קהילת כתיבה מקצועית

פרק 1

שיינא ירדה לשפוך את הזבל. האשפתון הסגול בידה האחת, בידה האחרת הטלפון דלק על רמקול, לשמוע את ילדיה הישנים. היא הסתובבה לחדר הזבל שבצד הבניין, פתחה את דלת המתכת הקטנה. קול החריקה הפתיע את שלושת הגברים העומדים בחדר הזבל. היא, תוהה אם העייפות הכריעה אותה או שאינה מבינה נכונה את הסיטואציה, לקחה בבהלה את האשפתון הסגול והסתובבה לכיוון הבניין.

פחות מדקה לקח לבחור ברכב השחור לקלוט את נפנופי הידיים של הגבר בחדר הזבל. פחות מדקה תהתה שיינא בליבה איזו אבקה הייתה בשקית שהחזיק האדם שהכירה. פחות מדקה לקח לה, אמא לשישה קטנטנים להימרח על הכביש המלוכלך שבצד הבניין. הרכב שעט קדימה, מותיר אחריו אלמן ושישה יתומים.

אין מצלמות בצד הבניין. והאלמן הטרי עסוק היה באבלו ובמחשבותיו על חזרה לליקווד. איש לא התעניין יתר על המידה באיך ולמה. איש לא חשד שמא לא הייתה זו תאונה תמימה שקיפדה את חייה של השכנה החביבה מקומה שבע.

שבוע ימים המה הבניין מנחמים מהארץ ומחוצה לה, שבוע ימים ארגנה טובה, השכנה ממול, ארוחות לאבלים. גם תורנות לשמירה על הילדים ארגנה טובה. ותהילים, לעילוי נשמת המנוחה. השכנות נדו לעברה, לא פשוט, כך חשבו, לאבד את השכנה ממול.

ולאחר השבוע באו השלושים. וטובה שעזרה לאלמן לארוז עשר שנות תורה בארץ ישראל למזוודות. וטובה שארגנה שיעור שבועי לעילוי נשמת, וטובה ששלחה ארוחות צהריים לשבעה נפשות.

ושוטר אחד סוגר תיק של פגע וברח, מתלבט אם מחוסר עניין לציבור או מחוסר ראיות בתיק.

1.
למרגלות הר נישא, נפגשו השניים, סוקרים זה את זו בחששנות.
שחור המוות נדמה כמבקש מחוק את לובן הסלעים, ועיניו ריצדו בין סכינו ובין גווניה של האהבה. זו האחרונה, הייתה נדמית בכל גווני הים, למן אגמי הירוקת ועד מצולות הים הגדול.
"לא ידעתי כי כה רבים גווניך." העיר המוות, אינו פותח בברכה. "מעודי חשבתי כי מראך הוא אך כצבע הרקיע בטהרתו."
"עליך הברכה והשלום." השיבה האהבה, עייפות צובעת את קולה. "זה היה מראי בעת אשר שיחקו בי הנערים, אך מימי הבגרות, נמצאו בי עומקי הים, מצולות הכאב, וגווני הקשת כולם. ההכרת אהבת כעס, בחייך?"
"ובכן..." המהם המוות אל תוכו. "בחיי לא הכרתי דבר, אך אהבת זעם פגשתי אצל כמה מן המבקשים מות. אוהבים הם את המוות, יען כי מאפשר הוא להם לשנוא את החיים."
חייכה האהבה. "כך היא. הלא תודה כי אהבה שכזו איננה יכולה להיות כרקיע בטהרתו?"
"מודה אני." הרכין המוות את ראשו. "אני, צבע אחד לי. וגווני נשרכים רק אחר צילי. בתוכי אין מקום להם. לאף אחד מהם."
"ולשחור, יש בך מקום?"
הושיט המוות את ידו, ותיכף הרגישה האהבה כי לא יד היא זו, אלא מקסם שווא, חסר כל ממשות. "לא..." מלמלה. "אין בך כל צבע. אין בך מאום."
"אמת." אישר המוות. "מאום אין בי, וזה כל כוחי."
שמטה האהבה את ידה, מותירה את המוות לריקנותו. "אנה תלך?" שאלה.
"מבקש אני לעלות אל ההר." השיב המוות. "במרומיו, כך גילו לי, שוכנת התכלית. מבקש אני לשואלה מה תכלית יש בי, ריקא שכמותי."
"דבר אחד יש בך." צחקה האהבה. "דובר אתה אמת."
שפתי המוות התעקלו מעט, כמחוות שחוק. "לא כך אומר בוראנו. הן גילה הוא כי הרע הוא המוות, והרע - הוא השקר."
הרכינה האהבה את ראשה, שותקת.
"מה תבקשי?" הרגיש המוות ברצונה.
"אם נא מצאתי חן בעיניך, וטובה אני בעיניך לילך עימדי, אבקשך כי תתנני לעלות עימך אל התכלית." לחשה, קולה כמעט אינו נשמע.
הביט בה המוות, הביט בסלעים, ושוב הביט אל מקום התכלית. "יהי כדבריך."

פרק א

האווירה בסניף הבנק הייתה רגועה עד מנומנמת. גברת שושנה באה לבקש שיגדילו לה את מסגרת האשראי. אדון שלומוביץ בא להפקיד סכום נכבד במכשיר האוטומטי להפקדת סכומים נכבדים. ברוריה לוי באה להביא את הסנדוויץ' שנשכח בבית לבתה, הפקידה המוכרת כ'נחמה לוי' או 'זאת שמביאה סנדוויצים מהבית ואוכלת מול הלקוחות'. והיה עוד איש בסניף. הוא ישב ולמד ברמח"ל כיס עם פירוש מבעל הסולם המתוק מדבש. ואנחנו לא מגלים עדיין מי היה האיש הזה.

הכל היה רגוע, עד ש...
לפתע נכנס שודד, עטוי במסכת אף אוזן גרון, לבוש בגלימה שחורה להעצמת הדרמה, עיניו המאיימות שחורות וקטנות ומרושעות מאד מאד מאד. הוא שלף אקדח וצעק "כולם להביא לי את כל הכסף. מיד".
מה שהשודד לא שיער, היה שבין הממתינים לתורם בבנק, היה גם לא אחר מאשר – צַדִיקְמֶן!!!

--- מנגינת מעבר קצבית. ג'ינגל: "צדיקמן - גיבור על (יצרו)" ---

צדיקמן ראה את כל אשר נעשה. הוא התאזר בכוחות הקדושה שלו, והסתער על השודד הרשע חמוש בטור שולחן ערוך חלק חושן משפט. "בוש והיכלם, שודד אכזר" קרא בעוז לעבר השודד.
השודד התבלבל לרגע, אך מיד התעשת. "אני לא מבין מה אתה אומר יא רבי. תביא את כל הכסף".

צדיקמן צמצם את שמורות עיניו, נשם כמה נשימות שקטות, ואז ירה את המשפט "גזל מקטרג בראש".
עיניו של השודד נפערו בבהלה. האקדח נפל לרצפה בקול נקישה מהדהדת.

צדיקמן לא הפסיק, "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" נקב במבטיו את נשמתו האפלה של השודד.
השודד נחפז לצאת מהבנק ברגליים כושלות תוך צווחות בעתה "אוי לי שהכעסתי לפני קוני שעה אחת".

מחיאות כפיים מילאו את האולם. "שוב הצלת אותנו", הריעו כל הנוכחים לצדיקמן. אך צדיקמן רק הרכין את ראשו בענוונתנות ואמר "זה לא הכוחות שלי כמובן. זה הכל כוח התורה".

[א]

קצוות הדפים בכרך העבה שנח על הסטנדר, הציצו אלי בחיוך, הרגע סגרתי את הגמרא, השעה 19:00 סוף סדר ב', סוף זמן חורף, אני מביט בערגה על הגמ', מסכת בבא בתרא, נשאר לי כמה עשרות דפים לסיים את המסכת, מה הלחץ? יש חודש בין הזמנים, אפשר לסיים ואולי גם להספיק לחזור על כמה פרקים.
אני לא מסיר את מבטי מן הגמ', מסתכל על הדפים, הגוונים הכהים שצובעים חלק מהדפים לסירוגין, מזכירים לי את הסוגיות אותן למדנו בעיון, השעות הרבות בהם הייתי רכון על הדפים עשו את שלהם, עשו אוזניים לתורה... 5 חודשים של שטייגען יומיומי, ליבי התמלא גאווה.
נשארתי לשבת במקום, לא הייתי מסוגל לזוז, ככה לקום ולעזוב? איך יהיה בין הזמנים? הסתכלתי סביבי, בית המדרש אט אט מתרוקן, 130 האברכים שבו נפרדים זה מזה לשלום, ראיתי עליהם את קושי הפרידה, כאילו מחכים שהטלפון יצלצל ועל הקו יהיה ה"וואצאפ" של הכולל, ויבשר על תחילתו של זמן קיץ, היה זמן חורף פורה ומוצלח, מי צריך את החופש הזה? אולי האישה!
הרגשתי גם אני את החיבור העז שנוצר ביני לבינם, ביני לבין הכולל, ביני לאברך שבי.

נזכרתי באחת בפעם הראשונה בה ניצבתי בשערי הכולל, עמדתי נבוך, בוחן כל אברך, כל ספסל, שואל את עצמי איך אני קשור לכאן, שבועות עברו עד שחשתי בנח להיכנס, להתיישב ופשוט להתחיל ללמוד, ללמוד וליהנות.
מה שמביא אותי להיזכר באתגר הראשון בחיי האברך, מציאת כולל.

5 חודשים קודם לכן...

התאריך הוא ז' במרחשוון מה שאומר שמתחילים לשאול על הגשמים, זמן חורף התחיל לא מכבר, אני, חתן טרי, ביום האחרון לשבע ברכות, ראשי טרוד בטירדא דמצווה... מצוות תלמוד תורה, היכן אני הולך ללמוד מחר, מקווה שהשווער כבר מצא את הקשרים הנכונים.
כמה פשוט, למצוא כולל! נשמע קל? תכלס', לא דבר של מה בכך!
יש לא מעט סוגי כוללים, לא מעט צורות לימוד, במה ואיך ללמוד, יש כוללים שמתמקדים בעיקר בלימוד עיוני, הלומדס' הישיבתי, ויש כוללים שחשוב בהם יותר ההספק, הידיעות, ההיקף, יש כוללי הלכה, שעיקר עיסוקם בעניני הלכה, מבחנים לרבנות, דיינות, או למטרת ידיעת ההלכה על בורייה, וכידוע שאין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ.
נכון שאפשר ללמוד בכל מקום וכל דבר, אבל לא לזה נועד הכולל, ללמוד אפשר גם בבית, ובלי חברותא, כשאברך הולך לכולל, הוא נכנס למעטפת שלימה המשפיעה רבות על חייו, מה שמצריך חשיבה עמוקה על כדאיות, סיכויי התאקלמות קליטה, ועלייה – מעלה מעלה.
לא מוגזם יהיה לומר כי מספר סוגי הכוללים זהה למספר הכוללים עצמם, האווירה כל כך שונה בין כולל למשנהו, הכללים משתנים לפי הראשי כוללים, שכדרך שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ההווי נוצר מהאנשים שמרכיבים את הכולל ובכל כולל התרכובת האנושית שונה.

דבר אחד משותף לכלל הכוללים, כל כולל היכן שיהיה בנוי מקבוצת אנשים ששמו לנגד עיניהם 3 מטרות, ללמוד. ללמוד. וללמוד. לא שאי אפשר למצוא, כוללים בלי אברכים... או כוללים עם אברכים שלומדים פחות... אך עדיין תבנית הכולל היא תכולתו ותכליתו, שהיא לאפשר למי שרוצה בכך ללמוד, וכמה שיותר.
כולל מטבעו הוא כר פורה להצמחת ת"ח, אך הת"ח הם גם אנשים, ואנשים - שונים הם, שונים זה מזה ומחולקים ל – עדות, מגזרים, תתי מגזרים, קהילות, וסגנונות שונים - פתוחים, סגורים, מודרנים, צולי"ם, ובנוסף לכל זה כל ישיבה חשובה ומרכזית מפתחת איזה זן חדש של דרך ומהלך, בהשקפה והנהגה, וישיבות כידוע הם החומר האנושי הממלא את היכלי הכוללים, מה שמייצר עוד היבט המצריך בחינה ובדיקה מוקדמת של מקום הלימודים.
בנוסף לכך יש להביא בחשבון את בעיית הגילנות בכוללים, אין שום מניעה שאברך טרי שרק אתמול נפרד מחבריו לישיבה, ינחת בבת אחת אל בית מדרש שכונתי מלא באברכים שנתמלא ונתארך זקנם, וכריסם "מלאה", בש"ס ובפוסקים... אין מניעה, אך גם אין שום הצדקה לכך, אולי ההיפך, יכולת ההסתגלות בסביבה עם פערי גילאים של 15-25 שנים לא תהיה קלה.
בקיצור, לא קל.

ונקודה למחשבה, היכולת שלי לפעמים לדון באופציות כאשר הסיכויים שזכות הבחירה תינתן לי הם שואפים לאפס, היא מתסכלת בכל פעם מחדש, הרי ביני לבין עצמי אני יודע כי אני לא באמת בוחר כולל, הראש כולל הוא זה שבוחר אם לקבל אותי או שלא, אבל למה שזה יפריע לי להמשיך לתכנן את מסלול הכוללים שלי עד לשטלא - התפקיד הנחשק. בסוף בסוף הבחירה שלי תהיה אם ללכת לראיון עם כבוד ראש הכולל או פשוט להישאר בבית ולחכות שראשי הכוללים יעמדו על 78 המדרגות שמובילות אל ביתי, וידרשו בתחינה שאבוא לשערי הכולל שלהם.
ציפייה, היתכנות, לא! תפילה, השתדלות, כן!



[ב]

יום קודם לכן:

"עוהוהויד ישמע בהרי יהודה, אוווובחוצות ירושלים", זו כנראה הפעם האחרונה שאני שומע את השיר הזה כשאני יושב במרכז השולחן, משועמם, עייף, מימיני אבי, משמאלי השווער, "משמאלי" אני אומר, כי דווקא ניסיתי להתחיל איתו ברגל ימין, באמת!
הם שרים ואני כמעט נרדם, בכל זאת שבוע עמוס חוויות, שבוע שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, כמה הכנות כמה מחשבות, וב"ה החתונה הייתה נפלאה, השבת גם כן, אכן, השבע ברכות היו קצת יותר מאתגרים, אבל בסך הכל היה נחמד, אבל בכל זאת אני חייב כמה הערות וטרוניות, אחרת אני לא באמת ייהנה...

ובכן, היו לא מעט דרשות קצרות שמשום מה מסיבה כל שהיא מתארכות ומתארכות ולא נגמרות, ואתה החתן, צריך לשמור על קשר עין פקוחה! עם הדרשן שטוען שלא הכין ומדבר מהלב, והלב שלו שיהיה בריא, כנחל נובע וכמעיין המתגבר, - אני נזכר בעוד וורט, ו - בדיוק אתמול פגשתי אדם שסיפר לי סיפור נפלא, - ולפי זה אפשר ליישב את הקושייא של הבית יוסף, ריבונו של עולם! איך הוא הגיע לחנוכה? ומה אנחנו אשמים??? למען השם.

היו בשבוע הזה לא מעט נסיעות מפרכות ומעייפות לשבע ברכות, בביתר ובאלעד, והכי גרוע, הכי גרוע בבית שמש, אני מתכוון לרמת בית שמש ג', וואו, מספר הכיכרות בהם נסענו, או נכון יותר לומר - הסתובבנו, היה גדול ממספר הנוסעים באוטובוס היושבים והעומדים, כשלרוע המזל היינו אני ורעייתי, "החתן והכלה" - מהעומדים, ככה זה כשמתעקשים ללבוש את הפראק רק בחתונה ובשבת חתן, אתה הרי לא תספר לכולם שאתה חתן ואולי מן הראוי שייתנו לך לשבת, אז אתה עומד... בחליפה קצרה, אתה עומד ויודע שאחרי כל זה, אתה עוד צריך לאכול 3 מנות וקינוח, שאחותך היקרה הכינה, ויש גם דרך חזור... אז צריך לקחת בחשבון את מספר הכיכרות ולהכפיל, לא עדיף כבר רמזורים?

והערה נוספת, כמו כל חתן, במשך כל שבעת ימי המשתה, החל מהחתונה נפגשתי עם לא מעט אנשים קרובי משפחה, מכרים, שכנים, ידידים וחברים, ו...אורחים מהצד השלישי שאין לי מושג איך הם קשורים אליי, הקשר הסביר ביותר הוא בכלל לאוכל, שבוא נגיד היה אכיל, לא יותר! ועם כל פגישה מגיעה מסכת של לחיצות ידיים חיבוקים ו... נשיקות, שלא תמיד רציתי לתת או לקבל, לפחות לא פעמיים! שמישהו יסביר לי, אף פעם לא הבנתי את זה, נישקת פעם אחת, למה עוד פעם, לא רבנו, לא הלכתי לשום מקום, למה עוד פעם? ולחבק... אפשר קצת יותר בעדינות, ושלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב אנשים, אפילו אוהב מאוד, אבל הקורונה השפיעה עלי לטווח ארוך... אולי גם עליכם.

אבל למה לי להתלונן, אני הכי מאושר בעולם, החיים לפני, הגשמתי את החלום, קרעתי את הים, ואני יוצא לחירות! לא? את האמת... אני יודע עמוק בלב...
והאמת היא שזה לא מדויק, בלשון המעטה, - בית! חתן צעיר, לא בונים ביום אחד! ויש הרבה עבודה לעשות, לטאטא לשטוף לנקות לכבס לתלות לקפל לגהץ ויש עוד... אבל אני מאושר ומה זה משנה?

זה היה רעיון טוב לעשות את השבע ברכות האחרון בבני ברק, הליכה קצרה ועוד 78 מדרגות ואנחנו ביחידת דיור, רצינו מרפסת, אז קיבלנו אותה, עם מדרגות... אני מנחם את עצמי שככל שקשה לעלות ליחידה, כך יהיה קשה יותר לעלות במשקל, לא לוקח בחשבון את קצב העלייה שאשתי מתכננת לי בתפריט ארוחות הערב...

הפלאפון מצלצל, אנשי הקשר כבר מרשים לעצמם להטריד, בטח הם אומרים לעצמם הוא כבר סיים את השבע ברכות, הוא משועמם! לא חברים! אני בעיקר עייף, ורוצה לישון.
השווער על הקו, מה נשמע חתן? אתה זוכר שיש לך מחר פגישה עם הראש כולל, תכין משהו, איזה חבורה, דבר תורה אבל משהו בלומדס', אני לא בטוח שהוא ישאל, אבל אתה יודע ליתר בטחון, בסדר, אני אומר לו, כשאני רואה עיגולים שחורים בעיניים, עכשיו להכין חבורה? רצתי לספרייה הקטנה לחפש "קהילות יעקב" על סוגייא מרכזית בבבא בתרא, נזכרתי ברגע, שאני בעצם כבר "אברך", ולאברך אמור להיות כולל...



[ג]



אני פותח את הקהילות יעקב על גדרי חזקה, מקווה שהראש כולל לא באמת מונח עכשיו בנבכי הסוגייא, כך שלפחות קצת רושם יישאר אחרי החבורה שאני ימסור לו, השווער מסר לי את מספר הטלפון של הראש כולל, גם כדי שאני יעביר אותו לראש הישיבה ולרמי"ם ולכל מי שיוכל לעזור, לזרוק מילה טובה, בכל זאת, רע אני לא! וגם כדי, לקבל את התשובה במקרה והיא תהיה חיובית.
רשמתי בקצרה את הדברי תורה, כשאני בטוח שהריאיון הוא בעצם שיעור תורה... אני מחכה לשעה היעודה - 21:00 מעודד קלות מהידיעה כי מסתבר ואחרי יום עמוס, העייפות של ראש הכולל תעמוד לזכותי.
פרק תהילים אחרון, ואני נכנס לבניין, מסתכל במראה שבכניסה, בחור צעיר, זקנו מגולח, כובע חדש, חליפה חדשה, נעליים חדשות.
צדיק! אתה לא נראה אברך כולל... אני מהרהר, ומייד מתנער כי בעוד עשרים דקות אולי קצת יותר, גם אם אני לא נראה, אני יהיה בעז"ה - אברך כולל!

אני כותב ואני שם לב שלא פתחתי בלספר על עצמי, ואולי זה לא באמת חשוב, אבל בכל זאת קצת רקע.

קוראים לי נתנאל הלוי, גדלתי בבית שמש ולמדתי בחיידר.
כשקוראים לתלמוד תורה – חיידר, זה בדר"כ כשהוא משתייך למגזר הליטאי / חסידי, ואני לא! לא שיש לי משהו נגד, פשוט רצון הבורא סימן את מקומי בעדות המזרח וליתר דיוק בעדה התימנית, מה שבכל זאת לא הפריע לי להשתלב בצורה טבעית עד כמה שאפשר באווירה בעגה ובסגנון הליטאי.

לא אכחד ולא אשקר, היו אתגרים וקשיים פה ושם, הלא השינוי בגוונים מצריך איזה ייחס מיוחד... ועמו, הערות תמימות ומביישות של ילדים... הח'ית והע'ין שמידי פעם נפלטות מגרוני מתוך הרגל של תפילה בבית הכנסת התימני, לא משאירות צל של ספק, מאין מוצאי, אך בגדול גדלתי ולמדתי במוסדות ליטאיים, לא שאני רואה בזה איזו נקודת אור בגורלי, למעט הרגשת ייחודיות, ויש שיאמרו – מיוחדות שלעיתים מאתגרת ולעיתים מתגמלת, מעבר לכך אני לא רואה בלמידה במוסדות של זרם אחד עליונות, או רמה גבוהה יותר מאשר בזרם האחר, גם אם יש שיוכיחו זאת באותות ובמופתים, שיוכיחו, אז מה?
אני לא באמת מזהה שינוי בין הסגנונות, כזה שמשפיע דרמטית על צורת החיים, אני דווקא אוהב את השוני בין האנשים ורואה בזה בעיקר מתנת שמים - ערכת צבעים נפלאה המאפשרת לעולם שלנו להיראות כל כך יפה, מה היינו עושים בלי הגיוון הנפלא בסגנונות, בלי המנטליות השונה שמידי פעם מבצבצת ומזכירה מהיכן באנו, יותר נכון, מהיכן באו הסבים והסבתות שלנו. המנהגים, האוכל, המוזיקה, השפה, הלבוש, לו היינו כאיש אחד העולם היה כל כך בנאלי, ומשעמם להחריד, לא כך?
אינני מצליח לאמוד את הפערים בצורה אמיתית, לכמת אותם ולהורות באצבע, על הפלוסים והמינוסים שבכל מגזר, גם כי אינני ראוי, וגם כי אינני אובייקטיבי...
כמה חשוב להתעסק בזה? זו כבר שאלה שעומדת בפני עצמה, והדיון מתקיים היכן שמתקיים.
יש פער אין פער? מיציתי!

ועדיין חשוב לי להדגיש את הרקע, מאחר וזווית הראייה משתנה פה ושם בהתאם למקום ממנו אתה מסתכל, ובמקרה הזה מהמקום ממנו באתי, וזה פשוט עשה ועושה את החיים שלי ומקווה שגם את של סביבתי להרבה יותר מעניינים, תודה ה', כזה אני, אוהב את ההתמודדויות הקטנות האלה אם ישנם, החיכוכים הפערים, וכל מה שנלווה.

ובכן, חיידר, ישיב"ק בבית שמש, ישיב"ג בחיפה, תקופת הילדות והנערות הייתה חלקה למדי, לא פלא שאני לא הולך לכתוב על הילדות הרגילה שהייתה לי, ילד טוב, מצליח עד כמה שהוא יכול בלימודים, מסוג הילד שעושה בעיות ותעלולים רק אם לא יידעו שזה הוא, ובגדול, אפשר לחזור למציאות.

ובמציאות באותה עת, עמדתי בפתח הבניין, בחשש ובלחץ, פסעתי לעבר המדרגות, לבית משפחת וויס, הלחץ מזכיר לי את אותה הרגשה שהייתה לי במבחן הקבלה לישיבה, אך עם הבדל אחד, שאם ישיבה היא לתקופת זמן של חמש שש שנים, כולל יכול להיות לכל החיים... בהצלחה!




[ד]



נקשתי קלות על הדלת שנפתחה מייד, בפתח הבית עמד הרב ויס, שלום עליכם! בואו תיכנסו... אני מצדד את מבטי לאחור, בודק אם מישהו בא איתי, לא! אני לבד, לא באתי היום עם הפראק... אז למה הוא אומר לי "תיכנסו", נו שוין, אני נכנס.
איך קוראים לכם... שואל הרב ויס כשהוא מושיב אותי בשולחן הסלון, אני מתיישב ונע באי נוחות על הכיסא, למה הוא ממשיך עם זה?
שיחה קצרה על דא ועל הא, אפוא למדתם? מי זה השווער? מה שמעתם על הכולל? אני משתדל לענות על הכל, אבל בקוצר רוח...

המשא המרכזי משום מה מתעכב, אני לא נשאל שום שאלה תורנית, ולא מקבל שום רמז או הזמנה לומר משהו, אני מבין שאולי בכלל הפגישה לא אמורה להיות מבחן קבלה, אלא יותר מפגש היכרות, לקבלת רושם על האברך המיועד, לתהות על קנקני יותר מאשר על תוכי...
תוך כדי הדברים אני מגלה שאכן הרב ויס כלל לא משמש כראש הכולל, הוא כנראה מנהל הכולל או בעל תפקיד דומה, - ר' שאול זלצבך, הראש כולל... אומר לי הרב ויס, כשידיו מתנועעות מכריחות אותי להשתכנע, - שולט בכל הש"ס בעיון, ובקיא גדול בהלכה, הוא ה"מראה מקום" בכולל בכל נושא וסוגייא, אתם עוד תכירו אותו... שמעתי עליו... אמרתי לרב ויס, מחברים לישיבה שלומדים אצלכם בכולל, הם מאוד נהנים, ומספרים ששמעו הולך בכל היכלי הכוללים בעיר התורה.

אני מתחיל להבין שכנראה אנחנו, כלומר - אני, בדרך להתקבל, אחרת איך אני יכיר את הרב זלצבך, וכאילו לאשרר את מחשבותיי הרב ויס מאותת לי באלגנטיות על סיום הריאיון כשהוא אומר – לומדים עכשיו בבא בתרא, סוגיות של חזקה... מתרומם ומפטיר, נו, שיהיה בהצלחה!
אז כנראה אתה בפנים אמרתי לעצמי, מה נשאר לך? רק לקנות גמרא, כי בש"ס של החתונה אני לעת עתה לא נוגע.
הודיתי בעדינות ופניתי לצאת מהבית כשחיוך קטן על פני, איזה נס אני מהרהר, שהכנתי חבורה על "חזקה", זה התברר כהימור נכון, אבל מיותר...

עדכנתי את אשתי ששמחה, ומיד חייגתי לשווער לבשר לו על כך שהרב וויס נתן לי את כל הסיבות לחשוב שאני התקבלתי, - הוא בדיוק בממתינה... אומר לי השווער, אני מנתק, וכעבור 5 דקות קיבלתי את התשובה החיובית, סייעתא דשמייא! מסתבר, כי הרב ויס למד עם השווער שלי לפני 15 שנה בכולל בהרצליה, מה שמזכיר לי את הפסוק "שלח לחמך על פני המים – כי ברוב הימים", החתן שלך רק ירוויח.

לקנות גמרא... מה כבר יכול להיות, אז הנה הדילמה הבאה... הקרב הניטש בין המהדורות, עוז והדר, וילנא החדש, וטלמן הישן, ויש שיאמרו הישן והטוב, האחרון , הוכרע לפחות מבחינתי כבר מזמן, וברצינות... יש כאן קרב אמיתי לצורך שיווקי כמובן, בין הגישה המרבה לתקן גרסאות ולא חוששת אף לשנות קצת מצורת הדף המקורית, אם לא בגמרא עצמה אז במפרשים האחרים, לעומת הגישה המקבלת את העדכנות והחדשנות באיכות הדפוס, אך מתעקשת לשמור על האותנטיות של הגמרא, וכמה שפחות להלאות את הלומד בשינויי גרסאות.
עם נטייה קלה אני שולף מהמדף בחנות הספרים את הכרך העבה של מסכת בבא בתרא ממהדורת וילנא החדשה, לא כי אני רואה את עצמי כמכריע בשאלות ההדרה והגה"ה, רק כי רוב הלומדים יקנו ממילא עוז והדר, ומיעוטם לא יקנו בעקשנות עוז והדר, אני מוכן להיות זה שיבטיח את קיומו של אותו מיעוט עקשן, העיקר שלומדים, לא?

בבית ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה, זה השלב בו עדיין משקיעים בארוחות... אז כמובן היה טעים, אני עולה למיטה, ויודע כי מחר מחכה לי, יום חדש, ולכולל... אברך חדש.

"בואו הולכים. הולכים . הולכים"
אני נזכרת בכל מיני סרטים של אנשים רצים.
זה מה שאני זוכרת עכשיו, הולכים בשורות שורות ומשהו מאחור עם אקדח.
אני אוספת את הילדים ברגליים כושלות ושפתיים קפוצות.
"לא לבכות לא לבכות" אומר לי הבראש האיש המפחיד.
"יוסף מאיר" צרחה יוצאת ממני."בא הולכים מהר"
לא יודעת איך הגעתי לבית.
לא יודעת מי האכיל ומי השכיב כל כך חשוך כשהשמים נופלים אני לא רואה כלום.
אני משחזרת מה בדיוק היא אמרה לי"היא" אני שונאת אותה.
אני לא יודעת איך קוראים לה אפילו, מאיפה היא יודעת שאני ברמן?
ומי הייתה שם בגינה?מי שמעה?
הכל מתערבב לי לעיסה דביקה.
אוייייי יבבה פורצת מתוכי וזהו.
הגיע מבול
רק חצי שעה עברה?
שלוימי נכנס כולו חיוכים
"מה קורה?, מה הכנת?"
שמה לב שהוא לא שם לב.
רצה לתוך האש אין לי כבר מה להפסיד
"איפה אתה בליל שישי"?
מבועת,
זה מה שהאיש שאני נשואה אליו כבר שמונה שנים.
האיש שלי שאת כל חיי הקדשתי לתורה שלו.
האיש שהבאתי איתו חמישה ילדים.
הבהלה שלו עוברת אליי ואני מתחילה לבכות צונאמי.
"האמת שרציתי לדבר איתך על זה מזמן"
"דבר מהר. אל תענה אותי"
שלוימי מסתכל מסביב מתלבט נכנס למטבח ומביא שתי כוסות מים.
ומזה אני עוד יותר פוחדת.
"אתה חורט לי את הנשמה תענה לי"
"אני עונה"
"רק את האמת" אני סוחרת בי ובו, מנסה להיות קשוחה.
"ברור את האמת, אין לי כח לשקר"
"זוכרת לפני שלוש שנים רצית שאני אכנס לכולל ליל שישי?"
אני מספיק ישרה כדי לקבל את ה"רצית" שלו.
כן רציתי בכל מאודי.
"אז הלכתי כמה שבועות והאמת, היה לי קשה אין לך מושג כמה כי אני כן רוצה ללמוד ובכלל.."
"נו.." אני קוטעת אותו אני לא עומדת בזה.
"אז חבר קרא לי לבוא איתו לאיזה מקום ו..והלכתי"
אני לא מבינה אולי לא רוצה להבין.
אני מתחילה לבכות שוב, ומבינה שמקודם בכיתי סתם.
או שזה נכון שאשה מרגישה ראשונה, ויודעת אחרונה.
"אז הלכת פעם אחת?"
תגיד שכן תגיד שכן אני מתחננת בפנים.
"אני שלוש שנים הולך לשם"
"לאאאאאא" הצרחה שיוצאת ממני מבהילה את שנינו.
משום מקום אני מקבלת כח.
"מה זה לשם?"
"הם שוכרים מקום יושבים קצת, מדברים שותים מקשקשים. זהו מבטיח לך"
"מי זה הם?"
"חברים מהשיעור שלי ועוד כמה"
"מי זה המשפחה שהגיעו לרחוב מעלינו שלמד איתך פעם?"
"חיימסון. למד שיעור מתחתי"
"היא סיפרה לי שאתה שאתה..
הבכי מאיים לקרוע אותי
"שאתה מגניב ויש סרטונים שלך שאתה קורע, אה..יש לה וואצאפ"
הוא מחוויר. נראה לי ילד פתאום.
חוזרת לבכות.
ליילל.
נגמר לי החיים.
הוא מתיישב בספה,
מתחיל לבכות.
העולם שלי צורח.
ואני מחפשת שקט בתוכו.

מעלה סיפור בהמשכים ברמת טיוטה פלוס..

פרק 1 :

הנייד צלצל, על הקו הייתה המזכירה מהחדר הסמוך. "מוישה שואל מה החלטת לגבי ההשקעה".

אברהם הניח את אצבעותיו על מצחו, שוקל שוב.

"תאמרי לו שאענה לו תשובה בהמשך". ענה לה והחל מתחבט בינו לבין עצמו בקול, 'האם אכן לגשת להצעה שהציע לו ידידו, או שזה סיכון כספי רב מידי. '

נכון הפיילוט הזה עדיין לא קיים, ואם הוא ייכנס, בדגש על האם, זה יעשה רעש גדול והמניות יקפצו במאות אחוזים.

אך מצד שני, לאנשים קשה להתרגל לדברים חדשים, ולא כל דבר נשמע להם.

לא קל להחליט ברגע אחד, מדובר כאן בעסק גדול שגם ההשקעות בעדו אינן קטנות .

'נעשה את ההשתדלות שלנו וה' יעשה את החישובים שלו ' מצא את עצמו משוכנע ללכת על ההצעה הזו.

אברהם הרים את הנייד והודיע למזכירה שתשיג לו את מוישה למשרד." תגידי לו שיביא גם את טיוטת ההסכם, עט יש לי כאן…" הוסיף.

'אולי זו החלטה מהירה מידי?' חשבה המזכירה לעצמה. 'בכל השקעה חושב על זה אברהם מספר ימים לפני שמתחיל לגשש ולראות אם לגשת, וכאן מייד בא לחתום על פתיחת העסק מבלי לבדוק לעומק'.

היא יודעת עד כמה החושים של אברהם חזקים ,מתנה מהבורא שזכה בה. ובכל פעם יודע להוציא מזה את המיטב. אז אולי אכן מדובר גם הפעם בעסקה טובה.

"היכן להניח את הקלסרים?" נכנסה רות לתוך המשרד של אביה עם הערימה ביד.

"אהה" התבונן בה "את זה תניחי בפינת השולחן, אטפל בזה בהמשך".

'אלו הלקוחות הסרבניים שעדיין לא שילמו לי ,אנסה לראות איך לבוא לקראתם' הרהר בליבו.

'אם תצטרך עוד משהו, אשמח לעזור' הוסיפה רות.

"תודה על העזרה" הודה לה "נשארו לי עוד כמה סידורים אחרונים, אעשה אותם בעצמי".

רות יצאה מהחדר ואברהם החל מדפדף במסמכים, הוא קרא מילה במילה, במשרד הקטן שלו. ראה את העסק מול העיניים, גודל, מתרחב ומניע תוצרות טובות, דמיין את הכסף ששופע משם. סכום לא קטן, השקעות רבות ירתמו בשביל החברה הזו.

'עוד עסק משלי' כמו ומלמל לעצמו.

הוא היה בטוח ללא כל ספק שהעסק הזה יצליח, והרגיש שעושה את הצעד הנכון.

נזכר בתחילת דרכו במניות, איך שלקח את כספי החסכונות מירושת אביו וקנה מניות של חברת ממתקים. ברגע הראשון הכול היה נראה לו ככלי ריק. השקעה מבוזבזת, אך ב"ה הכול הסתדר לטוב.

החברה הזו הפכה לבעלת שם עולמי בייצור הממתקים וכל המניות שהשקיע הניבו לו סכומים נכבדים.

ועוד חברות רבות שהושקעו בידו כשהוא מנהל את הכול. אלפי דולרים שנשפכים מידי חודש ועוברים הישר לחשבון הבנק שלו, ומצד שני מאות תרומות עבור מוסדות תורה וארגוני חסד רבים שעוברים מחשבונו, עבור נזקקים. ועוד כמה פרויקטים של בנייה שנעשו על ידו.

הוא טפח לעצמו על השכם.' אין ספק שיש לי גם חלק בזה, הם לומדים ואני יממן אותם.' חושב בעודו עושה 'סדר' בערימת הקבלות מס שקיבל מהארגונים שאליהם תורם.

הוא סיים את מחשבותיו, תוך כדי שנכנס מוישה למשרד ללבן את העניינים האחרונים לפני החתימה.

"מה גרם לך כזה מהר להחליט, הצעתי כל כך טובה, אהה"? שאל אותו מוישה.

" ראיתי שמשמיים נתנו לי לקחת את ההחלטה, ובכל החלטה רצינית בחיי אני מאמין שהכל מכוון מלמעלה."

"הלוואי כולם יהיו כמוך" אומר לו מוישה בהערצה, ורות עומדת מאחורי הדלת, מטה את האוזן לשמוע את המילים. ודמעה נוצצת נוטפת מעיניה. מגלה שוב איזה אבא ענק יש לה.

עסקים גדלים, לקוחות מרוצים, כספים הנשפכים הישר לחשבון של אברהם. גם העסק שעומד מולו נראה ככלי שיתמלא באלפי דולרים. רק חלק קטן מכל הפאזל הזה שברגע אחד שובר את הכול ומשנה את החיים השגרתיים והיום ימיים של אברהם קופולוביץ ומשפחתו.

פרק 1
"תשע עשרה."
מאי קרע פיהוק מול מסך הלפטופ ושלף אוזניה אחת. "מה?"
אפריל כלא אנחה. "היום חשפנו את היַתוּנַשׁ התשעה-עשר."
"יתואיש*." דייק מאי במורת רוח. "אין מילה כזו 'יתונש'."
אפריל נעץ מבט אפור ועייף בנורה הדלוחה. תשעה-עשר זה מרשים עבור שני ציידי יתונשים מתחילים. בעוד שלושה חודשים הם אמורים לארוז את עצמם חזרה למַטֶה, בדרך לאזור חדש וזהות חדשה. התהפך על צידו כלפי מאי. "לאן תצא מחר?" מדי כמה ימים הם עוצרים את הפעילות החשאית. מנמיכים את להבות החשד.
שותפו תלה בו מבט חתום. שלף אוזניה. "מה?"
אנחה נפלטה מגרונו. "קוהנס ביקש שאערוך לו קניות, אז אני אתחיל מזה מחר. לילה טוב."
"לילה טוב."

[]

'אתם חייבים להתערות בסביבה! כל החודש הראשון מיועד לקשרים חברתיים.' כך חרץ המפעיל שלו אי אז, לפני ששלח אותו לשטח עם מאי. 'כמה שיותר חברויות, ככה יותר מידע שיצנח לידיים שלכם.' אי אז, אפריל היה סוכן קר ושכלתן להחריד, ותהה רק אם מאי יצליח לעמוד בקצב קשירת החברויות שלו.
עוד קומה עם השקיות ושתי נקישות. ביל קוהנס, השכן מלמעלה, פתח לו דלת בהבעה עגומה. "תודה רבה! שמעת על מה שקרה עם דייסון?"
הבעה מיתממת היתה האליפות שלו. "לא, מה קרה?"
אנחה עמוקה נעקרה מחזהו של קוהנס. "יחידת שוטרים פרצה אליו לבית אתמול."
"אוי ואבוי! למה?"
קוהנס משך כתף. "כי הוא לא דיווח שהוא יתואיש. באיזו אכזריות גררו אותו... כמה אשתו בכתה..." ניצוץ רטוב הבליח בעיני שכנו המבוגר, אגב אנחה נוספת.
אשתו גם צרחה, שתק אפריל לעומת שכנו. ושני אחים שלו הגישו עתירה נגד המשטרה במהירות שלא תיאמן. "למה הוא לא דיווח שהוא יתונש, וזהו?"
"למה???" ביל נעץ בו מבט מזועזע. "כי היו לוקחים אותו ישירות למעבדות הניסויים שלהם! עכשיו בטח ישפטו אותו למאסר, ושם, רק אלוקים יודע מי יגן עליו מהניסויים ההם..."
אז זו דעת הקהל על התרופות שמייבא המטה באינסוף מאמצים ליתונשים חסרי האמון. "מעבדות ניסויים?"
שתיקה ארוכה עלתה מצידו של קוהנס. הוא הביט באפריל בעצב. "אם באמת אלו מרפאות, למה אף אחד לא חזר משם? בכל אופן, אני מקווה שהאחים של דייסון יצליחו לחלץ אותו משם. יום טוב לך, ותודה רבה."
אפריל מתח חיוך שובה לב על פניו. "יום טוב." ואחרי עוד כמה מילות פרידה הוא ירד במהירות את המדרגות עד לחצר.
ואחר כך הוא רץ קלות לפארק. ושם הוא רץ ורץ ורץ בפנים חתומות. קצר נשימה ורדוף.
הם חוזרים. אחרי שנגמר הטיפול הרפואי המטה מחזיר אותם הביתה. 'רק שהטיפול אורך לפחות שנה וחצי.' הסביר המפעיל שלהם כשאי מי העלה את השאלה בתדרוך. 'וכמו שכבר הסברתי לכם, חלק מהסימפטומים של יתשת זה איבוד אמון קיצוני בממסד מסודר. ולא בכל הסימפטומים אנחנו יכולים לטפל. בכל אופן, אנחנו חייבים להציל את היתונשים מידי עצמם.'
אבל דייסון לא השתולל או התנגד כשהוא ומאי האזינו לכל אירוע המעצר דרך חיישני הציתות שהתקינו. דווקא אשתו, הבריאה, צווחה בהיסטריה. והשכנים כולם כעסו. ובפינה נסתרת ומוכחשת בתוכו, תהה הגיונו אם נכון הוא עושה. אם להיות צייד יתונשים זה אידיאל, או עוול.

* יתואיש- אדם החולה ביתשת (מחלה גנטית שבהתפרצותה חש החולה דחף בלתי נשלט לשתיית דם).

מִי רוֹצֶה רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ
מַעֲשֶׂה בַּגֶּבֶר
הִתְבַּצֶּר בִּרְחוֹב בַּלְפוֹר
וְאֲחָז בַּכֶּתֶר

בְּכָל דֶּרֶךְ הֵם נִסּוּ
לַחֲטֹף לוֹ אֶת הַכֶּתֶר
אַךְ שׁוּב וָשׁוּב הֵם כָּשְׁלוּ
וְלֹא יָזוּז הַגֶּבֶר

פַּעַם בֵּנִי גַּנְץ הִגִּיעַ
לָקַחַת אֶת הַכֶּתֶר
אַחַת שְׁתַּיִם - קָפַץ לַמַּיִם
וְהִתְחִיל בַּמֶּסֶר


אָצוּ בּוּגִי גַּבִּי יָאִיר
לְבֶּנִי גַּנְץ לְעֵזֶר
אַחַת שְׁתַּיִם - שִׁלְּבוּ יָדַיִם
וְקָשְׁרוּ כָּאן קֶשֶׁר


יוֹם בְּחִירוֹת הִנֵּה הוּא בָּא
הַמֶּתַח בַּחֶדֶר
עַד פְּרֹץ הַמִּדְגָּמִים
נְחַכֶּה לְעֶשֶׂר


אָץ וְרָץ אֲבִיגְדוֹר-אִיוֶוט
אֶל הַשְּׂמֹאל לְעֵזֶר
אַחַת שְׁתַּיִם חָשַׂף שִׁנַּיִם
וְהֵחֵל הַשֶּׁבֶר


אָץ וְרָץ לוֹ לָאֻלְפָּן
מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר
הַזֶּה עָמִיר? כָּךְ שָׁאֲלוּ
אֵיפֹה סִימַן הַהֶכֵּר?


אַצָּה רָצָה אוֹרְלִי לֵוִי
יוֹשֶׁבֶת רֹאשׁ שֶׁל גֶּשֶׁר
אַחַת שְׁתַּיִם תָּפְסָה רַגְלַיִם
וְחָזְרָה לַבֶּאֶר


אָז לְפֶתַע הוּא הוֹפִיעַ
זֶה נְגִיף הַ'כֶּתֶּר'
אַחַת שְׁתַּיִם - פָּשַׁט בֵּינְתַיִם
וְהֵחֵלּוּ סֶגֶר


אָז הוֹפִיעוּ כָּךְ שְׁלֹשְׁתָּם
לִנְאֹם בְּכָל תֶּדֶר
הוּא וּמֹשֶׁה בַּר סִימָן טוֹב
וְשַׂר בְּרִיאוּת הַגֶּערֶער


אָצוּ רָצוּ חֲרֵדִים
לְבֶּנִי גַּנְץ בַּסֵּתֶר
בּוֹא, נִתֶּן לְךָ עַרְבוּת
וְיִהְיֶה בְּסֵדֶר


וְזֶה לֹא אַרָךְ יָמִים
וּכְבָר אֵרָע הַתֶּקֶר
בֶּין שְׁנֶי רָאשֶי הַמֶמְשַׁלָה
אָכֶן נוֹצָר כָּאן קֶצֶר


אָץ וְרָץ נַפְתָּלִי בֵּנֶט
אֶל הַגּוּשׁ לְעֵזֶר
אַחַת שְׁתַּיִם, קִבֶּל שְׁנַתָיִם
לְהַחֲזִיק בַּכֶּתֶר



סוֹף דָּבָר – יָצָא הַגֶּבֶר
וְנִטַּל מִמֶּנּוּ הַכֶּתֶר

חֲרֵדִים עִם זַעֲקוֹת שֶׁבֶר
צוֹעֲקִים לְכָל עֶבֶר

לִבְשׁוּ שַׂק וְאֵפֶר
הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְמֶכֶר
וִיְעַקֶּר בָּחוּר מִסְּטֶנְדֶּר

1.

הוא לא יכול יותר.
החדר כולו מסבב אותו בהקפות, העניבה לופתת בעוז את גרונו משל חנוכה היום ולא שלהי תמוז, שלושת הטלפונים המודאגים מתעקשים להזכיר על קיומם ברצף, והוא – לא יכול יותר.

זהו.

קם כמו סחבה מקומטת , כושל לעבר הדלת ונועל אותה פעמיים, ושלש. העניבה מתעופפת אל על ונתלית על המזגן שמביט בו בדמע, אבל הוא, כאילו ברשעות, מוריד עוד את המעלות, ועוד, ועוד קצת, הבכי של המכשיר הרועש הופך למבול, אבל לא נורא, שום בריכה לא יכולה להזיק פה היום.
עוצם רגע עיניים ומדמיין את עצמו בעונג קופץ לתוך בריכה קרה וצלולת מבט.. אחר נמלך בדעתו, לא, אם תצמח לי פה בריכה מוטב יהיה להטביע בה עמוק עמוק את אברמובסקי, שטרנברג, אייזנבאך וחצ'קל הליץ הגוילם..
בעצם, חשק פראי עולה בו להטביע הכל – את העסקנים, ההורים, הבנות, הסמינר, את צוות המורות הכבודות שלו, ולהפוך להיות סתם ר' שולם ליכטנשטיין. או למה סתם? אולי ינהל איזה כוילל, או יהיה מגיד שיעור באחת הישיבות הקדושות.

רק לא לחוות שוב את התקופה המתישה הזאת.

הוא אוהב את התפקיד הזה, באמת שהוא אוהב אותו, מתאים לו כמו כפפה ליד, כמו מכסה לסיר.. כמו..
מתיישב על הכיסא המשרדי ומטה אותו עד הסוף אחורה, מוציא את החשמל של הטלפונים מהשקע, מכבה את הנייד, וכך, בעודו בתנוחה שמבטיחה עקמת לשבוע לפחות, הוא מנסה למצוא דימויים מתאימים יותר להגדרתו בתקופה הנוכחית.
כמו מכסה של קופסת טבק לפח עירוני, כמו חלב שפוך לקפה הפוך, כמו המורה קורצוויל לכיתה י'2..
"אהההה" צחוק חנוק נפלט מגרונו שעה שעולה בזכרונו סדרת החינוך שהעבירה הכיתה הנמרצת את המורה קורצוויל הכבודה שגם עליו נמאסה מזמן.
יקולל הוותק.
הוא לא יכול שלא לגחך שוב כשנזכר ביום בו הופיעה במשרדו הגברת הקשישה רוטטת מזעם כשפאתה כולה אדומה כדם... עכשיו הוא צוחק, אבל אז ההנהלה התייחסה לזה במלוא החומרה, ו-2 הבנות שארגנו את המסיבה נשלחו אחר כבוד לביתן לשבועיים של חשבון נפש.
אחת מהן הייתה זאת שהוא קיבל לפני שנתיים בדיוק, אחרי ששטרנברג וחבר מרעיו כמעט הוציאו לו את הנשמה דרך האוזניים.
הוא ידע שהוא לא צריך לקבל אותה, מהרגע הראשון ששמע את השם זה כבר היה ברור, אבל הוא - מנהל הגון. בודק, חוקר, שואל, מברר, ורק בסוף מגיע למסקנה הסופית. בדרך כלל היא תואמת את טביעת העיין(האוזן) הראשונה.. ניסיון של מומחים.
אחחח... בחיים לא יקשיבו לו כל החברה החוכמולוגים האלו.

משהו מפריע לו בעיין. הוא מנסה להתנער ממחשבותיו הנוגות וקולט באחת.

"העניבה!!!!!" בזינוק מרהיב הוא קופץ לעברה ותולש את העניבה הספוגה מן המזגן שבוכה מצחוק. הוא אוחז בה כמו במגבת המקווה וסוחט אותה נמרצות כשברקע נשמעות פתאום דפיקותיו של המזכיר הנאמן "ר' שולם!! למה אתה לא עונה בשלוחה שלך?? ראש ישיבת זנגוויל מחכה על הקו כבר רבע שעה.."

"זנגוויל?? לא מכיר"

"גם אני לא"

"מה רוצה"

"המזכיר שלו טוען שזה בענייני פיקוח נפש"

"טוב טוב אני פותח את הקו" אנחה עמוקה נפלטת מחזהו, בטח עוד אחד שפתח ישיבה אתמול ומתקשר להמליץ על הבת-של השכן-של הדוד-של החבר-של הסבא שלו.

אולי גם הוא יעשה את זה, יפתח איזה בית מטבחיים ויתקשר משם השכם והערב לכל מנהלי הסמינרים בדרישה לקבל את כל עופותיו למעונותיהם. בהדגשה על כל, כולל אלו חסרות הכרבולת או הזנב, מה הן אשימות שהן חסרות מזל? הרי...

"ר' שולם!!!!"

הוא מחבר את החשמל וכל הטלפונים פוצחים במקהלה פילהרמונית.

"צהריים טובים, מדבר שולם ליכנשטיין מנהל הסמינר המרכזי.
במה אוכל לעזור לך?"

"...זה לא דבר פשוט, ואני מבין את זה. לגדל ילד עם בעיות, ובטח אמרו לך, יש את זה להרבה, אבל תמיד כל הורה מרגיש כאילו זה נברא רק בשבילו. אבל תשמע לי: הפרעת קשב וריכוז היא לא הדבר הכי נורא שיכלת לקבל משמיים. לי לדוגמה..."
"רגע רגע", מרים אלישע את היד כדי לעצור את החברותא הממהר, "על מה אתה מדבר?"
"על הבן הגדול שלך - ראובן. שמע, אני ואשתי דיברנו על הצרה שלך, על מה שאמרת לאשתך שהוא גורם לעצמו נזק שכל שני וחמישי מעיפים אותו מהישיבה..."
"כן, אני יודע מה קורה עם הבן שלי. השאלה היא מאיפה אתה יודע?"
"מה זאת אומרת? דיברנו על זה שאתה לא מצליח להתמודד אתו, שלפעמים אתה חושב על לשלוח אותו לאומנה. שהוא הורס לך את החינוך בבית".
"לא סיפרתי לך כזה דבר אף פעם. שהבן שלי הוא עם בעיות. אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את השטויות האלה. הבן שלי הוא בחור חמד, הר"מים מהללים אותו. נכון הוא עף פעם פעמיים, אבל אתה לוקח דברים בלי שום פרופורציה. מתי בפעם האחרונה דיברתי איתך על הבן שלי? ודאי לא לשלוח אותו לפנימייה. זה מגוחך".
"תקשיב, אני זוכר שדיברנו. עובדה שאני יודע את זה. זה לא שאמרתי פה משהו לא נכון".
"זה בדיוק הבעיה! אתה מדבר על דברים שאתה לא אמור לדעת עליהם".
מישאל נרתע, "טוב, אם אתה רוצה שלא לדבר על זה אני מבין. היית צריך לפרוק את עצמך ואתה לא רוצה שאני יזכיר לך את הצרות שלך. רק שתדע שאם בכל זאת תרצה - אני יכול לעזור לך".
"תעזור למישהו אחר. תבחר מישהו, תמציא עליו עובדות, ותתחיל לשגע לו את השכל. באמת אני חושב שהגיע הזמן לחזור וללמוד".
"אבל מאיפה אני יודע את כל זה?"

כן, זוהי השאלה. מאיפה הוא יודע? הפרטים היו מדויקים. ראובן באמת היה צרה צרורה. לפעמים אפילו הוא חשב לשלוח אותו לפנימייה. אבל זה לא היה ברצינות, ברור שהמחשבות לא יותר מהשתעשעות. אף אדם שפוי לא יספר לחבר שלו כזה דבר שיכול להזעיק מיד את שירותי הרווחה. והאיש מדבר על זה כאילו בא אליו מלאך משמים ואמר לו: לאלישע יש בן שמתקשה, גש אליו, תשגע לו את השכל.
וזה לא פתאום שהוא בא אליו והתחיל לדבר על דברים סודיים. כבר בבוקר ניגש אליו הגבאי והזכיר לו שיש לו גמ"ח "ואתה יודע שאם אתה רוצה אפשר לסדר לך פריסת תשלומים נוחה במיוחד".
ואותה שאלה הגיעה כבר אז: "על מה אתה מדבר?"
"זה לא סוד שפיטרו את רעייתך, והמצב הכלכלי שלך ממש דחוק. שמעתי גם שאבא שלך גם נמצא בחובות עם הערבות שחתם עליה. נורא ואיום. אבל אתה יודע - אתה לא צריך להגיע למצב של קרן. זה יהיה מוגזם, שלא לדבר על זה שקופת העיר לא מאשרת כזה דבר במהירות. אבל אנחנו, החברים שלך, מוכנים לעזור לך לעמוד חזרה על הרגליים".
"מאיפה שמעת על זה?"
"לא הייתי אמור לדעת. רק שאתה יודע, אשתי היא מנהלת של בית ספר, ומישהי כנראה סיפרה לה. אבל היא לא תספר לי. מה שכן, שמעתי אותה מדברת בטלפון עם חברה אחרת. כמובן דיברתי איתה על זה שאסור לומר לשון הרע על אחרים. אבל ככה אני יודע".
אשתו של הגבאי הייתה מנהלת חשובה - לא באותו בית ספר בה עבדה אשתו של אלישע. האם כל פיטורים מתפרסמים אצל כל המנהלות? הופכים לשיחת היום?
מהגבאי הוא עוד התחמק באמירת תודה. אבל מה קרה פה עכשיו? פרטים שאף אחד לא יודע עליהם מתפרסמים בריש גלי. ויקליקס מיוחד בעבור אלישע ארנפלד. בליל שישי מודיעים להם ש"לצערינו לא יהיה ניתן יותר להעסיק אותך בבית ספרינו. אם תתפנה משרה נפנה אליך ראשונה". גם כן נחמה. מצאו את הזמן להעביר את הבשורה, שבת שחורה עברה עליהם. בגלל זה הוא עדיין לא דן איתה על האבחון של הילד.
וביום ראשון הראש כולל מדבר אתו על כסף. מישאל חופר לו על ראובן. החברים מסתכלים עליו במבט מוזר כזה של "אני מסתכל עליך כי אני מדבר עליך, אבל אני לא רוצה שתראה שאני מסתכל עליך כדי שלא תבין שאני מדבר עליך".
לגשת לשאול במה העניין הוא התבייש, סוף כל סוף הוא אברך מכובד. רק כנראה עם בעיית פיצול אישיות סטנדרטית שגורמת לו להרים בלילה טלפון לכל החברים, לספר להם את כל הפרטים המביכים של חייו. ובבוקר לשכוח מהכל.
או שמישהו אחר מספר?
ומי יכול לדעת עליו דברים שכאלה?

הכי נועז היה בן השכנים ששיבח אותו על מה שכתב, במילים ובמנגינה: "אתה כותב טוווווב!".
נהדר, תמיד נעים לשמוע שבחים. אבל מאיפה לבחורצ'יק בן השתיים עשרה הבנה בסוגית "צרות" – הנושא עליו כתב את הספר שיצא לפני שנה? וגם איך בדיוק הילדון יודע איפה הסתירו הגבאים את הספר שלו - אותו היו מוכרחים להכניס ל"אוצר" רק בגלל שהוא מתפלל בבית הכנסת.
"נהנית?" גישש.
"כן! אחותי חושבת שאתה גאון! היא אמרה שהיא בחיים לא ידעה שהסיפור חיים שלכם כזה מרתק. היא התפלאה למה לא שמת שמות אחרים ואז היא אמרה שבטח בגלל שחשבת שאנחנו נזהה אותך ולכן שמת שמות אחרים ואז זה לא אתה, כי מי שם את השם שלו?..."
"על מה אתה מדבר?"
"...אבל אנחנו עלינו על ההפוך על ההפוך שלך. קלטנו מה עשית וככה הבנו שזה אתה".
"על מה אתה..."
"על הסיפור שכתבת בעיתון 'במגזר'".
"אני - כתבתי - סיפור - בעיתון - 'במגזר'".
"אתה לא רוצה לדבר על זה?! בסדר. אבל כולם יודעים שלאשתך קוראים מהבית סילבר, שבעברית קוראים את זה כספי. אז אבא אמר שהוא לא יודע למה אברך כמוך צריך להתבזות בכתיבת סיפורים. אבל אם אין לכם כסף הוא מבין אותך יותר. הוא גם אמר משהו על פשוט בשוק או משהו בסגנון".
זה השני שמדבר אתו היום על המצב הכספי שלו. "רגע אחד. בוא נתחיל מהתחלה. יש איזה סיפור בעיתון שאני כתבתי על עצמי?"
"כן?" על הברנש יש מבט תמיהה מסוים. "בעיתון 'במגזר'. למרות שאני חשבתי שאתה לא מכניס את זה הביתה".
"באמת אני לא. אתה יודע מה – תביא לי את העיתון. אני רוצה לראות על מה אתה מדבר".
ובכן, בסוף העיתון, יש סיפור בהמשכים חדש. ''קולו של ההר' הוא נקרא, מאת א. כספי. ובו מפורט שמו של הגיבור החדש: אלישע ארנפלד. על המצוקה שיש לו בימים האלה בגלל שאבא שלו בחובות ואשתו בדיוק פוטרה ועוד כמה פרטים חסויים עליו, לתפארת המשפחה כולה.
להמשיך ולעמוד במדרגות כשהוא קורא בעיתון כזה לא היה אפשרי, "אני יכול לקחת את העיתון?" שאל.
"בטח", משך הילד בכתפיו, "אבל תחזיר לנו אחרי זה, אנחנו רוצים לשמור את העמודים של הסיפור כדי שלא נצטרך לקנות בסוף את הספר".
"אם אני הסופר", קרא אלישע כשהוא פותח את דלת הבית, "לא תהיה לכם בעיה שכזו".






אל תהיה מופתע ממה שאינך יודע;

תהיה מופתע ממה שאתה יודע.

הפילוסוף המפורסם moshe moshe



לא היה מקום להתפלא כשראה את אשתו באמצע שיחת טלפון עם הרבה אמוציות, התנצלויות הסברים והכחשות.

"לא אמא, לא. זה לא הייתי אני שכתבתי את הסיפור. כן, אני מבינה שכל השכנים כבר הספיקו לדבר איתכם על זה. לא אמא, זה גם לא אלישע". היא כיסתה את הפומית בידה ולחשה: "זה אמא שלי".

"כן", הפטיר, "איך שהוא ניחשתי את זה".

היא חזרה לטלפון: "אלישע לא ישלח את ראובן מהבית. אמא, אין לך מה לדאוג. לא מכל דבר צריך לעשות סיפור", שתיקה של דקה לטעינת צעקות, "אני מבינה שאת כועסת כי לא סיפרתי לך. אבל אני ילדה גדולה ואני חושבת שאני יכולה להסתדר לבד. שמתי לב שאמרתי הרבה: אני. אבל זה לא היה קורה אם לא היית מתעקשת להפוך את ה'אני' שלי לשלך". ובלחישה לראובן: "תוכל להכין לילדים אוכל? כל הבוקר אני פה בטלפונים מכל העולם ואשתו".

"בעיקר אשתו. אבל אל תדאגי, אני אדאג לאוכל".

ביד אחת שעדיין מסתירה את הטלפון, בעיקר את האפרכסת, "הא... ותסתיר את העיתון. הילדים לא צריכים לדעת שאנחנו מכניסים אותו הביתה, גם אם מדובר במקרה מוזר שכזה, במיוחד אם מדובר בכזה מקרה".

"אין בעיה", פנה לחדר השינה, מחביא את העיתון מתחת לכרית. לא מחבוא מוצלח אבל דיו לבינתיים. כשהסתובב לכיוון הדלת מצא את ראובן שלו נשען על המשקוף.

"אז אתה יודע".

"כל העולם יודע. המשגיח ניגש אלי הבוקר והציע לי לצאת מוקדם אם אני רוצה להתחמק מכל החברים".

"ומה עשית?"

"נשארתי, למדתי כל הבוקר בהתמדה כדי שאף אחד לא יעז להפריע לי".

זה היתרון של ישיבה קטנה, עדיין יש כבוד למי שלומד, לפחות ברמה הדרושה כדי לא להפריע לו. "אני גאה בך, אבל באמת יכולת לצאת".

"לא תודה, אם הייתי בורח השאלות היו מחכות לי למחר ולמחרתיים. לא יכולתי לברוח לחודש".

"זה הבן שלי".

"אבא..."

"באמת התכוונת..."

"מה פתאום? התכוונתי למכור אותך לניסויים רפואיים. ככה לפחות הייתי מחזיר כסף על ההשקעה שלי".

"תודה אבא, זה מרגיע אותי".

"אבל מה דעתך באמת לעבור לישיבה עם פנימייה..."

"אבא!"

"צוחק, צוחק. עכשיו בוא תעזור לי לערוך את השולחן".



במטבח עדיין הייתה דינה בשיחות ארוכות, "לא כתבתי את הסיפור הזה, לא אף אחד מהמשפחה שלי. לא קראתי לך המרשעת של הדור. לא, גם לא אכזרית. גם אנחנו מתפלאים מי יכול לכתוב כאלה דברים. אני מבינה שעכשיו לא תוכלי להחזיר אותי לעבודה ושזה לא בגלל מה שכתבתי או לא כתבתי". "המנהלת", הבהירה.

"גם זה ברור" מלמל אלישע.

"אבא", ריקי, הבת הקטנה. "מי כתב עלינו בעיתון?"

"חמודה, אבא ואמא מנסים לברר את זה. אתה יודע", פנה לראובן שהיה עסוק בלגלות מאיפה פותחים את הניילון - הצד השני כמובן, "כשהייתי ילד תמיד היה לי חלום להיות בעיתון, הפרסום, איך שכל מי שרואה את התמונה שלי מזהה מיד: זה אלישע ארנפלד. המאמרים על ההצלחה, ההתחלה מהבראשית הצנועה עד למעמד שיש לי היום. זה היה חלום רציני".

"ומה קרה?"

"אני עדיין בבראשית הצנועה. אפשר לומר שהתבגרתי. ואפשר לומר שניתבתי את החלומות האלה למשהו יותר פרקטי. לדוגמה, שיגידו על מהלך בגמרא: ה'מהלך' של 'ר' אלישע'. תאמין לי, מעולם לא חשבתי על פרסום כזה".

"מה אנחנו מתכוונים לעשות?"

"אתם? כלום! תנו לי ולאמא למצוא את הדרך לטפל בזה".



רק שלא הייתה כזו. הם ישבו בשתיקה אחד מול השני. מנסים למצוא את הדרך המתאימה.

"זה צריך להיות מישהו שמכיר אותנו".

"תראי מה כתוב פה, זה לא סתם מישהו שמכיר אותנו, זה מישהו שחי איתנו בבית ברמה האישית", הושיט לה את העיתון הפתוח:

קולו של ההר - פרק 1

לאלישע ארנפלד לא היו אויבים בחיים, אולי למעט בעל המכולת שהחוב אליו הסתכם בכמה אלפים. היו לו: אשה, שזה עתה פוטרה מעבודתה. דירת שלושה חדרים נחמדה באזור הצפוני-מערבי של העיר. ששה ילדים, וכובע ששימש לשבת וליום חול גם יחד.

יש ואדם לא מכיר את אויביו וצרותיו כלל. הם יכולים להגיע בדיוק ברגע הנזק הפוטנציאלי המרבי, או כפי שאלישע עצמו אמר פעם: "למה עכשיו, למה?"

השאלה האמיתית היא: מהי הצרה. אפשר לקרוא לבן הסורר שלו כצרה. אולי כך אפשר להבין למה הוא שוקל ברצינות לשלוח אותו לישיבה עם פנימייה. מישהו אחר יתמודד עם הטראבל מייקר (עושה צרות) הזה.

אבל ילדים הם צרה ישנה. אי אפשר לקרוא להם כמי שמחכים לשעה המתאימה להכות. הם עסוקים במלחמת התשה תמידית ונוראה. אלי הם ינצחו - לא מכוח ההפתעה.

גם אם אלישע לא יודע על הבליטה המרובעת בכיס של בנו ראובן. ומדובר בסיגריות - לא בפלאפון. וגם אם יום אחד ידע - עדיין הצרה הכללית היא צרה תמידית. אם כן עדיין נשאר לו להבין מהי הצרה שלו.

אבא שלו חתם על ערבות ולכן הוא מסובך בחובות. מצבו הכספי נוראי ואין לו מושג איך הוא ישלם את המשכנתא בחודשים הקרובים. נשארו לו עוד מספר שנים להשלמת החוב ואין טעם לסגת דווקא כשהוא קרוב לסוף.

אך צרת הכסף, כמו צרת הילדים, שניהם מגיעים מגזירה עתיקה שימיה כמעט כימות עולם. ועדיין נותרה התמיהה: מהי הצרה?

אולי עדיף לשאול: מהו קולו של ההר?



"הוא ממש מדייק, אבל אני חושב שיש לי דרך לגלות מי הכותב של הסיפור הזה".

פרק 1.
שלי פשטה את בועתה ותלתה אותה במתלים המסוגננים שעל הקיר מאחורי הדלת.
ברי, בעלה, הרים את ראשו.
''הרחוב מלא בועות! שקופות, מתגלגלות, רוחשות- כמו איזו אמבטיה ענקית!
ותחשוב שעד לא מזמן כמה חדשים בס"ה אנשים היו מסתובבים כך פשוט -אפילו בלי מסכות- דוחפים, מתחבקים- הזוי"
הבועות היוו פתרון גאוני לכל מצב הקורונה.
הן התנפחו סביב הגוף - מטר לכל צד וכך מנעו מפגש בן פחות משתי מטר בין אדם לחבירו, ונסגרו על חגורת המותניים - כך שהידיים וכל פלג הגוף העליון היו מוגנים.
הן כללו מערכת מתוחכמת לסינון האוויר, ובעזרת חיישנים אלקטרוניים קלטו מדדים גופניים משתנים, כך הקלו על משרד הבריאות לאתר חולים סמויים,
הבועות איפשרו לימודים סדירים והזדמנות לשיקום הכלכלה.
פרופסור דייויס ג'יניוס, המדען שפיתח אותם הועמד לפרס נובל, והבועות כבשו מדינה אחר מדינה בכל רחבי העולם.
שלי סדרה שוב את בועתה על המתלים לצד הבועה של בעלה.
החומר ממנו הייתה עשויה הבועה היה אלסטי וחזק, ואפשר עמידות לצד גמישות.
כולם היו תמימי דעים שזהו פתרון מושלם.
עדש... דברים משונים החלו להתרחש.

פרק 1 - ידיעה חדשותית

חולי קורונה מאומתים חזרו מאומן עם אישורים מזוייפים – ונעצרו בנתב"ג

מתוך עשרות אלפי החסידים שנסעו לשהות במהלך ימי ראש השנה בקיבוץ הגדול של חסידי ברסלב בעיר אומן שבאוקראינה, נתפסו 17 אנשים בודדים שניסו להיכנס חזרה לארץ באמצעות אישורים מזוייפים.


הם נעצרו בכניסה לישראל על ידי בקרי הגבול של רשות האוכלוסין וההגירה, והועברו להמשך טיפול משטרתי. ברשות האוכלוסין וההגירה מעריכים כי ככל הנראה ייכנסו עוד במהלך הערב והלילה

תגובה - בפרק 2.

פרק 2 - מילים מהלב
הסיפור הזה עם 17 חולים מאומתים שנתפסו אודות לערנותם המהוללת של פקחי נתב"ג הוא, חד וחלק, קשקוש מקושקש.
ואני אומר אז זה גם ללא הכרת העובדות.
ולמה?

כי מכעיס אותי הנסיון המתנשא הזה להפוך את אנ" ש לקבוצת פושעי ומפיצי קורונה. הם לא!
הם לא זייפו למרות שהם מאומתים. הם זייפו מחוסר ברירה אחרת, ואסביר.
תארו לכם עשרת או עשרים אלף איש באומן נטולת התנאים, שיודעים שהם חייבים להציג בדיקה תקינה, אחרת הם ייתקעו באומן למי יודע כמה זמן, וגם יפסידו את הטיסה חזור, ככל הנראה ללא שיפוי כספי מאיש.
מה אתם הייתם עושים במקרה כזה?
נכון מאוד, בדיוק מה שהם עשו: עושים הכל כדי להיבדק.

שבע עשר בישי המזל הנ"ל כלל לא ידעו שהם מאומתים. אז למה להם לזייף? אוהו... זו כבר שאלה מרתיחה...

כי באומן, איכשהו, כצפוי מאוד, מערך הבדיקות קרס טוטאלית. התפרק לרסיסים.
החברה האוקראינית הפתטית, כלל לא הצליחה לעמוד בביקושים, ולספק עשרות אלפי בדיקות בפרק זמן של שעות בודדות.

מה שקרה בשטח:
על עשרת אשנבי עמדות הבדיקה, התנפלו בין עשר לעשרים אלף איש. כולם מוכרחים לעשות את הבדיקה בפרק זמן קצר מאוד. היות ובימי ראש השנה אי אפשר, מטבע הדברים, להיבדק, נשארות לכם 2 אופציות.
בערב ראש השנה, ובמוצאי.

תארו לכם את הכאוס!
אלפי איש מיואשים, אומללים, שיודעים שהם חייבים לעשות את הבדיקה המגוחכת הזו, ויהי מה.
היש להם ברירה? יש להם אפשרות להיות נימדים, לוותר, לעמוד שעות בתור עם חיוך על הפנים?
לצערי, לא.

ולכן כל מה שהיה באומן ראה את המחזות הקשים של התנפלות איומה על חלונות הבדיקה, של אנשים שממתינים בתור ומקווים בשפתיים קפוצות שלא יאבדו את טיסתם חזור...

ברור, אם כן, שאם לחלקם הייתה אפשרות, הם היו מכינים לבד את מסמך הבדיקה, רושמים עליו, כמובן, "נגטיב" (שלילי), העיקר להצליח לעלות על המטוס חזרה לארץ.

ולי ברור, לחלוטין שאלפי חבר'ה השתמשו במסמכים כאלו, מחוסר ברירה!! לא כולם בעלי מרפקים, ולא כולם יכולים לריב בתור כדי לקבל בדיקת קורונה אוקראינית "חוקית" כדי לעלות על המטוס.

אז הם "זייפו", המסכנים. מה לעשות.
ובבדיקה בארץ עלה, כמה לא מפתיע, שהם חיוביים.

אז מפה ועד החינגה של "תפיסת 17 זייפנים" - המרחק.. אממ... רב.
זהו.

רגע, לא זהו.
עוד משהו.
במקביל לחברה האוקראינית המהוללת, פתחה מדא "שלנו" עמדת בדיקה.
והנה זה פלא. בעוד שבבדיקות האוקראיניות האמינות, במרכאות, כמעט ולא נמצאו חיוביים, הרי שבבדיקות המדאיות נמצאו אחוזי ענק של חיוביים...

מה זה אומר? שני דברים.
1.
גם הבדיקות האוקראיניות הרשמיות, מטרתם הייתה רק לספק מסמך סמי רשמי, המתיר לנושאו לעלות על המטוס. ולמה לא? הרי ממילא כל חבריו לטיסה יהיו אותם האנשים בהם התחכך שבוע. מה זה משנה אם הוא חיובי או שלילי? תנו לו רק להגיע לארץ, שם, מקסימום, הוא יהיה בבידוד.

2.
מדא הוא גוף מנותק, שחצן ומעצבן.
למה האוקראינים מבינים לבד, והם לא? מדוע הרוע הזה, להקפיד על בדיקות אמינות בסטנדרט גבוה, שבגינן ייאלצו חלק מהאנשים להישאר באומן, מרוטים ומעוכים? כן, נשמע אולי לא פוליטי-קורקט, אבל זוהי המציאות. התנאים הפיזיים באומן ירודים מאוד, סבל לשהות שם כל יום אחד מיותר (שלא יגידו לכם ההפך). למה להציק סתם?

בכניסה לישראל עוברים כולם בדיקות קורונה, ממילא. בדיקות מוקפדות ומבוקרות. שם, כל החיוביים נשלחים אחר כבוד לבידוד והמשטרה אוכפת אותו כמו שצריך, בלי חוכמות. אז רק תנו להם להגיע חזרה לארץ, למען השם!

פרק 3 - הסכמה חוקית
מתברר שיש לא מעט בעיות נוספות בבדיקות של מדא. והכי בולטת?
הנבדקים לא נתנו הסכמה בכתב להעביר תוצאות הבדיקה למדינת ישראל. באיזו סמכות עשתה מדא כן וגרמה לאנ"ש הטובים נזקים קשים?

ועוד משהו יפה?
מדא השתמשה בבדיקות נסיוניות לחלוטין, ש...יושמו לראשונה בעולם על אנ"ש המותשים והיגעים באומן. למה? מדוע?

פרק 4 - מקרה אחד מתוך אלפים; סיפורה של גברת ח'
אין כמו עדות אישית, במיוחד מקוממת ומטריפה. וכך מספרת הגברת ח', והנה סיפורה כמעט מילה במילה:
"...בעלי הוא אדם מאוד חוקי וישר. התחננתי אליו שינסה לסדר משהו במקום להיבדק באומן, אני לא הייתי מוכנה לאפשרות שהוא יקבל תוצאה חיובית וייתקע לי שם כל החגים. אבל הוא התעקש לעשות הכל הכי נקי שאפשר, אז הלך להיבדק אצל מד"א. הוא יצא חיובי.

אחר כך הוא שמע שהבדיקות שלהם לא בהכרח הכי אמינות ושינסה גם אצל הרוסים, אז הוא עשה עוד בדיקה (בתוך הלחץ המטורף שהיה שם! אנשים חיכו גם חמש שש שעות בתור בתוך לחץ נוראי וחנק, אגב, ממש עד עשר דק' לפני החג) ויצא שלילי. אמרתי לו שישתמש בשלילית ושיחזור. הוא חזר.

בארץ התנפלו עליו המשטרה ולקחו אותו מייד למעצר, אפ' בלי המזוודה שלו - ששוכבת עד היום בנתב"ג - והסכימו לשחרר אותו רק בערבות מאוד גבוהה. מאשימים אותו ב"הפצת מחלות במזיד" והוא יכול גם להיכנס לכלא. הבנדאם הכי ישר שיש בעולם, שרק רצה לחזור הביתה. לא פושע ולא מפיץ מחלות. זה בעלי!
גם מהמעצר לא נתנו לו לחזור הביתה אלא הכריחו אותו לחזור באמבולנס של מדא ולשלם על ה"פינוי" 800 שקל. נשמע הגיוני, נכון? אלא שיחד איתו מדא דחסו באמבולנס עוד 9 איש, וכולם שילמו 800 שקל. כל אחד לחוד... "

תודו שזה מדהים, נכון?
המלאכים הטובים עם התדמית הלבנה של מדא, מתבררים כסוחרים לא רעים בכלל. 8000 ש"ח רווח על נסיעה קצרצרה, באמצעות כלי רכב שהתקבל בתרומה, ומונהג על ידי מתנדבים חינמיים...

המשך יבוא בס"ד. והרבה, לפי איך שהטירוף הזה נראה עכשיו...

- דוקטור מגנוב, אנחנו ממש מודים לך על השירות שנתת לנו שהיה מעל ומעבר. אין ספק, אתה דוקטור מיוחד, עם ראיה מיוחדת על העולם ויצירתיות יוצאת דופן.

- תודה, תודה.

- כפי שבקשת, ארגנו לך ספינה שתקח אותך ליעד הבא שלך, ולא מטוס, בגלל החששות שלך.

- כן, בהחלט. מאז שחבר טוב שלי נעלם אני מעדיף להזהר. אתה מבין

- ודאי ודאי, מה שתגיד. הנה הצוות של חמשה שומרים, יוצאי יחידות מיוחדות מובחרות, שיגנו עליך בדרך לעת הצורך. למרות ש..

- כן תודה, תודה .

- אין מה להודות, זה היה הסיכום בינינו. בהצלחה .

- תודה, תודה רבה. גם לי נעם מאוד.



כעבור זמן קצר ד"ר מגנוב כבר היה על הספינה עם השומרים בדרכו לים.

- סליחה, קפטן, צפויה לנו סערה בדרך?

- לא לא. תוך שלשה ימים נגיע ליעד. בסדר? נוח לך?

- כן כן. בהחלט. הספינה בהחלט נוחה מאוד, לא שומעים בכלל את המנוע.

- גם הספינות משתכללות בזכותכם אנשי המדע, שממציאים ומשפרים לנו את הטכנולוגיה.

- כן, בהחלט. אה, אני רואה על העיניים שלך שאתה יודע..

- כן, אני יודע.

- אכן, הייתי שותף באמת בנושא הזה.

- כמו בהרבה דברים, יד שלך בכל מכל כל...



כעבור יום וחצי

- ד"ר, אולי קצת תנוח?

- בשבילי העבודה הזו היא מנוחה.

- מנוחה ? אני רואה אותך כל הזמן כותב דברים בלי הפסקה. על איזו מנוחה אתה מדבר?

- נכון, אבל זה חומר קל מאוד, ואני אוהב עבודה. בשבילי זו ממש מנוחה, ביחד עם האויר הנהדר של הים..

- מה שתגיד. אה, אפשר לשאול אותך שאלה?

- כן בבקשה.

- אני יודע שאתה בעניינים. אתה מסכים שהעולם מתחמם ואנחנו לקראת קטסטרופה עולמית?

- אהה. תראה, אני לא למדתי את הנושא הספציפי לעומק, אבל אני סומך על עמיתי פרופ' שקול, והוא סובר שאכן זה תהליך שקורה. אמנם לא הגענו לנקודת אל חזור, אבל עלינו לפעול מיד כדי שלא נגיע לנקודת אל חזור. בכלל, עלינו לפעול יחד כאנושות. אם האנושות תמשיך כמו שהיא עכשיו אין ספק שסוף העולם די קרוב. הגיע הזמן שנעשה פסק זמן ונחשב מסלול מחדש.

- תודה רבה. אכן, קראתי קצת מאמרים שלך. כן בהחלט.



אחד המלחים מגיע נסער

- קפטן, בוא בבקשה

- אני מיד מגיע.. כן מה קרה?

- יש כאן בעיות עם המכשירים.

- מה קרה?

- כל המכשירים השתגעו. הנה, תראה

- מה עם המכ"ם?

- לא עובד. משתולל.

- תזעיק עזרה מיד. מיד.

- בסדר... רגע, גם זה לא הולך. הנה תראה. מכשיר הקשר לא עובד רק משמיע רעשים מוזרים. אין כלום. אנחנו כנראה תחת איזו התקפה טכנולוגית משוכללת.

- משהו פה לא מובן . תזעיק מיד את השומרים. כולם לעמדות

- כן קפטן .

חברה !!! כולם לעמדות!!



- דוקטור מגנוב?

- כן קפטן. מה קרה?

- יש בעיה, עלינו להכנס לחדר הבטוח. בסדר?

- מה, מה קרה?

- לא ברור, אבל קרה משהו למכשירים



צעקה:

- קפטן!

- מה עכשיו?

- מהר! הספינה מתחילה לטבוע!

- מה??

- אנחנו נמשכים כלפי מטה!

- לא.. לאאאא... למטה ?

- כן, תסתכל

- זה לא יתכן דבר כזה. זה לא יתכן. מושכים אותנו למטה

- תראה. מים מתחילים לחדור

- זה צריך להיות משהו עוצמתי ביותר אם זה מצליח למשוך את הספינה למטה. מה מראים המכשירים?

- אין. אין כלום, שום דבר לא מראה. הכל מקולקל.

מיד!!! כולם!!! ציוד צלילה!!! הספינה טובעת!!!



- קפטן, תסתכל שם. מה זה?

- מה?

- תראה שם, כתם שחור בים. מה זה? מה הדבר הזה? זה מתקרב אלינו!



- דוקטור! מהר, מהר, מיד!! תלבש את זה, אנחנו טובעים!!

- מה קורה?

- לא ברור, אבל אנחנו טובעים.

- אוי אתה צודק. המים עולים, עולים

- מהר, מהר! תלבש את זה כדי שתצוף, והנה חמצן. מהר תיקח את זה. כך תוכל לנשום מתחת למים. מים נכנסים מכל הכוונים. אתה מוכן?

- מה? רגע, מה אתך?

- אני אסתדר. אתה..... בלבלרררבלבלררר...........



הדוקטור הרגיש שהוא בתוך המים. ניסה לשחות כלפי מעלה אבל הרגיש שמשהו חזק מושך אותו כלפי מטה, לתוך עמקי הים. הוא ניסה להסתכל סביבו אבל המים היו חשוכים לגמרי. לפתע הרגיש שכבר לא יכול לנשום. הוא נחנק למרות שהיה לו חמצן. ואז הרגיש פתאום שהוא נמשך כלפי מעלה עד שהגיע מעל פני הים.



מה זה? מה זה? איפה הספינה? איפה החמצן שלי? הכל נעלם!! מה הולך פה? הספינה נעלמה לגמרי, לגמרי! מה זה המים האלו? מה זה? מים שחורים.. זה שחור לגמרי.. מה זה הדבר הזה? איפה האחרים? אני לא רואה אף אחד, אף אחד.. הלו, יש כאן מישהו?? הלו!!! אוי לא! מה זה? מה זה?? אני נמשך כלפי מעלה! אני נמשך!! מה זה? אני עף! אני עף!! אני מרחף באויר!! איזה מהירות.. מה זה? כנראה שאני מת.. אבל זה לא יתכן! אני מרגיש שיש לי בגדים. אני רטוב. .. אני ממש גבוה, אני עולה במהירות. מה זה? איזה קור כאן! איזה רוח! קשה לנשום.. אני גבוה מידי.. אין כאן חמצן.. זה לא יתכן! אני.. מה זה שם למעלה? זה ענן? לא זה לא ענן.. זה נראה כמו צינור גדול.. זה מושך אותי! מה זה, מגנט? מה זה הדבר הזה... צינור ענק.. איזה קור! אני לא יכול יותר... אוי, אני נמשך לתוך הצינור.. זהו, אני בתוך הצינור. זהו. אני עולה, עולה.. כמו בתוך.. מה זה?? לפחות כאן לא קר, יש אויר. מה זה?? אני לא יכול יותר.. מה זה? אני מתעלף.. מה זה? לאאא...

ב"ה.

מגישה בפניכם סיפור בהמשכים, בן חמישה פרקים.
כולם כתובים, אפשר להירגע, אבל ע"פ הביקורת שתתנו לי (בתודה מראש), אבצע שינויים.
בכתיבת הסיפור הזה התמקדתי יותר במבנה ובדמויות (זה לא קטע קצר שגולש מהלב למקלדת, אלא קצת יותר מורכב), ופחות בעלילה (לא מדובר בדרמה משפחתית סוחטת דמעות, או סיפור מתח מפעים).
אשמח ביותר לביקורת, או לפחות שתגידו אם מעניין אתכם לקרוא את ההמשך.
בס"ד מתחילים...

בעז"ה


אני רואה כאן לא מעט תלונות על סיפורים בהמשכים שלעולם לא מסתיימים...
ובכן, יש גם סיפורים שהסיפור שלהם שונה, והם לא יכלו להתפרסם מסיבות שונות (שאינן תלויות בכותב עצמו...), אבל הם אכן הגיעו לסיומם.

על הסיפור 'אחר' עבדתי קשה מאד. ואני ממש מתרגשת שהוא סוף סוף נגמר, דווקא בגלל העבודה, הזמן והמאמצים שהשקעתי בו.
ואני כל כך רוצה לשתף אתכם.
אני מקווה שהשיתוף החד פעמי הזה יתקבל בברכה מכל הצדדים.

נ.ב. יש כמה וכמה פרקים באמצע, ואולי תצטרכו לנחש מה קרה שם. בכל מקרה, אין מה לבקש את הפרקים הקודמים או פרקים נוספים- כי הם לא ייתפרסמו כאן.
נ.ב.ב. הפרק הזה הוא אחרון לחלק הראשון של הסיפור. אחריו צריך להיות עוד חלק שני... ועוד חזון למועד, אם ירצה השם.

מבוסס על סיפור אמיתי.


שלום כתה גן.
נזלת זה לא משהו שמנגבים. גם את הציפרניים אמא לא גוזרת לי כל חמש דקות. וזה קצת מעליב שאבריימי מצייר אותי ואת כל המשפחה שלי עם נזלת. חבל שאני לא יודע איך אומרים את זה לרב'ה באידיש.
זה בטח היה מאוד עבירה, להגיד לאבריימי שהוא טמבל. אחרת למה הרב'ה קשר אותי לכסא עם סלוטייפ. אבל גם יענקל'ה העויזר אומר את זה לפעמים, כנראה שלגדולים זה כן מותר. הלוואי שאני יהיה כבר גדול.
כואבת לי הבטן.
חבל שלא ממציאים סלוטייפ כזה מיוחד, שלא מפריע לדבר גם כשהוא על פה שלך.
חום מתפשט, אמא בטח נורא תכעס. זה המכנסיים החדשות שקיבלנו בירושה מהדודה מלכי.

שלום כתה א.
הרב'ה מספר על עשיו שרצה לנשוך את יעקב בגרון, והוא רוצה להדגים לנו.
הוא קורא לי, ואני פוחד.
אני מגיע, והוא עושה כאילו הוא נושך אותי ואז השיניים שלו נופלות.
אמא אמרה לי שלרב'ה יש שיניים 'לטוטפות'. שאפשר להוציא אותם מהפה.
למה הרב'ה צוחק ממה שאמרתי. אותי זה מפחיד.

שלום כתה ב.
המלמד מספר שיעקב אחז בעקב עשיו, והוא מדגים על הנעל שלו איפה זה העקב. כל הילדים מצביעים על העקב של הנעל שלהם.
הם כולם עם נעליים, ואני עם סנדלים. וגרב שזוחלת מהחור של האגודל.
אלימלך מסתכל על הסנדל שלי ואומר "לך אין עקב בכלל".
כל הילדים מסתכלים וצוחקים עלי שאין לי עקבים.
אבל נראה לי שעקב זה בכלל לא בנעל, בטח לעשיו לא היה נעליים מתי שהוא היה תינוק.
וחוץ מזה מה אני אשם שאין לי עקב. וזה לא יפה להעליב.

שלום כתה ג.
"אלו הידיים שלי. כל אחת פטיש 10 קילו. לא כדאי לנסות."
רב'ה חצק'ל הענק הזה מחייך, בטח אשתו הכינה לו ארוחת בוקר.
שיאכל את הסנדוויץ-טונה המסכן שלי ואז נראה אותו מבסוט.
בכתה יש כללים, זה לא ג'ונגל. והרב'ה אמר שאסור להתפלל שמונה עשרה מהר מידי. אבל כואבת לי הבטן, ואיך אני יכול לדעת אם חיכיתי מספיק זמן לפני 'עוישה שלוים'.
אם שימע'ן פוסע אחורה כנראה שחיכיתי מספיק זמן. אתמול הוא קיבל מדבקה של 'מצטיין'.
אופס, הוא בכלל פסע בשביל להתחיל שמונה עשר'ה.
הרב'ה חצק'ל מתקרב, יש לו ביד שלט של 'ותן טל ומטר', אולי הוא רוצה לתלות אותו.
צמרמורת בחוט השדרה, הוא עובר מאחורי.
פליק. פלאק. טראח. בום. שווינק.
אזהרת ה'פטישים - 10 קילו' מתבררת כאמיתית.
בטח הוא חושב שזה נטילת ידיים, שצריך שמונה לסירוגין, הצוואר שלי אדום.
חבל שאסור להסביר לרב'ה באמצע התפילה.

שלום כתה ד.
ביום הראשון לא כדאי לאחר, ולכן אבא לוקח אותי על האפניים לחיידר.
ה' בבקשה תעשה שיותר לא יהיה מבצע של קרלו שמקבלים אפניים. ושאפ'חד לא יראה אותנו עכשיו.
אנחנו מגיעים לחיידר בדיוק כשחיימקה מלך הכתה מגיע באוטו היקר של אבא שלו. עכשיו הוא בטח יספר לכל הכתה.
חבל שנולדתי.

שלום כתה ה.
האמת שגמרא זה מאוד מענין, אבל למה הרב'ה תקוע על אותה שורה כבר שבוע שלם.
הרב'ה אמר שאסור להציץ בשורות הבאות לפני שכולם אוחזים שם. השם תעשה שהוא לא ישים לב שאני כבר בדף הבא.
"מאיר, תראה לי איפה אנחנו אוחזים. אה, אתה בכלל לא בדף הנכון. אתה בטוח שאתה מחזיק את הגמרא ישר? אולי אם תעמוד עד סוף השיעור תזכר איפה אוחזים."
הילדים צוחקים, אני פחות.


שלום כתה ו.
מי שמתנהג לא יפה הרב'ה מסמן לו X ביומן, ומי שיש לו איקסים לא יוכל לשיר ברמקול.
הרב'ה צריך לדעת את השמות של כל הילדים, בשביל להתחיל לסמן איקסים. הוא מקריא שמות וכל ילד נעמד בתורו.
"יצחק הורביץ?" איציק נעמד. הוא כבר אוחז באות ה"א.
השם בבקשה תעשה שביומן יהיה כתוב רק מאיר. אני לא אשם שלאבא של אמא קראו זלמן.
"מאיר וינברגר?" אני נעמד.
השם תודה.
אח"כ דודי מכין מטוס מנייר, ואני חושב שלא יפה לעשות את זה באמצע השיעור.
אני חוטף לו את זה ומעיף רחוק, רק חבל שזה צולף על האף של הרב'ה.
הרב'ה עושה לי איקס פלוס שזה לכל החודש.
בסוף היום אני חוזר עם דודי הביתה.
אמא שלי בדיוק תולה כביסה בחלון, "זלמנל'ה מותק! אתה יכול להרים את הגרב של אבא? פה למטה, בדיוק."

שלום כתה ז.
הרב'ה קורא לי לשיחה אישית. מול כל הכתה.
הוא שואל אותי למה אני תמיד שוהה 'שם' מדי הרבה זמן.
"סתם" אני עונה לו.
אני ילד שאוהב לחלום וה'שם' הזה שהוא מדבר עליו הוא האידיאלי לחלומות מהסוג הזה.
הוא מוריד את המשקפיים שלי, ומסתכל לי בעיניים חזק. ואני פוחד שעוד רגע הוא מכניס לי סטירה.
"תסתכל לי בעיניים! חזק! נכון שאם היו יודעים מה אתה עושה שם היית קובר את עצמך באדמה? תענה לי מיד!" - הטון שלו עולה אוקטבה, הוא רוצה לבלוע אותי.
מענין מה אפשר לעשות במקום ההוא שהוא מדבר עליו. כשאני בבית אני לפעמים קורא שם ספרים של מנוחה פוקס, אולי זה עבירה והוא מתכוון לזה.
יותר אני לא אקרא ספרים שם, מבטיח.
אני מתחיל לבכות, וכל הילדים עוצרים את ה'חזרה' ומסתכלים עלי. אף פעם לא בכיתי.
"תפסיק לעשות הצגות עם העיניים!" הוא ממשיך להלום בי. "אני יודע בדיוק מה אתה עושה שם! לא יעזור לבכות עכשיו, אני רוצה שתגיד לי הרגע מה אתה עושה שם".
אם הוא יודע, למה הוא שואל אותי.
כל הילדים מתלחששים. איזה בושות.
אני לא רוצה לחזור יותר לחיידר הזה, אבל אני מתבייש להגיד לאמא, כי בטח אני מאוד רשע כמו שהרב'ה אמר.

סיפור חייו של בן הישיבה

א.

מילדות עד בגרות

במושב פסטורלי במרכז הארץ גרה משפחה ולהם ילד מחונן בשם דוד, מבחינה לימודית דוד היסב להוריו נחת רוח מרובה כיון שהיה נעים הליכות, גם היטה אוזן קשבת לשיעוריו של המלמד דבר שהקנה לו ידיעה בחומר הנלמד.

דוד ניחן ביצירתיות וחוש דמיון מפותח, בגיל 10 חשב לבנות מסוק, אתם בטח שואלים איך, אז הנה התשובה, דוד היה תולעת ספרים, כשהיה בכיתה א' קנו לו הוריו אנציקלופדיה לנוער, ואט אט עם הזמן האנציקלופדיה השתכללה, דוד קרא שבמסוק יש אלומיניום ופרופלור, וחשב לקחת מאורר על דלק עם גנרטור ופח אלומיניום וכך יהיה לו מסוק, כמובן שבסופו של דבר תוכניתו לא יצאה לפועל.

דוד גם היה חובב טבע, הוריו שהבחינו בכך קנו לו זוג תוכים, ודוד בנה להם כלוב במו ידיו, הוא קנה לייסטים ורשת ובנה כלוב גדול, וגם הוסיף להם קן הטלה, ובמשך הזמן הם התרבו.

מגיל קטן הכירו הסובבים את דוד כבעל חוש מוזיקלי במיוחד, עוד בהיותו ילד היה שר במסיבות משפחתיות וכולם ניבאו לו עתיד מזהיר בתחום המוזיקה, אך הוריו תמיד ביטלו זאת ואמרו שעיקר עיסוקו יהיה בתורה אך בתור תחביב שיעסוק קצת במוזיקה ומכאן קצרה היתה הדרך כדי שהוריו ישלחו אותו למקהלה אזורית, במיוחד היה דוד טוב בלשיר קולות שניים ושלישיים הנעימים לכל אוזן ובמיוחד המוזיקלית, בגיל 9 קנו לו הוריו אורגן קטן שעליו היה מנגן, במהירות רבה למד דוד לנגן על האורגן והיה מנגן ביד ימין בלבד את הסולו של השירים ללא האקורדים כיון שלא היה באורגן זה אקורדים.

בשיעור ב' בישיבה קטנה קנו לו הוריו אורגן אמיתי ומשוכלל עם מקצבים חסידיים, דוד החל לנגן על האורגן בתחילה ידע לנגן את האקורדים הבסיסיים ואח"כ למד את האקורדים הבאים.

ההוי הישיבתי

אמר אביי..., קירות הבית הדהדו מלימודו של דוד, קולו הנעים היה נשמע למרחקים, דוד היה ידוע כבחור כליל המעלות, שמוכתר בכל מידה טובה, היה הוא בחור מתמיד, בלילות החורף הארוכים היה דוד יושב והוגה בתורה לקול גשמי הברכה שטיפטפו על גגות הבנינים, ובקיץ היה לומד בחצר הישיבה תחת השמש שחיממה ועטפה אותו בקרניה, צדקותו וחסידותו היו לשם דבר, תפילתו היתה כעבד לפני קונו בהשתפכות הנפש, טוב ליבו משך איליו חברים כפרפרים אחרי האור, דבר לא היה חסר לדוד, ומשום כך צהלתו ושמחתו ניכרו על פניו תדיר, צוות הישיבה היה גאה בדוד ובפרט שהיה הוא נכד של אחד מגדולי הדור, גם העובדה שדוד היה מקרב איליו את הבחורים החלשים והיה לומד איתם חברותא גרמה לצוות הישיבה קורת רוח מרובה והכל קילסוהו על כך.

אפשר לקבוע איתך חברותא? היה זה המשפט הקבוע שהיה דוד שומע מבחורים אשר חפצו בקרבתו, ודוד היה נענה ברצון לשמחתו של הבחור המרוגש.

בס"ד

כאילו ספונטנית, בלי תיאום מוקדם, התרחשה המתקפה במקביל.

קשה לומר שלא ציפו לה, ובכל זאת, היא היכתה בהלם את כולנו. ההתקפה הברברית על הדמוקרטיה האמריקאית אכן הייתה ברוטאלית מכפי שניתן היה לשער מראש.

בכל מדינה דמוקרטית, סופגת הדמוקרטיה מכות מפעם לפעם. אולם לרוב אלה מהלומות בכנף, כאלו שברור שלא יסיטו באמת את ספינת הענק ממסלולה המובטח, החזק יותר משוליים קיצוניים יהיו אשר יהיו.

כאן זה היה שונה. גם כעת, לא בטוח בכלל שהדמוקרטיה האמריקאית תשוב לגדולתה, זו שהכרנו תמיד.

אף אחד לא ערב לנו כי המעצמה שמסמלת מזה שנים את החופש והחירות, תוסיף לייצג אותם בכנות. וזה לפני שדיברנו על ההשפעה הגלובלית מרחיקת הלכת, כאשר ברור שארצות הברית היא המצפן לדמוקרטיות, ואבן היסוד לערכים האוניברסליים.

אמריקה שוב אינה אמריקה.

האם ג'ק דורסי ומרק צוקרברג ידעו על האחריות הרובצת על כתפיהם, ונתכוונו למרוד בה? האם הבינו אל נכון את השלכות מעשיהם, וזכרו מהגלגל החוזר בעולם, ומהכתוב העתיק 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'? האם רוע צרוף מניע את ידיהם, שעה שאלה ניגשות להחריב את הדמוקרטיה העולמית, והראש לוקה תחילה? בכלל לא בטוח.

כך או אחרת, נסיים בנזיפתו האלמותית של החסיד, הנבואית והעגומה: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, לרשות שלך.

הראש שלי הולך להתפוצץ.
להתפוצץ מחוסר מעש, מחוסר אונים.
בידיעה ברורה שאני קובר את עצמי בידיים.
אבל אין לי כוח לקום, ללכת לקנות משהו, להרים את עצמי.
העולם יפה בחוץ, יש חיים, אנשים מטיילים, משפחה.

כן משפחה, וכמה שהמילה הזו דוקרת לי בלב, חורכת אותו.
מטיחה אותי בחלומות, בתקוות הכמוסות, מפילה אותי אל הספסל, הספסל שאני תמיד שב אליו כמו.. כמו אין לי הגדרה.
ואני רוצה להפסיק עם ההאשמות העצמיות ההרסניות האלו כמו שציווה עלי אילן, הפסיכולוג. פסיכולוג! גם כן..

שוב ושוב אני חוזר. במחשבות בדמיונות במציאות שמתערבבת לי עם הגלים בלב.
חוזר אל החיפוש נטול המטרה, אל הפגישות העקרות, לובי אחרי לובי אחרי גן הוורדים אחרי הרידינג.
ואיך פעם כשהצפנתי לחיפה, עם כל תחנה של הרכבת השתכנעתי שהיא היא הדבר והפעם אמצא מנוחה.
ולחזור אל הישיבה. עם חברי החדר הצודקים והלא מבינים, לקחת כדור כחול קטן שבלעדיו המלחמה אבודה, ואפשר לנעוץ דגל לבן בלילה השחור הזה, ולשקוע לכמה שעות בעולם שכולו שלווה.

וכמו תמיד בסוף לילה אפוף מחשבות שכזה, אני מוצא את עצמי על הספסל ההוא שסגרנו עליו, מתעלל בעצמי עם מחשבות, עם גחלים לוחשות של רגשות.
איך היא הופיעה משום מקום, אחרי שההורים הרימו ידיים מ'הקלאסיות'.
והקשיבה והבינה, היחידה שהבינה ולא ניסתה להמתיק את המר.
ואחרי סיבובים ולילות עם פרפורי לב, סגרנו פה על הספסל, והיא הייתה יפה כל כך, והעיניים שלו בהקו. ולא, אף פעם הוא לא בוכה, מה פתאום?! אולי זה הירח המלא של אמצע החודש. החודש הרביעי לבד, ל ב ד.

ולמה שאני ישמע על 'להמשיך בחיים', החיים שהורידו את בלם החירום ברכבת שלי בלי התראה מראש, והעצירה הייתה חזקה כל כך שהקטר, שזה אני, חטף זעזוע שממנו עוד לא קם.
ונכון שלמדתי לאט לחיות, אבל זהו. ועכשיו זה לתמיד.

במקום הקדמה:

עכשיו תורי להעלות סיפור בהמשכים.
רציתי מאוד מאוד לבשר לכם שאל תדאגו, יש לי את כל הפרקים מוכנים, מה שעשוי להבטיח לכם שלא אנטוש באמצע, אבל סורי, לא כתבתי הכל וזאת כי חשוב לי להרגיש את הדופק ולשמוע את ההערות שלכם ולפי זה להמשיך. כמובן, שיש לי חלק מהפרקים הבאים (הוא גם לא הולך להיות סיפור ארוך. אפשר להנמיך ת'כתפיים) ומאמינה שאצטרך לשנות אותם פה ושם, ואולי גם שם ופה, כי בדיוק לכן אני מעלה: תנו לי ביקורת! אל תפחדו גם לתת בראש, רק תעטפו קצת בנייר פצפץ כדי שלא ישבר שם משהו ושאספיק בינתיים לחבוש קסדה.
וכדי שיהיה ברור: ביקורת נוקבת אך לא נשכנית ובטח לא צינית.

בקשר לנושא, אם למישהו יש בעיה, בשביל זה יש מנהלים. לא כאן ולא בפרטי (למי שמפרוּמיָם או התכתב איתי אי פעם).
ומיותר לציין, אבל בכל זאת רואה צורך, הסיפור הוא לא סיפור חיי האישיים. אחרת, לא הייתי מעלה. בטח לא לכאן.

קריאה מהנה!

למוות היה נוכחות עוצמתית בחלל.

הפילים נאקו בזעם נורא, רקעו ברגליים בחוסר אונים ועמדו במעגל מנסים לשאוב כוח. התומסונים שעטו במורדות בבהלה והסוסים סתם סובבו בשקט עצוב.

אישה צעירה עטופה סחבות, בעלת פנים כהות, זקנות ועמוסות כאב, החזיקה ילד קטן רופס בידיה, מבינה שאין חזק מהמוות. דומעת.
בעלה גבר שדוף, יחף וגבוה, הסתובב סביבה בחוסר אונים, החידלון של חוסר האפשרות להגן על משפחתו צרב את ליבו, כל השמנים שרקחה הסבתא מצמחי המרפא ונוצות היענים לא הועילו. בוקר אחד גם אותה קברו.

'מים', לחשה לו האישה. נהירא הוריד את עיניו ביגון, פלחי האדמה הבהירו לו שהמים זה או לו או להם והוא החליט, 'קחי'.

הילד הושיט את ידו לאחוז בכנף בד שמלת אמו, ידו נשמטה בחוסר כוח. טלויטס אמו יללה כבר בקול. המראה שרף והכאיב לה. מאוד.

לרגעים רצתה טלויטס להניח את שלמרק על האדמה וללכת. לעזוב. לא לחזות את המוות הזה. בכל מקרה המצב אבוד. המוות חזק מהכל.

נהירא יצא "לחפש מים". ברחוב הריק הרשה לעצמו להוזיל דמעה גברית, 'מה יהיה? אלוקים' הירהר. נזכר במושבת הפילים הגדולה שנמצאו כולם מתים לפני חצי ירח, 'עוד כמה זמן ימצאו את הכפר שלהם? כך...' בעיטה באבן חדה פצעה את רגלו היחפה.

מרחוק ראה את אחיינו - סגורא משליך עפר תיחוח לבור קטן ומוזיל דמעה, צרחות אשתו הטרייה מוססו את אומץ לב נהירא והוא סב על עקביו.

בצידו השני של הרחוב נפגש בסובטיל היתום העגול והטרי של חוטר וגליסה מסוף הרחוב, עמד בתוך הר של זבל, חשוף בחלקו העליון ומכוסה בקרעי סמרטוטים, יחף. מעיף בפיזור נפש חלקי אשפה לכל עבר, 'מחפש אוכל או מזכרת מהבית שהיה?' הירהר נהירא לעצמו. 'הכל נשרף, סוביטל', אמר נהירא בצרחה פנימית ושתק.

פנה לאחור והדף את דלת ביתו. את פניו קידמה דממה. טלויסט ושלמרק שכבו זו לצד זה. בשקט.

רקע:
שלום לכולם, חדשה כאן כמו שאתם רואים ומעלה פרק ראשון של סיפור בהמשכים. התחלתי לכתוב אותו בסביבות פורים תש"פ ונכתב עם ההתפתחויות. עם הזמן אשמח לרעיון עבור שם לסיפור. עדיין לא מצאתי שם כלבבי.
מצרפת כרגע פרק ראשון (מקווה שהאורך מתאים). אשמח להערות כחוכמתכם וניסיונכם.

פרק א /

ירושלים ישראל

אני נכנסת הביתה. זורקת את התיק על הספה ורצה להחליף לנעלי בית. ליד דלת החדר נעצרת, משהו בטון של שירה, אחותי, מאותת לי לא להיכנס.

"לקנות או לא לקנות?", קולה השואל של שירה נשמע מתוך החדר.

"השאלה היא האם להתייחס ליום הולדת שלה או לא", זו יעל.

"זה ישמח אותה שנתייחס. מי יתייחס אם לא אנחנו? נקנה לה את תמונת היהלומים הענקית, נכתוב מכתב יפה. מיכל תשמח".

"אבל, את לא חושבת שזה יצער אותה? בכל אופן... היא תהיה בת 25 ועדיין רווקה. אם נתייחס זה רק ידגיש את זה", קשה לי לשמוע את יעל כאובה. אני מוותרת על נעלי הבית ופונה יחפה לבדוק מה יש לאכול במטבח.

חמודות, אחיותיי הצעירות. רוצות לשמח אותי. חבל שהן חוששות, אבל כמו שאני מכירה אותן, שירה לא תוותר ויעל בסוף תשתכנע. בכל מקרה, אני מהרהרת לעצמי, זה שהן תתייחסנה ליום ההולדת שלי לא ישנה את המציאות הכאובה של רווקותי

וההתייחסות שלהן, רק יכולה לשמח.

***

"מיכל", נו איך המתנה?", אחותי יעל נכנסת לחדרנו המשותף.

"מקסים!", אני עונה בעודי קוראת את המכתב שהן צרפו: "יהי רצון, שתמונה זו, שתצרי במו ידייך, תפאר את ביתך שלך בקרוב".

"הלוואי שברכתכן תתקיים".



כשהברכות האלו מגיעות מהקרובים אלי ביותר, הן רצויות ומחממות לב, משום שאני מרגישה שהן באות ממקום של אהבה ולא ממקום של רחמים.

"רוצה לעזור לי להתחיל?", אני מציעה.

"כן, בטח", יעל נלהבת, "אני קוראת לשירה. היא גם תשמח".

רגע או שניים ושתיהן מפזזות לעברי, נרגשות.

אנחנו פותחות שקית אחר שקית של יהלומים זעירים בזהירות ושופכות אל תוך התאים בקופסת הפלסטיק שהן קנו.

מתיישבות שלושתנו סביב התמונה ומתחילות. לאט לאט.

מתוקות. הן קנו עוד שני "עטים" המיועדים להדבקת היהלומים, כדי שנוכל לעשות זאת יחד.

אחרי הכול, התמונה באמת ענקית, ולעשות אותה לבדי, זה בהחלט עלול לייאש...



כמעט כמו ההמתנה הארוכה הזו... להיות מאושרת... להינשא.



כל דבר שעושים יחד, הרבה יותר קל.

אולי באמת, אני צריכה לשתף אותן יותר, לטובתי, הן כבר לא קטנות כל כך... ואם לא אני, יעל כבר הייתה מתחילה בשידוכים בעצמה.

שירה שואלת משהו, כנראה כבר בפעם השנייה. ואני לא הקשבתי. לא נעים.

קולה של אמא הקורא לי מהסלון, מספק לי אפשרות להתחמק. "תמשכנה בינתיים", אני מפטירה לאחיותיי ויוצאת אל הסלון.



***

"זה נשמע משהו טוב", אומרת לי אמא, "בררנו הרבה ואמרים עליו דברים ממש מצוינים, אני נותנת לזה סיכוי טוב", היא מתנסחת בזהירות, למודת אכזבות עבר.

"מבחינתי, אני פנויה לפגישה", אני עונה מיד, "הפעם, עם הסגר הזה, שהתחיל כבר מיום חמישי שעבר, לא צריך לתמרן את הפגישה עם העבודה בבית הספר. כל שעה טובה מבחינתי".

"אוי, על זה לא חשבתי. איך תפגשו? הרי יש בעיה לנסוע ובכלל, הוא גר בבני ברק. איך יגיע מחוץ לעיר?"

"אני חושב שעדיין יש תחבורה בינעירונית", אבי מתערב בשיחה, "נכון שמאז פורים בכל יום – יומיים נוספו תקנות והוראות חדשות של משרד הבריאות וראש הממשלה יוצא בהצהרה לאומה כמעט בכל ערב... בכל מקרה, פגישה ראשונה אנו מקיימים תמיד בבית שלנו, כך שאין לנו בעיה עם כך שהמלונות נסגרו מחוסר מבקרים. הפעם הוא יבוא לכאן ואם זה ימשיך, נראה הלאה..."

***

הוא הגיע.

אמר שלא הייתה בעיה מיוחדת בדרך. להיפך, רוב האנשים נשארים בבית ולא יוצאים לעבודה, גם כל מקומות הבילוי סגורים כך שהכבישים היו ריקים והאוטובוס נסע חלק אפילו בשער הגיא.

היה נחמד. נעים ומעניין.

ולא. דווקא לא דברנו על הקורונה... נמאס.





"מבחינתי, אפשר להמשיך", אני נכנסת לחדרם של הורי.

עכשיו מתחילה ההמתנה מורטת העצבים לתשובה מהצד השני.

בכוח אני מדכאת את התקוות. 'זו בסך הכול פגישה ראשונה, וזה לא אומר דבר'. די לקוות ואחר כך להתאכזב. נחכה עם זה הלאה.

השדכנית מצלצלת ומקפיצה את כולנו: "הם רוצים להמשיך. צריך להחליט איפה ומתי".

מתי, זו לא בעיה, כבר אמרנו.

איפה, זה כבר יותר מורכב.

לכאורה, הפעם אני אמורה להגיע לכיוונו. אך בינתיים יצאו ההוראות החדשות של יציאה מהבתים רק לצרכים חיוניים ותגברו אכיפה ושוטרים.

לכולנו ברור שזהו צורך חיוני.

השאלה היא האם גם לשוטר התורן זה יהיה ברור...

"זה נראה לי מסובך מדי", מתחילה אמא לומר, "איך תיסעי מחוץ לעיר ככה? מה תגידי לשוטר אם יעצור אותך? אולי נקפיא את כל העסק למשך כמה ימים ונראה איך יתפתחו העניינים?"

"אני לא חושב שזה עניין של כמה ימים", אומר אבא, " מנכ"ל משרד הבריאות אמר שלאור הקפיצה המשמעותית במספר החולים, כבר 677 חולי קורונה , נראה שהסגר רק ילך ויתהדק וכנראה גם יתארך... לפי ההתרחשויות המהירות וההיגיון זה נראה כאילו סגר ארוך לפנינו".

בום.

שתיל התקווה הזעיר שזה עתה החל לנבוט כמעט ונתלש.

"אני לא רוצה להקפיא", אני מוצאת את עצמי אומרת, "נכון, הייתה רק פגישה אחת, אבל היא הייתה טובה. ואולי זה סוף סוף כן הוא? ואם לא אמשיך בפגישות, מן הסתם הוא לא יחכה לי... ואם השידוך ירד רק בגלל הסגר, לא אוכל שלא להרגיש החמצה".

"נכון", אומר אבא, "אחרי הכול, זו כבר תקופה די ארוכה שלא עלתה הצעה רצינית טובה. ומיכל... היא כבר לא בת תשע עשרה..."

"כן", עונה אמא, "אבל מה נעשה?".

***

"חייב להיות פתרון, מיכל. חייב להיות פתרון", נואמת לי אפרת אחותי הנשואה בפלאפון.

"כן, נכון", אני מהמהמת בנימה מיואשת אל תוך הפומית, "אבל איזה?"

"לא יודעת"... אפרת מהרהרת בקול, "אולי אבא יסיע אותך ברכב ישירות לבני ברק ותיפגשו באיזה בית של מישהו?"

"אבל, מה נגיד לשוטר אם יעצור אותנו?"

"...שאתם נוסעים לרמי לוי, אולי? הרי אין הגבלה כלשהי בחוק לאיזה סניף לנסוע ועקרונית, אתם יכולים לנסוע אפילו לרמי לוי בקרית שמונה... זה צורך חיוני..."

"נו, אפרת, זה נשמע מגוחך..."

"נכון, אבל, אם תטענו כך, לא תהיה לשוטר עילה לעצור אתכם מדרככם או לתת לכם דו"ח. חוקית זו זכותכם!"

"באמת, אפרת, אבא לא יסכים לעולם לשטות כזו. תחפשי רעיון אחר..."

"טוב, מיכל", מתרצה אחותי, "הי, רגע, יש לי רעיון מצוין. הרי סבא גר בבני ברק ובדיוק שלשום התקלקל לו המקרר... והוא, עם הגיל שלו, לא יוצא עכשיו בכלל מהבית... תגידו לשוטר שאתם נוסעים אליו, להניח לו מזון מאחורי הדלת..."

"הו, אפרת, הפעם הברקת!", אני מתלהבת, "זה אפילו לא צריך להיות שקר, בזמן שאני אהיה בפגישה, אבא ילך להניח דברים לסבא".

"יופי, מיכל, דברי עם אבא ואמא ותעדכני אותי אם זה עבר... אם לא, נחשוב על רעיון אחר".

***

כבר 16:00, עלי לצאת לתחנה.

בסוף, החלטנו, הורי ואני, להשתמש ברעיון של אפרת, רק שכל עוד עדיין יש אוטובוסים מחוץ לעיר, אין סיבה שאבא ייקח אותי.

זהו. סיימתי להתארגן כראוי. אני יוצאת מהבית.

אבא הורה לי לחבוש כפפות כל זמן הנסיעה ואני מביטה סביב ומרגישה הקלה משאני רואה שאינני היחידה שנוהגת כך. מעט האנשים הצועדים ברחוב אכן "מעוטרים" בכפפות ואפילו במסכות. טוב, לשם עוד לא הגעתי...

האוטובוס מגיע. אני מתמקמת באחד המושבים, דרוכה, מסדרת במחשבתי מה אומר לשוטר באם יעלה וישאלני למטרת נסיעתי.



אשר יגורתי בא לי.

ביציאה מירושלים עולה שוטר צעיר אל האוטובוס ומתחקר כל אחד ואחד מהנוסעים בקפדנות. אין סיכוי להתחמק.

הנה, הוא ניגש אלי.

אני מרגישה את הלחץ עולה בתוכי ודפיקות ליבי מואצות. אני לוחשת תפילה ללא קול 'רק שלא יורה לי לחזור הביתה... רק שלא..!'

אין לי זמן לחשוב, והוא פונה אלי:

"גברת, לאן?"

"אהם...", אני מוצאת את עצמי לא מוכנה והוא שם לב לזה מיד. פניו מתקשחות.

אני מבינה שכעת כבר לא אוכל לספר מעשיות על סבא ומקרר ששבת לפתע...

"את יודעת שיש סגר?"

"כן, אני יודעת", אני לא מוצאת טעם להכחיש ובהחלטה של רגע מחליטה לספר את האמת, "אני נוסעת לפגישה חשובה, למטרת שידוך".

"למטרת מה?", השוטר לא באמת מבין.

"למטרת שידוך", אני חושבת איך להסביר, "אני נוסעת להיפגש עם בחור על מנת לבדוק האם אנו מתאימים זה לזו...", אני מסתבכת בניסוח.

"מה", הוא מנסה להבין, "פגישה למטרת נישואין?"

"כן", אני שמחה בהגדרה, "בדיוק".

"אבל, אני לא מבין, מה הבעיה, תדברו בzoom , בסקייפ, בוואצפ, בכל אפשרות טכנולוגית אחרת... מה דחוף דווקא להיפגש במצב כזה? ממילא אתם צריכים לשמור על מרחק שני מטר..."

"זה לא עובד ככה...", אני נבוכה, "אי אפשר להכיר רק דרך הפלאפון או המחשב וכך להחליט על נישואין עתידיים"...

"מה?", השוטר נדהם, "את רוצה לומר לי שאתם בכלל לא מכירים? אז למה דווקא עכשיו להתחיל להכיר? ואיך בכלל את יודעת שהוא קיים, אם לא נפגשתם עד עכשיו?"

"לא, זה לא להכיר", אני מסתבכת, "קשה להסביר... בקיצור, זה נקרא שידוך... זה להיפגש".

"רגע אז בעצם עד עכשיו בכלל לא נפגשתם? חבל, בתקופה כזו, עדיף לחפש מישהו יותר קרוב להיפגש אתו, מהשכונה אולי...",

"זה לא עובד ככה...", אני כבר מייחלת לסיום השיחה, "אנחנו לא נפגשים סתם עם כל אחד, יש פה הורים, בירורים, שדכן... זה מורכב".

השוטר הסתקרן לגמרי, "אז כמה פגישות כאלה אתם עוד הולכים לעשות תוך כדי הסגר הזה? לא כל שוטר ייתן לך להמשיך בנסיעה... ההוראות מורות לנו לתת דו"ח על אי ציות להנחיות משרד הבריאות".

"לא יודעת"... אני מוצאת את עצמי מסמיקה באחת משאני קולטת ברגע את מבטיהם הסקרניים של כל יושבי האוטובוס... אפילו הנהג צדד את פניו על מנת להקשיב, מסוקרן מדוע השוטר מעכב אותנו כל כך... ובאוטובוס הדליל והשקט ממילא הייתה שיחתנו נחלת הכלל.

"טוב, נו", מתרצה השוטר, כשגם הוא שם לב להאזנה המלאה של כל הנוכחים ולמבוכתי הגוברת, "אאפשר לך להמשיך בדרכך, אבל תעשי חושבים לגבי הפעם הבאה".

אני ממלמלת, "תודה", בהרגשת רווחה והשוטר יורד במדרגות האחוריות של האוטובוס.

"ושיהיה לך בהצלחה", הוא קורא בקול לעברי כשהדלת מתחילה להיסגר אחריו.

כולם מחייכים, רק אני משפילה את עיני באי-נוחות ומייחלת לגמר הנסיעה.

***

כשאני נוקשת על הדלת הוא כבר שם. והזוג החביב מלווים אותנו למרפסת ביתם בנעימות.

אפילו מגישים לנו שתיה חמה ועוגיות. יפה מאוד מצדם.

"איך עברה הדרך?", הוא פותח בשיחה, "היו בעיות?"

"תשמע מה עברתי ואז תחליט איך לקרוא לזה", אני אומרת בנימה משועשעת ומגוללת באוזניו את עלילותיי האחרונות.

הכול לטובה, ופגישתנו מתחילה לה ברוח טובה ובנימת צחוק.

אנו צופים אל הנוף היפיפה הפרוש מתחתינו ומשוחחים בנחת.

הוא שואל ואני משיבה. אני מספרת והוא מוסיף. הוא מסביר ואני מקשה ובלי לשים לב חולפת לה שעה ומחצה ואנו נפרדים באיחולי ערב טוב ונסיעה נעימה.

יוצאת ראשונה לתחנה. לפני נסיעה לא קצרה ואני שמחה בזאת. משחזרת בראשי את שיחתנו, בודקת עם עצמי את רגשותיי ומשהו מתוק ומהסס עולה בתוכי. ליבי כבר לוחש לי שהפעם זה זה.

***

מחר פגישה שלישית.

והפעם הוא יגיע לירושלים. אבל היכן ניפגש? שוב בתוך בית?

אי אפשר להסתובב בשום מקום, המצב עם הקורונה החמיר, מספר החולים כבר עלה ל 705, עשרה במצב קשה והשוטרים ברחובות רק התרבו מאז אתמול. מה עושים?

"תפגשו בחניה של הסופר", מציעה השדכנית. כך כולם עושים עכשיו.

"ומה, תטיילו במעלית?", יעל צוחקת איתי.

"אולי תפגשו בתוך הסופר", מתלהב אחי הקטן, מנשה, בן השתיים עשרה. גם בימים כהרגלם קשה להסתיר ממנו משהו ובימים אלו, שכולנו בבית 24/7 על אחת כמה וכמה. "דווקא יפה שם, באושר עד", הוא מוסיף בטון מנצח, "יש המון שורות ומדפים שאפשר לעבור ביניהם"...

"ונוף מדהים של עגבניות ומלפפונים", צוחקת שירה.

"וכשתגיעו לחסה", מוסיפה יעל בעליזות, "תדברו על החסה בשטחים"...

"את מי מעניינת החסה בשטחים?", מגחכת שירה, "דברים הרבה יותר גדולים מתרחשים בעולם בימים אלו".

ואני מהרהרת בכך שפגישותיי עם אהרון מנביץ הפכו לשיחת בידור משפחתית ולא בטוחה שאני מרוצה מכך, לא כרגע.

הכול עוד לוט בערפל. שום דבר לא בטוח ומחר יכול כל העסק להיגמר כשם שהוא התחיל

ולי, אין כוח לעוד אכזבה.

אני פונה לחדרי, מעדיפה להיות לבד כרגע, לא לדבר על אהרון כל כך הרבה, לא לפני שהקשר יהיה יציב יותר.



אמא מבינה לרגשותיי ומפזרת את ההפגנה הקטנה שבסלון,

ואני מעריכה אותה על כך, יוצאת מעצמי לרגע וחושבת אליהם, על הורי, שבכל השנים הללו מנסים כל הזמן ללכת בין הטיפות: לתמוך, אבל לא לנדנד, לעודד אבל לא ללחוץ, לשדל אבל לא להכריח, לנתב להחלטה אבל לא להחליט במקומי,

וזה לא פשוט.

לא פשוט בכלל.

וברגע אחד של הארה, אני מתמלאת בהכרת תודה גדולה.