קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2 5K
    • ל
    סיפור בהמשכים לאולידה
  • לילך אור //
    • כל הזכויות שמורות ל@לילך אור
    אין להעתיק/להדפיס​
    פרק א

    הפמליה יוצאת ללא מילים, והדלת נסגרת בעדם בקול אוושה רכה.

    לאולידה אינו אוהב את הגוש שנתקע בגרונו, ולא את הנוקשות שעוטפת את שרירי פניו.

    "גדלת", אטלס מביט בו בחיבה, מתיישב על הספה האדומה. "אתה כבר בן תשע עשרה. שב".

    הוא מציית, קפוא.

    "אני איני צעיר עוד". אטלס נאנח, בוחן את אצבעות ידיו הגרומות. "דנו על כך היום בחדר הישיבות. לא מומלץ למלך למות בלי למנות יורש עצר".

    לאולידה בוהה באביו, הלום. "אתה תחיה עוד שנים ארוכות וטובות, אבא".

    "הלוואי". אטלס מרים מבטו אל תמונת דיוקינו של אביו, מנוחתו שלווה. "גם סבא חשב כך ולא מינה אותי רשמית לפני שמת בקרב. אני לא רוצה לחזור על הטעות הזו".

    לאולידה מכאיב לעצמו כשציפורן אצבע ימין נכנסת עמוק אל כף יד שמאל. היום הזה היה אמור להגיע עוד עשרים שנה. לא עכשיו. במיוחד לא עכשיו.

    "אינך שמח".

    הוא מתנשם, מחפש מילים. "אני שמח מאד, אבא. אבל זה-"

    המלך ממתין.

    לאולידה משתנק. הוא חייב לומר משהו. "זה- זה מלחיץ".

    שפתיו של אטלס מוצרות לרגע. "כשתהיה מלך תצטרך לשמור על יציבות שליטתך בתגובותיך בשעות לחץ, ילד".

    לאולידה דומם.

    "הבנת?"

    "כן, אבא".

    "נהדר. ועוד דבר – יורש עצר חייב לעצמו אישה. אתה צעיר עדיין, אני יודע, אולם הגיע זמנך".

    "כן, אבא".

    "טקס ההכתרה יערך שבוע הבא. טקס הנישואין יערך שבוע לאחר מכן. חשבתי על בת לפירים".

    "כן, אבא".

    "אני רוצה לשמוע את דעתך".

    לאולידה דומם, חזהו עולה ויורד בקושי. "אין דרך לדחות מעט את המינוי?" הוא שואל לאחר דקה ארוכה, "בשנה שנתיים? אני עדיין צעיר, יש לי עוד מה ללמוד-"

    גבותיו העבותות של המלך מתקרבות אחת לשניה. "כמדומני שהסברתי לך למה אני ממהר".

    הישיבה דנה על כך. וכשישיבה חותמת על משהו, קשה עד מאד לבטל את ההחלטה.
    אז הוא ילבש את הגלימה האדומה, יצא אל הכרכרה באון ויהנהן לקריאות 'יחי יורש העצר'. ובטקס ההכתרה יחייך בדיוק כשצריך ובדיוק בזווית הנכונה, ינוד בראשו שלוש פעמים בשעת קריאת ההשבעה, ילחץ ידיים נלהבות ויברך את הנתינים בנימוס נסיכי. ולאחר מכן, שעה לאחר סיום הטקס, יהיה עליו לפגוש את בת לפירים.

    והוא אינו רוצה להתחתן עדיין.

    כלום יש לו בררה.
    ​
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: נערה חרדית גאה, בשלנית, אין שם פנוי- אילת ועוד 72 משתמשים75 //
    33 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לילך אור
    כמו המסורת הלא זכורה לטוב, גם אני נאלצת לפרוש באמצע... ברוך ה' יש לנו שמחה בבית, ואין לי זמן...
  • 8 9 10 16K
    • ה
    סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה
  • המלמד מבני ברק //
    • זהו סיפור בהמשכים לא שלי, אני רק ערכתי ושכתבתי, אבל אני מקבל על עצמי את כל ההערות וההארות שוודאי יגיעו בהמשך, הכל פתוח לשינוי, גם שם הסיפור (בהמשך כמובן)
    כל הסיפור כבר כתוב וכמעט כולו ערוך, אני מקווה שאוכל להכניס כל שבוע פרק אחד, כרגע יש בסיפור 19 פרקים (אחרי הכל - ספר), אם הם יהיו ארוכים מדי, תעדכנו אותי והם יקוצרו, אך הסיפור ייארך יותר זמן, כשיפוטכם.
    מאוד התלבטתי בין ארבעת הסיפורים שיש בידי, אם הציבור יאהב ניפגש שוב...
    היום הכנסתי את הפרולוג ואת פרק א'
    קראו ותהנו ואני מאוד מבקש, משוב ממשפחה וחברים כבר קיבלתי, אני עכשיו מחכה למשוב חד, חותך, מושחז, אבל לא ציני.
    כנראה אצטרך עזרה, איך עושים קישור לפרק קודם וכו'
    • תודה
    Reactions: שיבת ציון, tkh, שלמה שקד ועוד 7 משתמשים10 //
    181 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אפרת תהל
    כל הכבוד על ההתמדה! אני מאד נהניתי לעקוב אחרי הסיפור. לא התשת אותנו והעלת פרקים בקצב מעולה. יראו...
  • 414
    • ה
    סיפור בהמשכים הדרך הביתה נגמרת מחר...
  • המלמד מבני ברק //
    • ובמיוחד בשבילכם - גם אם לא עברתם על כל פרקי הסיפור, עכשיו זה הזמן...
    הנה הקישור לסיפור בהמשכים שמחר יפורסם הפרק האחרון שלו.
    www.prog.co.il

    סיפור בהמשכים - קשה הדרך הביתה

    זהו סיפור בהמשכים לא שלי, אני רק ערכתי ושכתבתי, אבל אני מקבל על עצמי את כל ההערות וההארות שוודאי יגיעו בהמשך, הכל פתוח לשינוי, גם שם הסיפור (בהמשך כמובן) כל הסיפור כבר כתוב וכמעט כולו ערוך, אני מקווה שאוכל להכניס כל שבוע פרק אחד, כרגע יש בסיפור 19 פרקים (אחרי הכל - ספר), אם הם יהיו ארוכים מדי...
    www.prog.co.il www.prog.co.il
    מחר תוכלו להיאנח אנחת הקלה, להישען אחורנית על הספה הבלויה בבית הקטן בבתי אונגרין, לשבת על ספסל העץ בבית המדרש בבורו פארק, להיצמד במתח לספסל הפארק, או למושב בבית המשפט בבודפסט ולהגיד "וואו! קשה הדרך הביתה!!"..
    מקווה שנהניתם ושתיהנו..
    • תודה
    Reactions: bekky, קריספי, דניאל גופזר ועוד 12 משתמשים15 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    המלמד מבני ברק
    הדרך נגמרה!! הגענו הביתה! פנחס הגיע הביתה ואביגדור הגיע הביתה!! רוצו לקרוא את הפרק האחרון המטלטל...
  • 654
    • א
    סיפור בהמשכים אם תחזרי/ 2
  • אמונה.. //
    • ב"ה

    פרק שני.

    "ש-לום" אני קוראת. פותחת את הבית בתל ציון. "שלום אסתוש" אמא מגיעה, נושקת לי על הלחיים. דניאל נכנס אחרי. "שלום דניאל" "שלום שויגער" הוא אומר, היא מחייכת.

    אנחנו נכנסים למטבח. מטרת הביקור שלנו.

    "איזה ריחות טובים אמא!" אני מחייכת, שמה בצד עוגות. אפי מגיע, חמוד שכמוהו, מתיישב ברצינות ליד דניאל, הגיס האהוב.

    אנחנו מתיישבים, מפטפטים.

    אפי, האח הקטן שלי, שהיה רק בן שלוש וחצי שעזבנו את פתח תקווה כבר בחורון רציני היום. ובוגר.

    אני כ"כ מחכה שהוא יגדל עוד קצת, ואוכל לשתף אותי במסע שלי, שלו. אני בטוחה שהוא יבין.

    אני רואה אותו מדבר עם דניאל, בכובד ראש, והעיניים שלי נמלאות דמעות.

    "תגדל מהר אפי. טוב?" אני לוחשת לו. דניאל שולח לי מבט תמה, מופתע.

    "טוב" בוא עונה ברצינות, בבגרות. אני שולחת לו מבט מחייך.

    "אמא, איפה מורי?" אני שואלת. מחפשת את האחות המתבגרת שלי, שאני כמעט לא מכירה בעצם.

    מוריה נולדה בערב תשעה באב. שאבא ישב על הרצפה וקונן על החורבן, נולדו חיים חדשים, של בנייה. והדמעות של אבא, איש של אמת, בכו אז כפלים, על הבית שנחרב, ועל ביתו שלו שנבנה. לא יודע אז על החורבן האישי שלו.

    "אנחנו נקרא לה מוריה" הוא אמר לאמא יומיים אחרי. "מוריה??" אמא לא הבינה. או שלא רצתה להבין. היא רצתה שם רגיל וסטנדרטי. חיה או לאה או שרה. ולא מוריה.

    "מוריה, הר המוריה. אז, שהלך רבי עקיבא עם חבריו וראו שועלים מהלכים בו, צחק רבי עקיבא והסביר להם, כשם שאנו רואים בהתממשות נבואת החורבן כך נראה בהתממשות נבואת הגאולה, והם ענו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"

    אמא התעצבנה. היא לא רוצה מדרשים וסיפורים. היא רוצה שם רגיל וסטנדרטי לילדה.

    ובסוף קראו לה מוריה. ואמא אמרה ש ה"עקיבא ניחמתנו" שלה שקוראים לילדה רק מוריה, ולא הר המוריה.

    רק דיברנו על המשיח.

    מוריה נכנסה, פלטה שלום נכנסה לחדר שלה. "מוריה. בואי לכאן." אמא קוראת לה. נאנחת.

    "מה?" היא מופיעה קצוות שיער דבוקות לה ליד העיניים. "איפה היית?" "אצל טובי וזהו" היא אומרת וחוזרת לחדר. לא מצליחה שלא להשוות אותה ליעלי, גיסתי.

    תגידו לי ככה זה כל המתבגרות בעולם?



    אני עובדת בלי הפסקה, והיום יום חופשי שלי. אתמול היה להודיה יום הולדת, רציתי כ"כ שהיא תשמח, ארגנתי לה אירוע ענק, אפילו שאלישבע אמרה שלא נעים וכו' ושאני לגמרי לא צריכה.

    ואז מיכל התקשרה, וכמות הפיהוקים שלה הבהירו לי שכדאי שאבוא אליה מהר ומהר.

    רצתי אליה, לקחתי את התינוקת שלה, שיש לה ריח מלאכי.

    יודי שלה, בן השנתיים לא מרגיש טוב, וביחד עם מילי בת החודשיים זה מתכון ללילות חסרי שינה ואמא ממורטת לחלוטין. "את מצילה אותי את יודעת?" אמרה מיכל ואני העפתי אותה לחדר, מאיימת שאם היא לא עושה את זה מהר ומיד אני הולכת. זה עבד, היא נכנסה לחדר ויצאה משם רק כעבור שלוש שעות. המומה.

    "סליחה אסתי! לא שמתי לב ויוו בטח היית כבר צריכה לחזור לפנימייה ודניאל, ובכלל יכולתי לקחת בייביסיטר ו.." היא שופכת עלי מלל מתנצל כ"כ ואני כבר עייפה. היא מוציאה לי מהמקפיא אחד ורבע עוגייה שנשארה לה ושמה מים לקפה. אני לא נשארת. יש לי יום עמוס.

    מדברת עם אמא, מדברות על מוריה, שולחת מתכון לחברה, מתקשרת לחמותי, שומעת שהיא לא מרגישה טוב ומכינה בזריזות מרק. מזמינה מונית ספישל למירון.

    היום כ"כ ארוך, ויש כביסות ובלגן בבית של שתיים. ואני רצה מפה לשם, והולכת לקניות וקופצת שוב לפנימייה, מעמיסה על עצמי בכי וגעגוע.

    חוזרת לבית, והמטבח ריק. מוצאת בעצמי שום כח לקום ולהכין ארוחת ערב לאישי היקר. נגמרו מאגרי הנתינה.

    הוא יסתדר אני יודעת. ולי אין כח וגמרנו. לא מכירה את עצמי במצב רוח העייף והקרבי הזה. שילוב ניגודים מבולבל. דניאל חוזר. אני שוכבת על הספה. הפנים שלו עצבניות. ואין לי אפילו כח לשאול למה. הוא מספר בעצמו על הערבות שלקח ושיש בעיות ועוד הרבה מלל שלא מתאים לי בערב זה. הוא סוקר את המטבח הריק ושותק. מתיישב, זז, מסדר את הכובע, פותח את המקרר וסוגר.

    המצפון שלי חוגג. אסתי הוא לא אמור להפסיד מהיום הארוך שהיה לך. קמה, בפנים חתומות רואה שאין ביצים, מוציאה גבינ"צ וקטצ'ופ ומכינה שתי טוסטים. מתיישבים. "מה קורה אסתי?" הקיטור שלי מתפוצץ. ו"לא יכולת בעצמך להכין ארוחת ערב? עבדתי כ"כ קשה היום! מה כ"כ מורכב?"

    הוא נבוך. לא חשב על זה ואת צודקת. אני מרגישה ערבול של כעס נקיפות מצפון ועייפות.

    הולכת לישון. הוא רץ נבוך אחרי. מתנצל.

    אני טועה, אני טועה, אני טועה. אני אומרת לעצמי במסה של ביקורת עצמית. ונמאס לי להיות טובה לאחרים כבר.

    יש לי את הלילות האלו, אחרי ימים של נתינה, שאני מרגישה שכל מה שנתתי קם נגדי, מעמיד אותי למשפט שדה. כי אני נותנת ונותנת, ובסוף מרגישה שכלו כוחותיי, ואלי זה לא נכון.

    אני רוצה לתת, חלק מהכח שלי ושל הנפש שלי זה הנתינה. אני גדלה ממנה, נושמת אותה.

    ולפעמים, בלילות כמו היום, אני מרגישה נבגדת. ע"י הנתינה שלי. מרגישה שלעולם לא אוכל לתת כ"כ הרבה. ואני מאבדת את עצמי כבר בכל הנתינה הזאת.

    אנשים אוהבים נתינה. אנשים סולדים ממנה שהיא מגיעה בכמות גדולה. הופכת אותם לנאשמים.

    דניאל נכנס לחדר, יש לו שוקו ומקופלת ביד. "אמא שלי אמרה שהמרק שהבאת לה היה כ"כ במקום. והיא ואבא נהנו מהיוזמה המקורית הזאת ואין כמוך" הוא מחייך, מביא לי את השוקו והמקופלת.

    מיכל כותבת לי הודעה. "אסתי, תודה רבה על היום. החזיר אותי לשפיות ממש. את ענקית!"

    וזכרון של עיניים מחייכות בפנימייה עולה לי בראש.

    ככה היא נתינה. ממלאה את הלב, מרחיבה. נכנסת לנו פנימה חזק, מערבלת גבולות, ומערערת. ואנחנו מהלכים שם, בין הגבולות. יש כאלו שנולדים איתם בגנים. אני לא. נותנת ומחפשת תשובה. שומרת על עצמי ופותחת אלפי חלונות פנימה. יודעת מה אעשה.

    "אלישבע" מקלידה במסך, "זה בסדר שלא אבוא מחר אחר הצהרים?" עוברות כמה דקות ואלישבע עונה, "בסדר"

    יש! מחר יש לי צהרים שלם בשביל לתת לעצמי.

    ואני? אני אלופה בנתינה.



    "יש לי שבוע הבא יום הולדת, ביום שלישי" אני מספרת לאבא. הפעם אנחנו כבר בדירת החדר שלו. "ובת כמה את?" הוא שואל, הקול שלו מחוספס, ומוזר. וזה אבא שלי שלא יודע שיש לי יום הולדת, ובת כמה הבת שלו נהיית.

    "אני נהיית בת 17" אני מספרת. גאווה נמסכת לקולי. עוד שנה אני חוקית. אמא צוחקת ואומרת שגם היא לא מאמינה שיש לה בת כזאת גדולה.

    "אז את לא תבואי" הוא אומר בעצב. אני מתפלאת. "למה לא?" "כי זה יוצא ביום שלישי" יום שלישי הוא היום של אבא. ואני מקפידה עליו כ"כ.

    הוא צודק, יום הולדת זה יום כ"כ עמוס, אני רוצה להספיק ללכת לכותל, להתפלל על השנה החדשה, ומיכל כבר רמזה לי על יום הולדת הפתעה. אני לא יכולה לבטל. אמא גם אמרה שהם יארגנו לי משו קטן, ביחד עם סבא וסבתא- תל ציון. אני לא רוצה לוותר על כל זה. זה היום שלי ואני רוצה לחגוג אותו. ופתח תקווה רחוקה ולוקחת את כל היום.

    אבל זה אבא שלי פה ממול. ויש לו ילדה שחוגגת יום הולדת.

    קרב מתחולל בתוכי. יש בו עוגה מצופה, וסבא וסבתא וחברות. ויש בו גם אבא שהוא קצת לא בקו הבריאות הנפשית, ומלא מטבעות של שקלים ואגורות שקונות לי פלאפל בחנות.

    ויש בת שלו אחת שחוגגת.

    את לא חייבת אסתי. את כל הזמן מוותרת ונותנת. תבואי יום לפני, זה גם טוב. אומר קול הגיוני בתוכי. אני בועטת בו ואמרת בקול: "אני יבוא אבא, ביום שלישי, ונחגוג לי ביחד יום הולדת" אני מתאמצת לחייך, חונקת יבבה. יבבה של הקרבה.

    אומרים לי שאני לא יודעת לומר לא. אומרים שאני אלטרואיזית. מנסים לחנך אותי, להפחיד אותי שאקבר תחת נתינה לא נכונה.

    ואני יודעת שלא. הנפש שלי נלחמת, נלחמת ביצר שמציף בשאלות.

    אני לא אומרת לא כי קל לי ולא נעים לי. אני אומרת כן, כי יש לי אבא אחד בשמיים שישמח בי. ואבא אחד, פה בפתח תקווה שיש לו רק בת אחת בעולם שמכירה בו ונותנת לו פיסת משפחה.

    עם האבא הזה, ורק איתו אני יחגוג יום הולדת.

    מזל טוב, ילדה גדולה.



    "אסתי,

    היום הלכתי לשוק, והיה שם כ"כ הרבה פרסים, וגם היה לי הרבה כסף כי אתמול נשארתי עד מאוחר בתחנה מרכזית. והרבה אנשים נתנו לי כסף. רציתי לקנות לך מתנה גדולה. והיה כ"כ הרבה שם.

    שאלתי את המוכר מה ילדות אוהבות, הוא צחק ואמר בובות, בכל הגדלים ובכל הצורות.

    אז קניתי לך בובה, אפילו שהיא עלתה מאד יקר, כל הכסף שהיה לי. אבל יש לי קצת ירקות ואני לא צריך יותר מזה. רק שתשמחי. אבל בגלל שזה הפתעה אני לא מספר לך.

    אבל שתדעי, קניתי לך בובה. ויש לה שמלה ורודה, וקוקיות. ואם לוחצים לה על הבטן, אז היא אומרת "אני אוהבת אותך"

    כל יום אני משחק בה קצת. אפילו שהיא בשבילך. ומדמיין שזה את. ואת אומרת לי שאת אוהבת אותי. הלוואי. את אוהבת אותי אסתי?

    אני כן. מאד.

    ואולי אני גם אקנה בלונים ונעשה לך יום הולדת. כי את אמרת שתבואי. אז אני יודע שתבואי. אבא.




    התעכבתי בפרסום..
    היה לי התלבטות אם להמשיך את זה כסיפור בהמשכים למרות שאין לי עדיין קו ברור לגמרי.
    בסוף כן החלטתי להמשיך, בתקווה שתעזרו לי עם ההמשך.
    תודה מראש:)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מגבת, תהילושש, כנפיים ועוד 26 משתמשים29 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אמונה..
    תודה!! לא שמתי לב... ואווו, שמחה שהקטע עשה את שלו:) תודה ענקית!
  • 2K
    • ש
    סיפור בהמשכים פנקס כתום- סיפור בהמשכים לילדים
  • שירי411 //
    • אשמח אם תקראו את הטקסט עם הילדים המתוקים שלכם. ואם יהיה להם כיף, אמשיך ברצון.

    אשתדל להכניס חינוך עם חיוך:) או יותר חיוך. וכמובן, הערות ספרותיות יתקבלו בברכה.

    פרק א'- ערמות של בלגן

    "אפרת, את באה?" קראתי לאחותי הקטנה שתמיד אוהבת להסתכל בחלון אפילו שאין שם כלום חדש. בדקתי.

    "אבל עוד לא שמעתי את הקו!" אמא שלנו לא מרשה לעשות כלום עד שלא מסיימים את החובה הקדושה של הלימודים.

    "נו, אז תשמעי מהר!" אני אומרת לה. אם לוחצים שש, אפשר להקפיץ את המורה קדימה. וזה דווקא נחמד, וגם בכלל לא נורא. כי בסוף השיעור המורה חוזרת שוב על מה שהיא אמרה בהתחלה. בדקתי.

    אפרת חוטפת את הפלאפון שכבר הלחצנים שלו בקושי נלחצים מרוב הלחיצות שלנו ורצה לחדר לשמוע את המורה נעמי שלה. אני בודקת איזה מצרכים צריך בשביל להכין עוגיות שוקולד צ'יפס. לאחר מכן אני מחליטה להיות ילדה טובה ומתחילה לטאטא את כל הדברים הזרוקים בבית: בגדים, משחקים, ספרים.

    'אצלנו חיים על הרצפה', צוחק תמיד אבא. בדרך כלל זה נחמד לחיות על הרצפה, אבל לפעמים אפשר ליפול. וחוץ מזה שאמא שלנו אוהבת שרואים את המרצפות, אז אני משתדלת לפחות פעם ביום לעזור לרצפה לגלות את פניה האפורות (לפעמים הם שחורות, תלוי מה מצב הלכלוך).

    "מה את עושה?" צועק עליי אפרים, אוזניות שחורות באוזניו. "את מטאטאת לי את הקומיקס החדש"

    "אם חשוב לך החפצים שלך" אני שואגת עוד יותר חזק, לא בגלל שיפה לצעוק, רק בגלל האוזניות שלו שגורמות לאפרים לא לשמוע כלום. "תשמור עליהם קרוב לחדר" גם ליד החדר של אפרים יש רצפה. הוא לא צריך להשתמש ברצפה של הסלון.

    אפרים לא מעריך את מאמצי. הוא מקמט את אפו, חוטף את הקומיקסבא שלו וחוזר לפינת ההאזנה עם הגמרא.

    אמא יוצאת מחדר המחשבים. מעניין אם סיימה כבר את המצגת המעניינת הזאת שהיא מכינה שם. אולי תסכים לי לראות? אני מאוד אוהבת את המצגות של אמא.

    "איזה יופי, עדינוש! את מסדרת בלי שביקשתי!" אמא מתפעלת מכמות המרצפות שחשפתי. אחר בוחנת את הערמה הענקית במרכז הבית, ומוציאה משם עיתון לקפה שלה.

    פתאום נשמע בום מכיוון החדר. בום חזק כזה, כאילו משהו מברזל נפל שם. אחרי רגע יוספי יוצא משם עם משקפים, אבל לא על העיניים, אלא ביד.

    אמא מזועזעת.

    המטאטא שלי נשמט.

    המשקפיים של יוספי שבורות! שבורות ממש. זגוגית שמאל בכלל לא נמצאת ואילו ימין חצויה.

    "הדרבוקה נפלה ישר על המשקפים" הוא מסביר בקול של חתול מילל. מגיש לאמא את המשקפים ששרתו אותו בנאמנות חצי שנה. (גם את הקודמות הוא שבר, פעם אחרת אספר לכם איך)

    "איך זה קרה?" אמא ממשיכה לא להאמין למראה עיניה. דרבוקות לא אמורות ליפול על משקפיים ככה סתם.

    אני מחליטה ללכת ולבדוק בעצמי.

    מגדל עצום של קופסאות ומשחקים מעל הספרייה של יוספי מסביר לי את האסון. ברור שבסוף משהו ייפול משם. והפעם זה היה הדרבוקה שקנה לנו סבא חיים. נס שיוספי לא קיבל את הדרבוקה על הראש.

    אמא באה אחרי ונאנחת.

    "מתי יהיה סדר אמיתי בבית הזה?" שואלת אותי אמא, ואולי היא מדברת גם לבלגן שאוהב להתארח אצלנו בכל חדר ומקום אפשרי.

    גם אני רוצה סדר אמיתי בבית שלנו.

    כמה כיף שהכל יפה כזה ומסודר. כמו למשל אצל משפחת זוסמן. לא מרגישים שחיים שם ילדים. והם פי שניים מאתנו בלי עין הרע. זה נראה שאין להם חפצים בבית מרוב שריק כזה, והכל במקום.

    אני חושבת שאני הולכת לרגל אצל זוסמן. לא ריגול שאסור. רק ריגול נחמד. אני ממלא חברה של ברכי שלהם.

    אבדוק: איך מצליח להם לשמור על הסדר?

    ולמה להם לא צונחות דרבוקות קפיצת ראש מרסקת זגוגיות?

    שכחתי את העוגיות שתכננתי להכין, וכבר לקחתי את הפנקס הכתום שלי בו אני כותבת את כל הסודות.

    אני חייבת לתכנן את צעדי הבאים. מה אתם ממליצים לי לעשות?

    איך אתחיל במבצע ריגול הסדר שלי?

    תגידו לאמא שתכתוב לי את התשובות היפות שלכם. וגם, אם היה לכם מעניין.

    ואולי אתם קצת מזדהים איתי? גם אצלכם "חיים על הרצפה?"

    להתראות, עדינה.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אוהב לכתוב, יצחק תמרי, אברימי! ועוד 29 משתמשים32 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ליאורהA
    ליאורהA
    הקטעים האלה ממש חמודים! התחלתי לכתוב לך בחזרה שיר מעודד, אבל אז הבנתי שאולי זו טעות. מבחינה...
  • 2 3 4 10K
    • ו
    סיפור בהמשכים יחידה בקומה שתיים
  • וי שלוק //
    • 19057b13ba711fa4d3cbc2563ca44a12.jpg

    פרק ראשון​

    "יברך את עמו בשלום", באקט סיום מוריד דודי את הצלחת ושיירי הארוחת ערב המושקעת לפח, תוך כדי שפונה אל המתלה באיטיות. שושי רעייתו עוקבת אחריו דוממת, בנסיון להבין את מעשהו.

    דודי מוריד את הכובע והחליפה מהמתלה. "לאיפה אתה הולך שוב? עכשיו הגעת!!!" העיניים של שושי התרחבו וננעצו בדודי בעלה, הבחור שהשדכן טען שהוא לא ימיש מתוך האוהל. משום מה בתקופה האחרונה נראה שהחיבור עם האוהל אינו מה שהיה.

    "תענה לי, תסביר! מה פשר כל המסתוריות שלך לאחרונה", אמרה וקרסה לתוך הכיסא שמאחוריה, לופתת את פניה בידיה, "אתה מדבר איתי, ואתה לא כאן. אתה כאילו מקשיב, ואני רואה! רואה שאתה לא אי…" התייפחות קטעה את דבריה, ודמעה נזלה על השולחן שעל גביו עמלה וטרחה שעה קלה קודם, עיניה נדדו לכלים שבכיור הכל היה לשווא. הכל...

    דודי, גירד בזיפים הג'ינג'ים שבפניו, מעביר משקל מרגל לרגל תוך כדי שהוא תר אחר נקודה עלומה בתקרה. "שושי, שו-שי... אין לי מושג מה את מדברת. אני מקשיב לך, לא מסתיר כלום. מבטיח", קולו עולה ויורד, מתחנן לאימון.

    "אז למה ביום ראשון איחרת בשעתיים? ואתמול בלילה מעריב 'לקחה' לך יותר משעה, והיום רק הגעת וכבר אתה יוצא שוב. תסביר לי מה קורה איתך. מהה?" שושי הניחה את ראשה על השולחן, מריחה עדיין את ניחוח החביתיות המתוקות, ולא מסוגלת להביט בעיניו המפוחדות והמסתוריות של דודי ה'בן תורה' שלה.

    כבר לא אכפת לה כלום. שאלי'ק, שרק עתה נרדם, יתעורר. שהשכנים ירכלו. המילים הנוראות שקראה אתמול, קפצו שוב ושוב מול עיניה, 'אחד מסימני ההתמכרות לאינטרנט - היעדרות ממושכת, היעלמות ליליות ארוכות, הפחתה בדימוי עצמי'. והארוחת ערב שהכינה, מה הוא לא מבין אותה? הכל התערבב לה בראש ופרץ כהר געש.

    "אמרתי לך כבר, ביום ראשון הייתי 'חייב' לגמור לסכם את הסוגיא, ואתמול עד שמצאתי מניין, והחזן, אוףף, כל הזמן שבעולם היה לו. ועכשיו אני בסך הכל רוצה ללכת לשמוע את ר' מייל'ך קהנובסקי שמגיע לשכונה לידינו כאן. זה הכל. אם את לא רוצה אני אשאר פה. אל תדאגי." זז מעט אחורה, מנסה לקלוט בחצי עין את השעון, תוך כדי שהידיים משחקות עם שולי הכובע אילך ואילך.

    'אם את לא רוצה, אני אשאר פה', מילותיו היכו בראשה. אז מה הייתה מקודם השיחת טלפון בשירותים? ההצצה בחלון? פותחת את הפה לשאול, אבל יוצא לה, "טוב, בסדר, תחזור מהר. טוב?!?"

    "תודה שושי, אחזור מהר, אל תדאגי", מנסה להרגיע, מחייך, לובש את החליפה בתנועה סיבובית מהירה, כובע, מוריד את הידית באיטיות, פוזל בעיניים מתחננות לכיוונה, "ערב טוב", חיוך, ויוצא.

    אחרי שנטרקה הדלת, מגלה שושי שנשרו מחליפתו שני קרעי דף קטנים, 'אוהה, יש לי תירוץ לקרוא לו'... ממהרת לדלת ונעצרת, 'אולי לא?!? אולי עדיף לראות מה זה?'

    19057b13ba711fa4d3cbc2563ca44a12.jpg
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אלפרד דרייפוס, Mici1, סימבה. ועוד 62 משתמשים65 //
    64 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    המלמד מבני ברק
    :) אני חושב שהבעיה היא שזה דמיון פורה ומתוק וזו המציאות המרה
  • 2 2K
    • ר
    סיפור בהמשכים אי הבנה (1) - המורל חשוב יותר מהגורל / שמחה שאינה תלויה בדבר
  • ראש לשועלים //
    • אופטימיות.

    המילה הזו היכתה בראשי כמו ברק ביום שרב, שעה שהבטתי בתמונת הנשיא טראמפ מנופף 'לתומכיו' בדרכו לבית החולים, או בחזרתו, או גם וגם.

    זה מה שמוכר האיש האגדי למעל מאה מיליון תומכיו בארצו, וריבי הרבבות על פני תבל. אופטימיות פשוטה, כנה, נאיבית ומזוקקת. אבל גם נצחית.

    תמורת אותו דכדוך מובנה, חששנות פרנואידית וזהירות כרונית שמלווים את השמאל באשר ילך, מציע הימין, והוא בראשו, שמחה וחלום.

    השמאל מרבה לדבר על חזון ותקווה, אבל הסחורה שהוא מוכר בפנים, בחנות, אחרי השלטים והקמפיין, מלאה תחושת אסון מתקרב ותחזיות קודרות. 'צונאמי מדיני' 'מוכרחים להיכנע' 'סוף המדינה היהודית' 'הכל מתפרק' 'קץ הדמוקרטיה' 'המדינה לא מתפקדת' 'שואה שניה' 'אי אפשר לעמוד מנגד' 'עצרו את המשלוחים' (למשחטות הבקר).

    הימין מואשם רבות בבכיינות, ובהפחדה. אבל זו רק התפאורה והטקטיקה. ההצגה האמיתית והסודית היא הגאווה הלאומית, האמונה בנצחון בכל מצב, בשיטת 'קול הרעם מקהיר'. 'פה ושם יש דברים שצריך לתקן. וודאי. כלומר, מן הסתם. אני מניח. אבל מה הם לעומת הדברים המדהימים שאנחנו עושים ונעשה. כביר. פשוט כביר' (ביבי קלאסי).

    זקני העדה יכולים מן הסתם לזכור את אותו יום סגריר, פריימריז רפובליקנים באיווה, 2016. טד קרוז ניצח את טראמפ, אבל זה לא נשאר חייב: 'אני גאה להיות במקום השני', בערך כך הוא התנסח, והותיר את יריביו ותומכיו פעורי פה והרחק מאחוריו. הוא המנצח הגדול, במקום השני והראשון.

    אין כאן גישה פוליטית. זו גישה לחיים. האם לקבור את הראש במצבת המציאות, להתחפר בקשיים ובביקורת, או להביט על העולם ולומר כל בוקר 'איזה עולם מדהים'.

    בסוף, טוענים מצדדי השיטה, הוא באמת יהיה מדהים. 'תחשוב טוב יהיה טוב'.

    האם טראמפ המציא את השיטה? לא. הוא רק שכלל אותה. למעשה, יכול להיות שזה המאפיין הכי מובהק, והמכנה המשותף הכי רחב שניתן למצוא בין הימין שבכל מקום.

    הביטו על המוכר בבאסטה, במחנה יהודה או בכל מקום. עול המיסים על צווארו, העבודה מיוזעת ולא מתגמלת כהלכה, והחיים במדינה המרופטת הזו לא קלים בכלל. צאו לדבר אתו במבט מלמעלה, על סיגריה וקפה שחור: 'איזה ביבי גדול (מראה עם הידיים). איזה צבא גדול. ככה (מצמיד שתי אצבעות) אנחנו מוחצים את הערבים. ישראל חזקה יותר מכולם. מה זה כלכלה, בולדוזר. מי יכול עליו. תראה איזה גדול הבנאדם'. ואתה? והילדים הלא מסודרים? והאשה שדורשת המון ומקבלת הרבה? והאוברדרפט?

    עזבו. למה להיתפס לקטנות ולהשבית שמחות. העיקר שהמדינה גדולה, משגשגת וחזקה.

    לכו לתל אביב, מעבר לכביש (1). שיחה מקבילה. האיש בהיי טק, או רופא. מרוויח בעשרות, שלושה ילדים, פנטהאוז קומה 22, שתי חניות ושלושה רכבים. וכל זה איננו שווה לו, כי השחיתות והקרע בעם והאפרטהייד וההדתה לא נותנים לו מנוח. הלו, בחייך, חיה את שארית חייך, ותיהנה ממנה כמה שיותר.

    זה לא עובד. חוש הביקורת, הצדק והקיטור, והמשקפיים השחורות - חזקים יותר מהכל.

    לחץ הדם של קשישים בדיור מוגן, שעולמם האופטימלי צריך היה לנוע בין הכדורים לארוחת הבוקר ומרפסת השמש, גואה עם כל פסקה בשולי העיתון אותו הם מחזיקים ביד רועדת ומקומטת. משקפיים שחורות כבר אמרנו, אבל במקרה הזה גם נוזלות ופוזלות. 'מי גנב לנו את המדינה', ישאלו זה לזה בצרידות שלא משקפת נכונה את הסופה הפנימית, לוגמים עוד מהתה המתקרר.

    הקורונה, כמו בכל דבר, לקחה את ההבדלים לקצה. טראמפ, דבק לעמדה הנצחית 'לא יהיה כלום כי לא היה כלום כי הכל נהדר והשמים יפים', סרב לקבל תכתיב מאי מי, לפיו שנה שחורה מתעתדת לפקוד את האומה – עליה הוא מופקד. לא במשמרת שלו. הרי העולם כולו הוא תבנית נקודת המבט שלנו, ומנקודת המבט שלו – הכל דבש. סבבה בישראלית.

    אינני יודע עד כמה המודל הזה ישים, או מתאים לכל אחד. מה שבטוח שהנשיא האמריקאי חי אותו שעה שעה. ואם שאלתם לדעתי, זו גם הדרך שלו לגשת ללבבות ההמונים. אלה, קצה נפשם בתקשורת ובהשחרת המציאות שלה. בהקדרת שמי יומם של צופים עמלים באוסף עוולות ולכלוכים מהעולם כולו. די כבר. העיקר שאמריקה נהדרת. ואם אנשים רעבים בבנגלדש, נהרגים בסודן, או מחפשים עבודה במקסיקו, ואפילו בארצות הברית עצמה. אז מה. לא צריך להתמקד תמיד בחצי הכוס הריקה.

    חמוצים, נמאסתם.

    מפני קדושת המועד
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: טראכטער, Mici1, undo ועוד 38 משתמשים41 //
    30 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אוריצפת
    עדיין, נותרה "המלצה". במלים אחרות: תעשה מה שבא לך. אנחנו לא מתערבים. רק שתדע שמהר מאוד תימאס על...
  • 2 3 4 7K
    • מ
    סיפור בהמשכים אחד בחוץ - סיפור ב-4 פרקים
  • מוריופ //
    • וואן אאוט- 1.jpg
    פרק 1: רצון להיפרד (חלק א)​

    "סַאן (שלוש, יפנית)!"

    הדריכות צבטה בפרסותיו, מצטווחת במוחו במתכתיות. הוא מצמץ, נושף בפרפור שפתיים.

    "נִיִי (שתיים)!"

    הקהל האדיר דמם. השקט נמתח במריטת עצבים אכזרית.

    "אִיצִ'י (אחת)!"

    יריית האקדח פילחה את השמיים. שאגות ההמון החרישו הכל, בולעות את מקצב דהירתם המטורף, את נשיפותיהם הנמהרות, את פרסותיהם המתלהטות.

    "אִי-קוּ-זֶה, רֶנְשָׁא-צָ'אן!!! אי-קו-זה, רנשא-צ'אן!!! (קדימה, רוץ, יפנית)" השאגות נקלטו באוזניו במעומעם. הכרתו החבויה זיהתה את ההברות. את גופו הסוסי הטיסה ההמולה. שוטף במרוצתו, עקף את שאר חבריו. קו הגמר.

    ארבע רגליו דהרו בתיאום מופלא, נחפזות לשם, ליעד הנכסף, היחיד. קו הגמר.

    "אי-קו-זה, רנשא-צ'אן!!!"

    קצף עלה על שפתיו. ייעודו של המחול הסיבובי המטורף כבר נשכח ממנו. נותרה רק הדהרה. בהולה, היסטרית. חסרת תכלית ויעד. עוד סיבוב. ועוד אחד. ועוד אחד.

    "פאך!!!"

    רעם האקדח כמעט לא נשמע על רקע ההשתוללות הכללית. ההמון צווח וצרח, בכה וצחק. פרחים וכובעים נפלו לתוך מסלול הדהירה. מטבעות כסף נשקו לאספלט בצלצול מתכתי. הם הוסיפו לרוץ בו במעגלים חסרי תכלית, צוהלים ונושפים, מלהיטים את הפרסות המפורזלות היטב. ואז, בבת אחת, הצטללה הכרתו. שתי רגליו האנושיות הסתבכו פתאום זו בזו. האוויר הלם בו בכל עוצמתו. רנשא עף קדימה, מתגלגל על האספלט, על המטבעות והפרחים.

    מעל בימת השופטים סקרו אותו שלוש הילדות במבטיהן הכבויים. רגע קצר, ומיד מיהרו אחרי הזקנה, שלא זרקה לעבר המתחרים הזרוקים על המסלול אפילו חצי מבט מיותר.

    "רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!" שאגה אחידה, נלהבת.

    הוא ניצח, מסתבר. שמי התכלת מעליו הוכתמו בנקודות קטנות, גדלות. עוד פרחים. עוד מטבעות. עוד ניצחון.

    מימינו נעמד שִׁיזוּאִי, מנער את בגדיו, מוודא את שלימות איבריו האנושיים. "קום, רנשא." דחק בו. "הם מחכים לך. קום."

    הוא נעמד על רגליו, זורק מבט עמום בקהל העצום והנלהב. הם מחכים לו.

    "רנ-שא-צ'אן!!! רנ-שא-צ'אן!!!"

    הם שמחים בו.

    הניף ידיו לעבר היציעים. הצעקות הפכו לצווחה אחת נרגשת, גועשת. חיוכו החצוי בז לשאגות המתפרעות שלהם. הם שמחו. הוא לא. רק על פי צרחותיהם הוא ידע כי ניצח. ואם אין לו את חדוות הניצחון, למה בכלל הוא עושה את כל זה?

    הצלמים והשדרנים זינקו לתוך המסלול המלוכלך, דוחפים מצלמות ומיקרופונים לתוך פניו.

    "והנה אני כאן," ליהג ברגש מופגן שדרן לתוך מסרטה, חוסם בגופו את דרכו הנמלטת של כוכב הערב. "ליד מנצח המירוץ האגדי, מזה שלוש שנים ברציפות, שש פעמים במקום הראשון! רנשא-סאמה בבקשה."

    הרמקול כמעט נתחב לפיו. פלאש הבזיק משמאלו, קרוב מידי. שלוש שנים. שישה נצחונות מוחצים.

    "איך זה מרגיש, הניצחון השישי, רנשא-סאן?" חקר בלהט עיתונאי נמרץ מלפניו.

    הוא עפעף. איך זה מרגיש? "מרגיש שרצתי הרבה מאוד." ניסח בציניות, בחצי חיוך מריר. שני שדרנים צחקו בתגובה.

    "אתה תהיה מועמד לגביע הקְוַוארְט. האם זה מרגש אותך?"

    הניד בראשו אלכסונית. לא ממש. עכשיו, סחוט נפשית ופיזית מהמירוץ האחרון, מחשבה על עוד תחרות דהירה גורמת לו לרצות לברוח למיטתו. בהחלטיות עלובה פילס דרך מאומצת בינות לקהל הצובא עליו. כמה היה נותן לזקנה, שתהפוך אותו שוב לסוס פראי ומסוכן, רק עד שיגיע הביתה. רק כדי שלא יצטרך עכשיו לחתום לאלפי מעריצים וללחוץ מאות ידיים נרגשות. אך יצא את השטח המגודר, התנפל עליו ההמון. למזלו הרב, הסדרנים היו כהר מוכנים לזה. רגע לפני שנמחץ הסתערו לפניו, עוצרים בהחלטיות את הקהל הרב.

    הוא מיהר, כמעט רץ, החוצה. החוצה! אוזניו הצוללות ייחלו למעט שקט. עיניו המסונוורות שבעו פלאשים.

    הערב נטה לרדת כשסיים לארגן את עצמו מחדש. רחוץ ומותש נזרק על מיטתו.

    ניצחון שישי. הוא בדרך לגביע הקווארט. רטט התרגשות חלף באיבריו הלאים. מעניין. חשב שכבר לא נותרה בו לחלוחית התלהבות. אבל בכנות, גביע הקווארט יהיה הישג אדיר. רק בודדים ישתתפו בתחרות הזו. והוא היחיד שיש בידו רצף מלא של שישה נצחונות. הניצחון הבא יהיה היסטורי.

    מדהים. רק לפני שש שנים, כששיזואי הציע לו להצטרף למירוץ, הוא דקר אותו בשתי מילים ציניות וסירב לדון ברעיון המטופש. אבל תוך שנתיים הפך העניין ללהיט העולמי. טירוף חדש. שיחת היום, ציר הספורט. אליל חדש.

    שיזואי הצטרף לקבוצת למידה ממשלתית ומסובסדת, וטען בפניו שהוא סתם פחדן ומרובע. שהמכשפות עוברות מבדקי אמינות קפדניים ושאף אחד לא נותר סוס. הוא היה חוזר משולהב ונמרץ מהתחרויות המקומיות, מתאר בצבעים חיים את הכל. ואת אושרו של המנצח.

    שנתיים ארוכות ומלאות וויכוחים ציניים, היו הזמן שלקח לשיזואי לשכנע אותו לפחות ללכת לראות. הוא הלך. אמד בתיעוב את שיזואי, שהניח לנערה- שוליית המכשפה המקומית, לזרות על ראשו את האבקה המקוללת וללחוש כמה מילים. אחר כך עקב ברתק אחרי הסוס השרירי, בהיר הפרווה, שהובילה הנערה לקו הפתיחה. מנחה התחרות ספר אחורנית משלוש וירה באקדחו. שמונה סוסים הם היו, שדהרו במהירות מדהימה על מסלול האדמה. שיזואי ניצח. המכשפה ונערתה הופיעו כמו משום מקום, אוספות בידן דבר מה נעלם ולוחשות משהו. שמונת הסוסים הפכו באחת לבני אדם מתגלגלים, מתנופת הדהירה, על האדמה. נחבטים.

    ואז הקיפו כולם את שיזואי, והוא, מתוך הטבעת הנרגשת, נשא מבטו אליו, וניצוץ הניצחון בעיניו אכזב את רנשא. כי שיזואי באמת ניצח. ליבו של רנשא נכבש.

    ][
    חלק ב'
    וואן אאוט- 1.jpg
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: גשם יורד, yael305, מנחם דרורי ועוד 56 משתמשים59 //
    68 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוריופ
    תודה רבה! אכן חשתי לאורך כל הסיפור שהוא לא נכתב על ידי, אלא בורא עולם האיר עליי סיפור עם מסר...
  • 2 3 4 9K
    • א
    סיפור בהמשכים יציאת חירום
  • אי פה אי שם //
    • שנים ששור'ע חנה משגעת אותו שחייבים לצאת. היא והוא, שניהם גם יחד - מוכרחים לצאת.

    אם תשאלו את חיים יענק'ב, לא שיש לו משהו נגד. להפך, הוא מאוד בעד. נכון, המציאות היא שבינתיים זה עוד לא קרה בפועל. אבל לא שח"ו לא רצה. לפנק את האישה זה דבר חיובי, איך אומר תמיד הדוד שעפטיל: פעם אחת - 'מצא', שנים אחר כך - 'מוציא'. יציאות האישה. כל יום, בין שתיים לארבע בחוץ. רק בחוץ.

    אך מה לעשות, אנשים טרודים. הסדרים דוחקים, הזמן מתארך, וראש הכולל לגמרי קצר אתו. כך שתכל'ס עד היום, עובדתית - לא יצא להם.

    ושור'ע חנה כמעט שיצאה בעצמה. מדעתה.
    "כל החברות שלי יוצאות. כולם." הייתה המנטרה הקבועה בבית. "אם כך, תצאי אתם גם את." אי אז בראשית הנישואין לא הבין את הפרובלם. "עם הבעל, חיים יענק'ב. עם הבעל." הייתה רוקעת ברגליה מתוסכלת. "מממ.. דווקא עם הבעל? ולאיזה צורך יש לך כ"כ הרבה חברות שור'ע חנה?" היה תמה חיים יענק'ב. "זה לגמרי אחרת, למה אתה לא מבין?"

    זהו. בנקודה הזו, לרוב הנושא היה נגמר. כלומר, בשבילו. בשבילה זה רק התחיל, התחיל להימאס מהבעל המבאס.

    רק בשבוע שעבר שיתפה בהתרגשות טויבי על היציאה המענגת לזיסלק, הינדא גם היא כמעט בכל שבוע צועדת על כביש 1. ורוחי, על פי המקור הכי מוסמך בשכונה, נצפתה לאחרונה במלחה. ולא לבד. הבעל הממושמע התלווה אליהם כמו ילד טוב.
    יצאו - גדולים. ורק היא, היחידה מבין כולם שצריכה להתחנן שוב ושוב על העניין בפעם המי יודע למה.


    ערב אחד, כשחיים יענק'ב חוזר הביתה, רעב, מותש. לאחר עוד יום קשה שעבר עליו, מהתנצחויות בלתי פוסקות עם כל מי שבא עמו במגע. משתוקק להיכנס ולנוח עד כמה שתאפשר זאת שור'ע חנה. אפס. כלום. הדלת לא נעולה, ואעפ"כ זה לא מונע ממנה לסרב בתוקף להכניסו פנימה. הוא דופק בחוזקה, אוזן אחת צמודה אל הדלת, השנייה בפלאפון, אין כל מענה. יש בעל מעונה.

    רגע לפני שהוא מוריד את החליפה וניגש לאמוד את הגובה ממרפסת השכנים, נעכא השכנה מופיעה פתאום עם פתק קטן. "זה בשבילך". אומרת במסתוריות, ונעלמת. הוא מוכן להישבע בכל היקר לו, ואין מזה הרבה, ששמע מלמעלה צחקוק חרישי.

    חיים יענק'ב היקר!
    יצאתי. יוצאים. יצאנו.
    שור'ע חנה
    נ.ב. תבוא עכשיו. נדבר אח"כ.

    עכשיו לבוא? לאן בדיוק? חיים יענק'ב נתמך במעקה הבניין החלוד, מנסה להרגיש בכוח מופתע עם עצמו. וכי מה חשב? שתוותר? הרי תמיד אמרו לו להשלים עם זה שבסוף, בכל דבר האישה תצא צודקת.

    יצאה הצדקת.


    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מנחם דרורי, T.S, goodbye ועוד 78 משתמשים81 //
    63 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    טעות. אלברט זבולון התיישב לי על המקלדת, עשה כל מיני שטויות.
  • 1K
    • מ
    סיפור בהמשכים קצרצר:) ושם אישה גדולה
  • מוצג //
    • img151246.jpg

    דמדומים של זריחה נזרקו לעברה מהחלון, מעירים אותה ברכות.
    היא התעטפה בסוודר דקיק ויצאה חרש מהחדר.
    צעדה היא לשם, כמו תמיד, כשהתרגשות וגאווה בליבה פנימה.
    דלתות הסלון סגורות כבשגרה. קרבה את פניה לחלון הקטנטן שטבוע בהן,
    וראתה שם את התמונה היפה ביותר בעולם כולו.
    הוא ישב שם. ספון, מנותק. שקוע בספרים. פיו הפיק את המנגינה העריבה ביותר ביקום.
    והזריחה בצרוף טל של שחרית רק השלימה את המראה הקסום הזה.
    דמעה שקופה, נוצצת, מזוקקת באושר שאין לו שיעור, נטפה מעיניה.
    היא זכתה. בזכות שלא רבות זוכות לה. היא עומדת לצידו של בן תורה אמיתי. שהתורה היא כל חייו. ובשל זאת, היא גם כל חייה.
    אילו בתקופת שידוכיה, הייתה יודעת זאת, לבטיה היו נעלמים. היסוסיה היו נמוגים באוויר, כאוויר.
    המורות כשהיו מדברות על כך בשיעורים לא הגיעו בתאורן אפילו למחצית.

    חברותיה קצת מרחמות עליה. היא יודעת. הן אמרו לה. גם הבעל שלהם אברך, אך עדיין יוצאות
    הן איתו לבלות, לקניות. ובכלל כל ערב הן יושבות איתו במרפסת ומדברות סתם שיחה של חולין.
    אבל היא,לרגע לא חשה חרטה על בחירתה. והיא גם לא תחוש לעולם.
    בדממה הסירה את ראשה מהחלון ופנתה לעבר המטבח. על המקרר חיכה לה פתק ההוראות
    לנסיעה לצפון. הביטה בו שוב כדי להיות בטוחה, כן, שעת חזרה משוערת שבע וחצי.
    היא תספיק. ארזה מה שצריך וחזרה לנוח מעט.
    כשקמה, השמש כבר עמדה ברום. ושגרת בוקר מבורכת התחילה. היא התארגנה במהירות
    צריך להיות בתחנה בשמונה בדיוק. דלתות הסלון היו פתוחות לרווחה, מרדכי כבר יצא.
    לקחה את השקית ויצאה את הבית, בדרכה לתחנה. שלוש נשים כבר המתינו שם, היא
    הצטרפה אליהן. זמן המתנה קצר, ואוטובוס חדיש של אגד התקרב ואסף אותן לתוכו.

    כמה אוהבת היא את היום הזה! פעם חצי בשנה מתארגנת קבוצה לנסיעה לקברי צדיקים
    בצפון ולא פספסה אף לא פעם אחת.
    הדרך עברה בנעימים. ומבלי להרגיש איך הזמן חלף לו, הגיעו הן ליעדן הראשון. קבר
    ר’ יונתן בן עוזיאל.

    * * *

    “כן בני, דבר”

    “אתה לא תאמין יואב, התקשר אלי עכשיו מנכ"ל חברת genius וביקש לסגור”

    אתה לא רציני! אמיתי?”

    “כן! ותנחש כמה הוא הזמין?”

    “נו כמה?”

    “מאה, מהמשודרג.”

    “אלוקים גדול... למתי הוא סגר?”

    “ליום שני עוד שבועיים”

    “מעולה, תתחיל לעבוד על תפריט ושיהיה על הצד הטוב ביותר.”

    הוא הוריד את הפלאפון מאוזנו, וחיוך חצה לו את הפנים לשתיים. איזה סייעתא דשמייא!
    רק לפני כמה חודשיים הוא פתח, וכזו הצלחה מסחררת. מי היה מאמין....
    הוא הוציא את הפלאפון שוב וחייג לרעייתו.

    “שירי? מה נשמע? נו יש לך רעיון?”

    “את האמת שלא. יש לי כמה אופציות בראש, אבל אני לא מרגישה שזה זה...”

    “נו מה עושה עסק... תבחרי וזהו...”

    “תן לי לחשוב עד הערב טוב? אני עסוקה כאן כמו שאתה יודע”

    “ודאי... תתפללי עלי” יואב קרץ לעצמו.

    “כמובן, אתה ראשון” היא חייכה.
    img151246.jpg
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מן טל אורה, ממלמלת, פינגווין ועוד 25 משתמשים28 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוצג
    תודה! הוא נכתב בכוונה בשפה קצת נמלצת.... אולי זה לא כל כך טבעי...אבל אהבתי את זה ככה כי ההרגשה...
  • 2K
    • י
    סיפור בהמשכים הקומה השנייה
  • יוצרת כתיבה //
    • בשעות הצהריים המוקדמות של יום נפלא זה, עלה במוחי רעיון למשהו נחמד.
    כידוע, כל מה שתעשה היום לא תצטרך לעשות מחר, ומיהרתי להתחמש במקלדת ועיני רנטגן.
    מי שקצת מכיר, יודע שהז'אנר הזה הוא משהו שלא נגעתי בו.
    מחכה לשמוע ממכם קצת הערות, הרבה הארות וטיפה מן הים של ביקורת.
    הפרק עולה ממש עכשיו.
    1
    2
    3
    • תודה
    Reactions: shevi123, הוריקן, שניתה ועוד 4 משתמשים7 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יוצרת כתיבה
    פרק 2 שני: ארבע שעות מאוחר יותר ארגנתי סנדוויצ'ים לגינה. האמת?! זמן הישיבה בגינה הוא האהוב...
  • 2 3 4K
    • הדוויג
    סיפור בהמשכים בקבוקי השאול
  • הדוויג //
    • פרק א - נזכור ולא נאכל

    כששפרה הייתה זכה, לא היו יותר משני ציפורים במרחב המרוקאי כולו. האלפחורס עוד היה מלא בריבת תאנים ומי שהיה עשוי לגלוש במעלה הכיכר, היה מוצא את עצמו ללא כל זכר לערפל שבקע מתעודת הסיום.
    שופטי הצי, ידועים היו במבע פניהם התכלכל. גם לפילה עצמה היו לא מעט מגנומטרים שרכשה בחממות של דבלין.
    מדעי מצב הרוח יללו בחוצות כנקניקי דבר. רבים ביד הלשון, נתמכים על ידי ממשל פרו כורסאות נודדות.

    לפתע זה קרה. יהונדב החל לשתות את עצי הפיקוס. נזכור ולא נאכל, זו הייתה הסיסמה. שמורה בקובץ כלונסאות זועפים.
    "אם תתנו לי כוס חרבות ואהיה שוקד על דג", זעק יהונדב ונדם.
    "ג'ימייל כבר עולה" - אמר מי שאמר. והיה העולם.

    לא כל מי שיכול לרצות אקדח, יכול לשחות בדנובה. זו אקסיומה חצוית חיים, עוד לא נולדה הצפרדע שלא בלעה זאת. מכות מתחת לפנס עלולות להיות רגישות לחלבון.

    ההורים שלהם ידעו היטב שבשביל לחכות עד בוש יש להתאזר בכבישי מבצר רבים מספור. אך כל זה לא הועיל כאשר אוניברסיטת הבייגלך איבדה את היו אס בי.
    "אפשר להבין למה הקול של?" הכריז האגמון.
    "לא בוכים על חלב של נחש..." התעקלו בהבהוב.
    "העולבים ואינם יורדים, שומעים שעונם ובאים אל הכמעט". ציטט את עגלת הרוכל.
    "ובל נשכח, בקבוקי השאול יבשילו בטרם עלות הכורת". אמר בנימה מבשרת לחות.
    "הו, בהחלט".

    כשבעיר נודעו תוצאות האקורד, כבר לא היה מי שישב. אפר חשבונית אדומה חרך את מחלקת הגביה.
    נזכור ולא נאכל.

    המשך ירון...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מנחם דרורי, הנף מקלדת, devMode ועוד 61 משתמשים64 //
    44 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    J
    java
    שיש לציין שהן די משגעות את הקוראות, בתור ילדות קטנות.
  • 2 3 8K
    • א
    סיפור בהמשכים מה תשתוחחי נפשי
  • אשר שרבר //
    • כל הערב עמדתי על הרגליים להכין ארוחת ערב טובה, רציתי שנדבר, אולי הפעם אצליח להביע את עצמי, בלי לכעוס ובלי לבכות. פשוט להגיד, להגיד מה אני מרגישה ואיך היחס שלו משפיע עלי.

    הכנתי לצ'ו עם חצילים שקניתי במיוחד כמו שאמא שלו מכינה, חתכתי ירקות ואפילו הערינג קניתי הוא אוהב אותם פרוסות קטנות על פלחי עגבנייה דקים. לא הספקתי לכבוש אותם עם בצל ותבלינים, אבל הוא אוהב אותם גם ככה. התפחתי בצק, לא הרבה, רק לשנינו, לחמניות קצת שום ובצל, שיהיה ריח טוב בית.

    ערכתי יפה, שמתי מפיונים רציתי שירגיש שאני באה בטוב.

    הוא פתח את הדלת, שלום הוא אף פעם לא אומר בכניסה, במקרה הטוב זה 'מה קורה' או 'הכנת משהו' ונכנס למטבח לרחרח. אני תמיד מתכווצת רק שיהיה מרוצה. שלא יכעס. הוא לא צועק. אף פעם לא צועק. אני זאת שצועקת. או בוכה.

    הוא נכנס הסתכל על המטבח, ראה שערכתי יפה.

    הלך למסדרון שם את הכובע, החליפה וחזר למטבח.

    התיישבנו, הוא טבל לחמניה ברוטב של הסלט גורר איתה חתיכה של גבינה מלוחה ומלפפון, טיפטף לו קצת רוטב על הזקן הוא ניער ושתק.

    אני מביטה בו, רואה את הגלגלים במוח שלו מסתובבים

    "למה את לא אוכלת?" הוא שואל כאילו הוא הזמין אותי למסעדה. הביטחון העצמי שלי גלש במורד הגוף לאזור הרגליים.

    "כן כן, אני כבר נוטלת"

    "הלחמניה נחמדה, יש יום נישואין היום?"

    הורדתי את הכפכף לבדוק אם נשארה שם שארית של כבוד עצמי.

    "אה, רציתי לדבר איתך על משהו"

    "כן כן, ידעתי, לא חשבתי שזה בא מרוב הערצה אלי".

    דווקא יש מה להעריץ בך חבל שזה לא נוגע אלי, חשבתי. ובקול אמרתי.

    "אז זהו, שכן" אמרתי ושנאתי כל פיסת עור שהביטחון התגלצ' דרכו.

    "בדיוק בשביל זה, הכנתי ארוחת ערב, רציתי להגיד לך מה אני מרגישה כלפיך"

    וידעתי שהוא הבין בדיוק את ההפך ממה שרציתי לומר.

    הוא חייך כאילו הוא מאמין לי. והמשיך לאכול כאילו הוא מאמין לי.

    זה שיגע אותי, אני מרגישה משהו אחד ואומרת בדיוק את ההפך.

    "לא רע הסלט, קצת מלוח אבל נחמד, טלי ידיים".

    נטלתי, אולי עוד מעט אני אגיד לו באמת מה שאני רוצה שהוא יבין. הוא יאכל עוד קצת וגם אני. אולי אצליח לדבר.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: שוקולד עילית, מנחם דרורי, MR Designs ועוד 97 משתמשים100 //
    59 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אשר שרבר
    הכל בסדר, שינעם לך חופשי. ברגע ששרשור יוצא מתחת ידי הוא אינו שלי אלא של הציבור. אבל אני באמת...
  • 530
    • א
    סיפור בהמשכים פרק 8 מסידרת 'אמא מהספרים'
  • אלישבע הרץ //
    • אשמח לקבל הערות והארות
    מי שמאוד מאוד רוצה את הפרקים הקודמים, אין בעיה, רק תבקשי...



    "אימא מהספרים"
    8.


    הספה הלבנה בסלון ביתה של חמותי, קולטת אותי בהכלה אינסוף. בלי שיפוטיות וללא אפליות. אצלה כולם שווים לטובה.

    אני מתפרקדת בתוכה בנינוחות. אח, אין כמו ליל שבת קודש! איזה רוגע! איזו שלווה!

    הילדים ירדו למטה לגינה, מזג האוויר האביבי והנעים קרץ להם בהזמנה חמימה ובקריאה של חיבה. ולנו ה'גדולות' התפנה קצת זמן שקט לעצמנו.

    אני עייפהההה...כובשת פיהוק. לא נעים לפהק ליד השוויגער והגיסות. איזה שבוע מעייף עבר עלי! ההכנות לחתונה התחילו במלוא הקיטור, ממלאים את כל המרחב, סותמים כל חור של פנאי בסדר היום הגדוש ממילא, כך שההזמנה לשבת שהגיעה מכיוון חמותי הייתה ממש ממש במקום. אין כמו שבת משפחתית לאתנחתא וצבירת כוחות להמשך המרוץ הבלתי נגמר, המורכב מאינסוף פרטים ופרטי פרטים.

    גיסתי שיינדי, על אף שאיננה הגדולה באחיות, לקחה על עצמה את תפקיד הלבשת גדוד הבנות. תפקיד משמעותי ורב אחריות בהחלט, כך לפחות בעיני חמותי וגיסותי, שלקחו את העניין ברצינות תהומית עמוקה ורחבה מיני ים. מוגזמת לגמרי לטעמי, אך מי אני שאביע דעה בעניינים כה רמים ונשגבים, העומדים ברומו של עולם ואולם...

    שעות רבות של דיונים מאחורינו. שיחות ועידה שפרנסו את בזק בשפע רב. קודם כל צריך היה להחליט, האם ללכת על השכרה או קנייה, או לחילופין – תפירה. וזה כבר היה נושא מורכב לכשעצמו. אחר כך ההחלטה הגורלית, מי תהיה התופרת המושלמת לתפקיד הכבד והנכבד. ובסוף בסוף נשאר רק להכריע איזה צבע ודוגמא ירכיבו את שמלת החלומות.

    גרש'לע שלי מתחיל להראות סימני רעב מובהקים, מחממת לו כוס ירקות מרוסקים, וההצגה מתחילה. נראה שהפתח של הפה שלו נועד להמלצה בלבד, וכל ה'מסביב' סופג את התוצאות הכתמתמות. איפה הסינר שלו? מנסה להפוך את תכולת התיק ההפוכה ממילא, אך אין זכר לאבידה.

    "תגידי, דיני" שיינדי פונה אלי בקולה החיוני "שבוע שעבר היית בחתונה של גולדמן, דודה שלך. איזה צבע לבשו הנכדות שלה?" היא מסדרת את גרשי שלה בכיסא האוכל. שולפת מתיק העגלה, סינר מקופל ומגוהץ.

    אני מנסה להיזכר, מאמצת את מוחי בניסיון להעלות בדמיוני את שמלות הפאר של משפחת גולדמן האריסטוקרטית. משהו מונח לי בראש, תמונה מעורפלת של כל יורשות העצר נעמדות מאחורי עציץ ענק שפרח על אחד השולחנות, משתלב יופי עם השמלות המדהימות.

    מה הצבע של עציץ? תשאלו כל ילדת גן ותקבלו את אותה תשובה חדגונית,

    "נדמה לי... נדמה לי שזה היה בצבע ירוק" אני נתקלת במבטה השואל והלא מבין של שיינדי, שיש לה משמעות אחת ויחידה: איך יתכן שאת לא בטוחה בנתון כל כך פשוט ויסודי??? האפשר שלא לשים לב?

    לא נעים כך להיתפס 'על חם' בחלמאיות מבישה שכזאת, "כן, כן, אני ממש זוכרת ששמתי לב שהשמלות הם באותו הצבע של העציץ הירוק. כן, עכשיו אני בטוחה. הן היו מדהימות, השמלות. ממש הרשימו אותי" מנסה לתקן את רושם המשפט הקודם והמגמגם. להיראות מבינה ומעודכנת.

    הופס, גרש'לע החליט כנראה, שהוא באמצע מופע בידור, כשהאמצעי היחיד להצחיקנו, הינו התזת תכולת פיו הכתומה והמכתימה. תוך כדי צחוק מתגלגל.

    שיינדי יורה בדייקנות את הכפית עם הגרבר, היישר אל תוך לועו הפעור של הינוקא המחונך שלה. עומדת הכן עם חבילת טישיו, לקליטת החריגות, שאינן קורות במציאות כמובן. "דיני, כבר לא נשאר לנו כל כך הרבה זמן. אוטוטוטו כבר החתונה. חייבים כבר איזשהוא כיוון, שנדע לאיזה כיוון אנחנו רוצות לפנות" בינתיים נראה שלגרבר שלה יש כיוון אחד ויחיד, מה שלא מתאים לומר על הרסק הכתום שלי, שפונה ומתפשט ומתפזר לכל עבר וכיוון.

    שיינדי, פרקטית ומעשית כדרכה, כבר הולכת – רצה – טסה עם זה הלאה. "איזה סוג ירוק? את יודעת... יש כל מיני סוגים של ירוק. ירוק מנטה. ירוק חייל. ירוק שנוטה לטורכיז. ירוק תפוח. ההבדל ביניהם מאוד מאוד משמעותי" הכובד ראש בו היא שואלת את השאלה, מצליחה להצחיק אותי. מה שגורם לגרש'לע להגביר את עוצמת ותדירות ההצחקות והבידורים שהוא מנפיק. מצליח לירות ולהתיז לטווח רחוק, בין השאר גם על הספה הצחורה הזכורה לטוב.

    וחמותי, כמה יפה ואצילי מצידה, נושכת שפתיים ובולמת פיה בגבורה מעוררת הערצה.

    שיפי, נשמה טובה שכמותה, מסובבת את עגלתו לכיוון השני. "בוא מתוק" היא לוקחת בטבעיות את כוס הירקות מידי. מטיסה בעדינות את הכפית המלאה לכל הכיוונים. "מטוס טס טס טס ט - - ס ע - - - - -ד שהגיע לאמריקה" וגרש'לע פוער את אמריקה בכל הכוח, מוכן ומזומן לבלוע את המטוס אל קרבו.

    אין כמו שיפי. למרות שאין ספק שמסתתרים גם עוד מניעים במעשה הנאצל. הרי מי אמור לנקות במוצאי שבת את כל מה שהותירו ה'נחת בלע"ה', אם לא היא ורוחי?

    שיינדי ממשיכה לחתור למטרה בעקשנות, "את לא זוכרת איזה סוג ירוק זה היה? זה ממש חשוב, את מבינה? זה יכול לשנות את כל ההופעה של השמלה"

    אם זה היה סיפור, היה מתאים לכתוב עכשיו שניסיתי לטפוח על מצחי בניסיון נואש להיזכר בגוון המדויק. אך מכיוון שמדובר במציאות הכי מציאותית שיש, אני מסתפקת בכיווץ המצח והגבות, מנסה לאלתר תשובה לא מחייבת, שתצליח לתמרן בין הטיפות, "אני חושבת שזה היה משהו מאוד קלאסי, לא מוגדר כזה. את יודעת... לא ירוק זוהר, אבל גם לא כהה מידי. לא ירוק חי, ולא עמום. בקיצור, משהו רגיל וקלאסי"

    איזו תשובה קלאסית...

    שיינדי מנסה מכיוון אחר, "את יכולה לתאר לי קצת את הדוגמא? לא בטוח שנחקה אותם במדויק, אבל, סתם, שיהיה לנו כיוון של סגנון, משהו לבנות עליו"

    שיפי העסוקה עם גרש'לע, מתערבת, "שיינדי, אני לא בטוחה שמותר לדבר על זה בשבת, נמשיך עם זה אחרי שבת?" איזה מותק של בחורה. אהבתי.

    ניתנה לי כעת אורכה עד מוצאי שבת.

    וכאן אני שואלת, למה כולן, כל הנשים הרגילות והנורמליות, שהן אפילו לא מוכשרות במיוחד, יכולות לזכור, איזה צבע ואיזו דוגמא, היו לשמלות שראו במו עיניהן. ואילו אני, שמחשיבה את עצמי לאישה חכמה ואינטליגנטית, עם מוח שעובד על טורבו, וזיכרון מצוין במיוחד, פשוט לא זוכרת! לא זוכרת!!!

    מה זה? ראייה סלקטיבית? או אולי סתם חולמנות יתר?

    ומשום מה, אולי בכלל בלי קשר, צפה במוחי אנדוקטה ישנה: מספר חודשים אחרי נישואי, התקשרתי לאמי ושאלה בפי, "אימא, אני באמצע להפריד עוף. אני מוצאת שני שוקיים, שני ירכיים, שני כנפיים, אבל גרונות אני מוצאת רק אחד, איפה השני?" עד היום הזה לא מצאתי אותו...

    איפה הגרון השני? מישהו יכול לעזור לי למצוא אותו?
    • תודה
    • חחח
    Reactions: בדוח, ממלמלת, פררו רושה ועוד 16 משתמשים19 //
    0 תגובות
  • 810
    • ע
    סיפור בהמשכים צפירה ושבירה
  • עכביש //
    • זה לא הולך להיות ארוך.

    א' ---

    הוא היה חי.

    אין דרך אחרת, או שביל מכוסה רסיסי רגשות אשר יוביל אותנו להגדרת ההוויה שלו. הוא היה חי.

    איך שאהב, איך שחשב, איך היה מתמוגג לנוכח צליל צחוקה של ילדתו הקטנה, היה מניף אותה אל על ומנענע אותה כלולב, משתגע מעיניה הנוצצות באושר, והיו שניהם יחד מתנוענעים ומנפים בכברה כל דאגה.

    איך היה מספר על היום שעבר, בלי להחסיר אף פרט, חי מחדש כל רגע. את כל חייו חי פעמיים. פעם בעת התרחשות המתרחש, ונוספת בעת ששיתף את רעייתו במה שעבר. ובמה שחושב שיעבור.

    כל ערב היתה רק ממתינה לשובו, כוססת ציפרניה, מציצה בשעונה, מאיצה בשעותיה שיזוזו כבר, והנה בוא יבוא האיש שלה, ויהיו הם ביחד, רק הם.

    נקל לשער את גודל הגעגוע, ועוצמת הדאגה, אשר היו מנת חלקן של האם וביתה, בעת הזו. שהוא איננו איתן.

    הוא יצא בעקבות הדואר שהגיע. כך חונך, וכך יחנך את ילדיו. פקודה היא פקודה. יש מסגרת לחיים, ואנו שותפים כולנו יחד, נושאים בעול. הוא גם שמע בישיבה שזו מן המצוות הגדולות, מלחמת מצווה. והוא לא, אינו ירא, אינו רך לבב. בית חדש לא קנה - ועם הפקידים הקשוחים הסוגרים על האוצר - כנראה גם לא יקנה. ארס אישה ולקחה, וכעת דאגתו על עמו.

    צו 8.

    678 רקטות בלילה ויום בהיר, ואפילו החלמאים הגדולים הבינו שאין מצב.

    --
    • תודה
    Reactions: ממלמלת, וי שלוק, שרית100 ועוד 19 משתמשים22 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    מעניין! אוי, זה מסוכן! טלטול... קצת מפריע לקרוא בפונט עבה. מחכים להמשך.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה