קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
ב''ה


אִלּוּ לֹא הָיְתָה לָנוּ יְרוּשָׁלַיִם

מְשׁוֹטְטִים הָיִינוּ לַשָּׁוְא

לִמְצֹא מָקוֹם לַעֲמֹד מוּלוֹ.

לִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ.

מְשׁוֹטְטִים הָיִינוּ לְלֹא מָנוֹחַ

לְלֹא תֵּבָה,

לָשׁוּב אֵלֶיהָ מִן הַמַּבּוּל,

מִן הַתְּהוֹמוֹת,

שֶׁעוֹרְמִים עָלֵינוּ חַיֵּינוּ.

וְהָיוּ הַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים

הָלוֹךְ וַחֲסֹר

וְלֹא הָיְתָה הַנֶּפֶשׁ יוֹדַעַת אָנָה לֵילֵךְ וְלָבוֹא.



אִלּוּ לֹא הָיוּ לָנוּ יָמִים נוֹרָאִים בַּשָּׁנָה

לֹא הָיָה בְּיָדֵנוּ זְמַן

לָתֵת אֶת לִבֵּנוּ עַל מָה שֶׁנַּעֲשָׂה

וְעַל מָה שֶׁיֵּעָשֶׂה.

חַסְרֵי מָנוֹחַ הָיִינוּ,

נָעִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמִשָּׁנָה לְשָׁנָה.

וְהָיָה הַזְּמַן נָע וְחוֹזֵר חָלִילָה

כְּמוֹ שְׁבִיל שֶׁאֵין לוֹ רֵאשִׁית וְלֹא אַחֲרִית

וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מְבוֹאוֹ.

לֹא הָיְתָה בָּנוּ מְנוּחָה

לֹא הָיְתָה בָּנוּ סְלִיחָה.



אִלּוּ לֹא הָיָה לָנוּ מֹשֶׁה.

לֹא הָיָה לָנוּ אִישׁ, אֵלָיו נָבוֹא,

עִם הַקָּשֶׁה שֶׁבְּחַיֵּינוּ.

שֶׁיֹּאמַר לָנוּ אֵיךְ נָבוֹא עָדֶיךָ

אֵיךְ יִהְיוּ חַיֵּינוּ הַפְּשׁוּטִים זוֹהֲרִים בְּאֹרֶךְ.

וְהָיוּ חַיֵּינוּ אֲפֹרִים

וְהָיוּ חַיֵּינוּ הוֹלְכִים בְּצַד אֶחָד וְאַתָּה כְּנֶגְדֵּנוּ.

ולֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים מָה אָנוּ וּמֶה חַיֵּינוּ.
אני לשעבר.

פעם אהבתי ללעוס כאב.
הייתי מפרקת לחתיכות,
מתפלספת על כמות התיבול.
וממשיכה לרסק
ואחרי שהייתי שבורה מספיק.
הייתי שורפת. קלוריות.
מאמץ שווא שלי.
ומכניסה ללב
ודוחפת. דוחפת עוד.
כאילו יש בו מקום אינסוף.
כאילו יש בו.
רק אויר של אחרי.
לנשום.
ולהקיא אותי שוב.
פעם הייתי נלחמת,
בשבילי.
בשביל האידיאולוגיה שבי.
בשביל הגבולות שאף פעם לא שמתי.
בשביל הרגעים היפים הללו.
של לבד
שאני אני.
פעם הייתי נלחמת בשביל להישאר.
הייתי נשארת בשביל להילחם.
בשביל להיות.
פעם הייתי.
פרטנרית לרגשות
היו לוחצים על כפתור שבי .
והייתי מרגישה.
את כל הדברים שכולם ברחו מהם.
הייתי שותה בצמא,
כל קלישאה כזאתי שגורמת לי,
להיתפס לצד הנגדי של האמת.
כל דימוי כזה,
שהופך את הרגש שלי לנכון.
ולהכל חייב אישורים בכתב.
עם חתימה של פסיכולוג שבי.
מומחה בענייני אני..
עוד חלק פסיכופטי בי.
שרעב לכל טיפת כאב. דם.
דיו לטקסטים שמרוקנים לי תלב.
כאילו יש בו מטען אינסופי.
כאילו יש בו.
רק מלא אוויר. ובעיקר מזוהם.
שנשמתי אחרי שכל העולם שבי נשבר.
פעם הייתי אני.
היום אני לשעבר.
ועלי מלל ארוך מספיק,
בשביל שהעולם לא יקרא.
ת.נ.צ.ב.ה
  • וואו!
  • תודה
  • עצוב
Reactions: 59 people59 //
11 תגובות
בעקבות @מימיי שהפוסט שלה נתן לי השראה...



הוא ממהר,
ולא שם לב,
כי הוא רץ
סחור – סחור

הרבה פנאי
לא היה לו,
להביט לאחור

בקושי מבחין
איפה החבל,
ואיפה החור

נראה צבעוני
בעיניו,
אבל הכל שחור

מבחוץ
בוהים בו,
אך כבר אין לו
בושת

עוד מילה
ועוד,
לא חדל
קשקשת

'בואו,
התקרבו,
אל תיראו
לגשת!'

'ראו
כי יש כאן
מכל גווני
הקשת!'

הוא ממהר
ולא שם לב,
כי הוא רץ,
ברשת
מישהי שכותבת שירים הרבה.
מישהי שאוהבת לחבר ספוקנים, לחצרר אותם בקול.
מישהי שחולמת לכתוב יום אחד סיפור עם גיבור ורוח.
והיא לא מעיזה.
והיא מפחדת להתחיל להיות בוסר, לשבור ראש בניסוח הולם, תואם לרמה.
בסוף היא ניסתה לכתוב כמה מילים, שורות.
תגידו אתם לפי השורות הללו אם יש לה תקווה.
תגידו אתם אם כדאי לה לנסות.
ליצור לה דמות עם לב פועם
ונשמה.

שם הגברת: ליבי.
גיל: נוטה בין 15 ל- 18 נתון לבחירתכם...


בכלל לא אכפת לה שאמא כעסה נורא כשראתה אותה יוצאת לסמינר עם נעליה החדשות שמגביהות אותה בכמה וכמה סנטימטרים.

היא לא רוצה שיאמרו לה מה לעשות, היא אוהבת את המראה שלה וזהו. שיפסיקו כולם לנסות לגרום לה לעדן יופי, לצמצם אותו בפעולות מעצבנות כמו סגירת כפתור.

לא חשבה לרגע שיש לה מה להתבייש לא בנעליה חדשות, לא בחולצה , לא בעגיליה הנוצצות ולא בשום דבר מכל מה שהווה חלק מהמראה שלה.

היא לא באמת התכוונה שככה יתחיל הבוקר שלה, אבל מה תעשה שהנעליים לא ממש מצאו חן בעיני המרכזת שלא נדבר על פתח הצוואר.

היא מצאה את עצמה ניצבת במסדרון צר המוביל אל חדרה של המרכזת, מחייכת לעצמה מנסה למצוא תרוץ הולם לכל סטיה מהתקנון. משננת מילים פזיזות, מעיזות כי בא לה, מה אפשר לעשות. אף אחד לא יאמר לה מה ואיך לחיות.

ככה היא ליבי, רוצה עושה. לא חושבת יותר מידי. השם שלה יעיד על הר של רגשות סוערים כל כולה לב ורצון בוערים, מחפשים להם דרך לילך בה.

היא יצאה מהחדר מהורהרת. ליבה דפק, הלם, כמו מחפש לעצמו את הקצב הנכון שבו יבחר. היא לא ידעה מה לעשות עם המילים שחדרו לתוך מוחה מחוללות, מערבלות. יצאה משער הסמינר. הגינה חיכתה לה שקטה, בלי טיפת צל. התישבה על הנדנדה הגבוהה בקצה הגינה, היא אוהבת לנדנד רגליים להרגיש ילדה קטנה לרגעים, לשכוח. אבל הפעם הנדנוד לא עשה את פעולתו. המחשבות לא הרפו ממנה היא לא יודעת מה מכל מה ששמעה גרם לה ככה לחשוב פתאום, מה היא בעצם רוצה להיות, איך היא באמת רוצה לחיות.

המרכזת אמרה לה שם, בחדר הקטנטן שלה, כל מיני מילים. הם נאמרו בתקיפות מסוימת, מאד מסוימת היה בהן עוד משהו נוסף היא לא ידעה אם היה זה דאגה או רוך ועדינות. היא לא הכירה את זה, לא זכרה עוד מישהו שגרם לה לחשוב לנסות להבין מי היא בכלל. לא זכרה עוד מישהי שידע לא להיבהל ממנה, ליבי שכמוה, היא אמרה כל מה שרצתה בלי לסנן בלי לחשוב על כבוד.

היא התנערה פתאום קפצה מהנדנדה זה בכלל לא מתאים לה ככה. היא טלטלה את ראשה במרץ כמו מנסה לסלק משם מילים, מחשבות. וכשהיא באה לפתוח בחזרה כפתור עליון שנסגר, להחזיר עגילים שהורדו, ראתה אותה פתאום, את המרכזת יוצאת משער הסמינר, מחייכת לעברה חיוך כמו לוחשת שוב את משפט שאמרה לה "את לא סתם. את ליבי. זוכרת?".

היא כבר לא פתחה כפתור.

עכשיו אחרי שקראתם.
חוסו עליה.
ובמילים עדינות,
המליצו לה-
האם לפעול
או לחדול.
האם
להמשיך לכתוב
סגנון שטבוע בה
או לקפוץ למים
שאין היא יודעת
אם תצליח למצוא בהם יבשה...

תודה שליוויתם אותי בעיניכם עד כה💕
%תמר%
.
בס"ד





זה היה אחרי עוד מריבה גדולה, עם צרחות, וצעקות, וטריקת דלת והכל. אז אחרי שהיא התיישבה בחדר שלה על הריצפה בלבד ובחושך, החליטה לכתוב את המכתב הזה.

מכתב פרידה.

העט רעד, מעביר את כל התחושות ואת כל הכעס ואת כל האכזבה. לא היה אכפת לה שהאותיות לא ברורות, לא היה אכפת לה שחלקים מהן מוכתמים בעיגולי דמעות. לא היה אכפת לה כלום.

תוך כדי שכתבה חשבה לעצמה איך זה יהיה. איך הם יהיו בהלם, איך הדמעות ירדו מהעיניים שלהם. סוף סוף יבינו שהם פספסו אותה. שהם היו אמורים להיות שם בשבילה ואף פעם לא היו. פתאום תהיה חרטה. פתאום הלב שלהם יישבר, כמו שלא הצליח להישבר עד היום.

באיזושהיא נקודה עלו בה כמה מילים מהריב האחרון והיא הפסיקה, השעינה את ראשה על כף ידה ומחצה את העט עד שמרפקי אצבעותיה הלבינו. הדמעות זלגו וזלגו. לא דמעות של עצב, דמעות של זעם. דמעות שנבעו מתוך הלבה החמה שבעבעה בתוכה. דמעות של בדידות. וזו לא הייתה בדידות של סתם, של ריב מטופש עם חברה או כזו שמרגישים כשנשארים לבד בבית. זו הייתה בדידות הכי עמוקה שיש, שאין ממנה דרך יציאה. שהיא לבד בעולם.

הטלפון שלה האיר לפתע, רוטט. הקו הכיתתי. סתם שטויות, גם כן. ממש מעניין אותה השיעורים הדפוקים האלה. כאילו שמישהו יודע אם היא הייתה שם או לא. המורה מדברת בלי סוף ואחר כך רושמת נוכחות כאילו זה משנה משהו. בדרך כלל היא שמה שעות את הטלפון על רמקול ומתעסקת בעיניניה.

הטלפון המשיך ורטט, מאיר את החדר באור הכחול והפשוט שלו. היא ידעה שהיא צריכה להיות שם, בשיעור, אבל רצתה להמשיך את הלבד ואת החושך. היא לא רצתה שייכנסו לחדר שלה קולות של חברות שהכל בסדר אצלן, שהבעיות הכי קשות בחייהן זה שהן צריכות פה ושם לשמור על האחיות הקטנות. היא לא רוצה אותן כאן.

אבל הוא לא הפסיק לזמזם, המכשיר הדבילי הזה. ובהחלטה של רגע, אולי מתוך הכעס הזה שחלחל לכל מקום והרצון להוכיח שהחיים באמת לא בשליטתה, לחצה על הכפתור הירוק.

"שלום בנות," ישר הורידה מהרמקול. שהמורה תדבר עם עצמה כמה שהיא רוצה. היא לא חייבת לשמוע אותה.

העט קפץ בידה בעודה מנסה לחזור ולהתרכז במכתב, אבל הרחשים השקטים מהפלאפון לא איפשרו לה. זה היה נשמע כאילו אף אחת לא נמצאת בשיעור.

"בנות? יש כאן מישהי?" שאלה המורה שוב. מירי גלגלה את עיניה, דוחה את בדל הרצון להרים את הטלפון. היא לא חייבת לענות. שהמורה תתייבש, היא לא אשמה שאף אחת לא שם.

"בנות?"

זו דווקא הייתה מורה נורמלית. המורה לעברית. צעירה, מישהי שהיה אפשר עוד לדבר איתה, שידעה גם לתת חיוך. אבל עכשיו היא הייתה נשמעת קצת מובכת.

"מישהי?"

"אני כאן." הקול שלה היה הכי יבש שאפשר.

"הו! מי זו?"

"מירי פלדמן."

"הי מירי, טוב לשמוע אותך. כמעט לימדתי את עצמי היום."

שמץ של חיוך עלה בה אבל היא חסמה אותו מייד. החושך שבחדר הזכיר לה בדיוק למה היא כאן.

"יכול להיות שנלמד היום רק שתינו עברית," אמרה המורה.

תענוג. בדיוק מה שחיפשה עכשיו. "אהה," השיבה.

"מה איתך, מירי? איך הולך בבית? מה את עושה כל היום?"

"לא הרבה," הקול עדיין יבש, אטום. "משעמם." מעניין מה המורה הייתה אומרת אם היא הייתה יודעת שעכשיו היא כותבת את מכתב הפרידה שלה.

"כן... אני מבינה," קצה חיוך נשמע בקולה של המורה. "אני כבר מחכה שתחזרו. כבר עבר המון זמן."

עוד גלגול עיניים. בסדר.

המורה המשיכה בדממה שהשתררה. "אני לא יודעת אם יש עניין לבדוק עכשיו שיעורי בית... כי תמיד יותר נעים לשתף טקסטים כשיש עוד בנות שמקשיבות. אבל יודעת מה, אנחנו כבר פה. עשית שיעור בית?"

"אה," אמרה מירי. בדרך כלל היא עונה 'כן' וחוזרת להעלם בערפל. אבל עכשיו הן היו רק שתיהן.

"אוקיי," המורה מצאה מהר נתיב חילופי, "הכל בסדר. יש אולי טקסט אחר, לא טיעוני, שכתבת? שאת רוצה לשתף?"

השקט הלם במירי. המכתב המוכתם בער על ברכיה.

"כן," השיבה לבסוף, "אבל את לא תאהבי את זה. זה לא כזה נחמד."

"נסי אותי."

מירי ידעה שהיא תתחרט אחר כך כל חייה. "לא, לא משנה. זה סתם... מכתב. לא משהו מיוחד. סתם משהו שכתבתי כי היה לי משעמם."

"הכל בסדר, מירי," אמרה המורה ברוגע. "מה שאת רוצה. מעניין אותי לשמוע. אני יודעת שיש לך את זה. הטקסטים שלך כתובים תמיד עמוק ונוגע. מה שתרצי."

איזה עמוק ואיזה נוגע, שוב פעם התסכול הציף את עיניה. ממש.

אבל משהו בתוכה כבר נשבר.

"בסדר, המורה. אבל אל תקחי את זה קשה. זה סתם משהו שכתבתי." ובשתיקת ההסכמה שנשמעה התחילה להקריא.

"לאמא ואבא היקרים,

כשתקראו את המכתב הזה אולי כבר יהיה מאוחר. אבל אין מה לעשות. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות. כי הבנתי שכבר-" הקול שלה רעד והיא ניסתה לכבוש את זה. "הבנתי שכבר נמאס לכם. לכולם נמאס. אז אני מצטערת. אני מצטערת שאתם עצובים ואני מצטערת על כל מה שהיה לכם, ואני לא רוצה לצער אתכם יותר אבל אני כן חושבת שהייתם יכולים-" עוד פעם רעד. "הייתם יכולים לעזור לי שאני לא אגיע לזה. בכל אופן זה המצב. אני חושבת שיהיה לי בסדר כי אני יודעת שהשם אוהב אותי-" היא נסדקה, "-כמו שאני. אז אני רוצה להגיד לכם להתראות, בטוחה שלאט לאט יהיה גם לכם יותר בסדר כי יש לכם את מיכאל וחני וכל הילדים. אוהבת, מירי."

זו הייתה שתיקה ארוכה ארוכה, שבתוכה ניסתה מירי עדיין לעצור את הבכי הדבילי הזה.

"וואו, מירי," לבסוף המורה דיברה, והייתה נשמעת מזועזעת. "ממש קשה לך."

זה היה נראה למירי המשפט הכי לא קשור בעולם ואיכשהוא הוא זה שגרם לסכר שעמלה עליו להתפרץ. היא פשוט התחילה לבכות. לא בכי חלש, לא בכי עצור, אלא ממש בכי ששטף את כל כולה.

המורה לא אמרה דבר. אף אחת מהן לא דיברה ורק הבכי השנוק של מירי נשמע, אבל איכשהוא היה ברור לשתיהן שכעת יש דמעות משני צידי הקו.

אחרי רגעים ארוכים, וככל שהבכי הלך ונחלש, שאלה המורה: "הם יודעים על זה?"

"על מה?" שאלה מירי, מוחה את הדמעות.

"שקשה לך."

מירי פלטה צחוק מריר. "תעשי לי טובה, המורה. הם לא יודעים כלום. כשהם מדברים איתי הם מדברים עם עצמם. הם צועקים לעצמם, את כל התשובות הם עונים לעצמם. זה בכלל לא מעניין אותם."

"הם לא יבינו?"

"כל פעם הם חושבים שאני מתקיפה אותם. הם כל הזמן מגינים על עצמם ומתקיפים. אבל אני רוצה להגיד להם, אתם ההורים שלי, למען השם, תנו לי לצעוק, פשוט תקשיבו. אם אתם לא תהיו שם בשבילי- אף אחד לא יהיה."

ניסתה שוב פעם לעצור את הדמעות, מוחה אותן בכוח מהפנים. נמאס לה. נמאס לה מעצמה, נמאס לה מהמצב הזה. ונמאס לה שזה לא עומד לעבור. אלו ההורים שלה, וככה היא נדפקה. ואין לה מה לעשות.

"ואת?"

"מה?"

"את נמצאת שם בשביל עצמך?"

היא רצתה לדחות את המשפט בשקל הזה, אבל משום מה לא עשתה זאת.

"מה זאת אומרת?" שאלה, בקולה עדיין שאריות רעד מהבכי.

"את מבינה את עצמך?"

"מה יש לי להבין את עצמי? זאת אני."

שתיקה לרגע, ואז קולה של המורה שוב עולה, רגוע. "אבא ואמא לפעמים נמצאים שם, לפעמים לא. לפעמים הם מבינים ולפעמים לא. את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?"

"אין לי מושג," זה היה נראה לה דיי מגוחך. "איך אני אמורה להבין את עצמי?"

"לא יודעת," החזירה המורה בפשטות. "אבל את יכולה. את הבן אדם הכי חזק בשביל עצמך."

ומבעד לדחייה שחשה מול הרעיון הלא הגיוני הזה, נתקלו עיניה שוב פעם במכתב. מכתב מוכתם מדמעות, מלא בזעם, מתוסכל, מיואש.

היא הרכינה את ראשה אליו והתבוננה בו לרגע נוסף, אצבעותיה מרפרפות על העיגולים הלחים שעל הדף, על האותיות הרועדות, הזוויתיות.

ולפתע הרגישה רחמים. עליה.

יש מה לרחם עליה, על הנשמה הזו ששפכה את כל כולה לדף. שמרגישה כל כך לבד. והיא ריחמה.

והרחמים הביאו איתם את התחושה הדקה, שהייתה בה יציבות לא מוכרת, תחושה של האהבה.

אני אוהבת אותך, לחשה בלי מילים, רק בתוכה.

את תהיי בסדר.

פתאום קלטה שזה ברור לה, ברור לה שהיא תצא מזה בסוף. שיהיה אור בקצה המנהרה. היא לא ידעה מתי, אולי עוד הרבה זמן, אבל זה יקרה ויהיה לה טוב. כי היא בן אדם טוב. והשם איתה. זה יעבור והיא תצא מזה חזקה, ובסוף גם תעזור לאחרים.

עד עכשיו לא ידעה שהיא יודעת את כל זה. אבל הכל היה שם בתוכה.



את תמיד עם עצמך. את מבינה את עצמך?

"המורה."

"כן?"

חיוך קטן הפציע בין הדמעות. "נראה לי שהבנתי."
במחילה מראש מאורך ה'ביקורת', פשוט אף פעם לא כתבתי את רשמיי ככה במסודר על ספרי מיה קינן בכלל, כך שזה קצת כולל בתוכו גם את כל השאר...קבלו את התנצלותי.


לפעמים קצת קשה לי עם זה שאין תגית כזו ביניים, בין שיתוף לביקורת לביקורת ספרות...
כי אמנם אני רוצה לכתוב את רשמיי אחרי קריאה מעוררת מחשבה של הספר 'חומות של נייר'; ובכן, הוא אומנם קצת ישן, ואחרי בירור קצר בגוגל (כי בעמוד הראשון, יש לציין, לא צויין שנת ההוצאה לאור)
הספר יצא ב- 2010.
ומיה כמו מיה, גם אם נכתב הספר לפני 14 שנה ניתן להתחבר אליו בקלות. על אף שפתאום הגיבורה מעתיקה לשני תקליטורים את השכפול שהיא עיצבה לכיתת החינוך שלה...

הקדמה נחוצה:
זו דילמה מסוימת לכתוב 'ביקורת ספרות' על ספר קצת ישן. כי אם נביט אל הספרים האחרונים יותר של מיה, מן הסתם נשים לב כמה ניתן להשתבח עם השנים (מצד שני איסתרק יצא ב-2008; הדבר צ"ע : ) על כל פנים איזשהו עידוד לסופרים המתחילים - מיה לא נהיתה מיה בבום טראח ושלוש ארבע, ומצד שני גדוּלה לא קטנה לסופרת החשובה - כי אם קראתי ספר שיצא לפני 14 שנה ונהניתי באותה מידה שאני נהנית מספר חדש של הכותבת עד כדי שעלה בי חשק עז לכתוב עליו רשמים, אז...
אבל אולי בעקבות העובדה הזו אני מרשה לעצמי להעלות סקירה על הספר, מן פריווילגיה כזו על ספרים ישנים : )

אישית, הספרים של מיה כובשים אותי הרבה מעבר לכתיבה שהיא לגמרי ברמה, ולעלילות המרתקות, הסוחפות והיצירתיות, אבל אני מאמינה שהרבה מאלה שאוהבים את הספרים שלה מזדהים איתי, כי המסרים של מיה הם חד משמעית הנתיב לפיהם היא כותבת את הספר. וכפי שציינה בראיון שפעם שמעתי ממנה, קודם יש לה מסר; ורק אח"כ, לרוב, היא חושבת על עלילה.
באותו ראיון, אני חושבת שעל במה זו של קהילת כתיבה זו גם הזדמנות לציין: היא אמרה טיפ שמלווה אותי ומעסיק את מחשבותיי עד היום... היא אמרה שהיא אומרת לתלמידותיה בקורס הכתיבה, כשהן שואלות על מה לכתוב; דמיינו לעצמכם שמתקבצות אלפי בנות ישראל מכל הארץ או העולם... באולם אחד! ויש לך 5 דקות לעלות על הבמה בפני כולן, ולומר להן משהו...מה תאמרי? על מה תדברי? על מה תרצי לזעוק את נשמתך? על זה תכתבי סיפור!

>>

ההקדמות האלו לא סתם נכתבו, קודם כל כי יש בהם ממש, לענ"ד. אבל יותר מזה - כי הספר, דווקא, לא הוליך אותי למחוזות מרתקים, לא נתיימר לנסוק אל ממלכת כוזר, אבל לאיטליה הוא גם לא הביא אותי, לא לרוסיה, וגם לא לשכלולי טכנולוגיה מעוררי סקרנות, הוא לא הקפיץ אותי להודו ומצא לי שם תינוקת אבודה, וגם לא החזיר אותי בזמן...
הוא לא המשיל משלים מקבילים המאפשרים לי לעכל את המסר לאט וחודר, הוא לא השליך אותי לעולמות אחרים כדי שאצליח לאכול את המסר במזלג המדוייק ובסכין המחודד בדיוק...
סתם ספר פשוט, על אישה פשוטה, אהממ. סליחה מכבודך, רוחמי. את ממש ממש לא אישה פשוטה, אבל...בהתאם לחברייך האחרים את קצת כן.

הדמות הראשית חייבת להיות מוצלחת הרי, נכון? אז בזאת דווקא מיה לא הפרה את המוסכמויות, והיא מוצלחת, ומצליחנית, וטובה ושאפתנית...אבל אם בספרים האחרים זה רק שרת את העלילה בדרך אגב, כאן זה היה המוקד. ואם תשאלו אותי לגבי המזלג המדוייק איתו חשוב לאכול את המסר, אז בהחלט יכול להיות שדווקא הרקע הפשוט והיומיומי זו בחירה מוצלחת, רק קצת פחות, איך לומר, פוטוגני, ואם נדייק קצת יותר - קצת גורם לרתיעה ברגע הראשון, אבל רק ברגע הראשון. כי אף אחד, ביננו, לא אוהב שמדברים אל העולם שלו, ועוד איך שלו, עם כל הרגע של 'העולם שלו', ומקצינים אותו לפעמים קצת יותר מדי בשביל החדות כמובן, ומראים חלקים קצת פחות יפים אבל מעוררי מחשבה ואור על החיים - שבשביל זה, האמת, לא אכפת לי לספוג ספר שקצת פחות התחברתי אליו ממעטפותיו האחרות.
כי כמו שכתבתי בהקדמה...המסר היה כאן חד. עוצמתי. חודר. בלתי מתפשר. כמו שמיה יודעת להעביר, להבעיר; מסרים, אמנם כמעט כל פרק בסיטואציה הספציפית שלו היה עם אותו מסר בווריאציה כזו או אחרת, אך גם זו האמנות בין השאר, כי לא היה הרבה מילים. היו הרבה מראות! וזו אחד הדרכים היפות בעיניי, הגם שהן לא תמיד נעימות.

אנחנו מדברים כאן על אישה מוצלחת, בעל אברך מתמיד וירא שמיים. משפחה מקסימה. רקע קצת פחות נעים בעיקר מצד הבעל אבל גם הוא מחליק בגרון. היא מחנכת בכיתה ד', בעוד היא צעירה לימים! בעודה רק עם שני ילדים בינתיים...היא מקבלת הצעה מפתה ומחמיאה במיוחד, להיות ממלאת מקום לחינוך גם לכיתה בשנתון מעל - כיתה ה', והמצליחנית והשאפתנית שלנו לא חושבת ממש פעמיים, וכמובן לוקחת את התפקיד...איך לא?! זה הרי כל כך מרשים, ואיזה כבוד יהיה לה! ואיזו הערצה...וכמובן זו שליחות קודש הרי, מה יש בכלל לומר. וכאן, בעצם, מתחיל הסיפור.
רוחמי היקרה מסתחררת, ומסתחררת, ומסתחררת, עד שבעלה היקר בעת שכרות ביום הפורים מתחנן על נפשה (נכון, גם על נפשו) של אישתו שתצא מחיי השקר. והרי היא כל כך טובה ועושה את הכי ראוי ונכון וטוב, אבל זהו, היא עושה את זה כי זה הכי ראוי ונכון וטוב. וכי כך צריך וכי כך כולם. ובבקשה ד', שתתחיל כבר לחיות חיי אמת.

אולי זה נשמע קצת מדי ברור ורציף ולא מתחבר. אבל זה רק כי זה ספוילר, קחו בערבון.

אבל, ובכן, באמת רצף ה-מראות שמגיעות ומשקפות בזו אחר זו אחר זו, קצת גרם לאמינות הספר להתפקפק בעיניי, כי הרי זה לא הגיוני; דמות שטחית כל כך!
מצד שני, תמיד, כך לימדונו, דרך ההקצנה בספרים היא הדרך הטובה להבעת מסרים, להראיה חד משמעית, כאן זה מעט הפריע לי ואולי רק לי. ואולי... זה יחד עם זה שהמסר היה קצת מדי ברור, אבל יש מצב שזה כי זה לחץ על בלוטות קיימות, נוקבות, ואמיתיות - ללא ספק.

אכן יש לציין הדמות לכאורה אמורה להיות מיוצגת שטחית במיוחד, כזו שמתעניינת בדעת הסביבה וככל שיותר, ואין בדל של מחשבה של אמת - שאליה אנחנו דווקא כל כך רגילים מהספרים של מיה...
אז כן יש כאן את הדמויות השפויות שמעלות אור, למרות שישראל הבעל מאד מאד נזהר, אולי קצת יותר מדי...
אבל גם ברוחמי במיומנות מיוחדת יש משהו שניתן להתחבר אליו, על אף הכל, ואולי בגלל. גם כי בסופו של דבר יש בה והיא הרי אישה טובה שרוצה באמת להיות כזו, וגם באמת במיומנות שאין לי איך להסביר, מיה גורמת להתחבר אל הדמות למרות שבעיניי קשה לחבר אותה אל הקוראים, במידה מסויימת.

קטע שקצת הציק לי, רוחמי השתנתה מדי בחדות. הייתי רוצה שמאותו רגע שההבנה התבצבצה במוחה סוף כל סוף נראה את רוחמי ביומיום, יחד עם היומיום של כולנו. שכן חושבים וכן מודעים לפעמים יותר ולפעמים פחות לדעת הסביבה שמשפיעה עלינו כל כך הרבה, וקמים ובוחרים ולפעמים נופלים. ככה בשילוב. לא מדי רע, לא מדי טוב. הייתי רוצה לטעום קצת מהאיזון הזה.

הספר, כמו שאמרתי, קצת כולו מסר, אבל הוא גם מעניין על הדרך ועובר תהליכים יפים ועמוקים ומסקרן, (קראתי אותו באמצע הלילה ולא הפסקתי למרות העייפות! ), ונוגע בנימים חבויים, ובדקויות יפות, בחלקו. אבל כן חשוב לומר שיש הרבה מהחומר של הרוח ששמו מסר...
אבל חשוב לציין, לא בהאכלה בכפית מציקנית, אלא דווקא מסר שמספר את עצמו, ולכן, בעצם, גם כל כך אהבתי את הספר הזה.

הסיטואציות מהם מתבטאת הבעיה וגם בהם רוחמי אט אט משתפרת ומבינה, מתוקות ומיוחדות מאד בעיניי.
כדוגמת חמשת הקוקיות שאמהות הילדות מעטרות את ראשי ילדותיהם בשבת, וישראל אומר שכנראה זו בעיה הלכתית. אבל חמש נשים עושות את זה! חמש נשים זה המון! כך רוחמי. ואם יהיו חמש נשים אחרות שלא עושות את זה? שואל ישראל, בסדר, אז באמת לא הייתי עושה את זה, אומרת רוחמי. והבעיה האחרת שהיא כבר פחות בעיה נתפסת אצל רוחמי כיותר חזק.
כמה שקר שאנחנו בכלל לא שמים לב אליו, והוא עוטף אותנו בסמטאות הכי 'ראויות' לכאורה...

עוד קטע נוקב ואמיתי במיוחד - הוא הקטע של רוחמי כמעט עטה לקבל על עצמה ללמוד גם חומש עם פירוש הרש"ר הירש כמו חברתה בתיה...
כשהדברים הטובים שלנו הופכים למקובלויות ולסחף ולמערכת רשמים...

קטע קצת מוקצן הוא עם חזרתו של ישראל מוקדם הביתה מהכולל, ותירוצים שונים ולקיחת כדור תרופתי לא ברור וכמעט אישור לכל ספוקולציותיה הדרמטיות של השכנה...העיקר שלא תחשוב שהוא חזר סתם כך, כי קצת כאב לו הראש. זה משום מה היה לי קצת יותר מדי. במיוחד כי דווקא כן ייחסתי לרוחמי איזושהי רמה של גבול בעניין... אבל זה בסדר בסופו של דבר, כי רוחמי בכל מקרה היתה קצת קיצונית, בכל עניין שלא נסתכל עליו...

*רוח שרקה פתאום מבין הערפילים, נוסכת ברוחמי פתאום איזשהו הרהור של אמת, רוחמי הודפת אותו דיי מהר בנפנוף של 'מה הקשר?' ואני נאחזתי במילותיה של הרוח והתאכזבתי קשות כשרוחמי הודפת אותה. ואז פתאום שמתי לב, שזה היה בערך הרהור ראשון של אמת מצד רוחמי מתחילת הספר. זה היה לי חסר שכמעט ולא היו כאלו, עד לשינוי, עד להבנה. אבל זו בסופו של דבר היתה רוחמי, ובסוף למדתי לקבל אותה כמו שהיא, והמראה שהיא ייצגה לנו, על כל פנים, היתה בהחלט מעוררת הרהורים...

בתהליך התיקון, סיטואציות שאהבתי שעולות לי - לא לקחת את הילד של מירי לשמור עליו מפני הכתם לידה ה'איום ונורא'... (לא דנה על עצם הרעיון האם הוא באמת נכון אבל התיקון שבו עבור רוחמי היה כואב ומתוק.)

שאלתו של אברום אחיה של רוחמי, הבלתי מתפשרת, לגבי מה תענה רוחמי אם יעליבו מצד החברה את הילדה המיועדת לאימוץ... אויש, רוחמי עומדת שם קצת חסרת אונים מול החברה.

"חשוב שתהיה מסיבה שמחה, מלכי. ואח"כ... גם מסיבה יפה." : )

ישראל הוא דמות שהתחברתי אליה במיוחד. הוא מאזן. ויש בו הרבה טוב, וגם זה שהוא לא נקי לגמרי מוסיף יופי ועומק ממבט אחר...
קצת לא הבנתי את עניין אימוצה של רבקי, כן, לא, ומה שביניהם. אבל את המסר בסופו של דבר, אם רצו להבין אותו – הבינו.
הסבתא היא דמות שלא היתה לי מספיק ברורה, ואולי מספיק שכך.

הספר בכללי מתוק ונוקב ונכון ואמיתי ולא מתפשר.
הוא אומנם נכתב כבר קצת פעם, אך מתאים להיום באופן מדוייק, אפילו עוד יותר מתאים להיום... אומנות! במיוחד גם בעניינים טכניים כשהספר לא יותר מדי מתאר תיאורים שבעוד כמה שנים כבר יראו לנו פחות, גם כשרוצה לתאר אופנה ועידכון הוא מתאר את זה מספיק טוב בשביל להתחבר אז, ומספיק טוב בשביל להתחבר היום אל היומיום שלנו כי שוב כמו שאמרתי הוא הכי לא ספר היסטוריה...
וסתם כך אמיתות פשוטות ויפות ומעוררות מחשבה שנהניתי מהם מאד, וגם כאלה לא כל כך פשוטות ששזורות באומנות וביופי בין דפי הספר בלי קשר דווקא למסר העיקרי.
כמו שתמיד מיה יודעת לעשות היטב.

לסיכום, זהו ספר פשוט לאישה פשוטה, בשביל יום פשוט או לילה, פשוט לקרוא, פשוט להיות. להיות פשוטים לרגע, להאזין לעצמינו.
כמה פשוט - ככה יפה. ואם רוצים באמת, הוא יכול לגרום לנו לא להיות פשוטים בכלל, או אם מסתכלים על זה אחרת, להיפך, להיות פשוטים, להיות אנחנו.

עוד משהו קטן שקצת העיד בעיניי על הישנותו של הספר ואולי זה לאו דווקא בגלל זה...
כי בעמוד האחרון שאני אוהבת לקרוא לפעמים לפני הכל, לא היה מסכת תודות הכתובה בלשון יפה, בדיוק מתוק, ובדברים שניתן ללמוד מהם, על איך לומר תודה ואיך לראות אותה...
קצת היה לי חסר, מודה : )

לסיום נסיים במילות ההקדמה של מיה עצמה.
הספר מוקדש בהערכה לפורצי החומות, שידעו פחד - ויכלו לו.
ואני מוסיפה; וגילו בסופו של דבר שהחומות הן, בסך הכל, חומות של נייר...

תודה מיה, על עונג ועל הרבה מעבר.
על לימוד לדרך חיים טובה יותר.
וכמו שמיה אומרת, כשאתה גומר ספר, המטרה היא, שתרצה להיות טוב יותר.
תודה מיה, כי המטרה הושגה במיוחד, וכבר חשתי בכמה סיטואציות בחיי עד כמה הספר דיבר אליי, וכמה הוא עשה אותי, לפחות, רוצה מאד להיות טובה יותר, ובאמת.
 תגובה אחרונה 
בכפר קטן,

לפני שנים.


גרו בשכנות,

שני חברים.


לכל אחד היתה חווה,

חיו יחד בשלום ושלווה.


עד ש...


יום אחד ללא התרעה,

הפנו גב אל גב,

לא החליפו מילה.


זה התחיל מחוסר הבנה,

נזרקה לה מילה,

בלי כל כוונה.


השני לא שתק,

החזיר הוא מילים.


כל תושבי הכפר,

שמעו את הצלילים.


ובמקום אהבה,

שלום ורעות,


שררו ביניהם,

ריב ותחרות.


יצרו הם אגם,

להרוס, להציק.


בנו הם גדר,

להפריד, להרחיק.

***

לכפר הוא הגיע,

מצויד מזוודה.


אני נגר,

מחפש עבודה.


תבנה לי גדר,

כזו שתסתיר.


את השכן שממול,

לא רוצה להכיר.


עבד הנגר,

דפק וניסר.


קורה אל קורה,

הצמיד וחיבר.


ובהגיע הערב,

קצת לפני השקיעה,


חזר השכן,

ובעינו פליאה.


על הגשר קטן,

מעל לאגם,


עמד לו שכנו,

מתרגש ונפעם.


האיר לו פנים

ופרש הידיים.


ביקש הוא סליחה,

עם דמעות בעניים.


'אתה שכן נפלא',

קרא הוא בקול.


'בניתָ גשר,

למרות הכל.


במקום גדר,

שתפריד ותפלג,


בנית גשר,

שביננו יחבר.'


פונים הם לנגר,

בפיהם הצעה.


'תישאר כאן בכפר,

יש המון עבודה.'


אך הנגר מחייך

ופניו מאירות,


'ממשיך אני בדרך,

יש לי עוד גשרים לבנות.'


***

גם אנחנו יכולים לבנות,

לחבר הקשרים,

לקרב הלבבות.

אל תאמר איני מסוגל,

אני לא יכול,

כי-


אולי גשר אחד קטן יבנה בית אחד גדול...
הוּא הָיָה לוֹמֵד לִרְאוֹת
לָרִיב עִם יְלָדִים
לָלֶכֶת אִתָּם מַכּוֹת
מַכּוֹת
חָמֵשׁ אוֹ עֶשֶׂר מַכּוֹת
לְהַשְׁלִים אַחֲרֵי יוֹמַיִם וּלְחַלֵּק
מִשְׁלוֹחֵי מָנוֹת

הָיִית יְכוֹלָה וְהוּא הָיָה יָכוֹל הַכֹּל
הַמַּצְנֵחַ הַצִּבְעוֹנִי מֵהַסֶּרֶט לֹא
דִּמְיוֹן
אִמָּא וְיֶלֶד וְחִבּוּר אֵינְסוֹפִי זֶה
דָּבָר קַיָּם
מִתְקַיֵּם.

אֲנִי מִצְטַעֶרֶת
כִּמְעַט וְהָיִית יְכוֹלָה הַכֹּל
אֲנִי כּוֹאֶבֶת וְאֵין בִּי מִלִּים
גַּם הַנִּקּוּד הַזֶּה הוּא שְׁמָד וְהֶרֶס
וְחֻרְבָּן לָזֶה שֶׁשֶּׁלָּךְ

אִם הוּא לֹא הָיָה הוֹלֵךְ
לְבַד אוֹ בִּכְלָל
אִם הָיָה לוֹ כְּלִי נֶשֶׁק דַּק
אִם
אִם הָיוּ שָׁם עוֹד אֲנָשִׁים
אִם

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ הֻכְנַע
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לִשְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת נֶחָמָה
הָיָה לְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם
אָנָה

הַנִּקּוּד הַזֶּה הוּא שְׁמָד וְהֶרֶס
אֲבָל יֵשׁ בִּי אֶת הַזְּכוּת לְהָעֵז
לוֹמַר שֶׁטָּעַמְתִּי מִן הַמָּוֶת הַזֶּה
וְגָדַלְתִּי
וְהוּא
יִגְדַּל וְיָרִיב עִם יְלָדִים
וְגַם יֵלֵךְ מַכּוֹת.

עֶשֶׂר מַכּוֹת אוֹ יוֹתֵר
וְיַשְׁלִים וִיחַפֵּשׂ אֲפִיקוֹמָן

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
יֵשׁ עוֹקֵד
לְעִתִּים הַנֶּעְקָד אֵינוֹ בּוֹחֵר לִהְיוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ
אֵינוֹ מַשְׁכִּים קוּם

בְּדֶרֶךְ כְּלָל.
כל הפרטים על הפרוייקט של חברי קהילת כתיבה - סיפור מתח בהמשכים, בהשתתפות כלל חברי הקהילה.

הפרוייקט נמצא
כאן

הפרוייקט נולד כאן



כללי הפרוייקט:

מרגע שעולה פרק חדש, יכול כל אחד "לתפוס" את כתיבת הפרק הבא, על ידי הודעה כאן באשכול.

כתיבת פרק תתבצע עד יומיים מרגע ההתחייבות, (מחמישי ב12 בלילה עד מוצ"ש ב12 נחשב כיום אחד).

כל פרק יהיה בין 300 ל500 מילים, פרק שיהיו בו מעל 600 מילים, יימחק.

אם אינכם בטוחים שתוכלו לעמוד בהחייבות, אל תתחייבו!.

אם התחייבתם, ומתברר לכם שלא תוכלו לעמוד בזה, תודיעו על כך בהקדם האפשרי.

כותב הפרק הנוכחי, אינו יכול לכתוב את הפרק הבא, ומומלץ שגם לא יכתוב את הפרק שאחריו.

על מנת למנוע סתירות ובעיות, לפני כתיבת פרק חדש, חובה לקרוא את כל הפרקים הקודמים ברצף, גם אם כבר קראתם אותם בעבר.

בעת קריאת הפרקים הקודמים ולפני כתיבת הפרק, מומלץ לרשום לעצמכם את מצבם הנוכחי של כל הדמויות וההתפצלויות של הסיפור, ולציין לעצמכם את כל הקצוות הפתוחים, ואז להחליט במה להתמקד.

בעת הכתיבה, נסו שלא להשאיר מדי הרבה קצוות פתוחים, שלא לסבך את הכותבים הבאים.

הקפידו שלא לסטות מקווי העלילה כפי שהם מתוארים בהודעה הבאה, אך כמובן שאפשר וכדאי להוסיף התפצלויות וסיבובים בסיפור, אם אתם רואים צורך גדול בשינוי העלילה, חובה להתייעץ כאן באשכול, ולעשות זאת רק בהסכמה מלאה של כל הכותבים.

אל תחתרו לסיום מהיר של העלילה, תמשכו את הסיפור כמה שיותר, תנו לדמיון שלכם לעבוד, אל תחששו להפתיע, כל עוד זה עומד בקווים ובתנאים.

שימו לב! זו לא תחרות, וזה הפרוייקט של כולנו, ולכן, אפשר ואפילו מומלץ, בעת כתיבת פרק חדש, להתייעץ ולדון כאן באשכול ולשמוע את דעותיהם של שאר הכותבים,
כמו כן, גם אם אינכם כותבים את הפרק הנוכחי, תוכלו לכתוב כאן המלצות והצעות לגבי הכתיבה.

בהצלחה!!!
אתה חייב לפרסם כאן מאמר על 'ניקוד במקלדת ווינדוס 11- איך עושים את זה בלי להסתבך' כמוני
מה, אין פתרון אחר - רק לקחת את כל התשלום מראש?
למה זה פתרון מופרך כל כך? נשמע לי הוגן מאוד, כל עוד המצב הוא שאנשים נסחבים בתשלום חצי שנה
בס"ד

הוא ישב שם, בין ההריסות. כאוב, פצוע ורעב, אבל כל זה לא הפריע לו.
הוא ישב קובר את פניו בין ידיו, ובוכה.
הרים את ראשו, מסתנוור מאור האש הולה מבית המקדש, בית אלוקינו, הסתכל ולא האמין.
בית המקדש, מקור חייו, אבד. פנחס, אחיו הקטן, היחיד שנותר חי מכל משפחתו - נעלם.
צבאות רומי מסתובבים בעיר, חלקם שיכורים, מאושרים מהניצחון שהגיע סוף סוף, והוא, שלמה, ילד קטן בין עשרות חיילים צמאי דם, כבול לפינתו החבויה יחסית מעיניהם של הרומאים, ואינו יכול לצאת ולחפש את אחיו הקטן.

—-

הימים חלפו, רוב יהודי ירושלים הוגלו לרומא ונמכרו לעבדים, וגם החיילים כבר אינם מסתובבים בעיר.
שלמה יצא ממחבואו, מחפש דבר מאכל, אך יותר מזה - מחפש את אחיו הקטן בחשש. אולי אולי הוא לא נשבה, אולי גם הוא הצליח להסתתר.
במקום למצוא אוכל, מצא אותו חייל רומאי, והוא, ילד קטן קטן ומורעב, ניסה לברוח אך מהר מאד נתקל באבן ונפל.
החייל לקח אותו לחדר קטן וחשוך, מלא יהודים רזים, רעבים, שכמוהו, גם הם נתפסו בימים האחרונים וכעת הם מחכין לאונייה שתיקח אותם לרומא, שם ימכרו לעבדים, אם יהיה כבר מי שירצה אותם.
מיואש, הוא התיישב באחת מפינותיו של החדרון. סכוייו האחרונים למצוא את פנחס - אבדו ברגע שנפתס על ידי הרומאי.
—-

הדלת נפתחת, ילד קטן, קטן כל כך, בגיל שאותו כבר לא זכו לראות בירושלים, נזרק פנימה, נופל על הרצפה בחולשה.
יותר מכך לא הצליח שלמה לראות, הדלת נסגרה ועלטה שבה להשתרר בחדרון הקטן.
שלמה ניגש אליו, מסייע לו להיעמד. "שלמה?" לחש הילד, קולו שבור. "פנחס!" על אף השינוי הניכר בקולו של אחיו, שינוי שנוצר בעקבות פרידתו מאחיו הגדול, המגונן, זיהה שלמה את קולו של אחיו הצעיר.
חבוקים התקדמו האחים לפינתו של שלמה, מתעלמים מהמבטים התוהים והנרגשים שנתלו בהם.



כל אותו היום הם החליפו חוויות מהימים בהם שהו הרחק אחד מהשני, אך בלילה, לאחר שנרדם פנחס, זיהה שלמה את התובנה החדשה שהנצה בו פתאום.
נכון, עכשיו הם רעבים ומיואשים, בית המקדש, מקור חייהם - נשרף. אבל דווקא לכאן, למקום שבו הוא חשב שכשהגיע לכאן אבדו סיכוייו למצוא את אחיו, ודווקא כאן היה המקום הנכון למצוא אותו, בלעדיו כנראה שלא היה נפגש שוב עם פנחס, כך יגאל אותנו הקב"ה דווקא מהמקום הגרוע ביותר, המקום שבו אנו מרגישים שאבדו הסיכויים להגיע לאור, והוא עוד יבנה לנו, חזרה, את בית המקדש.


אשמח לביקורת.
המשפטי סיכום היו מספיק ברורים? הרגיש לי קצת לא מעובד.
המחנכת אמרה שכבר לא מרגישים היום את תחושת החורבן, אנשים הולכים מחיויכים ברחוב בתשעת הימים, המרצה זעק מקירות ליבו, שאל היכן היהודים של פעם, אלה שישבו על הקרקע וקוננו על הבית שאיננו, שהגלות ניבטה מעיניהם, אמא כעסה שהיא לא מתביישת, עושה בימים כאלה שופינג ועוד מודעה בכתה על יהודים בלי צורה שמתירים מוזיקה ווקאלית, את כל אלו ועוד היא ספגה, ניסתה להכניס אל הלב שלה, אבל אף אחד מאלה לא הבין, שהיא, ואלה שסביבה הם הגלות בעצמה, הם רקומים מתכים תכים של אבלות, מרסיסי נפש, מצינורות שבמקום דם זורמים בהם אבנים. קטנות. מייסרות. כואבות כמו בית שחרב. מתמודדות בשיניים חשופות. שחרדה או דכדוך או הלקאה עצמית הן ארוחת הערב שלהן, בוכות הרבה קודם תשע ימים אל תוך כרית, קמות בבוקר, מחייכות ובולעות את הדמעות, את הגעגוע למשהו שהן לא מכירות, עולות על אוטובוס , עוצרות באדום, נתקלות בכרזה שזועקת מרה את הגלות שהן לא.
בירכתי העיר הן פוסעות. נכנסות לחנות שמציעה סטייל שמכסה ועוטף את הריסוק הזה, את הלבנים שאף אחד לא לימד אותן לחבר, שיודעי דבר נוקשים עליהן כדי שהן יתעוררו אבל הן נסדקות עוד טיפה, נאבקות עם התהום.
הן, הן גם הם, ושניהם הם אני ואת ואתה ואנחנו. דור צעיר שנאנחים עליו אבל לא שומעים את האנחה קורעת הלב שלו. דור של בלבול, שצדיקים שאין לנו השגה בגדלותם לא רצו להימצא בו, דור עיקבתא, דור שבו אבא מנענע את החבל וידיים פצועות אוחזות בו בכח שכבר אין. על הדור הזה מצקצקים "הדור הזה. שלא נדע. לאן נידרדר עוד"

בעוד שעה ירד עלינו ערב של צער, שהוא סמל לשבר ולאובדן שעוטף אותנו יום יום במסתרי הלב ושם איתנו יושב אבא, בוכה איתנו על הבית שלו ושלנו, על מה שאין על מה שאנחנו יודעים ושלא, על החיבוק שרחק מאיתנו, על הבדידות והכאב, על כל אחד מאיתנו שסוחב את המסע הזה. על מילים של גלות.
העט בידו רועדת כמו עלה ברוח, לא מצליח להכיל את כובד המשקל שהניחו על כתפיו. המילים, שכל כך הרבה פעמים מילאו אותו בתחושת שייכות, נעלמות ממנו כעת כאילו לא היו. הוא פותח את מחברתו, בוהה בתוהו הממלא את העמודים, אך ידו מתעכבת. הוא אינו מוצא את העט כמבטא ביושר את רגשותיו, אלא כחרב חדה הנוגעת בפגיעותו.

הנייר, חלק כמו מראת זכוכית, משיב לו רק את דמותו הנבוכה, כפי שהיא, מהורהרת, מפוחדת ומבולבלת. כל קו של עט הנוגע בנייר, הוא התמודדות עם סערת הנפש, התמודדות עם חוסר וודאות. הוא חש כל חריצה כדקירה, כעבודת אמן שלא מצליחה לעבור את מלאכת הסינון.

הפחד מהתגובה העצמית, מרחף סביבו כענן כבד. עטוף בחשש, שכבר לא יכול למנוע אותו, את העתיד לקרות. כל תגובה, כל הערה, כל חשש, משקף את חוסר הביטחון שנטמע בו כמו כתם בלתי ניתן לכיבוס. ייתכן והוא יפרוש מהתהליך העקר. הדיון הפנימי על כישלון, נראה כבר כמציאות בלתי ניתנת לערעור.

ובכל זאת, יש בו ניצוץ של תקווה שזורם בתוכו. הוא יודע שהעט שבידו, אם רק יסכים להניח לו לזרום בלי פחד, יוכל לשאת עליו את צפוניו שרק מחכים לצאת, ייתכן שאם רק ינסה ויעז, יוכל למצוא את המילים שיתאימו לנשמתו, להקנות לו חיבור חדש, גם אם הן, המילים, ידרשו תהליך קשה.
"יום אחד כל זה ייפסק"

הרוח שרקה באוזניהם, הקרניים החודרות של שמש המדבר הצרו את עיניהם, וגרמו לחול להיות רך ונעים עוד יותר משהיה גרגרי ומגרד.

אבינתן חפן ערימת גרגרים זהובה בימינו וזרה אותן לכל רוח.

"יום אחד כל זה יפסק" לאט שוב פדהצור, מפנה מבטו לאבינתן, ששרבט כעת בשמאלו פסים אופקיים על החול הרך.

"קשה לי לחשוב על זה" פצה אבינתן את פיו סוף סוף.

"זו המציאות, אבינתני, וכדאי שתתחיל להפנים". פדהצור התרומם על רגליו וניער את שולי גלימתו.

"אל תטרח יותר מדי" החרה אחריו אבינתן "אמא תכניס הכל לענן היום בערב, ואתה יכול גם עכשיו -אם אתה ממש אינסטניס. כהרף עין והכל מבריק. חבל לטרוח ולהזיז את הזרועות כל כך הרבה".

פדהצור חייך בשקט. " די לחייך" התלונן אבינתן "אני יודע מה אתה חושב. שאני סתם עצלן ומפונק, נכון? לכן אני לא רוצה לצאת מהמדבר? תדע לך, שזה הרבה יותר מזה".

פדהצור השלים טפיחה אחרונה על מכנסו "מבריק" הפטיר בשקט, והחל לצעוד לכיוון המחנה.

אבינתן נאנח. הוא נתן מבט אחרון אל העמק הענק, השומם, בתצפיתו אהבו הוא ופדהצור ללמוד ולשוחח באין מפריע.

מקום כמו העמק הזה, יהיה לי גם בארץ ישראל?



השמש נטתה מערבה כשהגיעו הנערים אל המחנה. שגרת ערב רגועה התנהלה בו באין מפריע. אימהות קוראות לילדיהן לארוחת ערב, . אבינתן נפרד לשלום מפדהצור ופנה לכיוון אוהל משפחתו. עוד בטרם היה קרוב לאוהלו מרחק חמישים אמה, עלה באוזניו קול ניגון מוכר. אותו ניגון שהיה לפס הקול שלו ושל משפחתו, הניגון שהאיר את ליבו, עוררו משנתו מדי בוקר, זה שהיה גם שיר הערש בעת שנתן תנומה לעפעפיו. בשעה זו, לא עלץ הניגון את ליבו. ליבו של אבינתן התכווץ, נחמץ, האט את פסיעותיו והפכם ללאות. הוא תלש קצה עשב מדברי שגדל בשולי הדרך, קימט, והשליך בזעם אל הקרקע הגרגרית הלוהטת.

יום אחד כל זה ייפסק

"שלום לכולם"

הריח הערב, היה הדבר הראשון שהיכה באפו מיד כשהסיט את היריעה הלבנה והשעירה. יונדב, יוסף ופלטיאל ישבו על המרבד וסעדו את ליבם לארוחת הערב.

"טוב שבאת, ילד" אמו הופיעה מאחורי היריעה הפנימית. עיניה היו מוצרות. היא לא אוהבת שאני נעלם עם פדהצור אל העמק הרהר אבינתן.

מה יש היום לארוחת ערב? שאל בקול שניסה להיות סתמי, ללא הצלחה.

כרגיל" ענה יוסף ולקק את שאריות צלחתו "מה שתרצה"

"א חידוש" אבינתן נטל צלחת חרס, ומילאה במאכל הלבן, העגול שניצב על האצטבא. כופתאות ממולאות כרוב? בשר עגל צלוי? קוסקוס ירקות? גלידה חמה? האפשרויות בלתי מוגבלות.

הוא הרהר לרגע קט נוסף, אחר עצם את עיניו ובירך בכוונה: "ברוך... המוציא לחם מן השמיים". "אמן!" החרו החזיקו אחריו אחיו במקהלה.

"אמן" לחשה אימו.

אבינתן נטל כף גדושה מן התבשיל הערב שבצלחתו, וטעם בשקט.

מממ, טעים.

מחזק.

יום אחד כל זה ייגמר.
בחלומי אני שם

סדר העבודה יום הכיפורים ,בית המקדש , עומדים צפופים משתחוים רווחים , ידו האמיצה של כהן גדול מחזיק את המחתה של הקטורת
בדרכו לקדש הקדשים ---תמצית הקדושה של פעם בשנה --
האדם הכי קדוש
ביום הכי קדוש
במקום הכי קדוש

כל העם עוצר נשימה כל עתיד העם בידיים של ,,, נכנס להניח את הקטורת , בקדש הקדשים ,,, הבית אפוף עשן ,,,,
יוצא מחוץ לפרכת ונושא את תפילת העם לאבינו שבשמיים שירחם ,,,, שיגזור שנה טובה ,,, אבינו -----די לצרות !!!
רק תפילה קצרה
--יהי רצון שתהא השנה הבאה ,, אם שחונה תהיה גשומה ,,,
ואל יכנסו לפניך תפילות עוברי דרכים
שלא תפיל אשה פרי בטנה
ולא יעבד שולטן מבית דוד

בחלומי אני שם
היי --אישי כהן גדול --- מחילה !!
באמת מחילה - אבל זו כל התפילה ????

זו הבעיה ?-- עוברי דרכים ?-- יעבד שולטן ?

איפה למען השם תפילה ----על החטופים ?
על בשורות רעות מידי יום על חיילנו שנופלים
על פיקוח נפש שבכל יום עימנו
חמאס -טרלללה --איתולה --תימינים ???!!- עיראקים ?!!!

איפה תפילה ?? על גזירות הגיוס ועל הנער הנושר
על אמהות חד הוריות --האלמנות -- על שלום בית

איפה תפילה ? להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ
ממשלה מטורללת ---כלכלה מקולקלת
איפה תפילה ?
על החולים ?
על הפצועים ?
על עם מפולג ושסוי בשנאת חינם ובלבולים ?

זעקתי מקירות ליבי --אישי כהן גדול !!!!!
למען השם ---איפה תפילה על חילול השם ??!!!!

בחלומי אני שם

וכהן גדול מביט בי בעניים חודרות טובות ואומר לי
"אני לא כל כך מבין על מה אתה מדבר "
"אני רואה שאתה לא מקומי -- כנראה מדור אחר
דור כזה מוזר לא מוכר --- משהו חדש
אלה תוצאות
שאין כהן
אין שכינה
אין בית מקדש
איכה ישבה בדד
כי דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו

התעוררתי מחלום כל כולי נפעם ונרגש
יהי רצון
שבמהרה בימינו
כבר יבנה בית המקדש

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה