קהילת כתיבה מקצועית

היי
קוראים לי שון,
המטפל הרגשי שלי אמר לי לכתוב יומן וזה יעזור לי.
אם לא יילך אני זורק אותו לפח והוא ייעלם
קראו לו נועם והוא היה בכיתה שלי בבארי.
היינו חברים ממש טובים (אין על נועם!!!)
באותו שבת שזה קרה היינו אצל סבתא שלי שגרה במגדל העמק,
וזהו.
מאז הוא לא פה. לא הוא ולא כל המשפחה שלו
אפילו צ'יקו הכלב לא פה
מאז השבת אני לא הייתי בבית
אני בבית מלון וכל המשפחה שלי איתי.
עם עוד מלא משפחות וממש עמוס כאן
אין לי לאיפה ללכת שאני כותב ביומן
עכשיו אני כותב את זה על המיטה שלי..
עם עט שהביא לי אחד השכנים פה לקומה עט של "עורכי דין גנוט" והוא אמר לי שזה מתנה ממנו
כולם בחדר אוכל ואני אמרתי להם שאני לא רעב
אני לא כותב ביומן בן כמה אני ומה השם משפחה שלי שאם זה ייעלם א סתם יידעו שאיזה שון כותב יומן
אני מתגעגע לנועם הוא היה חבר טוב תמיד הצחיק אותי ועזר לי בשיעורי בית שאף פעם לא הצלחתי
הוא אמר לי שאני מחונן למרות הכל
איזה חבר טוב
הלך לי

הוא כבר לא פה.



אין לי מושג אם הולך להיות בהמשכים..
אשמח לביקורת כנה על מקצועיות הסיפור

החלטתי לנסות לכתוב בז'אנר הזה. מעולם לא כתבתי על הנושא הזה.
ולכן- אני צריכה הרבה ביקורות. הערות.
ואני מקווה שתאהבו את הסיפור: )
לא מתחייבת להעלות כל שבוע..



פרולוג.
"היי", אמר נוחי, נד בראשו לעבר חברו הטוב שחלף מולו ברחוב.
יונה הביט בו, ולאחר כמה שניות הוצת במוחו הזיכרון. "נוחי! שנים איתך", צעק, מתקרב במהירות לחברו החביב.
"כמה זמן לא התראנו!", שיחרר נוחי לעולם חיוך זעיר. "מה המצב איתך?", אמר, טופח על כתפו בידידות.
"תודה לקל. שורדים", ענה לו יונה בקול עייף, מעורב בשמחה. "נולד לי בן לפני כמה שבועות".
"איזה יופי!", שמח. "שתגדלו לחופה ומעשים טובים".
"כן", נאנח יונה. "לא קל".
נוחי הסתכל עליו באהדה. "מבין אותך. עוד מעט התקופה הזאת תעבור", לחש לו בהבנה.
עיניו של יונה הוצתו באור קלוש, שכבה לאחר רגע.
"טוב, אז..", הוא העיף מבט על שעונו, ואמר: "אני חייב ללכת. ניפגש".
עיניהם נפגשו. מבט חברי חלף ביניהם.
"להתראות".
יונה נופף לו בידו, והלך.
נוחי עוד הסתכל עליו, עוקב אחר דמותו התמירה.
הוא השפיל את מבטו לרגע, והרים בחזרה.
יונה לא היה שם. רק אד זוהר, קלוש, נשאר באוויר.
נוחי בהה באוויר, המום.
"יונה..?", לחש לאוויר. "אתה פה?"
הוא התקרב למקום בו נעלם חברו. זוהר כחול הציף את המקום, מבקש לבלוע אותו.
התרחק בצעד אחד. ממשש את האוויר.
אפס.

ביקורת..

בס"ד


מרקש, מרוקו, 1940-

השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר. מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי. מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות. במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד. מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של מעט נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. "אלמודה", כינו אותה. לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו אופנתית. כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים בביתה תדיר הייתה לשוב לציון. בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו מתמלאות עיני אמה דמעות רכות. "עוד נשוב לשם", אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון. בעודה מתרפקת על זיכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלשתינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה. מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה. הוריה לא חסכו מאמצים ושיחדו גורמים רבים כדי לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות. לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחשויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב. באותה עת, שאף יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי, והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כאשר שחזרה את הזיכרונות. הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד עם השנאה והערמומיות שכוונו לעברם. אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים כדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אימם לעבוד כמורה לתנ"ך. המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך. אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה ודעכה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אימם מסתירה מהם דבר מה. דבר מה חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה. לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים. בכוחות אחרונים אמרה אמה "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו. "בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להיפרד ממנו כיאות". מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות. "אמי היקרה, אהבתי אלייך גדולה מכוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". מביטה ונוצרת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה. אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה. באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.

אם אתם לא יודעים מה זה, זה בסדר, גם אני לא...



אומרים שהדבר הכי נורא וקשה זה להיות אחות בכורה לשיירת בנים.

תסכימו או לא, אני לא מסכים.

הדבר הכי נורא זה להיות אח בכור לשיירת בנים.

למה?

רק כי כולם מצפים ממך להיות זה שמקשר, מגשר, עוזר, דוגמא אישית, מנחם, מקרצף, מחנך, ולא יודע מה עוד. תמשיכו לבד.

זה כשלעצמו נפלא, מדהים ומקסים, מה הבעיה להיות זה שכולם מסתכלים עליו בהערצה של אחים קטנים על אח בכור וגדול?

הבעיה הגדולה היא, שזה תפקיד של אחיות גדולות. לא של אחים!! במיוחד לא של אחים שמגיעים פעם בחודש לבית ובקושי מכירים את האחים הקטנים שלהם.

לא של אחים שלא ממש יודעים מה לעשות עם האחים המעצבנים שלהם. לא של אחים שבקושי זוכרים איך קוראים לאחים שלהם, בני כמה הם, באיזה ישיבה\שיעור\כיתה הם.

אולי בגלל שאני לא ממש מצליח בתפקיד הזה, של להיות אח בכור אחראי, מבין וכל העניינים האלה כל האחים שלי כל הזמן אומרים לי שאני טיפש.

טוב, מי מתייחס אליהם בכלל, בכל אופן אני בן תשע עשרה וחצי, בישיבה יש לי הרבה חברים, ואף אחד לא אומר לי שאני טיפש. אני יודע שאני חכם.

אז בבית אני טיפש. בישיבה לא.

לא נורא בכלל.

אה, ומצטער על הרמה של הכתיבה. כן, אני יודע שכותבים את זה או בהתחלה, בתור אזהרה מראש, או בסוף, בתור התנצלות, לי זה נפל באמצע, לא נורא.

אז בטח אתם לא מבינים מה נפלתי עליכם. אני אסביר. לא יודע אם בקצרה, אתם תחליטו מה זה היה.

אומרים שאם מדברים הרבה, זה מראה על טיפשות. אז סיכמנו שאני טיפש. חצי טיפש, יותר נכון. החלטתי לשבור את הטיפשות שלי, אני אשתוק. אבל זה קשה, אתם יודעים, יש כאלה שהמילים ממלאות להם את כל הגוף עם שהם מתפוצצים. מה שקורה אז זה שכל המילים יוצאות להם בלי שליטה. זה לא נחמד. מניסיון, החלטתי לשפוך את כל המילים לכאן. מקווה ששרדתם אותי עד עכשיו.

לא יודע אם יהיה המשך. נראה עד כמה אני אשרוד בשתיקה שלי.

נ.ב. קוראים לי שמשון

נ.ב.ב. אבל זה רק שם חיבה במקום שמעון.

חלק א'
"אמא, הם יהרגו אותנו?" רוזי הקטנה מחבקת אותי מאחור. קולות נפץ נשמעים מהחלון, אני אוזרת אומץ ומסיטה שוב את הוילון הכהה המכסה את תריסי החלון הישנים של הקומה השלישית .למטה ברחוב צועדים נשים ,ילדים ומעט זקנים. גברים צעירים לא נראים שם. רובם הצטרפו למתחתרת .

בפקודת הגרמנים כולם מתפנים מהעיר . הרחובות מופגזים על ידי הרוסים שהתמקמו בפרבר פראגה שמעבר לנהר הויסלה הצמוד לורשה . הם מנהלים משם את הקרבות , נחושים לשחרר את העיר בכל מחיר .נראה כי עוד מעט תהפוך כולה לעיי חורבות . "בום בום" קרבות הירי נשמעים היטב מפינת הרחוב .

"מתוקה שלי , את לא צריכה לפחד , אמא ואבא פה אתך" אני מתכופפת ומחבקת את הילדה הטהורה שלי. פניה מפוחדות מביטות בי באימה .

אף אחד לא יפגע בה. אף אחד לא יפריד אותה ממני. כך לפחות אני רוצה להאמין. הידים שלי רועדות ולא מקור. אמצע הקיץ עכשיו . את ההורים שלי וחמשת אחי לקחו הגרמנים באקציה של1942 זה היה סוף החורף אני זוכרת. אמרו אז שלוקחים אותם ליישוב מחדש אך אף אחד כבר לא האמין למילה של המרצחים. נותרנו רק אני עם בעלי יוסף ורוזילה הקטנטונת .

אחרי האקציה, החליט יוסף לממש את תכנית הבריחה שלנו . לילה אחד ארזנו מעט מטלטלים וברחנו מהגטו דרך תעלות הביוב . בחוץ חיכה לנו איגנץ איש המחתרת הפולנית עם תעודות זהות מזוייפות . הוא הביא אותנו אל הדירה ,בקומה השלישית של רחוב פרניצישקנסקה 8.

"אמא . אמא את שוב חולמת , אבא קורא לך" רוזי מנענת את זרועי פניה חרושות קמטים כשל אישה מבוגרת.

"אהה, כן בטח הנה אני באה" אני ממהרת להתעשת ולקום מהרצפה .על יד דלת הכניסה החומה מונח תרמיל הבד הגדול שארזתי. בחדר הפנימי אני פוגשת בפניו הדאוגות של יוסף. עיניו השחורות כהות יותר מתמיד.

"אני מקווה שהחלטת לשנות את דעתך ולבוא אתנו, אתה תסווה את פניך בחתיכת בד ,נאמר שאתה חולה .." אני מנסה שוב לפנות אל ליבו . יודעת שאני לא מדברת בהגיון. הגרמנים יורים בכל יהודי שהם מגלים בין המפונים. ומספיק בפולני אחד שיזהה את פניו של יוסף ויסגיר אותנו לגרמנים בעבור שני ליטר יש.

"לא שרה. לא שינתי את דעתי . אנחנו צריכים להיזהר יותר, דווקא עכשיו כשהרוסים כבר פה מעבר לוויסלה." יוסף מושך את שיערו הכהה לאחור.

דמעות מציפות את עיני כבר חודש שלם אנחנו דשים וחוזרים בעניין ואני מסרבת להאמין.

"אני דברתי עם ידיד ,אני אצטרף למחתרת הפולנית ואלחם עד שהשליטה על העיר תעבור לרוסים."

"כל כך קשה לי להיפרד , אני חוששת מה יקרה כשנהיה לבד, ואם לא יהיה לנו לאן לברוח ואם מישהו מאתנו לא יחזור" הקול שלי הופך ללחישות צורמות . הפחד. הוא חזק ממני .אבא ואמא הלכו. רוחלה, שיינא , שמעון, רבקהלה וחיימקה הקטן הלכו. ועכשיו אני צריכה להיפרד מיוסף.

הדמעות ממשיכות לזרום .אני בוכה . לא שמה לב לרוזילה שנכנסה לחדר ועומדת בפינה בחשש.

" שרה" אנחה נפלטת מפיו של יוסף "תזכרי את כל מה שעברנו יחד, איך טאטע הביא אותנו לכאן" מבטו מתחזק השחור שבעיניו מתחנן .מבקש. "טאטע נמצא אתך ועם רוזילה בכל פינה שתהיו" דמעה חרישית זולגת מעיניו

"ואני . אני נמצא אתכן . בלב. " הקול שלו חנוק הוא שותק לרגע לוקח נשימה וממשיך "אם קשה לך את יכולה לדבר אתו. הוא שומע. אני מבטיח."



יוסף ניגש ומרים את רוזילה . הוא מחבק אותה חזק וממשיך לדבר.

"את שומעת רוזילה, את ואמא הולכות היום לטיול. טיול ארוך ארוך. ואת תתנהגי יפה . לא בוכים בטיול ואת שומעת למה שאמא אומרת."

פעורת פה רוזילה פוקחת אל יוסף זוג עינים כחולות גדולות.

"טיול? אמיתי אמא ואני? מותר לנו ללכת לטיול? יש בחוץ אנשים רעים!" היא מפנה את מבטיה מיוסף אלי

"כן מתוקה" אני ממהרת לנגב את דמעותי , אוספת את רוזי אל בין זרעותי , מלטפת את שערה הזהוב " אנחנו נצא שתינו לטיול ונחזור ונספר לאבא איזה כייף היה לנו."

"אז למה אבא לא בא אתנו?" היא מקשה גבותיה מתקמרות.

"זה טיול לאמהות וילדות קטנות ומתוקות כמוך. אבות הולכים לטיול אחר" העינים השחורות של יוסף מביטות בעיני במבט מלא משמעות.

"אחרי הטיול נפגש כמו שסיכמנו בכיכר היונים, אחכה לכן שם כל יום שלישי בארבע עד שתבואו" יוסף ממשיך להביט בעיני מזכיר לי את שקבענו.

סיפור בהמשכים שאני כותבת אשמחר להערות בע' והארות בא'

המלכה זו אני
פרולוג
כולם מכירים אותי בתור המלכה החזקה והרצינית
שכל מילה שלי יכולה לחרוץ עולמות לטוב או למוטב אשתו של המלך זו שלפיה ישק דבר
חזות חזקה ואיתנה יוקרתית ושווה.
וכך גם אתה בני האהוב מכיר ותכיר אותי כאמך המלכה ,אתה הנסיך בן תפנוקים של אביך המלך.
אך את עברי היקר מפז שהשתנה והפך למשחק גדול וכאוב שלא מרצוני נגררתי אליו ועד עכשיו, אני מתחרטת למה שגרם אליו אילו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, אילו יכולתי הייתי משלמת כל סכום שבעולם על מנת לחזור לעברי הטוב והנעים ושם הייתי כה שמחה לגדלך לעברי העשיר והמלא בכל טוב,
לא כמו ההווה והעתיד המלאים אך לפי דעתי ריקים וחלולים ללא מטרה ללא דרך.
לכן אני מגוללת את סיפור חיי שילווה אותך כשתגדל.
תלמד ממנו מהי הדרך הנכונה ואיך גם במקום מלא פיתויים כביתך הנוכחי אפשר ,כן ,אפשר לעמוד בעקרונות יקרים מפז ונופת צופים על פני הפתיונות החומריים והרעים.
סיפור חיי גם ילמדך בני מאיזה בית אני אמך אוהבתך מגיעה. בית ועד לחכמים בית של סופרים שאני מקווה שתמשיך בדרכיו.

שלך
אמך אוהבתך

בלי הקדמות ובלי מבוא, מוזמנים לחפש את האבידה לבד.. כל השאר בס"ד בוא יבוא
יותר מאשמח לשמוע ביקורת בונה אם ישנה (על הכל! בשביל זה הצטרפתי לקהילה)

פרק א'

שתיים לאחר חצות, דרום אמריקה

רעש מנוע עוצמתי קרע את דממת הלילה ששררה עד לאותו רגע בשכונה היוקרתית.
רכב מפואר דהר במהירות על פני הרחובות המצוחצחים ונעצר בסמוך לבית דו קומתי מהודר, די אופייני בשכונה של עשירים.

הנהג בחור צעיר שזה עתה חוזר ממקום בילוי, החנה את הרכב סמוך לבית הוריו, דומם את המנוע ויצא לכיוון הבית בפסיעות חרישיות,
בלאט סגר אחריו את הדלת ושמר על שקט דממה, נזהר לא להפריע למנוחת בני הבית שזה מכבר עלו על יצועם,
ובתכלס גם לא באמת נעים לו שידעו באיזו שעה מאוחרת הוא שב הביתה מעוד בילוי ריקני,
העומד בניגוד לעקרונות שחונך בבית הוריו החמים,
הוריו, משפחה מיוחסת בקהילת שומרי תורה ומצוות, ראו בעיניים כלות איך בנם מדרדר, וביתר שאת מעת פטירתו של הסבא האהוב על גבריאל,
הסבא שעד ליום פטירתו כיהן כרב קהילה, והיה אהוב על המקום ועל הבריות, דמות מופת לאנשיו שנכבשו בקיסמו האישי,
אבל למגנת לבם הוא נפל למשכב ממנו לא קם, ובאחד הימים הם בכו על לכתו, רחוקים משמירת תומ"צ כקרובים.

גם הנכד גבריאל שהיה קשור אליו בעבותות אהבה ומינקותו הסתופף בצלו, בכה באותו יום בכי תמרורים ומאז מצבו הרוחני רק התדרדר עד למחוזות הביבים, מחוזות שבחור מבית טוב לא אמור להגיע, והוא בהחלט הגיע כאשר הוא מגייס לעזרתו גם את האמרה "הפילוסופית" 'חיים רק פעם אחת',
ובניסיון לטרוף את החיים שרף לילות וימים על בילויים ארוכים בכל מרחבי העיר,
אבל כל פעם התאכזב לגלות מחדש שהחיים לא נטרפים, ודרוש לו מזון חדש להזין את נשמתו הרעבה, רק שברגע האמת המיר אותו בבילוי נוסף, בפורקן הגוף, גם לשכוח את החיים.. וגם להשכיח מלבו את פטירת הסבא היקר לו כל כך.

כל תחנוני הוריו הכאובים שיחזור בו מסורו, נפלו על אזנים ערלות, הוא עמד על שלו בכל תוקף,
'בדרך זו בחרתי ואין חזרה, אם תרצו קבלו אותי כמו שאני ואם לא אחפש מקום אחר בשבילי' היה מחציף לעומתם בהתרסה.
ולמרות זאת הם החליטו לא לסלקו מביתם ולהמשיך להעריף עליו אהבה בתקווה שעוד יחזור למוטב

התגלגלו הדברים עד שהכיר מיודענו בחורה מקומית, גויה.
בתחילה הוא חשב להסתיר זאת מהוריו, אך לאחר תקופת מה כשגמר אומר להתחתן איתה, הוא כבר לא מצא טעם להסתיר זאת מהוריו, ובאחד הלילות הטיל בפניהם פצצה וחשף את רצונו להינשא בקרוב ל'בחורה מקומית' שהכיר.

הוריו נחרדו עד עמקי נשמתם. "וכי אין נערה יהודייה כלילת מעלות ממשפחות הקהילה שתוכל להקים איתה בית בישראל"? זעקו לעברו בכאב, אבל הוא אטם את אזניו משמוע, וסירב להרהר שנית בדבר,

ואביו שעד לאותו זמן התנהג עמו בכפפות של משי, כסבור שבחלוף הימים ימצא הבן את דרכו חזרה,
כעת בעקבות החלטת בנו לנתק עצמו משולשלת עם הנצח, גמר בלבו לנקוט בצעד כואב וקשוח,
לתת לו להחליט סופית אם רצונו להמשיך לדור בביתם, להיות חלק ממשפחתם, אזי עליו לנתק כל קשר עם הבת נכר..
ולא! יאולץ לעזוב את בית נעוריו.

כשהאב הציב את התנאי בפני בנו, העדיף הלה לנטוש את בית נעוריו, יצרו גבר עליו "קורא לו והוא בא".. אלא שכאן הוא צעד לעבר פי התהום..
ובלי להשתהות לרגע נטל את מטלטליו, התניע את רכבו והשאיר מאחור את בית ילדותו, נזהר לא להפנות את עיניו לעבר מבטם של אמו ואחיו שצפו עליו מהחלון בדמעות.

פרק א.​

עייף מנחמן ומהחיים, חזרתי לעצמי. רוחי שבה אליי ואתחלתי את המערכת. התנעתי מחדש וזה. הבנתי שאני במטוס החוזר מבלגיה לישראל, מרוט כולי אחרי טיול קשה, ומאחוריי שלושה ימים מלאי טראומות. רובן ככולן קשורות למר מרכוס, מיעוטן לאנטישמים, והיתר לחברת התעופה פינאייר חסרת הלב. לא פשוט, לא קל.

אתם יודעים איך זה מצבי משבר, אנחנו מנסים להרים את המוראל שלנו באמצעות כל מיני עידודים חסרי טעם. למשל, ניסיתי להגיד לעצמי שישנם אנשים שמצבם קשה משלי, איפשהו בעולם הגדול שלנו. אולי בזימבבואה, שמעתי שתנאי החיים שם לא מהנים במיוחד. אולי בקונגו, יש שם איזה נגיף רצחני, אבולה, אנשים מתים כמו זבובים. הם מסכנים, לא אתה, געציל.

עדיין הרגשתי שפוף, אך חל בהרגשתי שינוי מינורי ממש. גם משהו.

עודי מתרגע, שתיתי כוס מים שיד נעלמה ורחומה כלשהי שמחוברת לדייל חולף הושיטה לי. הקפדתי ללגום באיטיות, מתרכז במים החודרים לתוכי ומבצעים בי פעולות ארגעה, מיטיבים את מצב רוחי.

וכמו שאוהבת לומר דודתי נחמה, מים שקטים חודרים עמוק. אכן - המים היו נפלאים ועשו את מלאכתם נאמנה; אט אט חשתי היטב איך תודעתי נוחתת לתוכי, מתמקמת וממלאת את כול כולי, והמים המחליקים בגרוני הניחר מערבלים את תודעתי לפיסות קטנות שמצליחים להשתחל לכל פינה, יש מצב שגם לאצבעות הרגליים. חתיכת תודעה קטנטנה אפילו חמקה באגביות לזרת!

מעולמות לא מציאותיים, רחוקים ומרחפים, שבתי למקומי. הנה אני, געציל הרווק. ישוב במטוס לעבר ישראל. מעט כבד גוף, קצת חסר שמחה. מהרהר אם ישנם דרכים בדוקות שיסייעו בעדי למחוק מזכרוני את הימים הנוראים שעברתי עם נחמן מרכוס, הפטפטן חסר המנוח. אדם שלא נתן לי שניה אחת של הפוגה, והרס את יכולת הקשב שלי לעשרים שנה קדימה. אולי שלושים, משהו.

איכשהו, למרות העידוד עם האבולה, מצב רוחי העמיק שוב. איך אנשא ואקים בית בישראל, עם יכולות קשב פגומות כל כך, מלכתחילה?

אני לא מרגיש את עצמי מוכן להתחתן, אפילו לא בגרם. בטח לא עם יכולות הקשב מצ'וקמקות שלי. הרב שלנו בישיבה, מרדכי גידרון, דיבר עימנו רבות על חשיבות ההקשבה לאישה. אפילו שבדרך כלל היא, כדבריו, "מתעקשת לדבר על דברים חסרי הגיון ומשעממים מאוד".

מה עושים?

ג' תשרי

את הפנקס הזה קיבלתי מאבות ובנים אחד במוצאי שבת. המון זמן השתמשתי בו כדי לכתוב מה החלק שלי ומה החלק של מאיר ב'שותף' בגוגואים, אבל מהיום הוא יהפוך לפנקס של חבורה סודית.

אוף, זה מעצבן לכתוב ככה לעצמי-נראה לי שמעכשיו אני כותב לפנקס כמו שמדברים. כאילו שהוא מאיר או טוביה. לפחות בינתיים עד שאני מספר להם הכל.

אז שלום פנקס. אני חיים כהן ואני לומד בחיידר 'תורת ה'' של הקהילה, שזה החיידר הכי טוב בשכונה, ומחר אני ומאיר וטוביה נקים חבורה כמו בכל הספרים.

למה לפתוח חבורה?

אה, הרבה זמן חשבתי להקים דבר כזה, אבל רק עכשיו בראש השנה מצאתי תעלומה!

תעלומה אמיתית פנקס, אני מבטיח.

אז נתחיל הכל מהתחלה, אני כותב כל פרט כי כל פרט חשוב. אפילו המספר של הרכב של החשוד והצבע של הכובע גרב או הכפייה שלו-אי אפשר לדעת מה יביא בסוף לפתרון התעלומה, מבין פנקס?

זהו.

אז הכל התחיל בראש השנה שיצאתי החוצה. הייתי לבד בחוץ, כי בעקדה כל הילדים נמצאים בפנים. למה הייתי בחוץ? כי אבא שלי התחיל פתאום לבכות נורא באמצע העקדה ולא יכולתי להיות שם אז יצאתי.

גם זה פרט שחשוב לכתוב-אבא שלי נורא צדיק, אולי הוא יודע שיש גזרה שמרחפת וכל זה ולכן הוא בוכה. אף פעם הוא לא בכה קודם אנ'חושב-גם לא בשנה שעברה.

בקיצור, הייתי לבד בחוץ ופתאום ראיתי ערבי. טוב, אני לא בטוח ממש שהוא ערבי-אבל מי עוד חוץ מגוי יכול לעמוד בחוץ בראש השנה עם מצלמה?!

והוא צילם!!!

מילא היה מצלם את החזן או את הרב, הייתי מבין. או אפילו את הבעל תוקע. באמת יש הרבה מה לצלם בתפילות ראש השנה, אבל לצלם את המזגנים בחוץ ואת הדלת?

או שהוא מג'נון לגמרי או שהוא מתכנן משהו רע. פיגוע למשל כמו מה שהיה בנווה יעקב או בהר-נוף.

בדרך חזור מהתפילה ניסיתי לספר לאבא, אבל הוא היה מאד עצוב ורק רצה לספר לדוד ולשאול (שהם אחים שלי הגדולים) שלרבי יהודה, הצדיק שכתב את הפיוט של העקדה, היה בן שהתאסלם ובגללו הוא כתב את הפיוט הזה שהוא מלא בכאב וגם הוא נפטר אחר כך מרוב צער. אני לא בטוח בכל הנקודות האלו, כי לא הקשבתי עד הסוף.

ניסיתי לספר לדוד אח שלי הגדול אבל הוא אמר שראש השנה זה לא זמן מתאים. נראה לי שגם הוא היה עצבני קצת. לא יודע מה קרה לו-הרב'ה אמר שאסור לכעוס בראש השנה.

בקיצור חיכיתי למוצאי החג ואז פתחתי אותך והתחלתי לכתוב בך. מחר אני מספר הכל לחברים. מה ראשי תיבות של חיים, מאיר וטוביה? חמט טחם מחט מטח-- אולי מטח. זה כמו מטח של טילים שיורים. וזה מתאים, כי החשוד היה ערבי. חטם זה כמו אף, טמח--- אוף אין שום שם נורמלי. אולי נעשה משהו משמות משפחה.

שנה טובה פנקס, שנזכה לפתור המון תעלומות וכמו שאבא שלי אומר "כלה שעיר וחותנו ועלו לציון מושיעים"- שכל הגויים הרשעים ימותו ויפסיקו להילחם בנו, ולנו יהיה את המלך המשיח ואליהו הנביא.

בס"ד
מעלה פה מותחן חדש בהמשכים,
מקווה מאד שאצליח לעמוד ביעד של לפחות פרק לשבוע.
אשמח לקבל כל ביקורת/ הערה/ הארה - על לשון, דקדוק, עריכה, פיסוק, ניקוד ומה לא... וכמובן, גם על התוכן . תהנו..


פרולוג


ירושלים תש"ח 1947

דמות צנומה חצתה במהירות משכונת בית דוד לרחוב "הנביאים".
פנסי הרחוב כבו מזמן וכמעט שניתן היה למשש את האפלה.
היא החטיפה שוב מבט לאחור, מנסה להפריך את הימצאותם של העוקבים המדומיינים שלא הרפו ממחשבתה, אך אף נפש חיה לא הייתה שם.
היא הביטה למולה, אל פתחה הצר של סמטת החבשים, ולרגע דימתה לראות אור חלש הבוקע מחלון הקומה השנייה של אחד הבתים.
"רק זה חסר לי" הרהרה לעצמה, וכמו ביקשה להיבלע לתוך סל הנצרים הריק שהחזיקה בידה.
היא הזדרזה לפנות שמאלה בכיוון קצה הרחוב המצטלב עם רחוב שטראוס, או בשמו הבריטי "רחוב צ'נסלור", ונצמדה אל הקיר הימני, נזהרת שלא להשמיע רעש מיותר.
למרות החשיכה ששררה, בלטה מקצה הרחוב צורתו הייחודית של גג בית החולים הגרמני ששכן בפינת הרחובות שטראוס - הנביאים.
הירח הכמעט מלא תלה בדיוק מעל הגג המחודד.
הייתה זו פירמידת נחושת מעוצבת בעלת ארבעה עמודים מעוגלים, שהזדקרה מעל מגדל הפעמונים הקטן שעל גג בית החולים, משווה לו מראה כנסייתי זר.
בית החולים הגרמני הצטרף למספר בתי חולים שכבר פעלו ברחוב הנביאים, ונתן לו את הכינוי "רחוב בתי החולים".
היא נעצרה לרגע על עמדה, ונראה היה שהיא מתלבטת אם לפנות ימינה או להמשיך הלאה לצ'נסלור.
לבסוף פנתה ימינה ונבלעה ברחוב בני ברית
"לא נשאר עוד הרבה" ניסתה לעודד את עצמה.
היא המשיכה במעלה רחוב בני ברית וחלפה על פני "ספריית בני ברית" וספריית "גולדציהר" הסמוכה לה, עד שלבסוף נעצרה שוב בצומת הרחובות בני ברית - חיי אדם.
גם כאן, התלבטה האם לצאת אל הרחוב הראשי או להמשיך ללכת ברחובות הצדדיים.
הם אמנם מפחידים יותר, אך כנראה שגם יותר בטוחים; כך יפחת הסיכון שאי מישהו יבחין בה.
היא החליטה להמשיך בסמטאות.
רק לאחר שעברה את בית "ישעיהו פרס" - מנהל בית הספר הסמוך שהרחוב בו התגורר נקרא על שמו, והייתה בפתחה של שכונת זיכרון משה, נרגעה מעט והאטה את צעדיה.
כל הזמן הזה קיוותה בליבה שאין מישהו שיודע על כך שבשעה מאוחרת כזו היא איננה בבית, בשכונת אחווה.
"ומה אם הבחינו בי פרידמן או אטולסקי - ציפורי הלילה של 'זכמ"ש'?" ניקרו בה החששות מכיוון חדש
"אין דבר, בשעה כזו אפילו הם מתכרבלים אחר כבוד בתוך מעיליהם על ספסלי העץ של 'זכמ"ש'".
כעת הקיפה את מבנה בית הספר 'למל', ופנתה בצעדים בטוחים אל תוך שכונת זיכרון משה.


זוג עיניים ערניות שהיו צמודות שעה ארוכה לתריס החלון הפונה אל הרחוב מן הקומה השלישית ברחוב רבי אשתורי הפרחי, ניתקו לאט מן החלון.
העיניים ברקו בלהיטות מוזרה, והתריס שנשאר פתוח והביא אתו את קור הלילה אל תוך החדר לא הצליח לתפוס אותן.
"זהו זה".



בית החולים "ביסטר", פריז 1984

"מישהו כאן אולי מבין אנגלית"?
סופי נכנסה לחדר מנהל המחלקה ושוטטה בעיניה על שלושת האנשים שישבו שם, אולי מהם תצמח הישועה.
"מה העניין, האחות סופי?" שאל מנהל המחלקה
הוא לא רגיל להתפרצויות כאלו לחדרו הפרטי מצד הצוות.
"במחלקה הפנימית שוכב קשיש אמריקאי ששעותיו ספורות" נימה כלשהי של בהילות נשזרה בקולה
"הוא מתעקש לשוחח עם מישהו באנגלית כבדה שאני לא הצלחתי להבין, זה נשמע שיש לו משהו דחוף לומר ואני מחפשת עבורו דובר אנגלית שיוכל להבין מה הוא רוצה"
מנהל המחלקה התנצל בפני שני האורחים ששהו בחדר ויצא אל האחות
הוא סגר את הדלת אחריו ותיכף התפרץ על האחות המפוחדת
"בשביל לשמוע כמה קשקושים מאיזה זקן מטושטש את מרשה לעצמך להפריע לי?"
"אני מתנצלת דוקטור" נבהלה סופי "אך לא הייתי מפריעה לך אם הייתי חושבת שמדובר בדיבובים של קשיש גוסס" אמרה בנימה מתנצלת.
משברי המילים שכן הבינה בין גניחותיו של הזקן, היא הייתה בטוחה שמדובר במשהו רציני יותר .
"אני מבין. אבוא איתך"
הוא היה דובר אנגלית ברמת שפת אם. את לימודיו עשה מחוץ לצרפת, באוניברסיטת קיימברידג' שבבריטניה, ועמד בקשרי ידידות ומקצוע עם מספר רב של עמיתים דוברי אנגלית.
היא הובילה אותו אל המחלקה בה שכב הזקן האמריקאי.
כעבור 20 דקות הוא יצא בחזרה לכיוון חדרו.
"אלוקים אדירים, מה אני אמור לעשות עם זה?"

קוראים לי יוסי ואני שנה הבאה אהיה בכיתה ב'.

בעוד שאר בני גילי עסוקים במשחקי תופסת ושבויים, לי יש תחביב נוסף ודי חריג בקבוצת הגיל הזו, אני מתעניין בכלכלה. אני עוקב אחרי תהליכים פיננסיים כמו שערי מטבעות, מחירי נדל"ן ותנועת מחירים בענף המזון. את המידע שלי אני שואב בעיקר מהעיתון היומי עליו משפחתי מנויה, בסופו מופיעים השערים היציגים של כמה מטבעות מרכזיים וגם לוח מודעות של דירות ונכסים למכירה והשכרה. על מחירי המזון אני לומד בצורה באופן עצמאי לפי המחיר הנקוב על המוצרים בחנויות מזון, וכן מעיון בחשבוניות.

כפי שבטח ניחשתם אני לא רק מתעניין ברמה התיאורטית, אלא גם שוקד על תכנית כלכלית מעשית, מתוך חתירה ליעד של עצמאות כלכלית מלאה, באמצעות מודל תכנון רב-שנתי מותאם אישית לצרכים שלי וכמובן ליכולות המוגבלות שלי בהתחשב בגילי הצעיר.

תחת הכותרת 'יעד כלכלי', ערכתי רשימה מסודרת ועדכנית של מוצרים ותוכניות שהייתי רוצה לממש, אופניים, רחפן, חמש אבניים חשמליים, כמות משמעותית של קומיקסים, שעון-מחשבון, גמ"ח סנדוויצ'ים לארוחת עשר, הקמת חברת 'מתמידים' ייעודית לי ולכיתה שלי, ורכישת חטיפים שונים. העלות המשוערת של כל חבילת המטרות נאמדת בכ-2105 שקלים ו-80 אגורות.

מול היעדים השאפתניים, אפיקי ההכנסה שלי די דלים, ומסתכמים למעשה בדמי חנוכה ודמי פורים, כולם יחד מעמידים לרשותי תקציב שנתי של 20 שקלים. המסקנה העגומה המתבקשת לכאורה, מגלה כי יידרשו שנים ארוכות של חיסכון כדי להגשים אפילו חלק קטן מהרשימה המכובדת. אלא שהזמן פועל לרעתי, טווח הזמן למילוי היעדים שלי הוא מיידי, שכן בתוך כמה שנים תסתיים תקופת הילדות שלי וכל היעדים יאבדו רלוונטיות.

זה מה שהביא אותי להיכנס במלוא הקיטור לענף ההשקעות. חיפשתי אפיק השקעה אטרקטיבי שיוכל לספק תשואה גבוהה ומשמעותית אך בזמן קצר. בעיתונים בהם אני מעלעל להנאתי, מופיעות אינספור מודעות על השקעות במגוון תחומים, מן הסתם רבות מהם מפורסמות על-ידי שרלטנים או נוכלים, אך אלה וגם אלה דורשים סכום השקעה ראשוני גבוה, וכאן אני נקלע לבעיה קשה, בכיסי אין אפילו שקל אחד לרפואה.

אבל מתוך הבעיה נולד בסייעתא דשמיא גם הפתרון. המקום שבו התרוקן הארנק שלי מכל דמי החנוכה שמילאו אותו, היה בחנות הכול בשקל, כשקניתי קובייה הונגרית, גלידת ספוג מקפיצה, פנס בצורת מכונית, ועוד כמה מוצרים עם שם לא ידוע. כשנזכרתי באותה קנייה צד את מוחי רעיון גאוני להשקעה מוצלחת שמאפשרת מצד אחד השקעה של סכומים נמוכים, החל משקל אחד, ומהצד השני עשויה להניב תשואה באחוזים גבוהים באופן קיצוני.

היום חשבתי מה אוכל לתרום לעולם - איזה מעשה טוב? נזכרתי בספר "הצעה לסדר" - שעשיתי הרבה טעויות בהפקה שלו.
כך שהוא לא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו.
יש בו תוכן מעולה ומעניין.
כך שנראה לי שמדובר ברעיון ממש טוב לעלות כאן פעם בשבוע פרק מהספר.
מדובר בספר שכבר יצא לאור - כך שאם נראה לכם שהרעיון לא מוצלח - כיתבו לי במייל.

פרק 1

גלגלי הרכב השחור נעו באיטיות על האספלט האפור.

עיניו הקטנות של הנהג סקרו בעיון את ההתרחשות הסוערת במדרכה ממול. לרגע קט חש שמדובר בתעתוע ראיה. 'מה אני עושה כאן?' חלפה מחשבה מהירה במוחו, 'רק חסר לי שאחד השוטרים יתיז לכיווני גז מדמיע או מכל-מה-שהם מתיזים שם'.

הוא לא פחדן, ובתור איש ביטחון לשעבר הכיר את התחום, למרות זאת חשב לעצמו שעדיף היה לו להמשיך בעבודת הצללים ולהשאיר את הפעילות בשטח לשותפו, המנוע העומד מאחורי כל הפעילות הסודית שלהם. רק מה לעשות שדווקא הבוקר נקרא הלה לבצע שליחות דחופה אל מחוץ לעיר, והוא הזעיק אותו לבוא לכאן בבהילות, תוך כדי מתן הבטחה שיקבל ממנו הוראות מפורטות בהמשך. 'יש כאן הזדמנות פז למצוא את הפרטנר שחיפשנו לתפקיד', אמר לו, ולא צריך היה לפרט יותר.

למצוא כאן את המיועד לתפקיד הגדול? איזה כיוון חשיבה מעניין! עוזיהו סקר את אנשי הביטחון והמשטרה, את עובדי העיריה, את הדחפור הגדול, את האנשים הנסערים. בלגן שלם של רצונות, בכיות, דחיפות; מהומה – שזלגה לה לאיטה אל הכביש הרחב.

"אני כאן", דיווח בקול יבש לדיבורית, "כמו שאמרת יש פה מהומה רצינית".

קולו של השותף, עוצמתי ומלא נוכחות, מילא את הרכב הקטן.

"טוב מאוד. שלח לי הסרטה מהאירוע, תקפיד לצלם בעיקר את הצופים, בבקשה".


נתנאל הלל זירז את צעדיו, כמעט רץ. מסביבו נשמע השקט כמו בליל של צעקות והוא חש שאינו שולט בעצמו.

היום היה מתיש, וחלף עליו כמו מתוך חלום. מתי לאחרונה היה לו חלום טוב?

הוא עמד למספר רגעים ליד הספסל החדש שהעירייה בנתה לא מכבר בקצה השכונה. ספסל אבן יציב, לבן, שעל רקע החושך נצבע בצבע אגדי של אור פנס רחוב. 'לספסל הזה יש אישור', חלף הרהור אירוני במוחו. חש כמיהה באותם רגעים ארוכים למעט תחושה של יציבות. בלי לחשוב קרס על פני הספסל, נותן למאורעות היום לחלוף מול עיניו.

אדון מאיר בר, האיש הטוב והחביב עומד מול אנשי החוק, מנופף עם מקל ההליכה שלו, צועק בקול צרוד.

לובשי המדים משדרים התעלמות והחלטיות, דוחפים אותו, נותנים לדחפורי ההריסה לעבוד. שכנים ניגשים למאיר, מעודדים אותו. בנו של מאיר, אודי, חיוור פנים, זקנו האדום פרוע ובגדיו מאובקים. הוא מנסה לדבר, להסביר, קולו הנמוך נבלע בהד הרעש. איש אינו מתייחס אליו.

מאיר הקשיש ניגש להגן בגופו על העמל של חייו. לובש מדים גבה-קומה תופס אותו כאילו היה עבריין, בועט בו, מזיז אותו, השכנים מנסים להתערב, נדחפים בגסות אטומה.

מאיר נופל, בנו נחפז להרים אותו, הפגנה קטנה, ספונטנית, נוצרת ברחוב, משטרה באה, ומתחילה חגיגה לא חגיגית. נתנאל הלל לא שם לב לעצמו בתוך כל ההתרחשויות. הוא לא ידע שחיוורון עז כיסה את פניו. הוא כן הבחין במחשבות שרצו והתרוצצו במוחו: "רשעים, ארורים, טיפשים, אכזרים", אילו יכול היה, היה מתנפל על לובשי המדים ומכה אותם, בועט בהם, צורח עליהם.

הוא לא יכול. הוא לבד, הם רבים. החוק נמצא לצידם, לצידו נמצא הרצון לצדק. והצדק לא קיים כנראה בלקסיקון של האנשים הללו, או שמא של שולחיהם.

כעת, בעודו יושב על הספסל בחושך הרגוע של הלילה מנסה מוחו לעבד את החוויות שעבר.

מה הוא רוצה, בעצם? אדון מאיר בר בנה בלי אישור את יחידת הנופש. נתנאל הלל שומע עדיין את הד טענותיו: "את כל החסכונות שלי שצברתי כל ימי חיי בעבודה קשה השקעתי בנכס. איך אתם מעיזים להרוס לי אותו?"

ליבו של נתנאל הלל נחמץ. מאיר יצא מהמקום כפוף ומובס, נתמך בידי שכנים טובים.

וההבדל בין השכנים המתחשבים לבין המבע האטום של לובשי המדים זעק והבהב מול עיניו של נתנאל הלל.

מישהו צריך לתת את הדעת למתרחש. אילו היו אנשי החוק בעלי יראת אלוקים הכל היה פשוט יותר. או שמא גם אם יראת שמים זו דרישה נשגבה מידי, אז לפחות לו היתה להם אהבת אדם.

כן כן, אילו היו לומדים מוסר פעם ביום, איזה שיעור קטן, הם היו פשוט אנושיים יותר.

הממסד הזה, המדינה הזו, חייבים שינוי דחוף. ואם אף אחד לא מבין שצריך לחולל שינוי כי כל אחד שקוע בעולמו, יבוא הוא, נתנאל הלל, ויעשה שינוי.

הרצון לחולל מהפך מפתיע את נתנאל הלל, הוא מנסה להירגע. מה כבר יכול הוא, בחור חרדי סטנדרטי, לעשות?

אולי יעמוד בצומת עם שלט בו כתוב "די לאלימות המשטרה?" מקסימום יבואו מספר פעילים אוהבי אדם וחופש ויעמדו לצידו. חיוך מריר הופיע על פניו בעודו עושה את דרכו חזרה לבית.


בבוקר העולם נראה שונה. מואר, שטוף אור ומסביר פנים.

נתנאל הלל שב מהתפילה לאיטו, מביט אל הריסות המבנה שלא פונו עדיין. איך שהוא מבין, אדון מאיר יאלץ לשלם על הפינוי. שוב התחושה החמוצה הזו המלווה בחוסר אונים משווע.

כשנכנס לבניין, צדה את עיניו כתובת קיר ליד הדלת של משפחת דובין: "מלשין". הוא עמד מספר רגעים ובחן את הכיתוב. כתב יד רועד, עצבני.

"הם חושבים שהם צודקים", קול נעים נשמע לידו. נתנאל הלל הפנה את ראשו, איציק דובין. "לא אכפת להם שיחידת הנופש שהם בנו הסתירה לי את השמש, שכל החלונות של הסלון בביתי פונים לקיר כעור. לא אכפת להם שהנופשים משמיעים רעש של מוזיקה שבחיים לא ארצה לשמוע, הם רואים רק את עצמם".

נתנאל הלל שתק.

"אדם לא יכול לבנות בלי לשאול שכנים בלי אישורים ולצפות שכולם יסכימו איתו, צריך צדק בעולם", אמר אדון דובין.

ונתנאל הלל הנהן קלושות, מלמל מילת הזדהות, ועלה אל ביתו אפוף מחשבות.

כמו בכל דבר, גם כעת כשעמד מול שתי דעות היה בטוח ששניהם צודקים במידה שווה. מה שהחזיר אותו שוב להתנהגות המשטרה.

האם גם הם צודקים? הם עשו את תפקידם, צריך סדר במדינה, בחברה, בבית, בכל מקום.

כל היום הוא הלך עם מחשבות. כולם צודקים, גם הוא.

מישהו צריך לקחת את ה'כולם צודקים' הזה, ולעשות אתו משהו. השוטרים יכולים להיות סמכותיים ומתחשבים בעת ובעונה אחת, אדון מאיר יכול לבנות ולהרוויח עם התחשבות בשכנים, אדון דובין צריך ל... להתחשב?

נתנאל הלל חש שהמחשבות מעייפות אותו במידה ניכרת. הוא נכנס לחדרו וכתב על דף מזדמן, "אני באמת לא יודע. אני רוצה לעשות שינוי. ויודע שאני לא יכול".

נכנס למיטה בבגדיו ועצם את עיניו. מנסה לא לחשוב על כלום. הוא לא מתקן העולם, נקודה. אף אחד לא מינה אותו לתפקיד הזה בינתיים.

בחיוך נינוח משהו הצליח להירדם לתנומה קצרה, וכך אמו ראתה אותו, בשעה שבאה להודיע לו ש"מלכה התקשר וביקש שמחר תבוא לעזור לו בשליחויות". נתנאל הלל הנהן קלות, כמתוך שינה, חולם על מלכה סוחב ארגזים כבדים, הוא עוזר לו, הם בונים עם הארגזים יחידת נופש חדשה למאיר בר ולאיציק דובין, במשותף.


בוקר אפרפר ניבט קלושות מבעד לתריסים המוגפים למחצה של משרד השגרירות הצנוע בלב הוואנה.

ג'ימי רייס קרא ברפרוף את התזכירים שהגיעו בסוף-שבוע בו נעדר ממשרדו. המסמכים היו רגילים, הוראות משמימות שתויקו בקפדנות. שונה מהם היה גזיר עיתון שהוצמד לאחד התזכירים. ג'ימי חש כיצד הוא נדרך, חושיו אותתו לו שמדובר במסר חריג. הימצאותה של ההודעה החדשותית היתה שונה, ואפילו משונה.

עיניו חלפו במהירות על פני השורות. "תסמונת הוואנה מכה שוב, הפעם בלב ספרד. די להביט בתסמינים המוזרים המכים שוב את הדיפלומטים האמריקאים כדי להבין את גודל התעלומה. האם מדובר שוב באותו נשק קולי מסתורי? חוקרים אמריקנים מתקשים להשיב על שאלה זו."

ג'ימי חש כיצד זיעה קרה מציפה את מצחו ככל שהמשיך לעיין בהודעה, מסתבר שיש למסתורין כח לזרוע פחד וחשש. הוא נשם עמוקות, מנסה לקרוא בנחת, להשליט את השכל הקר על הרגש החמקמק.

נשק קולי. אין זה סוד שהדיפלומטים הראשונים שחוו את השפעותיו המסתוריות של הנשק היו עובדי השגרירות האמריקאית בקובה. בהתחלה חשבו שמדובר בתלונות סתמיות של עובדים שלא חשו בטוב, אך עם התגברות זרם התלונות מצד העובדים שסיפרו שלפני הופעת התסמינים חלקם שמעו קול רחש דק שנשמע כמו קולו של צרצר, קמה ההשערה שיתכן שמדובר בנשק קולי מסוג בלתי מוכר. יתכן, שיערו החוקרים, שבדרך כלשהי הפעלת הנשק המסתורי היא על ידי השמעת קול שלא נקלט באוזן האנושית בדרכים רגילות, והוא זה שאחראי באופן בלתי מובן לפגיעה בדיפלומטים האמריקאים.

הדיווחים שהגיעו על תוצאות הנשק המסתורי כללו שורה של תסמינים: כאבי ראש, בחילות, בעיות שינה, סחרחורות, קשיי שמיעה, טשטוש ראייה ועוד. בדיקה של החולים הובילה את רופאיהם למסקנה שהם סובלים מפגיעה מוחית רחבה.

ואכן, בעקבות תלונות שהגיעו מאת רבים מהנפגעים שדיווחו גם על רעש מוזר צורמני שהגיע עם התסמינים או בסמוך להם, הגיעו החוקרים להשערה שמדובר בנשק קולי, מסתורי, המשמש את הממשל הקובני נגד האמריקאים.

התהיות היו רבות, האם מדובר בנשק קולי בלתי מוכר, המשמיע קולות שהאוזן האנושית מתקשה לתפוס? ואולי בלוחמה רדיו-אקטיבית? בלא תשובה ברורה, הממשל האמריקאי צמצם את סגל העובדים בשגרירות ואף גירש מספר דיפלומטים קובניים כתגובה.

לשורת התסמינים קראו "תסמונת הוואנה".

ג'ימי מיהר להתיישב, מנסה להרגע. הוא עבר שוב על הידיעה, זכרונו אותת שכבר קרא את הידיעה הזו בעבר. עיניו הביטו אל תחתית הדף, תאריך העיתון לקח אותו חצי שנה קודם.

מדוע לצרף לתזכיר עדכני ידיעה חדשותית ישנה? האם מישהו מנסה לאיים על עובדי השגרירות האמריקאית בקובה? אם אכן מדובר באיום, הוא היה מצפה לדרכים יצירתיות יותר מאשר כתבה מעיתון ישן.

הוא מיהר לכיוון הדלת, סוגר אותה בקפידה, מה שבטוח בטוח. אחר כך הגיף את התריס, וניגש לעיין שוב בתזכיר - תוך כדי חשיבה מאומצת. האפשרות שמדובר ברצון לאיים בדרך זו על הדיפלומטים האמריקאים הורדה עד מהרה מעל הפרק, נותרה רק ההשערה שמדובר באמירה כלשהי, רמז שעליו לפענח.

הוא הפך את העיתון, תר אחר רמז שיוכל לשפוך אור על התעלומה. לאחר חיפוש קצר מצא את מבוקשו: הספרה 5 נכתבה בצד הדף, בעט שחור שהתמזג היטב עם הכתבה.

חמש, חמש, מה זה אומר? אולי ינסה לצרף כל מילה חמישית?

בתחושת הרפתקנות קלה, תוך כדי שהוא אומר לעצמו שהוא כשרון בלשי מבוזבז, ניסה ג'ימי לכתוב כל מילה חמישית בכתבה, אך לא גילה דבר.

בייאוש מה הניח את התזכיר בצד, בעודו מבטיח לעצמו שישוב אליו בהמשך. אם יש כאן רמזים, האדם ששלח אותם יאלץ לחשוב כיצד להעביר לו אותם בצורה ישירה יותר.

בשעה אחת בצהריים נשמעה נקישה על דלת המשרד ורולנד מזכיר השגרירות נכנס עם מגש פיצה, "החלטת לפנק את עצמך?" שאל בחיוך.

"אני? מה פרוש?", אמר ג'ימי במבט תוהה.

"לא הזמנת פיצה?"

"אין לי זמן לעצמי, רולנד", השמיע ג'ימי אנחה, "איך הגעת למסקנה שאני הזמנתי?"

"אוקי, השליח אמר שזה עבורך". רולנד הניח את המגש על שולחן העץ.

ג'ימי ביקש ממנו לקחת את המגש למטבח ושהוא מוזמן לאכול ממנו בעצמו.

רולנד נכנס שוב כעבור רגע, המגש שוב בידיו.

"כן, רולנד, אני עסוק כרגע, לא הבנת שהמגש צריך להיות במטבח?"

"הבנתי ג'ימי היטב את הוראתך, רק שיש כאן משהו מוזר".

"טונה במקום גבינה? סיגר קובני במקום פטריות?" התבדח ג'ימי והתרומם ממקומו, ניגש אל מגש הפיצה.

"חמשה משולשים? השליח לקח שלושה?" התלוצץ ג'ימי לאחר ששלח מבט קל אל המגש, "עזוב, בסך הכל פיצה. תניח במטבח ואם לא בא לך לאכול אבין אותך. באמת משונה הסיפור הזה".

רק לאחר שרולנד יצא ממשרדו, חש ג'ימי כיצד הזיכרון מציף את מוחו. חמש! חמישה משולשים!

המספר הזה רודף אחריו היום.

"רולנד, חזור הנה עם המגש בבקשה", אמר בקול רם, "מיד! ואל תאכל את הפיצה, אני צריך לראות משהו".

רולנד המופתע שב על עקבותיו, "החלטת שאתה כן רעב?" שאל בקול מתגרה.

סבר פניו של ג'ימי נותר רציני, "אנא השאר כאן את המגש וצא מהחדר, אני צריך לבדוק משהו. וקח לך שני משולשים", הוסיף בנדיבות, שולף שני משולשים מהמגש ומניח אותם על גבי צלחת קרטון שהיתה במשרדו.

את מפיות הנייר שבאו יחד עם הפיצה הוא צריך לבדוק, כמו את יתר המגש.

לפרק הזה יש המשך. מתחילה כשיתוף- לביקורת, אתם תגידו אם להמשיך לסיפור בהמשכים.
נ.ב. השם של הסיפור עוד לא סופי, יש מצב שישתנה.


בס"ד

"הרבנית של הכפר" כולם קראו לה, לילדה שחורת השיער והעיניים.

"רבנית קטנה" קרא לה מייק הזקן בחיבה ונתן לה תמיד סוכריה אדומה קטנה.

ושיילי חייכה, לעיתים בביישנות ולעיתים בשמחה, והמשיכה לדלג אחר הכבשים, או לתלות את הכביסה שבגיגית הגדולה.

הכפר היה יפה, שיילי אהבה אותו כל כך. היו בו מרחבי דשא גדולים, השמיים מעליו כמעט תמיד היו בהירים וזכים והכבשים שהלכו מעדנות ברחבי הכפר, עטויות צמר לבן, ציירו מראה שהרחיב תמיד את נשימתה של שיילי.



"שיי- לה" צעקה נסרה את הרוגע שבכפר, ראשו של ג'ואי הציץ מדלת הבקתה "שיי- לה, איפה היא, הילדה?". "אני פה, ג'ואי" קולה הצייצני נשמע ולאחר רגע נראתה גם שמלתה הכחולה נכנסת בפתח החצר: "קראת לי?".

"כן, קראתי לך, ילדה" ג'ואי נאנח לרגע "היכן את מסתובבת כל היום?",

"פה בכפר" עיניה התמימות נתלו בו "באמת, אני לא יוצאת".

"ברור לי, שיילי" קולו היה חצי דאוג- חצי משלים באנחה "השאלה היא איפה כאן בכפר את מוצאת לך לבלות שעות כה רבות".

"ליד הכבשים" אמרה שיילי ולא יספה. ג'ואי חיכה לפירוט, ולאחר שניות מספר הוריד את עיניו בהשלמה. "לני חזרה מן הנהר עם הכביסה כבר לפני שעה. רבע כפר חיפש אחרייך. בסדר, תלי אותה כעת". "בשמחה, ג'ואי" שיילי קפצה בחינניות הרגילה, לא שמה לבה לתוכחה הסמויה. היא כופפה את ברכיה והרימה את גיגית הענק, צולעת אל החבלים שבצדה הקדמי של החצר.

ג'ואי הביט אחריה ורשם במוחו לבדוק היכן הכבשים מסתובבות בשעות הבוקר והצהריים. אולי אם יעקב אחריהן, יגלה גם היכן שיילי מסתובבת.


"הי, ג'ואי" קולו העבה של מייק הזקן תפס את ג'ואי מנקש עשבים שוטים וקוצים מכי שורשים בגינתו.

"כן, מייק" ג'ואי התרומם ממקומו, טופח על מכנסיו ומנגב בשרוולו אגלי זיעה ממצחו. "שמע לי" מייק דבר בקולו העמוק, מפלס לו דרך להיכנס לחצר ללא כל הזמנה. הוא התיישב בזהירות על אבן קבועה, נאנח אנחת כאב ומחווה בידו על אבן סמוכה, כמזמין את ג'ואי לשבת בחצרו שלו. ג'ואי התיישב, משעין את מרפקיו על ברכיו ומביט במייק במבט קשוב. "כן, מייק, אני מקשיב".

"אני רוצה לדבר אתך על שיילי" השמש השוקעת הטילה צללים אדומים על פניו של מייק. "הילדה שעות רבות לא נמצאת בבית, הנכון הדבר?", "נכון, נכון" ג'ואי פזל אל נעלי העבודה שלו. "רועת צאן נהיתה הילדה, הא?" "הא". "מסתובבת שעות ארוכות ברחבי הכפר, יושבת בחברת הכבשים..." לרגע נראה מייק כאילו הוא מדבר לעצמו, מבטו נשא והביט באופק. לאחר רגע הוא נרכן שוב: "רק רציתי להגיד לך דבר אחד" קולו ירד ללחישה "אל תפריע לה". "הא?" ג'ואי הזדקף לרגע. "אל תפריע לה" חזר מייק "היא מדברת עם אלוקים, אני יודע. כך אבא שלי נהג כשהייתי צעיר. הרבנית שלנו משוחחת עם אלוקים על אשר קורה בכפר, אולי על עוד דברים, איני יודע. רק תדע" שוב התהרהר לרגע מבטו: "אולי בזכותה קיים הכפר שלנו. בזכותה הגשמים יורדים והארץ מצמיחה. בזכותה הכבשים בריאות ופועות והנהר שופע". ג'ואי כווץ את מבטו, מייק המשיך: "היא אחראית על קשר הכפר הזה עם המלך הגדול. איני יודע איך ילדה צעירה כל כך לקחה על עצמה תפקיד כל כך גדול. אבל אל תפריע לה.".

"אוקי, מיסטר מייק" ג'ואי התרומם, טופח בשנית על ברכיו. מייק קם גם הוא, אוחז בגבו ופונה לצאת מן החצר.

רגע לפני שיצא הסתובב "רק תזכור מה שאמרתי לך. אני כבר איני איש צעיר, ראיתי יותר מדבר או שניים בחיי. שמע לעצתי, איש צעיר, למען יעמוד הכפר הזה ימים רבים.".

1#

כשעמליה הציעה שנעבור לגור אצל ידידה ותיקה של סבתא שלה, ידעתי שזה עשוי להיות רעיון גרוע. לא שיערתי עד כמה.

"אני לא מכירה את האישה הזאת, והיא נראית לי ממש מוזרה", אמרתי. "את בטוחה שזה רעיון טוב?".

"זה רעיון מצוין", השיבה לי בביטחון. "תפסיקי כבר להיות פחדנית. את לוקחת את החיים יותר מדי בכבדות, תזרמי. זה בסך הכל תקופה קצרה, רק עד שנסיים את הלימודים", אמרה בהיגיון.


השתכנעתי.

חמישים ושש מדרגות הובילו אל ביתה בקומה שלוש עשרה. "זה לא רעיון מוצלח", הזכרתי לה רגע לפני שדפקנו על דלת העץ המגושמת. "המבנה של הבית נראה לי מוזר למדי. בדיוק כמו משקפי השמש הענקיות שהיא מרכיבה בימי החורף הגשומים. ולמה אין מעלית?", התנשפתי. עיניי בחנו באימה זוג עכבישים שפילסו דרך על הקיר המעופש.

"זה רעיון נהדר", אמרה ונקשה על הדלת.

"ברוכות הבאות", גְּרָמְלָה פתחה לנו את הדלת בחיוך גדול, שפתיה היו מרוחות באודם ורוד זוהר בצורה לא אסתטית בעליל. שומה גדולה עיטרה את אפה הארוך. "היכנסנה".

היא כיבדה אותנו בעוגיות חמאה יבשות במיוחד. הכינה לנו כוס קפה שחור, התעקשה שנשתה. בלעתי פחם, אמרתי שזה טעים.
עיניה הגדולות הביטו בי במבט שאומר אל תשקרי. השפלתי אישונים מבוישים לרצפה המאובקת. עיניי נחתו על מקל העץ. תהיתי לעצמי איך מטאטא בעל שלוש רצועות יבשות יכול לתחזק בית בן שלוש עשרה קומות.

"נו, אז מה אתן מספרות?", פניה הקמוטות בחנו כל מילה שלנו. כל תזוזה.
"שום דבר מיוחד", לעסתי שפתיים חיוורות.

"לא שאלתי אותך", אצבעותיה כרכו את כוס הקפה המהביל, אדים נדבקו על זגוגיות משקפיה הגדולות.
"סליחה", השפלתי מבט.

"ההתנצלות מתקבלת", היא פלטה צחוק גדול, חשפה שיניים כסופות.
"בואנה, הראה לכן היכן תשנו הלילה", היא הובילה אותנו דרך מסדרון צר וארוך, בסיומו היה חדר גדול. ריח רע קידם את פנינו. פחדתי לסתום את האף.

"נחמד מאד", שיקרה רותי. כנראה שגם היא פחדה מהזקנה האלמונית.

אני לא העזתי להוציא מילה.

בשעה עשר בלילה הרגשתי שאני חייבת להתאוורר. הריח הנורא שנדף מהסיר הגדול במטבח, איים לחסום את קנה נשימתי.

"אני יוצאת עם כמה חברות מהסמינר לגלידריה", אמרתי לרותי ורחל. "אם תלכו לישון לפני שאני חוזרת, תשאירו לי את המפתח מתחת לשידה בחוץ, סגור?"

רותי הנהנה, רחל הביטה בי במבט מסתורי מעט.


בשעה שתיים עשרה וחצי חזרתי אל הבית, משתדלת לשמור על צעדים שקטים ואיטים. החדר היה חשוך, אור עמום גלש מהמסדרון אל פתח החדר. השקט והחושך גרמו לי לנוע באי נוחות על מקומי. התקרבתי אל המיטה, רציתי להישפך אליה.

"אהההה הצילוו אמאאאאאאאללהה", הצרחה שלי הרעידה את ארבעת הקירות המקולפים בחדר.

חתול שחור עמד מולי. התייצב על מיטתי כאילו היה זה מקומו הקבוע, לא מבין מה פשר הבהלה ששולטת בי. עיניו הירוקות איימו לבלוע את גופי הרועד. זנבו הארוך הסתלסל באלגנטיות על כרית הלבבות שאמא קנתה לי ליומולדת של גיל שלוש עשרה.

"את נורמלית?!", הזקנה הופיעה משום מקום, עטופה בפיג'מת ניקי גדולה. שתי קוביות מלפפונים הסוו את עיניה. פניה היו מרוחות במשחה לבנה בלתי מזוהת.

"מירי הפחידה אותך?", היא רכנה אל החתול, ליטפה את ראשו השעיר. "פויה, מירי, ילדה רעה".

"פעם אחרונה שאת מבהילה ככה את קוקי שלי", היא הסתובבה לעברי, מבטה זעוף משהו. "קוקי הוא חתול טוב. את ילדה רעה!".

זה בעקרון סיפור לילדים אבל הייתי רוצה ביקורת עליו. זה כיף לכתוב לילדים ולרדת קצת בחזרה לילדות. אחרי הכל זה לא היה כל כך מזמן.

נד-נד/ פרק א':
"אוף! התור כל כך ארוך, נגיע לנדנדה בעוד שנתיים!" רטנה מאירה בעודה מביטה על נחש הילדים המתעקל בסמוך לנדנדה בגינה השכונתית. "למה לא מוסיפים כאן עוד נדנדות? הגינה כל כך גדולה הרי, אפשר להוסיף בה עוד שלוש נדנדות אפילו. עובדה שיש מקום לתור הארוך הזה" צחקקה.

"וואו מאירה, את אפילו לא יודעת מה אמרת!" התלהב שאולי, אחיה. "נוכל לבנות נדנדה מתחת לעץ והיא תהיה פרטית שלנו. לא נצטרך לחכות בתור בכלל, זה רעיון עצום!"

מאירה זינקה לגובה. באמת רעיון לא רע בכלל, אפילו מעולה יש לציין. אך לפני שיתחילו במבצע הם זקוקים לאישור מאמא, והיא לא ממש מחבבת מבצעים שכאלו.

"איך בדיוק אתה חושב לבנות נדנדה? אתה הרי לא בנאי או טכנאי" התעניינה. דיה לצרה בשעתה. הם יסתדרו כבר, אולי. ואולי לא.

"אויש מאירה, זה קל. לוקחים חבל וקרש" הסביר לה שאולי כשידיו מתנופפות "קושרים את החבל לקרש בשני הצדדים, ותולים על העץ, קלי קלות".

"התרשה לי להזכיר לך מספר דברים?" צינה מאירה בנמלצות, כדי לחפות על תוכן דבריה. "צר לי להיות משביתת השמחות, אך שכחת אחי היקר, כי עליך לבקש רשות מאמך. ובנוסף שכחת לחשוב מהיכן תוכל להשיג חבל וקרש!"

פניו של שאולי נראו כאילו נפל לשלולית. תמיד מאירה מקרקעת אותו כאשר נסחף.

"אוף", גנח. "לא תהיה לנו נדנדה כנראה".

"אל תהיה עצוב", ניחמה אותו מאירה. "נתחלק במשימה. אני אבקש רשות מאמא, ואתה תשיג חבל וקרש. בסדר?"

"קרש יש לי!" הפתיע שאולי, "נשארו לי מל"ג בעומר כמה קרשים שלא היה להם מקום במדורה. רק חבל צריך להשיג"

בינתיים הגיע תורם לנדנדה סוף סוף. אך לראשונה בחייהם ההמתנה היתה נחמדה. אולי משום שידעו שבקרוב לא יאלצו לחכות, להפך. כל השכונה תבוא לחכות אצלם.


"אמא, את מרשה לנו לבנות נדנדה?" פרצו שאולי ומאירה הביתה.

"שלום! מה שלומכם? איך היה בגינה?" ענתה אמא בתוכחה מוסווית.

"שלום אמא, היה כיף, ברוך ה'", ענו בנימוס. "ואנחנו רוצים לבנות נדנדה כי נמאס לנו לחכות כל פעם חצי שעה בתור. את מרשה? בבקשה!"

"היום כבר מאוחר, וצריך ללכת לישון. ואני גם צריכה לחשוב על זה, ולהתייעץ עם אבא. ובינתיים" חייכה אמא, "אני בטוחה שאם תלכו לישון בזריזות תעשו לנו חשק להסכים".

''שכחתי לקחת אוכל''
זוהי המחשבה הראשונה שלה לאותו היום, והיא ליוותה אותה עד ההפסקה הראשונה.
בהפסקה שחררה את עצמותיה הקפואות מהישיבה הממושכת, ורצה לשער כדי לגלות שהשומר הדייקן כבר נעל את השער טרם בואה.
היה צפוי, נאנחה בשקט ופנתה לעבר החצר האחורית.
אולי לא מתאים לבת חמש עשרה לטפס על עצים, אבל לה לא מתאים להשאר רעבה.
הטיפוס על העץ הראשון היה קל למדי, מהעץ הראשון טיפסה בקלילות לעץ השני שהיה מעט יותר גבוה, ומשם השתלשלה על ענפים הדקים למדרכה המחוספסת.
אזור התיכון שומם למדי, ובמיוחד בשעה שהיא לא בוקר ולא צהריים, אין אנשים ואין מכוניות.
חמש דקות מהירות, היא נמצאת במאפיה, לחמנייה מתוקה מקמח רגיל, מצרפת פחית קולה, לא זירו, מקריאה למוכר את מספר כרטיס האשראי מהזיכרון ורצה בחזרה לשער.
הפעם השער פתוח, כנראה הסגנית באה כעת, חולפת מחשבה מהירה במוחה, מתחמקת בזריזות ונכנסת לכיתה בצלצול של סוף ההפסקה.
בשעור שלאחריו הלחמנייה מקבלת טעם נפלא,
לא טבעי, כאילו מעריכה אותה על מאמציה בהפסקה האחרונה.
בשלוק האחרון של הפחית המורה עצרה אותה.
''לסגנית, מייד!''
''אני רק מברכת ברכת המזון''
יללה ברחמים. לא שאכפת לה ללכת לסגנית זו או אחרת, אף אחת לא תתקשר להורים שלה להתלונן, וחתימה מהמחנכת זה דבר שיכול להיות נפלא, במיוחד אם היא דודה קרובה ואוהבת, שתזמין אותה לכוס תה אחר הצהריים ותנסה להבין מה קרה.
הסגנית פוקחת עיניים גדולות ''לא מבינה אותך, עשירה, אולגה לא הכניסה לך את האוכל לתיק?''
ועשירה הישירה מבט עצוב ושותק.
''אני מחכה להסברים כעת'', לאטה הסגנית, ''הפעם זה לא יעבור בשתיקה''.




המשך יבוא

השלישייה התיישבה ליד השולחן.

ריח הקפה המהביל שלהם שלט בחדר.

"אני אומר צריך לקחת את סינוואר מתוך הבונקר שלו, ולתלות אותו בכיכר החטופים! ככה שכל ההפגנות של השמאלנים בעתיד הם יראו מה קורה למי שמתעסק עם הממשלה..." אמר ג'וג'ו 'השדוף' שולק בקול מחריד את הקפה.

"חחח... אבל מה אתה אומר? איך יחלצו את כל החטופים?" הקשה דב 'החבית המהלכת'.

"אה, לזה יש לי רעיון!" קטע אותם צ'יקו 'המדדה' "שישימו פצצת סירחון בבפנים של המנהרות, כל המחבלים יהיו באמצע לסתום ת'אף, יתפסו אותם, ויחלצו ת'חטופים!"

"מתחת לאף שלהם! אתה גאון צ'יקו!" אמר דב תוך שהוא מנגב ממכנסיו בטישו, טיפות קפה שנשרו עליהם.

"אני אומר" התעורר ג'וג'ו למשמע המחמאה לצ'יקו "הרבה יותר חכם להכניס את הבינה מלכותית..."

"מלאכותית!"

"מה מלאכותית? מלכותית! מה נראה לך זה כמו מלאכה? שיגידו מלאכהית! לא משנה. בקיצור, יכניסו אותה, היא תהרוג את כל המחבלים, ותוציא ת'חטופים!"

"מה תוציא? איך תוציא? מה היא בן אדם?"

"יואו יואו איך ת'מזלזל, אני אומר לך היא יותר חכמה מבני אדם!"

"אוי, איזה מעבול אתה, זה..."

"מה קורה? כמה זמן הפסקת קפה? יאללה, יש המון קריאות!" התפרץ יוני 'המפקד'.

"מה המון קריאות? שמעת בחדשות על קבינט המלחמה המצומצם? זה אנחנו!" אמר ג'וג'ו, מעווה את פניו לאחר שבלע בטעות את בוץ הקפה.

"חחח... עאלק קבינט המלחמה המצומצם... קבינט המלחמה המטומטם! יאללה למוניות!"

לא הולך להיות ארוך מאוד
סיפור שכתבתי שנה שעברה,
ובגלל ההקשר לפרשת שבוע הוא ישמח לראות ביקורת.






קינן נכנס לכיתה, "היי, יובב!".

יובב הסתובב. "מה נשמע?" הוא חייך.

"אנחנו עוברים דירה".

"לאן?" הרן השתלב לידם, מנסה להידחק. קינן התכופף, ושרך את נעלי העור החדשות שלו, המילה האחרונה בתערוכת האופנה של צבויים.

"לסדום". הוא ענה ביהירות. "בשעה טובה כבר גמרו לבנות את הבית שלנו שמה. חמש שנים לקח לבנות אותו! לעזאזל, כמה זמן!"

"מגניב". הרן לא הסתיר את קנאתו. "למה לוקח חמש שנים לבנות בית?". הוא שאל בטון של מישהו שרוצה להיות 'מייבין'. איזה חנפן! יובב עיקם את אפו. הרן בטוח שקינן הוא איזה מלך.

"זה ארמון, לא בית". קינן סקר את הילדים שעמדו סביבו במבט מזלזל.
"העיקר סוף סוף לעוף מפה, מהכיתה ה—"

"אל תעליב אותם עכשיו". יובב דרך לו על הרגל, ומרח חיוך. "תנצל ת'ימים האחרונים שלך כאן".

קינן אטם את מבטו. "בטח שאני יגיד להם מה אני חושב עליהם!" הוא חשק את שפתיו. "אני סדומי אמיתי, לא איזה רכרוכה כנענית. כיתה של ילדות יש פה, כולם!" הוא הסתובב, ועמד לצאת מהכיתה. "מזל שלפחות עכשיו אנחנו הולכים לעבור מפה. יהיה לי חברים חדשים, יותר מתקדמים מחבורת הסבתות שפה".

"לא יפה שאתה מעליב". אלנתן פסע לעברו בגמלוניות. "כ- כל הילדים ב- ב- בכיתה שלנו מאוד חמודים. אתה תה סת-ת-ת-תם ממציא שאתה אומר שאנחנו חבורת יל- ילדו—". קולו רעד מעלבון. "אולי זה מאוד כיף לך ש- ש- שאתה עובר לסדום ויהיה לך בית יפה, אבל בכלל לא כיף לך על זה שאתה כזה ילד מעלי-ליבן".

שריר לא נע בפניו של קינן. "תינוק". הוא ירק לעברו. "ובטח זה יותר כיף להיות צולע, עני ומסכן. ועוד איפה הוא גר.."

אלנתן התכווץ.

למה הוא התחיל עם קינן? יובב הוריד את הסוודר שלו. מתי כבר ילמד שעם קינן לא מתחילים?

"היית מת להתחלף איתי". קינן הטיח באלנתן. "אתה פשוט מקנא. זהו, אתה מקנא". הוא פתח את דלת הכיתה בתנופה. "לפחות אל תגמגם פעם הבאה".

אלנתן החוויר. יובב ריחם עליו. לקינן אין גבולות, אם רק דורכים לו על הפיוז המתאים.

"בוא, יובב. הילד היחיד הנורמלי שנשאר פה בכיתה". קינן יצא החוצה בגב זקוף. יובב יצא אחריו, מרגיש עבד נאמן הקשור לאדונו בקולר ברזל.

"איזה ילד". קינן העווה את פניו. "נעלב מכל דבר".

יובב הנהן בפנים קפואות. "טוב, הפעם באמת העלבת אותו, לא?" תמיד קינן כזה, אבל עכשיו קצת יותר מידי.

"ממש לא". קינן ירה. "אני סדומי בנשמה, לא איזה כנעני כמו כולם פה. אלנתן הוא סתם ילד עני. נולד בלי מזל וגם ימות ככה. אני לא חושב שיש לו זכות קיום בכלל".

יובב שתק.

"חבורת קנאים. ראית איך הרן הסתכל על הנעליים שלי בהערצה? הוא בטוח שאני איזה מלך גרר בערך". קינן שיחק בצמיד הזהב שעל ידו. "בטח זה מאוד כיף לגור בסדום.." הוא חיקה אותו.

יובב העווה את שפתיו לחיוך מאולץ.

"אני שמח בשבילך אז שלפחות בסדום יהיה לך חברים ראויים לשמם".

קינן חייך, וזקף את כתפיו. "הנחמה היחידה שלי". הוא נעץ מבט עורג אל קו הרקע, אל הרי סדום הגבוהים.

"אתה כן היית חבר לעניין, בכל מקרה". הוא סובב את ראשו לעבר יובב. "תבוא לבקר, כן?"

"אם תזמין, אני יבוא".

ערב טוב,
התלבטתי האם לעלות את הכתוב תחת הכותרת סיפור בהמשכים, בינתיים משאירה כשיתוף לביקורת מאחר ואני לא יודעת אם אוכל להעלות באופן סדיר. הסיפור מתפרסם ברשימת התפוצה. אשמח לתגובות...


בלילה הראשון שאבא ישן מחוץ לבית הבנתי שאנחנו משפחה מפורקת. לתמיד. חתיכות של פאזל שכל אחד מהם הלך לאיבוד במקום אחר, רחוק. שברים שלעולם לא יצליחו להתאחד, להרכיב תמונה שלימה.
"אז זהו, זה נגמר?", לחשתי לשירי בלילה ההוא, מועכת את הלחי לכרית. חזק. רוצה לבכות ולצחוק ביחד. לא מצליחה.
"הכול עוד יכול להשתנות", היא סובבה את הראש לצד השני, רמזה לי שהיא עייפה ואין לה כוח לדיבורים.
"לא הבנתי, את רוצה שאבא יחזור?", ניסיתי.
"אני לא רוצה כלום. אני רוצה לישון". היא ענתה בקול יבש, עייף משהו.
"גם אני רוצה לישון. לתמיד". אמרתי בחצי לחישה, קיוויתי ששירי לא שומעת אותי.
"זה נקרא למות", היא עדכנה אותי אגב שהיא מתהפכת לצד השני. "לילה טוב".

"אני לא רוצה למות. אבל אני גם לא רוצה לחיות. אני לא רוצה כלום. כלום. כלום". חבטתי את הראש בכרית. ידעתי ששירי ישנה אבל יש מי ששומע אותי. "זה לא הוגן", אמרתי לו.
ההורים שלי לא יכולים לעשות לנו את זה!!
אבא לא יכול לעשות לי את זה!!
רציתי לצרוח, לחתוך את הדממה המעיקה של הלילה, זו שמזמינה אליה את כל המחשבות הרעות והפרפרים השחורים.
לא חייב למות. אפשר לברוח. לאי רחוק, מקום טוב שאין בו אנשים. רק עצי דקל, נחלים ושמש ששוטפת את היקום באור אחר, קסום.

"אני רוצה להיות שם", עצמתי את העיניים. חזק. קיוויתי שאלוקים יעשה לי נס בדיוק כשם שעשה לבני ישראל במצרים. פתחתי אותן בחלוף דקה ארוכה. שום דבר לא קרה. מצאתי את עצמי שוב באותו החדר השקט והחשוך, שוכבת על המיטה. מולי תקרה אטומה, ומציאות חיים שככל הנראה לא תיתן לי לחמוק ממנה. לעולם.

ב"ה

מה אתם אומרים, הולך פנטזיה, אבל ממש מפונטזת?
אם ילך בעז"ה אני אעלה את ההמשך. תכתבו בתגובות איך האורך, אוקיי? שנדע לפעם הבאה, (אם תהיה )
אה, וכמובן כמובן, אני ממש אשמח לביקורת.



שריל מעולם לא חיבב את הרוח. שריקותיה העבירו בו צמרמורת וההרס שהייתה מביאה על המושבה רק חיזק את התחושות השליליות שלו כלפיה.
אבל היום לשריל אין את הפנאי להתייחס לזוטות כאלה, כמו דעותיו על הרוח. הוא יוצא מהבית בשקט, וסוגר אחריו את הדלת. מרגיש את אצבעותיו קופצות על הידית בהתרגשות. רוח מכה בפניו של שריל, והוא לעומתה מרכין את ראשו ונותן לה לחלוף על עורפו. הדרך מתקפלת לפניו בצעדים שקרובים לריצה. הוא דורך במגפיו על גרגירי המתכת הבוהקים, שבמקום לנוח על הקרקע הם רוקדים במחול עוועוים סביב רגליו.
הרוח מעמעת את ראייתו, מונעת מזוהר גרגרי המתכת להאיר את דרכו, אולם שריל מכיר את הדרך. כמעט בעל פה.
הוא נעצר מול דלת מתכת מעט רעועה. מתנשף. "פמילור", הוא מכה בדלת, המתכת משיבה לו הד. "זה אני, תפתח לי".

הדלת נסוגה אחרי מספר שניות. ראשו המתולתל של פמילור מציץ ממנה. "השתגעת?" הוא מושך את שריל אל הבית. "לצאת בסופה הזאת?"
"אל תשאל מה קרה". קולו קטוע.
"מה קרה?" סקרנות טהורה נושבת אליו מקשתיותיו הצהובות של פמילור.
שריל לוקח נשימה. "חדשות-מכוכב-הארץ".

בס"ד

השמיים היו בהירים וקרני השמש יקדו על מרצפות האבן הירושלמית. בצד הרחוב, על מחצלת קטנה העשויה קנים נבולים, הוא ישב כשאצבעותיו מרחפות על המיתרים. "הנה ארחיק נדד" קולו נשמע כחוצה ימים ויבשות, מרחיק נדד. "אלין במדבר סלה". הוא עצר משירתו, נותן למיתרי הגיטרה לדבר במקומו. מנגינה של סערה, עוצרת. ממשיכה. פתאום נרגעת, והוא ממשיך בקול נמוך: "אחישה מפלט לי, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער, מרוח סעה מסער". אחת לכמה דקות עוצר אחד מהעוברים הממהרים ומשליך אל המחצלת לידו מטבע של כמה פרוטות, הוא מרים את הראש ומחייך אליו לרגע, ולא מפסיק משירתו.

כמעט אף אחד מהעוברים ושבים אינו מכיר אותו, את משה דוד. ואולי, אולי בעצם כולם מכירים אותו. מכירים אותו דרך מנגינותיו, דרך השירים שהוא שר ומכניס בהם את כל נשמתו. דרך השמחה שמקרינה ממנו אל כל אחד ואחד שצלילי הנגינה מגיעים לאוזניו.

כשהשמש מגיעה בסמוך להרים, מתכוננת לשקוע מאחוריהם, הוא קם ואוסף את הגיטרה ואת המטבעות שניתנו לו במשך היום. המחצלת נשארת על מרצפות האבן, מחכה לו למחר, והוא פוסע בשמחה ובשלווה אל בית הכנסת של חסידי ברסלב שברחוב הסמוך.

מאוחר יותר, כשאחרוני הכוכבים עושים באימה רצון קונם ומפציעים אל השמיים, הוא חוזר אל המחסן הקטן שמצא ושנהיה לו לבית. דוחף מעט את הדלת תוך הודיה לה' על שהמציא לו את ביתו, ונכנס אל החושך. כעת, כעת מתחילים חייו.
אור חלוש נדלק מקופסת הגפרורים השוכנת קבע בכיסו, ונר השעווה שכמעט ואזל מתחיל לבעור באור של קדושה. "לעילוי נשמת רבינו רבי נחמן בן פייגא בן שמחה" משה דוד לוחש, ומביט באהבה על השלהבת המאירה את הספרים המונחים על השולחן. גם כסא קטן מצא פעם משה דוד באחד משיטוטיו ליד פחי ירושלים, והוא מתיישב עליו בחרדת קודש ובלב זוהר. הוא מקרב אליו את הספר החום, המעט בלוי בקצוות מלימוד, עליו חרוט באותיות הצבועות בזהב: "ליקוטי מוהר"ן". הוא פותח את הספר היכן שנשמתו דוחקת, ומתחיל בלחש שעולה ועולה עד שאין לדעת מהיכן מגיע האור, מהנר הדולק או שמא מפניו. באחת השעות פורצת רוח את הגג או את הדלת ומכבה את הנר, אז יודע משה דוד כי רומז לו ה' לפרוש לשינה, ותוך מלמול פרקי תהילים מניח ראש על השולחן ועולה אל עולם טוב יותר עד שמגיע בוקר חדש.

הוא נכנס אל מבנה הישיבה, גורר אחריו מזוודה חורקת.
"היי יחיאל, עצור", רדף אחריו קולו של יעקוב. הוא הסתובב.

"יש לנו אורח חדש לחדר", הוא התנשף, בוחן את תגובתו. "הרב ביקש ממני לעדכן אותך".
"מה??" יחיאל עיקם את אפו. " איפה- בדיוק- הוא- יכנס?"
"לא יודע", קרץ יעקוב. אולי תתן לו את המיטה שלך".
יחיאל שתק. הבדיחה לא הצליחה לרומם את שולי שפתיו.

"טוב, מה אני יכול לעשות", הוא נאנח אחרי רגע. נחירו התנפחו אות לתחושת העצבים שהציפה אותו. איך קוראים לו?"
"מאיר כהן".
"הוא נמצא עכשיו בחדר?"
"כן"
יחיאל הסיט את מבטו לעבר המסדרון. "אני הולך להניח את החפצים שלי. להתראות בינתיים".

כשחלף על פני החדרים, הוא חש את הכעס תוסס בקרבו ומאיים לגלוש החוצה. החדר כל כך צפוף. אי אפשר לנוע בו מבלי להיתקע במזוודות של חברי החדר. למה שיבצו את מאיר דווקא בחדר זה? למה? הרי לא חסרים חדרים נוספים.

'אתה אנוכי', היכה בו המצפון, לועג. 'מתי תפסיק לחשוב רק על עצמך'.

הוא ניסה למצוא תירוץ טוב שישקיט את הקול ההוא, המייסר. אך כמו תמיד לא הצליח.

"יחיאל תעבוד על עצמך. תעבוד על עצמך", הוא מלמל לעצמו טרם נכנס אל החדר, מנסה להלביש על פניו חיוך.
אולי בכל זאת הם יצליחו להסתדר. נכון שהחדר יהיה צפוף. קרוב לוודאי שלא תהיה לו פרטיות. אך אין מה לעשות. יש גם אכזבות בחיים, הוא סיכם לעצמו.

"בוקר אור", הוא לחץ על הידית, מנסה להיראות חביב. אך המראה שנגלה מול עיניו גרם ללסתו התחתונה להישמט. "מה- זה- אמור- להיות?????".

מבוסס על סיפור אמיתי שקרה. חלק מן הפרטים שונו לתועלת העלילה.

פרק 1:

קצת קצר הפרק אבל לא נורא, כך יצא.


חולות זהובים למלוא כל האופק וחום מדברי מהביל את האוויר. שמיים מתכתיים נפרשים ממעל והשמש קופחת בעוז על ראשו.

כאן. בדיוק כאן. הרחק מן השחיתות הממלאת את העולם. הרחק מן החמס, כפיות הטובה והאנוכיות. במקום הנידח הזה, בו לא פגעה יד אדם, גומלת ההחלטה בליבו: "כאן תקום ממלכה!" מכריז בהתלהבות אל הכלום שסביבו. הוא יכול לעשות זאת. הוא יקים ממלכה טהורה של יושר, נקיות לב ואהבה.

במשך תקופה ארוכה התרוצץ הוא מהכא להתם כדי להגשים את חלומו הגדול, וככל שהתהליך התקדם הלך ליבו ופעם בהתרגשות גוברת.

יש להקים בתים עבור התושבים. בתים יפים ומוקפי גינה. הוא אוהב את תושבי ממלכתו למרות שאינם עדיין, ורוצה לתת להם את הטוב ביותר שניתן.

'אך כיצד ניתן לבנות ערים ולטעת גינות במדבר?'