קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
נקישות בדלת.

אני קמה מיד, יש לי חולשה כזאת שכל פעם שאני שומעת דפיקות אני חייבת מיד לקום לפתוח.

מאז שאני זוכרת את עצמי זה פשוט בער בי. הייתי חייבת להיות זו שפותחת את הדלת. אחים שלי דווקא אהבו את זה, הייתי עושה את העבודה במקומם.

פעם חברה שלי שאלה אותי אם יש לי עוד אחים כי תמיד אני זו שפותחת לה. אה.. עניתי לה "פשוט היה לי הרגשה שאת באה לכן אני פתחתי." כן, ברור.

אז פעם זה היה מוזר, כאילו מה הלהט שלי להיות השוערת של המשפחה. 'אשת הדלת'.
הרי בינינו רוב הסיכויים שלא רוצים אותי. יותר הגיוני שרוצים את אחד האחים. או שזה סתם אחת השכנות שהייתה באמצע להכין עוגה ממתכון שהיא קיבלה מגיסתה, והיא גילתה שחסר לה חצי כוס סוכר.

אבל עכשיו זה לא רק מוזר, זה גם מדאיג. כי גם אם אתעכב חצי שניה לסיים את מה שאני עסוקה בו , או אפילו רק אלך לעבר הדלת בקצב רגיל ולא במהירות של ספורטאית, אף אחד לא יפתח לפניי. דוד ואריאל לא בבית, וגם כשהם כאן דוד יודע לפרגן לי את ה'זכות' לפתוח את הדלת. ואריאל לא יודע לפרגן אבל גם עדין לא יודע לפתוח דלתות.

לא יודעת מה יש לי, אבל ככה אני.
כאילו אני בטוחה שאולי זה אמא שלי שם בדלת. אחרי הכל מאוד הגיוני שהיא עלתה בסתם יום של חול על קו 39 לתחנה מרכזית, ושם עלתה על קו 997 לצפון הרחוק. וכל זה בלי להודיע לי שהיא בדרך.

"הממ.. שלום". אני אפתח לה, "מה את עושה פה",

"אה פשוט בדיוק הכנתי גלידת שזיפים, יצא לי ממש טעים וחשבתי שאת חייבת לטעום מזה, אז פשוט קפצתי אלייך".

או אולי בדלת תהיה אישה בהולה שתסביר לי קצרת נשימה שרעולי פנים רודפים אחריה עם נשקים שלופים, ואני חייבת להחביא אותה מהר לפני שהם יעלו לכאן ויתפסו אותה. וככה יתברר שבזכות זריזותי הצלתי את חייה.

אבל בדלת לא עמדה אמא שלי, וגם לא שום קצרת נשימה. חנה השכנה שלי עמדה שם, היא גרה קומה מעלי ויש לה גן פרטי.

"שלום, מה נשמע". אני בטון קצת חותך, אחרי הכל אני באמצע העבודה ויש לי מה לעשות.

"מצוין, מה איתך". מתחנף, היא צריכה אותי, זה שקוף.

"ברוך השם". יותר חותך. יש לי עוד חמש שעות עבודה ועוד שלוש ורבע שעות דוד יחזיר את אריאל מהמשפחתון, חשבון מהיר מעלה שיש לי להשלים את השעה ושלושת רבעים הנותרים בלילה. כל דקת עיכוב עכשיו זה עבודה נוספת בלילה.

"תשמעי, לא נעים לי, אני יודעת שאת עובדת, אבל אני חייבת לרדת שניה דחוף, יש מצב שאת עולה שניה לבית שלי לשמור על הילדים, גם ככה השארתי אותם לבד".

יש כאן יותר מדי טיעונים שקשה לא להשתכנע, יש כאן 'חייבת', 'דחוף', 'שניה' ו'ילדים', קשה לעמוד מול רשימה כזאת, אז אני נכנעת, עושה שמור על מה שצריך, מכבה את המזגן ועולה קומה, פותחת את הדלת ונכנסת.

אני אוהבת ילדים, אוהבת מאוד אפילו, תשאלו את אריאל, אבל אף פעם לא לימדו אותי להתמודד עם עשרה זאטוטים ביחד.





הפעם הריצה לדלת לשמע הדפיקות היו ממש מוצדקת, חנה הייתה שם.

כאילו למה היא צריכה לדפוק לפני שהיא נכנסת לבית שלה.

'כדי שלא תיבהלי' היא הסבירה. דווקא יותר מבהיל לשמוע דפיקות כשאת בבית זר, כי לכי תדעי מי זה שם, אולי זה האמא שבאה לשחרר את הבן שלה מוקדם, וככה היא תראה אותי לא משתלטת על הילדים.

"את המחליפה" היא בטח תשאל.

"אהה.. אני השכנה" אני אענה.

"אמ.. ואיפה חנה" היא תברר.

ואני, מה אני אענה, כאילו נכון שזה פדיחה שלה יותר משלי שהיא השאירה את הילדים שבאחריותה עם גברת שלא יודעת להרגיע תינוקים, אבל בכל זאת אני זו שתהיה שם בדלת ותצטרך לספק את התשובות, ואני לא אוהבת שאין לי תשובות ברורות וטובות לענות.

"ממש תודה לך, באמת אין מילים". אומרת לי חנה.

"בשמחה" אני עונה לה, אחד בפה.

'למה זה לקח לך כזה הרבה זמן' אני עונה לה, אחד בלב.



אני יורדת את המדרגות ומנסה להבין מה עבר לה בראש כשהיא קראה לי.

בטח זה היה משהו כמו 'למי אני יכולה לקרוא, גב' שושן בעבודה, נעמה ואסתי גם, גולדי אחרי לידה, אה שירה בבית, איזה יופי אני יכולה לשאול אותה.

בא לי לתפוס אותה ולהסביר לה ששירה לא בבית היא במשרד, זה שבשביל להגיע למשרד היא לא צריכה להתלבש יפה, להתאפר, ללבוש פאה, לארגן תיק לרוץ לתחנה ולהפסיד את האוטובוס, לחכות לזה שאחריו וליסוע איתו לבניין משרדים גבוה, זה לא אומר שהיא בבית.

כמו שפשוט לך שאני לא יבוא אלייך באמצע הבוקר, ויגיד לך שממש לו נעים לי אבל אני חייבת לרדת לשניה למטה יש מצב שאת ממלאה לי את האקסל.

אז נכון אקסל זה לא ילד קטן שאי אפשר להשאיר אותו לבד בלי השגחה, כי לא נראה לי שהוא בדיוק ירצה לראות מה יש בארון במטבח ויגלה שם כוס זכוכית ויהנה לשמוע את הצליל שלה בשעה שהיא מתנגשת בריצפה ומתנפצת לריסיסים. אבל כמו שלא תביני מה אני רוצה ממך הרי יש לך גן ואת באמצע, אז גם לי יש עבודה ואני באמצע, הרי לא היית נכנסת למשרד שלי בירושלים ושואלת אם משהו יכול לבוא לשמור לה שניה על הילדים, אז מה אם על הדלת של הבית שלנו כתוב על שלט יפה משפחת לוי, ולא כמה אותיות לועזיות.

אחר כך דוד חזר מהכולל, הוא הבין אותי. אבל גם ניסה להרגיע אותי ולהסביר לי שזה חסד ולא יקרה לי כלום אם אני אעבוד עשר דקות נוספות בלילה.

והוא צודק. אבל גם אני צדקתי. אולי גם חנה צדקה.
יש כמה רמזים.
רמז ראשון:
קשה מאוד למצוא איך יוצרים איתם קשר.

רמז שני:
אחרי שמצאת את האופציה, אתה שולח שאלה דרך צור קשר ומחכה שבוע למענה.

רמז שלישי:
כשעובר שבוע ולא קיבלת תשובה, אתה מזין את מספר הפנייה כדי לבדוק את סטטוס הפנייה ומגלה ש 'פנייתך לא נמצאת במערכת. באפשרותך לכתוב פנייתך בשנית'. מרגש.

רמז רביעי:
אתה מנסה למצוא דרך אחרת לתפוס אותם. צריך חושים בלשיים מחודדים במיוחד כדי למצוא את מספר הטלפון שלהם.

רמז חמישי:
מערכת הניתובייה הטלפונית שלהם כל כך מורכבת ומסועפת לפרטי פרטי פרטי פרטים, שרק מלבחור את האופציה שאתה מחפש אתה כבר מתחיל להתייאש מהסיכוי לחזור לחיים תקינים.

רמז שישי:
אתה ממתין למענה במשך עשרים דקות, עם מוסיקת רקע חדגונית שמותר לשמוע בשלושת השבועות אפילו לדעת הפוסקים הכי מחמירים.

רמז שביעי:
אף אחד לא אומר לך מה מיקומך בתור, לא מציע לך אפשרות שיחזרו אליך, ולא אומר לך האם יש בכלל למה לחכות או שמא אין מענה טלפוני בין הימים ראשון לחמישי, או אולי כל הפקידים של מס הכנסה נסעו לנופש חברה בקאריבים למשך שנה.

רמז שמיני:
אחרי עשרים דקות, כשהספקת כבר להזדקן ולחתן נכדים, עונה פקידה עייפה.
אתה: "או. שלום. רציתי לשאול בבקשה, לגבי הפחתת מקדמות..."
היא: "יש תקלה במערכת. תתקשר יותר מאוחר".
ולפני שאתה מספיק לשאול למה לא אמרו את זה בתקליט והאם יותר מאוחר הכוונה למשהו בטווח העשור הנוכחי, השיחה מתנתקת.

אחרי 8 רמזים כאלה, אתה מתחיל לחשוד שאולי רשות המיסים לא צריכים אותך ולא אכפת להם מה תהיה רמת השירות לאזרח. כי זה לא שאתה יכול להגיד "זהו. נמאס לי סופית. תנתקו אותי ואני עובר לרשות המיסים של המתחרים".
את יודעת, זה קצת מוזר שנזכרתי בך ככה פתאום.

הרי כמה שנים עברו מאז? הכי מוזר שאני כבר לא יודעת לשלוף את התשובה הזאת במהירות. מצד שני זה גם הכי הגיוני, החיים האלו ומה שהם עושים לזיכרונות.

מצאתי תמונה שלך לא מזמן, מאירוע משפחתי כנראה. חיוך מאושר על הפנים, ליפסטיק אדמדם ויפה, העגילים האלו שאהבת. מטופחת כזאת ולא מתאמצת כמו שתמיד היית.

נראה לי זאת הייתה ברית של אחד הנכדים, אבל היו מידי הרבה אירועים אז מי כבר זוכר.

איזו סבתא היית, איזו.

כי בואי נשים את זה על השולחן, הרי מצד אחד יכולת להיות קלישאה מהלכת, במהירות כמובן ובדרך לאיזשהו מקום. הרי היית סבתא מרוקאית אמיתית כזאת, בלי זיופים ושטיקים.

אז את הקלישאות קיימת בהידור כמובן, בישלת טוב כמו שעשית את זה בכמויות אדירות. אירחת יותר מידי כמו שלא הפסקת לאהוב את זה. שלחת לנו קוסקוס בשרי וחלבי (!) בכמויות שמילאו מסחרית ממוצעת ועוגיות רעידת אדמה שאפילו העטרות הקטנות שהחזיקו אותן היו טעימות (כן, כן, בתור ילדה בדקתי מה הטעם של הנירות האלו). והכנת תה שיבא ונענע שאין כמוהו.

אבל כמה לא היית קלישאה, כמה היית פשוט את.

זוכרת איך הגענו פעם להתארח, היית במטבח והכנת קוסקוס (שוב פעם קלישאה, אבל מה אני אעשה אם זה בדיוק מה שעשית) וישבתי שם על הקצה של הכיסא בפינה, נדנדתי רגליים והסתכלתי.

התמקדתי בידיים שלך, אלו שכבר היו מקומטות משנים של עבודה ועדיין איכשהו נשארו רכות. שערבבו ומזגו וחזרו וערבבו שוב והעבירו ופוררו. חתיכת עבודה זה קוסקוס.

ודיברתי איתי בשקט, בשלווה כזאת. את האמת, ניסיתי המון זמן להיזכר על מה, לא הצלחתי. אני רק זוכרת שהיה לי טוב שם במטבח שלך, וחמים ומעורפל כזה ונעים. ואהבתי את הדיבורים.

איך ידעת לספר סיפורים. לתת דוגמאות, ללמד, להסביר בסבלנות. עם כל כך הרבה קולות וצבעים, וריח שאי אפשר לשחזר.

זוכרת שלקחת אותי פעם לשיחה בצד? היינו ילדים קטנים ורבנו כמו שצריך. ואמרת בקול הרך שלך: "שימדורה יאנה, אולי את צודקת, אבל מה זה משנה? את הבכורה. בכורים תמיד צריכים להראות לאחים את הדרך, לקחת אחריות, להתנהג בהתאם. מסתכלים עלייך".

ככה היית, מנהיגה.

ואני לא זוכרת מה עניתי, אולי כעסתי טיפה כי רציתי לחזור למריבה הזאת, את יודעת כמה אני אוהבת להתווכח. אבל בתוך הלב פנימה ידעתי שאת צודקת. וזכרתי את זה, שמרתי את זה בפנים. וכמה שאהבתי להיות בכורה, אהבתי את זה הרבה יותר אחרי השיחה הזאת.

יש המון מה לספר על השנים הרחוקות האלו שלך, הצעירות. על הלילות האלו שנשארת הרבה אחרי חצות, על הבקרים האלו שקמת הרבה לפני כולם. על זה שלא ידעת מה זאת בכלל עצלנות.

הרבה סיפורים ומילים ורגעים, אבל כמה שינסו בשבילי הם יישארו תמיד סיפורים. אולי בכלל לא שלי לספר.

אז אני רק אספר לך על מה שאני ראיתי. על מה שאני זוכרת ממך.


את יודעת שהפעם הראשונה בה סיימתי ספר תהילים הייתה איתך?

ליל שבועות קייצי כזה, ומלא אוכל מכל צבע וסוג. כולם הלכו ללמוד או לישון וישבנו ודיברנו, והוצאת פתאום את התהילים המחולק שלך ושאלת אם אני רוצה אולי לומר איתך. תמיד התייחסת אולי כאילו הייתי גדולה מספיק בשביל כל דבר. ואני כמובן הסכמתי. מתי אהבתי לישון?

ואיזה קסום זה היה, רק אני ואת. יושבות ומעבירות את הספרונים המקומטים האלו מצד אחד של המפה הלבנה אל הצד השני. שקט רך מסביב, אור פלורסנטים קורן של חג, והרחש הנעים שבו שרת את מילותיו של דוד המלך.

והשוק. הרי זאת את שלקחת אותי פעם ראשונה אל המקום הצבעוני הזה.

והסברת לי איך קונים, איך מתמקחים, איך בוחרים את הירקות, כי למה שתהיי פרייארית בחיים האלו. בגובה העיניים כמו שאומרים היום. בפשטות. אז מה אם הייתי ילדה קטנה בכלל.

ובדרך פגשנו חברה שלך. והיא עצרה ושאלה משהו, ואת החזרת. והיא ענתה ואת צחקת. והיה לך כזה חיוך ענק על הפנים. ואני רק הסתכלתי על השמים שהיו זוהרים מאד באותו בוקר, ועל העננים הלבנים ששייטו בהם בלי דאגות. ומכיוון שהחיים עוד לא לימדו אותי להעריך רגעים קטנים של אושר, אז רק משכתי לך בחצאית ואמרתי שאני רוצה ללכת לראות עוד כמה דברים בשוק הזה.

כמה אני מתגעגעת לימים האלו, את יודעת?

ואיך אפשר בכלל לתרגם געגועים למילים. התחושה הצובטת הזאת של החמצה. זיכרון היופי ההוא שהלך לבלי שוב, שמש בוקר קורנת ותכלת, וריח משכר של תבלינים.

ואיזו אישה חזקה היית, איזו.

את יודעת, לא מקשקשת יותר מידי. לא אינסטנט וונילי ורועש כמו שיש היום. חוזק פנימי כזה שאני יכולה להרגיש עד היום לפעמים.

פעם נפגעתי, לא זוכרת כבר ממי. אבל זה כנראה היה כואב מספיק בשביל לבכות. ראיתי אותי ושאלת מה קרה, וסיפרתי לך ובכיתי שוב.

וחיבקת אותי, והיה לך את המבט הכי יפה בעיניים כשהסתכלת עלי. ורק לחשת: "כפרה עלייך, אנשים פוגעים. לפעמים בכוונה, לפעמים בלי. אבל אי אפשר לבכות ככה בגלל כל אחד. צריך ללמוד לא לקחת ללב, חביבתי".

ולמדתי, וזכרתי. אני זוכרת עד היום. וכמה חכמת חיים הייתה בתובנה הפשוטה הזאת.


ואת יודעת איך זה. מה שלא מצפים אליו, מה שלא רואים מגיע – יודע תמיד לעקוף אותנו בלי בושה, להכאיב לנו עד כלות ולהשאיר אותנו מאחור בלי נשימה.

מי חשב שזה יגמר ככה?

את הרי היית מסוג האנשים שבריאים תמיד, שיש להם כוחות יותר מהצעירים שסביבם. שאפשר להתבלבל מידי בקלות בגיל האמיתי שלהם. אלו שעוזבים את העולם לא לפני שהגיעו לגיל מאה מוקפים בנינים. מי בכלל חשב אז שלא תהיי בחתונה שלי.

ואז באה המחלה הרדומה ההיא, עשרות שנים הייתה בתוכך ושכחה אותך. וככה בלי כלום נזכרה להרים את הראש פתאום.

וכמה מהר זה היה, השינוי הזה. מאפס למאה, מהג'דאית שהיית לבית חולים, מהיופי ההוא לבית הקברות.


אני זוכרת את הלילה ההוא שהלכת. מוצאי שבת חורפית אחת. ואיך אבא שלי יצא מהר כל כך מהבית כי אמרו שזהו, וטס במהירות שהוא אף פעם לא נסע כדי להגיע בזמן לבלינסון. ואחר כך גם אמא שלי יצאה. והילדים עדיין היו קטנים, אז נשארתי איתם וסידרתי את הבית, וקיפלתי כביסה, ושוב פעם סידרתי ודאגתי למקלחות והלב שלי היה קפוא מאד.

ואז אמרו שנגמר. וכולם בכו. ואחותי שהיא רגישה בכתה ממש, וחיבקתי אותה בכוח כדי לנסות להרגיע כי זה מה שבכורים עושים, לא? אבל הלב שלי המשיך להיות מנותק. והיא אמרה לי שאני לא נורמלית, ולמה אני קרה כזאת.

ושתקתי, כי לא ידעתי באמת למה.

וחיכיתי שאמא שלי תחזור כדי שאוכל לישון, כי הרי מישהו צריך להישאר ער בינתיים. ובבוקר כולם התארגנו ללכת ללוויה, ואפילו צחקנו קצת בדרך. והתווכחנו על שטויות.

ורק אחרי שהשמש זרחה שם בבית ההספדים בפתח תקווה וסנוורה לי את העיניים חזק. ורק אחרי שעבר מספיק זמן כדי שכולם יצליחו להיכנס פנימה. ורק אחרי שהיה לי חם מאד ולמרות זאת נשארתי בחוץ – בכיתי.

ומאז לא הפסקתי להתגעגע אלייך.
כשהייתי בפארק - לא זוכר איזה פארק זה היה
קמתי לרגע מהספסל כדי ל... כדי ל...
באסה, שכחתי למה קמתי.
הסתובבתי לחזור למקומי, אבל לא זכרתי על איזה ספסל ישבתי.
בכל הספסלים ישבו משפחות, וכולם היו זרים לי.
פסעתי לאורך השביל ובהיתי בהם.
הם בהו בי בחזרה.
ילדה קטנה באה לקראתי וחייכה, רציתי לשאול אותה, אבל לא ידעתי מה לשאול.
היא המשיכה ללכת אל המגלשות והמשיכה לחייך.

מאי שם נשמע צפצוף דקיק.
הוספתי לעמוד כדי להיטיב לחשוב, אך מה עלי לחשוב.
השמש היתה בהירה מידי, ואלפי פתיתים סגולים ירדו לאט
כמו שלג.

צבטתי את הירך, אבל היא לא היתה שם,
לא היו רגלים.
לא היה גוף.
ובאפלה ובשקט שירדו ועטפו, התמצה הכל למילה אחת ויחידה.
המילה הזו, שחפשתי כל הזמן.

והייתי.

מאד מאד הייתי.

וכשפקחתי עיניים ומצאתי את עצמי אוסף אריזות מלוכלכות וריקות ונותן לרותי שתשים בפח, ניסיתי לשוא להזכר בה, במילה.
כי רציתי להיות כמו שהייתי בנוכחותה, הייתי מאד מאד.
אבל שכחתי אותה.

ואולי מספיק לדעת שיש מילה כזו.
אפשר להיות גם עם הידיעה הזו, הווה פשוט יותר אמנם, אבל העיקר שהוא לא נרקב בעבר או מנוחש בעתיד, אלא חי עכשיו.
ברגע זה ממש.

הווה.
"מה, באמת חסרה לך אהבה?"
היא לא הבינה, נשענה על הוילון בורדו המקומט של תא המדידה, ונעצה בו את העיניים שלה חזק חזק.
אם הוא היה מוציא אלבום בשם 'אכזבה', התמונה הזאת שלה היתה צריכה להופיע על העטיפה.
"כן, כן", הוא הנהן, "אין לי יכולת לדבר על זה כאן"
****
אף אחד לא אהב אותו באמת, ככה הוא הרגיש, נו, חוץ מהחתולה השחורה עם השפם הנאצי שחיכתה לו כמעט תמיד במדרגות של מעלה שאול, הוא גם האמין לענת שאמרה לו את זה פעם.
הוא אהב את הבתים הישנים עם האבן הירושלמית, את הפיח של המכוניות שנדבק עליהם והדגיש את הסיתותים החפוזים של הפועלים אי שם בשנות החמישים.
מלריך נופף לו לשלום והמשיך הלאה בשביל, מלריך לא סופר אותו, הוא כזה שאומר שלום לכולם, אח שלו הגדיר אותו כ"צו"ל מחייך", וחזקיה צחק מהכינוי ההולם כל כך את מלריך.
חזקיה ידע להצחיק, וגם השתמש בכישרון שלו לפתוח עסק ייחודי: "בר משמחים" הוא קרא לו, וקבע את משכנו במרתף של מפעל במקור ברוך.
בבר המחתרתי הגישו מיני בירות ממבשלות ביתיות, קצת ערק וויסקי זול בכוסות חד פעמיים, ומידי פעם הביאו לשם שיעורי תורה מרבנים מרקדים למיניהם, כדי להעניק איצטלה דתית חסידית למקום.
במשך השבוע הבר עמד להשכרה להוללים למיניהם שחגגו ימי הולדת ושבע ברכות, וזבחו פרים לרבי ישעיה בן רב משה.
אבל מי שלא היה בליל שישי בבר משמחים, לא ראה הוללות מימיו.
נכון שדמיינתם מוזיקה רועשת וריח עשן ירוק, ובחורים בחולצות לבנות נועצים כפות בקערת טשולנט?
אז נכון, ככה זה נראה בחדר החיצוני, המבואה שמקושטת בשלטי מזל טוב לחתנים, ופשקווילים פיקנטיים שנתלשו על ידי חזקיה ממבואות של מקוואות, וממעליות של בתי דירות עמוסי אברכים.
על דלת צרה יחסית לגודלם של האנשים שגדשו את החדרון-בתוך-חדרון של הVIP, היה כתוב בכתב רש"י: אין כניסה לבחורים מתחת לוועד עשירי, הנכנס - יוזק בשידוכים, ראו הוזהרתם!
אבל מידי פעם התפלחו לשם בחורים שהעזו לסכן את השידוכים שלהם, בשביל לחטוף איזה וורט עסיסי מר' אשר ניסן מרגליות, ראש ישיבת הקיבוץ המפורסמת "כאמל", ולמה נקראה כאמל? על שם הסיגריות שר' אשר ניסן הפסיק לעשן לפני כמה שנים, אבל לא הפסיק לדבר עליהן.
ר' אשר ניסן היה יושב על כורסה בראש השולחן, קערת ענבים מונחת מולו, ואוי למי שיהין לתת את עיניו בעינב. על כרסו המלאה בש"ס ופוסקים מונחת גמרא משומשת מדי, וכיפת הקרמבו המעוכה שלו, מוזחת הצידה בסגנון האופייני רק לו.
אין ספק שהוא היה מודל לחיקוי, מבין עשרות הבחורים שהתגודדו סביבו, בשעה שדיבר בלימוד, לפחות עשרה חבשו כיפת קרמבו מעוכה, וגידלו את פאות הלחיים שלהם, כך שיקפצו בדיוק באותה הזווית שפאות הלחיים של ר' אשר ניסן קיפצו.
אבל היה את חזקיה, חזקיה ישב ממש לידו, וכתב ראשי פרקים למופע שלו.
רק מספר מצומצם של בחורים הורשו להשתתף בהמופע של חזקיה, ור' אשר ניסן היה נוהג לומר שהוורטים, והקונצים, והחכמות של חזקיה, חשובים לא פחות מהשיעור שלו עצמו.
אחרי שניגן כמה שירים על הסינטיסייזר שלו, הוא פתח במופע המופתי שלו, לא היה נושא אחד שלא קיבל מחזקיה טיפול, ורב אשר ניסן היה נקרע מצחוק, עד שהכיפה שלו הייתה נוטה בזווית מסוכנת כלפי הרצפה המטונפת של החדרון.
בין משתתפי השיעור המחתרתי נפוץ הכינוי 'חזקיה המלך' על כך שנעץ חרב בכותלי בית המדרש, חזקיה שנא את הכינוי הזה.
הוא ידע שרב אשר ניסן צריך אותו בשביל לחיות בצורת החיים שלו. באיזה מקום הוא יקבל קרוב לתרטימר בשר ונטלה מלאה קולה קרה, בלי לשלם?
וחזקיה היה צריך את רב אשר ניסן בשביל קהל הסקרנים שבא לראות את התופעה, הוא העסיק בחור בלי ראש אבל עם הרבה שרירים, שתפקידו למנוע ממשתוקקים מתחילים להסתנן לתוך השיעורים, ומדי פעם שלח אותו להזהיר בחור שנודע לו שהוא מדליף וורטים מהשיעור לכל מיני אנשי חינוך.
חזקיה כבר רשם את המעלות והחסרונות שלו על דף, והוא ידע שעל הנייר הוא שווה הרבה - יש לו הרבה ידידים, השפעה, כח, חנות בגדים, בר משמחים, סטטוסים מצחיקים, שכר על לימוד תורה בסגנון חסר תקדים או תקנה, אבל עדיין הוא הסתובב עם תחושה שאף אחד לא אוהב אותו.
הוא יצא פעם למדבר יהודה, הלך ימים בין סלעים לרועי צאן, עד שפגש איזה היפי נודד שאמר לו שהסוד הוא שקודם הוא צריך לאהוב את עצמו, ואם הוא יאהב את עצמו, הוא יגלה פתאום אהבה מסביבו.
הוא אמר לו שכויח, וגם העניק לו את התחושה שהוא הציל את חייו, אבל תכלס ללכת במדבר שבועיים בשביל לקבל טיפ שאפשר למצוא בסטטוס של מי שרק עכשיו התחילה לשווק פוראוור? קצת מוגזם.
אבל אז הזמינו אותו לקעמפ של 'אלבז' הישיבה האשכנזית הראשונה שהעמידה בראשה ראש ישיבה ספרדי, אמנם חאלבי, אבל עדיין מתפלל ע"מ והכל בח' וע'.
הוא עמד שם על הבמה, שטוף בזרקורים שהת"תניק קנה בטמבוריה, מחזיק בדף של הוורטים שלו, וגילה שהוא לא מסוגל להוציא מילה מהפה.
לפני רגע הוא הביא את אחד הוורטים השנונים שלו, ואז נפלה עליו חשיכה, הוא התיישב על הכיסא כתר, ולפת את בקבוק המים שלו, כמו ששיכור בפורים לופת בעלבת עשיר.
מסתבר שהוא עבר אירוע מוחי, ושבועות אחר כך הוא התסובב וניסה לגלגל את עצמו במסדרון של שיבא, כשפיזיותרפיסט ערבי חביב עוזר לו להגיע לבד עם היד לכתף.
הוא קיבל ים של אהבה.
הביאו לו שוקולדים ופטיפורים, זמר אמריקאי ששר באידיש, ביקור של שגריר טורקיה, משקפי VR כשרות שהכילו רק סרטונים של אברהם ברוך, נערים כתבו לו פתקים מחזקים, אברכיות אפו לכבודו מאפים, אין ספור ביקורים של בחורים מאלבז וכאמל.
אבל אחד לא הגיע לבקר: ר' אשר ניסן.
בין מתיחה ומתיחה של הפיזיותרפיסט הוא שנא את ר' אשר ניסן בכל מאודו.
הוא איחל לו איחולים שרק באידיש אפשר להבין את התוכן שלהם, והלחין שירי ראפ פרטיים שכללו את כל מה שהוא מתכנן לעשות לו אם רק יפגוש אותו.
****
הבר נסגר אחרי כמה שבועות, בהתחלה עוד ניסו להחזיק אותו באמצעות קמפיינים - 'מחזיקים ידיים לחזקיה', 'מחזקים את חזקי', ועוד שלל הטיות מתוחכמות למראה.
המקום הושכר לבית כנסת קטן לאברכים של חצי יום, ובמקום בר תוסס, היו שם שיעורים נחמדים של מגיד שיעור נמרץ ומגולח, ששידר את השיעורים בליב לכל העולם.
חזקיה סיים את השיקום, ענת עזרה לו מאוד - במקביל לניהול חנות הבגדים, היא הפעילה חמ"ל של משמחים, שיעזרו לחזקיה לצאת מהמצב שבו הוא נמצא, והוא העריך אותה על כך.
בלילה הם יצאו להליכה, ופעם אחת הוא לקח אותה לפוד טראק של אייס ושייקים, ושם היא שאלה אותו אם הוא מרגיש שעדיין חסרה לו אהבה.
הוא הרים את העיניים מהקשית של האייס, ואמר לה שהוא מרגיש הרבה יותר אהוב, כי הוא מבין מה זה נקרא לשנוא.
"אפשר לספר לך משהו?" היא שאלה, והמבט שלה יכל להיות מודפס על עטיפה של תקליט בשם "הפתעה".
"אני כבר יודע", הוא אמר, "ניחשתי לבד שאת התקשרת לר' אשר ניסן, וביקשת ממנו להפוך אותו לשונא שלי".
"איך ידעת?" היא השפריצה מיץ פסיפלורה מהאף מרוב תדהמה.
"זוכרת את חמודי? הפיזיותרפיסט?"
"בטח", היא ענתה, "אבל לא אמרתי לו בחיים".
"אבל הוא ניחש לבד, הוא הכיר את השיטה הזאת וסיפר לי עליה, אבל אמרתי לעצמו, שאם ר' אשר ניסן, שכל כך אהבתי, משתדל כל כך לגרום לי לשנוא אותו, כנראה שהוא ממש אוהב אותי, ושנאתי אותו על כך, באהבה".
מעץ סמוך התעופף ינשוף עצים סקרן, והמבט הנדהם שלו נקלט לרגע בעיניים של שניהם, הם חייכו, ולקחו עוד לגימה מהשייק הטעים.
ב"ה
בְּשָׁעָה שֶׁל צִפִּיָּה
לִישׁוּעָה אִישִׁית
עוֹד בִּזְמַן הַהַמְתָּנָה
הַרְבֵּה לִפְנֵי הַיְּשׁוּעָה

הַאִם הֶאֱמַנְתֶּם
שֶׁהִיא בּוֹא תָּבוֹא?
הַאִם הִמְתַּנְתֶּם
מִתּוֹךְ קַבָּלָה?
הַאִם נִשְׁעַנְתֶּם
עַל הַבּוֹרֵא?
הַאִם הָיְתָה בָּכֶם
שְׁלֵמוּת וְשִׂמְחָה?

וְאִלּוּ כְּבָר נוֹשַׁעְתֶּם
וִהְיִיתֶם שְׂמֵחִים בִּישׁוּעַת ה'
הֶהָיְתָה אוֹתָהּ תְּחוּשַׁת
הַחִבּוּר לַבּוֹרֵא
כְּפִי שֶׁחַשְׁתֶּם בְּעֵת הַיְּשׁוּעָה?
הֶהָיְתָה הָאֱמוּנָה שֶׁל "לִפְנֵי"
כְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְחָה שֶׁאַחֲרֵי?
הִרְאִיתֶם גַּדְלוּת הַבּוֹרֵא
עוֹד לִפְנֵי הַיְּשׁוּעָה?
הִזְכַּרְתֶּם חַסְדֵי ה'
כְּזִכָּרוֹן שֶׁל פֶּלֶא יְשׁוּעַתְכֶם?

הֶאֱמִינוּ "לִפְנֵי"
כִּי זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁלָּכֶם
לִשְׂמֹחַ לִפְנֵי
שֶׁקִּבַּלְתֶּם תְּמוּרָה
וְלָתֵת לִפְנֵי
שֶׁרְאִיתֶם אֶת גֹּדֶל הַיְּשׁוּעָה.

אֱמוּנָה - זוֹ נְתִינָה שֶׁלָּכֶם
אַתֶּם נוֹתְנִים אֵמוּן
וּמְקַבְּלִים בְּאַהֲבָה
וְשָׁעָה זוֹ הִיא
יָפָה שֶׁבַּשָּׁעוֹת.
הוא חיכה לאוטובוס, בחוץ ירד גשם שנשמע הייטב על גג התחנה בה ישב,
היה קר והפוטר הירוק שלו לא הספיק לחמם את הרגשות הקרירים שטיפסו בגרונו
שלוליות קטנות ניקוו מתחת לנעלי ה"בלנדסטון" החומות שלו ורעד קל חלף בגבו הכפוף מעט,
כמה קשה היה לו לעזוב את הבית עכשיו, כמה רצה להישאר עוד מעט, אפילו כמה ימים
אבל הישיבה מתחילה מחר בבוקר, והוא צריך לצאת היום כדי להתחיל מחר ברגל ימין את סדר הבוקר
אין אצלם בישיבה "סדר א'" יש סדר בוקר, ככה יותר מסוגר בראש.
הוא נעמד, שואף אויר נקי של "אחרי גשם", הנה, קו 998 התקרב לתחנה, הוא נופף בידו לעצור אך הוא- התעלם והמשיך הלאה
לרגע עמד המום אבל אז הוציא את הפלאפון ובדק אם יש אוטובוס נוסף אחריו,
ואכן- היה
988 גם הוא עוצר ליד הישיבה
ויש אותו רק במוצ"ש וערבי שבתות, טוב שחוזרים בדיוק במוצ"ש
"תודה אבא" הוא לחש לשמיים, "אתה איתי"
הוא חיכה עוד 2 דקות והנה 988 הגיע גם הוא,
מנחם הכניס את המזוודה הכבדה והתיק העצום לתא המטען ועלה לאוטובוס
הוא הרהר לעצמו כשהעביר את כרטיס הרב-קו איך היה מתקף בתחילת שנה שעברה...
סורק את הברקוד וממשיך בלי לחשוב
כמה שונים חייו היום
כמה טהורים
מלאי קרבת השם
מחשבתו נקטעה ב"בום" עוצמתי והאוטובוס סטה בכבדות לצידי הכביש
מנחם נעמד בבהלה, היה ריח שרוף והנהג שירד לבדוק הודיע שיש בעיה והאוטובוס לא יוכל להמשיך לנסוע
הוא היה היחיד באוטובוס
החברה לא תשלח לו אוטובוס חלופי
כאב גדול פשט בליבו
הכאב התרחב כשסחב את עצמו ומזוודתו עד לביתו חזרה
טוב שזה קרב בז'בוטינסקי ולא אחרי זה
חסר לו להיות תקוע באיזה חור באמצע הלילה
אבא בא לאסוף אותו ואת ליבו הכבד שבכה "אבא, למה"?
"למה אתה מנסה אותי"?
מיטתו קיבלה אותו בשתיקה אוהבת ומחבקת
אוספת את דמעותיו המתוסכלות, "כ"כ רציתי להתחיל ברגל ימין, האוטובוס הראשון מחר רק ב11:00 בבוקר
אני אגיע לרכסים לא לפני 13:00 בצהריים
"למה אבא"?
הוא פתח את המחשב וחיפש מה ינחם את המנחם שבו
בשורת הצ'אטים ראה נקודה ירוקה ליד שממו של הרב שלו "הרב אוסטרן" רב אמנם מהישיבה הקודמת אבל הם בקשר טוב,
"הרב, אתה פה"? הוא כתב
"כן" ענה לו הרב
"אתה יכול לענות רגע במקום השם, למכתב שכתב בנו"? הוא הקליד במהירות, כאילו מקשי המקלדת רותחים
"אני מפחד, ואם לא אדע למלא את השליחות"?... השיב רבו
אבל מנחם כבר היה שקוע בהקלדת המכתב לאלוקיו ושליחו שיענה...

"אבא, למה אתה מנסה אותי? אתה רואה איך אני משתדל
היה לי קשה לחזור לישיבה גם ככה אחרי שלושה שבועות חופש ,
צעדתי לתחנה מפוחד, עם כאב בטן מלחץ של התחלה חדשה והעברת חדרים
ועם כל זה שידעתי שייטב לי שם זה היה קשה,
ואז- אוטובוס אחד לא עצר והשני לא עלה בו אף אחד חוץ ממני, והיתה לו תקלה שהוכרחתי לרדת,
רציתי להתחיל ברגל ימין, להתחיל טוב "זמן חורף"
ועכשיו אני מותש , ואין לי כוח לחזור ולהתחיל...
אבא אתה פה? למה כשאני מתחזק אתה יותר מקשה עליי?
זו לא חוצפה לומר זאת, נכון? כי אתה מרשה לומר לך הכל, אבא, מחכה לך, לסימן ממך"

הרב קרא, ואז ענה, כאילו הייתה לו תשובה מוכנה

"מני שלי

אני פה

עצרתי את כל האנשים ושמתי להם מקלות כדי שלא יעלו לאוטובוס ההוא ואת השני ציוויתי שלא יעצור

כי רציתי שתרד

רציתי אותך חוזר הביתה

עוד תבין למה

לך להתקלח ילד שלי כל הערב הזזתי אנשים בשבילך

שים לך שיר טוב

ותרגיש שאני שם לך נשיקה על הלחי

ושוכב לידך

אני רוצה אותך עוד קצת בשקט

אין לי כמעט ילדיםבגיל שלך שאני ככה בחיים שלהם

יש כאלה שאני בכלל לא נמצא

ויש כאלה שעושים טכנית כל מה שצריך אבל אני לא בלב שלהם

ילדים שאני כל כך יושב אצלן בפה ובלב כמעט אין לי

אתה אחד הבודדים בגילך

תסמוך עלי שאני קרוב קרוב לאחד כמוך . לא אתן לי לאבד אותך ילד."

מנחם התרווח במיטה
כאילו נפתח משהו בנשימתו
אבא שלח לו יד והיה איתו בחושך
כי אבא אף פעם לא עוזב
הוא תמיד איתי שם
הוא מחבק, גם כשלא מרגישים
אבא קרוב.
  • 517
  • ב"ה

    לפעמים אתם נתקלים בשכנה חסרת טקט, היא שואלת אתכם בצורה ישירה שאלות עליהם אתם מעדיפים לא לענות.

    הבעיה היא שהיא לא תמיד חסרת טקט, לפעמים היא אישה די נחמדה ורק עכשיו פתאום היא שואלת אתכם שאלה ישירה מידי.

    יום אחד החלטתי שבמקום לענות לאותה השכנה אפשר לא לענות לה, אלא שעניין זה דורש מעט תרגול.

    וכשזה קרה שוב פעם הייתי ערוכה לכך עם תשובה מן המוכן.

    כמה את שוקלת שאלה אותי מישהי בסדנת הרזיה, אופס, השאלה הזאת היא אישית, אם הייתי רוצה לשתף אותך מעצמי אז הייתי משתפת, אבל זו לא שאלה ששואלים, ובגלל שתכננתי את התשובה במקום לענות את תשובת המשקל כפי שהייתי רגילה פשוט עניתי, זו שאלה אישית.

    ולמה שאענה למישהי שרוצה לדעת עלי פרטים שאינני מעוניינת שתדע? או שאפילו רק ייתנו לי את התחושה של פגיעה בפרטיות שלי.

    זה קרה כשהלכתי לקופת החולים, עם הרגשה לא טובה, עצרה אותי שכנה בדאגה, מה קרה לך? וכי מה חשבת? אם ארצה לספר לך מדוע אני כאן, אספר, אבל לשאול?! אז בעבר הייתי עונה, אולי סינוסיטיס, זה עכשיו בבדיקה, אבל הפעם הייתי מוכנה עם תשובה, עניין אישי, אבל גברת טקט לא הרפתה, נו ספרי, מה מביא אותך לכאן, והכל כמובן בחיוך מעודן.

    "מגיע לי פרטיות, ואני לא אוהבת לשתף גם אם נראה לך שהעניין שולי", המשכתי בתשובה אותה התאמנתי לומר, כי מטבעי אני עונה באופן ישיר על השאלה אותה נשאלתי, כשראתה השכנה כי התשובה מתבוששת לבוא, פטרה אותי ב"תרגישי טוב", ובהעברת נושא אלגנטית.

    זה קרה כשסתם יצאתי לאוטובוס, לאן את הולכת? וכי מה חשבת שאני מעוניינת לפרט את עיסוקי? אולי את רוצה אישור וחתימת שכנה?

    יש לי סידורים, אני פוטרת, והיא בשלה ממשיכה אלו סידורים, יש לי הרבה דברים לסדר, אני עונה שוב, וההיא לא מרפה, מה למשל? ואז מגיעה לה התשובה אותה התאמנתי לומר, לא משהו חשוב במיוחד, אבל כן חשוב לי שלא לפרט.

    ובנוסף אל תשאלי אותי עוד שאלות כמו כמה עיסוקים יש לי, וכמה אני יוצאת ומה אני עושה, זהו המרחב הפרטי שלי.

    על תשובה כזאת אני מקבלת עיקום שפתיים, חשובה זאת נהיתה, עיסוקים סודיים והמון סידורים, מעניין, באמת שמעניין מהם כל הסידורים שלך, כמה קניות את קונה, כמה את יכולה להרשות לעצמך ועל מה?

    עיקום שפתיים שאומר איך הייתי רוצה קצת לדעת מה קורה אצלך, תאפשרי לי קצת להשוות, להרים גבה מקנאה, אבל את סוגרת את הפתח ומכסה את האפשרות הזאת.

    עיקום שפתיים שמשמעותו הערה, אין לך קצת טקט, האא???
    כל משב רוח שיבוא לא יעזור.

    לא יעזור להזיז את הלילות השחורים של פחדים וחרדות מהרגע הבא.

    לא יעזור למחוק את הדמעות, הכאב, המצפון והאשמה שהסתובבו בחדר בקרוסלה יום אחרי יום, בממתינה.

    נכון, היא לא הייתה אשמה, זה באמת לא בגללה.

    היא הייתה אישה טובה, אהובה, מלאת רצונות טובים ועשתה גם המון טוב.

    עד הרגע הזה, הרגע הזה שהיא הייתה מתעוררת מדיפרסיה. (מחלה נפשית מייסרת מאוד - זה יכול לקרות גם למוצלחים ביותר)

    נופלת לשם ממש כמו אדם שנפל ממגדל השן, עמוק-עמוק למטה, הכי נמוך, הכי כואב ועמוק.

    עמוק עד כדי כך, שלא היה מי שידע להגיד אם זה אמת או שקר, מציאות או חלום, היה או לא היה.

    אולי באמת לא היה, וזה רק דמיון של אנשים שחולים בעצמם בדמיונות על ילדות, על כאב ועל אשמה?

    כי זה לא אמיתי. ולא יכול להיות. וזה כואב כל כך.

    ולאן המקום הזה הלך?

    המקום הכי עמוק של הילד עם הלב הכי קטן שמעולם כמעט לא פגש אהבה, חיבוק, הגנה.

    של הילד הזה שראה את אחיו התינוק בוכה בהיסטריה, והוא מנסה לעלות לעגלה להרגיע, להשכיח, אבל היא גדולה ממנו בכמה כסאות...

    של הילד הזה שרועד כבר כמה שעות מפחד, מאבא שעוד מעט יבוא וישמע שהוא היה ילד לא טוב...

    של הילד הזה שראה את אמא שלו צורחת בלי שליטה עד אימה, והוא היה בורח לארון מתקפל לשניים...

    של הילד הזה שקיבל בכיתה עונש שלא באשמתו ולא היה לו למי לספר...

    של הילד הזה, שלא אכל כבר כמה שעות כי לא היה מה לאכול...

    של הילד הזה שחיכה לאמא מאחורי הדלת בלילה שתפתח לו כי הוא רועד מקור...

    והדלת הייתה נפתחת ונסגרת עם הרוח של היום. נעה בין רוח פרצים לרוח נמוכה... ולא הייתה תחזית מזג אוויר שהוא ידע להתכונן אליה מראש,

    אל הרוח הזאת, שהייתה נכנסת אל הבית הזה שעומד על קרשים שבורים, ויש שם אמא לא יציבה, ומלא ילדים שהולכים שם יחפים, מנסים את מזלם ובורחים בין קרש לקרש, מחפשים אחיזה.

    חלקם נפלו לרחוב וחלקם נפלו מרוסקים על הרצפה, כאובים, שדודים וחסרי קרקע. ללא בית, ללא אמא, ללא יציבות, ללא תמיכה, ללא כוח...

    ורק הלב שלו, היה מחזיק אותו חזק ומבטיח לשמור.

    והוא שמר. ככל יכולתו. היה נעלם שעות לא שעות, בארונות של הבית, מתחת למיטות, ובגיל גדול יותר מאחורי בניינים ודירות מסתור.

    בבוקר כשכולם הלכו לחיידר, הוא גם הלך. אבל לא לשם. כי גם שם, אף אחד לא רצה אותו. ועם תיק האוכל הוא היה משוטט שעות ברחובות מחפש אהבה, קשר, חברה, שלווה.

    ולאף אחד לא היה אכפת, ואף אחד לא ידע, ואף אחד לא שמע...

    הוא שרד את הקרב. הבטיח להיות מנצח, ולהראות להם. להראות להם שהם עוד יצטרכו אליו. והוא לא עוד.

    מבטיח בכל ליבו שהעבר שלו רק תקלה זמנית.

    הצליח בקרב והפסיד במלחמה.

    במלחמה על הנשמה היקרה שלו שנשארה שם. נשארה שם בבית פצועה וכואבת מדממת ובוכה ונהרות נהרות לא ישטפוה...

    ולנשמה הזאת יש שם. יש משפחה. ילדים. בית. ויש לה מלא חובות ומלא מטלות, עבודות ועוד מלא דברים...

    עברו שנים. הילד כבר גדול. הוא איש משפחה, אבא לילדים. נותן להם את חייו, מפרנס ודואג ומקשיב ומחבק ורוצה טוב. רוצה להתקרב, להתקדם לעתיד טוב וגדול.

    הוא היה בטוח שהוא עם פנים קדימה, והעבר מאחוריו. האמין בכל ליבו רק בטוב, נלחם להאמין שניצח.

    ויש טוב. והרבה טוב. וגם שמחה. וגם אושר. וגם רווחה. וילדים שמחים ובית ונחת.

    ואין כלום. לא טוב. לא אושר. לא שמחה. לא רווחה. לא נחת.

    והוא לא מבין למה.

    למה הוא לא שמח, למה הוא כועס הרבה כל כך, למה הוא לא מרוצה עד הסוף, למה אין לו שמחה, למה הוא מרגיש בודד, דחוי, חסר... והוא מנסה כל כך להתקרב אל השם, להיות עובד, להיות צדיק... וזה לא קל, ואין תמיד חשק וגם לא כוח. ולאן נעלמה אהבת תורה, תפילה וקדושה...

    והוא לא מבין. כי הוא לעולם לא הבין.

    לא הבין, שהנשמה שלו עדיין שוכבת שם. מחכה לו בכל יום שיבוא.

    אבל הוא לא מוכן. לא רוצה קשר. לא מאמין בהם. רוצה להודות באמת שזה לא באמת קרה.

    נכון היא הייתה משאירה בחוץ לילות שלמים, את אחותי, כשהייתה מתנהגת לא כמו שצריך, אבל זה הייתה היא, זה לא אני.

    ונכון היא גם הייתה צורחת בקולי קולות על אבא, ועדין אבא היה חזק, תמיד החזיק חזק. וגם אני.

    ונכון שאחי הגדול היה מקבל מכות כואבות והיה בוכה כמו תינוק, אבל זה הוא. זה לא אני.

    והוא לא ידע, שהלב הקטן שלו, לא יודע להבדיל בין אחים. הוא בטוח שכולם זה הוא, והוא זה כולם.

    והוא מצידו היה שם ממש... בעשר המכות, ובכל המקומות. ללא הבדל מקום, שם, או משפחה.


    ולאן שיברח ולאן שיקפוץ, יעלה, יצליח, זה עדיין שם.

    והנשמה שלו רק היא, עדיין מאמינה לאמת. מאמינה בכל ליבה.

    והיא הנשמה הטהורה, היא עדיין בוכה ובוכה כבר שנים. מתעקשת ושוכבת על הרצפה, מתעקשת לא לקום, כי כואב לה. כואב לה מאוד. גם עכשיו, אחרי 40 שנה. מאוד. מאוד וחזק.

    ואף אחד לא מאמין לה. אפילו לא הוא.

    לא מאמין לה שזה יכול להיות, שהיא עדיין שם, מאחור, מדממת פצועה וכואבת.

    והיא מחכה לו.

    מחכה לו בכל יום שיבוא, שיבוא ויסכים שזה קרה. שזה היה. שיקשיב, יחבק ויגיד: "את צודקת, את כאובה שלא באשמתך. פגעו בך. השפילו אותך. רמסו אותך. הכאיבו לך. היא לא הייתה בסדר. היא הייתה חולה. וזה לא היה בשליטה שלה, כי זה מחלה".

    מחלה קשה, כואבת ומיסרת. מחלה של אמא צעירה, אמא לא יציבה.

    להסתכל על הנשמה הזאת, הזרוקה, הכואבת שכאבה כל כך הרבה שנים. להסכים לה להיות.

    להיות יחד איתה ועם הכאב ולא לברוח. לא לברוח לפתרונות ולא להכחשות. לא לעבודה, ולא למעשים.

    בלי להאשים אף אחד, ובלי סיבות. אלא רק להיות.

    וזה יכאב. יכאב מאוד. מאוד.

    הדרך לריפוי אמיתי מכאב עוברת בהכרה הברורה בסבל שעבר עלי.

    אדם שיודע לעמוד נוכח מול הכאבים שעבר. ומול השם יתברך. שהוא בורא הכל. ומדבר איתו ועם הפחד, ההשפלה, הדחייה, הכישלון, הביזיון, ולא מתנגד, לא מאשים אף אחד ולא מתבלבל. נותן לו לכאב לבוא, להיות, בלי הסתרה, ובלי שקרים, אלא באמת הפשוטה האמיתית, מעז להודות בעבר הכואב והמייסר, יום-יום, כמה זמן שצריך, בוכה על הכאב ועל מה שכאב, בהסכמה, בסבלנות, ובהמתנה, יצא צד שני מנצח.

    כי יום יבוא והכאב יגמר, והלב יתנקה, והשמחה תבוא, והשפע יחזור,

    והוא יזכה ויהיה הוא. מי שהוא חלם להיות.


    שנזכה.​
    ב"ה
    אִבּוּד שְׁלִיטָה
    לִפְעָמִים יֵשׁ מִן פַּחַד בְּלֵב מֵאִבּוּד שְׁלִיטָה
    וְלִפְעָמִים הַפַּחַד מִתְמַמֵּשׁ לוֹ
    אִבּוּד שְׁלִיטָה כָּאן וְעַכְשָׁו
    זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת אוֹבֶרְדְּרַאפְט בַּבַּנְק
    זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹבוֹת בְּלִי בַּנְק
    זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּלָגָן בַּחֲדַר יְלָדִים
    זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת בָּלָגָן בְּכָל הַבַּיִת
    הַכְּבִיסָה עֲלוּלָה לַעֲלוֹת עַל גְּדוֹתֶיהָ
    הַבְּגָדִים יְכוֹלִים לִפֹּל מֵהָאָרוֹן
    הֵם גַּם יְכוֹלִים לְטַיֵּל לָהֶם בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת
    הַכֵּלִים יְכוֹלִים לָצֵאת מֵהַכֵּלִים
    לִגְלֹשׁ עַל הַכִּירַיִם הַכִּיּוֹר וְהַשַּׁיִשׁ
    לִפְעָמִים הַיְּלָדִים לֹא מְמֻשְׁמָעִים
    לֹא הוֹלְכִים בְּקַו הַיָּשָׁר
    הַמּוֹבִיל לְעֵבֶר הַמַּטָּרָה הָרְצוּיָה
    לִפְעָמִים זֶה מִתְבַּטֵּא בִּבְרִיאוּת
    הַגּוּף מַחֲלִיט דְּבָרִים עַל דַּעַת עַצְמוֹ
    אָז מָה עוֹשִׂים כְּשֶׁהַדְּבָרִים לֹא שׁוֹמְעִים
    לֹא מְמֻשְׁמָעִים לֹא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם
    אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׂחוֹת בְּתוֹךְ בָּלָגָן
    תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁמִּתְרַחֲשִׁים אַלְפֵי אֵירוּעִים נוֹסָפִים
    דּוֹרְשִׁים מֵאִתָּנוּ, מָה עִם לֹא?! שְׁלִיטָה!
    אַפְשְׁרוּ לַדְּבָרִים לָצֵאת מִשְּׁלִיטָה
    הֵם הֲרֵי יוֹצְאִים מִמֵּילָא
    וְאַתֶּם הִתְהַלְּכוּ לָכֶם בְּתוֹךְ הַבָּלָגָן שֶׁל הַחַיִּים
    חַסְרֵי שְׁלִיטָה.
    אִם אֵין שְׁלִיטָה לְפָחוֹת יֵשׁ הַחְלָטָה
    הֵיאָזְרוּ בְּאֹרֶךְ רוּחַ, בְּסַבְלָנוּת,
    אִם הַנְּשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת לְפָחוֹת תַּאֲרִיכוֹ אוֹתָהּ
    תִּנְשְׁמוּ עָמֹק אַתֶּם לֹא בִּשְׁלִיטָה.
    פעם פעם, לפני שנים, הייתי ילדה קטנה. אמא קשרה לי סרטים ורודים לקוקיות, אבא נתן לי לק מהארטיק שלו, ומאוד אהבתי להקשיב לקלטת. הייתי ילדה שמחה, הלכתי כל יום לגן, וחזרתי מלאת חוויות.
    אם הייתי רעבה - אמרתי לאמא, והיא נתנה לי אוכל. אם הייתי עצובה - בכיתי, ואמא לטפה אותי והרגיעה. אם הייתי שמחה - שרתי ורקדתי מסביב לשולחן בסלון.
    זה היה פעם פעם, לפני שנים, כשהייתי ילדה קטנה.

    היום אני לא ממש בקטע. היום אני עסוקה, טרודה באלפי מטלות, בקושי סוחבת את עצמי לעבודה כל יום, חוזרת בשעות לא שעות, הכל עלי, הכל על הראש שלי, ואין לי זמן לשטויות.
    אם אני רעבה - אני צריכה להכין לי אוכל, ולהלקות את עצמי על המוצרים היקרים שקניתי וגם ככה אני עובדת יותר מדי עם שכר נמוך מדי.
    אם אני עצובה - אני נאנחת, חונקת את הדמעות שאף אחד לא יראה ופוקדת על עצמי לשמור על הבעה קפואה ופעם הבאה לדאוג מראש שזה לא יקרה.
    אם אני שמחה - אמ... מתי אני שמחה?
    כי ככה זה. ילדים אין להם דאגות, הם לא מבינים אפילו מה זה דאגה. מה שהם צריכים- אנחנו מספקים להם, כשקשה להם - אנחנו מעודדים אותם, וכשהם שמחים- הם פשוט שמחים!
    אבל אנחנו כבר גדלנו. לנו יש דאגות, או-הו יש לנו דאגות. ואף אחד לא מספק לנו את מה שאנחנו צריכים, וכשקשה לנו אף אחד לא מקשיב, ואף פעם אין לנו סיבה אמיתית לשמוח. אפילו מזל-טובים גורמים לנו לקמטים של דאגה.
    אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו מא' ועד ת', להסתדר לבד לבד.

    הלוואי. הלוואי ויכולתי לחזור להיות ילדה!
  • 430
  • בוקר של הַמְתָּנָה אי שם במרכז העיר,
    משרד הבריאות, מחלקת תקנים ויוזמות.
    בנין ישן נושן קירות עבים צבועים בירוק בהיר עד חציים. כסאות מתכת מודרניים נוחים מאד, שורת חלונות עבי מסגרת נשקפת אל רחוב ראשי רחב והומה, אך עטוי שלוה.
    בית קפה, חנות כלי נגינה, משרד עורכי דין.
    אל רמזור יציב נשען בחור רזה עם עיניים בולטות, פורץ בצחוק לתוך הסמרטפון.
    תריסר תיירים מלוכסני עיניים, בגדים קלים, בהירים, לפניהם פוסע זקן קירח, נמרץ, שזוף.

    אנחנו שניים באזור ההמתנה.
    מזגן נעים, שקט, רחש עקבים ממסדרון רחוק. תמונות ממוסגרות, טחנות רוח. ואן גוך. ועוד טחנות ועוד.
    לפָנַי לְפָחוֹת שעה וחצי המתנה. כיף לי לא לזוז.
    אינני מתכופף לירחונים הצבעוניים.
    ידי בוחשת בחצץ השחור שבעציץ הענק.

    בכסא לידי יושב איש פשוט מאד.
    איך אני יודע שהוא פשוט? אני יודע!
    עינינו נפגשות. אני מחייך באדיבות, הוא לא.
    ואז הוא אומר באנחה משפט קצר.
    ואני בהלם.
    במספר מילים סופר-פשוטות, הִתְמַצָּה הכל!
    כל מה שראיתי והרגשתי, חזר אלי בהשתקפות ברק,
    מפיו.

    מה? גם להם יש את זה?!
    לטמבלים?

    ואולי יש להם את זה יותר מאשר לחכמים. כי החכמים ישר מקטלגים ומסבירים, ונשארים עם הבלון הרפוי בלי הרוח שבו.
    ואם כבר - גל חדש פורץ קיר במחשבותי - האם הגות זו נולדה בי כאדם פשוט?!
    כלומר אני די בטוח שאני נורא מבריק, אבל... מי יודע

    ואולי כל הפשוטים טועים לגבי עצמם?!
    בטוחים שהם ממולחים ביותר...
    אולי בכל פעם שאני מתפאר - הכל מחניקים חיוך מלגלג

    זה לא פשוט להיות פשוט - ראיתי סטיקר, אבל כנראה זו גם לא חוכמה להיות חכם.
    אולי החוכמה הפשוטה היא - להיות. ודי.


    ... מביט מחדש דרך החלון הגדול
    על המדרכה ממול מתכופף קבצן מרופט להרים בקבוק ריק,
    הצבעים התבהרו לי,
    שמעתי מוסיקה נפלאה, מוסיקה שתמיד היתה שם,
    גל גאה בי
    נפקחו עיני
    ואראה מראות אלקים.

    .
    פעם כשהייתי ילד לא בני ברקי, להיות 'בני ברקי' בשבילי היה...
    לחכות למשאית שלג מירושלים, 'להרוג' את מי שנפל בתחילת רבי עקיבא, להיות מה'מאה ראשונים' שבאים לכל קריאה של 'הצלה', לעשר פעמיים את התוססן שחילקו ב'אבות ובנים', להגיד בעל פה את כל שמות הנכדים של ר' חיים, להימכר לריח שיוצא מאגזוזי האוטובוסים, ולחשוב שירושלמי זה מי שאוהב קוגל ירושלמי...

    אבל היום, כשהפכתי להיות 'בני ברקי', להיות בני ברקי בשבילי זה...
    לעמוד ברחוב בלי לעשות כלום ו...להזיע, ותכלס' כשמתרגלים לזה זה לא נורא, זה איום ונורא!
    ללכת לתומי ברחוב ולהתרענן כל שתי שניות מטיפות קרירות של מים מזוככים ממזגנים, וזה אין מה לומר סטארט אפ בני ברקי גאוני!
    להתחיל לפחד מיונים שלא מפחדות מאנשים שמנסים להפחיד אותם, כמובן שאני לא באמת מפחד, אלא רק נגעל...
    להפסיק להאמין בזה שחתולים אוכלים עכברים, מעדות אישית...
    לחיות תחת מצור דמוקרטי של חילונים מבולבלים, ולחלק צ'ולנט ל'אויבים'...
    להשלים בלילה מניין לעכברים שמתאספים למעריב במדרכה של הפחים... כן כן, בלילה המדרכה של הפחים, מה לא הבנתם?
    לחשוב שאני ימצא פתרונות איך להכחיד את המקקים, ואז לשבת איתם בפגישת עבודה בבית...
    לקפוץ מידי לילה מחולדות שמתחככות לי ברגליים כשהם יוצאות מהמחילות לארוחה דשנה, לא שאכפת לי זה פשוט מסוכן, אני עלול לדרוך עליהן ולהחליק...
    לדרוש על כל מ"ר בעיר המדהימה הזאת לא פחות מ-40,000 ש"ח, בכל זאת יש הרבה קופצים על העיר הזאת, עכברים, חולדות, עכברושים שזה בעצם חולדות, ועוד כל מיני...
    להבין שאין מה לעשות וצריך לחיות בשלום עם חולדות ועכברים, ושאם נאכיל אותם טוב בחוץ הם אולי לא ייכנסו אלינו לבפנים...
    להמשיך להיות 'בני ברקי' למרות כל זה...
    קשה לקבוע מתי בדיוק זה התחיל.

    אולי לפני שבוע ויתכן אפילו חודש או יותר, זה היה מאד איטי ובהדרגה ולא קל להצביע על נקודת זמן בה זה הפך לפתולוגי.
    כך או כך כרגע זו עובדה גמורה, וזה הפך להרגל בל-ינטש.
    אני משוחח עם חפצים!

    לרגע לא עלה על דעתי להפטר מזה, להיפך אני נהנה מאד ומרגיש שהדבר ממלא לי כמה חללים ומשלים לי חסרים.
    נכון שזה טיפ טיפה מוזר אבל זה לא נתן מקום לבהלה עד ש...
    ובכן
    עד ש... הם התחילו לענות לי!

    אני יודע שאתם סבורים שהכונה היא שאני מדמיין שהם עונים לי, אני לא מאשים אתכם, אבל לא.
    הם באמת עונים.
    בתחילה משפטים פשוטים וקצרים. בעלי תוכן טכני בעקרו, כמו "מאוחר כבר" או "חם היום הא?".
    אבל עם הזמן כשהם ראו ש'יש עם מי לדבר' הם התחילו לפטפט ולפעמים ממש לשפוך ת'לב.
    אני בעצמי מופתע כל פעם מחדש כשיותר ויותר דברים יוצרים אינטראקציה עם התודעה שלי. ואני חושב שאני קולט למה קוראים להם "דברים", כי הם מדברים.

    ואני מבין לפתע שבעצם הם דברו אלי מאז ומתמיד, צעקו אפילו, ואני לא שמתי לב בגלל שלא האמנתי, התכחשתי לקולות שחלפו לידי והחשבתי אותם לזמזום טורדני ותו לא.
    ולאט לאט מצאתי את עצמי מפתח קומוניקציה עם כל מה שזז...
    סליחה, הפוך. עם כל מה שלא זז.

    עד כאן הכל בסדר
    בסדר גמור אפילו.
    הכי בסדר שיכול להיות בעולם.
    הדילמה היא רק אם "לספר או לא לספר".

    משום שלאחרונה הם כבר עברו את שלב הסמול טוק והתחילו עם שיחות עומק, הם גילו שאני אחד שאפשר לבטוח בו והם חושפים בפני סודות יקום מופלאים שקשה לי לשמור לעצמי
    אז לספר או לא לספר

    ומכיון שאינני יכול לשאול מישהו אם כדאי לספר בלי לספר לו מה אני רוצה לספר, הרי שאני במלכוד.
    ונותרה לי רק האפשרות לבקש עצה מן הדברים שלי, למרות אי הנעימות שבדבר מכמה סיבות.
    שאלתי את הכובע של שבת שלי והוא אמר שכדאי שאתייעץ עם ספל החרסינה.
    הספל השיב שאין לו מושג ושזה נראה לו יותר התחום של נעל הבית או של הטלפון או הוילון בחדר שינה.
    בחרתי בטלפון.
    אחרי הכל יש לו באמת קצת ידע בבני אדם, שמליארדי אותות אלקטרוניים של ידע חברתי מקודד זורמים בעורקיו המתכתיים.

    אז מה אתם אומרים, דברים שלי.
    לספר או לא?
    3 בגדים נשארו בערמה הרטובה, וחצי ממתקן הכביסה התמלא. יעל הרימה מכנסי ג'ינס כשלפתע נפלטה מפיה צרחה.
    "מקק!!"
    היא רצה לכיוון החדר של ביתה הבכורה "אפרת, תסגרי את הדלת!!! יש מקק!"
    הצווחה של אפרת הצטרפה לשלה ומקום המפלט הקרוב היה המיטה. הן טפסו בסרבול וסרקו בבהלה את הרצפה כדי לראות אם המקק הדוחה הגיע עד לכאן.
    "אמאאא!" רחל יללה מהחדר השני, "אמא'להה אני תקועה כאןן"
    "רחלל" זעקה אפרת, "את רואה את המקק בחדר שלך?"
    "איכ...!" רחל התחלחלה, "נעלתי את הדלת, אבל יש מצב שהוא כאן???"
    "לא יודעתת" צרחה אפרת.
    יעל לחשה בעיניים חרדות, "הוא ענק".
    בנס שמימי שנוצל בטח בכמה מעשים ממש-ממש טובים, הפלאפון של אפרת היה על המיטה. "למי את מתקשרת?" שאלה אפרת את אימה, מנסה לייצב את קולה כשעיניה משוטטות סביב.
    "לאבא", יעל הייתה חיוורת כסיד, "הוא יחזור מהעבודה, אין ברירה".
    ---
    -"משה!" קריאתה הייתה הסטרית, "יש כאן מקק, אני חייבת שתחזור הביתה!" הצרחות של אפרת הצרפו לשיחה ("אמא, נראלי שהוא עלה עליי! היו לי עקצוצים בגב לפני כמה דקותתת")
    -"אהמ..." משה ניסה להשחיל מילה, "אני כרגע בירושלים, ייקח לי שעה".
    -"יואוו" יעל נבהלה בשביל אפרת, "אז אין מצב אז שהוא לא עלה עלי! תליתי כביסה לידו"
    -"טוב, אני מתקשר ליוסף. הוא ישלח את אחד הבנים", מלמל משה, והתקשר ללא שהיות לשכן הקרוב.
    ---
    -"יוסף, אין לי זמן להסברים, אשתי והבנות שלי לכודות בבית עם מקק, תשלח את הבן הקטן שלך מהר?"
    -"אוי ואבוי," נבהל יוסף, "אני אריץ את ישראל, בן עשר עם אומץ כמו שלי".
    ---
    3 דקות אחר כך כבר נשמעו דפיקות על הדלת, חזקות כמו דפיקות הלב של כולן, "תפתח!!!" הקריאה נשמעה בבת אחת מ3 פיות.
    ישראל נכנס במלוא הדרו ואומץ ליבו, "איפה המקק?"
    "הוא היה ליד הכביסה!" צעקה יעל מתוך החדר הסגור, "אבל בטח הוא ברח, תחפש קודם בחדר שירות, הדלת שם פתוחה!"
    "בסדר", קרא ישראל ונכנס לחדר המלא בכביסות. ללא שהיה הוא ההתחיל להרים את הבגדים ולנער אותם אחד אחד, "טוב", הוא מלמל לעצמו, "אין מצב למצוא פה מקק, אני אבוא לכאן אחר כך." הוא נכנס לחדר עם מתקן הכביסה והסתכל לתוך סל הכביסה.
    בינגו! הכניס את ידו לתוך הסל ותפס את המקק.
    "מצאתי!" הוא קרא. "הוא אצלי!"
    "כל הכ—" קריאתה של יעל נקטעה בצחוק של ישראל.
    "מה קרה???" נחרדה יעל.
    ישראל ניסה לדבר בתוך הצחוק, "זה מקק מפלסטיק!..."

    נ.ב. בסוף תהליך החקירה התברר שהאשמה טמונה בנתי, השובב בן ה8 שהחליף את המקק תמורת 7 גוגואים, שהוא לא חמד לצון והמקק נשאר בכיס מכנסיו בתום לב. הוא נוקה מכל אשמה.


    המקרה אמיתי לחלוטין, השמות שונו מפאת שכנים ועניינים שעדיף לא לומר (שוויגר וכדומה).

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה