קהילת כתיבה מקצועית

בבוקר שאחרי, המה כל בית הכנסת המרכזי, סביב החתונה הסופר סופר מטורפת, שהתממשה אמש. בכל עבר ובכל מעבר התגודדו האנשים, חלקם בקפה שלפני התפילה, אחרים בסיגריה שאחרי ועוד כמה בין גברא לגברא, והם פולטים זה לזה עוד מידע מרעיש על מה שהיה שם.

לא בכל יום זוכה הנגיד והעסקן של העיר ושל הציבור בכללותו, ר' לייזר מאסקוביץ המכונה 'המשב"ק המשווק' להשיא את בתו. ועוד עם בן הראשיבה האגדי של 'נתיבעס'' הרב בוטסמן שהוא בעצמו חתן של גאב"ד 'כסאות למשפט' הרב חכלילי שהתפרסם לאור מועמדתו למשרת הראשון לציון. כמובן בלי להתעלם מהסבא מצד הכלה, המשפיע ר' נוחעם שליט"א.

את הרקע הכללי לכל אלה שלא היו בעניינים בחודש האחרון, סיפק לייכער הגבאי הראשי. בידו קופות מתכת מרשרשות: "כבר בהתחלה הבינו שאי אפשר להסתפק ב'היכלי רווחה' הקלאסיים, והלכו על הטופ, 'פנינת גן ארועים והיכל כנסים' ברחוב הסדנא זה עם המרפסת המפורסמת לכיוון הים. הם שכרו את נוסי מ'מצב הפקות' שיפיק את הארוע, כל סבא מכל צד שם איזה סכום, כי כבודה של תורה וכבודה של משפחה מונח על כף המאזניים.

בעריש שהיה נעייסן מדרג ב', היה אחראי להקריא את רשימת המשתתפים, כל ילד יודע שהוא סך הכול מצטט את אחד מהקווי הסקופים, ושבאמת הוא לא הטריח את עצמו לארוע. אבל כיף לשמוע אותו, יש לו איזה נופך.

לעומתו, קרויזר החתיך דווקא ידע גם לתת את המשקל והדגש הנכון, כל אחד מהנוכחים מה הוא מרוויח בהגעתו.

"תראו, זה שבוסו, טייב, בצלאל ושלל הגמדים הגיעו, כי יו"ר התנועה צייץ שכדאי, וצייץ גם לביכלר לצייץ עליהם. מצד שני כל פמליית גפני גם דפקה נוכחות, ונצפתה מסתודדת עם גדעון סער ועם היעומ"ש של משרד המסורת חיים קצנשטיין. אל תשכחו גם שהבחירות לרבנות הראשית מתקרבות, לכן לא פלא ששגריר צרפת ושגריר מרוקו שמקורבים לגוף הבוחר, נצפו רוקים לצלילי 'אעופה אשכונה'.

לא התפלאתי לראות את הצפויים מראש, שמגיעים לכל מקום שיש תקשורת כמו יעקב ריבלין ורובי ריבלין וספי ריבלין, ולצידם שלל יחצ"ני המגזר אבי בלום אבי גרינצייג, אבי רבינא, ואבי אבות הטומאה. ממי כן הופתעתי? מהבולטים בהיעדרם, שוקי לרר, גיא לרר, גיא זוהר זהר ארגוב, שלמה ארגוב, ושלמה מלך הפלאפל. מהם ציפתי שיתזזו ברחבה, הרי קשרי היחצנות שלהם אצל מאסקוביץ' הם כבר לא סוד."

לא לחינם דילג קרויזר החתיך על שורת הרבנים, כי בכל הנודע לפוליטיקה בשולחן המזרח ומעלה, אין אח ורע לבריטר, חונך לנוער בסיכון ויועץ נישואין, מיושבי הספסל הקבוע ליד היציאה המערבית, מאחרי הנץ ועד חמישה לתשע. שם הוא זורק לשומעי לקחו פירורים משולחן גבוה.

"ממש לא התפלאתי שנתנו ברכה שלישית לגרב"ק, כולם ראו את התלחששויות של שלוזנברג המשב"ק עם החתן הגדול של בוטסמן, דווקא הרב עטייה והרב לוזוביץ' שידועים ביחסים החמים עם סב הכלה הגיע רק לריקודים השניים, וקיבלו בקושי 'לאורו ניסע ונלך'... בדגש על 'נלך' רמז עבה שילכו כבר מבית שר הגבורה וישחררו אותו לנפשנו"

הצעירים התמקדו בחלקים המוזיקליים, ומנו בהתרגשות ובידענות את שמות כל הנשפנים הקלידנים והאמרגנים, שהרימו את הקהל ואת ציבור לוטשי העיניים וזוללי הטשולנט. השילוב בין ישראל גרוניך עם ילד הפלא עמירם בן אוליאל, בליווי מקהלת 'אזמרה' ותזמורת 'מלוכה', שהופיעו בקבלת פנים. בתחרה במעט באחים היל עם ילדי הפלא האחים קלצקין בליווי מקהלת 'ברידער' ותזמורת האחים דיקמן, שהרימו את הריקודים הראשוניים. בין לבין עלו ובאו והסתובבו בקהל ירחמיאל ביגון עם שלושה פרחים, הרצליך עם המלאך, אהרלרה סאמט עם שייע ויואלי קליין עם מאייר.

ליד המכונות של הסנדוויצ'ים, טונה-ירקות ופחיות פפסי, עמד ראובן בורגר, ותיאר את החלק הקולינרי: "בקבלת פנים היה שולחן מתוקים של מוישזיס' עם חיתוכי פירות של בנניס', על שאר הארוע לקח פיקוד חיים ברגנשטיין השף של מודיס' וכמובן לא היה אפשר לפספס את העריכה המושקעת של פיאוזורזיס'. אגב אני הגעתי רק לבר משמחים המטורף עם החמין והקובה של פרענקיס', היו שם בערך בדיוק, שלושתלפים משמחים, וסקרנים כמוני, לכולם היה מספיק."

זכריה זכריש שהלך בדיוק ליד האולם בשעת החופה, הרגיש צורך עז לפטפט עם מישהו על אירועי אמש. מכיוון שאין לו מנוי פרימיום בשום אחת מהקבוצות הוא ניגש לאיזה אברכון פרצוף מוכר שעמד די משועמם ודי לבד וגלגל לעצמו תפילין משל אין לו כולל ללכת אליו.

"אתה לא מבין איזו חתונה הייתה אתמול" פתח זכריש בהתלהבות.

-"אני דווקא מבין, הייתי שם" מפטיר הפרצוף מוכר.

-"היית שם?!" זכריש מרים קצת את האוקטבה כדי לייצר קבוצת התעניינות מסביב לאברכון. "מצד בוטסמן?"

-"גם"

-"וגם מה?" מצד הבר מתוקים? או ממקהלת אהללה?

-"לא. הייתי גם מצד מאסקוביץ"

-"איך?" זכריש כבר קולט שאו שיש פה שקרן מטורף, או אחד מקושר שלא יודע לנצל את העוצמות.

-"פשוט מאד, אני החתן. לא אמרת שאני פרצוף מוכר? בכל מקרה, תבוא גם מחר. לא יהיה תחנון"

️
אמן שאאמין
בכל צעד.
אמן שארגיש טובתי
אמן שאראה נס
בפרח, בטל
בעצמי.
אמן שאחיה אמונה
בלי סימן
שאלה.


כמה חדשים במגירה... אשמח לתגובות!
קיץ בריא

ב"ה

כְּשֶׁאֶצְלִי אֵין אֶצְלְךָ יֵשׁ

כְּשֶׁאֶצְלִי רֵיק אֶצְלְךָ מָלֵא

כְּשֶׁאֶצְלִי רָחוֹק אֶצְלְךָ קָרוֹב

כְּשֶׁאֶצְלִי שָׁבוּר אֶצְלְךָ מְתֻקָּן

כְּשֶׁאֶצְלִי חִיצוֹנִי אֶצְלְךָ פְּנִימִי

כְּשֶׁאֶצְלִי רָדוּד אֶצְלְךָ עָמֹק

כְּשֶׁאֶצְלִי חֹשֶׁךְ אֶצְלְךָ אוֹר

כְּשֶׁאֶצְלִי חָסֵר אֶצְלְךָ שָׁלֵם

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ אֶת

הַיֵּשׁ וְהָאוֹר

הַמָּלֵא הַמְּתֻקָּן

הַפְּנִימִי וְהֶעָמֹק

הַקָּרוֹב וְהַשָּׁלֵם,

בְּצִלֵּךְ אֶצְלְךָ.

"אנחנו במרתף" קרא הרבי בפתוס.

"בחוץ ישנה שמש בהירה עד לסנוור, שמים תכולים יפהפיים מקושטים בעננים ציוריים משתרעים מאינסוף לאינסוף, גושים אדירים של אויר צלול וקריר עולים מעל פני אוקיינוסים זכים ומנידים צמרות ירוקות של יערות עד, ואלפי זני חי וצומח צבעוניים ומקסימים מכסים את היבשות הענקיות"

"ובלילות" מנמיך הרבי את קולו כמגלה סוד
"בלילות נוצצים השמים במליוני כוכבי אור המכשפים בזוהרם את הצופה ומרמזים לו על עוד ועוד עולמות רחוקים המוארים בשמשות אדירות משלהם וגם להם יבשות וימים ומי יודע מה עוד, וגם להם יש לילות זרועי כוכבים וגם לכוכבים שלהם יש כוכבים וכך הלאה עד אין קץ, הלאה והלאה משתרע היקום הבלתי נתפס..."

במרתף הטחוב והאפל נשמעו לחשושים, תמהו האנשים איש אל רעהו,
הם מאמינים לרבי, כמובן, אבל...

קשה לחוש שיש משהו משמעותי מעבר לכתלי הבטון החשוף שמנורה מרושתת ועמומה תלויה במרכזו והמסמרים החלודים הבולטים פה ושם מטילים צללים מאיימים לאורך הקירות.

עם הזמן פותחו שיטות להמחשת המציאות האמיתית שבחוץ.
יש שהרבו לספר ולתאר את העולם שבחוץ, יש שדנו בפרטי פרטיו וניסו להבין איך ומה, ומתוך ריבוי המחשבה להגיע לאיזו תחושה.
יש שניסו לצייר נופים על פי תאורי הרבי או לחבר שירים על העולם שבחוץ,
יש שמדטו שעות, וחזרו קפואי פנים על המנטרה שמש שמש שמש שמש.

לאט לאט התגבשו קבוצות קבוצות, אלה מאמינות בטכניקה זו ואחרות דוגלות באחרת.
התחיל פילוג שהפך ללגלוג ומשם לשנאה ולמאבקי כח בין הקבוצות ותת הקבוצות.

וככל שזרח והתעצם אור השמש בחוץ כך רבתה האפלה במרתף והיו אומללים רבים שפסעו בין הקבוצות השונות ולא מצאו את עצמם.

"ומה קורה אם לוחצים על הידית החלודה הזו"?
שאל נער אחד חד מבט וטהור תלתל את אמו שמהרה למשוך אותו הרחק משם,
"ששש ילד, אל תחשוב אפילו לגעת, הידית הזו מלוכלכת, וחוץ מזה היא נעולה, וסתם כך אין מאחוריה כלום,
ולמה לעשות מה שאיש לא עשה מעולם, זה חסר טעם מלבד שזה אסור ועלול לגרור עונש, וזה מראה על טפשות ופזיזות ורשעות ו... הי... הייי!

הילד נשמט מידה ורץ אל הידית שנפתחה בקלי קלות, הוא סגר מאחריו את הדלת ועלה במדרגות התלולות למעלה

למעלה

למעלה

בְּרֵאוֹת מלאות אויר צח וחופשי
בידיים פרושות אל המרחבים
טובל באורות ריחות וגוונים חדשים
נשא את מבטו אל השמש הטובה
ולא היה זקוק עוד לכלום

כל הקבוצות, כל האידאולוגיות והטכניקות, למרות כוונתן הרצויה, החמיצו את המטרה ועשו פעולה הפוכה, הם הקטינו את האמת לתוך תבניות, עמעמו את האור לספקטרום צר, ומתוך סמפונית היקום הנהדרת אפשרו לנו להאזין רק לערוץ משובש אחד.
האם אצליח יום אחד בעינים זכות ובלב תם להשליך את כל הכללים והסטיגמות לפתוח דלת שנמצאת במרחק זרוע ממני, ולחוות בצורה ישירה ובלתי אמצעית, את האלוקות?!

הֵם רָצוּ לָצֵאת
בִּפְרוֹיֵקְט
שֶׁל פִּנּוּי בִּנּוּי

לָקַחַת אֶת הָרֹבַע
הַמֻּזְנָח
לְחוֹלֵל בּוֹ שִׁנּוּי

מִכָּל דַּיָּר בִּקְּשׁוּ
רְשׁוּת
לַהֲרֹס אֶת בֵּיתוֹ

וּבִתְמוּרָה יְקַבֵּל
שְׂכִירוּת
וְאוֹכֵל לְמִחְיָתוֹ

הָיָה שָׁם אֵיזֶה
אֶחָד
מַמָּשׁ עַקְשָׁן

לֹא מַסְכִּים כְּלָל
וּבְאַפּוֹ
הֶעֱלָה עָשָׁן

נִסּוּ לַעֲבֹד
לְשַׁכְנֵעַ
בִּשְׁלַל פִּתּוּיִים

הֶעֱלוּ תַּ'מְחִירִים
מַמָּשׁ
הִפְקִיעוּ שְׁעָרִים

אַחֲרֵי הַכֹּל
בַּתָּכְנִית
יֵשׁ בִּנְיַן מִשְׂרָדִים

שָׁוֶה לְהַשְׁקִיעַ
הָמוֹן
הֵם יִרְאוּ רְוָחִים

וּבַסּוֹף כִּמְעַט
וְנִכְנְעוּ
לְבַטֵּל אֶת הַתָּכְנִית

רַק לְנִסָּיוֹן אַחֲרוֹן
אָמְרוּ
תַּגִּיד מְחִיר

וּבְלִי בּוּשָׁה
מַמָּשׁ
בְּלִי לְמַצְמֵץ

לְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁטַח
בִּשְׁטָרוֹת
בְּלִי לְקַמֵּץ

לַיְלָה שֶׁל עֲבוֹדָה
פּוֹעֲלִים
חֲרוּצִים וּזְרִיזִים

וְהָעַקְשָׁן קָם בַּבֹּקֶר
וּמְסָרֵב
לֹא שׁוֹכְבִים - עוֹמְדִים!

אוֹהֵב כֶּסֶף
כֶּסֶף -
לֹא יִשְׂבַּע

וְאוֹהֵב בְּהָמוֹן
הֲרֵי
לוֹ תְּבוּאָה

חדש כאן... אשמח לשמוע דעתכם

לֹא יֵדְעוּ מִי הוּא
יֶלֶד בַּסַּפְסָל הָאַחֲרוֹן
מְנַגֵּן חֶרֶשׁ לְעַצְמוֹ
שִׁיר בְּלִי פִּזְמוֹן
הַשִּׁיר חָדָשׁ
הַמִּלִּים עַתִּיקוֹת
אוֹתָן מִלִּים
בְּשִׁירָה וּבִדְמָעוֹת
וְעִם כָּל תָּו
שֶׁעוֹלֶה וּמִתְנַגֵּן
נִבְנֵית הַחוֹמָה
אֶלֶף הַמָּגֵן
וְאֵין מִי שֶׁיֵּדַע
וְאֵין מִי שֶׁיָּעִיד
אֵיךְ שָׁמַר עָלֵינוּ
בַּלֵּילוֹת
הַמַּתְמִיד

עונות השנה
וחילופיהן
וחילופי חילופיהן

בתוך בלבול כזה
תוהה
הכלו ימיהן

ראייתי קצרת טווח
עיניי
מתעגלות בחוריהן


קציר החטים
והשעורים
כמו תמו מאליהן

ציוצי הציפרים
בחוצות
מתחלפים
בשאון גליהן

יצאתי לבקש
מעט אוויר
לראותיי
ומשאלותיהן

ראייתי נטשטשה
החולות
עפעפיי מצמצו בריסיהן

אֵיזֶה יִשְׂרָאֵלִי
אוֹתֶנְטִי
גָּזוּר מֵהַצִּיּוּרִים

הַקָּרַחַת וְהַתַּלְתַּל
הַסַּנְדָּלִים
שֶׁל אֵלֶּה הַצַּבָּרִים

נִכְנַס לוֹ בָּעֶרֶב
לְפָאבּ
לָקַחַת לְגִימָה

כּוֹס קוֹלָהּ קָרָה
פֶּפְּסִי
זֶה טוֹב לַנְּשָׁמָה

הָעוֹבֵד שָׁם מָזַג
בְּכֵיף
רַק תַּגִּיד גֶּבֶר

אוּלַי תִּרְצֶה מַשֶּׁהוּ
לְהוֹסִיף
תַּ'טַעַם לְסַבֵּר

וְהוּא עוֹנֶה הֲכִי יִשְׂרְאֵלִי
בֶּטַח
מָה הַשְּׁאֵלָה

אִם תּוּכַל לְהוֹסִיף
מַיִם
בַּכּוֹס שָׁם לְמַעְלָה

וְהַמֶּלְצַר מְאַשֵּׁר
אֶפְשָׁרִי
כָּךְ הוּא מֵגִיב

נִתָּן לְהוֹסִיף
מַמָּשׁ
כָּל מָה שֶׁתַּגִּיד

אִם אָכֵן כָּךְ
הַלָּקוֹחַ
פּוֹנֶה בִּשְׁאֵלָה

אוּלַי תַּסְבִּיר לִי
לָמָּה
לֹא שַׂמְתָּ שָׁם קוֹלָה

כִּי זֶה הַטֶּבַע
בֶּנְ'אָדָם
הוּא נֶהֶנְתָן

תָּמִיד יִתְבַּע
מֵהַשֵּׁנִי
מָה שֶׁלֹּא נָתַן

בס"ד

ללוות מישהו לבית החולים

זה להבין שהעולם נעצר

בפתע פתאום,

להבין שהתלונות שלנו קטנוניות.


להבין שאנחנו תלויים ועומדים

לא על רחמי בשר ודם

כי אם על רחמי אלוקים.

להרגיש שכל מה שיש לנו

זו האמונה בך

ואין עוד מלבדך.


ואנשים? ורופאים?

הם רק בני אדם

ודקירות וכאבים

הכל רק ממך

אתה ממית ומחיה

הכל ממך והכל שלך.

יצאתי מן העיר
מן הדגלים והזיקוקים
ומצאתי אותך,
אדמה
שקטה וחמה.

התרפקתי עלייך
ונשמתי מלא ריאות
את ריחך האמהי
שלא השתנה
מאז שעור מולדת בכתה א

וכשהתעוררת לחבוק את ראשי
בין רגבייך המתוקים-מרים
פלטת אנחה של בדידות נוגעת ללב.
"את"?!
"את חשה גלמודה"? התפלאתי

פיסת דגל קרועה התעופפה ברוח ונחתה לידנו, הביטה רגע בשנינו, ונסחפה הלאה, לעבר הרחוב החוגג

הצמדתי אליך אוזן
ושמעתיך לוחשת בקול זקן ועצוב
"קבלתי חמישה מליון לייקים, אבל איש לא שם יד חמה על שכמי והביט בעיניי"

רכב חלף לידינו בחלונות פתוחים
מהרדיו בקעו שירי א"י בקולי קולות

"אני מרגישה כמו סבתא שעושים לה יומולדת תשעים. בלונים, מאה נכדים, פופקורן, ספור חיי בחרוזים, קוסם, מוסיקה, והגרלת בינגו.
אך מי שם לב לברכיים הכואבות לפצעי הלחץ וללילות הבדידות...
מי אוהב אותי באמת ולא רק את הסמל המשפחתי שאני נושאת"


מְכוֹרָה שֶׁלִּי אֶבְיוֹנָה וּמָרָה
אֶת הֶמְיַת לִבֵּךְ אֶצֹּק לְשִׁירָה
קַמְתִּי וּבִשְׂעָרִי רֶגֶב אֲדָמָה
שֶׁנִּדְבַּק וְנִשְׁאַר לְמַזְכֶּרֶת

וּבְלַיְלָה שֶׁכַּזֶּה הַטְּלָלִים זוֹרְחִים
בַּלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁהַלְּבָבוֹת פְּתוּחִים
אָנוּד עִם הַשִּׁיר וּתְמוּנָה מַתְאִימָה
לפְּרוֹג, לְתַנּוֹת דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת


.

"אמא, למה לדודה דבי אין ילדים?"

"דווקא על דודה דבי אתה שואל?... פשוט. היא עדיין לא התחתנה. מה נראה לך? אחרי שהיא תתחתן היא כבר לא תוכל לעשות עליכם בייביסיטר".

"היא צריכה להתחתן כדי שיהיו לה ילדים?"

"כן, בטח".

"למה?"

...

"למה? אה. פוף. איך נסביר לך את זה.... הנה דוגמא. משל. אתה רואה את התפוח הירוק הזה? אם נשאיר אותו פה ככה על השיש היפהפה, באוויר הצח, באור, בין הקרמיקות האיכותיות והברזים המוברשים – הוא יצמיח עוד תפוחים?"

"לא. צריכים לשתול אותו!"

"בדיוק. כמו שאמרת. אז ניקח את התפוח הזה, הצעיר והיפה, הטרי והמבריק, ונקבור אותו באדמה. לא סתם באדמה של עציץ פה בחלון. אלא באדמה בעומק של קומה חמש מינוס ללא מעלית, כמו איפה שהיה פעם החלל של דירה 17 ועכשיו יש שם יחידות דיור. אחרי שקברנו אותו באדמה, פשוט נעזוב אותו לנפשו בשקט. לבד. לעצמו. השקענו בו מספיק לפני כן, עכשיו זה הזמן שלו. "זהירות, כאן בונים". שם, בדממה האינסופית, בתוך האדמה החשוכה והאפלולית, התפוח נרקב, מתמקמק. מתעפש... ומתוך הריקבון, בתוך הסירחון והסחלה, כשהכל כבר אומר נואש, כשהוא בבדידות מזהירה ואף אחד לא בא לבקר חוץ מתולעי אדמה וחשופיות אחר הגשם – בוקעת הצמיחה".

...

"אז זה חתונה?"

"מה? אה נו. פוף עוד פעם. לך לך לך מהר תבנה את הלגו החדש דגם טירת נסיכות זה משהו משהו".

הקול המעצבן הזה בפנים שאומר לך תמיד
"חבל על המאמץ"
"חבל על המאמץ"

אל תנסה להשתיק אותו
הוא צודק!

פתח את הוילונות לרווחה
הבט אל לב השמים
תן לאור האינסופי למלא את לבך עד אפס מקום.

עכשיו תתחיל לנוע לאטך מבלי לתת לאנרגיה להתבזבז.
עשה את הכל בתנועות ארוכות יפות ואלגנטיות, ובחיוך שליו.

פשוט עשה זאת
עשה את הכל בלי מאמץ.

באמת, לא חבל על המאמץ?!

מחכה, מצפה, מייחלת
כמו האחרונה בתחנה
כולם הסתדרו, התקדמו
ורק אני עדיין באותו סטטוס

וכולם נדים בראשם:
היא פצוצה, בררנית, לא באמת רוצה
אבל איפה ההוא שגם עליו אומרים כך?
שידוך מתאים, לא?!

מרחוק ראיתי אותו מתקרב
האושר הציף אותי - הנה זה בא
כל כך רציתי, רצתי אליו, כמעט השגתי אותו
אבל הוא? הוא הלך, ברח

כמה אפשר לקוות?
כמה אפשר להתאכזב?
לכמה רסיסים לב אחד יכול להישבר?
כמה תפילות, דמעות, סגולות?

כמו לחכות לרכבת שלעולם לא תגיע
כמו להיתקע בפקק ענק שלעולם לא יזוז
כמו לרדוף אחרי רוח שלעולם לא תעצור
כמו הכבשה השחורה שהושארה מאחור

אין לי עם מי ללכת לישון בלילה
אין לי למי לקום בבוקר
אין לי למי לחייך
אין לי ממה להתרגש

עזובה, עלובה, עצובה
נטושה, תשושה, מיואשת!
לבד, לבד, לבד
עד מתי? טאטע! עד מתי?

ידידיה.

גיל שבע עשרה, כך טוען העולם, הוא גיל מיוחד בחיפושים, מיוחד במסעות. אני מסכים איתו.
(פעם ניסיתי לברר מי זה 'העולם' ומאיפה הוא מביא את כל הטענות שלו, חכו, זה ככל הנראה חלק מהחיפושים. כי עדיין לא ממש הבנתי מי הוא ומה טיבו.)
בכל אופן, אתמול עשיתי שבע עשרה, והגעתי למסקנה שסוף סוף נתנו לי גושפנקה ליציאה למסע משלי, כזה אמתי, מפתיע. מחפש.

ארזתי תיק, לא גדול, נעלתי נעלי הליכה מהסוג הטוב, יהיו כאלה שיאמרו - מהמותגים המובילים, אבל עזבו, זה באמת לא מעניין אותי. אותי מעניינת האיכות, ואם במקרה האיכות היא במותג זה לא אומר שלא הייתי קונה גם אם האיכות הייתה נמכרת בדוכן מוזנח בפאתי סמטה חשוכה במחירי ריצפה, אני לא טיפוס מתרברב, אם תכנו כך, כמוני, קוני מותגים.

לקחתי איתי כמובן סידור, גמרא וש"ס כיס. גם כובע שמש, מצלמה, בקבוק מים בינוני, ארנק תפוח במקצת, כי בעצם זאת הסיבה שהתיק לא היה גדול, בסוף, תמיד הרי יהיה אפשר לקנות כל דבר. ובשביל מה להצטייד בכל הפרטים מראש, אם ברור לי שבתחנה הראשונה הם יתעופפו להם בלי להניד עפעף, כלומר, בלי שאני אניד עפעף, מן הסתם אניד יותר.

כשהייתי בדרכי ליציאה, נפרד מאבא-אימא בנשיקות וחיבוקים נלהבים והבטחות חוזרות ונשנות על כך שאשמור על עצמי ולא אחזור מאוחר יותר מעוד שבוע. נזכרתי לצרף איתי למסע עוד שני דברים. דפים ועט. אימא הביטה בי, מיואשת מבנה חסר התקנה שגם כשמצטייד ככה עם עט לרשימת מסקנות (מעניין אם זה באמת יקרה. כי כפי שאני מכיר אותי, הסיכויים שהעט יישאר בחיים עד שאני אזכר בכך שאני אמור בכלל לרשום משהו, דומים לסיכויים למצוא נעל איכותית בדוכן מוזנח בפאתי סמטה חשוכה). מצטייד בנה בצרור דפים מקומטים מהודקים קלושות, כך שבטרם יצאתי את הבית היא אצה רצה לתקוע בין ידיי חוברת כזו נקיה ומסודרת, ואם זה נקרא שהטעם שלי שווה משהו; אז גם יפה, צבעים עדינים פסטליים כאלו מעטרים אותה בעיטורים רבי רושם, מה שהופך את החוברת הזו בידיי בבת אחת מהתרשמות של יופי ועידון להרגשת כבדות משהו, כזו ההופכת את דרכי המתוכננת - למסע רשמי מדי, כזה שלא מתאים לי ולא מעודד את מצב רוחי. כך שבתודה וחיבוק נוסף אני מקבל את המחווה, טומן אותה עמוק בתיק, ומחליט שכל עוד לא אראה צורך, אני שוכח מקיומה של החוברת הרשמית והיפה.

וכך יוצא לי, קליל ורענן עם חיוך ילדותי משהו אל עבר אוויר הקיץ הדחוס שבחוץ, מה שלא מפריע לי לשאוף אוויר אל עומק ריאותיי, ואז לנשוף בקול צורמני משהו. הידד. המסע שלי מתחיל, ואתו ביחד מן הרגשת חופש משחררת עוטפת אותי רכות, ושניהם בשיתוף פעולה מעורר מחשבה קוראים לי לדהור אחריהם.

08:53. שעת יציאה.

אשמח ממש לביקורת.
כמו כן, הקטע הזה אמור בהחלט להימשך (אם כי בקצרה), אך עקב אילוצים הוא נשאר ככה.
מקווה בעזרת ד' לצרף את ההמשך בקרוב, אם נראה לכם שזה מתאים...

בס"ד

הרגליים שלי מוליכות אותי על הקו הלבן המקווקו שבדיוק באמצע הכביש.

לא. אני אומר להרגל, הפעם אתה לא תדייק, אל תלך על הקו.

ולמה יש אנשים שאפילו לא רואים קו?

איש של כללים אנוכי, איש של ציות, אבל כדי להגיע לחשיבה מחוץ לקופסה, כדי להתקדם צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסה, זאת אומרת מחוץ לקווים הישרים.

את נוח ראיתי עושה הליכה על הגדר העגולה בפארק, מקום גבוה, למה אני לא חשבתי ללכת שם?

היום אנחנו נצא, נלך לטייל, אבל לא טיול רגיל אמרה אשתי, הלכנו לפארק הקרוב כמובן. תתנדנד, אמרה לי אשתי, אני? האברך המקובע הסטנדרטי ששומר על כל סטנדרט?

אבל חזקה עליה מצוותה של אשתי, עליתי לנדנדה, וכמובן התנדנדתי, לרגע שכחתי היכן אני נמצא, לרגע שכחתי מה אני רוצה, לרגע שכחתי מי אני.

התנדנדתי לי, נהנה מתחושת הריחוף הקלה, נמנמתי לי תוך כדי.

נו... אתה רוצה להמשיך?

זו היתה אשתי, זאת שיזמה את הטיול הלילי הזה, חשבתי שהיא זאת שרצתה לאוורר אותי, עכשיו היא קוראת לי.

אני מגיע.

התנדנדת המון זמן, נו נהנית? היא שואלת.

צריך לעשות את זה יותר.

צריך להנות, צריך לאפשר לעצמך להנות, וכדי ענות על הצורך הזה צריך קצת להשתחרר מההליכה על הקו הלבן שבאמצע הכביש.

אני באמצע לכתוב סיפור, לא בטוח שאפרסם את ההמשך, אך אשמח לחוות דעת על הסגנון - כמה גיבורים, וכל אחד מספר על עצמו, ועל הגיבורים האחרים מהזווית שלו. אני רוצה לדעת אם כדאי להמשיך עם הסיפור. תודה רבה.

אסף:

השקט היה מוחלט כשיצאתי מהבית. אבא ביקש שאלך לדבר עם מרים, שתחזור הביתה, ועל הדרך ללכת לחומה. "יהורם" צעקתי בלחישה, נצמד לקירות הבתים על פניהם חלפתי. יהורם הגיח מקצה הסמטה, כובעו מרוט.

"הנה אתה! מה קרה לך? אתה נראה נורא!" השתדלתי ללחוש. "אני נראה נורא..." גיחך יהורם בכעס עצור, "אתה יודע מי נורא באמת?" הרגשתי שהוא כועס עלי, לא ידעתי למה. "מי?" שאלתי, חושש. חיוך עקום הצטייר על פניו של יהורם: "מכיר את נריה בן יוחנן?"

שתקתי. את נריה הכרתי יותר מאשר את יהורם. הרגשתי איך לחיי נצבעות באדום, בירכתי על החושך שהסתיר אותן. "מה קרה?" שאלתי, מחפש אחר תירוץ בו אוכל להשתמש כדי להגן על שמו של בנה המופרע של נעמה, אחותי הבכורה. נריה בחור נחמד, בדרך כלל, את התואר 'מופרע' הצמדתי לו אני, לאחר שהייתי נוכח בכמה מהמהומות שחולל.

"הוא הזהיר אותי שלא אעז יותר להתקרב לחומה. אבל כמו שאתה רואה, הוא לא הסתפק רק בלהגיד... חצוף, האחיין שלך!" לא הייתה לי תשובה. חצוף האחיין שלי, ללא ספק. ואם הייתה לו עזות המצח לגעת ביהורם, המבוגר ממנו בשנתיים, הגיע הזמן לרסן אותו אחת ולתמיד.

"תגיד לו," רשף יהורם אש, "שהוא והחברים שלו רק גורמים לנו להפסיד. תגיד לו שסבא שלו אמר להפסיק עם השטויות, וחוץ מזה שהוא סבא שלו, הוא גם רב!"

"סבא שלו מהצד השני אינו רב" נאנחתי, "רחוק מאד מלהיות רב..."

"ואבא שלו?" שאלה טובה. יוחנן, בעלה של נעמה, מכבד את אבי מאד, אך הוא מכבד גם את אבא שלו. לא היה לי מושג לאיזה צד הוא שייך. "לא יודע, אני לא בטוח שהוא נאמן" לא ידעתי למה אני אומר את זה. נעמה כל כך צדיקה, לא מגיעות לה הבושות האלה.

"זה לא אכפת לי!" רגז יהורם, "אני רק רוצה שתבהיר לאחיין המגודל שלך שאין לו רשות לנגוע בי, כן?" לא. ממש לא. "תבהיר לו בעצמך" הצעתי. לפני שהספיק יהורם לענות התקרבה אלינו עששית מרקדת, מלווה בצל שחור ושיער בהיר. נריה.

"שלום, אסף!" חייך נריה בלבביות. "שלום" עניתי, שפתיי מציירות חיוך חוזר. ידעתי שהחיוך לא מנסה אפילו לטפס לכיוון העיניים. כאב לי. אחרי הכל, נריה תמיד היה חבר נאמן. נריה שם לב לעיניים הכבויות שלי. שמתי לב לעיניים שלו, הוא נפגע.

"שמעתי שאתה לא יודע מה אבא שלי חושב. האמת היא שהוא כמוך, צדיק אמיתי, אבל הוא פוחד מאבא שלו פחד מוות, לכן הוא לא אוסר עלי ללכת..." אני החוורתי, יהורם לא נבהל: "ואם היה אוסר עליך, היית שומע בקולו?" נריה הסמיק: "אם אני יודע שהוא לא אוהב זאת ועדיין יוצא... כנראה שלא הייתי מציית..." הוא היה נבוך, כאב לי בשבילו. הוא בחור טוב, נריה.

"והרב---" התחיל יהורם. הסיתי אותו. כאבו של נריה היה עמוק מספיק, לא היה צורך להזכיר לו את אבא שלי. ובכלל, חוץ מכאב זה לו יוסיף לו כלום. הוא לא יצטרף אלינו. סבא שלו יכעס מאד.

"האמת, הגעתי לכאן בשבילך, אסף. אמא שלי שלחה חלות לשבת. תאמין לי, יש בחלות האלה קצת יותר מקמח ומים... אמא שלי מכניסה בהן את כל הנשמה!" הוא נאנח, "אתה יודע, לפעמים אני מתפלל שהתפילות שלה תתקבלנה... אני לא מסוגל לעשות את זה לבד..." הנהנתי. לחצתי את ידו של נריה, מנסה להעביר לו כמה שיותר כח. יהורם הביט בי, עיניו דרשו הסבר מפורט. לא יכולתי להסביר לו. הבטחתי לנריה שלא אגלה. עיניו של יהורם דרשו עוד משהו.

"נריה" היססתי, "יהורם פגש בך הערב... לא יפה מה שעשית!" נריה הנהן: "נכון, אבל תאמין לי יהורם, שמזל גדול היה לך שפגשת בי בדרך ולא הגעת ליעדך... חברים שלי לא היו משאירים בך עצם שלימה! אני---" הוא עצם את עיניו, אחר פתח אותן לגודלן המקסימלי: "אני מתנצל..." יהורם משך בכתפיו, חייך חיוך עקום: "מחול לך, נריה, אבל אל תעשה זאת שוב, לא כולם סלחנים כמוני..."

לקחתי את הסל מידו של נריה, ריח החלות עלה ממנו, הזכיר לי את שבת שתבוא מחר בערב, הכריח אותי להתנצל ולהמשיך בדרך, למרים. נריה חזר לחברים שלו על החומה, יהורם הסתלק אף הוא אל תוך הלילה. צעדתי בשקט בסמטאות, רחשי צעדי נשמעו כסופות רעמים. כעסתי פתאום. כעסתי על העולם האכזר הזה, כעסתי על הרומאים שחיכו לנו בחוץ, על המתח שאכל אותנו מבפנים. ביתה של מרים הזדקר מולי פתאום, איך הגעתי מהר כל כך? נקשתי שתי נקישות קצובות, חיכיתי כמה רגעים והדלת נפתחה. מרים, לבושה בשמלה תכולה, עמדה שם. כשראתה אותי חייכה, הזמינה אותי פנימה, חייכה שוב כשסירבתי. תמיד היא מחייכת, גם כשלא צריך.

"אבא שלח אותי" מלמלתי, רציתי לגמור עם המשימה הזאת, לחזור הביתה. "הוא ביקש שאומר לך ש--- אם לא תחזרי בימים הקרובים, זאת אומרת, אמא--- לא תעמוד בזה, והיא---" חיוכה המטופש של מרים נמחק באחת: "מה קרה לאמא?" רק אמא חשובה לה, אבא לא מעניין אותה בכלל. "אמא עצובה" דיברתי אליה כמו אל ילדה קטנה, "קשה לאימהות לאבד ילדים, מרים. את זוכרת את דוד?" הזכרתי בלי כוונה את אחי המנוח. עיניה של מרים נעצמו. "אמא איבדה כבר ילד אחד," קולי התקשח פתאום, "למה את ממררת לה את החיים?" נעצתי עיניים בקיר הלבן שמאחוריה. פתאום נצבע שדה הראיה שלי בחום כהה, היא טרקה את הדלת.

הסתובבתי לאיטי, רציתי לחזור ליהורם ולהסביר לו שלא הכל הוא יודע. רציתי לחבק את נריה ולהתנצל אלף פעמים. רציתי לשכוח את החיוך של מרים. רציתי כל כך הרבה דברים, אף אחד מהם אינו מציאותי. רקותיי החלו לשלוח תזכורות מכאיבות על השעה המתאחרת ועל היום שעבר ועל זה שמחכה לי מעבר ללילה. אבן בגודל בינוני קרצה לי מקצה הרחוב, הזדרזתי אליה, היא הייתה נוחה יותר מכל כורסא שבעולם. הרמתי עיניים אל הרקיע הפרוש מעלי, כוכבים קישטו אותו, הוכיחו לי שגם בלילה לא הכל שחור. האמנתי להם, נזכרתי באביעד ושלמה, חבריי הטובים, שהסכימו לסייע לי לבנות גדר מסביב לחצר בית המדרש, כדי למנוע חדירה של בעלי חיים בלתי רצויים.

מחשבות טובות נותנות כח. קמתי והלכתי הביתה.

"שלום!" הנחתי על השולחן סל עם חלות. אבא הגיח מפתח חדרו, סימני שאלה רקדו לו בעיניים. סיפרתי לו על מרים, לא הזכרתי את החיוכים שלה, הוא מכיר אותם יותר טוב ממני. "היית אצל נעמה?" שאל אבא למראה הסל. נענעתי בראשי לשלילה: "פגשתי את נריה, הוא הביא לי את החלות. לא יכולנו לדבר יותר מדי, יהורם היה איתי, אבל---" אבא היסה אותי, אמא התעוררה.

אהרון:

הרחבה שלפני בית הכנסת הייתה מלאה. אנשים, נערים וילדים עמדו שם, מתעלמים מהגשם שהחל יורד. אני הצטנפתי באחת הפינות המרוחקות, הרחק מעיניהם הדומעות של העומדים ברחבה. עיניי צדו את אמא, מוקפת בשמונה אחיותיה הגדולות. הרב התקרב אלי, רמז לי לבוא, המיטה הגיעה לבית הכנסת. עשרות זוגות עיניים ליוו אותי אל מרכז בית הכנסת, עשרות יהודים שהכירו את אבא, חלקם אפילו הכירו אותו מקרוב. קולי היה צרוד והפסוקים יצאו מגרוני שבורים ומקוטעים. ההספדים היו ארוכים, גדושים באין-ספור סיפורי חסד וצדקה. אחרי שהסתיים הכל הלכתי הביתה, לשבת שבעה ולתמוך באמא. הבית היה ריק עד כאב, וגלילי קלף שנחו על השולחן, מזכרת מתמצתת כל כך מהאיש שהיה ואיננו, רק הגבירו את החלל. שמונה דודותיי התגייסו כולן 'לשרת את אחותן הצעירה ואת בנה היחיד בשבוע הקשה בחייהם' כפי שהגדירה זאת מיכל, או אולי הייתה זו נעמה או צפנת? ריחות תבשילים עלו מן המטבח וכריות נוחות הונחו על הרצפה, כמו גם כיסאות נמוכים.

התיישבתי על אחת הכריות הפזורות סביב, מנסה לעכל, להסביר לעצמי שזהו, הוא הלך, לא הצלחתי. טמנתי את הראש בכפות הידיים, חשבתי על אבא, על החיים שיהיו שונים כל כך בלעדיו.

"אתה חזק" שמעתי קול מאחורי, "אתה כל כך חזק, אהרון" הנהנתי בנימוס, מלמלתי כמה מילות תודה ושקעתי שוב בתוך כפות הידיים. דודה נעמה נאנחה ויצאה מן החדר, דודה אחרת נכנסה. לא סובבתי את הראש, חיכיתי שתומר מה שהיא רוצה ותלך, אבל היא עמדה שם, לא השמיעה רחש. לאחר כמה רגעים שמעתי את צעדיה המתקרבים, היא כבר עמדה ממש בסמוך אלי. "אהרון..." נבהלתי. הקול היה גברי, זה היה הקול של אסף. "תודה שבאת" לחשתי והוריתי על הכיסא מולי. אסף נשאר לעמוד, הוא הביט לתוך עיניי, ידעתי שהוא כואב איתי, וזה הספיק לי.

"אביך היה אדם גדול" אסף התיישב סוף סוף על כסא העץ, "אבדה גדולה לכולנו... זכית, אהרון, אני מקווה שאתה יודע זאת..." ידעתי. הרמתי את עיניי, בהיתי בחלון הפונה אל הרחוב. "אני מנסה לחשוב... זאת אומרת---" מעולם לא גמגמתי, בטח לא לאסף, "מה הייתי מעדיף. זאת אומרת, אבא חריף, צדיק, תלמיד חכם ובעל חסד - אבל מת, או אבא רגיל, אדם פשוט ותמים, וחי... לא יודע להחליט..." אסף הנהן, חשב מעט ואמר: "גם אבא פשוט מת בסופו של דבר. מה שנשאר לך ממנו – זה מה שחשוב!" הסכמתי. שלחתי מבט אל השולחן והגווילים, גאווה מתוקה מילאה את ליבי. התגעגעתי לאבא, אהבתי אותו, רציתי לשמוע שוב את הניגון הערב של הלימוד. זכיתי. לא כולם זכו. "גם אתה זכית" חייכתי. "עד מאה ועשרים!" הוסיף אסף בהסכמה. ישבנו שם, דיברנו על אבא, על אמא, על הדודות שנכנסות כל הזמן... הזמן עבר מהר, הגיע הזמן למנחה. מנין גדול במיוחד התאסף בחדר המגורים. כשהסתובבתי לאחר התפילה, אסף כבר לא היה שם.

"אהרון" קולה של אמא השיג אותי בדרכי לחדר, "אהרון, אתה בסדר?" "אני עייף" זה לא היה מדויק. אז מה? ואם היא תדע את האמת המדויקת זה יהיה יותר גרוע. באמת? לא ידעתי. ובכלל – מה האמת המדויקת? הייתי עייף? אולי, אבל עייפות מעולם לא הפחידה אותי. מותו הפתאומי של אבא עלול היה להשפיע עלי באלף תחומים. לא ידעתי היכן הוא אוחז עכשיו, מה קורה לי ומה אני מרגיש. "תלך לנוח?" הציעה אמא, לא רציתי לצער אותה. "אני בסדר, אני רק צריך... אולי לשתות משהו ואחזור לעצמי, אל תדאגי לי, אמא..." טוב שעמדו שם כמה אנשים, אחרת הייתה אמא ממהרת למזוג לי כוס חלב. בן השכנים הגיש לי כוס מים, הודיתי לו והלכתי לחדר, לגווילים. הבוקר עוד פיעמה בהם רוחו של אבא. הסתכלתי עליהם, הם לא הסתכלו בחזרה. פרחה מהם הרוח, נקברה תחת שכבות אדמה ודמעות. גם הם, כמוני, נשארו מיותמים. הבטחתי להם שזה לא יימשך הרבה זמן, יום אחד אפתח אותם. לא היום, גם לא מחר, אבל יום אחד זה יקרה, ועד היום ההוא--- שיחכו בסבלנות, כמוני.

קול פסיעות חרישי התקרב אל החדר. התקתי את מבטי מגלילי הקלף, הפניתי אותו אל הפתח. אביעד עמד שם, בעיניו צל עצוב, וגבו שפוף. "המקום ינחם אתכם..." הוא אמר, קולו צרוד כתמיד. הזמנתי אותו פנימה, הוא נכנס, מבטו שוטט על פני החדר, נח על השולחן, על המזכרת מאבא, הנהן בעצב: "כל כך הוא..." הוא התיישב על כסא העץ עליו ישב אסף קודם. נזכרתי בהבטחה שלי, החלטתי לשתף את אביעד: "גם כל כך אני... כך החלטתי. אין לי דרך אחרת לזכור אותו... אתה יודע, אביעד, כמה שעות הוא ישן בלילה? אתה יודע איזה למדן הוא היה? הוא הרי---" גוש חנק לי את הגרון, "התמוטט--- מעל ה---" לא יכולתי לעצור את הדמעות, גם לא התביישתי בהן. "אני ראיתי אותו, הוא ישב כאן ולמד, ואז פתאום הוא קרא לי, על פניו הייתה הבעה מיוסרת, הוא ביקש שאקרא לרופא. נבהלתי מאד, התחלתי לרוץ, ואז ראשו צנח אל תוך הגווילים. צרחתי, אמא שלי התעוררה, רצתי לקרוא לרופא היווני שגר כאן ברחוב שלנו. הוא הגיע מהר, הוא הכיר את אבא מצוין וגם נעזר בו כמה פעמים. הוא ניסה להציל את אבא, גחן מעליו, עשה מה שעשה, אמר שיש סיכוי. ניגשתי לאבא, אמרתי לו שהוא יבריא ויהיה בסדר. אבא הנהן, הוא סימן לי להתקרב אליו. אמא שלי דברה עם הרופא בהיסטריה, לא שמה לב איך אני אומר עם אבא וידוי, איך אנחנו קוראים יחד קריאת שמע..." השתנקתי, "אבא אמר לי שהוא מרגיש שהוא הולך, אמר לי עוד כמה מילים, ואחרי שסיימנו קריאת שמע הוא ביקש שאקרא לאמא שלי. לא יודע מה הוא אמר לה, אבל היא התחילה לבכות, לצרוח, הרופא ניסה שוב להציל, אבל... אלוקים רצה אחרת..." לא סיפרתי לאביעד על הדם שקפא ל בוורידים באותם רגעים, על הדמעות שלא הזלתי, על הקיפאון במח, בלב, בנשמה. יש דברים שנשארים פרטיים גם ברגע של שיתוף, כך אמא שלי אומרת.

תהיו גועליים.
תעשו פרצופים חמוצים
אל תגידו שלום
אני לא זקוק לאושר הדלוח שלכם!
יש לי בשקית ארטיק שוקולד
ואני מחפש פינה שקטה להתלקלק אתו
ושימותו הקנאים
במיתה משונה.

*

אוף, איזה עצבים
לא מוצא פינה.
בכל חור תקעו לי דוכן למזון מהיר או חנות סלולר.
אני מרגיש כמו מעשן כבד שמצא סוף סוף סגריה באמצע הלילה, אך אין לו גפרורים...

זה מתחיל להיות רציני, הבריאות הנפשית שלי לא משהו, ומצבים כאלה הם מתכון להתפקעות!
הארטיק כבר מתחיל להנמס בתיק.
להגיע הביתה לא אספיק.
השפתים שלי מלבינות מחוסר אונים.

*

נגש לילד רזה וג'ינג'י הנשען על אופנים חלודות ובוהה בשמשת הקונדיטוריה.
"קח"
איזה עינים יש לילדים האלה כשהם מופתעים, זה פשוט לבלוע אותו על כרעיו ואופניו.

כשהגעתי לתחנה הסתובבתי וראיתי את הילד מצביע עלי לאשה שמנה שגבותיה מורמות בפליאה מעורבת בשחוק.

כמו מישהו הגביר לפתע את התאורה בעולם, כל הרחוב נהיה ברור יותר, חד.
לבי התנפח מסיפוק ורגליי עקצצו מתשוקה לבצע רקוד סטפס על המדרכה.
וכשהאוטובוס הגיע, הנהג הזדקף בבהלה כשברכתי אותו ב'ערב טוב' עליז וקולני.

כן
יש יותר מדרך אחת להנות משוקולד.


.

שוב הייתי בעיר אהבתי, בירושלים.
שוב בקרתי במחנה יודה.
שוב ראיתי את רחמים.

לרחמים יש בסטה לא גדולה, ותאמינו לי שאינני זוכר מה הוא מוכר בה, כי דמותו לכדה אותי.
תמיד כשאני בירושלים, אני חייב לקפוץ למחנוידה,
ותמיד כשאני במחנוידה אני חייב לעבור ליד הבסטה של רחמים
פעם
פעמיים
שלש

לרחמים עינים עצובות
השקועות עמוק בתוך פנים כהות וחרושות.
עמוק עמוק הן שקועות

כה עמוק
עד שאיש לא מבחין כמה יפות הן.

ויש לו נפש רגישה.
מנין לי?
ובכן זה ספור ארוך שאולי בהזדמנות....

לא יודע למה אני כותב את המלים האלה, אבל זה מה שטוב בפרוג שלא דרושה סיבה לכתוב.
אפשר לנקז, לפרוק...

אני התאהבתי ברחמים.

אני רואה אותו נשען בשתי כפות ידים מחוספסות על הבסטה, ולבו הטהור הוגה בעולם מרוחק.
כל מה שהיה לשופן ולאלתרמן
יש גם לרחמים.

ומה שהם ידעו גם להמיר זאת לצלילים ולמילים זה הבדל טכני בלבד.

בס''ד

ציוציי הבוקר של הציפורים נישאים ברוח השכונה הירושלמית המתחרדת, מעניקים לאוויר מקצב.
הצלילים מתמזגים עם ניגון חסידי מחלון אחד, שיר ארץ-ישראלי מחלון אחר, ומקאם המסתלסל ממרפסת.

צליל אחד מכל הצלילים ייחודי לשעה המוקדמת. שעון מעורר, המרקד לצד מיטת ילדים. ידו של ברוכי מכבה את השעון בעצלתיים, קולו משמיע "מודה אני".

הציפורים ממשיכים לצייץ בזמן שהוא נוטל ידיו, מלווים את צליל המים העדין. בעצלתיים הוא מסדר את פיאותיו ומיישר את צווארונו. בדיקנות הוא מנקה את משקפיו ומרכיבם על פרצופו. ביסודיות הוא מכין את הכריך ומכניסו את תוך התיק.

את שעונו הוא עונד כמעט מחויך. נותרו עשרים דקות עד לזמן בו הוא צריך לצעוד אל התלמוד-תורה, אך הוא כבר מוכן ומזומן.

בצעד קליל הוא שולף זוג סנדלים שחורות מארונו. בידו השנייה הוא כבר מוצא זוג גרביים. הוא מתיישב על הספה בסלון, גורב גרביו.
הפעולה פשוטה, והנה הוא כבר קם. צועד בסלון ,ופתאום נעמד.


עיניו מצטמצמות לרגע.
הגרביים אותם בחר קצרות מעט, והרצועה הדקה של הסנדל לא מסתירה זאת.

אנחה קצרה נשמעת מפיו והוא צועד בחזרה לחדרו.
ושוב ארון נפתח, ואז חיפוש קצר, והוא חוזר אל הספה עם זוג גרביים ארוכות.

בשעונו עברו שבע דקות, אך העיקר שעכשיו...
חור מביט בו מהגרב, מציג את אצבעות רגלו.

ושוב אנחה, והוא חוזר לחדר. סנדליו בידו, אין לו זמן לחזור לספה.

מוצא גרב, ארוכה ושלמה. נועל סנדליו. מציץ בשעונו, נשארו חמש דקות. הוא יוצא מהחדר החשוך בצעדים רחבים-

ועוצר.

גרב אחת שחורה, והשנייה כחולה כהה.
ושוב אנחה.

-נותרה דקה וקצת.
אחיו הקטנים כבר ערים, והבית מתרעש, הוא נועל את סנדלו בעמידה, מסובב שוב את כתובית היצרן שעל הגרב, חושק שיניו, חובש תיקו, בשעון כבר לא מביט.

פותח את הדלת, מלמל "להתראות", ויוצא.

חדר המדרגות מהדהד מריצתו של נועם, ידו האחת במעקה, והשנייה מיטיבה כיפה סרוגה על ראשו.

בזווית עינו הוא מבחין בברוכי, חבירו החרדי מקומה שלישית שלא אמור להתנשף כמותו.

בקפיצה הוא כבר נמצא לצידו, ואז עוצר בהפתעה.

"מה," נועם שואל בפליאה השמורה למוזריות שבתבל "אתה לובש סנדלים עם גרביים?"

והוא ממשיך לרוץ, מותיר את ברוכי מאחוריו, בולע אנחה.

תלמידה ,
נבונה ואינטלגנטית.
היום בבוקר,
במכולת השכונתית,
האם... התחצפת לקופאית?

העלה בדעתך פעם,
להפריע לה,
במילוי מתפקידה?
האם זרקת לה את המצרכים,
האם צחקת לה בפנים?

הגידי,
האם פעם,
לאישה באוטובוס,
עם הסלים המלאים,
התייחסת בלעג או בבוז?
אוי... ממש לא.

בודאי קמת לה , פינית לה מקום.
בחיוך במאור פנים...
והדרת פני זקן,
מפני שיבה תקום.

ספרי לי , נערתי,
איך מקשיבה את.
בסבלנות ובחן.
לחברה בכיתה.
גם כשלא כל כך מעניין...
ואהבת לרעך כמוך,
כלל גדול בתורה.

למה יקירתי?
כה שונה היחס,
למורתך.
שהיום, וגם אתמול,
בטח קמה מוקדם,
ובכוונה התפללה,
וגם דפק ליבה.
אולי הסתכלה עוד פעם במראה,
יישרה קמט, עד שהייתה מרוצה.
בטח בתקווה נשקה למזוזה,
ולדרך יצאה.
ובכל פסיעה,
ודאי שוב התפללה, ייחלה.
שיצליח ה' דרכה!
בחינוך בנות ישראל,
שהבנות תקשבנה ותפנימה,
ורק תתקדמנה.

לכיתה יצאה?
לשדה קרב הגיעה!
ההיא נוגסת בתפוח,
ולזאת אין מצב רוח,
פתקים מתעופפים,
דיבורים כלל לא מהוסים.
בסיפור היפה, המשל והנמשל,
שאתמול מול המראה שיננה,
אף אחת לא התעניינה.

תפנימי, תביני,
תלמידה , אהובה.
המורה , גם אם צעירה או מתחילה.
לב חי ופועם בקרבה.
ובוודאי לא תפגעי בה.

יבוא יום, מתוקה.
תעמדי שם במקומה.
והלוואי תצליחי במילוי תפקידך.

עוד כמה רגעים
אכסה בשמיכה
את היום.

אסיט וילון ללילה
שיכנס בשקט
שלא יעיר
אותי.

#שיר_ ללילה_טוב_#