קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בס"ד


פעם מישהי אמרה לה שציפיות הן אשליה. מרימות אותך גבוה אל השמים ואז זורקות אותך בחבטה אל הקרקע. היא לא זוכרת מי בדיוק אמרה את זה. לא זוכרת מתי. רק זוכרת את ההבעת פנים המסויגת שעלתה על פניה. הדפה את המילים שהושלכו לעברה, אמרה שלכל דבר בעולם הזה יש חוקים. לכל שאלה פתרון. ציפייה מביאה איתה תקווה, והתקווה ניצחון. לא נתנה לאכזבות לשטוף אותה. לא חשבה שקיים להן בכלל מקום.


זה קרה בי"ב אלול, איך אפשר לשכוח. אמא התקשרה. היא זוכרת את היום. זוכרת גם את השעה. הקול שלה היה כבוי מדי. הבינה שמשהו קרה. אלפי תרחישים התרוצצו במוחה. אף לא אחד מהם היה קשור לאבא. אף לא אחד מהם היה קשור למחלה.

רק כשהגיעה הביתה הצליחה להרכיב את התמונה השלמה, ואולי דווקא השבורה: לאבא יש גידול ממאיר בראש. הרופאים לא נותנים הרבה סיכויים לחיות.

יצאה למרפסת, חיפשה אוויר. ראתה שם רק שמים. הרגישה אותם נמוכים כל כך, כמעט נופלים. חשבה שזה רק ביטוי. שורה מספר או עיתון. לא רצתה להרגיש מקרוב.

אחרי שלושה ימים שלא בדיוק ידעה לאן ממשיכים מכאן, סיפרה לה חברה על בת מלך. 'תקשיבי, זה פשוט עובד', אמרה לה בעיניים בורקות. 'אני מכירה אישה בת שלושים וחמש שהתחתנה אחרי שקיבלה את הקבלות, מכירה גם חולה אחת שהתרפאה אחרי שנים של סבל'.

הקשיבה למילים, לסיפורים. נאחזה בהם חזק. כל מה שהיה אפשר להיאחז בו קיבל את תשומת הלב שלה. לא היה לה ספק שהיא תעשה הכל בשביל אבא. תקבל את כל הקבלות. תשלח לשמים את כל התפילות. זה מובטח. זה ודאי. גם היא תראה את הישועות.

פתחה מחברת חדשה, כתבה שם עשרות קבלות. בכותרת היא כתבה בכתב יד רועד 'לרפואת שמעון בן שרה לאה'.

היא מעולם לא הייתה תלמידה מצטיינת, אבל את השיעורים של המורה אירית – המחנכת של כיתה ט' - היא דווקא זוכרת. המורה תמיד סיפרה על הקבלות הקשות, אלו שמגיעות עם דמעות והרבה כאב. אותן, דווקא אותן, ה' הכי אוהב.

פתחה את הארון, אספה את כל הבגדים שהיא הכי אוהבת. כל אחד טמן בתוכו ריח, געגוע וזיכרון. עברה סעיף סעיף, הקריבה את הכל. הרגישה איך חלקים נושרים מתוכה לאט לאט. לא נתנה לרגשות לשלוט בה. ידעה שאולי עכשיו קשה, אבל בסוף הדרך היא עוד תראה את האור, אולי תהיה מאושרת.

בקו של 'בת מלך' היא קיבלה הרבה חיזוקים. כל יום עלו עשרות נשים לקו. סיפרו על הקבלות, לא שכחו לספר על הישועות שבאו בעקבותן.

בכל יום שחלף התמלאה המחברת בעוד עשרות קבלות. בכל פעם שהיה קשה, דמיינה את עצמה עולה על הקתדרה, קוראת בקול מלא עוצמה 'הבטחתי ונושעתי – עכשיו אני מפרסמת'.

היא תספר על הגידול שנעלם כלא היה, על הרופאים ההמומים. אולי מישהו ישאל בפליאה מה עשיתם?? אולי היא תענה, תראה את המחברת. מלאה. לא תשכח גם את הקו של בת מלך. הלא בזכותו הכל קרה.


***

זה קרה בשישי בצהרים. הייתה עסוקה בהכנות לשבת, היה גם את המבחן בראשון שקצת איים על שלוות הנפש שלה.התעסקה בצרות הקטנות, לא חשבה על דברים אחרים.

בדיוק אז קיבלה את ההודעה על אבא. כבר איננו.

בתחילה הכל קפא בה. הידיים, הרגלים, אפילו הנשימה. לא הבינה איך הלב שלה עוד מצליח לפעום.

אחרי זה הגיע הבכי. לא הצליח להפשיר, לא הצליח לנחם. הכעס הגיע מיד אחריו. כעסה על השמים ועל האדמה. על האור והצל. כעסה גם על החושך. המחברת הייתה מולה. תלשה ממנה דפים, רוקנה כמעט את כולה. לא הבינה את עצמה.

אחרי זה הלכה למקום פתוח, צעקה לשמים 'אבל הבטחת!!!!' ענני צמר גפן שתקו מעליה. השתיקה שלהם כמו ענתה לה: 'אף אחד לא הבטיח'.

'אבל קיבלתי מלא קבלות, הבטחתי אפילו לפרסם', הקול שלה היה מוזר, צרוד. לא הקול היציב ההוא שהתנגן בקו של בת מלך. ופתאום הרגישה בודדה כל כך מול כל הנשים שמצאו את הכתובת. הרגישה שכל העולם שותק עכשיו ורק היא צועקת.

'לאן נעלמו כל התפילות שלי?', רצתה לשאול. 'לא הגיוני שאת כל התפילות לקחת. ורק את שלי השארת כאן, תקועות בין שמים לארץ'.


***

רק אחרי חודש הצליחה קצת להתייצב. נתנה לנשמה לשוחח קצת יותר עם הגוף. עדיין לא הרגישה שלמה. ידעה שהחסר קיים ושום דבר לא באמת יצליח למלא אותו. נתנה לחלק ההוא להיות חסר בתוכה, התאמצה למלא את החלקים האחרים.

החיים נתנו לה אינספור הזדמנויות קטנות לחייך, אספה אותם אליה. התאמצה להנציח את כל מה ששווה אפילו אושר קטן.


ויום אחד היא אזרה אומץ שלא חשבה שקיים בה, חלקים קטנים מתוכה. התקשרה למספר של בת מלך. הצליל של ההקלטה אותת לה שהיא יכולה להתחיל לדבר. הבינה שעכשיו זה הזמן.

זה היה אמור להיות דקה. מקסימום שתיים. הייתה צריכה לומר את הקבלות, את הישועה, ואז לנתק.

במקום זה היא סיפרה את כל הסיפור מההתחלה. סיפרה על המחברת המלאה, הבגדים, החלומות שנאבדו והתקוות שהתנפצו לאלפי רסיסים. 'וגם אני הבטחתי', קולה בגד בה פתאום. 'גם אני הבטחתי לפרסם'.

רק אחרי שסיימה את ההקלטה הרגישה איך משהו בתוכה מתחיל להתרפא. לא היו אלו השמים שהתבהרו יותר, גם לא השמש שלא זרחה שבועות. רק הלב שלה שפעם בקצב מתון יותר. כבר אין מלחמות.

לא היא זו שתאחז במיקרופון בשתי ידיים יציבות, לא עליה יכוונו את האורות. מישהי אחרת תעמוד על הבמה. מישהי אחרת תספר את סיפור הגבורה ותגרוף מחיאות כפים סוערות. מבלי לדעת איך, מבלי לדעת למה, הידיעה הזו הדליקה אור בתוכה. הרגישה שרק היא יכולה לנגן את הסיפור שלה, פיסות קטנות שרק היא יודעת איך להרכיב.
בס"ד

נסיך היער והירח בחצות.

הצהרה חשובה: "נסיך היער והירח בחצות" הנו פאנפיק לסדרת הספרים "ממלכה במבחן" ועל כן כל הדמויות הינן בבעלות בלעדית של מיה קינן.

פרק א'

רעואל ישב על הדרגש ואחז בבטנו בחוזקה, כוס מים צוננים הוגשה אחר כבוד להוד מעלתו הקטן שנחנק מרב צחוק באולם הסייף.

"מה כל כך מצחיק אותך", מהללאל התנשף, מניף את החרב הכהה בהשתעשעות.

"צר לי אח גדול, אבל אתה נראה כמו מוקיון..." התנשף הקטן מצחוק.

מהללאל מחה אגלי זיעה דקים שבצבצו על מצחו, האמת שהאנשים הנוכחים באולם רק חיכו לטפוח על המצח הרטובה אך מהללאל הבהיר כבר מזמן כי הוא לא ייתן לדבר מסוג זה או דומה לו לקרות.
בדיוק כמו שצורת לחימתו עם כל העבודה הסיזיפית והקשה שעשה לא השתנתה לחלוטין, עדיין יצר ההישרדות גבר על גינוני הלחימה המסורתיים.

"שנראה אותך, הוד מעלתו הקטן," הציע מהללאל, מושיט בחינניות יתר חרב כהה קטנה לעבר אחיו בן החמש, וכבר הרגליים הקטנות קיפצו אל זירת האימונים.
"נסה לתקוף אותי!" מהללאל התכופף מעט, ורעואל נראה מאושר מהמשחק מנסה לחדור את ההגנה של אחיו הגדול.

"מזכיר לך משהו?" המלך איסתרק חייך לנוכח המראה שניגלה לפניו בתוך אולם הסייף, הוא עמד שם יחד עם האביר בסטיאן בחצר האחוזה, ונהנה לראות את משחק המשובה של השניים.

"האם הוד מלכותו מנסה להתלוצץ איתי?" שאל בסטיאן בקול פגיע ולא מוכר, איסתרק הרים אליו מבט האומר דרשני, מגלה למולו את האדם החזק במדינה אם לא הכי חזק בממלכה שמצחו נחרש תלמים תלמים.

"למה ככה ידידי?!" התפלא המלך משלב את ידיו מאחורי גבו, מודע ולא מודע לקשר המורכב הנוצר בין האב לבנו.

"אל תצפה!" אמר רק בליל אמש באירוסיי אחיו מיכאל למי שעכשיו נראה פגוע וחסר אונים. "הציפיות הללו גורמות לך לכאב מיותר וחסר כל תכלית." קבע בפני האביר שגדול ממנו בעשרות שנים, אך כצופה מהצד ראה את הדברים כהווייתם. "הסתכל!" קרא שעה שמהללאל שוחח עם אחד מזקני האצולה, "יש כל כך הרבה צדדים יפים בבחור", סיים. אך בסטיאן השיב לו מבט מיוסר, כן הוא ציפה מבנו האבוד ועדיין מצפה, וזה דבר שלא נתון לשליטתו.

מבלי לשים לב מרגע שובו של מהללאל היא עטף את ליבו בציפיות כלפיו, כלפי עתידו וכלפי עתיד משפחתו. הוא היה בטוח כי מהללאל יהפוך לבן אצולה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שהרי דם כחול זורם בעורקיו. הוא ידע שזה ייקח זמן, אך אט אט החל להבין שהמציאות החליטה אחרת. ומהללאל לא הצליח להשתלב בחברת האליטה הכוזרית. בסופו של יום הוא נותר בשלו, בעל דעה מגובשת ועצמאית כמעט לחלוטין. וליבו שצופה בציפייה מסנוורת כבר התעוור לחלוטין לא רואה את כל המאמץ של בנו, רוחו הטובה, מעשיי החסד, הענווה, הבגרות, כבוד הבריות... לא את כל זה הוא לא הצליח לראות.

ואכן מהללאל היה בחור משכמו ומעלה, מתעלה בתורה וההיראה ועם כל זאת תמיד היה ונישאר אדם של עשייה כלפי בריותיו של בורא עולם. לרב לא היו אלו בריות שקורצו בארמונות תחת כפיות זהב, אלה היו אנשי היום יום אליהם חבר בטבעיות שכזו. כל פשוטי העם אהבו אותו, אזרחים רבים מצאו את עצמם מתייעצים ושופכים את ליבם אליו, או אפילו סתם שומעים את דבריו הנעימים לכל אוזן. בשכונת העוני הגדילו לעשות והכריזו עליו כרב השכונה, שם היה מוסר דרשות בבית הכנסת השכונתי, קובע שיעורים לנוער הכוזרי הפרברי, ודואג לילדי השכונה. כן הם היו חלק ניכר וחשוב מחייו וקסמו לו יותר מכל ארמון נוצץ כזה או אחר.

"אבל יש לך תפקיד!" כל קריאה כזו מאת אביו המאוכזב גרמה לליבו להתכווץ בכאב, אביו אשר ייעד אותו לגדולות.

"אל חשש אבי, אמלא את תפקידי!" מהללאל היה נחוש לא פחות מאביו, "אך בלי כל משחקי הכבוד הללו." המשיך מודע לפגיעה המתמשכת שחווה פיזית ונפשית מכל אותם משחקים שפלים, כמה חברים הפסיד בגלל קרבי מעמדות, וכמה העולם הזה זר ומנוכר עבורו.

"וכי מי אמר שלמלא את התפקיד חייב לכלול את ההתחככות בגלימות הכבוד המתנופפות בהיכלי השן?!" תמהה באוזני אביו.

ואז הגיע שלב האפיסת כוחות, אם במלחמות נשקפה דמותו של השר כארי במלוא הדרו, בוויכוחים למול מהללאל הפך להיות כארי זקן ועייף ממלחמות.

"אתה תראה ממנו הרבה נחת," אמר לו הרב שבוע שעבר שעה שהלך לדרוש ממנו עיצה.

גם הרב כמו הוד רוממותו המלך אמר לו כי לבנו יש דרך הייחודית רק לו, וכי חייו לא התנהלו ולא מתנהלים כהלך חייו של בן אצולה רגיל.

אולי זה הגיל, אמרה לו גטאלי רעייתו , הוא היה בטוח שהדברים מכוונים אליו, שהתכוונה לומר שהזדקן ולכן נעשה קטנוני.
אבל כוונתה הייתה למהללאל שמאז ומתמיד נטתה לבקר את התנהגותו באוזניי בעלה, הוא עלול להרוס את שמנו הטוב בקרב משפחות האצולה. הייתה משתפת אותו בחששותיה.

"מהללאל כבר בוגר," המשיכה לומר, עוטפת את דפני ביתם התינוקת בשמיכת הקטיפה.
כעת רק קלט שהיא מתכוונת לבנו ולא אליו.
ותמיד שעולה המילה בוגר לצד השם של בנו מצטרף גם המושג הזה שנקרא- שידוכים.
פרולוג:

מרקש מרוקו, 1940-

השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר. מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי.

מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות. במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד.

מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של כמה נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. אלמודה, כינו אותה.

לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו אופנתית. כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים תדיר בביתה הייתה לשוב לציון.

בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו נמלאות עיני אמה דמעות רכות. עוד נשוב לשם, אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון.

בעודה מתרפקת על זכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלסטינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה. מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה.

הוריה שחדו רבים כדי לנסות לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות. לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחששויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב.

באותה עת, רצה יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי , והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כששחזרה את הזכרונות. הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד מול גרגירי השנאה והערמומיות שכוונו לעברם.

אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים בכדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אמם לעבוד כמורה לתנ"ך. המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך.

אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה והתכווצה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אמם מסתירה מהם דבר מה. דבר מה חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה.

לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים. בכוחות אחרונים אמרה אמה "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו.

"בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להפרד ממנו כיאות".
מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות.

"אמי היקרה, אהבתי אלייך רבה מכל כוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". לוקחת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה. אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה.

באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר
להם כעת, לעד.
סדום ועמורה.
״חדשות כנען בוקר טוב, השעה חמש ושלושים בבוקר, ואנחנו עם כל הדיווחים על האירוע הדרמטי שעדיין מתגלגל. כתבנו בשטח, שלום לך״.

״שלום גם לך, נמרוד. בוקר טוב, או שמא יש לומר... בוקר מורכב״.

״יפה תיקנת... אז בוא תדווח לנו ולמאזינים על האירוע הטרגי הזה. יש לי תחושה שכולם קצת מבולבלים...״

״כן. בהחלט. כמובן לא הכול ידוע עדיין, וגם ממה שידוע – חלק אסור בפרסום, אבל כמו שזה נראה – מדובר בפיצוץ אדיר באזור כיכר הירדן, סמוך לים המלח. הפיצוץ אירע בשעת הזריחה, ולא ברור אם יש ניצולים״.

״האם יש השערה בנוגע לגורמים לפיצוץ?״

״האמת היא שלא ממש. הרשויות חוקרות את האירוע, אולם איך שזה נראה עכשיו – זה ייקח זמן רב. עדי ראיה שהבחינו באירוע ממרחק גדול, סיפרו על פיצוץ שנראה כאילו נבע ממעמקי האדמה. הדרכים אל הערים הגדולות חסומות, ואנחנו כולנו מקווים שהם ייפתחו בהקדם האפשרי״.

״בהחלט. ועכשיו, באותו נושא, נמצא איתנו באולפן פרופסור טבע, מומחה בינלאומי לגיאולוגיה. שלום לך פרופסור״.

״שלום – שלום. אני מבקש לשלוח מסר למשפחות הנפגעים. ליבנו איתכם״.

״בהחלט. אמור לי פרופסור, מה יכול היה לגרום לפיצוץ אדיר כזה, שאני מעריך שכולנו חווינו במידה כזו או אחרת?!״

״ובכן, מוקדם עדיין לומר, ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעריך שמדובר ברעידת אדמה. כבר לפני כשנתיים, גיבש המכון שבראשותי חוות דעת, על פיה – אזור ים המלח הוא אזור מועד לרעידות אדמה. כיכר הירדן ממוקמת בדיוק מעל נקודת חיבור בין הלוחות הטקטוניים, מה שהופך את האזור כולו לאזור מסוכן במיוחד״.

״אני בהחלט מבין. אתה למעשה טוען שיכולת לחזות את האסון?!״

״לא יכולתי. חזיתי! המכון שבראשותי הגיש את חוות הדעת למשרד האנרגיה והתשתיות, אולם למותר לציין שאלו לא עשו דבר בנידון. אני לא רוצה לחרוץ גורלות, אבל ייתכן מאוד שאם היו מקבלים את חוות הדעת שלנו ופועלים על פיה, לא הייתי יושב כאן עכשיו״.

״אני מבין. זו בהחלט שערורייה. אני בטוח שהאחראים למחדל יתנו את הדין. וכעת, במעבר מהיר, אני רוצה לפנות למרואיין הבא שלנו, שהוא לא אחר מאשר מר שפטיאל משפטי, לשעבר יושב ראש עיריית אדמה. שלום לך״.

״שלום. בוקר עצוב״.

״אתה רואה את התמונות הללו, ואני בטוח שאתה כאוב מאוד. האם אתה מופתע?!״

״בכלל לא״.

״אתה לא מופתע?! גם אתה חזית מראש את רעידת האדמה?!״

״בהחלט. עוד כשהתמודדתי בבחירות המקומיות נגד ראש העיר המכהן, מר שפט-בגץ, הזהרתי מפני החורבן שהוא עתיד להמיט על הערים הללו!״

״תוכל להרחיב בנושא?! כי כולנו יודעים שכיכר הירדן משגשגת מאוד בשנים האחרונות...״

״בהחלט. אבל זה לא בגלל מר שפט-בגץ, אלא בגלל מערכת המשפט הייחודית של כיכר הירדן, שבראשה בית המשפט העליון שבסדום. מערכת משפט מודרנית כזו, היא הבסיס למערכת הכלכלית היציבה, המערכת הרפואית המשופרת, והדמוקרטיה היציבה. מר שפט – בגץ לא היטיב עם כיכר הירדן, אלא בדיוק ההפך. הוא הזניח תשתיות, הוא לא בנה די מוקדי חירום, והוא סירב להחיל את התוכנית שאני יזמתי, שהמטרה שלה הייתה למנוע את האסון שאנחנו רואים בדיוק עכשיו!״

״דברים כדרבנות, אבל אני מוכרח לקטוע אותך, שכן יש לנו עד ראיה. אנחנו חוזרים אל עמדת השידור שלנו בכיכר הירדן, ואל עד הראיה. מה ראית?!״

״פיצוץ! סדרת פיצוצים! אש, תמרות עשן, לבה! האדמה נהפכה, התערערה לגמרי. מכל חמשת הערים הגדולות לא נשאר כלום!״

״פרופסור טבע, תוכל להסביר על מה הוא מדבר?!״

״בהחלט! התיאור של האדמה מתהפכת דומה מאוד לתיאור של רעידת אדמה קשה, והלהבות שהוא מדבר עליהן – לדעתי, הן תוצאה של המחצבים הגופריתיים שבסביבות ים המלח, מחצבים דליקים שבהחלט יכולים לבעור כאשר נוצר חיכוך עוצמתי כל כך בין סלעים. להשערתי, הפיצוץ שעליו הוא מדבר – מקורו במאגרי נפט תת קרקעיים באזור, שיחד עם הגפרית – הופכים לחומר נפץ חזק במיוחד״.

״נשמע מרתק, נשמח לשמוע עוד, אבל לפני כן... יש התפתחות דרמטית. כתבינו מדווח על ניצולים ראשונים מהתופת. הניצולים לא מוכנים להתראיין, אבל מוסרים לי... סליחה, לא שמעתי טוב... מוסרים לי, שאחת מן הניצולות הפכה ל... נציב מלח! פרופסור טבע, מה אתה אומר על זה?!״

״תראה, זה לא ממש התחום שלי, אבל אני בטוח שהתחום ייחקר. בכל אופן, אני יודע שאזור ים המלח עשיר במרבצי מלח, כך שייתכן ומה שנראה כמו נציב מלח הוא למעשה תוצאה טבעית של...״

״רק רגע, פרופסור טבע. יש כאן עד ראיה נוסף. מי אתה, אדוני?!״

״אני תלמידו של אברהם העברי. נשלחתי לכאן כדי להסביר את המאורעות.

נשלחתי ליידע אתכם בכך שמדובר באירוע שמימי, ניסי. המלאך גבריאל הפך את העיר, בציוויו של בורא העולם, בגלל החטאים הכבדים של אנשי סדום וסביבותיה.

בורא העולם מאס בעיוות, בגזל, בשחיתות, באיצטלה המוסרית שבה נעשים הגדולים שבעיוותים. בורא העולם החריב את הערים האלו באופן ניסי, בשביל לפרסם את הדברים, בשביל שיידע כל אדם – שמערכת של חטאים לא תתקיים לעד. היפוך הצדק, יביא בסופו של דבר חורבן.

חזרו בתשובה! שפרו את מעשיכם. בורא העולם רוצה אתכם.

כל אחד לעצמו, יתן אל ליבו לחשוב מה הבורא דורש ממנו. כל אחד לעצמו, יביט אל האודים העשנים של סדום ועמורה, ויחשוב לעצמו - כיצד הוא צריך לפעול כדי שלא להגיע לשחיתות כזו, כמו זו שהביאה על אנשי סדום חורבן״.

מנחה תכנית הבוקר, פרופסור טבע, שני אורחים, כתב בשטח: ״נו, באמת!

מנחה: ״בבוקר כזה, לפלג ולהסית נגד הקורבנות?! לדבר דוקא עכשיו על מעשים רעים? על חטאים? על מערכת המשפט, שכל אזרח מבין עד כמה היא חשובה ומועילה לו ולמדינה? איך אתה מדבר! בור, מסית!״

אורח מלומד: ״הוא רק רוצה להסיר את האשמה מראש הממשלה שהוא מאמין בו״

אורח מלומד ב׳: ״יצא המרצע מן השק!״

״אנחנו ממשיכים בשידור, ושוב חוזרים אליך – פרופסור טבע. תוכל להסביר שוב את מה שהתחלת לגבי תופעת נציב המלח?!״
היא הייתה ילדה רגילה חייכנית מתוקה.


היא אהבה לשחק להנות בלימודים עם חברות.


היא הייתה אכפתית וטובה נעימה ורגישה.


כזאת שתמיד אמרו להורים שלה שהיא מדהימה.


היא לפעמים התקשה אבל זה לא מה שבלט בה.


עד שיום אחד באו אליה ואמרו לה:


את לא רגילה את מיוחדת צריכה עזרה.


את לא יכולה להישאר כמו כולם את קצת מתקשה.


את צריכה תמיכה יעוץ הבחנה.


וזה כאב לה היא התבישה היא בכתה לאין מי שישמע.


היא רצתה לרוץ לצעוק זה שקר זה לא אמת.


אבל נסגר לה הפה ,המילים ,הבקשות ,הצעקות הרצון החזק של רגילה להיות.


והיא התחילה להאמין לשמועות להרגיש אותם אמיתיות מאימות מפחידות.


היא לא יצאה מהבית שבועות.


היא חשבה שלא רוצים אותה לא אוהבים.


שהיא רק צריכה פסיכולוגים מטפלים אנשים שעוזרים ותומכים.


היא חשבה שחברה זה לא בשבילה , שזה מוצר שאסור בו לגעת.


והיא עם הסטיקר על המצח תישאר לנצח.


והיא בכתה היא חשבה שזה לא יכול להיות אלוקים.


ומאז גם אם עד עתה הוא היה שלה, עכשיו היא את הדלת סגרה.


ועברה תקופה ארוכה בה היא הייתה חבוטה מתוסכלת מדוכה.


ואף אחד לא הכיר אותה כך כי היא השתנתה.


עד שהיא היחליטה שהיא את הסטיקר מסירה מכחישה משלילה.


והיא יצאה למסע ארוך מפרך ומיגע.


לאלוקים היא חזרה בקשה ממנו סליחה ומחילה.


היא התחננה אליו שיעזור לה לגדול , את הסטיקר לשלול.


להנציח את האמת שבה, שמתחבא חבולה.


והם צעדו יחד בשבילים מלאים בורות ותמרורים.


למדו את הדרך את השילוטים את הסימונים הקוים האדומים והלבנים.


למדו גבולות גדרות, לפגוש קשים וכישלונות.


והיום היא חוזרת מהמסע.


בלי הסטיקר הישן .


עם כיתוב חדש על הגב "כאן שחקנית גיבורה"
בוים זה שם משפחה חמוד. קצר, קליט ועם צליל נעים.

זה כבר מצא חן בעיני. גם שלוימי זה שם יפה. ושלוימי בוים זה נשמע לי שילוב סביר בהחלט.

''בן כמה הוא?'' ניסיתי לדלות כמה שיותר פרטים על ההצעה החדשה, אמא רכנה למקרר והתבוננה בריכוז בשתי עגבניות ''בן עשרים ושלוש'' מלפפון עבה נשלף מהמגירה וזכה לבדיקה מדוקדקת גם הוא. רק נדמה לי שאמא מנסה לא להישיר אלי מבט?

''בן עשרים ושלוש? זה לא גדול קצת? אני רק בת תשעה עשרה!'' האמת שלא מאוד הפריע לי הגיל, גם לא מספיק הבנתי מה זה אומר,
אבל הרגשתי צורך לומר משהו על כל פרט נוסף על המועמד.

אמא התרוממה באיטיות ופסעה לאיטה לכיוון השיש. עם כל הזמן שבעולם. ''ארבע שנים הבדל זה לא נורא, ואת עוד מעט בת עשרים''
היא עצרה לרגע, ואז הוסיפה בשקט ''וחוץ מזה זה ההצעה הכי טובה שקיבלנו בינתיים''

לא אהבתי את הנימה שהצטרפה לסוף המשפט, אבל הבלגתי. זה לא הזמן עכשיו.
''הם כבר שלחו תמונה?'' ניסיתי לשוות לקולי טון אגבי, כנראה שלא הצלחתי.

אמר נעצרה באמצע החיתוך הסימטרי והסתובבה אלי. '' את בטוחה שאת רוצה לראות תמונה, דבורה?'' עיניה הביעו תמיהה ומתח קל ''מה זה יתן לך?''

אוף. חשבתי שכל הדברים הללו מאחורי. אני רוצה לראות תמונה כי... למה? ''זה מעניין אותי לדעת עם מי אני אמורה להיפגש!'' המשפט שנועד להיות רגוע ומגשר יצא לחוץ ומעוצבן, ''אני לא מסוגלת ללכת לפגישה עם בחור שאין לי מושג איך הוא נראה!'' קיויתי שהדברים יתקבלו בהבנה. ידעתי שבסוף, אני אראה תמונה. אבל כן רציתי לעבור את התקופה הזו בכמה שפחות ויכוחים. נמאס לי מהם בהחלט.

''טובב'' אמא משכה את המילה באיטיות. ''נבקש מפרוימן היום את המחשב ותוכלי לראות'' אמא ביצעה עוד שלושה חיתוכים מהירים והכניסה את הסלט לקערה הירוקה.

יצאתי מהמטבח אפופת מחשבות. אולי לכן לא שמעתי את הטלפון שמצלצל ואת אמא שעונה.
בעוד אני מתלבטת אם לפנות לסלון לטובת התמרחות על הספה או לחדר כדי לסיים את הכביסה, עברה אמא לידי במהירות לכיוון יחידת ההורים כשהטלפון מוצמד בחוזקה לאזנה ''כן לאהלה, עוד כמה שניות אני איתך'' אמא נכנסה לחדר ההורים והסתובבה כדי לסגור את הדלת.

שניה לפני שהדלת נסגרה, היא שמה לב אלי, עומדת בתנוחת 'אני חייבת להקשיב' אבל מנסה לשדר 'לא עלה לי רעיון כזה' אמא נעצה בי מבט מזהיר וסגרה את הדלת. לא נועלת.

פסעתי בחוסר ריכוז לכיוון החדר שלי. מנסה בכל אופן לשמוע משהו מבעד לדלת הסגורה. ''כן לאהלה, עכשיו אני לגמרי איתך, מה רצית לומר לי?'' הקולות היו ברורים וחדים מדי. איך זה יכול להיות שאני שומעת טוב כל כך? ''אה, אסתי בוים היתה בכיתה שלך? ויש לכן קשר?'' מבטי נעצר על הכסא הסגול, 'הטלפון השני' היה מונח שם. דלוק.

זה לא היה אמור לקרות. אני יודעת. הלב שלי דפק בחוזקה כשהרמתי את הטלפון. 'את חוצפנית ונוראית דבורה!' צרחתי על עצמי 'זה בערך 5 עבירות מה שאת עושה עכשיו' תפסתי את הטלפון ביד רועדת, לא מעזה להרים אותו מדי גבוה, הקולות בקעו מהטלפון, חלושים.

''...מודרני מאוד. אני לא יודעת אם יש לו סמארטפון או לא, אבל אני לא אהיה בהלם אם אני אשמע שכן'' זו היתה לאהלה, אשתו של שרוליק. מדברת מהר. ובקול.

הבנתי שהיא מדברת על שלוימי בוים. הבחור שמציעים לי. והוא מודרני מאוד.

אז מה, גם אני.
היי, משתפת בסיפור קצר שיצא לי לכתוב.
הערות והארות יתקבלו בברכה.

בס״ד

"קררררר". אני ממלמל, מהדק את כפות ידיי בחוזקה.
האיש שלידי צוחק בצרידות, נושף מפיו הבל קפוא.
"טוב, מה עושים עכשיו?" אני בוהה באוויר, מנסה להתגבר על הצמרמורת שמרעידה את גופי, ללא כל הצלחה.
"לא יודע. אל תשאל'תי. אבל יש פה מישהו שמנסה להתקרב לאיגלו. תכין את הרובה, בחור צעיר". הוא קם באיטיות, תולה את הרובה על כתפו. "ראית את האקדח שלי?" הוא שואל בקול מוטרד.
"לא. למה?" אני מחזיק בכף ידי כדור קרח קטן וקר. מדמיין את הצורות היפהיפיות שהייתי רואה אילו היה מיקרוסקופ לידי.
'אילו היה'. אני מגחך לעצמי. 'אילו'. זה כל הקטע, לא?
"אני לא מוצא אותו", הוא מסתובב בעצבנות הולכת וגוברת באיגלו שבנינו בדם ואגלי זיעה שקפאו על הריסים.
"למה אתה לחוץ?", אני באמת מנסה להבין, תוך כדי שאני מתרווח לאיטי בשק שינה בצבע ירוק חאקי.
"תחשוב קצת, אדיוט". הוא עונה לי בקדרות, "אם האקדח שלי נעלם- אז יש פה מישהו בסביבה. ואני משער שהוא לא בא למכור קרח לאיסקימואים פה. וגם לא להכין לנו עוגה".
"אז?" המוח שלי לא עובד כרגע, מתנצל.
"אתה באמת טיפש, נכון?" הוא מכווץ את גבותיו העבותות בהבעה חוקרת. נושף.
"אני פשוט לא רוצה להבין מה יקרה שהוא יבוא. סוג של בת יענה, שטומנת ראש בחול". אני עייף. מאוד. כבר כמה ימים שאני לא ישן. והוא אמור להבין את זה.
מישהו מתקרב אלינו. אני שומע את הפסיעות הכבדות שלו על השלג הרך.
ג'ונסון, האיש שאיתי, נע בחרדה מסנטימטר לסנטימטר. "אין לנו מספיק תחמושת!"
"וגם אם כן היה, לא היו נותנים לך אישור לפעול. בטח לא בסביבה כזו". אני לוחש בקדרות.
כאן זה לא ייגמר בעונש קל. זה ייגמר במוות. וחרם בינלאומי.
ואני, עם כל הכבוד, לא מתכוון למות בגיל צעיר כל כך.
אבל אני לא מצליח לזוז. מעין קיפאון חושים. אני מנסה להזיז טיפה את היד. כלום.
הנעת כתף. נאדא.
רגל? זזה. קצת.
"מה יש'ך? אנחנו חיים על זמן שאול ואתה שוכב לך?" הוא מדבר בקול צורמני ומעצבן, הג'ונסון הזה. למה הסכמתי ללכת איתו למשימה כזאת?
"אני-- תן לי רגע". אני מתעשת, פוקד על המוח הסרבן שלי להפשיר מהקיפאון הנוראי, ונעמד בחבטה על הקרקע.
"אתה יוצא לפניי מהמנהרה?" התת מקלע שביד שלי רועד לרגע.
"כן. תחפה עליי פליז".
הוא פוסע אל מעבר למנהרת הכניסה לאיגלו באיטיות דרמטית, ולמול עינינו שמתכווצות בפחד נגלה תייר טיפוסי עם כובע בייסבול וחולצת כיתוביות צעקניות.
"גוד מורנינג", הוא מחייך, ומברך אותנו לשלום באנגלית מושלמת ומבטא בריטי כבד.
אני מגחך לעצמי. שכן על החולצה שלו כתוב 'ניו יורק', והוא לונדוני. בנאדם עם פיצול אישיות.
"אר יו ניד הלפ?" שואל אותו ג'ונסון בנימוס רב.
"יא. איך אני מגיע לאי הפיל?"
בעקבות דיון שראיתי פה
קישרתי משם למי שייתקל בזה
לא יכולתי לעצור
זה פשוט נכתב מאליו
ונכתב עמום. עמום.


יֵשׁ סְדָקִים בַּחוֹל
סְדָקִים בְּאֵינְסוֹף גַּרְגִּירִים
בּוֹרוֹת לֹא בְּטוּחִים בְּעַצְמָם
מַרְבָד הֲרָרִי שֶׁל חֹם וְהוּא
מָלֵא סְדָקִים

הַסְּדָקִים מְמַלְּאִים כָּל חֶלְקִיק בּוֹ
לוּלֵא הֵם לֹא הָיָה הוּא חוֹל
אוֹ חוֹף
וְיַלְדִּי לֹא הָיָה בּוֹנֶה בּוֹ אַרְמוֹן
שֶׁל זָהָב

הָאֲדָמָה שֶׁבִּי זְקוּקָה לִסְדָקִים
לִנְשֹׁם אֲוִיר
לִשְׁאֹב מַיִם טְהוֹרִים
לָמוּת מֵהַיֹּבֶשׁ שֶׁבָּהֶם
וּלְהִתְעוֹרֵר

תְּקוּפַת בַּצֹּרֶת
וְהַתְּהוֹם שֶׁבִּי גְּדֵלָה וּפְעוּרָה ו
שׁוֹאֶבֶת אֶל עַצְמָהּ טִפּוֹת רִיק נוֹסָפוֹת
לְאַט לְאַט
עַד שֶׁיָּבוֹא הַגֶּשֶׁם
וִיצַמְצֵם הַכֹּל

הַסְּדָקִים מְלַמְּדִים עַל הַחַיּוּת
עַל הָרָצוֹן לְקַבֵּל עוֹד
עַל הָרָצוֹן לְ
רוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי
עַל הַכֵּנוּת הַפְּתוּחָה שֶׁבִּי לְהָכִיל הַכֹּל
לִהְיוֹת מוּכֶלֶת אֵצֶל אַחֵר חֲזָרָה

וְ
גַּם הַבַּקָּשׁוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת בַּכֹּתֶל
מְקֻפָּלוֹת לִכְדֵי
סְדָקִים
הוא חייך אלי כשלקח ממני את הטופס.

איזה חיוך מקסים היה לו

הוא טס לאחור עם הכסא המתגלגל והסתובב אל ארון המגרות
מחפש מחפש פותח סוגר,
גבו אלי
ואני כבר חסר סבלנות, שיחזור ויציג לי שוב את פניו.
את חיוכו.

הטלפון זמזם בכיסי, זאת אמא, ששוב חוזרת על סדרת ההוראות, ושלא אשכח את הצ'ק, ושלא אומר שדברנו כבר עם גיורא, ושלא אשכח לומר שהתאריך הקודם היה לפני... וכך עד אין קץ.

כשסוף סוף הכנסתי את הטלפון לכיס והבטתי קדימה, הוא כבר חזר לדלפק ראשו רכון על עניניו.
"רק תחתום ואתה יכול ללכת" אמר בלי להרים את הראש.
חתמתי והוא קרא למיקרופון "חמישים ושבע לעמדה שלש"

כשהגעתי לדלת הצצתי לאחור, ראיתי את חמישים ושבע המאושר קורן מול חיוכו.
ואני חמישים ושש מיושן ומיותר, סגרתי אחרי את דלת הזכוכית לבקשת השוער (המזגן, אדוני), והלכתי לאוטו.
"אתה באמת כזה אומלל עד שחיוך אחד מוציא אותך מאיזון?" שאל הקול הזה שאמור להיות מדריך רוחני תומך אבל לפעמים יכול להיות קרציה של ממש.

ישבתי באוטו ובהיתי נכחי.
קבוצת צעירים עברה הם התכופפו להסתכל בי, אחד מהם הכה בשמשה.
הפעלתי את המנוע, והרמתי שקית בוטנים מהמושב שלידי.
הוצאתי בוטן אחד.
"הוא באמת חייך אלי" חשבתי "זה לא היה חיוך רשמי כמו של חמישים ושבע".
החזרתי את הבוטן לשקית בחוסר חשק.
הפעלתי מוסיקה ונסעתי מחוץ לעיר.

ראיתי רקפות,
ועוד פרחים שלא זיהיתי.
ראיתי אבן אחת גדולה שעשבים וקוצים מתפרצים אליה ומתוכה.
ראיתי כמה היא יציבה וכמה אני פגיע.
שם
על העשב שנכנע תחתי
גמלה ההחלטה בלבי. אם חיוך אחד יכול ליצור כזו המיה, מהיום והלאה אחייך.

אחייך לאמא
לאחותי הקטנה והמעצבנת,
לעוברים ולשבים, ולנחים על ספסל,
לקיוסקאי, לנהג, ולשלוימי זילבר.
אחייך למדריך הרוחני שלי
ואחייך גם סתם לעצמי במרפסת.

היי מי זה?
מבין העצים יצא בחיוך זוהר, כן, הפקיד מהבוקר.
כולו נגוהות.
שמש!
שמש מחייכת שלי.

הוא קרב אלי לאט
ואז התפוגג אל תוך המציאות,
ומבטי ההוזה חזר למיקוד.

ראיתי רקפות סביבי
ועוד פרחים שאיני מכיר.
קטפתי פרח והנחתי אותו על האבן הגדולה.
"את תשארי יציבה ובלי תנועה, תשארי חזקה ובלתי משתנה.
אני פרח, אני".

ולפני שלחצתי על הגז פתחתי את החלון והוצאתי את הראש החוצה
"פרח, שמעתם?! פ ר ח!"
ובחיוך רחב הגחתי אל הכביש.

כמה טעימים היו הבוטנים.

.
הם אומרים שבשמחת תורה נהרגו אלפי אנשים.
שמאז קורים רק דברים רעים, שאנשים נלחמים, מאבדים ידיים ורגליים.
ש"ראש" הופך להיות קללה, ש"עכבר" הופך להיות פחדם של חיילים.
שילדות קטנות מתעוררות בלילה בלי יכולת לנשום, שהבכי משתק גם נשים וגם אבות.
הם אומרים שהכל מפחיד, שיש לנו יותר חזיתות מאשר חושים.
שהחיילות שלנו קורסים אל תוך עצמם, שהאשמה כבדה מנשוא.

ויש אחד שמחייך מול הכל ואומר:
תסתכלו על כל מה שלא קורה.
תזכרו שהם רצו שלא ישאר יהודי אחד בעולם לחגוג הקפות שניות.
תזכרו שהם רצו שבסוף שמחת תורה ישארו רק גווילים נשרפים ואותיות פורחות.
תזכרו שהם לקחו בשבי מאתיים וחמישים איש, אבל קיוו לקחת איתם מאתיים וחמישים אלף.
תזכרו שגם אם הם לא יודעים כמה יהודים יש בעולם, הם נחושים לטבוח בנו עד האחרון.
תזכרו שלא אכפת להם מדם, יזע או דמעות. זה הדלק שלהם, והוא לא נכנס במשאיות.
תזכרו שניצחנו בכל נשימה שאנחנו נושמים.
תזכרו שכבר לפני 1,600 שנים הם צעקו "חייבר יא יהוד", ומעולם לא הגשימו זאת.
תזכרו שכל הנרצחים, כל החטופים, כל הפצועים - הם רק פסיק בשלשלת הנצח של עם ישראל.
פסיק זוהר, מאיר, מחמם.
כזה שמעניק לכולנו את הכוח ליצור את הטבעת הבאה בשרשרת.
דור חדש, מלא תקוווה.
דור שירקוד ברחובות עזה בשמחת תורה.
דור שלא פילל לניצחון, אלא קיבל אותו כמתת חינם.
ואנו, ששילמנו את הניצחון במו ידינו - המנצחים.
בכל טיפת דם שנשפכת - אנחנו מנצחים.
בכל רגע של שבירה - אנחנו גיבורים.
בכל חלון שנשבר - אנו משיבים רוח.
לכל בניין שקורס - אנחנו זורקים אלף פחדים, שיעופו לשמיים יחד עם האבק. לא זקוקים להם, לא מכירים בהם.
נלחמים, כמו אריות.
הן עם כלביא יקום.
פה מתחיל הכל, ופה זה נגמר.100_2812.JPG
בהשראת המצב בלבד!
אין קשר בין המצולמים לכתבה (קרי, המציאות)

האמת שאני לא אוהבת סיפורים על מציאות אמיתית שמישהו כותב אותם וזה לא אמת
אבל אני מאמינה שיש עוד כמה שוודאי היו רוצים לכתוב שם יומן וכמה שהיו רוצים לקרוא
לא רוצה להיות טראגית
מקווה שאתחבר גם אני, ואולי לא :)



בחלומות הכי שחורים שלי, לא חשבתי שאני אהיה בסיטואציה כזו, וגם אם כן, לא חשבתי שזה יראה ככה.

בקושי אפשר לעמוד, לשכב רק על הצד למשך שעתיים, בלילה כמובן, וכל היום לא לעשות כלום, חוץ מדבר אחד – לחשוב!

מרב שגעון של חוסר מעש, לפעמים אני פשוט מדבר לעצמי, חורט על הקירות, מדמיין חיים אחרים, מדמיין שהמציאות שלי זה חלום והחלום שלי זה המציאות, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה ממש גרוע.

ובזמנים שאני כן חושב, מנסה להתעמק במחשבה לעומק, כמו שאפשר, אני מנסה לחשוב על ההורים והמשפחה, על מה שהיה ואיך בדיוק, זה מוריד לי את המצב רוח לאפס, בעצם למינוס מאה.

שעמום זה דבר נורא, ואני צמא לקצת חברה, למשהו שיפיג לי אותו וזה לא מגיע, אני לבד, אני והם.

יום אחד, כשכבר היה לי קשה מאד, ואפילו לא הצלחתי לבכות, החלטתי שאני אנסה להתפלל על עצמי, כשאני דן במוחי מה בדיוק להתפלל איזה פסוקים, עלו לי בראש ברכות על האוכל, שאין לי בדיוק, שמע ישראל, ועוד כמה פסוקים, ופשוט התחלתי לחזור על כולם ברצף, מנסה בכל "סט" כזה להתרכז בפסוק אחד ולנסות להבין אותו.

אחרי כמה פעמים מצאתי את עצמי מתחיל קצת לדמוע, כשאני חוזר שוב ושוב על הברכה 'שהכל נהיה בדברו' הפכתי את המשפט הזה מכל צדיו, התעמקתי בו, הבטתי בו מבחוץ ומבפנים וכל פעם הוארתי בנקודה עמוקה אחרת, זה היה מדהים, בחיים לא יצא לי להתעסק כל כך הרבה עם ברכה, עם מילים ולהגיע כל פעם לעומק אחר שלה.

הרגשתי הרגשה טובה כזאת, כאילו מישהו איתי באלף אחוז, רואה אותי גם בחור השחור הזה, מבין אותי הכי מכולם, מתכנן לי עתיד מאד מסוים בשבילי.

זה היה הזוי לחשוב מחשבות גבוהות כאלו, כשאני באמת לא ממש הייתי שם, שאני רחוק, אבל מרגיש הכי קרוב שיש.

רחשים נשמעו מכיוון הפתח, העמדתי את עצמי למצב היכון של ספיגה, אני יודע מה זה יכול להיות, עוד התעללות ואולי השלכה של פיתה מנוקדת בירוק בקצה.

אבל לא, מולי אני רואה משהו נמוך כזה, מהנהן במרץ, וצועד בצייתנות קדימה, לכיווני.

מאחור אני רואה את הגדול מיימדים הזה עומד, כת הרובה כלפי מעלה, נושקת לתקרה.

הילד פסע קדימה, מביט בי במבט מבוהל, מתיישב בצייתנות על הרצפה, מבטו מטה.

"דור" נובח ההוא שעדיין עומד מעלינו, מסתיר את נקודת האור באופק "הבאנו לך חבר" ואז פרץ בצחוק נבחני ומרושע ויצא לכיוון ממנו הגיע, האור נכבה.
~~~

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

~~~​

אומרים זו שקיעה אחרונה של שנה. לפני הסוף.

כתום וורוד ואדומים השמים. לעמוד בשער, להיאסף, אתה והכלום. אתה והכול. והיופי שאבד ואין לו כבר שם.

היית שם, איך לא תזכור. ואללי על האש והתום והשקט. והכיסא הריק שלידך שעוד משקיף לשדות.

זה ריח זיכרון, מישהו קטף הדסים רק בבוקר ושם אותם ממש לידך. אתה רוצה לזכור איך נראו הפרחים אז, ומה היה ריחו של התום כששרת 'תכלה שנה וקללותיה'. אבל לך תזכור. מי יזכור. אולי ביזכור תעז?

אתה זוכר את הזווית של הראש, את נדנוד היד והברק בעיניים. איך היה לו זמן לכוון ב'שנה טובה ומתוקה', לא סתם טובה, הוא אמר. מתוקה שתהיה. מתוקה.

אתה זוכר את השקט. טוב יותר את הרעש. את הרחוב המחשיך וליל כוכבים של חג. ילדים רצים בין כיסאות כתר חבוטים, ואישה מנדנדת תינוק בחצר וצוחקת.

~~~

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ

וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

~~~​

עמדת מחוץ לבית הכנסת. ידיים בכיסים, רגל נשענת על הקיר וראש מוטה, לוגם אוויר. איזה שמים היו אז הא? כחול טהור וסגול של דמדומים. השקיעה הכי יפה של השנה.

אומרים במוצאי שמחת תורה הייתה שקיעה יותר יפה. אולי, מי יודע. אתה ראית בדיוק אדום ארגמני על הידיים, למי היה כוח לבדוק איך נראתה אז החמה.

הוא ראה אותך בוהה בשמיים אז, צחק ואמר 'בוא תעזור לפתוח חלונות, שלום שכח לכוון את המזגן. יומיים חג, השתגע הבנאדם נראה לי'.

עכשיו זה תשפ"ה ושלושה ימים של שקט. ורצף. וניתוק אחד ארוך ארוך. בלי מזגן אה? הזכרת לו את זה שם באדי החום של רפיח, הוא צחק שוב, אלא מה, ואמר לך לשתוק.

אחר כך הוא עזב, נכנס אל רעש התפילות שבפנים, והשמיים השחירו עוד קצת ועוד טיפה. ומתוך שמעת איך שרים האנשים בערבוביה אחת גדולה ויפה, לאחות הקטנה שסוף סוף סיימה לה שנה.

והעולם היה יפה אז, וחי. וצוחק וחולם. ואנשים קראו, ולחשו, וחלק בכו, וכמה שמעת בקול מבקשים: 'תכלה שנה וקללותיה. תכלה׳.

וכלתה באמת. כלתה שנה. ועם קללותיה לקחה גם ילדיה. ורוקדים בשדותיה. ושרים ברחובותיה. ועקודים בגבולותיה זבחה.

ובא לך לצעוק פתאום, אבל שקט מידי מסביב, ורעש הדפדוף שבמחזורים כמעט נבלע במזגן המטרטר. הפעם הוא לא שכח לכוון אותו שלום, לא יותר משש-עשרה הוא חזר ואמר והדגיש. הרבה אנשים באים לכאן, הרבה, אי אפשר עם החום שהיה כאן שנה שעברה.

ולך תזכיר לו כמה עזבו וכמה במילואים. כמה ברחו, וכמה לא יחזרו גם אם ישים אותו סוף סוף על עשרים ושתיים. אבל אולי לא צריך לומר לו כלום בכלל, גם לידו יש שני כיסאות ריקים השנה.

~~~

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר

וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר

וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר

לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

~~~​

חם קצת עכשיו למרות המזגן, ורעש הפיוט הצרוד כמעט קורע לך את האוזניים. ומעזרת הנשים כבר שומעים את הבכי כאילו שקעה חמה על יום כיפור וזה בכלל כל נדרי.

ובא לך קצת גם לבכות, אבל האותיות שבמחזור ברורות מידי, ומלמעלה יש קול נשיפה חנוק שיכול להיות שייך רק לאמא אחת ביישוב, והאצבעות שלך מקמטות חזק מידי את הדף במילים 'מתי תעלך בתך מבור. ומבית כלא'.

וזה חג. אלוקים, זה חג. ואם ככה ראש השנה מתחיל, איך תצליח בכלל לקחת אוויר אל הצל המאיים האחרון ההוא שבאופק התקופה הזאת. זה שהוא פעם קרא לו 'החג של הפלוס אחד'.

עכשיו בינינו, הוא היה קצת איך נקרא לזה? מעופף כזה. אבל כמו שאומרים האומרים, גם מטאטא חלוד מדי פעם יורה.

ובאמת שהוא צדק. כי זה פלוס ופלוס אחד גדול. ומי בכלל צריך אחרי שבעה ימים של משתה, עוד חג אחד לרקוד בו עד כלות הנשימה והלב?

אבל זהו שלא צריכים. מקבלים. ככה במתנה אחת גדולה ואוהבת. ואיך אהבת את החג הזה פעם. איך אהבת אותו.

~~~

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ

וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ

וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

~~~​

בלילה של שמחת תורה רקדתם, כאבו לך הרגליים כבר. הוא התעקש שאתה עצלן וגרר אותך שוב למעגל. זיעה שקופה נטפה לו על הפנים, נוצצת מתחת לאור נברשות מצועצעות מידי של בית כנסת, וטופי וורוד אחד בדיוק נחת לו על האף כשהוא שאג לך באוזן: 'בחייך, תרקוד כבר כאילו אין מחר'.

ורקדת. והפסקת עם החשבונות. והנשימה כמעט ברחה לך כשהחלקת על העטיפה הוורודה של הטופי שהספיק הינוקא שלך לחסל בזמן שעוד התלבטת. ובאמת לא היה מחר אחרי זה.

ואם היית יודע, הא.

אבל בינינו, מה באמת היית עושה אם היית יודע?

לא נותן לו לצאת לרגע מהמעגל? תופס את הידיים של כל מי שסביבך בחרדת קודש מזיעה? רוקד עד אור הבוקר?

הרי הוא כבר היה עוצר אותך אם היה יודע, 'מה זה הקלישאות האלו, ריקוד אחרון', הוא היה צוחק, 'בסוף נגיע עייפים לקבר, אח שלי'.

~~~

זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

~~~​

אומרים כשאתה מבקש על מה שאין תזכור תמיד לבקש על מה שכבר יש.

על השמש שעולה כל יום במזרח, על הכתום הרך שלה כשהיא גוועת. על החיוך הראשון ושן שבוקעת, על האושר של פעוט שלמד כבר ללכת לבד.

הרי מי זה שהבטיח לך שכל הטוב והשמיים, הים והאושר, יישארו לך כשתשקע לה השנה בפעם האחרונה.

והיה לך. הרי הכול כמעט היה לך. והידיים שחיבקו את העולם ולא ידעו עד כמה היו המתנות גדולות מידי. ורק הלב רטן קצת, דאג מידי פעם, לבקש עוד קצת ועוד קצת ורק אם אפשר.

וגם אותו האושר השקוף הזה היה לך, והעצב הרך. והדמעה שעדיין העזת לבכות כשהכאב עוד לא חנק. והאנשים, כל כך הרבה מהם עוד היו, שכבר לא תספיק אף פעם לומר כמה אהבת.

ויש שקט פתאום, וכחכוח חלש ומנגינה שהופכת איטית קצת וצרודה. וסביבך הקהל רועש, והרבה גרונות נחנקים קצת מחגיגיות, ותקווה ששורטת, וכאב מדמם ולח.

ואתה לוחש כי אין לך כוח כבר לצעוק, והאותיות שבמחזור מטשטשות קצת סוף סוף בשלוש המילים האחרונות.

רק אל תשכחי להביא איתך תשפ"ה את כל הברכות של תשפ"ד, רק אל תשכחי.

ואחר כך עוד תוסיפי לברך.

~~~

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ

תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:

~~~​

אָחוֹת קְטַנָּה הוא פיוט שפותח את תפילות ראש השנה ומושר בעיקר על ידי קהילות הספרדים.
הפיוט חובר על ידי הרב והמקובל אברהם חזן מגירונה, בן חבורתו של הרמב"ן מהמאה ה-13, שרמז את שמו באקרוסטיכון בראש בתי הפיוט.
(ויקיפידיה).

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה
וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה
עַד מַה תַּעֲלִים עֵינֶךָ וְתִרְאֶה
זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זֵרוּ
וּשְׁפוֹךְ חֲרוֹנְךָ בָּאוֹמְרִים עָרוּ
וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ
לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

(הָקֵם מִשִּׁפְלוּת לְרֹאשׁ מַמְלֶכֶת
כִּי בְּבוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת
וּכְרוּם זֻלוּת לִבָּהּ שׁוֹפֶכֶת
בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ :

מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר
וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר
וְתַפְלִיא פֶּלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר
לְהָתֵם וְכַלֵּה מַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

חֵילָהּ קָבְעוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ
וְטוּבָהּ שָׂבְעוּ וּבָזְזוּ אִישׁ לוֹ
וְלִבָּהּ קָרְעוּ וּבְכָל זֹאת לֹא
מִמְּךָ נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

זְמִירָהּ שָׁבַת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר
לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָה וְתַעֲבִיר
מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר
לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

נְחֶהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ
רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ
וְהִיא כְפֹרֵחַת עָלְתָה נִצָּהּ
לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:
 תגובה אחרונה 
אני מעלה מאמר שבס"ד כתבתי בעבר לכולל לגבי ספרי קודש, ואני חושב שהוא נכון גם לגבי חלק מהספרי חול:

לא אחת פועמת בנו יצירה ספרותית, רעיון מיוחד, השקפה מסוימת, או כל ז'אנר ספרותי, שאנו רוצים להביאו לאור הדפוס - לעיני העולם,
בנקודה זו מתחילים חששות רבים, האם היצירה אכן תצליח? האם הדפסת הספר תהיה כלכלית? האם התפוצה תהיה מספיק רחבה?
שאלות אלו ועוד, מנעו מהעולם עד כה יצירות אומנות רבים! חלקם יכלו לכבוש את השיח והלך הרוח במגזר, וחלקם דיים שיכלו לתת נקודת מחשבה פתיחת אופקים או סיוע למספר מצומצם של אנשים, המשותף לכולם שהסופר והעולם הפסידו יצירה!

אבקש להעלות נקודת מבט שונה לגבי הוצאה לאור, נקודה אותה חשתי בחיבור אותו זכיתי להוציא לאור, נקודה שבס"ד יכולה לשנות מבט:

האהבה העזה ביותר הינה אהבת אב ואם לבנם, אהבה הנוצרת עוד קודם הלידה בהיותו בעיבור במעי אמו, אהבה המושקת בכל עת בנתינה המולידה ואהבה! שורש האהבה נוצרת מכך שהבן הנו חלק מעצמות הוריו, בשר מבשרם, וכל יצירתו היא על ידם! האהבה זו מתפתחת בכל עת ע"י הנתינה ההשקעה והמסירות שההורים נותנים לבנם, אם המקריבה ט' חודשי עיבור בשביל בנה, נוטעת בליבה בכל קושי וקושי אהבה וחיבור לבנה.

כל אב ואם, מצפים ומשתוקקים לבן שימלא את ליבם בנחת, שיכניס בהם סיפוק ושמחה, כל אב ואם רוצים לספר הבן שלי הוא ראש ישיבה/ מרביץ תורה/ עשיר גדול/ ידוען / רופא / מהנדס/ במאי קולנוע / אישיית תקשורת / שדרן טלוויזיה / פוליטיקאי, איש איש כפי ערכיו והשקפת עולמו.

אך האם הנחת הוא עיקר האהבה? אם נגיד לאמא, הבן שלך יהיה איש פשוט, כמו עוד מיליוני אנשים, לא משהו מיוחד, האם היא לא תביא אותו לעולם? האם היא לא תשקיע עבורו? האם היא תחליט שאם כך היא מוותרת על ט' חודשי עיבור, לא שווה לה?

ברור שלא!!! כל בר דעת מבין כי נחת וכו' הוא אמנם דיבידנד נחמד, ללא ספק, אך אינו עיקר החיבור ואהבה לילד, החיבור לילד הוא כי הבן שלי - עצם מעצמי ובשר מבשרי - חיבור המושקה באין סוף אהבה ונתינה! האהבה אינה תלויה במידת ההצלחה של הילד!!!

ובכן, הגענו לגולת המאמר:
אצלי חיבור תורני (ולעיתים להבדיל אא"ה אף יצירה ספרותית) לא באים מנקודת מבט כלכלית, אינם באים מנקודת מבט של כבוד ופרסום, ואפילו לא של הנחלת הדעות שבחיבור וביצירה לעולם, ספר הינו ילד לכל דבר ועניין!

אברך ת"ח משקיע את כל כוחותיו ומנדד שינה מעיניו ע"מ לסכם ולהבהיר סוגיות עמומות, סוגיות אלו הופכות לבבת עינו, בשר מבשרו וחלק בלתי נפרד ממהותו, ההשקעה עד כלות הכוחות כולם, הופכת את החיבור לחלק מעצמותו, בן רוחני!

האם הוא ישמח אם ילמדו בספרו? בוודאי!!! אין שמחה גדולה מלשמוע ולראות את חידושיך מתבדרים בבי מדרשא!!! האם הוא ישמח אם יהיה לו אף רווח כלכלי מהספר? מסתמא כן, כולנו צריכים כסף!

אך האם מה שעומד מאחורי ההוצאה לאור הוא פרסום וכסף? האם אם יתוודע לבעל המחבר שחידושיו לא יתפרסמו כ"כ בעולם, ויישארו נחלת מעטים בלבד הוא לא יוציא את הספר? לא! כי נקודת ההוצאה לאור הוא לגלות את העצמות שבו, את הבן שלו - החיבור התורני שלו!!! בוודאי שאם חידושיו יתבדרו בבי מדרשא לא יהיה גבול לשמחתו!!! אך גם אם בודדים בלבד ילמדו את תורתו, החיבור הוא הרבה יותר מתפוצתו, הוא בנו!!! השמחה בהוצאת החיבור אינה פחותה, וכבעל מחבר ומי שליווה מאות בעלי מחברים היא אף מרובה מהשמחה בלידת ילד!!!

עד כן לעניין ספרי קודש, ועתה להבדיל אא"ה לעניין ספרי קריאה, ואפילו כתיבה כאן בפורום כתיבה מקצועית בפרוג:

בלב רבים מאיתנו פועם מעת לעת; יצירה ספרותית, רעיון מיוחד, השקפה מסוימת, או כל ז'אנר ספרותי, שאנו רוצים להביאו לאור הדפוס - לעיני העולם, או אפילו רק להעלותו כאן על גבי האתר! והתלבטות והחששות מתחילים, האם ההשקעה משתלמת, האם יקראו בכלל את המאמר שלי? האם מישהו יקבל מכך תובנות לחיים? האם בכלל זה יביא לייקים ;)? האם התפוצה תהיה מספיק רחבה? או לחילופין האם הדפסת הספר תהיה כלכלית?

ובכן, המטרה בכתיבת מאמר / הדפסת ספר אינה רק הנחלת דעה או רווחים כלכליים! היא ביטוי של חלק מעצמותו של הכותב! תובנה או מאמר בהם הושקע מחשבה מרובה, מהווים חלק באישיותו של אדם, ככל והמאמר / הספר מושקע יותר, הוא אהוב יותר, הוא חלק יתר! זה לא כלכלי, זה ביטוי של הנפש!

בדומה להורה האוהב את יצירתו ללא כל תנאי, וללא כל קשר להצלחתו! סופר מחובר ליצירתו בכל נימי נפשו ומשקיע בה את כל כולו! סופר היוצר עולמות ודמיות, מטפח ומשקה אותם במסירות והשקעה, ומלווה אותם לאורך דרכם והתמודדויותיהם המורכבות, חש כי יצירתו היא חלק בלתי נפרד מאישיותו ומחייו! מה שיוצר קשר של אהבה בין הסופר ליצירתו!!!

נכון, כיף לקבל לייקים, זה מאוד נחמד! כיף להרוויח כסף וליהנות ממנו! וכיף כאשר הדעה אותה אתה מנחיל הופכת לשיחת היום, וגוררת תגובות ומחשבות, אך זה המהות של הדפסת הספר/ כתיבת המאמר! המהות היא הביטוי של חלק האישיות!
מצאתי סיפור מוזר בגינזך, אשמח לשמוע איזה סגנון כתיבה חיקיתי

הרבה זמן הייתי על הכוונת של המשגיח, כל פעם שאיחרתי בחצי דקה(או שעה) לסיידר הוא הביט בי בעיניים מצומצמות, עשיתי את עצמי כלא שם לב, אבל כשהתחיל לחטט בחפצי באורח קבע הוא עלה לי על הפיוז, כשהתלוננתי על כך בבית, צחק על צביקי אחי שאני באמת אחד שצריך מעקב צמוד.

לדעתי, לא הייתי ראוי ליחס שכזה, אני בחור רגיל בדרך כלל, לא עושה בעיות מיחודת, אומנם לאחרונה קצת הדרדרתי מבחינה רוחנית והחברים שלי לא מהטופ של הישיבה, אבל אני לא חייב להיות מושלם כמו אחי.

ביום רביעי אחרי תפילת הבוקר תוך שאני גולל את תפילי וממלמל עלינו לשבח, נגש אלי בחור משיעור אלף ועידכן שהר'שיבע קורא לי.

גמרתי לגלול את התפילין הכנסתי אותם לנרתיק, המבט של המשגיח שיפד אותי, אז מהרתי לסדר את הכובע והחליפה והזדרזתי אל חדרו.

הראש ישיבה חיכה לי נשען על השולחן, עינייו היו מפחידות, השפלתי את ראשי ושאלתי בלחש: "הראש ישיבה קרא לי?"

הוא יסתכל עלי ולרגע שתק, ואז אמר: "תוריד את הכובע ולך."

ככה, ארבע מילים, הקיף את השולחן התיישב במקומו והתחיל להתעסק באיזה דף על שולחנו.

בהיתי בו.

"לך." הוא לחש.

עמדתי בלי נוע, חיוור ובהיתי בו בעיניים פעורות לרווחה.

"אא... אני לא מבין על מה הראש ישיבה מדבר".

"זה לא נושא שנתון לויכוח, לא רוצה לראות אותך כאן יותר."

הסתובבתי על אוטומט והלכתי.

איכשהו הגעתי הביתה, אגב, הכובע כנראה נשאר שם, כי לא נודע מקומו עד היום הזה.

מטלפון בהול של הורי אל הישיבה הובהר לאבי, שהראש ישיבה קיבל תמונה מזעזעת שלי, עושה חילול ד' נורא עם כובע וחליפה.

אבא שלי התיישב איתי לשיחה רצינית, מחיתי מכל וכל, לא עשיתי שום חילול ד' נורא כל כך עד סילוק טוטאלי מהישיבה, בלי אפשרות להביע את עצמי.

את התמונה לא ראיתי, אבל למחרת בבוקר אבא שלי לא הביט בי במבט הרגיל, ורק לחש בשקט: "אני חושב שכדאי שתוריד גם את החליפה".

בהיתי בו לרגע, אבל עשיתי כמצוותו.

תחנוני על כפיל שלי שקיים אי פה בארץ עלו על אוזניים ערלות, אבא אפילו לקח אותי לפסיכיאטר, כדי שיראה אם אין לי בעיות של פיצול אישיות, הפסיכיאטר טען שאני בסדר גמור, רק שכנראה אני משקר, כי לא נעים לי. אבא יצא רגוע יחסית, ואני יצאתי פגוע מאוד, מאותו יום לא דרכה כף רגלי בביתי.





באחד הימים החשוכים של חשוון הלכתי לכותל.

החליפה כנראה כבר הגיע לבוידעם, לכובע אני מקווה שיש מאמצים.

היה לי גיטרה על הגב וכיפה גדולה על הראש, פאותי התבדרו בקצב הליכתי, השעה היתה שבע בערב על פי שעון חורף.

הלכתי לאיטי חרש עם נעלי ספורט גומי, דורך על השלולית שהתרבו ועל נחלי אכזב שנוצרו, הגשם המשיך, הרחוב היה שקט, אך לא פחדתי, הלכתי כמו ילד טוב ירושלים משער יפו.

זמזמתי בחרישיות את הניירוס הלולי של דודי הרשקופ, כשעברתי בסמטת אררט, שמעתי זעקה חנוקה מסמטה בצד שמאל.

נעצרתי מיידית, ונשמתי בדממה, האזנתי שוב- שקט.

רציתי מאוד להמשיך, שאנשים אחרים יעזרו, הבטתי לכל הצדדים אך לא היה שם איש.

נשמתי ארוכות וחיפשתי איזה כלי נשק מזדמן, מצאתי בקרבתי רק את הגיטרה, שמעתי רעש של האבקות.

חייגתי ברעד אחד אפס אפס, ונכנסתי לסימטא אוחז את הגיטרה בשתי ידי.

המראה שראיתי לא מש מזכרוני עד היום הזה.

ראיתי את עצמי נאבק אם מחבל, מפני וזרועי טפטף דם.

הבטתי במראה ושיקשקתי מפחד, משהו פה לא היה הגיוני.

האם מתי מוות קליני תוך כדי היאבקות ועכשיו אני רואה את הכל מלמעלה?

קול דיבר אלי באוזן. זינקתי אחורה.

"הלו, הלו? הכל שם בסדר?"

"ללאא" לחשתי מבועת.

"אני מת" הודעתי לקונית לשוטר התורן.

"אתה מת?" השוטר או מי שזה לא היה נשמע כמו משהו משתאה.

הבטתי שוב על עצמי, ופתאום נפל לי האסימון!

נתתי זינוק מרשים, והטחתי את הגיטרה על ראשו של המחבל, הוא עף לרגע הצידה, צרחתי: "יש כאן פיגוע! יש פיגוע ברחוב אררט!"

לא יודע אם שמעו אותי הייתי עסוק בהיאבקות.

נסתי להעיף את הסכין של המחבל מידו הוא פגע בי שוב ושוב, העפתי את ידו ואותו, אבל הוא קם שוב ושוב, ניסיתי לברוח, אבל הוא תפס בי בעוצמה, רגע אחד הייתי בטוח שהכל חלום, אבל אז, הרגשתי צריבה עזה בחזה, הוטחתי אחורה בעוצמה. שקט.

כשהתעוררתי ראיתי את עצמי, מסנטרי נטף דם, והייתי עם חולצה לבנה, תכריחים כנראה.

פתחתי את עיני בעיניין, בסופו של דבר, עולם הבא זה דבר מעניין.

"אני בגיהנום?" שאלתי, הייתי משוכנע שהוא מגיע לי ובגדול.

"אה, עדיין לא" לחש אלי אני, וחייך.

"הוא התעורר."

ממה מהחלום?

מצאתי את עצמי לאחר רגע באמבולנס.

אחד הפרמידקים שאל אותי: "אתם תאומים?" וחייך.

"לא," אמרתי, "רק כפילים".

רק.
ב''ה



וְיֵשׁ שֶׁהַסִּפּוּר יָפֶה לִמְאוֹד, אֲבָל הוּא רַק עוֹבֵר אֹרַח, בָּא וְהוֹלֵךְ, בְּלִי לְהַשְׁאִיר חוֹתָם. וַהֲרֵי הוּא כְּכָל הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, הַתְּמִימִים, הַנַּעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. וְנֶהֱנֶה הָאָדָם מִיָּפְיוֹ, מֵהֲדָרוֹ, מִמְּשׁוּבָתוֹ. וְנִשְׁכַּח הַסִּפּוּר מִן הַלֵּב, וְהָיָה כְּלֹא הָיָה. וּתְמֵהִים הָאֲנָשִׁים זֶה לָזֶה אַיֵּה הַסִּפּוּר מְשׁוֹבֵב הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִתְהַלֵּךְ כָּאן, וְהָיָה הֶחָלָל מָלֵא מִמֶּנּוּ, מָלֵא מֵהֲדָרוֹ, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיֵשׁ סִפּוּר שֶׁהוּא נִכְנָס לַלֵּב, וְאֵינוֹ בָּא רַק לָתוּר אוֹתוֹ, וַהֲרֵי הוּא לוֹקֵחַ אֶת הָאָדָם בִּכְנָפָיו, מִן הַחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ, מֵהִתְקַבְּצוּת רְגָעִים וּרְגָשׁוֹת, שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם, וְכַעַס וְיִרְאָה וְאַהֲבָה, אֶל מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מָקוֹם, וְאֶל זְמַן שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן, וְאֶל כַעַס שֶׁאֵין בּוֹ כַּעַס וְאֶל יִרְאָה שֶׁאֵין בָּהּ יִרְאָה וְאֶל אַהֲבָה שֶׁאֵין בָּהּ אַהֲבָה. וּמַרְגִּישׁ הָאָדָם מְעַט מִן הַנֶּצַח, מְעַט מֵהָעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה הֵימֶנּוּ, וְאֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ לְבָאֵר מַדּוּעַ זֶה הַסִּפּוּר לָקְחוּ אֶל הָאָיִן מַדּוּעַ זֶה הַסִּפּוּר נָגַע בּוֹ לָנֶצַח. כִּי אֵיךְ יֵדַע הָאָדָם, שֶׁאוֹסֵף בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים, כְּעָנִי הַמְּחַזֵּר מִן הָאֲנָשִׁים, רְגָעִים שֶׁל שִׂמְחָה וְשֶׁל אֹשֶׁר וְשֶׁל מַשְׁמָעוּת, בְּכִיס מְעִילוֹ הַקָּרוּעַ מֵאֵימַת הַחַיִּים, לְהַסְבִּיר מַהוּ נֶצַח? וּמֵעֵין זֶה הַדָּבָר גַּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ מֵהֶם שֶׁהָאוֹר שֶׁבָּהֶם אֵינוֹ עָטוּף וְאֵינוֹ מִסְתַּתֵּר וַהֲרֵי הֵם לוֹקְחִים אֶת הָאָדָם, בִּבְחִינַת הָעֶצֶם שֶׁאַתָּה תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ, הֲרֵי הוּא מַעֲלֶה אוֹתְךָ לִמְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ.
שוב לא ספרו אותה.

עברה לראש אחרון, דקות לפני עלות השחר. אבל גם הוא, הבהב לאט בדיוק כשמנה את הכבשה שלפניה, נכנס לעולם החלומות. שולח אותה החוצה.

לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, חזרה להצטנף בפינת הדיר. פועה בשקט.

שוב עבר לילה שלם, עמדה מאחורי עשרות כבשים, אולי מאות. אנשים התקשו להירדם, ספרו אותן.

ילדים שכבו במיטת אמם, מנו בקול. עד שהגיעו אליה, נרדמו.

או סתם, התבלבלו. כל הכבשים נראו להם אותו דבר, לא שמו לב שעקפו אחת. לא ספרו אותה.

יצאה עם כל הכבשים למרעה. הסתכלה עליהן מהצד.

צודקים, בני האדם העייפים. הן כל כך דומות.

לבנות

צמריריות

צועדות בעדר אחד.

למה שישימו לב, יתנו מספר?

לעסה עשב יחד עם כל הכבשים.

שתתה מים יחד איתן.

הסתכלה בנהר.

כל הכבשים השתקפו שם, לוגמות מים. גם היא.

לבנה כמוהן.

צמרירית כמוהן.

עוד כבשה.



בלילה, בדרכה לעולם טרום חלומות, הרגישה משהו נשפך עליה,

הסתכלה למעלה, על גדר של מרפסת היה דלי הפוך, מטפטף שאריות צבע.

לא הצליחה להבחין בחושך מה הצבע של הנוזל הדביק, מיהרה הלאה.

הצטרפה לעדר של כבשים מרדימות, התבוננו בה במבט מוזר, תמה.

נבוכה. לא הבינה מה מושך אליה מבטים.

נכנסה במהירות לראש מנודד שינה, צעדה בתורה, כבשה 93, מחכה שיירדם. בלי לספור אותה.

אחד. ספר אותה מיד. על אף היותה בסוף העדר.

הופתעה. רצה בשמחה לראש ער אחר. גם הוא ספר אותה ראשונה.

עזבה עולם טרום חלומות, הלכה לנהר, הביטה בה. כבשה שחורה.

נבהלה מאד. נכנסה במהירות למים, לשטוף ממנה צבע שחור.

אחר כך חזרה לאנשים עייפים, סופרים.

שוב הייתה כבשה רגילה. לא נספרה אפילו פעם אחת עד עלות השחר.



למחרת בלילה, עשתה עקוף.

עברה דרך מפעל הצבע שבקצה המושב, נדחפה מדלת אחורית, מצאה עולם קסום.

בריכות בריכות של צבע, בכל הגוונים, עמדו מולה.

צעדה, מסוחררת, לעבר בריכה שחורה.

נעמדה על שפתה, התלבטה לרגע, עצמה עיניים, קפצה.

הצבע היה סמיך, ולא נעים. טיפסה במהירות חזרה. מאושרת לדמיין את מראה.

פסעה בגמלוניות לעבר עולם טרום חלומות, מסתכלת בשמחה על עקבות שחורים שיוצרים מסלול אחריה.

נעמדה בעדר שנכנס לראש ילדותי ומתוק, כבשים פעו סביבה בתמיהה.

התעלמה.

אחד. ספרה הילדונת את הכבשה הראשונה בתור.

שתיי---

לרגע הפסיקה הילדה לספור, הכבשים נעצרו על מקומם.

שתיים. ספרה אותה הילדה, על אף שהיו שבעים כבשים לפניה, בערך.

שתיים. התנגן בראשה המספר.

יצאה בעליזות מראשה של הילדה, נכנסה לראש בוגר.

שוב נספרה. שלישית.



דקות לפני עלות השחר עברה לראש אחרון, הוא הבחין בה ראשונה.

אחד. הוא ספר.

לא פגשה אפילו הבהוב אחד באותו לילה. אף אחד לא נכנס לעולם החלומות לפני שספר אותה.



לאט, עם קרניה הראשונות של השמש, צעדה לכוון הדיר. הצמר היה כבד לה וסמיך.

ומשמח.

בדרך לדיר עשתה עקוף, עברה דרך הנהר.

הסתכלה על עצמה. שחורה. נספרת.

ירדה לתוך הנהר, השתכשכה דקותיים במים, להשיל מעליה את השחור הזה, לפני שהיא חוזרת לעוד יום בדיר.

יצאה מהנהר, התעלמה מעקבות צבע שחור שלא הסכימו להיפרד מהצמר.

יצאה למרעה עם כל הכבשים

לעסה איתן עשב,

לגמה איתן מים,

הביטה בנהר.

המון כבשים. והיא.

לבנה, צמרירית, שאריות שחורות על צמר.

כל אותו היום הלכה יחד עם כולן. לבד.



בלילה, השתחלה שוב לעולם קסום של צבע, חזרה להיות כבשה שחורה, יחידה.

נספרת.

כולם ספרו אותה.

ראשונה, שניה, שלישית.

אף אחד לא פספס, לא דילג.



בעלות השחר שטפה צבע שוב, הביטה על עצמה.

כבשה צמרירית, כבר לא כל כך לבנה, הצמר שלה נדבק, התקשה.

התעלמה מצמר קשה, סבוך.

ספרו אותה הלילה.



גם לילה לאחר מכן ספרו אותה, וגם לילה אחר כך.

כבר לא הצליחה להסתיר שאריות צבע שחור, הפך לחלק ממנה.

עשה לה צמר לבן לאפור, מלוכלך.



ואז הגיע יום הגז.

היום הכי אהוב בשנה. הכי שמח.

יום בו מגיע הרועה, עובר כבשה כבשה, מלטף, משיל מעליה ערמות של צמר מעיק.

הופך אותן לצעיפים חמים, לבגדים לתינוק קטן.

כל כך אוהבת את יום הגז. כל כך מחכה.

הרי רק בשביל זה היא כבשה. לתת מעצמה לאחר. להפוך צמר לבגד.

חכתה בסבלנות שיגיע תורה, התקרבה בשמחה לרועה.

הוא העביר עליה יד בחיבה.

נעצר.

הסתכל על צמר אפור. קשה. סבוך.

"אני מצטער" הוא לחש לה.

"הצמר שלך נהרס, אין לי מה לעשות איתו".

עבר לכבשה הבאה.

עמדה בצד. כבשה שחורה, נספרת.

חסרת תועלת.

לא מגשימה מטרה.


מלכי.
במוח שלי יש מגירות מגירות.
בכל מגירה עומדים בצורה מסודרת אנשים. במגירת ‘דורשי הצדק על חשבון אחרים’ נמצאים משה מועד הבית, עטרה, השכנה של ההורים שלי ושפרה אחותי. במגירת ‘צריכים לחזור בתשובה ועדיף כמה שיותר מהר’ עומדים מנחם המוכר בקיוסק, עמית - הבחורה שעובדת אצל משפחת בן ישי, והבן של מושקוביץ’, שהשם ירחם עליו ועל הלב של אמא שלו, עומד יפה עם המדים הירוקים שלו. במגירת ‘הרכלנים’ ניצבים כמה אנשים, בעיקר שכנות. לא משנה בדיוק מי.
האמת, שאת ההגדרה למוח שלי צעקה עלי עטרה, השכנה של ההורים שלי. “את!” ככה היא צווחה עלי בחדר מדרגות, לא מתחשבת ברגשות שלי. “כולם מקוטלגים אצלך בראש. כל אחד עם המק”ט שלו. כל אחד במגירה שלו! שחררי מזה! אנשים הם לא מוצרים!”
המוח שלי אוטומטית סיווג אותה במגירה המתאימה.
אחר כך, מכיון שאני בן אדם אמיתי, אולצתי להודות שהיא צודקת.

רק עם יהודית הסתבכתי.
את יהודית פגשתי בגינה, ביום שני חם ולח של סוף הקיץ. אישה צעירה. אמא לשלושה ילדים שהיא מגדלת לבד.
“איפה אבא שלכם?” שאל הילד שלי את הילד שלה. סקרתי אותו. ילד בן חמש בערך. חום עיניים. בהיר שיער.
“אבא שלנו לא גר פה”, השיב הילד ההוא ברהיטות. “הוא גר במקום אחר ואנחנו מבקרים אותו לפעמים”.
“למה?” שאל הבן שלי. רשמתי לעצמי בדחיפות ללמדו הלכות נימוס. בינתיים קראתי לילדים: “מאיר! דניאל! בת שבע! אנחנו עולים!”.
“כי ככה השם רוצה”, השיב בהיר השיער. בת שבע רצה אלי, צווחת: “בקושי היינו בגינה וזה לא פיר!”
לכנסתי מבט אל יהודית. “הם סך הכל ילדים”, היא חייכה.
“אנחנו באמת צריכים לעלות”, מלמלתי. משכתי את הילדים שלי. כל הדרך הם התלוננו למה עולים הביתה מהר וזה לא פיר בכלל, אמא.

למחרת כשירדנו לגינה ראיתי את בת שבע מסתודדת עם ילדה בהירת שיער. “היא תהיה בכיתה שלי בשנה הבאה”, אמרה לי בת שבע. “היא ילדה כזאתי חמודה, אמא. הם עברו לפה מירושלים והם משפחה כזאתי צדיקה. את מסכימה לי ללכת אליהם, אמא?”.
שתקתי.
“אני לא מכירה אותם מספיק”, אמרתי לבסוף.
משפחות חד הוריות קוטלגו ישירות במוחי, במקום שלהם.

ביום רביעי לא היה לי פנאי להתעסק במחשבות. "דניאל!" קראתי לעבר הילד שלי, שעמד יחד עם ילד נוסף, בהיר שיער, על הגג של התחנה.
"רד משם! זה מסוכן!"
דניאל לא נראה כמו אחד ששמע אותי.
"דניאל!" צעקתי שוב. "אם אתה לא יורד עכשיו אני מספרת לאבא!" דניאל הביט בי והעביר מבט לילד בהיר השיער.
השתתקתי.
הילד בהיר השיער. איך יכולתי להיות כל כך חסרת רגישות?
הילד ההוא, כמו לא הבין את המבט שנתנו בו, חייך חיוך קטן.
פתאום יהודית נעמדה לידי. "אברימי, רד!",
בהיר השיער הוריד מבט. "אבל אמא, למה? זה לא מסוכן".
"כי כך אמא שלך אמרה", השיבה אמו. קולה היה עדין ותקיף בו זמנית ולא נדרש לילד שלה יותר מכך כדי לרדת.
דניאל ירד מיד אחריו.
רציתי להימלט כמו אתמול. במקום זאת מצאתי מקום לצד יהודית בספסל. הייתי חייבת להכיר אותה יותר.
דיברנו.

המגירה שלי, של ‘אלו שלא יודעים להתמודד’ דחתה את יהודית ומשפחתה. “הם לא קשורים אלי”, הודיעה לי. “תכניסי אותם למגירת ‘החזקים’”.
זו הייתה מחשבה מפתיעה כל כך, שלרגע משהו זז בי. מרעיד אותי.
מחשבה קטנה בצבצה בי, ואולי היה זה בכלל הלב שלי שהתנגד: אולי אולי, הגיע הזמן לפתוח את המגירות כולן?
אומרים שאני בחורה. אומרים עלי שאני כבר לא ילדה, אומרים שאני כבר ממש ממש גדולה. ואוטוטו מקימה בית.

ככה כולם אומרים. ואם לא אומרים, אני יודעת שהם חושבים.

אני רואה את המבט המעריץ בעיניים של יהודה האחיין שלי, הוא ממש מתרגש. גם יעל אחותי שואלת אותי שוב ושוב לאיזו כיתה עליתי.

אני לא אתכחש. אני מסכימה איתם. כיתה י"ב זה בהחלט גיל משמעותי. האמת היא, שביום הראשון ללימודים הייתי נרגשת. חייכתי את החיוך שלי. לא זייפתי בכלל.

רק בלילה, כשאף אחד לא ראה, הרשיתי לעצמי להרגיש את מה שאני באמת.

אני ילדה קטנה. אני ילדה קטנה בתוך חיים ענקיים. בתוך חיים מפחידים עד אימה, בתוך עולם זוועה.
להיות בחורה זה להיות הרבה יותר מילדה קטנה בתוך עולם גדול. להיות בחורה זה להיות אחות גדולה שמרגיעה ומלטפת, זה להיות חצי אמא שהחיים לידה הם כבריכת ילדים קטנה קלה לשחייה, בחורה יש לה סמכות, לפחות מבחוץ.

לי אין.

אני פשוט ילדה קטנה. עם לב שלא מרגיש את עצמו.

ואז מגיעים הרגעים האלו שהכרית שלי נמרחת בשחור. ואני מבינה לבד שאני רחוקה מלהיות בחורה. אולי בהגדרה אני כן, במציאות – לא.

זה הזוי לראות בחורה שכל דבר מכאיב לה. זה סתם לא הגיוני איך שאני מאמינה לחיים. זה פשוט חסר היגיון. בחורות הן חזקות. יש להן תקווה.

שותקת בי את כל החשש. אוצרת אותו לעצמי, שאמא לא תשאל. אני לא מתווכחת איתה, היא אומרת שאני גדולה. ואם זה מרגיע אותה, לא רוצה להרוס לה.

רק בתוכי יודעת שאני גדולה. מבפנים מרגישה כל כך קטנה.
ידעתי שאיך שאני ארשם לכאן יעלמו לי המילים...
ככה זה
כשמקבלים במה נכנס פחד הקהל
אבל הכרחתי אותי להתגבר
כדי שלא יגידו שאני לא מועילה ולא יעילה לקהילה
ושסתם חתמתי ואין לי מילה....

אז כתבתי שיתוף
מחוויה .


מתי קרתה המהפיכה הזאת??
תהיתי תוך כדי שאני מקציפה את ראשה של בת ה 3 באפרסקים טריים ורודי לחיים
ומקציפה אותה בוניל עוגיות...
וניל. עוגיות.
במקלחת.
"רוצה סוכריות ג'לי!! רוצה סוכריות ג'לי!"
-"איזה סוכריות ג'לי עכשיו , לא אוכלים פה!!!"
"זה! רוצה את זה!" ווואווו מישהו פה עשה קניית סבונים בירקניה או אולי בממתקולדה
תחליב רחצה גלידה סוכריות ג'לי.....אני קוראת ועיני נפערות לרווחה
המים שמשפריצים עלי מחזירים אותי להכרה.
זה ממש לא בריא כל הסוכר הזה, מלמלתי לעצמי ממהרת לשטוף אותה מהדביק מקציף הזה
האמת שזה לא היה דביק, זה רק המח שלי ששלח אותות מצוקה וביקש דחוף שטיפה חוזרת.
אז במה ננקה את הגלידות האלה???
בתחליב סורבה מנגו או בחמאת מנגו?
במסקרפונה ופירות או בפירות יער?
יש גם פיסטוק...ויש רימונים...ויש פריחת הדובדבן וגם שקדים...
לרגע תהיתי אם אני בפינת הגלידה או במקלחת הביתית
ואיפה בכלל נאחסן מקרר במקלחת הפיצפונת הזאת???
ועוד כתוב רכיבים טבעיים בלבד, אז אפילו חומר משמר אין פה...
שלא יתעפשו לי פה הסבונים הרהרתי בחרדה
בסוף שלפתי חלב שקדים
סתם כי היא אכלה בשרי והיו לי נקיפות מצפון על הגלידה (זה בטוח חלבי, נראה סווווף)
לקינוח ריככנו עם שיבולת שועל (זה גם התאים לחלב שקדים וגם שהייתי חייבת לסיים במשהו בריא)
וזהו.
המילקשייק מוכן להתארגן לשינה,
ממש חוויה קולינרית הייתה לנו, אה?

למי שקצת נלחץ מכמות הפחמימות יש פה תחליב תה ירוק
ואפילו תחליב ספא מדיציה בניחוח לבנדר.
רק שתהיו רגועים....

ויש לי כבר רעיון לשי לחג לגננות-
מארז של ניחוח תפוחים + דבש.......
ויש גם רימונים אם תתעקשו לגוון.
בס"ד

מכירים את זה שאתם באמצע לכתוב דו שיח בין דמויות, יכול להיות גם תלת שיח או יותר. ואתם מרגישים צורך לכתוב משהו אחרי סגירת המרכאות כדי לא לעבור סתם למשפט הבא, מצד שני לפעמים זה מרגיש מאולץ להוסיף מילים. וככה נתקעים בלולאה של אי ודאות.
שמתי לב ש
@יונה ספיר משתמשת הרבה באפקט של דו שיח בין שתי דמויות בלי להוסיף מילה.
מצד שני מיה קינן כן מרבה במלל אחרי כל ציטוט.
את שתיהם אני אוהבת וכל אחד מתאים בדיוק לז'אנר כתיבה.
מה אתם אומרים, איך ניתן לראות בעין נקייה אם חסר מלל אחרי הציטוט כשאנחנו כותבי הטקסט, לפעמים זה ממש קשה לדעת בעצמינו.
והאם בכלל כדאי להמעיט כמה שאפשר או להוסיף כמה שיותר.
מצרפת בו שיח בין שתי דמויות שאין בו כמעט מלל נוסף.






בלילה ללא תאורה,התלחשו שתי דמויות שחורות במשכן המשרתים שבאחוזה.

"תגיד לי, שכחת את המוח בחדר האוכל ?! חייבים לספר לו"

"אני לא חייב שום דבר, אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום".

"הוא יהרוג אותנו כשיגלה שלא סיפרנו כלום"

"הוא יהרוג אותנו גם אם נספר. אתה יודע, הוא לוחץ מאוד בקלות על ההדק, ורק לשמע הבשורה, בלי לבדוק בכלל אם היא נכונה או לא הוא יירה בנו בו במקום רק על העובדה שהעזנו להוציא אותה מפינו. ומה אם בכלל הוא קיבל אישור ?"

"קיבל אישור, אתה צוחק עלי ? אני חושב שהוא יעדיף להשליך את כל הכסף שלו לפח לפני שיתן אישור לדבר כזה".

"יש בזה משהו".

"לפחות על דבר אחד אנחנו מסכימים".

עשר שניות של שתיקה סמיכה.

"אז מספרים ?"

"תקשיב לי טוב, אני עשיתי הרבה דברים לא טובים בחיי, אבל אני לא מלשן, בטח לא על אדם כמו תום. כבר שכחת כמה שהוא היטיב איתך ? כיצד לדעתך התינוקת שלך הייתה בחיים היום אם הוא לא היה מעביר לך את המעטפה השמנה ההיא עם הכסף, הא? "

גם דרך העלטה הוא יכול היה לראות את חברו משפיל מבט.

"אתה צודק, אבל החיים מעל הכול, אני לא רוצה להשאיר את אותה התינוקת יתומה".

"ואילו חיים יהיו לך בדיוק אחרי שתהרוס את חייו, הא ג'פרי ?"

"חיי אשפתות, אבל חיים".

"אם אשתך תדע, היא לא תסלח לך בחיים".

"היא לא תדע".

"אז אני אדאג שתדע".

"היא תבין את החלטתי".

"היא לא".

"אולי".

"איך הוא יוכל לדעת שידעת ?"

"הוא יודע שזו משמרת הלילה שלי, הוא לא טיפש".

"אתה אמרת, וגם אם לא, תוכל לומר לו שהיית בטוח שיש לו אישור".

"אתה יודע שהוא לא יקנה את זה".

השניים עמדו בדממה טעונה.

"עשה מה שתרצה, אני לא ראיתי ולא שמעתי. רק אחר כך אל תבוא לבקש ממני לנקות את הלכלוך שהשארת מאחוריך" אמר והתחיל לפסוע משם.

"סתם כך, בגלל עניין שולי תפרק את הידידות ביננו בנג'י, אחרי כל השנים ?".

"אם זה נחשב בעיניך כעניין שולי ג'פרי, מעולם לא הייתה ביננו אחת כזו".






מה אומרים ? מובן מה קורה בכלל, חסר מלל, או שטוב ככה.
אשמח לדעתכם על הסוגייה באופן כללי.

אולי מעניין אותך גם...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה