קהילת כתיבה מקצועית

די, נמאס!

נמאס לי לקום מוקדם בבוקר ולהיתקע שעה וחצי בפקק בתוך הטסלה שלי רק בשביל ללכת לעבוד ולהעלות את התל"ג בשביל שהחרדים ייהנו מתקציבים לבטלה...

נמאס לי לעבוד כמו חמור, בשביל משכורת עלובה של 23,700 כשבסוף החרדים יקנו עם הכסף שלי אוכל בחנויות הזולות שלהם...

נמאס לשלם מיסים בשביל ה'דוסים' כשאני צריך את הכסף הזה לחוג קראטה של אורן ולחוג בלט של אגם, למה אני צריך לקרוע את עצמי בשביל לשלם למאמן אישי שלוקח לי כמעט אלפים ₪ בחודש, ועוד הוא אומר לי שפעמיים בשבוע זה לא מספיק...

נמאס לי לעבוד שנה שלימה כי אנחנו החילונים צריכים לממן את החרדים, ובגלל זה אני צריך להתפשר על חופשה באוסטריה במקום במלדיביים...

נמאס לי להאכיל פרזיטים מהכסף שלי כשאני צריך את זה להוצאות המחיה של מקס שמגיעות ל2500 שקל בחודש, אז מה אם הוא כלב, לא מגיע לו?

נמאס לי להחזיק על הגב אוכלי חינם, כשאני צריך לשלם מאות שקלים בשביל לאכול עם הילדים שלי בחוץ במסעדה, ואני חייב את זה להם, מינימום בסופ"ש...

בקיצור נמאס לי להיות חילוני שמממן חרדים...

הגעתי להחלטה שעדיף לי להיות חרדי, וכך אקבל את הכסף מהחילונים
כן, מה הבעיה? זה כל כך מסובך?
גם ככה אני מסדר זקן, אקנה בבני ברק כובע וחליפה, ואהיה אברך!
שמעתי שהעלו לאברכים את הקצבה ב- 400₪

אחלה, זה יכול לעזור לי קצת בפרנסה...

"גווווווווווט שאבעס"
שלוימה נכנס הביתה מעדנות, ידיו שלובות בנונשלנטיות שבתית מאחורי גבו.
"שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון..." פצח בשירה.

שני המלאכים מיהרו לחמוק פנימה לפני שהדלת נטרקה.
הם סקרו במהירות את הבית, מיומנים במלאכותם.

"צוק צוק", צקצק שרפיאל בלשונו. "מה זה השולחן ככה? איפה מפה לבנה איפה? איפה סטים פורצלן וסכו"ם מוזהב איפה? איפה סלטים בכלי הגשה אובליים איפה?"
הוא שלף את הקלסר והתחיל לרשום במרץ. "מה אתה מסתכל עלי ככה? אני מלאך. מותר לי לכתוב בשבת.
אה, למה אני לא רושם בטאבלט אתה שואל. ביטלו לנו בשמיים את האישור לטאבלטים. הייתה איזו בעיה עם הענן.
אבל למה השולחן ככה? אפשר לדעת??"

"אל תהיה קשוח איתו" אמר כרוביאל. "נרות הדליקו? הדליקו. שעון שבת עשו? עשו".
"פחחח, שעון שבת. גם כן. כיוונו כיוונו אבל בסוף שכחו להעביר אותו למצב שעון. עוד מעט הם יגלו שהמזגן דולק רצוף כל השבת. חכה חכה איזה בלגן יהיה פה. ואת הבקבוק מיץ ענבים בכלל שכחו לפתוח".
""אוי אוי אוי. הוכטיגרט אמעיישה. אז יעשו חור בפקק ויפתחו את הבקבוק"
"ומה עם המפה?"
"ישימו מפה. אל תדאג. במיוחד עשו לה כביסה לכבוד שבת"
"מה עוזר לי כביסה אם השולחן-שבת נראה עכשיו כמו שולחן יום שלישי. רק חסר את היתד על השולחן. לא יכלו לשים את המפה הלבנה? למה כמה זמן זה לוקח?"
"די, אל תהיה כזה מלאך רע. תראה, הסלטים מוכנים במקרר, הדג על הפלטה. עוד מעט ברוריה תתעורר ותארגן שולחן צ'יק צ'אק".
"לא כזה צי'ק צ'אק. החלות עדיין במקפיא". הוסיף שרפיאל לרשום בקלסר בפנים חמורות. "והרצפה בסלון ממש לא נראית כאילו שטפו אותה לפני שעתיים"
"למה ככה? תזיז את כל הקליקס והמגנטים, ותראה שהיא די נקייה"
"לא מוצא חן בעיניי. כשאני מגיע לפה אני רוצה לראות הכול ספץ".

"סתכל לי בעיניים, שרפיאל. אתה הכנת פעם שבת עם חמישה קטנטנים? עבדת פעם ביום חמישי עד ארבע וביום שישי עד שתים עשרה? אתה יודע בכלל מה זה ליפול מהרגליים אחרי הדלקת נרות? עם כל הכבוד, הם בני אדם. לא מלאכים. אז במקום לחפש מה לא טוב, בוא תסתכל על מה שהם כן עשו, ואתה יודע מה? הלוואי אינשאללה כל שבוע הם יצליחו להכניס שבת ככה בזמן".
המלאך הרע חרק שיניים, וסינן שלא ברצונו מילה אחת: "אמן".

רגע לפני שהם התעופפו לדרכם, תפס כרוביאל את שלוימה בצד. "בעל הבית. אפשר שנייה דיבור קטן?
בינינו, אתה יודע שאני והשני משתפים פעולה מאחורי הקלעים. המלאך הטוב והמלאך הרע. בטח שמעת על התרגילים האלה. אז הפעם אני יצאתי הטוב, אבל דחילקום. תראה את הגיברת עבדה על כל הבית, ואיך עכשיו נראה? תעשה טובה תן פה איזה פיניש. אה?" סיים תוך מירפוק כנף אופייני.

אחרי עשרים דקות קמה ברוריה. "אה חזרת? גוטשאבס. הילדים הוציאו משחקים לסלון ופשוט נפלתי מרוב עייפות עד ש-- היי!" אורו לפתע פניה. "מי סידר הכול, ועוד פרס מפה וערך את כל השולחן?
תגיד ת'אמת. היו פה מלאכים?" - - -

נעמי העבירה את כרטיס היציאה, היא מעדיפה שהגבלות ההפסקה לא ינשפו בעורפי ארוחת הבוקר הביתית שלה, שתי פרוסות אחידות החובקות חביתה מקושקשת ומאודות בניילון נצמד.

היא נכנסה לאתר 'מצלמות הכולל' החדש, הקישה בהתרגשות ע-ט-ר-ת ש-מ-ו-א-ל.

בדף המצלמות גללה אל חלונית 'בית המדרש', היא זוכרת ששלוימי אמר לה שהוא יושב לפני הבימה, היא תזהה אותו מיד.

זום אין.

הוא נראה עייף, מי יודע מה עשו לו הילדים בבוקר, הוא אכל? אולי הוא לא אכל, היא רוצה להתקשר אליו, אבל נזכרת שהפלאפון שלו בחליפה, ואיפה החברותא שלו?

"זה בעלך?" שאלה צפריר המתכנתת, "איך את מזהה אותו? כולם כאן אותו דבר".

"עין של אישה", צחקקה נעמי, "הוא לא היה מזהה את עצמו".

הוא נעמד, מבדר מעט בזקנו ומתיישב, עוצם את עיניו כלפי מעלה, ושוב נעמד, מביט לכיוון כותל המזרח, שם יושב ראש הכולל מעיין בספר גדול עם אותיות קטנות.

"יש לו קושיא", אמרה נעמי לחברות הצוות שהתיישבו סביבה, "הוא רוצה לשאול את ראש הכולל, אבל משהו עוצר אותו, אולי הוא מתבייש".

הוא עיין שוב בספר שלפניו, מרוכז, ובהחלטיות החל צועד בינות לספסלים.

"הנה זה מתחיל", תפסה נעמי יד מזדמנת, "בהצלחה שלוימי".

הוא נעצר שני ספסלים מהמזרח, מסתודד עם עבדקן אפרפר שמדבר עם הידיים, הם מסיימים לדבר, ושלוימי נגש אל ראש הכולל.

היא לוחשת פרק תהילים קצר, מחייכת יחד עם ראש הכולל ומסמיקה מנחת יחד עם האוזניים של שלוימי, "כל הכבוד, צדיק שלי" היא רצתה לצעוק, אבל הבוסית שנכנסה פזרה את כולן לעמדותיהן.

היא נשארה עוד רגע קטן כדי לראות אותו נרגע עם כוס קפה, שולחת לו את כל הסוכר שבעולם, סגרה את האפליקציה וחזרה לשגרת העבודה המשעממת.

*****

"אז איך היה היום בכולל?" שאלה אותו בארוחת הערב.

"ברוך השם רגיל", כך שלוימי תוך מריחת גבינה לבנה, "ואצלך?"

אומרים לי לצאת מאזור הנוחות שלי.
ואני כבר יודע לאן זה מוביל,
אגיע למקום חדש וזר, לאט לאט אתאקלם שם, וכשארגיש שם מספיק טוב ונוח, יתפסו אותי בצוארון וידרשו ממני אחר כבוד לנטוש את אזור הנוחות ולנדוד הלאה, וכך אבלה את חיי במקומות מעצבנים המתחלפים זה בזה כל הזמן.
למה, למען השם,
למה לצאת מאזור הנוחות?
נוחות זה נוח מאד, אני בעד נוחות
תחי הנוחות!

אם אתה באזור הנוחות שלך, תשען אחורה ותתרווח בכסאך, אל תנסה לצאת אל תפזול החוצה, אל תבדוק את הגבולות,
גוט איז גוט, אוי גוט איז גוט, נישט בסר.

ובכן, רגע לפני שמארגנים לי הפגנת קאוצ'רים מתחת לבית, תנשמו קצת.
ותנשפו הרבה,
אין לי בעיה עם המושג, יש לי בעיה עם הטרמינולוגיה.

אם אתה נאחז בכסא שלך רק בגלל שאתה רגיל אליו, אם המח שלך מחווט במעגלים נוירוניים שחוזרים חלילה בערוץ המוכר.
אז אתה לא באזור הנוחות, אתה באזור השעמום.
האזור היבש, הקפוא, הייתי אומר אפילו אזור המוות.
כי מה הם החיים אם לא סט של שינויים תמידיים, תנועה, צמיחה, ירידה ועליה, התקדמות ונסיגה, התחלפויות, תהפוכות.
'עולם התמורות' קרא לזה מישהו.

אבל כששום דבר לא זז, לא משתנה, זה מוות.
וגם כשיש תנועות קטנות שחוזרות על עצמן. הרי אלו פרפורי גסיסה.

אז מהיום אני מפסיק להעניק למטופלי את ההצעה הנלעגת והבלתי משכנעת "לצאת מאזור הנוחות"....
מהיום אני מבקש מהם לצאת מהקבר,
אני מציע להם 'חיים'.

במחשבה שניה, אני מודה שנסחפתי קצת, כל הדרמה הזאת על חיים ומוות די מוגזמת.
אני מציע להחליף את "אזור הנוחות" ל"אזור הנכות", זה לדעתי שם מגניב, קליט ומשכנע.

ילדה קטנה רודפת
אחרי אף אחד,
אחרי כולם
רודפת,
מבקשת,
מתחננת-
אהבה

ילדה גדולה רודפת
אחרי אף אחד,
אחרי כולם
דורשת,
מתחננת מבקשת-
אהבה

עולם ומלואו
רץ
רודף
מחפש
שואל
מצייץ
מתחנן
מבקש-
אהבה

מציץ מין החלונות.


וזה זה
ורק זה,
כזה פשוט וכל כך קשה.

חיים שלמים
מסך
מקלדת
בשם הקידמה והפרנסה,
חיים שלמים
רק משהו אחד.
הכרה.

הרוח הזאת
של הנשמה,
באה כל יום.
רוצה להיכנס פנימה.
להיות.


נשמה מתגעגעת,
לגעגוע.
לאור ירח.
לגעת ברוח.
לחבק את הדממה.
למעלה,
מעל.

נשמה מתגעגעת,
לשקט.
לדממה,
למנגינה
שיש בה השתוקקות
לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו

מירון ויופיך
אגדה, וצורתך
הוד ומראה
תכולה.

אין מטף
יכבה אהבה
ימית מים
באש.

אישון שלי
צורת להבה
ועולם שקט
ורועש.

ככה מירון
יפה מנוקדת
לבשה צבעוניות
להיום.

רקדה היא,
וכיפותיה התכלת
שנקדו פסיפס
לבבות

פוסעים ראשים
בלב מאוחד
בסרוג בשחור
בחשוף.

ככה יפה
ככה מוארת
הלוואי אדבק
בכתום

אזריח לנצח
כל ליל שחור
שבבת יהפוך
ליום.

כמו כל הסיפורים הטובים, גם הסיפור שלי התחיל מבדיחה אחת גרועה.

הייתי אז סתם עוד אברך רגיל וצעיר לימים, שעשה את צעדיו הראשונים בכולל לאברכים מצוינים של הרב גוטמן. אחר צהריים סתמי אחד ישבנו לנו עשרה אברכים בהסעה חזור, ונהלנו את הוויכוח הקבוע בעניין ימין, עוד יותר ימין, ומה שביניהם. בשלב כלשהו ציטטתי משהו שהיה קשור איכשהו לויקיפדיה, ומנדי אמר: "אי אפשר להביא ראייה מויקיפדיה, כל אחד יכול לכתוב שם כל דבר. אני יכול לעשות ערך אפילו עליך".

באותו ערב הלכתי לבר מצווה של גיסי, ובשעה שאכלתי קוגל וצ'ולנט פרווה וחייכתי מזל"טים לכל עבר, לא העליתי על קצה דעתי שברגעים אלו ממש חיי משתנים לנצח.

כי באותו ערב עצמו הלכה אשתו של מנדי לחתונה של חברה רחוקה, ומנדי המשועמם למדי ישב מול המחשב בביתו, ועסק בכתיבת ערך ויקיפדי שנפתח במילים: "גמליאל ארלבוים הוא מהחשובים והמובילים מאברכי הכולל שבראשות הרב גוטמן". גמליאל ארלבוים זה אני, דרך אגב.

גם היום שלמחרת היה סתמי לא פחות מקודמו, ורק בצהריים מנדי זרק לי ש-זוכר אתמול את הזה עם הערך? אז כתבתי עליך ערך, אל תשאל. ואני שאלתי, מה אתה נורמלי. והוא אמר, סתם, הייתי משועמם. אל תילחץ, בטוח מחקו את זה אחרי שנייה.

אבל לא מחקו את זה. לא אחרי שנייה וגם לא אחרי חודש. מנדי המבוהל אפילו ניסה למחוק בעצמו, והערך שוחזר כעבור דקה. הוא לא הבין מה קרה, ורק לימים, לאחר שגילה את העולם התחתון האפל שמסתתר תחת השם התמים 'דף שיחה', הסביר לי מה התרחש בעצם מאחורי הקלעים.

מסתבר שפשוט נקלעתי למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הייתי בורג קטן, חסר חשיבות ואונים, בתוך מכונת מלחמה משוכללת שהתנהלה מזה חודשים בין זקני ויקיפדיה ונכבדיה. מן העבר האחד עמדו דוד שי, יוניון ג'ק, TMagen וסייעתם המורחבת, שהתעקשו על קיומו של הערך "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". מן העבר השני נאבקו בתוקף ובנחישות גנדלף, נרו יאיר, עוזי40 ודורשי שלומם, למען מחיקה מוחלטת. המלחמה הסוערת התמשכה, הסתעפה והתעצמה מזה חודשים, כשהכול מתנהל כמובן מתוך ניטרליות פוליטית מפוארת, וכל כוונת הצדדים אינה אלא להגדיל ויקיפדיה ולהאדירה.

כאמור, אל תוך כל הטוב הזה נקלעתי אני הקטן. יומיים לפני שהפכתי לערך, טען ויקיפוד במסגרת שרשור המפלצת שהוא תומך סדרתית בגישת 'לא אוכל לא שותה', וזו הסיבה שהתעקש על קיומו של ההנבא"ל. הטיעון התקבל בשבח ובוז סלקטיביים. יומיים לאחר מכן גילה ויקיפוד הנ"ל את הערך שכתב מנדי, והתכוון למחוק אותו במחיקה מהירה כעניין שבשגרה. או אז הסתערה מיריאנה מעדת החולקים, וניסחה בצדקנות מחוככת ידיים כי לאור טענתו של ויקיפוד בדף השיחה המקביל על תמיכה אקטיביסטית בגישת לא אוכל לא שותה, ובהתאם למדיניות שהונהגה במקרים מקבילים בלה בלה בלה.. ובהנחה שנקבל את דבריו למרות נקיטת עמדה הפוכה בתכלית בנושא נאום הקומץ.. עוד בלה בלה בלה.. יש לשמור מכל משמר גם על הערך הנוכחי, ומי שרוצה - שיעלה להצבעת מחיקה, ושהטוב ביותר ינצח.

מנדי המבוהל התחנן בפני הוויקיפדים שיואילו להתיר למחוק את הערך, ואף הסביר להם שזהו רצונו של נשוא הערך בכבודו ובעצמו. הם התייחסו אליו באדיבות מרבית, אבל הסבירו לו שזה לא ממש בשליטתי, שסביר להניח שגם היטלר לא ממש גאה בערך שכתבו עליו (חוק גודווין פיהק ברקע), ושגם חנן בן ארי ביקש שלא יסכמו אותו בויקיפדיה, וכולנו יודעים איך זה נגמר.

התחלתי להרגיש שעיניים ננעצות בי כאשר אני צועד ברחוב. יום אחד המוכר בבגיר הסתכל עליי במבט משונה ואמר "הה.. זה אתה מהזה.." וביקש סלפי. זקן אחד התבונן בי ארוכות מהעבר השני של הרחוב, ואני מיהרתי להשליך את האייס-וניל לפח הסמוך, ולהכביד את צעדיי וארשת פניי.

השלב הבא היה כשהערך יובא אל המכלול על כרעיו וקרבו. הפעם יכולתי לעקוב בעצמי אחר הוויכוח המתפתח. רבא ואביי רצה למחוק מחיקה מהירה, איסתרק השלישי טען שחכמה בגויים תאמין, ומה שטוב לויקיפדיה טוב גם לנו. Plugta קישר במידי ל'מה המכלול אינו' סעיף 18, לוי770 הסביר שאין הנידון דומה לראייה, וע"ע. משם העניינים הלכו והתחממו, וכללו לומדעס, ציטוטים תלמודיים ואקדמאים, והמון רפרורים לוויכוחים קודמים, כך שמשלב מסוים לא הבנתי כלום. סוף דבר - הערך נשאר. המשמעות הייתה שבשורת היותי אני התפרסמה בכל קצוות ציבור היראים.

בסעודת ליל שבת גיסי הצעיר התבונן בי מעל לטחינה והפטיר שהוא היה מצפה למעט יותר מאברך שהוא גם חשוב וגם מוביל. הרב גוטמן ניגש אליי באחד הימים, ושאל אם הייתי רוצה אולי למסור חבורה שבועית קבועה. כמעט חשדתי בתמימות כוונותיו, ואז הוא הוסיף קריצה: "ושיהיה לא פחות מהחבורעס בישיבע-קטנע, הה?" טפח על שכמי, אסף את שולי הפראק, ונעלם מן המקום.

קבוצת אברכים בחניכי שאלו אותי אם סגנון הלימוד בכולל שלי לא פשטני מדי, ואם זה קשור לעובדה שלמדתי שש"כ ולא ארחות שבת. וכל הכבוד על הסיום, אגב. בחור נמוך ומבויש ניגש אליי בסופר בדיוק כשהתלבטתי בין פסטה פרפר לסלסולים, ולחשש שהוא שאב עידוד מכך שלמרות שלא התקבלתי לישיבה שרציתי, תפסתי את עצמי בידיים וסיימתי נשים-נזיקין. הוא סיים באמרו שבטח היום כבר סיימתי את כל הש"ס. הסמקתי אל המדפים ומלמלתי תצרופת מילים שנשמעו בערך כמו: "תראה, למעיישה.. אני חושב שבעצם.." בדרך חזור עברתי דרך בית הכנסת ופתחתי זבחים, שיהיה.

מנדי לא גילה לי מעולם, אבל אני יודע שמפעם לפעם הוא היה מתגנב בלילה חשוך ומוסיף עוד איזה פסקה לערך שלי. הוא כן סיפר לי שלאחר חצי שנה, כשמלחמת ויקי ה-17 הסתיימה, הייתה יוזמה נוספת למחוק את הערך שלי. בשלב זה התערבה אחת מזקנות העדה וטענה שלדעתה צריך להשאיר את הערך בתור הוכחה "לנטייה הפוסט-מודרנית של ויקיפדיה". משם הוויכוח התלהט מחדש, והשאר, כמו שהם אוהבים להגיד, דף היסטוריה.

בינתיים סיימתי נשים-נזיקין על אמת, קבעתי חברותא בלילות על הלכות ברכות, התחלתי למסור שיעור דף היומי בלילה ואז התקבלתי להיות ר"מ בישיבה קטנה. מפעם לפעם צצו עדכונים בערך על מצבי האישי, ואני נאלצתי להתאים את אורחותיי למעמדי שהלך והשתדרג.

ובלילה שהוצאתי את הספר על הלכות ברכות גיליתי שנוספה מיד פסקה רלוונטית על ידי ניק חדש בשם "אוטו פון ביסמרק". אשתי לא אמרה דבר, והמשיכה לבדוק מבחנים בהיסטוריה בארשת פנים תמימה.


וכך עד לעצם היום הזה ממש עודני שוכן שם. בין נפוליון לסוקרטס, בין צ'רצ'יל לצ'ה גווארה. הערך התמקם היטב, הזדקן והשתבח כיין ישן, והפך להיות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהאנציקלופדיה העברית המובילה. וכל זמן שזה יימשך כך, אני מבטיח שאעשה כמיטב יכולתי כדי להיות ראוי.

בערך.

הזקן הארוך של ר' נוחעם ליטף את גרעיני השומשום הבודדים שנשארו דבוקים לחלה, הם כנראה לא שמעו על החרם

ר' נוחעם הביט בחלה בעודו אוחז בה בשתי ידיו ממש כמו שאחז באתרוג התימני הענק שכמעט קנה אילו לא היה תופס את הנקודה שהסתתרה לה בין הגבעות בשליש העליון, מי יכול להפיל את ר' נוחעם בפח? העין החזונישניקית שלו תעלה על כל חלקיק בלעטלאך שניסו להוריד ללא הצלחה ותמצא כל חשש של חשש פסול
את העין הזאת הוא רתם למצוות היום – גילוי האמת וקיום מהודר של מחאה על ביזוי כבוד התורה

מבט חטוף על השליש העליון של החלה העלה חיוך מתחת שפמו העבות של ר' נוחעם, ליתר בטחון הוא מישש באצבעותיו את תחתית החלה, וארשת ניצחון כיסתה את פניו, אכן כן, חוש הריח גם הפעם לא הטעה אותו, הוא כבר זיהה את המאפיה מהריח, אבל בדק לחומרא גם את השליש העליון השרוף, ואת הסימונים של סוג התבנית בתחתית החלה

מה הוא חשב לעצמו? המוכר הזה, שאם הוא יוציא את החלות מהקופסאות ר' נוחעם לא יזהה?

ר' נוחעם החל להתנדנד, הוציא מכיס חליפתו את הדף שהכין בעוד מועד
כל הלילה הוא חיפש ב'אוצר החכמה' נוסח מדויק ל'חרם' כהלכתו בסופו של דבר הוא מצא נוסח שמועיל לכל הדעות בלי חשש ידות וכינויים

הוא היסה את הקונים בחנות בקריאת שששששש מהדהדת
וקרא בקול גדול "הרי זה חרם" ובתוך כדי דיבור החזיר את החלה למדף ויצא מן החנות

"אמת מה נהדר היה מראה ר' נוחעם בצאתו מן החנות בלי חלה של...אנג'ל'

קו שבר | ר.א.

עשיתי ניסוי
לא בשביל תואר
בקושי בשביל
תוצאות

כאב לי הלב
ככה באמצע
הפך מאדום
לשלולית.

אולי ככה זה
כשאני חצוי לשתיים
ומושכים מפה
לשם.

הניסוי הוא פשוט
לבדוק בפינצטה
כמה סופרים לב
אם בכלל.

תלשתי תליתי
ככה באמצע
שמישהו יתקרב
שיקטוף.

בין שברי דעות
בין הצד השמאלי
להכי ימני
במפה.

צעקתי תאהבו
אותו את הלב
מתנדנד בין שמים
לכאב.

אנשים עברו
לא השיתו תשומה
הביטו בלב ושפטו
למיתה.

מי לחיים
אם צבוע כמותו
ומי למוות בעוון
שאני ההפך
שלו.

שתים אוחזין
בדגל כחול ולבן
רק תגיד אם עד
או מנגד.

עבר יום
שמש קפחה
ואין דורש לו
ללב.

קו שבר
חצה לב
1000 בסולם רייכטר
ממד יחסי
של אנרגיה.

אין ממד
או מרחב מוגן
לשים בו לב
מרוקן.

מבין הריסות
כתבתי בדם שתראו
ניסוי בלי
תוצאות.

היה הייתה פעם נערה
אשר חשבו כולם אותה לשמורה
מקיימת היטב מצוות ותורה
מה האופציות? הרי אין עוד ברירה

ויום אחד זה קרה
"יצאה מהמגירה"
העולם מכירה
המציאות לא ברורה

לעצמה מתירה
ראיה אסורה
מעצמה מסירה
תווית "טהורה"

אולי נגררה?!
העלו השערה
איך פוזר שערה,
של זו ה"יקרה"?

המורה מעירה
מלח זורה
המצב טוב חקרה
להתערב כאן תורה

נערה-בחורה
בליבה אש קרה
כבר חשה זרה
נקראת "מוזרה"

"קללה ארורה"
כך נקרא לעברה
בתוכה עוד אצרה
את שהעם לה ירה

סערה. גערה. מרירה.

ויום אחד התגברה
זה לא קרה מהרה
לאט שב זוהרה
התנגן שוב שירה

אליו קשר קשרה
הנתק עצרה
דיברה ודיברה
כאבים עוררה

לעצמה לא חזרה
אך עולמה היא פתרה
מותניה חגרה
כבתה בעירה

ואולי חצאית לה קצרה
ועוד פזור שערה
הנהגתה אסורה
הגדרתה לא ברורה

אולי נראית לא קשורה
ועוד אומרים "מוזרה"
אמבט קררה
גבולות היא גזרה

אך עם אבא קשרה
עבותות-מבחירה
לזרועותיו כבר חזרה
בשבילו היא טהורה.

חדשה פה. עד שאחליט מי ראוי להחשף ראשון... אז מתחילה ודי.
אנא! לא לרחם! הסירו כפפות, רדו לקטנות, תנו ביקורת. האירו והעירו ככל העולה על רוחכם הטובה.
בשביל זה אני פה. תודה מראש.

1.
מעשה בחתולה גינגית מאד, מה זה גינגית מאד? איך נהיים גינגית מאד? רגע אני חושבת על זה בעצמי.

רק בינתיים עד שאני אבין, או שהאסימון יפול או אולי תפוח? נראה לי שאני מעדיפה כי מה אני אעשה היום עם אסימון? וזה לא שאני אוכל להראות אותו לנכדים כי נו... שילכו למוזיאון ויראו הכל ביחד.
זה לא חלק מההיסטוריה שלי, ואת ההיסטוריה של הסבתא-רבתא שווה אמא שלי, מילא אם קיבלתי בירושה, אבל אם סתם נפל לי אסימון? מנין? ואם כבר נופל משמיים עדיף משהו יותר מעניין או משמעותי. או לפחות שווה ערך? לא בעצם עדיף שלא, עיין ערך רבי א. לא זוכרת שם, אבל זה לא התחיל בא?

בכל אופן, התנא ואשתו וה-רגל_של_זהב. אז מהרגל והנפל התחלנו מבינתיים אחר, שימו לב להבדל החשוב בין גינגית במקפ'ים לגיניגית בלי מקפים.
בין גינגי כמו גימייל וגינגי כמו גוגל. שה' ישמור ויציל.

האמת בימינו השמור והצו"ל אוחזים בגימייל, השאר בוואצאפ,
לא כמו וולדמורט אלא כמו וויזלי וווווווווווווווויזלי או -דבליו -שיהיה ברור.

ברור כמו אורז בוואקום, מילא האורז שמיימי או מימי אימי לא חושבת שמישהו ראה בו נגע ומחלה כלשהם, זה לא אכפת לי לברור. אבל מישהו יודע איך בוררים קינואה או קוואקר? בררר.
בכל מקרה אם אתם יודעים אולי כדאי שתפיצו כי יש פה קילו שמישהו קנה בטעות.

אגב ההפצה באמת כדאי שפשוט יהיה אתר של הוראות בדיקת המזון מתולעים עם כל התמונות של הרב ויא, אולי יש פה מישהי מהנדסאים שנה א שרוצה את זה לפרויקט בווב?

ומהטעות- לא נורא, טעות לעולם חוזרת. אל תדאגו ואל תתעכבו על זה, תתמקדו במה שעושה לכם טוב ותמשיכו להתקדם הלאה. זה לא אופנה ניו אייג'ית אלא מהספר הנהדר שהוציא מאירשמחה שטיין שה' יברך אותו, על שיחות עם הרב שלמה הופמן, סבא של כל ההופמנים שלנו, בדיוק, והוא מביא מקורות קדומים ביותר. מצוטט. אפשר לבדוק.

שוב לבדוק. מהאוכל אני נהיית רעבה. לא באמת רעבה סתם תעסוקה ללסת בעתות שעמום, או שאולי זו הנטיה הנשית למולטיטאסקינג? אין לי כוח להתחיל עם הפמיניסטיות כרגע אז אני לא מתחילה אתכן שמעתן.ם ?!?!? שמעתןןןןן. אתןן. ! תעברנה הלאה.

הלאה הלאה להמשיך ללכת כל הדרך משהו. שירים של ארצישראל בטח יש משואים בסגנון.

זאתי יש לה סגנון, זה טוב או רע? תלוי. תלוי המן. עץ גבוה חמישים אמה.

המן הרס את הבית שלו בשביל העץ, חבל. 50 אמה זה 25מטר, נשמע לי לא רע. מוכנה לנסות.

אין אין הכל ניסיונות שה' ישמור ויציל. את החציל. ברוטב מיונז.

מה פתאום מיונז מאיפה הוא הגיע חצילים קולים בתנור אם לא רוצים ללכלך את הגז, או שמכינים מוסקה, או קוביות עם בטטה, אבל בכל מקרה גם אם לא הגרסה הקלאסית עם הטחינה על החצי שלא באמת אפשר להוציא את בשרו עם הכפיות פלסטיק הלבנות חדפעמי פלסטיקשמסטיק של וולף, לא מגישים אותו עם מיונז.

העיקר הגפילטעפיש של אמא משהו משהו, במיוחד כשהוא טרי ובמיוחד עם המיונז של דודה יודית, איך היא עושה את זה-
עם המעבד מזון של בראון, ביצה חיה ובקבוק שמן כבר לא קבר רחל אל תגלו לסבא, זה יוצא לה משהו משהו יום אחד נלך ללמוד. נבוא עם המגימיקס בלעז שלנו ונלמד. שלא יוציאו עלינו לעזים למיניהן.
בעצם המעבדמזוןבראון הוא של כל השנה מי יודע מה יש בפסח.

ואיך נשכח את החריין. אוהו. אמרת פסח אמרת חריין, חזרת, לבן ואדום, לבן וכחול, תוצרת כחול לבן. כחול ולבן נהנהנ כחול ולבן, יש כזה שיר

כל הזכויות שמורות טלח
טרי לילי חהחהח.

**כל הזכויות שמורות טלח.*** (מה זה טלח?)

אתה מחפש אהבה

אתה רוצה שיראו אותך

אותך,

את הנשמה,

את הפנימיות הטובה

לא את המעשים,

לא את החיצוניות המטעה



אתה מבקש שיקבלו אותך,

איך שאתה

בגלל מי שאתה

לא בגלל מה שאתה עושה

לא בגלל איך שאתה נראה

לא בגלל הישגים

ולמרות כישלונות שצברת

'אהבה שאינה תלויה בדבר',

זוהי הדרישה



אז תגיד לי,

אתה שם במראה

אם את הפנימיות שלך

אתה מבקש שיראו כולם,

למה אתה לא חושף אותה?

למה אתה עדיין

מנסה להרשים

עם הישג,

עם יופי,

עם הצלחה


לא חרוזים. אני יודע, אבל כן מעומק הנשמה

ניסיתי לחיות פעם | ר.א.

ניסיתי לחיות פעם
כיבתי אורות
החלפתי בנר
צעדתי בחוץ
יחפה.

ניסתי לחיות פעם
לישון בשקיעה
לקום בזריחה
לדבר בשפה
עתיקה.

ניסתי לחיות פעם
להפוך עבר מוחשי
ואכשהו
לא הרגשתי
פעם.

אמצע היום. קומה שניה בקניון. שלהי מסע הקניות. כשגיליתי שהארנק שלי לא איתי.

לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו. נשכח? נשמט? נגנב?

נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.

בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה.
הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמלת באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.

אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???

קודם כל היה שם כסף, והרבה.
דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעיניים.

רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??

יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע.

השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.
שתיקה.

''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...

שתיקה.

נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.

"השם, תגיד, זה רציני?"
כן.
"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"
כן.
לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.

לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע בשיחה שהייתי – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב...
לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודעת על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"...

ובשבריר השניה הבא מצאתי את עצמי זועקת: "אבל אני לא מבינה, על מה אבא? על מה תודה? על זה שאין לי???"
כן.

על זה!

"אוקי. תודה, אבא.

תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות.

תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"...

יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...

לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של '"איזה תמימה, מה את נכנעת?! תלחמי! אל תוותרי! אסור לך להשלים עם זה!'

אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה.

תודה שככה החלטת בשבילי".

'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלמי, ואת מרפה כמו חסרת אמונה--- ניסה קול אחר לשדל אותי...

"נכון. כי זהו.

אני חלשה וזקוקה לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט.

מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך.

בלי להבין איך ולמה, סתם ככה.

כי ככה. תודה.

תודה שאתה כאן.

תודה שאתה אחראי עלי".

משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...

ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.

* * *

נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?

זהו שלא.

חזרתי הביתה בידיים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.

שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לא אכנע!"

שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!

שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליחה...

והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיגה, כמו אמר לי: רוצה לבד – קחי, חשבתי לעזור לך אבל אם את מתעקשת לבד – בכבוד...

שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי.

ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה.

לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע.

לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי.

הוא ולא אני.

לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.

שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.

עכשיו נשאר לך להחליט מה את עושה – ממשיכה לקחת את ההגה או נותנת לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.

בחרתי באפשרות השנייה.

אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה.

אמצע היום. קומה שניה בקניון. שלהי מסע הקניות. כשגיליתי שהארנק שלי לא איתי.

לפני חמש דקות עוד השתמשתי בו, ועכשיו – נעלם ואיננו.

נשכח? נשמט? נגנב?

נעצרתי והמתנתי. אולי עוד רגע יגש אלי מישהו עם הארנק.

בינתיים ניסיתי להיזכר בכל הסגולות האפשריות למציאת אבידה. הלכתי על כל הקופות – מ'אמר רבי בנימין', 'אמתלאי בת קרנבו' ו'אלקה דרבי מאיר'... ועד קבלות בלב ובעל פה על קדושה וברכות וזמן תפילה ולימוד תורה ועין טובה וכו' וכו'... הבטחתי בל"נ לתת צדקה לוועד הרבנים ולקופת העיר (לא זכרתי על מי מהן ממליצים יותר) ולהכנסת כלה ולפדיון שבויים... וכשקלטתי את עצמי ממלמל באמצע מרכז קניות בעמידה, השתתקתי והתיישבתי על ספסלון סמוך.

אין ארנק. והוא לא נראה באופק. מה אני עושה עכשיו???

קודם כל היה שם כסף, והרבה. דבר שני, היו שם הדרכון שלי, שני פנקסי צ'קים, בערך עשרים כרטיסים, כולל כרטיסי אשראי, ורק המחשבה על השחזור של כל זה גורמת לי סחרחורת ושחור בעינים.

רבונו של עולם, למה עשית לי את זה??

יצאתי החוצה. בכל מקרה אין לי אפשרות לקנות משהו כרגע. השמים היו שחורים, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו, ''אבא, אתה יודע שאני לא יכול בלי זה, אז, בבקשה, עזור לי''.

שתיקה.

''אבא, עזור לי. בבקשה. בפקודה"...

שתיקה.

נגשתי למודיעין, חזרתי לכל החנויות שנכנסתי אליהן, פתחו בעבורי שלוש מצלמות אבטחה, התקשרתי להתלונן במשטרה... אבל שום דבר לא עזר. אין ארנק. נאדה. נעלם ואיננו.

"השם, תגיד, אתה רציני?"

כן.

"זה אמיתי הדבר הזה? אתה בטוח?"

כן.

לא האמנתי שזה קורה לי. לא האמנתי שיש משהו שאין לי שליטה עליו.

לשבריר שניה עלו לי המילים ששמעתי השבוע מהמנחה בסדנה – להגיד תודה להשם, על המקום שהכי שמח או כואב... לא היה לי מה להפסיד. הסתכלתי על זה כמו על עוד-סגולה, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לו, "אה... כן, אבא... תודה לך שאתה לא עוזר לי למצוא את מה שאני מאוד רוצה... תודה לך! לא יודע על מה בדיוק, אבל, נו טוב, תודה"... ובשבריר השניה הבא מצאתי עצמי זועק: "אבל אני לא מבין, זה מה שאתה רוצה ממני?! שאתענה?! שאצטער?! על מה תודה? על זה שאין לי???"

כן. על זה.

"אוקי. תודה, אבא. תודה שאבד לי הארנק ותודה על שלא מצאתי אותו למרות שהפכתי עולמות. תודה שסגרת לי את הדלת. תודה על התסכול שממלא אותי עכשיו עד לשד עצמותי והכעס וחוסר האונים. תודה"... יכולתי להמשיך, אם לא שהופיעו פתאום כאלו דמעות. דמעות שאין לי מושג איך הן לא התייבשו מרוב שנים שהן מחכות לבכות...

לרגע שוב עלו בי הקולות המוכרים של 'איזה טמבל. מה אתה נכנע?! תלחם! אל תוותר! אסור לך להשלים עם זה!' אבל ברגע הבא המשכתי להודות: "השם הטוב, כל הסיפור הזה כבד עלי, אתה יודע, אין לי מצב לשחזר עכשיו הכל, הכרטיסים והדרכון ופנקסי הצ'קים... אבל, תודה. תודה שככה החלטת בשבילי".

'מה תודה שככה הוא החליט, הוא החליט שתלחם, ואתה מרפה כמו אדיוט'--- ניסה קול אחר לשדל אותי...

"נכון. כי זהו. אני חלש וזקוק לעזרה. אין לי כוח להילחם יותר. זה מאמץ גדול עלי. יודע מה, אבא? עזבתי, וזהו, מהרגע – מה שתחליט. מה שהחלטת, זה הכי טוב. אז תודה לך. בלי להבין איך ולמה, סתם ככה. כי ככה. תודה. תודה שאתה כאן. תודה שאתה אחראי עלי". משהו בשריר הגב התפוס התחיל להשתחרר...

ככה, כמה דקות כאלה, ישבתי ומלמלתי תודה על זה שאין, על זה שלא יהיה לי, על זה שבזבזתי שעות סתם, על זה שקרה בדיוק מה שלא שרציתי.

*

נו, נו, ואיך זה נגמר? אולי זאת מין סגולה כזאת – לומר תודה ולהלוות מהעתיד ולהכין כלים לשפע וכו' וכו'?

זהו שלא.

חזרתי הביתה בידים ריקות. לא קבלתי כלום ממה שרציתי. אבל קבלתי משהו אחר.

שנים שעל הלב שלי מתנהלת מערכה חשאית ושמה: "לעולם לא אכנע!"

שנים שנשאתי על גבי משאות כבדים של אחריות ותפקוד על הכל!!

שנים שנלחמתי, עם מלא-מלא כח, וכמעט תמיד מצליח... והשם יתברך ברוב רחמיו נתן לי לשחק אותה המנהיג, כמו אמר לי: רוצה לבד – קח, חשבתי לעזור לך אבל אם אתה מתעקש לבד – בכבוד...

שנים של מערכה בין ההכנעה להשם לבין השליטה המדומה שלי. ידעתי שהיא מתחוללת ואורבת לי בכל צומת בחיים שלי, אבל לא ידעתי שהניצחון במלחמה הזאת עובר דרך התודה. לא ידעתי שלומר תודה, משמעו, להיכנע. לא ידעתי שלהודות להשם על משהו זה להודות שהוא השליט והוא המנהיג והוא מעלי. הוא ולא אני. לא ידעתי שהודאה והכנעה לא רק הולכות ביחד אלא הן ממש אותו הדבר.

שנים של קרב על הלב, שמפחד מדיכוי ומהשפלה, ומאכזבות... שלא מאמין, שיש טוב גם בלי מאמץ ובלי מלחמות.

עכשיו נשאר לך להחליט מה אתה עושה – ממשיך לקחת את ההגה או נותן לאבא להוביל? מי שנותן לאבא להוביל, יושב רגוע בצד, מקבל ואומר בסוף תודה.

בחרתי באפשרות השניה.

אז, נכון. במובן המקובל, אין הפי-אנד לסיפור הזה. הארנק לא נמצא עד עצם היום הזה, אבל יהודי אחד בעם ישראל למד שיש מנהיג לבירה וזה בכלל לא הוא, שקורים מלא דברים בחיים וכולם מכוונים על ידי מי שמעליו, שהוא אחראי על הרצונות אבל השם על ההצלחות.

סגולות עובדות. אין אפס.

מָתַי מָתַי מָתַי תִּשְׁטֹף? אוֹטוֹטוֹ! אוֹטוֹטוֹ!

מָתַי מָתַי מָתַי תִּשְׁטֹף? אוֹטוֹטוֹ אוֹטוֹטוֹ!

בְּעוֹד שָׁעָה אוּלַי מָחָר

לֹא עַכְשָׁו לֹא!

וּבְיָדוּעַ כְּבָר לְכֻלָּנוּ

לֹא לְעוֹלָם לֹא!


אֵיְנְס צְוֵי

אֵיְנְס צְוֵי דְּרֵי פִיר



לֹא לֹא יַעֲשֶׂה מָחָר זֹאת

לֹא לֹא יַעֲשֶׂה מָחֳרָתַיִים זֹאת

לֹא! כְּאִלּוּ לְבַדּוֹ!

רובי, תוכל להביא לי תרחיש לאקטיביזם שיפוטי במדינת ישראל?



בהחלט, אני יכול.
ביוני 2021 קמה בישראל ממשלת החליפים ברוב של 60 מול 59. ראשי הממשלה היו נפתלי בנט ויאיר לפיד.
לבית המשפט העליון עתרו ח"כ עו"ד שמחה רוטמן ותנועת אם תרצו.
בהרכב של אחד עשר שופטים בית המשפט העליון הורה על ביטול הקמת הממשלה. חלק מהשופטים נימקו את עילת הסבירות בעניין. השופטים הסבירו כי החוק מקנה את ראשות הממשלה לאיש אשר קיבל את המנדט להרכבת המשלה, מהנשיא או מהכנסת. טענת השופטים, כי כוונת המחוקק שראש הממשלה המנהיג את המדינה יהיה האדם שנבחר ברוב קולות. אף כי שיטת הבחירה הנהוגה במדינתנו, הינה לכל הרשות המחוקקת, קבע זאת המחוקק בחוק, כדי להבטיח את מיקסום רצון הבוחר.
אכן בממשלת חליפים מוכרח כי ראש הממשלה החליפי יהיה אדם אחר. אך על מרכיב הממשלה לשקול במידה סבירה, שראש הממשלה החליפי הינו ראוי לקבל את המנדט, ואינו חבר כנסת סתמי.
בשונה מקואליציית נתניהו -גנץ. במקרה הנוכחי, מינה לפיד את בנט לראשות הממשלה, שלא קיבל יותר משבע המלצות לנשיא. דבר זה חורג ממתחם הסבירות והמידתיות, ואין ביכולתו של לפיד למנותו.
עילה נוספת אותה נקטו חלק מהשופטים, היא עילת ההשתק. השופטים טענו כי בנט שיקר את בוחריו, כאשר הבטיח כי לא יתן ידו לממשלת אחדות. במקרה כזה, בו קיבל מהבוחר את קולו, רק בשל הבטחתו, טענו השופטים כי אין ביכולתו להפר זאת, וכי דבריו מונעים ממנו להקים ולכהן כראש הממשלה בממשלת האחדות.


-נו, באמת. ממשלת בנט-לפיד כבר נפלה.



לפי העדכון שבידי, נכון לשנת 2021 הממשלה לא נפלה.


-אם אתה עוד ב2021, אתה צודק. אבל תהיה בטוח שאין שום תרחיש כזה, בית המשפט לא היה מתערב בזה.



אני מתנצל על טעותי. בית המשפט בישראל אינו נוהג להתערב במינויים פוליטיים. ובפרט, אם התקבלו ברוב ברור בכנסת.

כְּשֶׁפַּעַם אַחַת
אֹזֶן שׁוֹמַעַת
וְעַיִן רוֹאָה
וְעַיִן דּוֹמַעַת
עוֹמְדִים דּוֹם לְרֶגַע
עוֹצְרִים לַשְּׁנִיָּה
נֶאֱנָחִים, מַמְשִׁיכִים
מִסְתַּמֶּנֶת רְגִיעָה

כְּשֶׁפַּעַם שְׁנִיָּה
מַרְגִּישִׁים כְּבַר שֶׁדָּי
וְזֶהוּ, מִצִּינוּ.
נִמְאַס וּמִדַּי
דַּי עָמָל, דַּי רָעָב
דַּי זִיּוּף-שֶׁל-זָהָב
פּוֹצִים פֶּה, מִתְוַכְּחִים
מִסְתַּמֶּנֶת רְתִיעָה

וְהַמֹּחַ מִתְרוֹקֵן מֵרְגָשׁוֹת
וְהַלֵּב מִתְמַלֵּא בִּלְחִישׁוֹת
וּבֶחָלָל שֶׁנּוֹצַר בֵּין שְׁנֵיהֶם
סוֹעֲרוֹת נְפָשׁוֹת

וּכְשֶׁפַּעַם שְׁלִישִׁית
אֶבְיוֹנָה וּמָרָה
אֵי-זֶה מֶלֶךְ בְּלִי כֶּתֶר
יְזַמֵּר בְּשִׁירָה
בְּכָל רְחוֹב, כָּל פְּסִיעָה
כָּל סִמְטָה, כָּל שְׁקִיעָה:
נִכְנָעִים. אוֹ בּוֹכִים
מִסְתַּמֶּנֶת פְּגִיעָה

וְהַמֹּחַ מִתְרוֹקֵן מֵרְגָשׁוֹת
וְהַלֵּב מִתְמַלֵּא בִּלְחִישׁוֹת
וּבֶחָלָל שֶׁנּוֹצַר בֵּין שְׁנֵיהֶם
סוֹעֲרִים רְגָשׁוֹת.

וּכְשֶׁפַּעַם בְּחֶזְקַת n שֶׁל אֵינְסוֹף
מִשְׂתָּרְעוֹת לְמוּלִי
כְּמוֹ מִדְבָּר. אֵין לוֹ סוֹף
אָז הַמֹּחַ לַלֵּב אֶת תִּקְוָתוֹ מֵשִׂיחַ:
בָּטוּחַ אֵלּוּ פַּעֲמֵי מָשִׁיחַ.

בס"ד

האם אתם מהמתחשבים???


ראה ראיתי

אנשים בסופר רצים

נתקעים באחרים מבלי משים

טוב שכולם יצאו שלמים,

אנשים ממתינים בתור למרפאה

מתווכחים בקול מחאה

כמעט ונצרכים להחייאה,

שכנים גרים באותו בניין

מרעישים ומלכלכים

הרי הכל להם קניין

אין דין ואין דיין.



ולעומת זאת

ראה ראיתי

אנשים הולכים בניחותא

מבקשים יפה לעבור במטותא

אנשים מוותרים על התור

בעיות מנסים לפתור,

שכנים מתחשבים

שכניהם להם חשובים,

ראיתי המעבירים על המידות,

וחשבתי עדיף כמותם להיות.

לפעמים
ממש באמצע

בא לך להעיף תכסא אחורה
לקום ולהתמתח לארבע כנפות הארץ, לפהק עד קצה היכולת, ולסיים את הפהוק במין שאגה חסרת פשר.

לפעמים בא לכתוב משהו מהבטן

מתפרץ

כמו סילון אדים שמגביה את המכסה

בלי להעביר מסר
בלי שיאהבו ובלי שישנאו
סתם נהמה אישית כזו
שתהדהד בין כתלי עולמי בלבד


ולמרות שלא מסתכלים לצדדים
בכל זאת מתחשק שכולם ישמעו

פרק 1

7:00, שטיבלאך מאה שׁעורים

לייב'ל השלים את תפילתו תוך כדי קיפול הטלית ונחפז לביתו.

"ר' לייבל, ר' לייבל, קרה משהו? למה קמתם כל כך מוקדם היום? לאן אתם ממהרים?"

- "אני עסוק היום. אין לי זמן. שולם".

לייבל נכנס לביתו בבהילות והעיר את הרבנית משנתה.

"שורהל'ה, אתם יודעים, לא ישנתי כל הלילה. לא הפסקתי לחשוב על מה שסיפרתם לי על טאטי שלכם. מצד אחד אני מבין שהוא במצוקה וחייבים לעשות משהו, אבל מצד שני מה יהיה עם כל הפעילות שלי למען האידישקייט? מי ידאג לכלל ישראל, להקב"ה? מה אתם אומרים שנלך אליהם עוד מעט לארוחת בוקר ונשאל להם מה לעשות?!"

- "טאטי עכשיו בעבודה. נלך אליהם לארוחת צהריים, אחרי שהוא חוזר מהעבודה".


14:00, בתי ורשה

לייב'ל והרבנית נפגשים עם השווער.

"טאטי, אנחנו מבינים שהמצב לא פשוט ועוד מעט יש את החתונה של אהרל'ה. אבל מצד שני, אתם יודעים שאני פעיל מאוד ב'החומה' וב'משמר היהדות', איך אני יכול להזניח את כל הפעילות הזו?! מי יעשה את זה במקומי?!"

- "אני שומע, ר' לייב'ל. אתה יודע שאני מאוד אוחז מכם. אבל עם כל הכבוד, אפשר לקיים שניהם. אתה לא צריך לעסוק כל היום בפעילות. תעבוד בבוקר כמה שעות, ואז תצא לפעילות. בכל זאת, אתה כבר לא ישיבע בוחער. יש לך משפוחה לפרנס".

"אני שומע, אני שומע. אז במה אתם ממליצים לי לעבוד?"

- "תיכנס לענף שלי, במה שכל מאה שׁעורים עובדת".

"האא, זה. יש בזה פרנוסה?"

- "מה, נראה לך שזה מקווה נייעס?! נראה לך שאני מבזבז את הזמן שלי סתם?! זה תלוי כמה אתה שעות אתה עובד ביום וכמה ניסיון יש לך. פשוט מאוד".

"יא. גוט. לכם כבר יש ניסיון של עשרות שנים, ברוך ה'. אולי אתם יכולים לתת לנו כמה עייצ'ס איך להצליח בעבודה?"

- "ס'איז אגאנצע תיירה... אז ככה. דבר ראשון, אל תסתובב כמו שנורר עם כמה מטבעות עלובים ביד. ככה עשיתי כשהתחלתי. החבאתי את כל הכסף בכיס והסתובבתי עם כמה 'מצלצלים' בקול רעש גדול. הייתי בטוח שככה כולם יחשבו שאני מסכן, שאספתי רק כמה פרוטות, וייתנו לי ביד נדיבה. אבל אז גיליתי שאנשים לא מתחברים ל'לא יוצלחים'. בני אדם רוצים לרכב על גלי ההצלחה, להיות חלק ממשהו גדול... מה עשיתי? לקחתי מהגמ"ח של הירשמן הלוואה של כמה שטרות, הסתובבתי איתם ככה שכולם יראו, וברוך ה' נפתח לי השפע. אנשים התחילו לתת יותר".

"פששש... אזא איינפאל. צריך להיות קצת פסיכולוג כדי להצליח בעבודה הזו..."

- "כן, כן. אנשים חושבים שזו עבודה פשוטה, אבל האמת היא שזה ממש מקצוע לכל דבר. א'קיצער, אתה שומע, איפה אחזנו? הא, בעייצע'ס. אז כן. עוד דבר, אתה צריך למצוא סיבה טובה למה אתה אוסף. אנשים לא אוהבים לתת סתם בלי סיבה. ככה זה, מה לעשות?! פעם היה מספיק לומר 'הכנוסת כלה' ואנשים היו פותחים את הלב ואת הכיס, אבל היום זה כבר לא מספיק. אנשים חושבים לעצמם: 'כל מאה שערים צריכים הכנוסת כלה, למה שאתן דווקא לך?' אבל אל תדאג, בשנה הקרובה אתה יכול להגיד: 'השווער שלי מחתן בן עשירי ואין לו אפילו להוצאות המינימליות והבסיסיות ביותר'. לי המשפט הזה מאוד עוזר. אם אתה רוצה אתה יכול גם להוסיף: 'החותן תלמיד חוכעם גדול, ומי שייתן 50 שקל הוא יתפלל עליו תחת החופה'".

"אבל טאטי, יענקי הוא רק הבן השלישי שלך, וכבר קניתם את הדברים הבסיסיים לחתונה. אנשין אפילו תרם לך את האולם ואת הפויקער. זו לא בעיה ככה לשקר?"

- "אוי לייב'ל, מאך מיר א טויבע. אל תהיה לי עכשיו אויבער חוכעם. אם על ההתחלה זה הכיוון שלך אין לך סיכוי להצליח בעבודה הזו. היום יש המון תחרות. אתה לא היחיד. יש אפילו אנשים שלא משלנו - מהיישוב הישן - שגנבו לנו את השיטה. איזה אנשים! חצופים! אנחנו המצאנו שיטה והם באים בלי בושה וגונבים אותה. איפה האנושיות? מינימום של הוגנות! פחחח. וחוצמיזה לייב'ל, אתה יודע טוב מאוד שיהודים רוצים וצריכים לתת צדוקה. אלא מה, יש להם יצר הרע שקצת מקשה עליהם, אז אנחנו עוזרים להם להתגבר עליו. זה הכל".

"אז זה גם עבודה וגם זיכוי הרבים. הא, גוואלדיג! מיירעדיג! טאטי, איפה הכי כדאי להסתובב?"

- "זה סוד צבאי. מצטער, אבל את זה אני לא יכול לגלות לך. כשהתחלתי לעבוד שילמתי הון תועפות לכמה מזקני ירושלים כדי שילמדו אותי איפה ומתי בדיוק כדאי לאסוף. מאז אני שכללתי את השיטה, והיום כבר יש לי סדר שבועי קבוע. אולי כשכבר לא יהיו לי את הכוחות לעבוד אני אגלה לך. בינתיים אני יכול להגיד לך דבר אחד - פה, במאה שׁעורים חבל על הזמן שלך. כמעט לא עושים כסף. כל השכונה בביזנס הזה, ובאשמת הקנאים אין כמעט אנשים מבחוץ שיש להם מה לתת. הם הבריחו מפה את כולם והרסו את הפרנוסה של כל מאה שׁעורים. תסתובב בעיר, שמה יש לך יותר סיכוי".

"טאטי, ככה אתה מדבר נגד הקנאים?! בזכותם אנחנו עוד איכשהו יכולים לגור כאן בשכונה! בכל אופן, תן לי ברוכה שאצליח בעבודה, שתהיה פרנוסה בריווח".

- "זיי געזונט. שפע ברוכה והצולחה! דרך אגב, שכחתי להגיד לך - כל אחד שנותן לך, אפילו שקל או חצי שקל, תברך אותו ב'תזכה למצוות, שפע ברוכה והצלוחה'. אל תהיה חניוק ותגיד 'שכוייח'. אל תיתן לאף אחד את התחושה שהוא עושה לך טובה. להיפך, אתה עושה לו טובה שאתה מזכה אותו לפרנס יהודים כשרים שיוכלו להמשיך לשמור על הגחלת, שלא תשתכח תורה מישראל! בלי הירושליימער יידען כל האידישקייט הייתה נעלמת! הם עם הפשורות שלהם! אלא מה, אתה צריך לברך אותם שיהיה להם שפע כדי שיזכו לתת לך בפעם הבאה. וחוץ מזה, שאנשים זוכרים אותך, ואם אתה נחמד אליהם הם ייתנו לך גם בפעם הבאה, ואולי אפילו ייתנו יותר".

"שכוייח טאטי. זיי געזונט און שטארק. א גוט יאר!"

- "רגע, רגע, קלצקין מכריז שם משהו. מי?? מה??? אני לא מאמין!!

בס''ד

הערה: הסיפור הוא ניסיון שלי בכתיבת קטע אקשן, בשבילו השתמשתי בדמויות ממלכה במבחן. הסגנון שונה במקצת מהסדרה המקורית. אודה לתגובות!

רעואל רכב על סוסו באיטיות, מביט בחייליו.

פלוגה ראשונה, חמש מאות קשתים, עומדים שורות שורות, קסדותיהם המוזהבות נוצצות בשמש.

פלוגה שנייה, חמש מאות רמחים,שורות שורות, להביהם דוממים, מנשה קחבר עומד בראשם.

פלוגה שלישית, שלוש מאות חמישים פרשים, שורות שורות, הרכבים מרגיעים את סוסיהם העצבניים.

פלוגה רביעית וקטלנית מכולם, 120 מונדרים, שורות שורות, מריחים את האוויר בדממה.

רעואל נשם, והביט אל האופק.

כל מה שהוא רצה להגיד הוא כבר אמר, כל אחד מאנשיו ידע למה הם נלחמים.

הוא נשך את שפתיו, והרים את ידו השמאלית.

הרמכים החלו לצעוד.

הוא הרים את ידו בשנית.

הקשתים החלו לצעוד.

רעואל נשא תפילה להצלחתו של מנשה, והתחיל להתקדם.

הפרשים דרבנו את סוסיהם מאחוריו. המונדרים החלו להקיף אותם, בקבוצות קטנות של חמש חמש, מעיליהם החומים מתנופפים ברוח.

מילים קצרות מקינת הישימון חלפו בראשו.

אם הקוורים ינצחו הנזק האדיר יהיה לא בגשמיות, אלא ברוחניות.

הוא הצעיד את סוסו למעלה, על הצוק ההררי.

סכנת ההחלקה הייתה גדולה, והוא נדרש לריכוז אין סופי כדי לנווט את סוסו, אבל הוא היה מלכם של כל החיילים, והוא היה חייב לצפות בהם, ולהתפלל לשלומם.

מתחתיו, עלו הפרשים במדרון הצוק, נקודות אפורות זעירות, כלי נשקם נוצצים.

מרחוק, הפלוגות של מנשה החלו לעלות לכיוון ההר.

הרמכים הגבירו את קצב צעדם, ואז החלו לרוץ.
הקשתים רצו אחריהם, קשתם הקפולה מכוונת אל על.

הרמכים כבר הגיעו לחצי ההר, רעם פסיעותיהם הרעיד את האיזור.

קריאת עיטים נשמעה. הקוורים הגיעו.

בקצה ההר נראו כמאתיים פילים, עומדים בשורה, עיטיהם של הקוורים שוחררו, וחגו מעליהם.

מאחוריהם, רעואל ראה עוד פילים, גוררים סלעים כבדים במטרה לגלגלם במדרון.

הקוורים עצמם,מחזיקים נבוטים וגרזנים כבדים, צעדו ביניהם, רוכבים על סוסים שחורים.

ואנאנה הגדול, שתי מטר גובהו, עלה על קצה הצוק הנגדי, צופה בחייליו.

רעואל דרבן את סוסו, למרות הסכנה, והחל לדהור במעלה הצוק.

הרמכים והקשתים לא נרתעו, בצעקות מהתהילים הם המשיכו בריצתם, מתקדמים במעלה ההר.

מנשה צעק,וחמש מאות הקשתים שלפו את חיציהם, כאיש אחד, וירו כלפי מעלה.

צעקות הפילים נשמעו,והרמכים זנקו לקרב, להביהם פוגשים ברגלי הפילים ובגרזיני הקוורים.

מנשה רץ בראשם.
רומכו בלם גרזן של קוורי חסר עין, ופגיונו פגע בלוחם קוורי אחר,שזקנו קלוע בצמות.

חייליו רצו אחריו, חומקים מרגלי הפילים האפורות המאיימות לרמוס אותם.
רמכיהם הסתחררו בידם,יוצרים חתכים ברגלי הפילים ובקוורים אדומי-המעילים.

העיטים צללו לעבר הרמכים, והקשתים של מנשה ירו.

עיט פצוע אחד כמעט נפל על מנשה, אך הוא חמק הצידה והמשיך בריצתו.

מהצוק נשמעה קריאתו של ואנאנה, והפיל הגדול ביותר הגיע.

עשרים הקוורים הגדולים והמאיימים ביותר הלכו סביב הפיל,אך לידו הם נראו משמימים בעליבותם.

עיניו האפורות של הפיל בצבצו מקסדת ברזל שחורה.קסדה ענקית,שנמשכה מאוזניו עד לאמצע חדקו.

שני שרשראות אדומות כדם היו מלופפות סביב ניבי השנהב שלו.
גולות ברזל כבדות נמשכו מהשרשראות והתנדדו בדממה.

הפיל היה מכוסה בשריון חוליות והעור שבצבץ מהם היה מחוספס ומלא צלקות.
הוא היה גדול כל כך שמנשה לא ראה את המתרחש על גבו.

רק קצה הצלצל נראה לעין.

צלצל מתכת ענקי בצבעי ירוק אזמרגד,
הוא היה גדול יותר מהצילצלים הכפולים ששמרו על אתיל.

מגבו של הפיל נשמעה קריאה קוורית, והצלצל ירה לכיוונו של רעואל.

סוסו של רעואל נעמד על רגליו האחוריות ,צוהל.
רעואל עצמו הוריד את ראשו,מתפלל.

החץ-אם אפשר לקרוא לזה חץ- ארבעה וחצי מטר ארכו, חודו בגודל של ילד ממוצע, החטיא את רעואל בחצי מטר וריסק את אחד מסלעי הצוק.

מתך אבנים וסלעים החל להתגלגל והקשה עוד יותר על הפרשים שרכבו בצוק התלול.

מנשה הביט מרחוק.

אסור שהצלצל יירה שוב.
גם עם החץ לא יפגע ברעואל או באחד החיילים, עוד פגיעה אחת בצלע ההר תמוטט את כולו.

מנשה התפלל שרעואל ימהר, ורץ לעבר הפיל.

עשרה מהקוורים הגדולים רצו אליו, האזמגד של כלי נשקם בולט על רקע שריונם האדום.

מנשה הטיל את פגיונו, פוגע בקוורי אחד, ושלף חרב קצרה.

בתנועות שיסוף מהירות, מסתובב בן הקוורים, הוא בלם ותקף.
נקודה כסופה שנעה בין גלימות אדומות ולהבי אזמרגד.

הרומך שלו מתקיף, החרב שלו בולמת, הרומך בולם, החרב מתקיפה.

הוא בעט בקוורי המחזיק גרזן,חרבו עוצרת פטיש של אחד אחר.

בכמה רגעים, יללות הקרב של העשרה הפכו לזעקות כאב, אך אז הגיע הפיל.

צילו החשיך את פניו של מנשה.
רגליו היו מוגנות בטבעות ברזל,מכוסות חודים ארוכים.

מנשה התקדם לעברו באיטיות.

מאחוריו,הקוורים החלו להקיף את הרמכים, שהתגודדו במעגל.
חמישים מהפילים הנותרים התקדמו לעבר הקשתים, כחומה אפורה ענקית.

הקשתים ירו במהירות, שולפים חץ אחר חץ.
אך על כל פיל שנפגע היה פיל אחר שהתקדם.

הזמן אוזל.

רעואל החיש את מהירותו עוד קצת, חומק מהסלעים המתגלגלים,מרגיש את הקושי של הסוס.

הוא הביט בואנאנה.
"מקאן" הוא צעק לשר צבאו הצעיר "חפה עליי!"

מקאן הדליג את סוסו במעלה הצוק,עובר מעל הסלעים.

יללה נשמעה.

"הקוורים שחררו בעורף זאבי פרא" הוא שמע מונדרי אחד אומר.

"אתה תעזור לי איתם?" צעק מקאן.

המונדרי הנהן באיטיות.

"בן נולד לך לפני שנה, נכון?" דיבורו האכפתי של מקאן היה ניגוד מוחלט לפראות בו הוא הנהיג את סוסו.

"כן, קנז" קרא המונדרי.

"אני יבין אם תבחר לעבור לעורף" קרא מקאן.

המונדרי הניד בראשו "אני נלחם בשביל בני, ועתידו הרוחני" ענה המונדרי, והדהיר את סוסו לצידו של מקאן.

"אנחנו מאחוריך,הוד מלכותו" קרא מקאן.

רעואל הביט בואנאנה.

שביל איילות צר הוביל עד אליו, בצוק הנגדי,אבל הזאבים כבר טיילו בשביל.

זאבים ענקיים, אכזריים,שריריהם דרוכים ואפיהם מריחים את האויר.

רעואל שלף את חרבו הארוכה.

הזאבים חשפו שיניים,ארוכות וחדות כסכינים.

"עכשיו מקאן!" רעואל דהר.

הזאבים זנקו, עיניהם אדומות כדם.

חרבו של רעואל דקרה את הזאב הקרוב ביותר.

מקאן שלף את קשתו הקפולה, יורה בזאב שני.

עיט חולף הבחין במקאן וצלל לעברו, מקורו פתוח.

המונדרי זינק מסוסו,משסף את העיט בחרבו.

זאב שלישי נשך את סוסו של רעואל.
המלך הדפו בבעיטה,מרגיש בחתך קל השורף ברגלו.

זאב רביעי זינק לעבר רעואל,קרוב כל כך עד שהמלך הריח את הפרווה המדובללת.

חץ נוסף של מקאן הוריד את הזאב,ורעואל חזר לדהור.

עכשיו ואנאנה סובב את ראשו.

הוא כבר היה כל כך קרוב שרעואל יכל לראות את הלבן בעיניו, והם דהרו האחד לכיוון השני.

"מקאן, הנהג את הפרשים!" רעואל קרא "אני אלך אל ואנאנה".

מקאן הביט במלך לרגע אחד אחרון, ואז הביט אל חייליו.
הם חייבים להגיע מהר אל הפילים, הפלוגות של מנשה על סף שבירה.

עשרת הקוורים התקדמו לעבר מנשה.
שניים מהם אחזו לפידים מעלי עשן, שטשטש את שדה ראיתו.

מאחוריהם, פיל המלחמה הגדול עשה צעד לעברו, והאדמה רעדה.

מנשה שיכל את ידיו, מסובב באיטיות את החרב והרומח.

קוורי ראשון זינק, מנשה הפיל אותו מבלי למצמץ.
קוורי שני זינק מיד אחריו, ונפל גם הוא.

מנשה נשם באיטיות, ידיו עדיין משוכלות, אבל השמונה האחרים לא תקפו.

הפיל התקדם עוד צעד, האדמה שוב רעדה.

ואז הקוורים זרקו את הלפידים.

מנשה הדף אותם בנשקיו,והם נכבו, מעלים עשן רב כל כך עד שהוא נדמה כערפל סמיך.

כשהעשן התפזר,הפיל כבר עמד מולו,

מנשה הרים את הרומח,מוכן לקרב, ואז הקוורי זינק מגב הפיל.

שריונו של הקוורי היה מכוסה זהב טהור, וחרבו משובצת יהלומים. גלימתו וכל בדיו היו עשויים עורות של זוחלים, ומשובצים באזמרגד.

לרגע אחד, קצר ביותר, ראשו של מנשה הסתחרר ממדי הקוורי, וזה הספיק.

רצועת עור ארוכה, בקצותה גולת ברזל, נשלחה לעברו, ונלפפה על רגליו.

הקוורי משך בה פעם אחת, ומנשה נפל.

לרגע, כל חייליו של מנשה דממו.

עיגולם של הרמכים, המכותרים בין הקוורים, הצטמצם, ועכשיו כתפיהם כבר נגעו אחד בשני.

חציהם של הקשתים כבר החלו לאזול, וכשלושים וחמישה פילים עוד תקדמו לעברם.

מקאן וחייליו המשיכו לדהור לעברם, אך הלוחמה בזאבים עכבה אותם.

רק רעואל המשיך לדהור, מתעלם מנשיכת הזאב שברגלו.

הוא נעמד על גב הסוס, המושכות בידו האחת וחרבו הארוכה בידו השנייה.

ככה הוא הגיע לגבהו של ואנאנה היושב, שתקף ראשון.

צלצול החרבות הרעיד את הסוסים.

סוסו של ואנאנה היה רגיל לריח הדם ולא פחד כמו סוסו של רעואל, אך סוסו של רעואל היה עם אדונו מהרגע שהוא נולד, ולא ידע בריחה מהיא.

שני הסוסים הסתבובו בחזרה, נותנים לרוכביהם להפגש בשנית.

הפעם רעואל התקופף מעט, חרבו הגיע אל ואנאה מהצד, אך חרבו השחורה של הקוורי מנעה את ההתקפה ללא מאמץ.

והסוסים חזרו, שוב ושוב.

הזיעה הרטובה הקשתה את אחיזתם של האנשים בחרבם ובסוסיהם, ואת אחיזם של הסוסים בקרקע הסלעית והתלולה, אבל אף אחד מהם לא נכנע.

כל חייל מכל מקום בשדה הקרב יכל לצפות בהם,מסנוורים מהשמש,אך לא עוצרים.

שני צלליות על רקע הצוקים.
כתם בהיר על סוס לבן, מזנק במהירות שוב ושוב, פיאותיו וזקנו מתבדרים ברוח,
והר כהה על סוס שחור, לא זז, חרבו הכבדה מרעידה את הסלעים שמתחתיו, צמתו הענקית נעה באיטיות מחושבת.

העיטים החלו לחוג מעל השניים, מריחים את הדם, כמו שומעים את התנשפויתיו של רעואל , הנאבק שוב ושוב בעוד כוחו אוזל לשווא.

ודווקא אותם עופות זהובים ועניהם הרעבתניות החזירו למנשה, הנגרר על הרצפה חסר אונים, את הכוח לעשות עוד מעשה גבורה אחרון, שאולי יכפר על כשלונו הקודם, למראה השריון המהודר של השובה הקוורי.

בפיתול נמרץ, הוא הצליח להתקדם במילימטר לעבר רומחו. ידו נמתחה במהירות, אצבעותיו סגרו על ידית העץ הארוכה, וזרועו הניפה את הנשק אל על.

הרומח עף כחץ,עובר בין טבעות הזהב, וחודר את צווארו של הפיל הגדול,הפיל התנודד.

אך הוא לא נפל.

הוא לא נפל, אך לרגע אחד חדקו נגע ברצפה, וזה מה שגד בליטאר היה צריך.

כמו במחזה, כולם הביטו באיש מעוות הצורה.

קומתו נמוכה כילד, זקנו נמשך כמעט עד למתניו, וגופו מכוסה בשריון אצילים שחור- לבן.

הוא זינק על החדק של הפיל, והחל לטפס עליו, זריז כנמיה.

הפיל הפצוע נדנד את ראשו, גולות הברזל המחוברות לחטיו הונפו לעבר גד.

גד רק זינק במהירות פעמיים,עובר את המכשול. גולות הברזל הסתבכו זו בזו, ושברו את ניביו של הפיל.

עיט צלל לעבר גד, אך הוא רק זרק גרזן הטלה קצר, והעיט צנח על הרצפה.

הקוורים שהיו על גבו של הפיל הגדול חייכו, וכוונו לעברו של גד את הצלצל.

גד המשיך לרוץ.

הצלצל ירה.

גד סיבב את גופו על החדק, והחץ עבר מעליו, פוגע באחד מהפילים האחרים.

חיוכם של הקוורים נמחק.

גד לעומתם, חייך.

הוא הסיר את קסדתו, והיכה איתה בעוצמה ברומח של מנשה.

עכשיו הפיל נפל.

גד זינק ממנו במהירות, נוחת על גבו של קוורי חסר שיניים ומעלף אותו במכת-מרפק.

עשרות קוורים רצו בבהלה, רומסים אחד את השני, מנסים לברוח ממסלול הנפילה של הפיל.

חלק מהפילים נבהלו גם הם, והחלו לרוץ, זורעים הרס במה שעמד בדרכם.

פלוגת הרמחכים של מנשה הפכה את עצמה לראש חץ. מגינו הכסוף של כל אחד מהם מחפה על החייל שלצידו,והרמכים שלהם מופנים כלפי חוץ, דוקרים כל מה שנקרה בדרכם.

כשהקשתים ראו אותם, כל קשת שלף שני פגיונות קצרים, מחבר אותם לצדי הקשת.
והם התחילו לרוץ בין הפילים,משתמשים בקשת הקפולה כחרב דו להבית.

מקאן הבחין בהכל.
"פרץ" הוא קרא למנהיג המונדרים "לכו לפילים שברחו,אנחנו נמשיך לעורף.

פרץ, משסף זאב עם חרבו המעוקלת, הנהן, ועשרה מונדרים החלו לדהור במורד.

כצבא הקוורים, גם ואנאנה הגדול איבד לרגע את ריכוזו,ולרעואל זה הספיק.

הוא תקף את ואנאנה שוב ושוב, סוסו רוקד במעגלים. חרבו מהירה עד כדי כך שנראתה כמניפה.

הקשתים של מנשה כבר הגיעו אל הרמכים שלפניהם. עכשיו הרמכים התבצרו במעגל חיצוני,והקשתים עמדו מאחוריהם במעגל פנימי, יורים.
כל קוורי שהתקרב אליהם נפל מיד.

חמישה מתוך המונדרים הגיעו לפילים. חלקם כבר טיפסו על הפילים,מרגיעים אותם ברכות,ואז מנווטים אותם כרצונם.

חמשת המונדרים האחרים התגרו בזאבים. מסיחים את דעתם מצבאו של מקאן, שעכשיו התקדם בלי הפרעה.

מעליהם על ההר, ואנאנה הגדול הלך צעד אחורה, מסוחרר מהתקפתו של רעואל.

מנשה שכב עדיין על האדמה הקרה, מביט בקוורים הזועמים שמעליו.

" אני חושב שנהרוג אותו, קאה היי. מגיע לו למות".

הקוורי בעל עורות הזוחלים הביט אל ההר.

" לא" הוא אמר "בעוד רגע ואנאנה יורה לסגת, אני מריח עד לכאן את הפחד שלו. הרבה מאיתנו יצליחו לסגת, אבל חלק לא. הפרשים שלהם מתקרבים לאגפינו, כמו שהם תכננו מלכתחילה. הרמכים שלהם טובחים בנו, ועכשיו גם יש להם פילים. זה יהיה ההפסד הגדול ביותר של ואנאנה"

הוא הביט במנשה.
"של ואנאנה" הוא הדגיש שוב.

"הבחור הזה" הוא הצביע על מנשה " הוא השבוי האישי שלי, ואתם שעזרתם לי תהיו האלופים שלי בבוא היום, כשאני יהיה מנהיג הקוורים"

מנשה הביט בו בשלווה, ועצם את עיניו.

הנה, משמיים הצילו את חייו בגלל תככנות קטנה, ואם כל הקשיים בשבי הקוורי, והוא ידע על הקושי הגשמי והרוחני בשבי הקוורי, משמיים יתנו לו את הכוח להתמודד שם.

וכשקאה היי נתן לו את המכה המעלפת ,הוא לא צעק.
כי הוא ידע שבבוא היום,הוא עוד יחזור לאתיל.

לא יודעת למה זה עלה לי עכשיו... אבל טוב מאוחר...


את ל"ג בעומר הזה, אני כנראה לא אשכח לעולם!

אסון מירון. זהו היה אסון לאומי של כלל עם ישראל בארץ ומחוצה לה.

כולם חוו את האסון בדרך זו או אחרת.

בין אם היה להם קרוב – רחוק משפחה שנספה או נפצע באסון, בין אם הם חוו את האסון ורגעי המתח עם כל עם ישראל ובין אם היה להם קרוב משפחה במירון בשעת האסון והם חשו על בשרם את הדאגה לשלומו.

על האפשרות האחרונה הסיפור שלי מדבר.

אני ואחי הקטן ממני בשנתיים, במריבה תמידית, סוג של תחרות כזו על הצלחותינו ויכולותינו. לכן, כשקנינו כרטיסים לאוטובוסים המאורגנים בעירנו לכיוון מירון, דאגנו לכך שכל אחד ייסע בשעה שונה. שלא ניסע באותו אוטובוס. שלא תתעוררנה בעיות מיותרות ומריבות מיותרות עוד יותר. כך יצא שאחי, שלומי, יצא באוטובוס הראשון שיצא, ואני, ליאב, יצאתי באוטובוס של השעה עשר בלילה.

אני הרווחתי זמן עם חברים, אקשן של המדורות בשכונה שלנו, ולאחר מכן עלינו, מספר חברים לאוטובוס העושה פניו מירונה.


הנסיעה החלה בשירים וריקודים בתוך האוטובוס, שמחה גדולה. כולם רקדו על הכיסאות וביניהם, הנהג, הקפיד להגביה את הווליום של השירים מפעם לפעם.

לאחר זמן מה, השירים שקטו מעט וחלק מחברי נרדמו, כנראה הכינו את כוחם לריקודים אצל התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.

אני נשארתי ער. דיברתי עם חברי הטוב על הלימודים, על מירון, החופש, וסתם, דיבורים של שני בחורים, של שני חברים טובים.

ואז זה התחיל.

המידע החל לזרום טיפין טיפין.

חבר אחר, שישב עם אוזניות ושמע את ההדלקה ממירון הוציא אזניה אחת מאוזנו, פניו חיוורות. הוא ישב מאחורינו ולחש לתוך אוזננו. "קרה משהו במירון".

הסתובבנו אליו. "מה? מה קרה?" הבנו שזה לא משהו טוב. ראינו את פניו של רוני.

"צועקים שם ברמקולים, 'פיקוח נפש, להתרחק, פצועים...' זה נשמע לא טוב!" קולו רעד מעט. "עצרו את ההדלקה של תולדות אהרון, אומרים במקום זה פרקי תהילים ברמקול".

כמה מאלה שישבו סביבנו שמעו את דבריו של רוני והוציאו במהירות את הניידים שלהם, מתחילים להריץ שמועות באוויר.

האחד הכריז: "מרפסת קרסה! יש כמה הרוגים!"

אחד אחר, מקצה רחוק של האוטובוס צעק: "זה פיגוע"

"מה פתאום! כתוב לי כאן שזה היה הפרענצ'ס בהדלקה! הוא קרס!" שלישי הודיע את מה שקרא בניידו. "וואו, כמה אנשים אמורים להיות עליו!" הוא החל לפרשן ולחשב.

"מה באמת? איפה? תראו לנו!" נדחפנו, בוהים בסרטונים הראשונים שהחלו לצאת.

קול נשמע מכיוון כמה מושבים לפנינו: "אומרים פה שזה היה גג שקרס על אנשים!"

האוטובוס המה. היו בו רעש. לחץ. דפיקות לב מואצות. פנים חיוורות ורסיסי מידע שעדיין לא אומתו.

לפתע רוני אומר: "התחילו גל פתוח אצלי באוזניות. אומרים שיש עשרה הרוגים!" את המידע הזה הוא לחש. לא היה מסוגל לומר את זה בקול.

עשרה הרוגים!!!!

איך? איך זה קרה?

"עשרה?! זה לא יכול להיות".

"טוב". הוא לא התווכח. ממשיך להקשיב, פניו מתחלפות מרגע לרגע, נראות גרועות יותר ויותר. שלפתי מאוזנו אוזניה אחת, התיישבתי לידו והקשבתי גם.

"מספר ההרוגים רק עולה!" אני מעדכן בלחץ את חברי הטוב, איתמר, שצץ לידינו. "איזה הזוי!"

איתמר קישת את שפתיו "מטורף ממש".

האוטובוס היה כמו סיר לחץ מבעבע. הנהג ממשיך לנסוע, המוזיקה כבתה מזמן. חלק מיושבי האוטובוס החלו לקרוא תהילים, חלקם, היו צמודים לניידים שלהם. אוספים כל פיסת מידע.

אני התחלתי לבכות. התביישתי. אבל לא חשבתי על זה יותר מידי. ידעתי שאני ליד חברים שלי, אבל לא התייחסתי. כמו שהכרתי את אחי שלומי, הוא בחור שילך תמיד למקום הסכנה. וכמו שזה נראה עכשיו, הסכנה רצינית יותר מתמיד.

איתמר הגיש לי טישו. אני לא הפסקתי לבכות. לא מפסיק לחייג את המספר של אחי. אין שם קליטה. אבל אני לא מתייאש. שוב ושוב ושוב. ושוב. מתלבט אם להתקשר להוריי. אך ידעתי שהם כבר הלכו לישון. ידעתי גם שזה לא יתרום כלום לשלומי. חוץ מלחץ איום של ההורים שלי.

מספרי ההרוגים עלה מדקה לדקה.

"שישה עשר הרוגים"

"לא יכול להיות כל כך הרבה! מה כבר קרה שם?"

"לא יודעים בבירור".

"יש כבר עדכון על עשרים הרוגים!"

וכל זה עובר לי באוזן. איתמר לא מבין מה קרה לי. הוא שואל.

"שלומי שם!" אני לוחש לו.

איתמר קורס על הרצפה לידי, בוכה גם הוא. כנראה זה משהו מדבק. אני מושיט לו את הטישו שהביא לי.

"עשרים וחמישה!"

"עוד עשרים וחמש דקות מגיעים?" מוטי מתמתח לפני. "יאאא לא הרגשתי את הנסיעה. ישנתי ממש טוב!"

הצעקות עליו לא איחרו לבוא.

"אתה לא מתבייש? מה עשרים וחמש דקות?? עשרים וחמישה הרוגים!!"

"הרוגים?" מוטי פוער עיניים. "איפה?"

"במירון". חבר אחר מעדכן בקול מטפס. "לא נראה לי שנגיע לשם היום".

"נכון. כבר לפני כמה דקות הנהג עצר. אין כניסה להר".

"איזה מרחק אנחנו ממירון?" מוטי מברר. רוצה לדעת כמה היה קרוב.

"חצי שעה בערך". אחד המבוגרים שסביבו עונה לו.

"וואו. רגע", רק עכשיו הוא קולט. "עשרים וחמישה הרוגים??? זה לא יכול להיות".

"עובדה".

"כבר שלושים ואחד".

כולם השתתקו. אני ואיתמר המשכנו לבכות. אני התחלתי להתפלל בדמעות, במילים שלי. מחייג שוב לשלומי תוך כדי.
"השם, אני מבטיח. לא מגיע לשלומי למות. הוא צדיק. נכון שהוא לא גדול הדור. אבל הוא רוצה. הוא צדיק. מגיע לו לחיות. ה' בבקשה אל תהרוג אותו!" התביישתי לרגע. התפללתי רק על אחי ולא על השאר. מה איתם?!

"השם גם לא מגיע לאף אחד למות היום בל"ג בעומר אצל רבי שמעון בר יוחאי! השם תעשה נס! השם גם לא שלומי. הוא לא עונה לי, השם!"

הבכי נפרץ. המשכתי למלמל תהילים. גם איתמר וכל חבריי. כבר לא אומרים בקול את הדיווחים.

ניסיתי להתקשר אליו שוב.

שלומי עונה. אני אפילו לא מעדכן אף אחד.

"שלומי????" צעקתי, "אתה חי??"

"כן. אבל אתה לא יודע מה הולך פה. כמה החייאות!"

"שלומי, עוף משם! זה מסוכן!" אני צורח לו, בטוח שהוא לא שומע אותי, עם הרעש שסביבו.

הקשר ביננו התנתק. מישהו לחש לי שאין שם קליטה ושאני צריך לשמוח ששמעתי שהוא בסדר.

"ואם הוא פצוע?"

"תמשיך להתפלל".

המשכתי. הפעם בבכי של הקלה. וחבריי איתי.

לא הפסקתי לומר תהילים. על כל הפצועים וההרוגים שכבר הודיעו עליהם.

הנהג הודיע שהאוטובוס מסתובב חזרה. השנה לא נגיע למירון. באוזניות של רוני הודיעו שההילולה נגמרה לשנה זו. וכולם צריכים לרדת מההר.

"אתה מתקשר להורים שלך?"

"לא בשביל מה? נודיע להם בבוקר. חבל שהם יתעוררו מעכשיו ויהיו בלחץ". התנשפתי. "שלומי לא עונה. אין לו קליטה עוד פעם".

חבריי הרגיעו אותי. ניסו, לפחות.

חזרנו לבית בחמש וחצי לפנות בוקר. איתמר בא אליי לבית. ישבנו בחדר שלי ודיברנו בלחש. בשש אבא שלי קם לתפילה. יצאתי מהחדר וסיפרתי לו הכל בבכיות חוזרות. הוא הצטמרר. אמא שלי קמה מהרעש.

"מה קרה?"

סיפרתי לה. הם היו בהלם.

"מה עם שלומי??"

"אמרתי לכם. דיברתי איתו אחרי מה שקרה, אבל עכשיו הוא לא זמין". אין לי כבר כוח לדבר.

"אני לא מאמינה!" אמא שלי החלה לבכות. הדלקנו חדשות. בהינו בהם.

אבא שלי יצא לתפילה. חזר עם נתונים עדכניים. "ארבעים וחמישה הרוגים". הוא כחכח בגרונו, אות לכך שבכה. "עכשיו המשפחות יקבלו את המידע, יילכו לאבו כביר ל--- לזהות".

הוא התיישב לצידנו. איתמר חזר לביתו.

שמענו בחדשות קריאות חוזרות ונשנות לבחורים, אנשים וילדים שאם הם שומעים אותם שייצרו קשר עם מישהו, היו נעדרים רבים. פצועים והרוגים.

בלתי נתפס.

שלומי התקשר בצהריים. עייף ומותש. מזועזע. בקושי הצליח לדבר. רק הודיע שהוא בדרך.

"אבל איפה אתה? אתה בסדר?"

"כן. לא קרה לי כלום. רק ראיתי. אני יצאתי עם השאטלים לא יודע לאיפה. נראה איך אני יגיע לבית לפני שבת". הוא עדכן בקצרה.

"תשמור על עצמך ושהשם ישמור עליך". אמא דואגת.

"אמן. אבל עוד שניה נגמרת לי הבטרייה. אז אל תדאגו".

"אל תדאגו". אמא שלי מלמלה בלחץ. "נתפלל עליך".

שלומי ניתק.

אנחנו המשכנו להקשיב בחרדה לחדשות. שמענו מה קורה באבו כביר. מה עם המשפחות. את שמות ההרוגים. את השמות לתפילה, על הפצועים.

התפללנו והכנו שבת. בכינו כשחשבו על המשפחות שיקירם לא יהיה איתם בשבת. שלא יהיה איתם יותר. לעולם.

הצטערנו.

חיכנו לשלומי.

שלומי נכנס לבית חצי שעה לפני שבת. כולם זינקו עליו. הוא השתהה שניה ואז ניער את כולם. פונה לחדר שלו. נשכב על המיטה. נרדם.

"הוא חי!" לחשתי.

"הוא חי!" ההורים שלי נכנסו לחדרו בשקט, מביטים בו. בוחנים אותו.

"זה היה פשוט נס". אחותי הגדולה אומרת. גם היא לא ידעה כלום.

רק אני. ושלומי.

הלב שלי פעם בחוזקה. זו הטראומה כנראה. נשכתי את שפתי. "גם אני עייף". לחשתי. נכנסתי למיטה שלי. עם אוזניות. חייב לשמוע כל פיסת מידע.

צפירה נשמעה, העפתי את האזניות מאוניי, יצאתי עם אבי לתפילת שבת. כשחזרתי שלומי היה עדיין ישן.

רק לסעודה שלישית הוא התעורר.

חייכתי אליו. לא אמרתי לו כלום ממה שעבר עלי באותו לילה של יום חמישי.

אבל אני, כבר התייחסתי אליו אחרת.

זכרתי היטב את התפילה שלי להשם, שם באוטובוס.

"הוא צדיק. מגיע לו לחיות".

מגיע לי ולו, יחסים קצת שונים ממה שהיו עד עכשיו.