קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 439
  • בס"ד

    אתם, מיליון יהודים, מבקשים רפורמה במערכת המשפט

    גם אני מצטרפת מבקשת זאת כבר שנים רבות בתפילתי,

    "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלוֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט."

    ישעיה הנביא כבר אומר לנו:

    "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם." (ישעיהו א', כ"ג)

    וההמשך של הפסוקים בפרק הינו בדיוק כלשון התפילה:

    "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א' כ"ו)

    תצטרף התפילה אותה אנו אומרים אלפי שנים יחד עם המיליון שמבקשים שינוי, משפט צדק, תעורר רחמים.

    והרי הבקשה אותה אנו מבקשים מגיעה ממעמקים חצובה מתפילה לגאולה.

    כשמערכת המשפט שליטה, והדי פסיקותיה מעוררים גם תרעומת גם סימני שאלה שמרובים הם מהשאלה עצמה.

    כשמילים אין ביכולתן לבקר או לכוון, כשהתשובות עמומות כשיש הטיה מכוונת לכיוון חד סטרי, ההבנה היחידה שיכולה לשפוך אור על הנושא היא ההבנה שמדובר בעיוות.

    עיוות צריך ליישר.

    יושרה אני מבקשת.

    אנא ה' השיב את מה שהיה לנו, אנחנו לא עם צעיר שהגיע פתאום להתיישב כאן, הארץ הזאת שלנו, והובטחה לנו.

    ויועצנו כבתחילה, תן לנו עצה טובה מלפניך, עצה שמגיעה למחשבה הישר מלפניך, העצה אותה אנו מבקשים, מלכות שמיים.


    כאן תוכלו לקרוא את התשובות שמגיעות מצד מערכת המשפט.
    שיתוף של מחשבות מחיי היום יום, על עולם, טכנולוגיה ושפע .
    הרהורים על כל הדברים שבשגרה ומחוצה לה...




    היה לי עצוב, אז הלכתי. חיפשתי שמחה.

    יצאתי לרחוב, היה חשוך. עליתי לאוטובוס, הייתה שממה.

    ירדתי למרכז קניות. ביקשתי שמחה.

    היו שם חנויות ובגדים וגם אנשים.

    הסתובבתי וחיפשתי שמחה חדשה.

    בקומה הראשונה היו רק מכשירי חשמל ביתיים.

    בקומה השנייה היו מלא אנשים וחנויות אוכל.

    בקומה השלישית היו חנויות בגדים. בחרתי שמלה וניגשתי לשלם.

    ממש ליד הייתה חנות פיצה. ישבתי לאכול.

    ביס ועוד אחד ועוד אחד, פנימה חזק, לסתום את החור של הכאב.

    ואחריו בקבוק קולה קר. טעם החיים.

    לגימה אחת ועוד אחת. שתיבלע לה לה העצבות לעולמים.

    היה קר, תוסס, משביע וקצת משמח.

    לאט לאט אולי נצליח בסוף.

    מישהו שהלך קרוב, הלך מחייך. הלכתי אחריו לראות מה יש לו ביד.

    היו לו כמה דברים.

    לקחתי גם אני מכולם וניגשתי לשלם.

    עוד חנות ועוד שמלה, ועוד מתוק, ועוד נעל...

    הדיכאון לבש שמלה

    הייאוש התכסה בצעיף

    הפחד ראה סרט

    כולם התלבשו, התכסו, הושתקו ...

    עד הלילה הבא.

    נקנה הכול מהתחלה.

    ככה חיים שלמים

    יוצאים עם העצבות לקניות, ומלבישים אותה בשמלה הכי יפה.

    ואז מחייכם בכאילו.

    אבל מה משנה אם זה כאילו או אמיתי? העיקר שאנחנו אולי קצת שמחים.

    אז אולי זה טוב? העיקר השמחה? ואם אפשר ככה אז למה לא?
    ביום הזה, שהלב בוכה על בניו כי אינם...

    ביום הזה, שהנפש ממאנת להינחם על האובדן...

    ביום הזה, שנקבע כיום המוקדש לזיכרון היקרים...

    ביום הזה, כל שנה מחדש, אני תוהה לעצמי בדממה – כל זה לשם מה??

    ולא, אני לא שייכת לא לימין ולא לשמאל... לא פציפיסטת ולא אנרכיסטית...

    גם אני באה ממשפחה שבנייה עלו בסערה השמים בטרם עת,

    ובכל זאת אם אפשר לשאול: בשביל מי זה יום הזיכרון הזה?

    'יום זיכרון' – מי אחראי ליצירת המושג המעוות הזה??

    מי יסד את הטעות הפטאלית הזאת של יום אחד?

    מי שלא זוכר כל יום.

    מי שכל השנה נמלט מכאב האובדן הנוראי ומשקיע את הקושי החותך בהתמכרויות, בטקסיות, בהתנקמות.

    מי שלא יודע לאיזה שאוֹל באפשרותו להוריד את היגון הזה שאין לו סוף ואין לו התחלה – אדם כזה צריך יום זיכרון!

    לי באופן אישי יש פינת זיכרון יומית, ושמה – תפילה.

    אליה אני מביאה מדי יום ביומו את הכאב, את הצער והגעגוע, את החרדה ואת הכעס, את השאלות הקשות ואת הפגיעה.

    בתפילה הזאת אני מדליקה נר זכרון אישי לאחיים שלי. בכלל ובפרט. וגם עוד נר נשמה סודי, בשביל עצמי. נר לעילוי נשמתי בשביל כל מה שאני עדיין לא, בשביל כל מה שנפלתי, בשביל כל מה שנדקרתי ונפגעתי...

    ובכל פעם ששוב עולה בלוג/ציוץ/כתבה עם ספין תקשורתי מלא טררם, סביב אנשים שצריכים להגיע, להיות, לנחם, להשתתף, לעמוד, ללכת, לשבת, לדבר, לנאום… המתעסק בלי להתעייף בקונפורמיות ונון קונפורמיות של אנשים ביחס ליום זיכרון ממלכתי – אני בשום פנים ואופן לא מצליחה להבין:

    מאיפה יש לאנשים רשות 'להכריז' על יום אבל לאומי פעם אחת בשנה?!

    מישהו מבין כולנו, כל הנמקים בשכול התמידי ובאובדן הנורא, מצא נחמה אי פעם ביום הזה?!

    מישהו מאיתנו הרגיש פורקן אמיתי לכאב הצורב ב'יום הזיכרון' עמוס הטקסים והנאומים, שנועדו לתפארת היח"צ של הדוברים?!

    בשבילי בכל אופן, שעת תפילה אחת בודדת, מעשה טוב לעילוי נשמתם, צדקה, חסד, התגברות, הבלגה... ועוד אין ספור שאפשר לעשות ... מועילה יותר מכל ימי הזיכרון שעברו מאז שנפלו...

    ובכל יום זיכרון אני שבה ותוהה: על מה נלחמים פה? ומה זה בעצם יום הזיכרון?
  • 475
  • שאלה:
    מהו עיקר העניין, אפיית החלה או פרסום התמונה?


    תשובה:
    נחלקו פרשני המנהג בזה, והכריעו: אפית ולא צילמת - כאילו לא אפית. צילמת ולא פרסמת - כאילו לא צילמת. פרסמת ולא קיבלת תגובה "חחח זה נראה כמו פטרייה גרעינית" - אשרייך.

    שאלה:
    מדוע המנהג הוא דווקא אחרי פסח?


    תשובה:
    לאחר המנהג למכור בערב פסח את החמץ לגוי ולתת לו מפתח, קונים ממנו אחרי החג בחזרה את החמץ, וגם את המפתח. וכשם שהגוי מרוויח מהמכירה בלי שעשה כלום, כך גם אנחנו נקבל פרנסתנו ברווח ובלי טירחה בנחת ולא בצער אמן.

    שאלה:
    מי מכין את החלה, הבעל או האישה?


    תשובה:
    בימינו נהוג שהאישה מכינה את החלה, שאם תזכה - תהיה גם אחראית לפרנסה. ומקובל בשם קדמונים שפעם היה גם בעל אחד שממש ממש רצה לקיים את המנהג - אבל הוא חלה. רפואה שלמה.

    שאלה:
    אפיתי צורת מפתח אך היא התפקששה ביציאה מהתנור, מה הדין?


    תשובה:
    "כל החלות הולכים אחר הפה". על כן יש לפתור את החלום באמירה בפה מלא: אם יצאה צורת עובר - סגולה לזרע של קיימא. אם יצאה צורת פטרייה גרעינית - סגולה נגד התקפה מאיראן. אם יצאה צורה לא מזוהה - סגולה לגמול את הילד מטיטולים. ואם יצאה צורת גמד עם שתי רגליים מקופלות - סגולה ללכת מהר מהר לבדיקת ראייה.

    שאלה:
    האם פורסים את החלה או שחוששים להרוס את צורת המפתח?


    תשובה:
    ניתן לפרוס את החלה לפרוסות, אך אז גם הפרנסה תגיע בתשלומים. והמהדרין בולעים את כל החלה בבת אחת, אך יבררו לפני כן שהשוויגער לא הטמינה מפתח מתכת בתוך החלה כפי המנהג הקדום.

    שאלה:
    השכנה של החלה יצאה טוב יותר! מה עושים?


    תשובה:
    אל דאגה, הדשא של השכן ירוק יותר והחלה של השכנה מצטלמת טוב יותר. ליתר ביטחון תגיבי לתמונה שלה "חחח זה נראה כמו פטרייה גרעינית", שזו סגולה לאריכות ימים והוצאת עין הרע.

    שאלה:
    מה הדין אם החלה נשרפה?


    תשובה:
    תקבלו את הפרנסה בשחור.

    שאלה:
    האם ניתן במקרה כזה לשלוח תמונה של החלה שהצליחה לפני כמה שנים? מי ישים לב...


    תשובה:
    אפשר לנסות, אך שימו לב שאין בתמונה מסכות, כפפות, אנטיגן, כסף או עשירות העלולים להסגיר שאלו שנות הקורונה והמענקים.

    שאלה:
    איך יוצרים את צורת המפתח בבצק?


    תשובה:
    נהגו ישראל לתחוב בתוך הבצק מיני גלילים או גושי נייר כסף שנשאר מציפוי השיש בפסח. אך הטוב ביותר הוא ללכת לטמבור עם מפתח ולבקש ממנו שישכפל אחד כזה על בצק.

    שאלה:
    מדוע חודש אייר הוא מסוגל לרפואה?


    תשובה:
    כך כתבו בכל הספרים הקדושים אשר בארץ, אך רמז יש: אחרי שניצלנו מחלות, כן יעברו כל מחלות ונזכה לרפואה שלמה וממהרת. אמן.


    נטחן לאחר הפסח תשפ"ג.
    תאריך אחרון לשיווק 22.2.22. במקרר: 20.2.22. במקפיא: 10.2.22. בסיביר: 20.2.1974.
    טל"ח.


    היא הייתה שם בדיוק לפני 2 שנים.
    שוב אותו מקום אותן זמן.
    שוב הטלפון.
    שוב בואי שוב צריכים אותך.
    שוב מונית הלוך בלי חזור, שוב תזכי למצוות.
    ----
    שוב התפללנו עליך כל הלידה.
    שוב שהשם ישמח אותך ממש בקרוב.
    שוב את תראי ישועתך קרובה.
    -----
    שוב ...
    שנתיים עברו מאז.
    הכל אותו דבר.
    שוב אותו זמן, אותו מקום, אותו זמן.
    שוב בואי צריכים אותך.
    שוב מונית הלוך בלי חזור.
    שוב תזכי למצוות...
    -----
    שוב הכל שוב פעם קורה בלי לעפעף.
    זה כאן.
    זה ככה.
    זה קורה .
    היא כאן.
    מול אותה מציאות. ועכשיו נשאר רק להגיב.
    להגיב את התגובה הכי מוכרת כשהייתה ילדה.

    הייתה יושבת לשחק ולעיתים נכשלת, אז לא הייתה אופציה להכיר בזה שנכשלה, פשוט המשחק היה נגמר איכשהו ואז הייתה מכריזה, לא משחקים שוברים את הכלים.

    אבל כאן? לא משחקים? זה אופציה? שוברים את הכלים? אבוד מראש.
    האופציה הזאת לא באמת עוזרת לה. כי היא משאירה אותה עם עצמה והכישלון לבד. בלי חברים, עם מלא כאב.

    יש אופציה אחרת לנסות להוכיח שזה לא אמת וזה יקרה.
    להיכנס למלחמה ולשבת עם הרשימה השחורה של הבחורים האחרונים ולהילחם ולהוכיח להשם ולכולם שזה קורה! הנה מחר היא אחרי. להוכיח לכולם שהם טעו. והמשחק לא נגמר כאן, יש לו המשך שסופו ניצחון. כמובן שלה.

    והייתה לה עוד אופציה,
    להניח את הראש על אבא.
    אז היא ישבה והניחה את הראש ואמרה לו:
    הנה אבא אני כאן.
    והנה הביזיון שלי.
    שנינו כאן לידך.
    הגעתי שוב .
    כמו בכל פעם. כמו בתקופת הפגישות. בתוך כל היסוסים והפחדים והתקוות.
    ושוב אני לבד, שום דבר לא קרה.
    חזרתי שוב להיות מתכונת הבייבי סיטר הכי זמינה שיש.
    כן אבא, בגילי המופלג 34 אני עדין האופציה הכי זמינה לביבי סיטר.
    נכון, ברור שזה בשורות טובות שתינוק חדש נוסף למשפחה. זה ברור שזה הטוב.
    רק לא ברור למה אני כאן היום מוצפת בביזיון נורא.
    בזיון וגם כישלון.
    כן.
    הנני.
    אבא אני כאן.
    סופרת את ימי העומר פעם אחר פעם, בלי לקבל את התורה.
    מלאה בביזיון ובתחושה של כישלון.
    שוב פעם אני לא.
    שוב פעם רחמים.
    שוב פעם אני על תפקיד המלווה. העוזרת. הנותנת. השותפה. המצולקת. המחייכת. השמחה. האפשרות הזמינה להקפצה.
    שוב זה אני.
    כי אני עדין לבד.
    לי עדין אין מישהו.
    ואני אותה אחת כמו מלפני שנתיים/שלוש/ ארבעה 10/ 15 שנים.....
    כן אבא.
    זה האמת שלי הלילה.
    לא בורחת.
    לא משקרת.
    לא מנסה להצדיק שהסיפור שלי קשור להזנחה של האנשים מסביב.
    לא זורקת את הכדור לשום כיון.
    ולא נלחמת עוד.
    אלא רק כאן.
    איתך.
    לידך.
    רוצה להניח את הראש ולבקש מימך.
    אבא יקר שלי, אני רוצה גם.
    מבינה שאתה הוא הטוב.
    הטוב האמתי.
    ואין יותר מה להילחם.
    ברגע אחד הכל יכול להתהפך לטובה.
    רק עוד רגע.
    אבא אני כאן מאמינה בכל ליבי.
    מבקשת מימך אבא רוצה גם.
    לא במלחמות.
    לא בכוחנות.
    לא מייאוש.
    לא מתוך עצבות כאב.
    אלא מתוך שחרור ומתוך רוב שמחה.
    יהי רצון.
  • 587
  • בסייעתא דשמייא
    כתיבה עונתית
    והפעם... כתיבה קייצ'ית

    לרגל זמן קיץ הבעל"ט​

    מישהו כאן התגעגע לקיץ?
    אני בטוח ש...כן

    נכון שלא מזמן עברה בראשכם המחשבה שאולי יש מצב שהחורף שעברנו ימשיך וימשיך עד החורף הבא...
    ניתן להזדהות עם התחושות האלה, היה חורף די יבשושי, והנה הוא הסתיים, קצת באיחור.

    את מקומו תפס אביב, אתם מכירים אותו, הוא טיפוס כזה שבא והולך, לא אחד שנשאר לאורך זמן.
    וגם, מ- אביב, גם ככה אין הרבה מה לצפות, פעם הוא קר כמו לילה טבתי, פעם רותח כמו שרב תמוזי
    וביום יומיים ה'נחמדים' שהוא מפרגן לנו, 40% מאיתנו נתקפים באלרגייה אביבית
    והיא, פחות נחמדה!
    אא אא אפצ'ייי
    סליחה.

    לענייננו...

    כמי שעוסקים בקריאה וכתיבה לגווניה וסוגותיה, כדאי להאיר מידי פעם את הזווית הספרותית לחילופי העונות
    ובעיקר, להתמודדות עם שינויי המזג, ולאו דווקא של האוויר...

    תחזית קריאה כמוה כתחזית מזג האוויר ביכולה להזהיר מ'מצבי רוח' משתנים
    בכוחה לצפות היווצרות תחושת קור מקפיאה, הזעת יתר, או חמימות נעימה

    מכאן ניגש לסיכום החורף, עם הפנים קדימה! אל הקיץ...

    אז מה למדנו מהחורף:

    הנה מסר אחד פשוט וקליט שאותוו תזכרו לחורף הבא
    כל התגוננות מפני קור ע"י אמצעי ביגוד כל שהוא התבררה כטעות אסטרטגית ברגע שגל 'מגושם' פגש את הנעליים הגבוהות במעבר החצייה ושטפן עד לשד רפידותיהן
    הפעולה היחידה שתצליח - להפשיר את הקיפאון, ולחמם, את הלב!
    תהיה הצטנפות עם הספר תחת שמיכת צמר ופוך, כשיד אחת אוחזת היטב בשמיכה, והשנייה מדפדפת באיטיות דף אחר דף, מה שיביא בוודאי לטמפרטורה רצויה ונוחה -
    לקריאה שוקקת של מילים מהבילות שחברו להם יחדיו לסיפור חיים מרתק עטוף בחום משפחתי ודיבוק חברים.

    ההתחבאות תחת שמיכה היא רק סיפטום של ההתכרבלות המחשבתית בחיק משפטים חמימים, שורות צפופות, ופרקים שהדרמות שבהן היו מחוברות ומהודקות היטב אחת לשנייה, מה שמנע כל דבר שריח של קור נודף ממנו, מלהיכנס.
    וכן! יש לקור ריח, וגם טעם.

    המהירות בה אנו מתגעגעים לחורף כבר בראשיתו של הקיץ, היא אותה מהירות בה התגעגענו לקיץ בראשיתו של החורף שהסתיים אך לא מכבר, ויש לכך סיבה טובה, בעיקר לאלה שמתגוררים באזורים המצדיקים את הצורך החיוני בהמצאת - המזגן.

    אם ננסה לרתום את הניסוי המוצלח מהחורף, אולי תצא הבשורה ותבוא הקלה לקהל היגע והמיוזע תחת גלי החום והאוויר המהביל, עד אשר ישוב החורף להכות בנו בקרירותו.

    אז מה אתם אומרים?
    לא הגיע הזמן להתרענן בין שורות עסיסיות?
    להתאוורר בינותם
    לשאוף עמוק לתוך העיניים האדומות מחום בלתי נסבל –

    מילים צבעוניות וקרירות
    פסקאות 'פרשיות' וקלילות
    כשכל פסיק ודגש, מירכאות ואתנחתא מכוונים ועומדים בדיוק במקום, כמו כובע מצחייה המגן מקרניה של שמש לוהטת.
    האם החום הנורא לא מצדיק התרפקות על פרקים מקפיאי דם, עטויים בקפידה בלבוש מילולי קצר וחד, בלי אורך מיותר ומייגע
    כאלה שתנועת הדפים הנקראים במהירות ובשקיקה ישיגו בדפדופם את הערך המוסף של משב רוח נעים וקריר.

    היש דבר מרענן מזה?

    נודה, לא יזיק אם וכאשר בצד יונח –
    כוס משקה קייצי מוגז וקר
    מזגן מכוון על פתית שלג וטורבו, ו...
    על הפן כי חזק.


    עכשיו שמישהו יגיד לי האם הקטע הזה יצא לי קצת 'קייצ'י' מידי???
  • 693
  • "דיי איפה? אני בהלם. בהלם והוא לא עונה לך? טוב ביי אחי. ביי"

    הפאות הסבוכות או איך שלא קוראים לו מלמל לעצמו יאלללה עוד פיגוע.

    "מה. אחי, מה קרה?"

    מתעלם מזה שלפני שניה איחלתי לו ולשכמותיו למות עם פיגוע או בלי.

    "תל אביב. ירי 1 אנוש 3 בינוני."

    פותח גוגל עדיין אין מילה. אלה יש להם אנטנות בכיפה.

    "איך אתה יודע?"

    "אחי שם. התקשר לברר אם חבר נוסף איתי אמור להיות שם"

    מאה שניות עוברות ודיווחים ראשוניים נשפכים לי.

    כן פיגוע. תייר אחד מת בלי להבין למה ועל מה. ועוד כמה שאם רק היו מחליפים פה את השלטון וודאי היו בריאים עכשיו.

    אני שותק.

    הפאות מסתובב מקלל מסביבי בכל השפות דורש נקמה בשם ה' ובכל קרוביו.

    אני מתיישב. הדגל עוד עוטף אותי.

    עונה לשיחות דאוגות שלושה פצועים מכל מחנה אחד.

    בכללי אני לא אדם של הפגנות ואולי גם לא של אנשים.

    הכביש נסגר.

    הפאות מתיישב מוציא סגריה. מושיט לי אחת

    פעם ראשונה שאני מצטער שאני לא מעשן.

    ופעם ראשונה שההתנשאות לא מספקת אותי. כשהפאות מעשן את הסגריה השלישית אני מושיט יד,

    אש.

    שאיפה.

    "זאת סגריה ראשנה שלי. אחי"

    "מה? למה אחי?"

    "לא יודע. אולי בגלל שאמא טבעונית?

    "חבר שלי נפצע בפיגוע"

    "יאאא אחי מצטער לשמוע"

    שלושה משלנו מתקרבים לצומת החשוכה.

    "היה פיגוע. כמה עוד צריכים להיפגע שהאדיוט הזה יבין לפנות את הכיסא?"

    ירין מתיישב לידי.

    "שילכו כולם. איך הם אומרים שיהיה כפרה"

    "זה חבר שלו. אחי"

    אני ממרפק אותו.

    אתה יודע את מה זה מעניין לי"

    בוקס.

    שלוש מדינות לא יספיקו. בדוק.
  • 446
  • בס"ד

    בואי תתלבשי, אני קוראת לללי בת ה5.

    ללי מגיעה זעופת פנים כתפיה עולות בהתרסה כלפי מעלה.

    לא, היא קוראת בקול ומתפרצפת כששפתיה מתעקלות כלפי מטה.

    אני רוצה לצלם אותה, ההבעה שלה כובשת אותי.

    בואי מתוקה, אחת שתיים ומלבישים חולצה וסרפן.

    הבכי מתפרץ, ללי קמה על צד שמאל, היא לא מוכנה לשים חולצה,

    המרחק בין החולצה לללי הולך וגובר כמרחק שנות אור.

    בלב שלי אני נחרצת, ללי צריכה להיות לבושה עכשיו, אבל הרגש שלי מביע חוסר אונים קל, עצבנות קלה ויש בי קול שמאמין לקושי הזה של ללי ולוקח אותו ברצינות יתרה מידי.

    למחרת ללי קמה בצהלה, לפני שאני מספיקה לבקש ממנה להתלבש היא כבר לבושה ומחויכת.

    בתוך ליבי אני שואלת את עצמי בפליאה, באמת, כל כך קל להתלבש?

    בערב מחשבת את מחשבות יומי, ללי בת החמש מלמדת אותי לגבי הילל בן החמש עשרה, גם הוא מביע חוסר שביעות רצון מכל מיני דברים, גם הוא מוצא דרכים לאתגר את המצפון שלי, גם הוא שופע ביקורת הערות ודעות למכביר.

    אולי ההבדל בין ללי להילל נעוץ בעובדה שללי שקופה יותר, לא מסתירה את כוונותיה, ואפילו מדברת עליהם במפורש, אבל הרי גם הילל אינו מסתיר את כוונותיו.

    אולי ההתבגרות של הילל והעצמאות שלו הן אלה שמאיימות עלי?

    במשך הזמן למדתי שיש מרחק גדול בין מה שנאמר לבין מה שקורה מתחת לפני השטח.

    האמירה היא רק הרובד המכסה לרצון.

    לפעמים הרצון של הילדים מבולבל והם משליכים עלינו את הבלבול שלהם.

    אבל אנחנו כן יודעים מה אנחנו רוצים ויכולים להכיל את התהליך של הבירור.

    אז כן, הילדים יפילו עלינו את הרגשות שלהם, ולא אנחנו לא מתעלמים מהרגשות של התסכול, אנחנו פשוט לא הם, ויודעים שלוקח זמן לרכוש סבלנות.

    התנסינו בזה.

    בסוף היא הלכה לגן לבושה מסורקת ומטופחת, ואף אחד לא יכול לנחש איזו סצנה התרחשה בתוך חדרי לבבי, כדי שזה אכן יקרה.
  • 430
  • ב''ה

    נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה.



    - כְּסָבוּר הָעוֹלָם

    כִּי זְקָנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לָבָן הָיָה

    מִיָּד שֶּׁנּוֹלַד -

    גּוֹלֵשׁ מֵהַר הַגִּלְעָד.

    וּבְתֵבַת הַגֹּמֶא

    כְּבָר עָטָר לְרֹאשׁוֹ מִצְנֶפֶת וַעֲטָרָה.



    כַּסָּבוּר הָעוֹלָם כִּי אִישׁ אֱלוֹקִים

    נִכָּר בַּהֲדַר גְּאוֹנוֹ לְכָל יְצוּר נוֹצָר,

    מַפְלִיא כָּל רוֹאָיו

    כְּמוֹ נְשִׁימָה הַנֶּעְתֶּקֶת

    עֵת עוֹמְדִים

    מוּל נוֹף אֶרֶץ-נַחֲלֵי-מַיִם.

    וְכָךְ, סָבוּר הוּא;

    הָיִינוּ חוֹזִים

    בְּרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו.



    וּבְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְתַלְמִידָיו -

    מִסְתַּכְּלִים הָיִינוּ כְמוֹ בַּשְּׁקִיעָה,

    בִּשְׁלַל צְבָעֶיהָ.



    לֹא שָׂם לִבּוֹ הָעוֹלָם

    כִּי הָאָרֶץ וְנוֹפֶיהָ,

    הַשָּׁמַיִם וְכוֹכָבָיו,

    בְּשִׁשָּׁה יָמִים,

    חֲסֵרִים, נִבְרְאוּ.

    וְלֹא הָיָה חֲסַר בָּהֶם דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ הַגְּוָנִים וְהַצּוּרוֹת.

    ועֲדַיִן הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, וְכָמֵהַּ.

    כִּי מְנוּחָה לֹא הָיָה בּוֹ;

    נֶפֶשׁ לֹא פִּעֲמָהּ בּוֹ,

    שַׁבָּת עוֹד לֹא שָׁבְתָה בּוֹ.



    אֱמֹר מֵעַתָּה:

    נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּוֹ אוֹרָה;

    אוֹרָה שֶׁל שְׁכִינָה


    (ספר הזוהר).


    את יומולדת גיל שלושים שלך לא אשכח לעולם.

    לא רצית שנחגוג לך. למען האמת, לא חשבת שזה יום משמח בכלל. אמא התעקשה על בלונים. אני לא ויתרתי על עוגת האוכמניות המסורתית. יצאנו שלושתנו אל הטבע.

    כשעברנו בשביל האבנים המוביל אל שדה החמניות, אמרתי לך שאני מאמינה בלב שלם שעוד השנה תעמדי תחת החופה. שתיקה השיבה לי. זו הייתה התגובה שלך ברגעים של ייאוש.

    "את עדיין מאמינה בזה?", שאלת אותי אחרי כמה רגעים ארוכים של שתיקה.

    "ברור. מאמינה בלב שלם", אמרתי לך אז. ואת לא אמרת דבר. רק חייכת. חיוך למוד אכזבות. חיוך שיודע הכל: עשר שנות גלות מאחורייך.

    שם, בין שדות החמנייה, בשיאה של הפריחה. לחשת לי: "מירי, יש משהו שאני מספרת רק לך. קצת קשה לי להגיד את זה - אבל אני כבר הפסקתי. להאמין הפסקתי. לקוות הפסקתי. לחלום הפסקתי. ושלא תביני לא נכון - האמנתי בזה בגיל עשרים וארבע ועשרים וחמש, ואפילו בגיל עשרים ושש ועשרים ושבע. אבל עכשיו די, זהו. כבר הפסקתי לחלום".

    וכשאמרתי לך שהשנה אני בטוחה שזה יקרה, הרמת אלי עיניים עייפות ואמרת לי: "נו, באמת, את אומרת את זה כל שנה".
    "אבל השנה זה יקרה", אמרתי לך בביטחון השמור לבנות סמינר בלבד.

    השיחה שלנו גלשה אל תוך הלילה. ישבנו על מיטות העץ, ירח זוהר ניבט אלינו מן החלון. את אמרת שלכל אחד יש תסריט כתוב. וזה התסריט שלך: לעבור את החיים לבד. "בדיוק כמו דודה שפרה".

    "תפסיקי כבר לדבר שטויות", זרקתי עלייך את כרית הצמר. "את כנראה ממש עייפה".
    וכשהשלכת עלי חזרה את הכרית, זיק שובב נדלק בעינייך. זיק שהזכיר לי את שמחת החיים שהייתה בך פעם, עוד לפני שהתחלת את המסע הזה. מסע שלא ידעת מתי יגמר.


    שתינו עמדנו מול החלון הגדול, והבטנו בשמיכת הקטיפה השחורה שעטפה את השמיים. מהופנטת ספרתי את הכוכבים. כמה קסם היה בהם. תקווה שלא תדעך לעולם.

    "עוד השנה תעמדי תחת השמים האלו, ותאמרי לי צדקת אחות קטנה שלי", אמרתי לך בקול חזק ויציב.

    "אמן", את אמרת. קולך רפוי וחלש.

    * * *


    הכל קרה מהר כל-כך. מי היה מאמין שדווקא מיכל בוסקילה - החברה הכי נודניקית של אמא - תציע את עמנואל. וכמה צחקנו על הסיבה שהניעה אותה להוציא את השידוך לפועל: "אתם מתאימים בול. גם הוא רבע עיראקי רבע מרוקאי רבע טריפוליטאי ורבע פרסי - בדיוק כמוך", אמרה לך.

    "יש כל-כך הרבה דברים להתאים בבית. אם אלו הנתונים שהיא לוקחת בחשבון - שדכנית היא לא תהיה", טעיתי אז. וכמה שהטעות הזו הייתה מתוקה.



    * * *

    את פוסעת לאט לעבר העתיד. עשרות אנשים מסביבך. חופה לפנייך. הירח מטיל זוהר רך על השביל הלבן הנפרש מולך. שמים נוצצים מעלינו.

    אני סופרת את הצעדים שלך. יודעת שכל מאבק, כל כאב לב, כל ניצחון, הובילו אותך אל הרגע הזה בזמן הזה.

    לאורך כל החופה אני מחייכת. אולי כך אשמור את הדמעות בשק. אולי כך אנצל מהן: חיוך ודמעות הם לא שילוב מנצח.

    מתוך ים האנשים, אני מוצאת את העיניים שלך: חלון לנשמה. דקה ארוכה אנחנו מביטות זו בזו. העבר חולף מולנו. כבר מעכשיו אני מתגעגעת. מתגעגעת לשיחות שלנו אל תוך הלילה. למילים שעברו ביננו ולאלו שלא.

    ואפילו שכבר שבוע לא עצמתי עיניים, ואפילו שכבר חודשיים שאני שואלת את עצמי איך החדר שלנו יראה בלעדייך, אין מאושרת יותר ממני.

    החתן מגיע לכסות את פניך. כל הדמעות שהיו תקועות בגרון שלי זורמות עכשיו דרך העיניים. מסתבר שחיוך ודמעות הם בהחלט שילוב מנצח. החופה מטשטשת מולי. קולות האנשים מתעמעמים. שום פלאש שבעולם לא יצליח להנציח את הרגעים הללו.
    זה נכון שכל השנים טעיתי כשאמרתי לך "עוד השנה". אבל השנה, השנה אני זו שניצחתי: אחותי כלה.


    מוקדש באהבה לכל אלו שכבר הפסיקו: להאמין, לחלום, לקוות.
    חילקתי לשתיים את השיחה הנוכחית עקב אורכה...

    מיקום: פתח קיוסק ברחוב ז'בוטינסקי.


    מני: "אהלן דוד מה נשמע?"

    דוד: "ככה ככה, כואבת לי נורא הירך!"

    מני: "הירך? זה מעל למרפק?"

    דוד: "אתה לא רואה שאני מחזיק את הרגל?"

    מני: "מה הקשר? אתה מחזיק כי היא כואבת לך?"

    דוד: "לא, כי היא למכירה..."

    מני: "אתה מוכר את הרגל? אה, נראה לי אף אחד לא יקנה ממך תסתכל איך היא נראית!"

    דוד: "מי לא יקנה, אה? יקפצו עליה! חחח... נראה לי אני מחליף את האוטו!"

    מני: "איך אתה מחליף?"

    דוד: "מה הבעיה?"

    מני: "אין לך אוטו!"

    דוד: "ואם אין לי, אני לא יכול להחליף? נגיד משה, החליף שבוע שעבר את האוטו!"

    מני: "הוא כל שבוע מחליף, אבל יש לו אוטו!"

    דוד: "נו, ונגיד שלא היה לו אוטו שבוע שעבר נראה לך שהוא לא היה מחליף?"

    מני: "בטח מחל... הסתבכתי לגמרי! מה הבאת לאכול?"

    דוד: "לחמניות, אשתי הכינה!"

    מני: "תביא לטעום".

    דוד: "קח, בכיף!"

    מני: "טעים! היא המציאה את זה?"

    דוד: "אהה!"

    מני: "אני אומר לך שווה לה לרשום את זה לפטנט, היא תעשה על זה המון כסף!"

    דוד: "וואלה? מה זה היא תרשום? ניקח אנחנו את המתכון ונרשום! איפה רושמים?"

    מני: "אני חושב שזה במשרד הפטנטים של המדינה".

    דוד: "אמיתי? מה יש גם שר הפטנטים?"

    מני: "אני מאמין שכן. היי, אהלן משה!"

    משה: "מה נשמע איתכם?"

    מני: "דוד מוכר את הרגל!"

    משה: "מה? מי יקנה את הזבל הזה?"


    מני: "גם אני אמרתי לו!"

    דוד: "אני לא מוכר, נודניקים!"

    מני: "חחח... הנה הוא השתכנע!"
    אין, זה אגדה | ר.א.

    לקח כובע שמש יפה ישן
    הלך לחפש את עצמו, אולי במדבר בין כלום לשמים
    תהיה חלקה בשבילו.
    חיכה לו מדבר עם שמש קופחת, ואופק בלתי נגמר.
    צהוב שנמתח מראשית ועד סוף, התחיל להתחרט. אולי ישוב על עקבותיו.

    באמצע צהוב בנגיעות חום נח מקל או ענף, זה לא באמת משנה לו,
    לאחד שמחפש את עצמו, שאבד, או שבכלל לא נולד.
    ניצוץ רעיון הבזיק במוחו הקודח מחום נחיתות,
    אם הוא היה קומיקס- הייתם מוסיפים מנורה כזו מעל המצח, מסביבה פסים, שיבינו שהוא הבריק. שיהיה.
    תפס את המקל מישש כל בליטה ושקע.
    גם שקע זה יתרון, אצלו אפילו חורים אין.
    כולו כלום. גורנישט. אפעס.

    שרטט ביד רועדת מסביבו מעגל, נשבע.
    לא יזוז מפה עד שימצא עצמו.
    שיכיר בערך נשמה אבודה עד ירדו גשמי הכרה עצמית. ולא יחריבו נפש מרוסקת, בעיתו יורה וגם מלקוש.
    ועד אז? הוא לא יוצא.
    מביט סביבו חושב בצורת, חושב מה שרגיל, מתבל בדמעות משלו.

    ואז ככה כשחמה מנופפת לשלום רצה באיטיות מרגיזה ליבשת אחרת הוא רואה בלכתה חריצת לשון, גורל שמחשיך.
    וככה בחושך הוא מביט מסביבו וזורק יגונו בלחישה,
    מי צייר סביבי כלא אפס?!!!
    המום מביט ברגבי חול מסומנים מעגל וסגירה.
    המדבר שקט. סכמנו בהתחלה. הד לא עונה לו. רק שקט דממה.
    ואיש אפסי נושם נשימה אחרונה בהחלט,
    נופל במעגל שכרה וברא לעצמו. בחר לראות אפס בעיגול ויופיו.

    אשמח לשמוע תגובות !
    תודה!
  • 531
  • בס"ד

    ליל הסדר.

    שאלת השאלות מגיעה, מה נשתנה הלילה הזה.

    כל אחד מהילדים בהגיע תורו שואל את אבא מה נשתנה?

    אליהו, ילד עם חוש הומור נפלא שואל את אבא בנוסח של שאלה טבעית משהו,

    הוא פונה אליו בשאלה:

    אבא, מה נשתנה הלילה הזה?

    הילדים קלטו את הרעיון, כל אחד בתורו שואל את ה"מה נשתנה" לפי ההבנה שלו ולפי הפרשנות שלו.

    אמנם קצת מורכב לכתוב את הנימה של השאלה אותה שאל כל ילד, אבל אנסה לתאר זאת במילים.

    מיכאל, הלמדן שואל בנימה למדנית, את "המה נשתנה"

    יוסי השובב שר מה נשתנה עם מקצב של תופים עם אצבעות הידיים ותיפוף ברגליים בו זמנית.

    ואז מגיע תורי, אם המשפחה, בדרך כלל אין לי תור, אבל עכשיו בסיטואציה שנוצרה בה כל אחד שואל את אבא בנימה הכי אישית שלו את ה"מה נשתנה" החלטתי שגם לי מגיע תור.

    תורי לשאול את אבא שבשמיים מה נשתנה?

    מה שונה הלילה הזה? החושך הזה שלנו, מכל הגלויות?

    ואז אני פוצחת בצעקה:

    מ ה נ ש ת נ ה ה ל י ל ה ה ז ה מ כ ל ה ל י ל ו ת ? ? ?

    כשכל מילה מודגשת והצעקה הופכת לה ליללה ואז ליבבה חרישית.

    לא יודעת מה חשבו בני הבית, אבל אני כן יודעת שאת הצעקה שלי שמעו עד למעלה, שם בשמיים, ובטוחתני שצעקה אחת של אמא שמגיעה מכל הלב, בקעה רקיעים.

    מאוחר יותר שמעתי את הבן שישב לידי אומר את ההגדה מילה במילה, לימדתי אותם פרק בלכוון פירוש המילות.

    ההגדה – שהיא עצמה מלשון אמירה – כל מילה בה קודש.

    פסח עבר, אבל הוא נשאר חרוט בלב, הרצון העז לגאולת עולמים עדיין בוער בנו.

    אני מחכה לה, לישועה, "לישועתך קיוויתי ה'."

    ואני עדיין מקווה, .אני חיה בשביל לקוות, לקוות לישועת ה'.

    מה נשתנה הלילה הזה?

    שאימהות צועקות בקול רם, מה נשתנה?

    כי אימהות יודעות הן, את עומק הגלות!

    מכירות בחושך, נמצאות בו, וממששות אותו.

    אנא ה' תאיר לנו את אור השחר, תיראה את עמך בכורך ישראל אשר אהבת,

    ותגיע מהר, לפקוד אותנו, בניך.

    כאשר נשמעים קולות מכל עבר, מצפון ומדרום, הרי שמחכים אנחנו לשמוע את קולך.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה