה לאזן, היא ניסתה. היא הפכה אותו למעשי, חברותי וכו', אבל עדיין.

בנוסף, עם האחריות שתמר חשה כלפי אביה. חסרה את ההבנה הבוגרת שהיא נפרדת ממנו. והוא בהחלט יכול לבחור משהו הפוך ממה שהיה קודם מסיבותיו שלו, ההגיוניות מאד. וזה טוב לו. מלכתחילה. לא טוב לו בגלל ש... אלא בגלל שכך עכשיו הוא רצה.

ספר מומלץ.

ולמרות שהוא עמוס רגשות הוא לא מתוסבך. ונותר למרבה הפלא ללא מטפלת רגשית/ יועצת / פסיכולוגית למרות שהו"ל בשנת תשע"ו... :)
לפני שאני נגשת ספציפית לביקורת על "לילה ולא דומיה" להלן ההסתייגות שלי מספריה מפורטת ומנומקת. (הדברים חוזרים על עצמם כמעט בכל הספרים ברמה זו או אחרת)
כל הנ"ל נכתב לדעתי, וזכותכם בהחלט לחשוב אחרת.

יש לציין שבספר אינפורמטיבי/ מקצועי רגיל הקורא מפעיל את שיקול דעתו וביקורתו ביחס לחומר הנקרא, בסוף מצורפת רשימה ביבליותרפית, או שהמחבר מפרט את תאריו, מקומות לימודו, השכלתו, והפרקטיקה שלו. ולקורא יש אפשרות להרחיב בעניין ולהחליט עד כמה הוא סומך על שיקול דעתו של המחבר.
כאן, הכל מוגש בצורת סיפור, כשהסופרת לא מפרטת את המקורות להנחות שהיא שותלת בסיפוריה, והקורא התמים מקבל אותם כאקסיומה. לכן, דווקא במקרה זה חשובה הביקורת מעבר למהמם, אדיר, נפלא, סוחף, מטלטל.

כמובן שאין בהנ"ל לשלול את מקוריות ואיכות הספרים. אלא לפתוח דיון בסגנון הז'אנר שהולך ומתפתח.

---מהבחינה הטיפולית:---

הסופרת יוצרת הילה קיצונית סביב המקצוע "מטפלת רגשית" ומציגה אותו באור מסנוור, את המטפלת עצמה היא הופכת למאגית. בשעה שמטפלת רגשית היא בדיוק כמו מטפלת תינוקות, כמו גרפיקאית, כמו מנהלת חשבון. אדם מקצועי בעל כישורים והכשרה המתאימים אותו לתפקידו.
לדעתי זה שגוי משום שזה הופך את הנזקק לטיפול לחלש, פגיע ומסכן מאד מאד. ולא הוא.

חדר טיפולים "רומנטי" במיוחד... אני לא יודעת מהיכן הסופרת הכניסה את האהבה כמרכיב חיוני לטיפול. יש מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כלפי כל יהודי. גם כלפי השכנה המעצבנת, כלפי המזכירה האנטיפטית מקופת חולים, וכלפי כל אחד, גם למטופלת. כפי שידוע לי בחדר הטיפולים מה שחשוב בעיקר זה הרבה אמפטיה, הכלה וקבלה, אבל אהבה?? מנין?

עליונות המטפל
למרות שדמות המטפלת אותה היא יוצרת היא לא יהירה בהכרח. היא נותנת למטפלת מקום גבוה מעל המטפלת. בשעה שענווה היא התכונה הראשונה הראויה למטפלת והתפיסה היום של הטיפול היא יותר כמגיש שתיה לרץ המרתון, יש הימנעות אפ' מהגדרת הקשר כיחסי מטפל - מטופל, אלא כמטפל וקליינט.
הבעיה: שוב, מקטין מאד את הנזקק לטיפול.

תופעת המטפל הנרקיסיסתי.
אחת התזות הרווחות בספריה היא טיפול כריפוי למטפל. התחברות לקושי של השני ממקום הקושי שלך.
נכון שאדם שחווה כאב מסוגל לחוש ולהזדהות עם כאב של הזולת – הגם שמקור הכאב שונה.
ונכון שכשהאדם פוגש דברים מסביבו אצל כל אחד והם מהדהדים לו, אות הוא שיש לו עבודה עם אותם הדברים – זה גם מבוסס באנשהו בחז"ל.
ונכון שנתינה מרפאת, אדם שיוצא מעצמו ועסוק בלהיטיב עם הזולת נעשה טוב יותר גם מבחינה נפשית (כל זמן שזה לא נעשה באובססיה וכבריחה מהבעיה, ובשביל זה הוא לא אמור להפוך למטפל, הוא יכול לעסוק בכל עשייה חיובית)

אבל מכאן ללכת לכך שאדם שכאביו אינם פתורים יצא לטפל באחרים כי כך יבוא מזור לכאביו זה תפיסה שבעיני שגויה מאד. אנשים שונים! וחווים את כאביהם בצורה שונה. אני כמטופלת מצפה שהמטפלת תניח את כל עולמה בצד ותהיה עסוקה בכאבי, ולא בבחינה אישית של היכן זה מהדהד לה עכשיו. שכאבי יהיו על הפוקוס, ולא איך היא מתחברת אליהן מתוך מצולותיה.

אתיקה טיפולית
יש דברים שקרו בספריה ואסור להם להתרחש.
לדוג': כשבעלה של ברוריה פורץ לחדר בעת טיפול.

---מבחינה ספרותית ותוכנית:---

דרמטיות מופגנת. הסיפורים מלאי דרמות והגיבורים אנשים נדירים בעלי יכולות נדירות סיפורי חיים הזויים, וכמעט ללא גבולות.
עלי זה הקשה להתחבר לסיפורים, זה כאילו לא המציאות.
דכאון לגיטימי אם יש סיבה משמעותית, ואם לא? (הבעל הסתיר מאשתו סוד משמעותי)
ומה היה קורה עם הילדה הנכה היתה ילדותית, תלותית ונאכסית? מה שקורה בד"כ לילדים שמתגלגלים ולא חווים שייכות אוהבת?

ואם ברוריה לא היתה כזו מעצבת וכזו מוכשרת על תחומית?
וכו', בעיני למרות שהחיים עצמם הם ההזויים והמופרעים ביותר, דווקא בספרות הליכה לקיצון כשהמסר הוא אוניברסלי מקשה על קבלתו.

שימוש רב בסופרלטיבים.
שימוש במילים נרדפות ותיאורים מרטיטים לכאבים עמוקים ויגון שובר, לדעתי מקשה, לא רוצה לקרוא בשורה אחת: תהומות, מצולות, עומקים. רוצה לקרוא סצנה אחת שתשים אותי עצמי שם בבור. שאני לא אצטרך שום תואר, ארגיש אותו.
כנ"ל, עיני האגמים, החיוכים מרובי המשמעות, והמבטים רבי התוכן.

דו שיחים מייגעים
שאינם מחוברים למציאות (טקסט אפור שאומר: דלגו עלי) עומס מלל שאם המטפלת שלי היתה אומרת לי: הייתי מהנהנת בנימוס, משלמת, אומרת יפה שלום ושוב לא חוזרת.
בטוח שיש מי שאוהב וקורא פעמיים, זו בהחלט דעה שלי...

שתלטנות רגשית.
בספרים יש הקדמה ופרולוג המספרים לי מה עלי להרגיש בשעת הקריאה, עומס תיאורי רגשות בזמן הקריאה. ולסיום אפילוג המבשר לי מה הרגשתי.
אולי די? תנו לאדם להרגיש בעצמו ולהתחבר למה שנראה לו. בלי להכריח אותו לחוש ולהזדהות עם מה שהחלטתם שיש להזדהות בשעת הכתיבה.
הרבה זמן לא פרסמתי כאן כלום, אז הנה קטע טרי מהיום:
מאיר שמחה דוידוביץ לא בטח במאכלים שיש בהם כורכום, והוא הדגיש למוכר כי זה לא בגלל שהוא גזען, חלילה.
המוכר בפלאפל "האשקלוני" ביטל את דבריו בתנועת יד שזכר מתקופת לימודיו בישיבה קטנה לצעירים מצויינים "אור למזרח" בראשות הרב אפשטיין, ובנשיאות מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א.
בידים שומניות הוא בצע כדור פלאפל, והציג את תוכנו הירקרק אל מול עיניו הפעורות של מאיר שמחה.
"אין בזה אפילו עקבות מזעריים של כורכום", הצהיר המוכר בביטחון, "תחפש".
מאיר שמחה בחן את הכדור המרוטש כמי שבוחן אתרוג, הפך, מעך, גילגל וגם ריחרח, ולבסוף פסק: "זה בסדר".
הוא ציפה לאנחת רווחה מצד המוכר, איזה שהוא סימן לכך שהוא באמת מתרגש מכך שמאיר שמחה עומד להיות לקוח שלו.
"עכשיו יאללה", אמר המוכר, "תסתלק מפה ותן לעבוד, חפרת לי עד כאן!" הדגים על נקודה כלשהיא בערפו.
ואז מאיר שמחה נעלב, נטש את הדוכן והלך לחפש מקום אחר לרכוש בו פלאפל נטול כורכום.
אבל אצל ששון היה צ'יפס דמוי נזלת שומנית, בפלאפל הטבעוני ברחוב מרזל היתה תחושה שהכל נוצר מטחינה, כולל הפיתה והחמוצים, ואצל התימני מהתחנה המרכזית היו כמויות של בצק בתוך הכדורים.
רק אצל האשקלוני היה את השילוב המדוייק בין חומוס, כוסברה, ואוכלוסיה סבירה של חובשי כיפות בית משפט, שהקנו טעם מיוחד לפלאפל נטול הכורכום.
וביום בו העיז מאיר שמחה לארוז את שארית כבודו בשקית גל-פז ולפסוע לעבר האשקלוני, התחיל הארגון הסלפי אנסאר-אל-בית-מקדס-המקורי-הזהרו-מחיקויים לירות טילים על ישראל.
וכדי להתאים את עצמם לאווירה, צבעו השמים את עצמם באפור. עננים כבדים הטיחו כלפי מטה טיפות מגושמות, ובוץ שקיבל אותן בברכה נמרח על אדני המדרכה שלפני הפלאפל האשקלוני.
איש אחד עמד ברחוב ומחה בוץ מנעליו: מאיר שמחה.
איש מלבדו לא העז לצאת אל הרחוב: טילים מעופפים ורעמים מתפצחים, לא מבחינים בין אזעקת אמת ליללת הרוח בין הבלוקים הישנים. רק זקן אלמוני וחירש מאוד נצפה היום במצלמות האבטחה, חוצה את הכביש לעבר סניף ביטוח לאומי, ונעצר מול שלט שהודיע "לאור המצב אין קבלת קהל הסניף זה".
והפלאפל האשקלוני היה כמעט סגור, רק חריץ קטן הושאר בשבכת הפלדה ששימשה גדלת לחנות, מעין תריס.
ומאיר שמחה דפק על התריס, אבל רעמים עזי פנים גרמו לדפיקותיו להימנע חלשות ועלובות.
הוא התרגז, היטיב את משקפיו על אפו, התכופף, הרים אבן, ולאחר היסוס קל הטיח אותה התריס הכמעט מוגף, ושוב ושוב.
לרגע נשמע שקט מתוך החנות, ואז באה סדרת קללות ששום התרה לא יכולה לה, ואחר כך הורם התריס ופניו של המוכר הציצו מתוך החנות הקטנה.
הוא לא היה שם לבד.
כמו תיבת נח קטנה, שני כלבים, איגואנה, סוס פוני, עז וגדיה שפעו בקול מעורר רחמים, ומעל הכל יושב על קורה קרוב לתקרה, ברווז גדול בצבע לבן.
"לא יכלתי לתת להם להשאר שם בחוץ ", התנצל, "לי הם לא מפריעים בכלל", הוא אמר, ומאיר שמחה הרגיש איך אחד הכלבים מתחיל ללקק את נעליו.
"זה בסדר", אמר מאיר שמחה והשפיל מבט אל נעליו, "תכין לי פלאפל", ביקש.
"אין בעיה" אמר המוכר, "כמו שאתה רואה, אין לי פה מוכן, אבל אני אכין לך צ'יק צ'אק".
הוא הלך אל המטבח, ותוך כמה דקות נשמע פצפוץ עליז של שמן סויה משומש, רותח בסיר טיגון עמוק.
ומאיר שמחה הסתכל על מדף התבלינים שמעל המקרר, ונהנה לקרוא את כל השמות: בזיליקום, אורגנו, טימין, ראס אל חנות, ו.. כורכום.
"כורכום?" הוא שאל את עצמו בקול, והמוכר שהיה במטבח לא פיספס את השאלה.
"נראה לך שאני עבדתי עליך?" שאל כמעט בזעם, "הנה", הוא קרא לו, "בוא תראה".
הוא הוציא מהמקפיא חבילה מרשרשת שעליה נכתב בפונט תעשייתי: "תערובת אינסטנט להכנת פלאפל", על מדבקה אדומה נכתב "סוג ב'".
"אזהרה לאלרגנים", הוא הקריא: "עשוי להכיל שומשום, גלוטן חיטה, סלרי.... והנה זה", הוא נתן לו לקרוא "מה כתוב פה?" שאל רטורית, "יוצר סביבה חופשית מהאלרגנים חלב, אגוזים ו.. כורכום! אתה רואה!"
ומאיר שמחה אכן ראה, ובפעם הבאה שהוא הולך לקנות פלאפל, הוא יוודא שהוא אכן מיוצר במקום, ולא מאיזו שקית מרשרשת סוג ב'.
ועכשיו הוא תקוע כאן באשקלוני, ובשביל להעביר את הזמן הוא משחק ארץ עיר עם המוכר.
"צומח בכ'?" שואל המוכר ומחייך.
"כרוב", עונה מאיר שמחה.
  • 791
  • ענין הערות הבלון בוורד הוא נושא דביק. קשה להתעסק איתם, ולהתעיק את כולם יחד.
    לצד זה, כוחם רב בהערה על גוף הטקסט ממש - מה שאין להערות סיום ושוליים.

    תוסף חדש לוורד שיכול להביא הרבה תועלת לעורכים מסוגים שונים, ובפרט עריכה תורנית. התוסף יוצר גמישות במעבר בין סוגי ההערות השונים, כך שאפשר להמיר מזה לזה.

    לכן יתכן שמשהו כתב המון הערות שוליים וסיום, וכעת משהו אחר רוצה להשתמש בהערות שולים לחומר שלו, אז הוא ממיר את זה להערות בלון וכותב בתור הערות שוליים.
    או למשל, שני עורכים, כל אחד כתב משהו אחר, אחד התשמש בהערות שולים ואחד בהערות בלון. מחקו את מה שמחקו ותקנו את מה שתקנו וכעת הם רוצים שהכל יהיה יחד. כעת אפשר לעשות את זה עם התוסף, פשוט להמיר את הכל להערות שולים. וזהו. והכל כיד הדמיון...

    יצוין, שמעבר בין הערות שולים לבין הערות סיום, הוא אופציה מובנת בוורד, החידוש בזה הוא הגמישות שנוצרה עם ההערות בלון.

    ניתן לפנות במיל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי> נקודה IL (זה כתוב כך כדי שלא יהיה דואר זבל...) או בהודעה פרטית.
    המחיר 100 שח.
    0 תגובות

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה