קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 39
  • אני צריכה לכתוב שיר למצגת חיזוק בנושא תפילת שחרית בשבת..
    (עם עריכה של דמויות מצוירות מתוקותת)
    כתבתי משהו ומרגיש לי לא אחיד ומבולגן קצת..:




    ושוב שבת בבוקר אהממ בצהריים
    אני מתמתחת פותחת זוג עיניים
    מתי חצות? עוד שלושים דקות?
    אין זמן להתעכב או סתם לחכות!!

    מעיפה את השמיכה ורצה לברז
    אין זמן, מוכרחה להזדרז
    לוקחת סידור ומבליעה את התפילה
    סימנתי וי על עוד מטלה.

    ובשעות החולפות בצהרי השבת
    על כל העניין העמקתי מבט
    כי למה לי לקום בשעות שכאלה
    אולי זה כדאי לנסות את הפלא

    להשכים בשבת לפני זמן תפילה
    לקום להתפלל כך מילה במילה
    נכון זה קשה אבל שווה זה ודאי
    כך חשבתי והשתכנעתי למדי

    עד שקול אחר בי ביטל, אמר שטויות
    שבת היא לשינה ויש לי ראיות
    "שינה בשבת תענוג" ו"יום מנוחה"
    מקסימום תתפללי שתי מנחה

    בשבת שאחרי הייתה לנו שמחה
    נסענו לדרום כל המשפחה
    והשכם בבוקר מצאתי ת'עצמי נכנסת
    לתפילת שחרית - בבית הכנסת!

    חייבת לראות את דָּוִד קורא בתורה
    בטח הוא יסמיק ויובך נורא
    בקיצור אין מצב שאני מפספסת
    ולכן עכשיו אני פה בבית כנסת

    טוב מה אני אגיד זו חוויה ייחודית
    היה שווה- יטענו גם שרי ויהודית
    צעדנו יחדיו להתפלל מוקדם
    וישר הלכנו לערוך באולם

    אבל מה, כל שבוע אקום בשבע בבוקר?
    האם ההשקעה לא תעלה לי ביוקר?
    אך תוך כדי עולה בי מחשבה נחושה
    לא שווה להחמיץ כזו תחושה

    ועל שכר לעתיד מי בכלל דיבר
    ולתפילת שבת כה קל להתחבר
    ומי שלא טעם זאת לא יבין
    והתשלום עוד יבוא- תקילין וטבין..

    וכך החלטתי לנסות שבתותיים
    קמתי השכם ולא בצהריים
    והתשלום של שבת הרי הוא פי אלף
    ואיך שינה תתיימר להיות חלף?

    התעמקתי בתפילה ובכל השינויים
    היה מעניין והיו עוד גילויים
    לדוגמה שלפני סעודת היום
    מגיעים הדודים משפחת ראם

    לא אמשיך להסביר אך הרווח גדול
    האמת שמאז קצת קשה לי לחדול
    ואם אני מספיקה תפילה במניין
    הוא מתעצם פי כמה וכמה – העניין

    נכון, אחרי שבוע מתיש של לימודים
    כולם רוצים רק לישון, מודים?
    אבל לפום צערא אגרא מתבטא פה היטב
    אז קיבלתי על עצמי זאת בלי להתחייב..

    שבת שלום!!!
    ב"ה

    האזינו לראיון ברייקינג ניוז, טראמפ וביבי:

    המראיין פותח בנימוס:
    "שלום לשניכם. רק שאלה קטנה, איך זה מסתדר עם זה שאתם… לא?"

    טראמפ מנופף ביד:
    "Fake news. כל הסיפור הזה, פייק. הכי פייק שהיה. אני מכיר פייק, זה פייק ברמה נמוכה."

    ביבי מחייך חצי חיוך:
    "תראה, אני לא מתרגש. כבר היו הכרזות. בסוף המציאות חזקה מהכול."

    המראיין נשען קדימה:
    "אז בואו נבדוק מציאות. תוכיחו שאתם לא AI."

    ביבי מיד נכנס למוד:
    "תשמע, זה לא כזה פשוט. יש פה עניין מורכב, רב-שכבתי, עם השלכות"

    המראיין קוטע:
    "סליחה, זה נשמע בדיוק כמו תשובה של AI."

    ביבי מרים כוס קפה, לוקח שלוק קטן, עוצם עיניים לרגע:
    "קפה."

    המראיין:
    "כן… גם את זה שתית כל השנים האחרונות."

    ביבי לא מוותר:
    "לא, אבל עכשיו זה עדכני. זה קפה של היום, טרי."

    המראיין:
    "או קפה משוחזר ברזולוציה גבוהה."

    טראמפ מתערב:
    "I have the best proof. Nobody has proofs like me."

    המראיין:
    "כן?"

    טראמפ:
    "יש לי קמט חדש. קמט מדהים. אנשים באים לראות אותו."

    ביבי לא נשאר מאחור:
    "אני אעדכן אותך, נוספה לי עוד שערה לבנה. זה תהליך. זה מנהיגות."

    המראיין מחייך:
    "או שזה פילטר טוב."

    שתיקה קלה.

    ביבי מנסה לשנות כיוון:
    "רגע… אה, רגע, איבדתי את החוט… מה רציתי להגיד…"

    שתיקה קצרה.

    ואז מיד ממשיך:
    "בסופו של דבר יש כאן שאלה עמוקה שצריך לבחון אותה לעומק."

    המראיין מחייך:
    "החוט נמצא מהר מדי."

    טראמפ מתקרב:
    "תסתכל טוב. זה אמיתי."

    המראיין:
    "זה נראה מאוד… מתוכנת."

    טראמפ מתעצבן:
    "NO! אני כועס עכשיו! זה כעס אמיתי!"

    המראיין:
    "זה כעס מאוד עקבי."

    טראמפ:
    "זה כעס חדש!
    אני לא כעסתי ככה אף פעם!"


    המראיין:
    "דווקא כן."
    עם אותם משפטים."

    שתיקה.

    ביבי מנסה שוב:
    "אני אגיד לך משהו אישי, כואב לי הגב היום."

    המראיין:
    "משפט אנושי מאוד."

    ביבי מהנהן, מרוצה.

    המראיין ממשיך:
    "שנאמר כבר מיליוני פעמים."

    שתיקה.

    טראמפ פונה לביבי בלחץ:
    "תגיד משהו לא צפוי!"

    ביבי חושב רגע…
    "אני… משנה את דעתי."

    המראיין מתעניין:
    "כן?"

    ביבי:
    "אני עדיין חושב אותו דבר, אבל אחרת."

    המראיין:
    "...מרשים."

    ביבי מתקרב, בקול נמוך יותר:
    "אתמול חיסלנו יעד מאוד משמעותי."

    המראיין:
    "מי?"

    ביבי:
    "אני לא נכנס לפרטים."

    המראיין:
    "ברור. אז אולי בעצם אתה היעד, וזה שמדבר איתי עכשיו זה AI?"

    טראמפ פונה לביבי:
    "זה נהיה רע מאוד. Very bad. אפילו בשביל פייק."

    ביבי עונה לו בשקט:
    "אנחנו מנהלים את האירוע."

    המראיין מרים דף ריק:
    "שאלה אחרונה, תנו לי משהו עדכני, ספונטני, לא מתוסרט."

    טראמפ בלי לחשוב:
    "This interview is rigged."

    ביבי מיד אחריו:
    "אני לא חושב שזה הפורום להיכנס לזה."

    המראיין עוצר. מביט בהם. ואז למצלמה:
    "...טוב, זה כבר מוגזם."

    כיתוב על המסך:
    "לא ניתן לאמת את קיומם של המשתתפים. גם הם לא הצליחו."
    קוראת מילים שכתבתי פעם.

    -מילים?

    לא, זה לא מילים,
    זה לב.
    מדמם.

    -אוקי, אה.. וואו אה...

    פסדר לא צריך לגמגם,
    הכל טוב!
    היום זה לא מזיז לי.

    -ת'לב?

    ת'מילימטר של הקצה.
    ועוד כתבתי שם אבוש, עם "וש" בסוף,
    דיברתי איתו ככה חופשי.

    -ו...מה, מה היום?

    היום? חה
    היום...
    היום אני לא ראויה בכלל!
    כבר שניייים לא התפללתי,
    מדברת פה ושם ככה במילים שלי.
    רק כשאני צריכה...

    -אה.

    להיות כנה רגע?

    -רוצה?

    כן, נו אני לא יכולה אחרת,
    אז ת'אמת שמשהו זז לי שם בתוכו.
    קופץ לי שם כל היום, באזור של הלב.

    -קופצת.

    כע, לא רגועה הבחורה...

    -נשומה ווי ביסטו🎶

    מה זה כמו שרח בת אשר "עוד יוסף חי"?
    אפשר לדבר ברור,
    כן זאת הנשמה 'שלי...
    היא... לא מוכנה לוותר לי!
    היא רוצה ש...
    אני אקום מחר מוקדם.

    -היום.

    כן... נכון, זה כבר היום...
    ושאני אתפלל.

    -את יכולה!

    לא נכ- - אה... אמרנו שאמיתיים פה. אה..
    אז... כן, אני יכולה.

    -נו

    לא רוצה.
    לאאאא רוצהההההההההה
    לא יודעת למה!!!!
    😭😭😭😭😭
    - - -
    וזה כואב לי.😢
    ..... !!!!
    אבאאאא!!!!

    -אבא? אמרת ש...

    כן, אבא.
    תפסת אותי על חם.
    ...
    ...
    על הכי חם בעולם! הכי מחבק!

    -אוהב.

    אוהב, נכון.

    -גם ככה!

    גם ככה.
    רגע, גם ככה?

    - ככה!
    🤍
    'הלוואי שכל החרדים היו כמוך'.... מי מאיתנו לא שמע את המשפט הזה עשרות פעמים בחייו.

    מדובר כביכול במחמאה. מעין תעודת כבוד פרטנית שחרדי מקבל מחילוני מצוי, על היותו חרדי נסבל יחסית, בשונה משאר אחיו המאוסים והמיותרים.

    לא פעם חשבתי מה היה קורה אילו היינו אומרים לחילוני 'הלוואי שכל החילונים היו כמוך'?

    למרות ההחרגה לטובה שקיבל, סביר להניח שהוא היה מתעצבן ושואל 'מה לא בסדר בחילוניות, מאיפה החוצפה שלך לחשוב שהעגלה שלכם מלאה ושלנו ריקה? תאמין לי שהחילוני הכי גרוע, טוב פי עשרים מהחרדי הטוב ביותר' היה מקנח בזעם.

    הבוקר נכנסתי לחוות הטענה של רכבים חשמליים כדי להטעין את הרכב שאין לי. מצאתי שם חילוני תל-אביבי גבה קומה שהילת החשיבות העצמית שלו מקרינה למרחקים עצומים. הוא היה קצת אבוד. שמתי לב שהוא הסתבך בתהליך התשלום וההטענה. הצעתי לו את עזרתי, הוא ממש שמח.

    'הרגע קיבלתי את הרכב מהיבואן ואני עוד לא בדיוק יודע איך מתנהגים אתו' שיתף במבוכה.

    במהלך ההמתנה הממושכת להשלמת ההטענה, התפתחה בינינו שיחה אנושית נעימה.

    ואז כצפוי זה הגיע, לקראת סיום. הוא לחץ לי יד ואמר 'הלוואי שכל ה...'

    'חילונים היו כמוך' דרסתי את מילותיו באלה שלי.

    הוא היה נבוך ושאל 'למה אמרת את זה'?

    'משום שכל החרדים הם כבר די כמוני' עניתי 'עכשיו נותר רק שהחילונים ישתוו לאישיותי הנאצלת' סיכמתי בקריצה.

    הוא לא הסכים וענה בנימוס, 'אתה משהו מיוחד, לא כל החרדים ככה'.

    הוא בעצמו לא האמין עד כמה מהר הוא יודה בפני שכל החרדים דווקא כן כמוני.

    גלשתי עם הרכב החוצה ממגרש ההטענה, ובבואי להשתלב בנתיב הראשי כמעט התנגשתי ברכב נוצץ, לא ברור באשמת מי.

    הנהג שמולי פתח את החלון וצעק 'מי נתן לך רישיון? אהה בטח, זה חרדי, אתם כולכם אותו דבר'.

    לקח לי ולו שנייה להבין שהוויכוח שניהלנו לפני שלוש דקות הוכרע ברגע זה.
    דובר צה"ל: חיל האוויר פתח בגל תקיפות נגד מטרות המשטר בטהרן

    טראמפ: "זו מלחמה נהדרת, האין זה כך? היא צריכה להימשך חודשים!"

    לישראל עומד לאזול כל מלאי התחמושת, המיירטים והטנקים (רויטרס)

    סופית, צה"ל וצבא ארה"ב שולטים במרחב האווירי של איראן

    יציאות מאיראן אזעקות יישמעו בדקות הקרובות באזור המרכז

    פיצוצים עזים במרכז

    דיווח על נפילת שברי יירוט בכמה אזורים

    הלימודים בערים נוספות בדרום הארץ ייפתחו מחר

    ראש מועצת דרגות: לא אסכן את התלמידים (זמן הבמה הראשון והאחרון בחייו לכאורה...)

    אזעקות בגליל המערבי

    יאיר לפיד: "'אנחנו' נלחמים במלחמה הזו מתוך מטרה להביס את משטר הטרור הרצחני באיראן".

    טראמפ: "המלחמה הזו לא יכולה להימשך זמן רב, יומיים שלושה והיא תיגמר!"

    עבאס ערא'קצ'י: "אנו פתוחים למשא ומתן מכל סוג שהוא"

    זוהו שיגורים מאיראן לכיוון צפון הארץ

    דובר צה"ל: חיל האוויר פתח בגל תקיפות נגד מטרות המשטר בטהרן

    נפילה בשטח פתוח במועצה אזורית שגלדל

    דרמה! בנט נצפה מטאטא את האדמה בשטח הפתוח (12)

    בלבנון חוסל בכיר החיזבאללה ------ (משהו עם ללה בסוף...)

    טראמפ: "זה נהדר שכל המדינות יעזרו בפתיחת מיצרי הורמוז!"

    עבאס עראקצ'י: "לא הסכמנו לכל משא ומתן מכל סוג שהוא"

    אזעקות בגליל המערבי

    דובר צה"ל: ראשוני, הופעלו אזעקות במרכז בעקבות שיגורים מאיראן.

    ויכוח עז עם הממשל האמריקאי לגבי אופן ניהול המלחמה (ברק רביד)

    בכיר בפנטגון: אנחנו עובדים בתיאום מלא עם ישראל!

    אזעקות בגליל המערבי

    טראמפ: "זו חוצפה איומה אי הסכמת של מנהיגים להגן על מיצרי הורמוז!"

    נתניהו: "לא נפסיק את המלחמה עד למיצוי שלל מטרותיה!"

    שר הבטחון כץ: "לא נפסיק את המלחמה עד למיצוי שלל מטרותיה!"

    "אנחנו עומדים לנצח אוטוטו, תכינו כרטיסי טיסה לאיראן!" (14)

    "אנחנו עומדים להפסיד, תכינו תכריכים לעצמכם!" (12)
    בְּצָהֳרֵי יוֹם, בְּתַחֲנַת בֵּטוֹן, יוֹשֵׁב אָדָם בִּפְרָאק וְעַל בִּרְכָּיו תִּיקוֹ.
    וּלְצִדּוֹ בַּסַּפְסָל הַחַם, מַמְתִּין יֶלֶד נֶחְמָד לָבוּשׁ חֻלְצַת טְרִיקוֹ.
    עוֹמֶדֶת שָׁם גַּם אִשָּׁה עִם סַלִּים, בְּצֵל גַּג הָאֶבֶן חוֹסָה.
    וּבַחוּץ, עַסְקָן שֶׁאֶת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא חָשׁ, הוּא טָרוּד בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הר"מ נוֹשֵׂא עֲרֵמַת סְפָרִים בִּשְׁבִיל הַשִּׁעוּר.
    הַיֶּלֶד בְּדַרְכּוֹ אֶל הַמִּגְרָשׁ וְתַחַת זְרוֹעוֹ כַּדּוּר.
    הַגְּבֶרֶת סוֹחֶבֶת שְׁנֵי קִילוֹ קֶמַח בִּשְׁבִיל הָעִסָּה.
    וְהָעַסְקָן אוֹחֵז בְּמַכְשִׁיר מְשֻׁכְלָל לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    אֶת שַׂרְעַפֵּי שְׁלָשְׁתָּם מַחְשָׁבָה תָּפְסָה.
    וְרֶשֶׁת קִמְטֵי רִכּוּז עַל מִצְחָם נִפְרְשָׂה.
    הַמַּגִּיד שִׁעוּר מֵכִין ווֹרְט.
    הַיֶּלֶד מְשַׁנֵּן חֻקֵּי סְפּוֹרְט.
    הָאִשָּׁה מְתַכְנֶנֶת טוֹרְט.
    אַךְ הָעַסְקָן לַחֲשֹׁב מֵעוֹלָם לֹא נִסָּה.
    הוּא טָרוּד יוֹתֵר מִדַּי בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    קַו שָׁלוֹשׁ הִגִּיעַ וּפָתַח דְּלָתוֹת. רַעַשׁ, הֲמֻלָּה.
    הָאִשָּׁה מִזְדָּרֶזֶת לָקוּם, זֶהוּ הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלָּהּ.
    סַלֶּיהָ הִיא אוֹסֶפֶת, אֶת הַתִּיק עַל כְּתֵפָהּ תּוֹלָה.
    וְהַיֶּלֶד קוֹפֵץ וּמוֹשִׁיט לָהּ חֲבִילַת קֶמַח שֶׁנָּפְלָה.
    הַנַּהָג הִרְעִים בִּמְנוֹעָיו וְסָגַר דְּלָתוֹת מִיָּד כְּשֶׁנִּכְנְסָה.
    וְעַד שֶׁהָעַסְקָן הֵרִים מַבָּטוֹ, הָאוֹטוֹבּוּס בִּלְעָדָיו נָסַע.
    זוֹ פַּעַם שִׁשִּׁית שֶׁעֵינוֹ הַטְּרוּדָה אֶת קַו שָׁלוֹשׁ פִסְפְסָה.
    מָה לַעֲשׂוֹת, בַּמָּסָךְ מֵידָע חִיּוּנִי בְּיוֹתֵר, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    מוֹנִית עָצְרָה, הר"מ עָלָה וְהִזְמִין אֶת הָעַסְקָן לְהִצְטָרֵף.
    הַלָּה לֹא שָׁמַע, מִמְּקוֹמוֹ לֹא זָע, אֶת הַמָּסָךְ מַבָּטוֹ טוֹרֵף.
    הר"מ קָרָא לוֹ שׁוּב וָשׁוּב, וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁהַתִּקְוָה אָפְסָה.
    הַמּוֹנִית עָזְבָה מִבְּלִי שֶׁהָעַסְקָן יַבְחִין בְּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה.
    הַיְּכֹלֶת לִקְלֹט אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבוֹ, מִזְּמַן נֶהֶרְסָה.
    הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲמֹל בַּחֲרִיצוּת רַבָּה עַל צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הַזְּמַן חָלַף, הַתַּחֲנָה רֵיקָה, הַשֶּׁמֶשׁ לְצַד מַעֲרָב קָרְסָה.
    אֲבָל עַל הָעַסְקָן שֶׁלָּנוּ, הַהַמְתָּנָה עֲדַיִן לֹא נִמְאֲסָה.
    נִדְמֶה שֶׁמּוּכָן הוּא לְהַמְשִׁיךְ וְלַעֲמֹד פֹּה עַד גְּסִיסָה.
    בְּנֶאֱמָנוּת חַסְרַת פְּשָׁרוֹת תְּשׂוּמֶת לִבּוֹ בְּכַף יָדוֹ תְּפוּסָה.
    הוּא מֻכְרָח לְהִתְרַכֵּז הֵיטֵב שֶׁלֹּא תֵּצֵא לוֹ שְׁגִיאָה גַּסָּה.
    יֵשׁ לְהִזָּהֵר, הֲרֵי עַל הַכַּף כָּאן מֻטָּלִים, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    הָעֶרֶב קָרַב, נִשְׁבַּר הַשָּׁרָב, גֶּשֶׁם אֶת הָרְחוֹב כִּסָּה.
    הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, מִפְּנֵי הַטִּפּוֹת פָּתְחוּ בִּמְנוּסָה.
    אַךְ הָעַסְקָן הָרָטֹב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִצַּב בְּהַתְרָסָה.
    וְלֹא חָדַל מִלְּגָרֵד בַּמָּסָךְ, כְּמוֹ בְּפֶצַע עִם מֻרְסָה.

    גַּם כְּשֶׁאוֹפַנּוֹעַ חָלַף עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה בְּטִיסָה.
    וְקוֹמָתוֹ הַשְּׁחוּחָה שֶׁל עַסְקָנֵנוּ כִּמְעַט וְנִדְרְסָה.
    לְמַלְמֵל "אוֹיְשׁ", זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהוּא עָשָׂה.
    הֲרֵי מָה חֲשׁוּבִים הַחַיִּים, לְעֻמַּת צָרְכֵי פַּרְנָסָה?

    לַיְלָה יָרַד מִזְּמַן, עַל הֲמֻלַּת הָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה נִפְרְסָה.
    הָרִיצוֹת הַצְּעָקוֹת וְהַבָּלָגָן, הַמִּסְחָר הַטְרָדּוֹת וְהַתְּסִיסָה.
    הַכֹּל שָׁכַךְ, נִרְגַּע וְהִתְעַמְעֵם, הָעִיר הִשְׁתַּתְּקָה וְהִתְפַּיְּסָה.
    בְּחַדְרֵי הַיְּלָדִים כָּבִים הָאוֹרוֹת, נָשִׁים מְקַפְּלוֹת כְּבִיסָה.
    אַבָּא בְּנַעֲלֵי בַּיִת יוֹשֵׁב לוֹ עִם כּוֹס תֶּה וְעִתּוֹן בַּכֻּרְסָה.
    וְאִמָּא מְפַזֶּמֶת שִׁירֵי עֶרֶשׂ מְתוּקִים וּמְנַדְנֶדֶת עֲרִיסָה.
    בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם מִישֶׁהוּ עוֹמֵד בָּדָד, בִּשְׁאִיפָה כְּמוּסָה.
    לִגְלֹשׁ, רַק עוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת וְדַי. נוּ... לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

    אוּלַי קָנִיתָ אֶת הַמַּכְשִׁיר לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
    אֲבָל מֵאָז הַמַּטָּרָה הַזֹּאת לְגַמְרֵי סֹרְסָה.
    אֵלּוּ רַק הוֹצָאוֹת, אֵין כָּאן שׁוּם הַכְנָסָה.
    לְ'צָרְכֵי בִּדּוּר' יֵשׁ לְהַחְלִיף אֶת הַגִּרְסָה.
    הַיּוֹם לִבְּךָ כְּבָר בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת מְשֻׁסָּע.

    מֵהָעֲדִינוּת שֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁאֲרָה אֲפִלּוּ פִּסָּה.
    נִשְׂרָךְ בְּעִקְבוֹת הָעֵדֶר הַדִּיגִיטָלִי כְּמוֹ כִּבְשָׂה.
    בְּאֹפֶן שֶׁשִּׁנָּה לְךָ לַחֲלוּטִין אֶת כָּל הַתְּפִיסָה.
    דֶּרֶךְ הַחֲשִׁיבָה וְהַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלְּךָ, הֻנְדְּסָה.
    בִּמְקוֹם תֹּכֶן מַהוּתִי שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ זְכוּת כְּנִיסָה.
    כָּל שְׁטוּת מְסֻדֶּרֶת בְּמוֹחֲךָ כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא.
    וְלֹא נַזְכִּיר פֹּה דְּבָרִים שֶׁלֹּא רְאוּיִים לְהַדְפָּסָה.
    הִתְנַהֲגוּת שֶׁאֶת הַשְּׁכִינָה מַרְחִיקָה וּמַכְעִיסָה.
    וּבַת קוֹל קוֹרֵאת: הוֹי מִי נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.

    כַּמּוּת הַמֵּידָע הַמְּיֻתָּר שֶׁלְּרֹאשְׁךָ נִדְחֲסָה.
    מְבַלְבֶּלֶת אֶת הָעֶשְׁתּוֹנוֹת וַעֲלֵיהֶם לְמַעֲמָסָה.
    וְהַזְּמַן נִמְתָּח בְּלִי תַּכְלִית כְּמוֹ גּוּמִי לְעִיסָה.
    וְיֵשׁ לַחֲשֹׁשׁ שֶׁאִם לֹא תִּפָּסֵק הַהַאֲבָסָה.
    כָּל הַמּוֹחַ שֶׁלְּךָ יִתְמוֹסֵס וְיֵהָפֵךְ לְדַיְסָה.

    הַמַּכְשִׁיר מְיֹעָד רַק לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
    זֶה דָּבָר שֶׁהָאֱלֹקִים אוֹתְךָ בּוֹ נִסָּה.
    אָז תִּהְיֶה אַמִּיץ וְתוֹדֶה בַּתְּבוּסָה.
    תַּעֲצֹר וּתְבַצֵּעַ מַהֵר פְּנִיַּת פַּרְסָה.
    וְהַחֲזֵר שׁוּב אֶת הַמַּטָּרָה לִבְסִיסָהּ.

    ִ
    מי לא מכיר את הסופרת ג'יי קיי רולינג. סופרת הילדים הנערצת והמוכרת ביותר בעולם. סדרת ספרי הפנטיזה 'הארי פוטר' שברה כל שיא אפשרי בתחום הספרות. ספריה נמכרו במאות מיליוני עותקים בעשרות שפות ברחבי העולם. ולא בכדי. לרולינג יש כתיבה ייחודית. היא כותבת ברמה בלתי נתפסת. אפשר לדגום באופן רנדומלי כל פסקה מאחד מאלפי העמודים שכתבה ולנתח מדוע היא כתובה נכון, מדוייק ועובד.
    כל מי שמבין בכתיבה עומד ומשתאה לנוכח האמנות הוירטואוזית שלה. היא לא כותבת בסגנון ייחודי, זה לא שייקספיר או עגנון. היא כותבת בסגנון רגיל, כמו כולם, רק הרבה יותר טוב מכולם.
    וגם 'המון העם' שלא מבינים בכתיבה ולא יודעים לנתח מה היא עושה ואיך, נסחפים אחרי העולמות המופלאים והקסומים שהיא יוצרת.

    אבל יום אחד נמאס לה מההילה המטורפת סביבה. היא החליטה להוציא ספר בשם עט ולבדוק האם הקהל מתלהב גם בלי שהוא יודע שמדובר בג'יי קיי רולינג האגדית. (מזכיר קצת את
    הניסוי של הכנר ג'ושוע בל).

    היא הוציאה לאור ספר בלשי בשם 'קריאת הקוקיה' תחת שם העט רוברט גלבריית'. הספר נמכר ב-1500 עותקים. בשוק הספרים החרדי 1500 חתיכות זה הצלחה סבירה, בשוק הספרים הכללי זה אפילו לא בדיחה.
    כמה מבקרי ספרות שראו את הספר התרשמו למדי ונתנו לו ציונים די טובים, אבל שום דבר לא התקרב להיסטריה סביב הארי פוטר.
    לאחר ארבעה חודשים, רולינג חשפה 'בטעות' שהיא המחברת של הספר. המכירות קפצו ב-150,000% והספר זינק מהמקום ה-4709 ברשימת רבי המכר של אמזון, היישר אל המקום הראשון.

    קראתי את הספר, הוא אכן כתוב ברמה הבלתי-אפשרית של רולינג. אבל אני ממש לא בטוח שהייתי מבחין בכך אילולא ידעתי שמדובר בספר של רולינג.

    המסקנה היא שצריך לעבוד ממש קשה על מוניטין, אבל אחרי שצוברים מוניטין החיים יפים וקלים יחסית.
    אם מ. קינן תוציא היום ספר חדש, כל ספר שהוא, אין ספק שהוא ייחטף. גם אם הוא לא האיסתרק הבא. רק שבגלל שכתוב על הכריכה שלו מ. קינן. כי היא כבר צברה את המוניטין שלה.
    אבל בואו נדמיין שלא היו כותבים על הספר מי המחבר שלו. כל ספר היה יוצא בפני עצמו. יכול להיות שהרבה ספרים של סופרים מוכרים לא היו מי-יודע-מה מצליחים, ולעומת זאת ספרים ראויים של סופרים לא מוכרים היו מצליחים להגיע יותר גבוה.

    כך שכקוראים, עניין המוניטין משחק גם לטובתנו וגם לרעתנו. לטובתנו - כי הוא עוזר לנו ליהנות מיצירות של יוצרים מוכרים. לרעתנו - כי הוא מפריע לנו ליהנות מיצירות של יוצרים לא מוכרים. אנחנו מתרגלים לשפוט יצירה לפי היוצר ולא לפי היצירה.
    אני כספומט.

    זה לא נראה אמנם, אבל זה מה שנהייתי בימים שלפני פסח.

    אני עומד בחזית הבנק; יד אחת מושטת פנימה לתוך הסניף, מטעינה אותי במזומנים תמורת ריביות נשכניות, ויד אחרת מוציאה שטרות מגוהצים - משיכה אחר משיכה.

    אני והמכונה הכסופה שמקיאה כסף לפי דרישה, חולקים עכשיו צורת חיים זהה. שנינו גרים ברחוב – אף אחד, או יותר נכון, אף אחת לא ממש צריכה אותנו בבית. אנחנו אוכלים בחוץ, ובלילות שבהם מנקים את חדר השינה, גם ישנים על המדרכה שליד הבנק.

    כמו כספומט מתכתי והרמטי אני מנסה לשמור על הכסף – להוציא רק מה שיש. אני כותב ש'אין כיסוי מספק', אלא שהגבאי של קמחא דפסחא, היא והילדים כבר יודעים בדיוק איפה ללחוץ כדי לגרום לי לפלוט שטרות בקצב מסחרר.

    בכל בוקר אני רואה את הרכב הממוגן של 'ברינקס' עוצר, חמוש עם שקיי כסף בידו מזנק ממנו ומזין את כל הכספומטים. חוץ מאותי.

    הבוקר זה היה שונה. החמוש חמור הסבר של 'ברינקס' זינק כהרגלו מהרכב. אישה צעדה מולו ודרשה ממנו את כל הכסף, הוא החוויר כסיד, מסר לה את כל השקים המנופחים מבלי להתווכח.

    "אבל היא אפילו לא חמושה", אמרתי לו בהלם כשהלכה, "כן, אבל זו אשתי", ענה.

    התייפחנו זה על כתפו של זה.
    שלום לכולם, הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן כלום, לא הגיעה אלי השראה. הייתי יותר מרוכזת בלקרוא סיפורים ולהגיב. עכשיו אני שמה כאן משהו שכתבתי מזמן לביקורת. חשבתי שזה מתאים לתקופה של לפני פסח. אז הנה זה לפניכם, אשמח מאוד לביקורת.

    אסנת מנהלת זמן

    אסנת מביטה בסיפוק אל עבר 9 הנשים המביטות בה בציפיה.

    "הכנתי לכן תיקיה עם לוח שנה. הלוח הזה ישרת אותנו משבועיים לפני פורים ועד לפסח. בלוח הזה נכתוב את כל המשימות עד לפסח. עלינו להתחיל ראשית כל להתכונן לפורים. יש תחפושות, משלוחי מנות, סעודת פורים. את הכל צריך לסיים עד יומיים לפני פורים.

    אחרי פורים צריך להתארגן לפסח. אתן תרשומנה לכן על הלוח המחיק את המשימות ופעם הבאה נעבור על המשימות שלכן וננסה להתאים אותן למציאות."

    ציפי מביטה על הלוח. "תגידי, את רוצה להגיד לי שיש לנו רק 7 שבועות עד לפסח???"

    החרדה תופסת את כולן, קולות נשמעים, ויכוחים, היסטריה.

    "בדיוק בגלל זה אנחנו כאן", אסנת מחייכת. "כולנו נתארגן השנה לפסח כמו שצריך, אין לכן מה לדאוג."

    אריה מגיע אחרי שעה. "נו, איך היה?" אסנת נכנסת לרכב, נאנחת בסיפוק. "בכל פעם שאני מעבירה את הסדנא הזאת אני חשה איזו שליחות יש לי, וכמה חשוב לארגן את הזמן. אני שומעת מכולן איך הזמן טס להן, איך הן לא מצליחות להתארגן, ותמיד תמיד התירוץ הוא שהיה להן עומס בעבודה, וקשה עם הילדים, והבעל." אריה מחייך. מי כמוהו מכיר את אשת החיל שלו. הבית תמיד מתוקתק, ערב שבת תמיד רגוע. "זה לא עניין של אופי?" הוא שואל. "תראה, בוודאי שכן, אבל בסופו של דבר הכל זה חשיבה ותכנון זמן. גם האדם הרגוע והמסודר ביותר עלול למצוא את עצמו בלחץ זמן אם הוא לא חשב ותכנן את הזמן שלו מראש."

    "אמא!" חזקי מתרפק על אמו. "אמא, תראי מה הרבה בחיידר הביא לי!" הוא שולף דף מהתיק ומראה לאמו. אסנת מרפרפת על השורות, עיניה גדלות בהפתעה.

    "אריה, ראית את זה? המלמד בחיידר רוצה שנגיע אליו לשיחה, קרה משהו?"

    אריה לוקח את הפתק. "טוב, אני אטפל בזה, אל תדאגי, אני הולך לעשות כמה טלפונים".

    אסנת מעיפה מבט ללוח השנה. מחר בתשע בבוקר, סדנת ניהול זמן בסמינר חיפה, עליה להגיע בזמן. זה אומר לקום בחמש, לקחת את הרכבת של שש, להגיע בשמונה ועשרים לתחנת מרכז השמונה, משם כבר תגיע מונית לקחת אותה. זה הסיכום שלה עם הסמינר. לא פשוט להגיע לחיפה מירושלים, צריך להתארגן בחכמה.

    "אסנת, יש לך טלפון!" אריה מגיע אליה עם הטלפון ביד, "היא אומרת ששכחת משהו בשיעור".

    "הלו"

    "אסנת, תקשיבי, נראה לי היתה לך טעות, הלוח הוא של שנה שעברה".

    "מי מדברת?"

    "זו אני, ציפי, תראי, בכלל אין כאן אדר א' וב', רק אדר, ופסח בכלל יוצא כאן ביום רביעי ולא ביום שני כמו השנה.."

    "איך זה יכול להיות?? אני לא מבינה מה קרה כאן", עיניה מביטות לכל עבר, מחפשות משענת, חיוורון מציף את פניה. היא מתיישבת.

    "בסדר, אל תקחי קשה, סך הכל טעית בשנה, קורה. רק רציתי להגיד לך להביא את הלוחות הנכונים למפגש הבא."

    "אסנת, הרבה מהחיידר רוצה את שנינו דחוף מחר, אבל יש לך סמינר, לא?" אריה מגיח מחדר השינה. "הוא לא רצה להגיד לי מה קרה, אבל אמר שחשוב שנגיע ביחד".

    חשבון מהיר מגלה לה שאם לא תגיע מחר לסמינר, לא תוכל לבקר את חברתה משכבר הימים בחיפה, מה שאומר שהיא גם לא תוכל לקחת ממנה בחזרה את הספר שהשאילה לה, והיא צריכה את הספר ממש דחוף כדי לצלם ממנו כמה מאמרים, ואז לא יהיה לה חומר מוכן למפגש הבא, מה שתכננה זמן רב כל כך, ובכלל צריך להכין לוחות שנה חדשים ו...

    "אסנת, אז מה להגיד לו?" אריה עם הטלפון ביד, מבט דחוף בעיניו.

    "מממה? אבל, אבל, אני צריכה לעשות צילומים מהספר, וגם הלוחות..."

    "לוחות הברית"? זיק קונדסי בעיניו של אריה. "נראה לי שהם נמצאים אי שם ברומא, בותיקן".

    זו פעם ראשונה שאסנת חשה חוסר אונים. באזניה היא שומעת מגדל קלפים מתמוטט, או שמא אלו קולותיהם של שברי לוחות נשברים?

    "מה עושים כאשר כל הסדר והארגון משתבש?" היא תולה עיניים מצפות באריה.

    "אולי צריך לקבל לפעמים את הסדר והארגון של השם. ופשוט להיכנע. לא הכל בידיים שלנו."

    אסנת מביטה בתשע הנשים המביטות בה בציפיה. "הפעם", היא אומרת, "הפעם אני רוצה לדבר על ניהול זמן נכון ביחד עם הפרטנר שלנו", היא מחייכת.

    "הפרטנר?" כך ציפי, "את מתכוונת לבעלים שלנו?"

    "לא, לא הבעל, למרות שבוודאי נכון לתכנן יחד איתו. אבל אני מתכוונת לאבא שלנו בשמיים. לזכור שהזמן הוא שלו וממנו, ושהוא נותן לנו את הרשות והיכולת והכוח להתנהל בזמן."

    היא מחלקת את הלוחות החדשים.

    "ועכשיו, נתחיל לתכנן את הזמן שלנו עד פסח. ונזכור, שלא אנחנו עושות ולא אנחנו נכשלות. זה הכל רק הוא".
    "רד למטה," אומר לי משה דרך קו הטלפון המקוטע למחצה, "אני מחכה לך."

    אני, כמו כל בן משפחה טוב, לוקח את מעט מטלטלי ויורד, על אף שאין לי מושג על מה ולמה יצא דווקא עלי חרון האף הזה הנקרא נסיעה ברכב במשך שמונה שעות רצופות.

    "יופי, טוב שהגעת," משה צופר לי בלי סיבה, ואני פותח את הדלת ונכנס פנימה.

    משה מסיע אותי לירושלים.

    כלומר, אני מניח שזה ירושלים. עם משה אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות. אצל משה יש שני סוגי נסיעות: נסיעות לירושלים ונסיעות שמתבררות בסוף שהן היו בעצם לירושלים.

    הוא נוהג בשלווה עמוקה של אדם שיודע בדיוק לאן הוא נוסע אבל מסרב לחלוק את המידע הזה עם שאר האנושות.

    אחרי כמה דקות של ישיבה מעיקה, הכוללת החלפת תחנות ברדיו כל דקה ורבע וקולות שתיה מפחית קולה מצ'וקמקת שניצבת על מסעד הנהג שבנינו, מוחי כבר קודח מרוב חום ולעיני כבר נמאס לספור רכבים צהובים, ולכן אני שואל סוף סוף: "משה, לאן אנחנו נוסעים?"

    משה לא עונה.

    זה לא שהוא לא שמע. משה שומע הכול. פעם הוא שמע אותי חושב. אבל יש לו עיקרון: לשאלות פשוטות הוא עונה רק בעקיפין, ואם אפשר הדרך המועדפת היא סיפור.

    אנחנו חולפים על פני משאית, שלט חום שמכריז על אתר ארכיאולוגי שבו כנראה נמצא פעם כפתור מתקופת החשמונאים, ומכונית עם מדבקה שמכריזה בגאווה: 'אני פולט עשן!' (יש מצב שבסוף היה סימן שאלה, אבל אני לא זוכר כרגע.). אני שואל אותו שוב: "משה, חם לי כבר ואני צמא, והצ'קמוקים של הקולה עושים לי כאב ראש. למען השם, תוכל להגיד לי כבר לאן אנחנו נוסעים?"

    משה מהנהן קלות, כאילו נגעתי בשאלה הפילוסופית העתיקה ביותר מאז שאנוכי שאלתי אם קטניות הן חמץ או לא חמץ, ואומר: "תשמע סיפור."
    .​

    "במקום אחד," לוחש משה בפתאוס, "היה שדה שאותו ירשו שני אחים מאביהם."

    מפה כבר ידעתי לאן זה הולך. אני מכיר את הסיפור עוד מהזמן שהייתי זאטוט חצוף בגן רוחמה. אבל נתתי לו להמשיך.

    "עכשיו," הוא אומר, "אחד האחים נשוי עם ילדים, והשני רווק."

    אני מהנהן. משה ממשיך.

    "בעונת הקציר אסף כל אחד מהאחים את התבואה שלו וערם אותה לעומר גדול. אך בלילה, שכב האח הרווק במיטה וחשב לעצמו: 'זה לא הוגן שבגלל שאין לי אין ילדים ואני אוכל קצת אני גם אקבל חלק קטן יותר.'

    והוא קם מהמיטה, הלך לשדה, הסתכל על שני העומרים, ואז העביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו."

    "סליחה?" אמרתי.

    "חכה," אמר משה.

    "באותו הזמן בדיוק, שכב האח הנשוי במיטה וחשב לעצמו: 'אחי רווק. הוא לא אוכל הרבה. הוא בטח לא ישים לב אם אקח לו קצת'. ואז גם הוא קם מהמיטה, הלך לשדה, והעביר כמה אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו.

    "בבוקר קמו האחים. כל אחד מהם הסתכל על העומר שלו וחשב: 'מה זה? למה הוא קטן יותר?' אבל אף אחד מהם לא אמר כלום."

    אני מהנהן שוב, לוגם בסתר מהפחית הריקה למחצה שהגנבתי לכיס חליפתי.

    "בלילה השני כבר הייתה התקדמות לוגיסטית. האח הרווק הגיע עם שק, והאח הנשוי הגיע עם עגלה קטנה. כל אחד מהם מעביר אלומות מהעומר של אחיו לעומר שלו, משוכנע שהוא היחיד שעלה על הרעיון הגאוני.

    בלילה השלישי האח הרווק מביא חמור, והאח הנשוי מביא שני בני דודים. שהם, כידוע, המנוע האמיתי של כל פעילות חקלאית, פוליטית או פלילית במזרח התיכון.

    בלילה הרביעי השדה כבר נראה כמו אזור פריקה בנמל חיפה. אלומות זזות מצד לצד בקצב כזה שאם איזה היסטוריון היה רואה את זה הוא היה חושב שנקלע לתקופה הלא נכונה.

    בלילה החמישי הם סוף סוף נפגשו באמצע השדה. האחד סוחב שק על הגב, והשני גורר עגלה."

    אני שותק, הרכב החבוט מטרטר בעלייה הרחבה של כביש אחד.

    "הם נעצרו. מביטים זה בזה.

    שתיקה ארוכה בלה בלה בלה תיאורים ספרותיים בלה בלה בלה, ואז אמר הראשון: "אהה! אז אתה הגנב!"

    השני אמר: "אני הגנב?! אתה גונב לי כבר שבוע!"

    "כעבור חצי דקה הם כבר צועקים.
    כעבור דקה הם כבר דוחפים.
    כעבור שתי דקות בני הדודים נכנסים לפעולה."

    כאן משה כבר מאט את האוטו. אני רואה שאנחנו בתוך ירושלים.

    "ובאחרית הימים, כמובן, נחש מה נבנה שם?"

    "בית המקדש?" אני מנחש, מרגיש מכווצ'ץ כמעט כמו הפחית הריקה.

    משה עוצר בצד הדרך, מחייך. ומצביע דרך השמשה, הישר אל מיקומו של משכן הכנסת.

    תודה רבה לרב שלום ארוש שליט"א, דרכו הגעתי לסיפור הנפלא והכה אקטואלי הזה.
  • 24
  • אָמָּנוּת יְתֵרָה א.י טיקוצקי



    בְּהַקָמַת הֲמִּשְׁכָּן

    לִכְבֹּד שְׁכִינָה שָׁם תִּשְׁכֹּן בְּמַשְׁכּוֹן

    נָשִׁים חֲכְמוֹת לֵב טָווּ אֶת הָעִזִּים

    הָיְתָה זוּ אוּמָּנוּת יְתֵרָה בָּהּ אוֹחֲזִים

    וְכָל חוּט עַבוֹדַת יָד הַרְבֵּה יוֹתֵר אֵכּוּת.



    וַיֵרֶד יְהוּדָה מִגְּדוּלָּתוֹ

    וַיַעֲל יְהוּדָה לְגוֹזְזֵי צֹאנוֹ

    עָד שֶׁזָּזִים וְאָנוּ לֹא פְּזֻיזִים

    כְּמוֹ עִזִּים טֶרֶם מְגּוּזָזִים.



    יוֹם גְּזִיזַת הַצֹּאן

    יוֹם חָג שִׂמְחָה וְשָׂשָׂוֹן מְרָצוֹן

    הַצֹּאן לִגְזֹז

    וּלְרֶגֶל הַשִּׂמְחָה נִלְגֹּם גָּזוֹז.



    צֶמֶר לְסוּגָיו יֵשׁ לְמָשָׁל אַנְגּוֹרָה וּמָצוּי יוֹתֵר קַשְׁמִיר

    וְטַלִּית צֶמֶר לוֹבֵשׁ הֲיּוֹתֵר מַחְמִיר וְהוּא מַכְמִיר

    שָׁוֶה לְהַחְלִיט כִּי זוּ הַתַּכְלִית

    הָעֵז לֹא אוֹמֵר אַךְ הוּקָל לוֹ מֵהַצֶּמֶר

    וְשִׂמְחָתוֹ לֹא מְסַיֵּם עָד מִצְוַת הָעֹמֶר.



    צֶמֶר שׁוֹאֵב כּוֹחוֹ מִכּוֹכָב מַאֲדִּים מַדְהִים

    לָכֵן הוּא מְאֹד חָם וְלֹא מַתְאִים לְמַדִים

    קָשֶׁה לְכִבוּס וְגִהוּץ מַצְרִיךְ יִעוּץ

    וְאָנוּ בְּכָל אֲקְלִים עוֹטִים טַ"קָ טַ"גָ וּגְדִלִים.



    מֹשֶׁרעָ"ה חָכָם לֵב יִקַּח מִצְוֹת: עֲצָמוֹת עַצְמוּת יוֹסֵף צַדִּיק יְסוֹד

    וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ: וְכָךְ חִזְקוּ טָהָרָה וְהֵמְעִיטוּ טוּמְאָה.



    וְכָךְ הָעִזִּים / הָיוּ יוֹתֵר זְרִיזִים / וּפָחוֹת מְזִּיעִים /.
    הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

    פרק א'-הפעם...
    גיתית-

    הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

    תמיד היה הראל סוד.

    ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

    ניצוץ סגלגל.

    תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

    היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

    והייתי אומרת.

    פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

    פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

    ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

    לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

    ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

    לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

    מפגשינו הולך להיות אחר.

    אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

    הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

    זהו. נגמר הכל.

    ***

    אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

    זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

    "בניהו"

    "כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

    רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

    "תתחדש" פלטתי.

    "יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

    שתקתי.

    "לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

    "לא" חד וחלק.

    "נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

    אני לא.

    נכנסתי לבית.

    לא נכנסת אחרי.

    התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

    בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

    היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

    מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

    מהדק שפתיי לפס כאוב.

    לא יכולה יותר.

    לא.

    ***

    "צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

    "אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

    בלעתי רוק.

    "גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

    הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

    "היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

    אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

    "נערה היא"

    "תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

    "שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

    הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

    הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

    "תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

    "אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

    הראל החויר.

    גם אני.

    מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

    אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

    הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

    "הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

    "תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

    הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

    "לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

    "הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

    הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

    יצא.

    סוגר את הדלת.

    אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

    שתקתי. עוצרת נשימה.

    ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

    אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

    אני לא.

    בניהו הניד לי ראש לשלום.

    אני לא נשמתי.

    לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

    רק שרשרת. פסל. מסכה.

    מעצבת את דמותי המרוקנת.

    חותמת על פני את תמצית היותי.

    אחות.
    לאחר שמרפסת לא חוקית הצלחנו להשיל, הרגשנו צורך לשתף את "הקהל הרחב" ולהציל, לכן את התובנות על דף לכתוב בגיל, ולרוצים להצטרף להתוות שביל.
    תמיד הכל מתחיל בעצלתיים, לפני קימה מהמיטה חושבים פעמיים, לפני כל פסיעה שולחים מבט לברכיים, כי מה אשמים הרגליים תמיד סוחבים הם טון או שניים. אחר כל ארוחה זקוקים לעמדת טעינה, בשביל זה הרי נבראה הכורסא, הכרס המשתפלת היא חלק מההופעה. נסחבים תמיד ממקום למקום ללא נשימה, ההתנשפות אצלנו היא בת לוויה. מי מדבר אחרי שמחה במשפחה, ההתאמצות לסדר את החגורה כלל לא מרשימה, היא לא נסגרת אפילו לא לשניה. בלשון רבים אלינו לפנות מתחילים, הרי הגודל שלנו לשני אנשים או יותר מחלקים. את האיחורים תמיד בתירוץ מחויך אנו מסבירים ואת השנינות בתור "שמחת חיים" האנשים מפרשים, רק את הסבל שלי כלל לא קולטים.
    רק לאחר שרופאים עלינו במבטים חמורים הביטו ואיומים רבים מפיהם לא חסכו, להמשיך ככה כלל לא ברור, החלטנו בגודל מוחץ "הולכים לשינוי".
    לאחר דיון מעמיק בתוספת לגימה מכוס קוקה קולה קרה לצלילות הדעה, "דיאטה חמורה" זו השיטה, לסגור את הפה אנו יכולים זה הרי קלי קלות לנו האנשים. חסה, דלורית ודלעת, עגבניה ומלפפון גם הם בצלחת, וככה הירידה במשקל היא מובטחת. התחלנו את התהליך בשמחה וששון, ולכל מי שהקשיב הבטחנו במלוא הגרון, "מהיום אנו יורדים טון". בחטיפים והשוקולדים למיניהם כלל לא נגענו, רק כשאף אחד לא ראה חתיכה קטנה לפה דחפנו, "זה רק קצת" את עצמנו הרגענו. ולאחר שמ"צבע ירוק" כבר לגמרי הסתחררנו, "דגל לבן" הרמנו ונכנענו.
    אסיפת קבינט מהר כינסנו, ואת השיטה השניה לנסות התחלנו, "רק בפחמימה לא נוגעים וחוץ מזה הכל כרגיל", כעבור זמן לא ארוך, חבר שאלנו בפרצוף נבוך, "ידעת פעם בכמה דברים יש פחמימה מרובה?" וגם את זה לא הצלחנו למשוך.
    חבר טוב לנו הגיע לייעץ, 16\8 את הרעיון מפוצץ, שמונה שעות הכל יכולים לאכול, ושש עשרה צריך לחדול, הגוף את האוכל לאט מעכל וזה הכל. בזריזות את הדרך המומלצת התחלנו, ולאחר כמה ימים את הזמנים בלבלנו, בדיוק ההפך עשינו ואת הלסת לא שמטנו.
    או אז באה אלינו השמועה "מחט קטנה דוקרת והפה את עצמה סוגרת", לרופא עם הבשורה אצנו, ועל המציאה במהירות קפצנו, "זריקות הרזיה" לבית המרקחת ביקשנו, ומאז לאכול לא יכולנו, מידות במהירות ירדנו, ופעם בשבוע מחט קטנה בביטננו תחבנו, וחיים אחרים התחלנו,
    ומאז אנו על זה פשוט ממליצים,
    "נו אז למה אתם מחכים? רחבים? מעודף שומן סובלים?"
    הצטרפו למועדון המאושרים!!!
    יום א' ליומן. כנראה יום 10 למסע.

    העצים סביבי היו עצי סרק. בהיתי בהם, מיואש. כל כך קיוויתי שהיום כן יהיה משהו לאכול כאן, אבל אין לדעת.
    אני מתרומם לאיטי, מגלה שגם היום קמתי שלם. אין לדעת מתי תצוץ פתאום חיית טרף שתבחר אותי לקורבנה. בינתיים מנסה לשרוד, אולי גם אמצא קצת אוכל.
    מסתובב בין העצים, מחפש. לא יודע בעצמי מה, לא יודע מה אמצא. אם אמצא. הרוח שורקת. אולי בעצם אלו ציפורים שמסתובבות בין העצים? או הד הגלים? אין לי מושג.
    אני ממשיך ללכת, מגלה חלקת יער שלא בדקתי עדיין. היא לא מסומנת במגדל האבנים הקבוע שלי. בלית ברירה אני נכנס אליה. אמנם אין לי מושג מה מחכה לי, אבל גם ככה אין לי מושג.
    עץ תפוחים אחד קורץ לי, ופירותיו הופכים לארוחת הבוקר והצהריים שלי יחד. אני שבע, אבל לא רגוע. רעשים לא מזוהים סובבים אותי, מטרידים את מנוחתי. כל רגע בעל חיים אחר עובר בסביבה, את רובם לא הכרתי מעולם.
    "הלו?" קול נשמע, ואני משוכנע שמדובר בעוד בעל חיים שלא ידעתי על קיומו.
    "הלו, בן אדם?" הקול נשמע שוב, ואני מסתובב בפחד. אז יש כאן גם שודדים?
    בחור צעיר, רזה, עומד לא רחוק ממני. הוא לבוש בבגדי שק, אבל נראה מרשים גם בהם. "אתה מבין אותי?"
    "איך הגעת לפה?" אני שואל. מכל השאלות שבעולם, זו הראשונה שנפלטת מפי. אין לי מושג למה.
    "מה זה משנה." הוא מחייך, מתקרב. "ידעתי שאני לא לבד, נחמד לדעת שזה אדם נחמד כמוך."
    "ידעת?" אני מביט בו, מופתע. "איך ידעת?"
    "אי הוודאות." הוא צוחק. "ברור שאני אדע."
    "מה?" עכשיו אני כנראה בוהה בו, כי אני לא מצליח לחשוב על כלום חוץ מהחיוך שמרוח לו על הפנים. "מה אמרת?"
    "שאנחנו באי הוודאות, שפי." הוא מייצב אבן, מתיישב עליה. "בא, שב איתי."
    "איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מתרחק בצעד אחד. "לא אמרתי לך את זה."
    הוא קולט פתאום, מסתכל עליי במבט מוזר. "אתה באמת לא יודע איפה אתה."
    "בוקר טוב." אני מתיישב מולו. "אני לא יודע כלום, אדוני. לא מי אתה, לא איפה אנחנו, ולא איך הגעתי לפה."
    הוא משפשף את מצחו. "מוזר ממש." הוא מסכם את דעתו. "אני רוף. ואל תשאל מה זה השם הזה, כי אני לא מתכנן לענות על זה."
    "אוקי." אני מהנהן. "רוף, נעים להכיר. שפי."
    "נעים מאוד." הוא חוזר לחייך. "אז ברוך הבא לאי הוודאות. כמה זמן אתה כאן?"
    "אין לי מושג."
    עכשיו הוא מביט בי בעיני עגל. "טוב, משהו פה משובש לגמרי, אני מקווה שאתה מודע לזה."
    אני מתייאש. רק עכשיו הוא הבין את זה?!
  • 75
  • אם אתם עדיין לא מכירים את ר' נוחעם, 'התרעה' מפיקוד העורף זה בדיוק מה שאתם צריכים כדי לרדת ל'מקלט' ולגלות את ה'התמדה' של ר' נוחעם שאיננה יודעת מלחמה מהי...

    ר' נוחעם יהיה תמיד זה שנכנס אחרון למקלט כשבידו ספר, בפעם הראשונה היה זה 'חומש שמות', בפעם השנייה 'משנה ברורה' חלק ו, וכך בכל פעם ר' נוחעם יורד עם ספר אחר כדי שמי שעוד לא הבין, יבין סוף סוף שכל מה שהרשעים הארורים באיראן רוצים זה להפסיק אותו מתלמודו.

    אם האזעקה תפסה את ר' נוחעם אחרי 'חצות הלילה' הוא ייכנס למקלט עם ארשת פנים מסתורית כשהוא מסתיר עם האצבעות את שמו של ספר קבלה מוכר, את ה'שדרה' הוא משאיר גלויה כדי שמי שיתאמץ יותר יגלה שר' נוחעם התחיל ללמוד 'קבלה'.

    אם תשאלו את ר' נוחעם ה'מקלט' זה בסך הכל 'בית המדרש השלישי' שלו, ולמי שלא הבין הבית זה 'הבית מדרש השני'.

    אלא שמשום מה, כשמתקבל העדכון ש'האירוע הסתיים!' ר' נוחעם תמיד שוכח להעלות את הספרים בחזרה הביתה, מה שהפך את אזור הישיבה של ר' נוחעם במקלט ל- מיני 'אוצר הספרים' כשאט אט מתמלא האוצר בשלל ספרים בכל מקצועות התורה.

    פעם כששאלתי את ר' נוחעם למה הוא יורד למקלט אם הוא תמיד באמצע ללמוד, הרי 'תורה מגנא ומצלא'? הוא הרצין את מבטו והצביע על ילדי המקלט ואמר 'כדי שחלילה הילדים הטהורים האלו לא יעלו על דעתם שה'מקלט' הוא זה שהציל אותם, כשהם יגדלו הם יספרו שה'תורה' של ר' נוחעם היא זו שהצילה אותם'...

    מיותר לציין שר' נוחעם לא ממש מצליח ללמוד ב'מקלט'. 'שמעתתא בעיא צילותא' ובמקלט יש בעיקר 'צלצוליתא' שעולה ויורדת... כשבין לבין ותוך כדי יש צרחות של תינוקות ודיונים קדחתניים שונים שלא ממש מאפשרים לר' נוחעם לשקוע בתלמודו.

    פעם ופעמיים ניסה ר' נוחעם לפתח דיון הלכתי בין יושבי המקלט ב'דיני קדימה בכניסה למקלט' ו'אם יש דין 'זריזין מקדימין' לפני האזעקה', אך עד מהרה התערבו בדיון כמה 'אברכיות' למדניות שהפכו את הדיון ההלכתי היבש והקר למסע מרגש של מידות והתחשבות בזולת, ומופע של חרדות ופחדים, ור' נוחעם ששונא שמערבים 'הלכה' עם 'רגש', מיהר להכריז ש'האירוע [הרגשי הזה] הסתיים! ולהלכה כל אחד ינהג לפי מנהג רבותיו', וחזר לדפדף בספר שבידו.

    אחת האזעקות שכנראה תפסה את ר' נוחעם כשהוא לא עירני במיוחד, גרמה לו לקחת ספר מבלי להסתכל באיזה ספר מדובר, וכך למטה כשר' נוחעם התיישב במקומו הוא גילה להפתעתו ביחד עם כל ילדי המקלט שהוא הוריד את הספר עם התמונות של 'ארבעת המינים', לר' נוחעם יש קשר מיוחד ל'ארבעת המינים' אבל לא בערב פסח, וכך הוא מצא את עצמו עונה לשאלות של הילדים על איך מבדילים בין אתרוג תימני לאתרוג חזון איש.

    אחד השכנים שהתקשה להאמין שבשעת האזעקה ר' נוחעם עסק בביתו בלימוד 'ארבעת המינים', סנט בר' נוחעם ושאל אותו 'תגיד, האתרוג הזה כשר לפסח?', ר' נוחעם התבלבל לרגע אבל אז פנה אל השכן בכאב 'כשמתחילים ללמוד הלכות ארבעת המינים שבועיים לפני סוכות לא פלא שהאתרוג נראה כמו שהוא נראה...',
    'אני' - אמר לו ר' נוחעם - 'מייד אחרי התפילה על האתרוג בט"ו בשבט מתחיל ללמוד את ההלכות'...

    בינתיים, האזעקות במרכז ממשיכות, וערימת הספרים במקלט שלנו הולכת וגדלה, 'וועד הבית' נדרש לעניין וביקש מר' נוחעם להעלות חלק מהספרים מאחר והמטראז' במקלט הצטמצם משמעותית בעקבות ה'אוצר' המתפתח.

    ר' נוחעם הזדעק לשמע הבקשה והתחנן 'אני מוכן לפנות את מקומי ולהישאר מחוץ למקלט, את הספרים אני לא מוציא עד סיום המלחמה, אתה יודע כמה 'הערות' יש לי שם, אם חלילה יפגע רסיס בספרייה כל ה'חידושי תורה' שלי ילכו לאיבוד ח"ו...

    מאז ר' נוחעם נשאר להגיד 'תהילים' מחוץ למקלט אך מקפיד בכל פעם לשלוח ספר נוסף לשמירה והגנה בתוך המקלט.


    לעוד קטעים על ר' נוחעם
    1. ר' נוחעם והחלה של...
    2. ר' נוחעם במבחן הסבירות...
    3. ר' נוחעם יודע לתקוע...
    4. ר' נוחעם בעל 'האתרויג' #3#
    5. נראה אתכם מצחיקים את ר' נוחעם...
    6. הווידוי של ר' נוחעם!
      ויש עוד...
    לפעמים אני מפקירה את שערי מחשבתי
    נותנת ללחשים כוזבים להכנס פנימה
    הם מהדהדים בחדרי ליבי ולא נותנים מנוח
    מסתכלת במראה והדמות הופכת עמומה
    שוכחת את תווי פניי בתוך המהומה
    מתנכרת להיותי ראויה לטוב
    מרגישה נפסדת ודלה
    דמעות זולגות על לחיי ואין מעצורים
    הקול שאמר 'אני שווה' נאלם ונשטף בנחשול
    מניחה לכל יופיי בתוך הזרם לנבול
    קמעה קמעה נכנעת למחשבות שרובצות עלי כעול
    ולפתע מפציע קרן אור
    בתוך כל החושך והעלטה
    האור המפציר בנשמתי לצאת לדרור
    אני נועלת את השער בפני כל לחש וכזב
    לא נותנת להם להוריד את הדימוי של ילדת הזהב
    מוצאת בתוכי סוף סוף את מה שראוי להיות נאהב
    הקב''ה נתן לי כלים, כוחות ונשמה
    ואיתם אוכל להשיב לנפשי את גאוותה הקדומה
    אני ראויה לאהבה
    ראויה לשלווה פנימית
    ולכן אתן להערכתי העצמית להיות נצחית
    הקדוש ברוך הוא, אבא שלי
    אוהב אותי בכל רגע נתון
    ועוזר לי מכל המשברים שלי לקום
    בכל עת שיהיה לי קשה
    אפנה אליו ואבקש ממנו עזרה
    כי לאבא שלי יש רחמים מרובים
    והוא יעזור לי לעבור את כל המחסומים
  • 33
  • תעתועי הזמן פרק י"ח
    פרק יח


    אריסטובולוס לא היה רגיל ליחס לבבי כל כך מגיסו הגדול הורדוס. זו כבר הכוסית השלישית של יין שיכר שהוא מוזג לו בחיוך אוהב. אולי משהו ישתנה ביחסו הקר, אולי הכול המשך למתנות שהעניק לו. קודם כהונת כהן גדול וכעת משתה גדול בעיר יריחו, שנעשה לכבודו בלבד.

    "היית נראה אתמול כמו מלאך אלוקים". החמיא לו המלך. "העם העניק לך יקר וגדולה. עיניהם נצצו בדמעות גיל".

    "זה היה צפוי". החזיר לו אריסטובולוס. "ברור שהכול יתגעגעו לראות את זרע החשמונאים בעבודת הקודש משכבר הימים".

    הם עמדו צופים על בריכת השחייה, שנערי שרי המלך וקציניו משתעשעים בתוכה ומתיזים תוך כדי משחקם זה על זה. הנערים שמו לב לשניים ששוחחו וקראו לאריסטובולוס להצטרף לחגיגת המים. הוא סימן להם שהמעמד לא מתאים אף על פי שמאוד אוהב שעשועי מים.

    "הם קוראים לך להצטרף, אשמח שתיהנה, זה הרי היום שלך". הורדוס הביט בו בסקרנות. "אולי בעצם זה לא מתאים למעמד הגבוה שלך?"

    הזיק הנערי שנדלק בעיני אריסטובולוס לא נעלם מעיני המלך.

    הנערים חידשו את הפצרותיהם לכהן החדש שיבוא ויצטרף למשחקיהם.

    הורדוס לא גרע את עיניו ממנו, החיוך לא מש מפניו והאהדה שנשבה ממנו הייתה חדשה עבור אריסטובולוס. הוא הביט במלך ובנערים לסירוגין וקיבל החלטה.

    "אני מצטרף". הוא ירד במדרגות בזריזות ונכנס בעליצות רבה למים. הוא שמע מסביבו עליצות ושמחה על בואו.

    רק כעת שם ליבו למשחק המים החדש. אחד מטביע את רעהו והכול בצחוק. הוא לא אהב את המשחק הזה וחיפש דרך לצאת. הנערים, שהיו חזקים ממנו, משכו אותו כלפי מטה. הוא חיפש בעיניו את גיסו המלך, אבל הוא נעלם.

    ראשו מוחזק בחוזקה מתחת לפני המים. רגע, משהו השתבש. לא. זה בצחוק. הוא חש מחנק נוראי. הוא בעט בידיו וברגליו אך מסתבר שהכול היה מתוכנן מראש ומישהו קיבל פקודה להורגו.

    קלי שבשמיים, הצילני נא. זו הייתה תפילתו האחרונה.
    <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
    "חשבתי שכבר לא אראה אותך היום", שמחה יוספה כשראתה את מרתה מתקרבת ועל ראשה סל כביסה.

    "איחרתי מעט אבל אמהר לכבס את השמלות והכותנות שבכליי".

    "דווקא היום יש לי חדשות מרתקות. הסכיתי ושמעי. הורדוס הטביע את אריסטובולוס הכהן הגדול".

    מרתה נדהמה. לאחר רגע ארוך התבוננה כה וכה בפחד. כשראתה שאין אף אחד היסתה את חברתה. "ששש, העוף יוליך את הקול. בימים אלו גם משפט כזה הוא מסוכן".

    "אין זאת אלא השנאה המעבירה אותו על דעתו". הפעם המשיכה בלחישה.

    "רשע ארור שכמותו". המשיכה יוספה בלחישה.

    "ומי יהיה הכהן הגדול אחריו?"

    "הוא מינה כהן משלנו, מהצדוקים. הייתי קרוב לבית המקדש כשמינו אותו. הספקתי לראותו מרחוק".

    "עם מלך כזה אינני יודעת כמה עוד נשאר לכהן החדש לחיות".

    "הייתה לו בעיה עם כהן מזרע החשמונאים ולא עם אחרים. הוא לא יכול היה לסבול שהוא נחות ממנו בייחוס, והוא לא יכול היה לסבול שיסתובב בעולם עוד נצר אחד מזרע המלוכה".

    "לכן הוא הכריח את מרים החשמונאית להינשא לו. היא בעצם קיומה נותנת לו חותמת של מלוכה".

    "מסכנה מרים, הנצר האחרון שחי לצד הנחש הורדוס".

    "שם רשעים ירקב".

    "ראיתי את המלך בירושלים. נאלצתי כמו כולם לצעוק 'יחי הורדוס המלך', ובליבי צעקתי ארור המלך. טוב שלא קרא את מחשבותיי, כי אז כבר הייתי בעולם שכולו טוב. אחרי שעה, בעת שהמלך עבר עם פמלייתו וכל הסוסים האבירים, נעצרה השיירה באחת. הצטופפתי בין ההמון המריע ולהפתעתי ראיתי אישה אחת עם תינוק נשכבת לפני המרכבה ועוצרת את תנועת הפמליה המלכותית".

    "מה לה לאישה שעשתה כך? איך היא מעיזה לעצור את התנועה? האם היא לא חסה על חייה?" נדהמה מרתה.

    "כך עושים כל אלה שזקוקים לרחמי המלך ובדרך הרגילה אין להם סיכוי".

    "מה רצתה האומללה?"

    "תחילה הניפו שומרי הראש את כידונם מעל ראשה, שתפנה מייד את הדרך, אבל להפתעת כל ההמון, התעקשה שהיא חייבת לדבר אל המלך. היא ביקשה חנינה לבעלה. המלך גילה שנשאר לו קמצוץ של רחמים, וביקש לדעת מי זה בעלה ואיך לעזור לו. היא ענתה לשאלותיו ואז ענה בתקיפות שבעלה הוא בן מוות. הוא פושע ועליו לתת את הדין. זמן רב היה מבוקש כפושע מחבורת ליסטים ששדדה עוברי דרכים. שוטרי וחיילי המחוז לא בקלות גילו את הפושע החמקמק. רק אחרי עבודת בילוש וחקירה עקבית עלו על עקבותיו. 'הרבה מאוד פשעים עשה בעלך ואין רחמים על פושע מועד. גזר דין מוות יבוצע בו בקרוב ועלייך לשכוח ממנו'.

    "'רחם עליי ועל תינוקי הקטן. בעלי הוא הנפש היחידה שנשארה בעולמי'. בכתה האישה מרה. משלא נענו תחנוניה ביקשה לפחות שתינתן לה רשות בכתב לבקר את בעלה במצודת הנידונים למוות. לראותו עוד פעם אחת בחייה".

    "אישה אומללה. האם ניתנה לה הרשות?"

    "למרבה הפלא הוא הסכים לבקשתה. לאחר שעברה פמלייתו ניגשנו לנחם אותה ולעודדה במילים. לפלא היה בעיניי איך אישה עדינה כמוה נישאה לבן בלייעל זה".

    "הוא ודאי סיפר לה כזבים רבים לפני שנישא לה".

    "ממש כמו שאיילת המוזרה ממשיכה לספר לנו כזבים ואנו מתנהגות כפתיות ומאמינות לה". כך עברה יוספה לנושא אחר.

    "איילת לא משקרת. היא דוברת אמת. לכן גם הכנסתי אותה לביתי שתגור עימי. היא עוזרת לי עם ילדיי בבית ובשדה. חוץ מזה אני עושה עימה חסד".

    "מרתה, יש לך ראש גויי שמסוגל להאמין לדמיונות אבל ליבך למרבה הפלא הוא יהודי. את מרבה להתנהג כעברייה כשרה, כעדת הפרושים. שמתי ליבי לעובדה שפסוקים שגורים על פיך. האם איילת החליטה לגייר אותך?"

    "ראיתי הרבה אמונות הבל והסקתי שעם ישראל הוא העם הנבחר. לצערי את ועוד הרבה כמוך לא קולטות כלל שעליכן לשמוח שנבחרתם מכל האומות".

    "אז למה את לא מתגיירת?"

    "לא נולדתי לעם הנכון. אבל מהמקום שלי אפשר הרבה לעשות. אין לי אפשרות להילחם נגד בעלי ומשפחתי".

    "נראה שאתן חברות טובות. האם את באמת מאמינה לה שהיא מהעתיד?"

    "ברור. אפילו הסנהדרין אמרו שכל חפציה המכושפים הם רק חוכמת הטבע ואין שם שום כישוף".

    "את תמימה כל כך. הייתי סקרנית לדעת מה היו אומרים עליה בסנהדרין שלנו, של הצדוקים. שם היו מוציאים את האמת לאור".

    "את עולה עליי בתמימות שלך. איזה משפט צדק אחד הוציאו חבורת הליצנים מהסנהדרין שלכם?"

    "די, די, תמיד אנו חייבות לסיים במריבה?"

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה