קהילת כתיבה מקצועית

אשמח לביקורת, הערות והארות

בס"ד

הוא היה רק ילד קטן. חלק קטן מרוסיה הענקית. מאלפי ילדי הפנימיה. ילד אחד מתוך מאה תלמידי הכיתה שלו. עוד ילד חסר שם.

בדבר אחד הוא היה שונה. בולט. בכל פעם שבה היה צריך לשמור על הזמנים, הוא לא היה. הוא היה מאחר תמיד.

בכל ערב, כאשר היה צריך להפסיק לשחק, ולגשת למלתחות על מנת להתארגן לשינה - תמיד המדריך נאלץ להגיע עם המקל המאיים שלו כדי שיורי הנפחד יברח במהירות ויתחיל להתארגן לשינה.

כאשר הוא הגיע לאזור המלתחות, הוא תמיד היה ריק, וכך הוא תמיד התארגן לבד. ילד קטן שעושה הכל בעצמו. ורק כאשר הופסקה זרימת המים, הוא היה יוצא מהמקלחת, ממהר למיטתו בתוך אולם השינה הגדול. שערו החלק, הבהיר, נוטף מים קרים. הוא התעטף בשמיכה הדקה, שיניו נקשו מקור, ועצם את עיניו הקטנות, אוגר כח ליום נוסף של מאבקים בלתי פוסקים.

בבוקר, כל הילדים קמו עם זריחת השמש, ורק יורי ישן, עד שהגיע המדריך עם הפעמון הגדול, המרעיש, שמעיד שבעוד חמש דקות בלבד, עליהם להיות בחדר האוכל, שם הם קיבלו את ארוחתם היחידה עד לשעת צהרים מאוחרת.

יורי, שרק התעורר קפץ ממיטתו, עיניו הבהירות, היפות, סרקו במהירות את החדר, מחפשות את בגדיו בתוך הבלאגן מסביב. הוא מצא אותם רק כאשר כל הילדים יצאו מהאולם, והשקט שב לשרור במקום.

הוא לבש במהירות את הבגדים האפורים, הישנים של המוסד, ורץ במהירות לחדר האוכל רק כדי לראות את המדריך סוגר אחריו את החדר הריק.

לכיתה הוא נכנס רק אחרי שנאלץ לפנות למנהל לקבל אישור כניסה לכיתה.

כך הוא התנהל כל יום, מורעב, בודד, ועצוב.

באחד הימים, בו הוא הגדיל לעשות, והגיע לכיתה רק באמצעו של השיעור הראשון, הוא הגיע לכיתה, ידו האוחזת בידית מזיעה. הוא נעצר, מנסה למתן את הלמות ליבו. וניכנס לכיתה.

עיניו התרחבו בהפתעה שבמרכז הכיתה עמד מפקח מטעם אמא רוסיה, ובחן את ידיעותיהם של חבריו.

לשמע הרעש המפקח הסתובב, מגלה ילד קטן ,חיוור ורזה עומד בפתח הכיתה. ידיו רעדו, ועיניו הביעו את כל הפחד שבעולם.

הוא פנה ליורי המסכן, והחל להרצות לו על חשיבות המשמעת והשמירה על הזמנים, כשהמורה מצטרף לצעקות.

באותו רגע, תחת מבול הצעקת, ומול עיניהם המרחמות של חבריו לכיתה, משפט אחד חזר בראשו של יורי שוב ושוב:

"אני לא מאחר יותר. לעולם."

יש איזשהו רגע

כבר אין מילים

אפשר להשתגע

זה בא בגלים



יש איזשהו רגע

של אובדן, פרידה

לב שמתגעגע

מחפש ת'אבידה



יש איזשהו רגע

את משותקת

מישהו פוגע,

ושותקת



יש איזשהו רגע

נשבר לך לעבוד

נואמת: זה מייגע

תעמדי בזה, בכבוד



יש איזשהו רגע

זמן לעצמך

פושט בך הרוגע

יש מי שתומך



ויש עוד רגע

שלך, אתו

בעומק שם נוגע

כי את - ביתו


אשמח לביקורת

הם היו ילדים
ילדים של ביחד
עם שפעת תלתלים
והמון חלומות ורודים
הם אהבו חתולים
ולטפו את הפרחים
הם נהנו לרוץ
מהר מהר
ולהיעצר חסרי נשימה
היה להם מרץ
המון חיוכים
וצחוק פעמונים

הם היו חמישה
ארבעה ועוד אחד
אחד שהיה לבד
עם שיער שחור
ועיניים גדולות
חומות חכמות
הוא אהב לחשוב
ולהתבונן

הם אהבו אותו
רצו שיושיט יד
ושירוץ עימם יחדיו
הם לחשו לו סודות
והתייעצו אם היו בעיות
כשהיו עצובים
היו מניחים
ראשם על כתפו
לעיתים דומעים
לפעמים סתם שותקים

הוא היה יושב
ומסתכל
וזה הספיק להם
כי הוא היה איתם
וידע להכיל
הלב שלו היה גדול
בשביל כולם
הרגישו שליבו
אינו לב ילד
אלא לב
של מבוגר

עד כמה יש מקום לכתיבת שירה
בעולם החרדי?
אשמח לשמוע את דעתכם

אשמח לביקורת

הוא משיג אותו בסוף, נשימתו קצרה.
"זאק" קולו רועד. טיפות הגשם חסרות הרחמים מכות בהם באכזריות.
"מה אתה רוצה ממני? הרסתם לי את החיים. מה יש לך ממני עכשיו?" מתנשף זאק בכעס.
הוא שותק לרגע.
"זאק, בבקשה בוא איתי הביתה. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח" הוא אוחז בצווארונו, תקיף.
"אל תיגע בי, טמא. תתרחק ממני. אני לא אכנע לך שוב. ואין לי בית לחזור אליו" מבטו של זאק מתקדר לרגע אך מיד חוזר לעצמו. עוצמתי, זועם.
הוא נאנח. אלוקים, מה הוא עושה פה בגשם המטורף של שיקגו עם הנער המטורלל הזה.
"זאק, מחכים לך בבית" הוא אומר בלהט, מעביר יד בבלוריתו של אחיו הסורר.
זאק מתרתק למבטו, והוא מנסה להעביר במבט הזה את כל מכלול הרגשות המסובך שלו.
"לא" הוא אומר בנחרצות, אך התרככות קלה נמהלת בקולו.
"זאק, אני אוהב אותך" בלי שום הכנה הוא רוכן ומחבק את אחיו בפרץ של רגשנות.
"לא מתאים לך, אחי" זאק דוחה אותו במבוכה, מתקשה להסתיר חיוך מבויש.
"בבקשה, בוא. אמא מחכה לך בבית" הוא מפציר.
"אני לא יכול" מבטו של זאק נאטם.
"אבל למה? אתה יודע איך היא בכתה בימים האחרונים? נואה וושירלי שואלים כל הזמן מתי אתה חוזר. אתה לא יכול לתת להם לשכוח אותך" הוא מנסה לנגן על רגשותיו של הנער.
ניצוץ פראי נדלק בעיני הדבש של זאק, ושערו השחור כמו נזקר מעלה בעוצמה.
"אני לא חוזר כל עוד גרייק בבית" הוא מתיז בשאט, מתנער בגסות מאחיו הבכור ורץ משם.
הוא שומט ידיו בהלם, מביט אחרי אחיו שרץ, נעלם בין סימטאות העוני הסבוכות.
גרייק. על זה הוא לא חשב.

מה אנשים חושבים כשהם שולחים חומרים לעיתון?
יש אצלינו עלון חודשי שכל העוסקים במלאכה מתנדבים. כולם כולל כולם. וגם אני הקטנה. (אני אכתוב להם מחודש הבא סיפור בהמשכים, חידות וסיפור קצרצר של השגחה פרטית).
לעורכת אמרתי שמידי מאוחר לי לשלוח לה חומרים. אבל היום היא מתקשרת אליי- אני צריכה עזרה דחוף! בואי.
הגעתי.
היא פותחת לי מחשב, יש בו סיפור שאמור להיות סיפור בהמשכים. הכותבת גם שלחה למרווה והתלוננה שלא קיבלו את מה ששלחה.
היא גם טוענת שהוא עבר עריכה.
בפועל, מה שהולך שם.... איך העורכת אמרה לי? קיבלתי את זה חשכו עיני- את זה אני אמורה להכניס לעלון?
אבל לא רוצה לפגוע בכותבת, אז...
בקיצור ישבתי על פרק אחד כמעט שעה.
שגיאות כתיב ולשון, סימני פיסוק שחסרים על ימין ועל שמאל. שפה יומיומית פשוטה. חוסר מודעות מוחלט להבדל בין "ש" ל"כש".
כמעט לא הייתה שורה שלא השתנתה לגמרי.
אני מבינה שככה זה כשכל הכותבות מתנדבות, אבל בכל זאת- אל תטענו שלא צריך עריכה. (ככה היא טענה!)
תכירו ביכולות שלכם. תנסו ובסוף תצליחו, אבל אל תעופו על עצמכם.

חתולה. שחורה. פרוותה מסומררת.

עיניה ירוקות, כהות, פיה שמוט בצער. רגליה כורעות, זנבה מוטל על הכביש. אורות מכונית חולפת גורמים לה להתכווץ יותר לתוך עצמה. כה הייתה רוצה לסעוד את ליבה במשהו!

עד לפני כשבועיים, בדיוק בשעה הזו, היו לה אופציות רבות איך להשביע רעבונה. שאריות לבן של מוישי, מלפפון חצי אכול של דסי, רבע חלה יבשה, פיסת בשר שנותרה לפליטה בסיר הצ'ונט הגדול יותר מידי שאבא בישל.

בתחילה, יש להודות, היא חששה מהמאכל התמוה. הריח לא היה משהו, והיא כלל לא זיהתה שהגוש השחור בתוך העיסה הצמיגית הוא בשר. אבל היא, מיצי הברברית, לא נהגה לברוח מטעמים חדשים. לכן טעמה, התמכרה, ומאז כל מוצאי שבת היא ניצבת סמוך לצפרדע ברחוב בנבישיתי. ממתינה בסבלנות עד שאדון מורדוך ירים את מכסה הפח, ישליך פנימה את השקית הזעירה והקשורה היטב שלו, עד שחייל'ה קורנשטיין תתקרב בצדים חוששים, תנעץ בה מבטי שנאה, תניח במרחק בטוח את שקית האשפה המפוצצת שלהם ותברח, עד שבנימין להמן, האברך האמריקאי הרציני יניח בעדינות את השקית שלו צמוד צמוד לפח, ורק אז, קצת לפני חצות, מגיע הסעודה האמיתית שלה.

כי מהשקית של מורדוך אפילו ריח לא יוצא, והקורנשטיינים ממלאים את השקית בעיקר בחְרֵיין נוראי, וגברת להמן דווקא מפנקת עם המון אוכל טוב וטרי, אבל זה עוד לא זה.

השקית של הלל. זה הדבר. הכל בדיוק כמו שהיא אוהבת. קודם הלֶּבֶּן של מוישי, אחר כך המלפפון של דסי, החלב, ואז הדבר. ה-דבר. הצונט של של הרב הלל!

בחתולית אין את המינוח "גישמאק", וזה כל כך חבל. אבל אי אפשר לטעות בהנאתה. היא מלקלקת בחדווה את עצמות העוף של מירינדה, הרבנית הלל, מתמוגגת מהתיבול המדוייק של הרב הלל, ומקנחת בדייסה המתקתקה של נחמי. זאת'י תמיד משאירה חצי. החתולה הייתה כל כך שמחה להודות לה אישית על ההשקעה, אבל בפעם היחידה שהיא ניסתה, בדיוק מתי שמירינדה הייתה עסוקה בפטפוט סוער בספסל בגינה, נחמי פשוט נבעתה וצרחה בעגלתה.

והאמא כמו הבת. אותו סוג. גם היא הקשתה פניה למיצי. העליבה. אומרת לה קישטא קישטא, ומיצי ויתרה על הקשר עם נחמי, ונעלמה חזרה בין השיחים. פגועה למדיי.

אחר כך היא סלחה להם, כמובן. אחרי הכל, הצ'ונט האגדי שאבא הלל מכין מחפה על הכל.

בשכונה, יש למיצי מעמד מיוחד. נכון שעובדתית היא לא החתולה הכי חזקה, ויש חזקים וחזקות ממנה, אבל זו הנחישות והכריזמה שלה, העקביות, שהעניקו לה את הכבוד. כשמיצי ממתינה לאספקה מסויימת, נניח לחריין של קורנשטיין, אף אחד לא מעז לנסות לגנוב לה. אף מכשייפלה לא מסתתרת ומזנקת על החריין לפניה.

אבל כל זה שייך להיסטוריה.

פעם מיצי הייתה חתולה גאה. שבעה. שמחה. עכשיו היא לא.

עכשיו מיצי שמוטה, רזה. עגומת פנים.

יפה ונחמד מצד העירייה שהיא החליפה את כל פחי האשפה לפחים טמונים. אבל... אבל... מה עם מיצי??

כבר שבועיים שהיא סובבת את פחי האשפה הסולידיים החדשים שהעירייה הציבה. אטומים היטב. סגורים בחוזקה. והיא מחפשת דרך לפרוץ פנימה, להתפרק על הלבן של מוישי, ללקלק את הדייסה של נחמי המתוקה, ומי יודע, אולי גם את הבשר של אבא הלל. אבל – לא. מכסי הפחים מהודקים היטב. סגורים. ופקחי הנקיון הנמרצים מוודאים ששום ילד לא מניח שקית על המדרכה. במיוחד הפקח הרשע האכזר זוזו. נראה שאין לו חיים חוץ מללכת הלוך חזור לאורך כל הפחים הטמונים ברחוב, לוודא שאין לצידם מזון למיצי, או לרבקל'ה או למסעוד.

ולבסוף, אחרי שבועיים של תת תזונה, ואחרי שמסעוד כבר יצא לדרכו הארוכה לעיר הסמוכה, ואחרי שרבקהל'ה נפחה את נשמתה ברעב – גם מיצי מוותרת.

היא, מיצי הברברית, האגדית, שהייתה לשם ולתהילה – החליטה להניח לכל העסק. היא מטופפת באיטיות לשטח החשוך הסמוך לפחים, זה שחייל'ה קורנשטיין בחיים לא מתקרבת אליו במוצאי שבת, מייבבת קלות – ועוצמת עיניים.

על סף עילפון, היא מבחינה בזוזו הנמרץ צועד ומתקרב לפח "שלה". מושך באפו, מנסה לאתר שקיות אשפה שאולי חמקו ממבטו. היא אפילו לא טורחת להתרחק. היא סיימה כאן. תיכף תצטרף לרבקל'ה.

ורגע לפני שתהומות חשוכים של ריק מושכים אותה לתוכה, ריח עז ומדהים ומענג ושמח וממכר ומשכר מעיר אותה. והיא נוגסת, בלי לחשוב בכלל, בעוגת גבינה מדהימה וטעימה וטריה שכמעט כמעט לא אכלו ממנה חוץ מכמה ביסים קטנים, והיא טורפת ברעבתנות כוס מלאה בסחוג תימני, ובולסת קוּבֶּה ועוד קוּבֶּה, ומרווה את צמאונה בליטר מים עם ממש קצת קליפות ביצים קשות, ואז נותנת לעצמה להירגע.

וכשמבטה מלא שמחה, ובטנה שוב מלאה, וכעסה על העירייה שוכח, היא נזכרת לוודא מאיפה נחת עליה כל הטוב הזה. והיא מרימה את עיניה באיטיות, ורואה את זוזו מתכופף לעברה, שופך בשטח החשוך "שלה" כל מיני גיטע זאכין. והוא לוחש לה בשקט בשקט, בלי שאיש מתושבי הרחוב ישים לב שזוזו הפקח הקפדן לוחש לחתולות דברים: "אף פעם את לא יכולה לדעת שום דבר על בני אדם".

ומתרחק, גיוו זקוף, מבטו יציב.

מתוך שעמום ורצון לעשות משהו עם עצמי.

שיתוף ראשון שלי - התחשבו....


ריקי מחבקת את התינוק החדש, נהנית להתבונן בו, יצור מתוק ועדין. איך שהיא אוהבת אותו.

העיניים המלוכסנות שלו עצומות והוא נושם לאיטו. ריקי מלטפת את פניו הרכות, מנשקת אותו. תינוק חמוד 'ודאונ'י שלי.

"אל תתחברי אליו יותר מדי" מזהירה אותה אמא שלה, יוכבד.

"למה?" ריקי מתפלאת ומצמידה עוד נשיקה לעולל הקטן שבידיה.

"מה זאת אומרת למה?" יוכבד לא מבינה. "כשתמסרי אותו לאומנה ותצטרכי---"

"לאומנה?! את הילד שלי?!" ריקי נבהלת. "מאיפה זה בא לך, אמא?"

"כן, בטח. אפילו דיברתי כבר עם אבא על זה, שיתחיל לחפש משפחה מתאימה" יוכבד מתרווחת על הכורסא.

"מה?!" ריקי בהלם. "אמא, זה התינוק שלי ואני לא מוכנה שאף אחד אחר יגדל אותו! שום אומנה ושום בטיך! תתקשרי מיד להגיד לאבא שלא יחפש שום משפחה! זה הילד שנתנו לי משמיים וזה הילד שאני רוצה לגדל!" ריקי מחבקת יותר חזק את התינוק.

"ריקי, את מדברת כמו יולדת. את לא מבינה מה זה אומר לגדל ילד כזה" יוכבד נושפת. חשבתי שריקי בוגרת. כנראה שבסוף היא עדיין רק בת עשרים.

"זה לא משנה לי מה אומר לגדל ילד כזה! הוא הילד שלי ואני אגדל אותו כמו שהוא, בכלל לא משנה לי מה זה דורש ממני" ריקי כבר כמעט דומעת. לא מבינה מה אמא שלה רוצה ממנה.

"טוב, את באמת יולדת, נחכה כמה ימים. אני הולכת הביתה, נראה לך שתסתדרי בינתיים?" כי אני לא כל כך בטוחה.

ריקי מתפלאת על אמא שלה, היא בדרך כלל כל כך נותנת עצמאות ולא מתערבת. "כן, תלכי, אני אסתדר. יוסי כאן ויש את הצוות הרפואי. הכול בסדר" והשוויגער באה עוד מעט ולי אין מיליגרם כוח אליה, למרות שהיא השוויגער הכי מדהימה בעולם.

"טוב" יוכבד מתרוממת. "להתראות, בשורות טובות" היא יוצאת באנחה. לא חלמה שהנכד הבכור יהיה תסמונת דאון.

***

יוסי סוגר את הוילון, הוא מבחין שריקי בוכה.

"ריקי, למה את בוכה?" הוא מקרב את הכורסא למיטה ומתיישב עליה.

"אמא שלי רוצה שנמסור אותו לאומנה" ריקי לא יודעת איפה לשים את עצמה. התינוק, שלה, לאומנה?!

"לאומנה?!" יוסי לא מאמין. לא מתאים לחמותו, היא בדרך כלל לא כל כך מתערבת. "מה פתאום לאמנה?"

"כי הוא תסמותק" ריקי מתוסכלת.

"הכי מתוק בעולם!" יוסי מחייך אליו, לתינוק הכי מתוק בעולם. "אל תדאגי, ריקי. הוא לא ילך לאמנה ושום דבר. אנחנו נגדל אותו באהבה ומסירות, לא משנה איך הוא נראה ועם איזה קשיים הוא נולד"

"תודה" ריקי מנגבת את הדמעות. לפחות יוסי בצד שלה. היא מניחה את התינוק בעריסה ומלטפת אותו בחיבה.

"אנחנו נהיה בזה ביחד, ריקי" יוסי מעודד אותה.

"כן, הוא יהיה התסמותק הכי מטופח בעולם" ריקי עוצמת עיניים ומדמיינת את התינוק בבגדים שהזמינו ובעגלה שבחרו ועוד מעט יוסי הולך לקנות. באמת התינוק הכי מטופח בעולם.

***

"ויקרא שמו בישראל" המוהל מסתובב ליוסי.

"שמואל" יוסי לוחש.

ריקי מתרגשת. כשסבא, אבא של אמא נפטר, היא הבטיחה לעצמה שלבן שלה יקראו שמואל, כמו סבא, הדמות הנערצת בחייה.

"שמואל בן יוסף" המוהל מכריז.

ריקי מוחה דמעת שמחה, מבחינה שאמה לא מרוצה כל כך מהשם.

"ריקי!" שבי אחותה מחבקת אותה מאחור. "איך ידעתי שתקראי לו שמואל! היית כל כך קשורה לסבא"

ריקי מחייכת. מודה בכל ליבה לשבי שחילצה אותה מסבך הרגשות כלפי אמה שלא מרוצה בכלל מהולדת הנכד עם תסמונת דאון.

"תתפללי על שידוך שבי, זה זמן גדול" ריקי חוזרת לסידור שלה ומספיגה אותו בתפילת על שמואל הקטן שיוצא לעולם הגדול.

חמותה של ריקי, שרה, נעמדת לידה, תומכת בה, בכל אופן יולדת. "את גיבורה, ריקי" היא לוחשת לה. "את פשוט גיבורה, תמשיכי להיות כך, שמואל צריך אותך כזאת"

"תודה" ריקי בולעת את רוקה. בדיוק השוויגער היא זאת שתומכת בהחלטה שלה. שרה אמרה ליוסי שהתינוק הוא שלו ושל ריקי והם מחליטים אם לגדל אותו או לא. זה הבחירה אך ורק שלהם והיא כל הזמן דואגת לתמוך בהם וכבר הודיעה להם על תמיכה בהמשך.

הקוואטר כבר מחזיר את שמואל לריקי. היא לוקחת אותו ומנשקת אותו מכל הכיוונים. "ילד יהודי טהור שלי!"

"תביאי אותו" שרה לוקחת את שמואל אליה. "איזה ילד יפה. והעיניים המלוכסנות רק מוסיפות לו יופי"

"גם אני חושבת ככה. בחיים לא ראיתי תינוק יפה כל כך" ריקי צוחקת.

"ואני לא ראיתי התנהגות אמיצה כל כך של אימא" שרה אומרת וריקי נותנת לעצמה לייק. לפחות השוויגער בצד שלה.

***

"ריקי, מישהי התקשרה אלייך כבר כמה פעמים ממספר לא מוכר ורוצה דחוף לדבר אתך" יוסי מניח לידה את הפלאפון.

מי יכול לרצות לדבר עם יולדת, יומיים אחרי לידה? "שאלת מי זאת?"

"כן, היא אומרת שהיא אחינועם, בת שירות בגן של שמואל"

ריקי מנסה להיזכר מה זה בת שרות, המוח שלה עייף מדי. "מה היא רוצה?"

"לא יודע" יוסי מושך בכתפיו. "רוצה את לדבר אתה?"

"כן" ריקי לוקחת את הטלפון ומחייגת. "הלו?"

"כן, שלום, מדברת אחינועם, בת השירות בגן של שמואל הנסיך שלכם" לאחינועם יש קול נעים.

ריקי מחייכת. אין בן אדם שפוגש את שמואל שלהם ולא מתלהב עליו. הוא ילד כובש. "כן"

"שמעתי שילדת, ורציתי להציע לכם שאקח את שמואל לבית שלי לכמה ימים"

ריקי רוצה מיד לענות 'כן, בטח'. שמואל ממש מציק לאמא שלה. היא לא מבינה עד היום למה לא שלחו אותו לאמנה וממש קשה לה ולבנות לשמור עליו. אבל היא נזכרת שאין לה מושג מי זאת האחינועם הזאת. "אני אבדוק את זה ואגיד לך".

"שאחזור אלייך בערב?" אחינועם נחמדה מאוד.

"כן, למה לא?" ריקי מפהקת. עד הערב, מקווה שיהיה לה מידע על אחינועם הזאת.

"הרבה מזל טוב" אחינועם מסיימת את השיחה.

"מה אתה אומר יוסי? היא מתנדבת בשירות-לאומי בגן של שמואל, והיא רוצה לקחת את שמואל לכמה ימים" רק מלחשוב על זה ששמואל כמה ימים לא יהיה בבית מעיר בה רגשות מעורבים, מצד אחד - יהיה לה הרבה יותר קל. מצד שני - היא לא תעמוד בגעגועים אליו, כמו שקורה בנופשונים.

"תשאלי את המנהלת או את הגננת, הם בטח ידעו להגיד לך אם כדאי לך לשלוח אליה" יוסי הגיוני, כרגיל.

"טוב, עכשיו אני אישן ואחר כך נראה" ריקי מפהקת ונרדמת בשינה מתוקה עם חלומות על חופש...

***

"ואת סומכת עליה?" שרה שואלת בליל החג. כשסוף סוף סיימה את הבישולים, הניקיונות וכל ההתארגנויות לחג ויש לה זמן איכות עם הכלות והבנות.

"בטח" ריקי נחרצת. "בפעם הראשונה, אחרי הלידה של מלי, עשיתי עליה אלף בירורים, כמעט כמו שידוכים"

שרה צוחקת. "ומה יצא?"

"המנהלת, הגננת וכולם התלהבו מאוד על אחינועם ואמרו לי שאני יכולה בלב רגוע לשלוח אליה. היא מסורה ואכפתית וגם מקצועית מאוד. ובאמת, אחינועם לא מאכזבת. היא דואגת לו באמת"

"היא נשואה?" אחת הגיסות שואלת.

"לא, היא מאורסת וזה באמת משמח, אבל לי קשה עם זה" ריקי מודה.

"למה קשה לך עם זה?" שרה מתעניינת.

"כי היא הולכת לגור באיזה יישוב בעוטף עזה, ההורים של בעלה גרים שם. ואני לא יודעת כמה היא תוכל לקחת את שמואל. שתבינו, מהלידה של מלי, כששמואל היה בן שלוש. כבר שנתיים, כל חג, כל חופשה, כל הזדמנות שהיא. היא לוקחת את שמואל ועוד בכיף וכל הזמן מחמיאה לי איך כל המשפחה שלה מאוהבים בו ואיזה כובש הוא" ריקי מתמוגגת, באמת ילד טהור ויפה.

"צודקת, הוא ילד שלא מוצאים כאלו, הוא יפה, מטופח, כובש, אין עליו, גם פה במשפחה כולם אוהבים אותו" שרה מחייכת.

"כן, בלי עין הרע" ריקי מאשרת.

מאושרת...

***

"הי ריקי" אחינועם תופסת אותה ביום חול המועד סוכות עמוס.

"אחינועם! לא דיברנו מהחתונה!" ועברה כבר כמעט חצי שנה. "מה קורה?"

"סבבה, ברוך השם, החיים יפים" אחינועם צוחקת. "אולי תשלחי אלינו לשמחת תורה את שמואל?"

"את לא רצינית, אחינועם, איך מבית שמש לעוטף עזה?" ריקי מפסיקה לרגע לנענע את העגלה של חיים.

"לישוב שלנו קוראים כרם שלום, לא 'עוטף עזה'" אחינועם כמעט נעלבת על הכינוי.

"כן, אבל איך מבית שמש לכרם שלום" ריקי מפרידה בין שמואל למלי בפעם העשירית להיום.

"אני באה להורים שלי ביום רביעי, אוכל לקחת אותו אז"

"ואיך הוא יחזור?" ריקי לא יודעת כמה טומן המשפט הזה בחובו.

"כבר נראה, מקסימום יישאר אצלנו קצת. סתם, התבדחתי" אחינועם מודעת לגעגועים של ריקי לשמואל, כמה ימים זה גם יותר מדי בשבילה "כבר נמצא איזה משהו. אולי גם במוצאי החג אבוא לאמא שלי או משהו כזה"

"מה אומר לך? תודה רבה? זה כלום לעומת העזרה" ריקי מתרגשת.

"כן, גם הראתי למשפחה של בעלי תמונות ממנו, נשרפו עליו" אחינועם מתרגשת גם.

"אז נהיה בקשר ביום רביעי" ריקי מסכמת. "חג שמח"

"חג שמח גם לך, ביי"

***

"יוסי! מה זה האזעקות האלו באמצע שמחת תורה?" ריקי יצאה מהבית עם מלי וחיים ורצה לבית הכנסת לקרוא ליוסי.

"איזה מבצע, לא משהו מיוחד" יוסי לא מגלה לה את מה שהוא יודע, לא רוצה להלחיץ אותה. "יהיה בסדר, ריקי"

"מה זה הטון הזה, יוסי?" זה לא הטון הרגיל שיוסי מדבר בו. הטון הזה שמור לזמנים מסוימים מאוד.

יוסי שותק, מה הוא יגיד?

"תגיד לי" ליבה של ריקי רועד מדאגה ופחד. "נראה לך זה קשור לשמואל? נראה לך שמשהו קרה לו? כרם שלום זה ממש בעוטף עזה"

יוסי רוצה לענות שלא, מה פתאום קשור לשמואל. אבל השמועות מסתובבות ומספרות. פחד פחדים מה שקורה.

"אני לא יודע, ריקי" יוסי משפיל את מבטו.

"תברר, יוסי, תברר" ריקי לא יודעת איפה לשים את עצמה. שמואל המתוק שלה. מי יודע מה אתו? הוא כזה רגיש לשינויים, בטח קשה לו עם האזעקות וה'בום'ים.

"אולי. חג היום" הוא מנסה לחייך.

"טוב, אני אכנס לנשים ואחכה לך עד אחרי מוסף, רועדת להיות לבד עם הילדים בבית" ריקי פולטת ונכנסת בלב רועד לעזרת נשים, מקווה שההמולה והרעש של ילדים ישכחו קצת את הפחד והדאגה.

***

"זה לא אמיתי, לא אמיתי!" ריקי בוכה מצאת החג, מהרגע שנודע לכולם מה האמת העגומה. "שמואל שלי! כמה השקעתי בך, שמואל. כמה אני אוהבת אותך, שמואל!!!"

יוסי רוצה להרגיע אותה, אבל אין לו איך. כל מילה שהוא מנסה להוציא מפיו רק מוציאה ממנו זרמי דמעות ובכי.

"משיח חייב להגיע" ריקי מצליחה לומר בין הדמעות.

"הוא יגיע" מבטיח יוסי בקול חנוק.

שמואל. הילד שהשקיעו בו את כל הנשמה. לא הביטו ימין ושמאל, לא על תגובות האנשים ולא על המבטים ולא על כלום. רק שמואל היה לנגד עיניהם תמיד, מה יקדם אותו, מה יגרום לו להרגיש טוב. איך לנסות להוציא עוד מילה מפיו.

שמואל, הפקדון שבורא העולם הפקיד בידם, הילד המתוק והכובש שהם אוהבים בכל ליבם.

נשמה טהורה שלא טעמה טעם חטא.

שמואל.

***

ריקי מסתובבת סהרורית. עוד לא הגיעו להודיע מה עם עם שמואל. היא לא מסוגלת לעשות שום דבר. לפחות הילדים מעסקים אותה. רק עכשיו נרדמו ולה אין כוח לכלום.

"אני יכול ללכת ל'מעריב?" יוסי מתיישב לידה.

"אני מפחדת" אומרת ריקי ברעד. "אני לא עומדת בלחץ הזה שאני לא יודעת מה עם שמואל. חוץ מזה שאני כל הזמן מדמיינת שאני שומעת יריות מחוץ לבית ושאיזה מחבל עוד רגע נכנס לכאן".

"אז שאני אתפלל בבית?" יוסי שואל בלב כבד.

ריקי חושבת שניה. "תלך, אנחנו צריכים זכויות עכשיו. תלך ושיהיה לישועת שמואל בן רבקה"

"כל הכבוד" יוסי באמת מעריך אותה. מחבריו שמע שכל הנשים ככה, מפחדות קצת יותר מדי...

"טוב, אז לך כבר, שתחזור מהר" ריקי קמה לקול ציוצו של חיים.

"להתראות" יוסי יוצא לבית הכנסת.

ריקי נשארת לבד עם הילדים. מרחוק נשמעות אזעקות ופיצוצים כל הזמן. מטוסים ומסוקי קרב חגים מעל ראשה וכל האוויר אומר 'מלחמה!' .

חיים מתחיל לבכות, כנראה רעב, ומלי ישנה שנת ילד עמוקה.

ריקי נכנסת לחדר, להאכיל את חיים.

לפתע היא שומעת רעש מחריד. היא מסתובבת בבהלה. כנראה אזעקה. היא רצה כמו מטורפת לחדר ילדים, מחזיקה ביד אחת את חיים וביד השנייה מוציאה את מלי מהמיטה ונכנסת לחדר שינה - הממ"ד. סוגרת את הדלת ומתפללת על יוסי שבבית כנסת בלי ממ"ד, על מלי וחיים שאיתה,

ועל שמואל, שמי יודע איפה הוא ומה איתו...

ריקי משפשפת את אוזניה, האזעקה נמשכת כבר לפחות שתי דקות והיא בווליום מטורף. מה זה אמור להיות?

ריקי מתחילה עוד יותר לפחד והיא מתחילה לומר את כל מזמורי התהלים שהיא זוכרת בעל פה. מנסה תוך כדי להרגיע את חיים הרעב ואת מלי הצורחת מתוך שינה ובלבול.

"ריקי!" יוסי פורץ את הדלת בפנים צוהלות.

"יוסי! מה קרה? שמעת משהו על שמואל שחזרת כל כך מוקדם? גם שמעת את האזעקה המשונה? מה זה בכלל? ומה עם שמואל? אני כבר לא עומדת בזה!" ריקי פורצת בבכי רועד.

"ריקי, משיח הגיע!" יוסי יורה בהתרגשות.

"משיח?!" ריקי פוערת עיני עגל. לא מאמינה.

"כן, ככה כולם אמרו בבית כנסת. טוב, אין זמן לדיבורים. תלבישי את הילדים ותתארגני. עוד מעט יבואו העננים לקחת אותנו לירושלים"

ריקי בוהה בו. "יוסי, מה קרה לך?"

יוסי לוקח את מלי, מלביש אותה בבגד החגיגי החדש. "ריקי, את לא מבינה? משיח הגיע! אנחנו חייבים להזדרז לעלות לירושלים!"

"אתה בטוח?" ריקי מרגישה שזה נכון, אבל הזוי לה לחשוב שזה אמיתי.

"בטוח לגמרי. טוב, לכי להתארגן, אני אלביש את חיים"

ריקי עדיין בהלם. "רגע! משיח הגיע-זה אומר שנפגוש את שמואל! אני הולכת לארוז לו גם בגד! ואני גם אארגן תיק לילדים" ריקי אורזת תיק עם בקבוקים, מוצצים וטיטולים ודוחפת כמה ממתקים, שיהיה. היא בכלל לא יודעת מה עושים כשמשיח מגיע.

***

בסוף הם עולים כולם על הענן. יוסי, ריקי והילדים. גם כל השכונה אתם בדרך לירושלים.

תוך כמה רגעים הם מגיעים לירושלים. שם כבר שומעים את הלויים בניגונם ואור חזק מאיר את העולם.

"אמא" ילד מתוק, נשמע כבן חמש, נוגע לריקי בכתף. ריקי מסתובבת אליו, הוא מוכר לה מאוד, היא מנסה להיזכר מי זה.

רגע, " שמו - שמואל! שמואל שלי!" ריקי מתבוננת בו, עיניים עגולות, עמידה זקופה ויציבה. הכול התרפא!

"אמא" אומר שמואל בקול ילדותי מתוק. "בואי, שמרתי לך מקום בשורה הראשונה. את, שלא ויתרת וגדלת אותי באהבה ובמסירות אין קץ, שהשקעת בי ותמכת בי ונתת לי מכל הלב. שלא התרגשת מתגובות הסביבה. רק בגבורה נלחמת עבורי, דאגת שאני אתקדם ואצליח, שאגדל ואפרח.

את אמא. ראויה להיות בשורה הראשונה שמקבלת את פני משיח!"

בואי נחמה
תני לי
יד
ונצעד
בשביל חיי.

נלטף
כל פצע
נספיג
בדמעות
חול
אדמה.

נפסע
בינות לקוצים
נחפש
שושנה
בעמקי
חיי.

בואי נחמה
אלי.

מילים שלך
יעשו טוב
בלב
ירטיבו
פרח
יבש
צמא.

עלי כותרת
לא יבלו.

בואי כבר
נחמה
נגבי דמעה
מעיני
תאמרי
יהיה טוב.

שלחי אלי
קרני אור
ראשונות
תבטיחי
סוף ללילה.

מבטיחה
שאחייך.

לא אפסיק
לפזם
מילים
שתאמרי.

לא אפסיק
לנשום
אוויר
שתתני.

לא אומר
די
לחיוך
שבפי.

רק בואי
נחמה
נחמי
אותי.

"אנחנו אליטה." כל יושבי השולחן בחדר האוכל המסוגנן השתתקו. כשהדוכס השיב לבנו שישב על השולחן בחוצפה, ושיחק במגפיו בזלזול.
"ומכיוון שאנחנו עילית" הוא המשיך "מתפקידנו להגן על האינטרסים שלנו. למה אתה צוחק?"
השליט החל לאבד את שלוותו כשהיורש פלט צחוק היסטרי, הוא הרים את מבטו הרציני כששאל מבלי לענות על השאלה "אז זה התירוץ שלך? אליטה? ברצינות? ככה אתה מתכוון להגן על עצמך כשיבוא יום וישאלו אותך בפנים באיזו זכות הפקרת את חייהם של חפים מפשע? זה מה שיש לך לומר להם?" היורש הצעיר, אדם, קפץ מהשולחן והתקדם צעד בכל משפט לאביו, קולו מבעבע.
הדוכס ניסה לשלוט בקולו, אולם וריד כעס צץ באמצע מצחו. "תתנצל" הוא דרש, מנסה לשמור על כבודו בפני השרים והמלכים הזרים שנוכחו באירוע.
אדם היה קרוב כעת לאביו, ולכן לחש בכאב לשקט הסקרני והמתוח שהקיף אותם "האם הייתי נאיבי או תמים כשחשבתי שתפקיד של מלך הוא להגן על האזרחים?"
אביו לחש אליו "התנצל מיד! אחרת אגרום לכל אזרחי המדינה להתנצל איתך ביחד. וזה יהיה כואב יותר..." אדם הבין למה אביו חותר, ואלוקים עדו שהוא יודע שאביו מסוגל לעשות זאת.
אביו אדם חכם. והוא מנצל חולשות מיד כשהוא מוצא אותם. ואזרחי המדינה וצדק, היו אכן החולשות שלו. ואדם שותק בכניעה. אוסף את עצמו בחזרה ומתנצל בנימוס אירופאי. בדיוק כמו שחונך.
לבסוף אביו נותן נאום שמוציא את דבריו מהקשרם ועושה ממנו בדיחה. מוציא אותו כנסיך מפונק ומרדן בפני המועצה.

למזלו אביו לא העניש אותו ישירות, אולם, אולי כדאי היה שכן יעשה זאת. כי החלופה כואבת.
ביום המחר הוא קם בלתי רלוונטי.
רשמית הוא עדיין היה היורש החוקי.אולם, איש לא התייחס אליו, לדעתו, או אפילו ביקש ממנו לחזור לתפקידו הקבועים. כלום. פשוט שקט.
איש לו מתעניין בו. אפילו המשרתים נעלמו להם בן לילה, כמו הוטל עליו חרם בלתי כתוב. הוא איבד את כל הזכויות היתר שהיו לו, בעצם, כל הזכויות בכלל. הוא סתם עוד מישהו. וזה כאב. יותר ממה שהוא חשב שיהיה לו בתור הבן האידיאליסט המנודה...

אז לבקשתכם וסקרנותכם...
מה קרה כשמורדי וחבריו חזרו מאילת, והחליטו לעשות על-האש בבית של מורדי.
הפרק קצת ארוך,
בהנאה (:

יש לי רעיון לסיפור בהמשכים, אבל אני צריכה מרואיינים. הרעיון היחיד שעלה לי בראש זה פרסום בפרוג. התוצאה- אפס היענות.
מאיפה מקריצים אותם?

ואמרת שאת
פויה
ילדה
רעה
של טיקטוק.

וידעתי
שאת
לא.

אמרת
תמיד
אני חלשה.

וידעתי
את
חזקה.

אמרת תמיד
אני
לא יודעת.

וידעתי
את
חכמה.

ואולי יום אחד
אתפוס לך
בכתף
אטלטל
ואצעק
מילים.

ואולי תביני
ותראי בעיניים
שכאב לי
עליך
בפנים.

רוצה להגיד
עוד מילה
ושתיים.

רוצה לספר
לא לשתוק
בינתיים.

שותקת,
שומרת
לעצמי
מילים.

מתאפקת,
גוררת
אמת
לצללים.

ואולי תקראי
מילים שכתבתי
תביני
שאכפת לי
וכואב.

ואולי תאמרי
שנכון והבנתי
תשנני
חזק
בלב-

את גדולה
מהכל,
מהחיים.

את חזקה,
עמוק
מבפנים.

יש בך המון
נשמה
טהורה
ולב.

ויש מישהו
שאותך
הכי בעולם
אוהב.


ואולי,
בבקשה
תחזרי כבר
אליו
חזרה.

הוא דואג לך.

מחכה.

כל יום.

לא תחזרי?

רק מי שעמד מספיק קרוב לנקודה מסויימת בקיר שמע את הצפצופים, אבל גם הוא לאחר עשר שניות כבר לא יכול היה להעיד על כך.
הכל קרה כל כך מהר, רגע אחד היה בטהרן ורגע לאחר מכן הוא עומד מול דלתות זכוכית שמתעקשות לא להיפתח.
אחרי שעמד שם כמו דביל במשך כמה דקות, הסבירו לו שהכניסה דרך הדלתות מיועדת לעובדים, הוא צריך לעבור דרך הכניסה הראשית המכונה בפי כל ''שער האש''.
כשהגיע לשם הבין שהמעיטו בערכו של שער האש כשמכנים אותו כך. מדובר על אותיות ענק בוערות אש שיוצרות יחד משפט.
ברוכים הבאים לגיהנום.
אחרי שעבר תחת האותיות וקיבל עשרות כוויות ברמה תשע, פנה לפקיד קבלת הפנים שחיכה לו שם.
הוא נתן לפקיד את שמו ואת סיבת ההגעה, על השאלה של מי ביצע את ההזמנה הוא לא ידע לענות.
''תראה'', אמר לו הפקיד, ''יש על השם שלך כמה מבצעי הזמנות, אבל אני אתחשב במזמין האחרון".
אחרי כמה שניות שבהן הפקיד מסתכל בפרטיו של המזמין, הוא מרים עיניים לאורח ומדווח לו שיש לו חברים לחדר.
"חצוף! המזמין הזה לא יכל לפרגן לי חדר לבד?" התעצבן האיש.
"בעיקרון ככה הוא תיכנן, אבל עשינו מבצע אחד פלוס שניים, ככה שבארבעים ושמונה שעות האחרונות עמית נקש, שזהו שמו של המזמין שלך, החליט לפרגן ואימת במערכת שלנו את פרטיהם של עוד שני חברה" ענה לו הפקיד באדיבות יוצאת דופן.
"עמית נקש אתה אומר.. אני אשלח כבר מישהו לטפל בו" האורח אמר בחיוך זדוני.
"אתה לא יכול אדוני, אי אפשר לתקשר מכאן עם אנשים שהם לא מהגיהנום. אבל אל תדאג, יש לך לא מעט חברים כאן" חייך הפקיד.

אחר הצהריים לקח אבא את אורי לרופא שיניים.
אורי לא פחד.
הרופא ירדים את הפה ואבא יגיד לו "בוא נחכה עוד קצת, דוקטור, שיירדם לגמרי". אבא גם יגיד לו להזריק לא עמוק בהתחלה, ורק אחרי שהאזור נרדם להזריק גם לעומק. ככה אבא תמיד אומר לרופא.
ואפילו את הדקירה הראשונה לא מרגישים בכלל כי אבא אומר לו לעשות אילחוש. "שים הרבה" אומר אבא "בשפע".
כזה הוא אבא שלו, עושה הכל כדי שלא יכאב לאורי.
בגוף, זאת אומרת.
כשכואב לאורי בלב זה כבר משהו אחר.
אבא לא יודע מה עושים, ולרוב גם לא יודע בכלל שכואב, כי הוא לא מקשיב.

בדיוק כמו עכשיו, כשהם עוברים ליד הקיוסק של ציון, ואורי רואה את יואלי, החבר הכי טוב שלו, יושב על גזע עץ ומדבר עם ילד זר. והם יושבים קרוב, מאד מאד קרוב. ואורי מרגיש דקירה, ממש כמו מחט דקה וארוכה מאד.


"אבא, ראיתי את יואלי" אומר אורי אחרי שהתרחקו משם.

"מי, יואלי דקשר, החבר שלך?"

"כן".

"אמרת לו שלום?"

"הוא, הוא היה עם ילד..." אמר אורי ובלע את הרוק "עם ילד אחר".

"אה, אז הוא כנראה לא שם לב שעברת... היי תראה! תוכי על העמוד חשמל. שם, רואה?"

"רואה" אמר אורי בשקט.

אבא הביט רגע בפניו, אחר כך כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה והמשיך ללכת.
ואורי הרגיש את המחט תקועה בפנים, עמוק.

כשהרופא לחץ על הדוושה ואורי התרומם עם המיטה כלפי מעלה, אמר אבא "בדרך כלל הוא אמיץ אבל היום אורי קצת פוחד".
"אני שם לך אילחוש" אמר הרופא כשפניו קרובות מאד לאורי "לא תרגיש כלום חמוד" והוא הצמיד את הצמר גפן הרטוב.
"שים הרבה" אמר אבא כמו תמיד "שים בשפע".
אורי עצם עיניים, הוא הרגיש איך האצבעות העטופות בכפפות ניילון מפשקות את שפתיו, אבל את המחט שננעצת בחניכיים לא הרגיש בכלל.
יואלי צף בדמיונו, צוחק בפה פעור לשמע לחישות הילד הזר. והמחט ההיא, שבלבו, את הדקירה שלה הוא חש היטב היטב, ודמעה קטנה נבעה מעפעפיו העצומים.
"אוי זה כואב לו" קרא אבא בבהלה.
אורי אוהב את אבא שלו מאד. אבל להקשיב אבא לא כל כך יודע.


כשנגמר הטיפול אורי התיישב ליד הכיור הקטנטן והסתכל איך הכוס מתמלאת מים מעצמה. אחר כך שטף את הפה והרגיש מאד מוזר כשהמים עברו מעל השפתיים הרדומות. הרופא הושיט לו חייל פלסטיק, מהגדולים האלה, הצבעוניים. ואורי חייך והודה לו עם פה עקום כזה.
"כל הכבוד" אמר הרופא "היית גיבור!"
ופתאום פרצו הדמעות.

ואבא נתן לו יד גדולה ולקח אותו הבית. ובדרך סיפר לאורי איך עשו סתימות כשהוא היה ילד, בלי הרדמה בכלל. וסבתא היתה צריכה להחזיק לו את הידיים שלא ידחוף את הרופא. ואחרי הטיפול היו מקבלים מדבקה, סתם מדבקה כחולה, קטנה ועגולה.
אוי אבא, חשב אורי, מה אתה מבין...

*

בערב אמא הכינה את מה שאורי הכי אוהב, שקשוקה.
אורי ישב מול צלחת ריקה ואמא עמדה בגבה אליו, ביד אחת מערבבת במחבת וביד שניה מחזיקה את דובל'ה בן החודשיים.
שקשוקה לוקחת זמן וצריך לחכות בסבלנות. ובנתיים יש הזדמנות לפטפט.
אמא דיברה ודיברה ואורי רק ענה כן ולא.
בסוף אמא הסתובבה ואמרה בקול רך את מה שרצתה כל הזמן לומר אבל חששה שאורי ייעלב.

"אבא אומר שפחדת היום אצל דוקטור לוי".

"לא פחדתי" ענה אורי.

אמא בחשה במחבת חזק, הקטינה את האש, והתיישבה מול אורי.

"אבא סיפר לי ש..."

"זה בגלל יואלי" קטע אותה אורי חדות
"הוא כבר לא חבר שלי. זה לא קשור בכלל לרופא".

אמא נאנחה וידה חצתה את השלחן ועטפה את כף ידו "מה קרה עם יואלי?"

"הוא היה מאחורי הקיוסק של ציון עם מישהו אחר" העיניים של אורי בהו בצלחת הריקה.

"איי אורי'לה, באמת. זה לא אומר כלום. יואלי יכול לדבר עם עוד ילדים ולהישאר החבר הכי טוב שלך..."

"הוא לא רק דיבר, הם צחקו ו... את לא מבינה" אורי שמט את ידו מתחתיה והדף את כסאו לאחור.

"צלצל אליו, דבר אתו ותראה ש..."

"לא!" צעק אורי.

אמא הסתכלה בו בעצב ואז הריחה עשן, ובדיוק כשהיא קמה אל המחבת, פלט דובל'ה על כתפה שלולית סמיכה עם גושישים לבנים שלולית שהתחילה לזלוג משני צדי החלוק.
"אסתי, בואי תגמרי פה עם השקשוקה" קראה אמא כשהיא נחפזת לחדר לטפל בדובל'ה ובחלוק. ותיכננה לתת לאורי יותר מאוחר חיבוק חזק חזק. אבל היה הר של כביסה ושיעורי בית עם שימי ושיחת טלפון ארוכה עם דודה רחל ומילוי סדרת צ'קים לסמינר וקפה לאבא וסירוק כינים לתאומות ו.... החיבוק נשכח.

*

בלילה דפק אורי בדלת חדרה של אסתי, אחותו הגדולה.
אסתי ישבה מול מסך מחשב שעליו שורות שורות של מספרים ואותיות באנגלית ולא הצליחה להחליט אם לכתוב את הסי חמש לפני הסוגריים או אחריהם.
"מה יש, אורי?" שאלה אסתי מבלי להסיר את עיניה מהשורה הבעייתית.
אסתי אוהבת מאד את אורי, היא אוהבת את כולם. רק עסוקה מאד בלימודים.

"תקשיבי לי רגע" אמר אורי בקול מתחנן.
אסתי עשתה ניסיון אחרון עם הסי חמש, נאנחה לקבל שוב הודעת שגיאה, והסתובבה בכיסאה לאחיה הקטן.
"כן, אורי'לה חמודי'לה מתוקי'לה, אני מקשיבה".
אורי סיפר לה.

אסתי נגעה באצבעה בקצה חוטמו "אתה יודע, יואלי הזה בכלל לא מתאים לך, אתה צריך חבר ברמה יותר גבוהה ממנו".

לרגע לא ידע אורי מה לומר, וכשהוא התעשת ורצה לענות, כבר חזרו עיני אחותו אל הסי חמש הסורר. אז הוא שתק והלך.

"לילה טוב חמודילה מתוקילה" קראה אסתי מתוך הסוגריים.

*

כשאבא העיר בבוקר את אורי הוא אמר "אני לא הולך לחיידר" ומשך את השמיכה מעל הראש.
על פני אבא עלה המבט הזה של מי שיוצא לקרב אבוד "אתה צריך ללכת לחיידר, אורי. חייבים" גייס אבא תקיפות עלובה לקולו, ויצא.
אחרי חמש דקות נכנסה אמא. במבט של מצביא שאינו יודע תבוסה מהי, אמרה בקול שקט ונחוש
"אורי!"
והוא נטל ידיים והחל להתלבש בחוסר חשק.

רבע שעה אחר כך כשבידו התיק עם הסנדוויץ' והתפוז והחייל הצבעוני החדש, פסע אורי במרץ לאורך הרחוב הראשי עד שעבר את המכבסה, שם אמא כבר לא יכולה לראות אותו מהמרפסת, ואז חזר להשתרך לאיטו.

הוא לא מסוגל להיכנס לכיתה, ולהתיישב ליד יואלי, לא מסוגל.
והוא פנה בין הבניינים לשביל המוביל אל השכונה החדשה שמאחוריה יש את הגינה עם האומגות.

*

על ספסל אחד מתחת לעץ ענק ישבה אישה מבוגרת ואכלה במבה נוגט מתוך שקית.
היא חייכה אליו כשהוא התקרב, והוא השיב לה חיוך ועצר.
"שלום" אמרה האישה והושיטה לו את השקית המרשרשת.
אורי התיישב בקצה הספסל ואמר "אמא שלי אומרת שכשעצובים צריך משהו מתוק, ועכשיו אני מאד עצוב, אז..." הוא הכניס יד לשקית המושטת והוציא לעצמו חופן קטן. "תודה רבה" אמר בנימוס והיא חייכה.
הוא ברך בקול והכניס אחת לפיו. מתפלא שהאישה לא עונה אמן.
היא לא נראתה לו חילונית, אבל גם לא חרדית, משהו שונה.

היו לה כפכפים מעץ ובגדים שבכלל לא באופנה.
אבל היא מצאה חן בעיניו. היה לה זמן, והייתה לה סבלנות, והיה לה חיוך שופע חום.

"את רוצה לשמוע למה אני מאד עצוב?" היא הנהנה.

אורי סיפר לה. וכשתיאר את פניו הצוחקות של יואלי מאחורי הקיוסק של ציון, התחיל לבכות.
"אני עכשיו כל כך לבד. לא רק שיואלי עזב אותי, גם אף אחד אחר לא מבין אותי ולא מקשיב לי כאילו אני מדבר בשפה אחרת. אני לא יודע מה יהיה עכשיו, איך אני אלך לחיידר ועם מי אני אשחק. ובכלל... כל הראש מסתובב לי ואני רוצה לברוח למקום רחוק, אני.. אני לא יודע מה לעשות" והוא בכה ובכה בלי בושה.
האישה הביטה בו כל העת מצמידה את שתי ידיה על ליבה בצער. ואורי רטט בקצה הספסל ידיו על פניו, ואפו ועיניו דולפים בלי הפוגה.
ככה ישבו שניהם דקות ארוכות ללא מילה, האישה נתנה לו טישו אחר טישו שהוציאה מתיקה.

כשאורי נרגע קצת וישב מתנשם ומייבש את סנטרו ולחייו, הושיטה לו שוב את השקית והוא לקח חופן נוסף.
הבמבה הייתה טרייה מאד ונמסה בפה יחד עם השוקולד המתוק שבתוכה ואורי הרגיש פתאום נחמה מזדחלת בתוכו.
הוא הסתכל סביב על הרחובות הריקים למדי ועל העצים שזהרו באור בוקר.
גבר בחולצה שחורה שטייל במרחק עם כלב, עצר והשקיף אל הספסל של אורי והאישה, הניף יד לשלום והמשיך בטיולו.

העולם נגלה לאורי בפן חדש ורענן שאורי לא שם לב אליו קודם. כאילו סדרו אותו שוב בצורה יפה יותר, מזמינה יותר.
הדמעות שטפו את כל הלכלוכים מהתמונה שעכשיו היא בהירה וצלולה.

"אז את מבינה למה אני עצוב כל כך?" שאל אורי והאישה הנהנה.
"אני חושב שמקודם הרגשתי ש... שאסור לי להיות עצוב, ואני חייב להתגבר ולחשוב שזה לא נורא שיואלי פטפט קצת עם ילד אחר. או פשוט למצוא לי חבר אחר וזהו.
אבל עכשיו אני מרגיש שמתחשק לי רק סתם להיות עצוב. ומותר לי להיות עצוב, נכון?"
האישה חייכה ועיניה הבריקו.
"ומרוב שמותר להיות עצוב, פתאום אני כבר לא מצליח להיות עצוב" אמר אורי בקול מהורהר ופתאום פרץ בצחוק.
האישה צחקה לעומתו והבמבה נשרה מפיה.
היו לה כמה שיניים מזהב, והשמש התנוצצה מהן.

"נראה לי שאני לא עצוב אלא פשוט פוחד. פוחד שלא יהיו לי חברים. או שבעצם אני כועס, כועס על יואלי, וכועס על כל מי שלא מקשיב לי".
האישה הנהנה, הכניסה לפיה במבה נוספת והושיטה לו שוב את השקית.

"אבל לא את. את מקשיבה לי הכי טוב" חייך אליה אורי בהערכה.

בשקית נשארו בה רק שתי במבות אחרונות, אורי סירב לקחת.

"כועס או פוחד, לא יודע. אני צריך לחשוב על זה" אמר והרגיש שהוא מתחיל לשלוט בענייניים.
הוא רואה את המצב לאשורו. הוא כאילו מסתכל על עצמו מבחוץ.
ולא רק את הרגשות שלו הוא חוקר אלא אפילו על העובדות עצמן הוא מביט מלמעלה במקום לטבוע בתוכן.

"אני כבר לא בטוח שיואלי באמת עזב אותי. אולי זה היה בן דוד שלו, וגם אם לא, אולי זה בסדר שיש עוד חברים שיספרו לו בדיחות ואז הוא יספר אותן לי. ונצחק ביחד כמו שתמיד. וגם לי יהיו עוד חברים אחרים לדבר איתם ואבל יואלי יהיה החבר הראשי".
האישה הניעה את ראשה בחוזקה. באותה החלטיות כמו המנגינה שבה יצאו המילים של אורי.
היא הוציאה את שתי הבמבות האחרונות, וחילקה אחת לאורי ואחת לעצמה, את השקית השליכה לפח הסמוך.

אורי לקח את הבמבה תוך כדי שהוא קם ממקומו.
"תודה רבה" אמר מכל הלב "תודה על הכל הכל, גברת יקרה".

"שלום" אמרה האישה ועיניה חייכו.

ואורי הלך לחיידר, מתכנן איך להסביר למלמד את האיחור.
הוא לא היה שמח. בכלל לא.
אבל הייתה לו תחושה טובה. תחושה של בקרה, של וויסות, של מסוגלות.
תחושה של... של... אושר אולי?
אולי. צריך לחשוב על זה.
תחושה טובה על כל פנים. טובה אפילו עוד יותר מלפני שהתחילה הפרשיה של יואלי.
אורי חייך לעצמו, תלה את התיק על הצוואר והחל לרוץ לחיידר.

*

גבר בחולצה שחורה התקרב אל הספסל והכלב שאיתו נבח בשמחה כשראה את הגברת.

" קְטוֹ אֶטּוֹ בּוּ?" קרא אליה

"נֶה זְנַאיֵישׁ" ענתה האישה.

"אז מה הוא רצה?" הוסיף הגבר להקשות ברוסית מתגלגלת.

"לא יודעת. ילד חמוד מאד, הזכיר לי אותך שהיית קטן. לא הבנתי אף מילה ממה שהוא דיבר. הכל היה בעברית...."

מה אתם אומרים? מה הנקודה המרכזית שמבדילה בין סופר מצליח לאחד כזה שלא?

תמונה להמחשה: חדר עבודה של הסופר

העיר הזאת משקרת לך.


ברחובות העיר שבך
פרחים נבלו.
עצים בוכים,
מטאפורות שקריות.
כבר זמן שמש נשארה
ואין בך לילה
לבכות.

ברחובות העיר שלך
את שוברת אט אט
את ליבך
מציירת גרפיטי בדם
בין סמטאות
חשוכות בך.
שעין אדם לא חזתה
אפילו לא את.
רק כותבת כאילו מינימום
את גרה שם.
כאילו מינימום עיר שלמה גרה
בתוכך.
אבל את בידייך
בוראת בך כאב.

ותביני;
העיר הזאת משקרת לך
את לא גרה בתוכה
והיום,
אנשים כותבים שירה
ואת מילים שמתימרות להיות.
ואם לא תחקי
אף אחד לא יחכה לך
שתהיי אמנית.
וזה כל הזמן מתחדש.
ואת,
מקעקעת את ליבך
בכל כך הרבה שקר, אמת.
אמנים גדולים ממך
צצים מכל עיר אחרת.
ועיר שלך
מדממת.
עיר שלמה גרה בתוכך.
מקעקעת את ליבך

תביני העיר הזאת משקרת בך

אשמח שתגידו איזו הרגשה הקטע נותן לכם
באיזו תקופה מדובר, האם זה הגיבור או סתם דמות, בן כמה הבן אדם, והכי חושב-מה נראה לכם שהוא עשה עד כדי כך שהוא ידע שהסוף בלתי נמנע.
כי לי אין תשובות ואין לי מושג לאן הקטע מוביל.

בסוף כולם מתים, גם הבן אדם הכי זקן מלאך המוות בסוף קובע איתו פגישה.
ולמרות שהוא ידע את זה, וידע שבפעולותיו האחרונות הוא רק קירב את הפגישה האמורה, וכל הדרך רק ניחם את עצמו שלפחות אין מי שיתאבל עליו והוא לא יחסר לאף אחד.
עדיין, כשאתה מריח את המוות האורב לך מאחורי הסיבוב אתה מפחד, לא משנה כמה התכוננת אליו כי אף אחד לא רוצה למות.
המחשבה הזאת הדהדה בראשו בכאב.
הוא לא רוצה למות.
אבל מה לעשות שבמו ידיו הביא את המוות לפתחו.
הוא אפילו לא הרים את מבטו לעבר הפתח מתי שהדלת נפרצה בבעיטה וזוג ענקיים עמדו בפתח.
רק המשיך לשבת באדישות על הרצפה החולית, נותן לענק לעקוד אותו כאילו הוא כבש המובל לשחיטה.
"לא כאילו, באמת." עברה מחשבה צינית במוחו.
משלים עם זה שכנראה היום היה יומו האחרון.

נחמה רכנה מעל סלסלה מלאה מטפחות, וחיטטה בה בקדחתנות, היא לא מצאה שום דגם מתאים ליום יום, הכל היה מידי מעוטר ומסולסל, וחנות הנדוניה החסידית שערכה בה את הקניות, נקראה בשם היומרני "מרכז הפאר והנדוניה", והן הביאו את הבגדים המכוערים והמצועצעים ביותר שהצליחו למצוא.
הראיה שלה הטשטשה מעט כשהתרוממה מעל הסלסלה, החנות נראתה לה כמו גוש זהוב-לבן-שחור מנצנץ, לאט המבט שלה התמקד, והעיניים שלה סקרו קיר גדול ומעוצב, מלא בסינרי מותניים מנצנצים מעומס אבני סברובסקי, מוצעים למכירה במחירים מופקעים לחלוטין.

'וואסע שירצל', הקול שלה התפנק כשהיא הגתה את המילים שהיוו את שגרת ערב שבת שלה כילדה, היא נהגה לתחוב את הפנים שלה לתוך הסינר הלבן שאימה חגרה בעת הדלקת נרות, ולא הסירה אותו עד שהלכה לישון.
היא זכרה בעיקר את הריח, ריח של מבשם ארונות, מעורב בשמץ של חומרי ניקוי, מעט תבלינים, וריח מיוחד של הגוף של אמא, ריח טוב.
היא בחנה את המחירים בסקרנות, לא, היא לא תקנה כאן, למרות שהיו לה תלושים שהקנו לה את כל הקניה בחינם, מימן אותם ארגון הכנסת כלה של החסידות, ומרכז הפאר והנדוניה, היה בבעלות אחד מהחסידים המקורבים ביותר למלכות, ולא פלא שהוא זכה שכל התלושים של הכנסת כלה, מכובדים רק בחנות שלו ובחנות של בריינא, אבל מי קונה בחנות של בריינא?
נחמה הציצה בתלושים, כל החנויות שהופיעו היו שייכות לאנ"ש, יש רק חנות אחת נוספת לנדוניא, 'בריינא', היא תלך לחנות של בריינא, גם אם השוויגער שלה תתפוצץ, היא לא צריכה לדעת על זה בכלל.
היא לקחה כמה מטפחות ראש, העבירה את התלוש, שהיה בכלל מעין כרטיס אשראי, ורק מסיבות היסטוריות המשיכו לקרוא לו 'תלוש' בקורא המגנטי, ויצאה מן המרכז המפואר, בדרך לפסאז' החשוך ביותר בכל גאולה.

היא ירדה כמה מדרגות, וכבר הריחה את הריח ההוא שכולן בשכונה ידעו שיש למוצרים שבאים מהחנות שלה, ריח הנפטלין שהיא לעיתים חשבה שהיא מחבבת.
לעומת מרכז הפאר, האור שבקע מפלורוסנטים עייפים ומרצדים בתקרה הגבוהה של החנות הצפופה, הקשה על נחמה לראות את הצבעים האמיתיים של הבגדים שהיא ניסתה למצוא, ובריינא דידתה אחריה עם פנס ביד, רעש כפכפי הסול שלה נעצר מדי כמה שניות, כי בריינא לא יכלה גם לצעוד וגם לצעוק.
הנכדות של בריינא היו הכתובת לצעקות, הן היו כבר בחורות גדולות, וניסו לעזור לה לסדר קצת את החנות, היא לא ניחנה בתכונה של האצלת סמכויות, ואת כל ההוראות שלה נתנה להן תוך כדי תנועה, כשהיא נעצרת ומחפשת את המילים, מתרגמת אותן מיידיש לעברית, ויורה אותן אל הנכדות המבולבלות, שעומדות עם ערימת ציפיות ביד, ושואלות מה לעשות איתן כעת.

היא דווקא אהבה סדין מיושן עם איזה שיק מגניב, משהו שיכניס את חדר השינה לאווירת רטרו מעודנת, גם מגבות שהזכירו לה את סבתא, ושטיח אמבטיה ממש מקושט מדי, שאין לה מושג איך הוא צנח לחנות הזאת, כי היא בחיים לא הייתה מדמיינת למצוא שטיח כזה בחנות כזאת, הוא התאים יותר לחנויות שאנטי כאלה, הודפסו עליו פילים הולכים במעגל אינסופי.
אבל היא יכלה לקחת את כל המציאות האלה, ולהשליך אותן חזרה לססלאות המתכת של החנות, ולקחת רק את הפנינה הזאת. על הקיר ממש, מחובר בסיכות ללוח שעם, היה מוצמד 'וואסע שירצל' מושלם ממש.

'את זה לא!!!' בריינא ממש צעקה, את יכולה לקחת הכל מכל הקולקציה, יש לנו דגמים עם אפליקציה ממש יפה, תחרה, ריקמה, אבל את זה לא! הבנת את זה?
היא הנהנה, שילמה על הפריטים האחרים, ויצאה מהחנות.
עכשיו היא צריכה לעלות אל הדודה שלה.

הדודה לא הסתכלה עליה מוזר כשביקשה ממנה עט ומחברת, וגם לא נבהלה מהבקשה שלה לשאול את משקפי השמש שלה, היא היתה רגילה לבקשות של נחמה. כאשת הסוד שלה, היא לא סיפרה לאף אחד על ההרגל המוזר של נחמה לעלות אליה, להחליף בגדים, ולצאת לשוטט ברחוב יפו בהופעה שונה ומשונה בעיניה.
יותר מזה, לנחמה היה שם ארון משלה, והיא יכלה להיכנס ולצאת בכל עת, גם מפתח של הבית היא קיבלה.
יש מצב שהדודה שלי הצילה את החיים שלי, היא הרהרה, בשעה שנדחקה לשמלה המוזרה ביותר שמצאה בארון של בת הדודה שלה זכרונה לברכה, היא לא מתה, אבל היא חיה היום באירלנד עם שליח כלשהו, ואין לדודה מושג מה הם עושים שם בכלל.
יחד עם משקפי השמש והשמלה הצבעונית מדי שהיא לבשה, בריינא לא תזהה אותה, ככה היא קיוותה. היא שינתה את קולה לקול בס כמעט גברי, וסיפרה לבריינא שהיא עיתונאית שמתמחה במגזר החרדי, וחשוב לה לשמוע את הסיפור שלה.

בריינא חפרה, אולי קדחה זאת המיליה המתאימה, היא היתה כל כך טרחנית ומשעממת, שזה הדהים את נחמה, שהזדהתה מול בריינא בשם העט: 'מיטל שובלין'.
אין לה מושג איך נפלט לה השם הזה, היא לא התכוננה לפרט הקטן הזה שבריינא תשאל אותה לשמה.
בסוף כשהרגישה שהסיפור לא יוביל אותה לשום מקום שקשור לוואסע שירצל המיוחד הזה, היא פשוט קמה מהשרפרף והצביעה באמצעות העט לכיוון הוואסע שירצל שהמשיך לדהות על לוח השעם.
מה הסיפור של זה? היא שאלה, זה נראה לי בגד ממש מסורתי, יש לך קשר נפשי עם הבגד הזה? יכול ממש לעניין את הקוראים, היא הוסיפה מהר את המילים, כדי שלבריינא לא יתעורר החשד שזאת אותה כלה צדקת ועניה מלפני שעה.
זה הביאה לי הרבעצען בכבודה ובעצמה, היא התרגשה כשסיפרה: היא הניחה אותו על הברכיים, ועם הידים היא נופפה במעגל מעליהם שלוש פעמים, ואחר כך כיסתה את העינים כמו בהדלקת נרות, הקול שלה נשנק טיפה, ואחת הנכדות הושיטה לה כוס מים.
מהיום שפתחתי את החנות, זה תלוי כאן, ואנחנו רואים ברכה לא נורמלית, היא החזיקה לה את פרק היד כשהיא הזדקפה מהשרפרף המקביל, דמותה הגוצה בכפכפי הסול, מושכת אותה לעבר דלת החנות.
מכאן לא יצאה כלה אחת בלי לקנות משהו, את שומעת?
אחת לא, ואני פה כבר ארבעים שנה, לא עשיתי פרסומת אחת במקומונים, אבל כולן יודעות שאצלי קונים, כן ריח של נפטלין, לא ריח של נפטלין, כל כלה משתמשת במצעים שלי, זה כבר שתי דורות ככה.

נחמה עמדה מול החנות, היא לא ידעה כל כך מה לחשוב, היא מאוד הבינה את בריינא, שהרשתה לה בסוף לצלם את השירצל בטלפון שלה כשאף אחת לא תראה, אבל מה שיש לה זאת תמונה, תלושים, וכרטיס אשראי שיש לו מסגרת כל כך קטנה, שבטוח לא תדרוש הקשה של קוד סודי באף קניה.
היא התרווחה על הספה בבית של הדודה, ושלפה את הטלפון, היא הקישה על התמונה וביצעה חיפוש תמונה בגוגל, אולי היא תמצא תמונה דומה מאיזו קולקציה שעדיין מייצרת אותה, אולי לחנויות חסידיות בניו יורק יש אתר אינטרנט? זה היה אבוד מראש.
היא הופתעה מהאתר שהיא מצאה תמונה כמעט זהה לו, אלי אקספרס, תחת התיאור: "יפה 100% כותנה לבן חדרניות סינר נשים מותן סינר" הופיעה תמונה נהדרת של וואסע שירצל תאום לאותו אחד שהיה ממוסמר שם לקיר, היא התרגשה וכמעט שמטה את הטלפון מהיד.
כרטיס האשראי שלה עבר בקלות את מחסום שלושת הדולרים, ולא עבר חודש והיא אספה את החבילה מחנות הירקות הסמוכה לביתה, שהיתה גם מעין סניף דואר ונקסט ושיין, היא פתחה את החבילה בציפיה, ולאחר קריעת שתי עטיפות מציקות, היא החזיקה בידה את הוואסע שירצל המושלם בתבל, לא מקושט מדי, לא מנצנץ, לא מנסה להיות אביזר קישוטי מעיק - וואסע שירצל כמו של בריינא.

בלילה היא חלמה שהיא שוכבת במיטה, חגורה בסינר המיוחד שלה, כל הבית ריח של ריהוט סנדוויץ וטרי ממלא את חדר החדר, ופתאום דמותה של בריינא יוצאת מהקיר, ופונה לעברה עם מספריים גדולים ביד, גוזרת את האוויר בקול מתכתי מלחיץ, היא מנסה להתנגד, אבל בריינא של החלום גדולה, היא הופכת אותה בקלילות על הבטן, מתירה את הקשר הרפוי ביד אחת, וביד השניה ממשיכה לאיים עם המספריים, לוקחת את הוואסע שירצל מאלי אקספרס, ומסתלקת.

עוד לפני שהתחיל הבוקר, היא כבר עמדה מול החנות של בריינא, רועדת באימה קלה, היא יודעת לזהות חלומות אמיתיים, וזה היה אחד מהם.
בהתחלה בריינא היתה לבבית, היא זכרה את הקניה שלה, ושאלה אותה אם היא מרוצה מהאיכות, אבל אז נחמה סיפרה את האמת, ובריינא נראתה כועסת, ואחר כך הוציאה מהשקית שלה את הוואסע שירצל הסיני, ובריינא התפוצצה כמעט.
'בואי איתי לרעבעצען!!!' היא האדימה, לא הגיוני מה שסיפרת, את הרי כלה ויש לי חזקה שאף כלה לא יוצאת מהחנות בלי לקנות משהו, איך זה יכול להיות? אני חייבת שתבואי איתי לרעבעצען עכשיו.

בריינא נעלה את החנות, ובאותה אחיזה מטרידה בפרק היד, היא התחילה לגרור אותה בין רחובות השכונה, הן חצו כבישים בסערה, גרמו למכוניות לצפור, בריינא הלכה ישר כמו מיסטר בין בסרט ההוא שהם ראו בסתר אצל הדודה, עברה בתוך חצרות פרטיים עם עשביה בגובה המותניים, וירדה במורדות מעוקלים מרוצפים בשאריות אבני מדרכה באופן פרוביזורי.
נחמה אפילו לא ידעה איפה הרעבעצען הקשישה גרה, היא הכירה רק את מגורי האדמו"ר המפוארים ליד המוסדות, ואת הרעבעצען הצעירה וחמורת הסבר שהיתה מוקפת בגבאיות קשות ואלימות, שפעם אחת חייכה אליה חיוך כמעט טבעי, ונחמה ראתה בזה סימן לכך שהיא ראויה לברכה.

כאן בבית הזה? היא תהתה כשראתה את החצר הפראית ביותר שיכל מישהו לדמיין, עצי פרי גדולים הצלו עליה, וערוגות של עשבי תיבול הציפו אותה מכל עבר, זה היה כמעט מבוך שהיה מפוצץ בקסם.
הן עברו גדר חיה אחת, ואז ראו את הרעבעצען עובדת בחצר, היא הרימה את הראש הישיש שלה מתוך דלי קומפוסט ענק שהיתה שרויה בתוכו רובה ככולה, ושלחה אליהן חיוך מקסים כל כך.
אחיזתה של בריינא בידה של נחמה נרפתה מיד, היא נראתה לפתע כל כך שלווה ובוטחת, בחיים נחמה לא היתה מדמיינת את האופציה שהיא תראה אותה ככה, העינים שלה כמעט נעצמו, והיא נשארה שם לעמוד ככה גם אחרי שהרבעצען נכנסה אל הבית.

הרעבעצען הזמינה אותן פנימה, אם החוץ היה בוסתן מהמם, הפנים היה זריקה לשנות החמישים, ריהוט מושלם בעיניה של נחמה, מינימליסטי להחריד, רווי פורמייקה בקווים ישרים, מפות קרושה קטנות עיטרו את ראשי הרהיטים הספורים שהיו פזורים בסלון בחינניות, ונורות חלשות האירו את החלל הזה.
חלון זכוכית מחוספסת בצבעים שונים ודהויים, מחולקת לחלקים שונים ובזוויות חספוס שונות, הכניסו אור ממרפסת קרקע מלאה בעציצים ירוקים, זה היה כמו לראות את החלום שלה במציאות, זה הרגיש הרבה יותר חלום מהסיוט עם בריינא.
למעשה היא לא היתה משוכנעת לגמרי שהחלום ההוא לא ממשיך כעת.
והן שקעו לתוך תה חלש ומתוק, ועוגיות שקדים, ושיחה כל כך מתוקה שהיא היתה אסירת תודה להשגחה שגילגלה אותן לכאן, האוויר כאן היה קדוש בקטע טוב, אמת פיעמה בבית הזה, אמת של כיף והנאה צרופה, בלי פחד ובלי שיפוטיות.

הרבנית? היא פנתה לרעבעצען, היא לא הרגישה שמתאים שהיא תאמר את התואר שלה ביידיש.
קוראים לי ביילא, ענתה הרבנית, מתסכלת בהתלבות על הוואסע שירצל שנחמה שלפה מהשקית הירוקה שלה, זה כל כך מהמם, היא לחשה, ליטפה את התחרה המינימליסטית שהקיפה את הסינר, מיששה את הבד בידיה, זה מזכיר לי משהו, היא אמרה פתאום.
בידים רועדות קצת היא לקחה את השירצל, הידקה אותו אל גופה כשחצתה את החדר לכיוון רהיט פורמייקה משונה, מעין שולחן או ארון נמוך עם רגלים מוצלבות, עליו מגשים עמוסי נרות שעווה לבנים וזקופים.
היא התיישבה על הדום קטן וסרוג שעמד ליד שולחן נרות השבת שלה, הניחה את הסינר על ברכיה, נופפה מעליו בתנועה מעגלית את שתי ידיה, ואחר כך כיסתה את עיניה למשך כמה שניות ארוכות.

נחמה היתה מאושרת.
היא חצתה את הכביש לעבר קיצור הדרך שהוביל אל ביתה דרך היער.
כשיצאה מתחום הראיה של עוברי הדרך, היא התחילה לדלג באוויר כמו ילדה קטנה, יש!! היא חשבה ואפילו לחשה בהתנשפות, יש!! לא סתם וואסע שירצל, אלא וואסע שירצל מאלי-אקספרס, מבורך על ידי הרעבעצען הכי מדהימה בעולם.
תודה לך ביילא, היא לחשה, תודה נשמה.
והמשיכה לדלג בשביל עד שנעלמה.

סיפור שכתבה בינה מלאכותית, בעריכתי הנדיבה:

אין הבטחה לסיום...


השמש שקעה זה מכבר מעל ירושלים, והעיר העתיקה טבלה באפלה. אור קלוש דלף מחלונות הבתים, וצללים ארוכים התפתלו בסמטאות הצרות. רק קולות בודדים של עוברים ושבים פילחו את הדממה.

בתוך חדר קטן וקודר, מואר רק על ידי נר דועך, ישב יהודה וקרא בספר עתיק. אור קלוש האיר את פניו החיוורות ואת עיניו העמוקות. הוא היה אדם צעיר, כבן עשרים, בעל פנים חכמות ועדינות.

יהודה לא היה סתם אדם. הוא היה נצר למשפחת כוהנים עתיקה, וידע סודי עבר בירושה מדור לדור במשפחתו. ידע זה עסק בכתבי קודש נסתרים, בעלי כוחות מיוחדים.

יהודה ידע שיום אחד יגיע תורו להשתמש בידע זה. הוא ידע שצפוי לו גורל גדול, גורל שיקבע את עתיד ירושלים ואולי אף את עתיד העולם כולו.

אך יהודה לא היה מוכן לגורל זה. הוא היה אדם שקט ומופנם, שמעדיף להסתגר בחדרו וללמוד תורה. הוא לא רצה להסתבך במאבקים ובסכנות.

לפתע, דפיקות חזקות על הדלת קטעו את מחשבותיו. יהודה קפץ בבהלה, ליבו דופק בקצב פראי. מי יכול לבוא אליו בשעה כה מאוחרת, במקום נידח זה?. הוא פתח את הדלת בחשש. מולו עמד אדם זקן וחכם. פניו של הזקן היו מכוסים בזקן לבן ארוך, ועיניו הכחולות הבריקו בחוכמה עמוקה.

"יהודה", אמר הזקן בקול סמכותי, "הגיע הזמן. עליך לצאת למסע".

יהודה נרתע לאחור. "מסע?", שאל בקול רועד, "איזה מסע?".

"מסע אל עבר גורלך", אמר הזקן, "עליך למצוא את כתבי הקודש האבודים, ולהשתמש בכוחם כדי להציל את ירושלים".

יהודה רצה לסרב, אך ידע שאין לו ברירה. גורל ירושלים היה מונח על כתפיו.

"אני מוכן", אמר יהודה בקול נחוש, למרות הפחד שהשתלט עליו.

הזקן חייך. "טוב", אמר, "המסע יתחיל מחר בבוקר. היה מוכן".

יהודה סגר את הדלת ונשען עליה בכבדות. הוא ידע שהמסע הזה יהיה קשה ומסוכן, יותר מכל מה שחלם עליו אי פעם. אך הוא היה נחוש להצליח. גורל ירושלים היה תלוי בו.


באותו לילה יהודה לא הצליח לעצום עין. מחשבות על המסע הקרוב טרדו את מנוחתו. הוא ידע שצפויים לו קשיים רבים, וספקות החלו לכרסם בו. האם הוא באמת מסוגל לעמוד במשימה כה גדולה?.

לפתע, שמע יהודה קולות מוזרים מחוץ לחלון. הוא ניגש אל החלון והציץ החוצה. אור קלוש האיר את הסמטה, ודמויות כהות התגנבו בין הצללים.

יהודה חש תחושת אימה הולכת וגוברת. מי היו הדמויות האלה? מה הן רצו?.

הוא ניסה להבחין בפרטים נוספים, אך ללא הצלחה. הדמויות היו חמקמקות, ונעלמו כרוחות רפאים.

יהודה חזר למיטתו, אך לא הצליח להירדם. תחושת אי הנוחות לא הרפתה ממנו. הוא ידע שמשהו לא טוב עומד לקרות.

למחרת בבוקר, יהודה יצא לדרכו. הוא פסע בסמטאות ירושלים העתיקה, מוקף באנשים מכל קצוות תבל. קולות המיקוח וההמולה גברו, והעיר נראתה כמו תמונה מתוך ספר היסטוריה.

לפתע, יהודה הבחין באיש זקן עטוף בגלימה שחורה. האיש עקב אחריו ממרחק, ויהודה חש תחושת אי נוחות הולכת וגוברת.

יהודה ניסה להתחמק מהאיש, אך ללא הצלחה. בכל מקום שאליו הלך, האיש הזקן היה שם, צופה בו בעיניו החודרות.

יהודה חש כאילו האיש רואה את כל מחשבותיו, כאילו הוא יודע את כל סודותיו.

חוזרת
הביתה
חיוך
על פנים.

גומרת
נוצרת
מסע
של שנים.

גבהתי
גבוה.

הצלחתי
לנגוע.

במזוזה
מנשקת.

בדלת
דופקת.

לא פותחים.

שקט.

פותחת לבד.

רואה
בית
זר
מנוכר.

מחפשת
מזכרת
ממני.

מגלה
שכלום
ואינני.

עזבו כולם.

לקחו הכל.

נשארו
בבית
ארבע
קירות.

אבק
ברצפה
אין
כסאות.

מנגבת
מעיני
דמעות
נחילים.

פותחת
מחשב
כותבת
מילים.

מוסיפה קובץ
כותרת
נשמות אבודות.

ועוד קצת אומץ
מקלדת
אצבעות רצות.

הם
הלכו
רחוק.

רק רצו
לנשום
עמוק.

עלו הרים
גבעות.

נפלו חזק
בבקעות.

ונגמר כבר
צידה
לדרך
שלקחו.

ורצו לחזור
לאגור
כח,
נמעכו.

גילו
שלא מחכים
להם
בבית.

מצאו שם
ציפור מתה
ובפיה
עלה
של זית.

רק בקשו
מים
לנפש
עייפה.

וזכרו
אותה
יד
שנפנפה.

אמרה שלום
רצתה
כבר
שיחזרו.

לא חיכתה
ומילים לה
לא
נאמרו.

סליחה נשלחה
לחלל ריק
לאוויר.

וברעד נשמע
קולם
השביר.

סליחה שברחנו.

והנה חזרנו.

ואיפה חיכית.

ומה רצית לומר
כשלא היינו.

ואולי
יבינו
לכתך.

לא ישאלו
למה
ואיך.

כי חיכית
והם לא מיהרו
לחזור.

הלכו רחוק
לא מצאו לליבם
מזור.

וכעסת
בכית,
רק רצית אותם
קרוב.

ונגמרת
היית
כל כולך כעס,
מכאוב.

וכמה
אפשר
כבר
לחכות.

וכמה
אפשר
להוריד
דמעות.

די,
הלכת.

די,
ברחת.

ולא זכרת.

שקט
שהשארת.

ארבע קירות
שהותרת.

סוגרת קובץ
שומרת
בשם
סיפור
חיים.

סוגרת דלת
מחפשת עדיין
משפחה,
לבבות
פועמים.

די,
לא בורחת.

מחכה
עכשיו
לכם.

שתדעו
להיות שם.

בשקט.

לחכות.

שאבוא.

אדפוק שוב.

בדלת.

בבקשה.

תפתחו לי.

תנו לי לחזור.

הביתה.



אני יודעת שהכתיבה לא מקצועית מידי
יש הרבה מקומות שנאבד לי הקצב וכו' .
מתנצלת מעומק לב על האורך...
הלב שלי רוצה לצעוק ת'מסר הזה.
תחכו,
תמתינו,
הם עוד יחזרו.
אני בטוחה שיש על מה לתת ביקורת.
אשמח ואודה למבקרים.
מקווה שתבינו, תתחברו.

יום אחד תיהיה רגוע נכון?
לא תתרגש מכל מילה
לא תתפתל מכל נשימה של הסביבה
תיהיה רגוע
תחיה בשקט
את החיים שלך
לא תסכל עם הגיבו או שאין תגובה
ותפגע
לא תחכה שיסתכלו שיאמרו
פשוט תדע לעצמך שאתה טוב
שאתה יכול
לא תחכה ותחכה
ואז תישבר
פשוט תחיה בשקט בשלווה
לא בלחץ של הסביבה
נכון יגיע יום כזה?!