קהילת כתיבה מקצועית

פרק 1.​

האקדמיה לש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.​

"שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס, חביבי, היא הדרך היחידה לשרוד במקצוע הזה."

ככה התחיל היום שלי, כמו כל יום שבו אני, כריס דיפט, נגרר אחרי הבוס היהודי שלי, הבלש מייקל ווטסון.

הפעם זה קרה בשורה 18, כיסא B, בטיסה מסיאטל לפורטלנד. מקום טוב באמצע המטוס, או כמו שמייקל אוהב להגיד – "מרחק אידיאלי להשתלטות במקרה של חטיפה." אני חשבתי שזה סתם מקום אידיאלי כדי לישון בלי שאיזה תינוק יבעט לי בגב, אבל לך תתווכח עם בלש בינלאומי שמתייחס לכל רגע בחיים כמו איזו חקירה.

"תגיד," פניתי אליו, "מה זה בעצם השיטה הזו?"

"יפה ששאלת." הוא חייך, שלף מחברת וכתב בכותרת: שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס

ואז הוא כתב מתחת:
שיטה רצינית להתמודדות ומניעת כל סכנה.

אני נשבע שהוא המציא את זה באותו רגע רק כדי שיצא לו ראשי תיבות משעשעים.

"אני אסביר לך בקצרה," הוא המשיך, "בכל מצב של סכנה, בין אם מדובר בחטיפה, התנקשות או מצב שבו מגישים לך קפה קר במסעדה – עליך לפעול בשלושה שלבים."

הוא המשיך לרשום תוך כדי דיבור:

1. שמור על קור רוח. רק אנשים טיפשים נכנסים לפאניקה. חכמים מחכים לרגע הנכון לפעול.
2. רשום פרטים סביבתיים. תמיד תסתכל על יציאות, על אנשים חשודים ועל ההבעות שלהם.
3. לחשוב מהר, אבל לפעול לאט. אל תעשה שום דבר בלי לחשוב, אלא אם כן מדובר בבריחה, ואז – פשוט תרוץ.

"אז אתה אומר," סיכמתי, "שאם עכשיו המטוס הזה ייחטף, אני צריך לשמור על קור רוח, להסתכל מסביב ולחשוב על פתרון לפני שאני מתעלף?"

"בערך," הוא השיב, "רק אל תשכח לשים לב אם החוטף לובש נעליים חדשות או ישנות. זו לפעמים ההוכחה שהוא חסר ניסיון."

"תזכיר לי למה אני עובד איתך?"

"כי אני משלם לך 30% יותר מכל בלש אחר בעיר."

"נכון, נכון... וגם כי החיים משעממים מדי בלי זה."

ובדיוק כשסיימתי את המשפט, כל האורות במטוס נכבו.


יומנו של כריס דיפט – 24 בנובמבר 1971

לא יודע איך החיים שלי הפכו למשהו שאפשר לקרוא עליו בעיתון. פעם הייתי סתם שוטר שמן עם חלום קטן לעבוד במשרד חקירות פרטי. עכשיו אני על מטוס עם מטורף שטוען שיש עליו פצצה.

הכל התחיל בדיוק כמו שלא רציתי – עם דיילת מבוהלת שהעבירה פתק לקברניט, ואז הקברניט שיצא מהקוקפיט עם פנים שהיו לבנות כמו החולצה של הבוס שלי, ואז הלחישה הזו בין הדיילים:

"הוא אומר שיש לו פצצה."

ומה אני עשיתי? כמובן, הפעלתי את שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.

1. שמור על קור רוח – נכשלתי בזה ברגע שהתזתי על עצמי את הקולה מהחרדה.
2. רשום פרטים סביבתיים – האיש ההוא, עם משקפי השמש, מעיל שחור, ופרצוף שאומר "אני הולך להיות אגדה אורבנית".
3. לחשוב מהר, לפעול לאט – אז חשבתי, מהר מאוד, על הדרך הכי טובה לשרוד: לתת למייקל להיות זה שמתעסק עם זה.

​

הערות מייקל ווטסון – חוקר תחת אש (או לפחות תחת איום פצצה):​

"זה הוא", לחשתי לכריס.

"אה, באמת? חשבתי שזה הילד בשורה 12 עם הדובי", הוא ענה לי בסרקזם.

"תקשיב לי טוב," אמרתי לו, "תוציא מחברת ותכתוב: חשוד – גבר בסוף שנות השלושים לחייו, משקפי שמש, לבוש במעיל שחור. גובה 1.78 בערך, נראה בטוח בעצמו בצורה מחשידה."

"סליחה," כריס הרים גבה, "איך אתה יודע שהוא 1.78 בדיוק?"

"כי אני 1.81 והוא נמוך ממני בדיוק בגובה של חצי כוס קפה אמריקאי רגילה."

"ברור," כריס נאנח, "איך לא חשבתי על זה."

אני לא זוכר באיזה רגע הבנתי שהוא מתכוון באמת לקפוץ מהמטוס עם מצנח וכסף, אבל זה היה בערך בנקודה שבה הוא נתן לדיילת הוראות מפורטות לגבי איך בדיוק הוא רוצה את הכסף שלו – מזומן, בשטרות של 20 דולר, בלי עקבות.

בשלב הזה, שני דברים קרו בו-זמנית:

1. כריס הביט בי במבט של "אנחנו עומדים למות, נכון?"
2. ואני הבנתי שאני צריך להישאר רגוע, לרשום פרטים סביבתיים ולפעול בצורה חכמה – כי האיש הזה לא נראה כמו סתם עבריין. הוא היה גאון. או מטורף. או גם וגם.

וככה, מבלי שתכננתי, הפכתי להיות האדם היחיד בעולם שצפה בלייב בפרשיית די.בי. קופר – בזמן שהיא התרחשה.

שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה

טוב, אני לא יודעת אם באמת זה יהיה סיפור בהמשכים, אבל ננסה.
אני משתפת את זה כאן בשביל ביקורת, בעיקר כי הסיפור נכתב באופן שאני פחות רגילה אליו. בנוסף ישנם כמה דברים שהייתי שמחה שידייקו אותי בהם.

בכל אופן, קבלו את הפרק הראשון:

פרק 1
המחזה לא היה נהיר לו.
הכל היה מעורפל ולא ברור, אבל הדבר היחיד שהוא הצליח להבין זה- שעליו לשתוק.
כמו מן הצד הוא עמד שם, מסתכל בעיניים פעורות על הנעשה. הקולות חדרו אל אוזניו, המראות השתקפו בעיניו, ומוחו סירב לעבד את הנתונים.
גם שנים אחר כך הוא לא הצליח לשחזר לחלוטין.
מידי פעם היה יושב עם עצמו ומנסה, אבל החלקים שהוא כן הצליח לשחזר- גרמו לו פעם אחר פעם לרצון עז להתעלם מהאירוע ההוא, לחלוטין.
הימים החולפים נדמים לו לפעמים כמו גלי הים- חולפים בזה אחר זה, במה שנראה ללא משמעות ספציפית.
אבל הכל מושגח, אז גם גלי הים נעים במשמעות עמוקה, נסתרת; והוא רוצה מאוד לקוות שגם ימיו הם כך.
הוא מכיר גלים. אוהב אותם גם. הרחש שלהם מלווה אותו כל חייו, מאז שהוא זוכר את עצמו. כנראה גם מאז שלא.
השקט השליו שהם מביאים איתם תופס אותו תמיד, באשליה ארוכה שנגמרת לאחר זמן רב. כל פעם מחדש היא תופסת אותו, כל פעם מחדש הוא שוכח.
הסלע הגדול, זה שסמוך למים, יבש עכשיו. הגלים מתנפצים מספר הגון של סנטימטרים מתחתיו.
הסנדלים שלו משאירים עקבות תחוחים על החול, כשהוא פוסע אל הסלע.
הדרך אליו עוברת במים רדודים, שקופים. מתחתיהם פזורים צדפים וקונכיות לאין מספר, והגלים שלהם שקטים עד מאוד.
המים מרטיבים את כפות רגליו כשהוא ממשיך לפסוע אל המים הרדודים, ומגיע אל הסלע. באיטיות הוא מתיישב עליו, מביט אל האופק.
הים מתחבר אל השמיים במיזוג מושלם, יפהפה.
הוא מוכן לשבת כך, על הסלע, עוד שעות רבות. אבל העולם אינו מורכב ממחשבות, תהיות ונופים. זו לא באמת אפשרות.
הוא מתחיל לזמזם לעצמו מנגינה, כזו שגם כשהיא שקטה היא סוערת; וגם כשהיא ללא מילים התוכן שלה מרעיד לבבות.
המנגינה לוקחת אותו בצליליה הרחק משם, אל מקום אחר לחלוטין, ורק לאחר שהיא נגמרת הוא מוכן להזדקף ולהביט אל הרקיע.
כמה עננים, לבנים וצמריריים, שוברים את התכלת. השמש מנצנצת אליו מאחורי אחד מהם, ולאחר מחשבה הוא מנופף לה לשלום.
מבלי משים הוא מתכופף אל המים, חופן באצבעותיו כמה צדפים.
כשהוא מוציא אותם מן המים הם מנצנצים, רטובים. הגוונים שלהם משתלבים זה בזה, ובכל זאת אין ביניהם שניים זהים.
בתנועה אחת הוא שולח את ידו קדימה, זורק אל הים חמישה צדפים. שניים קטנים, אחד בינוני ושני גדולים.
הם לא משפריצים כשהם נוגעים במים, וגם לא מרעישים כל כך. רק שוקעים בתוך המים, אל הקרקע החולית של הים. מקבלים את זריקתם כמובן מאליו.
בדחיפות שהוא לא ידע בכלל שיכולה להימצא בו, הוא קם ונכנס אל המים עד מעט מתחת לברכיו. המים שקופים, ובכל זאת הוא לא מוצא את הצדפים הללו. הגלים סחפו אותם איתם, הלאה.
מובס, הוא חוזר אל הסלע. עיניו מחפשות את השמש, רוצות להסתנוור. רוצה להסתנוור, ולא לראות דבר מלבד אין צהוב, מאיר. מסמא.
להרגיש בתוך ערפל צהוב. להרגיש אין.

אחרי הרבה טיוטות והרבה שינויים סוף סוף גמרתי לרשום את הפרק הראשון...
זה היה אתגר אמיתי לרשום פרק בלי לתכנן לפני ובלי לתכנן לאחרי פשוט סתם...
רשמתי ממש הרבה סקיצות וטיוטות ומקווה שיהיה קל להמשיך אותו...
( האמת היא שאני מסוקרנת איך ימשיכו אותו. נחיה ונראה) תהנו...


פרק ראשון - מילים מעבר לים

קיוטו, יפן.
ה'תקע"ה, 1815.

אור הירח נפל על גן הדובדבן שבחצר ארמון פושימי, מטיל צללים רכים על שבילי האבן. רוח אביבית נשאה עמה את ניחוח הפריחה, חודרת מבעד לחלון הפתוח למחצה של חדרו של הנסיך פושימי קוניייה. להבת הנר שעל שולחנו ריצדה קלות, מאירה את פניו המרוכזות.

הוא ישב כפוף מעל מפה עתיקה, אצבעו מחליקה לאורך קווי המתאר הדהויים. עיניו נדדו אל מדפי העץ שעל הקיר, עמוסים בכרכים עבי כרס—ספרי פילוסופיה, אסטרטגיה צבאית, רפואה ומדעי הטבע. אך למרות השפע הזה, הוא ידע שהידע האמיתי נמצא מעבר לגבולות השוגונות, בספרים שהיו אסורים לקריאה.
מאז ילדותו היה ידוע כתאב דעת, חובב בלתי נלאה של ידע ושל רעיונות חדשים.

קוניייה לא הסתפק במה שנמסר לו מאנשי החצר או מהמלומדים המקומיים. עולמו נמתח אל מעבר לחומות השוגונות, אל מחוזות שלא נודעו לו. בשנים האחרונות מצא עצמו שוקע בספרות ההולנדית שהגיעה דרך סוחרי דג'ימה — ספרים שהכילו רעיונות על מתמטיקה, רפואה, אסטרונומיה ומדעי הטבע. השפה הזרה, שהייתה תחילה חידה עבורו, הפכה עם הזמן לשפת מחשבתו. אך ביפן של תקופתו, ידע זר נחשב מסוכן.

השוגונות של טוקוגאווה, ששלטה זה יותר ממאתיים שנה, הקפידה על מדיניות הסתגרות מחמירה.
מל דג'ימה שבנגסאקי היה החלון היחיד לעולם, ורק להולנדים הותר להיכנס דרכו. ספרים שהגיעו מאירופה היו נדירים, ולרוב נאסרו בתכלית. אפילו הרעיונות שלא עסקו ישירות בשלטון נחשבו מאיימים. כל פיסת ידע זרה נשקלה בזהירות — מחשש שתערער את הסדר הקיים.

דפיקה חרישית נשמעה בדלת.

קוניייה הרים את ראשו.

"רק רגע," קרא, ממהר לגלול את המפה ולסדר את הספרים הפתוחים לפניו.

הדלת נפתחה חרש, ואחיו הבכור, פושימי קיושירה, נכנס. הוא סגר אחריו את הדלת במהירות, מחזיק בידיו קופסה עטופה בבד כהה.

"הדבר הגיע," אמר בקול נמוך.

קוניייה קם ממקומו, עיניו נדלקות בסקרנות. הוא צעד אל אחיו במהירות, מבטו נעוץ בקופסה שבידיו.

"זה באמת הם?" שאל בלחישה.

קיושירה הנהן. "לא היה קל להשיג אותם. הסוחר היה זהיר מאוד, ואני נאלצתי לשלם סכום שלא תיארת לעצמך."

קוניייה הושיט את ידו, אך אחיו משך את הקופסה מעט לאחור.

"אתה בטוח שזה רעיון טוב?" שאל קיושירה, מבטו מלא ספק. "השוגונות אינה רואה בעין יפה את מי שמעז לקרוא ספרים זרים. אם מישהו יגלה—"

"אם מישהו יגלה, זו תהיה הבעיה שלי," השיב קוניייה בשקט, אך בנחישות.

"לא רק שלך," קיושירה הידק את אחיזתו בקופסה. "גם שלי. גם של המשפחה שלנו. אתה מבין את זה, נכון?"

קוניייה שתק לרגע. הוא ידע שאחיו צודק, אך התשוקה לדעת בערה בו חזק יותר מכל חשש.

"אני מבין," אמר לבסוף. "אבל זה לא משנה את מה שאני עומד לעשות."

קיושירה נאנח, ואז הושיט לו את הקופסה. "אז לפחות היה זהיר."

קוניייה לקח את הקופסה, פתח אותה בזהירות. שלושה ספרים נחו בתוכה. הראשון היה עבה וכבד, עטוף בנייר מחוספס. השני היה דק יותר, כתוב בכתב יד צפוף ומסודר, ובו שרטוטים גאומטריים ומפות אסטרונומיות. השלישי היה הקטן מכולם, כרוך בבד דק, ועל דפיו הופיעו סימנים לא מוכרים.

הוא שלף את הספר הראשון, דפדף בין דפיו. הכתב היה זר.

"מה זו השפה הזו?" שאל, לא מסיר את מבטו מהעמודים.

קיושירה משך בכתפיו. "הסוחר לא ידע לומר בדיוק. הוא רק אמר שזה משהו עתיק, אולי מזרחי, אולי אפילו מיבשת אחרת. לא הולנדית, זה בטוח."

קוניייה המשיך להביט בדפים, מנסה למצוא בהם היגיון.

"אם זה לא הולנדית, זה אומר שאין לי דרך לקרוא אותו..." מלמל, נוגע באותיות בקלות. "אבל השניים האחרים—"

הוא פתח את הספר השני. הדפים היו מלאים שרטוטים מורכבים של כוכבים, תרשימים מתמטיים מפורטים, וטבלאות שנראו כחישובים אסטרונומיים. בין השורות הופיעו מונחים שהכיר מלימודיו בהולנדית.

קיושירה הביט מעבר לכתפו. "אתה מבין משהו מזה?"

"אני חושב שכן," אמר קוניייה, גולל באצבעו לאורך אחת הנוסחאות. "זה קשור לתנועת הכוכבים... ולחישוב מסלולם. אני מכיר חלק מהמונחים, אבל חלקם זרים לי."

"וזה לא מדאיג אותך?" שאל קיושירה. "שאתה אוחז בידך משהו שאפילו לא ברור לך מאין הגיע?"

קוניייה חייך בזווית פיו. "להפך. זה רק הופך את זה למעניין יותר."

קיושירה נאנח שוב. "אתה בלתי אפשרי."

"ואתה זה שממשיך להביא לי ספרים," השיב קוניייה בחיוך קל.

שתיקה השתררה ביניהם לרגע.

"אני רק לא רוצה שזה יוביל אותך למקום שאין ממנו חזרה," אמר לבסוף קיושירה. "אתה לא תוכל להתכחש לכך שהספרים האלו מסוכנים."

"ידע אינו מסוכן," אמר קוניייה, בולע את עמודי הספר בעיניו. "רק אלה שחוששים ממנו הם המסוכנים באמת."

קיושירה נרעד מעט. "אולי," אמר לבסוף. "אבל אני לא בטוח שהשוגונות תסכים איתך."

"אני לא עוסק בשוגונות," השיב קוניייה בקול שקט אך נחרץ. "אני עוסק בידע."

הוא סגר את הספרים והניח אותם בארון נסתר שבקיר. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, הוא חזר אל השולחן, פתח את הספר הדק ביותר, והחל לקרוא.
המילים שעל הדף נראו תחילה כסימנים חסרי פשר, אך ככל שהתקדם, החלו לרקום משמעות, כאילו הטקסט עצמו לחש לו סוד שהיה גלום בו זה מכבר. לא היה זה רק פענוח של שפה זרה, אלא תחושה שמשהו עמוק יותר מתעורר בתוכו—הבנה חדשה, ראייה רחבה יותר של העולם.
להבת הנר ריצדה, מטילה צללים מתנועעים על הקירות.
הלילה התעמק סביבו, אך בעיניו רק התבהר. בין הדפים שהחזיק בידיו, נפרשה לפניו מציאות אחרת—והוא המשיך לקרוא.

כתבתי סיפור קצר, בן שמונה פרקים.
סביבת הסיפור קצת פחות שגרתית, אבל אני מקווה שתהנו...
אי"ה אעלה כל פעם שתי פרקים קצרים.
אשמח מאד לקבל ביקורת בונה!
נ.ב. זה הסיפור הראשון שהצלחתי לסיים... נא להתחשב בכך בביקורות

אפילוג

יום העבודה הארוך התקרב אל סיומו, ממלא את ג'ו בתשוקה לארוחה טובה. אבל חובות הן חובות, ולכן הוא יצא לסיור הקבוע ברחבי המפעל, לוודא שאף מארז לא נשאר בחוץ ואף מקפיא לא הושאר פתוח, ובעצם שהכל תקין ומוכן לעבודת יום המחר.

כשעבר ליד המקפיא הפינתי נזכר שקול-בס אמר לו לבדוק את ווסת הטמפרטורה שלו שלאחרונה עשה בעיות. הוא פתח את הדלת הכבדה והציץ על ווסת הטמפרטורה. הוא היה נראה תקין לחלוטין, וגם טמפרטורת המקפיא הייתה בסדר.

ג'ו סגר את דלת המקפיא הגדול בחוזקה, לא שם לב שלשונית הנעילה משוכה החוצה מגוף הדלת. הדלת לא נסגרה אלא ניתרה חזרה אחורה כתוצאה ממפגש לשונית הנעילה עם גוף המתכת. ג'ו שמיהר לתפוס את האוטובוס הקרוב היה חסר סבלנות וטרק שוב את הדלת בעוצמה, ובכך רק גרם לה לנתר שוב אחורה במהירות, הישר אל כתפו.

הוא גידף בעצבים ואחז בכתף שספגה מכה מהידית המסיבית של המקפיא. "פעם שלישית גלידה" מילמל לעצמו, ובדחיפה עזה הוא הדף את הדלת בשתי ידיו, כשהכעס מתנקז ומחזק את עוצמת הדחיפה.

הפעם התוצאה הייתה שונה. קול פקיעה עמום נשמע וציר הדלת התחתון נכנע ללחצים. ג'ו נבהל ומיהר לבחון את הנזק. 'לא נורא' חשב לעצמו, 'הדלת תסתפק בשני הצירים העליונים'.



פרק 1

מאז שהילה זכרה את עצמה היה לה חלום. "אני לא רוצה למלא את התפקיד שלי בעוד מטבח. אם כבר להשביע רעבים- שזה יקרה במטבח המלכותי. לא בסתם בית פשוט", נאמה תמיד לכל מי שהיה מוכן לשמוע.

"אבל הילה", אמרה רוזי, "מה זה משנה איפה יהיה התפקיד שלך? אין הבדל בשבילנו, בסוף אנחנו רוצות שייהנו מאיתנו ויישבעו בזכותנו, מה זה משנה מי זה יהיה?" רוזי הייתה חברה טובה, אבל היא הגיעה מרקע פשוט. העגל שממנו היא באה היה מזן הרפורד, אז מה כבר היא מבינה?

"את לא מרגישה את זה", אמרה לה הילה בשכנוע עמוק. "אבל אני ממש חשה שזה הייעוד שלי. לשמש אנשים נעלים יותר, להתבשל במטבח הכי חשוב. כזה שיכבד את זכר הסבתא הסקוטית שלי".

סבתא הייתה פרה מזן אנגוס המשובח, שרעתה להנאתה במישורי הדשא הפוריים בסקוטלנד. היא הייתה בעלת תחושת חשיבות מופרזת, והתשוקה האחרונה שלה לפני שנלקחה לבית המטבחיים הייתה להיכנס לקיבה ראויה, חלילה לא להידחס לגוף פשוט מדי. וכאשר הירך שלה נשלחה למפעל Meat & Marvels ('בשר ופלאות') והפכה לנקניקייה לתפארת היא לא שכחה את הרצון הבוער הזה.

"אבל את לא יכולה לבחור לאיזה מטבח להגיע", טענה רוזי, "זה חסר סיכוי שנגיע דווקא למקום מיוחד".

הילה הרהרה בדברים. באמת רוזי צודקת, אין מה לומר. "נכון, אבל לחלום אני עדיין יכולה. לחלום ולקוות".

ובלילה היא חלמה שהיא שוכבת על קרש החיתוך במטבח בארמון בקינגהאם. אפילו קרש החיתוך לא היה רגיל, הוא היה מזהב! והכל היה נוצץ כל כך! הסכין שביד הטבח בהקה מנקיון, והיא חשה בדיגדוגים מעוררי צחוק כאשר היא בותרה לחלקים קטנים.

***

לא משנה איפה נקניקיה נרדמת בלילה, בדרך כלל בבוקר היא לא תהיה באותו מקום שבו נשכבה. לכן כאשר הילה התעוררה איפה-שהוא באמצע הפְנים של האריזה היא לא שמעה את הדי הדיבורים של מנהל המשמרת. אבל עדי וטליה שמעו בבירור, והם מיהרו לשתף את הילה בחדשות המשמעותיות.

הילה לקחה את הבשורה ממש קשה. "אתם בטוחות שזה מה שהוא אמר? המקפיא הזה מיועד לשליחה לצרפת"?

"כן" אמרה עדי, נהנית מתשומת הלב. עוד כמה נקנקיות שמעו אותה והקשיבו בהתעניינות. "קול-בס בעצמו אמר את זה".

"רגע, בצרפת יש מלוכה? יש ארמון?" שאלה הילה בתקווה.

"לא" ענתה רוזי. כולם ידעו שהמקור של רוזי הוא מצרפת, ואם היא אומרת אז היא יודעת.

באותו יום הילה שתקה הרבה. זה היה לא אופייני לה, ורוזי דאגה. "גם בצרפת יש אנשים טובים. אולי אפילו תגיעי למסעדה במגדל אייפל".

את הילה זה לא ניחם. "איזה משמעות יש לחיים שלי אם הם יסתיימו ללא תוחלת אצל אדם רגיל?" היא משכה באפה ומחתה כמה דמעות. "תמיד ידעתי שיש לי תפקיד מיוחד, נועדתי לבית המלוכה. נועדתי למשפחה עם דם אציל, ועכשיו מה? אני יאכיל איזה טיפש צרפתי?" היא משכה את המילה האחרונה במיאוס.

רוזי התקוממה. "האנגלים לא חכמים יותר מהצרפתים! וזה שאין להם מלך זה כי הם המציאו את הדמוקרטיה בעולם! אם לא המהפכה הצרפתית- אנגליה הייתה עדיין מונרכיה!"

הילה לא השתכנעה. "זה לא משנה בכלל!" היא בכתה, "אני לא רוצה לצאת מאנגליה, אני רוצה להגיע לַארמון בלונדון! אני רוצה להשביע מישהו שווה, נסיך משולשלת טיודור!"



פרק 2

בימים הבאים הרגישו כולם את הדיכאון שעטף את הילה. תמיד היא הייתה במרכז ודאגה לשמח את כולם, ואילו כעת העצב שלה העכיר את כל האוירה. הגיעו הדברים לכך שראש החבילה לא ראה מנוס מלזמן אליו את הילה. היא נקראה אליו והוא שוחח עמה בפינה שקטה.

"אני מבין את התחושה שלך, אבל אין מה לעשות בעניין. צריך להמשיך הלאה את החיים", אמר ראש החבילה. "העצב שלך משפיע לרעה על כל שאר החבילה, כולם חשים בדכדוך. צער זה דבר מדבק".

הילה נבהלה. הדבר האחרון שהיא חפצה בו זה להזיק לכולם. "אוי", היא אמרה, "אני ממש מצטערת. אבל תאמר לי אתה, מה אני יכולה לעשות? אני מרגישה כי טוב מותי מחיי, אין לי עניין בתפקיד של האכלת אדם פשוט. לא בשביל זה נוצרתי".

ראש החבילה הרים את גבותיו בפליאה; "הגזמת, בתי. כל כך משנה לך באיזה קיבה תסיימי? בסוף בכל מקום תזיני את האדם אותו דבר".

"לא" לחשה הילה ונענעה בראשה בעצב. "זה לא אותו דבר. אני מיועדת לאדם שלם יותר, לאדם חשוב ונעלה. באתי מגזע אצילי ואני צריכה למלאות את תפקידי בגזע עם דם אציל".

"אני לא חושב שאדם שנולד למשפחת מלוכה הוא אציל יותר שכל אדם אחר", נד לה ראש החבילה בראשו ושתק לרגע קצר, רואה שדבריו אלו לא עושים בה כל רושם.

"אבל אם זה כל כך חשוב לך- אל תאבדי תקווה" אמר לה הנקניק המבוגר לאחר מחשבה קלה. "נקניק זקן אמר לי פעם: 'מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה'. תקווי אל אלוקים", חייך בעידוד, "אולי עוד תגיעי למקום שבו את חפצה".

***

ג'ו פיהק ארוכות, מתח את ידיו והביט בשעון. המשמרת מסתיימת בעשר, אבל סטוק גדול של בשר קפוא שהגיע אחר הצהריים דרש ממנו שעות נוספות, ושעת חצות מצאה אותו עדיין במפעל, עסוק בארגון האריזות האחרונות שנותרו בחוץ. המזגן המרכזי כבה זה מכבר וג'ו הרוטן ניגב את מצחו המיוזע בשולי החולצה.

חצי שעה אחר כך הוא העביר מבט אחרון על אולם האכסון הענק, בודק בעיניים עייפות אם השאיר אחריו את האולם מסודר ומאורגן, כיבה את האור ויצא מהמפעל.

הדלת של המקפיא האחרון בשורה תמיד הייתה בעייתית. הציר החסר הוכיח את הנחיצות שלו, ובשל הזווית והמיקום המרוחק שלה מהכניסה ספק אם גם אדם עירני היה שם לב שהיא נשארה פתוחה למחצה, כך שג'ו שויתר לעצמו על סיבוב הביקורת של סוף היום ודאי לא היה אמור לשים לב לכך.

***

הלילה היה חם. הקיץ האנגלי עוד שלט ברמה ואף התעלה על עצמו. והפעם, באורח חריג, גם דרי החבילה חשו זאת. הם נעו במקומם בחוסר נוחות.

"תמיד לא אהבתי את הדלת הזו" רטנה עדי, "החריקות שהיא משמיעה מחוררות לי את הראש". טליה הנהנה בהסכמה. "אבל מה יהיה אם הדלת תישאר פתוחה כל הלילה?" שאלה בלחץ, "זה לא מסוכן?"

"אוי, את נלחצת משטויות" ביטלה עדי את החשש, "שום דבר לא יקרה מטיפה חום".

אבל כנראה שזה לא היה שטויות. כך לפחות סברו שאר הנקניקיות אחרי כמה שעות. הדלת הפתוחה הורגשה היטב, אף נקניקיה לא הצליחה להירדם, ומלבושי הקרח בהם התעטפו תמיד הראו סימנים מדאיגים.

"הפיג'מה שלי נמסה לגמרי" קראה ניקי בחוסר אונים, ובמקום למצוא עידוד בעיני חברותיה היא ראתה שם פחד. הנקניקיות הרגישו שהם כבר לא קפואות כמו תמיד.

הפאניקה זחלה ללבבות כולם. עוד כמה שעות בחום כזה לא יותירו להם סיכוי. בהיעדר בגדי הקרח כבר לא היה אפשרי להצטמרר, וגם שיעולים לא נשמעו בחבילה בשעות האחרונות. אין מה לומר, הכפור שתמך בהם תמיד פינה את מקומו לחמימות מזדחלת, וזה לא היה חיובי משום כיוון.

"עדי" בכתה טליה, "אני לא רוצה למות, אני עוד צעירה! אני רוצה לסיים את חיי בכבוד על צלחת!" עדי חיבקה אותה ובכתה גם היא. "אני מזיעה, מי ירצה לאכול אותי אחרי שהייתי ככה?"

"הצילו!" צעק רון, נקניק רזה במיוחד. כעת הוא נראה צר מאי-פעם. יללות וקריאות רמות מילאו את חלל החבילה. אבל נקניקיה אחת לא הייתה שותפה לסערת הרגשות. הילה ישבה בצד, אדישה למדי, ולא נראה היה שהיא שותפה לדאגה המאיימת על חברותיה. "גם ככה העתיד לא מזהיר", הסבירה את פשר האדישות שלה לרוזי אחוזת החרדה, "אולי עדיף כבר לסיים עם זה וזהו".

קול צווחני התנשא פתאום מעל כולם. "ניקי, סליחה!" צעקה אורית, שהייתה ברוגז עם ניקי מאז שזו עקצה אותה על התספורת שלה. "אני מצטערת על איך שהתנהגתי אלייך, הייתי גועלית!"

"אוי, אני הייתי לא בסדר" בכתה ניקי. "לא הייתי צריכה לצחוק על השער שלך! אנא סלחי לי!" והן נפלו זו על צווארי זו בבכי. אווירת סוף הורגשה באוויר, ואף אחת לא רוצה לסיים את חייה עם מטען של כעס ושנאה.

מנסה לכתוב סיפור.
הנושא די רגיש.
מקווה שיתקבל ולא אחטוף ביצים על הראש...
הסיפור אמיתי ודי קרוב אלי כמובן בשינויים שלא יזהו...
אשמח לביקורת.
כתבתי בגוף ראשון אני מתלבטת אם להמשיך ככה או לשנות...


פרק א

זהו אבא הלך.

שמעתי את אמא אומרת בטלפון למישהו חשוב שהוא לא יחזור והיא גמרה אתו.

אני מפחד שהיא התכונה שהיא כבר הרגה אותו ואבא מת. אני חושב שלגמור זה להרוג.

כל פעם שהיא כועסת היא מרביצה חזק, אולי עכשיו הידיים שלה הרגו אותו.

הקול שלה היה כועס נורא, אני לא יודע למה.

אני רוצה לבכות אבל לא יוצא לי כלום.

אבא הטוב שלי. אני אוהב אותו.

לא יודע אם הוא אוהב אותי.

אפילו שכל פעם הוא היה אומר לי שאריאל הילד הכי צדיק והכי גיבור כמו אריה.

וכשהוא היה מנשק הוא היה אומר לי שאריאל מתוק כמו כוכב.

כי אם הוא אוהב אותי למה הוא השאיר אותי בבית כשאמא כועסת, אולי הוא לא אוהב בכלל.

הוא יודע שזה מפחיד כשהיא כועסת, אז למה הוא לא לקח אותי אתו.

אמא באמת כועסת עלי. היא רוצה שאני יאכל ואני לא יכול.

אם אני אפתח ת'פה הבכי יצא, לא יהיה מקום לאוכל להיכנס.

אוף, אני מפחד נורא שאמא תרביץ לי. היא תמיד הרביצה לאבא כשהוא הרגיז אותה.

עכשיו אני מרגיז אותה, כי אני לא אוכל.

בסוף אני לא מצליח להשאיר את הפה שלי סגור.

הבכי בורח לי וגם הדמעות. כל הפנים שלי רטובות.

אמא כועסת עוד יותר ואני מפחד נורא.

הראש שלי חושב כל הזמן על אבא ולאיפה הוא הלך, אני רוצה אותו, אני בטוח שהוא אוהב אותי.

בטעות אמרתי בקול את המחשבות שלי והם התערבבו לי עם הבכי.

אמא כועסת נורא, כל הפנים שלה אדומות, גם הלחי שלי אדומה.

מצויר עליה יד, אני יודע.

כל פעם שהיא מרביצה לי אני אחר כך רואה במראה את היד הגדולה שלה מצוירת לי על הלחי.

אני מפסיק לבכות ורק הדמעות מרטיבות אותי.

החולצה שלי רטובה וחם לי נורא.

אמא שמה אותי במיטה של הקטנים אפילו שאני כבר בן ארבע.

אני יודע למה היא שמה אותי שם ואני כועס מאד.

היא לא רוצה שאני יצא, היא שמה אותי בעונש.

כל המקלות האלה ששומרים על התינוקות, שומרים עלי עכשיו שאני לא יצא מהעונש.

אני מתגעגע לאבא.

אולי הוא לא יחזור בכלל, אני לא יודע, רק מפחד נורא.

הלב שלי דופק מהר וכואב לי הראש.

אני חושב פתאום שאולי בגלל שאמא לא אוהבת אותי היא עשתה שאבא ילך.

ואולי אף אחד בעולם בכלל לא אוהב אותי.

אני כבר בוכה עוד פעם, הכי חזק.

מלא דמעות מרטיבות את הכרית.

אמא לא באה לכעוס עלי, היא מדברת עם אנשים חשובים בטלפון שלה, אני שומע אותה.

היא סגרה לי את הדלת כי אני מפריע לה לדבר.

אני בוכה יותר חזק כי עכשיו חשוך לי.

אין לי אור ואני מפחד נורא.

אין לי אבא שיגרש את החושך.

הוא הלך.

אמא אמרה למישהו בטלפון שסוף סוף יש לה גט כי אבא נתן לה.

אני לא יודע מה זה גט ולמה אבא נתן אותו לאמא.

אני מנסה לחשוב כי אבא אמר שאני חכם.

בסוף נגמר לי המח, הוא מפסיק לחשוב כי נרדמתי.


מחר אני יעלה עוד פרק...

בוקר אחד, רגע לפני חג פורים, התעורר ראש עיריית כפר תחפושתא, דויד "המרשים" דוידוביץ', לצלצול טלפון בהול.

"ראש העיר!" צרחה פייגה כהן, הבעלים של מסעדת "קובה של אמא". "אנחנו בסכנה!"

"מה קרה? שריפה? שוד? מישהי חזרה עם תחפושת של 'מלכת הקרח' שנה רביעית ברציפות?"

"יותר גרוע!" יללה פייגה. "מישהו שפך לי צבע כחול לתוך סיר המרק! כל המסעדה שלי מסריחה כמו פסטיבל תחפושות כושל!"

דוידוביץ' הזדקף. זה היה חמור מאוד.

חוק מספר 1 בכפר תחפושתא היה: "אל תיגע באוכל של פייגה."

(חוק מספר 2 היה: "אם כבר נגעת – תרוץ מהר.")

"אני בדרך!" אמר דוידוביץ' וניתק.

כשהגיע למסעדה, גילה שם התקהלוּת. על השולחן עמד סיר מרק עוף מבעבע בגוון כחול רדיואקטיבי, ששלח אדים בצורת סימני שאלה.

במרכז החדר עמד מוטי "האסטרטג" כהן, החנווני המקומי, והביט לתוך הסיר כאילו היה בו מסר חייזרי.

"אני לא רוצה להסיק מסקנות," אמר מוטי, "אבל זה נראה לי חשוד."

"אתה חושב?!" שאגה פייגה, וזרקה לעברו מצקת.

"אלימות לא תעזור!" קרא דוידוביץ'. "אנחנו חייבים לחשוב. מי ירצה להרוס את הפורים שלנו?"

יוסי "הדרמטי" קפלינסקי צעד קדימה, מתעלם מהעובדה שהוא דורך בתוך שלולית מרק כחול.

"ברור!" הוא קרא. "זו קונספירציה! מישהו מנסה לחבל לנו באווירת החג! והנה ההוכחה –"

יוסי הוציא כרזה מקומטת שהייתה מוצמדת לדלת המסעדה.

"השנה, פורים יהיה שונה... או שלא יהיה בכלל!"

השקט שהשתרר היה דרמטי כל כך, שאפילו המרק הבהב קלות באימה.

דוידוביץ' הידק את עניבתו. "נראה שאין ברירה," אמר. "אנחנו חייבים למצוא את האחראי – ולפני שמישהו יצבע את הקוגל של חוה בירוק."

כולם התנשפו בבהלה.

אף אחד לא רצה לראות קוגל ירוק.

1.
לב. דף ממו. סלוטייפ חלוד. שלט מזמור לתודה. תמונה אחת חרוטה בתוך מסגרת. עוד תמונה שוכבת מאחורי לבבות במים.

והאוויר בחדר ריק. אפשר לטעום את הריקנות מרוב שהיא ריקה.

כל זה היה על הקיר שלה. זו עם אינסוף החיוכים, זו שתמיד ידעה איזו מילה להשחיל ברגעים עצובים.

הקיר כמעט מלא, בדיוק כמוה. אבל משהו אחד היה חסר בכל התפאורה הזו, משהו שהיה חלק דרמטי בבית. לטוב ולמוטב. משהו שבגללו הוא התהפך ברגע, מבית חם ומשפחתי לדירה של ארבע קירות ובתוכה נמצאים אנשים נרגזים, חסרי סבלנות וכואבים.

היא.

"נעמי!" קול מוכר קוטע לי את המחשבות על הקיר הקלאסי שבחדר. "נעמי, כבר ארבע ועשרה! תרדי מהר למוטי. מהר. אני לא מבינה למה הוא אמור לחכות לך משלוש וחצי בשביל עוגיות".

מבט אחד על השעון גורם ללב שלי לנתר. ארבע ועשרה, ומוטי כבר היה אמור להיות למטה מזמן. שהשם יעזור לי. "אני הולכת, אני הולכת". ואז בערב אימא תשאל כמה הוא התעצבן והתלונן, ולמה אני לא יוצאת מהריחוף הזה.

אני לא אענה, כי רק אני יודעת כמה דמעות נשפכות על הריחוף הזה, כמה הוא לא מצליח לצאת ממני. וכמה לגלוגים אני מקבלת בגללו מאז י' סיון. כמה הכל השתנה מאז י' סיון.

אני זורקת עליי את הסוודר הבהיר, אפילו שחם ולא נעים בחוץ. לוקחת מהמטבח את השקית עם הקופסאות, יורדת למטה.

רכב שברולט שחור חונה באמצע החנייה של הרחוב. ממתין. אני יודעת שבסבלנות, אפילו שאימא תתעקש שהוא בטח התעצבן. וסתם, כל הרוגע שלו היה בשביל להרגיע אותי.

"שלום מוטי", הוא פותח את החלון, מחויך. "זה בשבילך". אני מניחה על המושב לצידו את השקית, באה ללכת.

"רגע, מה הלחץ?" האח המומחה לכל תנועה ותוו בפנים עוצר אותי. "איך את? איך כולם?"

"אה, בסדר", אני חוזרת לחלון, נשענת עליו. "אבא ואימא בסדר. אני בסדר. כולם". זה בסדר להיות בבית אחד בשקט מדכא שמסוגל לעצור את הנשימה. בסדר לדבר רק על מה שצריך וחייב. בסדר לרצות לברוח מהבית ולא לחזור יותר, אבל לא להעז לעשות את זה. כי אבא ואימא לא יעמדו בעוד אחד שיברח.

זה בסדר. שום דבר מזה לא הורג.

"בן דוד של תאיר מתחתן בסוף שבוע, יום חמישי. את באה לשמור על יונתן, נכון?" הוא משחרר חיוך שמגלות שתי גומות עמוקות.

אני מסתכלת על העיניים של מוטי. מנסה להבין מה מסתתר מאחוריהן. יודעת שהוא רוצה לשחרר אותי, כבר שבועות שהוא מנסה למצוא לי עיסוקים. שבועות שאני לא זורמת עם העיסוקים האלה.

"תמיד ליבי הייתה באה לשמור אצלכם על יונתן". אני זורקת. בטעות, בלי כוונה.

"תמיד ליבי, נכון", עכשיו גם הוא היה נראה קצת כאוב. "אבל עכשיו אי אפשר להביא את ליבי, ולכן אני מבקש ממך. את יודעת כמה יונתן אוהב אותך, כן?"

"חבל".

" מה חבל? שהוא אוהב אותך?" הוא לא מבין.

אני מעיפה מבט אל הרחוב העמוס. אימהות וילדים. ילדים ואחים. אח ואחות. "חבל שאי אפשר להביא את ליבי".

ושוב אני לא מצליחה להיזכר מתי הדברים הכי פשוטים בחיים שלי, כמו לשמור על אחיין, הפכו לים של זיכרונות וגעגוע כואבים.

פרק א' במגילת אסתר מנקודת מבטו של אליעזר אשתדל להעלות בכל שבוע פרק

יומן אליעזר, שושן הבירה, שנת שלוש למלכות אחשוורוש

היום הראשון למשתה

היום התחיל המשתה הגדול של המלך. כל העיר בהתרגשות. אבא אמר לי לא להתקרב לארמון, אבל אני יודע שהוא בעצמו סקרן. הוא אמר שמרדכי היהודי הצדיק ציוו על כל היהודים לא ללכת למשתה אחשוורוש, אבל אני מרגיש שמשהו גדול קורה כאן, משהו שעלול לטלטל את חיינו. רחובות העיר מקושטים בדגלים ושרשראות פרחים, וריח של בשר צלוי ויין משובח נישא באוויר. אני מציץ מחלון חדרי ורואה את ההמונים זורמים לכיוון הארמון, פרצופיהם צוהלים, עיניהם נוצצות.

היום השלישי למשתה

השוק הומה אדם, סוחרים מכל קצוות הממלכה הגיעו. הם מספרים על אוכל משובח ועל יין שנשפך כמים, כאילו מדובר בנהר של זהב. אני לא מבין למה המלך צריך את כל זה. למה הוא לא יכול פשוט לחלק את העושר הזה לעניים? אבא אמר לי לא לשאול שאלות, אבל אני לא יכול להתאפק. אני מרגיש שמשהו לא בסדר כאן, שמשהו מסריח באוויר.

היום החמישי למשתה

שמעתי שהמלך הזמין את כל תושבי שושן למשתה בחצר גן ביתן המלך. אבא אמר שנלך, אבל רק כדי לראות מה קורה. הוא אמר שנישאר בצד ולא נתערב. אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. אני מרגיש שאני חייב לראות את מה שקורה שם, שאני חייב להבין את מה שמתרחש. פחד וסקרנות מתערבבים בתוכי.

היום השביעי למשתה

המשתה היה מרהיב, עוצר נשימה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. אנשים לבושים בבגדים מפוארים, עשויים משי וזהב, אוכלים ושותים. המוזיקה הייתה רועשת, תופים וכינורות, והאווירה הייתה שמחה, אך אני הרגשתי לא בנוח. הרגשתי שאני זר במקום הזה, שאני לא שייך. עיניי נדדו בין ההמונים, מחפשות פנים מוכרות, פנים יהודיות, אך לא מצאתי.

פתאום, שמעתי קולות רמים, צעקות ומהומה. ראיתי את שבעת הסריסים של המלך רצים לכיוון הארמון, פניהם חמורים. אנשים אומרים שהמלך ציווה על ושתי המלכה לבוא לפניו, אבל היא סירבה. אני לא מבין מה קורה. אני מרגיש שמשהו רע עומד לקרות, שמשהו נורא עומד להתרחש.

היום שלאחר המשתה

שמעתי שהמלך הרג את אשתו ושתי בעצת ממוכן אחד הסריסים. הוא הוציא צו מלכותי, שמורה לכל הנשים לכבד את בעליהן. אני מרגיש צל כבד מרחף מעל העיר, צל של פחד ואי ודאות. אני חושש מה יהיה בעתיד, מה יעלה בגורלנו.

אבא אמר לי לא לדאוג, אבל אני לא יכול שלא לדאוג. אני מרגיש שהעולם משתנה, ושאנחנו, היהודים, עומדים בפני סכנה. אני מתפלל לאלוקים שישמור עלינו, שיגן עלינו, שייתן לנו כוח להתמודד עם מה שעומד לבוא.

סיפור בן 35 פרקים לעת עתה.
מתחיל דווקא בפרק 10 מכיוון שאני מאוד מסתפק האם הסיפור הזה מתאים לפורום הזה.
אמרתי אפרסם פרק אחד מסוף השליש הראשון שמבינים בו כבר את תוכן העלילה.
אולי יעזרו לי התגובות לגבש דעתי בנושא

"את חייבת לצאת קצת, חייבת". יוכי כמו יוכי הייתה נחרצת ומרחמת בעת ובעונה אחת, ובטי התקשתה להסביר מה כובל אותה לביתה.

"ומי ישמור על הילדים?", ניסתה להתחמק, הרגישה טוב בין ארבע כתליו המגוננים של הבית שם היא לא נראית, ואין איש חוקר אודותיה במציאות או בדמיון.

"הילדים?, בשבילם את צריכה לחשוב גם על עצמך, ילדים בריאים צריכים אימא בריאה", יוכי דיברה בהגיון רב, ולרחשי לב לא מבוררים לא היה מקום עדיין להתבטאות. וכך מצאה בטי עצמה מפקידה אוצרותיה בידי בת השכנים ויוצאת לאוויר הלח והמהביל שבחוץ.

"מהו הדבר שהכי מפריע לך במצב החדש?", שברה יוכי השתיקה לאחר הפגישה הנרגשת והשקט הראשוני.

בטי עצמה עיניה לשנייה. "מה שהכי מפריע לי זה נושא רחב שיש מה לדון בו", אמרה במרירות, "אבל הדבר הראשון שצף לי כששאלת זה, הילדים".

"הלילה ההוא?". נענעה יוכי בראשה הנהון מבין.

"תופתעי לשמוע אבל מה שצף בי עכשיו זה לא עצם הדאגה לילדים, אלא מכך שכול עול גידול הילדים, שבמצב החדש הוא מורכב פי כמה, הכול נופל עלי, בעוד הוא" הצמידה בטי לנתי כינויי הפרוד המסורתי "לא צריך להתמודד, לא אם שאלות ללא סוף, ולא אם שום דבר שקשור אליהם. כן, אני יודעת שזה קטנוני שזה מה שמפריע לי, אבל זה מה שעלה בי עכשיו"

"אבל לא הבנתי. מה את רוצה?, את זו שלא מסכימה בשום אופן שהוא יראה את הילדים". לכסנה אליה יוכי מבט.

בטי נעצרה על מקומה מתנשפת, הסוכרים והפחמימות אליהם התמכרה מאז שזה קרה לא הגבירו את כושרה הגופני. "זה כל כך מסובך יוכי, כל כך מסובך". לרגעים רצתה בטי להשעין ראשה על כתף חברתה ולבכות בכי משחרר שלא נבכה מעולם.

"אני רוצה שהילדים יראו אותו, בשבילם, הם צריכים את זה כל כך. אבל אני לא מסוגלת שהוא יתחיל להשפיע על הלבבות הצעירים שלהם. הם כל כך חסרי הגנה!".

"את מרחיקה לכת בפחדים שלך בטי. הגזמת לגמרי!!". הטונים של יוכי עלו כשהיא הייתה נסערת, ובטי השתיקה אותה בהנחת אצבע מתרה.

"את יודעת מה ההבדל ביני לבינך?", אמרה לבסוף לאחר דקת דומיה. "את מסתכלת על ברסלב מבחוץ, אני חוויתי את זה מבפנים:, האש בעיניים, העוצמות של הבהירות בצדקת הדרך ושאין עוד מלבדם. כן יוכי אני לא מגזימה, אם הוא יפגוש את הילדים הוא ישקה אותם את הסם הזה. ילדים קטנים תופסים טוב טוב דקויות כאלה".

"אבל הילדים צריכים אבא", דיברה יוכי פתאום בקולה של בטי ב ופיה של בטי נקמץ.

"הילדים צריכים אבא", אמרה לאט ובהטעמה, "אבל יותר חשוב מזה הם צריכים נפש בריאה ויציבות. ואת זה", קולה התחדד עוד "אני נותנת להם".



באותה השעה ישב נתי בשלושים מטר רבוע שלו, וליבו עייף וכבוי. הוא כבר אכל ושתה, למד והתבודד, והשעון משום מה זז כל כך לאט!. תמיד חשב ששעמום זהו רגש לזקנים וילדים, מעולם לא חלם שהוא, גבר צעיר באמצע החיים ישב ופשוט ישתעמם.

חנוך לא בכה, שולמית לא צחקה, ובטי לא ביקשה. והשקט, שבבית שהיה ביתו עיתים כמה לו כל כך, צרם את אוזנו.

הילדים!, ההיזכרות בהם העבירה בו געגוע עז יחד עם כעס. איזו אחריות זאת שלה לנתק אותם מאבא, על כול ההשלכות שבדבר. אין לזה שום תירוץ שבעולם!. אפילו נניח שישפיע עליהם ברסלב כטענתה, זו הצדקה לנתק כזה?

הכעס התעצם, והוא התלווה בנאמנות לתחושת הבדידות והשעמום, וקוקטייל מלא רעל נוצר בנפשו. כול אירועי החודשים האחרונים צפו פתאום בתודעתו, וקירות החדר כמו סגרו עליו מכול כיוון.

מכשיר הפלאפון צד את עינו כהרי מקלט, מזמין אותו להתקשר למישהו ולברוח מההר געש הפנימי שאיים לכסותו כליל, הוא תפס בו בתקווה, ואז הוא תפס.



"אתה מבין?" נתי היה נסער. המזג אויר השתפר קצת, ומשבי רוח קיררו פניהם המיוזעות. "פתאום הבנתי, שמעולם, אבל מעולם, לא נפגשתי עם עצמי!".

יעקב ידע להקשיב, נותן בהקשבתו אותיות נוספות לנתי לפשט העניין.

"ילד לא יודע מה זה להיפגש עם עצמו, אחר כך בשלב המורכב בין ילד למבוגר, העולם הפנימי בתהליכי בנייה סוערים, לא לפה ולא לשם. ואז נישואים שהם שיא של ביחד, וכול הבלגן של ילדים ופרנסה. המקום הזה סתם לשבת עם עצמי, בלי כלום, כלום. זה לא היה קיים".

"תדע לך", המשיך נתי, מחייך חיוך נבוך, "הפגישה הזאת היא מאוד מפחידה בהתחלה, אתה עושה הכול כולל הכול כדי לברוח ממנה, ללמוד להתפלל לדבר עם מישהו, התחושה הזאת להיות לבד עם עצמך מאיימת מאוד. זה שורש הפחד של שעמום שאין לך לאיפה לברוח מעצמך".

"ואחרי ההתחלה?", חתר יעקב לעצם העניין.

מבט חולמני מעט עלה בעיניו של נתי:, "הנפש עשירה בגוונים, והנשמה היא תמצית של נקיות. באדם יש בלי סוף כוחות, שרוחשים בתוכו, מתכווצים ומרפים, חולקים ומשלימים, תוהים וודאיים. רק צריכים קצת לשים לב וכל החשק המתמיד לבריחה מתנדף".

"וואו!", נפעם יעקב, "זו כזו הולדה של חיים, נתי. ובתור חבר הייתי רוצה קצת לדייק אותך בזה".

צללי ערב החלו לפרוס כנפיהם על העולם, ופנסי הגינה נדלקו באור עמום וחיוור, הרוח התחזקה בהדרגה, ויעקב הנמיך קולו, כמו להשתלב בתפאורה.

"תאהב את עצמך, תחווה כול מה שתיארת, זה טוב, ולא סתם טוב, זה מצוין. זה הבסיס של התבודדות אמתית כשיש לבן אדם את עצמו, וגם לחיי נישואים של ביחד, צריך קודם יוצר האדם, לבד.

ורק שלא יביא אותך החיבור עם עצמך, להתרכזות יתר בעצמך, ולהתעסקות מוגזמת עם רגשותיך, כי המדד לחיבור נכון עם עצמך, שהחיבור הזה מביא אותך באופן אוטומטי לחיבור אמתי עם הזולת וכמובן עם השם. אז החיבור לעצמך הוא חיבור לעצמך ולא ריחוף על עצמך"

"תגיד מה שאמרת בדידות לצורך נישואים התכוונת לנישואים ראשונים או גם לשניים", החזיר נתי שלא ממין העניין ממקום כאוב שנעור בתוכו.

יעקב נשם נשימה עמוקה מרגיש בצביטה עדינה בעמקי ליבו

"אני מבין אותך שאתה בתוך התמונה וקשה לך לראות עוד זוויות, רק תדע שאני כצופה מין הצד מתפלל בלי סוף ומאמין בכול ליבי שהנישואים הראשונים שלך יתקיימו לנצח".

"זה בדיוק הנקודה", הריע נתי כמו סוף סוף הבינו אותו, "אתה חווה הסיפור כצופה מן הצד, אני חוויתי אותו מבפנים. החוסר נכונות שלה לשמוע, לתת מקום לעוד צד, הנוקשות. והאש, אש ההתנגדות בעיניים שלה, כדי שהיא תיתן מקום לברסלב צריך נס. וזו התייחסותי לעניין הנישואים האלה, כדי שהם התקיימו צריך נס".

"ובניסים אתה לא מאמין?" הצביטה בליבו של יעקב הפכה לדקירה פוצעת.

"אתה יודע בוודאי הדיבור של רבנו: כמה קשה לעשות טובה לבעל בחירה. וודאי שאני מאמין בניסים גם אצלי, אבל תבין יש לה בחירה, ובמידת מה לעשות נס שתיתן מקום לאור הצדיק שאני התקרבתי אליו זה יותר קשה מקריעת ים סוף, כי לים אין בחירה, וודאי שלהשם אין בעיה לעשות נס גם לבעלי בחירה, רק ההתייחסות שלי לעניין היא ממקום שלא כל יום מתרחש נס כדברי הרמב"ן הידועים סוף פרשת בא"

"הפלפול שאמרת לי הוא נכון אבל הוא פלפול של שכל, זרוק אותו ותבקש מהשם בתמימות הרבה ועוד תראה צמיחת קרן ישועה" חתם איחל יעקב וקם מהספסל הנוקשה "תמשיך להיפגש עם עצמך, תנצל שעוד יש לך זמן, תכף אתה חוזר הביתה, שם לא יהיה לך הרבה זמן להיות עם עצמך"

"חוזר הביתה", צחק נתי צחוק לא רצוני וזיק חלומי נדלק בעיניו "אילו מילים קסומות"

"זרוק השכל עם כול השאלות והספקות שלו", התבונן יעקב עמוק לתוך החלום שנדלק פתאום בעיניו של ידידו, "ותתפלל. באמת בסופו של דבר מה יהיה זה לא העסק שלך. השם מתגעגע לתפילה שלך. בתמימות. בלי לחקור אחר העתידות. ובלי שום חוכמות".

הם לחצו ידיים בחוזקה, בליבו של נתי תקווה.

---

ובכן, לראשונה אני עושה את הצעד הזה של כתיבת סיפור בהמשכים.
האמת היא, שכבר כתבתי המון. אך להתחייב על משהו קבוע, זהו צעד שעוד לא עשיתי.
לפני קריאת הפרק הראשון, כמה הבהרות:
1. בעז"ה ובלי התחייבות, פרק חדש יעלה כל שבוע/ים.
2. לגבי ביקורת - זה הכרחי, אז אל תחסכו. אבל, "ברגוע" - מה שנקרא...
3. חלק מרכזי בסיפור הוא פוליטיקה. אז אם אתם אוהבים פוליטיקה - הרווחתם. אם לא כל כך - אל דאגה, יש בו עוד הרבה חלקים. אם אתם סולדים מפוליטיקה - צר לי, לא אכעס עליכם על כך שאינכם קוראים את הסיפור...

שלום וברכה. אני בעיצומו של כתיבת ספר פנטזיה חדש וחשבתי שכדאי לשתף אתכם בחומרים ממנו.
אשמח לשמוע ביקורות, הערות והארות, טיפים וכדו'.
ובינתיים, קריאה מהנה.


הוא פרץ מדלת הבית הבוער כאחוז תזזית ופתח בריצה קדימה, ממוקד במטרה אחת.

להתרחק מכאן. וכמה שיותר מהר.

טרסיאר טס במהירות אדירה, חולף במרוצתו על פני בתים בוערים כשזעקות שבר נשמעות מכל כיוון. ריח חרוך של רוע וכאב מילא את האוויר, מלווה בקול פיצוח שבקע מקירות הבתים שקרסו תחת לשונות האש שאחזו בהם.

הוא מוכרח להגיע אל ליסה. שעות ההמתנה המתוחות שחלפו עליה לא היטיבו מן הסתם את מצבה הרגיש. יהיה זה פשע מצידו אם ישאיר אותה לבדה בשעות הקריטיות האלו, מבלי בעל שתוכל להישען עליו. ומלבד זאת, יש לו משימה למלא ועליו לסיים אותה עוד לפני רדת השמש.

הוא דילג במהירות מעל גזע עץ שרוף שאש עוד אחזה בקצהו. פניו וגופו היו מוכתמים בפיח ואבריו הפגועים דאבו, אך הוא לא הרגיש זאת. החבילה הגורלית הייתה טמונה בכיסו והדאגה שעוררה אצלו גימדה לעומתה את כל גלי הכאב שפעמו בגופו.

גם אם הורולון כבר נפלה, אסור לעולם שהנשק הזה יפול לידיהם. הוא טומן בחובו כוח הרסני שביכולתו להשמיד את כל הממלכה הזאת אם לא ישתמשו בו כראוי. והמחשבה על כך שהוא נושא אותו כעת על גביו בסביבה הזאת גרמה לטרסיאר להאיץ את מרוצתו ולחצות בחופזה את שעריה המובקעים של העיר.

הוא הביט לאחור בעמוד העשן שהיתמר מעל בתיה של הורולון. צביטת כאב חלפה בליבו. האסטרגוס לצערו כנראה ניצחו במערכה הזאת, אך למרות זאת, לעולם לא יתן להם לשים את ידם על האוצרות הללו.

הוא הלך והעמיק אל תוך היער. מועך במרוצתו זרדים ועלים יבשים שמילאו את הקרקע והפכו את ההליכה עליה למסורבלת. מכאן יקל עליו לקצר את הדרך אל טיזאר, מושבת הלייסטרס האחרונה שעוד נותרה עומדת על תילה, לפחות בינתיים, ולהזהיר את מי שעוד נותר מפני ההתקפה הקרבה.

לפתע נעצר בפתאומיות. חושיו המפותחים הקנו לו יכולת לחוש בסכנה עוד לפני שהיא מתפרצת, וזו בדיוק התחושה שמילאה את האוויר סביבו.

אינסטינקטיבית הושיט טריסאר את ידו לניצב חרבו והביט בחשדנות סביב. חולף במבטו על פני כל סלע, גומא בקרקע או ענף מעצי היער ובוחן כל גזע רחב וכל שיח שיכול להוות מקום מסתור פוטנציאלי לתוקפים.

חששו התאמת.

שתי דמויות חמושות זינקו לעברו לפתע מתוך השיחים, אחד נוסף יצא מאחורי גזע רחב ושניים נוספים נחתו מענפי העץ שניצב ממש בסמוך אליו, חגורים בחרבות, פגיונות וכידונים.

קול צחצוח מתכת קרע את האוויר כשטרסיאר שלף את חרבו. הסיכויים שלו פחותים כשהוא אחד מול חמישה, אך לא נראה שיש לו ברירה אחרת. לעולם לא יתן להם להניח את ידם על האוצר שהוא נושא עליו, גם במחיר חייו.

הם היו לבושים בגד עור בצבע חום שנחגר על גופם כמו שריון וענדו על זרועם באזור שריר הכתף מין צמיד שחור עם סימונים של נגיסות זאב, סמל פלוגת חייליו של הזקן השחור. הם כיתרו אותו מסביב, מונעים ממנו כל כיוון מילוט אפשרי. כל תקיפה שלו תאבד משמעות במצב הזה. אם הם היו כולם בכיוון אחד לפחות יכול היה לתקוף ולברוח, אך כעת כל תנועה שלו תגרור מתקפה מחמישה כיוונים.

אחד התוקפים עשה צעד אחד לעברו. הוא היה אדם מגודל ושעיר בעל שיער ארוך וזקן פרוע שנראו כאלה שלא נוקו זמן רב, שענד על צווארו שרשת שהיתה חרוזה משיני חיות שונים. היה נראה שהוא מנהיג הפלוגה. הוא פנה אל טרסיאר ואמר בקול קר ומאיים "תן לנו אותה".

טרסיאר לא ענה. הוא חש כמו כבשה אבודה שנפלה למלכודת מוות, ממתינה לרגע בו יזנק הזאב הראשון וישסע אותה. תחושת חוסר אונים החלה לחלחל בו. הוא היה מוכן למות אם היה יודע שבדרך זו לא יפול האוצר לידיהם, אך כעת בכל דרך שיבחר נראה שסיכוייו לשרוד ולשמור על האוצר אבודים.

"אני סופר עד שלוש" אמר האיש. "אחת..."

לא יכול להיות שזה קורה לו דווקא עכשיו, כשהצליח להחלץ מתוך הגהינום הבוער שבתוך העיר, אחרי כל הקורבנות הרבים שנפלו בשביל המשימה הזאת, וכעת הוא עומד לאבד את כל מה שטרחו להסתיר במשך עשרות דורות.

"שתים..."

חמשת התוקפים נדרכו במקומם. רק ינתן האות והם יסתערו לעברו, ישספו אותו לחתיכות וימלטו עם האוצר. ידו המזיעה של טרסיאר התהדקה סביב ניצב חרבו ומוחו התמלא מחשבות על ליסה שמחכה לו בבית בלי שום מושג על מצבו. הוא חייב לשרוד. בשביל הקרבנות. בשביל כל השבט שתולה בו תקוות רבות כל כך. בשביל ליסה. בשביל ממלכת ארלנטיס כולה.

"שלוש".
הרגעים הבאים קראו כמו הבזקים. טרסיאר תקף ראשון. הוא זינק קדימה ושיסף בחרבו במכה מלוכסנת את התוקף שעמד מולו, תוך שהוא מכניס את ידו השניה תחת זרועו של הברנש שעמד לשמאלו ומסית אותה הצידה, מפנה לעצמו נתיב בריחה ופותח בריצה קדימה.

כמעט.

מכת חרב מאחוריו הספיקה לפגוע בקצה קרסולו וגרמה לו למעוד הצידה לעבר מדרון ההר התלול.

טרסיאר צלל מטה, נחבל בקוצים וענפים שחתכו ושרטו את פניו שהתמלאו בדם. הוא עף ונתקל בסלע גדול שבלט מההר בכיוון חזהו, התגלגל ונחבט בראשו ובגבו, עד שנחת על האדמה הקשה פצוע, חבול ומדמם.

טרסיאר ניסה אינסטינקטיבית להתרומם ולברוח, אך גופו לא נשמע לו. כאב חד חלף תחת חזהו ובישר לו שכנראה שבר איזו צלע, מה שגרם לכך שכל נשימה שהוסיף רק העצימה את הכאב.

מעליו שמע קול של צעדים מתקרבים ומיד קלט אותם, יורדים לעברו בטיפוס מרכס ההר.

כשטעם דם ממלא את פיו הביט טרסיאר בחוסר אונים סביבו והבחין במרחק כמה מטרים ממנו בשיח קוצני עבה במיקום מוסתר יחסית לעיני היורדים מההר. אם הוא לא יזכה להנצל, לפחות שהאוצר יישמר מידיים זרות. במאמצים אדירים הוא גרר באמצעות רגליו את כל גופו על הקרקע הסלעית, כך שגם שאריות בגדיו שנותרו שלמים השתפשפו ונקרעו, עד שהגיע לעבר השיח.

הוא קלט בזווית עינו את החיילים היורדים מההר כבר ממש קרובים לקרקע. עוד רגע יפתחו בריצה לכיוונו וכל הסיפור הזה יגמר עם סוף לא ממש טוב. טריסאר ניסה להוציא במהירות עד כמה שיכל את החבילה מכיסו הפנימי, אך גופו לא שמע לו ולא חדל לשלוח איתותי כאב למוח שפקד על היד למרות זאת למשות את החבילה מהכיס, דבר שהביא אותו לסף עילפון.

הוא שומע צעדי ריצה מתקרבים. החבילה כבר נמצאת בידו. כל מה שעליו לעשות הוא רק להכניס אותה אל בין ענפי השיח. הוא לקח עוד נשימה עד שכבר הרגיש את רעותיו נקרעות. במאמץ עליון הושיט את ידו קדימה עד שראשה כבר היה עמוק בין העלים. אבל כשידו כבר מושטת וראשה נמצא עמוק בין העלים

פאףף!

רגל כבדה הונחתה בתנופה אדירה על זרועו. וסולית הברזל המגושמת שתחתיה ריסקה את עצם ידו של טרסיאר באנחת כאב.

"לא תצליח להימלט מאיתנו גם אם תהיה מאד מוכשר". האיש בעל שרשרת השניים חשף חיוך חסר שיניים.

טרסיאר לא ענה. כאב לו כל כך. ועוד יותר משכאב לו בגוף כאב לו בפנים, בנפש. כאב לו על כל אותם מאות אנשים שסובלים ברגעים אלה ונאחזים בתקווה שהוא נושא בידו, על אותם עשרות שמתו כדי שהחזון שנפל עליו להוביל יתגשם, על אותם אלפי אנשים שבמשך הדורות הבאים יבכו על מה שיכל לשנות את חייהם האומללים ונכשל.

"אין לך מה לדאוג" חייך אליו האיש בארסיות. "אני מבטיח לשמור לך עליה כאילו היה זה בנך הקטן והחמוד" ומיד פתח בצחוק צורם, נהנה מהבדיחה של עצמו.

"וכעת" פניו לפצע נהיו חמורי סבר ומבט של תיעוב נמרח עליהן, "נראה שסיימת את תפקידך על האדמה הזאת"

האיש הניף את חרבו באוויר מעל ראשו כשחודה מכוון מטה לעבר חזהו של טרסיאר.

טרסיאר עצם את עיניו והתכונן לסיים את רגעיו עלי אדמות, כשלפתע קול שריקה קרע את האוויר וברגע שלאחריו נפלו ארבעת החיילים על פניהם כשחיצים מזדקרים מגבם.

עיניו של טרסיאר נפערו בתדהמה. איך זה יתכן? מי עוד נמצא כאן?

ואז הוא הבחין בהם, עומדים על צלע המדרון וקשתות מורמות בידיהם.

"אנגוס, סרליק, מדריאט, רווג'ו, מה אתם עושים כאן?" קרא טרסיאר בקול חלוש שספק אם הגיע לאזניהם. הצלע השבורה לא אפשרה לו להגביה את קולו יתר על המידה.

"מסתבר שהגענו ממש בזמן" אמר אנגוס, מתבונן בחתכים שעיטרו את לחייו של טרסיאר ובפנס שהתנוסס על עינו השמאלית. אנגוס לא השתהה רגעים מיותרים וקפץ מהסלע שעליו עמד, כשבעקבותיו יורדים שלושת האחרים.

אנגוס הבחין בשלולית הדם שניקוותה תחת רגלו של טרסיאר, ומיד רכן לעברו וביצע חסם עורקים על האיזור, לעצור את זרימת הדם עד שיגעו למקום מבטחים שיאפשר להם לטפל בו כראוי.

"אנחנו מקווים שהחבילה אצלך" אמר רווג'ו.

"אצלי" אישר טרסיאר בקול חלוש.

"אם כך, כדאי שנזדרז, מחכה לנו עוד כברת דרך" אנגוס מעשי, ממוקד במשימה שעליו להשלים.

"ישנה רק בעיה אחת" דיבורו של טריסאר נקטע וגניחת כאב נפלטה מפיו, "כנראה ששברתי כמה עצמות ואין לי אפשרות לעמוד על הרגלים"

סרליק ספק את כפיו. "עם זה אפשר להסתדר" אמר ומיד לפי אות שנתן התפרסו ארבעתם סביב טרסיאר השוכב על הארץ.

אין ברירה, המצב של טרסיאר נראה גרוע ולא מאפשר להם לקחת סיכונים. הם יאלצו להשתמש בכוחות הלייסטרס שלהם.

הם הצמידו את כפות ידיהם זו לזו סמוך לליבם, ראשם היה מורכן ועיניהם היו עצומות כאילו ריכזו את מחשבתם בכל כחם. עד שכעבור כמה רגעים סילון של אור זהוב פרץ קדימה מבין ידיו של כל אחד מהם והתחבר עם זה שלצידו, עד שיצרו צורת מלבן הבנוי מחוטי אור זורחים שבקודקודיו עמדו ארבעתם.

הם התכופפו לקרקע לגובה שבו שכב טרסיאר והמלבן עשוי קרני האור ירד יחד איתם, מעביר בין צלעותיו זרמים זהובים. כשהגיעו לגובהו של טרסיאר דפנות המלבן החלו להצטמצם ולהיצמד לאט לגופו, כאילו זיהו את האדם השוכב על הקרקע. ממתין להם. כשנגעו בגופו פרץ מהם הבזק אור מסנוור שמילא את האיזור לרגע באור מסמא.

ברגע שלאחריו היה מוקף גופו של טרסיאר במין הילה זהובה והוא ריחף סנטימטרים ספורים מעל הקרקע, תלוי באוויר באמצעו שדה הכוח המחובר על ידי חוטי האור לידיו של כל אחד מהארבעה. הם התרוממו על רגליהם וטרסיאר התרומם יחד איתם לאוויר.

הם לא השתהו רגע נוסף ובין רגע פתחה החבורה בריצה קדימה לעבר ביתו של טרסיאר.





אחד הדברים שמדאיגים כל אישה שזה עתה מלאה לה שנה לנישואיה, זה העובדה שבעלה מתעכב מלחזור הביתה כבר במשך כמה שעות. וביחוד כשהוא נמנע מלספר לה בדיוק להיכן הוא הולך, מחשש שכל מיני אנשים ינסו לסחוט אותה ויכפו עליה לגלות זאת. ואם נוסיף גם את השמועות על הטבח הנורא שמתחולל בהורולון הרי שמכלול הדברים הללו יוצר תחושה לא נעימה בכלל. אך לליסה היתה סיבה נוספת לדכדוך שתקף אותה.

הלידה.

תשעה חודשים הם חיכו יחד בכליון עיניים לרגע הזה בו יתבשרו שניהם על שזכו להיות הורים, אבא ואמא רגילים כמו שאר באי עולם. וכעת בתוך כל הכאוס שמשתולל בחוץ, כשבנה הקטן שנולד לפני כמה דקות עטוף בזרועותיה של המיילדת ומשמיע יבבות בכי חנוקות, כל כך חסרה לה דמותו של טרסיאר עומד לצידה עם חיוכו האיתן ופניו שתמיד שידרו חוסן וחיזקו אותה בכל מצב עגום בו שרתה.

מי יודע היכן הוא עכשיו, מה מעוללים לו, האם הם יזכו אי פעם שוב להפגש.

דמיונות לא נעימים הציפו את ראשה, אך היא מיהרה לסלק אותם ממנה בנפנוף.

"את מידי חלשה, אסור לך לדאוג עכשיו" ניסתה להרגיע אותה המיילדת, "הוא בוודאי כבר בדרכו לכאן ותכף יבוא".

היא יודעת שאסור לה לדאוג, אבל מה לעשות שאין בכוחה של הידיעה הזו למנוע מטיפות קטנות ומלוחות לצוץ בזווית עיניה ולזלוג לאיטם במורד הלחיים.

קחי, זה יעשה לך טוב" אמרה המיילדת ודחפה לידה ספל עם מרקחת סמיכה.

ליסה החזיקה את הספל בידיה ובהתה בו מבלי לעשות דבר.

"אם את צריכה עזרה אני מוכנה להשקות אותך" אמרה המיילדת בטון מתרה.

לא נותרה לליסה ברירה. היא גמעה בכוח את המרקחת ומיד הרגישה כאילו מישהו תשתש את חושיה. הכאבים פחתו ויחד איתם תחושת הדאגה הלכה והתעמעמה. היא החלה לשקוע בתוך בועה שחורה של שינה, אך מבעד לעפעפיה שכמעת נעצמו היא הבחינה דרך החלון במספר דמיות הקרבות לבית. ורגע לפני שנרדמה, תחושת מרגוע בלתי מוסברת מילאה את ליבה, מבשרת לה כי בעלה חזר.

"אם אני זוכר נכון זה הבית הזה" אמר אנגוס שרץ בראש החבורה.

"אכן" אישר טרסיאר.

החבורה נכנסה אל תוך הבית כשטרסיאר מרחף בינהם בתוך ריבוע ההילה שיצרו עבורו. הם כיוונו אותו ברחיפה קלה לעבר הכיסא והושיבו אותו עליו, תוך שהם לא מפסיקים לתמוך בו משני צדדיו מחשש שגופו לא יהיה מספיק יציב בעקבות החבלות שספג.

"אוי מר ליס מה קרה לך? אתה נראה נורא!" קראה המיילדת המבוהלת שיצאה אליהם מהחדר הפנימי עם התינוק שעה שהבחינה בפניו החבולות ובגדיו הקרועים של טרסיאר.

טרסיאר לא ענה. עיניו היו פעורות לרווחה ונתלו על הדמות הזעירה ששכנה בין זרועותיה של המיילדת. שלמות וזכות עלומה היו טמונים בה. בבנו שלו.

"זה סיפור די ארוך" התערב אנגוס "ונראה שנוכל לספר אותו בנחת אחרי שנגמור כמה דברים חשובים שמוטלים עלינו כעת"

"מה שלום ליסה" שאל טרסיאר, מתנער מהמחשבות שפקדו אותו.

"היא תהיה בסדר" אמרה המיילדת. "היא מתחזקת, ובטוחני שכשתראה אותך כאן מצבה ישתפר בהרבה".

"היכן היא"

נחה כעת. מאמץ הלידה עם כל המאורעות מסביב התיש אותה, והדבר שהיא זקוקה לו כעת הכי הרבה הוא מנוחה, גם במובן הנפשי".

"ברשותך" אנגוס שהיה נראה די בהול קטע את השיחה, "אם תוכלי בבקשה להניח את התינוק על המיטה שלו"

המיילדת צייתה והניחה את התינוק על מיטה קטנה עשויה עץ שעמדה על רגליים גבוהות שניצבה בסמוך לטרסיאר.

טרסיאר הושיט את ידו והעביר את אצבעו על לחיו הרכה של התינוק שפניו היושנות היווה לו מראה של מלאך קטן. כל כך היה רוצה לחבוק אותו בין ידיו, אבל ידע שעם עצמותיו השבורות פעולה כזאת תסכן אותו ואת התינוק יחד.

הוא הכניס את ידו הבריאה לכיסו והוציא ממנה שקיק בד בצבע שחור. ארבעת הלוחמים האחרים התקבצו סביבו והביטו בטרסיאר מכניס את ידו לשקיק ושולה ממנו שרשרת קטנה עשויה טבעות קטנות וזהובות שהושחלו אחת בשניה. הוא רכן במאמץ לעבר בנו כשהשרשרת בידיו. "רווג'ו תרים לו מעט את הראש כדי שאוכל לענוד אותה עליו".

רווג'ו הרים בעדינות את ראש התינוק בזמן שטרסיאר ענד על צווארו את השרשרת.

בין רגע השרשרת החלה לבעור בלהבות שריקדו עליה במעגלים והסתחררו סביב צוואר התינוק. המיילדת המבוהלת עשתה צעד קדימה אך אנגוס החווה לה בידו כאומר שאין מקום לדאגה.

אחרי כמה רגעים של בעירה, האש נבלעה בגוף התינוק ונעלמה, והשרשרת שהייתה על צווארו נראתה כעת כמו סתם שרשרת ברזל אפורה ונטולת כל חן.

טרסיאר הסיר את השרשרת מצוואר בנו ותחת מקומה על העור צמח סימן כהה, כמין כתם בצורת קולר שסבב את צוואר התינוק.

טרסיאר העביר את ידו על פניו הישנות של בנו. "נוח ריילן שלי, עוד נכונו לך ימים גדולים".

שלום כולם
שמחה להיות כאן, בקהילת כתיבה, ולעלות חלק א׳ מתוך הפאנפיק שלי: מאחורי הקלעים.

--
זמן להפסקת אש בקירבת אייל גלבוע. סידרת הספרים כידוע, הגיעה לסיומה.
והמשפט הבא: ׳מאחורי גיבור גדול, עומדת משפחה רגילה׳ , הוא המוטו של הפאנפיק שלפניכם.
עכשיו, מאחורי הקלעים של משפחת גלבוע, מהסידרה ׳מרגל להשכרה׳ כפי שהוא מראיית מבטי, יעלה פה לפניכם.

בספוילר חם, הכוכבת הפעם שלנו זאת אפרת. נקודת המבט והבמה- שלה הם.

העלילה, שונה ממה שקראתם במרגל להשכרה.

תקראו. מקווה שתאהבו ותתחברו.

אשמח לשמוע תגובות שלכם, הערות והערות.
(אגב, כי אני חושבת שאין צורך לקרוא את כל סידרת מרגל להשכרה, לגמרי לא, כדי לקרוא את הפרקים הבאים)
---

אפרת, הבמה מעכשיו שלך

בס"ד

יום ראשון, ההפסקה של הבוקר. לא הספקתי לבדוק תאריך.

בום!
הכיסא נפל בחבטה עזה. ראיתי אותו מתקרב אל הרצפה, כאילו מישהו מתך את השנייה הזאת על כמה דקות מיותרות שלא היה לו מה לעשות איתם. אני מודה שזה היה קצת מוזר, לראות את הכיסא נופל באיטיות כשאני עליו.

אבל עדיף שאני יתחיל אתחיל מההתחלה.

לא כתבתי כאן "יומני היקר". גם ככה אני היחיד בכיתה שכותב יומן וזה בולט מספיק, אני לא צריך עוד צומת...שומת...נו, תשומת לב. חוץ מזה, אני לא אוהב להשוויץ על דברים יקרים. ילדים שמשווצים על דברים יקרים צריכים אחר כך לא לאהוב דברים זולים, כדי לא להרוס לעצמם את ההשווצה.

"בטח שתחשוב ככה, אתה הילד הכי זול שאני מכיר" חזקי ענה לי כשאמרתי לו את זה. הוא הגזים קצת, אבל אני באמת ילד זול. לא עני, פשוט אממ... פשוט. ילד פשוט ללא שום קשר לפרסום המטופש ועילת המסתורין המטופשת שהוצמדה לו.

אבל נחזור לסיפור עם הכיסא.

"אתה מגזים קצת, אני לא כל כך זול" עניתי לחזקי. זה היה לפני ההפסקה, אז כל השיחה התנהלה בלחישות.

"ממש", חזקי צחקק "המכנסיים שלך הם שאריות מסט של איזה בן דוד, הקלמר שלך לא התחלף מאז כיתה א', החולצה שלך ממכירת סוף העונה בלידר"

"חולצות" תיקנתי. כל החולצות שלי ממכירת סוף העונה בלידר.
"המשקפיים שלך בטוח מאיזה עודפים, עם הנחה מקופת חולים ואחרי ששנתיים נתקעת בעמודים, חברת המגפיים שלך נקראת: חיקוי סיני של בלנסטון לא מקורי" הוא המשיך בשלו "ועל התיק שלך רשום איתמר".

כמובן שאיתמר זה לא אני, זה אחי הגדול. אני צריך כבר לכתוב את השם שלי.

ככה תכננתי להתחיל את היומן הזה. לכתוב :" שלום, חברים שלי קוראים לי רפאלי" וכולי... אבל רציתי להסביר לחזקי למה אני כותב יומן חדש, ולמה חשוב שהוא יהיה משעמם, ולמה נמאס לי מעילת המסתורין הזאת, ושבסופו של דבר אני סתם ילד פשוט ושאני רוצה באמת להיות אחד כזה, וחזקי רצה להסביר לי כמה אני זול....
וכל זה היה באמצע השיעור, ולכן החלק עם הכיסא.

"רפאל לוי" צל ענקי לחש ברעם מעליי, בעוצמת זעם בינונית, "אתה יכול להפסיק להתלחשש עם אדון אברהמוב?"

הרמתי את ראשי ברהד ברעד קל. צופה בפניו האדומות של הרב אבן.

שלא תבינו לא נכון, הרב אבן הוא רב טוב מאוד ואני לא מפחד ממנו חלילה. רק גורם ההפתעה גרם לי לנתר בבהלה ולגלות אגב כך שהפלתי את כסאי בזמן שאני עליו, צופה באיטיות בחבטה הכואבת שדוהרת לעברי מכיוון הרצפה...

כמה מילים של הקדמה:
התיישבתי מול המחשב. נתתי לכל אצבעות ידיי להתחיל לרוץ על המקלדת כמו מעצמן. החלטתי שהפעם, הן יכתבו מה שהן רוצות. וזה בדיוק מה שקרה. קבלו את הקטע הזה ככה. כמו שהוא.
ולמה זאת הכותרת?
כי כן. זה מרגיש לי קצת כמו קטע של סוף. ללא התחלה.

אשמח לשמוע תגובות שלכם.

---
׳׳אתה מגיע?׳׳ דוד שואל בלחש. קולו חלוש, עיניו דומעות. הוא נוגע קלות בכתפו של נתי, מוציא אותו מהרהוריו. הרהורים של סחרחורת. צונאמי שבוודאי יביא בקרוב איזה בחילה.

׳׳כן כן, תתקדמו. אני כבר מגיע׳׳ הוא מבטיח בשקט. מקווה לקיים. לא יודע עד כמה הוא באמת יבוא לשם.
אל המקום שיקח ממנו מקום אחר בלב שלו. ישאיר שם חלל ריק. ועצוב יהיה אם הוא יתמלא רק בגעגוע.

׳׳טווובב׳׳ דוד שולח אליו עיניים מבינות. לא צריך להיות אח של נתי, כדי לדעת כמה הוא שונא שינויים. כמה הוא סולד מפרידות.
במיוחד כאלה.

וכמה הוא לא צריך להכיר כל כך הרבה שנים את התאום שלו, כדי לדעת שאלפי הכריות שנזרקו במהלך ההתקוטטויות התמדיות שלהם, לא יצליחו להפריד ביניהם עכשיו.

דוד הולך משם. משאיר את נתי לבד.
וזה כל כך לא נתי, מי שהוא עכשיו. צל חיוור של עצמו. עיניים גדולות שחורות, פתוחות לסגירה. סגורות לרווחה.

וכמה שזה לא הוא דוד, עכשיו. צל חיוור של עצמו. עיינים פתוחות לדמעות. סגורות מהעוצמה. עוצמה של כאבים. ביום ובעיקר בלילה. בכל רגע בו הוא חשב על הרגע הזה. מה שקורה עכשיו.

בבקשה תגיע אח שלי. דוד ממלמל בשקט. רואה בעיניים כלות את הדלתות שנפתחות מולו. יבלעו אותו לתוכם.
מבט אחורה. תקווה בעיניים. הוא ל א שם.
מחשבה נוספות. בבקשה תגיע לכאן, תרצה אותי בחזרה. תקבל אותי, ואני אקבל אותך.
כמו שהיה פעם. זוכר?
איך שרבנו. ואז התפייסנו.
אני חבר שלך. אתה חבר שלי.

כמה פשוט שזה.
וכמה שזה מורכב.


—

אצבעות מקלידות. אות אחר אות. חורטות מילים, שיבנו משפטים. יצאו לעולם, יביעו מסרים. הכוח של כמה מילים. ׳׳איך שם אחשלי?׳׳. קצר. לשלוח?
לא. פשוט לא. משפט זוועה! אח אדיש שכמותך!.
מחיקה.

׳׳הכל בסדר איתך?׳׳ התנשפות. בהייה בתוכן. שוב מחיקה. מה יכול להיות שם בסדר?
׳אני מתגעגע, אח שלי׳. נכתב בסוף. נשלח לקצה השני של העולם.

מתקבל בתא קולי.

—

בס"ד


"לא לעולם יישאר המחסום" פלט האיש לבוש השחורים אל עבר חברו. "יודע אני זאת. משיגיע היום, יהיה עליהם למצוא את האיזון בכוחות עצמם." נאנח האיש בלבן, מלטף את זקנו. "מאמין אתה שיוכלו הם להגיע אל האיזון הנדרש?" שאל האיש לבוש השחורים, הספק שבקולו מהדהד בין עצי היער. "הו חברי. וכי חושב אתה שתהיה להם ברירה?" צחקק האיש בלבן במרירות. שני הגברים התקדמו במעבה היער, דורכים על העלים שנשרו מעצי האלון העתיקים. הלילה החשוך והקריר, לא נתן בהם את אותותיו, ושניהם הילכו במרץ רב במורד השביל העתיק, דממת הליל מלווה את צעדיהם החפוזים. שעות הילכו יחדיו ביער החשוך, תרים אחר פינה המוכרת אך להם. משהגיעו אל קרחת היער הקטנה שחיפשו, מהרו להכנס אל פתח מערה צרה. המערה הייתה מוסתרת מאחורי עצים רבים, מסתירה את קיומה מפני זרים. משנכנסו אל המערה, החלו לכתוב, צנצנות הדיו לרגליהם:

עוד יגיע היום, שבו המחסום יתמוגג.
ואז יקרים, הכל יתערבב.
הטוב המוחלט יטעם מן הרע.
והרע החיצון, כבר לא תהיה לו ברירה.
יהיה חייב הוא להתמזג עם הטוב.
דרושים שני אמיצים, להפריד הערבוב.
אחרת, הסוף שכולכם מפחדים, יהיה יותר מאי פעם, קרוב.

מה קרה לי? איפה אני בכלל?

הוא פותח את העיניים במאמץ, ואז פוער אותן לרווחה בהפתעה.

הוא שוכב על חול, זך וזהוב. כזה שמרגיש רך בדיוק כפי שהוא נראה. הוא קומץ את ידו הימנית, הפשוטה קדימה, מרים אותה מעט ומניח לגרגרים לזלוג מבעד לאצבעות. מאפשר לעצמו לרגע להתמכר לדגדוג הנעים.

אי אפשר לשכב כך באפס מעש כל היום וללטף את החול. צריך לקום, לנער את החול מהבגדים, ו.. כן, גם להיזכר מה הוא עושה כאן. מהו בכלל ה'כאן' הזה?

הוא מתרומם וממצמץ בעיניו, השמש יוקדת מאחור. המרחבים הזהובים נמתחים לכל עבר למלוא האופק. זהוב מרשים, חלק וריק. ריק לחלוטין.
מה קורה פה?

הוא מתחיל לצעוד. הרגליים רועדות, וחול נושר מבגדיו ומתפזר עם הרוח הקלה. הראש סחרחר, השמש מכה על צווארו. הוא פוסע, לא בטוח לאן ולמה. משהו הרי צריך לעשות, איזו פעולה שתזכיר לו מניין בא ולאן עליו ללכת.

קדימה.. קדימה.. ואז ימינה וקצת ישר. נראה לו שהוא צועד במעגלים. החול אותו חול בכל מקום, אבל הנקודה הספציפית הזאת.. הנה שלט עץ ישן, שבור בקצוות. הוא ניגש אליו ברגליים כושלות וכורס לצדו למצב לישיבה. כתמי צבע קלושים מעידים על מילים שנכתבו שם בעבר ונמחו עם הזמן.

הוא נשען על עמוד השלט ומאפיל בידו על עיניו, מים. הוא צריך מים. הוא לא צמא, אבל ודאי יהיה בקרוב, זה אומר שהוא צריך לחפש מים. עכשיו.

ואז קולטות עיניו משהו נוסף, במרחק שרוע משהו כהה וגדול על האדמה.

נעליו מותירות חלקי עקבות על החול כשהוא רץ, קצר נשימה. מתקרב אל המשהו.

זה לא משהו, זה אדם.

"אתה בסדר? אתה בסדר?"

האדם מרים את פניו מהחול ובוהה נכחו בבלבול. הפנים מלאות חול, אפילו מהריסים נושר חול כאשר הוא ממצמץ.

"יש לך מושג איפה אנחנו?" הוא שואל את האדם בתחינה.

החדש מיישיר אליו מבט, שמצמית באופן מוזר גם מבעד לפני החול הגרוטסקיות שלו. "מצחיק מאוד, זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך.."

הם שותקים לרגע, מבטיהם מתמודדים.

"אני לוי, דרך אגב", החדש מיטיב את ישיבתו. "שם פרטי, לא משפחה".

"חיים", מציג הותיק את עצמו בתגובה.

"אז אין לך צל צלו של מושג איפה אנחנו, חיים?"

"אין לי", חיים לופת את זקנו, מהורהר.

"ולו?"

"לו?" כשחיים מסובב את ראשו להביט אל המקום אליו הצביע לוי פיו נפער. כשלושה מטרים מהם, בתוך עמק חול קטן, שרוע אדם נוסף. "אני לא מאמין! הוא לא היה שם לפני רגע!"

הם מזנקים על רגליהם. "יותר הזוי מזה לא יכול להיות" ממלמל לוי.

חיים מתיישב לימינו של השרוע, לוי עומד ומתבונן. הוא לבוש בבגדים שחורים, שוכב כשפניו טמונות בחול, בדיוק כפי שהיו הם לפניו. הם מנסים לנענע אותו קלות, ואחר כך פחות ופחות קלות, אבל האיש אינו מגיב. הם מביטים לרגע זה בזה, השקט אופף את המרחב.

ואז מגיחים מהאופק בריצה ארבעה אנשים גבוהים לבושי שחורים. הם רצים לכיוונם בביטחון תקיף, כאילו המאורע כולו מובן מאליו, ואי אפשר שיהיה אחרת. הם עדיין רחוקים למדי, אבל כבר אפשר לזהות שהם אוחזים משהו. רגע אחר כך נשמעות היריות.

"רבונו של עולם!" נאנק חיים, ומניף את ידו לאמירת שמע ישראל. לוי פותח את פיו כדי לומר דבר מה, אלא שברגע זה מתרומם האיש מהחול בקפיצה אקרובטית מרשימה. החול המתפזר סביבו לכל עבר משווה לו מראה מרשים. קרן שמש מתנפצת על רובה גדול שהוא אוחז בידיו. הוא לא מהסס אפילו לרגע כשהוא מרים את הכוונת אל עינו, ומיד מרעים הקול והבזק של אור. השלושה צונחים בזה אחר זה, בדיוק אומנתי.

"למען השם!" פולט חיים וצונח על הארץ כשהוא אוחז בראשו הכואב. "למען השם!"

"תגיד, סופרמן", בין התנשפות למשנתה מצליח לוי לפלוט את המילים, "מאיפה בדיוק היה לך רובה?"

האיש בשחור שומט את הרובה בתנועה אלגנטית באגביותה ומסתובב, מישיר אליהם את עיניו הכהות: "זו השאלה שהכי מציקה לך? אין תשובות על השאלות האלו. זה הז'אנר."

"איזו פתיחה נהדרת, ככה אני אוהב התחלות!" עולץ לוי, ומושיט את ידו ללחיצה. "לוי. שם פרטי, לא משפחה. איך קוראים לך, סופרמן?"

האיש בשחור מעביר את עינו מלוי לחיים, ואז שואל בקול גבוה: "איפה אנחנו בדיוק?"

"מה?" לוחש חיים.

"רגע", לוי קונקרטי יותר. "אתה רוצה לומר לי שגם אתה.. כלומר.. אין לך מושג?"

הרוח שורקת קלושות, הם מסתכלים זה על זה ומתחילים לצחוק, צחוק יבש ומת אבל ארוך ומשחרר מספיק כדי שכלבוש השחורים ישאל בסיומו: "אז נתחיל לבדוק איפה אנחנו בדיוק?" הם יהנהנו בתקווה מסויימת.

אבל הם לא מספיקים להרחיק אפילו קצת, כדי לגלות אדם נוסף שוכב על החול.

"זה כבר ממש מוגזם, אתה לא חושב?" רוטן לוי, ומגלה ששני רעיו למסע נעצרו בתדהמה.

"זה.. זה ילד", אומר חיים. "זה ילד!"

לוי מניח את ידו על פיו: "ואני חשבתי שלא יכול להיות יותר הזוי.."

לא מבטיחה לגמור, אבל אשמח לתגובות, הארות והערות

מענדי נכנס אל החדר בצעדים חתוליים, חיוור.
הוא התיישב על הרצפה בדממה.
נעמה החלה לנוד בשנתה והוא עצר את נשימתו.
"ואאאהה" היא צרחה פתאום כשראתה אותו. הוא קם וניגש אליה מהר, מניח לה יד על הפה: "מה את עושה?!". עיניו נקפצו בבהלה, מפוחדות.
"אה מענדי".. היא נשפה בהקלה. "מה, אני אמורה לנחש שמישהו יישב בנוחות ליד המיטה השלווה שלי ויבהה בקיר בעניין בשעת לילה אחר חצות?"
"את יכולה להסתכל מיהו המישהו המוזר שיירצה לשבת בדיוק על הרצפה ליד המיטה הקדושה שלך, ולהסתכל על הנוף בחדר שלך, שידוע שהקיר הלבן שלו נדיר ומרתק, ועוד בשעת חצות, לפני שאת צורחת ככה". הוא ענה, ציני.
פתאום היא ראתה שהוא רועד, בציצית הדקיקה שעליו.
"מה קרה?"
"מה יכול כבר לקרות.." הוא נאנח. מתיישב לאט על המיטה, שומט את ידו מפיה בתנועה זהירה.
"אבא?" בעיניה כאב מפוחד. "שוב?"
הוא הסתכל עליה. בעיניו האפורות, בדממה שעמדה בהם, שרתה ההודאה במלוא נוכחותה.
"מענדי…"
"מה את רוצה? מה אני יכול לעשות?" גבו נמתח בכעס.
היא דמעה בשקט, נשכבת בחזרה במיטה. מתכסה בפוך עד מעל לראש.
"נו באמת נעמה, זה יקרה מתי שהוא, אל תהיי כזאת.." הוא הרגיש רע, אבל הוא לא יכול לסחוב את זה לבד יותר. הפחד מומשי כל כך עד שהוא יכול רק לשלוח יד ולגעת בו. לראות את החושך שבסוף המנהרה.
"מענדי שקט", קולה מוזר כשניסתה לייצב אותו, "אני רוצה לישון".
"את בורחת".
"אני לא, אני.."
"אני יודע מה תגידי, נעמה. שאת רק מעדיפה לחיות נורמלי עד שלא תהיה לך את האפשרות הזאת".
נעמה פתחה את פיה לומר משהו אבל היא הייתה מתחת לפוך, אבל הוא לא ידע. היא הרשתה לעצמה לנצור את פיה בחזרה, לשמור על עצמה מלבה רותחת של אחיה על מה שתגיד.
"זה שאת שותקת, זה לא סוכר את הרגשות אצלי, שתדעי. זה לא שככה אני לא יודע מה את חושבת ורצית להגיד, אבל התחרטת".
"אתה נביא". זה נפלט ממנה.
"נביא זעם", הוא חייך חצי חיוך עקום. "נעמה תורידי רגע את השמיכה מהראש".
"מה?" בחושך לא היה אפשר לראות את עיניה הרטובות, אבל היא ידעה שהן מהבהבות אלפי פעמים במוחו של חד החושים הצעיר.
הוא שתק לרגע. "נעמה.. את יודעת שאני עוד שבוע מתחיל ישיבה ואז אהיה פה רק בלילות, נכון?"
"די אני לא רוצה לחשוב על זה, מענדי". קולה של נעמה לוחש אך צורמני מאוד. כמו אוויר הנפלט מחור זעיר.
ידה של נעמה החלה לרטוט. בן הארבע עשרה הרגיש זאת כמעט על בשרו ממש.
למה הוא לא יכול לשתף מישהו טיפין טיפין בפחדים שלו? ממה מצפה אחותו שקטנה ממנו בדיוק בשנתיים, שיעמוד מול המציאות לבדו ויפלל?
"די נעמה, הכל יהיה טוב, את תראי". הוא ניסה לראות פרצופה מתוך השמיכה.
"אתה סתם מנסה להרגיע אותי", הרטט התגבר ביד שמאל שלה, האוחזת בשמיכה.
יד יציבה לפתה אותה בעדינות. נעמה סגרה את עיניה בחוסר אונים.
"תקשיבי, זה יכול להראות גם הרבה אחרת". הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבקש להאמין. להשלות את עצמו. "אנחנו עוד נשב על ספסל העץ בגינה שלנו, ונראה את אמא צוחקת ואת אבא שמח ועם פרצוף מאושר! נראה גם את התאומות מפטפטות בלי לנשום אפילו בין מילה למילה", הוא נשאב לזה, "ואת דולי הקטן זוחל בין כולנו. כל מה שנעשה זה נישען על הספסל בנחת, וכלום לא יקרה", קולו הפך לכמעט צעקה פתאום והוא פתח את עיניו הבוערות. "את שומעת נעמי?!"
נחירות שקטות ועדינות ענו לו בשלווה. גופה של נעמי התפתל מעט כשהאחיזה בידה התחזקה מעט.
הוא חזר לראות את אפלולית החדר המבעיתה בנחיתה קשה וכואבת. "אוף, נעמי." הוא רטן לעצמו כשהביט בה ישנה. "למה תמיד את נרגעת מהשטויות שלי.. את כבר בת 12, את אמורה להגיד לי שקט כשאני מתחיל לקשקש לך, לא לשכב כמו פתיה ולהירגע. תעזרי לי!" הוא ביקש בתחינה.
החדר המאיים השיב לו גיחוך.
הוא קם מהמיטה באנחה, מניח את ידה הרופסת לצד גופה בזהירות. מקווה שאבא נרגע כבר מהתפרצות החרדה שלו.
מענדי דידה בצעדים בלתי נשמעים כמעט אל החדר שלו שבסוף המסדרון הקצר.
הוא בטוח שהכבשים שיבקר היום שוב יירדמו לפניו. הוא ישאר בגפו מול כולם.
הוא נשכב במיטה, מאזין לדממה הרועשת שסביבו. ורק כשהתחיל לראות אותו מאושר ונרגש בקבלת הפנים בישיבה, עם אמא שלו, הגאה, הוא ידע שהוא כבר נרדם.
עובדה:
הוא חולם.

שנה חלפה מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.
הוא לא יגיד שהיה קל; התרבות השונה, העדר החברה התוססת ואפילו המבטים שננעצו בו כשדהר על אופניו בין השבילים. אבל מיום ליום הכל הסתדר.

הכל שווה בשביל לקום בבוקר בהיר וצלול אחד אל השקט. להביט אל האור שעולה לאיטו מעל מרחבי השדות, להאזין דומם לרוחות השורקות בחוץ, ולנשום את השלווה.

שווה לשלם מחיר של ריחוק וקצת בדידות בשביל לדעת שאתה והיקרים לך מוגנים.

קול של רגליים יחפות מכות בעפר קרע בבת אחת את השקט, דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית.

"ארי?" ווין התעוררה בבת אחת, משפשפת עיניים. "מה זה?!"

"חכי כאן. אל תזוזי." הוא חתך. היכן הסכין שלו? בעיר היא הייתה מונחת תדיר בקרבת מקום, אבל הוא התמכר כל כך לשלווה הכפרית עד ששכח אי-אלו נהלי זהירות בסיסיים.

"תפתחו, ארי, ווין, תפתחו כבר!" זעקות הצטרפו אל המהלומות, לא פרופורציונאליות בעליל לשעה והיסטריות לגמרי. "תפתחו!"

בשני צעדים מהירים הוא היה ליד הדלת, מעיף מבט חרד אל מיטתו הקטנה של רדין. הילד ישן בשלווה, בפה פתוח מעט.

הרים את הבריח. פתח את הדלת בפתאומיות שכזו שהדמות הנמוכה שעמדה שם כמעט נפלה עליו.

"רזיאל!" הוא קרא מבוהל אל גיסו בן השתיים עשרה. "הכל בסדר, ילד?!"

"ארי, סוף סוף פתחת" רזיאל התנשף. הוא נראה על סף בכי.

"מה קרה, רז?"

הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות גדול ובוגר ולא מפחד בכלל. "כלום" הוא נשף.

אהה, כלום.
ברור. הבנתי את זה ברגע שבו דפקת על הדלת שלי היסטרי עוד לפני הזריחה.

"ממש כלום" רזיאל נשף, מנסה להשתלט על נשימותיו חזרה, "רק שבלילה" הוא התנשם שוב, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה--" הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

ליבו קופא לרגע ארוך, זרימת הדם לאיבריו נעצרת.
אתה והיקרים לך מוגנים, הדהדו בראשו מחשבותיו השלוות מהבוקר.

"רז," הוא שואל אחרי רגע ארוך. שפתיו יבשות מאד. "מי נעלם?"

ואוו! כמה משועממים יש לנו (334 לבנתיים, למקרה ששאלתם).

לא האמנתי שכל כך הרבה יכנסו לאשכול: "פנטזיה? דרמה? אימה? אתם תחליטו!!!".
(רק לא הבנתי משהו אחד, למה מתוך כל אלו שצפו בדף, רק 44 ענו על הסקר?)

טוב, ועכשיו לענייננו.
אחרי שעות של נתינת אפשרות הצבעה - איזה סגנון סיפורים אתם הכי אוהבים- הגיע הסוף!!!

והנה התוצאות:

במקום השלישי - נמצאת הפנטזיה שכולנו אוהבים.

במקום השני - נמצא המתח המצמרר...

ובמקום הראשון...

מדע בדיוני!!!

כן כן, לא פחות ולא יותר, מדע בדיוני!

טוב, אז חיכיתם, ציפיתם המתנתם, רעננתם את הפרוג כל שתי דקות, עכשיו הגיע הרגע הגדול!

סיפור בהמשכים חדש!!!

פרק ראשון (פרולוג)


האש כילתה את העשב היבש מסביבם, ריח חרוך חותך בנחיריים, והעשן הנמוך מסתיר את הכוכבים. בין קולות נפץ שאינם פוסקים, הם זחלו לאורך הגדר הקרועה, סדק אפל בנוף הצחיח. אורות ירקרקים של משקפות לילה הבזיקו מעבר לוואדי, משרטטים צלליות ארוכות על פני אדמה יבשה וחסרת רחמים.


עידן דחף את גופו אל תוך שקערורית באדמה, מקפיד לא להרים את הראש מעל הטרשים. מעט קדימה, איתי הצמיד את הלחי לצין הטלסקופי, ידו יציבה באופן מעורר פליאה למרות הבלגן סביב. מרחוק, צרור יריות חותך את האוויר – אין זמן למילים מיותרות, אפילו לא מבט תוהה.


רק לפני דקות ספורות הם נשארו לבד, חיפוי ושמירה הדדית, כשרוב הכוח המשיך הלאה. הם שמעו בקשר פקודות קצרות, מקוטעות, ואז דממה משונה, כאילו העולם מחק את עצמו בין משוכה למשוכה. איתי משך את הבריח לאחור, נכנס לדריכות הישרדותית. רחש עפר נשמע, עידן סימן בידיו באפלולית: חוליית אויב חלפה במרחק נשימה, שיחה חטופה בשפה צורמת, ציוד מציץ בין שרוולים ונעליים כבדות.


הסלעים דוקרים במפרקי הידיים, העור מתקלף תחת האפוד, אבל הם לא זזים, לא נאנחים, לא מפנים מבט. בין העשן לדממה המוזרה, לא ברור עוד מי צד את מי. אווירת כפור וריח מלחמה והם מחליפים מילים בלי קול. לא צריך. הם רואים את זה אחד לשני בעיניים.


הזמן נמתח לשניות חדות. איתי מהדק את האצבע על ההדק – רגע אחד שלא יחזור. אם ייאלץ לירות, הוא יירה. אם יצטרך לסגת, הוא יסתכן כדי לא להשאיר את עידן מאחור. אין צורך לחזור על זה שוב ושוב; מספיק להקשיב לפעימות הלב, די להרגיש את הלחץ בכתף.


להבה קטנה מתלקחת באפלה – אולי גפרור, אולי רמז למכשיר קשר עתיק. איתי ועידן שואפים אוויר מקוטע, מזהים הזדמנות לזוז. עוד רגע אחד, עוד פעימת לב אחת. במקום הזה, הגבול בין חיים למוות דק משערה, ושני הלוחמים תלויים זה בזה ובתושייה האחרונה שלהם.


דקה אחר כך, אין זכר ללהבה. אין גם דרך לחזור אחורה. הם מופקרים בין קרעי הלילה, מיוזעים, דרוכים, מוכנים למבחן הבא שיבוא. וזהו רק הסיפתח.


אני ממש אשמח להערות.

שנת תשכ"ז

הכתל בידינו! הר הבית בידינו!
הקריאות הדהדו בכל בתי ישראל מדן ועד באר שבע, מתל אביב ועד מאה שערים.
כן- גם גדולי המתנגדים לציונות ולצה"ל, למעט בודדים מאוד, ידעו שהר הבית, הכותל, קבר רחל ועוד מאות מקומות קדושים בידינו בניסים גלויים.

ירדן: בן 21, תושב תל אביב, חייל מהגדוד שכבש את הכותלראית מה זה? שום צבא שבעולם לא יכול נגד צה"ל, צבא של מדינה קטנה ושכוחה אי שם במזרח התיכון.

משה: בני ברקי מהראשונים שבאו לכותל אחרי השחרור כן, שום צבא בעולם לא יכול נגד עם ה'. זה פשוט לא יאומן! בתוך שישה ימים!

ירדן: כן, תוך שישה ימים השמדנו את כל צבאות סוריה ומצריים. תוך שישה ימים השגנו את ירדן מגבולות ישראל. תוך שישה ימים!

משה: תוך שישה ימים! נתן ה' בידינו את כל אויבינו! את כל המקומות הקדושים הכבושים- הכותל, הר הבית, קבר יוסף, קבר רחל, הר סיני ומערת המכפלה. ניסי ניסים!

ירדן: אין על צה"ל!

משה: הקב"ה אוהב אותנו ותמיד איתנו.

המשך יבוא

שלום אני חדש כאן בפורום
אני לא חושב שאני טוב כל כך אבל אני מקווה להשתפר בזכות הפורום


מעלה כאן סיפור בהמשכים
כדאי שתדעו סיפור זה הוא סיפור פנטזיה פנטזיה!!!!
מקווה שתענו !!!
ושתדעו שאני לא מתבייש מביקורת !


פרולוג:

רחש מוזר נשמע מאחורי השיח, עמיאל שלח את ידו אל החרב מתכונן לבצע את התרגילים עליהם התאמן אלפי פעמים, החיים בזמנו לא היו קלים מי שלא היה מאומן היה עדיף לו להסתתר

דמות יצאה מאחד השיחים מאחוריו מעיפה כמה עלים ברגליה, עמיאל שלף בתנועה חדה את החרב מתכונן לקרב

מוכן לכל דבר שרק שיבוא הוא הסתובב לאחוריו מזהה פנים מוכרות וידידותיות

"זה אתה אליאל, הבהלת אותי" עמיאל פלט אנחת רווחה "אני מבין שאם באת לפגוש אותי זה לא בגלל משהו טוב" הוא מחזיר את החרב לנדנה לוחץ את ידו של אליאל

אליאל הנהן קלות בראשו "האביר השחור" הוא השתהה כמה שניות והמשיך "אתה בטוח זוכר"

"הוא כבר לא בין החיים לפי מה שאני זוכר" עמיאל קימט את מצחו "הוא מת בקרב על מבצר למברגד" הוא נשען על עץ בעל גזע עבה מאד

"לצערי קיבלנו מידע שהוא חי וממשיך להכות" אמר אליאל בעצב "אתה זוכר שלפני שבועיים וחצי היה בכפר רטונקד שריפה ענקית שכילתה חצי מהמשק, זה היה מעשה ידיו" הוא יתיישב על גזע עץ כרות פולט אנחת צער בועט ברגלו באבן קטנה

"אז מה עושים" עמיאל החוויר ממצמץ בעיניו מאור השמש

"חשבתי אולי לאחד כוחות" הציעה אליאל "אבל אני חושב שרובם לא ירצו לחזור" מבע של ייאוש ניראה על פניו

"כדאי לנסות" אמר עמיאל מלא תקווה "בכל זאת חלקם כן ישמחו לחזור, אני אנסה לקבץ כמה שיותר חברה, ומחר אני אבוא אל ביתך כדי לגבש תוכנית ולשמוע עוד קצת פרטים על מעשיו"

"בהצלחה" איחל אליאל נעמד על רגליו ופונה לדרכו ,עמיאל נשאר לעמוד במקומו מהורהר לכמה שניות ולאחר מכן פנה אף הוא לדרכו בהליכה מהירה

אין להם הרבה זמן האביר השחור כפי שהם מכנים אותו הוא צרה צרורה לארצם ואף לארצות השכנות חוץ מכסף ולהרוס ולהשחית הבחור הזה לא רוצה כלום, עמיאל יודע שהוא בטוח לקח אותם בחשבון והכין להם הרבה הפתעות

"אולי אין לנו סיכוי" חשב עמיאל לרגע אבל מיד סלק את המחשבה מראשו, בוטח בהשם יתברך שיעזור להם כפי שעזר להם תמיד

פרולוג ואולי יהיה המשך
מתנאל פוקח את עיניו, ממצמץ לנוכח המבט הקשה של אימו.
זה לא הוגן.
זה לא הוגן שהוא זה שיספוג עוד פעם את החבטות המגיעות לאח שלו, ובצדק!
וזה עוד יותר לא הוגן כשהוא עוד לא יודע אפילו במה הוא נאשם.
הוא מנסה למלמל על כאב בטן שלא מאפשר לו לקום, ועוצם עיניים בהשלמה לנוכח הזיק העובר באישונים הכחולים שמולו.
''אז אתה מבין למה אני פה מוקדם כל כך!'' אומרת אמא שלו בחומרה, וגם זר שלא מכיר אותה יוכל לזהות שהיא כועסת. כועסת באמת.
''לא'', הוא מתנגד, ''אני לא יוד-''
אגרוף הישר לבטן הוא אף פעם לא חוויה נעימה, וכשהוא מגיע בהפתעה הוא מלבב עוד פחות. והפעם, הפעם כנראה שאחיו באמת הגזים.
'מה נתנאל עולל הפעם?' אבל מתנאל רק סוגר בכוח את שפתיו, יודע שכל תגובה תחריף את המצב.
''קום!'' אימו פוקדת עליו. ''התלבש, נעל נעליים וחכה לי בחוץ על יד האורווה בעוד עשרה רגעים בדיוק''.
הוא מהנהן בראשו, וזוכה בתגובה לחבטה נוספת.

במהירות הוא מתארגן, חושש מזעמה של אימו אם יאחר, ואחרי שמונה דקות של התארגנות נחפזת הוא מוכן, ניצב על יד דלת האורווה, ומנסה לא להרהר יותר מדי במעלליו של נתנאל, אחיו התוסס, ובתוצאות שהם גוררים.
צבע הדשא הוא נושא חשוב למדי שראוי להקדיש לו מחשבה מעמיקה, וגם להקת ציפורי השיר, שפצחו בשירת הבוקר שלהן, היא סיבה להתבוננות מרוכזת מאד.
ואולי בגלל שהוא מביט על כל העולם שסביבו, ומהרהר על פלאי הבריאה הטמונים בתמונה שלפניו, הוא אינו שומע ואינו מבחין בנתנאל הנעמד לצידו, ובאימם, שאוחזת שני תרמילים בינוניים בזרועותיה.
אולי. רק אולי. שכן ברגע שאחר כך הוא שומע את קולה של אימו, ומבטו התועה חוזר למקומו, נזוף.
קולה קר, והעובדה שמולה עומדים שני נערים קטנים בני עשר, כמעט ילדים, לא עוזרת לה לרכך אותו. היא קצה בהם ובמשובות הילדות שלהם. ואם עדיין לא חדרה למוחם ההבנה שעליהם להתנהג, לכל הפחות, כבני מעמד האצולה, תבוא החלטתה זו ותציב מראה למולם.
אימם לא מחכה להתנצלות על העבר ולא ממתינה לקבלה לעתיד. היא מדלגת הישר אל שלב העונש. והדילוג החריג הזה מעניק למתנאל אי אלו השערות בנוגע לטיבו של התעלול.
''ובכן,'' היא חוזרת ומסבה את תשומת ליבו מהציפורים המצייצות על העץ אל דבריה, ''לשמחתי עוד תהיינה לכם שעות רבות להעביר בשיחה עם הציפורים, מתנאל, שכן מרגע זה אני אוסרת עליכם להיכנס אל הבית פנימה.
ועד מחר, כשיעלה השחר, מוטב שלא אראה סימן לכך שאי פעם שהו תאומים בביתי. ברור?''
השאלה לא רטורית, והאימה שניבטת מפניהם של זוג התאומים העליזים תמיד מודגשת כעת על ידי ההנהון הרפוי שהצליחו להפיק בקושי.
אחרי רגע ארוך בו השניים מנסים לעכל את ההכרזה, מעז מתנאל לשאול בקול רועד: ''את מתכוונת ברצינות, אמא? זאת אומרת, שאנחנו - שאת - שנלך לתמיד מהבית?''
ולזוועתו, קולה של אימם קוצני ודוקר, ותוכן דבריה מערער את שיווי משקלם של הילדים האמיצים ביותר בחִיצְגָאט.
''הו לא, נכבדִי,'' היא עונה בעוקצנות, ''דומני שיש בדְבָרֵיךָ טעות קלה. שכן מעולם לא הייתי אימכם! הו, ואתם צריכים כמובן לומר תודה על כך שלא זרקתי אתכם כבר אז, לפני תשע שנים! חי נפשי שאיני יודעת מה עבר לי בראש כשהסכמתי לגדל אתכם, שני תינוקות קטנים וצווחניים. שכן אם לא התשלום הנכבד ששילמו עבורכם, לא הייתי מעיפה באביכם אפילו לא מבט נוסף. טפו!''
אביהם!
גידולם תמורת תשלום?
הם משתנקים.
ולנוכח מתנאל העומד בעיניים פקוחות מדי בתדהמה, ונתנאל שדוחף את אצבעו לפיו בחוסר אונים מודגש, היא מוסיפה בבוז: ''כבר עברו שנה וחצי מאז התשלום האחרון, ולמרות שהתמורה היחידה שקיבלתי היא מעשי שטות איומים, המשכתי להאכיל אתכם, להעניק לכם מקום לישון בו, בגדים וחינוך משובח.
אבל כעת, קצתי במשובותיכם.
דרך צלחה, מכובדָי,'' היא עוקצת שוב, ''אביכם היה גר בעיר לוֹסְבָּאט, ושם משפחתו היה עִיסְבָּלְאָן. את שמו הוא אינו טרח להזכיר.''
''תודה,'' הם עונים בלחש, ואחרי שהאישה שהיתה להם לאם זורקת לכיוונם את התרמילים, היא מפטירה כי בפנים יש כל מה שיזדקקו לו ביומיים הקרובים. וכיוון שהיא גם מציינת כי באורווה מחכה להם הסוס שלהם, הם מתעודדים במקצת, וקצה חיוך מפציע בעיניו של נתנאל.
''טוב,'' הוא אומר כמשלים עם גורל אכזר, ''היא אף פעם לא היתה ממש נחמדה.''
ודי באמירה זו כדי לגרום להם לבוטש ברגלם את עפר השביל בנסיון להחניק את הצחוק שעולה בתוכם.
מתנאל ונתנאל מביטים אחד בשני, זוקרים את כתפיהם במחווה אילמת של שעשוע, אימה וחוסר אונים, ואז, פשוט כי לא עומדת בפניהם אף ברירה אחרת, הם מעמיסים את התרמילים על הגב, אוסרים את הסוס ודוהרים הלאה, בכיוון זריחת השמש, לעבר העיר הקרובה.
הם לא מחליפים ביניהם אף מילה על המידע המהמם שקיבלו, וזוהי הסיבה שבמשך כל שעות הרכיבה הבאות יש ביניהם שקט מוזר וחריג.
שקט שבו נשמעים גלגלי מוחם העובדים בחריצות, מנסים להכניס את המשפטים של אימם החורגת למקומם הראוי. דממה בה אפשר לקרוא את מחשבותיהם, ולהעניק פירושים חדשים להמון מחוות קטנות ומרגיזות שהיו חלק אינטגרלי מחייהם.
בלי מילים הם מסכמים שירכבו עד חֵמִיטוֹל, שם ישנו הלילה. מחר בבוקר יצאו לעבר מחוז לוֹסְבָּאט, ויתחילו לחפש.
לחפש גבר בשם עִיסְבָּלְאָן, שמלבד העובדה שאי אז, לפני תשע שנים ארוכות, היו לו צמד בנים בני שנה, הם לא יודעים עליו דבר.
אף אחד לא מחכה לשובם, ואף אחד לא נושא עבורם תפילה כי דרכם תיהיה קלה, ותעבור ללא תקלות.
ולמרות שתמיד הם היו קצת שונים, בהירים וגבוהים משאר ילדי הכפר, ותווי פניהם לא התאימו לאזור, אף פעם הם לא הרגישו זרים כמו עכשיו.

שני ילדים נטושים הרוכבים עם השמש, לעבר הלא נודע.

פרק א'.

חושך.

זה הדבר היחיד שהוא ראה כשהוא פקח את עיניו. צליל זמזום מתכתי נשמע מעליו ומצדדיו, מבט חטוף מצדו גילה לו כמה נורות חשמליות, מהסוג שמשמש לתאורת רחוב, יחד הן הפיקו אור קלוש שהאיר את חלל המבנה, אך לא היווה תאורה מספקת.

הוא ניסה להבין היכן הוא נמצא. ואם להתחיל בשאלת היסוד, 'איך הגעתי לכאן?'. וכדי לענות על השאלה הזו, הוא חוזר שלב לאחור, 'מהיכן באתי?'. הוא לא כל כך זוכר.

השאלה היותר נפוצה שאדם רגיל היה שואל היא

"מה זה המקום הזה?"

הוא נרתע מעט לאחוריו כשהוא רואה אדם צעיר, להערכתו בערך בגילו, בשנות העשרים לחייו, חצי יושב חצי שוכב, ומביט עליו במבט מוזר ומבועת.

"זו שאלה טובה", הוא עונה בחיוך לאדם שמולו ומושיט לו יד, הצעיר תופס את ידו של האחר והוא מתרומם מהרצפה.

"תסלח לי, אבל אני חייב לעשות כאן סדר", הוא אומר לצעיר שהרגע הקים, "דבר ראשון, שלום, קוראים לי ניר, אשמח לדעת את שמך שאדע איך לפנות אליך", הוא קד קידה צינית ומביט על הצעיר, "אתה חטפת אותי לכאן?", הצעיר שואל בקול חושש לאחר כמה שניות של בהייה, הוא שולח את ידו לכיסו, ניר מבחין בכיס המכנס המתנועע אנה ואנה, ולבסוף הצעיר מסתכל עליו במבט מאיים, "תחזיר את זה", הוא זורק לרצפה בזעם פיסת נייר שהייתה לו בכיס, "את מה?", ניר עדיין מחייך, לא כל כך מבין את הסיטואציה, "את הפלאפון שלי שגנבת", הצעיר צועק עליו וצועד צעד קדימה, ניר נרתע לאחוריו, "לא גנבתי לך שום דבר, למעשה מצאתי את עצמי כאן בדיוק כמוך לפני שניות ספורות", הוא מסביר בעודו שולח את ידיו באינסטינקטיביות להגן על פניו, "תגיד לי, ניר", הצעיר הוגה את שמו בציניות, "אתה רוצה מכות?", הוא שואל כמובן רטורית, ניר צועק לו, "לא, אני מבטיח לך לא נגעתי בך", ורק לאחר שהוא חושף את בטני כיסיו, הצעיר נרגע ומתחיל להאמין לו.

"קוראים לי אלי", הוא אומר בקול רפה לאחר מכן, "אני מקווה שאתה מרוצה", הוא מזעיף פנים ונשכב על קצפת הבטון הקשה, מתנשף. "לכל הרוחות, מה זה המקום הזה?", הוא ממלמל לאחר כמה שניות ארוכות של נשימה.

"אוקי, יש לי שתי בשורות, טובה ורעה, מה תרצה לשמוע קודם?", ניר מציג לו את האפשרויות, "תגיד לי, אתה חושב שבאתי לכאן לשחק, מה הקטע שלך?", אלי מתרומם קלות מהרצפה, מביט בתסכול על האיש עמו הוא נתקע ב... מקום הזה, מה שהוא לא יהיה, "טוב אני אתחיל בטובה", ניר עונה לעצמו, "יש דרך לצאת מכאן", אלי מתנער, 'סוף סוף יש לו משהו חשוב לומר', הוא חושב לעצמו, "יש מולנו דלת גדולה, ובערך באמצעה", ניר הצביע לכיוון מסוים, "יש חור למפתח", "מעולה", אלי התלהב אך אז לפתע עצר, ופנה אל לניר, "תן לי לנחש מה הבשורה הרעה", ניר מהנהן לו לחיוב, כאומר לו, 'כן אחי, קלטת את העניין', "אין לנו מפתח", אלי משלים אותו, ומביט על הקיר מולם.