קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב"ה

הוצאות החופש הגדול (להלן "הנזק")

1. פיצות/ פלאפל/ באגטים/ גלידות – תגובה ל"אמא אנחנו רעבים, מה יש לאכול? אמא מה עושים היום?" (לתפוס שתי ציפורים במכה אחת)

2. הכל בשקל/ חומרי יצירה/ ציוד לים/ בריכה/ משחקי קופסא/ ממתקים – הקדמת המאוחר, תהיה להם תעסוקה, בבית כך נחסוך נסיעות/ דמי כניסה. (מחק/י את המיותר?!)

3. דמי כניסה/ נסיעות – חה חה חה... (נראה לכם שתצליחו להישאר בבית כמה שבועות? קחו כסף ורק תצאו קצת, לא בריא להישאר בבית כל כך הרבה זמן)

4. בשרים/ עופות / מרשמלואים/ פיתות /מנגלים /תפו"א / קולה – נצא בערב כשנהיה נעים. (וככה גם תכינו לעצמכם עוד ארוחה)

5. נעליים/ גרביים /חצאיות /מכנסיים /ועוד כמה דברים שמצאנו לתחילת שנה, כמובן גם מצעים/ כריות/ שמיכות /מזוודות ועוד לבחורים. (לכו תקנו לכם ואחר כך תחליפו, ובינתיים אמא תסדר את הבלגן, ותסדר את הבגדים החדשים וחוזר חלילה.)

6. ציוד מכשירי כתיבה/ מחברות/ ילקוטים – (לעטוף ברגע האחרון, מכיוון שלפני כן היו עסוקים בלהשתעמם היטב.)

7. עוזרת לאמא (שלא תגיד שכל דקה היא מרימה דברים, זול יותר מפסיכולוגית.)

8. פסיכולוגית לאמא (שתכיל את רגשות העומס כתוצאה מהעומס, מצטערים, לא מצאנו עוזרת.)

9.החזר הלוואה בריבית גבוהה (אבא אומר שהוא יסתדר העיקר שאמא תהיה מרוצה, אבל מה לעשות גם זה לא עוזר.)

10. אהה, נזכרתי, אטמי אוזניים. (שלא לשמוע, ולא לדעת מה שלא רוצים.)

מוזמנים להוסיף עוד הוצאות קטנות כגדולות, לחשבון, בסוף נגיש את הרשימה לארגונים העוסקים בכלכלה נבונה של הבית, הם ייתנו לנו ייעוץ איך לחסוך במשך השנה כדי לעבור את הים הגדול.
זה היה לילה לח. הלחות הייתה חזקה כל כך, עד שכשהן חזרו הביתה, היו זגוגיות המשקפיים שלהן מלאות אדים. "איחרתם", כמו תמיד היא חיכתה להן, ישובה על הכורסא הברודה ומנמנמת קלות. שער ראשה היה פרוע במקצת, ושיווה לה מראה מרתיע במעט יותר משהייתה גם ככה. "סליחה, דודה" היא מלמלה בשקט, משפילה את ראשה הנמוך בלאו הכי. אחותה הגבוהה נחפזה למטבח, מותירה אותה, כמו תמיד, להתעמת לבדה מול הדודה הנזעמת. אבל האחרונה לא הייתה פנויה הלילה להתנצלויות. "לילה מבורך, שיהיה לכן" קראה לעברן בעת שחרקו פסיעותיה על המדרגות המחלידות, המובילות לקומה השנייה, "ובפעם הבאה, כבדנה קצת יותר את האישיות שגידלה אתכן מיום עומדכן על דעתכן". היא הניפה את דלת הברזל הכבדה שבסוף מעלה המדרגות, וטרקה אותה בחבטה, מותירה את הנמוכה בחברת מילות הסליחה החרישיות ששיגרה לחלל, ואת הגבוהה בחברת כוס הקפה הרחבה שלה, בוחשת ובוהה. הנמוכה ליטפה בעדינות את תלתליה הבהירים, מסלקת מהן אגלי לחות מרדניות. מסדרת פסוקת בשערותיה בהיסח הדעת, אגב מסדרת את מחשבותיה בטור עורפי. אחר פנתה למטבח, ובחנה את תוכנו הדל בעיני השקד שלה. אישוניה התמקדו בדמות התמירה שישבה של הכסא שבור הרגל, בוחשת קפה שחור. "סליחה, אתי" מלמלה הנמוכה לעבר הדמות שלא הועילה להרים לכבודה את ראשה, "לא הייתי צריכה לעכב אותך. זאת אשמתי". היא נאנחה קלות, אחר סובבה את עורפה ופנתה לקיטון השינה שבקצה הסלון. גם היא, וגם אחותה שהתענגה על קפה שחור, מריר ובוצי, ללא סוכר שנעדר מביתן כבר שבועות אחדים, ידעו שזאת לא אשמתה, לעולם ומעולם זו איננה אשמתה. אבל תמיד, תמיד זאת היא שתתנצל, שתיקח אחריות. שתתקן, שתמזער נזקים. בשקט. מבלי שאף אחד ידע מה באמת קרה שם. וכולם, בצדק, יאשימו אותה. את המודה באשמה.

עכשיו בהתה המודה באשמה בשמיכת הבד הזולה שנחה למרגלותיה. העבירה את ידה הכחושה על פני החורים הרבים שקישטו אותה, ואם לדייק, על פני חתיכות הבד שקישטו את הכלום הריק. היא חייכה אליהן חיוך שרק אנשים כמוה יכלו לחייך, ושקעה בשינה עמוקה.
פסקה שכתבתי בתור ש"ב, המורה עדיין לא החזירה לי אותו עד היום... ואני עדיין רוצה לקבל עליו ביקורת.
הכוונה מאחורי המילים היא לומר לאימי היקרה שאם היא לא תיתן לנו תפקידים ותעמוד עלינו- שלא תצפה שמשהו יזוז בבית...

הצבא צועד על מפקדו

הצבא לא יכול להתקיים בלא מפקדים.

למה לא?

האם אפשר שיהיה צבא שאין בו מפקדים? כולם שווים, אף אחד לא פוקד על השני מה לעשות. האם זה נישמע הגיוני? לו היה זה הגיוני מדוע אין דבר כזה בפועל?

פשוט מאד: הרי מה זה צבא?

ההגדרה של צבא היא ארגון ביטחוני שבנוי מהיררכיה- דירוג מעמדות.

כל צבא בנוי משרשרת פיקודית. יש חייל, לחייל יש מפקד, ולמפקד יש גם מפקד, וכן הלאה. לכל צבא יש את הדרג הביצועי, שזה החיילים. ויש את הדרג הפיקודי והדרג של מקבלי ההחלטות. הדרג של מקבלי ההחלטות מקבל החלטות שאותן הוא מעביר עד לדרג הביצועי. כשהדרג הביצועי מקבל החלטה- פקודה, הוא מבצע אותה.

ואם לא היה מקבלי החלטות- שזה בעצם כל מפקד (שהרי כל מפקד יכול לתת פקודות בהתאם לדרגתו) אז לא היו פקודות, ואם אין פקודות- אין ביצוע פקודות, אין הגנה. ואין צבא.

חייל הוא ממש כמו רובוט. בדיוק כמו שרובוט לא יעשה כלום, כל עוד הוא לא קיבל פקודה, כך גם החייל.

וזה לא התפקיד היחיד של המפקד. המפקד גם צריך לעמוד על ביצוע הפקודות. שאם לא עומדים על החיילים שיבצעו אותם- ספק רב אם הן היו מבוצעות. בדיוק כמו שבכל בית אם האמא לא תיראה ותעמוד על הילדים שיעשו את הוראותיה- הילדים לא יעשו אותן.

ואנחנו, צבא ד', חייבים שיהיו לנו מפקדים, אם אנחנו רוצים להמשיך להיות צבא. כל אחד צריך שיהיה לו מפקד מעליו, וכל אחד צריך להיות המפקד של עצמו, לעמוד על ביצוע הפקודות שלו. ואם לא היו רבנים שיורו לנו מה לעשות, ואם לא היינו המפקדים של עצמינו, לא היינו צבא ד', ח"ו.

והלוואי ונזכה תמיד לציית למפקדים- ולמפקד העליון של העולם.
ר' נוחעם ידוע כלמדן חשוב וכאחד מאלה שממיתים עצמם באוהלה של תורה ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של לומדעס' והלכה
מטבע הדברים ר' נוחעם אינו מתעניין בחדשות, שהרי מה לו ולענייני החומר של העולם
אותו מעניינות בעיקר חומרות חדשות, ונפק"מ לחקירה אם על איסור גאווה עוברים כל רגע ורגע או רק פעם אחת

ומאחר ור' נוחעם מקפיד על מאמר חז"ל בשבח מי שדעתו מעורבת עם הבריות, קורה שר' נוחעם עולה על אוטובוס כשלאוזניו אוזניות מחוברות לנגן מלא בשיעורי תורה אך עם סוללה ריקה, או אז יוצא לו לשמוע לאונסו ממכשיר הר[ע]דיו של הנהג מהנעשה והמתרחש מחוץ לבית המדרש

יודעי דבר מספרים שגם בביתו של ר' נוחעם יש שני אוטובוסים כאלה שמידי פעם מעדכנים אותו במילי דעלמא אחד בסלון ואחד במטבח, ר' נוחעם מעולם לא אישר את השמועה המופרכת הזאת אך גם לא הכחיש...

ר' נוחעם האזין בקשב רב לעדכון הדרמטי על יום השיבושים הלאומי בעקבות החוק לביטול עילת הסבירות, הוא מעולם לא שמע על עילת הסבירות, ולא ידע על קיומה, כעת הוא מבין היטב למה כיוונו חז"ל ב"שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם"

בבית המדרש מעולם לא הייתה עילת הסבירות, ולא תהיה! לפחות בבית מדרש של ר' נוחעם...

על יד ר' נוחעם ישב אברך שלפי מראהו נראה כי הוא חי על מלגה זעומה שלכל הדעות לא עומדת במבחן הסבירות, ר' נוחעם מצא את אוזנו כרויה כאפרכסת והחל בנאום התוכחה שלו -

'שמעת על הסבירות הזאת?' האברך הנהן, 'כן כן עכשיו שמעתי'...

ר' נוחעם זעם ממש

'מה זה הדבר הזה? איזה מין טענה זו? זה לא תופס בשום סוגייא שאני מכיר, חסד ה' שאין לנו שום שייכות עם שופטים כאלה, טוב מאוד שרוצים לבטל את העילה הזאת, אחר כך הם יבואו אלינו ויעצרו את מחירי האתרוגים בטענה שלשלם על אתרוג בודד 150$ זה מוגזם ולא סביר, באמת? יש לכם מושג מה זה אתרוג תימני נקי?

עם הסבירות הזאת הם עוד יכולים להרוס את כל היהדות, הם הרי לא מבינים שקילו מצות זה לא קילו קמח עם מים, ולכן זה יכול לעלות 450 ₪ לקילו, מה יהיה? הם יבטלו את כל ה'חבורות' של המצות ויאכילו אותנו חמץ בפסח, ולמה? כי המחיר לא סביר? אז מה?

וללבוש כובע וחליפה בתקופת תמוז, זה סביר?

ולשתות ארבעה בקבוקי יין של אוצר בי"ד בסעודה של פורים, זה סביר?

ולרקוד עשרים דקות ברצף בהקפות של שמחת תורה רק על חמש מילים - 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא' זה סביר?

אני שואל אותך? מה היה נשאר לנו מהיהדות אם היינו מקבלים את עילת הסבירות?

ואתה יודע מה? הם יגעו לנו גם באוכל, הם יאסרו עלינו לאכול צ'ולנט בליל שישי בטענה שלאכול את הדבר הזה יותר מפעם אחת בשבוע זה לא סביר, מה הם מבינים ב'טועמיה חיים זכו'...

אז טוב מאוד שמבטלים את זה עכשיו, אהה ר' ייד?'

'ממש לא!'
השיב האברך לר' נוחעם בנחרצות שהפתיעה את ר' נוחעם - 'אני באמת חושב שכל מה שאמרת עכשיו לא ממש סביר וזה לא בסדר'

מההה?
ר' נוחעם המופתע לא הצליח להשלים משפט, הוא קם בזעם מהמושב באוטובוס והחל לצרוח על האברך בקולו הרם 'בושה! בושה! בושה!'

הנהג איבד סבלנות עצר את האוטובוס וביקש מר' נוחעם לרדת מאחר והוא מפריע לכלל הנוסעים והתנהגותו לא עומדת במבחן הסבירות...
סיפור אמיתי, בלי שום תוספות וגוזמאות חוץ משינויי שמות קלים
כתבתי ממזמן באמת (כשהייתי בכיתה ו' ביסודי....) אבל לכבוד החופש והסדרים מצאתי את זה כתוב על דף מהוה והחלטתי לשתף.

יהודית שברה את רגלה ולוותה מגמ"ח קורקינט שיוכל לעזור לה להתנייד.
כשהגיעה לבית הספר שאלה אותה המורה איטה (בת כ63) "איפה תשימי את האופניים שלך?" ולאחר מכן אמרה "תשבי פה עם העגלה שלך"
שאלה אותה רבקי חברתה הטובה בציניות: "למה לא סיפרת לי שנולד/ה לך תינוק/ת?"
(כמה שמות כבר יש לקורקינט?)
בשביל להגיע לשיעור חשבון בהקבצה היה על יהודית לקפוץ גרם ענק במעלה המדרגות. אסתי, רבקי, ליבי, גיטי ובינה- צמד החמד התנדבו לעזרתה על מנת להפסיד עוד זמן מהשיעור.
הן החליטו פה אחד לרוץ למעלה ולשאול את המורה ביילי (דווקא צעירונת...) מה לעשות ואיך יהודית תעלה. המורה אמרה שרבקי ואסתי ילכו עם יהודית לשאול את המנהלת מה לעשות. (המנהלת כבת 68) וזה דברה: "את המכשיר, תראי, את תעלי כשהיא תומכת בך מפה והיא מפה, אם את מרגישה שזה לא בטיחותי אז אל תעלי, ואת הרכב שלך תשאירי בהקבצה למטה"
בהקבצה למטה לימדה המורה לאנגלית גב' גרוסמן שלא הסכימה לעניין, בינה וגיטי וכל השאר שכנעו אותה שהמנהלת אמרה לעשות כך. גב' גרוסמן אמרה לשים את זה בחוץ. "אבל הרכב יכול להגנב, אין לו מפתח..." ללא מוצא אחר מן הסבך נאלצה גב' גרוסמן (שכחנו לציין את גילה כ-38) לאשר את כניסתו של הרכב.
עשר דקות לקח המסע של עליית המדרגות וכאשר סופסוף הגיעו למעלה שאלה המורה ביילי את יהודית: "איפה הטרקטור שלך? טוב, בכל מקרה אין פה מקום לטנדר הזה- בעצם רק אם הוא היה מטוס"
כמה שמות קראו לחפץ אחד??????????

בהנאה!
ב"ה

היום ויתרתי על פוקצ'ה, ניוקי בטטה במילוי גבינה מלוחה ברוטב שמנת,

פאי וניל וכדור גלידה.

אתמול ויתרתי על עוגת שמנת ופירורים, בלינצ'ס גבינה, עוגיות לימון דקיקות, עוגת שוקולד כוסמין.

לפני שבוע ויתרתי על קיש פטריות ופאי תפוחים.

במקום זה אני מקפידה לאכול את לחמנייתי הצנועה בתוספת חומוס ביתי וירקות,

או בתוספת גבינה דלת שומן וגבינה צהובה תשע אחוז וסלט ירקות כמובן.

במקום המנות האחרונות הטעימות אני מסתפקת בפתית יבש בתוספת כפית חמאת בוטנים ומעט דבש.

עוד מעט, עוד כמה חודשים, אמשיך להסתפק במועט.

זו לא הקיבה שמדברת בשמי, אלו העיניים שרואות ורוצות, וכמה שאתן להן, הן תמיד תבקשנה עוד.

זה לא התאבון שאומר לי לאכול, וגם לא הרעב, זה הרצון, רצון אדיר, חשק למשהו מתוק, פריך, מבעבע, מלא שומן, וטעים.

השכל אומר לי מספיק שתשבעי, ואילו הלב אומר לי את רוצה משהו טעים, שימתיק לך את המסע של החיים.

אז החלטתי לערוך מן סוג של פשרה, אני מקבלת את הארוחות המסודרות שהן גם טעימות ואז שבעה.

וכל השטויות כרגע בעמדת המתנה, הן לא חלק מאורח חיי, ביי ביי.

רק לפעמים אני חוטאת בביס.
נסיעה של שתיקה

הפנים צמודות לשמשה, לגבעות הזהב האין סופיות המובילות למטה למטה למטה,
מצב הרוח מתערפל בהתאם, ומשהו אמיתי, אמיתי מאד, מקלף מליבי גלד אחר גלד.
באזניות מתחלפות המאזורקות של שופן.

הו שופן,
אצבעות לבנות שחפניות ועינים עצובות, מחטט בפצעי נשמתי עם קיסם חד, עמוק, ויותר עמוק, מתעקל אל כל פינה מוגלתית.
העולמות המורכבים שהשתרגו זה בזה כל עוד היינו בתחומי ירושלים, מתחילים להפרד ליסודות פשוטים,
בירור אחר ברור,
והנה הנה אנו מגיעים אל האלף בית של ההויה, "אדמה שמים ואני".

אני

אדמה

שמים

וחוטי החשמל...

חוטי החשמל הפולשים אל הנוף בלי טיפת רחמים או חוש אסתטי.
רעים, שחורים, ומאיימים.
שורטים את התכלת כמו סימני צפרנים על גב חשוף, נמתחים מאינסוף לאינסוף כקורים של עכביש חבוי, הממתין אי שם בסתר, בסבלנות.

מכונית נטושה
דמות בכאפיה
חורבה פעורת חלונות ודלתות כמו גולגולת מנוקרת עיניים.

שברי תמונות בחום המעיק

גמל פוסע לאט
כתלים מכוסים בגרפיטי
בחור עצוב במכנסים קצרים יושב בתחנת אוטובוס ליד תרמיל ענק.

הדופק מאט, המבט מתרכך, צוללים לאיזו תחתית, לחץ באוזנים, הדם סמיך, ואיש לא מחייך כשהאוטו מסיים את תמרוני החניה והדלתות נפתחות אל המדבר.

"הגעת לנקודה הנמוכה ביותר" לחשתי לעצמי,
או היה זה מישהו אחר?

בין כך ובין כך כבר התפשטנו לטבול במים החמים בשקט, בדממה כזו שהנשימה שלנו נשמעה באויר המקולל, נאחזת בחיים.
וכשישבתי על החוף והילדים השליכו אבני מלח אל המים, והנהג שלנו פטפט בעליצות בטלפון, החלו הרוחות.

השמש שהקדימה לשקוע מעבר להרי עין גדי, הצניחה את הטמפרטורות בבת אחת, המים נעו בהתרגשות ושינו את צבעם ממהרים לנקודה נעלמה בה הכל ברור.
הסבתי את פני
הצוקים הענקיים שבמערב ראו אותי בוכה ברוח.

בדרך חזור לא שמתי אוזניות,
עיני טבעו בחושך העמוק שבחוץ, ובמראה המהפנט של פנסי הרכבים הנורים מלב האופל בנתיב הנגדי ונבלעים לתוך העבר השכוח.

"לשם מה להלחם בבלתי נמנע"

לפתע ראיתי דמות מטושטשת
דמות תמירה הנצבת ללא ניע בצד הדרך, עקבתי אחריה עד שנעלמה בשאול שמאחור.

"אשת לוט" לחשתי, וחבקתי חזק את הילד המזיע שנרדם על ברכיי.
משתוקק שאלקים ישלח יד להחליק על שערי הרטוב וישק למצחי המלוח.
זה סיפור על קיפוד, כזה קלאסי, עם קוצים

שדוקר כשמרגיש מאוים

כזה שבעיקרון פרוותו נעימה, אך לא כשמלטפים בלי התראה

בטח לא כשמתקיפים

מה לא היה קלאסי אצלו?

הוא נולד למשפחת פומרנייאנים, כן, עם הפרווה העוטפת, שלא רוצים לחדול מלגעת בה...

תמיד הוא חש מוזר, כבשה שחורה קטן עליו

אבל השיא היה כשעלה לבית הספר,

בבית הספר בו למדו אחיו, עזבו את הנקודה שהצוות חיכה לעוד איזה ילד נעים משי,

עזבו את הציפיות מההורים, מהסביבה,

הקירות בבית הספר

עשויים היו,

בלונים!

כולם הסתדרו עם זה תמיד, כבר מאות שנים

והנה התלמיד הראשון שזה לא בשבילו...

תמיד כשעבר בכניסה גרם לפיצוץ

תמיד היו תקרים

אפילו כשניסה לכווץ את עצמו, ממש ניסה, באמת!

כל בוקר כשהתיישב על הכסא העשוי גם הוא גומי נפוח, יצא האוויר מחדש...

והמורות

וההנהלה

וההורים

ההאחים

ויועצת בית הספר

כולם, כולם

לא הבינו למה דווקא הוא לא מסתדר

ומה אכפת לו להיות ילד טוב כאחיו

וקיפודי התחיל להאמין להם שהוא אשם

והמשיך להאמין

עד שיום אחד עבר ליד בית ספר העשוי בטון, והחליט להיכנס לבקר בבית ספר שונה

היום הוא לומד שם, למרות שמשפחתו לא מבינה מה עובר עליו,

הוא שם, וטוב לו

הוא גילה שבלונים זה סוג אחד של בניה, ושהוא-

מתאים לו אחרת.

יש קיפודים שעוד לא גילו את זה,

גלו להם אתם.
ב"ה

-ראובן, אתה לא מרגיש שהריצפה דביקה?

-לא, יהודית.

-לא מרגיש בכלל?, אני מרגישה שהנעל שלי נדבקת לריצפה כשאני עוברת כאן ליד השיש.

-לא ממש, אבל אם את אומרת אז אולי באמת הריצפה דביקה.

-היי, לא שמעתי מה אמרת, הם צועקים שם.

-תהיו בשקט ילדים, אני מנסה לשמוע מה אבא אומר לי.

-אמרתי שאולי הריצפה דביקה.

-מה???

-לא משנה.

-אמא אנחנו רעבים.

-אבל אכלתם לפני רגע ארוחת בוקר, לא?

-אז מה נעשה עכשיו?

-כבר צבעתם בצבעי הטוליפ החדשים שקנינו אתמול באיקאה?

אז תצבעו שוב פעם.

-אמא, אנחנו רוצים לנסוע לצפת כמו שלוי נסעו לשבוע, איזה כייף להם

-אתה שומע ראובן, הם רוצים לנסוע לצפת כמו לוי, אסתי לוי סיפרה לי שהיא קמה כל שעה בלילה כדי להעביר מכונה כדי לסיים את הכביסה מתשעת הימים.

והדרך פשוט סיוט, חם אש, ונדנודים, אתה יודע מה אני ארים טלפון לאסתי.

-היי, אסתי איך בצפת?

-משעמם להם.

נראה לי שנצא לאיזו אטרקציה, את יודעת למה? כדי להגיע אחרי שעות של נסיעה ולעמוד בתור.

-תודה אסתי, נתת לי רעיון, אני אשלח את הילדים לחפש תור פה קרוב ליד הבית.
אחים! אחים! אחים! - גרסת בין הזמנים אב
[מומלץ;) לערב קריוקי]

כמה מילים מעומק הלב לנופשים היושבים בבתיהם
המתכננים ומתכננים...
במרץ, בשקיקה,
לפרטי פרטים!
את טיול השנה...


הולכים, הולכים, הולכים, בתחנת האוטובוס יושבים...

מחכים, מחכים, מחכים, על אוטובוס עמוס עולים.

האם נוסעים לטבריה? אולי לבית שאן? אומרים שיש שם נחל אפילו בסוף אב.

עוצרים, נוסעים, עוצרים, תקועים עם כולם בפקקים.

ומי ינעים ת'אווירה? אם לא שירים מהנגן!
מי יבכה, מי יצחק, מי יתנדנד ויישן,
מי יחפור ויצרח?
הוא רק ילד קטן!

נוסעים, נוסעים, נוסעים, נו מתי אנחנו מגיעים???

פתאום נהיינו רעבים!
מיד נוציא מהתיקים - העמוסים לעייפה, בממתקים לארוחה
במהירות יעלימו, תפוח צ'יפס אגס,
גם מלפפון חתוך! בטיול הכל נכנס...

נוסעים, נוסעים, נוסעים, עוד שתי דקות סוף סוף יורדים

ואז בתחנה, יורדים הטיילנים –
הם אומרים שהם באו לכייף, הקטנים והגדול שהתעייף,
ההורים עם התיקים על הכתף, עומדים ומחכים, רואים את התורים...

וואי וואי איזה קטע, תראו מי כאן, כולם מבני ברק
מה הם עושים כאן?
הכוחות נגמרים, ואין כבר זמן, עולים בסוף על אבוב, תופסים חזק,
הראש בתוך המים, צרחות עד לב שמים, 'הלו נהג' – 'עוד סיבוב קטן'.

שלום שלום היינו כאן!

עכשיו בואו אני אסביר לכם איך זה הולך,

הילדים מצטלמים עם מי שמצטלמים, מחליפים בגדים, מנשנשים חטיף, יושבים על ספסל בשמש, בחום.
ההורים מסדרים את הקטנים, מדברים עם מי שמדברים, עושים טלפון, חותכים פרי, ומתיישבים בצל - כי חם היום!

אבל אנחנו בטיול, אחי, בשבילנו רק התחיל היום,
אז מעמיסים תיקים, עוצרים לשתות, מחכים לג'יפ, באמצע הרחוב,
'עוד דקה הוא פה ונסענו', עברה דקה והוא עוד לא פה, ולא נסענו...

'דודי מה הפרצוף הזה?' ברוך השם, יש עוד זמן ואנחנו בטבריה, לא מובן מאיליו,
'דודי אנחנו בטבריה! אתה מבין? אנחנו בטבריה!

בסדר!
חם פה, מזיעים, צפוף פה, נדחפים, אין צל, משתזפים, רוצים לאכול, כי רעבים.
אבל דודי, משהו קורה, אנחנו נהנים! לפחות משתדלים...
נכון, לא תמיד עומדים בזמנים, בשעה, וצריך לחזור יחסית מוקדם, למה מחר יש תכנית מלאה,
אבל דודי, בסוף, אנחנו בטבריה! אתה קולט, אנחנו בטבריה!

עוד שבוע וקצת כל זה נגמר!
תתהפך הקערה, חיל ורעדה, יחליפו את המנוחה,
המלונות ריקים, הקהל בפחד בבתים,
מי רוצה לראות את הים, כשהמלך בשדה יורד וקורא לכולם,
אין יציאות, נאדה, אפס, כלום, יש עוד שבוע להספיק עוד איזה טיול.

אבל אז יתחיל ה'זמן', ותלמידי הישיבות בני התורה, יחזרו לישיבה עם גמרא ביד,
נגמר החופש, הושתק נגן, בגד ים לארון,
אין טבריה, אין נחלים, אין בית שאן, אפילו לא רכבל על איזה הר,
וגם בחדשות אומרים כולם - אפילו הדגים בים רועדים, מקול השופר ההולך ובא,
הגיע אלול! דודי! יום הדין זה לא צחוק, זה צורך חיוני,
ואיך נבוא לראש השנה? האם נזכה לעלות? להרגיש קירבת אלוקים?
אחרי כזה חופש, שעה לימוד בקושי,
דודי! מה עושים, זה לא פשוט, פחד פחדים!
איך נבוא לראש השנה? עם מה נבוא? ריבונו של עולם!

רציתי רק לומר לך בקול ממש ברור,
שאל תחשוב שאין סיכוי, שאתה לא אהוב,
כי בשעה כל כך גדולה, חובתך הקדושה, לעשות כל שביכולתך,
לקום ולעמוד על הרגליים, ללמוד מוסר כל יום, ופעמיים!
כי בלי זה גם בחור ישיבה, יכול להישאר באלול בחופשה,
כמו שאמר ראש ישיבה גדול –
'חודש אלול – זה הכל'
רק מי שמנצל כל רגע כל שנייה הוא בטוח ייצא "גדול".


ועכשיו אני פונה אליכם שרובצים באיזה פארק
תפעילו את הראש, יש לכם הזדמנות, להיות טובים,
תראו רחוק, תהיו בני תורה, גם ליד הנחלים,
תגידו דבר תורה, תקפידו על הדף!

תהיו מוכנים!

שיישאר קצת רוח - כשכל זה ייגמר!

אחים, אחים, אחים,
עוד חודש ושבוע, יום הדין!
 תגובה אחרונה 
ב"ה

לפעמים אתה עוזר למישהו אחד, העזרה שטה לה על פני המים ומגיעה למישהו אחר, בלא שידעת על כך כלל.

לפעמים אתה אומר מילה אחת והמילה עוברת לה, עפה לה ברוח, עד שנחה אצל מי שנצרך לה.

לפעמים אתה מנסה להושיט יד במקום אחד, היד מתארכת לה ומסייעת בדיוק בזמן לאי מי.

הסיפור הזה מתאים לט"ו באב בגלל שהוא מספר על פתיחה של חסימות בזיווגים, והלא זהו תפקידו של יום ט"ו באב על פי ה"בן איש חי".

יהודית, היום אישה שכבר מחתנת ילדים, היתה מעוכבת שידוך, עד כמה מעוכבת?

אחות אחת עקפה אותה, ועוד אחות, היא היתה בחורה מבוגרת ומאוד שאפה להקים בית.

הקהילה בה יהודית התגוררה בחו"ל היתה קהילה קטנה, בה כולם הכירו את כולם.

הציעו ליהודית בחור מבוגר, היא ידעה מיהו וחשבה שהוא יכול להתאים לה, אלא שהבחור ענה תשובה שלילית.

וכאן מגיעה התפנית בעלילה הרגילה, יהודית לא התייאשה, היא פנתה לעוד מישהו שהכיר אותה והכיר גם את הבחור וביקשה שההצעה תגיע מכיוון נוסף.

לאחר מכן פנתה לאדם נוסף, כך ביקשה יהודית שההצעה תגיע מכמה כיוונים.

הבחור אכן התרשם מכך שכמה אנשים "חשבו" על ההצעה, "אם כל כך הרבה אנשים חושבים שההצעה מתאימה, אולי כדאי לנסות" חשב.

ואכן הם נפגשו, פגישה שהובילה לאירוסין, להקמת בית בישראל.

הבחורה שלא התייאשה מה"לא" של הבחור, הבחורה שהעיזה לנסות, שהובילה לפגישה למרות הסתייגות הבחור, עשתה זאת מיוזמה עצמית שלה.

היא חשבה שהשידוך יכול להתאים ועשתה כל מה שיכלה כדי לעזור לעצמה ולקדם אותו.

מאוחר יותר, לאחר נישואיהם הבחור סיפר ליהודית שהסיבה שהוא ניגש לשידוך היתה בגלל שההצעה הגיעה מכל כך הרבה כיוונים.

אני מספרת את הסיפור לטובת אלו ששמעו תשובה שלילית ואולי הרגישו אכזבה, חלישות הדעת או פספוס, לפעמים תחושת האכזבה מונעת מאיתנו את היכולת להמשיך להתקדם, להאמין שה' יכול למצוא לנו במדויק את מה שאנו מחפשים.

אם שמעתם תשובה שלילית, אל ייאוש, לפעמים משתלם לנסות עוד פעם אחת.

ומי יודע אולי המילים הללו ישוטו על פני המים, יעופו להן ברוח, יגיעו לאי מי ויושיטו לו יד בדיוק בזמן הנכון?
אז הכרנו כבר את המגזימים ואת הרחפנים...

פרק ג' לפניכם, בכבוד ;) :

האדישים האלה;

שכשהילד שלהם רץ לכביש אחרי הכדור הם יבהו בו לרגע ואז יקראו לו בקול חלוש ואיטי להחריד, 'בוא מוישי, זה מסוכן'.

כשאומרים להם שהחבר הכי טוב שלהם 'סוגר וורט היום בערב' הם יגיבו: 'אה. מזל טוב'.

שכאשר מתקשרים אליהם מהמשטרה בעשר בבוקר לומר להם שפרצו להם לבית, הם יענו: 'טוב שאמרתם לי. אני חוזר בחמש מהעבודה, ונראה מה קרה'.

אלו שכאשר הם יראו את הבית של השכן שלהם עולה באש, יגידו לעצמם תוך כדי התבוננות מתעניינת: 'בטח חם להם שם'.

אלו שכשהילד שלהם צורח באוטובוס כבר רבע שעה וכל יושבי האוטובוס התגייסו לברר מיהם הוריו, מזיזים לפתע את הנייד מהאוזן ואומרים: 'בוא מתוק לאבא', ומחזירים את הטלפון לאוזן.

אלו שנוהגים על כביש שש במהירות של 70 קמ"ש ולא מתייחסים לכל הצפירות העצבניות של אלו שמסביב.

אלו ששוכחים להביא את המנה הראשונה למסיבת יומולדת לסבתא שתוכננה לפני חודשיים, ומודיעים את זה רק כאשר מחכים להם שיגישו את המנה, 'אה, שכחנו אותה בבית'.

אלו שחוזרים מהגינה בתשע בערב עם הילדון הקטן כשכולו מלא חול, בוץ, דשא ולכלוך מכל הסוגים והמינים, ויעצרו לדבר עם השכנה במשך חצי שעה במקום להיכנס לבית ולארגן את הילדון המדובר.

האנשים האלה שרואים ילד נופל, מקבל מכה, ושטוף דם, וימשיכו ללכת כאילו כלום.

ההוא שרואה את האוטובוס שלו בתחנה ויודע שהאוטובוס הבא עוד שעה וחצי, אבל ימשיך ללכת באיטיות בתקווה שהאוטובוס יחכה לו.

האלו שמודיעים להם שבועיים מראש על מבחן מסכם-סוף-שנה, והם מתחילים ללמוד יום לפני תאריך המבחן.

האנשים האלו שכשצורחים עליהם מכל הלב, עם סיבה מוצדקת, יהנהנו וימשיכו בעיסוקיהם.

ההם שבזמן שכל הנוכחים בבית מתארגנים בקדחתנות לאורחים חשובים שהודיעו שהם מגיעים בהתראה קצרה, יושבים על הספה רגל על רגל ומזמזמים לעצמם שיר רגוע, תוך כדי שהם לא מבינים על מה הלחץ.

אלו שקראו את מה שכתוב עד כאן, ולא שינו את סבר פניהם מהרגע שהתחילו לקרוא, ועד השורה הזאת

:)


מחכה לרעיונות נוספים, תוספות, הערות והארות.
  • 246
  • ב"ה
    בַּת יְקָרָה, בַּת אֲהוּבָה
    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָך
    מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד
    רוֹצֶה מַמָּשׁ לָתֵת

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    וְגַם אִם חָסֵר לָך
    וְגַם אִם נִדְמֶה
    שֶׁיִּרְחַק הַיּוֹם
    זִכְרִי תָּמִיד

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    אֶת בַּת יְחִידָה
    בַּת יְקָרָה
    הֲכִי אֲהוּבָה בָּעוֹלָם
    לָך בִּמְיֻחָד
    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    וּבִרְגָעִים שֶׁקָּשֶׁה
    בִּרְגָעִים שֶׁנִּדְמֶה
    בִּרְגָעִים שֶׁרָחוֹק כָּל כָּךְ
    זִכְרִי תָּמִיד מַשֶּׁהוּ אֶחָד

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    שִׂימִי לְך זִכָּרוֹן
    יְדִיעָה עֲמֻקָּה
    אֲנִי אִתְּך
    וְתָמִיד רוֹצֶה לָתֵת לְך

    אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ הַכֹּל
    הֲכִי טוֹב בָּעוֹלָם.

    יַגִּיעַ הַיּוֹם
    בְּדִיּוּק בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
    הָכִינִי יָדַיִךְ לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע
    מַתַּת בּוֹרֵא, אֲדוֹן הַכֹּל.
    ראיתי כמה חברות בתחנת האוטובוס, לכל אחת מהן תיק גדול, נפוח, מתוכו מציצים חטיפים, כובע ים וקרם הגנה. הן פטפטו בנחת, צחקו בהנאה ונראה היה שלא חסר להן דבר.

    ראיתי קבוצת ילדים מסתובבים ברחבת הבניין ומלקקים ארטיקים, רוכבים על האופניים תוך צחוק מתגלגל משותף. נראה היה שהם נהנים מהחיים.

    ראיתי מאות נערות, יוצאות לסיורים, אוכלות בצוותא, צועקות ססמאות ומחייכות לכל עבר בעודן מטיילות ברחבי הקמפוס. נראה היה שהן במקום הכי טוב בעולם.

    ראיתי קבוצת בחורים, שזופים ומרוצים, פורקים מזוודות מרכב מלוכלך וטופחים זה לזה על השכם, מעלים זיכרונות מטיול ארוך וחוויתי. נראה היה שהם לגמרי מבסוטים.

    ראיתי משפחות משפחות, קובעות תאריכים לחתונות, לנופשים, למפגשים משפחתיים, כולם מתרגשים, חיוכיהם רחבים כים. נראה היה שדבר לא מעיב על חייהם.

    ואז בא יום אחד. ט' באב. וכולם כולם, החברות מהתחנה, הילדים מהבניין, הנערות מהקמפ, הבחורים מהטיול וכל מתכנני התכניות המשמחות, יושבים נמוך, בידיהם ספרי קינות, והם בוכים על הגלות.
    גלות... גלות מלאת חיוכים וים ואטרקציות. גלות גדושה בממתקים, סנדביצ'ים וקוקה קולה. והם בוכים...
    תסתכל עליהם, אבא! תראה אותם, כבר אלפיים שנה שהם מחכים לך. הם לא זוכרים בית מקדש, הם לא יודעים מהי טהרה, הם נולדו בבור, הם רגילים אליו, וכמעט כמעט מרוצים בו.
    אבל הם עדיין מחכים. הם מחכים לך.
    אלפיים. אלפיים שנות ציפייה. אלפיים שנה בהן הם היו יכולים להתייאש ולהפסיק לחכות, להמשיך לאהוב את החיים כמו שהם. אבל הם לא! אז בשביל זה, אבא, רק בשביל זה, תראה להם שהיה שווה להחזיק. היה שווה לחכות.
    תגאל אותם כבר.
    בשבועות האחרונים אני עושה עם עצמי ועם דרכי מול הציבור חשבון נפש, ומבינה שקצת הגזמתי.
    חשבון נפש וזה מתחביבי... אז הגעתי למסקנה שכל הכתיבה שלי בפרוג היא טו מאץ'
    ואני צריכה לקחת פסק זמן. למרות זאת הרעיון הבא חשוב מכדי לא להעביר אותו הלאה.
    אז החלטתי לשים אותו כאן, אתם יכולים להתנגד כי באמת מדובר בחשיבה קצת קוראת תיגר, גם אני התנגדתי
    לחשיבה הזו מתוך מבוכה, מה פתאום לשמוח??
    אבל אז נתקלתי בכך שבחסידות יש את העניין שצריך לשמוח בתשעת הימים!
    והבנתי שהחיוב להיות בשמחה הוא תמיד,
    תמיד צריך להיות בדרגה בה אנחנו מאוזנים וכפועל יוצא מכך - שמחים.

    אז הרעיון לפניכם:

    ככל שהימים עוברים כל אחד מאיתנו מחכה לגאולה יותר ויותר.
    זה מה שצריך, לחכות. כי הציפיה טומנת בתוכה בשורה.
    למרות זאת אולי צריך לבחון מה סיבת החורבן ודרך זה נגיע לגאולה:
    החורבן קרה בגלל שהם בכו במדבר, ופרשו לא נכון את הכניסה לארץ.
    הארץ המובטחת נראתה בעיניהם באופן שלילי.
    מרוב טוב, הם ראו ההפך:(
    כי כל דבר נתון לפרשנות שלנו.
    וככה נקבע להם ובתאריך בו הם בכו התרחש החורבן.

    אולי התיקון הוא לשמוח.
    ככה בפשטות, גם כעת, כמו רבי עקיבא, לצחוק מול השועלים, לפרש את הכל לטובה.
    לצחוק, לחשוב טוב ולשמוח, עד שהגאולה פשוט תופיע.
    להתחבר לטוב של הבורא, ולהפסיק להיכנע לעצב. להפסיק להיכנע לביקורת ולמחשבות. לחיות גאולה בכל רגע.
    להבין שהוא כל כך טוב, ורוצה שיהיה טוב לכולם יותר מהאבא הכי רחמן, מידותיו הן י"ג מידות של רחמים
    וכל אמונה אחרת - הרי זו כפירה באמת הפשוטה הזו, שאם הוא כל כך טוב - אולי הגיע הזמן להפסיק להתאבל ולבכות.
    ופשוט לצחוק צחוק של אמונה, לצחוק לכל המחשבות הרעות בפרצוף, פשוט לשמוח.

    כי האבא שלנו הוא טוב ומיטיב לכל.

    בני האדם הם ככה, חווים את הרע כבסיס חיוני. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"
    היצר הרע הוא המניע המרכזי של האנושות. התפקיד שלנו זה לקחת את הרע, ולהגיש אותו לבורא כביכול,
    לומר לו: קח את הרע שלנו, אנחנו ככה, קטנים, וזה לא רע ולא טוב, זו עובדה. אז קח את הרע שלנו, תאיר אותו, ותן לנו את האור שלך, את התורה שלך, את השמחה שלך.
    ובאורך נראה אור.


    אבא

    אנחנו מחכים לך

    מבינים עד כמה

    התייאשנו מהר מידי

    ועד כמה הרגשנו אומללות

    וטיפשות

    סתם בלי קשר

    לעד כמה אנחנו טובים



    אני יודעת שאנחנו בסדר

    ותמיד היינו

    וזה סתם איזה קול

    שחיפש

    משמעות וחיפש אקשן

    ולא הבין

    ולא הכיר

    כי היה לו קשה מידי להפנים

    את עוצמת הטוב בעולמך

    וחיפש עצבות, וקינאה

    ונחיתות וחרדה



    אבא

    אנחנו יודעים שאתה מחכה

    ויודעים שגם אנחנו מחכים

    אנחנו יודעים שמה שמונע את ההתגשמות

    זה חוט השערה

    שחולל את הסערה.



    ואיזה קול נמוך שיבשר

    ושמחה אחת קטנה

    יגשימו נפלאות

    יאירו באור שלך

    את כל הצער

    ואז תופיע כאן

    שכינתך

    שתמיד היתה מוסתרת

    בתוך ענן של

    הסתרה

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה