קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
למה ההיגיון מת אצל בוגרים רבים?
עזבו היגיון, תגידו שהיגיון זה סובייקטיבי
'אלוקים עשה את האדם ישר'
יש דברים שהם אמורים להיות פשוטים, חיים רגילים, כללים ברורים.
עד שמגיע טיפש אחד או שניים ומערערים יציבות של חיים שלמים
של סביבה שלמה
שרגילה בתמימותה להתנהג 'כאילו הכל אותו דבר' וכאילו העולם אמור להתנהג ע"פ הכלליים הבסיסיים.

שמה?
מדרכה שייכת לבני אדם
ויש שמנסים בכל הכח, עם הרבה תמימות ו'מה הבעיה?'
לעוות את המושג הבסיסי של 'מקום בטוח להולכי רגל'.
שוו בנפשכם שאתם הולכים במדרכה, כברת דרך. בשמש הקופחת או בגשמים קרים
ואחרי ששמעתם רעש חשוד שמתם לב ש..
מאחוריכם נוסע רכב!! על המדרכה!
מדהים?
זה קרה לי.
וקורה כל יום לעשרות אנשים בכמה מדרכות בארצנו שמשום מה כמה נהגים
ניסו וטעמו (מילא טעמו, איך עשו זאת בפעם הראשונה בלי לשבור כללי יסוד בנפש?)
שליסוע על המדרכה שם יותר נח וחלק מאשר ליסוע על כביש העפר הסמוך, או כביש הסלול אך עם כמה במפרים.

אתם נורמלים?!?!
בעיניי ראיתי אישה הולכת לתומה שמאחורה 'עוקב' רכב בנסיעה איטית..
בעצמי בגלל הטמטום הלזה נתקעתי בין הכביש למדרכה בין רכבים שאין לי דרך ללכת בלי להסתכן / להפחיד את הילדה שעל ידי.
למה אני אמור להרים אותה בכלל כשאני הולך על מדרכה? בגלל רכב?!

לצערי זה לא רק משל. זה אמיתי. יש אנשים שבשביל נוחות מזערית לא שמו ליבם
שמשחיתים את פינת היציבות והשפיות האחרונה שנשארה להולכי דרכים.
רחמו עליהם, עצרו להם טרמפ (הלוואי!!). לא רוצים? נו, כנראה אתם הרבה זמן עם הרכב ושכחתם טעם של מדרכה.
אבל לגנוב להם אותה?!?!

ועדיין, יש לזה נמשל
הרבה יותר מפחיד והרבה יותר מסוכן מהמשל ההזוי הזה אפילו
קורקנטים
ואופניים
חשמליות.

הזויים, לכו
לא שלך!

מנחמק'ה,

פנים קטנות, עיניים טהורות, שפתיים שנעות בעווית,

כמה סבל יכול להיות רשום על פניו של ילד בן תשע,

כנראה שהרבה, את יושבת ליד מיטתו של מנחמק'ה שלך, מביטה בו, ואין כוכב שמאיר את שמי הלילה שלך, רק פחד צובע אותו בגוונים כהים, מאיימים.

זה הילד שלך,

והוא סובל,

ואת נקרעת בכל דקה שישים פעמים לפי קצב פעימות ליבו האיטיות מדי, מעולם לא חשבת שלב יכול ככה לשרוף.

את מלטפת את ידו של מנחמק'ה, של ילד שהוא חייך, שהוא תכלית.

ילד טהור שלך, אוצר אחד ויחיד נתן לך ה', ועכשיו את לא יודעת מה ישאר לך בסיומו של לילה,

הרבה עברת בחיים, "רואים שלא נולדת היום" נוהגת שורק'ה לומר לך בטון מסוים,

אבדת משפחה, אבא, אמא ,ושבע אחים,

אבדת בעל,

את לא מסוגלת לאבד גם בן, אבל כנראה ריבונו של עוילם חושב אחרת ממך, כי לילד הקודח שמונח על המיטה, לא העניק הרופא הרבה אחוזי הישרדות,

הוא מיטלטל בין חיים למוות, גם ליבך.

"ילד שלי, אהובי, מחמדי" את רוכנת לפנים הקטנות המיוזעות שבמיטה, עינייך מתמלאות דמעות, מה שלא הצליחו הפורעים לעשות, מצליח ילדך בין התשע שקורע את ליבך באחת, גורם לך לכופף את ראשך, ולזעוק.

לזעוק את אותו הבכי שלא יצא ממך אי אז, לזעוק את הפנים הקפואות בהם ישבת בשבעתו של לייב'ל בעלך, לזעוק את הבדידות והקור,

את מנסה לשאוב כח מספר התהילים שבידך, את נכשלת, שומטת אותו אל שולחן, לא מסוגלת להתיק את עינייך מפניו של מנחמק'ה

"ה' בבקשה, תשאיר לי אותו" הקול שלך סדוק מאימה ועצב, מתערבל נסדק נשבר, "ה'" את מוכנה לעשות הכל באותו הרגע, את חושבת על משהו לזכותו של מנחמק'ה שלך, מעבירה בראש את מאזן זכויותייך, חובותייך, את מעשייך האחרונים, מנסה למצוא משהו להקריב במקום הילד,

לילה שלם צריך לעבור כדי שתעיזי לומר זאת בקול.

"ה'," את אומרת בסופו של הלילה הנורא הזה, "אם תשאיר לי את מנחמק'ה בחיים אני אשלח אותו לישיבה"

ילד אחד יש לך,

והוא ברוך כישרונות, כולם ניבאו לו עתיד מזהיר, יש לו כישרונות לא רגילים,

ילד אחד יש לך, והוא שלך, למה לך להקדיש אותו לתורה, כלומר בטח שאת רוצה שהוא יהיה תלמיד חכם, אבל שילמד ליד הבית, את לא מסוגלת לשלוח אותו רחוק ממך, ילד של אמא, ילד שלך.

וכשבא הרב שלו לשאול האם תסכימי לשלוח אותו לישיבה, את רק הנעת את ראשך ואמרת "נגדל את מנחמק'ה תלמיד חוכם כאן, "הוא בן יחיד", תירצת לעצמך כשליבך נקף.

אבל יש רגעים שמשנים החלטות,

הרגע ההוא, הוא כזה. יד לוהטת של ילד, יד רועדת של אם, ואהבת תורה צורבת.

***

מאותו רגע התגלגלו העניינים במהירות, החלמתו של מנחמק'ה הייתה ניסית, הבעירה את ליבך באושר, העלתה על שפתייך חיוך,

ידעת שאת צריכה לקיים את הבטחתך, אבל רק רצית לחכות שהילד יחלים לגמרי, ומנחמק'ה החלים, והצבע חזר ללחייו, והברק לקולו,

וליבך נקרע בין אהבתך אליו, להבטחתך, לא שחלילה רצית לא לקיים, רק קצת לדחות, הוא ילד קטן תירצת לעצמך.

אף אחד לא ידע,

את לא סיפרת לאיש על לילה שעברת, על אימה ומוות שהתחברו ביניהם, מסירים ממך מסך, מורידים דמעות, יוצרים הבטחה.

אף אחד לא ידע, רק את, והלב שלך שרף.

ביום מאהבתך למנחמק'ה, לא היית מסוגלת לשלוח אותו, ילד של אור, אושר וברק, בן יחיד.

ובלילה שרף אותו לב מעוצמתה של הבטחה, לא יכולת לא לשלוח אותו והרי הבטחת.

אז רק דחית את העניין, רצית שהילד יגדל, שיתחזק, רצית אותו רק עוד קצת, הזמן לא התחשב ברצונך להצליח לקיים הבטחה, ועבר במהירות, מהמם את זוהרה של הבטחה, גורם לה לדהות בתא שכוח, מצאת את עצמך דואגת לגידולו של מנחם ילדך בן העשר.

רק ביום השנה להחלמתו הניסית, הלם ליבך, צובט אותך במגעו של שקר, של הפרת אמונים, והלא הבטחת, אבל כשהבטת בילד החמד שלך, פרחו כל אותן נקיפות מותירות פרפרי אושר קטנים, על מנחמק'ה ילד וחלום.

ועבר עוד זמן, ומנחם גדל בתורה, את היית צופה בו לומד מנגן במתיקות בסלון הקטן, והיית מוחה דמעה, זו התרגשות תירצת לכולם, לכולם מלבדך, כי את ידעת בדיוק מהו טעמה של דמעה זו, טעמה של תורה שהבטחת לה, והפרת.

***

יש לך ילד חמד, הוא בן אחד עשרה, ותורה מונחת לפניו, קורנת מפניו באור, הוא ילד מיוחד אומרים לך הכל, ואת במקום להרגיש גאה, מרגישה אשמה.

כשהיה מנחמק'ה בן אחד עשרה, הגיעו שליחי הישיבה, "וולוז'ין", אמר לך מנחמק'ה, עיניו נוצצות בברק, וכה דומה היה הילד באותו רגע לאביו, גרונך נחנק, כששאלת אותו בפחד, "מה מנחמק'ה?"

"הישיבה" הוא היה להוט להסביר לך, "הגיעו בחורים, הם בחנו אותנו, הם לוקחים ילדים לישיבה"

הישיבה, אימת חייך, חלומך, ואולי מוטב לומר חלום בלהות, את באמת רוצה ילד גדול בתורה, זו שאיפת חייך, את רק מצפה לראות את זה קורה תחת סינרך.

בלילה הגיעו הבחורים לביתך, נכנסו בדלת, הכניסו את וולוז'ין עימם, מציפים את הבית בתורה, הם סיפרו לך על ישיבה וחזון, על הילד שלך, שיכול לגדול בתורה, מי כמוך יודעת, את רק הקשבת, הבטחת תשובה עד אור הבוקר.

השכבת אותו לישון את ילד החמד שלך, את האוצר היחיד שלך.

ושוב כמו באותו לילה ישבת והסתכלת על מנחמק'ה.

ילד טהור, פנים קטנות, שוכב רגוע על מיטה, היה זה רק ליבך שפעם במהירות מטורפת, מצייר לך את ילדך רחוק ממך, ושוב כמו אז מחית דמעות, לא רוצה שילך רחוק ממך, בבקשה לא, לחשת לחשכת הלילה,

יש לך ילד, אחד, טהור, למה לך להקדיש אותו לתורה?,

פתאום עולה זיכרון אי אז, של מחלה והחלמה, ופתאום נשמע לך המשפט הזה כל כך נלעג, "יש לך ילד"- כלום שלך הוא האוצר הזה, טהור העיניים, כלום אין הוא רק פיקדון יקר,

צורבת האמת,

צורב הוא מגע של דמעה על פנייך,

אבל רק שם בחדר החשוך של מנחמק'ה, את מבינה את שטרחת להדחיק,

הוא לא שלך.

***

ואולי יום אחד עוד שנים, כשמנחמק'ה שלך יהיה רב גדול, ופסקיו יאירו עיני רבים,

אולי יעלה חיוך גאה על פנייך, על בחירה, על הבנה, ואולי גם אז רק תרימי ידיים, תתרגשי מנחת של פיקדון יקר

לא שלך.
עד שיהיו *

הוא בא...

בשקט, בהיחבא, בהיסח הדעת. הוא בא, ושום דבר לא נשאר כמו שהיה...

הימים שקדמו לבואו היו מוזרים. בתחילה היה פחד, עצב נורא, דם ואש ותימרות עשן. אחר כך תקווה, בשורה מטלטלת, ולבסוף אושר גדול – אור שבעת הימים.

אני משתמש במילים ׳אור שבעת הימים׳, וזה גורם לי שעשוע. עדיין לא התרגלתי שמושגים כאלו שהתרגלתי לדמיין אותם כדברים מופשטים, רחוקים, מסתוריים, הופכים פתאום למציאות מוחשית כל-כך.

עכשיו, כשאני רואה את הכול מול העיניים, מצחיק אותי לחשוב על כל אלו שניסו לדמיין איך ייראה העולם אחרי הגאולה. הרי גם אם היו מביאים את הכותב המוכשר ביותר, את הבימאי הכי טוב עלי אדמות ואת צוות ההפקה המנוסה ביותר, הם לא היו יכולים ליצור ולו צל עלוב של העולם כמו שהוא היום.

אלפי שנים של ציפייה, עשרות דורות של חלומות, מיליוני אנשים שחשבו על הרגעים הללו, ואף אחד מהם לא הצליח לדמיין איך זה ייראה, איך זה יישמע ובעיקר מה תהיה ההרגשה.

כואב לי להזכיר את זה, אבל תמיד כשדמיינתי את ימות המשיח, דמיינתי משום מה את קץ הצרות שלי. דמיינתי שלא יהיו עוד חובות, שלא יהיו לי טרדות, שבני משפחתי יהיו בריאים. כשהייתי רווק מתבגר, חלמתי שבוודאי בימות המשיח אמצא שידוך במהרה. כשנישאתי, העליתי את ירושלים על ראש שמחתי, ויחד עם זאת – כואב לי לומר, השלכתי אותה מעל ליבי. הרי היה לי טוב, הרי הייתי נשוי באושר, הרי לא היה חסר לי כלום. מי חושב על גאולה כשאין צרות?

עצוב לי לומר, אבל נדמה לי שבאותם ימים, אם היה בא אדם זר ושומע את המילה משיח ואת ההקשר בו משתמשים במילה הזו, הוא היה יכול לחשוב שהמשיח הוא בסך הכול איש נדיב, בעל יכולות, שעוזר לאחרים. נתקעת עם חובות – אולי המשיח יעזור. בעיות בשלום בית – אח, איפה המשיח? נתקעת בלילה לבדך בכביש חשוך והגלגל הלך – אוי כמה צרות, מתי כבר הוא יבוא ויתקן לי את הגלגל.

מי חשב אז, מי דמיין אז, את התחושה הרוחנית המופלאה שתהיה. אושר עצום, גדול פי כמה מזה שמרגישה כלה ביום חופתה. תחושה עילאית, נשגבת, מתוקה, כזו שאדם חש אולי פעם או פעמיים בחייו.

והתשוקה האדירה – מי יכול היה אז לתאר לעצמו את הרצון האדיר להחכים, לדעת, ללמוד. הרצון שפעם היה נחלתם של גדולי הדור בלבד, נמצא כעת אצל כל אדם. אנשים מסתובבים בחוצות העיר, משתגעים ומתלהטים, שואלים זה את זה שאלות עמוקות, מחפשים אחר חידושים.

בכל הערים בהן עברתי עד שהגעתי לכאן, למקום משכני הזמני מול הרי ירושלים, ראיתי את אותן התמונות. רכוש רב מושלך ברחובות, ערמות של בגדים ומכשירים. הטרנד עכשיו הוא ספרים. כולם רוצים רק ספרים, ואין להם מקום בבית לכל הרכוש המיותר שצברו. הם זורקים את הכול, כל החפצים היקרים שהרכיבו בעבר את המעמד החברתי שלהם, כל החפצים המיותרים שקנו רק כדי שאחרים יביטו עליהם בהערצה. עכשיו, אין קנאה באוויר ואין טעם לשמור הכול. רכבי יוקרה חשמליים חונים ברחובות בדלתות פתוחות, שלטים מכריזים: ׳ניתן להשתמש׳ או ׳לטובת העולים לירושלים׳.

אילו הייתי יכול, הייתי עולה ברגע זה לירושלים, אל בית המקדש שמזה שלושה שבועות כבר עומד על תילו. לצערי, אני לא יכול. בימים האחרונים התוודעתי לכמה מושגים חדשים, ביניהם אחד שלא הכרתי – ׳חרב הרי היא כחלל׳. לצערי נגעתי בכלי מתכת שלאחר מעשה התברר שבא במגע עם טמא מת, וכעת איני מורשה להיכנס לתחומי העיר ירושלים עד שיסתיימו שבעת ימי הטהרה. אל תדאגו לשלומי, אני איני לבד. כמוני יש עוד אלפים, שעומדים ומצפים מחוץ לעיר, בתוך אוהלי ענק ממוזגים, לרגע בו יסתיימו ימי טומאתם ויוכלו לעלות – לראשונה בחייהם, אל בית המקדש שבירושלים.

כעת אני מעביר את הזמן בציפייה דרוכה. ממולי ניצבת, רחוקה ובלתי מושגת, העיר ירושלים, זורחת באור יקרות. היישוב הקרוב אליי ביותר הוא כפר ערבי לשעבר, ששרידיו עדיין מעלים עשן, תוצאה של המלחמה הגדולה.

ממולי עובר בחור צעיר, פניו בהירות ועיניו מאירות באור לא טבעי. ברור לי שהוא לא אחד מאיתנו. הוא ללא כל ספק אחד מ׳הם׳ – מן המתים שקמו לתחייה. צעדיו זריזים, מבטו ממוקד. הוא לא מבזבז זמן מיותר.

מהיכרותי הקצרה עם שוכבי העפר שקמו לתחייה, ולא שיש לי היכרות עמוקה – רובם ספונים בירושלים ורק מעט מגיעים אלינו אל מחנה מעוכבי הטהרה, הספקתי לראות שהם לא מאוד חברותיים. המושגים אצלם שונים מאלו שלנו, והם כמעט לא משוחחים או מתבטלים.

עם זאת, הבחור הזה נראה שונה. נראה שהוא רוצה לשאול משהו, ואני ניגש אליו. ״שלום לך,״ אני אומר. ״מהיכן אתה?״

״עכשיו באתי מירושלים״. הוא משיב מיד. ״הספקתי להיות שם רק זמן קצר לפני שנטמאתי. אבל אם אתה מתכוון למקום האחרון בו הייתי בעולם הגשמי, זה היה בפולין, במחנה אושוויץ״.

לרגע תוקף אותי הבלבול. ״אתה ניצול שואה?״ אני שואל.

הוא מחייך. ״לא ניצול, נספה״. הוא אומר בקול שקט, מצמרר. ״זכיתי לקדש שם שמיים״.

קשה לי למצוא את המילים המתאימות. אני אמור לנחם אותו על מה שהיה? אני אמור להתעלם? למזלי, יש לו הרבה יותר רגישות ממני. ״זה בסדר,״ הוא אומר. ״זכיתי בעבור זה לעולם הבא. מה הם כמה רגעים של מסירות נפש, מול חיי נצח״.

למרות המבוכה שלי, אני לא יכול להתעלם מלשאול אותו את השאלה החשובה ביותר בעבורי כעת. ״היית בירושלים?״ אני שואל אותו. ״איך שם?״

הוא עוצם את עיניו בערגה. נראה שהזיכרון הלא כל-כך רחוק, מדהים מכפי שניתן לתאר. ״אין לך מושג,״ הוא אומר לי. ״אתה לא תבין לעולם עד שתהיה שם״.

״מה ראית?״ אני דוחק בו לספר.

״ראיתי את כולם״, הוא אומר לי וגופו מיטלטל. ״ראיתי את כל גדולי הדור שהיו בתקופתי. ראיתי את החפץ חיים, מורי ורבי. הוא כהן בבית המקדש עכשיו. ראיתי אנשים עצומים, שרק שמעתי עליהם סיפורים. ראיתי את הגר״א״.

״שמעת ממנו שיעור?״ אני מתלהט. ״תוכל לשתף אותי?״

״לא הספקתי״. הוא אומר באכזבה. ״בדיוק כשהגיע זמן השיעור, הגיעה שמועה שבבית מדרשו של הרמב״ם יש רגע של הפסקה. הגר״א ניגש לשם, כדי לשאול את הרמב״ם קושיא על דבריו בהלכות תשובה״.

״ואת הרמב״ם ראית?!״ מעולם לא חשתי קנאה כזו.

״לא,״ הוא משיב לי. ״אבל ראיתי לחצי שנייה את מרן הבית יוסף. הוא בדיוק יצא מבית המדרש של הרמב״ם. מסתבר שהייתה לו קושיא על דעת רבי שמעון במשנה במסכת שבת״.

״והרמב״ם יישב את הקושיא?״

״כן, אבל ליתר בטחון הוחלט לשאול את רבי שמעון בעצמו״.

״רבי שמעון בר יוחאי בעצמו? הוא גם נמצא שם, בירושלים?״

״אלא איפה חשבת שהוא, במירון?!,״ הבחור מחייך. ״כולם שם. רבי שמעון נמצא כבר שלושה ימים בחדר אחד עם האריז״ל, אומרים שהם דנים בסתרי תורה, ובסוף השבוע הם עתידים ללמד הכול בפעם הראשונה לציבור״.

״אני לא מאמין״, אני אומר בתסכול. ״כל זה הולך לקרות בזמן שאני פה, תקוע עם טבולי יום ומצורעים״.

הבחור צוחק. ״זה עוד כלום״. הוא אומר. ״בסוף השבוע, מתוכנן האירוע הגדול ביותר עד עכשיו. כולם יהיו שם. משה רבנו, הנביאים, דוד המלך, תנאים, אמוראים. את הדרשה המרכזית יישא מלך המשיח בעצמו, וכולם ממתינים לראות מה הוא יאמר״.

אני לא יכול לסבול את העובדה שכל זה יקרה בלי שאראה כלום מזה. ״די, אני כבר לא יכול לחכות!״ אני מכריז. ״אני רוצה עכשיו לעלות לירושלים. אין לי כוח לחכות!״

הבחור מביט עליי בעין ביקורתית. ״כל-כך הרבה זמן חיכיתם, כמה ימים מפריעים לך?״

אני לא מצליח להבין את התרעומת של הבחור. ״נראה לך שלא רציתי שהגאולה תבוא קודם לכן? הרי התפללנו על זה יום ולילה!״

הבחור נראה כועס פתאום. ״אולי התפללתם,״ הוא אומר. ״אבל את הדבר החשוב ביותר לא עשיתם״.

״כבר כשנחרב הבית, ניתנו ההוראות איך לבנות אותו מחדש. ואתם, בשרירות ליבכם, התעלמתם מההוראות האלו. שנאתם את האחר, אוהו – איך שנאתם. כל-כך הרבה זמן לקח לכם עד שהשכלתם להתאחד ולהביא את הגאולה״.

״אני מבין איך זה נראה לך,״ אני מנסה להרגיע אותו. ״אבל זה לא בדיוק ככה. תבין, בדור שלנו המילה אחדות כבר הפכה למילה מאוסה. כולם השתמשו בה רק כדי להכריח את האחרים להסכים לדעותיהם. היה קרע, הייתה מלחמה. מה רצית, שרק צד אחד יוותר תמיד? שרק צד אחד יסבול תמיד?״

מבטו של הבחור הפך עצוב. ״אני לא מאמין עליכם, דור עקבתא דמשיחא. אני, יוס׳ל הפשוט מעיירה שכוחה שאף אחד לא מכיר את שמה, הסכמתי להישרף חי יחד עם עוד עשרה אנשים כדי לא להלשין על יהודי. כדי לא לפגוע ביהודי״.

״את השנאה שלכם, הפכתם למצווה. שכנעתם את עצמכם שמותר לשנוא, שמצווה לשנוא, כי האיש ההוא לא מתנהג בדיוק כמוכם, והאיש האחר לא נולד באותה יבשת. שכחתם שהתורה אמנם ציוותה להתרחק ולהתבדל, אבל ציוותה גם לאהוב. שכחתם את הגאולה, את בית המקדש, וקינאתם לכבוד עצמכם״.

״היהודי ההוא שאני ועוד תשעה תלמידי חכמים נהרגו כדי שהוא יחיה, לא היה דתי. לפני המלחמה התנגדנו אליו ולמי שכמותו בכל תוקף. נלחמנו בו והתרחקנו ממנו. אבל במלחמה ידענו, שאותה תורה שציוותה עלינו להתרחק, להתבדל ולהזהיר, ציוותה עלינו גם לאהוב. לנסות לקרב. לוותר. למחול״.

״אתם לא הייתם צריכים להישרף חיים. רק לשנות תפיסה והרגל. רק לחשוב על האחר, לקבל את מי שנראה או מתנהג קצת שונה מכם. למה הייתם צריכים כל-כך הרבה זמן כדי להפנים את זה?״

האמת, אין לי תשובה. חבל שאני לא יכול לחזור בזמן, לעשות כל מה שאני יכול כדי שאולי אחד, אולי כמה, יבינו את הדבר החשוב הזה. חבל שאני לא יכול לומר באמת שעשיתי כל מה שיכולתי בשביל זה...

==
*הערה והבהרה: הכותב אינו מתיימר להכניס ראשו במחלוקות לגבי העתיד לבוא בימות המשיח. הסיפור נכתב כמשל בלבד. שם הסיפור, מקורו מדברי הרמב״ם (סוף הלכות מלחמות): ״וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו״.
בס"ד

שמים אדומים, מתמזגים עם העשן.

אתה לא בוכה, אין בך עוד דמעות.

אתה יושב שם, העיניים שלך גדולות ועצובות.

אולי המכנסיים שלך קרועים, אולי אתה רעב.

אולי אתה מתגעגע, אולי אתה לא זוכר למה.

מה ראית?

אולי ראית את אבא שלך מוטל ארצה, מישהו צועק לעברו, הזקן שלו מלוכלך מדם, יש לו טלאי צהוב.

אולי היית מכורבל בתוך הכפור. ראית שלג, נשמת שלג, היית שלג, עצים שבטייגה היו לך לחברה.

אולי גורשת למדבריות, לתוך עמקי החול. אחיך התחנן למים, לא היה לך.

אולי נכנסו קלגסים לעירך, רצת למצוא מסתור, לא היה לאן.

אולי ראית את פיסת היבשה שמתרחקת, הסטת את המבט אל הים, לא לראות את הארץ שפלטה אותך.

אולי ראית את ארון הספרים הריק, אנשים שאתה לא מכיר נכנסו ויצאו מהבית שלך, ניירות התעופפו באוויר, עגלות התמלאו בתמצית ליבך.

אולי ראית אש, ודם ותימרות עשן.

אולי שמעת בכי תינוקות, שמעת שריפה.

אולי ראית יד לוקחת מפתחות, לוקחת מקדש.

ואתה עדיין כאן.

אתה קם עכשיו, מנגב את הפנים בחולצה המאובקת.

מחזיק בציצית, הפאות שלך מתבדרות ברוח.

אתה חי.

אתה תהיה פה גם כשהוא יבוא.
  • 216
  • מרוב סימנים של חורבן אנחנו לפעמים לא זוכרים אבל יש גם -

    סימנים של גאולה


    רוח!
    וחבל ענק בין ההרים
    נע ונד
    ומתחתיו מים זורמים
    ועד עכשיו
    ישנם עליו
    מעט האוחזים -
    בקצות חוטים -
    באין אונים...
    אך הם אינם מתייאשים.

    רוח!
    ועם צמא ומזהה -
    עצמו חסר עמוד שדרה ומים
    וגם רעב הוא, לא ללחם
    רק לאוזניים -
    שישמעו כבר מבשר
    על כבוד שמים
    שיתפרסם ויתגלה
    ויחיינו מיומיים
    בשוב עמו
    ובבניין ביתו
    בירושלים!
  • 362
  • הרגע הזה של דיבור אחד שפתאום שמעת.
    מישהו דיבר איתך על האמת, באמת.
    ופתאום מצאת את מה שחיפשת כל החיים.
    את הצעקה הזאת.

    הרגע הזה שקמת, מדיבור אחד, קמת להיות.
    והצעקה החזקה שהלב שלך משמיע חיים שלמים רק לך.
    צועקת לצאת. רוצה להיות.
    והיא תקועה מול שער נעול וחסום. מבהלה ומפחד של שנים.

    עד, עד הרגע הזה. שהדלת נפתחה.
    לא בכח, לא באימה ולא בפחד.
    אלא באהבה בתקווה ובנחמה.

    זה היה הרגע הזה.
    מנחם אב, הוא הגיע.
    הקול המנחם, המרגיע, ומלא אהבה.
    דיבר על רחמים, על חורבן ועל כאב, על התקרבות ועל הצעקה.

    הצעקה הזאת,
    ההיא שנמצאת בנקודה הפנימית שם בעומק של הנשמה מעל הגוף.
    צועקת לצאת בכל יום ותקועה.
    כי זה לא נעים, מה יגידו האנשים, אין בידוד כאן בחדר ובכלל צריך להיות בשמחה.
    מלא מחסומים של אנשים חברה, נעימות ונראות.

    ובא לנו מנחם אב, ומנחם.
    ומבקש לשמוע דווקא את זה.
    את הצעקה הכי גדולה שלא שמעתם עדין.
    את הצעקה שיש אחריה דמעות.
    שיש אחריה כאב, שיש אחריה עומקים שלא פגשת עדין.
    שיש אחריה קול ועוד קול ועוד קול, דחוסים עמוק בחדרים הסגורים של הלב, והוא קטן.

    צעקה על החורבן הפרטי של כל אחד ואחת,
    על החורבן לפני אלפיים שנה, ועל החורבן עכשיו, כי "כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב".
    החורבן הזה שקוטף מידי יום נשמות. אחד ועוד אחד שאין להם כבר כח להחזיק.
    החורבן הזה שלוקח בחטף, אימהות מילדים שבורים ורצוצים, ילדים מהורים שקולים וכאובים, אח מאחות ואיש מאשתו.
    החורבן הזה, שלא משאיר נשמה אחת ללא געגוע.
    החורבן הזה שלא משאיר עין שמחה לתמיד.
    החורבן הזה, שנכנס לכל בית בכל יום.
    החורבן הזה, שמחרב בכל יום עוד ועוד לבבות נשברים, מחפשים, מבקשים, שואלים.
    ולא יודעים את אחת שאלתי, אותה אבקש.
    והוא מבקש, המנחם אב,
    לבוא, לנחם ולצעוק ולזעוק על הכל.
    על כל הכאבים של כל כך הרבה אנשים שמסתובבים בעולם רעבים ולא יודעים למה.
    על כל הכאבים של אנשים שבורים, רמוסים, מושפלים מבוזים.
    של כל כאב של יהודי ויהודייה שנמצאים שם במסתרי הלב, גם בלי שאף אחד יודע ואף אחד לא שומע.
    הוא רוצה לבוא לשם, להיכנס פנימה ולבכות.
    לבכות יחד, לבכות חזק, לבכות בקול גדול, על החור השחור הזה.
    שנמצא עמוק בגלות כואבת וקשה.
    הוא מבקש לבוא, כדי להגיד לצעוק ולהודות, שאי אפשר יותר עוד.
    לצעוק את הצעקה הארוכה של אלפיים שנות גלות, לזעוק אותה בשבעים קולות,
    של היושבת על המשבר, שכבר עברו מאות שנים מאז שהיא עברה את תשעה ירחים.
    לצעוק על הכאב של האיש שמסתובב בגלות ואין לו מנחם.
    לזעוק ולבקש,
    הכאב שלך אבא יושב בתוך כל אחד ואחד מאתנו,
    אתה לא לבד. אנחנו כאן. כואבים את הכאב שלך וצועקים, אבא די!
    גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, במהרה בימינו ברחמים
  • 303
  • בָּנֶיךָ שׁוֹמְמִים אַבָּא,
    שׁוֹמֵם אַתָּה גַּם
    עֵינֵנוּ יָרְדָה מַיִם
    עֵינְךָ יוֹרֶדֶת מָטָר וְשֶׁמֶשׁ
    פִּיךָ זוֹלֵג דִּמְעָה

    וְאֵין מְנַחֵם לָנוּ. לֹא לָנוּ וְלֹא לְךָ.
    יְלָדִים אֲנַחְנוּ, בָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ
    בְּדִידוּתֵנוּ וְכַעֲסֵנוּ מַאֲכִילִים אוֹתָנוּ רִמָּה.

    וּמַדּוּעַ יֹאמְרוּ לְךָ בִּלַּע.
    וְלֹא חָמָל.
    הֲיֵשׁ קִרְבָה גְּדוֹלָה מִבַּת צִיּוֹן,
    מֵאֲנָשֶׁיהָ הַמְּהַלְּכִים בְּדִמְמַת עוֹלָם?

    וְתוֹרָה וּנְבִיאִים מָצְאוּ מְקוֹמָם עַל הַקַּרְקַע
    הַרְחֵק מִפִּסַּת נֶחָמָתְךָ
    סִפְּרוּ בְּאֵלֶם עַל אָבְדָן
    וּמָה יָעִידוּ, מָה יְרַפְּאוּ לָנוּ
    כִּי גָּדוֹל שִׁבְרֵנוּ כַּיָּם

    וְעוֹבְרֵי אֹרַח (חֶלְקָם מַמָּשׁ מִמְּךָ)
    יִתְהוּ עַל בֵּיתְךָ
    יִשְׁאֲלוּ לְפֵשֶׁר הָעִזָּבוֹן וְאַיֵּה הַטֹּהַר
    יִשְׂמְחוּ בְּזַעַמְךָ

    וְאָנוּ?
    זְכֹר מַעֲשֵׂה אַבְרָהָם
    מְצָא נָא מְעַט אֲנָשִׁים בִּסְדוֹם שֶׁלָּנוּ
    מְעַט אֲנָשִׁים שֶׁעוֹדָם בּוֹכָם
    בּוֹכִים בֶּאֱמֶת. שֶׁלֹּא דּוֹמֶמֶת בַּת עֵינָם.
    הַבֵּט בָּהֶם. אֶ חָ ד אֶחָד.
    נַפְשָׁם עוֹלְלָה מִשָּׁנִים
    מֵחֻרְבָּן בֵּיתָם
    מַכִּירִים בִּכְאֵבְךָ, אַבָּא
    אַתָּה שַׁכּוּל. וְהֵם יְתוֹמִים
    וּשְׁנֵיכֶם קַיָּמִים
    שְׁנֵינוּ.
    בְּפַשְׁטוּת עֲצוּבָה וּתְהוֹמָהּ
    אַבָּא וּבַת. שַׁכּוּל וִיתוֹמָה.
    וְכֻלָּם חַיִּים.

    וּמִן קִינַת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה
    וְאִתָּהּ
    מְזַמְּרִים אֶת חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ
    כִּי לֹא חָלוּ רַחֲמֶיךָ.
    וּנְחַפֵּשׂ דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה עַד יְשׁוּעָתְךָ.

    וְאַתָּה,
    זְכֹר מָה הָיָה עוֹדֶנּוּ לָנוּ.
    אִישׁוֹנֵינוּ בּוֹחֲנוֹת בְּפַחַד כָּל זָר סְבִיבֵנוּ,
    בְּתוֹךְ בֵּיתֵנוּ.
    אַלְפַּיִם שָׁנִים מְכַפְּרִים עַל עֲווֹנוֹת לֹא לָנוּ
    מְצַפִּים לְיֹפִי שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אוֹדוֹתָיו
    וְלִבֵּנוּ?
    דָּוֶה עַל עֲטֶרֶת רֹאשׁוֹ- בָּשָׂר וָדָם דּוֹמֵם
    קִיר פִּיחַ
    וְלִבֵּנוּ אֵינוֹ יָבִין, וּכְכָל שֶׁיִּתְיַמֵּר,
    אֵבֶל עַל נֶצַח.
    הַר צִיּוֹן שֶׁשּׁוֹמֵם.

    הִשַּׁבְתָּנוּ אֵלֶיךָ אַבָּא, וְשַׁבְנוּ.
    חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.
  • 382
  • מציאות שהיא כמעט יום יומית,

    כואבת ומספרת על עומק הגלות.

    מתרחשת מידי יום בבתי דין,

    ושם יש – גט, שטר כתובה שנקרע ומשפחות טובות שנשברות לשתיים.

    וכזה היה אחד כזה בבניין ממול , וכשראיתי את המדרש שמספר על השכינה הקדושה המיללת על חורבן בית המקדש

    בכל לילה ,זה היה אולי נשמע ישן קצת, רחוק.

    אבל כנראה שהיא רואה את החורבן הזה, מאז ועד היום.

    את החורבן האמיתי, עכשיו בתשעה באב

    —-

    חורבן הבית במלואו.

    הבית השלם שהפך לחצוי מדמעות, כאב ועלבון

    מאשמה, מדחייה, ונידוי.

    הבית שהיה שלם, הפך לבית חרוב.

    הבית שהיה, היה.

    במקומו נשאר רק פסל בהיכל.

    ובבית יש אמא, אבא וגם ילדים,

    והאבא בוכה והאמא בוכה והשמיים שחורים.

    אנשים שהיו אתה, משלך, הפכו ביום אחד לרודפים.

    כל אוהביה בגדו בה, בין המצרים.

    והילדים מסתובבים, מבקשים מתחננים,

    מנסים אולי.

    לחייך, להדחיק, לנחם, להחזיר,

    ארונות נפתחים, כלים שבורים,

    לבבות אילמים, מבקשים רחמים.

    אין אבא ואמא לבית הזה, הם בוכים ויושבים בכאב.

    והבית שיחרב.

    אז למה השם אמרת שרק הבית שלך נחרב מלשון הרע, תראה גם שלהם עכשיו.

    —–

    והיא בוכה השכינה ומצטערת על הגלות,

    על משפחות שנחצות לשתיים ועל חורבן הבית.

    בוכה על החורבן שבכל יום.

    בבית, בלב בכל מקום.

    על גלות כואבת ומייסרת, שהיא עכשיו.

    אצל כל איש ואישה קטן או גדול, שכואב לו. במוקמות החשוכים של הנפש.

    הנפש שמתגעגעת לגעגוע. לגאולה.

    ואם נשכיל ונשמע את הקול הקורה מסיני,

    הקול הקורה בתשעה באב, לבכות בכיה אחת, ארוכה, והיא לא לחינם,

    לבכות את הבכייה הזאת פעם אחת באמת,

    בקול גדול, ללא מעצורים.

    ללא הסתרות, בשבעים קולות.

    נזכה אז ונראה גם בנחמה.

    כי כל המתאבל זוכה ורואה,

    שנזכה.
    ב"ה

    אם אתם מעוניינים לברר על הצעת שידוך כלשהי, מוטב ותלכו אל הסופר הקרוב אל המשודכים הפוטנציאלים.

    שם תוכלו לראות את התנהגותם בטבעי.

    מסתבר שהרבה מאוד אימוציות מעורבות בקניות, החל מהליכה לאורך הסופר עם עגלה, בינות לאנשים המותירים את עגלתם באמצע הדרך ומצפים ממך לעבור באופן לולייני, תוך כדי שעוד מישהו מנסה לפלס דרך אחריך.

    והמשך בעמידה בתור, ובפעולת החשבון מול הקופאי.

    מטבעי אני משתדלת להימנע מהתקלות אם אנשים, אלא שלפעמים הדבר הינו בלתי אפשרי.

    למשל היום הגעתי לתור העמוס, בחרתי לי את אחד מהקופות כדי להמתין שם, אבל אישה שעמדה בתור המקביל הודיעה לי שהיא מחכה בתור לקופה שבחרתי, בסדר, אני אעבור לתור המקביל, אמרתי.

    לא, אני מחכה גם בתור הזה וגם בתור השני, היא מודיעה לי.

    אי אפשר, תבחרי היכן את עומדת, כדי שאני אוכל לחכות בתור, אני אומרת.

    את תעמדי אחרי, אני אפלס לי דרך ואת אחרי.

    לא, אני רוצה לעמוד בתור.

    ואז בטון חמור ובאצבע שמנענעת נו נו נו, היא אומרת לי, קבל עם ועדה, מי שלא מתפשר מפסיד.

    איך זה קרה לי, אני חושבת, הרי אני מקפידה לא להידחף לתורות, לחכות בסבלנות, מה עשיתי לא נכון?

    מה הייתי צריכה לומר? הרי רק רציתי לעמוד בתור.

    ולא עוד שפתאום אני רואה שעמדתי בקופה של משלוחים שלוקחים המון זמן.

    אבל בורא עולם נתן לי שיעור חשוב, פתאום הגיע אחראי קופות ופתח את הקופה לידי, ה' פילס לי דרך, פתח קופה במיוחד עבורי.

    לפעמים, אנשים אומרים לך דברים, לפעמים בלי שעשית כלום, אבל אל דאגה,

    אם מגיע לך, בורא עולם יפתח לך קופה.

    כך גם בשידוכים לפעמים אתה שומע כל מיני אנשים שאומרים לך כל מיני דברים, ולפעמים אתה הוא זה שאומר דברים לעצמך, אבל מה שמגיע לך, בורא עולם יפתח במיוחד בשבילך.

    ואם שתקת, החשבון שווה במיוחד.
  • 169
  • ב"ה

    רואה אותם הולכים עם דגלים גדולים בידיים, ביום חם מן הרגיל לעונה.

    ממש מסירות נפש, לצאת בחום, אין משמעותו לצאת ביום נעים, לסחוב דגל על מקל מטאטא, אינו דומה לסוחב דגלון קטנטן.

    אלו מוסרים את נפשם ואלו מוסרים את נפשם.

    הדברים מזכירים את מה שאנחנו אומרים בעת סיום מסכת:

    אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם.

    כל מי שסיים מסכת עד להתרגשות הגדולה, התרגשות המגיעה מנשמת המסכת עצמה.

    כדי לסיים משהו צריך להתמסר אליו, וחלק ממה שנאמר בסיום המסכת הינו על המאמץ, הריצה.

    כשאתה מחזיק דגל כבד ביד ביום חם זה הזמן לחשוב האם אני שייך למשהו שיש בו שייכות לנשמת עם ישראל, או חלילה האם אני מחזיק מקל ביום חם.

    האם העילה להחזיק את המקל סבירה בעינך?

    או שמא היא מובילה לבאר שחת?

    אולי אי מי מנסה לטאטא את השחיתויות מתחת לשטיח, אולי יש כאן ניסיון להניף בדגל שהינו ריק מתוכן?

    באמצעות דגל שאיננו שייך לנו, אלא לאלו החפצים לטאטא את ערכי העם היהודי ומסורתו.

    ואולי אתה משמש כמקל בשביל מישהו אחר שאוחז בך ומשתמש בך,

    רק כדי לייצג את צרכיו האישיים?

    לעולם לא מאוחר לבחור את הצד הנכון, אל תקל בכך ראש.
    השבת ראיתי אותן. הרבה מהן.

    לבשו מטפחת לבנה, מאירה, פניהן נקיות ומבריקות, ללא שום אודם או צבע, עליהן בגד שהוא כמעט כולו שחור, ממש כמו הסבתות של פעם בעיירה, ונעליים שחורות, נקיות ובוהקות מריח של שבת המלכה.

    "חסידי דעת חכמה" - (שם בדוי) כך קוראים להן.
    הסתכלתי עליהן בשאלה גדולה, אם זה ממש או אולי לא.
    אחת אחרי השנייה הן היו שם, כולן, מאירות מחייכות ומתפללות. לצעירות שבהן הייתה גם עגלה שהן הסיעו בדרכם.

    הבטתי בהן בסקרנות גדולה, וגם קצת הרבה - בקנאה.
    איך אין להן?
    איפה הרצון להיות חלק מכל השלל שיש בחוץ - צבע ססגוני יותר , השפע, אין סוף האפשרויות. זה לא קיים שם? מאיפה הפשטות הזאת, והאמון החזק כל כך בדרך?
    בעצם זה גם לא נראה היה חסר. הן היו לבושות בקפידה. ללא רבב. ביופי במיוחד, שרק עין חדה שמה לב לגדר.
    והחיוך הזה, שהן מושכות לשם את כל הטוב והשמחה לבפנים ולפנים, מספר שיש להם הכול מכל.

    ואני מביטה בקנאה. איך הן, בעולם הזה של השפע והפרסום, הן עוד נמצאים לפניו. ולא נמשכו אחריו. אפילו לא במעט.
    לא שינו שמם, ולא לבושם.
    אימהות, בנות וילדות. כולן יחד. תמיד, בהרמוניה כזאת חובקת עולמות. גדלות ומגדלות, ביופי ובחן, והכול ידוע מראש. עם כללים ברורים, ודרך סלולה.

    הייתה שם גם סבתא, צעירה בת 40, שהחזיקה תינוק משלה, ולידה תינוקת אחרת של הבת הגדולה שלה. ואם היה אפשר להנציח רגעים של אושר לנצח, זה היה את הרגעים האלה, של נחת, אהבה, תמימות. וחיים של הרגע הזה ולא עוד.
    חיים של מי שנמצא סביבי. איתי. מולי. לידי. ובאזור. ממש כמו בעיירה, כמו פעם.
    והן אוכלות יחד. מבלות יחד. תופרות יחד. יורדות לאותה חצר משותפת עם הקטנים, מעבירות מתכונים בחברת ועט, ואין להן מושג איזו סערה מתחוללת ממש מרחק דקות ספורות מהבית שלהן - מכל מה שקורה שם בפרסומי חוצות וברחובה של עיר. החדשות שהן יודעות עליהן הן ממודעות רחוב בשכונה או מלוח המודעות בבניין.

    ממש כמו בעולם שלפני, שהוציא אותנו מהבית החוצה. מהתמימות ומהרוגע, לסערה ולאין סוף מידע. מהפשטות, ללא פשוט בכלל. אנשים שיצאו מארונות הבגדים, מהבתים, ועלו על מסך, במה וסטורי.
    ושם יש בעיקר משהו אחד. ריצה מהירה-מהירה, של מי שמגיע ראשון. למי יש יותר. ומי מעל.
    וזה לא נגמר. וזה רק מתחיל. במסך, במדיה ובכל העולם המתוקשר הזה. כן, גם הרגע הזה שאני יושבת כאן על המקלדת וכותבת כדי להשיג את האישור של אנשים שאני לא מכירה.

    לא היה זה המפגש הראשון איתן.
    כשהייתי הולכת לתפילת שחרית בכותל המערבי לפני לא מעט שנים, הייתה שם אחת כזאת, היא הייתה מגיעה ראשונה ויוצאת אחרונה. היו שאמרו עליה, שהיא מסיימת כל יום פעמיים את ספר התהילים. ואני הייתי שואלת איך יש לה זמן. נכון יותר, איך היא לא ממהרת להמשך היום - להתעדכן במה שקורה, לבדוק את הטלפון, אולי צריכים אותה, אולי קרה משהו.
    והיא, כאילו הייתה מחוברת למישהו אחד. אליו יתברך. וכל מה שהייה מעניין אותה וחדש עבורה זה השעות של הייחוד הזה, המחודש מדי יום ביומו איתו.
    ואני הייתי שואלת ועונה, האם זה מיוחד רק לה, או אולי זה רק בגלל שזה הדבר היחיד שנשאר לה ביד לעת זקנה, אחרי שצועדת מאחוריה שיירה ארוכה של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות.

    וכשחושבים עליהן, על הנשים האלה, שאין להן כלום. ויש להן הכול.
    אין להן מלא מלא חברים ברשת. יש להם חברים של אמת.
    אין להן מתכונים מכל הסוגים והאפשרויות. יש להן מתכונים עם טעם של עוד מסבתא וסבתא רבא.
    אין להן מלא מחשבות על חדשות מסעירות על צרות מכאובים, יש להן מלא מחשבות על בשורות טובות וחיים רגועים. וכן, יש להם גם מכאובים, גם הם הגיעו לעולם הניסיונות. אבל זה שלהם, של מה שקורה איתם, אצלם, בבית שלהם ובבית הקרוב.
    על החוב בבנק המצטבר מידי יום ללא רחמים, ועל הבית ממול שעלה באש רק השבוע ממנורת לילה, ועל עוד הרבה אתגרים שביום יום, בין אח לאחותו, בין אישה לרעותה ובין איש לאשתו, והם שם, לפעול, להגיב, להיות.
    אין להן שעות של צפייה בתוכניות חדשות ומסעירות, יש להן שעות צפייה רבות מאוד במשפחה, בילדים ובאנשים ליד.
    אין להן ארון בגדים מלא בצבעים לצאת ממנו. יש להן ארון של קודש קודשים.

    'אין להן כלום', יהיו שיגידו. אבל החיים שלהם יספרו מעל הכול, על הכול - על חיים של פשטות, חיים של אתגר, חיים של עשייה, של עבודה, של שמחה, של קרבה, של קשר, אמונה, אהבה, קדושה, ביטחון ושלווה.

    חיים שיש בהם. אהבת תורה ויראת שמיים.​

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה