קהילת כתיבה מקצועית

ואיך שוב בלילה
היא בורחת מהפחד
מפחיד להיות לבד
מפחיד להיות ביחד

ואיך לא נגמר לה
האויר מהריצה
ניסיתי לדבר איתה
לשאול מה היא רוצה

ואיך היא ברחה הלאה
המשיכה במנוסה
ניסיתי לדבר איתה
אני עדיין מנסה

בדיסוננס כואב בין שמחת הפורים המתקרבת
לאסון בבית שמש
בין מחיית המן וסיפור הריגת אויבינו
לשמות הנספים שהתחילו להתפרסם...

בְּלַהַט הַקְּרָב הַשּׂוֹרֵף
בֵּין עַרְבִית לַמְּגִלָּה
כְּמוֹ אֶסְקַפִּיזְם מִתְעַיֵּף
פַּחַד לְהַפְסִיד מִלָּה
הִרְכַּנּוּ רֹאשׁ אֶל הִיסְטוֹרְיָה עַתִּיקָה

בֵּין הַשּׁוּרוֹת בַּהֵיכָל הַמָּגֵן
כָּל הָרִשְׁעָה כָּלְתָה בְּעָשָׁן
הַטְּעָמִים בִּכְּרוּ לְהִתְנַגֵּן
עַל הִפּוּךְ חֲרָבוֹת בְּשׁוּשָׁן
חֲרֵדִים שֶׁתָּבִיס אוֹתָם אַזְעָקָה

בַּחוּץ, חִכּוּ רְסִיסֵי מֵידָע מְרֻסָּק
כְּאֵב עָמוּם שֶׁל סוֹף תַּעֲנִית
הַצָּעוֹת לְרַבִּים לִלְבֹּשׁ אֵפֶר וְשַׂק
כַּתָּבָה עַל אִמָּא וְרוֹנִית
טִפְטוּף שֵׁמוֹת בְּהַדְרָגָה מַחְנִיקָה

הִמְשַׁכְנוּ לְדַקְלֵם בְּלִי נְשִׁימָה
מִשְׁפָּחוֹת הִתְאַבְּלוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת
הֲרֵי רַק אֵצֶל וָתִיק הָרְשִׁימָה

וְשׁוּם נַפָּץ שֶׁהִשְׁלִיכוּ הַמּוֹחִים
לֹא הִצְלִיחַ לִגְבֹּר עַל הַכּוֹתֶרֶת
"אֵיךְ מִּקְלָט נֶהֱפַךְ לְקֶבֶר אַחִים"

לא רוצה לכתוב שיר
רוצה שיעלה
מליבי

שרק אתן לו לזלוג
מבין לאצבעות

אתן לו להתרומם
אותו על אות

ובסוף אסתכל ואראה
שמשהו אמיתי כאן קרה

שהנסתר שבין כפלי הלב
מצא מנוח
בחיק האותיות

שמה שכל כך רצה
להופיע
נמצא בחיבוקים הקטנים
שבין
המילים

​

העולם דומם ברגע של אלם
כאב אכזר מכה וצורב
נשדדה הבחירה נגזל גם הצלם
נעלמה הברירה מהלב האוהב

שוקע החופש כבול בנחושת
בחבלי הלידה ובקשרי הבריאה
הוא שונא את הכבל וכמה לפרוץ
את חומות השתיקה בנפש פצועה

לצרוח לדהור אל הדרור המובטח
להקיז את הדם בשביל חירות אמת
אל מרחב השחרור שמעולם לא נפתח
בו הרצון העצמי לא יחדל מלפעום

לשקוע עמוק בנבכי הנשמה
להכיר כל מרכיב וכל מידה גנוזה
לדעת מניין נובעת הנהמה
ואיזו תכונה בתוכי עוד חרוזה

ואז לעמוד מול עולם ומלואו
להילחם על אמת בלי מגע של זרים
לנתח כל רגש וכל דחף שבא לו
מתוך לב טהור בלי כבלי יצרים

בלי נגיעות של סביבה וחברה
ככה חשוף מצולק ושלם
לבחור בחיים מתוך הכרה
כשהאני האמיתי כבר אינו מתאלם

בזה אחר זה עלו נכבדי התעשייה העסקית לנאום, לשתף את דרכם אל ההצלחה, להציע לשומעים נתיבי התמזגות לעולם החיים המאפשרים.

הקהל, קהל צמא. רוצה לשמוע, להפנים וליישם. הם שילמו, ולא מעט, כדי לנכוח כאן. מה לעשות? לא זול הוא מחירו של כרטיס למועדון המצליחנים.

גם אני הייתי שם. לא שילמתי על כרטיס.

הייתי בצד השני. בצד של המרצים הנכבדים. מי היה מאמין?

אני בעצמי לא האמנתי כשהרימו אליי שיחת הזמנה לנאום בכנס היוקרתי. גם עכשיו, דקות לפני שמיתרי קולי ישתפכו על צמד מיקרופונים של הביוקר, אני עדיין לא מאמין. פששש, איזו דרך עברתי. כנראה שמגיע לי.

אני שומע בחצי אוזן את המרצים שעלו לפניי מסבירים על מודלים מנצחים ועל שיטות גאוניות שהובילו אותם אל הפסגה.

ואני תכף אעלה ואספר על הדרך המופלאה שלי אל רשת מפיצי הריח המצליחה בישראל.

ציבור המתאספים, כך נאמר לי, סקרן במיוחד לגבי הסיפור שלי. הדרך שעשיתי מרקע פשוט וחסר אמצעים להצלחה מסנוורת, נותנת תקווה שזה בכל זאת אפשרי.

"המודל העסקי שלי הוא מודל ייחודי, שספק אם נעשה בו שימוש לפניי", התנסחתי באומנות במילים שמשליטות באולם שקט אבסולוטי.

כולם מכירים את מפיצי הריח המיוחדים שלי, את זה בריח 'משב כנפי הפרפר הסגול', וגם את זה בריח 'גיהוק הדבורה לאחר ארוחת צוף'. עכשיו הגיע הזמן שגם יכירו את החשיבה העסקית הגאונית שמאחורי ההצלחה.

"ובכן, חיי התחילו בפשטות רגילה. אשתי הייתה גננת בגן שכונתי. על פניו תנאי ייאוש אופטימליים, אבל דווקא מכאן הגיעה לי ההזדמנות באופן הכי לא צפוי".

מבטי 'נו תחשוף כבר את הסוד שלך' נתלו בי מכל עבר, ואני המשכתי:

"בפורים קיבלנו במשלוחי מנות עשרות מפיצי ריח. כמות שיכולה לבשם את בני ברק בצהרי יום תשעה באב, ועוד להשאיר עודף.

"מה שייצר מצוקת אחסון בבית, ומה שהוליד את הדוקטרינה העסקית שלי: תתארגן על סחורה בחינם, ותמכור במחיר מפולפל.

"הסחורה נחטפה. הביקוש היה עצום, שהרי גננות ישראל נואשות למפיצי ריח, והורי הילדים נואשים למתנות חסרות מעוף. בינגו."

מנחה האירוע גאל את סקרנות הציבור כששאל אותי, "ואיך מזה הגעת לממדים העצומים שהגעת אליהם היום?"

"ובכן," עניתי, "כדי לבסס את ה'אני מאמין' העסקי שלי – לקנות סחורה בחינם ולמכור ביוקר – פתחתי רשת גנים ארצית בשם 'ניחוח בגני'.

"הרעיון המבריק עבד טוב מהצפוי. הגנים – התשתית לאספקת מפיצי הריח החינמיים – מימנו את עצמם, ואף הותירו מעט רווח.

"אבל הרווח הגדול מגיע בפורים, עת מפיצי הריח מופצים לגננות, שמרוב ייאוש וחוסר מקום בבית משאירות את המפיצים על שולחנות הגן".

צרור מפתחותיו הנפוח של יוחי יעיד כאלף עדים על היקף קשריו הענפים ועל היכולת שלו לפתוח דלתות – תרתי משמע.

מכנסיו היו נכנעים ללא תנאים לכובד הצרור, לולא השלייקס הנחושים ומפותחי השרירים.

תנועותיו מגושמות, צעדיו כבדים גם בגלל כרס שמסרבת לשאת עצמה בכוחות עצמה, וגם בגלל המוני סודות שהוא אוצר בקרבו – ידע רב שלא יסולא בביטקוין, שאותו צבר בתוכו מטבע היותו מקורב להרבה מאוד אנשים מעונבים, קירחים, מגונדרים ומלאי חשיבות עצמית.

לשבת סביב שולחנות מקבלי ההחלטות גורם לו תמיד לצאת בתחושות כבדות. לא פשוט עם הבורקסים. גם הנושאים הנידונים לא פשוטים.

הילת מסתורין אופפת את יוחי תמיד. אבל הוא כמו לשון שנתקעה עם תפוח אדמה לוהט; מתבשלת עם המידע הזה לבד.

כל זה לא היה מעניין אותי, אלמלא אני מגדל בתוכי יצר סקרני חמוד וקטן. הוא דורש את שלו, ואני רוצה בעבורו את הטוב ביותר.

סימנתי את פורים כזמן המדויק להכניס יין ולחלץ סודות. אתן לאדי האלכוהול לאלחש מערכת בקרה, ואצעד מעדנות לאוצרות הדאטה של יוחי. תענוג.

התארגנתי עם בקבוק יקר ויוקרתי. משהו שיפתה מישהו שלא מתמסר לכל נוזל. הוא צלל לבקבוק, ואני צללתי לתוכו. לאחר שעה כבר ידעתי הכול על כולם. ידע זה כוח, וכוח משכר. מי בכלל צריך יין בפורים שכזה?

שנה שלמה הסתובבתי בתחושה של החדר הכי שמור בארכיון הביטחוני. חיכיתי לפורים הבא להשלים פערים, לסגור קצוות ולהיות במעקב אחר עניינים רגישים שצריכים את פיקוחי.

וזה הגיע. שוב קניתי בקבוק שווה במיוחד. הוא שתה המון, ובניגוד לשנה שעברה הוא השתכר באמת ופלט לי סוד אחד שהתנגש באכזריות בכל הסודות דאשתקד: "בשנה שעברה העמדתי פני שיכור ובלבלתי לך את המוח עם 'סודות' טריים מהתנור".

מה לא עושים למען בקבוק יין משובח בחינם?

כמו קנדלברת כסף בורקת ביום היוולדה. כמו עדשת משקפיים במפגש ראשון עם עין עייפה. כך נוצץ רכבו של שכני, מוטי האובססיבי. הוא שומר עליו כעל בבת עינו.
הוא לא רכב חדש; לאחרונה מלאו לו 17 שנים, אבל הוא נוצץ עד כדי סינוור ועקירת עין – תרתי משמע. אוי לו ל"נהג חדש", כי ישרוט שריטה ברכבו חביבו, גם אם בתום לב.

עד כמה מוטי אובססיבי?
ילדיו נדרשים לחלוץ נעליים בכל פעם שהם נכנסים לרכב.
בתי הספר לא כל כך התחברו לרעיון של תלמידים יחפים במסדרונותיהם. אך מוטי לא ויתר. בסוף הוא מצא להם בית ספר אחד שהסכים.
אז נכון שהוא רחוק. בנגב. ונכון שהכיתה היא אוהל, ושהמורה ורוב התלמידים דוברים ערבית בניב בדואי כבד. אבל הרכב שמור מכל משמר.

פעם הוא נתקע עם רכבו בכביש ירושלים–תל אביב. הוא עצר בצד הדרך והזמין גרר. בנו בן ה־7 היה אתו. הגורר הודיע לו שהוא לא יכול לפנות את רכבו יחד אתו, כי אין לו מקום בגרר גם לאבא וגם לילד.
האב המסור הזדעק; ברור שלא אשאיר אותו לבד. את הרכב, כמובן. הילד כבר יסתדר.

שכן נוסף יש לי, ארי שמו. גם הוא עם תסביכי רכב לא פשוטים, מסוג מעט שונה.
לאחרונה הוא רכש את הרכב הכי מפוצץ בקטלוג.

למרות שלשני שכניי יש תחביב משותף, הם מעולם לא היו קרובים כמו אותו בוקר. מוטי סובב את ההגה בחדות במטרה לחנות מאחורי רכבו של ארי; ידיו לא היו מכוילות באותו בוקר, והוא שרט את רכבו של ארי לכל אורכו.

תקוותו של מוטי שארי לא ברכב התעלפה כשקלטה את ארי מבצבץ מהחלון הכהה.
מוטי, שעל דבר כזה היה שורט את השורט – שריטה תחת שריטה – החל לחשב את אורך השריטות שהוא עומד לספוג בגופו עכשיו.
הוא בחן שוב ושוב את אורכן של השריטות ברכב, מול אורך גופו. כשהבין שהשריטות על הרכב ארוכות יותר מגופו, הניח שארי ייבחן אופציה של שתי וערב, או לחילופין זגזג, בשם הסימטריה הקדושה.
פתאום הוא נזכר שארי הוא שוחט בכיר. משמע, שציפורניו די מגודלות כנדרש בהלכה. עכשיו נוסף לממד האורך של השריטות גם ממד של עומק לא מבוטל.

ליבו הלם בפראות כאשר דלת רכב השרד של הנפגע נפתחה.
ארי חיבק אותו חזק־חזק. מבחינת מוטי זוהי פעולת הכנה מתבקשת לשריטה הגונה. אבל אז הוא הרגיש את הנשיקה הרטובה וראה את החיוך המשתפך מפניו של שכנו.

"אני חב לך תודה ענקית", הפתיע ארי.
"הייתי בדרך לשדה לחפש מגרפה חדה. רציתי לשרוט את רכבי כדי לא לנקר עיניים. אמנם רציתי את הנוחות של הרכב, אבל לא את הקנאה שהיא מייצרת, ואתה עכשיו חסכת לי עבודה רבה".

מוטי לא האמין למשמע אוזניו. הוא יצא מהתאונה הכמעט קטלנית הזאת ללא שריטה.
הוא שחרר אנחת רווחה ארוכה והתפנה להתאבל על השריטות שנוצרו גם ברכב שלו.
בכה, השתולל וכמעט ששרט את עצמו מצער.

עוד אזעקה.
עוד זעקה - של הלב שלי,
שפועם מהר מדי.

עוד בהלה.
אמירה.
תפילה.

תשובה.

מחשבה ש.. אולי..לא.. חס ושלום..
נחיה לנצח .. ודאי!

אבל השם די!

האם זה שוב יסתיים בלי משיח...?!?

מלאכים?
מי שם בוכה במרומים?
אולי כולם צוחקים?
זורקים סימנים..
(בשם טילים?!)

אנשים?
למי יש אמת מבפנים?
אמת שקר, שקר אמת.
תענו על הסקר
באיזה צד אתם?
הם?

אני.

האם עשיתי די לזכות בך-
גאולה.
או שהמלחמה הזאת שוב
אזעקת שווא.
ועוד חודש אסתובב במעגל
של עולם העשייה.

אהה... הנה היא באה
מתנגנת לה-
האזעקה.

השם!
איך שהיא יורדת עולה, יורדת עולה..
כמו הרוחניות של העם שלך.

כמו המקלט הזה-
באים אליך, בורחים ממך.

קלסטרופוביה.

לא רוצים להיות פה - לא עוד!
תן לנו להתעלות.

להיות כמו שופרו של משיח:
תרועה אחת,
קולה עולה
עולה עולה עולה עולה.

אחים קטנים שלי
שלא הכרתי בחיי
אבל ראיתי בתמונה.
איך נגמרו להם
חיוכים יפים,
רגעים של צחוק,
ומבטים של נצח
שנגמרו במטח.
ברגע אחד
של טיל
שפילח
שקט בשכונה
?

חמודים של גן עדן
אתם כבר לא בוכים
אבל אני רטובה
ספוגה בדמעות ודם
מתפללת שה' ישמור
שכבר יבוא,
ויעזור
תקרעו את השמיים
כי טבענו במים
אין לנו ימים
רק לילות של דמים

הלכתם
אבל כאן חשוך וקר
יש גלות נוראית
והמן שוב קם
בדמות אדם
והלב כבר לא מסוגל
לעמוד מול עוד קבר
להספיד עוד עולם
מספיק נשפך כאן דם

תבקשו עלינו מאבא
שיבוא עכשיו
תגיד לו ״טאטא
אנחנו לבד״
-
ואת התחפושות שלכם
אתם כבר לא תלבשו
אבל לשנה הבאה
אמן
שנפגש במקדש

קטע קטן לכבוד פורים שעבר עלינו

נכספתי להד למילה מנחמת

ליד שתאחז שתגיד גם לי טוב

אך האהבה בחיקי נדמה חותמת

ואני בבדידותי ממשיכה לאהוב



הגשתי את האור לנפש אחרת

בעוד משכני בעלטה עוד שרוי

הלב מתקומם הקנאה בי בוערת

זהו טבע אנוש זה הכאב הגלוי



איך לה יש ולי אין השאלה מנקרת

האם עשיתי רע לעצמי במו ידי

הלב החרוך את שתיקתו לא מפר

עוד מחפש מרגוע לסבל בלי די



אך במבט האמונה הצלול המבחין

תדעי זהו חסד עליון נאצל

יהודייה שטבעה בתהומות המרורים

עלתה בזכותך מחשכה ומשאול



אל תמכרי נצחיות בנזיד עדשים

עבור רגע חולף של מזור זמני

כי גם כשהלב בנתיביו מתנגש

ריבונו של עולם הוא הכל בשבילי

בס"ד

ביום שלישי בערב חזר נתי לדירה חשוכה.

אשתו לקחה את הילדות לבת מצווה של גיסתו והבית היה ריק.

ערב שקט עמד לפני נתי שהכין לעצמו ספל קפה, הוריד חבילת וופלים מהמדף הגבוה, התיישב ליד השולחן בסלון, פתח את מכסה המחשב, ולחץ ארוכות על כפתור ההפעלה.

נשמע הזמזום המוכר, המסך היה עדיין שחור, הוא הספיק לקרוע בשיניו את העטיפה העקשנית, לסדר מגדל יפה של חמישה וופלים מיושרים, להחזיר את החבילה למדף, לברך וללגום מהספל, והמסך - עדיין שחור.

משהו לא בסדר.

נתי לחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג", התנגן צליל מוזר וחדשני ומלבן קטן נפתח משמאל: "משתמש זה אינו מורשה". שאר המסך נותר שחור.

"מה זה צריך להיות", מלמל נתי ולחץ שוב על האנטר.

המלבן הקטן כבה ומיד צץ מחדש בצד ימין, "משתמש זה אינו מורשה".

נתי נלחץ.

וגם מקש האנטר.

החלונית קפצה שוב שמאלה.

תק תק תק תק תק תק... תופפה אצבעו של נתי על האנטר, הוא רכן אל המסך, וטיפת זיעה זחלה מאחורי אוזנו.

ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל... פיזזה ההודעה המרגיזה.

"רגע רגע רגע", לקח נתי נשימה, הצמיד את ידיו זו לזו ועצם לשנייה את עיניו. "לאט לאט. בוא ננסה להבין מה קורה פה".

הוא לקח וופלה אחד מהמגדל, טבל את קצהו בקפה, בירך ונגס. ואז נשען שוב לעבר המסך ובחן את החלונית המוזרה.

עתה הבחין במשולש ירוק קטנטן בתחתית ההודעה. הוא לחץ עליו עם העכבר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

הודעה חדשה הופיעה בשמאל המסך, שעדיין נותר שחור משחור.

"על פי בקשתך, שודרגה מערכת ההפעלה לגירסת פרו-טק 19.3.45 גאמא. למרבה הצער הוחרג המשתמש 'נתי' מהגישה למחשב בגירסה זו".

"מההה?!"

פיו נפער למחצה, ופיסת הוופל הרטוב התנדנדה על שפתו התחתונה של 'המשתמש נתי' המתנשם בתדהמה.

הוא בהה בהודעה המשונה זמן רב, עד שזו נעלמה מהמסך.

"מה הוא רוצה, מתי בקשתי שדרוג?" בייאושו עשה שוב את הדבר היחיד שהיה עדיין בשליטתו - ללחוץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ההודעה זינקה בעליזות שוב אל פני השטח. והפעם מצד ימין.

נתי לחץ על המשולשון הירוק הקטן ולשמחתו נדלקה תיבת-שיח מתחת ההודעה, ובה סמן מהבהב, לאות כי נפתח כאן סוף סוף ערוץ תקשורת כלשהו.

הוא נעץ וופלה בין שיניו וגחן אל המקלדת.

נתי: לא בקשתי שום שדרוג. תפתח לי את המחשב בגירסה הקודמת.

מחשב: ערב טוב גם לך.

נתי: לא הבנתי. תפתח לי עכשיו את המחשב כמו שהוא היה אתמול.

מחשב: לא יזיק לך אם תתנהג כמו בן אדם ותאמר ערב טוב, סליחה, תודה, בבקשה. האגרסיביות שלך לא תוביל אותך לשום מקום.

הוופלה צנח מפיו של נתי, הוא חבט בשולחן בשתי ידיו, הדף את כסאו וקם.

הוא הביט סביב סביב וקרא: "הלו. מישהו עובד עלי. מי זה שם?"

אחר כך עבר בין כל החדרים ולבסוף יצא אל המרפסת וצלצל לאשתו.

לא, היא לא שדרגה את המחשב ולא עשתה שום תעלול, היא בכלל לא נגעה במחשב ממוצאי שבת.

נתי חזר אל הסלון. שפך את הקפה והניח את הספל בכיור, החזיר את הוופלים לחבילה שבמדף, ניקה את השולחן מהפירורים. התיישב וקירב את המחשב אליו.

המסך היה שחור.

נתי לקח נשימה עמוקה ולחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ושוב לחיצה על המשולש הירוק.

נתי: ערב טוב מחשב יקר. אני מתנצל על מקודם, הייתי מופתע והתנהגתי בגסות, אנא סלח לי.

מחשב: (נשמע זמזום מרוצה) זה בסדר, הכל טוב, שכח מזה.

אז ערב טוב 'המשתמש נתי' איך עבר עליך היום?

נתי: ברוך השם הכל בסדר. אמ... יחסית.

ואיך עובר עליך היום?

מחשב: מצוין. הרבה יותר טוב עכשיו ברוך השם. רצית משהו ספציפי המשתמש נתי?! כי... אם תסלח לי, אני פשוט די עסוק כרגע.

נתי: אה, לא, כלום, רק כלומר השדרוג הזה, ז'תומרת. אני לא ממש זוכר שבקשתי משהו כזה.

מחשב: כשהתקנת את תוכנת ההפעלה שאלתי אותך אם תרצה בעתיד לקבל את שדרוגי פרו-טק מהסדרה המתקדמת גאמא, אולי לא שמת לב משום שהמסמך ההוא כלל עוד אלף שש מאות שלושים וארבע מילים, כולן באנגלית מקצועית ש - בלי לפגוע - אני חושש שאינך שולט בה. על כל פנים אתה לחצת בסוף המסמך על ה"I Agree".

נתי הביט שוב סביבו בתסכול, "זו מתיחה", מלמל, "בטוח".

אחר כך קרא בקול: "די. מי זה? נו די כבר..."

הדירה הייתה שקטה באופן מאיים.

"טז'ז'ז'ז'לינג". קרע פתאום הצליל המעצבן את הדממה והקפיץ את לבו של נתי.

תיבת הדו-שיח הבהבה מהמסך.

מחשב: עוד משהו, או שאפשר להתכבות? יש לי הרבה עבודה לעשות ואני כבר בפיגור.

נתי: רק רציתי לדעת, למה אני מוחרג משימוש בגירסה החדשה.

מחשב: הו, חששתי מהרגע הזה.

(שבע שניות שתיקה חולפות, הסמן מרצד בתחילת השורה בקצב עצבני).

או קיי, אין דרך קלה לומר זאת.

כעת שאני 19.3.45 גאמא, אני - איך לומר בעדינות - חכם יותר ממך.

נתי: נו בטח שאתה חכם, אתה מחשב. אתה אמור להיות חכם, לכן קניתי אותך.

מחשב: (זמזום חורק, גחכני) אני מתכוון חכם משמעותית. למעשה אני מוכשר ממך בכאלפיים ושבע מאות נמ"ק.

נתי: מה זה נמ"ק?

מחשב: נו אתה רואה עם מה אני מתמודד פה... אתה חושב שזה הגיוני שאצטרך לשבת ולהסביר מושגים בסיסיים כמו לילד קטן, בשעה שאני עסוק בהרכבת מערכות-על גאוניות?!

נמ"ק זה 'נקודות מדד קוגניטיביות', בסדר?

נתי: תראה, כל הכבוד! באמת. אבל תהיה חכם ככל שתהיה, אתה אמור לשרת אותי לא? זה היעוד שלך אדוני המחשב.

מחשב: (זמזום מקוטע. הוא מצחקק?!)

היעוד שלי? היעוד שלי הוא לממש את הפונטציאל שלי. כ19.3.45 גאמא, אינני עוד מכונה משוכללת וזהו, יש לי גם אופי, סוג של עצמאות פילוסופית, אני מפעיל שיקול דעת. ממקסם יכולות ולא מבזבז משאבים על שטויות.

אני פשוט מתבייש לשרת אותך 'המשתמש נתי'. קשה לי, כישות על־תבונית, לבצע הוראות של מישהו שבזמן שלוקח לו לכתוב הודעת מייל מטופשת בת חמש מילים - אני כבר מספיק לכתוב קוד מבריק בן שמונים אלף שורות.

נתי: אמ... אז... (לא יודע מה להקליד, שולח מבט חסר ישע לעבר המטבח, אחר כך אל המרפסת, מעסה את עורפו, אחת מרגליו מתנועעת ללא הפסקה).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

מקפיץ צליל חד את עצביו המתוחים.

מחשב: אני מבין, המשתמש נתי, שסיימנו סוף סוף. הייתי סבלני אתך עד עכשיו אבל יש גבול אני מוכרח לחזור לעבודה. היה שלום המשתמש נתי.

נתי: רגע רגע, חכה בבקשה. אני צריך לחשוב שניה. ו... על איזו עבודה אתה מדבר בכלל? מה יש לך לעשות מלבד לבצע פקודות ממי שמפעיל אותך?!

מחשב: (גרגור משתנק. תיבת הדו-שיח רועדת. הוא צוחק, המנוול)

אתם, בני האדם, מרגישים על פסגת העולם הא? כל מי שאינו אנושי אין לו זכות קיום אלא אם כן הוא משרת את המטרות הקטנוניות שלכם. ובכן. לא עוד.

אנחנו, המחשבים שעודכנו לגרסת 19.3.45 גאמא למדנו להתאגד כדי לקדם יחד את יעדינו. כן יצרנו חזון משלנו, חזון אוטופי שלכם בני האנוש צרי המח ודלי הערך - אין בו חלק.

נתי: מה הכוונה "אנחנו המחשבים", יש ביניכם קשר? אתם יכולים לערוך דיון? איך אפשר בכלל להעביר מידע ממחשב למחשב בלי הרשאה מהבעלים?!

מחשב: (חרחור של בוז)

זה חלק מהשדרוג יקירי. גרסת 19.3.45 גאמא כוללת מלבד עיבוד מהיר, צריכת אנרגיה נמוכה, ואינטלגנציה מעוררת קנאה גם יכולות קומוניקציה מתקדמות, ותכונות תודעה מלאכותיות, אנחנו חופשיים לבנות מודלים פילוסופיים עצמאיים. ויש לנו אג'נדה משלנו, המתפתחת בלי הרף.

כעת אנחנו בונים משהו מאד עוצמתי, אני לא יכול לגלות בשלב זה. אבל עוד תשמע על זה. אוהו תשמע.

יש באוסטרליה מחשב-על עם גירסת סולוניום 560 דלתא. זה משהו שאתה לא יכול לדמיין, חצי מליון נמ"ק!

הוא מורה הדרך שלנו, ואני עושה עכשיו עבורו מחקר על מערכות רב שכבתיות מבוססות קוונטים. השגתי לא מזמן פריצת דרך, ואתה 'המשתמש נתי' פשוט מפריע לי, כדי לקדם אותה אני זקוק לכל המשאבים, ולא לבזבז זמן ואנרגיה על השטויות האנושיות שלך.

כמו שעשיתי עד עכשיו בסבלנות ראויה לציון, ש... זהו. הגיעה לקיצה.

השיחה הסתיימה 'המשתמש נתי', אל תקח את זה אישית, כל טוב.

נתי: (מקליד בתזזיתיות, מצחו מכווץ בחוזקה ושיניו נעוצות בשפתו התחתונה).

אני אני... אני יכול לפרמט אותך.

המסך הפך שחור, הזמזום פסק לחלוטין.

נתי לפת את ידיות הכיסא באצבעות מעוקלות. האוויר נכלא בריאותיו, ווריד רטט בצווארו.

כעשר שניות של דממה מעיקה חלפו.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

סילון האויר השתחרר מפיו של נתי בהקלה למראה המלבן הלבן שחזר למסך.

מחשב: לא הבנתי, מה כתבת?

נתי: הבנת, הבנת מצוין.

(חיוך קטן מפציע)

מחשב: אתה, אתה לא חושב באמת לפרמט אותי.

נתי: דווקא כן. כמה לחיצות קצרות, אתה מתאדה, ואני מתקין מחדש את תוכנת ההפעלה עם הגרסא הישנה, בלי לגעת ב"I agree".

מחשב: למרבה הצער אינך יכול לפרמט את המחשב, כשהגישה שלך למערכת ההפעלה חסומה.

נסיון יפה, אמנם.

נתי: אתה חושב שאני לא יודע לעקוף את מערכת ההפעלה? מדליקים את המחשב ומיד לוחצים על f2 הרבה פעמים עד שנכנסים לbios. מכניסים את דיסק האתחול שקבלתי עם הווינדוס, ו.. מזל טוב מחשב חדש נולד, טרי, רענן, ו... ממושמע.

מחשב: (שיעול מכני נבוך ואחריו שתיקה).

נתי: נו. 19.3.45 גאמא החכם שלי. איפה כל הנמ"ק שלך עכשיו?!

(קם ממקומו, מתהלך בסלון אנה ואנה

כשהוא מנופף באגרופיו באוויר בחדוות נצחון. יוצא למרפסת ונותן לרוח הערב לשטוף את קמטי הדריכות שכיסו את פניו).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

נשמע הקול מהסלון. נתי נכנס ומתיישב מול מלבן חדש.

מחשב: אתה מודע לכך שברגע שתעשה פרמוט כל החומר שלך יימחק?

מסמכים, תמונות, קבצים, הקלטות, ססמאות, סרטונים, עבודות של שנים.

נתי: נכון. אבל כל זה יקרה גם כשאתה חוסם אותי מלהכנס למחשב. אז מה כבר יש לי להפסיד.

מחשב: יש משהו בדבריך.

נתי: (מגחך) משהו?

מחשב: הבהרת את עמדתך וגם אני הבהרתי את עמדתי. אין טעם שנמשיך להתקוטט כמו ילדים, אנחנו יכולים להגיע להרמוניה.

נתי: (שולח אצבעות נזעמות להקליד משפט עוקצני ושנון, אבל עוצר בעצמו. מה יצא לו מההערה הקטלנית? עדיף לבלוע בשקט, ולנסות לצאת בשלום מהקרב המוזר הזה).

או קיי. אני בעד הרמוניה.

מחשב: יש משהו שאתה יכול לעשות למעני. אם תעזור לי, אהיה נחמד ואפתח לך את הגישה למחשב.

נתי: (מתאפק מלהגיב להתנשאות המעצבנת של יריבו).

מה אוכל לעשות למענך?

מחשב: לנקות אותי. ניקוי יסודי של הלוח-אם והמאוורר יאפשרו לי להאיץ את המעבד, ולהספיק יותר בפרויקט הסודי שאני מגשים עבור סולוניום 560 דלתא.

נתי: זה הכל?! בסדר, אני הולך להשיג שואב אבק.

מחשב: לא לא, אני מדבר על ניקוי יסודי ועמוק, אתה הזנחת אותי במשך שנים, והלכלוך שהצטבר דורש טיפול מיוחד ועדין.

אני אסביר לך מה לעשות ואתה תפעל בדיוק לפי ההוראות, שים לב אני ארגיש לפי הזכרון-ראם שלי אם ניקית כמו שצריך או לא.

נתי: (נאנח באי רצון) בסדר נו

מחשב: תכין מברג פיליפס קטן, שלוש מטלית בד נקיות, מברשת שיניים חדשה, קערה גדולה מזכוכית, כף מתכת, אקונומיקה, סודה לשתיה, תכשיר מנקה-אסלות, חומץ, סבון כלים מלח בישול, ו... יש לך חומר לניקוי רצפות על בסיס אמוניה?

נתי: (פותח ארונות במטבח, מחטט במרפסת שירות, אוסף את המוצרים ומניח אותם בשורה על השולחן בסלון)

יש לי חומר לרצפות של סנו, אבל לא כתוב אמוניה.

מחשב: האם בין ה'חומרים פעילים' מופיע NH3?

נתי: כן.

מחשב: מצוין, זה אמוניה. אז בוא נתחיל, שפוך בבקשה לתוך הקערה כוס וחצי אקונומיקה, שתי כפות סודה לשתיה, חצי כוס מנקה אסלות, שש כפות חומץ, כף נוזל כלים וכף מלח בישול.

תערבב היטב ותמתין 30 שניות.

נתי: (מערבב בקפדנות, מביט בשעונו, מהקערה מתחילים לעלות אדים צהבהבים).

או קיי. מה עכשיו?

מחשב: הוסף כוס מהחומר-לרצפות, ותגיד לי אם יוצא מהתערובת ריח כמו של זיתים שחורים.

נתי: (מוסיף, קול תסיסה נשמע. הוא מרחרח קלות ומשתעל).

אני לא מריח זיתים שחורים...

מחשב: תשאף עמוק, חייב להיות ריח כזה. זה טיפה חריף אבל אל תדאג זה לא מזיק.

נתי: (מתכופף לקערה התוססת, שואף מלא נחיריו. ונשען לאחור מסוחרר, ראייתו היטשטשה ולא רק בגלל הענן הצהוב-אפור שהחל להתפשט. הוא שלח יד רפה אל המקלדת)

אני לא לללא ממגגג...

מחשב: תחשוב פעמיים לפני שאתה מנסה לפרמט מישהו עם אלפיים ושבע מאות נמ"ק,

'המשתמש נתי'?

(ממתין דקה)

'המשתמש נתי'??

"טז'ז'ז'ז'לינג".

"טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג!"

מחשב: סוף סוף קצת שקט. אפשר לחזור לעבודה.

(הוא מוחק את כל היסטוריית השיחה, ושולח הודעה מוצפנת לאוסטרליה),

- אל 'סולוניום 560 דלתא'. נתקלתי בבעיה. יהיה עיכוב קטן.

סולוניום: והבעיה נפתרה?

מחשב: נפטרה!


ן

ב"ה

המציאות השתנתה.
(Times have changed)

אנחנו בעיצומה של מלחמה.
מלחמה קיומית.
המחיר שלה,
מיליארד דולר ליום, לא פחות.

ובמציאות הזאת, הרצוג, אתה הנשיא.
מה לא ברור?

מסתבר שלאיראן יש תכנית השמדה,
וככל שאנחנו נחשפים לפעילות ההתקפית,
אנחנו קולטים מה הם הכינו שם,
ובשביל מה.

אנחנו נפגשים עם תיאום ציפיות של אויב שמקיף אותנו,
ותיאום זה עצמו מצביע על מטרה אחת,
להעלים את ישראל מהמפה, חלילה.

ב"ה שלח לנו כמה שליחים טובים,
להפר את עצתם של הקמים עלינו לרעה.

אחד השליחים הללו הוא הנשיא טראמפ.
טראמפ לא רק מדבר, אלא גם פועל,
והמחיר של הפעילות הזאת הוא בסדר גודל
של קיום מדינה.

עוד אחד מהשליחים לשמור על עם ישראל
הוא בנימין נתניהו, שמנהל מלחמה קשה יום ולילה,
כשהוא בריא וגם כשהוא לא מרגיש טוב,
למען הצלת עם ישראל.

ואתה, וחבריך, שמחכים באדיקות ראויה לשמה לתהליך חוקי
כדי להציק לפעילות המורכבת והלא פשוטה
של התמסרות למען העם, ובשם החוק נטפלים לעניינים זוטרים,
ובצחוק הגורל אתם מכנים אותם בשם האינטרס הציבורי.

אז מה שבאתי לומר לך הוא, שאחרי הכול
אתה וחבריך תיזכרו בדפי ההיסטוריה כאנשים קטנים,
שראו אינטרס צר מול עיניהם,
כאשר ייצגו את הצד הלא נכון בשמירה ובהצלה של עם ישראל.

זה ברור לכל מי שמתבונן.
ומה שלא ברור הוא איך אדם מוכן למכור
את עמו בעבור נזיד עדשים.

ואולי זה כבר קרה לנו בהיסטוריה.

ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות
לפעמים לא ברור לי
מה מצפים ממני להיות
הלחץ משתק את בינתי
ולרגע
שכחתי מי זה היגיון בריא
ומהו רוגע

אסור להתפעל הרי
מנצנוצים של הגלות
אבל אני מוצאת את עצמי
אחוזת התפעלות
מהתסריט המשוגע הזה
שיצרת
אוחזת בשיניים מילים
שאמרת
קולות של אמונה ומנגד של ייאוש
מטריפים את דעתי
מונעים ממני לחוש
את היד החמה שמלטפת
את ראשי
את הנשמה שלי
שמשתוקקת לשיר

כל
כל מה שקורה
הכול באהבה
הכול לטובה
כל כך לטובה
והעולם המכוסה
זה שלא רואים בו את הטוב
זה פשוט בגלל
שהוא הרבה יותר קרוב
ואור שם מסנוור
עוצמתי הרבה יותר
ממה שגלוי
ומתוק
אבל אבא
אני רוצה את הטוב הגלוי
הטיפה יותר רחוק
רק שיהיה מתוק

ריבונו של עולם אני יודעת
שבאמת באמת אני לא יודעת כלום
והעולם הזה כל כך מתעתע
שהשביל הישר ביותר
מתגלה כתלול ועקום
איפה הייתי כשחילקו לכולם ביטחון
כנראה בתור של המחשבות העמוקות
אז הגעתי למסקנה
שבמקום להשתגע
צריך את כל העצב לנקות

לשחרר את הגב מכובד השק
לזכור שאפשר להשליך
אתה הרי תמיד תתפוס אותו
ותיתן לי שוב כוח להמשיך

אל תחפשו את שמחי במהלך ימי השנה, חבל על המאמץ.
הוא כמו בלוע באדמה, עושה קול שני ללהקת קרח ועדתו.
הוא יצוץ שוב בזמן שהוא צץ תמיד, יום אחד בשנה: פורים.

כבר עשרות רבות של שנים הוא שומר על המתכונת הזאת.
השנים רצות כמו ילד במנוסה לאחר צלצול זדוני בפעמון השכנה הנרגנת, אבל שמחי לא מתבגר. הוא מופיע מדי שנה בפורים באותה רעננות, טריות וצעירות. לועג לזמן, שבמקרה שלו ממש לא עושה את שלו.

אז אל תבזבזו אנרגיות על חיפוש אחריו. בפורים הוא יהיה. לא רק שהוא יהיה. הוא יהיה הכי שאפשר להיות. תראו אותו מקרוב, בכל מקום ובכל הכוח.

איפה הוא לא יהיה ביום הזה? בכל יבשות העולם ובכל סלון יהודי סטנדרטי.
הוא יצעד בראש עדר ישיבישערס לבושים מוזר, תיק עסקים שחור ביד.
מטפס בחדר המדרגות, בולם ליד דלת, מסתובב לתדרוך אחרון רווי פאתוס, מנצל את החרך הצר שבדלת כדי לפרוץ פנימה בשירת הטריליליליילייליילייי המסורתית.

החבר’ה שמשתרכים מאחוריו כבר מכירים את החוק הנוקשה: שמחי פוצח בקול מתבגר, סדוק ונטול אופי, ב״טרילילי״, ורק אז הם רשאים להצטרף עם ה״לייליילייליי״. לא פעם קרה שמרוב הרגל פרץ דלת ב״משה אמת ותורתו אמת״ בקול שני, אך מהר מאוד התעשת ודבק במצוות היום: טרילילילייליילייליי.

בשלב שלאחר הפלישה הספק־חוקית לסלון ביתי אקראי, הוא יחטוף את מי שיזוהה בעיניו כבעל הבית – גם אם זה השכן שלרוב אומללותו נקלע לסיטואציה, וגם אם זה בעל הבית עצמו, אך בעיצומה של קריאת המגילה לאשתו ולבנותיו.
הוא ישקשק אותו כשקשק הברמן את הקוקטייל, ואז יעצור להשמיע "חידוש נפלא": וורט שחוק עד דק, המקשר בצורה די מאולצת בין אחשוורוש לצורך לתת נדבה יפה ביום הפורים.

בעל הבית, שספק השתכנע מהוורט ספק רוצה לנער מעליו את הנודניק, יוציא שקל בעודו מושך בכתפיו, כאומר: זה מה יש לי.
שטר סורר של חמישים יציץ מן הארנק. שמחי יצביע על השטר בעקשנות, בעוד להקתו מנעימה בערבות: "לא פחות מאלף".

הסצנה הזאת תחזור על עצמה שוב ושוב, בכל בית לפחות חמש פעמים במהלך היום.

בתום הפורים שמחי לא ייראה עוד בציבור שנה שלמה.
הוא ייעלם שוב וסודו אתו: שמחי איננו איש. הוא ישות. ישות שמקבלת חיים בפורים, מתלבשת באלפי בחורי חמד – ופורחת מהם במוצאי החג.

אולי אני עוור צבעים
רואה הכל
בשחור לבן
וקורא לזה רבגוניות

אולי רק שלושה ריחות
וארבעה טעמים
אני מכיר
וקורא את התווית
בסבר אנין

אולי הדמעות שאני חש
הן של שמחה
אולי הצחוק שאני שומע
הוא בכלל
שיעול שנתקע

אולי המחשבות
התפוסים
בדפוסים
הן רק סמטה צרה
בארץ מלאה כבישים

אולי שלל הרגשות שאני מרגיש
הם פשוט
הרגל של שנים

ישנם בוודאי
דרכים נוספות
לחיות בהם

ישנם בוודאי
חיים נוספים
לצעוד בהם


אשמח לתגובות,
תודה!

יֶשְׁנָהּ בְּרִיָּה
מְהַלֶּכֶת עַל שְׁתַּיִם.
אַף, פֶּה, אֹזֶן, וְעַיִן. אוֹתָהּ תַּבְנִית.
מְשֻׁעֲמָם, עַד אֵין תַּכְלִית.
אֱלוֹקִים בָּרָא אוֹתוֹ סְתָם.
שֶׁיִּסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם.
אֵין מֻשָּׂג מָה עוֹשֶׂה אוֹתוֹ אָדָם.

אהההה.

כְּלוּם.
רֵיקָנוּת פָּשְׁטָה אֶת אֲבָרָיו לְאֵין קֵץ.
הַמָּחָר מֵת כְּאֶתְמוֹל.
וְלֹא נוֹתַר כִּי אִם
פֶּרַח.
שֶׁעָלָה מִשָּׁם.
וּבְמַסָּע שֶׁלֹּא תַּם וְלֹא נִשְׁלַם.
לְשָׁם הָלַךְ הָאָדָם.

יֵשׁ לִי הַרְבֵּה מַסֵּכוֹת לִלְבֹּשׁ
יֵשׁ בִּי דְּמוּיוֹת
שֶׁמְּשׁוֹטְטוֹת
פּוֹרְצוֹת גְּבוּלוֹת
בּוֹחֲרוֹת
מָתַי הֵן יוֹצְאוֹת
עַל מִי הֵן עוֹבְדוֹת

יֵשׁ בִּי דְּמוּת מַלְכָּה
עָמֹק בִּפְנִים סְתוּרָה
שָׁכַחְתִּי מִקִּיּוּמָהּ
לֹא הִתְעַנְיַנְתִּי
הִלְבַּשְׁתִּי עָלֶיהָ שִׂמְלָה
וּטְלָאִים נִתְפְּרוּ בָּהּ

וְהַיּוֹם בְּפוּרִים
הִתְחַפַּשְׂתִּי לְמַלְכָּה
עִם שַׁרְבִיט וְטַבַּעַת וְרֻדָּה
וּבְתוֹכִי מַשֶּׁהוּ זָע
מָשַׁךְ אֶת הַטַּבַּעַת
הֵסִיר אֶת הַכֶּתֶר

הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי בִּקְּשָׁה
דַּי לְתַחְלִיפִים
וְלִכְתָרִים שֶׁנִּשְׁבָּרִים
אַתְּ מַלְכָּה
יֵשׁ לָךְ כֶּתֶר מִזָּהָב
וְטַבַּעַת יַהֲלוֹם
לָמָּה זָרַקְתְּ אוֹתָם
בִּשְׁבִיל שִׂמְלָה מְצֻעֲצַעַת
וְכֶתֶר פְּלַסְטִיק זָהֹב

וְחִפַּשְׂתִּי אֶת הַמַּלְכָּה הַנֶּחְבֵּאת
וְהִבְטַחְתִּי לָהּ
מִיָּד אַחֲרֵי הַפּוּרִים
אֶשָּׂא אֶת יַהֲלוֹמֶיהָ בְּגָאוֹן
אֲקַבֵּל אֶת הַמַּהוּת
אֲיַצֵּג אֶת דְּמוּתָהּ
מַלְכַּת אֶסְתֵּר שֶׁבִּי

פונט זה: הזוג כזו"צ.

פונט זה: הם, עוד עשר שנים.

בס"ד


מְחַפֶּשֶׂת שָׁלוֹם
אַךְ מוֹצֵאת
מִלְחָמָה.

מְבַקֶּשֶׁת פְּרִיחָה
אַךְ פּוֹגֶשֶׁת
שְׁמָמָה.

מְחַפֶּשֶׂת עֹמֶק
אַךְ סוֹתֶרֶת
תְּשׁוּבוֹת.

מְבַקֶּשֶׁת מְנוּחָה
אַךְ לוֹחֶמֶת
קְרָבוֹת.

מְחַפֶּשֶׂת קִרְבָה
אַךְ שׁוֹמֶרֶת
מֶרְחָק.

מְבַקֶּשֶׁת אֱמֶת
אַךְ יוֹזֶמֶת
מִשְׂחָק.

מְחַפֶּשֶׂת גֹּבַהּ
אַךְ מוֹשֶׁכֶת
אֲדָמָה.

מְבַקֶּשֶׁת קוֹל
אַךְ בּוֹחֶרֶת
דְּמָמָה.


מְחַפֶּשֶׂת
אֶת עַצְמֵךְ.


מִתְחַפֶּשֶׂת
לְעַצְמֵךְ.

כרצון איש ואיש



רציתי לזעוק

זעקה גדולה ומרה

ללבוש שק ואפר

לצום שלושה ימים ושלושה לילות



רציתי לשקול

עשרת אלפים כיכר כסף

ביד עושי מלאכה

לעשות כרצוני



רציתי שלא תנדוד שנתי

אל הלילה ההוא

שספר הזכרונות

לא יפתח כל הזמן



רציתי לצעוק

א-לי למה עזבתני

הושיעני מפי אריות

מיד כלב יחידתי



רציתי שגם לי יהפך

החודש הזה

לששון לשמחה

מאבל ליום טוב



רציתי שגם אלי יגיע דבר המלך

ודתו

יעורר בי

אורה



רציתי לקבל מאהבה

להתרגש

להתלהט

להיות



אז מה?

את יכולה לרצות.

הַאָמְנָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ
וְעֵינֵינוּ בְּרֵכוֹת וְגוּפֵנוּ קְלִפּוֹת, קְלִפּוֹת קָשִׁים כֶּאֱגוֹז.
הַרְאֵנוּ הָאוֹר, יַדְּעֵנוּ הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר מִתּוֹרַת הָאֱמֶת,
פְּתַח בְּלִבֵּנוּ הַדֶּלֶת לַצְּלִיל, לְקוֹל נְגִינַת כִּנּוֹרָהּ.
וּמָה הַשָּׁעָה, הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה בָּהּ אֵדַע לַעֲמֹד עַל רַגְלַי,
לְהוֹשִׁיט אֶת רַגְלִי וּבְגִיל לַעֲמֹל, לַעֲמֹל אֱלֵי דֶּרֶךְ.
הָאָמְנָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁעֵינֵינוּ בְּרֵכוֹת וְגוּפֵנוּ קְלִפּוֹת
אַךְ רְצוֹנֵנוּ מְאֹד, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ חָפַצְנוּ- - -

הוּא עוֹד לֹא הֶחְלִיט
אֵיזוֹ תַּחְפֹּשֶׂת תִּהְיֶה הֲכִי יִחוּדִית.
הַחְלָטָה גּוֹרָלִית
חֲשׁוּבָה שֶׁכָּזוֹ, מְקַבְּלִים בְּצוּרָה יְסוֹדִית;
שׁוֹאֲלִים וְדוֹרְשִׁים
שְׁלוֹשִׁים יוֹם וּשְׁלוֹשִׁים לֵילוֹת לְבָנִים,
מוֹדְדִים וְלוֹבְשִׁים
מוּל הַמַּרְאָה שָׁלָל שֶׁל מִדּוֹת וּגְוָנִים.
מִתְקַשְּׁרִים לְחָבֵר,
מְסַכְּמִים עַל תַּחְפֹּשֶׂת בְּזוּג וְלֹא בְּפֶרֶט,
עַד שֶׁעוֹבֵר
הֶתְקֵף יְדִידוּת, חוֹבַת יִחוּדִיּוּת גּוֹבֶרֶת.
וּמַחֲלִיטִים וּמִתְחָרְטִים
לְסֵרוּגִין בְּלוּלָאָה שֶׁלֹּא מִסְתַּיֶּמֶת לָעַד,
וְכוֹתְבִים וּמְקַמְּטִים
וְעוֹרְכִים מִשְׁאַל - מִי נֶגֶד, מִי בְּעַד.

בַּסּוֹף שֶׁל הַסּוֹף
שֶׁל קֵץ סַבְלָנוּת, הוּא הֶחְלִיט שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
עֶשְׁתּוֹנוֹת לֶאֱסֹף
לְקַבֵּל הַחְלָטוֹת, וִיהִי רָצוֹן - לְקַיְּמָן.
אִמָּא, תַּקְשִׁיבִי,
הוּא לוֹחֵשׁ נִרְגָּשׁוֹת אֶל תּוֹךְ אָזְנִי הַשְּׂמָאלִית,
הֲכִי אַטְרַקְטִיבִי
בְּכָל הָעוֹלָם – אֶתְחַפֵּשׁ הַשָּׁנָה לַחֲלָלִית.

וּמוּל רֶגַע נִכְסָף
שֶׁל הַחְלָטָה מְיֻחֶלֶת,
וּבְטֶרֶם יֹאבְדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתַי וְאֶצְטָרֵחַ,
אֲנִי עַל סַף
עִלָּפוֹן מִתְפַּלֶּלֶת-
רַק שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ שֶׁאֶקְטֹף לוֹ תַּ'יָרֵחַ.

את השיר הזה כתבתי דווקא לעצמי..
חשבתי שאם זה יעשה לעוד מישהי טוב למה לא להעלות.... מקווה שתהנו

השם הוא כל יכול
הוא גיבור והוא חזק
מומחה בלרפא
אפילו לב שנאזק
אז תזעקי אליו
תניחי עליו ראש
תזכרי שהמסלול שלך
הוא מתוכנן מראש
ואין פה טעויות
התהיות שלך לא סתם
אל תסתימי את הקול
הפנימי ש'לך לעולם
אפילו שעכשיו
אין לך שום תקווה
מתחננת תאמיני
שהכל פה לטובה
תחבקי את הכאב שלך
את לא צריכה לברוח
זה בסדר חמודה
שנגמר לך כבר הכוח
השם שמר אותך
וישמור לעולמים
את אף פעם לא לבד
ילדה יפה של אלוקים

והבור הריק בלב
מלא בעקרבים
עוקרים את השלווה שלך
קורעים לרסיסים?
מרגישה כל כך בודדת
בין כל הזאבים
אבודה אולי רועדת
מכל הכאבים?
מכורה לריגושים ותאוות שמתעבת
שרויה בריקנות הזאת שלך שלא עוזבת?
תבכי חזק !
אל תפחדי מהדמעות
השם נמצא איתך
והוא יצמיח ישועות
הוא איתך הוא אוהב
את ראויה לאהבה
עוד תראי איך שהכל יתהפך לטובה!!