קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב"ה

(הקדמה: הדברים שנכתבו, אסור להם להיאמר, בכל מקום אחר בו הייתי מעלה את הדברים היה נוצר טרפת של כעסים, קשה לומר את האמת ועוד יותר קשה לאמת להיאמר, אבל בפורום הזה, אפשר לדבר באופן גלוי וכנה, וראויים הדברים להיאמר).

יש מקום מתחת לאדמה, שם אין חוקים, שם מתגברת האלימות והאכזריות.

יש מקום שם נמצאים שבויים שלנו.

כל העולם יודע שיש את המקום הזה, כל העולם מודע לכך שהפשע נמשך, וכל העולם לא עושה מספיק כדי לעצור את הדבר האיום והנורא הזה.

יש צדקנים שטוענים טענה שאומרת, צריך להבדיל בין חפים מפשע לבין הפושעים.

בשם הטענה הזאת, שהשם שלה הוא "הומניטריות" בעברית – "אנושיות", מאפשרים לפשע להימשך.

מה לא נכון בטענה הזאת?

א. מי ששותף לפשע בכל דרך שהיא איננו חף מפשע, מסתבר שהעם הפלסטינאי ככלל איננו חף מפשע, האנשים מגיל 20 ואפילו פחות ועד גיל שישים, תומכים במודע בחטיפה, בפעילות טרור ובמעשי טרור, אנשים אלו הם בעלי משפחות, המשפחה אף היא תומכת במעשי הזוועות ואף שותפה להם, כפי שאפשר לראות מנהרות שיוצאות מבתים, הסתרת אמל"ח בבתים, ואפילו הסתרת חטופים בבתים.

ב. כרגע חמאס שולט ברצועה, והעם תומך בו.

ג. השליטה של חמאס היא בצורה תוקפנית ופוגענית, כך שגם אם יש מתנגדים לחמאס שיתכן שהם אכן חפים מפשע, לכן כאשר לא ממוטטים את שלטון החמאס בפועל תומכים בפשיעה.

השימוש בטענה של הומניטריות שומטת את היכולת לפתור את הבעיה, ברגע שהמצב איננו בלתי נסבל, אין דרך לעצור את החמאס מפשעיו.

המחיר שהעם הפלסטינאי משלם הוא לא רק תוצאה של הפשעים שהם ביצעו, הוא גם נועד כדי לעצור את המשך הפשע.

אבל אם אתה לא עוצר בכל דרך שהיא את המשך הפשע הרי שאתה אחראי במידה על מה שמתרחש.

כל עוד בתוך העם הפלסטינאי ישנו המקום הזה, שנבנה באמצעים מרובים, בכוח משותף רב, ובכספים רבים.

כל עוד כל העולם יודע מכך, ושותק.

עדיין לא עצרנו את הפשע והאכזריות.

חטפנו כמעט שנה בשבי, ואף אחד לא הצליח לעצור את הפשע הזה.

לא בגלל שלא ניסו, אלא בגלל שהתערבות של דעות שקריות ותמיכה בחמאס היא זאת שמובילה לתוצאה של חוסר האונים הנוראי הזה.

אם העולם לא מונע בכל מאמץ שהוא, פגיעה אכזרית בשבויים, בשם תירוצי הומניטריות, הרי שהעולם רחוק מאוד מהומניטריות.

אם העולם מאפשר פעילות של טרור בכל מקום שהוא על פני האדמה, הרי שהעולם שותק.

עולם שנמצא באלפיים עשרים וארבע, בשיא של המודרניות יכולות התקשורת והטכניקות המדעיות, עולם כזה ששותק זהו פשע.

היה מן הראוי שכל מדינה מעולם תשלח נציגים צבאיים כדי לשים מצור על עזה, כדי לחלץ את השבויים, היה מן הראוי שהשיח לא ייעצר במחוות הומניטריות שמרחיקות את עצירת הזוועה.

במקום לדבר על הדאגה לעם הפלסטינאי, מצור ראוי היה מסייע גם לחפים מפשע בגדה.

במקום ליצור מצב בלתי נסבל ועינוי מתמשך לכל האוכלוסייה בעזה, יש צורך לנקוט בצעדים קשים.

כשהעולם מדבר על הצורך בסיוע לעם הפלסטינאי, אתם אומרים במילים אחרות, אנחנו מאפשרים לעולם הפשע והאכזריות להמשיך.

מאוד קל להוציא את הדברים מהקשרם ולטעון על פגיעה בהומניטריות, כמו שמאוד קל להתחפר במצב הקיים ולהאשים בו את חמאס.

ויש אפילו פתרון קל יותר להאשים את ישראל ישירות בפשעי החמאס.

אבל רק כאשר נעצור את הפשע האכזרי, לחלוטין, נוכל לבוא ולומר לא שתקנו.

רק כאשר נביא את המצב ברצועה לקצה, נוכל לחלץ משם את כוח הרוע.

רק כאשר נוכל להודות בפה מלא שאנחנו מוכנים לשלם את המחיר של מלחמה עד הסוף ברוע, גם במחיר של פגיעה זמנית "בחפים מפשע" נוכל לעצור את הפגיעה בחפים מפשע.

#משרד ראש הממשלה. #משרד החוץ #דונאלד טראמפ. #עמית סגל.
  • 467
  • ב''ה​

    1.​

    דּוּדִי הָיָה יֶלֶד שָׁקֵט.​

    דּוּדִי אַהַב לְהַאֲזִין לְקוֹלוֹת שֶׁבָּאִים מֵהַטֶּבַע.​

    רוּחַ חֲרִישִׁת.​

    גֶּשֶׁם מְטַפְטֵף.​

    פִּכְפּוּךְ שֶׁל זְרִימַת מַיִם.​

    אֵלּוּ הָיוּ עֲבוּרוֹ הָרְגָעִים הַיָּפִים. בָּהֶם הוּא הָיָה מִתְרַוֵּחַ בְּפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלּוֹ. לוֹקֵחַ מִשְׂחָק בְּיָדוֹ. מְכוֹנִית קְטַנָּה, כַּדּוּר אוֹ אֲפִלּוּ עֲגָלָה שְׁבוּרָה. זוֹ שהָיְתָה שָׁם, בְּפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים, עוֹד מֵאֶחָיו הַגְּדוֹלִים. מַקְשִׁיב הָיָה דּוּדִי לַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ בְּקֶשֶׁב רַב. תוֹךְ כְּדֵי כָּךְ, הָיָה דּוּדִי מוֹסִיף לָהֶם בְּדִמְיוֹנוֹ קוֹלוֹת נוֹסָפִים.​

    וּבְעִקָּר - הָיָה רוֹאֶה בְּדִמְיוֹנוֹ לִצְלִילֵי הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ, סִפּוּר שֶׁל אֵרוּעִים שֶׁקּוֹרִים. כָּזֶה הָיָה דּוּדִי.​

    1725735270511.png


    2



    יוֹם אֶחָד אַבָּא דִּבֵּר אִתּוֹ עַל הַנּוֹשֵׂא שֶׁל אוֹר.

    מַהוּ אוֹר? וְהַאִם יֵשׁ רַק אוֹר פִיזִי כְּמוֹ אוֹרָה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ אוֹר הַמְּנוֹרָה בִּלְבַד, אוֹ יֵשׁ גַּם אוֹר בַּמּוּבָן הָרוּחָנִי. אוֹר שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ.

    לְמָשָׁל, אָמַר אַבָּא, כְּשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה טוֹב. עוֹזֵר לְחָבֵר אוֹ מְוַתֵּר לְמִישֶׁהוּ שֶׁמַּמָּשׁ הִרְגִּיז אוֹתְךָ, אַתָּה מְיַצֵּר אוֹר סְבִיבְךָ.

    דּוֹדִי חָשַׁב. אֲבָל לֹא מַמָּשׁ הֵבִין. מָה זֶה הָאוֹר הַזֶּה שֶׁעָלָיו אַבָּא מְדַבֵּר? אֵיךְ אֲנִי מַדְלִיק אוֹתוֹ וּמָתַי הוּא כָּבֶה?

    דּוּדִי שָׁב לְפִנַּת הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלּוֹ לְהַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת שֶׁלּוֹ וְלַחְשֹׁב. אוּלַי, אָמַר לְעַצְמוֹ דּוּדִי, בַּסּוֹף אָבִין מָה שֶׁאַבָּא מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר לִי, אוּלַי.
    1725735468719.png


    3.​

    זֶה קָרָה בַּהַפְסָקָה בְּבֵית-הַסֵּפֶר. כָּל הַכִּתָּה הִתְפַּצְּלָה לִשְׁתֵּי קְבוּצוֹת. כָּל קְבוּצָה הִתְבַּצְּרָה בְּעֶמְדָּתָהּ. וְכָל אַחַת טָעֲנָה בְּלַהַט שֶׁהַצֶּדֶק עִמָּהּ. בֵּית הַסֵּפֶר סַעַר. דּוּדִי לֹא יָדַע מַרְגּוֹעַ לְעַצְמוֹ. לֹא נָעִים כָּאן אָמַר לְעַצְמוֹ. מַמָּשׁ חָשׁוּךְ כָּאן, חָשַׁב.​

    הֵיי.. חָשׁוּךְ..? אָמַר שׁוּב לְעַצְמוֹ, וְכִמְעַט צָעַק בְּקוֹל.. הָא.. אֲנִי מַתְחִיל לְהָבִין מָה שֶׁאַבָּא מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר לִי עַל חֹשֶׁךְ וָאוֹר. חֹשֶׁךְ וְאוֹר כָּאֵלּוּ שֶׁאֵינָם קְשׁוּרִים לִתְאוּרָה פִיזִית.​


    1725735554716.png

    4.​

    כְּשֶׁדּוּדִי שָׁב לְבֵיתוֹ. הוּא קָבַע עִם אַבָּא שִׂיחָה. "אַבָּא אֲנִי חַיָּב לְשׂוֹחֵחַ אִתְּךָ".​

    הֵם הִתְיַשְּׁבוּ לְשִׂיחָה. דּוּדִי הִסְבִּיר. "זוֹכֵר שֶׁהִסְבַּרְתָּ לִי עַל אוֹר שֶׁהוּא אַחֵר. אוֹר כָּזֶה שֶׁאֵינֶנּוּ נִרְאֶה בְּעֵינַיִם?"

    ''כֵּן, אָמַר אַבָּא, אֲנִי זוֹכֵר"

    ''כְּשֶׁהִסְבַּרְתָּ לִי לֹא מַמָּשׁ הֵבַנְתִּי. אֵיזֶה אוֹר יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינֶנּוּ מֵאִיר ממש אֶת הַסְּבִיבָה?, כָּעֵת נִרְאֶה לִי שֶׁהֵבַנְתִּי, לְפָחוֹת מְעַט.

    הֵבַנְתִּי שֶׁאוֹר זֶה לֹא רַק תְּאוּרַת רְחוֹב, שֶׁמֶשׁ אוֹ פָּנָס, אֶלָּא זֶהוּ גַּם רַעְיוֹן לְמַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא נָכוֹן ואֲמִתִּי, כִּי שֶׁהַחַיִּים מִתְנַהֲלִים נָכוֹן כֻּלָּם יוֹדְעִים לְאָן לָלֶכֶת, ואִישׁ אֵינוֹ דּוֹרֵךְ עַל חֲבֵרוֹ. הָעוֹלָם נַעֲשֶׂה עוֹלָם טוֹב יוֹתֵר, נַעֲשֶׂה עוֹלָם מֵאִיר יוֹתֵר. בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּאוֹר פִיזִי שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מֵאִיר, הַכֹּל נִרְאֶה וּבָרוּר.

    אַבָּא אָמַר "נָכוֹן, הַנּוֹשֵׂא שֶׁל הָאוֹר הִתְחִיל לִהְיוֹת לְךָ מוּבָן ו..מֵאִיר..." אַבָּא חִיֵּךְ וְגַם דּוּדִי.
    1725735642080.png


    5.

    יוֹם אֶחָד שָׁמַע דּוּדִי עַל כָּל מִינֵי דְּבָרִים לֹא טוֹבִים שֶׁקּוֹרִים בָּעוֹלָם. הוּא הָיָה עָצוּב. אַבָּא מִיָּד הִבְחִין בָּזֶה. מַשֶּׁהוּ בְּפָנֶיךָ חָשׁוּךְ, טָעַן אַבָּא.

    דּוּדִי חִיֵּךְ. "שׁוּב אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל אוֹר וְחֹשֶׁךְ"? אָמַר דּוּדִי לְאַבָּא, "אֲבָל בֶּאֱמֶת עָצוּב לִי" אָמַר. כִּי מָה זֶה נוֹתֵן שֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהִתְנַהֵג טוֹב, וְגַם חֲבֵרַי מְנַסִּים.

    נַנִּיחַ שֶׁאֶצְלֵנוּ מוּאָר. אֲבָל הָעוֹלָם חָשׁוּךְ, חָשׁוּךְ מְאוֹד.

    6.
    יוֹם אֶחָד אַבָּא לָקַח אֶת דּוּדִי לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ בָּעִיר. הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה וְהֵם הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת. לְפֶתַע נִדְלְקוּ אוֹרוֹת בְּבָתֵּי הָעִיר.

    בְּזֶה אַחַר זֶה הֵחֵלָּה הָעִיר לִהְיוֹת מוּאֶרֶת בַּחֲשֵׁכָה. "רְאֵה" אָמַר אַבָּא לְדוּדִי "עוֹד בַּיִת מֵאִיר וְעוֹד בַּיִת, וְהָעִיר נַעֲשֵׂית כֻּלָּה מְאִירָה. גַּם הָעוֹלָם בְּדִיּוּק אוֹתוֹ הַדָּבָר. עוֹד מַעֲשֶׂה טוֹב, בּוֹדֵד, וְעוֹד אֶחָד, בּוֹדֵד. אַט אַט יֵעָשֶׂה הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מוּאָר".

    "לְמָשָׁל יֶלֶד בְּאוֹסְטְרַלְיָה שֶׁעוֹשֶׂה כָּעֵת מַעֲשֶׂה טוֹב מַדְלִיק שָׁם אֶת הָאוֹר. וְאַתָּה כָּאן, בְּיִשְׂרָאֵל, מַדְלִיק מִצִּדְּךָ אֶת הָאוֹר".

    אַבָּא וְדוּדִי הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת זֶה לְצַד זֶה. הָלְכוּ וְשָׁתְקוּ.

    דוּדִי הֶאֱזִין לְקוֹלוֹת הַלַּיְלָה. צְרָצַר צִרְצֵר מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי מוּבָן, ופָּנָסֵי הָרְחוֹב נִסּוּ לוֹמַר מַשֶּׁהוּ. דּוּדִי דִּמְיֵן עוֹלָם מֻפְלָא, שֶׁבָּא לְפֶתַע וְתוֹפֵס אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הֶחָשׁוּךְ שֶׁהוּא מַכִּיר.

    מַשֶּׁהוּ נִצְנֵץ בְּפָנָיו שֶׁל דּוֹדִי. וּלְפֶתַע גַּם בְּפָנָיו שֶׁל אַבָּא.
    1725735797754.png
    היי גבר, מה הסיפור שלך? מה אתה ישן???

    קום קום! תתעורר על עצמך! תתרומם מהספסל ותתחנן על נפשך

    שפוך את כל מה שמכאיב לך בלב, תבקש סליחה ממנו

    תעיף את כל האבק שמפריע לך לראות את האמת

    תעשה ספונג'ה לנשמה שהתכסתה בערימות של רפש ולכלוך

    מהר! מהר! זה המאני טיים שלך, אל תתן להזדמנות לחלוף!

    במצב כמו שלך אתה צריך לרוץ ולבקש עזרה מאבא בשמיים

    הוא היחיד שיכול לעזור לך!

    זה גם בדיוק הזמן לברוח מהמקומות הנמוכים אליהם הגעת

    זה לא הזמן לקחת סיכונים! אל תהיה במקומות שיכולים להפיל אותך!

    תעיף מעליך את כל המניירות ותעמוד כמו גבר ותודה באשמה!

    פתח ת'פה, תגיד מה עשית, תודה בזה שעשית לא מעט טעויות בדרך

    תדרוש מעצמך להתקרב אל ה' ואל תוותר לעצמך בקלות

    כי הוא לעולם לא מוותר עליך

    וכמה שזה נשמע לך מוזר -

    הוא מקשיב לכל מילה שלך!

    כל מילה!
    ולמי שלא הבין...
    בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
    שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
    רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים
    וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
    וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
    אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
    לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.

    עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים
    יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים
    כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים
    וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים
    הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
    לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
     תגובה אחרונה 
    זה שוב אני והסטנדר
    אף פעם לא היינו חברים מדיי קרובים
    אני אוהב להסתובב ולערבב אתם קוראים לי בלנדר
    אני יודע רוב האנשים שמסביבי הרבה יותר טובים

    מנסה להבין את המילים
    לעקוב אחרי הביטויים והכללים
    להתחבר לזרום עם כל הפלפולים
    מאמין לכם חייב להיות שגם לי יש כלים

    משתדל לשכוח מהחברים והסגריות
    מכל מה שאתם אומרים שרק הורס אותי
    לא מצליח להסביר למה לפעמים מרגיש
    זה מה שטוב לי זה מה שאמיתי

    אתם כנראה צודקים אני לא מספיק רוצה
    תמיד בודק את הגבולות לוקח לקצה
    אבא לא תדע כמה חשוב לי שתהיה ממני מרוצה
    בשבילך הייתי כובש הרים וגם ימים חוצה

    אני יודע אתם אומרים שאין דבר כזה בכלל
    כי מי שרק רוצה בטוח מסוגל
    ואתם רוצים את טובתי כדי שרק אגדל
    שלא אהיה כזה טיפש עקום ומפותל

    מתגעגע לימים שהסתכלתם עלי בגאווה
    כמה טוב היה לקבל כל כך הרבה אהבה
    אני יודע אני לא כיבשה שחורה
    אתם רק לטובתי רוצים שאגדל בתורה

    לעולם לא תדעו כמה אני אוהב אתכם
    איך בלילות אני חולם מדמיין לי את דמותכם
    איך אתם שמחים בי בלי להילחם
    לעולם לא תדעו כמה התאמצתי בשבילכם


    אני רוצה לעשות לכם נחת
    שוב להיות הילד שכולם אוהבים
    כי איזה ילד לא רוצה לעמוד בציפיות
    כי איזה ילד לא רוצה להגשים להורים שלו את כל החלומות


    אמא אני מבטיח עוד תזכי לראות
    נחת גם ממני לא רק מהבנות
    זה לא רק כדי שלא תבכי בהדלקת נרות
    את לא מאמינה לי אבל זה באמת מה שאני רוצה להיות




    לכבוד תחילת הזמן מוקדש באהבה ובחמלה לכל אותם שזה שוב הם והסטנדר לאלה שהצליחו לשכנע אותם שהם שווים רק אם הם מגשימים להורים שלהם את התוכניות
    הָבָה לִי אֱלוּל וְאִם אַיִן---

    הִגַּעְתִּי עַד לְכָאן
    בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת
    וְגִשַּׁשְׁתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ
    בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת

    וְכֻלִּי אֲבַק דְּרָכִים
    וְאֶלֶף בּוֹלְעָנִים
    וְהַלֵּב שֶׁלִּי עָטַף תְּ'עַצְּמוֹ
    שְׁכָבוֹת שֶׁל עִתּוֹנִים
    נוֹטְפֵי דְּמָעוֹת
    עֲטוּפֵי דְּמָמוֹת
    וְאֵין אוֹנִים
    וְהַכֹּל כְּבָר הִתְעַרְבֵּב עָלַי
    בְּמַיִם עֲכוּרִים
    עִסָּה כָּזוֹ נֻקְשָׁה עָבָה
    וְאֶלֶף בִּרְבּוּרִים

    בָּאתִי לְאֱלוּל הַזֶּה
    כְּמוֹ הֵלֶךְ בַּמִּדְבָּר
    כְּמוֹ הוֹלֵךְ בָּטֵל
    שֶׁכָּל זְמַנּוֹ עָבַר

    אֲנִי דְּבִיקָה וּמְזִיעָה
    וְאֵין לִי כְּבָר אֲוִיר
    צְרִיכָה אֶת הַחִבּוּק הַזֶּה
    וְאֵין לִי לְהַחֲזִיר

    צְרִיכָה לָשֶׁבֶת עַל בִּרְכָּיו
    צְרִיכָה לִנְשֹׁם עָמֹק
    צְרִיכָה לִבְכּוֹת אֶת נִשְׁמָתִי
    לִצְרֹחַ וְלִצְחֹק

    בּוֹא אִתִּי אֱלוּל, נָאִיר
    פִּנָּה אַחַר פִּנָּה
    בּוֹא אִתִּי נֵלֵךְ בְּיַחַד
    בּוֹא נִסְגֹּר שָׁנָה
    הצינתוק של הטלפון במוצ"ש החזיר לך כמה סעיפים בתעודת הזהות, כמו שם, תאריך לידה ותמונה. הוא גם נתן לך כוח לחשוב על תעודת הזהות שצריך להנפיק מחדש, כי כמה חבר'ה בדקו אותה לעומק מחשש לאימוץ. חזרת למספר הגואל שהופיע על הצג, הפעלת על רמקול בחגיגיות, מכנסת סביבך את אלה מהסעיף של מבקרי העומק. ''פתיחת שנת הלימודים הבעל"ט...'' רצת למטבח לחלק שוקולדים לכולן לרגל הבשורה המרגשת, שומעת בחצי אוזן את ההמשך ''כיתות א1,2,3,4,5,6,7,8,9 עד כיתות ח1,2,3,4,5,6,7,8,9 מתחילות בשעה 10:30 עד 10:45 למפגש הכרות עם המורה. יש להצטייד במכשירי כתיבה, מדבקות, 5 מחברות של 8 שורות ודפדפת A4....''
    כנראה הסתחררת לרגע, כי ההמשך קצת מעומעם לך בראש, אבל לא אמא כמוך תירתע. רשמת מהר על דף ממו מרוט בעט שזקוק לקלינאית דחוף את הרשימה, תוהה איך תצליחי לגייס הכול עד מחר. מגייסת את השכנה עם מכירת מכשירי הכתיבה שיצאת מממנה אתמול בשן ועין ועם הבטחה חגיגית לקניית אוסף מפיות שלם במקום הכדור המעופף מחליף הצבעים שעומד לנפץ לך את הוויטרינה שהיא המראה היחידה בבית.
    מתחננת שתפתח את המכירה הנ"ל לכמה דקות לאיסוף מוצרים קריטיים, ספק פיקוח נפש. היא מסכימה בסוף, אחרי השוחד שתשלחי את הבת מהמוצרים המוזכרים לעיל לבייביסטינג מחר.
    זהו, סעיף ראשון עבר בהצלחה. מחר תגלי שהבאת בטעות דפדפת F4 ומחברת 3 שורות, אבל זה יקרה רק מחר.

    ''אממממאאאאא'' במנגינה הידועה חדר לאוזנייך המרוטות. העברת את הכרית מדרום לצפון, מסוככת על מה שנשאר משרידי השמיעה שלך. הזמרת התורנית מגייסת עוד כמה סולואים למקרה שאת על OFF. מחליטה לשלוח אותם בדחיפות לפיתוח קול, כי את החוש המוזיקלי הם לקחו ממך.
    נכנעת בסוף, מרימה ידיים מהשמיכה. מעיפה מבט חטוף בשעון, מגלה שאפרוחייך הקדימו את התרנגולים של השכנים ממול. פותחת עפעף דביק, מבררת מה הם רוצים. שתקומי. שתעזרי להן להתארגן, הן צריכות להגיע בזמן לבית הספר! מחליטה להקליט אותן, אלו מילים שאת נוהמת בדרך כלל בדקה לשמונה.
    -------
    ------
    -----בלאק אאוט-----
    ------
    ------
    ''בוםםםםםם'' טריקת הדלת גורמת לך לחשוף אישונים. את נושמת עמוק, מכריזה בעלות בלעדית על מה שנשאר מהחמצן בבית. קמה באטיות מהכיסא, צונחת עליו חזרה עם הקפה. הוא נשפך. מחליטה להתעלם, גם ככה הרצפה מלאה כתמים, הצבע מגוון קצת. לוגמת באיטיות. קולות מוכרים מדיי עוזרים לכתם להתרחב. נזכרת שהיום הראשון מצומצם מעשרים וארבע לרבע מאחַד. מותחת חיוך, מעסה את שרירי הלסת, פותחת את הדלת ''שאאאאאלווםםםם, איך היה?''

    אחרי המורה שהושיבה אותה בטור הימני במושב השמאלי בשולחן השני, את פותחת את פרוג. מולך צץ אשכול עם כותרת מוזרה. את ממצמצת, שולחת שאלה נחרדת ''מה שביתה??? אין לימודים מחר???''
    מחליטה שלא נורא. ממילא מגיעים מחר לחצי שעה. שיעור מלאכה.
    תמונה-(1)_optimized.png


    אוגוסט 2024, איפשהו בגלובוס.

    אגלי זיעה נטפו על מצחו, הוא הידק פעם נוספת את חגורתו, והשקיף אל העמק. שריריו היו נוקשים, והוא שיחק בעצבנות עם קצוות אצבעותיו. ״תרגיע״, נזף בעצמו. הוא לא יניח לפחד גדול ככל שיהיה להרוס מבצע אותו עמל לתכנן למעלה משנה. הוא שינן לעצמו את הפרטים בפעם המיליון, ויצא אל הדרך.

    רק פצפוצי העלים שנכמשו תחת נעלי ה Lowa Zephyr GTX Mid שלו הפרו את השלווה הפסטורלית שאפיינה חבל ארץ זה. התמיכה בקרסול, הארגונומיות, בולם הזעזועים ועיצובה הייחודי של הסוליה, היו אלו שהפכו את זוג נעליים אלו לבחירה הטובה ביותר למבצע שכזה.

    הוא התקדם בצעדים מהירים לעבר המבנה שהחל לבצבץ מעבר לעיקול, את תרשים המבנה יכול היה לדקלם גם מתוך שינה: מספר חדרים, אבטחה ושעות פעילות. למזלו לא הופקדו שומרים אנושיים על המקום, וכמעט שלא הייתה עליו אבטחה כלל. ״מי בכלל ירצה לפרוץ לכאן״, שמע את קולו המחוספס של הקשיש תמה על בן שיחו, אי אז בעודו שוכב ומאזין מתחת לחלון המשרד. ״נס שהגעתי בזמן, כמעט שפספסתי את ההזמנה הרשמית״ גיחך אז לעצמו, לא יכול שלא להרהר בנאיביותה של האנושות.

    אבל מאז עברו הרבה מים בנהר וכעת הוא עומד מול הדבר האמיתי. עליו להתנתק מכל הזיכרונות ולהתמקד בהווה. ״השתחרר ממה שהיה, קבל את מה שיש והתרכז במה שאתה עושה״, אמר לו פעם מישהו חכם. ואת זה בדיוק הוא מתכוון ליישם עכשיו. דילוג על שתי גדרות תוך הפחדת שני גורי חתולים מסכנים שנקלעו לאזור, הביאו אותו להיפגש חזיתית עם המבנה.

    אופס. מבט חטוף אל צלעו הדרומית של המבנה הספיק לו בשביל לזהות מצלמת אבטחה מדגם Arlo Pro בעלת יכולת זיהוי פנים, מכסה את כל צידו הימני. ״היא לא הייתה כאן אתמול״, אמר לעצמו בוודאות. ״מה הם יודעים?״.

    הוא התקרב בצעדים חתוליים אל הכניסה הראשית של המבנה, נזהר שלא להיחשף למעגל הקליטה של המצלמה.

    מנעול. מאסטר. פשוט. ״אין מה לומר, זהו זלזול מוחלט באינטליגנציה שלי", הרהר. הוא שלף מכיסו שתי סיכות משרד פשוטות, שיטח את הראשונה עד שהייתה ישרה לגמרי והכניס אותה לחור המנעול. את השנייה כופף בעדינות ליצירת וו קטן, והכניס אותה על המסילה אותה יצרה הסיכה הראשונה. לאחר כמה ניסיונות עדינים, נשמע הקליק המוכר.

    ״זה היה קל משחשבתי", חייך לעצמו בשקט, בעודו דוחף את הדלת וצועד פנימה. הוא התקדם בעלטה לכיוון שתי דלתות העץ הכבדות שסגרו על האולם, מגשש בידיו את המנעול. ״זה כבר סיפור אחר לגמרי. אאלץ לפלס לעצמי דרך חלופית״.

    הוא החל סוקר את המבואה, תר אחר חפץ שיסייע בעדו. מבטו נעצר על פתח תעלת האוורור בתקרה סמוך לקיר הצפוני. ״אוורור תמיד היה טוב״, צחקק לעצמו.

    הוא חיפש דבר מה שיאפשר לו להגיע לתעלה, ולבסוף בחר בעציץ גדול שעמד בזווית החדר. הוא גרר אותו אל מתחת לפתח, טיפס עליו ונעמד, מוודא שהיציבות מספיק טובה. שלף את מברג הכיס שלו, והחל לסובב במהירות את הברגים החלודים. אחד. שתיים. מכניס אותם בזהירות לכיסו נזהר שלא להשמיע קול. שלוש. המכסה התנדנד. ארבע. נפתחה לו הדרך. הוא הניח את המכסה בזהירות על אדמת העציץ, תפס בשפת התעלה ומשך את גופו במאמץ כלפי מעלה.

    אבק. המון אבק. ״מוזר, נראה כי אני הראשון שבוחר להיכנס כך פנימה״ לחש לעצמו באירוניה.

    האוויר היה לח, והוא נשם בכבדות. התעלה אמנם לא הייתה ארוכה אבל היא כלל לא הייתה מותאמת לממדי גופו. הוא התקדם באיטיות תוך שהוא משפשף בגבו את תקרת התעלה. המאמץ היה קשה מנשוא, מרגע לרגע האוויר נעשה דחוס יותר והוא החל להסתחרר. ״זה לא הזמן להתעלף, בטח לא כשאני כל כך קרוב ליעד״, אמר לעצמו בהחלטיות.

    בשארית כוחותיו הוא זחל את המטרים הספורים שנותרו עד לפתח האוורור שמעל מרכז האולם. בידיים רועדות שיחרר את ארבעת הברגים שהחזיקו את המכסה, וזה האחרון צנח במהירות אל רצפת האולם, מרעיד את השקט. לאחר שדמם הד הנפילה, הוא כופף את ברכיו וקפץ באחת אל החושך.

    הנחיתה הייתה רכה. כמעט. לא היה כל חפץ או רהיט באזור זה של האולם, את זאת כבר למד מנפילת המכסה, אבל בכל זאת צניחה מגובה שלושה מטרים מעולם לא הייתה הספורט החביב עליו.

    אין לו הרבה זמן. הוא התקדם במהירות אל קצה האולם אל הארון הרחב, שם ידע, נמצא מבוקשו. סריקה מהירה של תכולת הארון גרמה לליבו לצנוח.

    ״האם הכל היה לשוא?״ תהה בכאב.

    הוא החל לסרוק את תכולת הארון בקפידה. פריט אחר פריט. ידיו רועדות מהאדרנלין שזרם בעורקיו. לפתע, אורו עיניו. בקצה הארון במדף התחתון נח לו מבוקשו בשלווה. הוא שלף במהירות את הספר העבה, אולי הכי עבה שהיה שם, והניח אותו על שולחן סמוך. הוא ידע שהמרוץ האמיתי רק מתחיל, אבל לראשונה מזה זמן רב, חיוך אמיתי עלה על פניו.

    עייף. מותש. סחוט. אבל מאושר.

    הוא העלה אור קלוש בפנסו, והחל לקרוא במתיקות: ״חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות . . חזקתן שלש שנים מיום ליום...״.



    _____________________________________________________________________​




    מאחורי הסיפור:


    סיפור זה נכתב בעקבות חוויותיי כאחד שמתגורר באחד מפרברי פריז. בשונה מירושלים בה למדתי בתור בחור, שם בתי מדרש וספרי קודש נגישים בקלות, כאן המצב מעט שונה.

    בית הכנסת המקומי שלנו, למרות חשיבותו, אינו מצויד במגוון רחב מדי של ספרי לימוד. יש לנו אמנם בית מדרש, אך הוא סגור בדרך כלל בתקופת החופש הגדול מאחר ורוב חברי הקהילה אינם נמצאים.

    לפעמים, כדי ללמוד בבית המדרש כשהוא סגור, אני נאלץ להיכנס דרך חלון שהשארתי פתוח מבעוד מועד. דבר שהוא כמובן לא אידיאלי, אבל זו הדרך להמשיך בשגרת הלימוד למרות הנסיבות המאתגרות.

    הדמות בסיפור מייצגת את הרצון להמשיך בלימוד גם כשזה לא תמיד נוח או קל. כמובן, הפריצה המתוארת בסיפור היא דמיונית ומוגזמת בכוונה. היא נועדה להדגיש מעט את האתגרים הקטנים שלפעמים עומדים בפני מי שרוצה ללמוד במקום בו התשתית אינה מפותחת דיה.

    ובסופו של דבר, מטרת הסיפור היא לגרום להערכה מחודשת לדברים שאולי נחשבים למובנים מאליהם במקומות אחרים.

    ***

    אשמח מאוד להערות וביקורות!

    נכתב מדם הלב

    האובדן.

    זה מכה בי פתאום, אחרי חודשים ארוכים בהם הדחקתי, התעלמתי.

    הכאב פורץ בפראות, סוחט ממני דמעות. לא יכולה עוד. לא מסוגלת.

    התמונה השלך, גדולה וברורה, מולי כעת. אתה שומע אותי, דוד?

    הייתי באזכרה שלך, אבל לא נתתי לעצמי להתפרק. ולא כי לא הרגשתי. הייתי צריכה לתמוך בסבתא, באבא, בכל מי שכואב על לכתך כבר כמעט שנה.

    כשבאו להגיד לנו שלא תשוב עוד, באותו סוף יום מר ושחור, הייתי בבית שלך. עם נעמה והילדים, כולנו הרגשנו שמשהו רע קרה.

    מאז שיצאת בבוקר היינו כולנו בממ"ד, היא הייתה צמודה לספר תהילים ואני שמרתי על הילדים. על הילדים שלך.

    זה היה נורא, דוד.

    החבר שלך, שרוט וחבול בעצמו, בגופו נעוצים עשרות רסיסי זכוכית, לא ניסה לנחם. הבין את השבר הגדול. רק אמר "אין לי מילים. רק תדעו שהוא הציל חיים של אנשים. זה הדבר היחיד שינחם אתכם"

    האחרים שהגיעו יחד אתו שתקו, דוממים, רכוני מבט.

    אני וסבתא חיבקנו אותה חזק, בכינו יחד איתה. אחר כך הלכתי לחדר עם הילדים, לא אמרתי להם מילה. ומה יכולתי להגיד להם?

    שאבא שלהם, הטוב, מסר נפשו- כפשוטו- על הארץ הזו?

    ומי ינחם אותם.

    הייתי מנותקת אז מהמציאות, לא יכולתי לחשוב שזה אמיתי. שבאמת הלכת.

    אחרי הרבה זמן הייתה הלוויה. זה היה כואב, פוצע, שורט את הלב. המפקד שלך דיבר בקול שבור, ביכה את לכתך ואת שאר חבריך שנפלו גם הם.

    אני עצמי עוד לא חזרתי למציאות מאותו יום נורא, הלכתי בצד בלי מילה.

    ואז היינו צריכים לחזור לשגרה.

    רציתי לצרוח לעולם, איזו מן שגרה זו, בני אדם? שגרה של אובדן? איך אפשר להכיל את החסר הזה, את הכיסא הריק שיחכה עד ביאת גואל.

    הייתי צריכה לחזור ללימודים. לא הרגשתי מסוגלת. בשלב כלשהו, אחרי ימים ארוכים ועצובים בבית הבנתי שאני מוכרחה להתקדם הלאה.

    אז בניתי מנגנון הדחקה. לא הרגשתי, לא חשבתי. פעלתי על אוטומט, משתדלת להנציח את זכרך בצורה הטובה ביותר.

    כולם שמחו שהנה חזרתי למציאות, והכל בסדר איתי. מה הם הבינו, מה הם ידעו.

    אבל עכשיו הכל מתפרץ שוב, בעוצמה כפולה ומכופלת.

    ואין לי מנחם.


    אשמח לביקורת
    בעקבות השיר הזה https://www.prog.co.il/articles/שישה-מיליון-2024.5137/
    והרבה פידבק שהגיע אלי בזכות הבמה כאן, חשבתי להעלות כאן הגיגים של חטוף. בכל פעם מספר מילים שיבטאו את מה שקורה שם כשאנחנו כאן,
    השבוי יכתוב מקירות ליבו על קירות החדר,

    והכתובת תהיה על הקיר.
    תיכף חודש אלול, וזה הזמן לצאת לפקוד את בית הקברות.

    והאמת, לא צריך להרחיק עד צפת, אפילו לא עד הר המנוחות.

    לכל אחד מאיתנו, עמוק בתוך הנפש, יש סוג של בית קברות.

    בית קברות, שהתמלא כל כך בשנה החולפת.

    כל כך הרבה דברים קברנו. כל אחד מאיתנו.

    זו היתה שנה מעוברת. שלושה עשר חודשים של סערה, של התמודדות. לא היה אחד שלא קבר משהו בשנה הזאת, עמוק בתוך הנפש.

    שורות שורות הם ניצבים שם, הקברים. דוממים. לא משמיעים הגה. אף אחד לא יודע עליהם, רק אנחנו – ומי שיצר אותנו בדין.

    הנה, בצד הימני של בית הקברות, שם יש את חלקת 'התקוות'. כל כך הרבה תקוות שהיו לנו השנה, כל כך הרבה דברים שרצינו, שקיווינו שישתנו, שיקרו, שיתקדמו – ולא קרו. ונאלצנו לקבור אותם בשקט, לפעמים עם דמעה רטובה, לפעמים עם דמעה יבשה.

    ככה זה בשנה של מלחמה. קוברים, בדממה.

    ושם, בצד השמאלי, יש לנו את חלקת האנחות.

    כל כך הרבה אנחות חנקנו, בלענו, לא רצינו שאף אחד בחוץ ידע, אז קברנו אותם עמוק בפנים. כמעט שכחנו מהם.

    והקברים לא נגמרים. הנה כאן רצון טהור שלא התממש ונקבר, הנה כאן הצלחה שהתנפצה, הנה שם עלבון מר שאף אחד לא ידע עליו כי קברנו אותו עמוק והמשכנו לעשות פרצוף של חיוך.

    והנה, בקצה, לבד, שומם, טמון שם מת מצווה. לא היו לו קרובים. אף אחד לא הבין אותו. את התשוקה הזו שבערה בתוכנו. אז פשוט קברנו, באישון ליל, ורק הכרית ידעה על מה שהיה. ישבנו שבעה ושלושים, מכונסים בתוך עצמנו. ואף אחד לא ידע. לא ניחם. לא שלח ארוחה חמה.

    ונכון, אי אפשר להתעלם, אי אפשר להתעלם מעיר גדולה ויפהפייה שבנויה על תילה מחוץ לגדרות בית הקברות.

    אבל פעם בשנה, לצד חשבון הנפש, מותר לקפוץ לביקור בבית הקברות של הנפש, ללטף את מצבות השיש הקרירות, להרטיב אותם בדמעה קטנה, לקוות שיום אחד יתעוררו כולם לתחיה, ירקדו במעגל אחד גדול, 'זה השם קיווינו לו'.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה