קהילת כתיבה מקצועית

האש במנגל דעכה ואיתה נושאי השיחה.
כבר דנו בפוליטיקה (רק ביבי) סקרו את האופנועים החדשים עם השיפורים החוקיים והחוקיים למחצה, ריכלו על החברים, התפלספו קצת, ונהיה שקט.
ירון התבונן ימין שמאל ואז כמו נזכר במשהו: "תגיד כפיר למה לא רואים אותך יותר בשיעור של הרב ברורים?".
כפיר זע באי נוחות.
ניסו נחלץ לעזרתו. " תעזוב אותו מה אתה חופר, גם אותך לא רואים בערבית של שבת כמעט אף פעם. הולך לבכנסת של הכורדים עלאק. ואף אחד לא מקשה עליך קושיות איפה היית, מתי הלכת, תניח לו. מעניין שכל פעם שיש משחק גדול בששי בלילה אתה הולך לכורדים".
השתררה שתיקה מעיקה.
דווקא כפיר היה זה ששבר אותה.
"האמת כן. הפסקתי לבוא לשיעור. מצאתי רב חבל לכם על הזמן. מקובל קדוש. כל היום רק בתהילים. לא מהרבנים האלה שאתם רואים ביוטיוב צחוקים כל הזמן. זה רב אחר. אצלו אין... הוא לא מצא את המילה המתאימה, והשתתק.
החבר'ה התעוררו.
מה מצאת? מי מצאת? איפה גר? פה דימונה? או באר שבע? או בכלל תל אביב.
איפה יש'ך רב בתל אביב יא דבע?
בטח יש. שמעתי פעם כל החסידים עם הגלגל היו גרים בתל אביב לפני שפתחו את בני ברק, אז אולי נשאר איזה אחד.
שטויות. כולם עברו לבני ברק. וחוץ מזה למה שילך לרב של חסידים.
אנא עארף. אם עזב את הרב ברורים לך תדע מה מצא.
מה קשור. הוא צודק. הרב ברורים חצי שיעור אצלו זה סיפורים והחצי השני בדיחות. מה עם הלכות, בן איש חי, ילקוט יוסף.
רצינות לא רגילה אפפה את החבר'ה. אולי בהשפעתם של ימי הספירה.
אז תכל'ס את מי מצאת? ספר.
וכפיר סיפר. על רב אשכנזי מבני ברק. הוא ראה אותו במקרה בברית של אחיין ונשבה בזיו פניו. שמו הרב אברהם קרמנישט, רק תורה כל היום. מלאכים יש מסביבו. ממתי שהיה ילד ככה קטן הכניסו אותו לבית המדרש, ועד היום על אותו כסא. "והסטנדר גדל איתו ביחד" הוסיף נופך משלו ברגע של הארה.
לא ברור אם החבורה הבינה מה זה סטנדר אבל כולם שתקו בהתפעלות. איכשהו סיפורים כאלה פחות נדבקו על הרב ברורים.
"בבני ברק כולם מכירים אותו. כל הארץ מכירה אותו. רק אתם פה בדימונה לא שמעתם עליו" סיים כפיר. המשפט האחרון היה בו שמץ של התנשאות וזה מה שחימם את האוירה.
"רגע, אז אתה אומר שהרב אברהם הזה הוא הכי הכי? יותר גדול מהרב איפרגן?"
כפיר לא נכנס למלכודת. "אני לא מחליט מי יותר גדול. תראה אותו ותבין".
זה היה משפט במקום. "וואלה, יודע מה? אני הולך לראות אותו. ולא רק זה, אלא גם הולך לבדוק אותו. אם הוא כמו שאתה אומר גם אני מפסיק עם הרב ברורים".
ניסו התעורר. "יודעים מה? נעשה התערבות. אתה כפיר אומר שהוא קדוש מלאך. אני שם פה אלף שקל אם ירון לא מצליח לעצבן את הרב אברהם".
"גם אני", הודיע מושון.
"גם אני" אמר ירון "ואם הוא מתעצבן, אתה משלם לנו אלפיה לכל אחד".
הגבה של כפיר התחילה לקפוץ. אמנם הוא היה בטוח במידותיו הטובות של הרב קרמנישט, אבל מול ירון... כשהוא רוצה הוא נודניק בנשמה.
"הולך" הודיע בפנים מתוחות. "ברור לי שהרב לא יתעצבן משום דבר".

ביום ששי בשעה ארבע התניע ירון את הקרוסאובר הכסוף ויצא לדרך הארוכה. רחוב נטע רבעי 14 בני ברק. הוא ריחם על כפיר. אבל מה, הטמבל הזה ילמד לקח לא להתלהב מכל זקן לבן שהוא רואה. מה הוא מתנשא עלינו. כאילו לא גדלנו יחד בעיירה. גילה עולם. יכאב לו קצת בכיס וישכח את כל השטויות. סבא היה אומר: הפסדת, אבל הרווחת לקח.

בני ברק קבלה את פניו בשקט. זוגות צעירים עם מזוודה קטנה הילכו פה ושם. אי שם דהר רכב.
בקושי מצא לעצמו חניה. הוא יצא מהרכב, ונעמד מול הבנין. הרב גר בחזית בקומה ראשונה, הדריך אותו כפיר.
הוא מתח את חזהו ושחרר צעקה חזקה: אברם! אברם! בוא רד רגע. יש לי משהו לשאול אותך. אברם!!!
מספר תריסים נפתחו במהירות. ראשים אין ספור הופיעו בחלונות. הוא לא התרגש.
אבררררררם! שאלה!!!! למה לארנבים יש אוזניים ארוכות? אבררררררם!

בתוך ביתו של הרב נערכה התייעצות שקטה. לנכדים היה ברור כשמש מה קורה כאן. זה ה"זיידים". הזיידים שלחו מישהו לעשות לזיידע פדיחות אחרי המכתב האחרון שהוא חתם עליו בנושא התמרורים. הזיידים האלה חושבים שהם ינהלו את עולם התורה עם הבריונות שלהם.
אברם!!!! למה לפילים יש... יד חזקה למדי סתמה לו את הפה. יד אחרת כופפה לו את היד לאחור. הא הספיק לראות את הסמל היוקרתי הבולט מעל מכסה המנוע נתלש ומושלך אל השיחים.
"תעוף מפה לפני שיהיה יותר גרוע". צביטה הגונה הבהירה לו איך מתחיל הגרוע. עוד יד נשלחה וסטרה לו בזריזות מפתיעה.
מושפל וכאוב קרס אל תוך הרכב. המאבטחים של הרב עשו לו את העבודה. סיפור עמום צף בו, משהו שסיפר הרב ברורים על זאב שנכנס לשכונת היהודים בערב שבת. הוא רק זכר שזה לא נגמר טוב.
איך סבא היה אומר: כשמרביצים לך תברח.

הִיא הֶחֱלִיטָה
שֶׁחַיָּבִים
לָשִׂים לָזֶה סוֹף

אֶת כָּל הָאֱמֶת
צָרִיךְ
כָּאן לַחֲשֹׂף

הוּא כָּל יוֹם
חוֹזֵר
מֵהַכּוֹילֶל מֵהָעֲבוֹדָה

עִם מֵאָה גְּרָם
שְׁחֹרִים
וּבַקְבּוּק סוֹדָה

וְהִיא מַרְגִּישָׁה
וְיוֹדַעַת
שֶׁהִיא שׁוֹנָה

שֶׁיִּקְנֶה לָהּ בֶּגֶד
תְּחַכֶּה
עוֹד מֵאָה שָׁנָה

וְהַיּוֹם הִיא בָּאָה
בִּדְרִישָׁה
חַד מַשְׁמָעִית

לְשַׁנּוֹת מִשְׁוָאָה
כֻּלָּהּ
חַיֶּבֶת חֲצָאִית

הִיא יָשְׁבָה
וְהִמְתִּינָה
שֶׁמֵּהַכּוֹלֵל יַחֲזֹר

וּבָרְרָה בֵּינְתַיִם
אֵלּוּ
מִלִּים תִּגְזֹר

וּכְשֶׁהוּא חָזַר
בִּקְּשָׁה
בְּשִׂיא הָעֲדִינוּת

אֲנִי צְרִיכָה
הָעֶרֶב
לָצֵאת לַחֲנוּת

אִם תּוּכַל
כְּשֶׁתֵּצֵא
מָאתַיִם לִי תַּשְׁאִיר

וְהוּא עָנָה בְּכֵיף
אֲבָל
אַנְ'לֹא מַכִּיר תַּ'שִּׁיר

יִתָּכֵן רַק טָעוּת
קְטַנָּה
בַּהֲגִיָּה שֶׁל מִלָּה

לַהֲפֹךְ לִפְעָמִים
בְּדִיּוּן
בַּתִּקְשֹׁרֶת תַּקָּלָה

.כותרת ועולם שלם.

הגענו להחלטה. סופית ובלי חרטות, הצהיר בעלי.
הלב שלי פרפר, עפעפיי נעו בלי שליטה, הדמעות גם מצאו את דרכן איכשהו, סוללות להן דרך על לחיי, תהומות של צער וכאב.
"זהו, סופית? בטוח?"
"ציפי, החלטנו, לא?"
"אבל בטוח?"
הוא שלח מבט אל התינוקת השמנמנה ששכבה לה בסלקל, צוחקת לצלילי המובייל שאפפו אותה, שמנמנה ומתוקה כל כך עד שאני מרגישה מן דחף מטורף לרוץ לצבוט אותה בלחיים, להרים אותה, לעטוף אותה בשמיכה הדקה, להתכרבל איתה ביחד. לחבק אותה הכי חזק שאני יכולה ולהנציח את הרגע הזה לעולם. ילדה של אמא.
."כ..כן, בטוח"
"אתה מגמגם!"
"אני לא!"
אתה כן!""
"ציפי, בשביל מה את עושה את זה?"
"אני אמא שלה, אדון אבא שלה הנכבד!"
"לא יודע אם רגשות אימהיים חזקים יותר מאלו האבהיים. אבל אין ספק, הרגשנות של הנשים לא תאפשר להם לבחור בקלות את הבחירות הנכונות, הריאליות."
"מי אמר שראלי זה תמיד טוב?"
"את חושבת שבמקרה הזה הוא לא טוב? אין בעיה. היא תישאר."
"דייי. אני לא יכולה. לא יכולה. לא יכולה. לא. תעשה את העבודה במקומי בבקשה, טוב?"
."אין בעיה"
אני בורחת לחדר שלנו, מתחפרת במיטה, מכסה את ראשי עד למעלה, לא לחשוב. לא לבכות. אני יכולה לסמוך על בעלי, הוא הרי ראלי.
והמחשבות לא נותנות מנוח, והדמעות כמעט שוברות את העיניים. עד שאני קורסת ונרדמת, לשינה טרופה.

התעוררתי באמצע הלילה בבעטה, רצתי כאחוזת תזזית אל הסלון. בעלי ישב שם, ליד המחשב. התכתב בלהיטות.
"מה אתה עושה שם"?
"סידרתי את העניין." הוא חייך חיוך עייף.
"מ..מה?"
"בואי בואי, תראי".
מולי מסך בגווני הירוק-טורקיז, איך לא, פרוג.
אשכול חדש, שם הניק שלי מתנופף כפותחת האשכול, כעונה לשואלים, מחדדת פרטים.
עיניי מתרוצצות על המסך, עפות אל הכותרת, נתקעות שם יחד עם הלב שלי שלא מסוגל להמשיך ולפעום, כמעט קורס.
דרוש מידע - "דרושה אמא לתינוקת בכיינית".



ההשראה, האמת, היא חלק בלתי נפרד מהקטע עצמו. חייבת לציין.
.
נכנסתי לפרוג, כמה לא מפתיע, אני סוקרת בחצי עין את 'איש את רעהו', וכותרת מבהילה תופסת לי את החצי הזו, קוראת גם לעין השניה.
בבעטה אני פותחת את האשכול, מדמיינת איזה סיפור היסטורי יתפתח מהאשכול התמים והעצוב הזה שהחל בפרוג...
"דרוש תינוק/תינוקת". כך צעקה הכותרת.
בפנים: "לסדנת ניו-בורן".

הראשונה הייתה דבורהלה.
היא פשוט... לא קמה.
אחריה הייתה שרית
ולמחרת אביגיל,
בעצם,
אני אתחיל את הסיפור
מההתחלה.
. *
קשה לי קצת לשחזר, איך הכול התחיל.
בהתחלה,
רצינו רק לשפץ , את הבית.
אולי קצת להרחיב.
להוסיף עוד חדר או שניים.
בהמשך אמרנו,
אולי נעשה את זה כמו שצריך.
ופשוט נבנה בית ממש גדול,
כמו שתמיד חלמנו.

מצד אחד היה לנו ממש הרבה צוות,
ולא היינו עצלניות.
אבל המלכה
במחילה מכבודה.
לא הפסיקה להטיל ביצים,
ונולדו עוד ועוד נמלים,
שהיינו צריכות לדאוג גם להם.

כך שכנראה,
הגזמנו במקצת.
ותקופת השיפוצים,
התארכה והתארכה.
יעידו הערמות חול,
מחוץ לבית.

ידענו שאנו מותחים את החבל
אולי... קצת יותר מדי,
ואנשים לא מסתכלים בעין יפה,
כשאנו עושים את זה ממש בגדול.

אבל לא ידענו,
לא שיערנו ,
מה גדול יהיה המחיר.
שנשלם.

ציפינו, חששנו, מסופת צונאמי,
בנוסח שפונז'ה רצינית.
של עקרת בית / עובדת ביום חופשי.
והפסימיים שביננו,
הזהירו אפילו על התקפה כימית,
כדוגמת 600K
מבקבוק מ מ ש חדש.

אבל התנחמנו,
כבר עברנו דברים כאלו.
עשינו קצת תרגילים,
הזהרנו את הקטנים שביננו.
אבל...

התוכנית שלהם הייתה .
כה אכזרית.

בהתחלה הגיע מאנשהו ערמות של דבש,
בטעם נפלא,
האמת .
ממש התלקקנו עם זה.

אני נזכרת
שסבתי ניסתה לצעוק , להתחנן,
שלא נאכל שלא נתפתה.
היא מכירה את המלכודות האלו.

אבל אנחנו,
נמלות צעירות.
חרוצות ספורטיביות.
צחקנו על שמרנותה,
אז מה אם זה חדש ולא מוכר?
דווקא זה נותן את העניין.
אבל היא צדקה,
ובאמת,
היא, שתהיה בריאה.
חוץ מעיוורון חלקי ,
ושיעול מטריד.
יצאה מכל הסיפור הזה בחיים.

אבל בל נקדים את המאוחר.
אחרי שאכלנו מזה,
הרגשנו נהדר,
תארו לעצמכם!
כזו מן סעודה מפנקת,
ועוד בלי לעמול על זה?

ועוד מגישים לך את זה עד הבית,
אפילו,
לקחנו הביתה.
שיהיה .
למלכה , לתינוקים.

ואפילו שמרנו בצד,
לביצים.

ואז ה כ ל התהפך.
התחילה השואה.

הראשונה הייתה דבורהלה.
היא פשוט לא קמה.
אחריה הייתה שרית,
הרוח החיה שביננו.
איך הצטערנו על מותה...

כל כך בכינו.

ולמחרת אביגיל,
ואז חדוה.
ונעמה.

הסתובבתי ,
ואז ראיתי את כולן,
שיפשפתי את עיניי.
שהתמלאו דמעות,
כל חברותיי!
שכנותיי.
אחיותי ....

מעדתי,
קמתי.

פסעתי חלושות לתוך הבית.
בדפיקות לב, נכנסתי הביתה.
המלכה היקרה.
היא שכבה כמו מלאכית,
מלכה שכמותה.
אבל גם היא...
כבר לא הייתה איתנו.

ראיתי. היא לא נשמה.

שקט.
חושך.

יצאתי חזרה לחוץ,
לדממה האיומה.

פגשתי את חנה.
היא הספיקה ללחוש לי ,
בחיוך עצוב.
אהבתי אותך...

ואז .
פתאום הרגשתי את הצביטה.
חושך.
הכל נגמר.
אי ....

הג'ל שכבש את השוק,
וגם אותנו.

האמת נמאסו. נמאסו על כולנו.

כל יום מחדש, קם עוד אחד כזה שחושב שהוא מנטור עולמי, והוא ורק הוא, יודע ללמד אותך יותר טוב, את מה שאתה לא יודע,
ובגלל זה אתה לא מצליח.

כי רק הוא למד מה שאתה לא למדת כבר הרבה שנים. ורק הוא ניסה מה שאתה לא ניסית מלא שנים. ורק הוא עבר מה שאתה לא עברת מלא שנים. ולכן רק הוא יודע להגיד לך מה טוב לך.

נו, נגיד הוא היה אומר את זה בעדינות, בהתחשבות, ברגישות, בהצנע, באהבה, במחיר זול ושפוי, הייתי מבינה אותם.

אבל זה לא.

כל בוקר מתעורר עוד אחד חדש, שחושב שהוא יודע עליך הכל, והוא יכול לעשות אותך מאושר, עשיר ומצליח.
ורק הוא יכול לשנות לך את החיים ולעשות אותך אלוף העולם, אם רק תקשיב לו.

ובאמת הוא נשמע כל כך אמין, ואולי גם הצליח לא פעם....

ונגיד שאתה כבר מאמין ומרגיש שבאמת אתה לא כזה שווה, וחייב מישהו שיעזור לך לקפוץ למעלה, ואתה כבר בוחר במישהו מתוך האלפים.... כי הוא דאג לשלוח לך כל יום חומר חדש, על אנשים חדשים ומצליחים, ולהוכיח לך כמה לא התחלת, ולמה כדאי לך להתחיל....

ונגיד שאתה מתחיל, מתחיל ללכת על זה. לנסות משהו שמבטיחים שהוא זה שיעזור למשהו שאתה לא בדיוק הצלחת... כי הוא אמר... כי הוא הבטיח... בענק ובגדול... לא לך, אלא במסרים היום יומיים שהוא שלח לך... את סיפורי הצלחה של מצליחים כאלה ואחרים, שהתגלו וצמחו בזכותו, והיום הם הכפילו את הרווחים שלהם בכמה ספרות...

הם למדו בדיוק באיזה נקודה כואבת לגעת, כדי לשכנע אותך. וזה גם מה שהם מלמדים אותך לעשות לאחרים. וזה עושה את שלו. וזה משכנע. משכנע מאוד. כי כולנו שואפים להגיע קדימה, להצליח יותר, לעבוד פחות, ואם יש מישהו שאומר שזה קרוב וקל וכדאי, אז למה לא.

ואתם מתחילים לעבוד, ופתאום אתה מגלה ממש כמו בפגישה עם גרפולוג, שיודע להגיד עליך דברים שאתה כל כך נהנה לשמוע... כמה אתה יכול, וכמה אתה מוכשר. וכמה יש לך פוטנציאל. ולבנות לך אסטרטגיה שהייתה כבר בנויה לפני, אבל בלי הכותרת שלו. ולספר לך מה יש לך בשקית, וכמה זה בערך לא שווה, או שווה, תלוי מה הוא רוצה להשיג מהפגישה איתך.

ואחרי פגישה של שעה, הוא דופק לך על הכתף כאילו הוא יודע דברים שעדין אתה לא יודע. והוא מבטיח לספר לך על זה בפגישה הבאה... ומבטיח שמעכשיו הוא המציל הבלעדי שלך... ורק אחרי שתעשה העברה של 7 ספרות לחשבון הבנק שלו, תוכל אולי להתחיל לראות את התוצאות מכפילות את עצמם. כי צריך בשביל זה בית ספר של כמה שיעורים, פגישת ייעוץ אישית וליווי... וזה השקעה, השקעה גדולה, אבל שווה - ומי לא רוצה להשקיע במשהו שווה?

ואין הרבה אפשריות. קופצים למים הכי עמוקים, פותחים את הארנק במקום שיש שם חור, והכול נשפך החוצה. הכל הכל הכל. את הלחם והחלב למחרת בבוקר רושמים בינתיים. עד שיגיע היום, שהבטיחו. היום הזה של ההצלחה שמקפיצה לך את הספרות בחשבון הבנק, והיא כבר תופרת את הקרעים, ומיישרת הכל....


כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה - כשיש כ"כ הרבה מנוטרים מאמינים שהם נשלחו בשליחות הקב"ה לשלוח לך פרנסתך בדרך הקצרה.

ומי שמאמין לא מפחד!?

מי שהאמין ולא פחד, וקפץ למים העמוקים וצלח לו, מוזמן לכתוב - אם כבר שנלך למקומות הנכונים.

בתפילה שנזכה.

כשהייתי ילד (לא תאמינו אבל הייתי) היו שולחים אותי לקנות שמפו, והייתי קונה שמפו.
ככה פשוט.
לא יאומן הא?

היום אני שולח את הילד לקנות שמפו בסופר (עם פלאפון, אלא מה).
ואני יודע שעלי לפנות לעצמי את אחר הצהרים למבצע המורכב הזה עליו אפקד מרחוק.

הטלפון מצלצל ואני יודע שהילד הגיע ל'שדרת השמפואים'
"אבא, איזה שמפו לקנות?"
"שמפו רגיל" אני עונה, אבל רעד קל נשמע בקולי, הרי אני והוא יודעים היטב שאין דבר כזה.

ארבעים דקות אחרי כן.
כבר עברנו על איזה צבע, איזה גודל, איזה מחיר, איזה ריח, איזה מותג, איזה מותג לא, ואיזה מותג רק אם אין משהו אחר,
נגד קשקשים, נגד איזה קשקשים, ועם אלוורה או בלי.
עכשיו נושמים, נרגעים, ועוברים שלב,

עם קונדישינר? עם הנוסחה החדשה לחיזוק שורשי השיער? עם שבבי לימון? עם פלחי גויאבה?
וכמובן, עם תוספת זורמציונפשרקזזזלרין (מיבול נכרי)?

זהו

תשושים וסחוטים הגענו לתוצר הסופי!
ישתבח שמו לעד
עכשיו כשאנו יודעים בדיוק בדיוק מה אנו רוצים, עלינו להחליט על אחד מתוך חמישים ושבע הסוגים שמתאימים לבחירתנו.

"נו אז תבחר משהו, לא משנה" אני לוחש לפומית בקול ניחר.
"אבל איזה? אבא, א י ז ה ?"
שקט משתרר על הקו, גלגלי המח שלי מסתובבים לאט במעט האנרגיה שנשארה בהם, ולבסוף השם עוזר:
"תעצום עינים, תושיט את היד ומה שיוצא יוצא".

הבן שלי מושיט יד רועדת,
מתקרב, מתקרב,
אצבעותיו נסגרות על השמפו הראשון,
והוא מושך בכח!

תינוק פורץ בבכי....

הוא פותח את עיניו ומגלה בידו בקבוק עם דייסה, ואמא מבוהלת עם עגלה מביטה בו בחרדה.


לא יודע איך זה נגמר, אבל בסופו של דבר הודיעו בקשר
"השמפו בידינו".

אני נשען אל הקיר ופולט אנחת רווחה כזו שמקפיצה להקת צפורים מגג הבנין שממול.
מחליף סוללה בטלפון.

שמיד מצלצל....
"לקנות עוד משהו, אבא?"
אני מעיף מבט ברשימה על המקרר
"כן, מותק, משחת שיניים"

ושנינו מתעלפים.

לגננת שלי,
זאת אני, המתולתלת.
עם העיניים השחורות.
אני בעונש בפינה
אני מתחרטת נורא.
אני הרבצתי לחברה, חזק.

אבל את יודעת?
היא לקחה לי את הבובה!
כן, בכח. מהידיים שלי ממש.
את הבובה ה ו ר ו ד ה עם המוצץ.
ואני באתי לספר לך...
ואמרת לי – הנה, קחי בובה אחרת.
בובה ירוקה. ובלי מוצץ.
מה זה שווה?

ניסיתי להגיד אני לא רוצה.
וזה לא פייר.
ואז אמרת לי:
זה לא משנה!
העיקר שיש בובה.
הכל אותו דבר!

גם כשאת מחלקת סוכריות
ואני מאד רוצה אדום
את אומרת, במנגינה המוכרת,
"מה שיוצא, אני מרוצה"
ואת לא מרשה להחליף.

אבל הגננת.
באמת הכל אותו דבר?
האם כשאני אגדל,
אדע לוותר?
כמוך.

שאת בטח לכולם מוותרת.
לשכנות, לחברות,
לבעל וגם למנהל?

ובחנות, למשל.
כשאת בוחרת לך חלוק כחול,
ואשה אחרת מ א ד רוצה.
את מייד לה נותנת, ולעצמך בוחרת.
חלוק, אחר. אולי...תכלת?

ככה את עושה גננת?
את לכולם מוותרת?
הלוואי שאהיה כמוך הגננת!

רק חבל.
שלילדות.
קשה כל כך.
לוותר.

אין כמו הקפה של הבוקר
שמעיר אותך סופית
ואין כמו הקפה של הצהריים
שמרענן אותך באמצע היום
אבל אין כמו הקפה בערב
שמחזיר לך קצת כוחות
אין כמו קפה
שחיכית לו שש שעות
ואין כמו הקפה של יום שישי
אחרי שגמרת להכין ת'שבת
אבל אין כמו הקפה של מוצש
כשכבר אין זכר לבלאגן

בקיצור
אין כמו קפה
אהה פלוס שוקולד

16:32 - 'לעשות רצונך', עממי.

16:34 - 'ויהיו זרעי', יעקני דסקל, הקטע הגבוה.

16:37 - 'ויהי נועם', מוטי שטיינמץ.

16:40 - נעימת מרון, איטי, עממי.

16:45 - 'לכבוד התנא האלוקי', מקפיץ, עממי.

16:50 - 'בר יוחאי', מבטא ספרדי.

16:57 - 'אשריכם ישראל', עממי.

17:01 - רינגטון סתמי של נוקיה.

17:10 - התור שלי לרוקח מגיע, היה ארוך היום...

חם היום כמו בגיהינום, נראה לו. נשמע קלישאתי אבל למי אכפת. בכל מקרה אין כאן כמעט אנשים בבית הקברות לשמוע את זה.

הוא רוצה ללכת כבר, אבל לא יפה לברוח אחרי חמש דקות. במיוחד שזה רק הוא היום שזוכר עדיין להגיע מידי שנה.

"איזה חיים, גיא", הוא אומר בשקט ולא אכפת לו שזה בעצם קצת בקול. "לא יודע איך לספר לך את זה – אבל אולי אתה בכל מקרה יודע".

המצבה, שתקנית כמו אבן, לא עונה כמובן.

הוא מעביר יד על המצח בעייפות, משפשף עיניים אדומות מעוד יום ארוך של עבודה.

לפעמים בחלומות הוא חוזר ללילה ההוא בלבנון, מדמיין שזה הדם שלו שנוזל על המדים של גיא, ויש איזה ציר זמן חלופי שנמצא ברקע כל הזמן ומתפתל לו באיטיות במחשבות על מה היה קורה אם זה היה נגמר קצת אחרת.

אחר כך הוא יושב שם קצת קרוב יותר למצבה, וחם לו עוד יותר ויבש. והוא לא אומר כלום כי המוח שלו בוחר משום מה לחזור לבקרים הקרירים האלו כשהם תפסו קווים בשביל להראות נוכחות והגניבו פק"ל קפה כדי לקשקש על החלומות שלהם, וכמה נאיביים הם היו וכמה זה חונק לו את הגרון לפעמים.

"אנחנו עם שרוט", הוא מעדכן את גיא בסוף בחדשות האחרונות, אחרי שסיפר לו כבר שקיבל את הקידום ההוא בעבודה, הילדים כמעט לא נמצאים אצלו בזמן האחרון, וענת הוא שמע – מתחתנת שוב פעם. "שרוט לאללה. תאמין לי צדקת – כולם שקרנים ומתים על עצמם".

ואז, כי זה די מתבקש, הוא מגחך לעצמו לבד על האירוניה של הביטוי הזה בהתחשב בפרטנר שלו לשיחה.

גיא שנא פוליטיקאים, הוא זוכר טוב. עם כל הלב והנשמה. ובלוויה שלו, כמה מתאים, היו מלא כאלו עם חליפות מהודרות, צלמים ועוזרים, שעשו לעצמם יופי של יח"ץ מכל תמונה ותמונה.

"רבים על כלום ושום דבר עם אותם הדגלים וצועקים אחד על השני על אותן העוולות". הוא ממשיך לספר, ואז שותק כמה דקות כי הוא חושב פתאום שאולי זה משעמם את גיא, ולמה שמתים יתעניינו במריבות הטיפשיות מאד והחיות עוד יותר של השוכנים על פני האדמה.

"עושים חרם", הוא נאנח לבסוף כשהוא מחליט לדבר שוב פעם, ומלטף ביד מחוספסת את מסך הטלפון שלו. "לא קונים פה. לא קונים שם. אבל למי אכפת בסוף מהאנשים הקטנים".

למי אכפת. נכון.

הוא שומע בראש שלו את הצחוק הצרוד של גיא, זה שהסביר לו אי אז, כשהיו טיפשים מספיק כדי להעביר את הזמן בוויכוחים על האנושות והעולם – שהחיים הם ג'ונגל מדהים ושורד, פראי, וחסר כל סנטימנט לחלשים.

הוא לא הסכים אתו אז. לא הסכים בכלל. ואמר לגיא שעם כזאת גישה לא מגיעים לכלום. והנה הוא יושב עכשיו ברגליים משוכלות על האבנים החמות הללו חי מאד ועייף כל כך, וגיא שוכב בשלווה כבר שנים ארוכות וטובות מתחת לאדמה.

מ.ש.ל נראה לו. כמו שגיא אהב תמיד לומר בסיכומו של כל וויכוח.

אבל הוא די צדק, אם חושבים על כך לעומק. צחק עליו שהוא רוצה ללכת לחוף בקיסריה עם דלי וכף לחול מפלסטיק שרוט ולנסות לרוקן איתם את האוקיאנוס, והכי מצחיק שרק לאחרונה הוא מתחיל להבין כל חלק וחלק במשל הזה.


בחזור, לפני שהוא מתניע הוא בודק את הטלפון. מתעלם משיחות של קולגות טרחניים, הודעה אחת של ענת שיש לליאת את הטיפול שיניים היקר ההוא החודש, ועובר לאט על פושים אדמדמים. מחאות ספונטניות מאד באיילון ושר פיתות אחד שכדאי שישמע עליהן, צעדת ארגוני הנשים, ובסוף למטה הודעה קטנה על זריקת אבנים לכוון רכב ישראלי קרוב לחווארה. לנהגת, ולתינוקה שלום. רק זכוכיות מנופצות נשארו על הכביש, לב מרוסק מטראומה ואיש אחד שברח ויחזור כנראה ביום אחר לנסות לדייק קצת יותר.

ואף אחד לא יעשה כלום, הוא יודע. ולמה באמת שינסו לעשות משהו. הרי בכל מקרה גם אם הייתה מגיעה אותה נהגת למקום ממנו יצא עכשיו בתהלוכה המונית ועצובה מאד – אנשים היו עדיין מוחים את עיניהם ברגש רב, מאנפפים בקול צרוד על כמה נורא המוות הזה וכמה הוא טיפשי, וממשיכים בחייהם עד להתראה הבאה.


מישהו חותך אותו ביציאה, נהג אידיוט שנזכר שהוא צריך ימינה ברגע שאחרי האחרון. נהגת בטח, היה מדגיש לו גיא בעיניים בורקות אם היה כאן, תוך כדי חיפוש מכוון של זוגות אוזניים נשיות וכעוסות.

הוא דווקא לא מסכים עם הקביעה הזאת באופן גורף, אבל רק בגלל שגיא כנראה מסתכל עליו מלמעלה הוא מתקדם קצת ושולח מבט מברר ימינה – זה נהג. בחור צעיר עם מלא תלתלים שחורים, וסטיקר כועס של 'חובה להתנגד' על החלון.

"מיזוגן שוביניסט" הוא ממלמל לכוון המשוער בו אמור להימצא גיא וכנראה נכנס לו משהו לעין כשהוא שולח מבט אל התכלת הבוהקת, ורק המזגן הטרחני יודע שגיא כנראה היה חובט על כתפו בעליזות ומצהיר: "נכון. אבל כולנו ככה, אחי, מלאים בדעות קדומות עמוק בלב".

זה רמזור ארוך, והטיוטה הלבנה עדיין ממתינה בנתיב הימני והוא רוצה לומר לנהג שלה שהחיים קצרים מידי בשביל לחתוך אנשים בכביש ככה, אבל אז נזכר שהחיים גם קצרים מידי בשביל לפתוח חלון ברמזור ולנסות לחנך אנשים אחרים, אז הוא מתעלם ממנו וחוצה את הצומת עם יד שמאוגרפת חזק מידי על ההגה.

קרוב למשרד החוץ יש עדיין שלטים מההפגנה האחרונה, דגלים יפים ממש שמתנופפים בכחול מבריק ולבן זוהר, ומנקה רחובות מבוגר שאוסף מהמדרכה פליירים על שוויון וצדק בגב כפוף.

זה מצחיק קצת. איך במקום אחד אנשים גומרים את הכסף שלהם, מבזבזים את הזמן על דעות שניסחו אנשים אחרים, ומכלים את כוחותיהם על פוליטיקאים שלא יודעים בכלל על קיומם והם שונאים מכל הלב והנשמה. וממש לא רחוק מכאן, תחת אבנים ירושלמיות ומקומטות, ישנים בשלווה אנשים שהחזיקו בדעות דומות מאד עד לא מזמן.

הוא בולע ומגביר קצת את המוזיקה. ברדיו מנגנים את 'החיטה צומחת שוב', והוא ממצמץ כמה פעמים לפני שהוא חושב שאולי צריך לספר להם שיום הזיכרון עבר כבר ואפשר לחזור לשמוח בלי נקיפות מצפון, ואז מנמיך בחזרה כי הם חזרו לשים שירים של ילדים בני שמונה עשרה שמקשקשים על הגשמה וחלומות כי לא הצליחו להבין עדיין איך עובדים החיים.


בערב, כשהכוכבים כבר יוצאים לבקר בשמים, הוא מגיע אל הרחוב השקט שבו הוא גר. ובדיוק כשהוא מעביר לפארקינג ונזכר שבבית נגמר החלב לקפה ואין מכולת פתוחה ברדיוס של עשר דקות נסיעה לפחות – נכבית מנורת הרחוב שמטילה על הרכב אור קלוש וכתמתם. ואחריה עוד מנורה אחת, ועוד אחרות רחוקות יותר בהמשכו של הרחוב הארוך.

זה מצחיק אבל לשנייה אחת קטנטנה הוא מחפש מסביב חתולה עם סימנים סביב העיניים או איזה איש זקן עם שיער ארוך ולבן, אבל אחר כך משתלט המוח ההגיוני שלו על הסיטואציה והקסם המוזר שנוזל בעורקיו מתפוגג, והוא מגלה שגם ריבועי האור שבבניינים מסביב הפכו אפרפרים ומבין שיש הפסקת חשמל כללית בכל הרחוב למרבה הצער.

הוא נאנח כי נגמרה לו הבטרייה בטלפון בדיוק לפני שתי דקות, ואפילו תאורת חירום נורמלית אין ליד הבניין הזה. אז הוא ממתין דקה אחת ארוכה ואחריה עוד ארבע אחרות נוספות רק כדי להגיע למסקנה המלהיבה שהתקלה הזאת לא הולכת להיות קצרה ככל הנראה.

הוא נאנח שוב ומגשש את הדרך החוצה. יוצא, טורק את הדלת ולוחץ על כפתור הנעילה שמכבה איתו גם את האורות של הרכב - רק כדי להיתקל בקרטון גבוה שזרק מישהו צמוד לחניה שלו, לעקם את הרגל, ולהשתטח בצורה שהייתה יכלה להיות מביכה מאד לו היו כעת ברחוב אור וקהל.

הוא מתרומם בשפתיים חשוקות, מנסה לדדות על רגל אחת ומשחרר קללה שקטה לאוויר הקריר כשהוא מגלה שהוא לא יכול לדרוך על הרגל השנייה בלי להתנשף בכאב.

כמה מקסים. ואיזה סיום מרגש ומתאים במיוחד ליום הארוך הזה.

"למה לקלל", אומר קול נעים וצרוד קצת מאחוריו, והוא מסובב את הראש במהירות ומסתנוור מאיזו צללית שנראית כמו גבר בשלהי שנות החמישים שלו עם שער אפור וקרחת קטנה.

הוא מרים יד כדי לחסום את אלומת האור הדוקרת, והצללית מורידה את פנס החרום הכבד שבידה והוא מוצא עצמו מביט בגבר מבוגר שעור פניו קמוט למדי, שמביט בו וחיוך קטן מכווץ את עיניו.

יחסית לדמבלדור, מסתבר, הוא הרבה פחות מרשים. המוח שלו חייב לציין זאת לשם ההוגנות.

"תעקם את הרגל בחושך הזה ואז תדבר", הוא מציע בחיוך חביב ומתוק, וזה רק כי הוא מכבד אנשים שמבוגרים ממנו לפחות בעשור. "למה לא עושים כאן תאורת חירום נורמלית?"

האיש מושך בכתפיו ורק מושיט לו את הפנס שבידו. "קח, תבדוק שהקרסול לא התנפח".

הוא מעקם את השפתיים בפקפוק אבל מחליט להקשיב להצעה של האיש אחרי הניסיון הלא מוצלח שלו לנסות לצעוד מקודם.

הקרסול נראה בסדר, טיפה נפוח אבל לא מידי, והאיש שמציג עצמו כחובש סבור שזה אפילו לא נקע – אולי רק מכה יבשה וחזקה.

"אין לי פנס", הוא מרגיש צורך להסביר את הנפילה הזאת, ומנופף בטלפון חסר התועלת שבידו. "בדיוק נגמרה לי הבטרייה".

האיש הזר מחייך, הוא לא זוכר שראה אותו פעם בחדר המדרגות, אולי הוא מהבניין הסמוך. "בוא", הוא מציע ומושיט את ידו לתמיכה והרגל שלו לא מאפשרת לו ברירה אחרת חוץ מלהיתמך בה. "ידעתי שיהיו כאלו שיסתבכו", הוא מסביר וניצוץ עליז מאיר את עיניו. "זאת לא הפעם ראשונה שיש כאן הפסקת חשמל בשעות האלו והרחוב הזה חשוך כמו הגיהנום".

הוא מחייך כי נדמה לו שהיום הגיע להרבה מסקנות שקשורות למקום הנעלם הזה, ואז מכווץ את עיניו כשחודרות לתודעתו מילותיו של האיש. "יצאת לחפש אנשים שנתקעו בחושך?" הוא שואל ובקולו יש נימה קטנה של חוסר אמון.

"כן", אומר האיש בפשטות ומעביר את היד עם הפנס על המעגל הקרוב אליהם. "יש לי תאורת חירום טובה וידע רפואי – למה לא להושיט עזרה למי שצריך?"

"למה כן?", הוא מחזיר בשאלה. "סליחה שאני אומר, ותודה רבה שאתה עוזר לי, אבל בשביל מה לטרוח לצאת אם בכל מקרה תוכל לעזור רק לאחד או שניים – הרי אין לך יותר מידי יכולת מעבר לזה".

"נו", אומר האיש כממתין להמשך. "אז מה?"

הוא שותק ורק גבותיו עולות מעט בתמיהה. והם נכנסים ללובי הישן של הבניין, שמואר כרגע בתאורה לבנבנה וחיוורת מאד.

"אין לך יכולת לעשות כלום כמעט", הוא חוזר לבסוף בשקט, אחרי שהוא מחליף את התמיכה של היד במעקה המדרגות המקולף. "מה זה פנס אחד מול רחוב חשוך כמו זה שבחוץ?"

"אבל זה בדיוק זה", מחייך האיש ומרים את הפנס שבידו מעט. "פנס אחד. מאיר. זוהר. עם אלומת אור חדה שיכולה לעזור למישהו אחר להצליח להגיע הביתה. לא יודע מה לומר לך, אבל אני אף פעם לא ביקשתי להחליף את חברת החשמל".

הוא שותק לרגע ועיניו בוהות לשנייה אחת ארוכה בפנס הזורח שבידו של האיש, ואז הוא מהנהן בראשו, מודה למיטיבו האלמוני וממשיך לטפס לאט את המדרגות שעוד נותרו לו, לאורה של נורת החירום הקטנה שבתקרה.

חברת חשמל. זאת אנלוגיה נחמדה למען האמת, אפילו שגיא היה בטח מלגלג עליה. והוא חושב לעצמו שגם עם הדלי והכף שהשאיר במשל ההוא על החוף אפשר להביא עדיין מספיק מים מהים כדי לבנות ארמונות יפים מאד בחול.

כשהוא מגיע לדירה שלו אין עדיין חשמל, והוא מצליח למצוא את תאורת החירום רק אחרי גישושים ארוכים ואיטיים מאד בעומק המדף שבארון הכניסה.

בשקט הוא נכנס למטבח ומוזג לעצמו לאור המנורה החלשה כוס מים אחת גדולה. בחוץ חשוך הרחוב עדיין וגם החלונות שמולו אפלים ושחורים מאד.

זה חוק טבע, הוא יודע. אור מול חושך וכל מיני דברים פיזיקליים כאלו. אין כאן שום עניין מיוחד באמת.

ולמרות שהוא כבר יודע את כל זה, ועל אף שהוא אדם הגיוני בדרך כלל - הוא מוצא עצמו מביט בחלון למשך זמן ארוך מאד אחר כך, עוקב בעיניים מטושטשות אחר אלומת האור היחידה הזאת, שברורה וזוהרת מאד על רקע האפלה.

נראה לי שיש מה לשפר כאן עדיין : ) אז אשמח לביקורת...

נכתב באהבה לילדה שהייתי ולכל מי שדומה לה...

הנערה ADHD חסומה במיטה שמרכזה AT AT.
נתון כי-
MER משיק למיטה בנקודה RAZON.
ZMN המשך המשיק MER.

הוכיחי-
ניתן להעביר קו (V) שאורכו 8.30, בין המשיק ZMN לנערה ADHD .

ההוכחה-
ADHD חסומה במיטה -AT AT נתון.
מעבירים גובה מ ADHD לנקודה RAZON.
מעבירים עוד גובה מ ADHD לנקודה RAZON.
LUZ- נב"ע. משולש בין המשיק ZMN לנקודה RAZON.
חישוב גדלי זוויות המשולש LUZ -
זווית L = 0
זווית U = 100
זווית Z = 100
מעבירים אלכסון בין ADHD לMER.
מוכיחים חפיפה של ADHD וLUZ.
זווית L= 0 = לא עכשיו.
זווית U = 100 =מה עוזר לך.
זווית Z = 100 = מה הזמן.
=)
ADHD ו LUZ דומים עפ"י מ"ח זווית זווית.
=)
V, קו בין המשיק ZMN ל ADHD, ואורכו 8.30.

מש"ל לחיים

מי שהזדמן אי פעם לנסיעה מחוץ לארץ ונסע למעלה, כנראה הרגיש את ההרגשה הראשונית הזאת עם ההמראה.

הרגע הזה שמשליך מימך קליפות שהשארת בלכתך, ומעלה אותך למעלה למקום נקי לבן. תכול. מעל.

ארבע רוחות השמים.

מכאן רואים רק את הלבן של השלג הפרוס בגושים.

והמים התכולים של הים הגדול מתחת, נראים אין סופיים.

הכל כל כך גבוה, מעל הקרקע, גבוה מעל המציאות.
גבוה קרוב למקום שממנו באנו.

וגם כאן, השמים עוד רחוקים וגבוהים.
כנראה יש עוד דרך ארוכה, שאף פעם לא נדע אותה.

וכל עוד אנחנו כאן, אז אנחנו כאן.
בקרקע.
ואין דרך להיות למעלה.

בקרקע הזאת, יש עולם. יש חיים. יש אנשים. יש רצונות. יש רגשות ויש עוד הרבה...

כן. ככה ברא השם יתברך את העולם.

אותנו כבני אדם, ואת הרצונות שלנו.
הגדולים והקטנים
החכמים והטיפשיים.

ובכל הסיפור הזה מחפשת הבדלים,
מה נכון להיות בארץ או בשמים.

בטוב האין סופי הזה שנראה מכאן, אבל אין לנו איך לגשת אליו,
או בארץ, למטה.
למטה, איפה שיש טוב ויש גם רע.
והם מעורבבים.

לחזור לארץ אחרי שהיית למעלה.

איך הטוב הזה כאן למעלה כאילו עוזב אותך.

לחזור חזרה למטה למטה.

לקפה של הבוקר, לטלפון ממנהל הבנק, לחסימות כבישים, לחדשות, לוועד הבית, ללימוד היומי, לברית של האחיין, לחתונה של הבן דודה... להתמודדות היום יומית בכל תחום של עבודת השם מאתגרים, רגע רגע, שעה שעה...

כי כנראה , ככה זה.

הקב"ה לא רוצה אותנו בשמים.

הוא רוצה אותנו דווקא כאן בארץ.

בתוך כל הבלגן , בו טוב ורע מעורבבים יחד.

דווקא משם רוצה אותנו בוחרים.

בוחרים בין טוב לרע.

בין אמת לשקר.

מהמקום הכי נמוך.

מהארץ.

רק משם לדעת את השם.

העולם מורכב מטוב ורע.
אבל למרבה הערפל, לא גרפו את כל הטוב ימינה ואת כל הרע שמאלה
להיפך, ערבבו.
וערבבו וערבבו
והמיקסר היה כה עוצמתי עד שלא נותר חלקיק רע בלי שמץ טוב, ולא גרגר של רוע טהור בלי נגיעות טוב.

הנה האשה ההיא, רגשנית ומתמלאת בחום מענג לשמע קול תנוק צוחק, למראה זוג תחת חופה, לרוח קיץ המניעה שדה שבולים.
אבל
לבה נקרע מכותרת שחורה בעתון, מיום גשום בסתיו, מקשר שהתקרר.

אתה גבר גבר, עם סנטר מרובע ומבט קשוח, ניצב ללא חת בקרבות אכזרים, מתבדח במצבי לחץ ומקבל ידיעות נוראיות בשלוה גמורה.
אבל
מתקשה לתקשר עם ילד, נכשל בזוגיות, מפספס את תענוגות האמנות, וחסר חיים.

נו
מי אמר שצריכים לסבול? יש היום מגוון דרכי טפול.
ילמדו אותה להיות חזקה
ילמדו אותך להיות רגיש

יופי?!
כיף לכם?

החלפתם תפקידים!

עולם חדש נפתח בפניה היא מתענגת עכשיו על השליטה וקור הרוח ו... לומדת להכיר קשיים חדשים, מצוקות וקשיים שלא הכירה.

ואתה הבריון לשעבר, מתחיל להתרפק על החיים בדמעות אושר מפעימות, אבל הופ הופ צריך לנגב גם דמעות כאב לב צורבות.

עוד לא הומצאה השיטה שמרכיבה לך שאלטר נפשי, הבורר רגשות לפי הצורך.
וגם אם יפתחו שיטה כזו, מהר מאד יגלו את תופעות הלואי המעצבנות

הטוב והרע אחוזים זה בזה ברמת המולקולה, ויש לזה סיבה.
אף טוב לא היה טוב בלי מסגרת הכאב המקיפה אותו.
בעולם אגדות אידיאלי שבו היה רק הטוב שולט, לא היינו חשים שום הנאה.

אין אור מלבד האור הבוקע מן החושך כתוב בספר הזוהר.
ותאמינו לי, זהו ספר שיודע דבר או שנים על 'אורות'.

כולנו ראינו את יפי להבות האש כשהן מפלחות את אפלת הלילה.
מי הפנה מבט למדורה שדלקה בחצר החיידר בעשר בבוקר?
פחחחח, שרגא בטהרא...

שום דבר לא מעניין בלי שעמום קודם,

אין נצחון בלי מלחמה

אין סיפוק בלי גרוי

אין רוויה בלי צמא

אין פתרון בלי בעיה



אין טוב בלי רע.

-

צָעַדְתִּי לְתֻמִּי
בָּרְחוֹב
בְּאֶמְצַע הַיּוֹם

נִגַּשׁ אֵלַי
שׁוֹטֵר
מַמָּשׁ פִּתְאוֹם

בּוֹא אִתִּי
הוּא
קָרָא לִי בְּקוֹל

שָׁאַלְתִּי מָה עָשִׂיתִי
הָלַכְתִּי
בְּסַךְ הַכֹּל

וְהוּא מִתְעַלֵּם
מִתְיַחֵס
כְּמוֹ אֶל קִיר

שָׂם אֲזִקִּים
וּפוֹתֵחַ
בְּהִלּוּךְ מָהִיר

אַתָּה בָּא אִתִּי
עַכְשָׁו
עַד הַתַּחֲנָה

רַק שָׁם תּוּכַל
לִשְׁמֹעַ
מָה הִיא הָעִלָּה

וַאֲנִי נִסְרָךְ
נִגְרַר
בְּבֹשֶׁת פָּנִים

מָה יֹאמְרוּ
בַּקְּהִלָּה
הַמִּשְׁפָּחָה וְהַשְּׁכֵנִים

כָּךְ אוֹ כָּךְ וְאֵיךְ
בְּדִיּוּק
אֵינִי זוֹכֵר

הִגַּעְנוּ לַמִּפְקָדָה
וּבַפֶּתַח
עָצַר הַשּׁוֹטֵר

מוֹרִיד מִמֶּנִּי
תַּ'אֲזִיקִים
תֶּכֶף וּמִיָּד

אַתָּה מְשֻׁחְרָר
הוּא
לוֹחֵץ לִי יָד

וַאֲנִי מְנַסֶּה
לְהָבִין
הַאִם זוֹ הֲלָצָה

הוּא אוֹמֵר שֶׁבִּשְׁבִילוֹ
לִצְעֹד
בָּדָד זוֹ בְּעָתָה

אוּלַי עָשָׂה
שִׁמּוּשׁ
לְרָעָה בְּסַמְכוּתוֹ

אַךְ הַחִיּוּךְ שֶׁגָּרַם
לְהַעֲלוֹת
כִּפֵּר עַל חַטָּאתוֹ

הרגע חזרתי ממירון. עוד לא ניקיתי את האבק מהחצאית והנעליים. ריח הסיגריות מסחרר, עוד לא שטפתי אותו במים.
הרגע חזרתי ממירון, ואני מקווה שלא לשוב לשם לעולם. הלב שלי כואב הרבה יותר מאשר לפני שנתיים.
אז הייתי בבית, כאבתי מרחוק כאב שלא הכרתי. שמעתי מילים ולא נגעתי בהן, לא רציתי לשמוע שיש גם כאב בחגים. ביהדות.

היום... היום אני מסתכלת על האבק, לא רוצה לראות את שרטוט טביעת הרגל. לא רוצה להרגיש את הבעיטה.
כנראה שמי שלא מקבל אגרוף ללב, מקבל אותו לגפיים.
רק רציתי לשמח את רבי שמעון. להגיד לו שאני איתו ביום שלו. לחלק קצת חיוכים בדוכן, לאחל חג שמח לעם ישראל.
בדוכן רבו על כיסאות. צעקו, בזו. חילקו ל"אנחנו" ו"אתם", שאלו אותי שוב ושוב לאן אני משתייכת.
לא רציתי להשתייך. הלכתי.
ראיתי בנות רוקדות. מאחורי מחיצה, בעדינות. הן שרו עם כל הלב "אשריכם ישראל", ורגע אחד התרומם לי הלב.
וצנח.
כי אחת מהן בחרה לרקוד כשהיא מניפה את הרגליים לאחור, ולבעוט במי שרק עברה שם.
בטעות זו הייתי אני.
הסימן לא נמחה מהבגד. לא מצאתי את הדמעות שישטפו אותו.
הלכתי לצד, ליד הסדרניות. חיפשתי קצת סדר במהומה שבי.
ואז פרצו כמה גברים, העיפו את הסדרנית ועברו כאילו הייתי אוויר. לא רואים במי פגעו, לא שומעים כאב.
לא שומעים בכלל.

כן, הייתי במתחם 89, ורק רציתי לברוח משם.
כשהסתכלתי לשמיים שאלתי את עצמי איך אפשר לא לקטרג על עם ישראל, ביום הזה.
אולי לא הייתי צריכה לכתוב את כל זה, אלא רק לחייך חיוך מתוח ולומר:
אשריכם ישראל,
שגם כשאתם בועטים זה בזה אתם צועקים: "ואהבת לרעך כמוך"

מבקשת סליחה מכל מי שהקטע פגע ברגשותיו.
פשוט הרגע חזרתי ממירון, עוד לא אספתי את שברי התמימות שלי חזרה למגדל תלפיות מהוקצע.

בס"ד

בעוד אתם יושבים רגל על רגל ומתפעלים מחכמת הבינה המלאכותית,

לאחר מכן אתם מחליפים שוב אחת על רגל שניה ומתפעלים שוב מאופן השימוש בה,

העולם שועט קדימה, ומשתמש.

אתם מקבלים עדכון מקופת החולים על תוכנית בריאות מותאמת אישית עבורכם מבוססת על בינה מלאכותית.

כמה נחמד, אתם חושבים סוף סוף מישהו חושב עלינו, ותהא זו הבינה, מלאכותית כמובן אבל חושבת.

עוד לא נרגעתם מכך שחושבים עליכם עד ששמעתם כי המועמד לבחירות מהצד הנגדי לכם זכה בגלל שימוש באפשרויות של בינה מלאכותית.

חוצפה, אתם לא מספיקים למלמל, וכבר רואים את הבינה משתלטת לכם על מערכות החשמל בבית, לפחות סוף למריבות מזגן או חלון.

גם על התשלומים היא השתלטה, אוף, הבנק יודע יותר מידי, ואי אפשר לחרוג עם הבינה הזאת, אבל אל דאגה, אנשים יפתרו גם את זה, איך אתם שואלים?

כמובן בעזרתה האדיבה של הבינה בעצמה.

הגולם קם על יוצרו, איננה קלישאה, כי אם אמת עצובה, והבינה איננה מלאכותית אלא מפלצת שכדאי שתלמדו להשתמש בה לפני שאנשים אחרים ילמדו להפעיל אותה נגדכם.

מי נגד מי כבר לא ברור, אבל דבר אחד ברור בזמן שאתם יושבים רגל על רגל ואז מחליפים רגל אחת ברגל שניה, יש כבר מי שבוחר ללמוד את חכמת הבינה המלאכותית הזאת וכמובן להפעיל אותה כדי להרוויח כמה שיותר.

שנים הרגשתי שונה
נתנו לי להרגיש שאני שווה פחות
הסבירו לי כמה הבעיה היא אני ושעלי להשתנות
הטיחו בי מילים קשות, שדקרו את נשמתי והכאיבו לי מאוד

שנים שאני חי בסביבה הרסנית שמעולם לא תמכה או אפשרה לי לחיות כמו שאני באמת רוצה
הדביקו לי כינויי גנאי ותארים מבזים

שנים שכאבתי בשקט, אכלתי את עצמי וסבלתי יום יום כשבלילות הייתי נזרק סחוט למיטה מייאוש וחוסר תקווה
ידעתי שמחר יהיה אותו דבר, ושוב אצטרך לעבור את כל הסבל הזה, ולשתוק

לא עוד!

זה לקח זמן, אפילו מידי הרבה זמן
אולי בגלל הרוח שנשבה ברחובות שלא אפשרה לי לצאת עם האמת שלי
ואולי בכלל החולשה שלי היא זו שעצרה אותי
לא היה בי די אומץ כדי לצאת עם זה החוצה ולחשוף את הזהות האמיתית שלי

אבל היום תודה לקל שאני חי בעולם שלאט לאט הופך למקבל יותר, פתוח יותר, מאפשר יותר

ואני יכול לצאת לחירות אמתית
ולומר בפה מלא ובגאווה:

אני בטלן!
כן אני בטלן, וכמוני יש עוד מיליוני בטלנים בעולם

תמיד הרגשתי בטלן, אולי התביישתי לומר את זה, אבל בסתר ליבי תמיד ידעתי שאני כזה
לא אהבתי לעשות שום דבר שדורש מאמץ
שנאתי לעבוד
אני זוכר אפילו שכילד הייתי ממשיך לשחק כשכולם אספו את המשחקים
אז לא ידעו שאני בטלן, וצעקו עלי, הצעקות האלה עד היום שרטו לי את הנשמה

היום אני חושב שדווקא הכאב הזה שלא פסק ואף הלך והתחזק ככל שהתבגרתי הביא אותי למצב בו אינני יכול להסתתר תחת זהות של אדם חרוץ ופעלתן, מה שגרם לי להבין מי אני באמת, ושזו לא בושה להיות בטלן!

אני יודע שכשאתם קוראים את זה אתם פתאום חושבים שיכול להיות שאתם גם כאלה

יכול להיות!
זה לא אמור להפחיד אתכם, זה מי שאתם, ואתם לא צריכים להתבייש במי שאתם
תהיו בטלנים גאים!

אל תתנו לסביבה המלחיצה, לגרום לכם לחשוב שאתם לא בסדר, אתם בסדר, ככה נולדתם
אתם לא אשמים במי שאתם
מהיום יש לכם שם ואתם יכולים לשאת אותו בגאון

ביחד בחכמה ובסבלנות ובעיקר בחוסר מעש, נהפוך את זה לתופעה נורמטיבית!

כדאי שתדעו
הבטלניזם נמצא אתנו כבר אלפי שנים, וניתן לומר על פי מחקרים כי יש סיבות תורשתיות לתופעת הבטלנות בקרב בני האדם
ומחקרים מצאו שאף בטבע ישנם תופעות דומות בדמות חיות בטלניות שכמעט ולא מניעות את עצמן במהלך היומיום שלהן
כשלדוגמא האריה מלך החיות ידוע בזהותו בדרך כלל כ'בטלן' והוא אכן רובץ רוב היום בחוסר מעש כאשר הלביאות שהן פעילות יותר מטבען עושות בשבילו את העבודה וגוררות את הטרף עד אליו


היום אני מאמין ובטוח שהעת החדשה תדע לקבל את הזהות האמיתית שלנו
העולם עוד יתרגל ל'בטלניזם', הוא ילמד להכיל אותנו הבטלנים, ולספק לנו את הזכויות והצרכים הבסיסיים שלנו


עכשיו אנחנו צריכים לעבוד על ההכרה בנו כ'בטלנים' והפיכתו של חודש אב ל'חודש הבטלה' גם ככה זה חופש ולא עובדים, וגם מבחינת הקהילה החרדית זה נוח מאחר וזה תמיד נופל על תקופת בין הזמנים, ואז כידוע יש הרבה 'בטלה'

בתקווה להבנה והכלה של כל אלה שמנסים להפוך אותי ואת שכמותי לאנשים פעילים וחרוצים
זה לא יעזור לכם!
בטלנים היינו ובטלנים נישאר
מבחינתנו ולפי תפיסת העולם שלנו כל העולם הזה הוא בכלל 'דברים בטלים'

אז תקפצו לנו, אנחנו נמשיך להתבטל ואתם תמשיכו לקפוץ
הרי אתם טוענים שבאתם לעבוד, אז תעבדו ותעבדו קשה!

רק אל תעבדו עלינו
אנחנו לא מטומטמים!

אנחנו בטלנים!

1.

המעלית נאנחה קלות, התלבטה, גנחה - אך לבסוף נכנעה והסכימה להרים אותי.

חמש קומות. זה לא בא ברגל. בטח לא למאותגר-דיאטה כמוני שלא ראה משקל 2 ספרות כבר עשור. שלא תבינו לא נכון - זה לא משהו שאני שמח לדבר עליו עם אנשים. גם לא עם הקרובים ביותר. רק עם המעלית, לפעמים.

כן, אני מכיר את הסטיגמה: שמנים הם אנשים מצחיקים, לבביים, בעלי חוש הומור... אבל כמו שמיילך ידידי החיפאי המלא היה אומר תמיד: "אתה יודע למה אנשים שמנים הם נחמדים? כי קשה להם לברוח".

צדק צדק, אלא שאז הוא נשאב לעסקי הגבס ומאז לא נפגשנו. לא שיש לי משהו נגד מי שעוסק בגבס. להיפך, אני הראשון שיצייד ילדים במספריים ומברג לעשות חור בארון הגבס החדש כדי לתת פרנסה למיילך.

ולאחיו, שהוא השותף שלו בעסקי הגבס. אם אני זוכר נכון הוא זה שיזם את העסק ואת הרעיון ומיילך הוא שהביא את המזומנים. שיהיה להם לבריאות. לדעתי זו טעות לעבוד עם משפחה. איך אומרים? משפחה יש רק בקוגל, וגם אותו אוכלים.

אחים.

מה שמביא אותי להיזכר מיד באחי הקטן. הוא זה שגרם לי לכתוב את הפוסט-טראומה הזה.

פגשתי אותו אתמול בחתונה. יושב שפוף על מנה ראשונה.

"אתה לא נראה טוב, יואלי".

"גם אתה די מכוער, צביקי". הוא הסכים איתי בלב שלם.

"נו, מה הסיפור?" התעקשתי לחקור את עיניו הכבויות.

"אני צריך לדבר איתך". הוא אמר. "מתי יש לך זמן?"

"האמת שאף פעם".

"נו, אתה רואה". הוא אמר בהשלמה ומזג לעצמו כוס קוקה קולה אדום, מוכיח את התיאוריה על כך שקולה אדום מרזה, וזירו שחור משמין. עובדה, כל הרזים כמוהו שותים אדום וכל השמנים כמוני שותים זירו.

"יש לי רעיון, יואלי". נזכרתי.

"לפתוח שווארמה יחד? אני בפנים".

"די יואלי, יא ציניקן".

"התחלת להשתמש ביו"ד הידיעה? פשיי".

"תקשיב. אתה יודע שאני נוסע הרבה בארץ. כל יום לפחות שלוש ארבע שעות"...

"יודע. אתה רוצה שאצטרף אליך? אין לי כוח".

"לא להצטרף. לדבר! בזמן הנסיעה, כשאני על הכביש המהיר, אף אחד לא מפריע, אפשר לדבר בטלפון ברוגע. נדבר על הכל. שאגה בלב איש ישיחנה..."

"דאגה".

"מנין?"

חיוך קל עלה על פני יואלי. סימנתי לעצמי ניצחון ראשון.

"לך לך טול ידיים". הוא החווה בתנועה רחבה של אדם צר לעבר עמדת הספלים ונייר המגבת. "שומר לך לחמנייה כוסמין".


>>>

"נו או המוציא לחם מן הארץ".

"מה אתה אומר על פרוש ודייטש, הפציצו אה". קולו של יואלי היה חסר חיים. כמו אלו שכותבים לך "חחחחח" בפנים חתומות.

"נס שהוא לא נבחר בזמנו לראשות העיר ירושלים", הסכמתי איתו. "איך הקדוש ברוך הוא מקדים מכה לרפואה, מדהים".

"גם אני חטפתי כמה מכות לרפואה". מלמל יואלי.

אם הוא רוצה להתחיל לדבר עכשיו, מי אני שאפריע. נטיתי קדימה בתנועת הקשבה בלב פתוח ונפש חפצה.

תנועה מוגזמת כנראה, יואלי נרתע מיד.

"עזוב, זה לא הזמן".

"מחר, בדרכים?" הזכרתי.

"בלי נדר".

"אני מתקשר אליך בתשע בבוקר?"

"דונט קול אס, וויל קול יו".

לא נעלבתי. ולא כי אני סטריאוטיפ של שמן חביב עם עור של פיל. לא. אני בדרך כלל מהנעלבים. וגם עולבים. עיסקת חבילה.

אלא כי יואלי היה ממש במצוקה.

<<<

סוף יום. הווה. עכשיו.

יואלי לא התקשר. התותחים רועמים והמוזות שותקות.

מחר על תחילת הנסיעה בתשע בבוקר, איך שאני עולה על האוטוסטרדה אני מתקשר אליו. למרות הקללה שהפטיר באנגלית.

אולי זה מה שיהפוך משיתוף לביקורת לסיפור בהמשכים.

כשעמדתי שם וקראתי
קול קורא במדבר
כשפכרתי ידיי בייאוש
וליבי בקרבי נשבר
וצמאתי אליך ודמעתי
דימיתיך בין הצללים
וגיליתי שם דמות דיוקני
ודממתי, תמו מילים

טעיתי כשציפיתי לגלותך
בזרוח האור והנס
כי היית אתה שם ועודך
בכאב ובדם מפרנס
עמוק בתהומות ובימים
שכנת בתוכך תוכי
צועד בשקיעות ודמדומים
הולכת ברוחך– היא כוחי

וספרתם לכם |

ואכשהוא
בניתם משואה
לקחתם צלעות
דעה שלי
הצבתם בתוכה.

חיטוב. זווית. צורה.

ואכשהוא
קפלתם את עצמי
מדויק חלקי אתם.
פחות אותי
ומינוס.

ואכשהוא
אין פיתגורס
יציל אותי מכם
שסגרתם באפס מעלות
כפול רק + רק
אתם.

וספרתם לכם
ולא ספרתם אותי.
ויש תוצאה
וסמנתם V
ציון מאה.

לכם תוצאה
ולכם מחשבון
בעולם שסרגל
לידכם הוא
עקום.

בס"ד

ויבוא השדכן ובראשו תוכנית,

הבה נתאימה בעיה זו לבעיה אחרת,

הם חסרי ממון והוא חסר ביטחון,

הם עם בעיה בריאותית קלה

והיא במשקל כבידה,

אולם התאמה כאן פשוט חסרה,

לא נורא, אומר השדכן,

הזווג מושלם,

ואי אילו פרטים שוליים,

מי בכלל מדייק עניינים,

הלא יינשאו המה

ויגלו שישנם

הרבה מאוד פרטים,

ואי דיוקים כבדים,

ורק השמח בחלקו

ימשיך לשמוח, בגורלו,

אולם השדכן למעלה,

מתאים מעלה למעלה,

ויוצר בית רם ונישא,

בנין עדי עד.

היי לכולם, אני באמצע תהליך כתיבת ספר. הסיפור מבוסס על חבורת תרי"ג כלומר כתבתי ספר נוסף על עלילותיהם של החבורה הזו.
אשמח לדעת האם יש עניין להעלות לכאן קטעים נבחרים או את הספר כולו למתן ביקורת מצדכם..
אשמח לדעתכם.

יוּבָל הָיָה
תַּלְמִיד
מַמָּשׁ מִצְטַיֵּן

וְרַק סְתָם כָּכָה
הַמּוֹרֶה
לוֹ הָיָה עוֹיֵן

אִם תִּשְׁאֲלוּ
לָמָּה
וְהַאִם בֶּאֱמֶת

תָּמִיד יוּבָל
בַּשִּׁעוּר
נִכְנָס לְתַרְדֶּמֶת

לֹא הִסְפִּיק לְךָ
שֶׁקַּמְתָּ
וְהִגַּעְתָּ מְאֻחָר

אַתָּה עוֹד
נִרְדַּם
הַמּוֹרֶה גָּעַר

וְיוּבָל בְּשֶׁלּוֹ
אֲנִי
קַמְתִּי בַּזְּמָן

רַק אֶת הַבְּגָדִים
שָׁכַחְתִּי
אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן

וְיוֹם אֶחָד
עָלָה
בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן

יִרְשֹׁם לְעַצְמוֹ
הֵיכָן
הַבְּגָדִים, הַגַּרְבִּיּוֹן

כָּךְ הוּא כָּתַב
הַחֻלְצָה
עַל יַד הַפַּח

גֶּרֶב יָמִין בַּמְּגֵרָה
וְהַשְּׂמָאלִית
בְּשֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח

וּלְסִיּוּם אַף זָכַר
לְהוֹסִיף
פְּנִינָה בְּהוּמוֹר

עַל הַכָּרִית מֻנָּח
הָרֹאשׁ
יָשֵׁן כְּמוֹ חֲמוֹר

וּלְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר
כְּשֶׁשּׁוּב
הִגִּיעַ מְאֻחָר

לַמּוֹרֶה סִפֵּר
שֶׁתָּ'רֹאשׁ
מְחַפֵּשׂ עַד מָחָר

הַמֶּסֶר הַבָּרוּר
הוּא
עַל סֵדֶר וְנִקָּיוֹן

וּמַסְפִּיק עִם זֶה
כְּשֶׁזֶּה
כָּל הָרַעֲיוֹן