קהילת כתיבה מקצועית

אז לאחר ששוב חיכיתם, ציפיתם, קיוויתם, ייחלתם ועוד ועוד (סליחה, פשוט נגמרו למילון המילים הנרדפות... ), סוף סוף הגיע הרגע הגדול:

סיפור בהמשכים חדש!!!

וכרגיל, הסיפור הוא בסטייל עתידני - מדע בדיוני (מה לעשות שזה הטרנד היום?), מתובל בסגנון ציר זמן חילופי...


טוב, אז רעננתם את הפרוג כל שתי דקות, ועכשיו הגיע הרגע הגדול!

מתחילים!!!

"גזרתי את ערכי עצמי מקופון. חיה כמו חיידק על שרשרת המזון. או הכול או כלום או כליה או כיליון. ואין אמונה גם במחמאות מיליון."
פאוזה.
"יש לך בעיה עם המשקלים," פיט הרפה את גביניו, מחליף תנוחת השענות על השיש. "אבל אני אוהב את זה."
"הכי חשוב," סיכמה האשלי. זו פעם ראשונה, למען האמת, ששיתפה מישהו בטקסט ששייך לה, ועוד לא באחד מהקלילים שביניהם. אם יש קלילים ביניהם.
אחיה הביע הזדהות, מניח לשיש. "טוב. מתוך ניסיון כנה לא להפריע, אני אלך. את תוכלי לומר לאמא שאני עם החבר'ה? שלא תנסה להשיג את הוגו כדי לקטוף את מצנפת הלילה שלו מראשו בעודו ישן, שוב."
"כן."
פיט נעלם מאחורי גבס המבואה, את עזיבתו מודיעה טריקה בעלת צליל שלו.

האשלי פספסה, ברגע האמת ההוא שם למעלה, את השאלה האם תעדיף לרדת אל נווה התלאות מלווה בתאום או לא.
בדרך כלל החזיקה בדעה שלילית על העניין. אבל ביום ההולדת האחרון שנחגג להם הגיעה סוף סוף ההזמנה משיין, אז אולי הוא בכל אופן מסמל דבר מה חיובי.
"בוקר טוב!" מעבר לקו קולה של המנהלת נשמע נוקב אפילו יותר. "כן האשלי, השעה עשר?!"
"בדיוק עמדתי לצאת," לעלעה בלשונה, דוחפת כיסא כדי לייצר אפקט של 'דברים זזים פה, ברור שגם אני'. "אז ממש מצוין שהת- שהמנהלת התקשרה."
"אז קדימה, את פה תוך רבע שעה."
"חצי שעה, אבל כן."
"בלומברג!"
"אלטונדר."
"אלטונדר!"
"מה?"
האישה טובת הלב השתעלה קלות. "רבע שעה!"
***


פלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק היה אחראי על הקמת תנועת הנוער 'השלזים בדרך' בין השנים 1940-1936 עד שמצא את מותו מחכה לו בין מותם של עוד עשרות מתנגדי משטר שחיכה להם גם הוא בחפיר שמתחת לגשר גליניקה.
הפרט הכי חשוב בסיפור מבחינת האשלי הוא שמתחת לגשר גליניקה הגרמני מעולם לא היה חפיר, הפרט הכי חשוב מבחינת שורי היה ונשאר חמשת השמות החגיגיים של דו סואואה, והפרט הכי חשוב בסיפור מבחינת ציר ההיגיון הוא תנועת הנוער 'השלזים בדרך'; במיוחד כשהושבה ליושנה עטרתו כך ביום שלישי משמים.
תנועת הנוער באותו יום הזכירה מאוד רביצה. איש תחת גפנו או תאנתו, תלוי אם זכר הבוקר שהלימודים נגמרים מאוחר.
"יש לו עשרות שמות חיבה," ציינה אז שורי. "פלורי, ריימונד, ג'יי, ג'ייל, דוסו. מעניין באיזה מהם הוא בחר להשתמש."
"בפלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק," האשלי חזרה אז מההקבצה הפלסטינאית (זכתה לשמה כיון שהקיר הדרומי שלה היה פעם קישוט כיתה שהתפרק והשאיר אחריו גבס ירוק למחצה- חום למחצה) "זה שם החיבה שאני הייתי בוחרת."
"המון חיבה הוא משדר."
"אהה," נאבקה האשלי עם סוגר הקלמר שלה. אולי היא קצת אשמה, כן? יכול להיות שלא היה חכם לקנות קלמר בצורת מפת אוצר.
"שיואואואוווו!!!" גילי לא בחלה באף אוקטבה כדי להביע את רגשותיה. "בחיאתתתת, היום זה הבדיקות של דור ישרים????"
משאף אחד לא ענה לה, הסיקה מסקנה מהשתיקה. "כילו יואואואואואו, אשכרה כילו! אימל'הההה איזה פחד!!!"
"כולה ארבע מבחנות," הציגה שורי לראווה את הידיעה. יש לה שש אחיות מעליה. ושש מתחת. "שבכל אחת מהן יש אולי, כפית של דם."
"שיואואואואואואואו!!!" גילי הסבה גב אל היציאה, אבל איש לא פספס את ההמשך: "אשכרה כפית של דם!!!"

"טוב שהזמנו בדיקות לכל השכבה," הפיגה האשלי את השעמום שמעבר לדלת. "אני לא רואה את עצמי מזמינה לעצמי בעצמי. תורי עכשיו?"
"אמרת הזמנו?" תהתה שורי. "או שדמיינתי? כי אני זוכרת, ותסמכי על הזיכרון שלי, שבערך לפני שבוע- שזה בדיוק- אבל בדיוק! י"ג חשון- אני הרמתי טלפון למנהלת וביקשתי להזמין את הבדיקות של דור ישרים. אז איך בדיוק הזמ-"
"את הרמת טלפון למנהלת?! שנדבר על זה רגע?!" אחרי הערעור של אביטל ובמקביל אליו כבר התחלפו הבנות בחדר האחות כך שהבאה בתור על פי הרשימה הייתה האשלי.
כלומר, זה לא היה כתוב ממש ברשימה, אבל שרית והיא התחלפו לפני, אז במחילת הרשימה, עכשיו תורה.
"נו, ספרי לי, מה את הולכת ללמוד שנה הבאה?" חיטאה הבחורה קשוחת המראה את פרק ידה. "בלנות? לכידת נחשים?"
"בלנות פחות. ולכידת נחשים-" המחט חדרה אל מתחת לעורה. "פייי. לכידת נחשים- אז כן, התאום שלי הוא לוכד נחשים."
קשוחת המראה התאפקה שלא לבחון את האשלי מחרטום מגפיה ועד קצה צמיחת המיקימאוס שלה. היא הייתה נראית די המומה. "יש לך תאום לוכד נחשים," וידאה. "זאת אומרת שאם צץ פה נחש..."
"גמרת?" האשלי נמצאה במצוקה.
"מממ... לא כל כך. את רוצה להביא לי את היד השנייה? השמאלית שלך לא ממושמעת."
"אז מה אני הולכת ללמוד שנה הבאה, בוא נדבר על זה," תזמנה האשלי הסחת דעת.
"כן, לגמרי. ראיית חשבון?"
"ראיי...ת חשבון, ברור." החלק של החדירה עבר שוב. "סתם, ממש לא. האמת שזה די משעמם. אבל חשבתי לנסות דווקא-"
"הבאה בתור!!" שמטה האחות את דמה אל ארגז הקירור. "שבי כאן, תלחצי דקה על כל יד ואת משוחררת."
***
להאשלי מעולם לא הייתה בעיה עם ספירות דם.
והפרט הזה מסופר, כמובן, משום שגם הפעם לא הייתה לה שום בעיה עם הפרט הנ"ל.
אז למה, אי לכך, ראשם של נוסעי האוטובוס נראה גדול מתמיד?
"ילדה? כמה אצבעות את רואה?"
"אדוני, אתה לגמרי מפריע!"
"היא חיה??? היא חיה???"
"ילדה!"
"...חזק ויאמץ ליבך וקווה אל השם! לרפואת האשל אסתר בת טובה מינדל, אנשים!"
"האשל אסתר בת טובה גיטל, ריקי."
האיש שצעק 'ילדה' חדל.
"התעלפת," בישרה ריקי תכופות. "זה היה נראה ממש גרוע, האמת. אבל העיקר שאת חיה. גמרנו עלייך כמעט יום. אבל מסתבר שכל זה לא עזר, כי לאמא שלך לא קוראים טובה מינדל!"
"לא נורא, בטוח היכנשהו בעולם יש האשל אסתר בת טובה מינדל שהיתה צריכה שתגמרו עליה כמעט יו-"
בוף, את דלתות האוטובוס הציף צבע כתום ואיאו איאו.
נחשול הדיבורים גאה מחדש, רב- שיח שבחלק קטנטן ממשפטיו היה טעם.
דקות לאחר מכן כבר היתה האשלי, אמה, אחותה והאחיינית בת ה0.2 על אמבולנס בדרך לבית החולים ששפר עליו מזלו.
***


מעולם לא קם שום פלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק וגם לא תנועת נוער בשם 'השלזים בדרך', אבל בגדול זה לא העניין. יש לי רעיון לעלילה שהיא הלחמה של אגדה על מכשפות ונסיכות עם ריאליזם ריאליסטי מאין כמותו. אני אשמח לשמוע כל דבר, בגדול, כי הכול יותר טוב מהתעלמות מוחלטת, לא?נ

אז שלום לכולם
מתרגש להיות חלק מהקהילה הנפלאה הזאת
מתכבד להעלות כאן ספר שחיברתי לאחרונה בשם "דיאלוגים עם העבר והעתיד", הספר מכיל שנים עשר סיפורים ב50 פרקים שעוסקים בנושאי התמודדות יהודית מול אתאיזם, נצרות אלילות ועוד
למותר לציין שאשמח מאוד בכל ביקורת ומשוב דעתכם חשובה לי מאוד!
אז בהצלחה לכולנו

פרק א

איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".

פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

סיפור מזמן הורדוס

אומרים שאני חברה'מן.

לא ברור לי אם זהו שבח או גנאי, או סתם ציון עובדה.

מבחינתי כל דבר שמייחד אותי על פני השאר, מתקבל בברכה.

כמות הצומי בעולם הזה מוגבלת, ואנשים נלחמים לקבל פרוסה ממנה. ומאז שנפתחו שערי המדיה השונים להציג בפנינו חלקים גדולים יותר ויותר של העולמות הקרובים והרחוקים, ההמונים נעשים יותר ויותר אפרפרים בעינינו. וקרב הישרדות ניטש על כל קמצוץ ייחודיות אפשרי. הקרב הוא קשה ואכזרי, גם אם הוא מתנהל ברובו מתחת לסף התודעה.

לכן אני שמח על כל מאפיין שיכול להרים את ראשי מעל הזרם האפור, ולמשוך אלי תשומת לב. בין אם זה טוב או רע, אולי זה שאני גבוה, שיש לי נמשים, או שאני חברה'מן.

הצורה הכי מקובלת להתבלט במגזר שלנו, היא כמובן, בלימוד. אבל עבורי זה מחוץ לתחום. זהו שטח שבו אינני מסוגל להגיע לאיזשהו מעמד.

כי בלימוד התורה אפשר להצטיין או בבקיאות או בלמדנות. בשביל בקיאות צריך זיכרון טוב או כושר התמדה ועדיף גם וגם. לי את שניהם אין.

וכדי להיות למדן צריך להיות מאלה שמתעמקים ומתווכחים וכותבים ומחדשים. ואילו אני, יושב ליד גמרא, קורא קטע. אם מובן - טוב. אם לא - מסתכל קצת במפרשים וברגע שמוצא פשט, ממשיך הלאה. אין לי סבלנות לגישה של "בוא נראה מה אפשר לעשות כאן עוד", שונא לחפור מתחת לדברים הפשוטים ולנסות לזעזע אותם, לשם מה זה טוב בכלל.

אז את המרץ והתושייה שלי אני מפנה לכיוונים טכניים יותר, לארגן לסדר להכין לבצע. בקיצור הטייטל שלי הוא, חברה'מן.

מי שמשתמש היום במילה "חברה'מן" זה אומר משהו על הגיל שלו.

החברים שלי בכולל משתמשים במונחים מודרניים יותר כדי לתאר אותי. חברה'מן, קורא לי רק הראש כולל.
כמו שהוא עשה אתמול אחר הצהרים, כשהבאתי לו את חשבונית הניקוי-יבש של המגבות.

"שב רגע, ר' דב", הוא הצביע על הכסא שמולו, "אתה הרי חברה'מן. אולי יש לך רעיון איך אפשר לעשות שהכולל יהיה, איך לומר..." ידיו נעו במעגלים בניסיון להביע משהו שלא הצלחתי להבין. האברכים באים והולכים, ואין שום..." אצבעותיו כמו לשו בצק דמיוני, בכוח רב.

גיבוש, חשבתי. זו המילה שהוא מחפש. אלא שמן הסתם אינו מכיר אותה.

"דיבוק חברים", אמרתי.

כף ידו חבטה על השולחן, "בדיוק!" קרא בקול.

"דיבוק חברים" חזר ואמר לעצמו, מלא סיפוק על התגשמות המושג המעורפל שהציק לו, לתוך שתי מילים מדויקות וממצות.

הווילון שמאחורי ראש הכולל, פירפר גלים גלים. כי מאוורר הרגל שנע בקשת איטית, הפנה אליו כעת את פניו.
אחר כך עבר המאוורר לשחק בזקנו של ראש הכולל. והווילון חזר להתיישר, עדיין רועד קלות, כמו אוגר כוחות לקראת הסיבוב הבא.

ואז בא תורה של הגמרא הגדולה הפתוחה על השולחן, דף אחד התרומם, ביצע ריקוד קטן ומפותל באוויר, ואז התהפך באוושה לצד השני, כשדף נוסף שמתרומם מיד בעקבותיו, נעצר באצבע ראש הכולל שנחתה עליו וממשיך לזמזם ולרטוט במרדנות.

"אפשר לארגן שיגידו חבורע'ס", שלפתי קלף ידוע.

"בתוספת מלגה? אני לא בטוח שאצליח להשיג תקציב ל..."

"בלי שום מלגה".

"נראה לך שהאברכים ירצו?" שאל ראש הכולל, מתבונן במאוורר הבודק את עמידות צווארוני חולצתי.

"בוודאי שירצו, מי לא אוהב להשמיע את עצמו. להציג לאחרים דבר שהוא יצר. מימוש עצמי".

"מישמוש מה?" הפנה אלי ראש הכולל את אזנו, מניח יד מאחוריה.

"הוצאה מהכוח אל הפועל", הסברתי, "זה משהו שאנשים משתוקקים לו".

המאוורר התייאש מהצווארון שלי וחזר לרשרש את המסמכים שעל השולחן בזה אחר זה, הפך עוד דף בגמרא הגדולה, השתעשע מעט בזקן הלבן ולבסוף הגיע שוב אל מה שנראה כי הסב לו את העונג הרב ביותר - הטרדת הווילון.

"אנשים משתוקקים להגיד, זה נכון, השאלה הקשה היא, אם יש כאלה שמסוגלים להקשיב". אמר ראש הכולל, שידע דבר או שנים על טיבם של אברכים.

"אני אארגן קבוצה של, נניח, חמישה אברכים, בשביל התחלה. שכל שבוע אחד אחר מוסר חבורה לפי תור.
אמת שלאף אחד אין סבלנות להקשיב. אבל אדם אומר, אני מוכן להקריב ארבע הקשבות תמורת אמירה אחת".

"תמורת אמירה אחת, שאני יודע שאף אחד לא מקשיב אליה?!" פקפק ראש הכולל.

"לי כן יקשיבו! כך חושב כל אחד". אמרתי בחיוך.

הראש כולל הצטרף לחיוך. "נו ר' דב, רעיון טוב הצעת. אני באמת חושב שזה יפתח בין האברכים...אה..." הוא שילב את אצבעותיו שוב ושוב.

אינטרקציה, זו המילה שהוא היה זקוק לה, אך מכיוון שלא מצאתי לה תחליף, אמרתי בפשטות, "אני אארגן את זה בעזרת השם" וקמתי ממקומי רגע לפני שהמאוורר חזר אל טווח צווארוני.

המשך יבוא בעז"ה

אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.

פה אני בלי נדר יעלה כל שבוע/ כמה ימים סיפור השגחה פרטית אמיתי או על בסיס מעשה שהיה.
מצורף הסיפור הראשון, אצלי הוא נמצא בקובץ, ולא הצלחתי להעתיק אותו (נפלאותיו של מחשב נייד... עוד לא התרגלתי.)

אנשי קהילת הקודש 'קלפטא' מעיירת הקודש 'קלפטע' ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי. ותודה ששאלתם, אגב. אוי ואבוי למי שלא.

לאנשי הקודש מקהילת הקודש שבעיר הקודש, היה הכל בחיים: בתים רעועים ומטים ליפול, בארות מים מלאות בחיידקים, ספרי קודש בלויים ואכולי עש, ושירות ליסינג להשכרת עגלות צב במידית. (עגלות צב, למי ששואל, היה הכינוי לכרכרות במחוז אויויוי-אנעבך, ובפרט בעיירת קלפטע ובקהילת קלפטא, משום שהם היו נוסעות במהירות של... נו, אתם יודעים, צב.)

אך למרות הכל, נראה היה כי משהו מעיב על שמחתם התמידית של אנשי קהילת קלפטא מעיירת קלפטע בכל שנה עם התקרב חג הסוכות.

ולא, אין קשר לאזיקונים, למקרה שמשום מה תהיתם.

בעייתם של אנשי קהילת קלפטא מרחוב קלפטה שבעיירת קלפ... עזבו, זה ארוך מדי, מהיום והלאה פשוט אקרא להם בקצרה: הקלפטעאיסקרים.

אז קיצר, בעייתם של הקלפטע-איס-קרים הייתה כזו: אומנם לולב מהודר היה להם, ואתרוג צהוב-צהוב גם הוא לא נחסך, אך משום מה לא היה להם ולו שיר אחד לחג המתקרב.

והרי לכל הקהילות שמסביב (בומבומבומבשבומבומבום, מדמורנונונונא ואפצ'י) יש שיר משלהם, ולמה נגרע?

אזי החליטו הקלפטאתאיסטים או איך שלא קראתי להם לקיים וועדה. קרי: לשבת שלושה ימים ושלושה לילות סביב חביות מלאות מים המשקפות את הירח ולשתות את כולם, ואז להיכנס לעזרת הנשים של בית הכנסת המרכזי 'יתמו שונאינו' ולדון שם בנושא עד יבוא הרב גואלצדק ויכריע בעניין.

אך מכיוון שסיפורינו אינו עוסק בגבירי העם (הם לא שילמו על כתבת חג) או אפילו בפשוטיה (גם הם לא שילמו), לא נותר לו אלא לעסוק בפשוט שבפשוטים, רב סנדי-תנחום-מיכואל-שלימלה-מויש שוורצבנגר-הויז-מיידסקי-צוועלף-איזנשטט-תוקפרבקו-יוסופוביץ, או בראשי תיבות (כי גם זה ארוך מידי): סת"ם ש"ם שהמצאת"י, אך אנחנו נקרא לו לצורך הסיפור 'שלימלה איזנשטט' כי זה השם הכי קליט שהצלחתי לברור מבין השמות.

אז למרות ששלימלה הנזכר לעיל ביתר פירוט לא שילם על כתבת חג, ואף לא על כתבתבונת קטנטנה, הוא מצא את עצמו נזכר במהלך סיפורינו, ועוד בתור דמות ראשית, איזו חוצפ...

טוב, עזבו, מסמנים לי מהקונטרול להמשיך בסיפור, התנגחויות עצמיות אחר כך. אז ככה:

בערב הצחיח ביתר של היום הצחיח ביותר של השנה הצחיחה ביותר, מצא עצמו שלימלה כצחיח ביותר. הוא התהלך מדוכדך ברחובות העיר, משום שלא הזמינו אותו לאיזו אספה שקיימו כל אנשי העיר בדבר שירים לסוכות או משהו בסגנון, הוא אפילו לא יודע. את כל האנשים שאפשר לעשות עליהם כתבת חג הזמינום לשם, ורק אותו שכחו לכבד גם כן במעטפת הזמנה.

שלימלה צעד וצעד ברחובות העיר עד שכאבו רגליו, ואז התיישב על המדרגה התחתונה ביותר מגרם המדרגות שהוביל לבית משפחת בירנבוינג. הוא הביט בעיניים חלולות ממבע לעברו של בית הכנסת הנוצץ, משעין את ידיו בעייפות מתחת לסנטרו ונודד במחשבותיו אל עבר מחוזות עלומים.

אך לא לנצח יחלום אדם.

לכל מי שלא הבין, זה אמור להיות פארודיה על סיפורים שמתפרסמים בכל מיי עיתונים למיניהם בכל שנה לרגל חג הסוכות... וכמובן, אשמח מאוד לביקורות.

תודה רבה להרבה אנשים.

פרולוג:
קריאות מזל טוב נשמעו מכל עבר ואפילו צווחות קולולו נשמעו מכיוון משפחת בן יעקב בשעה טובה ומוצלחת שילת לבית משפחת שלום ונתן לבית משפחת בן יעקב סגרו וורט.
האורחים אולי תמהו מעט על התערובת המוזרה של משפחות המחותנים, משפחת שלום המסורתית ולה 5 בנות ומשפחת בן יעקב החרדית ולה בן אחד - נתן, אבל במחשבה שנייה בטח אמרו לעצמם שהיום עם כל תנועות התשובה הקיימות זה דיי הגיוני.
ענת אמא של שילת חשבה לעצמה שסוף סוף מישהו מתחתן במשפחה, אבל למה דווקא עם חרדי?! אבל הם משפחת ליברלית ומקבלים את כולם, כל אחד והדרך שלו.
היה הוורט, האירוסין והחתונה, בסיום החתונה יצאו שילת ונתן בדרכם להקים בית נאמן בישראל.
כעבור שנה…
על יד החוף בשקיעה, לירון הציע לאור שלום נישואים, והיא השיבה בחיוב.
תמונות צולמו, והבשורה נשלחה לכול המשפחה, לירון קירל ואור שלום התחתנו.
הפעם אף אחד לא תמה רק אמא של אור מעט הצטערה על כך שביתה לא שומרת אפילו את המעט מסורת שכן שמרו בביתם אבל כאמור משפחת שלום היא משפחה ליברלית שמקבלת את כולם, אפילו מישהו עם דעות שמאלניות קיצוניות כלירון.
החתונה הייתה יפה ומקורית ולפי איתן אביו של לירון. אפילו מקורית מדי, הוא לא הבין למה צריך להיכנס לאולם עם כדור פורח ומה זה מועיל בכלל?!
החתונה נגמרה והזוג הצעיר פנה בדרכם להקים בית אולי נאמן וכרגע בישראל.
כעבור שנה…
באולם קטן בפאתי השכונה הציע אריאל לאגם נישואים, אגם ענתה כן.
קונפטים התפוצצו וכולם שמחו, ההורים של אגם שלא ידעו מה מצפה להם נוכח החתונות האחרונות, קיבלו ימני קיצוני בהרגשה שזהו הרע במיעוטו, רק שילה
הוטרד מהעניין משום שאגם ביתו סיפרה לו שבהתחלה הם יגורו לידם כמו שתמיד רצה , אבל בהמשך כשיתבבסו, כך אמרה לו, הם יעברו ליישב שטחים ומאחזים בשומרון.
החתונה נגמרה, כל המשפחה המורחבת נעמדה להצטלם. משפחת בן יעקב החרדית, הזוג השמאלני - לירון ואור והזוג המתנחל הצעיר ומשפחת שלום - ענת, שילה, נילי בת ה- 20 ומיכל בת ה- 8 כולם נעמדו מרוגשים, הצלם מקליק ואז מסתכל לרגע על המצלמה בקימוט גבה לא מרוצה ואומר "יש שם שניים שלא מחייכים" כולם מסתכלים עליו בתימהון חוץ משניים, ענת ושילה שלום שמזדרזים לחייך הרי זה יום חתונתה של ביתם השלישית והם מאושרים והכל אבל למה למען ה' יצא להן כזו משפחה מוזרה?!
לאחר החתונה יוצאים הזוג הצעיר, אגם ואריאל להקים בית נאמן ו… ברור שבישראל.

סיפור בהמשכים. מבוסס על סיפור אמיתי, אבל נראה איך זה יתפתח עם הזמן.
פרק 1

"מה ברא ה' ביום הראשון?"
הגננת חנה שרה במרץ. כל הילדות אחריה.
אני גם שרה במלוא הפה הקטן שלי. אני מאוד אוהבת לשיר. ואפילו אני מכירה את השיר הזה בכלל מגן נחמה.
"את האור ואת החושך"
כולן מתופפות בתוף מרים שהגננת חילקה.
אני לא. התוף שלי ביד.
אבל היד השניה בראש. מגרדת.

היה לי פעם קוקו יפה. קוקו רכבת אפילו.
אבא עשה לי בבוקר קוקו רכבת כי התלבשתי יפה לבד.
עכשיו הקוקו כבר לא יפה. אני יודעת. הוא מבולגן ממש.
אבל מגרד לי!
מגרד לי מאוד! ואני מגרדת ומגרדת.
בסוף התפילה אני מפסיקה לגרד. נגמר לי הכוח ביד.

"בת- שבע מותק" הגננת חנה קוראת לי בסוף היום.
"את יכולה להביא את זה לאמא?"
"זה" זה פתק.
פתק לבן וגדול.
אני עוד לא יודעת לקרוא. אני רק בגן חובה. אבל אני כבר יודעת מה כתוב שם.
אני אביא את הפתק לאמא.
לא רק אני. גם שרה'לה. גם לה הגננת חנה הביאה פתק.
אבל את שרה'לה אמא שלה תסרק בלילה. היא גם תביא לה אולי ממתק אם היא תתנהג יפה.
לי לא.
אותי אמא לא תסרק בלילה אחרי המקלחת.
לי אמא לא תביא ממתק אם התנהגתי יפה.
היא רק תתקשר לדודה ברכה.
דודה ברכה תעשה לי מקלחת.
היא גם תסרק אותי.
אבל היא לא תתן לי ממתק. אין לה ממתקים בכלל.

בניגוד להרבה סיפורים אחרים שנועדו להיכתב בהמשכים ותמו ביום אחד בהיר, הסיפור של אולדנבורג כתוב במלואו, עד האפילוג הדרמטי שלו.
כתבתי אותו מזמן, לעיניהם של קבוצת חברות נלהבת ואוהדת, והסיפור בא אל סופו לפני שנה בדיוק.
היה כואב לעזוב את הדמויות המוכרות והאהובות, וכבר ניסחתי בסיס לספר שני.
אבל אז, נפל עלי צרתו של השכתוב. לכתוב פרקים שלמים מחדש. לסדר בעיות של ייחוד [אופס! סופרים - זה קורה. לשים לב...] ועוד כל מיני כאלו.
ומאז ועד היום, אולדנבורג יושבת יפה במחשב, ומחכה ליום הזה.
אני מעלה את הסיפור הזה בשביל ביקורת, ודרבון. שיהיה לי משהו שישכנע אותי לשבת ולערוך את הפרקים כמו שצריך.
אז בבקשה - מי שאהב את הסיפור, אל תגידו היה יפה ותמשיכו הלאה. יש לכם שתי דקות? תכתבו מה יכול להשתפר.

שתי מילים על אולדנבורג - ממלכה גאה, עצמאית. לא בהשראת אף ספר [כן, גם לא ממלכה במבחן, רבותיי] ומצד שני - הוא נכתב כדי לעבות את הענף הזה. ממלכה מסוג שונה לחלוטין, סיפור מנקודת מבט שונה...
בכל אופן, די להקדמות.
ניפגש באולנדבורג הבירה.

בס"ד

1.
"מאיה?" דלת הבית נפתחת ועידו פוסע פנימה
"כן?" היא מנגבת את ידיה במגבת המטבח ויוצאת לסלון, הוא מתיישב באנחת רווחה על הספה ומעיף את נעליו מרגליו.
"יום קשוח היה" קובעת, נשענת על מסעד הכיסא הקרוב אליה.
"כן" עידו נאנח "גמרו אותי אלה, נכנסים לכל הפרטים של החוזה כאילו אני הולך לרמות אותם במשהו" ידו מסרקת את שערותיו מסדרת אותם היטב לאחור.
"מעניין" מאיה מתיישבת על הכיסא "הרי יצא לך בשוק שם של אדם ישר במיוחד, זו הסיבה שהם רצו מלכתחילה לעשות את העסקה איתך".
"כן, כן... טוב יאללה עזבי את זה, יש אוכל או שנזמין משהו? "
"יש, יש" היא ממהרת לקום ומהדקת את מטפחתה "הכנתי לחמניות ממולאות פטריות ובשר".
"נשמע טוב" הוא מרחרח את האוויר במטבח, תוך כדי ששתי לחמניות כבר אחוזות בידיו ועושות את דרכן לצלחתו "אכלת כבר?".
"לא, חיכיתי לך" היא מחייכת.
"שווה" חיוך קטן עולה גם על פניו, "להוציא משהו לשתות? בירה אולי?"
פניה מתעוותות בסלידה "אתה יכול להוציא לך אני אוותר על התענוג"
עידו מוציא בקבוק זכוכית קטן מהמקרר ומתיישב ליד השולחן, נוגס בלחמניה בהנאה "עבודה טובה מאיה" פיו מלא בצק ובשר היא מחייכת תוך כדי נטילת ידיים, מתיישבת ליד השולחן, נוטלת את הלחמניה, מברכת ונוגסת מעדנות.
"אמן"
היא מרימה אליו מבט מופתע.
"אמרת שצריך להגיד אמן אחרי מה שאת ממלמלת ,לא ? "
היא נבוכה "אמרתי את זה לנועם, לא ראיתי שגם אתה שומע היה נראה שהיית עסוק בטלפון"
"זה שאני עסוק בטלפון לא אומר שאני מנותק ממה שקורה סביבי" הוא מציין באגביות כביכול.
"אתה יודע מצוין מה דעתי לגבי זה עידו, אל תנסה לגרור אותי שוב לויכוח הזה" נימה קלה של תוכחה משתחלת למשפט.
"חס וחלילה" הוא נכנע "שום ויכוח, הנה, סיימתי" הוא מעביר את ידו על פיו, כביכול סוגר רוכסן בלתי נראה.
היא מחייכת "יופי, אז מכאן נעבור לנושא חשוב לא פחות, כמו שאתה בטח יודע, בשבוע הבא חל פורים, רציתי שנחגוג אצל הרב והרבנית, זה לא חג כמו שבת אז אפשר לנסוע בו, ככה שנוכל ללכת אליהם בבוקר ולחזור אחרי צהריים, זה זורם לך?" נימת חשש מתגנבת לקולה.
הוא מתלבט מה לענות, בסוף בוחר בתשובה הדיפלומטית "מאיה, אמרת שלא תכריחי אותי לעשות את כל הדברים האלו" הוא בוחר לבסוף בתשובה הזו.
"לא מכריחה" היא ממהרת לענות "אבל באמת שזה חג קליל, סך הכל מקשיבים לקריאת מגילה, שמים תחפושות ואז כולם אוכלים, באמת בקטנה"
"יודעת מה? אם ככה אז אני אבוא, אבל מזכיר לך שאני לא שם כיפה גם לא בשביל הרב" הוא מבהיר.
היא בולעת את רוקה "סגור".
"יופי" הוא מרוצה "עכשיו בקשר לתחפושות שאמרת, לגבי מי זה תקף? אני מקווה שאני לא אמור גם לשים איזו עניבת פפיון" עידו מנסה להעלות חיוך על פניה.
היא מגחכת רק מהמחשבה על בעלה לובש עניבת פפיון אדומה עם נקודות לבנות כמו שראתה היום בחנות "הבנתי שבעיקר הילדים מתחפשים" אחרי שבטעות היא שאלה בחנות איפה התחפושות לגיל שלה… טעות שעלתה לה במבטים שגם מלחשוב עליהם כעת היא מסמיקה.
"אז למה נועם מתחפש?" חוט מחשבותיה נקטע בקולו של עידו.
"טוב ששאלת" עיניה נוצצות פתאום "נועם למד בגן על מרדכי היהודי והוא רוצה להתחפש אליו, קניתי לו היום טוניקה תכלת כזו עם עיטורי זהב ובובת סוס חמודה כזאת וזקן לבן ו…".
"רגע רגע, למה זקן? אין תחפושות שיותר מתאימות לגיל ארבע?" הוא מתפלא.
"זו דמות מהמגילה של פורים" היא מסבירה "מקובל שילדים מתחפשים אליו"
"וואלה? מעניין בחיים לא שמעתי עליו, טוב לא משנה, לא משנה מה נועם ילבש הוא יהיה מתוק" הוא מחייך כשנזכר בפרצוף הממיס של בנו הקטן.
"כן, והוא ממש מתרגש מזה, חמוד" מאיה מתחילה לפנות את השולחן.
"גם את מתרגשת מזה?" הוא קם ומתחיל לעזור לה, מפנה את הכלים לכיור, מאיה קולטת אותו עוצר לרגע ומתלבט באיזה סקוץ' להשתמש, היא מרימה את הכסוף בשעשוע, הוא מפנה לה את השטח.
"קצת" מודה "זה פורים ראשון שאני באמת מבינה את המשמעות שלו ומכירה את המצוות, זה די מרגש".
"זה חמוד" הוא מציין, "מה חמוד?" מאיה פותחת את הברז, שוטפת את הכלים מהארוחה.
"האור שלך בעיינים כשאת מדברת על זה".
התגובה שהוא מקבל זה סומק שמכסה את פניה ומשיכת כתף מתעלמת, הוא מצחקק.

פעם ראשונה שמנסה לכתוב סיפור של ממש, לא שיר ולא קטע קצר (הכוונה לכתוב ולא להתקע אחרי שלושה פרקים)
יותר מאשמח לשמוע את דעתכם, ביקורת והארות

אני ממש אשמח להארות-הערות!

פרק 1
עבר
"אתה בטוח שאתה חייב?" היא הציצה בו בחשש מבעד לאדיה של הקדרה.
מישאל השפיל את מבטו, ידיו משחקות בגדלי ציציותיו.
"סליחה אחינועם. את יודעת שאין לי ברירה".
קולו נמוך.
אחינועם נאנחה, ידיה ממששות את כרסה ופחד פנימי לופת את חזה.
"ומה איתו?" החוותה בעיניה בהפצרה. "האם-" השתתקה, לא יכלה להמשיך.
"אני מקווה שבעזרתו יתברך אזכה להיות איתך בלידה" קולו כן. "ברגע הראשון שאוכל אשלח שליח להביאך אלי" עיניו התמקדו בה, מבקשות את אמונה.
היא שתקה זמן מה, מנסה לעכל.
"טוב" אמרה לבסוף במאמץ. "אני מניחה שבאמת אין לנו ברירה" חזרה על דבריו במעט יאוש.
"נכון. אין לנו ברירה" מרים בעלה את עיניו. "תודה שאת מבינה, אחינועם" הוסיף בקושי, מפחד מהדמעות שעלו בה.
אחינועם מחתה את דמעותיה, מנסה לאזור אומץ.
"אל תדאג מישאל, אני יהיה בסדר" ניסתה לשוות ביטחון למילותיה, מעלה חיוך בלתי רצוני על בעלה.
"אני מאמין שכך".

הווה
"היכן אני?" הוא שאל בקושי. "איך הגעתי לכאן?"
"או, התעוררת?" הפתיעה אותו אישה מאחוריו, כוס חרס מעלת אדים בידה. "שמעתי שיעולים חזקים מחלוני וקול נפילה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתיך שרוע חסר הכרה על יד המפתן" סיימה את סיפורה.
הוא הנהן בשקט. לפתע עיניו גדלו בבהלה וידיו החלו למשש סביב גופו. "השק" הוא פלט "היכן השק אשר היה עימי" קולו העיד על סף בכי.
"אל דאגה" הניחה האישה במהירות את הכוס על הקרקע. "שקך כאן. על יד מיטתך".
נישימותיו המתוחות של הילד לא נרגעו עד ששקיק הבד הבלוי היה שוב קרוב ללבו. כשהרים חזרה את עיניו שם לב לעיניה הבוחנות אותו בתבונה.
"מדי עבדים הם לבושך" ציינה, עיניה עוקבות אחר הבעתו.
הוא התכווץ. כממתין לגירוש שבוא יבוא.
"זה בסדר" מיהרה להרגיע האישה את פחדיו. "חלילה לי מלהסגירך" הוסיפה, מנסה לפייסו.
הילד משך בכתפיו באומללות, ידיו אוחזות בחוזקה בשקו.
היא העיפה בו מבט אחרון, פונה לחדר השני בעודה קוראת "שתה את חליטת הצמחים שסמוכה למיטתך, בעז"ה היא תוכל להקל על שיעולך".
גבה נעלם מבעד לפתח, מותירה אותו לבדו.
הוא החניק את שיעולו, בוחן את סביבתו במבט מדוקדק. בית פשוט למדי, מדפי עץ ריקים ברובם ממוצרי מאכל, שידה נמוכה בקצה החדר ליד כד גדול מכוסה בבד ומיטה נוספת בעלת מזרן קש. מראה המזרן העירום גרם לו לחשוש שאת כל שמיכות הבית האישה העמיסה עליו.
חליטת הצמחים המדוברת תפסה את תשומת ליבו. הוא גחן לעברה, מנסה לשמור על שיווי משקלו בזהירות.
טעמה היה טוב. חיש מהר התרוקנה הכוס, מונחת חזרה אחר הכבוד לצד רגלי המיטה.
שיעול נוסף פרץ מפיו בעודו מנסה להתיישר במיטתו. החלון הפתוח קרץ לו, מסקרן.
"הנח את ראשך על הכר הגבוה, נשימתך תוקל" קראה לפתע האישה מפתח החדר. כשראתה בבהלתו ממנה, הוסיפה "אל דאגה ילדי, הינך בידיים טובות" ופנתה אל האח.
הילד הביט אחריה, חשדו הטבעי נמוג בהדרגה.
שמץ חיוך עלה לפתע בעיניו "הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו" פלט לפתע, מילותיו מתנגנות.
האישה חייכה מאם האח, ידיה מטיבות את העצים.
"אכן צודק אתה" הסכימה עימו "ותוכל אתה להעיד על עיסתי?" הפתיעה אותו חזרה.
הילד בחן אותה בפנים מהורהרות. "אכן, נראה שידייך טובות הן" אמר לבסוף, פולט שיעול קצר.
"מדוע רק נראה?" תהתה האישה בשעשוע, פוסעת אל עבר הכד שניצב בפינת החדר.
"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" ציטט לה.
הוא לא ראה את חיוכה שהתרחב, אך יכל לשמוע אותו.
"אכן תלמיד חכם קטן" נשמע קולה בחיבה "מאין לך הידע?" התעניינה.
"היה עבד מבוגר בבית אדוני, יהודי תלמיד חכם. ברגעי הפנאי המועטים שלו, הוא לימד אותי מה שיכל" ענה הילד, ידיו ממששות את הקצוות הפרומים בשמיכה.
"אכן זכית" נדה בראשה האישה בהערכה.
"אנ-" התחיל לומר, שיעול עז קוטע את דבריו.
"שה, שה" הרצינה האישה, שולפת מהשידה קערה ואיספלנית. "עליך לנוח כרגע".
הוא עצם את עיניו בצייתנות, ראשו נח חזרה על הכר.
האישה היטתה אוזנה, מאזינה לנשימותיו בדריכות. הילד קודח.
היא התקרבה אליו בלאט, קערת מים בידיה.
הבעת פניו משכה את תשומת ליבה.
"מה לך?" שאלה אותו בדאגה.
"ראשי-" ניסה לענות בריפיון, עיניו עודן עצומות ועל פניו עווית כאב.
"אוי" פלטה נשיפת צער, ידיה מטיבות את הכרית תחת ראשו. "בעזרתו יתברך יוקל לך בקרוב" מלמלה בתקווה.
ידיה הזריזות פרשו מעליו שמיכות נוספות וסחטו את האיספלנית במים, שוטחת אותה על מצחו.

השעות עברו והתקדמו.
הילד איבד את הכרתו לחילופין, מבהיל אותה כל פעם מחדש. חומו עלה והוא גנח בשנתו, נוגע בליבה.
ילד כזה יכל להיות שלה, אלמלא…

שעתיים לאחר מכן נשמעו דפיקות רועמות על הדלת. היא קפצה ממקומה, עיניה בורחות אל הדלת בדאגה. בוודאות שזה קשור בו. אין סיבה אחרת.
היא מיהרה ללבוש על עצמה מסכה מנומנת, פוסעת אל הדלת באיטיות.
"כן?" שאלה בקול צרוד את עומדים בפתח, עיניה הערניות בוחנות אותם בדקדוק.
"או מבצעים חיפושים אחר עבד צעיר שנמלט מבית אדוניו" דקלם העומד בשער.
"כך?" תהתה היא "הנכם מקימים את כל התושבים באמצעו של הלילה עבור החיפוש הזה?"
"אלו פקודות גבירתי" משך בן שיחה בכתפיו.
"ובכן, לא ראיתי דבר" היא השיבה במעט חיפזון. "השתדלו בפעמים הבאות לעורר פחות מהומה" סיימה בנזיפה חסרת רושם.
"המשך לילה טוב גברת" הניף הלה את ידו בנימוס, פונה לאחוריו.
היא סגרה את הדלת במהירות, נשענת עליה בהתנשפות. הילד אפילו לא יודע כי ניצל הרגע…
קולות ממיטתו העירו אותה ממחשבותיה.
היא התקרבה בחשש.
גופו נע בתזזיתיות, על המזרן. עיניו היו עצומות ופניו סמוקות. "אמאאא אל תלכיייי" הוא יבב מתוך הזיותיו. "לאא אמא! לאאא". קול בכיו נשמע, נשנק.
היא הביטה בו בחמלה, ידיה מיהרו להעביר על פניו את האיספלנית הרטובה, שמה תרגיע.
יפחותיו החלו שוככות, משאירות את פניו כשהיו בתחילה. סמוקות ועליהן הבעת דריכות תמידית.
הרהור לא רצוני עלה בה.
מה אישה היה אומר על הילד הזה?

אני רוצה לכתוב כמה פרקים מתוך הסורגים, תיאור מבפנים, מקווה שתהנו.

פרק א'
פתיחה

"חבר'ה, להכנס לכיתות, נגמרה ההפסקה. היי צמח, כנס לכיתה, לא - אל תגיד לי שאכטה אחרונה, נגמרו המשחקים, עוד פעם אחת שאתה משחק איתי אתה חוטף דו"ח משמעת" גבי היה קשוח היום, כנראה קיבל איזה הערה מה'חלונות הגבוהים'

החבר'ה היו ברובם ממושמעים, נכנסו לכיתה בזמן, הקשביו להוראות, נעמדו כשנכנס המפקד, השתדלו לא לישון באמצע השיעור - ובמיוחד כשגבי היה מפטרל..
אבל תמיד יש את השתים שלוש בעייתיים שהיתה להם את המומחיות להדליק אותו

צמח היה אחד מהם.
"דיי גבי, הגזמת, אנחנו לא ברוסיה פה, אל תהיה נאצי" הוא לא השתכנע בקלות לוותר על השאכטה.

הרב רמי ניסה לתקן אותו שרוסיה ונאצים אף פעם לא היו זוג שכולו תכלת, אבל טוב נו, צמח לא תמיד ידע להבחין בין הרשעים, כולם בשבילו אותו דבר, קומוניסטים, גרמנים, אינקוויציה, הסוהרים, כל מי שנגדו נכנס תחת ההגדרה של "שונא ישראל".

גבי החליט להבליג, הוא יטפל בו פעם אחרת, בארבע עיניים, או יותר נכון בארבע ידיים כששתיים מהם פעילות והאחרות שבורות...
"חביבי, אין זמן לדיבורים מיותרים, יש עכשיו רב אורח מיוחד, יעשה לכם סדנא מעניינת, יהיו סיפורים, שיתופים ועוד הרבה דברים"

"סיפורים זה טוב" צמח הספיק עוד שאכטה "יאללה גביקו, סליחה אחי, אני נכנס"

גבי נעל את הדלת של החצר וחזר לכיתה לעשות ספירה מהירה.
הוא ניצל את ההזדמנות לעשות חידוד נהלים קצר, "רבותי, אני רוצה להזכיר לכם, מי שבא למדרשה זה עם כללים, אנחנו לא במועדון פה, מי שבא לשחק שישאר באגף, כאן לומדים. כבוד הרב, אם יש מישהו שמפריע תגיד לי ואני יטפל בו"

הרב פתח בדברים, "טוב ציבור יקר וקדוש, קוראים לי יצחק ואני רוצה יחד איתכם היום קצת להכיר את הקב"ה, להתקרב אליו, להידבק בדרכיו"
הוא ראה את הזיק בעיניים והחליט להמשיך, "אבל היום לא אני מדבר אלא אתם מדברים, אני באתי לשמוע, יאללה, מי הראשון, מי רוצה לספר לי איזה סיפור איפה הוא פגש את הריבונו של עולם"
היה קצת שקט, הם לא היו מוכנים, אחרי כמה שניות ליאור החליט לקפוץ למים "כבוד הרב יצחק, אני קוראים לי ליאור ואני רוצה לספר לכולם סיפור, ת'שמע, זה לא סיפור רגיל, זה באמת היה מזל פרטי מאלוקים, משהו מטורף"
הרב יצחק עודד אותו להתחיל "איך אמרת שקוראים לך? ליאור? אז מעולה, פתח פיך ויאירו דבריך"

ובכן, טענו בפני הרבה, ובצדק, שאני מפרסמת סיפורים בלי לסיים. אז הנה לכם סיפור קצר, מעניין ו-- עם סוף
גילוי נאות: הסיפור תוכנן להיות ארוך ולהסתעף לספר שלם וקוצר בגלל לחץ קוראים לעת עתה. יש בו כמה באגים וחוסר התאמה למציאות שידועים לי, אבל אין לי כרגע זמן לתקן, בע"ה בגרסא המלאה...
נתחיל:

פרולוג:
אין כמו השקט המשתרר אחרי הסערה, רועמת, מנתצת, כואבת. אני קובר את פני בשמיכה, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. מחכה לשקט הזה, שיגיע כבר.
"עומַר, אתה בא?" שום דבר לא ניכר בקולו של אבא, רק פניו אדומות. עיניו, שחורות כמו הלילה בחוץ, מרצדות עדין בטירוף. ידו נשענת על משקוף דלת החדר שלי, רגלו מתופפת על הרצפה בחוסר סבלנות.
"אני עייף" אני אומר בקול לוחש "אני חייב?".
"רצית לבוא" אבא עוזב את המשקוף, קרב אלי. אני מתכווץ, הוא מבחין "תפסיק להיות רכרוכי" הוא נוזף בי, נזיפה מוכרת "אנחנו יוצאים. אם תתחרט, תבוא".
אבא הולך. אני נשאר. כעת, בשקט הכמעט מוחלט, אפשר לשמוע את הבכיות מהחדר הסמוך, את הלחישות המנסות לגרום להם להפסיק. אני מתכווץ עוד. למה דווקא היום, למה?!
הבכיות הופכות להשתנקויות, גניחות פחד וכאב, משתתקות סופית לאחר רגעים נוספים, ארוכים מדי.
אני מאזין לדממה, בוהה בתקרה, חושב הרבה, מגיע להחלטה. מתרומם בשקט, צועד על קצות אצבעותי מחוץ לחדר, סוקר את הסביבה, יורד גם אל קומת הקרקע השרויה באפילה. אף אחד לא נמצא בבית. אפילו רימא, השומרת הקבועה, בחרה להצטרף לאבא עם כל ילדיה.
שוב אני מטפס לקומה הראשונה, נוקש על הדלת חרש, חושש עדין, אצבעותי האסופות לאגרוף רועדות כל כך.
"שירין?" אני שואל בלחש כשאיני זוכה לתגובה. מנסה את מזלי לפתוח את הדלת, נעולה כמובן. אבא לא לוקח סיכונים, אף פעם.
"עומר? זה אתה?" קולה הדק של שירין עונה לי, מפוחד.
"כן" אני מסתכל לצדדים. אבא יהרוג אותי אם הוא יבין. אני לוקח אוויר, הקול שלי בוגד בי כשאני שואל "תכננת לברוח היום, נכון?". שקט משיב לי, עמוק, אומר הכל.
"אני אעזור לך" אני לוחש "רק תגידי לי מה לעשות".
שירין מתנשפת, ממלמלת משהו ומגביהה את קולה מעט "מחכים לנו ביציאה המזרחית, קצת שמאלה משם." שוב היא מתנשפת, נדמה לי שהיא בוכה "תגיד להם שיבטלו הכל, אני אחפש הזדמנות אחרת".
"את בטוחה?" משהו נשבר בי. אני רוצה גם לבכות "אני יכול לחפש את המפ-".
"עדיף שיבטלו" שירין חותכת אותי "תגיד להם שהשמש זורחת הלילה. הם יבינו".
"השמש זורחת הלילה" אני חוזר על מה שנשמע כמו מילות קוד. מבין שהיא לא באמת תזרח, לא בשביל שירין וילדיה. "תתפללי עלי" אני לוחש, חש את הפחד מצמית אותי לרצפה. השמש חייבת לזרוח, גם אם היא תשקע סופית בשבילי. לא אסכן את עצמי סתם.
אני לא מחכה לתשובה. יוצא מהבית. רץ את הדרך אל מחוץ לכפר בסמטאות ובשבילים צדדיים, מתעלם מקולות ההמולה הנשמעים מרחוק. נושף בהקלה כשהכביש הראשי מתגלה אלי, מחפש דבר מה להיתפס בו.
טנדר, שחור וחבוט מעט, עומד בשולי הכביש, צמוד לעצים. שני אנשים נשענים עליו, מדברים ביניהם בערבית שוטפת, עם מבטא מדויק. הם אינם נרתעים כשהם מבחינים בי. אחד מהם, גבוה, שולף מכיסו סיגריה, מושיט לי.
"השמש זורחת הלילה" אני ממלמל. חושש פן אלו סתם אנשים שעצרו להפסקה קלה. הם לא, בעתה צצה באישוניהם, כמעט כמו זו השוכנת קבע בעיניה של שירין.
"מי אתה?" שואל הגבוה. השני, ממוצע ושרירי יותר, שולף את נשקו, מכוון אלי "לא אמרו עליך כלום".
"אבא שלי כלא את שירין" אני אומר מהר "היא אמרה לבטל הכל".
"לבטל?" הם מחליפים ביניהם מבטים "אבא שלך יודע?".
"לא" אני מנענע את ראשי "אולי אפשר לנסות בכל זאת? אבא שלי יהרוג אותה יום אחד!".
"יש מישהו בבית?" השרירי שואל "מה המצב בכפר?"
"אף אחד" אני עונה, מסתכל אחורה לרגע, מוודא שאף אחד לא מסתתר שם, שומע את דברי "כולם חוגגים. אני יכול להראות לכם את הדרך".
השרירי שותק. הגבוה נכנס אל הטנדר, משתהה שם הרבה זמן. יוצא אחרי כמה דקות, דלתות הטנדר נפתחות, שלושה גברים נוספים יוצאים מהן.
"זריז, ילד" הגבוה מורה לי "תראה לנו את הדרך".
אני מהנהן, משחרר בכח את רגלי הקפואות, מאלץ אותן לחזור את הדרך לבית. הפעם בדרך אחרת, מסורבלת גם היא.
"פה" אני מורה בסנטרי על דלת הבית שלי לשרירי שהיה צמוד אלי כל הזמן. השאר הזדנבו מאחור, שמרו על מרחק. פותח את הדלת, מוליך את השלושה שנכנסו עימי עד לדלת החדר של שירין. שניים נותרו למטה, כנראה לשמור.
השרירי מעיק על הידית, מבין שהדלת נעולה, שולף מכיסו מספר מברגים דקים בעלי ראשים מוזרים, מתעסק בהם בחור המנעול מספר שניות, מפסיק, לוחץ שוב על הידית, פותח את הדלת.
החדר חשוך, תריסי החלון סגורים, אינם מאפשרים לטיפת אור לחדור מבחוץ. דמות מתנועעת, עטוית שחורים, עיניה, מבהיקות בתכלת רכה, הן היחידות שנראות בחשיכה.
"קומו" היא מזרזת את נור, הבה ואחמד. אני צועד פנימה, חושב לעזור.
"עצור" השרירי מניח יד על כתפי. "אנו נסתדר מפה".
הם בהחלט מסתדרים, אוספים כל אחד ילד בידיהם, עוטפים אותם בבגדים שחורים שמספקת שירין, יוצאים מהחדר איתם. שירין הולכת בעקבותיהם, עיניה מתמקדות בי לרגע, אומרות תודה ושלום, נעלמות עם כולם.
רגע או שניים, מישהו עולה. הגבוה. "תודה, ילד" הוא אומר, שולף למולי את אקדחו "זה לטובתך, כן?".
אני לא מספיק לעכל את המילים וכבר קת האקדח חובטת בראשי בעוצמה משתקת, מפילה אותי לארץ. הוא גורר אותי לחדרה של שירין, מעניק לי בעיטה בבטן ואגרוף לעין, קושר אותי בחבלים לגוף אחת המיטות, חוסם גם את פי וממהר לצאת, סוגר אחריו את הדלת. משאיר אותי בחשיכה, מדמם קלות, מעורפל הרבה, מפחד לא מעט.
את מבטו הזועם של אבא, שמצא אותי בחדר המום, כאוב ומפוחד, לא אשכח לעולם. למזלי, הוא לא הבין. את שירין לא ראיתי עוד, גם לא את ילדיה. את אושרי היה קל להסתיר. הפחד על חיי לא אפשר לי אחרת.

וואו... לא מאמינה שזהו, אני מסיימת את הפאנפיק הזה.
האמת? הייתי מאוד שמחה להמשיך אותו...

אבל בעקבות כל מיני סיבות, אני עוצרת כאן – עם פרק סיום ארוך וחגיגי במיוחד (ששש... תגלו כבר לבד!).
מקווה שאהבתם את הפאנפיק הזה, ושככה גם אתם דמיינתם את גיבורי הסדרה של מרגל להשכרה – בגרסה יומיומית יותר של החיים שלהם.
מודה שיש עוד טיוטות לפרקים שהיו אמורים לעלות, אבל כרגע – הן לא.
אולי יום אחד עוד אעלה גם אותן.

ובינתיים, אשמח מאוד לשמוע ביקורת בונה מכם, חברי קהילת כתיבה המוכשרים:
על הפאנפיק, על הכתיבה, על הסגנון ועל התוכן. בקיצור – תשוטו עם התגובות, במיוחד לכבוד המאורע
תודה ענקית לכל מי שהגיב בין פרק לפרק! זה ריגש אותי מאוד ונתן לי המון מוטיבציה להמשיך.
תודה לקהילת כתיבה על ההזדמנות, המקום והבמה.

מודה לכל המִילקיים למיניהם – וכמובן, לקב"ה.
מעלה עכשיו את הפרק האחרון, בהתרגשות גדולה.

שוב – תודה, ומחכה לתגובותיכם

הערות ותגובות יתקבלו בברכה!

המשחק נגמר.
הוא ידע זאת,
אך לא אדם כמוהו יוותר.
בכוחותיו האחרונים הוא פילס את דרכו בחשכה,
צעד אחר צעד.

זהו,
הוא קרס על האדמה הלחה באפיסת כוחות, ממתין לבאות.
מרחוק החלו להישמע רעשים.
הוא נדרך. הם הגיעו!

הרעשים קרבו.
ידו נשלחה לכיסו ושלפה את האקדח,
הוא התרומם לתנוחה שתספק לו גם הסוואה וגם זווית נקיה.
הם היו שניים, הוא זיהה את צלליותיהם באור הקלוש.

הם התקדמו בדממה, שומרים על קצב תואם.
הוא כיוון את הנשק.
להערכתו, בעוד פחות מעשר שניות הם יהיו כאן.
אוקיי, הוא יחכה.

שלש,
שתיים,
אחת...

אצבעו סחטה את ההדק.
צווחה נשמעה ואחריה חבטה עמומה.
הוא כיוון שוב את נשקו, קולט בזווית עינו שהשני זינק על הראשון כדי לטפל בו.
'חובבן' הרהר לעצמו, ואז קלט: 'מסור'.
טוב, זה לא כל כך משנה לו,
כל עוד זה משחק לטובתו.

הוא לא מצמץ כשלחץ על ההדק בשנית, גורם לשני להתמוטט ליד הראשון.
הוא לא צריך לוודא הריגה, אין סיבה שהפעם זה יהיה שונה...
בסתר ליבו הוא החמיא לעצמו על הפעולה המדויקת, גם כשהוא על סף קריסה.
קדימה, הוא התעשת. הוא גמר כאן, את שאר העבודה הם כבר יעשו.
רחש נשמע מאחוריו.
הוא זינק לאחור, מטיב את אחיזתו באקדח.

מאוחר מדי.
חושך השתרר לפתע, הוא התקשה לראות.
"תזרוק את הנשק!" נשמע קול פוקד.
הוא נבעת.
זה הוא!

כמה חיכה לרגע הזה.
צ'רלי עמד מול הדלת ששם משפחתו התנוסס עליה.
הוא חזר!
גיחוך מר עלה בגרונו, 'באמת, חזרת, נו נו...'
הוא סילק בכוח את המחשבות הדוקרניות ובצעד אמיץ לחץ על הידית.
חריקה קלה נשמעה,
הוא הסדיר את נשימתו ונכנס בצעדים בוטחים יותר אל פנים הבית.
נשימתו נעתקה אל מול המקום שכה התגעגע אליו.

העיף מבט אל שעון הקיר שתלה בסלון, המחוגים הראו על השעה שלש לפנות בוקר.
הוא סקר את הבית ביסודיות, מטר אחר מטר.
נראה ששום דבר לא השתנה,
המטבח הישן, הספה שכבר אז ידעה ימים יפים יותר, חדר הילדים שהספיק לשכוח.
הכל נותר כשהיה.
הוא סיים לסקור את הבית והתיישב, מהורהר, על אחד הכיסאות שהיו בסלון, נותן מבט נוסף בשעון...

צ'רלי קפא.
מול עיניו ההמומות החליף השעון באחת את צבעו לאדום בוהק.
ספרות דיגיטליות הופיעו.
00:00:04
00:00:03

הוא לא הספיק להיבהל.
פיצוץ עז קרע את הדממה הסמיכה, בולע בקרבו זעקה זוועתית.
ענן עשן התפזר סביב.
חלל ריק מילא כעת את מה שהיה פעם בית מפואר בעומק יער המוות בקליפורניה.

שמונים וארבעה שנים לאחר מכן, תימצא גופתו, או מה שנותר ממנה, על שפת נהר הבגיובה שמרוחקת אלפי קילומטרים מיער המוות בקליפורניה.

אין כמו הקדמות. אהובות על הסופרים, שנואות על הקוראים שרק רוצים לרדת לעניין לשמו באו הנה. ולא, כנראה זה לא לקרוא נאומים משעממים של סופר משועמם. רק-תן-סיפור!
אז אני אצא ידי חובה, והקדמתי תהיה קצרה... הסיפור הזה הוא לא בשביל להתפרסם בשום מקום, ולא עתיד להגיע לאף במה מלבד פרוג. כך שיש לו סיכוי טוב להימשך הלאה. והוא לא ברמה גבוהה כמו בסיפורים אחרים, שלא נזכיר את שמם כאן משום שאין מערבים שמחה בשמחה.
הוא חמוד, קליל, ובא למלא את החסר בסיפורים נוסח שרלוק הולמס. לחוקרים שלי אין משפחות שעלולים לחטוף, רק תיק אחד ענק לפתור.
הארכתי. אז את תשרדו את הפרק הראשון - אתם מוזמנים לקרוא את החלק השני של ההקדמה בסוף. תהנו!

פרק א
"דניאל? יש לי תעסוקה בשבילך".

הדסק של דאן נראה כמו חצר של פחח שעברה עליו סופת הוריקן. ואי אפשר לומר שמפקדו אוהב את זה. אבל הוא שונא שקוראים לו דניאל, כך שהם תיקו.

"כן, המפקד", דאן נשען אחורנית, שומט את הקרואסון בו נגס על המקלדת. "לשטוף לך את הרכב? לנקות את קורי העכביש מהתקרה של המשרד שלך?"

המפקד התעלם. "אתה באמת מתכוון להמשיך ולאכול מזה?" שאל אחרי רגע, מחווה בסנטרו על הקרואסון.

אוי, עוד פעם הוא מתחיל. "לא, אני הולך לארוז את זה בנייר מתנות בשבילך".

סבר פניו של המפקד הועם.

"יש קייס חדש?" דאן השחיל במהירות לפני שהמפקד ינזוף בו, מתחמק באלגנטיות אופיינית.

איך טד שונא את זה. ילד טוב שכמותו, שונא חוצפות.

המפקד התלבט כמה רגעים בתוך עצמו, ואז החליט לזנוח את הנושא הלא בוער. מילא, מאז שהגיע לכאן לפני חודשיים הוא מחנך את ילד הפרא. לא יקרה כלום אם פעם אחת יתעלם, במיוחד כשתיק כבד עומד לפניהם.

"אני לא מטיל עליך את התיק, כי אם מציע לך את הטיפול בו", לנדיס קופר נטל לעצמו כיסא מדסק ליד והתיישב עליו כשארשת פניו כבדת ראש כתמיד.

"מציע", דן מהדהד אחריו, גבותיו מתרוממות בהדגשה. "ממתי אתה מציע?"

שפתיו של קופר מתהדקות. "ממתי שמדובר בקייס שאין בו יותר שאלות מתשובות. אין כלום. זה כל המידע שיש לנו".

מפקד מחלקת הבלשות של משטרת טקסס הכניס יד לכיסו, פשפש בתוכו כמה רגעים, והוציא דיסק און-קי מתכתי ופשוט של 32 ג'יגה.

מה זאת אומרת 'אין שאלות'? דאן נטל את האון-קי, מסיע את כיסאו אחורנית ותוחב את פיסת המתכת אל תוך הכניסה המיועדת לו בגוף המחשב. כל פיסת מידע, ואפילו קטנה, יכולה למלא ספר שלם בשאלות. ועוד בלי התשובות עליהן.

תיקיה בודדת צצה על המסך. דאן הקליק עליה פעמים, מגלה תמונה אחת בלבד. הוא פתח אותה, וסדרת מספרים שאין כל קשר לוגי ביניהם על גבי דף ממורט מילאה את המסך.

"וזה..." פתח בנימת שאלה, מצפה ממפקדו להמשיך אותו.

קופר משך בכתפיו. "אמרתי לך. אין מידע, אין תשובות, אין שאלות. השאלה היחידה היא – מה סדרת המספרים הזאת באה לייצג. אתה מוכן לעשות את העבודה?"

ככה.

לא פלא שהוא שואל אותו ולא זורק עליו את התיק כתמיד. דאן הגדיל והקטין את התמונה בהיסח הדעת, מתופף באצבעות ידו השניה על שני סנטימטרים פנויים בשולחן המשרדי העמוס שלו. "ולמה אתה צריך לדעת את משמעות סדרת המספרים הזאת?"

זאת עבודה חסרת סיכוי. מה הרעיון? יותר מכל דבר אחר, זה נראה כאילו ילד שרבט בלי משים על הדף המרופט הזה את מספרי בתיהם של חבריו הקרובים ביותר. לא כמו נייר עם משמעות.

"יש עוד פרט מידע אחד חשוב", לנדיס תר אחר מקום פנוי להשעין עליו את ידיו. לך תמצא כזה על השולחן של דניאל. "הדף הזה נמצא בכיסו של הנרצח משדרות המילטון. נראה שהוא ניסה להגן עליו או להסתיר אותו, כיוון שהיה טמון בנעליו".

"הנה, המפקד", דאן פינה בנדיבות ערמת תיקיות גבוהה, מצניח אותה על הרצפה לידו. "ואתה מוכן לענות על עוד שאלה שלי? בינתיים, הקייס הזה העלה אינסוף שאלות, המפקד. אין לי מושג למה אמרת שאין שאלות. למה אתה חושב שהדף הזה חשוב כל כך? אולי הוא בא רק לרפד את חלקו האחורי של הנעל, כי השתפשף לו?"

"לא נאמר דבר כזה בדיווח הפתולוג", ציין קופר ברצינות תהומית, ודאן רצה לבעוט בקדמת שולחנו בתסכול. אין לו אפילו טיפה אחת של חוש הומור? "הרגליים שלו היו חפות מכל שפשוף. ואני לא יודע למה, אבל תחושות הבטן שלי מורות שיש כאן משהו חשוב. קריטי. אז תיקח את התיק או לא?"

קופר, כמו קופר, חותר ישר למטרה.

"אקח אותו", גנח דאן והתכופף לעבר התיקים הפזורים על הרצפה. תחושות הבטן של לנדיס, מה לעשות, התגלו בדרך כלל כנכונות. לקח לו רק ארבע פעמים ללמוד את הלקח. "רק תצטרך לטפל בבעיה גדולה בהרבה".

קופר היטה את ראשו בתהייה.

מתנשף, החוקר התרומם כשהר תיקיות קרטון בידיו. "תמצא מישהו אחר שיטפל בכל אלו", אמר תוך כדי שמצניח אותן על ברכיו של המפקד המופתע. "וגם באלו. ובאלו". עוד ערימה נחתה על רגליו. ועוד אחת.

קופר השעין את סנטרו על המגדל שהגיע כמעט עד בית שחיו. "כל אלו... שלך?"

חיוך זחוח עלה על פניו של דאן כשנשען אחורנית והגדיל את התמונה שעדיין מילאה את המסך. "בהצלחה. ורק עוד שתי שאלות, המפקד. אה, ובקשה אחת".

לשונו של קופר עדיין הייתה משותקת.

דאן, שעיניו היו דבוקות במסך ופזלו מידי פעם בשעשוע אל המפקד, שבאופן חריג נאלם דום, לקח את הדממה כאישור. "שאלה מספר אחת: איפה הדף? אני רוצה אותו. מתנה לחבר שלי. שאלה מספר שתיים: אפשר לצרף אלי עוד חוקר לצוות? והבקשה – יצאת ממש בזול, רק אחת – אם אני לוקח את התיק, אני מקבל את הזכות לקרוא לו שם".

קופר טלטל את ראשו באיטיות. איך דניאל תמיד מצליח לעשות לו את זה? "תקבל את הדף, אחרי שאסלק את התיקיות הללו מעלי. ועם כמות התיקים שקווין הטיל עליך, אני לא מאמין שיהיה לי חוקר פנוי".

מילותיו של קופר כמעט לא חדרו לאוזניו. אין שום היגיון במספרים הללו. שום היגיון.

"אני לא אמור לפצח את התיק הזה לבד, המפקד. אין מצב". הוא מגלגל את העכבר למטה, מקווה למצוא רישומים נוספים בסוף הנייר המקומט. אבל אין.

"בסדר". חורק קופר, ומתרומם כשידיו מלאות תיקים. "קח איתך אחד, אבל רק אחד! על תערב לי את כל היחידה. לא יודע למה קווין זרק עליך כל כך הרבה תיקים. זה לא שאתה החוקר היחיד כאן".

דאן משך בכתפיו. "מאותה סיבה שאתה פנית דווקא אלי, המפקד", הוא מחייך במתיקות. "ואני מקבל לקרוא לתיק שם, כן?"

זה לא רעיון טוב. לנדיס יודע את זה, אבל בכל זאת הוא לא רואה סיבה לסרב. איזה שם הוא כבר יכול לקרוא לתיק של סדרות מספרים? אלגברה?

הם יסתדרו עם זה.

"יופריטיס!" הכריז דאן עוד לפני שהמפקד נתן את אישורו הסופי.

"מה??" איך, בשם כל הרוחות, הצליח הפקוד שלו להגיע לנחל פרת בשמו הלטיני? ואיך הוא בכלל מכיר את הנהר הזה? דאן לא נתן לו רושם של אינטליגנט. אולי דווקא הפוך.

מן הצד, מייק קרץ אליו. צוטט לשיחה, מן הסתם. "יופריטיס, המפקד. כי אני לא יודע על הדבר הזה כלום, רק שמעתי את מארק מדבר עליו בהתלהבות. בדיוק כמו התיק ההזוי הזה". הוא נשמע עליז, אמנם. אבל בתוכו...

אם המפקד צודק, ומשהו טמון בדף התמים הזה – ייקח לו הרבה מאוד זמן לעלות עליו. אם בכלל.

"תיק יופריטיס", גלגל קופר את המילה על לשונו, קובע את שמו סופית בראשם של החוקרים.

גם אם ינסה להחליף את השם היצירתי מידי, אין לו סיכוי.

"זהירות, המפקד!" קולו של דאן מתרה, אבל המפקד קולט אותו רגע מאוחר מידי. רגליו נתקלו בגלגלי הכיסא אותו משך מהדסק של מייק, מערערים את יציבותו, ועשרות התיקים שבידיו עפו לכל עבר.

"מזל טוב!" הכריזו דאן ומייק יחד.

מבטו הזועם של המפקד טיפס מעל השולחן המשרדי וננעץ בחוקר בהיר השיער.

"הופס", מייק כיסה בידו על פיו. "כנראה זה לא היה חכם מצידי לומר את זה".

"או שכן", דאן מחייך את חיוכו המפורסם שעלה בקביעות על עצביו של מפקדו. "כי אני מבקש שמייק יהיה השותף שלי למשימה, המפקד. אז תצטרך למצוא מישהו אחר להטיל עליו את התיקים האלו, המפקד".

חלוקת העושר.
פרולוג

הוא מוציא את הסיגר מפיו, נותן לריחו להציף את החדר. מסתכל על הקירות הכהים שמסביבו בהנאה, בדיוק כמו שרצה, בדיוק כמו שתכנן. כהים, נוגים, גבוהים. נותנים תחושה של שליטה אפילה. מסגרות הזהב בולטות בהם כמו שצריך, אבל מי קונה היום בכלל זהב?

הוא זוכר את הימים הראשונים של חלוקת העושר, איך ישבו הוא וחבריו וחיככו ידיים בהנאה. חלומם מתגשם סוף סוף.

הביטקוין החל לעלות בקצב של הכפלה כל שעה, מתקדם לכיוונים שאף אחד לא שיער. הוא זוכר את האנשים מנסים להשיג שברי מטבעות, משהו, להתעשר יחד איתם בעושר הזה.

היה נראה כאילו האנושות יצאה משליטה. היה ברור לכולם. זה עניין של ימים, של שעות, של דקות. העולם מתחלק מחדש. הטירוף אחז בכולם.

טראמפ עלה אז לשלטון והודיע שארצות הברית תקנה רזרבות ביטקוין בשווי אלף ביטקוינים. בזמנו, זה היה שווה ערך לתשעים מיליון דולר, לא הרבה בשביל מדינה ענקית. אם הוא היה יודע מה יקרה אחר כך, אין מצב שהוא היה נותן לזה לקרות.

כולם, כולם, כולם. כולם רצו לקנות ביטקוין. הערך שלו התחיל לעלות ברמה אסטרונמית, זה היה המטבע העולמי. זה היה מה שכולם חיפשו. הבהלה לזהב אי שם בקליפורניה התגמדה ליד זה, לכולם היתה הזדמנות לקנות ביטקוין. בשארית חסכונותיהם. בשברי השקעות. בעובר ושב שעוד היה להם. אנשים גם נכנסו למינוסים בשביל לקנות.

והם? הם ישבו בצד וחיככו ידיים בהנאה.

הוא ישב עם חברים, אנשי הביטקוין מאז ומעולם, וצחקו על האנשים שמנסים לקנות שברי מטבעות, כשלהם יש עשרות מטבעות לכל אחד מהם. הם קיבלו אותם כשהביטקוין היה חינמי, ושמרו אותם.

הוא זוכר איך הוא שיחק אז בעגיל באוזן, מסתכל על חבריו, כל אחד מכונס אל תוך עצמו. גיקים, חנונים, יודעים לתקשר עם המחשב, אבל פחות עם בני אדם. שפת קוד הייתה בשבילם שפת אם, אבל מול אנשים יכלו גם לגמגם. כולם ביטוקנאים מנוסים. לא ימכרו מטבע תמורת שום דבר.

הם הסתכלו אז בחדשות, רואים איך כולם נוהים אחריהם. מבינים את המבול שמעטים הבינו.

כמה ימים אחר כך לא היה ערך לדולר.

הוא היה המטבע האחרון שקרס, שאר המטבעות קרסו הרבה לפניו.

אנשים חדלו להאמין במטבעות המדיניים. והעמידו להם עגל זהב חדש בראשם.

זו הייתה תקופה מבלבלת, תוך כמה ימים השתנה העולם. האנשים העשירים ביותר בעולם לא היו יכולים לקנות עם כל כספם כלום.

העושר התחלק מחדש.

בס"ד


זה היה רגע אחד, שהרגשתי פתאום שהרע ביותר הגיע, והמשהו המפחיד שפחדתי ממנו כל החיים, החור השחור הגדול, פשוט אחרַי עכשיו בריצה---

בתחילה לא התייחסתי. חשבתי, שאם אני אזוז לפינה, הוא יחלוף על פני, ואוכל להמשיך רגיל, אבל לא, הוא עדיין אחרַי, נעצר ועומד מולי. "שלום", הוא פלט, "למה את בורחת?", הוא ניסה לשאול בקול מפחיד. הצטמררתי. עניתי, שאני לא בורחת, אני רק עסוקה ושלא יבוא יותר, כי פשוט אין לי זמן, והמשכתי במנוסה, מקווה שהוא שמע, הקשיב והלך...

אבל לא, הוא אחרַי.

נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, פתחתי את המחברת של העבודות היומיומיות שלי והתחלתי לעבוד – ואז הוא הופיע, רוקד בין השורות ריקוד באותה מנגינה ראשונה שהגיעה אלי ברגע הראשון שהרגשתי אותו.

עמדתי כבר וצעקתי: "די! לך כבר, מה אתה רוצה ממני?!".

הוא לא נבהל בכלל, וענה: "אני רוצה אותך".

"מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך? למה אתה מציק לי כל הזמן".

"אני לא מציק, אני רק קיים בתוכך, את מתעלמת, והגיע הזמן שתתייחסי אלי.
כמה שנים עוד אני צריך לשתוק? הגיע הזמן שתראי אותי", הוא ענה.

"אני לא מסוגלת עכשיו", ניסתי לענות, "אני עסוקה, יש לי הרבה עבודה, אני מוצפת כל היום, ואין לי זמן, לך, פשוט לך... יש הרבה אנשים אחרים שמשעמם להם, הם ישמחו לקראתך, למה נצמדת אלי?"

אמרתי, לקחתי את תיק הצד שלי, ויצאתי מהבית במרוצה...

ירדתי את המדרגות של הבניין וקיוויתי לראות אנשים, אבל כמעט לא היו, הייתי ממש לבד.

עם דופק מהיר, רצתי לכביש הראשי, והגעתי לתחנת האוטובוס. חשבתי לתפוש את האוטובוס הראשון ולנסוע, לאן שהוא---

הייתי בטוחה, שלכאן הוא לא יגיע.

נסתי לאוטובוס הראשון שהופיע, בלי לדעת לאן ומה, התיישבתי מתנשפת וזקפתי את הגב עם חיוך מרגיע, עודדתי את עצמי: "זהו, עכשיו הכל בסדר, את יכולה להרגע"...

עברה לה נסיעה של חצי שעה, ובאמת הכל היה רגוע, שמחתי כל כך, הרגשתי שאני מתחילה לחזור חזרה לשלווה ולשמחה שבד"כ מלוות אותי, הכל ממש נרגע, הודיתי לעצמי על המחשבה לצאת החוצה, ושמחתי שעשיתי את הדבר הנכון. הרמתי את הטלפון להתקשר לשיחת עבודה חשובה, ואז הוא ענה.

"הלו", פתחתי.

"כן, שלום לך",

"מי זה?" שאלתי, לא מאמינה שזה הוא.

"זה אני, כן, אני. ניסית לברוח ממני. חבל לך, לא תצליחי, אני בתוכך, הסברתי לך".

"מה זאת אומרת בתוכי?"

"מי אתה בכלל?"

"בתוכך, כן".

"אני-את. את רק לא רואה אותי, אבל אני את".

"מה זזזאת אומרת את?"

"את. כן, את!"

"ומה אתה רוצה ממני?"

"רוצה אותך, את הלב שלך, לכמה דקות".

"מה זאת אומרת את הלב? זה מפחיד! מה תעשה לי שם?! אני לא מסוגלת בשום אופן, די, די, לך".

תחנה סופית , הגענו לרחוב המרכזי, ירדתי בצעדים קטנים ורצתי בצעידה מהירה, והוא אחרַי, מושך אותי ביד וצועק: "לא יעזור לך, אני כאן אחריך! אין לך איך לברוח! אני כאן, ואיתך"...

"אני לא מבינה למה אתה רודף אותי כל כך? לא מסוגלת לפגוש אותך, זה מפחיד אותי---"

"אתה מסכן, מכוער, לא אהוב, לא רצוי, למה שאתן לך את הלב שלי?" ---דמעות קטנות התחילו לטפס.

המשכתי במנוסה לבניין הכי גבוה שהיה שם, ועליתי הכי גבוה שאפשר. ושם פרצו הדמעות בחוזקה,

"אבא, תרחם עלי, אני לא יודעת מה קורה לי, אבל אני לא מסוגלת כבר".

"הוא רודף אחרי ולא מפסיק, זה מפחיד אותי, מאיים עלי, ממוטט אותי, אני חלשה".

ככה ישבתי דקות ארוכות, בוכה, מתחננת, מבקשת...

ופתאום שמעתי עוד קול, גם הוא דיבר: "כן, תרחם עלי, היא לא רואה אותי, אני כל כך מסכן לבד, היא לא מתייחסת, כואבים לי כל כך הרבה דברים, והיא משקרת שהכל טוב. אבא, תרחם עלי, שהיא תתחיל לראות גם אותי, ולא רק את כולם מסביב. אני לא יוכל יותר. אני מרגיש נחנק".

"מה? אתה ממש בוכה בגללי?" שאלתי בקול צרוד.

"כן. מה חשבת?! שנים אני אחריך ואת לא רואה..."

"היא משקרת, משחקת אותה גיבורה, חזקה, לא נפגעת, לא אכפת לה מכלום"---

"ואותי היא פוצעת, מסתירה, מעלימה. מתי היא תסכים לפגוש אותי, להיות איתי לבד, ולהקשיב לי?... אבא, תרחם עלי, אני לא יכול יותר לבד, אני לא יכול יותר".

הרכנתי את הראש, והבטחתי לנסות, שמעתי את השי"ת אומר לי: "לכי, אני מבטיח לעזור לך להיות שם, זה קשה, זה מפחיד, אבל את תתחילי לגלות הרבה דברים חדשים שלא ידעת מהם".

ירדנו יחד. מבטיחים להיפגש שוב...