קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שלוימלה החניק פיהוק ויצא מבנין מספר 8, ברגליים כושלות הוא התקדם לבנין הבא תוך שהוא מפריח אנחה לאוויר השחר הצלול, ליבו החל תמה, איך זה לא מכבר הוא עשה את כל שביכולתו לקבל את תפקיד המעורר לרחוב 'טעלז' בקרית עטרת שלמה והיום הוא כבר מתאנח.

הוא נכנס לבנין מס' 10 ולחץ על כפתור המעלית החדישה שנענתה לו מיד.
בזמן שהוא עולה לקומה החמישית שממנה הוא יתחיל לעורר את יושבי הבניין לתפילת שחרית האחת ברוב עם בבית המדרש הגדול הבנוי בצורת ארון הקודש ההיסטורי.
במסך המעלית רצו דיווחי 'הגיזרה' מהלילה החולף, שוב טראמפ לא תקף באיראן... הוא היסב את מבטו למסך השני שהציג בזה אחר זה את הדיונים ההלכתיים שהתעוררו בבית ההוראה בראשות המו''צ שליט''א,
דלת המעלית נפתחה ושלוימלה יצא את המעלית, הוא החל ללחוץ על כםתורי ה'עורו ישנים' המוצב בדלתות הבנין, שוב גרינפח ממחזור יא' השאיר זבל מחוץ לדלת... מה יהיה איתו.

שלוימלה ירד לקומה הרביעית והמשיך לעשות את מלאכתו קודש כשהוא מתקנא בהערלכר ממחזור ו' שמעורר ברחוב 'אריאל שמאי' הסמוך, שם הותקן כפתור 'עורו ישנים' בכניסה לכל בנין במרוכז לכל הדיירים.

הוא סיים לעורר את שוכני בניין 10 ויצא אל הרחוב המתעורר לאיטו, למרות השעה המוקדמת הרחוב לא היה ריק, יראי ה' כבר נחפזו לבית המדרש ל'חבורת משכימים' רק אתמול עורר על כך מרן המשגיח בדרשתו, הקב''ה מצפה לכם כל בוקר! אתם צריכים להרגיש כאילו אתם בתוך הארון קודש!

המואזין משכונת ג'ועריש הסמוכה החל מיילל בקולי קולות, רק אמש נשמעו צרורות ירי בלתי פוסק מריבי החמולות, שלוימלה הרגיע את עצמו ובטח בחומה הגדולה שהפרידה בין השכונות ותמונות גדו''י זצוק''ל ניבטות ממנה, ניצוץ קטן של פחד המשיך לקנן בו כשזכר מה אירע לחומה בגבול עזה.

הרחוב העליז התמלא אור ומכל בניין נצפו האברכים נוהרים לתפילת שחרית, אחר כך הם יפזרו את הילדים לת''ת 'עטרת שלמה' ולבית הספר 'עטרת שלומית'.

הפלאפון (הדגם היחיד הנמכר בשכונה) בכשרות הישיבה, צלצל פעם ופעמיים, על הקו נו"ב תחי': שלוימלה, היום החלוקה של החד פעמי והכרוב, שלא תשכח! בהחלט בהחלט, נעבור שם אחרי הכולל בעזרת השם.
חסדי ה' יש בשכונה חלוקות השכם והערב ביוזמת רה"י הגרש"ב שליט"א שדואג להוריד כל עול מאברכי הקריה, מלבד תשלומי המשכנתא המופחתים בדירות השכונה המסובסדות וחלוקות הביגוד בערבי חגים לאברכים ולבחורים היקרים חובשי ספסלי 'עטרת שלמה הקטנה - קרית הבוגרים' שנודעה למרחוק באיכות הבחורים המצוינים הלומדים בה.

שלוימלה נחפז אל התפילה בבית המדרש כשהוא מוחה אגלי זיעה ממצחו, בכניסה לבית המדרש הוא מזהה באיחור את המשגיח מביט בו בעיניים חודרות, שוב נתפס הוא במחשבות ואיחר לתפילה. הוא השפיל את מבטו ונכנס אל ההיכל הומה האדם. שוב שמיל הצעיר ממחזור טז' שנישא זה עתה תפס לו את המקום.

________________

שלוימלה התעורר שטוף זיעה במיטתו שבקרית הישיבה בראשל"צ.
רגע לפני שהמק"ק דפק על הדלת.

מה יהיה שלוימלה? שוב אתה לא קם לתפילה? אולי נמנה אותך למעורר שיהיה לך אחריות לקום.
שלוימלה החל לראות כוכבים מסתחררים סביבו. כשראה את הירח, הוא נשמט ארצה בחבטה.
היא יושבת באמצע הכיתה,
אבל היא הכי לבד בעולם.
אין לה חברות, היא אכולה בין כולן.
רוצה לספר על היום שעבר,
על מקרה שנגמר, ואין מי שישמע לה.
רוצה לומר שקשה לה, שכואב,
אבל אין אף אוזן פנויה בשבילה, אין אף לב.

היא חוזרת הביתה עצובה כמו שהלכה,
חוזרת הביתה ולא רוצה לצאת מהשמיכה,
חוזרת הביתה מהתופת אל התופת,
אין לה רגע מנוח, אין לה שקט.

היא אוכלת את הראש של עצמה,
אחרי שכבר נגמר מה לאכול ממנו,
היא מנסה לנחם את עצמה,
למרות ששום מילה כבר לא תנחם.

נגמר לה היום, שלכם רק מתחיל,
ב־7:00 היא מתחת לשמיכה, עם כרית בלי אוויר.

ואל תחשבו שסוף סוף היא ישנה,
כי כל מה שהיה בה לא יצא.
היא שוב חושבת, אפילו מקיאה,
את כל מה שנמצא בתוכה, צועקת לכרית הרטובה.

היא קמה בבוקר,
שוב צריכה לארוז הכול במזוודה עטומה,
שאף אחד לא יפתח או יקרא.
ובעצם היא אפילו יכולה להשאיר אותה סגורה,
כי אין מי שיראה ויגלה מה בתוכה.

וכאילו לא היה אתמול ואין מחר,
היא שוב ניצבת, מתיישבת במקומה בשקט בכיתה.
אף אחת לא רואה, ואף אחת לא סופרת,
ואולי נזרק אליה איזה "בוקר טוב" מהצד.

אבל אם היא לא תהיה פה מחר, אף אחת לא תדע.
ואולי זה כבר יהיה מאוחר…



שימו לב למי שנמצא סביבכם — בשבילכם זה רגע, ובשבילו חיים!
הוא יודע שהוא שקוף. לא תמיד הוא היה כזה. ליבו נזכר בערגה, רק לפני כמה שנים. נו בן כמה הייתי אז?, 18 17 בערך. מוקף חברים, ידידים, קרובים, או במילים אחרות "אדם חי"... התבגרתי לאיטי. עדיין מחכה. ומאז נהייתי שקוף. בשמחות, בשבתות, בחגים, ובסתם זמנים. לא רואים אותי כנראה... טוב אדון אותם לכף זכות, עסוקים עם החיים שלהם... זה יותר מעניין ממני....

הוא ממשיך וחושב, איך שפעם אהבתי לדבר עם חברים. אבל מאז כל פעם שנפגשים הם רק מדברים על ילדים. טוב אין להם עדיין בחורים בשידוכים. עוד מזל, אם כן גם את זה הייתי צריך כאילו לא לשמוע...

גם לשמחות של משפחה אני כבר לא הולך. בשביל מה, שהחתן יענה לי עם מבט מרחם "אצלכם בשמחות". אני יכול כמעט להיות אבא שלו. ובכלל הדודים שבטוחים שהם "המחזקים הלאומיים". נו, מה איתך? "בקרוב ממש נבוא לרקוד איתך" אתה תראה... נו בטח, כי לא אמרו לי את זה כבר לפני שבע ושמונה שנים.

גם בבית כנסת אני לא דורך. בשבת אני מתפלל בשטיבלאך שנמצאים רחוב ליד. בשביל מה להתפלל שם?. בשביל לראות את המבטים של החברים שלי, מנסים לא להיתקל בי. כדי שהגבאי יעבור לידי וישאל "עוד כמה זמן לשמור לך פתיחה?". או " אנחנו כבר מחכים לשבת עלייה לתורה שלך!!!!!". והשכן לספסל, נו זה שבאמת אכפת לו, יגיד "תשמע אתה צריך להתחיל להתפשר".... "אז לא תקבל דירה שלימה"......

ומאז אני מנסה להיות שקוף...

למה אין אפילו אחד שיכול פשוט להבין אותי וזהו?...
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
קר לי כל כך, וצמרמורת עוברת בכל גופי. אני יוצאת בריצה מהבניין, וגל של חום מכה בי ומזכיר לי שעדיין הקיץ מרחף באוויר ולא מתכוון ללכת. גם אני לא. לא מתכוונת לעזוב אותו. עדיין.

בראשי רצות מילים כמו קשתות של לוחם המנסה להגן על חייו בחירוף נפש.

אני אוספת את כולן. מה הוא אמר, מה אני הגבתי, למה אני אמרתי, איך הוא הגיב.

הילדים כבר מזמן הלכו לישון, אך עבורי הלילה רק החל.

אני מביטה בשעון — 12:30. אין אדם ברחוב. כולם לבטח סגורים בבתים. ישנים. בטוחים.

ואני? אגרטל זכוכית עם סדקים, שזרקו ממנו את הפרחים. את אלו שהחזקתי בחתונה, מחייכת אליהם בפשטות ילדותית שכזו. בביטחון שהחיים ישירו לי. תמימה... שלווה...

חייבת לנוח. אני מתיישבת על ספסל עץ משופשף המזמין אותי להיזכר בעבר, לנסות למצוא אור בכל החושך מסביבי. מה מצאתי בו — בגבר הגבוה, החסין, הישר כל כך?

אני נזכרת ביום אחד מהשבוע שאחרי החתונה. עוד הריח הטרי־טרי הזה עומד לי באף, כמתהלכת במאפיית קסמים.

הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואמר בטון אצילי: "אני לעולם אגן עלייך ואדאג שאיש לא יפגע בך."

ראשי מתרומם אל שמי הלילה השחורים שהיו עֵדַי לרגע הזה.

כן, הוא ידע להגן עליי היטב כשהיה מדובר בטיפוסים מחוספסים, איתם האופי המרשמלו שלי לא ידע איך להתמודד. אבל… האם ההבטחה לא הייתה אמורה גם להגן עליי מפניו? אז איך זה שפעם אחר פעם הוא מותיר את שפתי קמוצות וחסרות אונים מול חוד לשונו?

השמיים האלו… רוצה לצרוח, לעוף אליהם, לנסות לקרוע את העלטה הזו לשניים. אינני מסוגלת לזה יותר! האם לפרק את הבית? את האחוזה הבטוחה שיצרתי לילדי האהובים בעשר אצבעות, בעמל אין סופי בגוף ונפש כאחד?? אחוזה שתעניק להם יציבות ומגן.

אבל רגע — האם אותה אחוזה לא מחוללת בדיוק את ההפך? חרב פיפיות...

האם הדיבורים שלנו, המתפזרים בארבע פינות, לא מרוקנים את כל החיות שאני מעצימה אצלם?

רגע של אמת. גם ידי שותפות בעסק הדביק הזה, הלא כן?

נכון שאף פעם לא הייתי בקיאה בשנינות הלשון. ולמרות זאת, נפשי מתגוננת ומחברת את האבן שלי אל האבן שלו. תרצי או לא — נוצרת אש.

זהו!

נזכרת במשהו שלמדתי בהנחיית הורים: לא להיכנס למאבקי כוח עם הילד. מאבקי כוח הם כמו סם שלוקח אותך אל מחול בלתי ניתן לעצירה. זה בסיס המשמעת — לא להיכנס למחול מלכתחילה. להיות בשליטה.

אנסה את זה — הבטחתי. מביטה בשמיים ולוחשת — תהיו עֵדַי!

***

אני נכנסת לבית. האוויר עומד.

גם הוא.

עומד ושוטף את הכלים עם כפפות. המים לא מתבזבזים מעבר לצורך, והכלים מחזירים ברק.

בדרך כלל הוא היה מביט בי במבט מבקר כלשהו.

אבל עכשיו — כלום. הוא מתבייש. האמת שגם אני.

מעין כנות של הלב שיודע שאם לא השכלנו להשכין שלום — אז לחרפה יש מקום.

אני פוסעת חרישית לחדר ונוחתת על המיטה הרכה, הסולחת, המבינה, הממריאה אותי אל הבריחה מהמציאות שאינני בטוחה בה.

קול שעון מנגן, מעיר אותי. לרגע מלאכותי אני מאבדת מציאות ומחייכת.

"מודה אני" — שפתותיי מדובבות. ולפתע כמו מטר של פצצת אטום נופל עליי כל ה"אתמול", ה"שלשום", ה"מאז."

איי.

מנגינה של שעון שוב מתפזרת והודפת את הכאב בגל של רחמים.

אני חוזרת להתרכז במילים: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" עוצרת. נותנת לאמונה לחדור, לסלק רגש שלא מבין למה. למה העולם כל כך מסובך? אבל זה בדיוק המשחק, הלא כן? האם לא בשביל רגע אפל של חוסר ודאות ביקש רבי עקיבא למסור את נפשו?

"רבה אמונתך… יהי רצון מלפניך שלא אכעס ולא אכעיסך." הוספתי, ובטעות — אולי בעצם בכוונה — אני עונה, "אמן."

נזכרת בהחלטה שלי אתמול לא ליפול אל סל סמי הוויכוחים, התחלתי את היום במחול משלי.

בחדר יש ריח של כלניות. כמה נחמד להרגיש בשדה פרחים. מדמיינת אותי ילדה בת חמש, עם שמלה לבנה, קוטפת פרח סגלגל. אני שוקלת להשליכו, אך בתנועה חדה אני מאמצת אותו אל ליבי.

הבית הזה יקום ויהיה. הילדים שלי צריכים אבא קרוב ואמא חזקה. כי כבר הסבירה לי האישה, שעוד מעט תיכנס לחדר עם ספלי קפה לשתינו, שלכל זוג יש את המשקעים שלו. עלינו התפקיד לבחור האם לברוח או להתמודד.

או — הנה היא באה.

היועצת הזוגית שלי. עיניה העמוקות, החכמות, התומכות, בוחנות אותי באמפתיה.

אני סומכת עליהן, והן עליי. וכן — אני לבד כאן. למען האמת, בעלי אפילו לא יודע שפניתי לעזרה.

ודאי, הוא חושב שהבעיות הן רק שלי ובגללי...

רגע של אמת. אולי גם אני חושבת עליו כך?

"שלום!" היא דוברת אמת — בשביל זה הגעתי.

"איך עבר עלייך השבוע?" כמה שאני זקוקה לשאלה הזו.

"הספקת לעבוד על מה שדיברנו?" זו לא דרישה, אלא פתיחה של שיחה שתיתן לי כוח לעוד שבוע.

"כן." טון ללא סולם ברור יוצא לי מהגרון. אני נעצרת לרגע, חוששת.

"תני לי דוגמה…" היא מעודדת, מבחינה בחרדתי שזלגה כחוט השערה.

"עשיתי מה שאמרת! למען האמת — כמה פעמים!" הקול שלי עלה. התייצב.

כן. הביטחון שלי בזוגיות שלנו מתעצם משבוע לשבוע.

"יופי, מצוין!" היא שמחה בשבילי. "אני כל כך מעריכה את המאמצים שלך. לא הרבה נשים במקומך היו בוחרות להשקיע בגינה יבשה ונובלת.

צריך ים רצון, אומץ אדיר ואמונה חזקה.

לא להתייאש! להשקות ולטפח, יום ועוד יום…" היא אומרת ומביטה בי כאילו הבחינה בכלנית הסגלגלה והבלתי נראית, ההדוקה אל ליבי.

"אז ספרי לי…" היא משכנעת.

"אתמול…" המילים מטפסות לי בגרון. "כשהוא הגיע הביתה, והילדים — את יודעת — המשחקים שלהם היו בכל מקום… הוא העיר לי על זה בצורה פוגענית ביותר, ליד הילדים! כמעט ולא נשמתי... רציתי לצעוק, להילחם כהרגלי… אבל… שתקתי. כשהייתי מלאה בכוח חזרתי אליו ואמרתי לו: 'הייתי מאוד שמחה אם תאמר את מה שמפריע לך בצורה פשוטה ולא פוגעת, ואני אשתדל להבין.'"

שפתי פוסקות משצף המילים, עיני בוחנות את הנקודות השחורות המקשטות את רצפת החדר.

האם גם אני אוכל ליצור מנקודות שחורות רצפה מבריקה ויפה?

"מקסים! בדיוק כפי שלמדנו. דבר ראשון — להבחין במילים שפוגעות בך." היא עוקבת אחר מבטי המושלך ארצה וחותרת להרהורי.

"להבחין בנקודות שחורות בתוך הדו־שיח ולא להיכנס לשם, לא לגעת בהן. כי הן יכולות להפוך לחור שחור שואב וממגנט. ואחר כך, בצורה הכי רצינית, בשליטה וברוגע את מבקשת שהשיח יהיה שונה. אז תספרי לי — איך הוא הגיב?"

אני מבקשת להיזכר. כן, הוא לא כעס ולא צעק.

"הוא פשוט הבין. הוא אמר: 'אוקי… האם את יכולה להסביר לי מה אני אמור לעשות במקרה כזה, לשתוק?' אז הסברתי לו. 'פשוט תבקש מאחד הילדים לאסוף. זה הכל.' זה היה ואוו. וזה לא נגמר פה..."

התחלתי לדבר מהר, חוששת שהזמן הקצוב יחדל ולא אספיק לספר לה על ההצלחות היפות שהאירו לי כקרן עמוסת צבעים מסחררת.

"ישבנו שלשום ביחד ודיברנו על העבר שלו. אמא שלו הייתה טיפוס מאוד יקי — נקייה בטירוף ומסודרת. הכל מתוזמן אצלה. וגם… היא תמיד דאגה להחליט עבורו ממש הכל. אפילו מה הוא ישחק אחרי הצהריים ועם מי. שליטה מלאה… כל אי־ציות מצדו גרר האשמות והשפלות. ואבא שלו…"

אני מודעת לפתע לרגש של חמלה נוראה המתפשטת לי בלב. מדהים איך שהחמלה הזו מופנית אל אדם שעד לפני חודש הרגש היחידי שחשתי כלפיו היה כעס וריחוק.

"אבא שלו… היו יכולים לעבור ימים ארוכים בהם לא היה מעיף לעברו מבט. לא חלו ביניהם יחסי חינוך או אהבה. כלום. רק חלל נורא וריק. ילד יתום לא־יתום. כשבמוחו הקטן מתעצם חוסר הביטחון שלו אל מול אבא."

עיניי מתרטבות, ודמעות רותחות זולגות ברשות מובנת.

"הסברתי לו שאני לא מסוגלת עם כל הביקורת. והוא הבין. הרגשתי אותו איתי — מבין, מרחם, ורוצה להשתנות. אפילו הבטיח לחפש מטפל טוב."

"אני לא מאמינה…" פיה הפעור של המטפלת נתן לי להבין שהצעדים האחרונים בחיי יהיו הראשונים לחיים אחרים.

"את יודעת… אני רוצה להסביר לך משהו." אני אוהבת כשהיא מתחילה כך — זה תמיד מסתיים במשהו שאני מהרהרת אחריו יום שלם או יומיים.

"הדחף הזה שלו לתת ביקורת, הערות, ואפילו חוסר יחס אל ליבך — אלו דרכי ההתמודדות שלו עם הנפש. הוא שומר על הביטחון שלו זקוף. כל מעשה של אי־נוחות בחייו מושלך כלפייך כדי לספק לו תמיכה. הוא אינו מסוגל לתת לנפש שלו להרגיש קטנה או בחוסר ודאות. וכן — הוא יעשה הכל, גם אם זה אומר להכאיב למישהי שחשובה לו יותר מכל."

מילותיה מזדחלות ומתיישבות במוחי המנסה לתרגם אותן למעשה.

"אז מה הפתרון לזה?" אני כמעט צורחת. חייבת להיות דרך.

"לתת לו להבין שהוא כבר לא במלחמות ששהה בהן עוד משחר ילדותו — ולהביא אותו למצב שיסמוך עלייך להאיר לו את הדרך בחיים החדשים. נטולי הקרבות."

כן. אני אקח איתי את מילותיה ליום שלם או יומיים.

בעצם להרבה, הרבה יותר.

***

בוקר קריר בצימר ייחודי בפאתי הר חרמון, אני מביטה מהמרפסת אל נוף קסום וצחור. רק רחשי פסיעות מהדהדות למרחקים.

הוא קופץ לברר מה מסתתר מאחורי הגבעה הסמוכה.

השלג מכסה את ההרים בנועם, ובאופק זיק של שמש על עץ אורן זקור ושתקני.

גם אני למדתי לשתוק. במקום שבו אין חום ולא קור, אין רע וטוב, אין גדול או קטן — ישנה רק שלמות של משהו בלתי־שלם.

מבטי עוקב אחר פסיעותיו. אני בטוחה שיהיה שם את אותו הנוף, אותה שלווה. לרגע הוא נעלם ו...

או — הנה הוא חוזר. צועד בפסיעות גדולות. אותן פסיעות גדולות בהן אנחנו צועדים יום־יום את מסלול חיינו.

"היה שם שלג בדיוק כמו פה!" הד ההר מחזיר את צעקתו, 'פההההה…'

לא שם, לא הרחק, לא מעבר. השלום נצור פה. תחת אחת הבלטות במשכננו. בעצם הרבה יותר קרוב מזה, ממש לוהט בכף ידינו.

ברגע של אמת, חיוך נתלה על שפתי.

***

החורף חלף ואחריו חלפו גם האביב והקיץ, והחורף שוב התארח.

ישנם ימים בהם הגשם יורד וקריר לפרקים, וישנם ימים שחום ההסקה פורש מעלינו, ומענג את ביתנו.

לירוק דם — זהו סבל שלא נגמר. אבל לרפא את הפצע מבפנים — זו התבונה.

אני מכינה קפה לשניים, ויושבת לשיחה קלה. אני לומדת יותר ויותר איך לדבר — ויותר חשוב: מתי לשתוק.

אני אוחזת בידי את מושכות העגלה שמחזיקה בתוכה את המשפחה היקרה שלי.

זה חלום ודאי.

אני נותנת צביטה ללחי — אי!... כאב של אושר.

המאמצים לא היו לשווא. לא ניפחתי בלון ותקעתי סיכה.

לא!

במו ידיי ערבבתי טיט. לבנה מעל לבנה.

מקבלת אל ביתי את האלוקות, מרגישה בה כורכת סביבנו הילת שלום.



______________
א.מלאכי- סיפור ראשון שלי לפרסום כאן. אשמח להערות או הארות בונות. תודה!
השיר המצורף נכתב לאחר הלוויות משפחת ביבס
שבימים אלה נמלאת שנה להשבתם

השפה לא יומיומית כל כך
אבל לכאב הזה אין מילים מודרניות


כְּתּוֹם הַתּוֹם-וְשׁוּכַּל כָּתוֹם-אֶשָּׂא קִינָתִי

עֵת נִירָם אָבַד-וּלְיָגוֹן מְחוֹלִי-הָלְכוּ בַּשְּׁבִית

גֶּפֶן נֶטַע אָדוֹן-אֵיךְ הָיְתָה לְמִרְמָס

עֵת שׁוּרְשָׁה בְּזָדוֹן-וְכָל לֵב נָמַס

אֶת אַחַי אָנוֹכִי מְבַקֵּשׁ-לִרְאוֹת בִּשְׁלוֹמָם

בְּדֶמַע אֶתְעַטֵּף-וָדָם לִיבִּי יְטַפְטֵף-עֵת אֶרְאֶה אֶת דָּמָם

מַעֲשֵׂה אַרְיֵה לְלִבְאוֹתָיו-הֵן יְעוּבַּד לְעוֹלָלַי

וַאֲנִי אָנָה-אֱלוֹקַי אָנָּא-וְהֵיאַךְ יוּקַּח-הָאֵם עַל הַבָּנִים

בַּת עַמִּי הַכְּבוּדָּה-עַתָּה אֲבוּדָה-וִיכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר

וְאֵיךְ יִפְשׁוֹט טְלָפָיו-יָבוֹא בַּאֲלָפָיו-וְעַצְמוֹתַי יְגָרֵם

אַרְכִּין רֹאשִׁי אֶל חַיַּת הַשָּׂדֶה בְּהַשְׁווֹתִי-אַךְ מָה אַשְׁוֶוה לוֹ וְאֵין אֲשֶׁר יִדְמֶה

מָה לָךְ חַמָּה-כִּי תָּאִירִי כְּתָמַיִךְ-עֵת כְּתוּמַּי דָּעֲכוּ

הֲלֹא כִּיקוֹד כִּבְשָׁן-הָיָה לִי אוֹרֶךְ-וְכִכְווֹת הָאֵשׁ קַרְנַיִיךְ

אֵיךְ תִּזְרְחִי עֲלֵי חָלֶד-תָּאִירִי דָּמִים-וּבַעֲדִי חָשַׁךְ

כַּבְּהֵמָה לֹא הָיִינוּ-מְצֻוַּות צִיוּוּי-אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ

בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם-אֶל חֵיק וְאִמָּם-וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ

אַךְ מָה לִי אֵצֶל מוּכַּת שׁוֹטִים-גַּם שׁוֹט זֶה נוֹסָף עַל שׁוֹטַיִיךְ

אוֹם קַיָּים-בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם-הֲלֹא שָׁבַר מִשְׁעַנְתּוֹ

וְאֵיךְ יָקוּם-וְיִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ-וְלֹא יִנָּקֵם

בַּת מְלָכִים-אֲשֶׁר יָצְאָה לִידָבֵּק-הַכִדְבוֹק הַסַּפַּחַת שָׁאֲלָה

אַךְ לְעֵת חוֹם-גַּם הִיא מִקֶּדֶם-שָׁמְרָה תְּחוּם-מְטַחֲוֵוי קֶשֶׁת

חוֹתֵן אַדְמוֹנִי-עַל דְּרִיכַת אַדְמוֹנִים-עוֹד יָבוֹא אַדְמוֹנִי-הַדּוֹרֵךְ מִבָּצְרָה

מִיצּוּי דָּם-אָז יִרְאֶה בְּפַרְגּוֹדוֹ-וְיָשׁוּב אֶל נָוִוי

גְּנוּבְתִי יוֹם-אָכָלַהּ חוֹרֶב-אָז תְּבוּקַּשׁ מִיָּדוֹ

אָז יַאַסְפֵנִי-יְדַבֵּר אֶל לִיבִּי-יִגְהֶה מְזוֹרִי-וְיִמְחֶה דִּמְעָתִי

אָז לֹא אֵבוֹשׁ-לֹא אֶכְבּוֹשׁ אֶת פָּנַי-כִּי לוֹ קִיוִּויתִי-וַתַּעַל שַׁוְועָתִי

אָז יְנַחֲמֵנִי-כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ-אָז יִזְכּוֹר חֶסֶד לֶכְתִּי עִימּוֹ

אָז תַּנְחֶה בָּדָד-אֶת הַיּוֹשֶׁבֶת בָּדָד-עֵת אוֹם בָּחַרְתָּ-יִשְׁכּוֹן לְבָדָד

תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.
 תגובה אחרונה 
אשמח לתגובות ולהערות.

הוּא בּוֹעֵט, מִשְׁתּוֹלֵל,
לְגַמְרֵי שׁוֹלֵל
אֶת הַתָּכְנִית שֶׁל אִמּוֹ.
לְאַפְשֵׁר לָאָחוֹת,
עַל אַף הַצְּרָחוֹת,
לָקַחַת דְּגִימָה מִדָּמוֹ.

מַחַט נִנְעֶצֶת,
הִיסְטֶרְיָה פּוֹרֶצֶת,
וְהִיא שְׂפָתַיִם חוֹשֶׁקֶת.
כּוֹרֶכֶת יָדָהּ
בְּיָדוֹ שֶׁל יַלְדָּהּ,
מִלִּים מְמַלְמֶלֶת בְּשֶׁקֶט.

כַּדּוּר, מְכוֹנִית,
סֻכָּרִיָּה, בָּנָנִית,
מִצְטָרְפִים לִרְשִׁימַת הַבְטָחוֹת.
לַמְרוֹת וְעַל אַף
מַכְרִיעַ הַכַּף,
הַוּוֹלְיוּם שֶׁל הַצְּרָחוֹת.

כְּתֵפוֹ אֲחוּזָה
לִמְנֹעַ תְּזוּזָה,
הִיא לוֹפֶתֶת גַּם אֶת רַגְלוֹ.
תְּנוּעָתוֹ לְהַגְבִּיל,
וְעִם זֹאת, בְּמַקְבִּיל,
לִתְמֹךְ, לְחַבֵּק אֶת כֻּלּוֹ.

אָחוֹת מִתְרַוַּחַת,
לִרְוָחָה נֶאֱנַחַת,
זֶהוּ, סִיַּמְנוּ, צַדִּיק.
מַדְבֵּקָה עֲגֻלָּה,
לַחֻלְצָה הַסְּגֻלָּה,
מְמַהֶרֶת הִיא לְהַדְבִּיק.

מַבָּטָהּ אֵם נוֹשֵׂאת,
'גִּבּוֹר' הִיא קוֹרֵאת
כִּתּוּב מַדְבֵּקָה עֲגֻלָּה.
הִיא קְצָת מִתְבַּיֶּשֶׁת,
לֹא מְבַקֶּשֶׁת,
עוֹד מַדְבֵּקָה- בִּשְׁבִילָהּ.
טור ראשון שלי בפורום...אשמח להשתפשף ולביקורות!

יש כאן חקירה עצומה: האם אני עייף ב'עצם', וממילא הכורסא היא רק 'כלי שרת' למנוחתי, או שמא הכורסא עצמה מחילה עליי 'שם' של פדלאה, וכל הווייתי כרגע היא מדין 'אביזרייהו דכורסא'?

בגיל 35, כשהכרס שלי כבר כמעט דורשת תעודת זהות בפני עצמה מרוב מסות של עונג שבת ויו"ט, ומפרצי השיער שלי נסוגו לאחור כמו קו העירוב אחרי סערה, הפכתי את השאלה הזו למפעל חיי. העמקת השקע הכורסא שלי היא לא סתם ישיבה. היא 'קביעות'. הכורסא בסלון קיבלה צורה כל כך ארגונומית ומדויקת של הגב שלי, שאם אני קם ממנה יש פה חשש דאורייתא של 'סותר', ואם אני מתיישב חזרה זה 'מכה בפטיש'. עדיף לא לזוז. 'שב ואל תעשה עדיף' כלל ברזל

שלא תטעו בי, חלילה. אני לא בור ועם הארץ. בישיבה קראו לי "האריה" מוח של ר' חיים, יכולות אנליטיות שיכולות לפרק רמב"ם לשמונה חתיכות ולהרכיב אותו חזרה הפוך. תנו לי סוגיא אני מוציא לכם ממנה מחרוזת פנינים. אני מסוגל לכתוב חבורות שיפארו כל 'קובץ תורני', להמציא פתרונות גאוניים למצוקת הדיור, או לנהל את המשא ומתן הקואליציוני של כל המפלגות החרדיות ביד אחת. אבל למה לי? הרי זה גופא העניין ברגע שהרעיון קיים ב'כוח', בשביל מה להוריד אותו ל'פועל' ולהרוס את כל היופי התיאורטי עם ביצוע מסורבל?

הבוקר, למשל, נקלעתי לדילמה אדירה. כוס הקולה עמדה על השולחן בסלון, מרחק של שתי אמות ומחצה (בשיעור רח"נ) ממקום רבצי. עלה בי צד לקום לקחת אותה. מיד התעוררה המערכה: האם הצמא הוא העדר הרטבת היבש דמעיקרא או שהוא יוצר חלות של יבשות חדשה שלא הייתה קודם... ואם אני רק מושיט יד, האם זה נחשב 'עקירה' ממקומי? בסוף, מתוך כובד הראש והלומדעס', פסקתי להחמיר על עצמי. השארתי אותה שם. להישאר צמא זה בסך הכל דין בגוף, אבל לקום עכשיו מהכורסא זה כבר חורבן של כל ה'מציאות' וביטול כלי מהכנו. נשארתי צמא....

וזה לא שאני סתם בוהה. שעמום של למדן ליטאי הוא עבודת פרך. חצי שעה הסתכלתי היום על מאוורר התקרה. נכנסתי לחקירה עמוקה , האם הכנפיים מסתובבות ויוצרות את הרוח, או שהקיום של הרוח הוא זה שמסובב את הכנפיים? בניתי פה 'צדדים' שלמים על גרמא וגרמי, וחילקתי בין 'כוח ראשון' ל'כוח שני'. בדיוק כשרציתי להגיע ל'נפקא מינה' למעשה, העיניים נעצמו לי. עייפות החומר, אתם יודעים. תורה מתשת.

בצהריים, מתחיל ה'בין הסדרים' האמיתי הילדים חוזרים מהחיידר. הבית הופך לסניף של יש חגיגה. אשתי עומדת מעליי, עם סיר של פתיתים ביד ומבט של משגיח שתפס בחור קורא עיתון בשירותים באמצע הסדר. "נו, מה עשית היום?" היא שואלת בדממה מקפיאה.

ואני, בנחת של ראש ישיבה מנוסה שכבר ראה עשרות מחזורים, מישיר אליה מבט עמוק: "רעייתי, את הרי מערבבת בין 'מעשה פעולה' לבין 'קיום פוטנציאל'. המוח שלי טוחן סוגיות! את חושבת שלשכב ולפתור את הבעיות המבניות של הכלכלה העולמית לא שורף קלוריות? אלמלא אני יושב כאן ומהרהר במערכות עמוקות, הקירות של הבית היו נופלים מחוסר יציבות!".

היא עושה תנועה של ביטול, נאנחת עמוקות, ופונה בדממה למטבח. היא פשוט לא מבינה איזו פצצת אינטלקט מבוזבזת, איזה כור גרעיני של גאונות עקרה, יושב לה ממש עכשיו, מתחת לשמיכת הפיקה בסלון.

אז כן, אני חכם מדי, למדן מדי, ובאופן כללי מוצלח מדי בשביל העולם הזה. יום אחד אני כנראה אשנה את ההיסטוריה. רק שבשביל זה צריך לקום, ובינתיים, לפי כל ה'סברות', כורסא שקועה בסטטוס קוו יציב לא מחליפים.
תַּשְׁעִין מַרְפֵּקֶיךָ עַד דְּאִיבָה,
סְפוֹג אֶת גְּנִיחַת הַבַּרְזֶל.
וְתֵן לְצִנַּת הַקֹּר שֶׁסְּבִיבְךָ,
לִשְׁטֹף וּבְלִבְּךָ לְחוֹלֵל,
תָּחוּשׁ אִתָּהּ גַּם אֶת מַשָּׂא הַיָּמִים,
וּבַּרְדָּק שֶׁבְּתוֹכָם הִתְחוֹלֵל,
תִּקְצֹב נְשִׁימָה לְזֵכֶר הַקֶּסֶם,
שֶׁפַּעַם אוּלַי הִשְׁתּוֹלֵל.
וְדִמְעָה שֶׁתֵּרֵד עָלֶיךָ תָּקֵל,
מִמְּךָ קְצָת מִטְעַן לְהַטִּיל.
וְגַם אִם כֻּלְּךָ תַּסְמִיק מֵהַבֹּשֶׁת,
תֵּן לָהּ מִלָּה לְהַשְׁחִיל.
קָשֶׁה לָהּ כָּמוֹךָ, רַק שֶׁתֵּדַע,
הִיא מֵתָה כָּמוֹךְ לָצֵאת,
רַק פֹּה בַּחוּץ, לְאוֹרוֹ שֶׁל הַחֹשֶׁךְ,
עַכְשָׁו יֵשׁ לָהּ זְמַן לְשׁוֹטֵט.

רַעַשׁ הָעִיר גּוֹוֵעַ בָּרֶקַע,
בַּלַּיְלָה וְדוֹם נֶעֱטֶפֶת.
קוֹלוֹת בְּנֵי אָדָם אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ,
אִוְשַׁת הַכְּבִישִׁים נֶעֱלֶמֶת.
וּבְכִי יְלָדִים עוֹלֶה בְּאָזְנֶיךָ
נוֹאָשׁ וּמָלֵא מְרִירוּת.
אַךְ בִּמְעַט גּוֹבֵר עַל הָרוּחַ,
נִשְׁטַף אֶל תְּהוֹם שֶׁל קַדְרוּת.

אַל תִּטְרַח לְהָרִים אֶת רֹאשְׁךָ,
בְּעֵינֶיךָ לָצֵאת וְלָתוּר,
הַמֵּזַח גָּדוֹל וּמָלֵא צְלָלִיּוֹת,
אַךְ שׁוֹמֵם וְהַשַּׁעַר סָגוּר.

וְאִם אֵין אָדָם, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה,
שֶׁהַקּוֹל מֵהֶם יִבָּקַע,
הַפָּעוֹט הַיָּחִיד עַל הַמֵּזַח הַזֶּה,
כְּכָל הַנִּרְאֶה הוּא אַתָּה...
את השיר הזה כתבתי מחוויה אישית. הוא מוקצן במידה רבה כמובן.
אבל אני חושבת שכל זוג עם תאומים צריכים לקרוא אותו,
וגם מי שאין להם תאומים, כדאי להבין ולהיות רגישים לאחרים!
אשמח גם לשמוע איך אנשים אחרים מתמודדים עם זה... הכוונה לרגשות העולים כאן בשיר.
כל זוג לוקח את זה אחרת, אבל מה שכן – מי שלא יודע מה זה לגדל תאומים פשוט לא יבין לעולם.

המסר בשיר: כשבן אדם עובר קושי כלשהו, הוא רוצה ממך תמיכה.
יהיה זה הכי נורא לומר לו: זה יעבור.
ויהיה זה הדבר הכי יפה לומר לו: אתה צודק, זה לא פשוט, ספר לי על זה... ורק לתת לו לפרוק, גם אם לכם זה נשמע כמו "צרות של עשירים."

שחים לי,
זאת מתנה משמיים,
לקבל שניים.

ואני קהת חושים,
מול אותם שמדברים,
וסוגרת תתריסים,
לפטפוטים המתריסים.

מכריזים: "זה יעבור",
אל תפלי לזה הבור,
של צרת הדור,
לראות הכל שחור.

הם עוד יגדלו,
ביחד תבלו,
תקני להם זוג אופניים,
אושר פי שניים.

ואני קהת חושים,
מלמוליהם כמו זבובים,
מפזמים, מעצבנים,
פשוט לא מבינים.

נכון שהם מתוקים!
כמה כיף לך בחיים!
הלוואי גם לי היו נותנים
להתברך כך בתאומים.

ואני מרחיקה מבט,
מתרחקת מעט,
לא להגיב בבת אחת,
למרות שזה צבט.

שחים – זה לבטח דיכאון,
את צריכה יותר לישון,
קחי חופשה בבית מלון,
תאומים זה לא אסון!

ואני ממצמצת,
מול אמירה שאותי קוצצת,
ואת כל כוחי מוצצת,
ובינינו – תאום חוצצת.

ולבינתיים – יש כאן שניים,
עבודה כפליים,
לחתל, להאכיל, להלביש, לחיים!
להרגיע, לאהוב, מזגו לי עוד קצת יין.

ראשי נעשה סחרחר,
ליבי דווה, שחרחר,
בפי הטעם מר,
נוזל אדום, שלא עזר.

בעלי להרגיע מגיע,
עֵד יחיד באזור להציע:
"שיגידו – 'מתנה מהרקיע'
אבל הקושי – מכריע!"

והם צפים, והם עולים,
כמו גלים, מיליון מילים,
אוחזים בנשק אלים,
ואותי כובלים.

וככה הם שחים עדיין,
ולא מבינים בינתיים,
שלגדל כאן שניים,
צריך יותר משני ידיים.

את הנפש הם בולעים,
לא משאירים טיפת חורים,
וסיפוק אימהי טועמים,
הלוואי ולפעמים.

ושוב אני נופלת,
(גם כאן כשאני כותבת),
לשכנע עוד עיוורת,
שֶׁמְּקַנְּאָה אומרת,
באמא שתאומים מגדלת.

הפסקתי לשמוע לפטפטת,
טורקת את הדלת,

ליבי סוגרת, ונסגרת.
...

ואני כבר לא קהת חושים,
כשסותרים לי בפנים,
עברתי קורס הדרכת הורים,
פשוט לובשים – מסכת פורים.

...

בחדר ענק, על ספה בצד אח,
בליונר יושב, על מיליון הוא שח.
איך (לא עלינו) קרה לו כך??!!
בזעם, מעיף משחק של שח.

למחרת, מגיש לו משרת מסכה,
הוא חייב ללכת לפגישה,
ולא מתאים, זאת פשוט בושה,
לחשוף בפני כולם, כל הרגשה.

...

שחים לי: 'צרות של עשירים',
תרקדי, תדליקי קצת שירים,
יש אנשים בבית חולים,
על כָּאֵלּוּ דברים נפלאים,
לא מתלוננים...
....

אני יודעת כבר! (וברור לי!) (הם צודקים.)

...

בסוף יום, על הדום,
מרימה רגליים.
מה אומר? ...ניצחוני השניים.
לוחשת תודה לשמיים.
תביאו לי עוד קצת יין, לחיים!
אֲנִי רוֹצָה לִסְתֹּם בְּךָ אֶת בֶּרֶז הַתִּקְוָה הַזֶּה
הַצִּפִּיָּה הַבִּלְתִּי מִתְקַיֶּמֶת כְּשֶׁאַתָּה תּוֹלֶה בִּי עֵינַיִם
וְלֵב
שׁוֹלֵחַ לִי שׁוּב חַכָּה

אֲנִי שׁוּב מְסִירָה הַכֹּל
מַאֲמִינָה שֶׁהִנֵּה גַּלְגַּל הַצָּלָה
אָדֹם לָבָן אָדֹם לָבָן אֲנִי
לֹא אָדָם מְדֻמְיָן
טוֹעֶמֶת שׁוּב מִן הַגַּלְגַּל הַזֶּה
וְהוּא טוֹב וּמָתוֹק
טוֹעֶמֶת וְנִתְפֶּסֶת בְּךָ שׁוּב

שׁוּב חַכָּה

אִם דָּג הָיָה חַי פַּעֲמַיִם
וַדַּאי הָיָה יוֹדֵעַ לְהַזְהִיר מֵהַפִּתָּיוֹן הַזֶּה
אֲנִי חַיָּה כְּבָר שֶׁבַע פְּעָמִים
בְּכָל פַּעַם בּוֹחֶרֶת לְהַאֲמִין בְּךָ שׁוּב
בְּכָל פַּעַם טוֹעֶמֶת מִן הַטָּעוּת הַזֹּאת

מְאֻכְזֶבֶת בִּשְׁבִילְךָ
מְאֻכְזֶבֶת מִמֶּנִּי
מִמְּךָ
מְאֻכְזֶבֶת מֵהַחַכָּה

לָמַדְתִּי לִחְיוֹת עִם הָאַכְזָבָה הַזֹּאת
אֲבָל
לֹא לָמַדְתִּי לָדַעַת
מָה עָדִיף עֲבוּרְךָ
שֶׁלֹּא אֶטְעַם מֵהַחַכָּה
אוֹ שֶׁאַאֲמִין בְּךָ בַּפַּעַם הַשְּׁמִינִית
אֶטְעַם
וְרַק אָז אֲאַכְזֵב
אֶשְׁלֹף אֶת הַנֶּשֶׁק הַמּוּכָן שֶׁלִּי עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי
שֶׁבָּנִיתָ אֶת הַחַכָּה

הֲרֵי אֲנִי יוֹדַעַת
יוֹדַעַת שָׁנִים
מָה מְחַכֶּה לִי בָּהּ
מָה אַתָּה מַשְׁאִיר לִי
מֵעֵבֶר לְגַלְגַּל הַהַצָּלָה
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה