קהילת כתיבה מקצועית

אשמח להערות והארות..

פרק 1
בהתחלה היא לא נבהלת. זה דווקא נחמד, כי אף אחד לא רואה, וההורים שלא לא דואגים כי הם לא יודעים, וסתם ככה היא נהנית לנסוע עם ידיים אזוקות וכובע גרב על ראשה. סתם, זה נחמד כי היא אוהבת אקשן וכשהוא בא במקום בלוק שיעורי דקדוק אז בכלל...

אבל אחרי שיורדים איתה במעלית המון זמן, וקושרים אותה לכיסא שהמשענת נעלמת מעיניה- או מגבה, היא מתחילה להילחץ. כי ההורים שלה יְדעו מתי שהוא. וגם החברות. אז היא צריכה לסיים עם הבדיחה הזו כמה שיותר מהר.

מישהו נוגע בכיסא שלה. אין לה מושג מה הוא מנסה לעשות, אבל זה לא מרגיש טוב. היא מרימה את ראשה בלי לחשוב. בוהה בחושך שכופה עליה הכובע גרב.

מעולם לא חָסַר לה ביטחון עצמי.

"רגע. רגע. שניה אחת!" הקול שלה פוקד יותר ממה שהוא אמור להיות.

המישהו עוזב אותה.

"תראו, בואו נבהיר פה כמה עניינים. אני קראתי המון על חקירות של השב"כ, שיש לי הרגשה שאני שם פשוט בגלל העיניים הקשורות והדרך בה לקחתם אותי...

"בספרים היו תיאורים ממש לא נחמדים, ובואו נאמר שאני לא רוצה לצאת מכאן עם גב מפורק ורגליים שבורות."

מישהו מהמהם. היא מתעודדת. ממשיכה.

"אז לכן, פשוט תסבירו לי קודם כל למה אני נמצאת כאן- כי אני רוצה לסיים עם הטירוף הזה כמה שיותר מהר, ובלי שיתלוו אלי מחלות נפש וגוף. אוקי?"

שתיקה.

הכובע מורד מפניה בבת אחת. היא מפלבלת. האור חזק מידי.

"תקשיבי טוב, ילדה." אישה בת שלושים וחמש בערך נעמדת מעבר לשולחן. מביטה בה בעיניים ירוקות חודרות. חוץ ממנה יש עוד שתי נשים בחדר. יפה. היה לה קהל רב.

"אני לא הולכת להיכנס לוויכוח אם את יודעת על מה, או לא יודעת. אנחנו צריכים שמות. תאריכים. מקומות."

"מה? רגע רגע רגע. לא הבנתי כלום, ואת לא הסברת כלום." היא מתנשפת.

זה נהיה מלחיץ מרגע לרגע.

החוקרת חושבת שניה. ניצוץ קונדסי מבליח לעיניה ונעלם. היא תוהה לגביו.

"ריגול." היא אומרת בסוף.

-פרק 5-
יום שלישי ט"ו כסליו
"קומה שביעית." בוקע קול מתכתי. המעלית נעצרת. נפתחת. אמא ובת יוצאות ממנה, ריח זר עולה באפן. עיניהן תרות
אחר חדר מאה עשרים וחמש .
מאה עשרים, מאה עשרים ואחת. הן כבר כמעט שם.
הנה הוא. חדר מאה עשרים וחמש. תהילה נעצרת, מתכווצת. מה מחכה לה שם בפנים?
אמא לוחצת על הידית, מסמנת לתהילה לבוא בעקבותיה. הן נכנסות אל החדר .
העיניים של תהילה מתמגנטות מיד למיטתה של רות. רות שרועה עליה, ממוללת את קצה השמיכה בידה. איבריה רפויים,
היא נראית כלאחר קרב. תהילה מתקרבת. תחושת מחנק עולה בה יחד עם הבזקי תמונות מיום ההולדת השש עשרה של
רות. יש שם בלונים ועוגת קרם ומשפחה מאושרת והרבה קרבה ואהבה. אז היום יש בלונים ועוגה. אך מעבר לזה, אושר?
קרבה? אהבה? הם כנראה נשארו שם, ביום הולדת של שנה שעברה.
"מזל טוב, בת שלי." אמא מתיישבת ליד רות ומלטפת אותה. לא יודעת במה לאחל.
תהילה רוצה לשבור שתיקה ולצרוח: "לרפואת הנפש ולרפואת הגוף." לכוון במילה נפש. זה יום מסוגל לתפילות, לא?
שותקת כלפי חוץ. צורחת בפנים.
באתי לכאן בשביל היומולדת. אם לא אנחנו, היום הזה היה עובר לרות כמו עוד יום. אז נחגוג לה בלי שיש באמת על מה.
שתשמח, שתהנה, תאיר קצת ימים חשוכים.
היא מגייסת חיוך, מותחת אותו על הפנים. "רות! יום הולדת שמח." היא מגישה לה את העוגה, מתכוונת לפרוס אותה
תכף, לאכול יחד.
רות דוחפת את המגש לקצה המיטה ומעווה את פיה בזלזול. "איכססס, את הכנת את זה?! והבלונים האלה, מה אני בת
שלוש?!" היא מניפה את ידה. פוגעת בעוגה. העוגה צונחת לרצפה.
המגש מתנפץ, העוגה מתפרקת. ורוד ולבן צובעים את פני השטח.
תקוות מתנפצות לתהילה, הלב מתפרק. אדום צובע את הפנים.
היא בורחת החוצה, לא מסוגלת להישיר מבט למציאות בעיניים. הדמעות באות מאליהן. היא מתיישבת על כיסא אקראי
בסמוך לחדר.
שעות עבדתי על העוגה הזאת. האותיות הקטנות, השושנים הצחורות, הפנינים הכסופות שמותאמות לצבע הבלונים. כמה
השקעתי. כוונות טובות היו לי. ביקשתי לתת, לשמח. למה היא מגיבה ככה? תהילה משעינה ראש על הקיר, נחבטת. זה
לא מפריע לה, יש דברים כואבים מזה. לא אכפת לה? היא לא רואה את ההשקעה? ובכלל, על מה יש לה להתלונן ומה פשר
התגובה המוזרה הזו?
איך אפשר להמשיך את החיים ככה? לאן עוד נגיע? וחסרה לי, כל כך חסרה לי האחות שפעם הייתה לי. היא מרכינה ראש,
טומנת אותו בין רגליה.
נעליים. זה מה שהיא רואה בזווית העין. נעלי פומה לבנות ונעלי בית ורודות פרוותיות, מתקדמות בנחת במסדרון. תהילה
מרימה מבט, סוקרת את הנועלות אותן.
אחיות. תאומות.
אחת מהן, זו עם הנעלי בית, "גהה" הוא בית בשבילה עכשיו. השנייה לבושה בתלבושת, נערת סמינר.
"לאה. אני כל כך מתגעגעת כל הזמן, כיף שאפשר לבוא לכאן, להיות איתך." הנערה בתלבושת מניחה ידה על הכתף של
תאומתה.
התאומה, עכשיו תהילה יודעת שקוראים לה לאה, שותקת.
"הקנבס עם הציור של שתינו ביחד מהמם. הכישרון הנדיר שלך מדהים אותי כל פעם מחדש, והוא הולך ומשתבח כל הזמן."
לאה עדיין שותקת. הן ממשיכות להתקדם במסדרון הארוך. תהילה עוקבת אחריהן מסוקרנת.
האחות לא מתייאשת. "את יכולה לצייר גם לי קנבס כזה, כמו שהנחת על השידה שלך? אני אתלה לי אותו בחדר. כך תהיי
לידי תמיד, אזכור אותנו יחד."
לאה מחייכת פתאום, מסמנת "כן" עם הראש.
התאומות נבלעות באחד החדרים. נעלמות לתהילה מהעיניים.
הספיקה לה הסצנה שהייתה עדה לה כדי ליצור לעצמה בראש תמונת מצב מהירה. תאומות. ושתי עולמות. לאה בקושי
מתקשרת, כנראה זה קשור לסיבה בשלה היא נמצאת כאן. אבל הציור שבחרה לצייר מעיד שתאומתה חשובה לה,
משמעותית עבורה. התאומה מצידה מוצאת נקודות אור, מדגישה אותן. תומכת ומכילה. מעלה חיוך על פנים כבויות. פשוט
נמצאת כשצריך אותה. כי מי תהיה ללאה אם לא תאומתה?
ומי תהיה לאחותי אם לא אחותה? מי תתמוך, תכיל, תקבל אותה כמו שהיא? רות עוברת משבר כפול. המאניה שפלשה
לחייה ניתקה ממנה את הקרובים לה ביותר.
כשהיה לי קל ומהנה הייתי לידה, איתה. פתאום כשנהיה קשה אני בורחת, מתמקדת בעצמי ובקושי האישי שלי. למה אני
לא מצליחה לאהוב אותה עכשיו? היא לא אשמה במצב. היא הסובלת והמתמודדת העיקרית ממנו.
תהילה מעבירה אצבע מתחת לעין, מנגבת דמעות. אני רוצה להיות שם בשבילה. יודעת שזה לא יהיה קל. אבל מישהו אמר
שהחיים קלים?
אני חייבת למצוא בה נקודות אור, להתמקד בצדדים חיוביים. לאהוב כמה שאפשר, להראות לה את זה.
רות האמיתית מדהימה, וכל מה שקרה, קורה ויקרה לא קשור בה. זה לא היא, זה המאניה.
שוב נכנסת תהילה לחדר מאה עשרים וחמש. הפעם היא חדורת מטרה. המסע המורכב מתחיל. כמה מורכב ככה שווה.
רות יושבת על המיטה, אוזניות תחובות לה באוזניים. תהילה מתקרבת אליה. טבילת אש ראשונה עומדת להתבצע עכשיו.
היא נוגעת ברות קלות, רות קופצת. מוציאה אוזניות.
"איפה אמא, רות?"
"היא... הלכה ל... לדבר עם איזה מישהו כאן." רות מדברת בקול חלוש. איך מצבי רוח יכולים להשתנות מרגע לרגע ברמת
קיצון.
"רוצה נסתובב קצת בחוץ בינתיים?" תהילה מנסה. היא השיגה אישור שרות תצא מחדרה לרבע שעה.
רות מסמנת "כן" בעיניים. הן הולכות יחד, מתקדמות. שתי אחיות. שתיקה עומדת ביניהן בהתחלה.
יוצאות לחצר. היא מקבלת אותן עם אור ואוויר. הן מסתובבות. שותקות עדיין. תהילה מסמנת לעצמה וי בלב. יש דברים
שעוברים גם בלי מילים.
טיפות מתחילות לרדת.
"רות, זוכרת את השיר שכתבת על טיפה של כוח?" היא מזכירה לה. "איזה יפה ומחזק הוא!"
רות מעלה חיוך. "גם עכשיו אני כותבת הרבה, הכל במגירה."
"אני חייבת לראות, רות. אין כמו השירים שלך בעולם." הם גם יתנו לי הצצה לעולם שלה, למה שעובר עליה.
"כשנחזור מהסיבוב" רות מבטיחה.
תהילה מסמנת עוד וי. פתח לה פתח, ה'. לא תמיד זה יהיה קל כל כך. אך זה התפקיד שלה, פשוט להיות שם.
ואז יהיה טוב יותר, לשתיהן.

-פרק 3-
יום חמישי כ"ה חשוון
"כל הנחלים הולכים לים..." קמפה מזמר ברקע. כל נחלי המים המלוכלכים מוצאים עצמם נגרפים אל חדר האמבטיה.
נבלעים בחור שחור.
תהילה מעבירה סמרטוט על הרצפה. רות ניגשת אל הנגן, מחפשת שיר אחר, תואם למצב רוחה המרומם. מצטרפת גם
היא למלאכת הניגוב לצלילי "לכבוד שבת קודש" של מוטי וייס. היא מזיזה את המגב על הרצפה בתנועות תואמות לקצב
השיר.
איזה כיף לחזור לעשות דברים עם רות, תהילה מהרהרת. היא כל כך חיונית עכשיו, משהו טוב קורה לה. שתי עוגות שכבות
ומוס שוקולד מוכנים על השיש במטבח יכולים להצטרף להעיד.
"תהילה, כבר ניגבתי כאן. למה עוד פעם?" רות קוטעת את הרהוריה.
"אויש, לא שמתי לב." תהילה מתנצלת, מביטה סביבה. "וואו, סיימת הכול, חרוצה. מה את רוצה שנעשה עכשיו?" היא לא
שבעה מלראות את אחותה שחזרה לעצמה אחר תקופת דיכאון ממושכת. רוצה להנות ממנה, איתה.
"בואי לגני, אחותי כלה" רות שואגת עם השיר. מסובבת את המגב באוויר.
תהילה נבהלת. "רות?"
"דגים לכבוד שבת..." רות שרה מעצמה בהתאם למנגינה המקורית. "דגים! תהילה, בואי נכין דגים! סלומון, אני בדרך אליך!"
דגים, שיהיה דגים. אבל למה נשמע שלרות עוד פעם קורה משהו רע?
אז דגים לשבת יש, בתקווה שנצליח לאכול אותם בלי שהפה יעלה בלהבות. רות התעקשה לשפוך את כל הפפריקה
שבקופסא, ולקצוץ שני ראשי שום וארבע פלפלים חריפים. "שיהיה טעים" היא טענה. "כל המרבה הרי זה משובח."
הרי זה משוגע. מגדירה תהילה תוך שהיא מנקה את השיש, מעלימה ראיות ושאריות. רות עשתה את שלה והלכה הלאה.
מי יודע מה עושה עכשיו, מתעתעת שכמותה.
אם כבר אני מנקה, אז עד הסוף. תהילה מחליטה. היא ניגשת למיני בר עם מטלית לחה, כדי להעביר עליו ניגוב. דף מקופל
מונח עליו, היא פותחת אותו כדי לדעת מה דינו.
שגב גורן, פסיכיאטר קליני. הדף לא יועד להגיע לידיה. לקרוא? להניח בצד? המתח והרצון לדעת מכריעים. היא ממשיכה.
תוצאות אבחון רות ליברמן. העיניים של תהילה מעפעפות, רצות על המילים. מחפשות הכרעה ברורה. מוצאות.
מאניה דפרסיה.
צמד מילים לועזיות מקפלות בתוכן את כל החיים העכשוויים של רות. תהילה רוצה להבין יותר, היא ממשיכה לקרוא.
מאניה דפרסיה הינה הפרעה נפשית כרונית המתאפיינת בשינויים חדים במצבי רוח ואנרגיה. לעיתים פורצת בעקבות אירוע
קשה ועוצמתי שאדם חווה. במקרה של רות התפרצה לאחר שהיה בבניין בזמן שנפל בו טיל. המחלה מתמשכת לכל החיים
וניתנת לאיזון באמצעים תרופתיים. במקרים קשים קיים צורך באשפוז פסיכיאטרי.
לאאאאאאאאאא! הלב של תהילה נופל. רות. חולת. נפש. לנצח.
אין סיכוי. זאת לא יכולה להיות היא. אחותי. חיי.
היא מתיישבת בקריסה על הרצפה, רפויית איברים. דף האבחון שבידיה שולח אותות. היא מתקדמת לקריאת תיאור המחלה
בדפיקות לב מואצות.
עמוד | 6
המחלה מורכבת מתקופת המאניה ומתקופת הדפרסיה. מאניה מגיעה לתקופות קצרות בהן החושים והרגשות השונים
מתפקדים ברמת על. מתאפיינת במצב רוח מרומם, דימוי עצמי גבוה ואפילו מופרז, תחושת עליונות, חוסר סבלנות,
התחזקות רוחנית, פעלתנות יתר, אגרסיביות, אי שקט, רגזנות ולקיחת סיכונים עצמיים. הדפרסיה היא תקופה ארוכה יותר
שמגיעה לאחר תקופת המאניה. משמעותה דיכאון. מתאפיינת במצב רוח ירוד, עצבות, ייאוש, קושי להתרכז, עייפות, הזיות,
הזנחה עצמית, מחשבות על מוות וחוסר תקשורת עם הסביבה.
הדף נשמט על הרצפה. עכשיו תהילה מתחילה להבין את פשרן של כל מיני התנהגויות. משייכת אותן, מה קשור למאניה.
מה לדפרסיה. יופי של הסבר לשכל. אבל ללב, ללב לא דואגים להסברים.
תהילה חשה בצל מעליה. מרימה עיניים אדומות שנפגשות בעיניים של אמא. "אמא" היא מוציאה קול חלוש.
הדסה ליברמן מסתכלת על ביתה, רואה גם את הדף הזרוק לידה. מבינה.
"תהילה, קומי. בואי נשב, נדבר קצת." גם הקול שלה שקט, שבור.
הן מתיישבות ליד שולחן המטבח. אמא פורסת עוגת שמרים טרייה, מניחה בצלחת. אף אחת משתיהן לא נוגעת בה.
"בדיוק רציתי לדבר איתך קצת על... על המצב. אני מבינה שהרבה ממה שרציתי להסביר לך כבר קראת." אמא מישירה
מבט לתהילה, מחכה לשמוע אותה.
"כן, הסברים קראתי. אבל מה עוזרים הסברים? מה עוזר שם למחלה? המציאות קיימת. ולנצח. מה יהיה עם רות?" תהילה
מזדעקת, אמא מביטה בה בהזדהות.
"את חושבת שלנו זה לא קשה, תהילה? אנחנו ההורים שלה. המציאות כואבת, מייסרת, וכמו שאמרת- קיימת. גזירת
שמיים. אנחנו צריכים לדעת לקבל ולעשות את הטוב ביותר במסגרת האפשר."
"אמא! זו לא סתם בת. זו רות! רות היא הכול, רות היא..." תהילה מתייפחת, אמא מלטפת את גבה.
"רות היא אור, היא חיות, היא שמחה, היא..."
אוווווווווווווווווווו... אזעקה מנסרת את החלל, עוצרת את תהילה מהספדיה.
האזעקה עוד ממשיכה לעלות ולרדת ותהילה סוקרת את הממ"ד במבט מהיר לראות שכולם הספיקו לרוץ אליו. כולם בפנים.
כולל הקטנים שכבר שכבו במיטות. כולל גוש השמיכות שליד הארון. הגוש שטומן בחובו נערה מפוחדת, עצומת עיניים. כך
רות מגיבה לכל אזעקה מאז שמחת תורה.
תהילה מתרחקת מהגוש, עוברת לצד השני של החדר. תוקעת פנים, עדיין רטובות, בקיר. המחשבות ממשיכות לייסר,
להכאיב. אבא! איך אני יכולה לחיות ככה? איך אני יכולה לקבל, להכיל, להמשיך לאהוב?

בחזור מבית הספר מצא אמיר טופי. ולידו עוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד.
שביל הטופים נמשך לאורך המדרכה עד שהתעקל לתוך סמטא שוממת,
בה חנתה מכונית כהת חלונות שעליה נשען גבר רחב כתפיים והמתין.


"עכ..." אמר הבחור האוחז במצלמת הוידאו בנעימה איטית ומתוחה
"...שיו" קפץ קולו באוקטבה שלמה.
וטיפה כתומה נשרה אל תוך הבקבוקון הפתוח.

הקריין המתין שהפרופסור יטפטף לשני בקבוקונים נוספים ורק אז התחיל לדבר.
"חברת התרופות קיורקם הוקמה בשנת 2007 על ידי צוות פרמקולוגים בראשות פרופסור נחום ציקלין, אותו אתם רואים כעת כשהוא רוקח את ה'רואיגוקסין', תרופת הדגל של החברה, שמרבית בתי החולים הפסיכיאטריים בעולם עושים בה שימוש קבוע..."

הקריין סיפר על ההישגים הבינלאומיים של הפרופסור ועל ההצלחה האדירה של החברה המשגשגת בעוד עדשת המצלמה ממשיכה לעקוב אחרי ידו של הפרופסור המטפטפת את החומר הפעיל לתוך שורת בקבוקונים אינסופית.

הטלפון רטט ללא הפסקה בכיסו של הפרופסור, שלא יכול היה לענות באמצע השידור החי ונאלץ להמשיך לחייך אל המצלמה בשלווה.
הוא נאלץ להמשיך ולחייך למרות מסכת השקרים של הקריין העליז.
אף אחד בחו"ל לא שמע על נחום ציקלין והמקום היחיד בעולם שבו השתמשו ב'רואיגוקסין' הוא בית החולים 'אלומות' בפאתי אשקלון. החברה היתה על סף פשיטת רגל ואף אחד מצוות הפרמקולוגים שפתחו את החברה לא יכול היה לחלץ את ציקלין מהחובות ששקע בהם, משום שלא היה צוות כזה.

הפרופסור שתלה תקווה נואשת בתשדיר הפרסומת הזה, המשיך עם הטיפטוף בחיוך מלא חשיבות, אבל כשהגיע לבקבוקון מספר 271 פקעה סבלנותו והוא הוציא את הטלפון מהכיס.

מספר לא מזוהה.

הוא ענה.

"אבא", זה היה אמיר שלו, "הם לק...." הקול נקטע.
"תכין עשרה מליון דולר" אמר קול זר "ואל תספר לאף אחד בעולם. תמשיך בהצגת הפרסומת שלך כאילו לא קרה כלום. עשרה מליון. אודיע לך מחר על המקום והזמן".

ניתוק.

הוא החזיר את הטלפון לכיס, הצלם החרוץ שבזמן השיחה הפנה את המצלמה לכיוון אחר, סיבב אליו את העדשה ונחום ציקלין חזר לחייך, הצוואר שלו היה נוקשה בטנו מכווצת וחוט השדרה קפא.

אמנם היו לו עשרה מליון בחשבון הבנק...
אבל במינוס.

עיניו היו מעורפלות כשהוא הוסיף טיפה שניה לבקבוק 270 במקום לטפטף לבקבוק 271.

הטעות הזאת הצילה את חיי בנו.


ניסים יהלום היה אלוף ישראל באגרוף במשקל כבד, הוא היה ממש טוב בזה והיה קרוב לזכות גם באליפות העולם, אבל הקריירה שלו נגדעה באורח טראגי בקרב שלו נגד סמיר חאלייאני, אלוף אלג'יריה.
כפפת אגרוף סגולה המגיחה במהירות משמאל, היתה הדבר האחרון שהוא ראה בעולם השפיות.
החלום על האליפות הפך לעליפות.
הוא חזר להכרה אחרי ארבעים ושלשה יום, וההכרה הזאת היתה מעוותת מאד.
ניסים הוגדר כמסוכן מאד לסביבתו ואושפז בבית החולים הפסיכיאטרי 'אלומות'.

מדי בוקר הייתה עוברת האחות איריס מלווה בשני גברתנים ירוקי מדים ומזריקה 'רואיגוקסין' לכל דיירי המחלקה הסגורה שבבית החולים. הזריקה שהפכה כל זאב לכבש וכל מתאגרף חמום מח לג'נטלמן אדיב חייכן, ומאד מטושטש.

בבוקר יום שלישי ישב ניסים יהלום במיטתו והסתכל בחלון.

הכל היה מאד מאד שונה היום.
הוא ראה את צמרות העצים שבחוץ בבהירות. הוא ראה כל עלה ירוק וכל פיסת שמים תכולה שבין הענפים.
השמש זרחה ישירות אליו ועוררה בו כוחות חדשים.

הוא קפץ מהמיטה במין קלילות שכזו, ממש כמו פעם. מתח את כל שריריו המשתרגים בנהמה שהפתיעה את עצמו, והתבונן סביב על החדר הקטן שלו. הכסאות המוברגים לרצפה, כיור המתכת, הפוסטרים שמודבקים לקירות, הכל בצבעים מרגיעים ורכים, ירוק בהיר, תכלת, צהוב מפויס, ורוד עדין, סגול לא.
בחדרים האחרים דוקא שלט הסגול השליו והמרפא, לא בחדר של ניסים. האגרוף של סמיר חאליאני היה מנתר אליו מכל אוביקט סגול ומוציא אותו מהכלים.
הכלים שמלכתחילה סדוקים ושבריריים.
איריס הקפידה מאד שהגוון הזה לא יכנס לטווח הראיה שלו.

נסים נהם שוב וחבט באגרופו הימני בקיר.
הכוסות שעל הכיור קרקשו.

"גבריאל, אני מרגיש היום מ ד ה י ם!" קרא והכה גם באגרופו השמאלי.
טיח נשר ממקום הפגיעה.

"גבריאל?!" התפלא נסים על חוסר התגובה, הוא שלח מבט אל המיטה השניה שבחדר.
עינו השמאלית מצמצה פעמיים, כפי שעשתה תמיד כשהוא התרגש.
- שותפו לחדר שכב רועד, חיוור כמו מת, ריר נוזל מפיו, ועיניו מתגלגלות כמו סביבונים.

"איריס!" צעק ניסים בבהלה

"א י ר י ס, משהו קרה לגבריאל!"

בקבוקון ריק היה מוטל בפח האשפה הקטן ליד המיטה של גבריאל ועליו המספר 270.
הוא קיבל מנה כפולה מהחומר המרגיע, והיה בסכנת הרגעה לצמיתות.
החדר נמלא באנשי צוות מבועתים, ורופא המחלקה שהוזעק הזמין מיד אמבולנס.

בתוך הבלאגן הגדול איש לא הבחין בניסים יהלום שחמק החוצה וירד לקומת כניסה. וכשהדלתות נפתחו והפרמדיקים פרצו בריצה פנימה, יצא נסים מן הבנין בו היה כלוא בחמש עשרה השנה האחרונות, מצמץ פעמיים, נכנס לאמבולנס שחנה במנוע פועל.
ויצא לטיול במרחבי העולם החופשי.

בפח האשפה הקטן שליד מטתו התגולל בקבוקון מספר 271. שתכולתו הייתה מים מזוקקים בלבד.

-פרק 1-
יום שני, א' חשוון התשפ"ד
בום. טראח. בום!
קולות שבירה והתנפצות חדרו אל תוך שנת הצהריים המתוקה של תהילה, קטעו אותה באחת. היא התישבה על המיטה
בבהלה, משפשפת עיניים. טילים? יירוטים? יריות? אוטומטית קישרה את הקולות אל המלחמה השוררת בארץ, משביתה
פעילות וחיים.
הקולות לא חדלו. עתה הבחינה, אלו זכוכיות מתנפצות, וזה נשמע קרוב, קרוב מתמיד.
תהילה קפאה על מיטתה, התאבנה, החווירה והלבינה. זה יכול להיות מחבלים, והם כאן באזור. אולי אני מדמיינת או חולמת?
השלתה את עצמה, אך אז הם באו : עוד בום עוד אחד ועוד. ולאחריהם- שתיקה וריח חריף שנישא בחלל. היא מזהה אותו.
ריח שקיים בכל הבקבוקים במדף היינות של אבא.
תהילה מזיעה, הרגליים שלה רועדות והשיניים נוקשות זו לזו . בשניות היא מזדחלת אל מתחת למיטה ומצטנפת שם.
מוצאת לה מקום מחסה.
הריח האלכוהולי מתחדד ומתעצם מרגע לרגע ובכל רגע שכזה הדופק שלה פועם מהר יותר, לחוץ יותר.
"אבא, אני רוצה לחיות!" פורצת מתוכה זעקה שרק הוא שומע.
פתאום, נושכת את השפתיים עד זוב דם. נזכרת ברות. איך במשך שתיים וחצי דקות מקפיאות דם דאגה רק לעצמה
כשאחותה גם היא כאן בבית? איך לא חשבה עליה?
תהילה מושכת בחוזקה בשיער, מכאיבה לעצמה. הוא מלא באבק שהצטבר תחת המיטה .
היא מעבירה לעצמה חשבון מהיר בראש: נכנסתי לנוח לפני חצי שעה. רות אז הייתה בסלון. בדיוק התחילה לקפל כביסה
בכמות שאמורה לקחת לה לפחות שעה. היא הבטיחה לעצמה שלא תעצור באמצע, רצתה שהכול יהיה מקופל עד שאמא
תחזור מהעבודה. קולות הנפץ הגיעו מהסלון, הפוגרום מתרחש שם.
אני לא אפקיר את רות בעד שום מחיר שבעולם!!! תהילה מחליטה להתגבר, להתעלות מעל הפחדים ולצאת להיאבק על
חיי אחותה הקרובה אליה ביותר, בלב ובגיל.
היא מחלצת את עצמותיה המצונפות ממקום מחבואן ויוצאת אל המסדרון , מודעת לכך שהמעשים שעושה עכשיו מסכנים
אותה, אך היא חדורת מטרה. מדמיינת את עיניה המתחננות של רות שזועקות :"בואי להציל אותי! לא אכפת לך מאחותך?"
המילים תובעות, מחייבות. כאילו נאמרו.
היא עושה את דרכה לעבר הסלון, צמודה לקיר המסדרון. מתקרבת מדודות, צעד אחר צעד, בשקט ובהיחבא.
מהסלון עולה שקט מהול בארומה חריפה. הוא גורם לה להעביר במוחה תסריטי אימה, לדמיין את הגרוע מכל.
ברררר! המיקי מאוסים שעל גרביה מאדימים, המסכנים. כפות הרגליים שלה חשות במגע רטוב וצונן, איכס!
נחלי האדום האדום הזה מצאו יציאה מהסלון, זרמו ממנו הלאה. באו עד אליה. בערוצי הנחל משייטים בשלווה רסיסי זכוכיות,
נעים עם הזרם.
תהילה מנסה לפלס דרך בין ים ליבשה, להימלט מזכוכיות, מצליחה חלקית. רגליה אמנם חפות מכל פגע ושריטה אך
מדשדשות הן בערבוביית משקאות אלכוהוליים.
רגע האמת הגיע. רגע השיא. היא בפתח הסלון.
הלב שלה קופא. עוצמת עיניים, כאילו שהמציאות תיעלם.
חלקיק שנייה עובר והיא פותחת חזרה, לא נותנת לעצמה להשתהות. הזמן יקר מדי.
עמוד | 2
המוח שלה פועל, מניע גלגלים, נערך לכל תרחיש. פניה לבנות, חיוורות. השפתיים כחולות, רועדות. העיניים אדומות,
בוכיות, דואגות ו- מציצות פנימה.
שום מחבלים. שום מחבלים ושום נעליים.
רק רות. רות שיושבת בתוך ים אדום כאילו הייתה סירה. בידיה שני בקבוקים, משמשים לה כמשוטים. וויסקי ועראק. אחרונים
מתוך עשרות.
ברגע הראשון עיניה של תהילה מצומצמות, ממצמצות בחוסר הבנה. ברגע השני העיניים גדלות, יוצאות מחוריהן. הלם.
ברגע השלישי הפה נפער, מוציא מעצמו גמגום: " רות, א, א, איפה ה, המחבלים?"
רות מביטה בתהילה בעיניים מזוגגות. "מחבלים ,איזה מחבלים, אין פה שום מחבלים." רות מושכת את המילים, מורחת
אותם כאילו היו מסטיק בלתי נגמר. "מה יש לך, תהילה?"
תהילה נועצת מבט בשיבאס ריגל שביד השמאלית של רות. באותו הרגע מעיפה אותו רות בקשת ישירה לכיוון הספה והוא
מתנפץ למאות רסיסים.
"את שואלת אותי מה יש לי? מה יש לך, רות??? מה קורה פה?" היא צורחת. השאלות שלה מהדהדות ברחבי הסלון באלפי
סימני שאלה, לא זוכות למענה.
כמה שניות של שקט ואז פורצת רות בצחוק מתגלגל, פרוע.
היא מורידה ראש לרצפה, טובלת את תלתליה בערבוביית נוזלים שנאמדו פעם בשווי אלפי שקלים, כשהיו ממולאים
בבקבוקים שעמדו במדף המשקאות, בן טיפוחיו של אבא, שכעת מרוקן מתכולתו.
רות מרימה באחת את ראשה חזרה. מעיפה את הקוקו אחורה. הקיר הלבן מתמלא בנתזים אדומים. היא ממשיכה לצחוק
בפראות, בחוסר שליטה. הצחוק שלה ממלא כל פינה שקטה בבית.
תהילה עדיין עומדת בכניסה לסלון, לא מעזה להתקרב. המומה.
מנסה להבין, לעכל, לא מצליחה. מה יש להבין פה? היא השתבשה, רות!
היא מעדיפה לשתוק. אין בה מילים. רק דמעות שגואות, חונקות את הגרון. גדול עליה. את המערכה הזו צריכים חכמים
ומנוסים ממנה לנהל.
05:15 , היא מעיפה מבט לשעון. טוב שבגלל המלחמה העבודה בבנק נגמרת בשלוש. תכף אמא תחזור משם, תתמודד.
קשה לתהילה לחשוב שאילו המראות שיקבלו את פניה של אימה, אך אין לה ברירה. היא לא מסוגלת יותר.
היא בורחת לחדר, מרטיבה את הכרית בדמעותיה. יוצרת ים נוסף. שקוף ומלוח.
צחוקה של רות ממשיך להיות נישא בחלל...

עוד ארגז אחד, וסיימתי.
לא, שכחתי את ההוא של שונות מחדר הילדים.
כוס קפה ראשונה בקריית הנשיאים. וופלה אחרון מהחבילה של הקניה הראשונה במכולת החדשה. וישיבה ראשונה בבית החדש.
הילדים שקועים עמוק בעולם החולומות ואני נותנת לגוף הדואב והגב התפוס טיפ טיפת מנוחה.
אליעד יצא לתפילת ערבית. המניין היחיד בשכונה הצעירה. אחריו יהיה גם שיעור בדף היומי- דווקא לא היחיד, יש גם בנץ.
שמורות עיניי כבר נעצמות כמעט כאן בכסא המטבח. חולמת ספק בהקיץ ספק שלא בהקיץ על אפיק הפרנסה המתוכנן.
ובחלומי אני עומדת מול עדת מעריצות בנות 9 או 10, מרצה להן בשטף על בישול ספגטי או אפיית עוגה.
לאחר מכן מול האמהות של אותן מעריצות צעירות, המעונינות ללמוד לחסוך בהוצאות ולהכין בעצמן את סעודת בר המצווה של הבן הבכור בעוד שלושה חודשים.
חלומות מתוקים, חלומות נעימים, כל עוד הם רק חלום.
השלום של אליעד העיר אותי משנתי, שנת עמלים עריבה.
השלום לא היה מתוק כמו החלום.
החיוך לא היה מסופק כמו אותו חיוך שאחרי החוג החולמי.
וכי מה חשבת? גערתי בי בליבי, החיים הם חלום?

כבר תקופה ארוכה שאני רוצה להעלות על הכתב את הנושא הזה. לנסות לתאר איך נראית כזו ישיבה מבפנים.
אשמח לשמוע ביקורות.

פרק א'
"בוקר טוב חברים, השעה 9:15, חברההה' ש-חריס'. נוו, דוד בא נראה אותך. 2-3 ש-גר"
"אההה מי זה? מי חופר לי פה באמצע הלילה??? אההה הרב טוביה, תן לישון הרב, לא ישנתי כל הלילה"
"עוד פעם נסחפתם? מה הפעם?"
"לא, הרב. הפעם זה היה בקטע טוב. ישבנו עם הגיטרה ככה איזה שעתיים היה כיף של החיים שרנו את כל השירים של. דיייי מה אתה בועט בי".
"תגיד דודו אתה נורמלי, מה אתה מספר לרב את כל זה, אתה יודע שזה שירים שהרב לא אוהב..."
"וואלה צודק. אתה שומע הרב טוביה, שכח המ שאמרתי ך'. לא היה. א'קיצער ואחרי זה היינו רעבים אז היינו חייבים לקפוץ לעיר לקנות איזה באגט דלוח. עמדנו בתחנה חותר משעה וחצי, תאמין לי הרב, לא נעים לי לפתוח פה לידך את הפה אבל ברכות לא נתתי להם..."
"אייי דוד, את האמת שאין עליך. אתה תמיד מפתיע עם המקוריות שלך... אבל יאללה עוד שלוש דקות 'ישתבח' ואני חייב לראות אותך שם"

ככה נראים פחות או יותר הבקרים של הרב טוביה פינטושטיין בישיבה לנוער מתמודד שהוא מכהן בה כרב.

טוביה כל החיים התחבר אליהם, ללב שלהם, לאמת הטהורה בפנים, לעדינות שנמצאת עמוק עמוק מאחרוי מסך החיספוס העבה שנוצר על ידי שנים של נחיתות ואכזבות.

טוביה תמיד אמר לעצמו שברגע שהוא יגיע לגיל המתאים הוא ילך להיות איש צוות בכזו ישיבה וישתדל להנעים להם את החיים ואולי אפילו לזכות להעלות אותם קצת קצת לדרך המלך.

זה הגיע בסוף, אחרי כמה שנים טובות בכולל, ואחרי שתפס קשר עם כמה בחורים בבית כנסת וגילו בו איש שיחה, הגיעה ההצעה.

שעת ערב מאוחרת והרב לוי פרידסקי מתקשר אליו ומציע לו להיות אברך בישיבה החדשה שזה עתה נפתחה בשכונתו. "לא ישיבה רגילה" כך הוא אומר. וטוביה מבין שזה בלשון המעטה...
מהר מאד הוא מוצא את עצמו כאיש צוות בישיבה ה"לא רגילה"... וכאן העבודה מתחילה.

1.

"לא בא לי!!!!"

"מה עושים איתו?!" אהובי כמעט בוכה, היא לא מאמינה שהן הגיעו למצב הזה.

אלישי בן הארבע עומד על השולחן הסלוני שלהם, מעיף חלקי לגו, פליימוביל, קרעי פיצה וכדורים מולידים לכל עבר, צורח את חייו.
אשירה מסוככת על אזניה עם ידיים מוכתמות בגואש "אמרתי לך!" היא זועמת. "אמרתי לך שזה היה רעיון גרוע!!"

"נו מה עכשיו?!" אהובי נואשת, ודמעות אמיתיות נוצצות לה בעיניים. "תראי מה הולך פה! אל תרביצי בי מוסר בדיוק הרגע, אשירה, בבקש- לאאא!"

בום, טראח, מה קרה, נשברה הקערה.

וגם העציץ, והכיסא מהגמ"ח, והיד של מושי הבן של השכנים.

בערב אמא יושבת על הכורסה בפרצוף מכווץ. כוס קפה מתקרר ועיתון מקומט בין ידיה. היא בוהה באשירה ואהובי שעובדות על הפוגרום בשתיקה - לפחות היא חושבת שהן שותקות, ולטובתן מוטב שכך.

"איזה בושות עשינו לעצמינו ולאמא." מסננת אשירה, כשהיא מקרצפת את הרצפה משעווה צבעונית. "אני לעולם לא אקשיב יותר לרעיונות ההזויים שלך."

"מותר לך, מותר לך, מותר לך." אהובי ממינת חלקי לגו לפי צבעים, ופוזלת לעבר אימה מבלי להטות את הראש.

"את לא בעלי." אשירה מפסיקה לרגע לקרצף ומסתכלת עליה במבט רושף.

"ואת תמשיכי להקשיב לי, כי עשרים ושתיים שנה את עושה את זה, וכי אנחנו חייבות את הכסף."

"לא, לא, לא. זה מתחיל להיות מוגזם. נגמר לי, נמאס לי, נשבר לי!! נשברות לי כל הצפורניים מהשעווה הזאת! תזכירי לי של מי היה הרעיון המטופש לעשות יצירה משעוות לילדים בני ארבע?"

אהובי עושה לה פרצוף ומגלגלת עיניים, ומיד מתכופפת כשהספוג עף מעליה בקשת רחבה הישר לכוס הקפה של אמא, והקפה ניתז לכל עבר.

"אופס!" אשירה מניחה באינסטינקט יד על פיה, ואז מתחילה להשתעל מהחומר החריף.

אהובי מציצה אל הכוס הריקה "בדקנו ולצערינו התוכן בכוס זה לא טוב." אומרת ברצינות, עם מבט קונדסי. אשירה משתנקת ורצה למטבח.

"להכין לך כוס קפה חדשה, אימוש?" היא שואלת, ונוטלת את הכוס מידיה של האם.

"לא, תודה." אומרת אמא בעייפות. "לכי תרגיעי את אחותך, השיעול שלה נשמע מוזר." היא מתרוממת ופוסעת אל חדרה בכבדות.

אהובי נחפזת למטבח, ומוצאת שם את אשירה מנגבת עיניים דומעות, מצחקקת בלי שליטה.

"קחי מים רותחים" היא ממליצה, אוספת את שערה הארוך והחלק לקוקס מרושל.

"מה, ל'שיעול'?" אשירה נבוכה, מוציאה כוס קרטון מהמגירה, מצייתת לאחותה הקטנה, בזמן שזו מתחילה לשטוף כלים.

"את לא רוצה שנסדר באותו החדר? יהיה יותר כיף."

אהובי מנצלת את ההזדמנות להתנקם ומעקמת את הברז לכיוון אשירה שצורחת בבהלה.

"אני רוצה ללכת לישון." היא נשמעת פתאום מותשת, מיואשת קצת אפילו. "לבד נגמור מהר יותר."

אשירה מרגישה את הלב שלה מתכווץ. היא לא חוזרת לסלון, נשענת על השיש, מתבוננת באחותה ומחכה שתסתכל לה בעיניים.
"הי, אל תתבאסי על מה שהיה היום. אז לא קיטנה, לא נורא. נמצא משהו. יש לך תמיד רעיונות מבריקים. מבטיחה שנצא בסוף לחופש הזה. מגיע לנו."

"בלי חרטות לעול---מים!" אהובי מזנקת על כיסא המטבח ומניפה יד אל המנורה המשתלשת "נגעתי בשחור! בלבן!"

"תרדי הרגע מהכיסא!" אשירה מנופפת בבהלה "השתגעת לגמרי את! ילד היום שבר ככה יד! אחותי המחורפנת!"

"אחותך המחורפנת השיגה כעת הבטחה מאחותה הזקנה! טרללה לה!" אהובי קופצת מהכיסא לרצפה, מחליקה, ונאנקת בכאב כשאשירה מסייעת לה לקום.

"זקנה את בעצמך" אשירה חובטת בה קלות.

בשלוש בלילה אבא נכנס בשקט,

מגלה בית מצוחצח,

כיסא שבור,

עיתון מקומט ומיותם, על הכורסה,

וכוס קפה קר עם פתק קטן ורוד - "לאבא, לילה טוב, באהבה"

בס"ד
לאור הבקשות, הסיפור: "שוקולד עדשים" מתחדש כעת.
הסבר קצר לקוראים חדשים...:
אחת לשבוע (בלי נדר, לא מתחייבת שאספיק...) יעלה בל"נ פרק חדש בסיפור. לאחר הפרק תוצגנה 3 אפשרויות להמשך כאשר הקוראים מוזמנים להצביע ולהביע את דעתם. ההמשך שיזכה ברב הקולות- יבחר לפרק הבא.

אה, ומכיוון שהמקום הוא קהילת הכתיבה המקצועית- הסיפור פתוח לביקורת, עזרה והארות.

הנה חמשת הפרקים הראשונים, הפרק השישי יעלה בעז"ה במהלך השעות הקרובות עד היממה הקרובה...

בסייעתא דשמיא
שוקולד עדשים

פרק א

"שוקו שוקו לה לה" שרו צבי ואפרת, מצמידים ידיים וצוחקים, "שוקו שוקו תה תה, שוקו לה, שוקו תה, שוקו-לה-תה" השיר הסתיים והם התחילו מתחילה: "שוקו שוקו לה לה...".

"ילדים" אמא נכנסה לחדר בחיוך, "בואו בבקשה לארוחת הערב, ואחריה- אתן לכם, בעזרת ה', הפתעה שסבתא הביאה".

סבתא שולמן הייתה אצלם היום בצהריים, והלכה רק לפני כמה דקות.

"טוב, אמא" צבי קם מהרצפה ואפרת אחריו, מנערת את חצאיתה. אמא יצאה מהחדר והלכה למטבח. "מעניין מה ההפתעה" לחשה אפרת לצבי.
"אולי מכונית על שלט?" קווה צבי בסקרנות. "לא" אפרת כווצה את שפתיה, "מכונית על שלט זה לא שווה ולא מעניין. הלוואי בובה".
"בובה" צבי נשף בזלזול, "מה כבר עושים עם בובה? אולי משחק קופסא לשנינו".
"ואולי כרטיסי כניסה ללונה- פארק" התלהבה אפרת.

הם נכנסו למטבח בציפיה ובסקרנות.

אבל בסיום ארוחת הערב פתחה אמא את הארון העליון ושלפה משם... חבילת שוקולד עדשים.

"מה?!" התאכזב צבי, "ההפתעה היא רק שוקולד?".
"זה לא רק!" נזפה בו אפרת, "וצריך להגיד תודה רבה!". "תודה רבה" מלמל צבי.

"אתם לא אוהבים את זה?" התפלאה אמא, "סבתא אמרה שזה בוודאות משהו שתיהנו ממנו, חשבתי שאמרתם לה שזה השוקולד שאתם הכי אוהבים או משהו כזה- היא קנתה את זה במיוחד".

עכשיו היה תורם של צבי ואפרת להתפלא. "לא אמרנו לה" השיב צבי, "ואני גם לא כל כך אוהבת שוקולד" הוסיפה אפרת, "אבל כמובן שהיא השקיעה ותודה רבה".

אמא חייכה, "בכל אופן, גם אם זו לא הפתעה מסעירה כמו שחשבתם, אני בטוחה שאתם שמחים לקבל שוקולד בסתם יום של חול".

"נכון" צבי חשב וחייך, "גם אם זה לא כרטיסים ללונה- פארק, עדיין כיף לאכול שוקולד".

"כרטיסים ללונה- פארק?" אמא צחקה, "זה מה שדמיינתם? עכשיו אני מבינה למה אתם מאוכזבים. לא נורא, במקום לתת קובייה אחת לכל אחד, כמו שתכננתי, אתן לכל אחד מכם שורה שלמה, מה אתם אומרים?".

"תודה, אמא!" שמחה אפרת, "כן, תודה" אמר גם צבי.

אמא פתחה את העטיפה החיצונית והחלה לקלף את הנייר הכסוף.

טבלת השוקולד נגלתה לעיניהם.

"איזה מוזר!" תמהו במקביל אמא, צבי ואפרת.





פרק ב

טבלת השוקולד נראתה רגילה כמעט לחלוטין. היו בה שורות של קוביות חומות עם תבליטים של פרות, היא הייתה מלבנית והדיפה ריח של שוקולד.

אבל היא הייתה רגילה רק כמעט לחלוטין. שני פסי גומי בצבצו מראשה. אמא שברה בזהירות את השוקולד מסביב לפסים, עד שהתקלף כולו ושני שעוני יד זהים נראו.

פסי הגומי של השעונים היו בצבע לבן עם עיגולים צבעוניים, ועיגול השעון עצמו היה תכול כולו עם שישה עיגולים צבעוניים שעמדו במקום הספרות: 2, 4, 6, 8, 10, ו- 12.

"העיגולים האלו נראים כמו עדשים" התלהבה אפרת.

"איזו מתנה יצירתית" התפעלה אמא. "מעניין איך סבתא הצליחה להחדיר את השעונים ממש לתוך השוקולד".

צבי ואפרת התקרבו לאמא על מנת לבחון את השעונים מקרוב.

"אלו שעונים יפים" שמח צבי, "לאף אחד בכיתה שלי אין כזה שעון".

אמא נערה את השעונים מגרגרי השוקולד שנשארו עליהם, "רוצים שאענוד לכם אותם?".

"כן, כן" צבי ואפרת הנהנו בהתלהבות והושיטו לאמא את ידי שמאל.

אמא ענדה להם את השעונים. "צריך להתקשר לסבתא ולהגיד לה תודה רבה" הזכירה להם.

אפרת מיהרה לטלפון של הבית וחייגה את המספר השמור.

"היא לא עונה" אמרה לאחר דקה.

"בסדר, ננסה שוב מאוחר יותר" השיבה אמא וזרזה אותם ללכת לישון.



רק כשכבר היו במיטות לאחר קריאת שמע, שם לב צבי שטרם הורידו את השעונים.

"תראי, אפרת" לחש לה. "העדש הכחול שבשעון שלי זוהר. גם שלך?",

אפרת הוציאה את היד מתחת השמיכה ובדקה. "כן" מלמלה, כבר מנומנמת.

"אפרת" צבי התיישב במיטה, "מה זה יכול להיות?".

"אולי השעה המתאימה זורחת" אפרת התהפכה לצד השני.

"אבל בכלל לא השעה שתיים עכשיו. אפרת, אני אומר לך" צבי התלהב, "זה משהו אחר. ותראי, העדש גובה, עכשיו הוא כמו כפתור שאפשר ללחוץ עליו.", הוא משש את העדש הכחול שבלט עכשיו ממקומו שבספרה שתיים. "בואי ונלחץ עליו".

"לא עכשיו, צבי" אפרת פיהקה והתהפכה שוב. "לילה עכשיו, הגיע הזמן ללכת לישון".

"נו, רק נלחץ" נסה לשכנע צבי, "רק נלחץ ונראה מה קורה".

"בבוקר" התעקשה אפרת.

"עכשיו" התעקש גם צבי, "באמת, מה הבעיה שנלחץ ולאחר מכן נלך לישון?"





פרק ג

"אם אתה רוצה, תלחץ אתה" אפרת התהפכה שוב לצד השני.

"אבל" צבי התחיל, קול נשימותיה הקצובות ענה לו.

'אוף' הוא חשב לעצמו, 'נצטרך לחכות לבוקר'. הוא נשכב בחזרה, אפילו לא מנסה להירדם.

'אבל מעניין מה הכפתור הזה עושה'. העדש זהר באור כחול וצבי לטף אותו.

'אולי זה מפעיל טיימר, כמו בשעון המשוכלל של דוידי בוזגלו, מהכיתה שלי? אולי זה מחליף את הצבע של לוח הספרות לכחול?'.

'לא יקרה כלום מלנסות' החליט. הוא התיישב במיטה, חפש ברגליו את נעלי הבית שלו ונעמד.

אחת, שתיים, שלוש.

הוא קרב את האצבע לעדש הכחול ולחץ.

בבת אחת כל החדר שסביבו התחיל להסתובב. מהר יותר. מהר יותר. צבי הסתחרר, הוא נסה להחזיק במעקה המיטה, אבל לא מצא אותו. הוא הרגיש שהוא מאבד את שיווי המשקל ונופל הצידה.

צבי עצם את העיניים חזק, מחכה לכאב מההתנגשות עם הרצפה.

הכאב לא בא. במקום זה הוא הרגיש מתחתיו פוך נעים, ובמקום החושך שהיה בחדר- צבי הרגיש אור שמסנוור אותו.

"אתה בסדר?" קרא מישהו מעליו בקול דואג, "אתה צבי, נכון? ואיפה אחותך?".

צבי פקח את עיניו לאט.

הוא מצא את עצמו בחדר לא גדול שעל קירותיו מצוירים פסים וצורות שונות בצבע כחול, הוא עצמו חצי שכב וחצי ישב על פוך בצבע כחול בהיר.

לידו עמדה דמות שנראתה כמו כדור שוקולד ענק, מצופה בעדשים.

הוא היה נמוך מצבי פי חצי, היו לו רגליים וידיים דקים מאד, ועל ראשו היה מונח כובע מצחייה כחול.

העיניים שלו היו כחולות וגדולות, כמו שני עדשים כחולים וענקיים, והן הביטו על צבי בדאגה.

צבי הזדקף בבהלה, הסחרחורת עוד לא פסקה, הוא ניסה להיעמד.

"א... איפה אני?" שאל את כדור העדשים.

"אתה בארץ דושה" אמר כדור העדשים וחייך למול פניו הלא מבינות של צבי.

"איך הגעתי לפה?" תמה צבי, "הייתי בחדר שלנו לפני רגע".

"אתה לא יודע איך הגעת לפה?" כדור העדשים התפלא. "לא לחצת על העדש הכחול?".

"לחצתי" צבי הבין, "זה מה שקורה כשלוחצים על העדש? מגיעים למקום הזה... איך אמרת שקוראים לו?".

"ארץ דושה" הסביר הכדור בסבלנות, "ודרך אגב, נעים להכיר" הוא הושיט לצבי את אחת מידיו, "קוראים לי שוקי לדי, ובקצרה אתה יכול לקרוא לי: שוקי".

"אה, שוקי לדי כמו: שוקולד?", שפשף צבי את העיניים, היה מאוחר והוא היה עייף.

הגבות של שוקי התכווצו ונראה היה שהוא מתעצבן, "כולם שואלים אותי את זה" התרעם, "שוקי לדי כמו שוקי לדי, לא כמו שום דבר אחר".

"טוב, טוב" צבי נבהל, הוא לא רצה להעליב את שוקי, "סליחה, שוקי, לא התכוונתי".

"הכל בסדר" הגבות של שוקי התיישרו, "אבל אין זמן עכשיו, אתה צריך להתחיל את המסלול שלך".

"מסלול?" צבי לא הבין, נאנח, "אני לא מבין כלום".

שוקי נאנח גם הוא. "בא" סמן בידו לצבי לבוא אחריו, "אני רוצה להראות לך משהו".





פרק ד

שוקי הסתובב והתחיל ללכת, מסמן לצבי לבוא אחריו.

צבי החל לפסוע בהיסוס, החדר היה מוזר והוא עוד לא הבין איך הגיע לשם, ובשביל מה.

"אולי אני חולם בכלל?" אמר בקול ונעצר.

שוקי נעצר גם הוא. "לצבוט אותך?" הציע.

"לא" צבי משך בכתפיו. "זה כואב".

"אז איך תדע אם אתה חולם או לא?".

"אני לא אדע" פסק צבי, "עד שאני אתעורר בבוקר".

"אז אתה כבר עכשיו חושב שאתה יודע" שוקי דבר עם הגב לצבי. "כבר החלטת שאתה חולם.".

"ברור שאני חולם!" צבי קרא, "זה הרי לא הגיוני, כל מה שקורה פה".

שוקי המשיך ללכת, "אני אראה לך משהו" אמר, "ותבין שאתה לא חולם".

צבי הלך אחריו בשקט. מן החדר יצא מסדרון ארוך ושוקי פנה אליו, צבי אחריו.

המסדרון התארך והתפתל, ובסופו נראתה דלת כחולה. נמוכה, בגובה של שוקי.

שוקי נעצר לידה. "תפתח אותה" בקש מצבי, עדיין לא הסתובב אליו.

צבי התקרב לדלת, התכופף ולחץ באיטיות על הידית. הדלת גלשה בקלות על הצירים ונפתחה לרווחה.

"וואו" לחש צבי.
מעבר לדלת נראה שביל מתפתל. השביל לא עמד במקום אחד, אלא עלה וירד, זז ימינה ושמאלה, והחליף צבעים בכל מספר שניות.

"מה זה?" צבי לחש, כשעיניו נפקחות יותר ויותר מרגע לרגע.

"זה המסלול שלך" השיב שוקי באדישות. "וכדי לראות שאתה באמת לא חולם, כנס אליו כעת ואדריך אותך בפנים".

צבי הרים את רגלו הימנית על מנת להכניס אותה לדלת.

"אי!" הוא קרא. "מה חוסם את הפתח הזה, זכוכית? זה כואב ממש".

כעת נפקחו לרווחה גם עיניו של שוקי. "אתה לא מצליח להיכנס?!" נראה היה שהוא נבהל. הוא השחיל את רגלו מעבר לפתח, היא עברה בקלות.

"אם אינך מצליח לעבור האפשרות היחידה היא שזהו לא המסלול שלך. אין שום אפשרות אחרת, זה לא יכול להיות".

"לפחות גיליתי שזה לא חלום" צבי שפשף את רגלו, "זה כואב באמת".

שוקי הניע את ראשו בצער. "לא לזה התכוונתי. באמת שלא. אם הייתי יודע שלא תוכל להיכנס לא הייתי אומר לך לנסות לעשות את זה. רציתי שתגיע למסלול, ותבין שזוהי המציאות".

"איך הייתי מבין את זה במסלול?" התעניין צבי בסקרנות.

"כשנהייה שם, אוכל, בלי נדר, להסביר לך". שוקי נאנח. "קרה כאן דבר ממש מוזר. בוא נחזור, צבי. נשב ונחשוב ביחד על פתרון".

הם הסתובבו וחזרו בראש שפוף אל החדר הכחול. שוקי החווה בידו על הפוך הכחול עליו ישב צבי בתחילה, והתיישב בעצמו על אחד כזה ממולו.

דקה ארוכה ישבו שניהם וחשבו.

"נראה לי שאני יודע למה לא הצלחתי להיכנס" אמר פתאום צבי, "יכול להיות שאפרת ואני צריכים להיכנס ביחד?".

"נכון!" שוקי קם בבת אחת מהפוך, ולאחר רגע התיישב בחזרה. "זה בגלל שהיא לא באה אתך! מעל לכל ספק! ההוראה שקיבלתי הייתה במפורש על צבי ואפרת וינברג".

"קיבלת הוראה? ממי?" מרגע לרגע הדברים נראו לצבי יותר מוזרים, אבל הוא נחש ששוקי לא יענה לו על זה עכשיו.

"אסביר לך אחר כך, בלי נדר" השיב אכן שוקי, "כעת אנחנו צריכים לחשוב- מה לעשות עכשיו?".

"יש לי רעיון" אמר צבי, מהורהר.





פרק ה

"אני בסך הכל צריך לחזור הביתה ולקרוא לאפרת" אמר צבי, "כן, פשוט לחזור ולהגיד לה ללחוץ על העדש הכחול".

"מממ... רעיון טוב" הרהר שוקי בקול, "השאלה היא האם בטוח שתצליח לשכנע אותה. למה, באמת, היא לא באה אתך?" התעניין.

"היא לא רצתה" צבי שוטט בעיניו על הקירות, שם לב שהמקום בו הוא יושב הוא לא ממש חדר.
יוצאים ממנו כמה מסדרונות שונים, מלבד המסדרון אליו יצאו מקודם כדי למצוא את המסלול שלו, והיו בו חפצים בצורות שונות שצבי לא הכיר ולא הצליח להבין מהם.

"לובי בקרה" שוקי כאילו קרא את מחשבותיו. "בכל אזור בארץ ישנו חדר בקרה משלו, אבל זהו חדר הבקרה הכללי. אנחנו קוראים לו: 'לובי הבקרה'. מכאן ניתן לעקוב אחרי חדרי הבקרה השונים, לעקוב אחר כל המסלולים שיוצאים מכאן- בשלמותם. ולכוון את הפועלים והאחראיים בארץ דושה כולה.".

עיניו של צבי נפקחו בהתפעלות. "ואתה עושה את כל זה? אתה האחראי של לובי הבקרה הזה?".

"לא, לא" שוקי צחק והיה נראה נבוך, "אני בסך הכל שליח, אני כאן כדי ללוות אותך ואת אפרת במסלול שלכם".

"ואיפה אתה נמצא כשאתה לא מלווה אף אחד?" הסתקרן צבי.

"בבית שלי, כמובן" חייך שוקי, "אני גר באזור המישור.".



"אתה בטח מתגעגע לבית שלך, כשאתה לא נמצא שם", צבי חשב על שוקי. הוא צריך לנדוד ולהתרחק מהבית על מנת לעבור מסלול יחד עם ילדים שהוא לא מכיר, ונראה ששוקי עושה זאת פעמים רבות.

"בוודאי שאני מתגעגע" שתף שוקי, "כל החברים שלי גרים שם, אבל מעטות הפעמים שאנחנו כולנו שם. בדרך כלל, לפחות אחד או שניים נמצאים במסלול".

שוקי הזיז את ראשו וכובע המצחייה שלו זז הצידה, הוא הרים את ידו כדי לסדר אותו במקומו.

"זה מה שאתם עושים כל הזמן?" התפלא צבי, "יוצאים למסלולים וחוזרים? זה לא משעמם אתכם כבר?".

שוקי צחק וקם מהפוך, "הארץ שלנו לא משעממת, צבי יקירי. כל מסלול הוא מיוחד, כל ילד הוא מעניין. כל משימה היא חד פעמית ומותאמת במיוחד בשביל הילד שעובר את המסלול.
את כל זה תגלה, בעזרת ה', מאוחר יותר. בינתיים, כדאי באמת שתחזור לבית שלך ותקרא לאחותך. רק איתה נוכל, בעזרת ה', להתחיל את המסלול.".

"אין בעיה" צבי קם גם הוא. "איך חוזרים?".

"זו לא בעיה" השיב שוקי, "פשוט תלחץ שוב על העדש הכחול. רק תתכונן, זה הולך להיות מסחרר.".

"להתראות, שוקי" צבי נופף בידו. שוקי נופף לו חזרה, "נתראה בקרוב, כן? אני מחכה לך".

צבי הנהן ולחץ על העדש הכחול.

בבת אחד כל החפצים שראה החלו להסתובב סביבו, הוא הרגיש שהוא מתנדנד ועומד ליפול.

צבי חפש משהו לאחוז בו אבל גלה שלובי הבקרה הכחול כבר נעלם לגמרי.

במקומם עמדה מאחוריו המיטה שלו, ומולו הייתה המיטה של אפרת.

הוא משש את מיטתו והתיישב עליה בזהירות.

החדר היה חשוך, וקול נשימותיה הקצובות של אפרת הישנה נשמע.

על פי ההלכה אסור להעיר אותה, ידע צבי. הוא התיישב על המיטה ופהק.

פתאום הוא שם לב שגם הוא עייף, עייף מאד.

"נלך לשם כבר בבוקר" מלמל לעצמו.

הוא נכנס מתחת לשמיכה, התיישב, וקרא קריאת שמע.

אחר כך הניח את הראש על הכרית ובתוך שניות ספורות- נרדם.

הוא הדף אותה פנימה בחוזקה, צרחותיו מהדהדות. חגורתו עודנה מתנופפת למעל ראשה, פוצעת.
החושך קורא לה, בולע אותה פנימה. ראשה נחבט בחוזקה, והדלת נטרקה מאחוריה. ננעלת.
היא מגששת, מעורפלת, תחת שמלתה. תופסת את הפלסטיק המלבני, ידה תרה אחרי המספרים.
המקשים חגים מול עיניה. צליל חיוג חלוש. "לאה" נשמע הקול מעבר לקו "איפה את?" "אני.." התנשפות כאב "תבטלו.. הכל" היא לוחשת בקול מרוסק "אח שלי.. גילה. הוא–" שוב אנחת כאב "תכף כל ה.. הכפר אליכם" היא התנשמה, הטלפון מיטשטש מול עיניה, מתערפל.
הוא גלש מאצבעותיה הרפויות, "לאה---" הקול דאוג, עמום. ראשה צנח, עייפה עד מוות.
ואף אחד לא היה שם כדי להזכיר לה להישאר ערה.

בעקבות מגבלת איסור-הקפצת-אשכולות-שלא-היו-בשימוש-שלושה-חודשים, אני מתכבד לפתוח אחד חדש.
תתחדשו.

ובכן. אהמ. התגעגעתי. האמת, שהתגעגעתי.

טוב, אולי זו לא ממש האמת. כי לא בדיוק זכרתי את קיומו של ה'שופך מילים' הזה, אבל מידי פעם, כשהוא עלה בזיכרוני, (אני פיוטי היום, שאפו לי), אז כן. התגעגעתי.

התגעגעתי גם לישיבה, האמת.

נמאס מהחופש. מהים-בריכה-כדורגל-על האש-סבא-סבתא-חברים-אחים קטנים ותוסיפו כיד הדמיון הטובה(?!) עליכם.

תודו שזה נמאס. עדיף לחזור לישיבה, לשבת תחת המזגן, חברים מסביב. ללמוד, לדבר קצת, לצחוק, להסתלבט.

ניסיתי ללמוד גם בחופש, בבית הכנסת. תאמינו לי שניסיתי, אבל זה לא הולך. פשוט לא.
זה לא כמו בישיבה. בישיבה יש אווירה.
בבית כנסת יש גם אווירה. של חופש.

אז... זה היה לי קצת קשה.

סבתא שלי אומרת שקשה יש רק בלחם. וגם אותו אוכלים (בטוח גם לכם יש איזו סבתא-סבא-דוד-אח-אחות שאומרים לכם את זה, נכון?! כמה שזה מעצבן.) ולעניינו, כנראה שהם לא ניסו לשבת ללמוד כשהחברים שלהם מתקשרים אליהם כל עשרים שניות (בתורנות מסודרת!!) ומציעים להם לבוא איתם לים.

לא עוזר שאני מסביר להם שכולם נראים כבר כאילו הם קרואסונים ששכחו אותם בתנור.
לא אכפת להם. רוצים ים. להתלכלך, להתמלא בחול. לשמוע את הצווחות של המציל. ברררר.

מזל שלא נשאר לבין הזמנים הזה הרבה זמן.

מזל גם שלי, וגם של ההורים שלנו. למשל, מורדי, בנדוד שלי, סחב אותי איתו לטבריה.

שרדתי שם יום אחד, וברחתי חזרה. לא התאים לי. לישון על החוף. נו, באמת?! מי המציא כזה דבר?!

חזרתי לבית, סחבתי איתי את מורדי. אמא שלו התלהבה. מה נראה לה, שהייתי חוזר לבד?! אני לא יודע אפילו איזה קו אוטובוס לוקחים משם...

אז לסיכומו של יום ועניין. אני שמח שתכף בין הזמנים נגמר.

בשקט בשקט אני אגלה, בעיקר כי אני עולה לשיעור ג' ישיבה גדולה. אממ מותר להתרגש??

בס"ד


הצהרה חשובה: "נסיך היער והירח בחצות" הנו פאנפיק לסדרת הספרים "ממלכה במבחן" ועל כן כל הדמויות הינן בבעלות בלעדית של מיה קינן.

פרק א'

רעואל ישב על הדרגש ואחז בבטנו בחוזקה, כוס מים צוננים הוגשה אחר כבוד להוד מעלתו הקטן שנחנק מרב צחוק באולם הסייף.

"מה כל כך מצחיק אותך", מהללאל התנשף, מניף את החרב הכהה בהשתעשעות.

"צר לי אח גדול, אבל אתה נראה כמו מוקיון..." התנשף הקטן מצחוק.

מהללאל מחה אגלי זיעה דקים שבצבצו על מצחו, האמת שהאנשים הנוכחים באולם רק חיכו לטפוח על המצח הרטובה אך מהללאל הבהיר כבר מזמן כי הוא לא ייתן לדבר מסוג זה או דומה לו לקרות.
בדיוק כמו שצורת לחימתו עם כל העבודה הסיזיפית והקשה שעשה לא השתנתה לחלוטין, עדיין יצר ההישרדות גבר על גינוני הלחימה המסורתיים.

"שנראה אותך, הוד מעלתו הקטן," הציע מהללאל, מושיט בחינניות יתר חרב כהה קטנה לעבר אחיו בן החמש, וכבר הרגליים הקטנות קיפצו אל זירת האימונים.
"נסה לתקוף אותי!" מהללאל התכופף מעט, ורעואל נראה מאושר מהמשחק מנסה לחדור את ההגנה של אחיו הגדול.

"מזכיר לך משהו?" המלך איסתרק חייך לנוכח המראה שניגלה לפניו בתוך אולם הסייף, הוא עמד שם יחד עם האביר בסטיאן בחצר האחוזה, ונהנה לראות את משחק המשובה של השניים.

"האם הוד מלכותו מנסה להתלוצץ איתי?" שאל בסטיאן בקול פגיע ולא מוכר, איסתרק הרים אליו מבט האומר דרשני, מגלה למולו את האדם החזק במדינה אם לא הכי חזק בממלכה שמצחו נחרש תלמים תלמים.

"למה ככה ידידי?!" התפלא המלך משלב את ידיו מאחורי גבו, מודע ולא מודע לקשר המורכב הנוצר בין האב לבנו.

"אל תצפה!" אמר רק בליל אמש באירוסיי אחיו מיכאל למי שעכשיו נראה פגוע וחסר אונים. "הציפיות הללו גורמות לך לכאב מיותר וחסר כל תכלית." קבע בפני האביר שגדול ממנו בעשרות שנים, אך כצופה מהצד ראה את הדברים כהווייתם. "הסתכל!" קרא שעה שמהללאל שוחח עם אחד מזקני האצולה, "יש כל כך הרבה צדדים יפים בבחור", סיים. אך בסטיאן השיב לו מבט מיוסר, כן הוא ציפה מבנו האבוד ועדיין מצפה, וזה דבר שלא נתון לשליטתו.

מבלי לשים לב מרגע שובו של מהללאל היא עטף את ליבו בציפיות כלפיו, כלפי עתידו וכלפי עתיד משפחתו. הוא היה בטוח כי מהללאל יהפוך לבן אצולה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שהרי דם כחול זורם בעורקיו. הוא ידע שזה ייקח זמן, אך אט אט החל להבין שהמציאות החליטה אחרת. ומהללאל לא הצליח להשתלב בחברת האליטה הכוזרית. בסופו של יום הוא נותר בשלו, בעל דעה מגובשת ועצמאית כמעט לחלוטין. וליבו שצופה בציפייה מסנוורת כבר התעוור לחלוטין לא רואה את כל המאמץ של בנו, רוחו הטובה, מעשיי החסד, הענווה, הבגרות, כבוד הבריות... לא את כל זה הוא לא הצליח לראות.

ואכן מהללאל היה בחור משכמו ומעלה, מתעלה בתורה וההיראה ועם כל זאת תמיד היה ונישאר אדם של עשייה כלפי בריותיו של בורא עולם. לרב לא היו אלו בריות שקורצו בארמונות תחת כפיות זהב, אלה היו אנשי היום יום אליהם חבר בטבעיות שכזו. כל פשוטי העם אהבו אותו, אזרחים רבים מצאו את עצמם מתייעצים ושופכים את ליבם אליו, או אפילו סתם שומעים את דבריו הנעימים לכל אוזן. בשכונת העוני הגדילו לעשות והכריזו עליו כרב השכונה, שם היה מוסר דרשות בבית הכנסת השכונתי, קובע שיעורים לנוער הכוזרי הפרברי, ודואג לילדי השכונה. כן הם היו חלק ניכר וחשוב מחייו וקסמו לו יותר מכל ארמון נוצץ כזה או אחר.

"אבל יש לך תפקיד!" כל קריאה כזו מאת אביו המאוכזב גרמה לליבו להתכווץ בכאב, אביו אשר ייעד אותו לגדולות.

"אל חשש אבי, אמלא את תפקידי!" מהללאל היה נחוש לא פחות מאביו, "אך בלי כל משחקי הכבוד הללו." המשיך מודע לפגיעה המתמשכת שחווה פיזית ונפשית מכל אותם משחקים שפלים, כמה חברים הפסיד בגלל קרבי מעמדות, וכמה העולם הזה זר ומנוכר עבורו.

"וכי מי אמר שלמלא את התפקיד חייב לכלול את ההתחככות בגלימות הכבוד המתנופפות בהיכלי השן?!" תמהה באוזני אביו.

ואז הגיע שלב האפיסת כוחות, אם במלחמות נשקפה דמותו של השר כארי במלוא הדרו, בוויכוחים למול מהללאל הפך להיות כארי זקן ועייף ממלחמות.

"אתה תראה ממנו הרבה נחת," אמר לו הרב שבוע שעבר שעה שהלך לדרוש ממנו עיצה.

גם הרב כמו הוד רוממותו המלך אמר לו כי לבנו יש דרך הייחודית רק לו, וכי חייו לא התנהלו ולא מתנהלים כהלך חייו של בן אצולה רגיל.

אולי זה הגיל, אמרה לו גטאלי רעייתו , הוא היה בטוח שהדברים מכוונים אליו, שהתכוונה לומר שהזדקן ולכן נעשה קטנוני.
אבל כוונתה הייתה למהללאל שמאז ומתמיד נטתה לבקר את התנהגותו באוזניי בעלה, הוא עלול להרוס את שמנו הטוב בקרב משפחות האצולה. הייתה משתפת אותו בחששותיה.

"מהללאל כבר בוגר," המשיכה לומר, עוטפת את דפני ביתם התינוקת בשמיכת הקטיפה.
כעת רק קלט שהיא מתכוונת לבנו ולא אליו.
ותמיד שעולה המילה בוגר לצד השם של בנו מצטרף גם המושג הזה שנקרא- שידוכים.

מרקש מרוקו, 1940-

השמיים האפרוריים העיבו על מצב רוחה של מרסל. גם ממרומי גילה, עדיין התקשתה להתרגל לאפרוריות היום וליובש הכבד ששרר. מרים וקשים היו שני ימי חיי, חשבה לעצמה בליבה, מתפללת מייחלת לנחת, לפחות רגעי.

מרסל איפרגן, בתם של פנחס ורבקה איפרגן, הייתה בתחילת העשור השביעי לחייה. קמטים רבים כיסו את פניה, מסתירים את עיני התכלת הנוצצות. במשך השנים, התפרנסה מדוכן הבדים בג'אמע אל פנא. הכיכר המפורסמת היוותה מרכז תיירותי ועסקי כאחד.

מזלה האיר לה פנים כשהצליחה לרכוש פיסת שטח קטנה, לדוכן הבדים שלה. הדוכן ששכן עמוק בתוך ג'אמע אל פנא, משך את תשומת לבן של כמה נשים ערביות אמידות. הן אהבו את איכות הבדים, את התפירה הצפופה והצבעים הנועזים. מרסל אהבה בדים מיוחדים, והקפידה להתלבש בהתאם. אלמודה, כינו אותה.

לקח לה מספר ימים להבין שהכינוי שדבק בה, משמעו אופנתית. כבת ליהודים שומרי תורה ומצוות, לא שלטה בשפה הערבית שמסביבה. ידעה היא להבין ולדבר בעיקר לצורכי מסחר, אך עיקר הידע שלה היה תנכ"י. הוריה הקפידו ללמד אותה ואת חמשת אחיה מדי שבת חומש ומפרשים. גם להתפלל ידעה מרסל, והתפילה שהיו מתפללים תדיר בביתה הייתה לשוב לציון.

בכל פעם שאמה הייתה מספרת לה על ירושלים, העיר החרבה אשר בדד יושבת, היו נמלאות עיני אמה דמעות רכות. עוד נשוב לשם, אמרה קבעה. וכך, יותר מחצי מאה לאחר מכן, מרסל האמינה בכל ליבה שנשוב לציון.

בעודה מתרפקת על זכרונות ילדותה, נזכרה היא באחיה הקטן בנימין. כבר שנים שלא קבלה שביב מידע עליו. אח קטן היה למרסל, בנימין, שעלה לפלסטינה מימים ימימה. בעודו צעיר לימים, לקח את מטלטליו הדלים לאונייה והפליג לעבר חופי הארץ הקדושה. מאז ניתק הקשר. אף אחד לא ידע מה עלה בגורלו, וככל שניסו לחקור, כך העמימות התחזקה.

הוריה שחדו רבים כדי לנסות לקבל פיסת מידע דלה על גורלו. אך ככל שדרשו יותר, דברים מוזרים החלו להתרחש. תחילה, זרים שחומי עור ועבי בשר התדפקו על דלתותיהם בשעות לא שעות. לאחר מכן, פוטרה אמה מעבודתה כמורה לתנ"ך בבית הספר העברי לבנות, עבודה שעבדה בה יותר מעשרים שנה. בנוסף, החלו התלחששויות בקהילה על אחיהם האמצעי, יעקב, שמסתיר מצב רפואי מורכב.

באותה עת, רצה יעקב להיות נציג בוועד היהודי הקהילתי , והשמועה שעשתה לה כנפיים מחקה את מועמדותו כהוא זה. דברים משונים נוספים התרחשו, ורעד עבר בגופה של מרסל כששחזרה את הזכרונות. הוריה היו אנשים מלומדים אך פשוטים, שהתפרנסו מיגיע כפיהם. לא יכלו הם להתמודד מול גרגירי השנאה והערמומיות שכוונו לעברם.

אביה, שוחט במקצועו, נאלץ פעמים רבות לצאת למסעות ארוכים בכדי להביא פת לחם לילדיו הרעבים. כשהיא ואחיה בגרו, החלה אמם לעבוד כמורה לתנ"ך. המצב הכלכלי הוטב ומרסל זכרה שהיו קונים דגי דניס גדולים לכבוד סעודת השבת. לאחר פיטורי אמה, שקע הבית בתחושת דכדוך.

אמה, מלאת שמחת החיים והאמונה, הלכה והתכווצה. אם בתחילה ייחסו זאת לפיטורין, מהר מאוד הבינו כי אמם מסתירה מהם דבר מה. דבר מה חשוב. ככל שניסו לדבר על ליבה, כך התגברה שתיקתה. לא הסכימה לשתף את ילדיה האהובים את אשר על ליבה, 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ, עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' חתמה.

לבסוף, הסודות הכמוסים שנצרה בליבה הכריעו אותה. בתקיעת כף לפני מותה, השביעה את בתה היחידה, מרסל, לחקוק היטב את דבריה האחרונים. בכוחות אחרונים אמרה אמה "מְעֻוָּת, לֹא-יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן, לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת, כִּי בְּרֹב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב." לפני שנשמה את נשימותיה האחרונות העבירה למרסל תליון מזהב, צורת ציון חקוקה עליו.

"בתי היקרה, אוהב אותך ואת אחייך לעד. שמרי על השרשרת וזכרי, יש סודות שסופם להתגלות. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. קראי כעת לאביך, ברצוני להפרד ממנו כיאות".
מרסל לא הצליחה לעצור את שטף הדמעות.

"אמי היקרה, אהבתי אלייך רבה מכל כוכבי השמיים, והערכתי אלייך לא יכולה להימדד, כגרגירי החול אשר על שפת הים. תודה לך". לוקחת מבט אחרון בעיני אמה, יצאה מרסל מן החדר, משתנקת ובוכה. אביה נכנס בחיפזון, מלטף קלות את בתו. מרסל השבורה התרפקה על אחיה, בוכה ובוכה, מנסה לעכל את דברי אמה.

באותם רגעים לא ידעה מרסל שאמה העבירה לה סוד כמוס, שבמידה ויתגלה, ישנה את פני העולם המוכר להם כעת, לעד.

בוים זה שם משפחה חמוד. קצר, קליט ועם צליל נעים.

זה כבר מצא חן בעיני. גם שלוימי זה שם יפה. ושלוימי בוים זה נשמע לי שילוב סביר בהחלט.

''בן כמה הוא?'' ניסיתי לדלות כמה שיותר פרטים על ההצעה החדשה, אמא רכנה למקרר והתבוננה בריכוז בשתי עגבניות ''בן עשרים ושלוש'' מלפפון עבה נשלף מהמגירה וזכה לבדיקה מדוקדקת גם הוא. רק נדמה לי שאמא מנסה לא להישיר אלי מבט?

''בן עשרים ושלוש? זה לא גדול קצת? אני רק בת תשעה עשרה!'' האמת שלא מאוד הפריע לי הגיל, גם לא מספיק הבנתי מה זה אומר,
אבל הרגשתי צורך לומר משהו על כל פרט נוסף על המועמד.

אמא התרוממה באיטיות ופסעה לאיטה לכיוון השיש. עם כל הזמן שבעולם. ''ארבע שנים הבדל זה לא נורא, ואת עוד מעט בת עשרים''
היא עצרה לרגע, ואז הוסיפה בשקט ''וחוץ מזה זה ההצעה הכי טובה שקיבלנו בינתיים''

לא אהבתי את הנימה שהצטרפה לסוף המשפט, אבל הבלגתי. זה לא הזמן עכשיו.
''הם כבר שלחו תמונה?'' ניסיתי לשוות לקולי טון אגבי, כנראה שלא הצלחתי.

אמר נעצרה באמצע החיתוך הסימטרי והסתובבה אלי. '' את בטוחה שאת רוצה לראות תמונה, דבורה?'' עיניה הביעו תמיהה ומתח קל ''מה זה יתן לך?''

אוף. חשבתי שכל הדברים הללו מאחורי. אני רוצה לראות תמונה כי... למה? ''זה מעניין אותי לדעת עם מי אני אמורה להיפגש!'' המשפט שנועד להיות רגוע ומגשר יצא לחוץ ומעוצבן, ''אני לא מסוגלת ללכת לפגישה עם בחור שאין לי מושג איך הוא נראה!'' קיויתי שהדברים יתקבלו בהבנה. ידעתי שבסוף, אני אראה תמונה. אבל כן רציתי לעבור את התקופה הזו בכמה שפחות ויכוחים. נמאס לי מהם בהחלט.

''טובב'' אמא משכה את המילה באיטיות. ''נבקש מפרוימן היום את המחשב ותוכלי לראות'' אמא ביצעה עוד שלושה חיתוכים מהירים והכניסה את הסלט לקערה הירוקה.

יצאתי מהמטבח אפופת מחשבות. אולי לכן לא שמעתי את הטלפון שמצלצל ואת אמא שעונה.
בעוד אני מתלבטת אם לפנות לסלון לטובת התמרחות על הספה או לחדר כדי לסיים את הכביסה, עברה אמא לידי במהירות לכיוון יחידת ההורים כשהטלפון מוצמד בחוזקה לאזנה ''כן לאהלה, עוד כמה שניות אני איתך'' אמא נכנסה לחדר ההורים והסתובבה כדי לסגור את הדלת.

שניה לפני שהדלת נסגרה, היא שמה לב אלי, עומדת בתנוחת 'אני חייבת להקשיב' אבל מנסה לשדר 'לא עלה לי רעיון כזה' אמא נעצה בי מבט מזהיר וסגרה את הדלת. לא נועלת.

פסעתי בחוסר ריכוז לכיוון החדר שלי. מנסה בכל אופן לשמוע משהו מבעד לדלת הסגורה. ''כן לאהלה, עכשיו אני לגמרי איתך, מה רצית לומר לי?'' הקולות היו ברורים וחדים מדי. איך זה יכול להיות שאני שומעת טוב כל כך? ''אה, אסתי בוים היתה בכיתה שלך? ויש לכן קשר?'' מבטי נעצר על הכסא הסגול, 'הטלפון השני' היה מונח שם. דלוק.

זה לא היה אמור לקרות. אני יודעת. הלב שלי דפק בחוזקה כשהרמתי את הטלפון. 'את חוצפנית ונוראית דבורה!' צרחתי על עצמי 'זה בערך 5 עבירות מה שאת עושה עכשיו' תפסתי את הטלפון ביד רועדת, לא מעזה להרים אותו מדי גבוה, הקולות בקעו מהטלפון, חלושים.

''...מודרני מאוד. אני לא יודעת אם יש לו סמארטפון או לא, אבל אני לא אהיה בהלם אם אני אשמע שכן'' זו היתה לאהלה, אשתו של שרוליק. מדברת מהר. ובקול.

הבנתי שהיא מדברת על שלוימי בוים. הבחור שמציעים לי. והוא מודרני מאוד.

אז מה, גם אני.

בהשראת המצב בלבד!
אין קשר בין המצולמים לכתבה (קרי, המציאות)

האמת שאני לא אוהבת סיפורים על מציאות אמיתית שמישהו כותב אותם וזה לא אמת
אבל אני מאמינה שיש עוד כמה שוודאי היו רוצים לכתוב שם יומן וכמה שהיו רוצים לקרוא
לא רוצה להיות טראגית
מקווה שאתחבר גם אני, ואולי לא

---

בחלומות הכי שחורים שלי, לא חשבתי שאני אהיה בסיטואציה כזו, וגם אם כן, לא חשבתי שזה יראה ככה.

בקושי אפשר לעמוד, לשכב רק על הצד למשך שעתיים, בלילה כמובן, וכל היום לא לעשות כלום, חוץ מדבר אחד – לחשוב!

מרב שגעון של חוסר מעש, לפעמים אני פשוט מדבר לעצמי, חורט על הקירות, מדמיין חיים אחרים, מדמיין שהמציאות שלי זה חלום והחלום שלי זה המציאות, לפעמים זה נחמד, לפעמים זה ממש גרוע.

ובזמנים שאני כן חושב, מנסה להתעמק במחשבה לעומק, כמו שאפשר, אני מנסה לחשוב על ההורים והמשפחה, על מה שהיה ואיך בדיוק, זה מוריד לי את המצב רוח לאפס, בעצם למינוס מאה.

שעמום זה דבר נורא, ואני צמא לקצת חברה, למשהו שיפיג לי אותו וזה לא מגיע, אני לבד, אני והם.

יום אחד, כשכבר היה לי קשה מאד, ואפילו לא הצלחתי לבכות, החלטתי שאני אנסה להתפלל על עצמי, כשאני דן במוחי מה בדיוק להתפלל איזה פסוקים, עלו לי בראש ברכות על האוכל, שאין לי בדיוק, שמע ישראל, ועוד כמה פסוקים, ופשוט התחלתי לחזור על כולם ברצף, מנסה בכל "סט" כזה להתרכז בפסוק אחד ולנסות להבין אותו.

אחרי כמה פעמים מצאתי את עצמי מתחיל קצת לדמוע, כשאני חוזר שוב ושוב על הברכה 'שהכל נהיה בדברו' הפכתי את המשפט הזה מכל צדיו, התעמקתי בו, הבטתי בו מבחוץ ומבפנים וכל פעם הוארתי בנקודה עמוקה אחרת, זה היה מדהים, בחיים לא יצא לי להתעסק כל כך הרבה עם ברכה, עם מילים ולהגיע כל פעם לעומק אחר שלה.

הרגשתי הרגשה טובה כזאת, כאילו מישהו איתי באלף אחוז, רואה אותי גם בחור השחור הזה, מבין אותי הכי מכולם, מתכנן לי עתיד מאד מסוים בשבילי.

זה היה הזוי לחשוב מחשבות גבוהות כאלו, כשאני באמת לא ממש הייתי שם, שאני רחוק, אבל מרגיש הכי קרוב שיש.

רחשים נשמעו מכיוון הפתח, העמדתי את עצמי למצב היכון של ספיגה, אני יודע מה זה יכול להיות, עוד התעללות ואולי השלכה של פיתה מנוקדת בירוק בקצה.

אבל לא, מולי אני רואה משהו נמוך כזה, מהנהן במרץ, וצועד בצייתנות קדימה, לכיווני.

מאחור אני רואה את הגדול מיימדים הזה עומד, כת הרובה כלפי מעלה, נושקת לתקרה.

הילד פסע קדימה, מביט בי במבט מבוהל, מתיישב בצייתנות על הרצפה, מבטו מטה.

"דור" נובח ההוא שעדיין עומד מעלינו, מסתיר את נקודת האור באופק "הבאנו לך חבר" ואז פרץ בצחוק נבחני ומרושע ויצא לכיוון ממנו הגיע, האור נכבה.

הי
פעם ראשונה שכותבת בגוף ראשון, ממבט של ילד.
אשמח לביקורת

נולד לי אח.

הרגע אבא התקשר מהבית חולים, הוא היה נשמע עייף מאוד, ונראה לי גם קצת מודאג.

אבל בטח אני סתם מדמיין, כמו תמיד.

עכשיו אני ויוסי נלך לקנות טופים לחלק מחר בכיתה, בדיוק כמו שעשינו כשיונתן ואיתמר ושירה נולדו. כשעליזה נולדה עוד הייתי קטן מדי בשביל לחלק טופים.

אני מתרגש מאוד. מחר בצהריים נלך לבקר את אמא, והיא תביא לנו פרס קטן מהתינוק, אפילו שזה לא באמת מהתינוק, זה מהחנות הגדולה שבבית חולים ואבא ואמא מביאים לנו את זה רק בשביל שלא נקנא בתינוק החדש.

"הי, ישי, מה אתה חולם? תחליט כבר איזה טופים אתה בוחר לחלק לפני שאני קונה מה שאני רוצה!" יוסי דוחף אותי במרפק שלו ואני מתנער, בוחר אתו טופים.

בסוף אחנו לוקחים שלוש חבילות גדולות- שתיים בטעם ענבים והשלישי בטעם תות.

"מה אתה אומר? איך יקראו לתינוק החדש?"

"אני יודע? מה שאבא ואמא יבחרו" אני מושך בכתפיי.

"ברור מה שאבא ואמא יבחרו. השאלה מה הם יבחרו" הוא אומר במנגינה כזאת, כמו שדוד צבי עושה כשהוא לומד.

"אולי נעמה תדע" אין לי כח לחשוב על דברים מסובכים ופילוסופיים(זה מילה של נעמה) כמו לנסות לנחש על מה אבא ואמא יחשבו. יוסי ונעמה בטח יישבו כל היום וכל הלילה עד לברית וינסו לדעת, או להקשיב לאבא ואמא בשיחות שלהם.

כשאנחנו מגיעים לבית נעמה מנסה להשכיב את הקטנים לישון.

"יופי, עכשיו כולם מתארגנים יפה לשינה, ומחר אחרי הלימודים ניסע אולי לבקר את אמא והתינוק בבית חולים. אבל רק מי שיתנהג יפה!" היא מאיימת בקול חשוב של אחות בכורה.

כולנו מתארגנים יפה, הולכים לישון.

אני לא כל כך נרדם, יש לי מלא מחשבות מבולגנות בראש כמו איפה ישימו את הלול של שירה, כי עד עכשיו היא ישנה בחדר הורים ועכשיו צריך לשים שם את העריסה של התינוקי. ומתי אמא תחזור, כי אולי היא תלך לבית החלמה ועוד כל מני דמיונות איך התינוק המתוקי שלנו נראה.
בבוקר אני קם עם מלא כח, ומתארגן מהר מהר לחיידר.

"מי שיהיה מוכן ליציאה עד רבע לשמונה יוכל לראות את התמונה של התינוק שאבא שלח לי בלילה!" מכריזה נעמה תוך כדי שהיא מורחת ליונתן הרבה קטשופ בלחם. מדי הרבה. הוא מתחיל לצרוח שתוריד קצת תוך כדי ששירה מפרקת את הקוקו שנעמה עשתה לה ועליזה ויוסי מתחילים לריב על קובייה הונגרית.

בקיצור, הולך בלגנים.

בסוף כולם מוכנים פחות או יותר, ואנחנו מצטופפים על המחשב לראות את התמונה.

הוא חמוד, קצת יותר מקווצ'ץ' מכל הילדים האחרים שלנו כשהם נולדו. הוא מכוסה בשמיכה גדולה ועבה ורואים לו רק את הראש.

"אני רוצה שכבר נלך לבקר את אמא ונוכל לראות אותו! ונוכל לשים אצבע ביד שלו והוא יחזיק אותנו!" מתלהב איתמר, ונעמה מרגיעה אותו שזה רק רפלקס(ל'ידע מה זה רפלקס) ויאללה, צריך לצאת ללימודים.

"אבל אבא יבוא לקחת אותנו בצהריים לבקר אותו, נכון?" שואל יונתן ליתר ביטחון.

"נראה, אולי" נעמה נראית פתאום קצת לא בטוחה בעצמה או קצת מפוחדת או אולי משהו אחר שאני לא מכיר את המילה שלו.

או שאני מדמיין, כרגיל.

בודקים שוב שלכל אחד יש את השקית עם הטופים לחלק, ויוצאים.

אני ויוסי לוקחים את יונתן ואיתמר ועליזה לוקחת את שירה, כמו תמיד.

"אני מקווה שנלך להרבה זמן לבקר את התינוק" אומר יוסי בתקווה.

"אל תשכח שנעמה אמרה שלא בטוח שהולכים" אני מזכיר לו, מעדיף שלא לקוות סתם.

"היא סתם אומרת. למה שלא נלך? אפילו דיברתי עם אבא היום בבוקר והוא אמר שאמא מרגישה כבר טוב. אבל היא כנראה הולכת לבית החלמה"

"אוף"

אנחנו נכנסים לחיידר, נפרדים ליד הברזים, כמו כל יום.

היום עובר מהר, אני משתדל שלא לעורר בעיות כדי שאבא לא יהיה יותר עייף ממה שהוא מאז שהתינוקי נולד.

כשאנחנו חוזרים הביתה, העיניים של נעמה אדומות מאוד. היא עצבנית ואני מעדיף להימנע מלבקש ממנה לחמם לי שוב את האורז כי הוא יצא קר.

לשם שינוי הקטנים לא נדבקים במצב רוח, אבל יוסי כן. אנחנו מחליפים מבטים מיואשים, ולפי הפרצוף שלו אני מבין שגם לו האורז לא יצא משהו.

"נו, נעמה, מתי הולכים? מתי אבא מגיע לקחת אותנו?"

"לא הולכים לבית חולים היום" היא אומרת בקול כועס כזה.

"אבל למה?" כולנו נדהמים, מה זה אמור להיות?

"ככה. אולי מחר. עכשיו כל אחד שיתעסק במה שבא לו. אני בחדר שלי, ושאף אחד לא יעז להיכנס, שמעתם?!" היא מכניסה מהר את קופסאות האכסון למקרר והולכת לחדר, טורקת את הדלת.

יוסי נאנח "וואי, הבנות האלו" הוא מוציא לשון בצורה מצחיקה וכולנו צוחקים.

"יאללה, מי שם עליה? כולם לסלון, עושים הצגה!" הוא מלהיב את כולם, לא אותי. "נו ישי, אתה בא? בוא נעשה להם את ההצגה הזאת שהמצאנו בחופש!"

"לא רוצה, אני עייף" אני לא באמת עייף, כמובן, אני רק צריך ללכת להקשיב מה נעמה מדברת בטלפון עם חברה שלה. נראה לי זה ישפוך קצת אור על התעלומה, כמו שאומרים ב'החוקרים- ותעלומת המטמון'.

אני הולך בשקט לדלת של החדר שלה, מוריד את המשקפיים כדי שיהיה אפשר להצמיד את האוזן לדלת, ומנסה להקשיב. לא כל כך שומעים, כי היא מדברת בשקט ומהסלון יוסי מציג את הסבא הזקן והכועס עם בובת אצבע. אבל מה שאני מצליח לשמוע שהיא מדברת על התינוקי החדש- גורם לי להרגיש פחד בלב.

1. אשר יגרנו בא

הלילה שבין שני לשלישי בבית משפחת היסטרוביץ, הוא לילה שגרתי למדי. נשימות השינה העמוקות עולות מכל חדרי הבית ומנסרות את האוויר בחדות. הן יוצרות קקופוניה צורמנית - דיסהרמוניה מזעזעת שבכוחה לחורר את עור התוף, גם של אוזן ברמה מוזיקלית ממוצעת ומטה.

יוסי בן ה-9 הוא הראשון להתעורר בשעה 3:50 לפנות בוקר. פוקח עיניים לתוך חשיכה סמיכה. שומע מנועים שמסובבים את סיבוביהם האחרונים מכוח האינרציה, עד להשבתתם המוחלטת. תחילה הוא חושב כי מדובר בהפסקת חשמל נקודתית בביתם המיושן. דירה ששוכנת בבניין עתיק, בעל תשתיות חשמל רעועות. אך מחשבה זו מופרת באכזריות עם קול הצווחות של ילדי השכנים המבוהלים. קולות אימה שמעירים את שאר בני הבית ומבשרים על הפסקת חשמל בבניין כולו.

החושך המוחלט מקשה על התנועה התוך-ביתית. כל אחד במיטתו קופא על תנוחתו. כמו אותם מצריים תקועי תנועה, מהציורים המצחיקים של ההגדה. אלא שעכשיו זה הרבה פחות מצחיק. מלחיץ נורא.

יוסי שניחן בכושר התמצות מרחבית מחודד, זוחל בעזרת גישוש עיוור לעבר החלון הסלוני. דרכו הוא מקווה להאיר את עיניו הכבויות, באמצעות קמצוץ אור שיגנוב מהבניינים הסמוכים ומתאורת הרחוב. אך אפס. הבניינים הצמודים גם הם נבלעו לתוך בור שחור, וכן הרחוב - הוא לא מצליח למצוא עדות לקיומו.

ההלם הראשוני, הופך לצרחות מטלטלות. בכיות מבהולות הבוקעות מפיהם של רשימת ילדים ומתבגרים, בספקטרום רחב של גילאים.

אבא מנסה לצאת מהחדר כדי להרגיע את המצב. אך הוא מהר מאוד יורד מהרעיון עם היתקעות זרת רגלו בזווית מיטתו. בעקבות התאונה המכאיבה, מצטרף אף הוא ללהקת המצווחים הצורמנית, עד להתעשתותו המהירה. התעשתות שכבר לא מספיקה לעצור את התלקחות להבות ההיסטריה. שהרי אם באבות אחזה זעקת, מה יגידו זאטוטי העיר?

ישראל מאיר בן ה-17. בחור שנון שמצוי היטב בנבכי האקטואליה. ובזמנו הפנוי משמש הפרשן המדיני, הצבאי והפוליטי של הבית. מרים את קולו לדציבלים לא הגיוניים. צלילים צפוניים בהרבה לקליד בעל התו הגבוה ביותר בפסנתר. באוקטבות פנומנליות ששואבות את כוחן מחרדה סמי קיומית הוא שואל: "אבא, זה מה שאני חושב שזה זה?"

"לא, ישראל מאיר. זה לא חלום. אני אוחז כבר בצביטה ה-22, כאשר האחרונה כאבה במיוחד. ועדיין לא התעוררתי למציאות וורודה, או לפחות מוארת איכשהו" ענה האב הכאוב נורא. תוצאה של זרת מוכה, וגוף צבוט 22 פעמים.

ישראל מאיר המיואש מהנאיביות של אחיו והוריו שותק ממושכות, ובקול מתוסכל ורועד גם יחד קובע בנחרצות "אבא, אנחנו בתרחיש העלטה!"

"תרחיש העל-מה?" שואל האב שנע בין הכחשה לחרדה.

ישראל מאיר שמבין ששאלת אביו, רטורית לחלוטין. שאלה חלולה שאופיינית לאנשים מבוהלים בתהליכי וויסות ראשוניים. שותק ומותיר אחריו משפחה שלמה שנאבקת בפעימות לב מואצות ונשימות טרופות.

שקט ארוך ומתוח בבית – דממת אלחוט שלאור חוסר היכולת לקרוא שעונים בסיטואציה הכאוטית, מוערכת באורך של כשלוש דקות. רק מלמולי תפילה נשמעים מכל עבר. הדי פיצוצים עמומים שנשמעים מרחוק עד למודיעין עילית, כמו חותמים על ההצהרה האפוקליפטית של ישראל מאיר. אשר יגרנו בא לנו.

אשמח לביקורת, הערות והארות

בס"ד

הוא היה רק ילד קטן. חלק קטן מרוסיה הענקית. מאלפי ילדי הפנימיה. ילד אחד מתוך מאה תלמידי הכיתה שלו. עוד ילד חסר שם.

בדבר אחד הוא היה שונה. בולט. בכל פעם שבה היה צריך לשמור על הזמנים, הוא לא היה. הוא היה מאחר תמיד.

בכל ערב, כאשר היה צריך להפסיק לשחק, ולגשת למלתחות על מנת להתארגן לשינה - תמיד המדריך נאלץ להגיע עם המקל המאיים שלו כדי שיורי הנפחד יברח במהירות ויתחיל להתארגן לשינה.

כאשר הוא הגיע לאזור המלתחות, הוא תמיד היה ריק, וכך הוא תמיד התארגן לבד. ילד קטן שעושה הכל בעצמו. ורק כאשר הופסקה זרימת המים, הוא היה יוצא מהמקלחת, ממהר למיטתו בתוך אולם השינה הגדול. שערו החלק, הבהיר, נוטף מים קרים. הוא התעטף בשמיכה הדקה, שיניו נקשו מקור, ועצם את עיניו הקטנות, אוגר כח ליום נוסף של מאבקים בלתי פוסקים.

בבוקר, כל הילדים קמו עם זריחת השמש, ורק יורי ישן, עד שהגיע המדריך עם הפעמון הגדול, המרעיש, שמעיד שבעוד חמש דקות בלבד, עליהם להיות בחדר האוכל, שם הם קיבלו את ארוחתם היחידה עד לשעת צהרים מאוחרת.

יורי, שרק התעורר קפץ ממיטתו, עיניו הבהירות, היפות, סרקו במהירות את החדר, מחפשות את בגדיו בתוך הבלאגן מסביב. הוא מצא אותם רק כאשר כל הילדים יצאו מהאולם, והשקט שב לשרור במקום.

הוא לבש במהירות את הבגדים האפורים, הישנים של המוסד, ורץ במהירות לחדר האוכל רק כדי לראות את המדריך סוגר אחריו את החדר הריק.

לכיתה הוא נכנס רק אחרי שנאלץ לפנות למנהל לקבל אישור כניסה לכיתה.

כך הוא התנהל כל יום, מורעב, בודד, ועצוב.

באחד הימים, בו הוא הגדיל לעשות, והגיע לכיתה רק באמצעו של השיעור הראשון, הוא הגיע לכיתה, ידו האוחזת בידית מזיעה. הוא נעצר, מנסה למתן את הלמות ליבו. וניכנס לכיתה.

עיניו התרחבו בהפתעה שבמרכז הכיתה עמד מפקח מטעם אמא רוסיה, ובחן את ידיעותיהם של חבריו.

לשמע הרעש המפקח הסתובב, מגלה ילד קטן ,חיוור ורזה עומד בפתח הכיתה. ידיו רעדו, ועיניו הביעו את כל הפחד שבעולם.

הוא פנה ליורי המסכן, והחל להרצות לו על חשיבות המשמעת והשמירה על הזמנים, כשהמורה מצטרף לצעקות.

באותו רגע, תחת מבול הצעקת, ומול עיניהם המרחמות של חבריו לכיתה, משפט אחד חזר בראשו של יורי שוב ושוב:

"אני לא מאחר יותר. לעולם."

"אנחנו אליטה." כל יושבי השולחן בחדר האוכל המסוגנן השתתקו. כשהדוכס השיב לבנו שישב על השולחן בחוצפה, ושיחק במגפיו בזלזול.
"ומכיוון שאנחנו עילית" הוא המשיך "מתפקידנו להגן על האינטרסים שלנו. למה אתה צוחק?"
השליט החל לאבד את שלוותו כשהיורש פלט צחוק היסטרי, הוא הרים את מבטו הרציני כששאל מבלי לענות על השאלה "אז זה התירוץ שלך? אליטה? ברצינות? ככה אתה מתכוון להגן על עצמך כשיבוא יום וישאלו אותך בפנים באיזו זכות הפקרת את חייהם של חפים מפשע? זה מה שיש לך לומר להם?" היורש הצעיר, אדם, קפץ מהשולחן והתקדם צעד בכל משפט לאביו, קולו מבעבע.
הדוכס ניסה לשלוט בקולו, אולם וריד כעס צץ באמצע מצחו. "תתנצל" הוא דרש, מנסה לשמור על כבודו בפני השרים והמלכים הזרים שנוכחו באירוע.
אדם היה קרוב כעת לאביו, ולכן לחש בכאב לשקט הסקרני והמתוח שהקיף אותם "האם הייתי נאיבי או תמים כשחשבתי שתפקיד של מלך הוא להגן על האזרחים?"
אביו לחש אליו "התנצל מיד! אחרת אגרום לכל אזרחי המדינה להתנצל איתך ביחד. וזה יהיה כואב יותר..." אדם הבין למה אביו חותר, ואלוקים עדו שהוא יודע שאביו מסוגל לעשות זאת.
אביו אדם חכם. והוא מנצל חולשות מיד כשהוא מוצא אותם. ואזרחי המדינה וצדק, היו אכן החולשות שלו. ואדם שותק בכניעה. אוסף את עצמו בחזרה ומתנצל בנימוס אירופאי. בדיוק כמו שחונך.
לבסוף אביו נותן נאום שמוציא את דבריו מהקשרם ועושה ממנו בדיחה. מוציא אותו כנסיך מפונק ומרדן בפני המועצה.

למזלו אביו לא העניש אותו ישירות, אולם, אולי כדאי היה שכן יעשה זאת. כי החלופה כואבת.
ביום המחר הוא קם בלתי רלוונטי.
רשמית הוא עדיין היה היורש החוקי.אולם, איש לא התייחס אליו, לדעתו, או אפילו ביקש ממנו לחזור לתפקידו הקבועים. כלום. פשוט שקט.
איש לו מתעניין בו. אפילו המשרתים נעלמו להם בן לילה, כמו הוטל עליו חרם בלתי כתוב. הוא איבד את כל הזכויות היתר שהיו לו, בעצם, כל הזכויות בכלל. הוא סתם עוד מישהו. וזה כאב. יותר ממה שהוא חשב שיהיה לו בתור הבן האידיאליסט המנודה...

אז לבקשתכם וסקרנותכם...
מה קרה כשמורדי וחבריו חזרו מאילת, והחליטו לעשות על-האש בבית של מורדי.
הפרק קצת ארוך,
בהנאה (:

סיפור שכתבה בינה מלאכותית, בעריכתי הנדיבה:

אין הבטחה לסיום...


השמש שקעה זה מכבר מעל ירושלים, והעיר העתיקה טבלה באפלה. אור קלוש דלף מחלונות הבתים, וצללים ארוכים התפתלו בסמטאות הצרות. רק קולות בודדים של עוברים ושבים פילחו את הדממה.

בתוך חדר קטן וקודר, מואר רק על ידי נר דועך, ישב יהודה וקרא בספר עתיק. אור קלוש האיר את פניו החיוורות ואת עיניו העמוקות. הוא היה אדם צעיר, כבן עשרים, בעל פנים חכמות ועדינות.

יהודה לא היה סתם אדם. הוא היה נצר למשפחת כוהנים עתיקה, וידע סודי עבר בירושה מדור לדור במשפחתו. ידע זה עסק בכתבי קודש נסתרים, בעלי כוחות מיוחדים.

יהודה ידע שיום אחד יגיע תורו להשתמש בידע זה. הוא ידע שצפוי לו גורל גדול, גורל שיקבע את עתיד ירושלים ואולי אף את עתיד העולם כולו.

אך יהודה לא היה מוכן לגורל זה. הוא היה אדם שקט ומופנם, שמעדיף להסתגר בחדרו וללמוד תורה. הוא לא רצה להסתבך במאבקים ובסכנות.

לפתע, דפיקות חזקות על הדלת קטעו את מחשבותיו. יהודה קפץ בבהלה, ליבו דופק בקצב פראי. מי יכול לבוא אליו בשעה כה מאוחרת, במקום נידח זה?. הוא פתח את הדלת בחשש. מולו עמד אדם זקן וחכם. פניו של הזקן היו מכוסים בזקן לבן ארוך, ועיניו הכחולות הבריקו בחוכמה עמוקה.

"יהודה", אמר הזקן בקול סמכותי, "הגיע הזמן. עליך לצאת למסע".

יהודה נרתע לאחור. "מסע?", שאל בקול רועד, "איזה מסע?".

"מסע אל עבר גורלך", אמר הזקן, "עליך למצוא את כתבי הקודש האבודים, ולהשתמש בכוחם כדי להציל את ירושלים".

יהודה רצה לסרב, אך ידע שאין לו ברירה. גורל ירושלים היה מונח על כתפיו.

"אני מוכן", אמר יהודה בקול נחוש, למרות הפחד שהשתלט עליו.

הזקן חייך. "טוב", אמר, "המסע יתחיל מחר בבוקר. היה מוכן".

יהודה סגר את הדלת ונשען עליה בכבדות. הוא ידע שהמסע הזה יהיה קשה ומסוכן, יותר מכל מה שחלם עליו אי פעם. אך הוא היה נחוש להצליח. גורל ירושלים היה תלוי בו.


באותו לילה יהודה לא הצליח לעצום עין. מחשבות על המסע הקרוב טרדו את מנוחתו. הוא ידע שצפויים לו קשיים רבים, וספקות החלו לכרסם בו. האם הוא באמת מסוגל לעמוד במשימה כה גדולה?.

לפתע, שמע יהודה קולות מוזרים מחוץ לחלון. הוא ניגש אל החלון והציץ החוצה. אור קלוש האיר את הסמטה, ודמויות כהות התגנבו בין הצללים.

יהודה חש תחושת אימה הולכת וגוברת. מי היו הדמויות האלה? מה הן רצו?.

הוא ניסה להבחין בפרטים נוספים, אך ללא הצלחה. הדמויות היו חמקמקות, ונעלמו כרוחות רפאים.

יהודה חזר למיטתו, אך לא הצליח להירדם. תחושת אי הנוחות לא הרפתה ממנו. הוא ידע שמשהו לא טוב עומד לקרות.

למחרת בבוקר, יהודה יצא לדרכו. הוא פסע בסמטאות ירושלים העתיקה, מוקף באנשים מכל קצוות תבל. קולות המיקוח וההמולה גברו, והעיר נראתה כמו תמונה מתוך ספר היסטוריה.

לפתע, יהודה הבחין באיש זקן עטוף בגלימה שחורה. האיש עקב אחריו ממרחק, ויהודה חש תחושת אי נוחות הולכת וגוברת.

יהודה ניסה להתחמק מהאיש, אך ללא הצלחה. בכל מקום שאליו הלך, האיש הזקן היה שם, צופה בו בעיניו החודרות.

יהודה חש כאילו האיש רואה את כל מחשבותיו, כאילו הוא יודע את כל סודותיו.

בעז"ה המשך יבוא אם יהיה ביקוש...

פרק 1 / הבקשה.


הוואי, הילו.

עמדתי שם, בתוך כל החורבן. על כתפי תיק גב, בידי השנייה מחזיק אני בקבוק מים מרוקן למחצה. לפתע, שמעתי רשרושים מעומק ההריסות. התקרבתי, והזזתי קרש סורר שעמד לי בדרכי. הצצתי מבעד לאחד הקרשים השבורים לכיוון שממנו נשמע הרעש, ולא האמנתי למראה עיני. בתוך כל ההריסות, העשן והאש, שוכבים להם שני אנשים, וצועקים בקול: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!".


קוראים לי שלום, כיום אני אברך כולל שלומד כרגיל, ומדי פעם עובד לפרנסתי בעבודות זמניות. ברצוני לספר לכם סיפור שהתרחש לפני כ30 שנה. עבדתי אז ב: "אורמל טכנולוגיות"– מפעלים ליצור חשמל מאנרגית הלבה. הייתי אחראי לבדיקת שטחי מיקומי המפעלים. כדי שתבינו, אקדים לכם כמה דברים. מפעל לייצור אנרגיה גיאותרמית -אנרגית חשמל מלבה, צריך מקום בו ההתפרצויות בלבה רבות, כדי שיוכל לשאוב יותר בקלות. אבל, המפעל גם צריך שההתפרצויות לא יהיו יותר מדי, אלא בצורה קטנה.




יום אחד, קרא לי נשיא המפעל, י.ברונוביץ, ואמר לי כך: "שלום, אני צריך שתבדוק לי משהו".


"מה?", שאלתי, ועיני נפקחו בפליאה. הנשיא של החברה ואשתו המנכ"לית, לא הרבו לבקש בכלל דברים מהעובדים.


"יש מקום במדינת הוואי, באי הגדול של הוואי בעיר הילו, ליד הר הגעש קילוואה - שהוא אחד מהרי הגעש הכי פעילים בעולם, והר הגעש מאונה לואה - שהוא הר הגעש הפעיל הכי גדול בעולם. המקום לא ניזוק בכלל הרבה מהרי הגעש, ואני צריך שתלך לבדוק לי אותו".


"אם אתה יודע על המקום הזה כל כך הרבה", אמרתי, "למה אתה פשוט לא קונה אותו?".


"פשוט מאוד", ענה לי המנהל, "המושל, בן קאייטנו ובית הסאנט שלו, דורשים מחיר מופקע עבור קרקע האדמה הזאת, שהשטח שלה לא עולה על 10 דונם. ועכשיו אני בספק אם כדאי לי לעשות את העסקה או לא, אז אמרתי שתלך לבדוק אותה, ותגיד לי אם זה שווה את המחיר".




טסתי להוואי, והגעתי ל"אי הגדול" שלמרבה הפלא – שמו הוא גם הוואי. נסעתי לכיוון המקום שבו אני ואחד משליחי הממשל של הוואי קבענו להיפגש.

"הגענו", הכריז הנהג שנשכר מאת החברה שלנו. יצאתי מהרכב החבוט, מתקדם לעבר הווילה היחידה באזור העומדת בקצה רחוב ווילות ענק.

נעצרתי ליד שער גדול ממדים, וחומה המתנשאת לאורך כל הווילה. דפקתי על הדלת דפיקות ספורות, עין אלקטרונית – דבר נדיר עד בלתי קיים באותם שנים – סרקה אותי מכף רגל ועד ראש.

לפתע קול קשוח נשמע מצדי, "מי אתה אדוני?", שאל הקול, "ולמה אתה עומד ליד הבית שלי?"....

סיפור קצר, בן שלושה פרקים.
מקווה שתהנו (:

צריבה איומה בעיניים.
עוד לפני שמוחו מתעורר לגמרי, שריריו מגיבים. הוא נרתע אחורנית, פוגע בקיר עפר מוצק.
מה זה?
הוי. אלוקים. רק שלא נפל בידי הארורים הללו!
מתכווץ לתוך עצמו.
הוא האחרון שיעצום עיניים בפני המציאות-אבל עפעפיו שורפים כל כך שהוא פשוט אינו מסוגל לפתוח אותם.
רק שוכב דחוק אל הקיר המוצק והקר, ליבו דוהר במהירות מטורפת ונשימותיו שטוחות וטרופות.
"הושעיה? הושעיה!"
קול מוכר מעליו, וגם המשהו החם, השורף, שהיה קרוב כל כך לעיניו-התרחק.

"הושעיה, סלח לי."
זו החשכה המוכרת של המערה. הקור הרגיל של הלילות במדבר. והאיש הרוכן מעליו, אבוקה בוערת בידיו ופניו אשמות-הוא תודרוס החורני.
"מחול לך" הוא מפטיר, מתרומם על מרפק אחד. ממצמץ מול החשכה, עיניו יבשות עדיין ושורפות מהאבוקה שנדחפה כל כך קרוב אליהן. "רק מה קרה?"
הוא נרדם לא מזמן. עדיין לילה. תחילת הלילה. מה קרה?!
הם מתקרבים לכאן?
פלט נשיפה רועדת.
הוי. אלוקים.
"מצטער שהערתי אותך ככה.." האבוקה החמה רועדת בידו של תודרוס, יוצרת צללים מפחידים על פניו. "אבל חוניו הכהן--"
מוחו של הושעיה עדיין מעורפל מהשינה. עובד לאט.
חוניו. האין זה הנער הצעיר ההוא, בן גילו של ישוב, שהובא לכאן פצוע?
"נער אמיץ" הוא ממלמל.
"הוא..." תודרוס פורש את ידיו בתנועה רחבה, ועל אף שהחושך מונע מהושעיה לראות את סופה, ליבו מנבא לו רעות. "החום שלו עלה מאד... ואין כאן רופא... אולי כדאי שתצא, אישי הכהן... בניך כאן?"
בום.
הושעיה מתיישב בבת אחת.
פתאום הוא נעשה עייף מאד, והעולם סביבו-צלול מאי פעם.
החושך, אור האבוקה, היפחות והלחשושים השקטים מצידה השני של המערה. והריח. ריח מוכר מדי, של דם, של מוות.
"בניי אינם כאן." בכוח כובש את הדאגה לשלומם, משוטטים בין הכפרים בהרי אפרים והמשמרות היווניים. ליבו מתכווץ למחשבה על הכהנים האחרים שבמערה: אביו ואחיו של חוניו הפצוע. הם מותרים להיטמא לו. שבעה קרובים. אולי זו הפעם הראשונה שהם יושבים כך לצידו של גוסס ומאזינים חסרי אונים לנשימותיו האחרונות. "אבל יש כאן גם נזיר..."
"ישוב, נכון, איך שכחתי!" תודרוס טופח על מצחו.
הושעיה מתרומם. יחד הם מפלסים דרך בין הישנים, עוצרים לצידו. מביטים בתווים העדינים לרגע ארוך ולא עושים מאום. בשנתו ישוב נראה צעיר הרבה יותר ממה שהוא, כמעט ילד. אכזרי כל כך לקרוע את השלווה הזאת שעל פניו, אבל אין ברירה.
לנזיר אסור להיטמא למת.
"אני יוצא החוצה." הושעיה אומר. מסתובב. "שלח אותו אחריי."
עיניו של תודרוס מתרחבות לרגע ומשהו מבזיק בהן. קולו שקט ואיטי כשהוא אומר: "בסדר. אני כבר אעיר אותו. לך, הושעיה בן ענני הכהן, ויהי הקל עימך."

בימים אלו אני כותבת את הספר השלישי בסדרת "הצעה לסדר", וחשבתי להעלות לכאן פרקים ראשונים, גם כדי לקבל ביקורת וגם כדי שהציבור יכיר יותר את הסדרה והדמויות...

חשוב לציין שהספר הנוכחי, מסדר מלחמה, מכיל ספוילרים של הספרים הקודמים, אם בדעתכם לקרוא את הספרים הקודמים (הצעה לסדר וסדר הפוך) ולא רוצים ספוילר אז אל תקראו את הפרקים שאעלה כאן.

וחשוב לציין משהו נוסף, כמי שמכירה את עצמה, לא בטוחה שאתמיד להעלות את כל הסיפור. כנראה אעלה לכאן רק פרקים ראשונים.
אם תרצו לרכוש את הספרים הקודמים כנסו לאתר של "פרי הוצאה לאור".

כמה מילים על הסידרה: סדרת "הצעה לסדר" מגישה זוויות מעניינות למושגים נעלים כמו: ממסד, מלוכה, הנהגה, ואפילו משיחיות, ועוד. היא מגישה סיפורים מרתקים כך שאם אתם אוהבים רק לקרוא סיפור טוב - הספרים יכולים להתאים לכם,, אבל היא מיועדת גם לאנשים שאוהבים לחשוב ולבחון כל דבר, לגלות מחשבות חדשות ופרשנויות מעניינות, וכן, גם לקרוא קריאה עם מודעות של הגיבורים כלפי עצמם.

אשמח לתגובות והערות.


פרולוג



היה זה בוקר קריר, אגנס פתחה את החלון הפונה אל חזית הבית וסקרה את הרחוב. הרוח נשבה במהירות רבה, מניעה את צמרות העצים. קו האופק היה מעורפל מעט, וציפורים חגו במעגלים קסומים, מעבירות תחושת מרחב וחופש.

"סיגרי את החלון והסיטי את הוילון, אגנס". קולו של בעלה ששב זה עתה הביתה התנגן במתינות.

אגנס נענתה לבקשה, היא מכירה היטב את הרצון של הילו להשאר הרחק מעיני העם המצפה לבחון אותו כל העת. כמי שמוכר בתור נכדו של נגוס (מלך) אתיופיה לשעבר היילה סלאסי, הכיר בעובדה עד כמה נוכחותו אינה רצויה כאן עוד בארץ מולדתו, אצל רבים מתושבי העיר המעדיפים להאמין לטענה שהמלך מעל בכספם.

היא חשה הכרת הטוב לבעלה על כך שלמרות שהוא מעדיף לשמור את פרטיותו ומייחל כבר להגר לארץ אחרת, כשאר בני משפחתו, הרי שהוא נשאר בגללה, יותר נכון משום שהיא לא חפצה לעזוב את משפחתה.

אגנס ניגשה לכיסא בפינת החדר ונטלה ממשענתו את הצעיף הרחב.

"אני יורדת לשוק", דיווחה כעבור רגע של שתיקה.

הילו התיישב על הכיסא והניח את הסל על הרצפה.

"נאכל ארוחת בוקר ואז תצאי", ענה בטון מצווה.

"אני חייבת לצאת להתאוורר", השיבה בהתנצלות קלה, סוקרת את המאפים והחמוצים ששלף מהסל.

הילו הביט בשביעות רצון אל הפריטים שעל השולחן, הוא חשב רגע ואז הנהן קלות, נותן לה את ארנקו, "תביאי קצת ירקות, או כל מוצר אחר, אם נראה לך", אמר, "שמרי על עצמך, במיוחד תקפידי לא לשתף פעולה ולא לדבר עם אף אחד, בפרט לא עלי או על סבי, או על הייחוס שלנו".

אגנס נטלה את הארנק בתודה, ועד מהרה מצאה את עצמה פוסעת במהירות ברחוב השקט, לכיוון השוק ההומה.

"הייחוס שלנו", המילים הלמו בה. מה בצע לייחוס, אם הם נאלצים להתנצל בגינו?

היכן הימים היפים עליהם שמעה מילדותה? היכן ההדר שהתלווה לשושלת המלכים המיוחסת למלך מנליק הראשון, שנחשב על פי ה"כברה נגסט" לבנו של מלך ירושלים.

בהיסטוריה של ארצם ידוע הקיסר מנליק הראשון, כמקימה של ה"שושלת הסולומונית", שקיבלה כבוד רב. קיסרי השושלת נחשבו לשליטים בלעדיים, וכל קיסר שלא מהשושלת נתקל בהתנגדות שחייבה אותו לפנות את כסאו.

אולם כעת הזמנים שונים, חלפו ימי הקיסרות, וסביב הקיסר האתיופי האחרון, היילה סלאסי, יצאו שמועות על מעילה בכספי האזרחים, וכעת נכדו – הילו מקונן – נאלץ לחיות כאחד האדם.

אגנס שקועה במחשבותיה. גם היא, כנכדת אחייניתה של הקיסרית זאודיתו, מתנהלת באופן רגיל, ואין אף אחד שיכול לשער שהיא שייכת לשושלת המלוכה.

ושמא עדיף שכך? חלפו המחשבות במוחה. עיניה סקרו את היצע הירקות, והיא החליטה לרכוש צרור עלי פטרוזיליה.

קול חביב נשמע לצידה, "את צריכה עזרה?" אשה חייכנית עמדה שם והושיטה לה סל צבעוני שניכר שנרכש באחד הדוכנים שהציע סלים עבודת יד.

אגנס נטלה את הסל מבלי לחשוב, "תודה", אמרה. רק לאחר ששילמה על הפטרוזיליה והניחה את צרור הירקות בסל, סקרו עיניה את האשה הזרה שנראתה שונה ברקע הומה של השוק.

אולי מאמריקה, או מאירופה. מעניין מה היא עושה פה.

"ממש נשלחת אלי משמים, את אוהבת לעזור", חייכה אליה האשה לאחר צעידה משותפת של מספר דקות, "אני מחפשת מקום לשהות בו ביומיים הקרובים, האם יש לך מקום? אני מוכנה לשלם כל סכום".

"מה את עושה כאן?"

"שמי קיטי- סטודנטית, באתי לאתיופיה כדי ללמוד ולהכיר תרבות נוספת,", הציגה את עצמה, "מה שמך?"

"אגנס".

"נעים מאוד, אגנס, יש לך מקום עבורי? אשלם יפה כמובן".

"אני יכולה לקחת אותך לבית של אמי, שם יש מקום", אגנס הכניסה לסל דלורית, והופתעה שקיטי שילמה עבורה. היא אפילו לא התווכחה. חשה מוטרדת בלי לדעת מדוע.

"אקח אותך כעת לביתה של אימי", החליטה להפסיק את הקניות ולסייע לאשה הנחמדה שמציעה את עזרתה.

"תודה לך אגנס", האישה דיברה באמהרית מתובלת באנגלית.

"בואי נצא מהשוק", אמרה אגנס בקול, שוכחת ברגעים אלו את בקשתו של בעלה הילו מקונן.

*

קצת אחרי ההתחלה: אש​

בבית האפור, בקצה הרחוב, גרו שלושה דיירים.
אף אחד, שום דבר, וכלום.
איש לא הכיר אותם ולא התעניין, עד שיום אחד לוהט במיוחד פרצה שריפה בבית האפור.
האש השתוללה והעשן היתמר.
אף אחד ברח דרך הדלת,
שום דבר זינק מהחלון,
וכלום פרץ מתוך הארובה.
מפויחים עמדו שלושתם, דוממים, מול הבית הבוער.

***

אף אחד יושב על הארץ הרטובה והבוצית, ועיניו צורבות כאשר הוא בוהה בשרידים השרופים של ביתו האהוב.

מה יעשה? הוא ממצמץ בעייפות ובעצב. לאן יפנה? הם השקיעו בו כל כך הרבה, וכעת, מאומה לא נותרה ממנו. רק גוש שחור ומכוער, וריח חזק של שריפה, שגם הוא יתנדף תוך כמה ימים.

קולות ויכוח סוערים נשמעים מחצר הבית, ואף אחד מסב את ראשו לעברם של שום דבר וכלום ידידיו, הנשענים בצד השביל על גזע מפויח ומדיינים בלהט ובלחיים סמוקות.

הם שוב רבים, הוא נאנח, וחש בודד מתמיד.

שוטרים רבים מתרוצצים סביבם, מתחקרים, מצלמים, אוספים ראיות. נראה כאילו כל העיר קמה על רגליה ושפכה את תושביה אל חצר הבית שלהם, לחזות באסון הכבד. הסקרנים מילאו כל פינה נראית לעין, אך אף לא אחד מהם ניגש אליו, אל אף אחד.

כמובן, כמו תמיד,

שקוף.

קול חריקה מקפיץ אותו מהרהוריו הנוגים, והדממה מלאת היראה שנופלת ברחוב מספרת לאף אחד מי הגיע לבקר - וזאת הסיבה שהוא ממהר לעמוד ולנסות לנער את בגדיו הפשוטים מהבוץ והאבק, כשפסיעות כבדות מהדהדות בחצר הגדולה.

"שוטרים!" קצין הביטחון צועד בין הקהל הרב במבט שחצני. הוא מצליף עם אצבעו באוויר, ושניים ממלוויו ניגשים ללא אומר ודברים לאף אחד הנדהם, ואוזקים אותו בנוקשות.

"מה זה? למה?" הוא לוחש, וחש במתכת הקרירה חובקת את ידיו בשתלטנות.

"הי, מה אתם עושים?!" נזעק כלום כששוטר נועל על ידו את אזיק. "עזבו אותי!"

"למה אתם אוזקים אותם?" שום דבר מתפרץ ומושך בכתפו של הגבר המוצק האוחז בזרועותיו של כלום.

הבריון מתבונן בו רגע קט, ומאותת בעיניו לשותפו. הם לופתים את ידיו של שום דבר ומצמידים אותן זו לזו.

"רגע - מה - גם אני?! " שום דבר מנסה להתנער, וקולו מטפס לצעקות מבוהלות "זה הבית שלנו שנשרף! תמצאו את הפושע! למה אתם - תעזבו אותי - הי - לא לניידת -מה זה - השתגעתם לגמרי -"

שום דבר וכלום נדחפים בגסות לניידת המהבהבת משני צידיו של אף אחד, והדלתות נטרקת אחריהם. לרגע הם דוממים, מתבוננים זה על זה. במשנהו כלום ושום דבר עטים על החלונות הפתוחים.

"מה קורה פה? אני דורש הסבר!" כלום צועק לקהל שבחוץ, ושום דבר תופס בידית ומושך אותה בפראות "תפתחו לנו את הדלת!! הי!! מישהו!! הצילו!!"