קהילת כתיבה מקצועית

עודכן לאחרונה 28/3/23

1K

R

שיתוף - לביקורת ערב פסח**מוטי בן 6

26/3/23

את הקטע הבא העליתי באחד הפורומים בדיוק לפני שנה בערב פסח
קריאה מהנה

שלום לכולם,

אני מוטי. אני כבר די גדול. בלי נדר בחודש אייר אהיה בן שש.

אתמול קרה לי מקרה שאפשר לקחת ממנו הרבה מוסר השכל, כמו שאומר הרבי שלי.

רציתי לשתות שוקו. אמא שלי לא היתה במצב שאפשר לבקש ממנה משהו ובטח לא שוקו. ראיתי רק את הרגליים שלה מתחת לשולחן במטבח ושמעתי קולות חזקים של שפשופים.

אחותי הגדולה היתה תקועה ממש פשוטו כמשמעו בתוך ערמות דפים גבוהות, והיא אמרה שהיא צריכה ג'י פי אס בשביל למצוא את המטבח. שאלתי אותה מה זה ג'י פי אס. היא התרגזה (או במילים יפות היתה מעט קצרת רוח), ואמרה שמה זה הדור של היום! בדור שלה לא היה ווייז. מיד נזכרתי שכשמישהו אצלינו אומר 'הדור של היום' מיד עונים לו 'זה לא הדור של הלילה'. אז עניתי לה. היא רק הרימה את העיניים (סוף סוף! כבר חשבתי שנתקע לה הצוואר או משהו, חס וחלילה), ורטנה. "טוב! בסדר! אני לא יכולה להכין לך שוקו עכשיו! אתה לא רואה?"

אז הלכתי לבד למטבח. גררתי כיסא וטיפסתי למעלה אל השיש. הקופסא של השוקו לא היתה בארון הרגיל. הארון היה ריק בלי הפירורים הרגילים ואפילו הקפה של אבא שלי לא היה שם. הלכתי למרפסת, בדרך הרמתי את המטאטא שנפל, וגם נזהרתי לא לדרוך בשלולית של כוס פטל שנשפכה לי בטעות. אחרי המון חפירות (באמת שהמון!) מצאתי את הקופסא של השוקו בתחתית של הקרטון של החמץ.

חזרתי למטבח (הפעם בטעות כן דרכתי בשלולית של הפטל. מיהרתי לנגב את הנעליים שלי בסמרטוט שעמד בצד, אבל בסוף התברר שזה החולצה של אחותי). חיפשתי כפית ולא מצאתי. מזגתי בערך עם מזלג ושמתי מים מהברז (אמא שלי לא מרשה לי להרתיח מים לבד). אחר כך הלכתי להביא חלב, אבל המקרר היה נעול עם השרשרת של האופניים של אח שלי. (בבוקר הוא ניסה לבדוק אם המנעול הזה עובד ובסוף הוא לא עבד). בסוף גיליתי שהחלב בכלל נמצא על השיש. עליתי שוב על הכיסא והושטתי שתי ידיים. אבל טראח הקנקן עף לי לגובה מרוב שהוא היה ריק! ומרוב שהתכוננתי שהוא כבד.

כמעט שבכיתי. מבטיח לכם. בנס בנס התגברתי והלכתי לעשות לי 'וי' במבצע מהחיידר בטור של 'מתאמץ לקיים מצוות'. כי ממש התאמצתי להיות בשמחה. ומצווה גדולה להיות בשמחה!

אז יש לי שני דברים במוסר השכל: דבר ראשון אף פעם אל תתחילו להכין לכם שוקו בלי לבדוק קודם שיש חלב, ובטח בטח בטח שלא בערב פסח!

והדבר השני הוא שאם בכל זאת זה קורה לכם – אז תתגברו ותהיו רק שמחים! כי זה מצווה מאוד גדולה ומשמחת את ה'!

אז שיהיה לכם ערב פסח שמח ונקי (ומסודר, לפחות בשיש).

שלכם, מוטי.

Reactions: גודגוד, שועלית, חנה אביטל ועוד 36 משתמשים39 //

10 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 28/3/23

R

R.E.Y

תודה:D צודקת. יש שם באמת קטע לא הכי ברור.. לפעמים מרוב שברור לך מה קורה שם את שוכחת לעדכן את...

עודכן לאחרונה 27/3/23

562

ח

שיתוף - לביקורת נפש מחפשת

חנה ש. //

27/3/23

בס"ד

נפש מחפשת

שלווה

ולו לרגע בודד

של מנוחה

נפש מחפשת

פשר

ולו לרגע אחד

של הבנה

נפש מחפשת

אהבה

ולו לרגע נשגב

של הרגשה

נפש מחפשת

תמיד, בכל רגע

ישנם רגעים בודדים

של הארה

רגעים

של התרפקות

על אמת

אחת יחידה

ואור גדול

מאיר

בנפש האחת

ברגע האמת.

Reactions: ברחל בתך הקטנה, כלי מיתר, אש קודש! ועוד 8 משתמשים11 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 27/3/23

ח

חני כהן :)

מדהים

עודכן לאחרונה 26/3/23

1K

ח

שיתוף - לביקורת חדר בנים

חנה ש. //

23/3/23

בס"ד

שלט חדר בנים

ילדים יקרים,

בהחלטה משותפת החלטנו אבא ואני לפרק את הארון בחדר שלכם.

מכיוון שאנו רואים כי אין בו תועלת ולהיפך הבגדים נוזלים מן הארון, הדלתות פתוחות למחצה, מה שהורס את הצירים.

במקום הארון החלטנו לשים קופסאות, בבקשה לשים גרביים מלוכלכות בקופסא האדומה, זבל בקופסא הירוקה, חליפות כובעים מכנסיים חולצות ובגדים שהם בספק נקיים בקופסא הכחולה.

במחשבה שניה אבא ואני החלטנו לוותר על הקופסאות יען כי ידענו שהמשימה להכניס כל פריט אל קופסתו מידי מורכבת בעבורכם, ולכן אתם יכולים לאסוף הר זבל, אנו מאמינים ביכולת שלכם לשלוף פריטים נחוצים מתוך הר הזבל.

הציווי :" שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות י"ב ט"ו) חל עליכם, ולכן בבקשה עד ערב בדיקת חמץ קחו נא אחריות לפנות את החמץ מחדרכם.

מאמינים ביכולתכם האנושית.

(אבא מאמין – אני טיפה בספק...)

ההורים

Reactions: ג. בן שקד, אש קודש!, מנוחה כהן ועוד 21 משתמשים24 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/3/23

ח

חנה ש.

כן צודק. זה כנראה חינוך גרוע שלי!!! הבן שלי חזר מהישיבה ולנגד עיני הפעורות קיפל את שמיכתו, שאלתי...

עודכן לאחרונה 26/3/23

638

A

שיתוף - לביקורת כִּנֶּרֶת

AUVI //

24/3/23

נכתב ברגעים של תכלת מול הימה, ברגעי הוד של שמש שהתגלשה לה כבר הלאה, ותכלת- כחול מקצה לקצה, עם קצת אפור מעורפל--
עד השחור שעטף כבר הכל. בזמן אמת.

כִּנֶּרֶת מוּלִי עֵין תְּכוֹל
וְלִבָּה- הוּא לֵב הַכִּנּוֹר
לִצְלִילָה לְהַאֲזִין מִי יָכוֹל
לוֹאֶטֶת בִּצְלִיל הַמִּינוֹר

שָׁמַיִם נוֹשְׁקִים לְפִסְגָּה
וְגַלֶּיהָ לוֹטְפִים אֶת הַחוֹף
קַו רָקִיעַ בְּכִנֶּרֶת נָגַע
-מַעְגָּלִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף.

בַּמֶּה עוֹד נוֹגַעַת כִּנֶּרֶת
אוֹתִי מַרְעִידָה מִבִּפְנִים
בִּצְלִילֵי מַנְגִּינָה שֶׁשּׁוֹזֶרֶת
לִבִּי, עִם כָּל תַּו וְנִים.

גְּלִימַת אוֹרוֹת מְנַצְנֶצֶת
וְרוּחַ קַלָּה, חֲרִישִׁית
רֶשֶׁת כּוֹכָבִים מֵעַל מֵהַנֶּצֶת
וְיָרֵחַ שָׁלוֹם לִי מוֹשִׁיט

הַשְּׁקִיעָה זֶה עוֹבֶרֶת, חוֹלֶפֶת
וּמוּלִי רַק כָּחֹל וְכָחֹל
עֲדִינַת הַכָּנָף מֵעָלַי מְרַחֶפֶת
חוֹצָה מְשִׁיכַת הַמִּכְחוֹל.

כִּנֶּרֶת כִּמְעַט לֹא רוֹאִים
כְּבָר עָטַף, יָרַד עֲרָפֶל
הִצְטָרְפָה לְשִׁבְעָה רְקִיעִים
בָּהֶם דָּבְקָה כְּכוֹלֵל.

כִּנֶּרֶת, אֹסֶף שֶׁל קֶסֶם
שָׁקֵט וְעוֹצֵר נְשִׁימָה
בְּרֹגַע, בְּלַחַשׁ, בְּלִי עוֹצֵם
מַאֲרַג הַבְּרִיאָה מַשְׁלִימָה.

אשמח לביקורת!

Reactions: Shhhhhhh, ליאורהA, משולש ברמודה ועוד 8 משתמשים11 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/3/23

מ

משולש ברמודה

החריזה המדויקת והתיאורים... מדהים!

עודכן לאחרונה 26/3/23

2K

מ

שיתוף - לביקורת השומר שבת הבן עם הבת

משולש ברמודה //

23/3/23

אני עדיין זוכרת את הפעמים האלו, כל שבת שנייה ולפעמים רק פעם בחודש (למה איחרת לשמירה תגיד?), סלון חשוך, אור רך, צהבהב, פצפוץ חלש מהנרות, ושקט. שקט עמוק ומלא שלווה.

איך נמרחנו שם על הספות, הילדים הבוגרים, אחרי ששעון השבת כיבה את רוב האורות. ואיך לאט נשארנו רק אנחנו שם בחושך המרגיע הזה, שני אחים.

תמיד היית האח האהוב עלי, אמרתי לך את זה פעם? זוכרת איך כשהיית קטן ממש התחשק לי ביום חם של קיץ להלביש אותך בכל המעילים שמצאתי בבית, חשבתי שזה יפה ממש, מזל שהמזגן דלק.

תמיד אהבתי את הנחישות שלך, את הסדר הפנימי, את החדות והעומק שצריך לחפור קצת כדי לשים לב אליהם, את העובדה ששנינו אהבנו הרבה דברים דומים.

זוכרת איך ישבנו שם ודיברנו, על החיים ועל כלום, על החברים שלך בצבא, ועל פוליטיקה שלמי אכפת ממנה בסוף.

זה היה מצחיק את האמת. איך היה ברור ששנינו מריחים את הסיגריות שבדיוק עישנת מקודם, זה היה גם משעשע לצפות בך מכין תה בינתיים מכלי שני כמו הילד שחינכו אותך להיות.

אולי זה כוחו של ההרגל, אולי זה סתם עניין של כבוד, תמיד היית ג'נטלמן אחרי הכול, או שאולי זה כן היה הניצוץ ההוא הקטן, המתוק. כמו באותה הפעם שסיפרת לי עליה, כשעמדת בתור עשרים דקות לקנות אוכל, חיכית, בחרת, שילמת – רק כדי לצאת משם ולזרוק את הצ'יזבורגר לפח הקרוב.

אהבתי את השיחות האלו, את השתיקות. איך סיפרת לי שבכיפור האחרון היה חסר בעל קורא בבית כנסת של היחידה, וכמובן שהעלו אותך, תמיד ידעת לעשות את זה הכי טוב שיש.

נראה לי גם אתה אהבת אותן, את השיחות האלו. איך תמיד שמרת על הטקס הקבוע ההוא של לערבב כמה שוטים של טקילה עם מיץ לימון סחוט שהכנת מראש, להציע לי ולקרוץ בחיוך, "אמא לא רואה, מה אכפת לך לשתות קצת איתי".

אני זוכרת שבת אחת שישבנו שם ודיברנו כרגיל. אולי זאת הייתה העייפות, אולי האלכוהול קצת ערפל את החושים שלי, איך הסתכלתי שם עליך ואמרתי פתאום: "נראה לי אני אוהב אותה".

"מי", שאלת אותי, בחיוך שובב כזה.

"גיסתי הראשונה", חייכתי, "והאהובה מכולן".

היה לך חיוך כזה על הפנים, כאילו אתה מצפה שנסתדר, למרות שבעיניים שלך היה גם מבט של תעזבו אותי בשקט, אחרי הצבא אני עף מכאן לשנתיים שלוש, ועד גיל שלושים בערך כל מה שאני מוכן אליו זה להיות דוד מקסים לאחיינים.

אבל אני רק חייכתי עוד קצת ושתקתי, ובלב דמיינתי אותה, את הגיסה הזאת, ואתכם ביחד, בונים בית מאיר כזה, מדהים. כי למה לא, ויש סיכוי תמיד.

לא לחזור, אני לא מאמינה במילה הזאת. אין באמת תלם לחזור אליו. כלומר יש וכולם מדברים עליו, אבל בפועל אין שם הרבה שהולכים באמת על הסרגלים הישרים, הרוב מנסים גם את השבילים הלא מסומנים.

זה מגוחך לחשוב שתחזור בדיוק למה שהיית, החיים האלו הרי דומים יותר לספירלה מאשר לעיגול, ומוזר איך אף פעם לא רציתי את זה בשבילך, אולי כי האמנתי שתמיד ישנה בוודאי סיבה באיזה מקום לאדם היוצא לחיפוש.

אבל כן למצוא את האמת, זה כן רציתי בשבילך. רציתי גם בשבילי אם להיות כנים, הרי גם אם חונכנו עליה זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לחפש אותה בלילות ובימים.

אז רק בהיתי שם בשלהבות הנוצצות ושתקתי, וציירתי לי את הילדים שלכם, חמודים כאלו, דומים לך אולי. דמיינתי לעצמי איך נארח אתכם לשבת פעם אחת, ותלמד עם הילד הבכור איזו סוגיה מורכבת, כי בוא נודה בזה – הילדים שלך בטח יהיו מוכשרים, ואני אקשיב מהצד.

דמיינתי שם גם כיפה, לא יודעת מאיזה צבע או סוג, וכיסוי ראש כלשהו לאישה עלומת השם והפנים. דמיינתי אותה מדליקה נרות לידי ומתפללת, אותך שר לה אשת חיל.

אני זוכרת את הפרצוף שלך משועשע קצת, כי בטח ידעת על מה אני חושבת, ואיך גם אותו פרצוף הפך ביישן כשאמרתי לך שבטח תהיה אבא מדהים.

אני זוכרת עוד הרבה שבתות כאלו. נרות דולקים, ריח מדהים מהפלטה, חושך רך, דיבורים ושתיקות.

וכמה זמן עבר מאז, ושבתות. ושלהבות זוהרות, לפעמים מתחשק לי לשאול אותך אם גם אתה זוכר אותן, כמו שהן צרובות בלב אצלי.

אני לא אחת שבוכה בחופות, לא אחת כזאת בכלל. ולא בגלל האיפור, זאת סתם אני הבעייתית שעומדת שם ומחייכת בסלחנות להמוני הנשים המוחות את עיניהן ואפן ברגש רב.

אבל אולי אלו השמים מעלי שיש להם אינסוף גוונים, או השיר של עידן רייכל שמתנגן ברקע ומעלה זיכרונות מהמעמקים. אולי בכלל נכנס לי משהו לעין.

החופה מטשטשת מולי פתאום, ואני ממצמצת כמה פעמים, בדיוק בזמן כדי לראות אותך הולך במעבר עם חיוך ענק על הפנים.

אתה שם לב אלי פתאום, קורץ לי קריצה כזאת שזורח ממנה אושר, ומזל שיש לי טכניקות מצוינות איך למחות את הדמעות בלי להרוס את המסקרה.

אני אוהבת את החתונה הזאת, מתחילה ועד סופה. את הריקודים שאפשר להשתתף בהם ללא חשש, את השמחה האמיתית. את הכלה שלך, שיש לה כמו שאומרים בסיפורים, חן יהודי אמיתי. את העובדה שאתם הולכים להקים בית ששומרים בו על הרבה יותר משלושה דברים עיקריים.

יש מנגינה שקטה עכשיו ורעש של כלים ואנשים מדברים. ולא מפתיע אותי בכלל לראות אותך עומד שם באזור המשפחות, קרוב לבר, בהפסקה של כמה שניות ריקות.

אתה שם לב אלי פתאום, מסמן לי להתקרב עם היד, ושואל אותי בחיוך מתחרה ששיתפנו תמיד, האם זאת לא החתונה הכי יפה במשפחה שיצא לי לראות.

אני צוחקת, מתלבטת האם לריב איתך על התואר הנחשק, אבל בזמן שאני עושה את זה אתה מסתובב רגע, מסמן משהו לברמן, ומניח על השולחן כוסיות קטנות של מה שנראה טקילה מעורבבת בלימון.

זה מצחיק, כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה טעמתי את המשקה הזה, אז אני רק מרימה את הראש ופוגשת את העיניים שלך, ואני כמעט בטוחה שראיתי שם את הניצוץ ההוא.

יש מוזיקה חזקה פתאום. מישהו קורא לך, חבר ישן מהישיבה, ואתה נפרד ממני בחיוך והולך לרקוד.

אני מתרחקת קצת, נעמדת קרוב למחיצה, איפה שאוכל קצת להסתתר. ובפעם השנייה באותו הערב, שוב מתערפלות לי העיניים, ודי ברור לי עכשיו שבלב שלך, בדיוק כמו בשלי, צרוב עדיין זיכרון אותן השבתות.

Reactions: מילה נרדפת, פינקיו, %תמר% ועוד 76 משתמשים79 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/3/23

א

אבן דרך

וגם אני אכתוב וואו. כי זה פשוט וואו, מה לעשות. הכתיבה פשוטה וקולחת, ולמרות זאת(ואולי דווקא...

עודכן לאחרונה 26/3/23

894

כ

שיתוף - לביקורת על איזה צד קמת היום? [ימין? שמאל?]

כותב השורות //

22/3/23

אתמול קמתי על צד שמאל

חשתי ברע, ראייתי הייתה מטושטשת, הכול נראה היה שחור

רעד בלתי נשלט אחז בידיי וברגליי והוא לא נעצר לרגע

לא הייתי מוכן להתקף החרדה שתקף את גופי והלם בליבי בפראות

זיעה קרה כיסתה את פני, הרגשתי כמו רגע לפני הסוף...

קמתי לחלון בשארית כוחותיי להירגע קצת ולשאוף אוויר צח

הבטתי לאופק, אל הנוף, מנסה להיתלות בעצים הירוקים ולחמוק מהחוויה הנוראית

לאכזבתי מול עיני נתגלה מחזה מבעית -

המדינה שלי, שאני כל כך אוהב, הפכה לדיקטטורה!

שפשפתי את עיניי בתדהמה בידיי הרועדות, הדמעות זלגו מאיליהן

ממבוהל ומפוחד הפכתי לשבור וכאוב

אין לי הסבר הגיוני, איך שרדתי את היום

העברתי את הזמן, בעיקר ברחובות...

היום תודה לא-ל קמתי על צד ימין

הרגשתי טוב, השמש הציפה אותי באור מסנוור, שולחת קרניים חמות

חייכתי לעצמי בהנאה בלי לחפש סיבה, יום יפה היום!

התמתחתי קלות, מותיר מאחור את סימני השינה האחרונים

ישנתי מספיק, עכשיו הזמן לעבוד.

מבט קל לחלון אישר את התחושות האינסטינקטיביות שלי, יום יפה היום!

זמן טוב לשינויים מרעננים, והתחלות חדשות

שנים חיכיתי לבוקר היפה הזה

המדינה שלי שאני כל כך אוהב, הופכת לדמוקרטיה במיטבה!

תחושת גאווה מילאה אותי

כיף להרגיש שייך, כיף לחזק את העם

אין לי הסבר הגיוני, איך היום הזה נגמר

בלי ששום דבר קרה...

ולפעמים אני בבוקר מתהפך מצד לצד

לא יודע אם אני רוצה לקום, או להישאר לשכב

ואם כך או כך אז על איזה צד?

בחלום, הכול נראה היה כל כך מושלם!

תכלס' אני מבין, שזה לא פשוט בכלל...

Reactions: חלומות שווא ידברו, ללי99, ג. בן שקד ועוד 13 משתמשים16 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 26/3/23

מ

משולש ברמודה

לדעתי, ואני מקווה שזה לא בוטה מידי, מרשה לעצמי רק כי הקטעים שלך מצוינים בד"כ - הקטע חסר פואנטה...

עודכן לאחרונה 25/3/23

1K

א

שיתוף - לביקורת כבר לא נרקסיסט

א. פרי //

21/3/23

באותו בוקר נפלא השמש שטפה את ההרים הסמוכים למקום הממלכה, והשדות זהרו מתמיד.

האריה יצא לעוד יום מלא בתפקידיו כמלך האזור.

הוא צעד בנחת מהיר, עיניו הבוהקות סקרו את האופק.

אין איומים על הסביבה.

חיות השדה הרכינו ראש למולו. כל האזור רחש לו כבוד.

והוא פסע לו, בראש מורם, ודאג בראש ובראשונה לעצמו.

כולם צריכים לראות אותו, ולחלוק לו כבוד. הוא המלך של כולם.

וזה מה שכולם עשו, כיבדו אותו כמיטב יכולתם.

למרות זאת היה לו מעט משעמם, אז הוא נהנה להפגין את מלכותו.

הוא החליט לחזק את שלטונו ולבטל את רשימת השרים,

אחר כך השתוקק לשלוט על מערכת המשפט,

והשיעמום גבר,

וגם המצוקה הפנימית

אז בלי לשים לב הוא התחיל לבסס את שלטונו בממלכה.

הוא עשה זאת בממלכתיות, אף אחת מהחיות לא שמה לב שיש כאן שלטון ולא מלוכה.

ומסביב, הביטו אחריו החיות בהערצה גלויה או סמויה, והרגישו שטוב להן, וטוב לסביבה וטוב למלכן.

קיבלו באהבה את שיגיונותיו

ואיזה כיף שיש להם מלך כזה.

כך עבר יום ועוד יום.

ויום אחד החיות בממלכה הבינו שיש להן אמירה, שיש להן חיים משלהן, שהן לא צריכות באמת מלך.

שמספיק להן רמטכ"ל נחמד שישמור על השקט הביטחוני, ועוד אי אלו פקידים שישמרו על איכות הסביבה ועוד כמה דברים מסביב.

הן גדולות, הן חכמות, הן מבינות, יש להן ייחודיות, יש להן מה להציע -

לפחות כמו האריה.

ורוצות כבר להיות מלכות בעצמן.

אז האריה נאלץ לראשונה בחייו, להתמודד.

להתמודד מול עצמו.

הוא נאלץ לחפש את עצמו באמת, לגלות את הכוחות האמיתיים שלו,

שלא קשורים לסביבה בכלל.

הוא הבין פתאום שהעוצמה שלו נמצאת בתוככי עצמו, בלי קשר לכתר.

הוא גילה את עצמו מחדש.

והעוצמה שלו היתה כל כך גדולה.

כי היא כבר לא היתה תלויה בנתינים, היא באה אליו מהכוח של עצמו.

הוא לא היה צריך כבר לשאוג.

(והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים)

Reactions: שיוותי ה’ לנגדי תמיד, כל שם שתרצה, צעירצ'יק ועוד 14 משתמשים17 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 25/3/23

ח

חני כהן :)

כתיבה יפה.

505

ח

שיתוף - לביקורת לסל וחסל

חנה ש. //

23/3/23

רואה על הגדרות נעליים ישנות,
תגידו מי ירצה לקחת נעליים מסכנות???
קניתם? נעלתם?
עכשיו הזמן להיפרד בכבוד,
להשליך לפח עוד ועוד.

על כף האשפה,
ישר לסל וחסל.

רואה טונות של שקיות בחוצות,
ורואה ים של אנשים בחנויות
עושה אחד ועוד אחד,
עוד מעט שקיות אלו
יתחלפו באלו.

על כף האשפה,
ישר לסל וחסל.

אולי באמת הפרזנו בצריכה?
הבן שלי יש לו בדיחה,
רוצים לראות חנות בגדים?
לכו לחדרה של הבת,
שם בארון תמצאו. נא תגובת.

על כף האשפה,
ישר לסל וחסל.

אבל זה כבר לא מצחיק,
היום מטטאים הכל, נרחיק ,
ניקיון קל וזריז,
ארנקים, חגורות, כפפות,
פנסים, חפתים, ומה לא, גם חליפות.

על כף האשפה,
ישר לסל וחסל.

Reactions: אש קודש!, ליאורהA ו-R.E.Y3 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 23/3/23

1K

א

שיתוף - לביקורת מכירים את זה שכבר כשהייתם תינוקות עם מוצף בפה, משהו היה לוקח ומחזיר, לוקח וכאילו מחזיר?

אסתיאר //

20/3/23

מכירים את זה שכבר כשהייתם תינוקות עם מוצף בפה, משהו היה לוקח ומחזיר, לוקח וכאילו מחזיר, לוקח ולא מחזיר. זוכרים את הרצון למוצץ חזרה?

את הצפייה, ואת האכזבה כשכמעט הוא היה, ובסוף נעלם?

זוכרים שכבר אז הבנתם שאסור להאמין להפתעות?

זוכרים בטח זוכרים.

ומי שזוכר יודע מה ההרגשה של מי שחווה כבר למעלה מ100 פעמים:

קח סוכריה...אהה לא בעצם לא.

קח שוקולד... אהה בעצם לא.

קח בית... אהה בעצם לא.

קח ילדים טובים... אהה בעצם לא.

קח כסף... אהה בעצם לא.

קח/י בן/ת זוג מקסים ואוהב... אהה בעצם לא.

כמה זה קשה ולא נעים.

כמה זה מאכזב מתסכל וכואב.

להאמין. לקוות. להתפלל. לצפות. לחכות. להתארגן. להתרגש. להאמין. לחכות ימים.

לספור שבועות ושנים לטוב הזה שאנחנו כל כך מחכיים לו ולהישאר מאמינים.

והנה, הנה שוב פעם אכזבה.

הנה שוב פעם הוא לא הגיע.

שוב פעם הוא מוציא לנו קבלה ועליה כתוב, נסו בסיבוב הבא----

קוראים לזה המתנה.

המתנה היא, לחכות למישהו/ משהו שאתה משתוקק אליו. מחכה. ממתין. מצפה.

היא, לייחל ימים/חודשים/שנים.

היא, לרצות כל כך ועדין לא לקבל.

היא, לראות הצלחה/הפסד/צער/כאב בלי יכולת לפעול מלבד להמשיך להאמין ולהמתין.

להמתין בתחנה באמצע הדרך בימים ובלילות, בחום ובקור... חגים שבתות וימים, ולחכות לאוטובוס ללא movit שאומר לך כמה זמן.

ללא WAZE שאומר לך איפה יש פקק בהמשך הדרך, או איפה חסום כרגע.

להמתין ולחכות לבד אל הלא נודע. ממש כמו אברהם אבינו שהלך בלי לדעת לאן.

ימיים/ חודשים/ שניים.

להמתין בתחנה איפה שהשם שלך מופיע, ולחכות בלי לדעת עד מתי.

כמות התחנות היא אין סופית, כמו גם כמות הממתינים.

אין אפשרות להיכנס, ואין דרך ללכת ממנה.

היא מגודרת ומסוגרת.

מי שהגיע הזמן שלו לצאת, יצא, ומי שלא הגיע, ממתין.

האפשרות היחידה לנסות להקדים את היציאה אם ירצה הבורא, זה להעתיר.

להעתיר ולבקש רחמים. שאפילו חרב חדה מונחת, אל ימנע עצמו מן הרחמים.

ובינתיים להמשיך להמתין, לחכות ולהיות חייל.

חייל שממתין ושומר על התחנה ממחבלים ומאנשים רעים שמנסים להחליש בדרך.

כזה שאוחז את הדגל בגבורה ולבוש בשכפ"ץ בטחון ואמונה.

כזה שלא נרדם בשמירה, וכשכואב צועק לעזרה.

כזה שיודע מאין הוא בה ולאן הוא הולך.

כזה שכל הרוחות שבעולם לא יכניעו.

כזה שמחכה לאבא בתחנה. ממתין. מאמין. מעתיר ולא מתייאש.

כזה שיודע שזה רק מבחן בתחנה של החיים, וברגע שיכריזו, מסתיים התפקיד. והאתמול שהמתנת לו כל כך הגיע.

כזה שהוא שלך ואתה שלו, ושתיכם יודעים שיום יבוא ועוד נגאל.

Reactions: פלטפורמה, שמונקה, שקדי ועוד 33 משתמשים36 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 23/3/23

חיה כל רגע מחדש

זה נכון, למדתי קצת פסיכולוגיה. אבל זה בגדר השלכה, כלומר, נשאר רק תוצאה המשכית, ולא הזיכרון...

עודכן לאחרונה 23/3/23

1K

נ

שיתוף - לביקורת אימהות ונערות

נ. גל //

22/3/23

הנערות של פעם... הן היו אחרות.
לא בגלל הדור. לא בגלל המסכים. בטח ובטח שלא בגלל ירידת הדורות.
פשוט הנערות של פעם היו אני, ואת, והחברות שלי. נו, אלה שישבנו איתן כל הלילה. דבורי, מה היה שמה? לא זוכרת. היום היא כהן. זוכרת איך דמיינו אז את העתיד?
כאלה היו הנערות של פעם. תמימות, חמודות כאלה. לא כמו היום שיושבות בחדר בטלפון. אנחנו היינו משהו אחר, הרבה יותר איכותי. כשאמא שלי קראה לי ולא שמעתי, זה לא היה בגלל אוזניות. פשוט לא הייתי בבית.
אח... אלו היו ימים. זוכרת שאמרנו אז שבטח יהיה לנו קל להיות אימהות, כי אנחנו כבר מכירות את כל הבעיות? נו, מסתבר שזה כמו מכונת כביסה. אתה מכיר את כל הבאגים אבל זה לא גורם לך לקנות חדשה.
סיפרתי לילדים שלי שפעם הייתי ציפור לילה. נראה לך הם האמינו לי? הם אפילו לא הקשיבו עד סוף המשפט. אז הלכתי לשאול את אמא שלי, היא אומרת שגם היא הייתה ציפור לילה. מוזר, בחיים לא ידעתי על זה. יכול להיות שזה גנטי?
וואו, פתאום אני נזכרת. אמרנו אז שאם אנחנו ערות גם ככה בלילה, בטח נוכל לטפל בילדים כשהם יתעוררו מסיוטים. לא כמו ההורים שלנו, שהמהמו משהו לתוך הכרית ופינו מקום על המזרון. אני חשבתי שבטוח אני אחזיק ערכה עם כל מה שעוזר לילדים להירדם, וכל ילד שמתעורר באמצע הלילה יקבל ממני הכל. גם חיבוק, גם תה, גם מבער עם שמנים מרגיעים, אולי אפילו נשים מערכת שמע בחדרים, אם זה לא יהיה יקר מדי.
נו, זה לא יקר מדי. אבל אין לי מערכת שמע בחדרים. כל ילד אוהב מוסיקה אחרת, אי אפשר להפעיל שום שיר בבית הזה. ועוד לחשוב שאני האמא פה!
מיילא זה, את יודעת, אימהות זה אף פעם לא דבש. הילדים הם דבש, הטיפול בהם - קצת פחות. אבל את יכולה להסביר לי איך היום אני נדרמת בשניה שהם נרדמים? פעם הייתי יכולה לנסוע לאילת וחזור, ולא להרדם אחר כך כל הלילה.
בסדר, אז מה אם אילת זה רק שעתיים נסיעה. היום אני בכלל לא יכולה לנסוע לאילת, אז מה זה משנה המרחק.

הכי קשה לי, ואני אומרת את זה רק לך כי את באמת מבינה את זה. הכי קשה זה לדעת שהילדים שלי בכלל לא יודעים כמה רציתי להיות אמא טובה. אולי היה צריך להיות שאני אהיה אמא כל התיכון, ואחר כך, כשאזדקן, אהיה תלמידה. נו, מה הבעיה לשבת 8 שעות? הלוואי עליי לשבת יותר משעה. תמצאי בוס שיסכים לשלם על זה שאני אבהה במורה. שקל לא הייתי מקבלת מזה.
נכון, גם הילדים לא מקבלים שקל על השעות בבית ספר. אבל הם מקבלים חינוך, זה מה שחשוב.
לא שאני יצאתי כזה מחונכת מהבית ספר, כן? את רואה אותי, אמא שנרדמת לילדים באמצע משפט, ורואה את בעלה רק במריבות של ימי שישי. אבל אני רוצה לקוות שהעולם התקדם, שאם הנוער של היום כל כך שונה, כל כך אנטיפטי בתור נוער, אולי בתור הורים זה יתהפך והם יהיו טובים יותר.
אוך, אני נשמעת כמו אמא שלי עכשיו. גם היא אמרה שאנחנו אנטיפטים בתור נוער.
אז מה את אומרת, גם לנכדים שלי אין סיכוי, או שיום אחד יהיה פה טוב יותר?

מוקדש לרותי שאני לא יודעת את שם משפחתה.
רותי, היה מרגש מאוד לשמוע שלדור הצעיר אין סיכוי. 3 שעות נסיעה באוטובוס מחניק של אגד הן מחיר סביר כדי ללמוד שאנשים בני 50 עלולים להיות ממורמרים יותר מאנשים בני 20.

Reactions: שוקולד עילית, נחמת שוטים, אני וביתי ועוד 29 משתמשים32 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 23/3/23

נ

נ. גל

תודה רבה! האמת שכאן חבויה אירוניה סמויה, של כותבת עם עצמה. הנסיעה הייתה לצפת.

564

ע

שיתוף - לביקורת שיתוף לביקורת

עדר רחלים //

23/3/23

אזהרת אלרגנים - נכתב עקב עצבנות יתר

יום אחד התעוררתי באמצע הלילה, נטלתי ידיים ושפשפתי את עיניי העייפות, מתלבטת האם לחזור לישון.

כשלפתע, יצור קטן, שחור ומשונה, נחת כמו משום מקום ונעמד בצמוד לנעלי הבית הפרוותיות שנחו על הרצפה.

"מי אתה?", שאלתי אותו בבהלה. "אני בירוקרטיה, נעים מאוד. אני עומד לגור כאן", הוא הסיר את כובעו השחור וקד קידה מרשימה.

"אתה נראה יצור מרתק", החוותי את דעתי הלא מלומדה.

"לא כולם חושבים ככה", ניצוץ לא ברור נדלק בעיניו שהחלו לזהור באדום בוהק, "ברגע שמגלים בדיוק מי אני, אנשים שונאים אותי ומנסים לגרש אותי כאילו הייתי מקק".

"ומי אתה?, מה יש לך להציע לעולם?", שאלתי את הגמד שהתמקם בקצה המדף שלי, בוחן בעיון את האוגדן הכתום שלי שבו אגדתי מסמכים, דפי ציורים ושאר ירקות.

"אני רק עוזר לאנשים", הוא אמר בקול תמים למדיי ושלף אתערימת הדפים מהאוגדן.

"חסרה לך פה תעודת סיום שנה בכיתה אלף", הוא פסק בסבר פנים חמור.

"ולמה בדיוק צריך את זה?", ניסיתי להבין.

"איך אני אדע שסיימת כיתה אלף?", התפלא בירוקרטיה, כאילו שאלתי למה השמש זורחת ביום ולא בלילה.

"ולמה זה מעניין אותך?", היצור התחיל לא למצוא חן בעיניי.

"את זה תשאירי לי", הוא צחק צחוק אפל, "אם את רוצה להמשיך לעבוד, שיהיה לך מה לאכול, איפה לישון וכסף לקנות מיץ מנגו - תהי חייבת למצוא לי את זה ועוד כמה פרטים קטנטנים", בירוקרטיה שלף מגילת קלף מגולגלת מכיסו והקריא: "מידת נעליים, מספר חורים בגרביים, צילום של ספח תעודת הזהות של מהללאל, מספר הפעמים בהם שמעת שירי אברהם פריד...".

"טוב טוב", קטעתי אותו בעצבים, "ומתי תלך?", דרשתי לדעת.

"לעולם לא, אני אשאר כאן ואמרר את חייך לנצח!", בירוקרטיה פרץ בצחוק מתגלגל והחל להמטיר עלי ערימות של טפסים שונים ומשונים, מתעלם מהעובדה שאני כמעט וטובעת בתוכם.

ומאז, ועד לאתמול והיום
בירוקרטיה מציק לי באופן איום.
לא עזרו תחנונים או בקשות
אצלו לא משתנות הדרישות
שום פתרון לגביו לא עזר
ותמיד הוא שב אלי וחזר

Reactions: תמר צלמת, אש קודש!, tovy ועוד 16 משתמשים19 //

0 תגובות

443

מ

שיתוף - לביקורת הַחָדָשׁ הזה לכם

משולש ברמודה //

22/3/23

להתלבט זה מתיש
וגם מעיק
ומלא ספקות ותהיות

להחליט זה קשוח
וקצת מלחיץ
ומי אמר שלא יהיו חרטות

להיפרד זה קשה
ואולי כואב
ומעלה נוסטלגיות ישנות

אבל למי אכפת בסוף
כשלי כבר יש
שתי שקיות ענק לזרוק

#כאן_זורקים_בכיף

Reactions: כל שם שתרצה, אש קודש!, חנה ש. ועוד 4 משתמשים7 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 22/3/23

522

שיתוף - לביקורת מה אתם אוכלים?

מֶנַחֵם //

22/3/23

לֹא יָפֶה לָכֶם,

אֲנָשִׁים

לִקְרֹא לָנוּ בְּשֵׁם

מַעֲלִיב כָּל כָּךְ,

עֲטַלֵּפֵי פֵּרוֹת.

מָה,

הַאִם תִּרְצוּ

שֶׁאֶתְכֶם יִקְרְאוּ

אַנְשֵׁי פַּחְמֵימוֹת?

Reactions: אש קודש!, MS2, ליאורהA ועוד 4 משתמשים7 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/3/23

R

RPO

וורי נייס. חריזה יפה!

423

R

שיתוף - לביקורת חודש טוב רבותי!

RPO //

22/3/23

סוגרת שמש
קול ונקישה
ותפן ותסוג
עת בוא
לבנה

צללים ומחשך
ויטפס ודלק בו
כוכב
ראה וקדש

וילך אדר
שמחתו ארוזה
ויפן להבא
חידושו.

עת ליל, וראש
חודש
חדש
ניסן הוא יער את
הבוקר

Reactions: אתיס, History, נועה noa ומשתמש 1 נוסף4 //

0 תגובות

עודכן לאחרונה 22/3/23

955

כ

שיתוף - לביקורת 2 שהם ארבעה [בנים]

כותב השורות //

20/3/23

כנגד ארבעה בנים, היא דיברה.

לפני, באמצע, ואחרי הארוחה.

למה תמיד נגד? קחי המלצה -

תחשבי בעד! הציע בעלה.

תהיי חכמה, תמצאי סיבה

להחמיא, לפרגן, גם אם דרוש מאמץ.

נכון, בכללי אני קצת תמים!

אבל אותם, את יודעת, אני היטב מכיר.

לא נעים לי לומר אבל מהצד, זה נראה מרושע.

כמה ילד יכול לספוג, כמה להיפגע?

אם היית יודעת לשאול רגע לפני -

את לבו השביר.

לכי תדעי אולי היה מעדיף

לטיפה ביד ימין.

'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'...

יש גם משנה שאומרת:
2 שהם 4...

Reactions: נעמי שושנה, שולמית רוז, שוקולד עילית ועוד 12 משתמשים15 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/3/23

I

ifatrosh

אהבתי את הרעיון, ולדעתי כתוב טוב. אבל עם קריאת השאלות אחר כך, אולי כדאי לשנות כדי להעלות את...

עודכן לאחרונה 22/3/23

2K

שיתוף - לביקורת אל תלייקו את הטורים שלי!

שועל ספרות. //

21/3/23

טוב, לא כהנחיה גורפת.

אלא אליכם,

חברי הקהילה שנכנסים לאשכול-

קוראים,

נהנים,

או שלא.

מסכימים,

או שלא.

חושבים שיש מה לשפר,

או שהקטע פשוט לא קריא.

אבל איזה כיף! יש לייקים ואימוג'ים, אז למה להגיב?

נזרוק לייק או אימוג'י מכל סוג שיהיה, וגמרנו.

אז אתם, אנא, תפסיקו ללייק! פליז!

תגיבו, תכוונו, תעירו, אפילו תחמיאו...

תודה!

Reactions: כותב בקצב, שילוח, סאסוסו ועוד 55 משתמשים58 //

16 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/3/23

ח

חני כהן :)

לפעמים הפוסטים האלו הכי מוצלחים. זה לא תמיד אומר...

עודכן לאחרונה 22/3/23

2K

C

שיתוף - לביקורת רגרסיית קפה מפורים עד פסח

castamir //

16/3/23

ט"ז אדר:

קפה – קפה ג'ייקוביסטה משובח מהדורה מוגבלת מפולי ערביקה טחונים חצי בריסטה בנגיעות קינמון ריבת חלב בנוזל עישון מסקיט ממשלוח המנות של השכנים גוואטרו.

עוגה - אוזן המן בנוסח אלפחורס בזיגוג שקדים מקורמלים על מצע שביבי לוטוס מהמשלוח הממותג מבית "עצבנית", העיצוב העצבני שמעיף אותך קדימה ומזניק אותך להצלחה 05276שטרודל גימייל.

פתגם – "מאחורי כל אישה מצליחה עומדת כוס קפה מוצלחת".

כ"ג אדר. זה היום:

קפה – קפה טסטר צ'ויס איכותי מאריזה קטנה. לא להאמין שכבר עבר יותר משבוע משושן פורים.

עוגה – פרוסת שמרים שוקולד ללא שומשום. לא רע דווקא. מי צריך שומשום?

פתגם – "פיהוק הוא בעצם צעקה שקטה לקפה. או לחודש אייר שיבוא כבר".

ד' ניסן:

קפה – קפה נמס.

עוגה – עוגת "הבית".

פתגם: "החיים הם כמו קפה: אם לא שחור ולא בוץ כנראה שהילדים עדיין לא חזרו מהקייטנה".

י' ניסן, שבת הגדול:

קפה – גירדתי עם כף כמה גרגרים מהצנצנת הריקה בפינת הקפה בישיבה לפני הסעודה בחד פעמי.

עוגה - אין. לפחות פיתות ללחם משנה הוא זכר לקנות.

פתגם – "קפה קטן מביא אנרגיה גדולה. זה עובד הפוך עם שבת הגדול".

י"א ניסן:

קפה – מקופיקס. תוך כדי ריצה מחנות לחנות בעיר.

עוגה - מקופיקס. לאכול יחד עם עטיפת הניילון שלא תתפורר על הקניות.

פתגם – "החיים הם כמו קפה: מה שזול שווה זול".

י"ב ניסן:

קפה – כמה גרגרים של אבקת שוקו מסוף השקית שהייתה מקופלת מאחורי המדף. רק עכשיו הבנו למה הדלת לא נסגרה עד הסוף כל השנה.

עוגה – פריכיית אורז אחרונה מאריזה נפרדת "לשמירת הטריות" עלק. וחצי קרקר זהב.

פתגם – "אנשים לא מכורים לקפה, הם מכורים להפסקה".

י"ג ניסן:

קפה - אנחנו לא משתמשים בקפה בפסח. כדי שנוכל להירדם בקלות כשאנחנו רעבים.

עוגה - לא לגעת בעוגיות הפסחיות! הן לביקור של השוויגער בא' חול המועד.

פתגם – "תעשו לי טובה, תחביאו את כל עשרת הפתיתים במקום אחד".

י"ד ניסן:

תענית בכורות.

Reactions: ניק 27551, מתן מאור, זה מה שאני ועוד 87 משתמשים90 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/3/23

C

castamir

מי שנוסע למלון לכל הפסח…

עודכן לאחרונה 22/3/23

815

שיתוף - לביקורת פה נטמן...

מנוחה כהן //

21/3/23

שמש בהירה זרחה במערב כאשר שמו הפועלים את תומכת העץ הראשונה. מלפנים ומאחור הם עבדו יחד, אנשים מוכי מלחמה.
בין מסגרות העצים נשפכו דליי בטון, ובין אותם אנשים שהאימה, הצער והשכול נחרטו על פניהם קמה ועמדה חומה.
הייתי מאלה שעסקו בבניה בצד המזרחי. אחי הגדול עמד על הסולם ועלי היה להגיש לו את דלי הבטון הכבד. הוא יצק את הבטון פנימה, והושיט אלי את הדלי הריק.
כך עבדנו במהירות ובשקט, שנינו.

מאז ומתמיד היינו שנינו.
בבית הקטן בגיטו, במערה הקפואה ביער, ברכבת הדחוסה בדרך אל המחנות. היינו אני והוא. הוא ואני.
הוא דאג לי למחבוא באקציה, ואני אספתי שלג מן החלון ברכבת. הוא נלחם עבורי עם הפרטיזנים ביער, ואני אספתי תחמושת מן הגרמנים. הוא שיקר את גילי בסלקציה ואני האכלתי אותו בפרוסת הלחם בסוף יום עבודה מפרך.
שרדנו יחד, ומאז התגלגלנו ברחבי אירופה העשנה, מנסים להתאושש.
כשהקימו את החומה חיפשו פועלים בתשלום. הצטרפנו שנינו אל טור הגברים שעמד לפני האחראי, מקווים כי יבחר בנו למרות שהיינו רזים וחלשים.
התקבלנו.
עבדנו יום, יומיים. העבודה התקדמה לאיטה והשמש קפחה על ראשינו, אבל העיקר היה ששוב לא היינו רעבים.

ביום בו הנחנו את תומכת העץ האחרונה והתכוננו למלאה בבטון, שלח אותי אחי לשאול את האחראי שעמד במרחק כמה דקות ריצה מאיתנו שאלה. רצתי במהירות. שמחתי שיש בי יכולת לעזור לאחי הגדול.
כשחזרתי, אחי לא היה על הסולם.
חשבתי שאולי הוא הלך ותיכף ישוב, אבל כשהשמש שקעה הבנתי שהוא עבר לצד שבו זורחת השמש, משאיר אותי בצד השוקע.

לאור קרניים אדומות של סוף שקיעה הרמתי מקל קטן מהאדמה, עליתי על הסולם הרעוע וחרטתי בבטון הלח:
פה נטמן אחי.

#חומת_ברלין

Reactions: tovy, משולש ברמודה, אש קודש! ועוד 7 משתמשים10 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/3/23

מנוחה כהן

לא חשבתי על זה, תודה! אני מבינה שלא הייתי מספיק ברורה- הם היו בצד המזרחי- בצד הקומוניסטי, שבו...

עודכן לאחרונה 22/3/23

1K

ה

שיתוף - לביקורת הלו, לאן? ל א ן ??

הווה פשוט //

21/3/23

הרוח מדביקה את השיער לפנים,
דשי החולצה מתפרפרים על הסנטר
"נהג, איך סוגרים את החלון?"

- אין תשובה.

הנוף זר, הדרך לא מוכרת
שלטים ירוקים בשפה זרה
"נהג, לאן נוסעים?"

- אין תשובה.

המהירות גוברת הגרון נשנק
הנוף מיטשטש עד בחילה
"נהג, אתה מוכן להאט קצת"

- אין תשובה.

הלב מאיץ, העורף נלפת מפחד.
אני מזדקף במושב ומכתף את התיק,
"נהג, תעצור, אני רוצה לרדת!"

- אין תשובה.

כי אין נהג ...

Reactions: אוראל סולטן, C.G.D, yael305 ועוד 30 משתמשים33 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 22/3/23

ח

-חיה-

יש הוא פשוט סימן בווייז איני הנהג.

עודכן לאחרונה 21/3/23

910

I

שיתוף - לביקורת מריבים זה עם זה

I.Q //

20/3/23

Reactions: Efrat א, AUVI, חיה❤ ועוד 16 משתמשים19 //

2 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 21/3/23

I

I.Q

נכון. במידת מה

עודכן לאחרונה 20/3/23

551

H

שיתוף - לביקורת יֵינִי

History //

20/3/23

כֶּרֶם הַגָּלִיל שֶׁל אֶתְמוֹל
בְּיָד מְעַוֵּל חֻלַּל
וְאֵיךְ זֶה שֶׁאֶל פֶּתַח בֵּיתִי
מוֹבִילוֹת עֲקֵבוֹת שֶׁל שׁוּעָל- - -

Reactions: מאה מם, עמק, מנוחה כהן ועוד 6 משתמשים9 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 20/3/23

ח

-חיה-

מדהים.

עודכן לאחרונה 18/3/23

2K

שיתוף - לביקורת עדיף כבר בלי העזרה שלכם!

שועל ספרות. //

15/3/23

"מה בשבילך אחי, מנגו, נכון?"

"לא!"

"אה צדיק, אתה רוצה פסיפלורה?"

"לא! אני רוצ..."

"הבנתי את כבודו! כבודו רוצה משמש, כזה טוב כמו שצריך!"

"לא!"

"סורי! לא התכוונתי להכעיס! אבוקדו אולי? אבטיח? תפוח?"

"לא! ממש לא! אני לא מבי..."

"אה, אני בראש של רבינו! רבינו רוצה שיייק! איזה? מנגו פסיפלורה ופירות יער? אבטיח נקטרינה?"

"לא! לא! אני רוצה תחליב רחצה קלאסי, בלי שום ריח!"

Reactions: שם משתמש: נחוץ, hadasa feldman, אולטימטיבי ועוד 66 משתמשים69 //

6 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 18/3/23

שועל ספרות.

מזכיר את המהדורה שיצאה לפני כמה שנים של לבן בטעם קרטיב ענבים...

עודכן לאחרונה 17/3/23

650

כ

שיתוף - לביקורת .A.M.S מארץ תצמח!

כותב השורות //

16/3/23

בעידן הטכנולוגי הנוכחי אין דבר שעולה על הדעת שאי אפשר לראות אותו קורם אור וחוטים, עם קצת כסף מוטיבציה ובינה מלאכותית, הכול אפשרי.
לי ב"ה לא חסר דבר בחיים, טפו! טפו! אבל אם תשאלו אותי מה הייתי רוצה לשנות או לשפר בעולם, יש לי תשובה מוכנה.

העולם הזה חייב להפוך מעולם של שקר לעולם של אמת.
תשאלו אותי איך? תוכנה אחת, וזה קורה.

התוכנה שתיקרא A.M.S. תושתל ע"ג שבב באוזני מי שירצה לחיות ב- אמת...

דרך אגב, מומלץ מאוד לאנשי תקשורת, בפרט בימים אלו...

תחשבו על זה הם יעדכנו על הפגנה של 4,00000 ופשוט ידייקו במספרים.
וכשהם יצטטו את קריאות המפגינים זה יישמע הרבה יותר הגיוני -
העם דורש סדק חברתי! העם דורש צדק חברתי!
אחים לנזק! אחים לנשק!
אין כמו רוס יה! דה מו קרה טיה!
בועה! בועה! בועה! בושה! בושה! בושה!

וכשהנשיא יציג את 'מתווה העם', במקום לשמוע את מה שיוצא לו מהפה
אנחנו נשמע את מה שהוא אומר באמת...
שזה בעיקר: 'מצטער, אני מפחד, ממש מפחד ממה שהשמאל יעשה לי אם אני יביא מתווה שבאמת ייצג את העם',
אז הנה לכם 'מתווה הדם'.

זה רק דוגמא,
יש עוד מידע רגיש שאני צריך לגלות מכמה אנשים וכך לחשוף את כוונותיהם
אך בינתיים אני שומר על זה בסודיות, עד שתתקינו את השבב הזה, וכבר לא תצטרכו אותי...

Reactions: ג. בן שקד, אפרת תהל, ללי99 ועוד 9 משתמשים12 //

1 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 17/3/23

מֶנַחֵם

מי שאני הכי מפחד עליו בהקשר הזה, זה בן כספית המכונה בב"ר (או בברל"ה, כידוע ליודעי חן) מסכן, כל...

עודכן לאחרונה 16/3/23

1K

כ

שיתוף - לביקורת היה כיף היום!

כותב השורות //

14/3/23

היה לי נחמד היום.

הרגשתי שהעולם הפך היום למקום טוב יותר, מקום שכיף לחיות בו.

אנשים היו ממש נחמדים אליי.

נהגים לא צפרו לי בכביש גם כאשר התעכבתי כמה שניות מול הרמזור שהתחלף לירוק.

התור במכולת היה שקט ונשאר כזה גם אחרי שהתגנבתי באלגנטיות לקדמת התור.

גם בזירת האוטובוסים הבנתי שהיה שקט, נהגים לא צרחו על נוסעים ונוסעים לא השיבו אש.

לאורך כל היום הקיפו אותי מתנדבים אנונימיים, שעזרו לי לסחוב את הקנייה הגם שעוד לא מלאו לי שלושים, במענה לשאלתי – למה זה מגיע לי? הם נימקו, 'מה יש, אנחנו נהנים לעזור, זה מעשה טוב, לא?'.

גם מעברי החצייה היו בטוחים היום למעבר רגלי, ובאדיבות יוצאת מגדר הרגיל מצד הנהגים, לא הייתי צריך להמתין שנייה על המדרכה.

במקום לראות ברחוב אנשים לחוצים וכעוסים, מצאתי אנשים מחייכים, גם אחרי שהתנגשתי בהם בלי כוונה עם המטרייה, וזה לא נעים, היא הייתה רטובה.

עכשיו ערב, ואני מופתע לגלות שעבר עלי יום בלי להתלונן, על אף אחד.
כולם היו טובים היום.

נשארתי רק אני והפחד, פחד מהמחר...

כי מחר הוא כבר לא -

#יום מעשים טובים 2023.

Reactions: ללי99, ifatrosh, שמחה קופי ועוד 11 משתמשים14 //

7 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 16/3/23

כ

כותב השורות

זה היה היום, אתמול, שלשום, ומחר מתי זה יום המעשים הטובים? ביום שבו אתה בוחר להיות טוב!

עודכן לאחרונה 16/3/23

1M

מ

שיתוף - לביקורת אוצר חבוי/ מ.ברא"י

מ. ברא"י //

15/3/23

לילה. חדוי בוכה. רוקעת ברגליה. רגילה כבר ליללות ליליות. לא מתייחסת. מחכה שיחלפו מעצמן. היללות והבכי מתגברים. מתיישבת במיטה, נועלת נעלי בית, פונה למקור הבכי. 'איה...' היא בוכה. 'מה כואב לך מתוקה?' אני שואלת בחמלה, בדאגה. היא מצביעה על גרונה. ולא נרגעת. ממשיכה לבכות וליילל. 'רוצה תרופה?' מציעה לה, להקל על סבלה. 'לא צה' אולי לשתות? ללכת לרופא? מציעה שלל הצעות. על כולן נענית ב'לא'. ממששת מצח. הוא חם או שנדמה לי? רק שלא תעלה חום... נזרקת באחת 6 שנים אחורנית...

***
רק שלא תעלה חום... המצח חמים או שנדמה לי? אולי היא מתנשמת קצת? 'תגידי, נראה לך שהיא מתנשמת?' היא בודקת, בוחנת. 'אני לא חושבת. בעצם, אולי קצת? לא ברור לי...' הלחץ מרקיע שחקים. חדוי התינוקת מקבלת תשומת לב יתרה מן הרגיל. מבטינו בוחנים אותה כל הזמן, בדאגה רבה. יום אחרי ראש השנה עתידה היא, בת ה4 חודשים, לעבור ניתוח לב. עקב אי ספיקה. באם המצב יוחמר, כך נאמר לנו, תבואו לפני כן. רק שלא נצטרך להגיע בראש השנה... אני שומרת עליה בשבע עיניים, מגובה בעזרתה של אימי. הספק מכרסם, לא ברור, מתעתע. הכל קורה באיטיות, אין משהו שאפשר להצביע עליו ולומר 'יש כאן שינוי ברור'. בחסדי ד' עלינו ראש השנה חולף לו ללא דרמות, מקרב אותנו לניתוח המלחיץ...

המחשבה רצה לה עוד אחורה להולדתה...

ממתינה לקריאות ה'מזל טוב' של הצוות. מגלה שתיקה מתוחה. משהו קורה פה... 'יש לך תינוקת ממש מתוקה' טון רציני, יבש. מבט מושפל. מה קורה פה? היא חיה בכלל? לאן לקחו אותה? אמא שלי חיוורת, הרופאים מתלחשים. 'ריבונו של עולם' זעקה יוצאת מפי. 'לרופאים אין רשות לייאש. רק לרפא' חוזרת שוב על המשפט, מנסה לחזק את עצמי לקראת הלא ידוע. רופא ילדים עומד מן הצד 'ברצוננו לומר לך דבר מה' אני פוחדת שאתעלף. המתח בחדר עומד על סף פיצוץ.

'יש לך ילדה, ככל הנראה עם תסמונת דאון' בום. הידיעה מתפוצצת לי בפנים הופכת לאלפי חלקיקים של מחשבות. דאגות. אי אמון. פחד. חלחלה. מילים חולפות מעלי 'עוד צריך לבצע בדיקות דם לוודא זאת ב100 אחוזים' אני אפילו לא שומעת. רואה מולי תינוקת זעירה עטופה בלבן, פנים מציצות, עיניים מלוכסנות ולשון ארוכה מתלקקת. מה?! היא שלי??? אני אקח לבית שלי ילדת תסמונת דאון? משהו בתוכי דוחק בי לקבל את המצב. כן. אם ד' שלח אותה לי. סימן שאני מסוגלת!!! חיוך רפלקסי מבזיק מול עיני. התינוקת שמחה בי. הנשמה שלה בחרה בדיוק רב אילו הורים יגדלו אותה בצורה המיטבית עבור התיקון שלה. שום דבר לא קורה סתם!!!

תודה לד' על האוצר שהחליט להפקיד בידינו. ולוואי ונדע להעריכו כראוי לו.

Reactions: @אא@, סול נואר, ליאורהA ועוד 18 משתמשים21 //

3 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 16/3/23

ה

הודיה לוי.

ואוו. בדיוק לאחרונה חשבתי על כך שלא יוצא לי לכתוב עליהם מספיק: נשמות גבוהות בתוך גוף קטן. ריגשת...

עודכן לאחרונה 15/3/23

666

R

שיתוף - לביקורת התחלה חדשה

REBEKA997 //

15/3/23

"אני אוהב אותך, אני באמת אוהב אותך" נרכן אליו מנחם

"רק שאין לי ברירה אלא להשאיר אותך פה, בישיבה לא מרשים שתבוא איתי, אני מנסה מקום חדש וחייב לפחות בתחילה לשמוע להוראות"

הוא הביט במנחם במין עצבות שקטה כזו ומצמץ בפרידה,

מנחם כיבה אותו והניח את הפלאפון בכיס,

"אבל" הוא שלף אותו שוב לרגע, "אתה לא נשאר פה לבד" הוא חייך לפלאפון הדומם, "אתה הולך להישמר אצל תהילה עד שאשוב מהישיבה".

תהילה היא אחותו של מנחם, היא עובדת בבני ברק, עיר מגוריו של, וגרה באחיסמך, זה היה פתרון מושלם לפון האהוב שלו,

היום, יום שלישי, הוא נוסע לישיבה בצהרים, וביום חמישי יחזור וייקח אותו,

מנחם יצא מהבית ופסע לכיוון המשרד של אחותו,

החנויות ברבי עקיבא נפנפו לו לשלום, המדרכות העמוסות כאילו ברכוהו בברכת פרידה,

הוא עלה במעלית לקומה4 ,צלצל באינטרקום וביקש להיכנס לתהילה,

תהילה חיכתה לו במשרד עם חבילה מתוקה במיוחד בשבילו,

היה שם כל מה שאהב: אצבעות בואנו, סוכריות מנטוס מרעננות בטעמי פירות ועוד מגוון ענק...

היא לקחה בזהירות את הפלאפון היקר (כספית, ובעיקר ללב) והכניסה לתיקה, העניקה לו חיוך מעודד ואוהב שמביע את כל התמיכה שרק יכול חיוך להכיל,

"אתה תהנה שם, מנחם, זה המקום בשבילך"! היא טפחה על שכמו וחייכה אליו,

"מקווה שזה הצעד הנכון באמת, אני רק מנסה, עד החגים" הוא נפרד ממנה לשלום ויצא חזרה הביתה,

אבא ואמא ישבו במטבח ואכלו משהו בריא של מבוגרים...

מנחם התיישב מולם והניח את סנטרו על ידיו הקפוצות, עיניו הירוקות הביעו חשש רציני מהשעות הבאות, הפוני שחלק תמיד כאילו התלתל לכבוד היום הגדול, גם שערות פוחדות?

אפשר להבין אותן,

להתחיל ישיבה זה דבר גדול, בטח להתחיל ישיבה מסוג שונה כל כך בו היית קודם...

בשעה 12:00 בדיוק אבא דפק על דלת חדרו, מנחם פתח, עיניו אדומות

אבא ליטף את לחיו הרטובה וניגב דמעות טריות, "עולם ורוד אפשר לראות רק דרך עיניים אדומות" לחש לו, זה היה הקוד שלהם, "הכל עובר" עם ניסוח אלגנטי...

הוא ירד את המדרגות נזהר לא ליפול, לופת את המעקה ושורט אותו בלחץ,

אמא ירדה אחריו, השקיות כבר היו ברכב, גדושות בבגדיו, נעלים, מצעים וכמובן אוכל של בית עם פתקים שמוסרים ד"שים אוהבים וחמים מהמשפחה שנמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה.

הוא התיישב מאחורה, ליד אמא הנרגשת,

אמא חיבקה אותו בעוצמה, כאילו מטעינה אותו בכוח, ואולי לא רק אותו,

הרכב החליק על הכביש בקלילות ומוזיקת ישי ריבו מלאה את הרכב ברוך והתחדשות.

הזמן עובר מהר מידי כשצריך אותו,

ב13:35 הם חנו ב"דרך הרב" ברכסים, ליד בנין הישיבה,

סביבם הקמפוס היה ירוק ופורח, עליז אפילו, כאילו לא באים לפה היום חמישה עשר בחורים נרגשים שעומדים לשנות חייהם בקצה העולם שנקרא "רכסים",

הרבה קרה בדקות הבאות, המדריך ליווה אותם לחדר המסודר שעתיד להיות שלו, הוא בחר את מיטתו מבין השלוש שניצבו שם,

כמה שניסו לשוות למקום מראה חמים ומשפחתי זה נשאר הפנימיה הקרה שרחוקה מהבית,

אמא הציעה את מיטתו ואבא סידר את דבריו,

מנחם עצמו עמד המום, לא מעכל את המציאות החדשה והמוזרה הזו,

את הבגדים הם השאירו במזוודה, מנחם ביקש... הוא לא בטוח שנשאר פה עדיין.

אחר כך יצאו ל"ברכל" בכיכר ואבא ואמא העמיסו את כל מה שראו על העגלה וארזו בשקיות לפי מחלקות...

חזרה לישיבה, הישיבה שלו.

חדש ומוזר, ריח אחר, אויר שונה, משהו לא מוכר ואולי קצת, טיפה, מנוכר?

זהו,

המסע הזה מתחיל,

הוא יכלול את הרגשות העזים שיש למנחם

כאב וריגוש, בכי וצחוק, בדידות ואחווה

המסע יכיל אותו, והוא, הוא יכיל את המסע?

Reactions: ג. בן שקד, ifatrosh, AUVI ועוד 15 משתמשים18 //

9 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 15/3/23

R

REBEKA997

תודה נשמה את הדובי הוא כן לקח איתו!

עודכן לאחרונה 15/3/23

1K

י

שיתוף - לביקורת תחשוב טוב תהיה טוב

יאן //

14/3/23

פרק א'

את השם "מוישה קולברג" שמעתי כשקפצתי רגע לחדר קפה, ודווקא לא מבטלני הכולל.
אדרבה. שניים מחשובי האברכים דנו אודותיו וכשראו אותי השתתקו.
אחרי כמה ימים שמעתי שוב בחטף את השם הזה מראש הכולל בכבודו. הבנתי שיש פה משהו שכדאי לברר.
בשביל זה היה את שייע. זה הטיפוס היודע-כל שהקב"ה שתל כמוהו בכל מקום תורה בארץ. הוא יודע מה רמת העירוב בכל מושב. הוא מייבין בכשרויות גם של חו"ל. הוא מעודכן בכל חומרה חדשה. יש לו ידע היסטורי כולל כל הפרשיות העלומות שהיו במהלך הדורות. שייע. בלי שם משפחה.
ידעתי מתי לבוא אליו. בשעת הפסקת צהריים הוא נוהג ללמוד יחידי, ספק יושב ספק שוכב, לפניו פתוח חזו"א או חו"ב ע"פ רוב, ועיניו משוטטות בחלון שמעל הארון קודש רואות ואינן רואות.

באותו יום הזדרזתי לאכול ויצאתי מהבית ללא מנוחת צהרים שהייתי אדוק בה ביותר, באמתלא של הפקדת כסף דחופה לבנק.
שייע ישב שם ולשם שינוי היה מהורהר. מכיון שכך הרשיתי לעצמי להפריע לו.
"שייע, מה אתה יודע על מוישה קולברג?"
שייע נדרך. "מוישה קולברג? מה אתה יודע עליו?"
"אני שאלתי אותך", אמרתי לו.
הוא השתתק והחל לנגן איזה ניגון, מה שלא היה אופייני לו כלל. הבנתי שהמצב רגיש.
החלטתי ללכת על כל הקופה.
"הראש כולל המליץ לי לדבר איתו", שיקרתי ברהיטות.
שייע זקף בי עיניים מתפעלות.
"אזוי? לא הייתי חושב לבד, אבל נו, יש הפתעות".
הנהנתי. פחדתי להוסיף עוד מילה כדי לא להטיל עלי חשד.
"אם כבר אתה הולך אליו, תמסור לו ד"ש ממני", הפטיר שייע ופתח את הגמרא.
"רגע, אבל מה דעתך, באמת כדאי לי ללכת אליו?"
ניסיתי למשוך בלשונו.
הוא נדהם. "ודאי, מה השאלה. אתה יודע מי היה אצלו?" כאן נקב בשמו של אחד מגדולי הדיינים. "ולא רק הוא אלא גם .......... היה בא אליו תמידים כסדרן".
סקרנותי נסקה לגבהים. מי האיש.

חלפו כמה ימים. החברותא שלי היה נראה טרוד ולא מרוכז. "מה קורה?" ניסיתי לדובב אותו.
"סתם הכל בסדר", פטר אותי.
"אמר רב יהודה אמר שמואל", פתח כשלפתע שלף את הטלפון מכיסו, "כן ר' מוישה" אמר, תוך שהוא מתקדם בזריזות לעבר הדלת. היתה לי תחושה חזקה שזהו ר' מוישה "שלי". החברותא חזר אחרי כמה דקות בפנים זחוחות.
המשכתי ללמוד איתו בלי לומר מילה. אחרי חצי שעה שאלתי אותו, "אפשר טלפון רגע?" הוא נתן.
יצאתי ובדקתי בשיחות הנכנסות והעתקתי את המספר. אחר הצהריים התקשרתי לאחי שיש לו כל מיני אפליקציות חכמות שמגלות שם לפי מספר.
"השם הוא: הרב קולברג מאמן אישי". אמר לי אחי אחרי כמה שניות. "מה קרה, אתה הולך לאימון אישי? למצות את הפוטנציאל הגלום בך?" התלוצץ בי.
"כן, חחח, תודה רבה". סיימתי איתו את השיחה מהר.
מה מיוחד במאמן אישי?
החלטתי להתקשר אליו וזהו.

כןןןןן? ארוך ומתמשך ענה לי.
"הרב קולברג? שולם. רציתי לבוא אליכם לשיעור ניסיון", פלטתי בלי לחשוב הרבה.
היתה שתיקה. ארוכה מידי.
"מי שלח אותך?" שאל לבסוף.
"ה... ראש כולל".
לרווחתי הוא לא שאל מי זה.
"בסיידר. תבוא מחר בשעה שמונה". הוא נתן לי את הכתובת, קינח בכל טוב וניתק.

הרב קולברג היה אדם רגיל למראה, ר"מ ממוצע בישיבה גדולה, הייתי מגדיר אותו. ועדיין לא ידעתי מה תפקידו האמיתי.
הוא נתן בי עיניים חודרות. "אם אתה כאן, כנראה נועדת לגדולות. לפחות ככה חושבים הסובבים אותך".
נבוכתי. האם עלי להביע הסכמה?
"בעזרת השם", אמרתי לבסוף את שתי המילים שפוטרות מכל תשובה רלוונטית אחרת.

הוא התיישב מול השולחן והחווה לי להתיישב מולו. החדר היה מלא ספרים. מלמעלה עד למטה כל ארבעת הכתלים. התבוננתי סביב.
"מוצא חן בעיניך המקום?" שאל.
"כן, מסתמא, אהמממ... כן". עניתי. הוא גיחך.
"מה אתה יודע היום? בבלי? ירושלמי? טור בית יוסף?"
לא ידעתי מה לענות.
נו, דחק בי. זה לא הזמן לענווה.
אני יודע קצת בבלי, עניתי לבסוף.
וירושלמי? פוסקים? ש"ותים?
נענעתי לשלילה.
תמיהה הצטיירה על פניו.
מי אמרת ששלח אותך?
לא עניתי.
מוזר. הוא המהם לעצמו משהו, שלף דף ועט והחל לדבר.
זה נראה שיש כאן טעות. בדרך כלל אני לא מתעסק עם אנשים כמוך, אלא כמה רמות מעל. אנשים שבאמצע הדרך לפחות.
כנראה הבטתי בו כתרנגול בבן אדם, כי הוא שאל אותי, "אתה יודע מה התפקיד שלי?"
"מאמן אישי" עניתי מיד.
פיו נפער בתדהמה ואחר כך חיוך התפשט על פניו. שיהיה ככה. נקרא לזה מאמן אישי לגדוילים.
אתה מבין, יש אנשים כמו ר' ישעיה גולדשך לדוגמא (הבנתי שהוא מתכוון לשייע), אני חושב שהוא מהאזור שלך. הבן אדם הזה בא אלי אחרי שידע כבר בבלי וירושלמי רמב"ם טור ושולחן ערוך על בוריים.
אבל פה זה נתקע. הוא כבר לא מצא אנשים בסביבה שלו לתקשר איתם בלימוד והרגיש שהוא מסתובב מסביב לזנב של עצמו.
הוא בא אלי כמעט מדוכא. הראיתי לו שיש עוד הרבה תקרות זכוכית שהוא יכול לפרוץ. אני החזרתי לו את השמחת חיים. קישרתי אותו לאנשים אחרים ש... קידמו אותו. היום הוא עושה חיל. תמסור לו ד"ש ממני.

הרגשתי שאני נמצא על סיפו של מועדון סגור שרק במקרה נודע לי על קיומו.
מי יודע איזה עוד אנשים שאני מכיר עברו וצמחו פה. ומה הסוד של ר' מוישה קולברג עצמו?

תשמע. אני יכול להתחיל איתך עם השיטות הרגילות, אבל לא בטוח שזה יעבוד, אתה מבין, זה כמו להרכיב מנוע של מכונית על בימבה. אני חושש שהבימבה תתפרק.
הבימבה זה אני, כך מסתבר.
גל של אדרנלין הציף אותי.
הרב יכול הכל. אני מוכן.
הוא הביט בי בעיניים מאמינות. אתה עוד תגיע רחוק. אבל קודם נתחיל באלף בית.
נכון אתה מגיע כל יום לסדר א' בתשע וחצי? מחר אתה אוכל ארוחת בוקר מהר ומיד לכולל.
וזהו? שאלתי.
סמוך עלי. עוד שבוע ניפגש.
יצאתי והרגשתי בתוך חלום. אני בליגה של הגדולים.
החברותא התפלא למצוא אותי למחרת מוקף ספרים ושקוע בהם ראשי ורובי.
אין צריך לומר שמיוזמתי ויתרתי על מנוחת הצהריים וטסתי לבית המדרש אחרי הארוחה. חשתי צורך להצדיק את האימון שנתן בי הרב קולברג. השבוע עבר עלי בשטייגן שלא הכרתי.

פרק ב'

מקץ שבוע נפגשנו.
איך היה? שאל אותי בידידות. חייכתי.
יפה. אני רואה שאפשר לעבוד איתך. היה קשה?
בכלל לא. עניתי. להיפך.
טוב טוב, אל תסחף. יש תקופות.
תחשוב עכשיו על זמנים מתים במהלך השבוע. אני רוצה שבזמנים האלה תשנן בעל פה מסכתות שלמדו בשנים הקודמות.
אבל אני לא זוכר אותם, אמרתי.
הוא רק הביט בי ושתק. כאן אין מקום לקטנים.
הבנתי שהפגישה נגמרה. קמתי לצאת.
תבוא שבוע הבא, קרא מאחורי. נשמתי לרווחה. עוד לא אבדה תקוות(נ)ו. אבל עלי להתאמץ.

הרב קולברג לא עשה לי חיים קלים. בכלל לא. אבל מקץ אותה שנה מצאתי את עצמי בעמדה שונה לגמרי ממה שהייתי לפני שהכרתי אותו.
התחזקתי בכל התחומים. גם כאלה שלא הוזכרו כלל בפגישות.
לאחר תקופה אמר לי שאני בכיוון הנכון ונעשה הפסקה של כמה חודשים. קיבלתי את דבריו.

אותו היום, ישבתי בבית המדרש בהפסקת הצהריים כדרכי תקופה ארוכה מאז עליתי על מסלול הטיסה לגדול הדור. כמה ספסלים מאחורי ישב שייע שביני לביני כיניתי אותו הגאון רבי שייע, והמהם מול ספר פתוח.
היה קשה להתרכז. החום העיק ודבור גדול שוטט בתקרה בזמזום לא נעים.
הדלת חרקה מאחורי. פעם, הייתי מסובב את הראש. לא היום. לא אני. מישהו נכנס ופתח בשיחה עם שייע. הקול היה מוכר. שלא מרצוני קמתי כביכול להביא ספר מהארון ונתקלתי בו. ר' מוישה קולברג המאמן סודי שלי פה בבית המדרש הריק. הוא סימן לי לא להתייחס אליו.
חזרתי ללמוד.
בסוף היום סימן לי שייע להתקרב.
ראית מי היה פה היום? אני חייב לו את החיים שלי.
אני יודע, אמרתי לו.
מה אתה יודע? שאל שייע.
אני יודע. הוא סיפר לי שלא מצאת עם מי לדבר בלימוד ברמה שלך והוא קישר אותך לתלמידי חכמים מופלגים...
שייע הביט בי במבט מוזר.

אני לא יודע מה הוא סיפר לך. מה שאני כן יודע שהייתי הבטלן של הכולל והאיש הזה שהוא ראש ישיבה לנושרים וגם מטפל בבחורים באופן פרטי, יש לו שיטות מיוחדות לעודד. והוא בנה אותי מאפס.

פיסות פאזל החלו מתנגשות בראשי. מאמן אישי לגדוילים? איך האמנתי לשטות הזאת. המועדון הסגור. פנטזיות.

שמע, המשיך שייע, ראיתי אותך מטייל פה ובעיקר מבזבז את החיים שנה אחרי שנה. והרי יש לך ראש טוב. אז עם שיתוף פעולה קטן ביני לבינו ועוד כמה אברכים, אני חושב שהגענו לתוצאה יפה.

"רגע, אבל אמרת שדיין פלוני היה בא אליו תמידין כסדרן?"
"אוי, זה ממש פעם בתקופה שהם היו שכנים ומוישה היה מוכר טיטולים".

לא העזתי לשאול את שייע אם הוא באמת יודע ירושלמי. לא רציתי להרוס לעצמי את התפאורה לגמרי.

Reactions: yonatanr, אבינועם גולדברג, דו משמעי ועוד 52 משתמשים55 //

8 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 15/3/23

ה

הפצחן

קראתי מיד ובשקיקה עבודה מקצועית, נהדרת, מפעימת שכלים עד מרום.

עודכן לאחרונה 14/3/23

1K

א

שיתוף - לביקורת שקט ילד, אסור לצעוק!

אסתיאר //

2/3/23

ילד אחד שיחק בגן והיה חבר,
חבר של כולם.
כולם אהבו אותו, והוא אהב את כולם.

שיחק עם עצמו ועם העולם.
שמח וקפץ ורקד ואהב.
והיה לו טוב. הכי טוב שבעולם.

והוא חשב כמה שהעולם כזה מקסים.
יש בו מלא משחקים, ממתקים.
ואימא ואבא ואנשים טובים.

עד עד עד שיום אחד
הוא הלך ברחוב וצחק, ושמח, וצעק בקול גדול כי היה לו כל כך טוב.
ואיש אחד גדול שפגש, הסתכל לו בתוך העיניים השחורות, ואמר:
שקט, ילד! למה אתה צועק???

ומאז, הוא שתק.
מאז אף אחד לא שמע אותו יותר.
ואף אחד לא ידע מה הוא מרגיש.
הוא הסתכל מה כולם עושים, ועשה.

אפילו כשהרגיש שמח מאוד
כשאבא קנה לו לגו ענק,
ורצה לשאוג בקול גדול לכל העולם
שהוא הולך לבנות מגדל ענק-ענק,
הוא שתק.

הוא כבר לא צחק סתם.
וגם לא בכה, גם כשהיה לו כואב.
לא אמר לאף אחד כשנפגע.
והיה סתם כזה.
רגיל
פשוט
שותק
כמו כולם.

Reactions: esterk, sara lev, אתיס ועוד 39 משתמשים42 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 14/3/23

ח

חני כהן :)

הוא התכוון לאתגר שהיה - הפוך על הפוך. (אתגר כתיבה דו שבועי)

עודכן לאחרונה 14/3/23

988

ה

שיתוף - לביקורת ידעתי אחי ידעתי

הווה פשוט //

12/3/23

.חדרו של עייקא היה אפלולי כדרך חדרים של אנשים מסוגו.
נקי מאד, פשוט מאד, מסודר מאד, נותן תחושה קלה של שקר.

למרות שנחשב לגיבור, לא היה נערץ כמצופה, דבר שלא הרגיזו כלל, הוא היה חולם בשלוה גם תוך כדי פעולות כבירות ביותר, מבטו היה אורירי ונעים, מאפשר לעשות במחיצתו כל שיעלה על הדעת.

מצחו הענק שמעולם לא העלה קמט שיווה לו מראה פסגתי של טירת נזירים מחותלת ערפל דליל במדרונות קשים וריקים.

את המפתח לחדרו השגתי מגלייצר כשבוע אחרי ההלויה.

כשפסעתי על הרצפות הכמעט שקופות נזכרתי בעל כרחי ב...
לא, מוטב שאסיח דעתי מזה.

הארון היה ריק כמעט, כצפוי, וכן המגרות.
’לא בכח’ אמר גלייצר ’לחשוב’!

חשבתי.

’נמלים בשלג’ כתב פעם, קולע בול, כמו תמיד.

חשבתי,

בצבא אמרו שאני גאון, וזה נכון אבל...

מצאתי!
פשוט חשבתי ומצאתי.

זה נפתח.

הרגשתי נבזי כשודד קברים, פחדתי שארגיש יד קרה על כתפי ורוחו של עייקא בפנים רגועות ילחש בניגון המפורסם ’אפשר לעזור לך’?

זה היה שם.

זה פשוט חיכה לי שם.

האתאר את מראהו?
האוכל?
באפלולית חדרו של עייקא הוא היה יותר... הרבה יותר...

נו, אולי פעם אחרת,
איך אמר גלייצר ’אתה רק שליח, לא מסתכל, לא נוגע, לא זוכר’.

אבל אני זוכר,
אוהו אני זוכר.

Reactions: אוראל סולטן, שועל ספרות., דיונון ועוד 6 משתמשים9 //

5 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 14/3/23

ה

הווה פשוט

ברגע שתפתר החידה יתפוגג הקסם

עודכן לאחרונה 14/3/23

1K

א

שיתוף - לביקורת הלב שלה נשכב על הרצפה ולא מאמין עוד באהבה

אסתיאר //

13/3/23

ילדה בודדה ועצובה , עומדת לבד ומחכה.

מחכה שמישהו יבוא לאסוף אותה אליו.

יחבק ינשק ויגיד ילדה שלי אני איתך.

ילדה אהובה לא ידעה אהבה.

עם חולצה חצאית ובגד של סתם.

נעלים שיש בהם חור ומלא חול.

לב קטן שמרגיש אלפי רגשות והם בחושך, כי כיבו להם את האור.

ילדה אהובה. לבדה. בודדה. מחפשת שמישהו יבוא.

ואף אחד לא בא.

והיא נשארה לבד.

-----------------------------

עכשיו היא כבר גדולה.

כולם התחתנו, והיא עדין לבד.

היא כבר לא מאמינה באהבה שתבוא. וגם לא רוצה.

פוחדת להודות שהיא זקוקה.

פוחדת להיפגע.

פוחדת להישבר.

מחזיקה חזק. הכי חזק. מאמינה בכל יום שיבוא.

מחזיקה חזק - לא רוצה - מחזיקה חזק - כל כך רוצה - אך לא מאמינה.

עם בגד של שבת ונעלים גבוהות היא הולכת שוב אליו...

לב קטן שהרגיש אלפי רגשות של דחיה בחייו, משתוקק לאהבה ודוחה אותה.

ילדה גדולה, לבדה. מחכה שמישהו יבוא.

ואיש אחד הגיע וקפץ לה הלב.

הלב הזה שמרגיש כל דבר, ורגיש.

נשכב על הרצפה ולא רצה ללכת.

היא ניסתה להמשיך והוא עצר אותה בצעקות, לא מאמין.

ובכלל איך הוא נראה, ואין לו תואר ואיך הוא יכול להחזיק...

והמשפחה שלו חסרת השכלה, בלי כסף, והוא הגיע בלי רכב.

והוא גם קצת נמוך והחיוך שלו עקום. שוב עוד אחד שלא מתאים. אמרתי לך. אין.

זה כבר רחוק מלהיות אפשר.

ילדה אהובה לבדה, בודדה.

מחפשת שהלב שלה יבוא,

אבל הלב שלה נשכב על הרצפה ולא מאמין עוד באהבה.

והיא כל כך רוצה,

ואיך הוא יבוא?

Reactions: esterk, ספלאש - עיצוב בשפריץ, שיבת ציון ועוד 35 משתמשים38 //

4 תגובות

לכל התגובות

תגובה אחרונה 14/3/23

ל

לוטם

עצוב :-(

קהילת כתיבה מקצועית

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

אהבת את הפורום? שתף>>