קהילת כתיבה מקצועית

תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.

התלבטתי מלא מה האשכול הראשון שאפתח כאן בקהילה.
האם זה יהיה סיפור או קטע כתיבה נחמד.
והרי ההחלטה לפניכם!

ב"ה הנני ניצב כאן נרגש להתחיל את הסיפור הראשון והקטע הראשון שלי בקהילה!
אשמח שתקבלו אותי בברכה!

──────────────────────────────

פרולוג
---
שנת 620 לארקאנים 1131 לדרטים.

שישה גברים עטויי גלימות שחורות נעו קדימה במהירות על שביל החול, צועדים אל עבר שערי העיר. הם נראו כגוש אחד בעל שישה ראשים, בחושך ששרר.
הם חמקו מבעד לשער העיר מצעידים את פניהם אל עבר הכיכר המרכזית. שקט אפל מבשר רעות ששרר ברחובות, איש לא הפריע להם בדרכם.
השמועה שהופצה בדבר ארקאנים שהפרו את חוקם, הרגו וטבחו, הן בארקאנים ובעיקר בדרטים. גרמה לתושבים להינעל בבתיהם בלי לצאת.
לאחר הליכה קצרה הגיעו השישה אל הכיכר המרכזית. הם נעמדו במעגל כשגבם מופנה כלפי פנים, ופניהם סוקרות את הרחוב בדקדקנות.

אחד מהם מחה כף אל כף בצורה שקטה, וגם האורות הבודדים שהאירו במקצת את הכיכר, כבו באבחת רגע.

הם עמדו כך כמה דקות ללא ניע, עד שהחל אחד מהם בעל שער בלונדיני, למלמל לחשי קסם.

החושך הלך והחמיר , כך שממש היה ניתן למששו , הם אינם יכלו לראות אחד את השני רק שמעו את לחשושיו הבלתי פוסקים של הבלונדיני.

הוא המשיך למלמל ... עד שבין רגע נדלקו כל מנורות הכיכר. השישה מיצמצו בעיניהם למול האור ונדהמו לגלות שהם מוקפים בעשרים גברים העונדים על צווארם את סמל הארקאנים.

"אשמח ממש להבין מורקר," פנה בחור צעיר לעבר הבלונדיני. " מדוע אינך חששת שמא הצבנו שומרים בכל עיר." הוא החל להתקדם לעבר השישה שהיו דרוכים ומוכנים לכל תרחיש.

מורקר לא ענה, והבחור המשיך לדבר. "רואה אני גם שהספקת להסיר מעליך כל סממן ולו הכי קטן של הארקאנים." הבחור נעצר על עומדו במרחק של מטרים ספורים מן ששת עוטי הגלימות.

"אלדור יקירי" החל הבלונדיני לדבר בקול ערסי נקי מכל סממן של פחד. "מייעץ אני לך להתרחק ממני ומחברי עם שומרי ראשך שסבור אתה שאיני יכול לראותם." איש אינו נע בכיכר למשך כמה שניות שלאחריהם האחל אלדור לצעוד אחרונית כמו בלי קשר לדבריו של מורקר.

"בכל מקרה, המצב אינו משחק לטובתך. זה עשרים נגד..." הוא עצר לדבר כיון שכחכוח נשמע מכיוונו של מורקר. "למעשה זה עשרים וארבע." אמר מורקר בבת צחוק, "אבל תמשיך בנאומך המרתק." לעג בארסיות ונדם.

אלדור לא התייחס "תוכל לבחור בין להיכנע עכשיו. לבין להילחם בנו ולהפסיד." הוא נעמד במקומו במעגל והמשיך "אתן לך שתי דקות להחליט." קבע, ושקט ירד על הכיכר.

שני הדקות עברו כששום רחש לא נשמע. "תם זמנך, מה החלטת?" שאל אלדור , בדיוק כששריקה חדה וקצרה פרצה מפיו של אחד מן השישה, וסילוני אש בקעו מתוך כפות ידיהם הישר אל עבר הבחורים שהקיפו אותם.
הבחורים חמקו בזריזות מן האש, התעשתו והחלו להשיב מלחמה. השישה נצמדו אחד אל השני הודפים בתנועות ידיים מהירות את הקללות ששוגרו אליהם.

"וולטריסססס!!!" צעקה רמה נשמעה, וברק כחול פגע הישר במרכז בטנו של אחד מן הבחורים מפיל אותו על הרצה בלי יכולת לנוע.

כמה מן הבחורים האחרים ניגשו אליו כדי לוודאות מה מצבו, אך נסוגו משם כי אחד מן השחורים ניסה לפגוע בשיא העוצמה בכל מי שניסה להתקרב לאזור.

הקרב נמשך כשעוד כמה מן הבחורים נופלים על הרצפה, אך השחורים החלו להתעייף. "לא נחזיק מעמד עוד זמן רב." לחש לבוש הגלימה שעמד בצמוד למורקר. "עליך לפעול עכשיו." הוא נעץ בו מבט, מחכה למוצא פיו. מורקר לא דיבר רק הנהן בראשו לאישור.

מורקר התנתק ממקומו ונכנס אל פנים המעגל וחמשת האחרים מצטמצמים במהירות וסוגרים את הפתח כך שלא יהיה ניתן לראות מה מעשיו.

"מה הוא עושה?" שאל אחד הצעירים את אלדור.

"אני לא יודע, אבל מה שזה לא יהיה. זה לא נראה טוב בכלל." הוא אמר בחשש, "נראה שנצטרך לסוג אחרונית ולצפות במעשיהם מרחוק.

"אבל תראה..." הצביע בחור גברתן שעמד על ידו, על אחד מן ששת השחורים שהחל להקיא על רצפת הכיכר.

"עדיין, כוחו של מורקר רב. איננו יודעים מה הוא מתכנן שם ברגעים אלו." קבע אלדור וצעק. "עצרו את הקרב!" בחורים נעצרו על עומדם, אך חלקם עדיין היו צריכים לחמוק מן הלחשים של השחורים.

"נעו אחורנית אל מחוץ אל הכיכר , עכשיו." לחש אלדור. והחל פוסע אחורנית ובאיטיות אל עבר אחד מן השבילים היוצאים מן הכיכר.

חלקם היו כבר רחוקים מן הכיכר כזה קרה, ""אומברה...!!!!!!" צרח מורקר ממרכז המעגל.! והחל לשרטט באוויר בעזרת הקמיצה ציור של ירח כסוף. "טנבריס...!" צעק שוב מורקר כשהוא ממשיך לשרטט באוויר.

הבחורים עצרו במקומם מביטים בפחד במחזה. אף אחד מהם לא הכיר את סוג הלחש ההוא, חוץ מאלדור.

"מורטיס!!" בפעם השלישית צעק מורקר, והשלים את הירח הכסוף.
──────────────────────────────


מקווה שאהבתם,
מקווה להעלות חלקים נוספים בתדירות נורמלית.

נ.ב. הגיוני מאד שיש בעיות פיסוק, או אותיות חסרות סומך עליכם שתסתדרו

פרק א'

לֵאלי

הפעם הראשונה שהבנתי מה זו כמיהה, היתה בפגישה הראשונה שלי עם מלי.
היא הביטה בי במבט הרך שלה. הממיס. ושאלה: "את מחכה להיות אמא?"
הנהנתי. בכיתי.
פתאום הרגשתי את הכמיהה הזו, את הלב שמתכווץ ברצון חזק. עמוק.

עד עכשיו עלו בי רק רגשות של אכזבה או ציפיה.
כשהפנמתי שאולי יקח עוד זמן, היה מתאים לי להישבר או לשקוע.
אבל דווקא ליהודה היה קשה יותר ממני.
אני התגברתי. המשכתי הלאה. חיכיתי שוב, לא נכנעת לאכזבה.
ועכשיו, אחרי שהבנתי מה זו כמיהה, כשהרגשתי אותה, לא יכולה רק לצפות...

שמחתי שהלכתי למלי, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, לאישה המדויקת. הלכתי אליה כי הרגשתי שזהו. הרגשות מידי מציפים, האירועים מידי גדולים ואני כבר לא מצליחה להתמודד עם עצמי. לבד.

התירוץ היה הלימודים שלי, שדרשו זאת בתוקף, נגיד. כי אמא כמעט התעלפה כששמעה על זה.
למה סיפרתי לה? בעצמי לא יודעת.

"ואת בטח גומרת שם חבילות ממחטות" צחקה, אצבעותיה ממשיכות לתקתק במרץ על המקלדת.
לא רואה אותי.
עפעפתי. הרגשתי איך הלב שלי שוקע. פחדתי שלא אצליח להרים אותו, ויותר הוא לא יהיה.
לא עניתי. לא רציתי לומר דברים שאסור. שאתחרט שנאמרו.
פתאום נזכרתי בשעה, קפצתי. "אמא, סורי, אבל אני חייבת לזוז, יהודה עוד מעט מגיע ואני רוצה להספיק להכין לו אוכל."

אמא התרוממה מהכיסא, הודפת אותו לאחור. מביטה בי במבט חודר, חותך.
"לֵאלי, אל תגידי לאף אחד שאת הולכת לטיפול, אפילו לא לחמותך. אוקי?"

***

אסתר החלה להוריד את הסלטים, לאלי התלבטה אם לקום לעזור, בחרה בכן.
לקחה בידיה את צלחת הדגים, נכנסת למטבח. אסתר עמדה ליד השיש, מסדרת את הסלטים בקופסאות.

לאלי נעמדה מאחוריה, אוחזת בצלחת הדגים.
"אמא?" לחשה.
גם אחרי שנתיים וחצי, המילה הזאת לא זורמת לה בטבעיות. למרות הכל. אולי בגלל.
"אפשר לעזור לך?" הגישה לה לאלי את הדגים.
אסתר חייכה, לוקחת את הדגים ומגישה לה את הקופסא של הטחינה: "איזה כיף שיש לנו אתכם כל השבת!" היא ניסתה לתפוס את מבטה של לאלי, לא הצליחה.
"גם לנו." לאלי מיקדה את מבטה בקופסאות הסלטים, מעבירה יד על הפאה.
חמותה עצרה. מסתכלת עליה. רוצה לשאול, מפחדת להתערב.

לאלי ממשיכה בשקדנות להעביר את החצילים לקופסא. היא חשה במבט של חמותה, הבינה שהיא מתעניינת, אך אולי חוששת.
נכנעה: "סתם אין לי מצב רוח..."
חמותה טפחה לה על הגב "אל תדאגי, אחרי שבת שלמה איתנו, יהיה לך יותר מידי"
"לא הייתי צריכה לומר לך את זה?" לאלי נשכה את שפתיה, לא בטוחה שאמרה מה שכדאי.
"היית צריכה" קיבלה עוד טפיחה "את יכולה להגיד לי הכל. תמיד"
לאלי חייכה באהבה לאישה שגידלה לה בעל: "אז אפשר לספר לך משהו?"
אסתר נדרכה, הביטה בלאלי, מחכה.
"לא, זה לא מה שאת חושבת, הלוואי. בקרוב... רק רציתי לשתף אותך שהתחלתי ללכת למישהי, לטיפול."
אסתר חייכה "אני כל כך שמחה בשבילך! את נהנית?"
"מאוד."

לאלי יצאה מהמטבח. הרגישה איך הכל מתערבב בתוכה:
אמא שהיא לא, ושוויגער שהיא כן.
יש ואין. טוב ורע.

***

לֵאלי

אחרי הסעודה, ישבתי ופטפטתי עם חיה'לה ורותי, היה נחמד. היה קשה.
נחמד להיות איתן, לצחוק, לשמוע. להיות גיסה.
קשה לי להיות עם אחרים, לפעמים. צריכה את הלבד. להיות קשובה לעצמי, לבודד מה מרגישה.
למה כל דבר אצלי, תמיד, הוא גם וגם???

יהודה נכנס אל החדר, מתיישב על המיטה.
"לאלי"
מביט בי בְּרוֹך, מחכה לשמוע, רוצה לתת.
אוף. אוף אוף.
דמעות לכו! אסור בכלל לבכות בשבת.
יהודה מגיש לי טישיו. מחכה בסבלנות שאצליח לדבר.

"היה לי קצת עמוס." הגשתי לו חצי אמת.
עיניו סוקרות אותי. חומלות. מכירות. מחכות.

"זה בגלל שאני שמחה שלא הלכנו להורים שלי..."
שכחתי שאסור לבכות בשבת...

אני מכווצת במיטה, רועדת, בוכה.
לא יכולה עוד, מרימה אליו עיניים. רואה את המבט שלו, לא סר ממני. נמצא, מבין וחומל.
הלב שלי מתרכך. מרגיש עטוף יותר.

ההצפה שוכחת קצת, מעיקה פחות, נותנת מרווח נשימה.
אני מרגישה פתאום שאני יכולה לחייך את החיוך הרגיל שלי, הכובש. לתת ליהודה אישה כמו שאני יודעת ויכולה להיות. כמו שמגיע לו.

פרולוג


צרור יריות חתך את רעש ההמולה ששררה בקניון הגדול בירושלים.
לאחריהן, החרדה התפשטה כאש בין כל המבקרים שנשכבו על הרצפה כשידיהם על ראשם, מבצעים כל אקט הגנתי שרק יוציא אותם משדה הקטל הנורא.
משתתקים בקושי כשהאזרחים הבודדים נושאי הנשק זוחלים ביניהם ומסמנים להם בתנועת יד לדמום במקומם.
המחבלים, ארבעה במספר, לא חדלו לרגע מלחיצות על ההדק הרותח.
כבר עשרות פצועים חסרי אונים, זועקים ממקומם בכאב, אט אט מאבדים את הכרתם, לא ניתנת אפשרות לאף אדם לגשת לעזור ולו במעט. מספר מסוים מהם כבר ללא רוח חיים, מחוררים.
קריאות ה"אוסקוט!" ו- "אללה וואכבר!" ייחרטו בליבם של האזרחים -שלא שפר מזלם באותו היום- במשך זמן רב.





-"איך הולך??" המתח חישמל את ההודעה.
-"בינתיים מעולה".
-"אני מקווה בשבילך שזה ייגמר בדיוק כמו שנאמת לנו באסיפה האחרונה".
-"אני עושה כמיטב יכולתי." קוצר רוחו נראה היטב.
-"אוקי", האדישות היתה גלויה. "שמעתי, בהצלחה".





אזרח אמיץ נושא נשק ששלח את ידו קדימה בלי היסוס, נחוש להציל, פספס בשבריר שנייה את המחבל שהיה מאחוריו, סוחט את ההדק לעברו, משאיר אותו מתבוסס בדמו.
עוד אחד נפל.
"חזי לאאא!!" הצרחה עלתה מקהל השוכבים על הרצפה, מלווה בבכי קטוע והתנשפויות, גוררת ירייה נוספת לעבר הקול.
עוד אחת.
"שאף אחד לא יעז להרים את הראש!!" האיום היה ברור לכל. והמבטא הערבי המובהק הרתיע גם את האחדים שלא התייחסו בתחילה במלוא הרצינות. "אלא אם ישנו אדם נוסף שמעוניין למו- - " קולו של הצעיר הערבי נקטע בשריקה חדה. אמיץ נוסף. שלושת המחבלים בהו בעיניים פעורות בחברם שכעת חטף קליע לחזה, ונשם את נשימותיו האחרונות. הם החלו יורים שוב, אש רצחנית בוערת בם.
עוד שניים.
ועוד אחד.

כשהאירוע הסתיים בעצירתם של שלושת המפגעים שנשארו בחיים, פצועים קל, משפחות שלמות קיבלו את הבשורות הקשות על רצח יקיריהם. ורכבי ההצלה שנהרו למקום בהמוניהם, נשאו מספר כה רב של פצועים אל בתי החולים שכמעט וקרסו.
אותו יום הפך אבל.





"הצלחנו! ובגדול!!"
"כן".
"מה? אתה לא מרוצה?" תמיהה. "הכל מתבצע בדיוק לפי התוכנית שלך!"
"נכון, נכון, אתה צודק". אבל לא היו בתוכנית שלי כל כך הרבה נפגעים.
"אתה לא באמת חושב ככה". החשד בקול היה ברור כשמש.
"אני כן, ואני חייב לסיים, ביי".





מטה השב"כ

"איך זה קרה?!" שקד יקיר, אחד הסגנים הבכירים, לא הצליח לעצור בעד רגלו מלקפצץ . "איך ככה הצליחו ארבעה מחבלים, ארבעה! להיכנס לקניון כל כך גדול ולפגוע בכל כך הרבה אזרחים??" קולו רעד, והוא הסתובב בחדר בלי הפסקה. שאר היושבים סביב השולחן שתקו. המחדל הזה קרה במשמרת שלהם.

עוד תבוא הנקמה.

כל הזכויות שמורות.

....

בס"ד

קוראים יקרים,

מעתה, המשך הסיפור יפורסם באשכול זה.

בנוסף, לאחר מחשבה רבה, החלטתי להעלות פרק אחר במקום פרק 77.
בכדי שההמשך ישתלב בטבעיות עם הסצנות בפרקים הקודמים, שיניתי מעט את הפרק שקדם לו ואעלה אותו כאן.
זה כמעט אותו פרק אך עם שינויים קלים בכדי שיתכתב עם פרק 77 ועם שאר הסיפור עד לסיומו בעז"ה.

תודה לכולם.

....

אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

תעתועי הזמן פרק יא'


פרק יא

עוזיהו בן הארבע עשרה, החתן הצעיר, ישב מעט מבויש. אביו לימינו וחמיו לשמאלו וכל האורחים סביבו מזמרים ועיניהם מבריקות משמחה. הנה בית יהודי נוסף הולך ונבנה לעיני בני ציון הדוויים. תשובה ניצחת ליהדות האמיתית שתמשיך ללבלב על אף שניתנה לרמיסת הורדוס והצדוקים.

גם הנשים לא טמנו את ידן בצלחת ובעלות קול ערב פתחו בשירה מלוות בתופים. חברותיה של צפורה הכלה רקדו מולה, בשמלותיהן זרי פרחים, ועלים טריים מעטרים את ראשן.

לפתע הס הושלך בקהל, אורח חשוב הגיע.

"בני בתירה הגיעו". לחשה יעל לצפורה הנרגשת.

"בני בתירה הקדושים?"

"ודאי, בתי, הם דודים של חתנך".

"נקווה שנהיה ראויים להם. עד לא מזמן נחשבו לנשיאי ישראל".

השקט ששרר בין כותלי הבית לא הופר. הכול נתנו כבוד לאלה שעמדו בראש הסנהדרין עד לבואו של הלל הזקן שירש את הנשיאות. צדקותם הידועה של בני בתירה הטילה יראת כבוד של ממש על כל העם הירא את אלוקיו. כעת בני הבית החוגגים עמדו וציפו למשפחה הכבודה שתשב ותצטרף.

החוגגות והרוקדות התיישבו ישיבה מזרחית על מחצלת וטעמו מכל טוב שהוכן מבעוד מועד. חלקן עסוקות בפטפוט חרישי ואחרות באכילה, חלקן היטו אוזנן כאפרכסת לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי גדולי הדור, במיוחד התאמצה לכך יעל והיסתה כל כמה רגעים את הנשים הפטפטניות, ששכחו לאחר זמן קצר את בקשתה ושבו לעיסוקן המענג.

איילת, שהייתה שותפה להכנת הכיבוד ולסידור הבית, חשה שביטחונה חוזר אליה אט אט. היא נהנתה לראות את צפורה החמודה מקושטת בזר הירק שעיטר את מצחה ואת המטבעות הענקיים שעיטרו את צווארה. במצב אחר הפוזה הייתה גורמת לה לגחך, אך היא הייתה חייבת להודות בינה לבין עצמה שהמאורסת הקטנה חיננית להפליא. היא העבירה מבטה על כל החוגגים מבעד לפתח הפונה לאכסדרה הרחבה.

תלמידי חכמים נשאו ונתנו בדברי תורה והזכירו את תקנות בית הלל, שיצאו לאחרונה וניתנו לדורות. הוזכרו שם בין השאר תקנת פרוזבול ונטילת ידיים.

הינה ניתנה לה הזדמנות ממש מהמקור להיכנס להיסטוריה ולהבין על מצוות וטעמיהן. היא התקרבה בלאט לפתח ונעמדה מאחורי הקיר. היא חשה תאווה של ממש להבין. כך, שעונה אל הקיר, הקשיבה לכל מילה שנאמרה. דא עקא שחצי מהדברים לא הבינה. שפת הקודש והארמית לא נהירות לה דיין.

איילת חזרה לחדר הנשים. יוליאנה, שעסוקה הייתה באכילת מרקחת אפרסקים, סימנה לה בידה שתתקרב.

היא התיישבה לידה.

"יעל כבר סיפרה לי עלייך, שאת מעמק האלונים והורייך נהרגו במלחמה". עיני יוליאנה הביעו צער אמיתי. "צר לי לשמוע".

איילת השפילה את עיניה.

"ודאי גם בעל וילדים היו לך. הלא כן?"

"לא".

"עדיין לא נישאת לאיש?"

"עדיין לא. מדוע זה מפליא את כולם? אין פה רווקות בנות עשרים ואחת או שתיים?"

"זה חריג. מפליא אותי הכיצד נערה פורחת ומלבבת שכמותך, חכמה ולא בעלת מום עומדת ברווקותה".

"בעמק האלונים זה לא כל כך חריג". הבליעה איילת חיוך וזרמה עם סיפורי הבדים שנאמרו עליה.

"יעל הוסיפה לספר שאת אינך נמנית עם עדת הפרושים".

"לא סיפרתי לה עם איזו עדה אני נמנית".

"צדוקים ובייתוסים הם היינו הך".

"מה זה בעצם משנה?"

"אם את אינך מהפרושים ואת פנויה, יש לי רעיון עצום".

איילת הסתקרנה והביטה לתוך עיניה בציפייה.

"אקח אותך איתי. תשמשי בבית המלוכה ותעזרי לי שם. אני רשאית להביא מבחוץ משרתת שתעמוד לימיני".

"שמעתי היום שדיברת על הג'ונגל בבית המלוכה".

"את לא תהיי כבולה. תוכלי לחזור בכל עת שתחפצי".

"הורדוס ייתן לי לחזור אם אני לא אמצא חן בעיניו? נראה שגם את לא מאמינה במה שאת אומרת".

"הוא מדי גדול מכדי לראות או להתייחס למשרתות פשוטות. הוא מסוכן יותר לקרובים אליו".

"ולמה את חושבת שכדאי לי?"

"תיהני ממשכורת שמנה, מתנאים מלכותיים. ממסעות מרתקים. בתנאי שאת אינך מהפרושים".

"ומה אצטרך לעשות?"

"ללוות את מרימי המלכה לתחרויות, לעזור לה לארוז לסדר את חדרה, לדאוג לסידוריה ולעזור לה עם התינוקות".

"ומה תפקידך שם?"

"אני מלווה של אימה אלכסנדרה. היא זו שביקשה ממני למצוא מחליפה נאמנת למשרתת החולה עד שתתאושש ממחלתה".

"אחשוב על כך".

יוליאנה התרוממה ויישרה את גלימתה. "עליי ללכת".

"מה, את לא נשארת לבוקר?"

יעל, שצפתה בנעשה, מיהרה לעברה. "יוליאנה, לא אוכל לראות ברעה הזו, שאת יוצאת לדרכך בחצות ליל".

"הניחי לי, אני יודעת את אשר אני עושה, יש לי חיסיון. אף לא אחד יעז להתעסק עם מקורבי בית המלוכה".

"אבל דהרת הסוסים תכבה את העששיות שיאירו את דרכך".

"הלילה הוא ליל ירח".

איילת ליוותה את האורחת ועששית בידה להאיר את החצר החשוכה. הסוסים חשו במגע האנושי וצהלו. לאחר רגע ארוך ישבה יוליאנה במרומי העגלה. מעל לראשה גגון קטן, עששית לצידה הימני והיא, כעגלון מנוסה, מנתבת את הסוסים האבירים לכיוון דרך המלך.

איילת נופפה בידה לשלום.

"הכיני איגרת תשובה, מסרי אותה לשליח שיגיע ביום שני בשבת".

איילת פנתה לאחוריה. דמות הגיחה מאחורי הבית והתקרבה.

"יוחאי!" קראה איילת בדאגה.

יוחאי התקרב לאט מנסה לאמוד את המרחק שהספיקו הסוסים לגמוע. הוא פשט את ידיו והראה מה הן נושאות. בשפתיו סימן הס.

היא כופפה ראשה לכפות ידיו וקריאת בהלה נפלט מפיה.

חותמות של בית הורדוס, שנשאו הסוסים על מצחם, קרועות, וחוליות השרשרת נחו בידיו.

"מדוע עשית זאת?"

"מפני שריחמתי עליהם, אחרת---" הוציא לפתע פגיון חד תער ממותניו. איילת נרתעה לאחר "אחרת הייתי משסף את גרונם".

"למה?"

"מי שצריך להישחט הוא הורדוס הנבל, לא הסוסים. החותמות שקרעתי ממצחם הן רק סימן שעוד נעשה חשבון עם הרשע".

טוב אז שלום לכולם אני מתכבד להעלות כאן אוסף של 4 סיפורים בלשיים שכתבתי לאחרונה [הסיפור הראשון קצת פילוסופי] אקווה שתהנו

חשבתי להעלות כאן באופן קבוע
מאמר על פרשת השבוע,
המטרה שלי בכתיבה,
לסגנן עם הרבה מחשבה
את סיפור הפרשה
עם גישה חדשה
זאת אומרת,
המון מדרשים עלומים מוגשים בסיפורת
לא עוד מילים יגיעות מפוזרות
אלא רגשות מרקדות בין השורות
עובדות פשוטות שאצבעותיי 'מבעירות'
כמובן שאי אפשר להכניס הכל
מביא רק טעימות עם מעט קול
תודה לכם מראש על התגובות
אני בטוח שהם יהיו מחכימות וחשובות
מצורף בזה קובץ על פרשת ויגש
פוסע לאחור ממש נרגש....

הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.

בעקבות ביטול הטיסות של חברות התעופה בגלל המצב הבטחוני בארץ החליטו משפחת ברנמן כי לצורך ההשתתפות בשמחת הנישואין של הנכד יענקי ברנמן ממנצ'סטר יש לשכור מטוס מנהלים עם 50 מקומות ישיבה עד 10 בעמידה.

הוחלט כי סבתא ברנמן אשר לה ידע בסיסי בתעופה תטיס את המטוס באישור רבני מיוחד.

משפחת ברנמן האחים והגיסים האחיות והגיסות הנרגשים התאספו בנמל התעופה הקטן אשר ליד היישוב בית חלקיה, אחרי בדיקה קצרה של הדרכונים והתכולה עלו הם למטוס, סבתא ברנמן לקחה מיד פיקוד על ניווט המטוס והחלה בטיסה ישירה אל על...

עד כאן הקדמה קצרה ומכאן והילך מתחילה בעצם עלילתנו.



כידוע העולם הינו כדור עגול, כך שבמשך כל זמן הטיסה יש לשים לב ולבצע מידי פעם כיפוף למטוס כדי שלא ייצא לחלל. כיום המטוסים מצוידים במערכת אוטומטית המבצעת את העבודה בעצמה, אך מטוסי המנהלים ברובם אינם מצוידים במערכת זו, סבתא לא ידעה מעובדה זו והניחה את המטוס לטוס בצורה ישירה.

רק אחרי כמה דקות טיסה אל תוך החלל שמו לב הנוסעים לעובדה שהם נוסעים בין עצמים בלתי מזוהים, חלליות שיצאו משימוש, טילי שיוט רוסיים ואירניים, חלקי כוכבים, ועוד.

על אף הצרחות העזות שנשמעו מאחור, סבתא לא איבדה עשתונות, הביטה אל מרחבי החלל, בדקה לראות אם ישנו כוכב או עצם שמימי אחר עליו יהיה לנחות עד לשליחת סיוע מטעם סוכנות נעדרי החלל.

מרחוק הבחינה סבתא בכוכב בצורת כדור מאיר, היא כיוונה את המטוס לכיוונו והנחיתה אותו על הכדור המאיר שהתגלה עתה כירח בכבודו ובעצמו. סבא ברנמן נישק את ספר המשניות וסגר אותו באנחה. הלביש את חליפת האסטרונאוט ויצא לסיבוב קצר על הירח תוך שהוא ממלמל 'צעד קטן לאדם, צעד פיצפון לאנושות'. אחרי כמה פסיעות פגש סבא את דגל אמריקה התקוע שם כבר כחמישים שנה, בתנועה אחת עקר אותו והעיף אותו לכיוון הים, ובמקומו תקע דגל עם הכיתוב 'עם ישראל חי – יחד ננצח'.

אחרי דקה סבא חוזר נרגש כולו, מסתבר שהמטוס נחת ממש על קצה הירח, כך שזנב המטוס מציץ הימנו, וסביר להניח כי ניתן לראותו מכדור הארץ. סבא גם סיפר שהוא ניגש בזהירות אל קצה הירח והציץ אל כדור הארץ, ושם לב כי הירח נמצא כרגע מעל דובאי. הגיס יוסף שלמה עשה חישוב מהיר והגיע למסקנה כי תוך כמה שעות הירח ייסוב מעל מנצ'סטר ואז בקפיצה זריזה וזהירה ניתן יהיה לקפוץ אל חצר הבית של בעלי השמחה - מוישי וחני ברנמן, כמובן אחרי שהם ירפדו את איזור הקפיצה עם שני מזרונים.

בפנים המטוס החל פולמוס תורני נוקב בענין זמני התפילות וזמן שמירת השבת בחלל, אפרים האח הצעיר טען כי הזמנים מתנהלים לפי האיזור בו הירח נמצא כרגע מעליו, אך לעומתו טען הגיס זלמן כי לפי חישוב זה לא נוכל להתפלל שחרית ומנחה לעולם כי בכל איזור בו הירח נמצא כרגע מעליו הרי שלילה עכשיו..

כך נמשכו להם הוויכוחים כשברקע נשמעת קולה של האחות רחל ברנשטיין המנסה למסור שיעור בקו ברנמן בחובות הלבבות שער הביטחון. בינתיים סבתא הוציאה את הטלפון הלווייני הנמצא בתא הכפפות בכל מטוס וחייגה אל גיסה העסקן ברוך אריה ברנמן וביקשה ממנו שיואיל בטובו לעזור ולטפל במצב הנבוך אליו נקלעו. הדוד שהיה אז בדרך לקניות לכבוד שבת היה בטוח כי מדובר בבדיחה, אך באינסטינקט של שניה ורבע הציץ אל עבר הירח. צווחה נפלטה מפיו בראותו את זנב המטוס מציץ מעל הירח. הוא הבטיח מיד להעביר את הענין לגורמים הרלוונטיים, הוא המשיך ללכת תוך כדי שהוא מביט אל עבר הירח עד שנתקע בעמוד חשמל..

היחיד שלא שם לב לכל הדרמה היה הגיס המתמיד יצחק שהיה כל כולו שקוע בגמרא הקטנה שהחזיק בידיו. אך ברגע שהוא הניח את הגמרא על המגש שלפניו, ובמקום לנוח היא החלה לרחף סביבותיו עקב חוסר הכבידה השולט בירח, הוא הביט סביב ובין רגע הבין את הסיטואציה אליו נקלעו משפחת ברנמן בדרכם אל החתונה. הוא הבין כי בקצב הזה הרי שחלילה לא יספיקו להגיע בזמן לשמחה, לכן החליט כי קודם כל יש לעצור את הזמן מלכת הלאה!

וממחשבה למעשה, הוא אסף את חגורות התפילה (הגארטלעך) של כולם, קשר אותם אחד לשני ועשה מהם חבל ארוך, לקצהו האחד קשר וו תפיסה בצורת סימן שאלה אותו שלשל לכיוון כדור הארץ, ואת הקצה השני קשר בחוזקה לאחד הסלעים בקצה הירח. הוא עשה חשבון שבדרך למנצ'סטר הירח עובר בפריז כך שוו התפיסה ככל הנראה ייתפס במגדל אייפל והעולם פשוט יעצור מלכת - עד שמשפחת ברנמן תשתחרר מהמצב המביך בו נתקעה.

משפחת ברנמן כולה ישבה דרוכה וחיכתה לרגע בו כדור הארץ ייתפס בוו, ואכן אחר כחצי שעה שדמתה לנצח התרחשה התפיסה, זעזוע בלימה זיעזע את הירח כולה, כולם אחזו חזק במושבותיהם בכדי לא לעוף ולהיפצע ח"ו, כי הרי ביטוח הבריאות אינו מכסה את טריטוריית החלל בה הם נמצאים.

הפעם היה זה האח חיים שהתנדב לצאת החוצה ולהיווכח מקרוב מה קורה. הוא הלביש את חליפת החלל ויצא מהמטוס אל כיוון קצה הירח. אחרי מספר דקות הוא חוזר כשמפניו ניכר כי התוכנית הצליחה יותר מידי.. מסתבר כי וו התפיסה אכן נתפס במגדל אייפל, אך העולם לא עצר מלכת, אלא המגדל פשוט נעקר ממקומו בעודו תלוי על הוו והוא פשוט ממשיך להישרך אחרי הירח..

בפרק ב' נקרא בעזרת ד' על 'קידוש לבנה' על הירח...

ג'ון:

אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

"ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

"או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

"מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

"אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

"ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

-------
המשך יבוא.

מדובר בקפיצת ראש, אני יודעת.
אף פעם לא עשיתי קפיצת ראש, אני לא יודעת לשחות או לצלול במים.
אבל בכתיבה קצת כן, אז קבלו:

פרולוג
פעיות חלושות מילאו את האוהל הקטן.
המיילדת הלבישה את התינוקות בזה אחר זה, מביטה בשני הזוגות הנרגשים.
לא בכל פעם יולדות הנשים במאהל בזו אחר זו, אבל זהו כבר היום השלישי שידיה מלאות עבודה- והנה ילדו שתי נשים באותו היום.
למחרת היום כבר נשאו ההורים את התינוקות אל אוהליהם הפרטיים.
"את צריכה לנוח" הוא פנה לאשתו החלשה, "אני אסחוב".
"אני בסדר" היא חייכה, "אתה לא צריך לדאוג לי. ועכשיו- הביתה".
הוא חייך גם הוא, "לא חשבתי אחרת".
הם המשיכו לפסוע בשבילי המאהל, והגיעו לאוהלם.
היא הסיטה את יריעת הבד של פתח חדרם. "אני חושבת שאישן עכשיו".
"תישני, באמת" הוא הנהן, "אני אשמור על הילדים. השכנה החזירה כבר את הילדונת שלנו".
היא חייכה שוב, ונשכבה במיטתה.
הוא נענע את התינוק שעל זרועותיו, מקשיב לשקט.
הכל היה רגוע באותם הרגעים באוהל, שהם חשבו שכלום לא ישתנה גם בכל היום כולו, ובכל הימים הבאים.
אבל הם טעו. טעו, ובגדול.

....

רחש קל נשמע בבית האבן הענק בכל עת שהיא.
הגברים היושבים מול המגילות קמים רק פעמים מועטות, וגם כשהם קמים- הם עושים זאת בתורנות, באופן שתמיד יישארו בבית האבן, אל מול המגילות, מאה אנשים לפחות.
גבר הלבוש בגדים בלויים, מוותיקי המקום, נעמד על רגליו, ופנה לאחד מהחדרים הקטנים שבקצה האולם הגדול.
"קראת לי, מורי ורבי" הוא אמר לאחר שדפק על הדלת ונענה בחיוב. "האם אירע משהו?". הוא הניח שכן. אין סיכוי שאי מי ייקרא אל החדר הזה מבלי שיקרה משהו, ומשהו רציני.
"אירע" אישר היושב בחדר, שנראה כאילו נחצב יחד עם כיסאו, אבל מעטים, והקרוא ביניהם- יודעים שהוא אכן קם ממנו לעיתים. האם גם הפעם נאלץ איש השקט לקום מכיסאו, על מנת לפעול עבור העולם?
"מה הדבר?" התלמיד עמד מתוח, מביט בפני איש השקט.
איש השקט חייך חיוך רך. "דבר טוב".
"האם קם סיכוי נוסף?" ליבו של התלמיד עצר מפעום לרגע קצר אחד, "אַייהוּ? וכיצד הוא משמש כסיכוי?".
איש השקט שלף מהמגירה הקבועה בשולחנו תיקייה דלילה. "בדף האחרון תמצא את כל הפרטים. אני סומך עליך".
"מה עליי לעשות?" התלמיד נרעד מן האחריות המוטלת על כתפיו.
"אני אביא אחד הנה" איש השקט נעמד באחת, עיניו בוערות. "עליך לדאוג לו. זכור- ככל שתמתח את הגומי, כך הוא יחזור מהר יותר אל מקורו. אבל היזהר שלא לקרוע אותו, כי אז הוא לא יחזור לשם לעולם".
התלמיד הנהן פעם ופעמיים, ויצא מן החדר.
לאחר שנסגרה הדלת יכול היה איש השקט לבצע את תפקידו.
המקום אליו הוא צריך להגיע רחוק מאוד, אבל מרחקים לא מהווים עבורו בעיה כלשהי. מהר מאוד הוא יגיע לשם, יבצע את מה שעליו לבצע, וסיכוי נוסף יצטבר לו בשק.
סיכוי להמשכו של העולם. סיכוי לקץ כל הימים.
האחריות תלויה בו רק בתחילתה. בהמשך, לא יוכל לעשות דבר. לא סתם נקרא שמו איש השקט.
דממה נגזרה עליו, ועל כל אנשיו. הם צריכים לעשות את תפקידם בנחישות, ביעילות ובשקט.
והאלוקים, הוא יהיה אחראי על השאר.

....

המתח שכן באוהל בעוצמה.
השניות חלפו לאט, ושלושת המבוגרים היחידים שבחדר הביטו אחד בשני מבלי לומר מילה.
"בסדר" האב פצה הראשון את פיו, "אני יודע שזה מה שעליי לעשות".
הגבר הנוסף, בעל המראה המרשים, המשיך לחכות.
האם יללה לרגע, ואז טמנה את פניה במטפחתה. "בסדר, בסדר. אתם צודקים שניכם... עלינו לעשות את מה שמוטל עלינו, אבל איך נוכל להחזיק מעמד?".
"אתם תוכלו" עיניו של הגבר הזר יציבות, "האלוקים יעזור לכם. אנחנו פועלים להביא שלימות לעולם".
"אתה יכול לגלות לי איך זה קשור?" קולו של האב מלא כאב, "איך בדיוק זה יעזור לשלימות העולם?".
הגבר שתק רגע ארוך. "זה יכול להביא לשלימות העולם" הוא דייק לבסוף, "לא חייב. אבל הסיכויים מועטים גם כך, ואם לא תתנו את הסכמתכם- גם הסיכוי הזה יאבד".
האישה המשיכה לייבב אל תוך המטפחת, רועדת.
"כבר נתנו אותה" אמר האב במעשיות, מזדקף. "אתה רשאי לעשות את מה שעליך לעשות. רק- בבקשה-".
"נשיקה" ידה של האם עזבה את המטפחת, ועיניים אדומות נגלו מבעדה. "רק נשיקה אחרונה, בסדר?".
הגבר הנהן. "והלוואי שלא תהיה זו נשיקה אחרונה כלל וכלל".
"אמן" מלמל האב, והאישה אימצה את התינוק אל ליבה בעוז.
"תביאי גם לי" ביקש האב, ונשק למצחו של הקטן, שנע בידיה של אימו, כאילו מבין את משמעות הרגע.
נשיקה אחרונה.
"תודה רבה לכם" עיניו של הגבר נוצצות בשעה שהתינוק כבר נתון בידיו, "ואתם לא צריכים לדאוג. נדאג לו היטב, והוא יהיה בסדר".
האם פלטה יפחה נוספת, אבל נסוגה אחורנית אל הצללים.
האב דווקא יצא בעקבות הגבר החוצה אל החושך העז שבחוץ, עוקב במבטו אחר בגדו הלבן של בנו התינוק.
רגע ארוך עמד שם, עד שנעלמו השניים בתוך האפילה.
הוא חזר אל האוהל, ונאנח למראה אשתו היושבת על מיטתה ובוכה.
"מה נגיד לכולם?" היא שאלה מתוך הדמעות משהבחינה בו.
"שהוא נפטר?" הציע האב, מבחין במבטה המתחלחל של אשתו. "לא נוכל לטעון שום דבר קביל אחר. היי הגיונית".
היא השפילה את מבטה. "בסדר, זה מה שנגיד. אבל, כבר קברנו אותו? ככה? וזה מה שנגיד גם להורים שלנו?".
"זה מה שנגיד" הוא שליו לחלוטין, שלם. הוא עשה את מה שהיה עליו לעשות, וזהו זה.
"אוי, אלוקים...." הפעם היא טמנה את פניה בשמיכתה, "אני לא אעמוד בזה...".
בעלה נאנח, "את יכולה, כמובן, גם לשבת" הוא אמר, מקווה לשעשע אותה. משלא הצליח, הוא התיישב בעצמו על מיטתו. "אלוקים יעזור לנו, בדיוק כמו שהוא אמר. לא צריך לדאוג, באמת".

....

פרק א

בקבוק הבירה שבידו מתרוקן בקצב מסחרר. המוזיקה גוברת על קולות הצחוק והפטפוטים.
"הי, אחי, תנמיך קצת ת'מוזיקה." צועק אבי לעברו. "עוד רגע השכנים באים."
"צודק." כבר שתיים עשרה בלילה, אם השכנים יחליטו שוב להתלונן תהיה להם סיבה מעוגנת בחוק.
הוא שולח יד אל הבוקסה, מסובב את כפתור הווליום. קולות הצחוק מתגברים.

מהלומות נשמעות מהדלת. מעניין כמה זמן הם דופקים, טוב שהנמיך. שלא יתקשרו ל...
"משטרה" קול גבוה וסמכותי. הוא קופץ מהכיסא הגבוה, מניח את הבקבוק על השולחן. החבר'ה מתגלגלים מצחוק מאיזה אמירה שמסנן יהודה על היחידים שמצליחים להפריד אותו מהבקבוק.
הוא פותח את הדלת.

שלושה גברים עומדים שם, לבושים אזרחית. הוא מגחך "הצלחתם לגרום לי לפתוח את הדלת, אה?" מתעלם מההבעה חמורת הסבר שהם עוטים. "הנמכתי כבר ת'ווליום? צ'כים עוד משו?" ענן שקוף ממלא את מוחו, חיוך רחב מדי נתלה על שפתיו.
"אוריאל בן חיים?" זה שעומד קצת מאחורה שואל. הוא מהנהן בבלבול.
"תתלווה אלינו בבקשה." זו לא בקשה מנומסת, בפרוש לא. "אה?" מאנפף.
"זריז, שלא יהיו אי נעימויות." מורה הגבוה.

"אבי" הוא צועק, מכוון לחבר'ה. זה לא מוצא חן בעיני האנשים בדלת. שניים מהם קופצים עליו וגוררים אותו איתם השלישי הולך מאחוריהם. "תגיד להורים שלי שהם משטרה." הוא מספיק לצעוק לפני שדלת הרכב הלבן נטרקת עליו. הרכב מתחיל לנסוע.

---
"הוא נעצר היום"

"שמעתי" יבש.

"תצטרך לחכות שישתחרר."

"חה" זחוח. "ולמה שלא אגרום להם לחשוב שהוא הבוס?"

"הוא רק בן 19" מתרה.

"הוא מתוחכם." החלטי.

ניתוק.

---

הקיר, חלק ולבן, מסנוור את עיניו. שקט עומד בחדר. מה הם רוצים ממנו? לא הגיוני שזה בגלל המוזיקה. הידיים שלו אזוקות לאחור ותחושת נימול חזקה מציקה לו. כבר ישן קצת, השפעת האלכוהול עברה. הוא ערני, חד. יש לו תחושה רעה. הוא הסתבך במשהו. אבל במה? הקיר שותק מולו, לא מוכן להסביר מה קורה פה. זה מאפיה? הוא לא לקח הלוואות. בשביל זה הוא עובד בפלאפל וגם אבא ואמא מעבירים לו מידי פעם קצת. הוא לא טיפש. לא עד כדי כך.

יש פה איזה שעון שמתקתק. סופר לו את שניות האין אונים האלו. הוא לא אזוק לכיסא בעיקרון. אבל הוא לא יקח סיכון ויקום. לא כשהוא לא יודע מי הם. ומה הם רוצים. הוא מזיז ראש לצדדים, מנסה לקלוט מידע. בצד ימין הקיר נמצא במרחק חמש פסיעות בערך. בצד שמאל יספיקו שלוש גדולות בשביל להגיע לפינה.

פסיעות נשמעות מאחוריו. הוא מנסה להסתובב לראות את הבא, אך נראה שהצורה בה הושב על הכיסא תוכננה בדיוק בשביל שלא יצליח לראות את הנכנסים לחדר.
הוא מרפה. ממשיך לבהות בקיר בדריכות. קול הפסיעות מפסיק. כתפיו של אוריאל מתרוממות מילימטר. "שם-" גבר צרוד מעט פוקד מעל עורפו.
"אוריאל בן חיים" הוא מכווץ את שפתיו מעט. "מה אתם רוצים ממני?"
"עוד נגיע לזה." בקולו יותר מרמז של שעשוע. "כתובת מגורים-"
"כאילו אתם לא יודעים." נושף אוריאל.
"תסתכל אלי" אוטומטית מנסה אוריאל להסתובב, האזיקים שורטים את פרקי ידיו והוא מרפה.
צחוק קר מתגלגל בחדר. "אמרתי - תסתכל - אלי."
"אני לא יכול" אוריאל מנסה לשלב את אצבעותיו הפוך, הם קרות.
אגודל חדה נתחבת מתחת אחת החוליות העליונות בעמוד השדרה שלו. הוא מתפתל, מנסה להתחמק ממנה. היא מחטטת בסחוס, גלי כאב מצומררים נשלחים לכל גבו. "מה אתה רוצה?" אוריאל נאנק.
"כבר אמרתי" נשמע שהוא מחייך.
אוריאל מתפתל שוב, מסתובב. "עוד קצת" מבקש הקול הצרוד. שריר הצוואר שלו נמתח חזק מידי, האזיקים יוצרים פסים אדומים על ידיו. הוא רואה חולצה לבנה, שרוול קצר וכפתורים שחורים 'איש עסקים'
"עלי"
במאמץ מרים אוריאל את עיניו. כפי ששיער, שפתיו של הצרוד משוכות כלפי מעלה.
"כך טוב. כתובת מגורים" הוא נינוח עד כדי יאוש.
הוא נושם עמוק. "חבצלת 30" יורה.
"יופי, מקום לימודים"
"אני לא לומד"
"שם אב"
"בנימין" הפלורסנט מסנוור את עיניו, מדמיע אותן.
"שם אם"
"יעל"
"במה עוסק האב?"
"אברך"
"מה אתה עושה בשעות הפנאי" הוא לא מתעכב על המילה הלא מוכרת.
היסוס "מבלה"
"אה?"
אוריאל היה רוצה למשוך בכתפיו אך האזיקים לוחצים גם כך.
"בטוח?"
"לא הבנתי מה אתה רוצה." מתיז אוריאל ומסתובב בהפגנתיות אל הקיר.

החדר דומם לכמה דקות ואז לחשושים נשמעים מעל עורפו , לאחריהם חריקה קלה של דלת ופסיעות. אור מוקרן על הקיר הבוהק מולו. תמונה של אדם בעל רעמה מתולתלת ועיניים ירוקות.
"מי זה?" שואל קול שני.
"לא יודע." תוהה.



אשמח לקבל ביקורת.

פרק ד

הידיעה הנרעשת פגעה בה עד עמקי נשמתה. הם, שהיו מבחינתה סמל ודוגמה, הצליחו להרחיב את הסדק של הגאווה הציונית לא במעט ויצרו את שאלת השאלות: מהי בדיוק הזהות היהודית?

גופה הרפוי נחת אט אט על הקרקע הסלעית. ידיה מוללו את האבנים והחול גלש מבין אצבעותיה. לפתע נתקלו ידיה בפיסת אבן מתכתית. היא גירדה את שאריות העפר שנדבקו בחוזקה. זה היה מטבע שבור בצבע ברונזה.

אלוקים, מצאתי. מצאתי ללא מאמץ. היא הכניסה את ידה בפראות לכיסה והוציאה את החצי הראשון. עתה קירבה אותם זה לזה, והופ! מתאים כמו פאזל! רק כעת שמה לב שהוא מאיר באור מוזר. היא שפשפה את הכיתוב בחוזקה, ואז זה קרה.

סחרחורת אחזה בה. היא מרחפת. הגבעות מסביב החלו לחוג סביבה כסחרחרה. העננים, השמיים וכל היקום מסתובבים במערבולת ומתרחקים במהירות. החושך סגר בעדה. נהיה סמיך. צעקות האימה שניסתה להוציא מגרונה, חנקו את קנה נשימתה. היא הניעה את ידיה. ניסתה לזעוק לעזרה. ואז הכול האט. החשכה התבהרה והיא הרגישה מתעלפת. כשהתייצבה נשימתה והאדמה נעצרה שוב על מקומה, הביטה על הגבעות שבאופק. גם הן סיימו את מחול השדים. היא הניחה את ידה על ליבה בפחד. משהו קרה לה. חוויה לא מוכרת. לא, זו לא סחרחורת. היא כבר חוותה התעלפות בעבר. אולי זה המסתורין שבמטבע. עליי להשליך הכול ולברוח מפה מהר. היא פנתה במהירות אחורה כדי להיכנס למכוניתה.

הרכב נעלם.

משהו מוזר קורה פה. הרי ראיתי בפירוש שעומר ואדם נכנסו לרכבם. מה קורה פה? איך מכונית יכולה להתאדות? הייתי אמורה לראות או לשמוע!

הפחד היה ממשי. איך אני יוצאת מכאן? היא מצמצה בעיניה מסביב. להפתעתה ראתה מרחוק בקתות אבן ושני בדואים על חמורים. מעולם לא ראתה את הנוף הזה פה. היא הפנתה את ראשה אחורה. העיר הנראית תמיד ממרחק שני קילומטרים נעלמה ואיתה השלטים, הפרסומות שבדרך ואפילו תחנת הדלק הקרובה בלב האוטוסטרדה. אלוקים, מה קורה איתי? אולי השתגעתי ואני זקוקה לאשפוז דחוף. עזור לי קלי שבשמיים.

מעטות הפעמים שהתפללה לה'. היא טענה שבן אדם אמור לגלות אחריות למעשיו. היא לא ילדה קטנה. אילו יכלה לדבר כעת עם מעיין שתסביר לה דחוף מה להתפלל. הכסף שהיא זקוקה לו נמצא ברכב שנעלם. פתאום נזכרה בפלאפון הנמצא בכיסה. גם הוא לא מגיב כלל.

היא בכתה בקול שעה ארוכה. אלוקים, אולי אני לא ראויה אבל אתה היחיד ששומע. מעיין ניסתה להסביר לי שאתה אדון הכול ובעל הכוחות כולם. אנא, עזור לי להגיע הביתה מהר. בבקשה.

לפתע קול ילדים נרגשים מתקרבים נשמע בבירור. היא הפנתה מבט לכיוונם, אך מה שראתה הפתיע אותה כל כך. כמה בנים כבני שמונה בלבוש תנכי, ברגלים יחפות חוץ משניים בסנדלים פרימיטיביים, קלועים מקש, והם בוחנים אותה בפליאה מעורבת בפחד.

"איך קוראים לך, ילד?"

הוא הביט בחבריו שהתרחקו צעדים מספר.

"יהושע בן גמליאל", אמר בהיסוס.

"אתם בדואים?"

"בדואים?" חזר אחריה הילד ופרץ בצחוק משחרר. "את בטח מתבלבלת, אנחנו עבריים".

"אתה יודע אולי היכן תחנת האוטובוס הקרובה?"

הילד הגבוה יותר מלמל משהו באוזנו.

"אני לא מבין את שפתך ואת לבושה מוזר מאוד".

"היא שדה". הזהיר אותם הילד הגבוה.

היא הוציאה מכיסה פנס כיס קטן. "אתן לך משהו במתנה אם תוכל לעזור לי". היא עשתה לו תנועה לבוא לקחת, אך בתגובה כולם החלו לצעוד אחורה בפחד. היא ניסתה לשכנע אותו ולחצה על המתג. הפנס האיר.

"מכשפה! היזהרו! מכשפה הגיעה לעיר". הם החלו לברוח בריצה מטורפת לעבר בקתות האבן.

אלוקים. תעשה שיהיה זה חלום. היא שפשפה עיניה וצבתה את זרועותיה. גם המצמוצים והנפילה על החולות לא הביאו את הישועה המיוחלת.

בצימאונה הרב החלה לדדות לעבר בקתות האבן. היא חייבת עזרה. לשמחתה הרבה ראתה בדואית יחפה, על ראשה פיילה גדולה מפח, מתקדמת לחורשה. היא עצרה מתחת למוטות ארוכים שחיברו בין שני עצים. כעת הניחה את הקערה על הארץ והחלה לתלות כותנות, שמלות שנראו כמין גלביות עתיקות, לייבוש. עכשיו הזמן לגשת. אולי תוכל האישה לעזור.

"סליחה, גברת, אפשר לשאול משהו?"

האישה סובבה את ראשה לעבר הקול. צרחה איומה נשמעה מפיה. היא שמטה את הבגד ורצה לכיוון הצריף.

איילת נפגעה אך כשהבינה את המציאות החדשה, חשה סחרחורת איומה. חזרתי אחורה בשנים. אולי מאות ואולי אלפים. כל אלה שפגשתי עד עתה נראו באותו סגנון. הציוויליזציה עדיין לא הגיעה. נחתי מ־2015 לימי הביניים ואולי לפני הספירה. הלבוש המינימלי שבו אני מופיעה מפחיד אותם, הם מאמינים שאני מארץ השדים ושפת העברית שבפי שונה לגמרי משפתם העתיקה. מעולם לא הייתי כל כך לבד ללא נפש חיה. 'אבא ואימא בואו לעזור לי. אני לבד'. בכתה איילת ורחמים עצמיים החלו לייסרה. היא התיישבה מתחת לסבך עצים, מצפה לנס.

חמור נוער נושא משא על גבו חלף על פניה. אדונו זירז אותו בקריאות ולא שם לב לנערה המסתתרת. לפתע נפלו משקיו העמוסים לעייפה פירות שונים. הם המשיכו בדרכם לכיוון היישוב והותירו את הפירות על האדמה.

לאחר מספר דקות איילת וידאה שהשטח ריק. אספה את הפירות וחזרה למחבואה מתחת לעצים. היא שפשפה אותם בידיה, ניגבה בבגדיה והחלה לאכול ברעבתנות. מעולם לא עלה בדעתה שפירות יכולים להיות טעימים כל כך. אולי היא פשוט רעבה. היא הרוותה את צימאונה בעסיסיות התפוח. בלעה כמעט בשלמותם אגסים יפיפיים וקינחה בתמרים. היא בטוחה שהיא לא חשה רק שובע ורוויה. היא חשה טעם גן עדן. את הפירות הנותרים הסתירה היטב במקום מחבואה, לאחר מכן שכבה מצונפת. היא לא מעוניינת שוב להפחיד.

עם בוא הערב התמעטו עוברי הדרכים ולאחר שעה קלה גם שאון הילדים לא נשמע. באין אורות חשמל האירו פתחי החלונות באור צהוב חיוור של פתילות שמן. לאחר שעה קלה, כששעונה הורה על שמונה בערב, כבו גם הנרות מלבד בודדים.

היא החליטה למצוא דרך לעזור לעצמה. היא ניערה עצמה ובחנה את בגדיה. אין לה תלונות על התושבים המוזרים. היא במקומם הייתה נוהגת כמותם. עליה למצוא בגד אחר במהירות, כדי ליצור קשרי ידידות. היא התקדמה חרש, נזהרת שלא יישמע קול חריג. שכבות של עלי שלכת התפצפצו תחת נעליה, התמזגו היטב עם צרחותיהם של עופות הלילה ועם יללות החתולים. משהו ליטף קלות את פניה וזרועה. כשהרימה את ידה להגן על פניה, חשה בבגד התלוי על המוט. 'זה בדיוק הדבר שאני זקוקה לו יותר מכול'. היא משכה בזהירות. איזה בד מוזר. היא בדקה אותו לאור הירח המלא, מיששה אותו. אריגתו הייתה פרימיטיבית ממש. לא תעשייתית. לאחר מאמץ ממושך, חשה כבדה בהרבה ומסורבלת אבל מעודכנת והכי חשוב: היא תוכל להיטמע בחברה החדשה ואולי תמצא דרך לשוב לעתיד.

<<<<

מרתה יצאה מביתה ומיהרה לכיכר הרועשת. השוק היה שקט בשעה זו. בשעת השקיעה היא מתרוקנת מקוניה ומשאירה לרוכלים זמן לאסוף את מרכולתם ליום המחרת. זו השעה האהובה על מרתה לעשות בה סחר חליפין עם חברותיה. הפעם היא מעוניינת רק במרקחת צבע. הקטורת המעשנת בחדר שבו בעלה אתוס מבלה שעות רבות, מעלה כתמים מכוערים על הכתלים. מה יהיה עם האשתורת ועם הקטורת שמעלות ריח צחנה ומשאירות אותו על הקירות והתקרה? האמת, שהיא ויתרה מזמן על האלים הקדושים, אבל אנוסה לנהוג עימם בכבוד מפני אימת בעלה. הוא מוציא הון מכספו על עבודת האלילים, וכשהיא מנסה לתאר לו את העוני ואת הילדים שזקוקים למעט יותר, הוא מתרגז ואומר: "יש לך מזל שהאל לא מתנקם בנו על חוסר האמונה שלך. רק השבוע נשבר פסלון האבן ונפצעתי בידי. אני מנסה לכפר על חטאיי ועוונותייך. צריך אמונה ומסירות. השבוע העלו את מחיר הקטורת. ואת לא רוצה את נקמת האלים. נכון?"

"אבל החדר הכי גדול כבר תפוס עם אליל השמש שבנית. מדוע היית צריך למלא אותו בפסלונים רבים? עדיין ישנם כאלה בחצר שצריך לטפל בהם. כמה צריך?" היא מנסה ללא הצלחה להבין מדוע בעלה עדיין אוחז בתרבות האלילים של יוון ולא בתרבות הפילוסופית שרבים החלו לצעוד בדרכה. היא כבר יודעת שלא כדאי לגעת בנושא הטעון שמשחרר ממנו כעס איום.

"צריך לדעת איך לרצות אותם. את יודעת שהאלים הגדולים נלחמים זה בזה, ואת אף פעם לא יכולה לדעת מי יגבר על מי. לכן חשוב שנעבוד פעם לזה ופעם לזה. הקטורת והקורבנות מפייסים אותם".

נמאס לה לשמוע את ההסברים. אין מצב שבעלה יכפור בעבודת האלילים שלו. אבל אין לה למי לשפוך את ליבה. נמאס לה מהשקרים שלא נתנו לה כלום. אסור לספר לו על שני פסלוני האבן שזרקה וניתצה בחמת זעם כי עמדו בפתח והפריעו למעבר. הוא עדיין מאמין שהם נעלמו מעצמם כי העלו את חמתו של אליל הברזל הגדול.

היא החליטה לגשת לעצם הדבר. "הכתמים האיומים שנוצרו על הקירות. הם כבר בלתי נסבלים". היא רצתה להוסיף שגם הריח הוא על גבול סיבולת הרגישות שלה, אבל פחדה.

"האם חברתך היהודייה משפיעה עלייך לרעה?"

"חברתי היהודייה יוספה? חחח". צחקה מרתה. "קשה לקרוא לה יהודייה. היא מהצדוקים וכופרת בכל היקר ליהדות".

"טוב מאוד. היא בטח רכשה את אלי יוון החדשניים".

"לא אתוס. היא איננה מאמינה באלים בכלל".

אתוס עצם את עיניו בדבקות וכרע מול אל השמש דקה ארוכה. לאחר מכן הוא התיישב ואמר: כדאי שהיא תיסע תחילה למגדל סטרסון בקיסריה. שם נמצא מקדש מפואר שנקרא מקדש האלילה אשתורת. שם תכיר לראשונה את חשיבות..."

"היא מזרע היהודים ואין לה סיג ושיח עם האלים. היא אוהדת את התרבות ההלניסטית".

"יסלח לה האל ולכל היהודים שמבזים את אלילינו. שמרי מרחק מאותן נשים. נקמתו של האל אכזרית מאוד".

היחס של בעלה אתוס לעבודת האלילים מעלה בה קבס. הצרה היא שגם מחברותיה היא אמורה לשמור על שתיקה בעניין הנפיץ.

היא נכנסה לקיטון הצר של קלאודיה, שהכול מכנים 'אלופת הצבעים ומומחית למרקחת שמנים וצמחים'. היא ידענית בשילוב צבעים ססגוניים לצביעת בדים ואבנים.

"שלום לך, מרתה. היום מכרתי צבעים טריים. באת ביום הנכון". היא הסירה משורת הכדים את המכסים, לעורר את תאוות הקנייה. "אפשר לערבב כדי להגיע לצבע הרצוי".

"הפעם פחות חשוב לי הגוון. חשוב לי שחדר הצלמים שלנו יהיה יותר נעים. הוא סובל מכתמים איומים וממש בלתי נסבל לשהות שם".

"יש לך מזל שאף אחד מכוהני העבודה לא שמע אותך. אסור להתבטא כך. האם התאכזבתם מאל השמש?"

"אין לי כוונה להתעכב ולשוחח. תני לי מהצבעים האלה". הצביעה מרתה על שלושה צבעים בלולים. קלאודיה שתקה, מרתה שילמה בסחר חליפין בשקית בד עמוסה פלפלים וכורכום והנהנה בראשה. קלאודיה הביטה אל דמותה המתרחקת של מרתה המקולקלת והפורקת עול בשאט נפש גלויה.

---

אשמח מאוד לביקורת בין אם על הדמויות והעלילה ובין אם על הכתיבה

1.
לסיים קורס קצינים שלישי של הנייבי סילס זה לא משהו של מה בכך, והודעת הטקסט שאני שולח לאבא על קבלת הדרגה החדשה- 3-O יוצאת רגשנית מעט.

'מחכים לך מאוד בבית', הוא כותב בחזרה, 'נבוא לחכות לך בשדה התעופה'.

חיוך מסופק חוצה את פני, ואני מתניע.

אני עומד לנצל עד תום את החופשה הקצרה שניתנה לרגל קבלת הדרגה החדשה, כי אחרי זה אני עומד להיכנס לתפקיד שלי במלוא המרץ וללא חופשות באופק.

המסלול הארוך שעברתי עד עכשיו והפך אותי למי שאני לא היה פשוט בכלל, והאתגרים היו ועודם חלק מחיי, מעצבים אותי לאחד קשוח שלא עומד לוותר על עקרונותיו ומורשתו.

החינוך שקיבלתי בבית היה פטריוטי במיוחד, וגדלתי לתוך אווירה של הערצה לדמויות הקדומות, עטויות ההוד, שהקימו בעשר אצבעותיהם את האומה האמריקנית. לכן היה לי ברור שאני עומד לנסות ללכת בדרכם, ולא בדרך של פוליטיקה מלוכלכת, כפי הגדרתה התקיפה של אמא.

'אם אתה הולך לפוליטיקה- לא יהיה לי במה להתגאות בך!' היא חזרה ושיננה, ואני הנהתי בכובד ראש, הלכתי בראש מורם לצבא, עשתי חיל.

והם היו גאים בי, מאוד.

היו גם רגעים קשים, בהם חישבתי לעזוב הכל וללכת לאוניברסיטה, לעשות חיים קלים לעומת הצבא. אבל המשפחה והסביבה נתנו לי כח ואני יכול לומר שבזכותם אני כאן.

אני יורד לכביש הראשי שיוביל אותי לשדה התעופה, שם אקח טיסה של שעה וחצי הביתה.

בתור גבר, ועוד איש צבא, אני לא אמור להודות בזה, אבל אני ממש מתגעגע הביתה, להורים ולשתי האחיות שלי. לחמימות הפשוטה שהם מעניקים, לדאגה הכנה.

הביקור הקודם שלי בבית היה לפני חצי שנה, אחרי שקיבלתי את הדרגה הקודמת. במהלך החצי שנה הזו הם הורשו להגיע פעמיים בלבד, וגם זה היה בכנסי גיבוש של משפחות הקצינים.

החלומות שלי לעתיד לא עוצרים בשמיים, ואני גם מתכנן להגשים אותם בעזרת הקל.

אני מאותת ימינה כדי לרדת לשדה התעופה, אבל אז זה קורה.

משאית סמי טריילר ענקית, מסיבה בלתי ברורה לי בעליל בשניות ההזויות האלו, נוגחת ביונדאי המסכנה שלי במלוא המרץ והדבר האחרון שחשבתי לפני שהרכב, ובתוכו אני, נחבט בקול מחליא בגדר הבטיחות שבצד הכביש- זה שאין מצב שהקריירה שלי נגמרת כאן ועכשיו.

הסיפור אמיתי, אך עבר מעט שינויים. החוקרים לא באמת קיימים. ההשראה לשמו של רי'צי נלקחה משם סגן משטרת ניו-יורק החרדי ושם משפחתו משם המדינה 'טאורד' המוכרת מהמקרה של האיש ביפן (מי שלא מכיר, לא קרא 'נידונה לכישלון'...).תודה רבה לדורון פישלר, לוויקיפדיה, ולנ. נווה.

#1

1 בדצמבר 1948, 6:30 בבוקר, משטרת אוסטרליה.

הטלפון בתחנת המשטרה מצלצל.

"הלו?" פותח האדם מעבר לקו בלחץ, "משטרה, שומעים אותי? מצאתי איש מת על חוף הים בסומרטון פארק."

מכאן הכל התחיל.


כעבור מספר דקות, בחוף.

"תראו", אמר המתקשר לשוטרים, "יש טיילת ליד החוף, ויש גדר אבן שמפרידה בין החול לבין הטיילת, ומדרגות עץ שיורדות מהטיילת אל החול.

ליד המדרגות שוכב בן אדם שהיה נראה לי שהוא פשוט ישב רגע להסתכל על הים ונרדם שם. תראו, הנה, שם, זה ששוכב עם הרגליים לכיוון הים ושהראש שלו שעון על הגדר."

השוטרים מסתכלים על האיש. "איש לבן, נראה בסביבות גיל 45, הוא די נאה. הוא גבוה, שרירי, הוא לובש בגדים נקיים, חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים חומים, נעליים, ז'קט ועניבה." מסכם אחד השוטרים את מראה עיניו.

"וכמו כן, הוא מת." מוסיף המתקשר.

"האיש לא שוכב בשלולית דם. הוא לא דקור, הוא לא ירוי, אין עליו שום סימני אלימות. הוא פשוט מת."

השוטרים עושים חיפוש מהיר בבגדים של האיש, בכיסים שלו, והם מוצאים כמה דברים:

קופסת סיגריות, וקופסת גפרורים, מסרק, עוד מסרק אחד, היו לו שניים, חפיסת מסטיק, כרטיס אוטובוס וכרטיס רכבת.

מה שהם לא מוצאים זה ארנק, או תעודת זהות, או כל אמצעי זיהוי אחר. ככה שהזהות של האיש נשארת לא ברורה.

ואז הם מתחילים לחקור.


משרדו של החוקר ריצ'י טאווירד.

"אני מנסה לענות על שתי שאלות", אמר ריצ'י לידידו דונאלד, "א', מי זה האיש הזה? וב', מה הרג אותו?"

"נו, ומה גילית?" מסתקרן דונאלד.

"אז בקשר לשאלה הראשונה - מי זה?:

בדרך כלל, אם בן אדם כלשהו נעלם, מישהו ידווח על זה: משפחה, עבודה, חברים. אבל אף אחד בערים שמסביב לא מדווח על נעדר שמתאים לתיאור הזה.

עכשיו, לזה מצאתי תשובה פשוטה - האיש הזה לא מקומי. הוא הגיע לאזור יום לפני כן."

"איך אתה יודע?" שאל דונאלד.

"מיניתי צוות שישאל מי ראה את האיש הזה ביום האחרון, ולפי העדויות בניתי לוח זמנים של כל מה האיש הזה עשה ביום שהוא הגיע לפה.

אז אנחנו יודעים שהוא הגיע ברכבת לתחנת הרכבת המרכזית באדלייד, ב11 בבוקר. הוא קנה כרטיס אוטובוס, שלקח אותו לתחנה שנמצאת 20 דקות הליכה מהחוף."

"ואז?"

"ואז זהו. אין לנו מושג מה הוא עשה, כי הפעם הבאה שראו אותו זה ב19:15 בערב, שני אנשים שטיילו על החוף ראו אותו שוכב, באותו מקום בדיוק, ליד המדרגות. הם אמרו שהם ראו אותו זז, ככה שהוא לא היה מת בשלב הזה, אבל בדיעבד מתברר שהוא לא קם יותר משם.

"אז איך נדע מאיפה הוא?" שאל דונאלד.

"יש דרכים." נאנח ריצ'י, "אחת הדרכים לדעת מאיפה בן אדם מגיע, היא דרך הבגדים שלו. בתווית של הבגד אמור להיות שם של החנות שבה הוא נקנה, ובאיזו עיר החנות הזאת נמצאת.

"טוב, בוא נבדוק את הבגדים."


לאחר מספר דקות, ליד הגופה.

"טוב, מוזר..." פלט ריצ'י, "אין לו תוויות על הבגדים, כולם תלושות. זה טיפה מתחיל להיראות כמו איש שלא רוצה שידעו מי הוא..."

"ואיפה הארנק שלו בעצם?" שאל דונאלד, "הרי הוא היה רחוק מהבית, והוא קנה כרטיסי אוטובוס, כלומר היה עליו כסף, אבל בכיסים שלו לא הייתה אגורה. אז הוא איבד את הארנק? גנבו לו אותו? מישהו הרג אותו ולקח לו את הארנק כדי שלא יזהו אותו?"

"לא יודע", ענה ריצ'י, עדיין לא מצאנו אותו".

ובלוח החקירות של ריצ'י מופיעים שני משפטים בלבד:

"התשובה ל'מי זה?':

אין. לאף. אחד. מושג."