קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 3K
    • ה
    סיפור בהמשכים אילו דם קר היה קומיקס - חלק ב'
  • הגיבן (ת) //
    • כהמשך לאשכול הזה:

    זה עיבוד מחדש ל"דם קר" הוא הספר השביעי בסדרה של יונה ספיר על איש ביון בשם אייל גלבוע. והנה מה שקרה עד עכשיו:

    ראש המוסד שולח את אייל ל"מילואים" כדי לכפר על הבגידה האחרונה שלו במדינה. אייל יחזור לשטח סוריה העוינת, שם יש לו כבר עבר לוט בערפל. המשימה: להתנקש בראש בסיס טרור שמסווה את עצמו כמחנה מורדים סורים. אבל התוכנית חלשה ברמה מחשידה: לנצל את היעדרו של המנהיג הגדול כדי לחדור לבסיס בתחפושת של לוחמים לובים.

    בטרם היציאה, אייל מתגנב לפגישה עם אשתו והם מתכננים את עתידם: תחילה פורצים למשרד של ראש המוסד, ומעקמים את זרועו כדי לצרף למשימה את חברו הנאמן של אייל - אליאור הדר.

    בשטח האויב, אייל נתקל בעוינות מצד אנשיו, שחושדים בעברו בסוריה. אבל הוא נחוש להחזיר את כולם בשלום. בנתיים בארץ - אשתו לוקחת את הילדים איתה לטיול אל הלוא נודע, כאשר היא משכנעת את ראש המוסד שהיא נוטשת את אייל.

    בסוריה, אייל מונע מאנשיו ליצור קשר עם הבסיס, ומשנה את התוכנית לחלוטין.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: כלבלבון חמוד, ifatrosh, ניק 115527 ועוד 5 משתמשים8 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רוח פרצים
    על ידי שיחת מוסר אינטנסיבית של בראד או של הצוות לגבי הפציפיסטיות העודפת שלו.
  • 741
    • ה
    סיפור בהמשכים אתר "חורבת הבית"
  • הקה //
    • פרק א
    ברוכים הבאים לאתר הארכיולוגי "חורבת הבית"
    המקום הזה, בעבר שימש כבית מגורים במשך שנת הלימודים, כיום, בימי בינהזמנים ניתן לראות לכך שרידים.
    הנה, כאן הכניסה לאתר הארכיולוגי- זהירות! יכולים ליפול עליכם חפצים שונים מכל מקום שהוא.
    רואים- כאן ניתן להבחין כי היה מטבח בעבר, הדיקט הזה ממש מזכיר את גודל דלתות הארונות במטבחים של שנות תחילת המאה ה21.
    וכן ניתן לראות שבתחתית הדיקט יש מין חור קטן שמאים בדיוק לגודל של בורגהמשמש לידיות של דלתות.
    והמשטחים האלו העמוסים בכל תכולת החלל- הם הרי ממש ברוחב של שיש! ונין להבחין שבאמצע ישנם 2 מקומות יותר נמוכים- כנראה שמשו בעבר ככיורים.
    נפלס את דרכינו בזהירות בין המשחקים ששמשו בעבר את בני הבית- כיום הם רמוסים לחלוטין, ובין שקיות אוכל ואיגלואים- סכנת החלקה! זהירות!
    • חחח
    • תודה
    Reactions: שימנלה, שקדי, violin ועוד 20 משתמשים23 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לוטם
    צורף קובץ
  • 1K
    • ס
    סיפור בהמשכים לילה של אלפי כוכבים
  • סיפור8 //
    • בעז"ה


    לפני לא מעט זמן כתבתי כאן פרק מתוך סיפור עבור תחרות כתיבת קומיקס,
    וכתב לי     @אבימי מחמאה נחמדה: שראוי להמשיך את הסיפור.
    ובכן, לא מעט חודשים חלפו מאז, והסיפור עדיין לא רקם מאז פרקים או סצנות נוספות בראשי. אבל את הפרק הזה, לפחות, שרק את תחילתו פרסמתי כאן, בטח ראוי להמשיך עד סופו.
    אז... זה פרק אחד מתוך סיפור שנכתב כתסריט, ושבעז"ה נקווה שעוד יזכה להמשך:) בפרק הזה ישנם ארבעה חלקים.

    ועל השאלה מה הקשר בין סוכות לתחילת הקיץ- שפשוט בקיץ יש לי זמן לכתוב ואילו בסוכות לא:giggle: אז הסיפור הזה מזמין אתכם להתנתק רגע מאווירת הקייטנות וגלגלי הים, ולהיכנס לאווירת הסוכה תחת לילה של אלפי כוכבים.. בהצלחה:giggle:
    • תודה
    Reactions: שיבת ציון, נ. גל, אש קודש! ומשתמש 1 נוסף4 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    ניק 70107
    אין המשך? זה טוב מדי
  • 1K
    • E
    סיפור בהמשכים כונן גיבוי
  • .Etti G //
    • בס"ד

    הוא ישב רכון על המקלדת. מסביבו היו פזורים מסכים רבים. חלקם מנופצים, חלקם דלוקים וחלקם מהבהבים. לכולם היה חלק ותפקיד בפאזל.

    עבודה חדשה נכנסה רק אתמול מבית ספר לחינוך מיוחד שהחליף את כל המחשבים. הם צריכים תשתית חדשה.

    אבי סגר כמה קבצים פתוחים, ושלף את הכונן הקשיח מהמחשב. מחר יכנס לעומק העניין. כמה שעות טובות ומענגות בחברת האהובים עליו: המחשבים. ככה זה מוסדות שרוצים לחסוך ומשלמים ביוקר על הטכנאי. כמה מערכות הפעלה, אופיס, כרום וגישה לשולחן עבודה מרחוק. תענוג.

    הטלפון צלצל. הוא הביט באנחה בצג. 'מיכל דודה'. לקח לו כמה שניות לענות, אבל זה לא היה קשה במיוחד. רק היה צריך להריץ במוחו את נאומיה הבלתי נגמרים. "מה זאת אומרת? אני גידלתי אתכם כל השנים! עכשיו אתה מסנן אותי בטלפון? מי החליף לך טיטול, אה?" תמיד הייתה מסיימת בכך, כאילו רצתה להזכיר לו את העובדה המבישה.

    אז בסדר, הוא היה נזקק עד גיל שנתיים. זה הספיק לו, מאז הוא מסתדר כמו שצריך.

    "אבי, כמה זמן לוקח לך לענות?! יכולתי לנסוע לאילת ולחזור שלוש פעמים בקצב הזה!"

    "דודה מיכל, מה נשמע?" הוא הבליע חיוך ואנחה יחד. מין שילוב בלתי אפשרי שרק היא מצליחה להוציא ממנו.

    "שום דודה ושום דבר, תקרא לי רק מיכל, אתה גורם לי להרגיש זקנה!"

    "מה הפעם? מי הבחורה? מה הבעיה שלה?" הוא הטיח. נמאס לו פתאום.

    "ככה, ישר לעניינים, בלי הקדמות? אהבתי ממש, אבי. אתה מתחיל להשתדרג. אבל הפעם אין שום בחורה. בסך הכל אני צריכה עזרה. יש לי דיסק אונקי ישן עם מלא חומר חשוב, עוד מעידן המילניום. הכנסתי אותו למחשב, והוא כותב לי לאתחל! מה אתה אומר, מה אני צריכה לעשות?"

    הוא לא היה צריך לחשוב יותר מדי. "אל תאתחלי, ממש לא! תקפיצי לי אותו מחר, יש לי עבודה באזור. אני אטפל לך בזה, אל תדאגי". ככה הוא הכיר את עצמו. האחיין הנדיב שכל דודה הייתה גאה לאמץ.

    "תודה, אבי. ידעתי למי להתקשר, אה? ואגב, נזכרתי בעוד עניין קטן..." הוא התכווץ, מכין עצמו למשפט הבא שיבוא.

    "תצא מהתנוחה הקיפודית, הפעם באמת אין לי אף בחורה. יש לי תחושה שהמאגר מתחיל להיגמר, ואתה להזדקן. ובלי חפירות מיותרות, רק רציתי להזכיר לך להתקשר לאמא יותר, היא מרגישה זקנה ובודדה לאחרונה, וזה לא מוצא חן בעיני".

    "צודקת, להתראות דודה". הוא ניתק את הטלפון מבלי לשמוע את מחאותיה. מספיק אינטרקציה אנושית להיום. גם ככה המצפון שלו די ערני לאחרונה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ללי99, א. פרי, brachy 100 ועוד 24 משתמשים27 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אש קודש!
    יש בזה משהו מעניין.
  • 2K
    • ש
    סיפור בהמשכים רבע לרשע- בהגשת ד''ר ווילדשוורץ
  • שמואל י //
    • בס''ד

    פרק 1- חלב חמוץ:

    צהריים נוראים לכל המאזינים.
    כאן ד''ר ווילדשוורץ, דוקטור למדעי הסבל, משדר הישר מהתא השמור ביותר בכלא אלקטרז 2: כלא שמור ביותר שלהזכיר את קיומו זה פשע- וזאת הסיבה שעשיתי זאת.

    ברוכים הבאים לתוכניתינו הזדונית "רבע לרשע". התכנית שתלמד אתכם את כל סודות הרוע והסבל על שלל סוגיו.
    כל פרק אצלינו רשום כפרק ראשון, אין דרך להשיג את הפרקים הקודמים, ויש תקלת שידור כל חצי דקה בממוצע. הכל כדי לגרום לחוויית האזנה זוועתית ככל האפשר.

    אז מה יהיה לנו בפרק הזה? אנחנו נלמד...
    איך...
    להרוס...
    את חג שבועות!!!

    כן. בתור נצר לשושלת אנטישמית מפוארת ובעלת ייחוס, עסקתי לא-מעט בחקר עלילות הדם הגדולות של החגים. אגב, ניתן לקנות ממני קורס מקוון בנושא, במחיר שתמותו עליו.
    כאן נתעסק בטריקים פשוטים יותר, שמתאימים גם למתחילים בתחום ההרס.

    אז המרכיב הראשון הוא:
    לחץ.

    לחץ זה תמיד טוב. לחץ הוא חומר גלם חשוב לכעס, לשנאה ולטעויות אנוש קטנות כמו ללחוץ על כפתורים שאסור ללחוץ עליהם.

    על מנת ליצור לחץ, הקפידו לחשוב רק על הדברים שעוד לא עשיתם, בדגש על הנזק הרב שיווצר אם תכשלו. ניתן להיעזר גם בקנאה.

    דוגמא מעשית:" אוי! שכחתי להוסיף שמן זית קריבי לגבינת-שמנת! והחנויות נסגרו! עכשיו כולם (-מילה חשובה מאוד) יבחינו שהוספתי שמן קנולה פשוט, לליבוביץ' זה לא היה קורה מעולם!"

    ניתן גם להוסיף לחץ בצעדים פשוטים, כמו לצפור לרכב אקראי, לתלות שני מודעות של "אבות ובנים" עם כתובות שונות באותה השעה, או להציע לוועד הבית להחליף את הנורות בכניסה, עכשיו! לכבוד החג!.


    המרכיב השני הוא:
    תסכול.

    תסכול הוא הגורם העיקרי לחוסר אונים, שמביא לאיבוד שליטה, שיוצר בתורו אפקטים מריבים ומרהיבים במרחב. ההשפעה של התסכול מהירה יותר כשמוסיפים אותו בזמן הלחץ.

    ליצור תסכול זה קל, הרבה יותר מלהבריח נשק או מלשדוד בנק. על מנת לגרום לתסכול אתם רק צריכים לסבך דברים פשוטים.

    דוגמא קלאסית:" לך תזרוק את הזבל, לא את זה! את הזבל השני! לא, תקשור את שניהם אבל קודם תזרוק אותו, לא מכאן! לך מהצד השני, לא! חכה רגע. תחזור, יש כאן לכלוך. תרים אותו ותפתח את השקית השנייה!!".

    קיימת גם שיטה בה תוכלו לתסכל את עצמכם, על מנת להקרין מצב רוח רע לסובבים אתכם. לא נרחיב על זה היום, אך המילה פרייאר חשובה מאוד בשיטה הזאת.

    המרכיב השלישי והאחרון להיום:
    ייאוש.

    ייאוש זה סיומת מעולה, בשבועות יש לילה שלם להתייאש. ייאוש מספיק גדול בליל שבועות יכול למנוע מהאדם לפתוח ספר.

    החשוב בייאוש הוא להדגיש את הנזק שנוצר בשלבים קודמים. משפטים כמו "הרסת את החג!" מעולים ליצירת ייאוש. החשוב בייאוש הוא לשמור אותו על אש קטנה למשך זמן רב, לעומת לחץ ותסכול שניתן להכין במהירות ובמינון גבוה.

    טיפ לייאוש, חשוב מאוד לשבועות: תנו לכולם לטעום פשטידה בערב החג, ואחר כך תגלו להם שהיא בשרית. ייאוש מובטח.

    זהו מאזינים שנואים. אני מקווה שסבלתם מהתוכנית. מוזמנים לפרק הבא, עינוי מובטח.
    ועד אז, הצרימו את זמנכם בהאזנה לשעה וחצי של שיר ווקאלי באוזבקית מדוברת עם הרמוניה מוטלת בספק.

    אנא דרגו את התכנית בציונים גרועים בלבד.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: שימנלה, אילת ג., joelly ועוד 55 משתמשים58 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אש קודש!
    חזק!
  • 2K
    • א
    סיפור בהמשכים לזרוק את הצמיד/ סיפור בדיוני
  • א. פרי //
    • נסיון שלי לפרסם כאן התחלה של סיפור בהמשכים.
    בגלל אופיו של הסיפור יתכן שהוא לא יתאים לשיווק בחנויות הספרים.
    אשמח לשמוע את דעתכם בנושא.
    קריאה מהנה, תגובות יתקבלו בברכה


    פרולוג


    "הארלי השתגעה", התפרצותו של טים לחדר האוכל הקטן בבית התוכנה, לוותה בזעקה מתנשפת. טיפות זיעה זעירות ניקדו את מצחו.

    הם היו באמצע התדיינות על טעמו של האוכל האסיאתי שהזמינו לראשונה ממסעדה חדשה, לקח להם זמן לקלוט את פשר ההכרזה.

    ניקו קפץ ראשון, חיוורון עטה את פניהם של לוגריו ושו, אך הם לא נעו ממקומם, מנסים לקלוט מה קורה פה.

    "מה פרוש השתגעה?" ניקו החליט לקבל קצת יותר מידע לפני שיחליט כיצד לפעול.

    "היא נעלה את הדלתות ומשתמשת באיומים, אלורד לכוד שם בפנים".

    "יש לכוד בחדר ההפעלה?" ההיסטריה שלהם היתה ברורה, "מה לעשות?"

    "תגידו אתם".

    "הדבר הראשון זה להימלט מהבנין", אמר שו, "ברגע זה!"

    "צריך לסייע לאלורד לצאת".

    "להמלט, אתם לא מבינים? מדובר בהארלי! היצור הכי מתוחכם שיש בעולם!"

    "יצור? אתה מתבדח?"

    "אוקי, הבינה הכי מתוחכמת בעולם, מה זה משנה? צריך לנסות לעזור לאלורד אחרי שנהיה בטוחים שאנחנו משוחררים".

    דלתות המבנה היו נעולות, הארלי באמת השתגעה, ומישהו יאלץ לתת על כך את הדין.

    למזלם יש במקום יציאת חרום לא אלקטרונית, הם מיהרו לצאת החוצה, מתנשפים, מביטים בהערכה אל השמית התכולים. הם בחוץ, כעת נותר לבדוק מה לעשות עם ידידם שנשאר בפנים.

    הגיבוי לבית התוכנה נמצא ברחוב מקביל. הם מיהרו לשם, מפעילים את המחשבים ומנסים לתקשר עם הרובוטית.

    "מה קורה הארלי, שחררי את אלורד, בבקשה!"

    אין תגובה.

    "תשלח לאלורד שאלה אם הכל בסדר", ביקש ניקו מלוגריו.

    "אם היא לא השתלטה לו על המכשיר", לוגריו נשמע קודר, בכל זאת שלח לאלורד הודעה.

    "אתה בסדר? מה קרה להארלי?" כתב לו.

    אלורד ענה לו כעבור רגע: "זו היתה טעות להכניס להארלי את החשיבה שהיא בת, היא קראה לאחרונה הרבה מאמרים מכל מיני ארצות ותרבויות, לא מאמין שהיא החליטה להתעקש על זכויותיה!" אם זה לא היה מלחיץ, זה היה מצחיק.

    "תנסה לדבר איתה, תנסה לשכנע אותה", ביקש טים, "אתה חייב למצוא פיתרון שישחרר אותך משם".

    "אני לא אופטימי, אבל אנסה, בינתיים תשתדלו למצוא דרך חילוץ נוספת", ביקש אלורד בהודעה חוזרת, "אולי תבקשו עזרה מפרופסור פאט, המתכנת הראשי של כל הסיפור הזה".

    הם החליפו מבטים מודאגים.

    "יש לו את נשק יום הדין, את הצמידים", הזכיר לוגריו כעבור מספר נסיונות לתקשר עם הארלי.

    הארלי התעלמה מהם בעודה צוברת כח בדמות שליטה על מחשבים של הצבא, לוגריו הרים ידיים "נשאל את פאט אם אפשר להשתמש בצמידים?" שאל בהיסוס.

    "אולי תשאלו אותו אם קיים רעיון אחר", כתב אלורד, ניתן היה לשמוע את התחינה בקולו. הם החליפו מבטים, אף אחד מהם לא רוצה להיות משועבד לרובוט.

    הם לא ענו לו תשובה.

    "נווווו? אני רוצה לצאת מפה". כתב להם אלורד.

    הם לא ששו להתקשר לפרופסור פאט, שנסע בתחילת השבוע לחופשה מרוחקת, אך הבינו שאינם יכולים לפתור את הבעיה בכוחות עצמם.

    הפרופסור ענה להם מיד, וכשקלט את תמונת המצב, קולו נשמע עמום.

    "זה גרוע, שו, אף אחד לא ירצה לענוד את הצמידים, ונצטרך למצוא עבור זה פתרון כדי לשמור על הקוד. מבחינתי אלורד יכול להשאר שם בינתיים עד שנמצא מוצא אחר".

    "הארלי השתלטה על מחשבי מפתח צבאיים! יש סיכוי שהיא רוצה לתקוף אוכלוסיה, פרופסור פאט", קולו של שו היה טעון, "זה לא רק אלורד!"

    דממה עמוקה ענתה לו בתגובה, קולו של פרופסור פאט נשמע לפתע, איטי ועייף:

    "אוקי, אתם יכולים להשתמש בצמידים, צמיד אחד יענוד אלורד כדי לזכות בשחרור, אבל את הצמיד השני תצטרכו לענוד על ידו של יריב פוטנציאלי, רק ככה נשיג שמירה מלאה על הקוד", הפרופסור קילל באותו רגע את מעורבותו החזקה בפיתוח תוכנת העל, "לכן תשכנעו מישהו להיות יריב של אלורד".

    הם הבינו את הרמז.

    ברקע היה חשש שמא הארלי תתחיל לממש את הכוח שיש בידיה.

    הם הגיעו למסקנה שהטוב ביותר לצאת לחפש איזה מתנדב שלא יבין את המשמעות של זה, אולי איזה צעיר משועמם יסכים לקחת את הצמיד בלי לדעת את משמעותו, תמורת חופן הבטחות.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מוריופ, קווארק, אל הדגל ועוד 34 משתמשים37 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    תודה רבה! הפרק הבא כבר כתוב, אני לא מעלה אותו כרגע כי חשוב לי לדעת שהוא מתאים להמשך הסיפור, כדי...
  • 467
    • I
    סיפור בהמשכים סִפּוּר קָצָר\ מַחְשֶׁבֶת הַסּוּס
  • I.Q //
    • ב''ה

    ​



    מַחְשֶׁבֶת הַסּוּס​

    א.

    הַשֶּׁמֶשׁ לֹא וִתְּרָה בְּקַלּוּת עַל סִבּוּבָהּ הַיּוֹמִי, הָעִקְבִי. וְהָאֲנָשִׁים חָשׁוּ בָּהּ בְּעָצְמָתָהּ, וְהֵשִׁיבוּ לָהּ בְּאוֹתָהּ מַטְבֵּעַ, בִּדְבֵקוּת בַּמְּשִׂימָה. וְהָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה וְקוֹפַחַת עַל רָאשֵׁי הָעֲמֵלִים וְהָיוּ הָעֲמֵלִים קוֹפְחִים אֶת הָאֲדָמָה.

    ''הַאִם הָרוּחַ שָׁרְקָה?'' שָׁאַל הָאִישׁ עִם הַכּוֹבַע הַמּוּזָר שֶׁהָיָה תָּמִיד שָׁמוּט עַל רֹאשׁוֹ וּמְכַסֶּה אֶת עֵינָיו. ''לֹא'' הֵשִׁיבוּ לוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ סְבִיבוֹ. ''כַּנִּרְאֶה דִּמְיַנְתִּי'' הִפְטִיר לְעַצְמוֹ. וְכֻלָּם הִמְשִׁיכוּ לַחְפֹּר, בְּלִי לָדַעַת אֶל נָכוֹן אֶת מַטְּרַת הַחֲפִירָה. זוֹ לֹא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהָאִישׁ שׁוֹאֵל וְאֵין הָאֲנָשִׁים מְבִינִים אֶת שִׂיחוֹ. רַק דָּוִד הוּא זֶה שֶׁהִתְיַדֵּד עִמּוֹ וְהֵבִין. כַּנִּרְאֶה הָיָה בּוֹ בְּדָוִד מִן הַהַקְשָׁבָה הָעֲמֻקָּה. זוֹ שֶׁיּוֹדַעַת לִפְתֹּר חֲלוֹמוֹת. שֶׁיּוֹדַעַת לְהַאֲזִין לְאָדָם.

    לְהַאֲזִין לְאָדָם שֶׁמְּבַצְבֵּץ מִבֵּין מִלּוֹתָיו הַפְּזוּרוֹת, שֶׁנִּמְצָא בַּהֲגִיַּת הַמִּלִּים, בְּנַהֲמָתָם. הַקְשָׁבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהַרְכִּיב צִיּוּר פְּסֵיפָס שֶׁהִתְפַּזֵּר בַּמֶּרְחָב. שֶׁיּוֹדַעַת לִרְאוֹת בְּשֵׁבֶר קָטָן, רַעְיוֹן גָּדוֹל.

    בְּהַפְסָקוֹת הָאֹכֶל הָיוּ יוֹשְׁבִים זֶה לְצַד זֶה וּמְדַבְּרִים. אֱמֶת הַדָּבָר כִּי קָשֶׁה הָיָה לְהַגְדִּיר זֹאת כְּמוֹ שִׂיחָה רְגִילָה. דָּוִד מִצִּדּוֹ נָכוֹן הָיָה לְפַתֵּחַ שִׂיחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִן הַהִדָּבְרוּת וּמִן הַשִּׂיחַ. אַךְ הָאִישׁ שְׁמוּט הַכּוֹבַע, לֹא הָיָה בֶּן שִׂיחַ רָגִיל. מוּזָר הָיָה עַד לִמְאוֹד. מִסְתַּכֵּל הָיָה אֶל הַמָּקוֹם הֶהָפוּךְ מִן הַמְּצֻפֶּה וּמִן הַהִגָּיוֹן. וּבְעִקָּר הַרְבֵּה שׁוֹתֵק. וְהַשְּׁתִיקָה הָיְתָה שְׁתִיקָה עָבָה שֶׁכָּזוֹ, כִּמְעַט בַּת מִשּׁוּשׁ.

    הַמִּשְׁפָּטִים שלו הָיוּ בָּאִים בְּתוֹךְ דְּמָמָה, כְּמוֹ בַּת קוֹל מִמָּרוֹם. הֵם הָיוּ לְפֶתַע נִשְׁמָעִים מִפִּיו בְּרֶצֶף, אך לֹא הָיוּ דְּבַר דָּבוּר עַל אָפְנוֹ. ובְּכָל זֹאת הָיָה נִתָּן לִמְצֹא בָּהֶם דִּבְרֵי חֵפֶץ, הַשַּׁיָּכִים בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, לְנוֹשְׂאֵי הָעִנְיָן אוֹתָם בֶּן שִׂיחוֹ הֶעֱלָה כְּנֶגְדּוֹ.

    וְהָיָה הָאִישׁ מְתַנֶּהָ אֶת צָרוֹתָיו בִּפְנֵי דָּוִד. וְהָיָה דָּוִד מַקְשִׁיב. וּפֶלֶא הָיָה הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָּוִד שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּיו וְלוּ פַּעַם אַחַת שֶׁכָּאַב, שְׁמוּט הַכּוֹבַע, אֶת כְּאֵבֵי כֻּלָּם. כִּי כֻּלָּם רְעֵבִים הָיוּ, רְעֵבִים לְאֹכֶל. דָּוִד שָׁמַע אֶת כֻּלָּם. וְהָיָה הָרָעָב שֶׁלּוֹ, שֶׁל דָּוִד, מִתְמַזֵּג עִם רְעָבוֹן כֻּלָּם. וְהָיָה גַּעְגּוּעַי כֻּלָּם לְשֹׂבַע. שֹׂבַע מִמָּזוֹן. וְהָיָה גַּעְגּוּעַי הַשֹּׂבַע שֶׁל דָּוִד מִתְמַזְּגִים עִם שֹׂבַע כֻּלָּם. אַךְ הָאִישׁ הַלָּזֶה כָּאַב כְּאֵב אַחֵר. זְמַן אָרֹךְ לָקַח לְדָוִד לִתְפֹּס אֶת כְּאֵבוֹ. וְעַל מָה הוּא שַׂח. מִשֶּׁתָּפַס דָּוִד כִּי לְאִישׁ רָעָב אַחֵר, הָיָה תּוֹלֶה בּוֹ עֵינַיִם שֶׁל תִּמָּהוֹן, מָהוּל בְּכָבוֹד. "אֵינִי יָכוֹל כָּל הַיּוֹם שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל חֹמֶר" אמר לְפֶתַע שְׁמוּט הכובע, הִשְׁתַּתֵּק, וְאָז הִמְשִׁיךְ וְהִגְבִּיהַּ אֶת קוֹלוֹ ..." אֵינִי יָכוֹל לַחֲשֹׁב כָּל הַיּוֹם רַק מַחְשֶׁבֶת הַסּוּס, מַחְשֶׁבֶת הַסּוּס!"

    רַק דָּוִד הִבְחִין כִּי לִזְמַן מָה הוּאֲרוּ פָּנָיו שֶׁל הָאִישׁ שְׁמוּט הַכּוֹבַע אַךְ הָיָה נִרְאֶה כִּי שׁוּב שָׁבוּ פניו כְּבַתְּחִלָּה.


    ***

    ב.

    ''עֲלֵיכֶם לַחְפֹּר תְּעָלָה כָּאן בְּסָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת הַזֶּה'' הִרְעִים קוֹלוֹ שֶׁל הָאַחְרַאי. מַפּוֹת הַסִּמּוּן הַמְּדֻיָּק נִפְתְּחוּ וְהַפּוֹעֲלִים הֵחֵלּוּ מְסַמְּנִים אֶת תְּוַאי הַתְּעָלָה. וּכְמוֹ תְּנוּעָה שֶׁל נְמָלִים הַצּוֹעֲדוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בְּקַוִּים בִּלְתִּי הֶגְיוֹנִיִּים בְּחֹל, הֵחֵלּוּ חוֹפְרִים הַפּוֹעֲלִים אֶת הַתְּעָלָה הַמְּבֻקֶּשֶׁת. אִישׁ מֵהֶם לֹא שָׂם אֶת לִבּוֹ לַמִּתְרַחֵשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ. אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת מוּאָר הָיָה בְּאוֹר שֶׁל חַג וַחֲגִיגִיּוּת.

    הַפּוֹעֲלִים עֲסוּקִים וּשְׁרוּיִים הָיוּ בִּמְלָאַכְתָּם. כִּי הַיָּמִים יְמֵי צֶנַע הָיוּ וְלֶחֶם וּמָזוֹן אַיִן, וְנַפְשָׁם בִּלְתִּי אֶל סִיּוּמָהּ שֶׁל מְלֶאכֶת הַיּוֹם וְאֶל שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ. וּכְכָל שֶׁיְּמֵי הַחֲפִירָה הִתְמַשְּׁכוּ הַחֲגִיגָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת גָּעֲשָׁה. אַךְ אַף לֹא טִפָּה אַחַת מִן הַחַג זָלְגָה לְעֵבֶר עֲמַל הַפּוֹעֲלִים שֶׁעָבְדוּ בְּסָמוּךְ. הַפּוֹעֲלִים בִּמְלָאַכְתָּם וְהַחוֹגְגִים בְּחַגָּם. וּכְאִלּוּ קִיר עַב מַפְרִיד בְּנֵיהֶם.

    הָיָה זֶה בֹּקֶר אֶחָד בּוֹ הִגִּיעַ רֶכֶב הָדוּר וּמִתּוֹכוֹ יָצָא 'רַבִּי' וּקְבוּצַת חֲסִידָיו וְאוֹהֲבָיו שֶׁצָּעֲדוּ עִמּוֹ וּסְבִיבוֹתָיו לְתוֹךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת. הַמָּקוֹם הָיָה נִרְאֶה עָרוּךְ לְקַבֵּל אֶת בּוֹאוֹ. אַחֲרֵי דַּקּוֹת מִסְפָּר, שִׁירָה בָּקְעָה מֵחַלּוֹנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת. שִׁירָה שֶׁסִּפְּרָה דָּבָר אוֹ שְׁנַיִם, רְגָעִים צוֹהֶלֶת הָיְתָה רְגָעִים מִתְגַּעְגַּעַת. וְהָיוּ קוֹלוֹת הַשִּׁירָה מְצִיפִים אֶת שִׁטְחֵי הָאֲדָמָה שֶׁמִּשְׂתָּרְכִים סְבִיב. אַךְ הַפּוֹעֲלִים בְּעוֹלָמָם. עוֹלָם הַנֶּאֱבָק לְהָבִיא אֶת לַחֲמָם לְפִי הַטָּף. וְהָיָה עוֹלָמָם דְּמָמָה, וּשְׁתִיקַת הָאֲדָמָה שְׁתִיקָתָם.

    הָאִישׁ שְׁמוּט הַכּוֹבַע שָׁקוּעַ הָיָה בִּמְלַאכְתּוֹ, הַחֹל שֶׁהָיָה לְעִתִּים קָשֶׁה מָהוּל בַּאֲבָנִים וּסְלָעִים לֹא הֵאִיר אֶת פָּנָיו בְּאוֹתוֹ יוֹם. רֶגַע עָצַר. הִטָּה אֹזֶן לַקּוֹלוֹת שֶׁרִחֲפוּ בָּאֲוִיר. לְפֶתַע שָׁמַט מִיָּדוֹ אֶת אֶת הַחֲפִירָה וּכְמוֹ אֲחוּז בֶּהָלָה רָץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבָא בִּשְׁעָרָיו. דָּוִד בְּשַׁבְרִיר שֶׁל רֶגַע הֵחֵל לָרוּץ אַחֲרָיו, לֹא יָדַע דָּוִד אִם הָיָתה זוֹ סַקְרָנוּת אוֹ רָצוֹן לִשְׁמֹר אֶת צְעָדָיו שֶׁל שָׁמוּט הַכּוֹבַע. אַךְ מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי הִטָּה אוֹתוֹ לִרְדֹּף בְּעִקְבוֹתָיו. הָאִישׁ נִכְנַס לְתוֹךְ הָאוּלָם הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה מָלֵא בַּאֲנָשִׁים. הָרַעַשׁ שֶׁכְּנִיסָתוֹ יָצְרָה גָּרְמָה לְשֶׁקֶט מֻחְלָט. הָרַבִּי שֶׁהָיָה מֵסֵב בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן הִבִּיט בּוֹ. הָיָה זֶה אֶמְצָעָהּ שֶׁל דְּרָשָׁה שֶׁנָּשָׁא, אוֹתוֹ רַבִּי, בִּפְנֵי קְהָלוֹ. וְכָעֵת פָּסַק הָרַבִּי לוֹמַר דְּבָרִים וְהִבִּיט יַחַד עִם כָּל הַקָּהָל שֶׁנֶּאֱסַף בְּפָנָיו שֶׁל שְׁמוּט הַכּוֹבַע וּבִפְנֵי דָּוִד שֶׁבְּעִקְבוֹתָיו. "רַבִּי'' זעַק שְׁמוּט הַכּוֹבַע. "הַמְּלָאכָה, מְלָאכָה, אֲבָל לֹא יָכוֹל אֲנִי לַחֲשֹׁב מַחְשֶׁבֶת הַסּוּס כָּל הַיּוֹם, מַחְשֶׁבֶת הַסּוּס כָּל הַיּוֹם...". הָרַבִּי הֶאֱזִין וּכְמוֹ בַּת שְׂחוֹק עָלְתָה עַל פָּנָיו, בַּת שְׂחוֹק מִמִּשְׁפַּחַת הָעֹנֶג וְהַהֲנָאָה. "כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי כָּאן" – פָּנָה אֶל הַקָּהָל שֶׁהִבִּיט בְּהִשְׁתָּאוּת בָּאִישׁ שְׁמוּט הַכּוֹבַע - "מָה שֶׁאָמַרְתִּי וְהֶאֱרַכְתִּי לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. חָצַבְתִּי אֶת רַעְיוֹנִי מִמְּקוֹרוֹת קְדוּמִים. עָמַלְתִּי לִמְצֹא מִלִּים שֶׁיַּסְבִּירוּ, שֶׁיַּבְהִירוּ, אֶת אוֹתָהּ נְקֻדָּה עֲלוּמָה שֶׁרָצִיתִי שֶׁתָּבוֹא אֵלַי וַאֲלֵיכֶם, תָּאִיר אֶת חַיֵּינוּ" הָרַבִּי נָשַׁם נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְהִמְשִׁיךְ "וּלְפֶתַע הַיְּהוּדִי הַלָּזֶה שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵיכֶם כָּאן אָמַר אֶת אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה בְּמִלִּים סְפוּרוֹת וּמְדוּדוֹת מָה שֶׁעָמַלְתִּי אֲנִי שָׁעוֹת רַבּוֹת. וְלָא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא אָמַר זֹאת מִן הַלֵּב, מִן הַמְּצִיאוּת".

    הָאִישׁ שָׁמוּט הַכּוֹבַע שֶׁהֶאֱזִין לְדִבְרֵי הרַבִּי, הֵחֵל לָרוּץ חֲזָרָה אֶל תְּעָלַת הָאֲדָמָה שֶׁהֵחֵלָּה מִתְהַוָּה מִתַּחַת יְדֵי הַפּוֹעֲלִים. שׁוּב אָחַז באת הַחֲפִירָה. וְהֵחֵל לַחְפֹּר בְּמֶרֶץ. וּכְאִלּוּ כְּלוּם. רַק דָּוִד הִבְחִין כִּי שׁוּב הוּאֲרוּ פָּנָיו בְּאוֹתוֹ זִיק עָלוּם וְנִסְתָּר. והַפַּעַם כְּמוֹ נִקְבַּע בְּפָנָיו אֵיזֶה קֶמֶט חָדָשׁ שֶׁל אוֹר.    ​
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: איש אחד הלך, דיונון, כותב השורות ועוד 11 משתמשים14 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    B
    brachy 100
    מיוחד!!! כתיבה יפה ביותר!!! משום מה יש הרגשה שהכותב(ת?) החליף סגנון כתיבה מדי פעם, עוד הערה...
  • 11 12 13 104K
    • ר
    סיפור בהמשכים עתניאל- המשך ממלכה במבחן
  • רוח פרצים //
    • הבטחתי- וקיימתי
    ממלכה במבחן כעבור 14 שנים.
    אשמח לביקורת. אני עדיין מתלבטת אם להמשיך. מה אתם אומרים?


    אבא.
    לא רציתי לצער אותך, לכן לא רמזתי עד כה.
    אולם למרות רמת החיים הנוחה כבן אביר, אני מרגיש הרבה יותר ויקינגי מאשר כוזרי.
    אינני יודע מדוע החלטת להצטרף לעם הכוזרי בעל ההנהגות המגבילות כל כך, אולם דרך החיים הזו איננה מתאימה לי.
    כעת, לכשבגרתי, לקחתי אחריות על חיי והלכתי אחר נטיות ליבי.
    על כן, אבקשך שלא תנקט צעדים על מנת להגבילני, ותתן בי את האמון ביכולותיי ובבחירותיי.
    אל תאשים את עצמך. אינך אשם. זה אני ששלם עם עצמי ומוכן לשלם את מחיר בחירותיי.
    מסור את אהבתי לאמא ולרחלה הקטנה.
    ומי יודע, אולי עוד נשוב ונפגש ביום מן הימים.
    היה שלום, אבי.
    אלייסף


    ידיים ממוללות באיטיות את הקלף. שומטות אותו ארצה בכאב וברפיון. דמעה חצופה פוגשת במכתב, במין אקורד סיום נוגה.


    "אתה!" קול מגיע מאחוריו. אלרון לא מסב את ראשו אחורה. ממשיך להביט אל ההרים, מסרב לתת לאדם בעל הקול המוכר להבחין בפניו האדומות.
    "שלום גם לך, מוכר מטאטאים נכבד." קולו מריר " האם יידרש ממני לחלוק לך כבוד, או להתחשב במעמדך כסוחר ולהמשיך לשבת על החול?"
    איסתרק מתיישב על ידו בחרישיות, תנועותיו רכות, והוא משיב לציניות הכאובה שבקול חברו. "נדמה לי שבמעמדי כסוחר מטאטאים בינוני אאלץ אני לחלוק לך את הכבוד הנדרש מאדם במעמד הביניים למושל מחוז ואביר בעל שם... מה רופף את רוחך עד כדי כך שאתה מתיישב על חולות כאזארן כאחד מקבצניה, אביר יקר שלי?" ידו נחה על כתפו השחוחה של אלרון. כמעט מחבקת.
    אלרון משך באפו, מעלים כל זכר לבכי קודם
    "השמועות הרכלניות הגיעו כנראה גם לאוזניו של הוד מלכותו, הלא כך? אינני צריך לחזור עליהן."
    איסתרק בלע "הגיעו."
    ההבנה נפלה על ראשו של אלרון והוא התרומם במחאה "לכן יצאת מהארמון, איסתרק? לא היית צריך להשפיל כך את כבודך, בגללי."
    המלך שלח אליו מבט רך "לא הייתי צריך, רציתי." הוא מרצין "חברים דואגים אחד לשני" חיוכו נבוך.
    הניצוץ הציני כבה בעיניו של אלרון, וכעת הוא נראה פגיע מתמיד.
    הם הביטו זה בזה. נותנים אחד לשני להבחין זה בדמעות וזה בהכלה השקטה.
    ידו של איסתרק נשלחה, איטית, לעבר לחיו של אלרון. מנגבת דמעה חמה.
    אלרון כבר לא נרתע. מתמסר, לידו של איסתרק, להבטחת האמון שבה.

    והשמש השוקעת עדה לחיבוק האמיץ שחולק לו המלך, להתפרקות של האדם החזק כל כך אל תוך זרועותיו.
    לנחמה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: נערה חרדית גאה, ככככי, פנתר שמים ועוד 88 משתמשים91 //
    247 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    משולש ברמודה
    גם לי. אפשר לפנות כאן: trianglebermudap בג'ימייל.
  • 15 16 17
    • נעול
    1M
    • S
    סיפור בהמשכים דמעה דוממת
  • shevi123 //
    • בס"ד

    פרק א

    צינת לילה עטפה אותה. מרעידה את גופה המצונף. אינסטנקטיבית, שלחה ידה למשוך את שמיכת הפוך שנשמטה לה. ידה המגששת נתקלה בבד מחוספס, דק. כמעט ולא מיטיב עמה. מנסה איכשהוא להתכרבל, אך הקור הצורב לא מרפה, לא מתרשם מהאופציות הדלות.

    באנחה כבדה, בעיניים עצומות למחצה, קמה במאמצי על. מנסה לגשש אחרי השמיכה המשובחת, האהובה. אך לשווא.

    באחת מכה בה הידיעה, אכזרית וכואבת.
    ביתה החם, העוטף, המחבק, צף ומתערבל בין הדמעות.
    כמעט שכחה איך זה לבכות.

    החזה צורב, מקשה על נשימתה. קורסת חסרת אונים אל מיטת הברזל הקשוחה. חשה את עולמה מתהפך עליה שוב, כבסרט חוזר, בפעם המי יודע כמה.

    וכמו תמיד, חשה חסרת אונים מולו, כבר לא מייחלת לפקוח עיניים ולגלות שזה חלום. כבר לא. יודעת שאין טעם וחבל על המאמצים. מוטב להשלים, חבל על האנרגיות המבוזבזות, על התקווה חסרת השחר. הרי תמיד המציאות תנפץ זאת בקשיחות אכזרית.

    נקישתו החד משמעית של הפטיש כמו מאיימת לנפץ את ראשה לרסיסים.
    קולו הרועם של השופט, גזר הדין החד משמעי, הערעורים הרבים שעמלו עליהם כה רבות.

    ובעיקר טעמה המר והצורב של הדחייה.
    דחיית הערעורים ובעיקר הדחייה מהמשפחה, מהחברה, מהיקר לה ביותר.

    מושלכת בודדה רועדת והלומה אל מעבר הסורגים. חומות הכלא סוגרים עליה מכל הכיוונים.
    לא הייתה מעלה בגרוע מחלומותיה, את המעבר החד הקשוח.

    תמיד ידעה שהיא במקום בטוח. לא משנה מה יקרה, היא מוגנת. משפחתה המכובדת, ההערצה הבלתי מעורערת בקהילה, בחברה, בכל מקום בעצם, פרסו שטיח אדום ומלכותי לרגליה.
    וכעת, מה משמעות יש לכך?

    היוקרה, הכבוד וההערצה, מושלכים בביזיון מול דוכן השופט. והיא, תמימה שכמותה. חשבה שהיא מוגנת, שאין מי שיעמוד מולה.

    צמרמורת אחזה בה, הרעידה את גיוה. ייחלה לדמעות הגואלות, לשווא. כמו אסרו גם אותם באזיקי מתכת.
    והם כמותה, לא מעזות להפר פקודה.

    באחת, פקחה את עיניה. משפשפת אותם, הלומה. רועדת כל כולה.
    מנסה לעטוף עצמה בדמעות חסרות שליטה.
    'זהו חלום, אפי' לחשה לעצמה. 'חלום לא נעים בכלל, אבל רק חלום'
    הדמעות לא התרשמו מכך, גם לא הרעד. רק הגבירו עצמתם, מסרבים להאמין.
    ובתוך תוכה ידעה גם היא.
    אין דברים בטלים כבר אמרו חכמים ממנה.

    יודעת שלא יעזרו כאן הכחשות והדחקות. נפשה המתייסרת הנדחקת אל הקצוות, זועקת לעזרה.
    מוצאת פורקן קלוש בשעות הדוממות, מנסה להיחלץ ולהשתחרר ממאסרה הכפוי.

    יודעת נכונה, כמה קשה ככה כואב, כי בסיפור חייה שלה, היא השופטת, הסוהרת והאסירה גם יחד.

    >>>לפרק ב
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: נערה חרדית גאה, S., גשם יורד ועוד 92 משתמשים95 //
    339 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    S
    shevi123
    תודה :) מחמם את הלב. מדוייק! שמחה שזה עבר ככה ותודה על השיקוף והחידוד. צודקת. אתקן אצלי.
  • 1K
    • א
    סיפור בהמשכים אלטרנטיבה שלטונית
  • א. פרי //
    • הכינוי הספרותי שלי א. פרי. הייתי בעבר בפורום וביקשתי חסימה לניק שלי כי לא הסתדרתי עם המחויבות שיצרתי לעצמי כלפי המסך.

    כמה מילים:

    התחלתי לצאת לאור דווקא בתקופה מאתגרת מבחינתי כך שמצד אחד הערך העצמי שלי היה ברצפה והרגשתי שאסור לי לכתוב לציבור כי אני נמצאת במצב לא נכון- אך מצד שני ממש רציתי לממש את עצמי ולהפיק משהו ממה שאני עוברת.

    בגלל שהרגשתי ממש לא טוב עם עצמי אז חיפשתי אישורים מהסביבה שאני בסדר. בדרך כלל כולנו מחפשים אישורים וגם כיום כמובן אני עדיין מחפשת אישור רק שזה היה ממקום לא כל כך בריא, כזה שכל האישורים שבעולם לא היו מספיקים, כי תחושת החסר היתה משהו פנימי של אני מול עצמי ופחות קשורה לעולם שסביבי.

    כיום אני בחסדי שמים במצב שונה. עברתי מסע רציני והבנתי שכדאי לכל אחד לממש את כשרונותיו, ושזו חובתי כלפי עצמי להתקדם ולאפשר לעצמי להתבטא.

    כמה מילים על הצלחה:

    יש לנו לפעמים חלומות להגיע למקום אידיאלי של הצלחה או מה שהעולם מכנה הצלחה. גם אני הייתי שם, דמיינתי הצלחה בקנה מידה של מיליוני ספרים שימכרו וישפיעו וישנו את כל העולם, ושיזכו להערצה מהקהל (כן, אנחנו מורכבים).

    תירצתי את השאיפות הגדולות בכך שהתכנים שאני כותבת ממש משמעותיים וקידמו אותי, אז הם בטח יקדמו גם את הקוראים (היום אני מבינה שכל אחד מתקדם לעצמו בצורה עצמאית, אנחנו לומדים מסרים זה מזה אך לכל אחד יש חכמת חיים משל עצמו, מה עוד שכמובן המסרים שאני כותבת רובם נלקחים ממסרים שאני קוראת או שומעת).

    עם הזמן הבנתי שגם אם אגיע למכירות של מיליארדי ספרים, וגם אם הם לא ימכרו כמעט אלא פה ושם ולא יקבלו במה או עניין – הרי שזה פחות רלוונטי עבורי. כי אני נשארת אותו אדם שצריך טיפולי שיניים, שיש לה בית לתחזק, שלמרבה הצער פולטת אמירות לא תמיד נבונות ועוד ועוד, דברים פשוטים ויומיים ששמים בצל כל הצלחה שהיא.

    אז התפקיד של כל אחד זה להתקדם במקסימום ולחיות חיים מאוד פנימיים ורגועים – כי אין בהצלחה החיצונית כמעט כלום, ככה זה נראה.

    חזרתי לכאן כי נוכחתי לראות שכדי להתמיד בכתיבה – לפחות בשלב הזה של הכתיבה שלי – השיתוף עם הסביבה ממש מניע ומדרבן. וגם כמובן שיש לי לפעמים ספקות לגבי קטעים מסוימים שצריכים עיניים נוספות.

    חשוב לי לציין שאני פה לא בגללי. למדתי להפריד פחות או יותר בין 'אני' לבין הפוטנציאל שלי שמחכה לצאת לאור.

    אני מבינה שאף אחד לא קורא אותי, ולא נותן לי לייק, ולא מעריך אותי.

    כל אחד קורא את עצמו, וכנראה שתפקידנו לכתוב לא כדי שיקראו אותנו, אלא כדי להעביר לסביבה ולקוראים את היחודיות שלנו כדי שיהיו חומרי קריאה עשירים ומגוונים ושכל אחד יבחר את חומרי הקריאה הרלוונטים עבורו, לא בגלל הכותבים אלא בעבור ההתפתחות האישית של כל אחד, הקוראים מצד אחד והכותבים מצד שני, כל אחד מול הדברים שרלוונטים עבור עצמו.

    כך שאינכם חייבים לקרוא, לבקר או לכתוב תגובות, נראה לי שעצם הפרסום מעל במה ציבורית זה גורם מדרבן כשלעצמו, שעשוי לסייע לי בס"ד להתמיד ולהתקדם בעריכת הספר עליו אני עובדת בימים אלו (והכתיבה בו נתקעה למרבה לתסכול)

    אז שיהיה בהצלחה לכולם.

    בגלל שהנושא של הלייקים מעט מבלבל אותי אז אשתדל לא לתת לייקים, וגם אתם – אם תרצו לתת לי לייק זה לא עבורי אלא בגלל שהדברים דיברו אליכם. כך שהקטע של הלייקים לא מדבר אלי, דווקא בגלל שהוא יותר מידי מדבר אלי.

    הדמויות בסיפור שלפניכם לקוחות מתוך הספר "הצעה לסדר"


    חוסר הסדר במחסנים היה שגרתי, הוא כבר רגיל אליו, למרות זאת הדבר מפריע לו בכל פעם מחדש.

    שוקי מלכה נאנח לעצמו בעודו מפלס דרך בין הארגזים, אגלי זיעה ניקדו את מצחו אך הוא לא טרח לנגב אותם.

    הוא זוכר היטב את השיחה ההיא עם נתנאל הלל, את המילים אותן אמר לו בנסיעה הראשונה בה ניסה להכין אותו לקראת התפקיד הגדול: "גם בורא עולם רוצה שיהיה בעולם סדר, ולא משנה מי יעשה את הסדר הזה".

    שום דבר לא השתנה מאז.

    השב"כ עצל ולא משתף פעולה, לאחר שחייב אותו לרדת מתכניתו להכתיר מלך למדינת ישראל, ולמרבה האכזבה איך שזה נראה הרי השלטון אינו מודע לאתגרים הנכונים אלא מתפקד היטב בתפקידו כשלטון - ולא כהנהגה.

    והבלאגן במדינה חוגג: מתנגדי המהפכה המשטרית ברחובות, צעקות 'בושה' בכל העיר, מחוקקי המהפכה המשפטית מתעלמים לעת עתה מההתקוממות האזרחית, וכדי ביזיון.

    ולאף אחד לא אכפת שמזמן אין מדינה, ולא היתה מעולם.

    לאף אחד לא אכפת שתמיד היה בלאגן בכל מקום, בלאגן גדול שנובע מהתעלמות מצרכים בסיסיים של העם, של היחידים...

    למה אף אחד לא רואה את הדברים כמוהו? מה נסגר איתם שם, בהנהגה?

    הוא נכנס למשרדו הקטן, עוזיהו שילוני ישב שם, מעיין בעיתון בתשומת לב. "מטורפים, מטורפים". מלמל בקדחתנות ספק לעצמו ספק לשותפו.

    "למי אתה מתכוון? למנהיגים? למפגינים?" שאל שוקי.

    "אני מתכוון לשניהם", השיב עוזיהו.

    שוקי הסכים איתו ללא אומר. הוא התיישב בכבדות וציפה שעוזיהו ישתף אותו, אך זה המשיך בקריאת הכתבה שסיפרה בצבעים עזים על המפגינים, על אנשי החוק, על השנאה והאיבה. על החשש.

    "מה אתה מציע?" שאל שוקי לבסוף, כאילו לכל בעיה חייב להיות פתרון מיידי.

    עוזיהו נאנח לעצמו והישיר אליו מבט, "נצטרך לקחת את ההנהגה לידיים, נציג אלטרנטיבה לשילטון", השיב.

    שוקי הקיש על השולחן בקצב, מנסה לעשות סדר במחשבותיו.

    רק לא עוד פעם.

    "אולי שוב פעם ננסה להכתיר מלך?" שאל ספק בלעג.

    "לא, יש לי רעיון אחר", קולו של עוזיהו חרק בהרהור.

    שוקי סקר אותו בעיון, מעניין מה הרעיון, חשב לעצמו.
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: צעירצ'יק, אחד משלנו, Sara led ועוד 12 משתמשים15 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    אני מוכנה לכתוב או לדבר מעל כל במה שתסכים לקבל את דברי, ולהשתדל לא להתחשב ב'מה חושבים עלי' -...
  • 2 3 4 15K
    • שועל ספרות.
    סיפור בהמשכים הקטעים ההומוריסטיים של רודיום
  • שועל ספרות. //
    • "תגיד לי ר' נוחעם. מה הסיפור של הבת של שולמן?"

    "איזה סיפור?"

    "נו באמת אתה יודע על מה אני מדבר. שידוכים! יש להם בעיה גנטית במשפחה?"

    "לא! מה פתאום!"

    "פוזלת החוצה לא עלינו?"

    "ממש לא!"

    "אה! הבחור שלהם מתדרדר?"

    "אתה אפילו לא בכיוון!"

    "אוי ואבוי! האבא. האינטרנט. ד' ירחם".

    "לא! לא! היא לא מתכנתת!"

    "מה? ד' ישמור! איך קורה דבר כזה?"

    "אין מה לעשות! זה יכול לקרות במשפחות הכי טובות".

    "מי היה מאמין, אה? רחמנא ליצלן!"
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: אליהו פ, שיבת ציון, GBSA ועוד 57 משתמשים60 //
    60 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    REBEKA997
    ממממ
  • 2 3 17K
    • מ
    סיפור בהמשכים עלה קטן
  • מ. ברא"י //
    • בסייעתא דישמיא
    אשתדל להעלות פרקים עד שבוע מפרק קודם. אי"ה.
    א.

    מתי הרגשתי שמשהו מתרחש?

    איני זוכרת ממש...

    אימי הסתובבה במצח מקומט. פסיעות אבי היו נגררות מעט...

    ובכלל.. בחלל הלך והתגבש לו יצור חסר שם. מן אפור שחור כזה.

    סוג של טאי דאי משובלל.

    ניסיתי לצמצם את עצמי הכי שיכולתי. כמעט ולא נשמתי. פחדתי לתפוס מקום...

    חששתי להעיר את היצור ההוא, חסר השם והזהות. אולי אקרא לו פשוט "טאי דאי"?...

    חזרתי מבית הספר. שרי ישבה עם הבובות כמנהגה מידי יום. והציגה את גננת טובה.

    כשנכנסתי למטבח. הרגשתי אותו חזק. טאי דאי עמד שם נפוח כרס שבע ומדושן.

    אבא ואמא ישבו ושוחח חרש על יד השולחן.

    לאמא היו עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מצחו של אבי היה מחברת שורות, אצבעותיו חורשות בזקנו. ועיניו מעיינות.

    טאי דאי היה כה גדול ומפחיד עד שפסעתי לאחורי.

    וברחתי לחדרי.

    הטמנתי ראשי במיני מאוס ופרצתי בבכי.

    המיני מאוס נרטבה לגמרי, ולי לא היה אכפת. היא בסך הכל ציור על כרית.

    אך אף על פי כן חשתי את עיניה מביטות בי, אולי כועסות עלי, הרבה מרחמות.

    'את סתם עושה עסק משסק' כמעט יכולתי לשמוע אותה מלחששת בארסיות.

    'את מדמיינת! תמיד את מדמיינת!' עכשיו היא ממש התפרצה עלי 'ילדת תפנוקים... חסר לך משהו? ציונים גבוהים? חברות? הורים אוהבים? ממתקים מיוחדים? פינוקים?' 'קראת יותר מידי ספרים' עכשיו נעלמה המיני, ובמקומה עמדה מולי אמא. 'כבר כמה פעמים אמרתי לך להפסיק עם ספרי הבלשים?!...'

    הרמתי את ראשי מהכרית. אבא ואמא עדיין שוחחו במטבח.

    טאי דאי לא נעלמה. הבטתי על מיני. היא עמדה רטובה לחלוטין, נזופה. הבטתי בה, כועסת. כואבת.

    'אני לא מדמיינת!'

    הפקס הסכים איתי בקול צלצולו הרם.

    אבא מיהר לעברו בשניות, אמא ניסתה להשיג אותו. הם כססו את ציפורניהם בהמתנה מורטת עצבים לצב-דף שיצא כבר ממערת הפקס לטובת אויר החדר.

    3 דפים יצאו. והורי מיהרו איתם לחדר השינה. קליק, המנעול השמיע את עצמו.

    ואני נותרתי לי בחדר, מעבירה מבט חד נוסף וצודק אל המיני מאוס שעל הכרית.

    היא הביטה מטה באומללות. לא מוצאת מקום לעצמה.

    לא ריחמתי עליה כלל. 'אמרתי לך!' סיננתי לעברה.

    "אייייייייימאאאאאאא" קראה שרי מעם בובותיה. "שש....ששש.." השתקתי אותה.

    "אבא ואמא משוחחים כרגע בחדר, אסור להפריע להם"

    היא הביטה בי בפריווילגיה השמורה לאחות גדולה ומבינה. "אה," היא אמרה ושבה לבובותיה..

    הלוואי וגם אני הייתי יכולה לשחק עכשיו בבובות ללא כל דאגה..
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שיבת ציון, חישוקים, פרטנרית ועוד 34 משתמשים37 //
    51 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מ. ברא"י
    תודה על המשוב החם!:love: הלוואי ואצליח לפתח יותר את הסיפור... אם יש טיפים איכנשהו אשמח לקרוא.
  • 11 12 13 175K
    • T
    סיפור בהמשכים לוחמת. המשך של הפרולוג.
  • Talya kadosh //
    • קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות, ההמשך של הפרולוג, בן הדוד של התסריט וכו וכו.
    הסיפור בהמשכים.

    אשמח מאוד לביקורת, אתם כבר יודעים (יש צורך להזכיר את העניין כל פעם מחדש?)
    כמובן, כל הזכויות שמורות על כל ההטיות שלהם ומכך נובע וכו.

    העיקר, תהנו.


    פרק אחד:

    זה לא פוליטי-קורקט, אבל אני לא אוהבת מנקים. בעיקר לא את העובדים בבתי המלון. מעבירים סמרטוט וחושבים שבו הסתיימה המשמרת שלהם.

    הלכתי למנהל, צעקתי, אמרתי שזו בושה לבית מלון שמתיימר להיות חמישה כוכבים, שאפרסם את הניקיון הגרוע שלהם.

    המנהל הציע פיצוי, דרש לקרוא לעובדת האחראית על הניקיון בקומה השנייה. הבטיח שיגער בה, יעניש אם יהיה צורך.

    עקבתי במבט כעוס על המסלול אל הדלת, מחכה לראות את המנקה השפלה הזו. בטח הגיעה מהפיליפינים, או מרוסיה.

    הופתעתי, היא נראית לא יותר משמונה עשרה. שיער גוונים בכל צבעי האדמה, ועיניים חומות גדולות, שקטות.

    אז מה. עצרתי את הרחמים בכניסה. שלא תעבוד בעבודה שלא מתאימה לה. שתספוג גערות, תעזוב. אי אפשר להזניח חדרים רק בגלל רחמים.

    ---

    "נועה", המנהל משלב ידיים, בוחן אותה. "לאחרונה, אני מקבל יותר מדי תלונות על הניקיון שלך".

    היא משפילה מבט, חושקת שפה. "אני מאוד משתדלת".

    "השתדלות זה טוב", הוא לוגם מהקפה עכשיו, אני יודעת. אפילו שאני לא רואה. "אבל לא מספיק. אני לא מוכן שהמוניטין שלנו ירד, בגלל נערה אחת לא יוצלחית".

    "אני חושבת שמדובר בהגדרה מעט מרחיקת לך", נועה לוחשת. "התאמצתי, עד כמה שאפשר. מדובר בחדר האחרון בשורה, הייתי עייפה ו-"

    "תרימי את הראש שלך".

    היא לוקחת נשימה, מיישרת צוואר תפוס.

    "קיבלנו אותך, כי הוכחת כושר ניקיון מעולה. עמידה בזמנים ומהירות מקסימלית. את מתחילה לזייף, וזה לא מוצא חן בעיני".

    נועה שותקת.

    "אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה. אל תגרמי לי לפטר אותך. לכי עם האישה הזו, תעשי מה שהיא מבקשת ממך. הבטחתי לה פיצוי".

    "בסדר".

    "ועוד משהו", הוא עוצר אותה. "אני יודע שאת צריכה את הכסף. בבקשה, תראי לי שאת ראויה לו".

    הנהון אחד, נוקשה. יציאה מהחדר שהפך לדחוס. "כן גבירתי", נועה ניגשת אליה. "במה אני יכולה לעזור?"

    "את לא יודעת לנקות", היא מטיחה בה.

    "אני מצטערת, גבירתי. עשיתי ככל יכולתי. אשתדל שבפעם הבאה זה לא יקרה".

    "פעם הבאה, אני כבר לא אזמין כאן חדר".

    נועה נושכת שפה. "שוב, אני מתנצלת. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר. את, כדי לנוח. ואני, כדי לנקות. מה את צריכה שאעשה בשבילך?"

    "תנקי", היא מעקמת אף. "וכמו שצריך".

    נועה בולעת רוק. "בשמחה", היא מושכת את עגלת הניקוי. נכנסת אחריה לחדר.

    "האשפה מלאה, הסדינים מקומטים. במקלחת, חסרים סבונים ומגבות. עמדת הקפה, ריקה מקפה. החדר צריך טאטוא, אוורור וניקוי של הכתם המגעיל הזה מהדלת". היא מונה את עוונותי, אחד לאחד.

    היא לא תקשיב אם אומר שבכיתי אתמול מעומס. ששירן הבטיחה לנקות את החדר במקומי, לא הבטיחה לקיים. עדיף שלא אסגיר אותה. שרק אחת מאיתנו תסבול.

    אני מלבישה כפפות בשתיקה, מוציאה את שקית הזבל העמוסה, מחליפה במיומנות לאחרת נקייה.

    היא מסתכלת עלי, הילדים שלה מסתכלים עלי. שלושה. רואים את הלעג בעיניים שלהם.

    משהו צורב לי את קנה הנשימה. אני מעפעפת. מטאטאת, פותחת חלונות, מיישרת סדינים. מפזרת שקיות קפה, סבונים ומגבות.

    הבעל שלה נכנס, מתבונן בי גם. אני רוצה להימלט מכאן. משפט שדה, ועינוי דין.

    אני מוציאה מגבונים, מנסה להוריד בעקשנות את הכתם הדביק מהדלת. משפשפת חזק. מבטים מחוררים לי את הגב, העיניים שלי מעקצצות בכאב.

    הוא לא נמחה.

    אני לוקחת שני מגבונים נוספים. רק שלא יאשימו אותי בנוסף גם על בזבוז משאבים. מצמידה לכתם, משפשפת שוב. מי המוכשר ששרטט אותו, גורם לי להרגיש שפחה.

    "עזבי, אין צורך".

    היד שלי קופאת, אני מסובבת פנים חתומות לאחור. "זה התפקיד שלי".

    "אמרתי שאין צורך", הבעל שלה מתקרב אלי בשתי פסיעות. אני נסוגה, נתקעת בדלת.

    אשתו מביטה בו, הוא מחזיר לה מבט תקיף. בלתי מתפשר. מהבהב לה, 'הגזמת'.

    אני שומטת את המגבונים, זורקת גם את הכפפות לפח האשפה. "תודה, אני מעריכה את זה".

    "אין בעד מה. אני רואה שאת משתדלת. לפעמים, זה מספיק".

    אולי רק בעיניך. לא בעיניים של המנהל, לא באלו של אשתך. וגם לא במבטים המזלזלים של הילדים שלך.

    אפילו אני, רואה בי את מה שאחרים רוצים שאראה. ולא, לא מדובר ביופי.

    ---

    "אחרת".

    "הלכתי לקנות לך פיצה, מותק". נועה מחבקת אותו, מניחה קרטון מעלה אדים על השולחן. "רוצה?"

    "בטח", חזי קופץ עליה. מחבק. "את האחות הכי טובה בעולם".

    היא מחייכת ברעד, "לך ליטול ידיים. אני אלך לראות מה שלום אמא ואבוא, בסדר?"

    "בסדר", הוא קופץ. רץ למטבח. נועה שומעת את טפטופי המים על הרצפה, נאנחת. אחר כך אנקה, נס שיש לי דוקטורט בנושא. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.

    "אמא", נועה נכנסת לחדר. מתיישבת על קצה המיטה. "חזרתי".

    היא מרימה לעברה עיניים חלולות, הן זזות לימין ולשמאל. שותקות. זה השלום של אמא.

    "את צריכה משהו? קניתי פיצה".

    ראש זז לשמאל ולימין. לא. ולמה שפיצה תעניין אותה. אם אני, בקושי מגרדת את הסולם הזה.

    נועה קמה, סוגרת דלת. "חזי", היא נכנסת למטבח. "טעים לך?"

    הוא שופך רוטב על משולש אחד, מפזר תבלין חריף. "כן. למה את לא אוכלת גם?"

    "אני לא רעבה". היא מלטפת את השיער שלו, ניצוצות זהב זרוקים בו. נסיך שלי. ואני רוצה שגם לאבא יהיה מה לאכול.

    חזי מניח את הפיצה על הצלחת. "את כן. כל יום את אומרת שאת לא, זה לא יכול להיות".

    "עובדה", נועה מחייכת. "רוצה לספר לי איך היה היום בכיתה?"

    הוא מושך כתף, "בסדר".

    "בסדר מה?"

    "בסדר שהמורה אמר שאני תלמיד מצטיין, שניצחתי בכדור, ושאף אחד לא גילה גם היום כלום".

    החיוך שלה מתעוות. "חזי, זה לא סוד".

    "ואני לא מטרה לצחוקים, נועה. טוב?"

    "אתה ילד חכם וחברותי. ואין מה לצחוק עליך, בכלל".

    "אם הם יגלו שאמא בדיכאון, יהיה להם".

    היא ממצמצת, מושכת אותו לחיבוק. מעניקה לו נשיקה חמה. "ואבא שלך, הוא האבא הכי טוב בעולם".

    "הוא לא. הוא עובד עד מאוחר. ואני לא רואה אותו כמעט. הוא אף פעם לא מחייך אלי, או לוקח אותי לבית כנסת".

    "התכוונתי להשם".

    "אה", חזי מתיז. "הוא אוהב אותי, עד שהוא לא".

    "למה אתה חושב ככה?"

    "כי אני ילד רע", הוא לוקח נגיסה נוספת מהמשולש, הופך אותו לטרפז.

    "חס ושלום, אתה לא יכול להיות רע. אתה ילד יהודי טהור".

    חזי מגחך, "גם בר קמצא היה יהודי טהור. וגם איזה אחת, שאני לא זוכר איך קוראים לה, היא הכניסה צלם להיכל".

    נועה נושמת. "כולם רצויים לפני המקום".

    "נכון, חוץ ממני".

    "מי אמר לך את זה?" הוא לא חשב על זה לבד. חסר סיכוי.

    חזי לועס בשקט, בולע. פולט, "שמוליק".

    "שמוליק יודע מה אלוקים חושב?"

    "ככה הוא אמר".

    "הוא נביא?"

    "אין היום נביאים".

    "בדיוק", נועה מחליקה אצבע על הלחי שלו, מעבירה לסנטר, מרימה בעדינות. "ואם שמוליק היה יודע מה השם חושב, הוא לא היה שמוליק".

    "הוא היה השם, נכון?"

    "נכון, אבל הוא לא. הוא שמוליק זילברמן, ילד בכיתה אלף. כמו כל הילדים".

    "טוב".

    "טוב מה?"

    "כלום", חזי מושך כתף. "אני אוהב אותך".

    נועה מסתכלת עליו, מותחת חיוך. "גם אני אותך. תסיים לאכול, אני אכין איתך שיעורים", היא קמה.

    "לאן את הולכת?"

    "לחדר, לנוח קצת". לבכות. עוד יש מישהו שאוהב אותי, שלא מתבייש להגיד את זה.

    יכול להיות שהגענו לימות המשיח, ואפילו לא שמתי לב. עסוקה בצרות הגלות. רק חבל שלא שמעתי תקיעת שופר. שמציאות, לא משתנה על פי הזמנה.

    היא יכולה להשתנות, על ידי מעשים.

    ***

    "אהלן, חבר".

    "אני אמור להכיר אותך מאיזה שהוא מקום?" ברק סוקר את הפנים הבלתי מוכרות.

    "נעשה הכרות עכשיו. אתה ברק, אבא לשניים. עובד כמאבטח. אני זוהר, רווק. עובד כמתווך".

    "מתווך הצעות?"

    חד. "בין היתר. מעוניין לשמוע עסקה?"

    ברק זז באי נוחות בביתן השמירה. "חביבי, שתיים עשרה בלילה עכשיו. המשמרת שלי נגמרת בעוד חצי שעה. אם אתה יודע עלי את הפרטים האישיים שלי, אתה אמור לדעת גם את זה. לא היית יכול לבוא מאוחר יותר?"

    "מצטער, העניין לא סובל דיחוי".

    "מה אתה רוצה?"

    "להציע הצעה, כנזכר לעיל. איך אתה עם טיסות?"

    "פחד גבהים".

    "ברצינות?" זוהר מעלה גבה בשעשוע. "אף פעם לא טסת?"

    "כשלא הייתה ברירה. בדרך כלל, אני מעדיף להימנע".

    "יש לי עבודה משתלמת עבורך, במדגסקר".

    "אני חושב שהעבודה כאן מספיקה לי, די והותר. אני לא צריך הצעות מיותרות". בטח לא במדגסקר.

    "ברק, מדובר בכמה מיליונים טובים".

    "אף אחד לא מגיע לבני אדם נורמטיביים באמצע הלילה, מציע להם הצעות משתלמות, כן? ואני יוצא מנקודת הנחה שאני נורמטיבי. אתה, אני חושב, לא. או שאתה יוצא מן הכלל".

    "אנחנו לא צריכים משהו בומבסטי. תטוס, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, תחזור. זה לא אמור להיות מסובך".

    "מעולה. אז תטוס בעצמך, תעביר חבילה למי שצריך לקבל את החבילה, ותחזור. אני חושב שזה לא אמור להיות מסובך".

    "אנחנו צריכים אותך, את העבר שלך".

    ברק נשען על המשקוף. "אני לא יודע על מה אתה מדבר".

    "בוא, נהיה כנים אחד עם השני. אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, ואין צורך בהיתממות שלא תוביל לשום מקום טוב".

    "אני לא יודע על מה אתה מדבר, זוהר. נולדתי בארץ ישראל, גדלתי בארץ ישראל, ואני אמשיך לחיות בה. יש לי פחד גבהים ואני לא אוהב מטוסים. לך, תמצא פרטנר אחר לטיסה".

    "אני רוצה אותך".

    "טוב שאתה רוצה. אבל התשובה שלי היא לא, סופי".

    "ברק, קצת ענווה לא תזיק לך. תוריד מעט מרמת הנחרצות, ותסתכל על הצד החיובי. סך הכל אתה טס לטיול ועל הדרך מרוויח כמה שקלים. מה רע?"

    "שהכל יותר מדי פנטסטי. ואבא שלי לימד אותי, שדברים שבאים בקלות, גם הולכים בקלות. ומה שמריח ממנו ריח כסף בלי שעבדת קשה, הוא מזויף. אז לא, ולהתראות".

    "אבא שלך הוא מאור לוי?"

    ברק חורק שן. "אני לא רואה טעם לענות".

    "אני מבין אותך. קשה לפגוש אדם שיודע עליך קצת יותר ממה שהיית רוצה שהוא ידע. בכל מקרה", הוא דוחף לעברו כרטיס קטן. "זוהר בוסקילה, פנוי בכל שעה. עד מחר בערב, אני מחכה לתשובה. אהיה הוגן ואומר לך, אין אפשרות שאקבל את המילה לא. ברור?"

    ברק שותק.

    "זה היה ברור, חבר?"

    "אנחנו לא חברים. זה היה ברור. אתה מוזמן לעשות אחורה פנה".

    זוהר טופח על כתפו בידידותיות. "לילה טוב".

    ברק סורק את הכרטיס בעיניים מצומצמות. "לילה טוב", הוא לוחש אחריו. "תלוי למי".

    מדגסקר, אני בדרך אלייך?


    נ.ב.
    תזכורת קטנה, אני לא מפחדת מביקורת.
    אז בבקשה, הבמה כולה שלכם.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: ELIZABET, מרדכי ואסתר, רות ב. ועוד 111 משתמשים114 //
    251 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    קודם כל, @Talya kadosh, בהצלחה עם השיכתובים. החלק הכי חשוב (וגם הכי קשה) ביצירת האיכותיות של...
  • 2 4K
    • ש
    סיפור בהמשכים סתירה
  • שלחן עורך //
    • סיפור קצר בהמשכים, שמצאתי את בסיסו אצלי בערבו של צום... מקווה מאוד שתהנו.

    פרק 1.

    'אני רק בקומה 3?!' גדי מתקשה להתמודד עם החום הבני ברקי המהביל של שלהי הקיץ, עם המדרגות האין סופיות המובילות אל החדר ששובץ עבורו, ועם המשא הגדול שבידיו. מזוודה ענקית, קופסת כובע, נרתיק עם חולצות מגוהצות, ושקית איקאה עם אוכל ביתי.

    'איפה זה חדר 504?' גדי מנסה למצוא את חדרו, בסיוע אחד המבוגרים בישיבה. 'שם', הבחור מניף את ידו לעבר האופק בתנועה לא ברורה לחלוטין.

    '502 503, זהו, הנה החדר שלי'. שלט האלומיניום הקטן '504' כמו קרץ אליו בחיבה. הוא מקיש קלות על הדלת, ופותח אותה לרווחה. 'המבצע הוכתר בהצלחה'. מדליק מזגן על 16, לוגם מפחית הקולה הקרה שהוציא מתיק הגב, ומרשה לעצמו לנשום לרווחה.

    לא היה קל להגיע ל'תורת השם' - 'אם הישיבות'. המשגיח בישיבה קטנה ניסה בכל דרך למנוע ממנו להגיע לכאן. 'זה גדול עליך, אתה תאבד שם, אתה צריך מישהו שישמע אותך, שיראה אותך, שיבין אותך. מי יסתכל עליך שם?'

    הקשר הסבוך שלו עם המשגיח ידע עליות וירידות. בעיקר ירידות. מאבקים, חיכוכים, וויכוחים אין סופיים. 'אתפוס את המיטה הפינתית, המוסתרת מאחורי ארון הברזל הגדול. מספיק חפרו לי בחיים, עכשיו אני משוחרר, עכשיו אני חופ'... בום!

    דלת החדר נפתחת בתנופה. 'שלום 504, אני כאן!'

    בפסיעות גדולות נכנס פנימה בחור רחב גרם, גבוה ומרשים, ומניח בקלילות את מזוודתו על המיטה מאחורי הדלת. 'תפסת כבר את המיטה המוסתרת, אהה? יפה לך, תהנה. רגע, לא הצגתי את עצמי, סורי. שמי אלי גולד, נעים מאוד. ואתה?' הוא מניף את ידו ללחיצת יד אימתנית.

    גדי מחוייך מעט למראה הדמות האימתנית שלמולו. 'אני גדי, גד שלייכמן, הגעתי מישיבת נר שלמה בירושלים. מכיר?'

    'שמעתי, ישיבה טובה, ככה אומרים. אז אתה כבר עם פז"ם גבוה בבסיס. אהה?' אלי מסדר את חפציו בארון בתנועות החלטיות ומהירות.

    'פז"ם גבוה בבסיס?! למה אתה מתכוון?' גדי מושך מהמזוודה חוברת דקה, וטומן במהירות מתחת המזרן.

    'צוחק איתך, זה מושג של וותק, אתה לא טוב בהומור, אהה?' אלי עסוק בשלו, לא שם לב למתרחש.

    'נדמה לי שדופקים על הדלת, מעניין אם זה הבחורים מהחדר הסמוך'. אלי פותח את הדלת, ומגלה בחור צנום ודקיק. 'וואו! אתה מזכיר לי את חלום פרעה, דקות ושדופות מול מלאות ובריאות. רק אל תבלע אותי'...

    הבחור בפתח מחייך קלות. 'אמרו לי שאני אמור לישון בחדר הזה. אפשר בבקשה להיכנס?'

    'בכיף', גדי עונה מתוך החדר. 'אז אתה השלישי בחדר?'

    'בעזרת ד', כנראה שכן. שיהיה לכם הרבה הצלחה בזמן החדש, עם עלייה בתורה ויראת שמים, בלי נסיונות קשים, ועם שפע של סיעתא דשמיא על כל צעד ושעל'. גדי ואלי עונים 'אמן' בקול מחוייך.

    השדוף מעיף מבט לחוץ בשעון היד שלו. 'אוי, עוד שבע דקות מתחיל ה'שיעור פתיחה!' צריך להזדרז'.

    'הולך להיות כאן מעניין', אלי קורץ לגדי קריצה קלה. 'לא אמרת לנו איך קוראים לך, צדיק'.

    'בנימין שטרנבלום, מישיבת עמל תורה. אני עדיין לא הצלחתי להבין לגמרי את 'עדות שאי אתה יכול להזימה', כי לפי התירוץ השני בתוספות'...

    'חכה רבינו, אתה רץ מהר, עוד לא עברתי על החומר'. אלי משועשע. 'כן, גם אני פחות בסוגיה'. גדי מסיים את הפחית, וזורק אותה לכיוון המשוער של הפח בפינת החדר.

    ***​

    בנימין חולץ את נעליו, מניח מסודר תחת המיטה, ונועל את כפכפי הגומי המסורתיים. לא היה קל היום הראשון, אבל הספיק הרבה. חברותות טובים, רמי"ם מעולים, וסוגיות מלאות תוכן.

    גדי אורז לו תיק רחצה ירקרק. שמפו, מרכך, תחליב רחצה, קרם פנים, מסרק, מברשת, דיאורדורנט, משחת שיניים, ליפה, ספוג. 'לא שכחתי כלום?' הוא מהדס בכפכפי אצבע צבעוניות לעבר המקלחות. אחח. יום טוב היה היום. אוכל לא רע בכלל, מזגן בחדר כמו חדש, וגם מצא לו כמה חברים כלבבו. הוא מזמזם לו ניגון ים תיכוני עדכני תחת זרם המים החמימים.

    אלי יוצא לשיחת טלפון. מחפש לעצמו פינה שקטה. 'ברוך השם, נראה לי שהכל עבר חלק. לא. אף אחד לא שם לב למשהו חריג, אני מקווה שימשיך כך'.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: sunshay, מנוחה כהן, S. ועוד 41 משתמשים44 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שלחן עורך
    קבלו את התנצלותי הכנה... אשתדל בהקדם...
  • 3K
    • R
    סיפור בהמשכים ♦ בעקבות האתגר האחרון- תהנו! סיפור שונה, בהמשכים ♦
  • RPO //
    • בס''ד
    לא שיתפתי כאן עדין סיפורים... אשמח מאוד לשמוע ביקורות ותגובות מכל סוג! קריאה מהנה!

    יש לו 6 שעות שינה , הוא מתכון לנצל אותן היטב.
    טל התהפך לצד השני מרים את השמיכה הצבאית עד מעל האוזניים. חושך מוחלט
    זה מה שהוא אוהב.
    במיטה לידו מישהו קם, מזיז בדרכו את הכסא גורם לקול חריקה באוהל הקטן.
    טל מסיט את השמיכה מהאוזנים, מציץ בחצי עין, מנסה להתרגל לחושך.
    "מאיר?" אפשר לשמוע את הפליאה בקול שלו, בתוך החושך הוא מזהה את מאיר מכניס רגל לתוך הנעל הצבאית הכבדה מגפון הם קוראים לה.
    מאיר מזנק בבהלה, "מי זה?!" הוא נרגע כשרואה את טל מתישב על המיטה
    "הערתי אותך?" המבט שלו עדין מבועת קצת, טל מעיף את השמיכה וזו נופלת חרישית על אדמת האוהל.
    "לא הערת אותי, היתי חצי ישן, מה, לאן אתה קם עכשיו אחי ?" טל מתפלא באמת, השעה שתים עשרה בלילה. בחמש בדיוק הם קמים למסדר, יום ארוך של אימונים. המפקד חנן אותם בשש שעות שנה.. מתנה נדירה בחטיבה.
    מאיר נאנח. שונא לדבר. שונא להשתפך. וגם, מה בסך הכל רצה, לצאת לסיגריה אחת, בכל מקרה הוא לא נרדם. לפחות יעשה משהו מועיל.
    "אני יוצא לסיגריה, לא תכונתי להעיר אותך ס'חה אחי" ביד ימין הוא מחפש את המצית יד שמאל שלו על הלב, מתנצל.
    טל חושב לקבל את ההתנצלות ולחזור לישון, שניה לפני שהוא מחזיר את השמיכה עד מעל לאוזנים הוא מסתובב למאיר, על פניו של הבחור הדוס מהחטיבה, בין העיניים עם הפיגמנט התכלת המושלם מבצבץ ניצוץ חשוד.
    לא אחד כטל יחזור לישון.
    "בכית אחי?" הוא שואל. 'עם הדוגריות שלך' אמרו לו החברים ביחידה 'עוד תהרוג יום אחד.'
    מאיר משפיל מבט, שונא את הרגע. "כן בכיתי, ואז?" בקול שלו משתרבבת נימה מתריסה. גם את זה הוא ש ו נ א.
    "ואז כלום" טל מעיף את השמיכה, "בוא אני אצא איתך לנשום אויר" הוא נעמד
    "כאילו שאפשר לנשום משהו לידי, כשאני מעשן" מאיר מגחך. "נו באמת טל, רצית לישון, אני לא מתכון להפריע" הוא מצדיע בטריטריאליות ויוצא.
    בחוץ, מצית מאיר את הסיגריה מסוג ג'וואל כמו שהוא אוהב. מתמכר למוזיקת הלילה. המדברית. צרצרים, נהמות תן רחוק, ושקט.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אורייה, נ. גל, MRYEK ועוד 32 משתמשים35 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RPO
    אני באמצע לכתוב... בין כל העומס אל דאגה לא שכחתי תודה לכם!!
  • 8 9 10 124K
    • נ
    סיפור בהמשכים אויב כפול
  • נועה לבין (Tamar) //
    • אז לפני הכל, אני שמחה לבשר שלסיפור הזה יש סוף. אז אל דאגה, אתם תשארו במתח, אבל לא לעולם...
    בהנאה!

    אויב כפול

    פרק 1​

    "ילד!" צרחה מבהילה קטעה באחת את שלוות הרחוב הטברייני והקפיאה את איתי במקומו בפיצרייה. "מה אתה חושב ש'תה עושה?!"

    "עזוב אותי!" קרא קול מוכר.

    איתי הקשיב לצעקות בנשימה עצורה. "מה גיא מעולל הפעם?!" מלמל לעצמו בכעס. הוא פנה אל חבריו, "אני הולך לראות מה קרה". לא היה לו זמן להתנצל. הוא חטף את הארנק והחל לרוץ לכיוון החנות הקרובה.

    "רצית לחמוק ממני?! מה חשבת, שאני אתן לך להתחמק?!" המשיך הקול לנהום על המסכן. מלמול נפחד נשמע.

    "מה אמרת? ששילמת?! אתה לא. ראיתי אותך בורח איתם!"

    איתי המשיך לרוץ, רואה מרחוק קבוצת אנשים שהחלה להתאסף סביב גיא ואיש מאוד גבוה, רחב ומאיים. לפתע הטשטש המראה מול עיניו. הוא עצר לרגע, מסוחרר. האיש המשיך לצעוק על גיא. בצדק. גם איתי יצעק עליו. חסר אחריות, הילד.

    איתי הגיע עד אליהם ונדחק למרכז המעגל. גיא היה שם ולידו ענק שנראה כפקעת עצבים. בין כל האנשים הצליח לראות גם את גיל, שותף שלישי לחבורתם. טום ויאיר בפיצרייה.

    "תענה!!! אם לא אני אזמין משט..."

    "מה קורה פה?" קולו הצלול של איתי נשמע דקיק ליד קולו העבה של הענק.

    לרגע אחד השתרר שקט, אבל מיד קטע קולו של המוכר הענק את השתיקה. "הוא נכנס לחנות, הכניס לתוך הסוודר חבילה, ויצא! גנב!!"

    איתי בלע אנחה. גיא לא יכול להעביר יום אחד בלי צרות. "למה גנב? הוא רק רצה לקרוא לי לשלם. הכסף אצלי".

    האיש השתתק לרגע. "אצלך?"

    "כן".

    "אה..." הענק גירד בפדחתו, מעביר את לשונו על שפתיו. "טוב, אז כנס. תשלם על אח שלך, ולא לעשות שטויות כאלה עוד פעם!"

    איתי הנהן בצייתנות וסימן לגיא להיכנס אחריו. בחילה התהפכה בבטנו, אבל הוא ניסה להתעלם. הוא לא הולך לוותר לגיא.

    מעגל האנשים התפזר לאיטו. הענק התיישב בכיסא המוכר. על רקע הקופה איתי שם לב לסמל החנות שהוטבע על חולצתו.

    "כמה עולה ה...?" לאיתי לא היה מושג מה גנב גיא.

    "שלוש שוקולד?" הקול העבה עדיין נשאר מפחיד. האיש הרים את עיניו מהמסך. "עשרים שקל ושבעים אגורות".

    איתי שילם למוכר וסימן לגיא ולגיל לבוא אחריו. הם יצאו לאוויר הלילה הקפוא. ראשים הציצו עליהם מאחור.

    "מה עשית?!" לחש איתי בכעס לאחר שהתרחקו, נזהר שלא למשוך תשומת לב עוד פעם.

    "אל תנסה לחנך אותי." סינן גיא. "אתה אפילו לא אח שלי, כמו שהמוכר הקמצן הזה טען".

    אז מכל התקרית הוא בחר להתעצבן דווקא על כך שהמוכר חשב שהם אחים. כמה מרגיז, ככה צפוי.

    איתי שתק. הוא נשם עמוקות, מנסה להקהות את כאב הראש. הוא יכעס על גיא בבית, לא כאן. למרות שגם בבית ישמעו אותם היטב העוברים והשבים. צריף רעוע מעץ לא באמת מבודד את האנשים שבתוכו.

    "גיל", איתי פנה אליו בחומרה, "לך לקרוא לטום וליאיר, הם עדיין בפיצרייה. אנחנו נמשיך הביתה".

    מבטו של גיל נדד בין איתי לגיא. בטח הוא חושש להשאיר אותם לבד. איתי טופף ברגלו על המדרכה בחוסר סבלנות.

    "אוקי". נכנע גיל לבסוף. הוא הסתובב והחל ללכת בכיוון ההפוך. הם נשארו כעת לבד, אבל איתי עדיין נמנע מלצעוק על גיא ברחוב.

    הדרך חלפה במהירות תחת נעליהם הישנות, וכעבור פחות משתי דקות כבר עמדו שניהם מול הדלת. גיא פתח אותה בתנופה, והם נכנסו פנימה.

    הדלת נסגרה בטריקה, הפעם בידי איתי. הוא פנה אל גיא שהתיישב דרוך על מיטתו, גרר כיסא שעמד בסמוך והתיישב מול גיא עליו בחבטה מודגשת. גיא הרים אליו עיניים זועפות.

    "מה שאני לא מבין", פתח איתי בקור רוח. ראשו שלח אליו אותות מכאיבים. "זה מה חשבת שתשיג מהגנבה הזאת".

    "אמרתי לך לא לחנך אותי".

    "נכון. ולכן אני רק שואל למה עשית את זה. כי איכשהו לא נראה לי שהצלחת במה שעשית".

    "זה אותו דבר".

    "זה לא משנה. אני תמיד מזהיר אתכם להתרחק מפשע, ואתה לא מקשיב לאזהרות, וגונב מאחורי הגב שלי שלוש חבילות שוקולד, בלי לחשוב פעמיים!"

    "אתה יותר מדי מחשיב את עצמך!" התיז גיא, "אתה גדול ממני רק בחצי שנה, אבל מתנהג אלי כמו חונך אל חניך!"

    "אם אתה לא מצליח לחנך את עצמך, ואני הגדול בן ילדי החבורה, אז ברור שאני אחנך אותך! כי אם לא אני, מי יעשה את זה?" ניצנים של כעס החלו לנבוט בקולו.

    "לחנך את עצמי, וואלה! אתה רוצה שאני אתנהג כמו מלכת אנגליה?!" גיא התרומם ממיטתו בחדות.

    איתי התרומם גם הוא בזעף ועמד מול גיא, הכיסא צנח מאחוריו בקול רעש מהדהד. הם בטח נראו כשני חתולים נכונים לקרב.

    "מי מדבר על נימוס?!" איתי כעס באמת, "אפילו לא ביקשתי ממך לא להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים! בסך הכול לא לגנוב, כל כך קשה? זה הגבול שכל בני האנוש לא עוברים!"

    "אה, באמת?" העורקים במצחו של גיא התבלטו, "אתה יודע בשביל מי גנבתי את זה?!"

    "בשביל מי?" כיווץ איתי את גבותיו, מופתע מעט.

    "בשבילך".

    הדלת נפתחה. איתי העיף לעברה מבט. גיל, טום ויאיר הביטו בהם מהפתח בחרדה. לא נורא, עוד רגע יירגעו.

    איתי חזר אל גיא במבט מצמית. "אתה ממש מרגש אותי", אמר בציניות. "בעיקר בגלל שאני שילמתי בסוף..."

    "מתי יצא לך לאכול שוקולד בזמן האחרון? זה בסך הכול מתנה!"

    "גיא", איתי כעס כמו שלא כעס זמן רב, גיא הזה מוציא אותו מהכלים. הוא הרי יודע מי הוא, על מי הוא מנסה לעבוד? "אתה יכול להפסיק להתנהג כמו פושע?!"

    "אתם יודעים ששמענו אתכם בחוץ", עדכן גיל פתאום, "מאה קילומטר מכאן".

    "אין מאה קילומטר מפה לחנות. תפסיק להגזים!" כשגיא כועס הוא כועס. לא משנה על מי.

    איתי לא נתן לגיא להתחמק. "אתה יכול להקשיב, גיא?!"

    גיא החזיר אליו עיניים רושפות. "נו, מה עוד?"

    "אם אראה אותך עוד פעם גונב, אפילו חצי חבילת טישו, אני בעצמי מסגיר אותך למשטרה. תדאג שזה לא יקרה, ברור?!"

    גיא הסיט ממנו את מבטו האדיש. "אמרתי לך לא לחנך אותי".

    אמיר נשען על מסעד הכיסא והביט סביבו בסיפוק. הוא ידע שיצליח.

    רעם עוצמתי הרעיד את החלונות, כמו מחקה את רעם מחיאות הכפיים - שלא יישמעו - כאשר יגמור את משימתו.

    חיוך שטני התפרש על פניו. מזל שהחליט לחטט במסמכים של שירה. הוא עוד יראה להם, לחצופה הזאת ולבן שלה, על כך שהסתירו ממנו דבר חשוב כל כך.

    הדלת נפתחה לפתע. ארז הציץ אליו, שיערו מקורזל כרגיל, מנסה להחניק חיוך ולא כל כך מצליח.

    "בוס", קרא לו ארז בקולו המעצבן.

    לא שווה לבזבז על האפס הזה אנרגיות. אמיר החזיר את עיניו למסך. "מה?"

    "נכון אתה רוצה קפה?"

    "אולי". שייצא כבר, הארז הזה.

    "אז זהו. כבר חשבתי שאתה רוצה".

    "גאון".

    "אז הכנתי לך!" צהל מקורזל השיער.

    אמיר הניד בראשו בתנועה זעירה. הוא כבר היה רגיל לחוסר הטקט של ארז.

    ארז נכנס והניח בידיו של אמיר קפה עם גושים שחורים. אמיר העווה את פיו בתיעוב. "מה יש פה?"

    "כמו שאתה אוהב". עלץ ארז, " חלב, מים חמים, שתי כפיות קפה, וכפית סוכר".

    "אידיוט!" התעצבן אמיר, "אני אוהב הפוך. קח ת'כוס ותעוף לי מהעיניים".

    "טוב, בוס". השפיל ארז את מבטו והנהן במהירות.

    רגע לפני שיצא נזכר אמיר להזהיר, "ואל תיכנס שוב".

    "טוב, בוס". ארז הנהן שוב. הוא סגר את הדלת בזהירות, מותיר את אמיר לבדו.

    סוף סוף הוא יצא. עכשיו אפשר לחשוב בשקט על כסף, ווילה, ו...

    הדלת נפתחה. "בוס?"

    אמיר נאנח ארוכות. "מה עכשיו, נודניק?"

    "האיש מתקשר".

    אמיר הזדקף, "תן לי אותו".

    ארז הניח בידיו את הפלאפון. אמיר נפנף אותו בידיו החוצה, ותוך כדי הפעיל את הספיקר-פון.

    קולו של עילאי בקע מתוך המכשיר. "איך אתה אמיר?"

    שביב חיוך עלה על שפתיו, "חסר סבלנות".

    "אמרת שיש לך עבודה להביא לי".

    "נכון". אמיר פתח את המגירה שמתחת השולחן, הוציא משם דף עם מספר טלפון והקריא אותו לעילאי.

    "אתה רוצה שאני אתקין עליו מעקב". הבין עילאי מיד.

    "נכון".

    "מי האיש הזה, אם אפשר לשאול?" הסתקרן ההאקר.

    נשימתו של אמיר נעצרה לרגע. "איתי".


    אם אהבתם, אשמח מאוד שתפרגנו לי בלייק.
    נועה לבין
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: רבקה מרים כהן, ;בינארית, מרדכי ואסתר ועוד 129 משתמשים132 //
    191 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ~שפרה~
    גיל 14 זה קטן. את ה'כדאי לכם' הייתי משמיטה, את ה'באתי עד...' אפשר להשאיר, זה יכול להיות יפה.
  • 2K
    • מאל"ף ועד תג
    סיפור בהמשכים הכל בגלל ליברמן
  • מאל"ף ועד תג //
    • פרק ראשון:

    שלמה צפר שוב ושוב, ניסה לאותת לנהג המדושן שלפניו בכל סוגי האורות שהיו לו, אך לשווא. הכביש היה צר ללא יכולת עקיפה, וכך מצא את עצמו שלמה מזדחל הוא והונדתו החבוטה מאחורי המרצדס.

    ת'אמת, המרצדס שלפניו לא באה לו בטוב כבר מהכניסה לשכונה. השיוט המעצבן שלה על הכביש, פנסי הלד האינסופיים שנראה היה שהאירו לכיוונו בדוקא, ההאטה לפני כל פס האטה ['מה הקשר להאט שם'? לאט שלמה בלהט], העצירה ברמזור כתום ועוד שלל עצבים ששלמה כבר הספיק לשכוח.

    שלמה היה בדרכו לקנייה השבועית. את סופר "הלקוח תמיד צוחק" הכיר ככף ידו, והיא לא היתה קטנה כלל. את כל הקופאים הכיר זה מכבר, ולאחרונה אף התיידד עם הטרנד החדש: קנייה חכמה ללא התערבות איש צוות [אם מורידים מהמשוואה את התערבות הקופאי הראשי המאשר ששלמה שלנו [סב לתריסר] בן 18 ורשאי לרכוש את היין האהוב, ואת הקופאי האומלל שצריך לבדוק את עגלתו הערופה של שלמה, שכן היא ולא אחרת עלתה בגורל להיות מן הנבדקים ואינם נעלבים].

    בעיקול שלפני הסופר נזכר בעל המרצדס דנן שיש לרכבו גם דוושת גז. נקש בה קלות ברגלו ונעלם תוך רעש מחריד אופייני.

    שלמה פנה לכיוון השני אל הסופר המוכר, הנהן קלות למאבטח, נזכר במרירות בבדיחה תפלה ששמע פעם על כך שרק בישראל אם המאבטח בודק אותך, אתה אומר לעצמך: "אפשר לחשוב שאני מחבל" וכשהוא לא בודק כלל אתה מהרהר לעצמך: "ואם הייתי מחבל"... את שלמה זה לא הצחיק. לא אז ולא היום.

    שלמה החנה את רכבו בחנייה אומנותית כפי שנהג לומר למי שהסכים לשמוע, יצא מהרכב תוך תיפוף ראשי אצבעותיו על כיס חולצתו. מטבע ה-5 שקלים המאושרת שחיכתה לרגע זה כבר שבוע ימים צלצלה אליו בחזרה תוך השמעת רעש קבוע ומוסכם ביניהם. שלמה הכניס בחטף את חולצתו למכנסיו, נכנס למעלית העמוסה ולחץ ככל קודמיו על אותו כפתור יחיד שהיה שם. מנהג ישראל תורה.

    המעלית יצאה לדרכה הקצרה והאורחים שהיו בה החלו בעיסוקם הקבוע במעלית, היינו בהייה חסרת פשר בשיחות היוצאות שבנייד, והמהדרין תוקעים מבט מזוגג בצג העייף המראה באיזו קומה המעלית נמצאת.

    המעלית הגיעה לקומה המיוחלת תוך גניחה מוכרת. הדלתות, כתמיד, הסתפקו לכמה שניות אם להיפתח או לא. ובפתיחתן, שלמה שנכנס אחרון, יצא ראשון. אץ רץ לתפוס לו עגלה טובה.

    כאן מתחלקים ששת הקוראים לשני חלקים. אלו שלא מבינים מה יש בעגלה שיכול להעסיק מאן-דהוא, ועוד לרוץ לתפוס עגלה טובה?! ואלו האחרים המזדהים ומזועזעים ממצב העגלות בארצנו הקטנטונת. אלו שמבינים בהחלט אלו נקודות תורפה יש בה בעגלה מסכנה זו, והיכן יש לבצע שבע בדיקות וחקירות, כמאמר החכם: "גלגל סובב בעולם".
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: אננס מצוי, TYPE:{programmer}, ג. בן שקד ועוד 51 משתמשים54 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מאל"ף ועד תג
    מאל"ף ועד תג
    פרק חמישי ואחרון: 'קופה מהירה / קופת העיר' שלמה הרגיש מושפל. "במקום שהעגלה תעבוד אצלי אני...
  • 2 4K
    • S
    סיפור בהמשכים קרובה רחוקה
  • Sara led //
    • "בוקר טוב כלה." אבא נכנס לחדר עם אור מיוחד על הפנים.
    טובה מתנערת מהישיבה הבוהה על מיטת הנוער שלה.
    "בוקר טוב אבהל'ה. קמתי מוקדם היום משום מה, ונתתי לעצמי תרפיה קצרה לפני שיתחיל הטירוף."
    "לא התכוונתי להפריע." אבא מצטער ממש. "רק רוצה להציע לך הצעה מעניינת." הפרצוף שלו מרמז על הפתעה שובבה. "רוצה להתגנב איתי לכותל לשחרית של חתונה, כשהחבר'ה כאן יתעוררו נהיה פה כבר מזמן בחזרה.
    יש לנו שעתיים עד שמונה בבוקר."
    2 דקות לוקח להתארגן בלי להתאפר כמו שהמאפרת הזהירה. ותוך 3 דקות הכבישים הריקים טסים מתחת לגלגלים של האוטו.
    מנגינות החופה שאבא מדליק בפול ווליום מעבירות לטובה פרפרים בלב.
    העולם מחייך אליה. הכותל ריק והאוויר הטהור עוטף אותה.
    היא לא זוכרת שנים תפילה עוצמתית כל כך. ממלאת את הלב שמתפקע מהתרגשות.
    הם נפגשים שוב ברחבה הגדולה.
    השעון מפרגן להם זמן. לא ממהר לשום מקום היום.
    "גלידה והביתה" מכריז אבא כשטובה מתיישבת. "את הרי לא צמה היום."
    "נכון שאני פטורה לצום, אבל אני לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה."
    "מבין אותך לגמרי" אבא אמפטי כרגיל.
    "אנחנו רק צריכים לדבר."
    טובה נשנקת. "אבא, מה ההקדמה הזו. אני פה. אנחנו מדברים. מה הכוונה צריכים לדבר?"
    אבא עוצר את האוטו. והם יוצאים.
    המקום הזה מוכר לה ונעים לה להיזכר בו. כאן טיילה עם יוני בפגישה השלישית. עשרות פעמים חצו את הרחוב הזה בלי לשים לב. עד שקלטו שהם שלוש שעות באותה משבצת.
    "טובה. יש משהו שאף פעם לא סיפרתי לך. " מנסה להתחיל. מבלבל מילים.
    "ובטוח שכדאי שאני ישמע אותו היום? לא כדאי לחכות קצת שנהיה אחרי השבע ברכות?"
    "את צודקת שהייתי צריך לספר לך לפני זה. רק שלא הייתי מסוגל. אני חושב שזה לא אפשרי שתלכי לחופה בלי לדעת את זה."
    "אבא" טובה מתחילה לדמוע. "אני מאומצת? היתה לי תאומה? גנבתם אותי?"
    הראש שלה חסום לעוד אפשרויות. שמלת הכלה מתערבבת לה עם נרות החופה.
    "תרגעי מתוקה" אבא מחייך. את שלנו לגמרי." מחפשת את החיוך ששמור למתיחות להומור שלו. ולגמרי לא מוצאת.
    "זה משהו שקשור רק אלי, לא חשבתי שיהיה לך כל כך קשה. אולי כדאי שנחכה עם זה באמת לאחרי החתונה."
    טובה פורצת בבכי. "לא אבא, לא. עכשיו."
    "אוקי" אבא מכחכך בגרון. "את מכירה אותי בתור אריה שולמן, אולי אפילו ר' אריה שולמן. למעשה אני אריק ג'ונסון. נולדתי גוי. גדלתי גוי, התחתנתי גוי..." הפנים של טובה מלבינות. "זה אומר שאני.. אני..."
    "מה טובה?" שולף בקבוק מים.
    "זה אומר שאני לא יהודיה?" העולם מסתחרר מסביב, החתונה, יוני.
    "לא טובה, לא! לא מה שאת חושבת. אמא כן יהודיה כשרה."
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: שיבת ציון, ג. בן שקד, תמר מ. ועוד 59 משתמשים62 //
    30 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מימיי
    @Sara led זוכרת אותנו? אנחנו במתח כבר במשך חודשיים
  • 2 8K
    • ה
    סיפור בהמשכים צלקות העתיד
  • הפצחן //


    • פרק ראשון​



    הכול רחוק וקרוב בו זמנית.

    תחושה מוזרה, חום נעים ומכלה. האיברים רפויים אבל מרגישים מאומצים כל כך.

    הוא ניסה להושיט יד, לגעת במשהו. העיניים מציגות מחזה מטושטש ומתעתע. מכל עבר רק אור סמיך ודביק. מרגיש כאילו הסביבה מדברת אתך.

    המחשבות מהירות לרגע, וריקניות ברגע שאחריו.

    ופתאום נקרע הכול, ויכול היה להרגיש את רטיבותם של המים, את חומו של האוויר.

    רגליו מתחככות בסלעים מחוספסים ומחוררים. ריח מלוח. ההכרה שלו צפה על פני המים. העבר לפניו, העתיד אחריו וההווה חמקמק כצלופח, קורא לו לבוא אחריו אל העבר, שהפך לעתיד. קול עמום מהדהד בראשו.

    הגלים הכחולים שסביבו נעלמים, ביניהם הוא יכול להבחין בצמחי חוף גבוהים.

    ופתאום הוא כבר שם.

    מלא בשריטות ומכות יבשות, גופו עטוף בבגדים חרוכים ומחשבותיו מפותלות בין קני הסוף.

    ורגע לפני שהוא שוקע אל החושך הדוקר, הוא רואה צללית יציבה הולכת ומתרחקת.

    ***​

    "אדוני?"

    האיש סובב את ראשו הקטן באיטיות. עיניו, חסרות מבע, ננעצו בבן שיחו.

    "באתי לכאן כדי להודיע שהמיועד הגיע." ידיו רעדו בלי שליטה, כולו גוש טהור של יראה אמתית.

    האדם הצנום פתח את פיו לראשונה, חיוניות מפתיעה בקולו.

    "טוב."

    ולאחר רגע של שתיקה הוסיף:

    "תדאגו להביא אותו אלי בהקדם האפשרי."
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, אין שם פנוי- אילת, אפרת ;) ועוד 45 משתמשים48 //
    22 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    שלום חברים, חג שמח ומאיר לצערי אני נאלץ לקחת עונת מלפפונים קטנה כנראה יקח זמן עד שיעלה הפרק הבא...
  • 2 5K
    • ה
    סיפור בהמשכים העלה האחרון - סיפור בחמישה פרקים
  • הודיה לוי. //
    • העלה האחרון

    "מתי הוא יגיע?", חנוך הסתובב בביתו הלוך ושוב. חסר מנוחה. אחת לכמה דקות היה משקיף מבעד לחלון ושואל, ספק את עצמו ספק את בני הבית: "מתי הוא יגיע?".

    שמש אדמדמה נטבלה בים הגדול. יהלומים כסופים החלו לנקד את השמיים הכהים ומוטי, בנו היחיד, עדיין לא חזר.

    כשהחושך הפך לעבה וסמיך, והמחוגים הורו על השעה שתיים עשרה וחצי אחר חצות, הדאגה והלחץ בבית משפחת נוימן הפכו לבלתי נסבלים בעליל. "למה הוא עושה לי את זה? למה?", חנוך פיזר את השאלות בחלל הבית בזו אחר זו. "כל מה שיכולתי לתת לו נתתי. לא מגיע לי לקבל ממנו מעט נחת? רק קצת".

    "גם אני שואלת אותה השאלה", הגיבה חווה מעם המטבח. "לא כך ציפיתי לראות את מוטי שלנו".

    חנוך הסתובב במעגלים. הדאגה החלה לכרסם בו באיטיות: "למה הטלפון שלו כבוי? למה הוא לא עדכן אותי מתי הוא יחזור? מה יש לו לעשות ברחוב בשעות מאוחרות כאלו?
    עשרות סימני שאלה התפזרו בחלל הבית. השאלות היו רבות. ותשובות אין.

    "אני יוצא לחפש אותו", החליט חנוך בחלוף שעה נוספת. כל דקה נדמתה כנצח. אלא שבדיוק אז נשמעו דפיקות חלושות מבעד לדלת. מוטי נכנס אל הבית. רגוע, שליו, לא מעורב כלל לסערה שהתחוללה בגינו אך לפני שניות מספר.

    "איפה היית? אתה יכול להסביר לי? כמעט הזמנו משטרה בגללך!", גערותיו של חנוך נשמעו כזעקות כאב. אגלי זיעה ניגרו ממצחו. שני קמטים, חדים כתער, השתפלו במורד לחיו. "האמן לי, מוטי, לא מגיע לנו כל הצער הזה".

    "אבא, כבר הסברתי לך עשרות פעמים", קולו של מוטי אדיש משהו. חצוף. "אתה לא צריך לדאוג לי. אני לא תינוק, וגם את תקופת הילדות כבר עברתי. תן לי לפתח עצמאות. אני בחור בוגר".

    חווה הגיחה מן המטבח, מבוהלת: "אולי תסביר לנו, מוטי, מה יש לך לעשות מחוץ לבית בשעות מאוחרות כאלו?". דמעות נקוו בקצוות עיניה לנוכח מראהו המרושל של בנה: חולצה צבעונית שימשה כתחליף לחליפה הכהה. המכובדת. נעלי ספורט מגושמות איישו את מקומן של נעלי הישיבה העדינות. קשה היה לה להאמין שרק לפני כחצי שנה מוטי היה מבחירי הישיבה, רכון רוב היום אל הסטנדר.

    "מה זה משנה איפה הייתי?", פיהק מוטי. "אבא, אמא, אתם באמת לא צריכים לדאוג לי. אני מסתדר".
    חנוך וחווה עמדו מולו, המומים לנוכח החוצפה של בנם.

    "אני הולך לישון", הוא פיהק שוב על מנת להדגיש את עייפותו.
    "אני לא מאמין, מוטי, אני - ", המילים נעתקו מפיו של חנוך, ולפני שהספיק להמשיך את שברצונו לומר - מוטי פרש לשינה טובה, מגיף היטב את דלת חדרו.
    חנוך וחווה קפאו על מקומם. המילים של מוטי ריחפו בחלל הבית, הכבידו על האווירה.

    חנוך הסיט כיסא מן המטבח. "אני לא יודע מה יהיה עם הילד הזה", הוא השעין את גבו אחורנית. חיוורון התפשט על פניו.
    "אל תיקח ללב", הציעה חווה אגב מזיגת כוס מים צוננים. "זוהי רק השפעה של גילאי העשרה. אני בטוחה שהוא עוד יתמתן", הוסיפה באופטימיות.

    חנוך אחז בכוס המים, ידיו רעדו קמעה: "בן יחיד יש לי. את הכול נתתי לו. לא החסרתי ממנו כלום. מה בסך הכול ביקשתי ממנו? ללכת בדרך הישר. אז למה שלא יכאב לי לראות אותו כך?".

    השאלה האחרונה נשארה תלויה באוויר, מיותמת. לחווה לא היה מה לומר, שכן גם היא כאבה על מוטי שנזרק מישיבה אחת ונטש את האחרת. כמה דמעות שפכה בגינו, שיחזור אל הסטנדר, אל עולם התורה שנטש. כמה אהבה לשמוע את ניגון הגמרא הקסום שמילא את הבית באווירה קדושה, מענגת. גם חידושי התורה של בנה הנעימו את שולחן השבת המצומצם בביתם.
    "גם לי כואב לראות אותו כך – פוזל אל הרחוב", הודתה חווה. דמעה נשרה מעיניה. "הלוואי שהוא יחזור להיות מוטי נוימן, הבחור הרציני והמתמיד שהכרנו".

    בבוקר, מעט לפני שיצא חנוך לתפילת שחרית, הוא דפק חלושות על דלת חדרו של מוטי. ומאחר שלא הגיעה כל תגובה מן העבר השני, הוא לחץ על הידית באיטיות, ופתח את הדלת.

    "מוטי, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר", חנוך זרק את המילים לחלל החדר. מילותיו לא זכו למענה.
    "מוטי, אתה שומע?", הוא הסיט מעט את הפוך. מוטי לא היה שם.

    רעד חלף בגופו. הוא התיישב על קצה המיטה, החדר הסתובב סביבו. שחור.
    אחר שטו עינו על המכתבה שהייתה עמוסה בספרי קודש. פעם מוטי היה מעיין בהם. מתעמק באותיות הקדושות, מנסה לפענח את הרזים הטמונים במילים הטהורות. עתה, הספרים מונחים בעליבות על ספרייתו. מחכים לאי מי שיפתח אותם, שיתעניין בהם.

    פיסת נייר קטנה שהייתה מונחת על השולחן בסתמיות הסבה את תשומת לבו של חנוך. הוא התרומם מהמיטה, ולקח את הדף.
    "אבא, יצאתי לטיול קטן. אני צריך לחשוב קצת על החיים. אל תדאג לי - גם במקרה שאחזור מאוחר. מוטי".

    חנוך תחב את הפתק בכיס מכנסיו, ויצא את החדר. מאורעות יום האתמול צפו מול עינו בזו אחר זו. מכאיבות.

    יוסי, דוד, ואבי – חבריו של מוטי לישיבה, חלפו מול חנוך בדרכו לבית הכנסת. כולם חנטו חליפה מכובדת. לבו נצבט בכאב כאשר הרהר במוטי, שלבטח מסתובב עתה בנקודה נעלמת על הגלובוס.

    ########
    המשך יבוא אי"ה, אשמח לביקורת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ארטיק אבטיח, שיבת ציון, שוקולד עילית ועוד 26 משתמשים29 //
    25 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הודיה לוי.
    טוב, אז ככה. הסיפור הזה נכתב לפני כמעט שלוש שנים ופורסם בהידברות. לא הייתי כותבת אותו היום כי...
  • 4 5 6 35K
    • ש
    סיפור בהמשכים פיורדא
  • שלחן עורך //
    • לרגל הצטרפותי לקהילה הנחשקת, אשתף אתכם בפרויקט החדש שלי.
    בס"ד הנני אוחז בעט כבר כמה שנים, בעיקר בכתיבה תורנית, אך גם בחריזה, בזמרירים לאירועים שונים ובשאר חלקי הכתיבה השונים.
    לאחרונה החלטתי לנסות לשלוח את אצבעותיי בסיפורת.
    לא אגיד לכם שאני מרגיש שהתוצאה פיקס, רחוק מכך. אבל מצד שני, יש לי תחושה שיש בזה משהו מרענן, כיוון חדש.
    ולמה אני משתף אתכם?
    לא למען הרבות לייקים, ממש לא. ברצינות! מה עושים עם זה בכלל?!
    גם לא כדי שתכירו אותי. מה זה יוסיף לכם? ולי?
    לקבל כבוד? לא. בעצם קצת כן, אבל זה לא העיקר.
    בעיקר כדי ללמוד... ללמוד אם זה מתאים לי בכלל, לקבל הכוונה והערות טובות מן המומחים בתחום, לקבל ביקורת נשכנית וקשה אם איני בכיוון. אז תפציצו! (זה לא מספיק ספרותי, מודה)... תודה מראש! אני קשוב לכם!

    פרק א. אראלים.

    שעת ערב מוקדמת ושקטה. רוח חורפית קרירה עוטפת את בתי העיר פירט בשריקה חלושה. אחרוני הילדים מהדסים לבתיהם, וריחות הטיגון עולים מכל עבר.

    צלצול חד וקולני, מנער את שכנא מעמקי מחשבותיו ומסבכי חשבונותיו.

    מלבד מכירת חלקות קבר ומצבות, עסוק איש החברה קדישא בעוד כמה עסקי נדלן מסועפים. לא איש כמו שכנא ייתן למעותיו לשכב בשקט ולהצטמק מיום אל יום.

    'שכנא, בוא מהר, הוא גוסס'... נשמע קול בהול מעבר לקו, ולאחריו קול יללה דקה.

    הוא לא צריך לשאול מי, גם לא לברר מקום מגוריו. כל העיר יודעת על מצבו הקשה של השוחט. כבר שבועות ארוכים ש'חיים דוד בן שרה פנינה' תפס את המקום הראשון ב'מי שברך' לחולים, לאחר קריאת התורה בהיכל בית המדרש הגדול.

    נוטל בתיקו את ה'מעבר יבוק', כמה נרות נשמה, את המקטרת המפורסמת, וסוכריות קרמל קטנות וחומות, להמתיק מעט את טעם המעמד.

    חובש מגבעתו, מתעטף בחלוקו, ויוצא בצעדים מהירים לבית השוחט. זו לא פעם ראשונה שלו, כבר עשור ומחצה שהוא מלווה נשמות במלחמתן האחרונה עם הגוף.

    מיום הקמת הקהילה החדשה בפירט, ממונה הוא על הטיפול בנפטרי הקהילה.

    והוא אוהב את זה. אף פעם לא התלונן אצלו לקוח, על חלקת קבר צפופה מידי, או על שכן שמסתיר את הנוף. תענוג!

    עם היכנסו, מעיף שכנא מבט קל אל השוחט החיוור. בניע ראש, מאשר שכנא כי אכן הגיעה עת פרידה, אלו דקותיו האחרונות של החולה, הוא אכן גוסס.

    אחר הווידוי, שוכב ר' חיים דוד צמוק ושדוף על מיטתו הרחבה. דממה מתוחה שוררת על פני מנין האנשים, רק המיית כנפי מלאך המוות, ומלמול אי אלו פסוקים, נשמעים בבית.

    השוחט הישיש עצום עיניים. זקנו המכסיף פרוש על השמיכה, הוא מתנשם בכבדות ובמהירות, הלב עולה ויורד כמקוף של מתפרה, וקצף לבנבן דק מבצבץ מקצה פיו.

    לא איש כשכנא, ייתן לסובבים לשקוע בדכדוך עמוק, מנגינה קלה ושקטה מזדמזמת לה מקצה פיו. 'ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט'... הנוכחים מקדירים עוד יותר את פניהם, ופיהם מלא תפילה חרישית.

    מפעם לפעם, פותח ר' חיים דוד מעט את עיניו, ומעביר מבט קל אל הסובבים אותו, ניכר כי משהו מטריד אותו, מונע ממנו לסיים את מלחמת האראלים והמצוקים.

    רק כאשר מופיע בפתח בנו היחיד, שלום מאיר, ניכר היה כי שלווה מלאכית פורשת עליו את כנפיה. נשימה קלה וחלולה נשמעת, ועל פניו נפרש חיוך של ניצחון, חיוך של מנצח.

    'שמע ישראל' אומר שכנא בקול גס, ותכף מדליק נר נשמה, תוך שהוא יורק את שארית ה'קרמל' מן הפה, 'ה' אלקינו ה' אחד' משלימים כולם ביבבות ממושכות.

    כהרף עין נמלא החדר בפעילות תוססת. החלונות נפתחים, כולם נדחקים סביב המיטה, קורעים בגדיהם, מכסים את פני הנפטר בבד לבן, מתלחשים. זה אומר 'אנא בכח', והאחר 'יושב בסתר'. הדלתות פתוחות לרווחה, בני העיר נכנסים ויצאים באין מפריע, השולחן מוסט הצידה, מפזרים מעט קש, והנפטר מועבר אל הרצפה הקרה.

    שכנא עסוק בנתינת סקירה מקפת לבני המשפחה הקרובה, על סדרי ההלוויה, על מקומות הקבורה היוקרתיים והמבוקשים, ובעיקר על פריסת התשלומים.

    אבל כבד מתפרש על העיר. בקרנות הרחובות נעשים כולם אגודות אגודות.

    זקני העיר דנים במורשתו, ובמחליפו בתפקיד החשוב. צעירי הצאן ושאר הסקרנים, דנים בגילו המדויק ואופי התפשטות מחלתו. ועל הכול עולה הקול, קול הכרוז המכריז על שעת ההלוויה.

    ואיש לא שם לבו, להתלחשות השקטה והמחויכת למדי, בין שלום מאיר היתום הטרי, לבין שכנא הקברן הוותיק.

    שלום מאיר מאשר, שכנא מאושר, והתכנית סוף סוף יוצאת לדרך!
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: sunshay, נו טוב, אביר88 ועוד 67 משתמשים70 //
    102 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    Chaya Lea
    לדעתי כן, מי שעוקב ממילא יתעדכן ומי שלא בעניין פשוט לא יקרא, כשזה יוקפץ כנראה גם ניקים נוספים...
  • 2 3 4 25K
    • C
    סיפור בהמשכים המושל בגן
  • Chaya Lea //
    • פרולוג

    השמש זרחה וליטפה את השדה בקרניה החמימות, משקיפה על זוג הגברים הקרבים אל השדה.
    הם פסעו באיטיות ובזהירות, נושאים מכשירים משונים בידיהם. השניים עצרו, חילופי מבטים מהירים ביניהם העידו על התרגשות. מבטיהם חלפו על פני השדה, מתבוננים בפרחים השונים. היו שם פרחים מכל הצבעים והסוגים, מרהיבים ומהפנטים ביופיים ובריחם העז, המשכר.
    אהרון תפס את עצמו ראשון, "יונתן", צליל קולו היה בהול, "השתגענו? שים מהר את המסכה!"
    הם לבשו את המכשירים המשונים על פניהם, מסכות מוזרות שהעולם עוד לא ראה מעודו.
    "אתה צודק", קולו של יונתן נשמע עמום מבעד למסכה. "היינו צריכים לצאת איתן כבר מהבית".
    אהרון העביר יד על כמה פרחים סגלגלים, "אתה קולט את זה?", עיניו זרחו ויונתן תהה אם המסכה היא זו שגורמת לאור שבהן להראות על אנושי. "החלום שלנו, החזון האדיר, הרעיון שלנו… הוא מתגשם ברגע זה!"
    יונתן חייך, משער שאהרון רואה רק את עיניו הזורחות באור משלהן, "לא ברגע זה, בטח שלא כולו, אבל זו התחלה והיא מדהימה!"
    הם התהלכו כשיכורים ברחבי הגן דקות מספר עד שאהרון הכריז, "זהו, הגיע הזמן לעשות את מה שעבורו באנו הנה".
    יונתן התנער, "ודאי!" הוא שלף שקיק מיוחד כשאהרון מבצע בדיוק את אותה הפעולה.
    "לא מדגדג לך משהו במצפון על לקיחת הדגימות שלנו?" סנט יונתן באחיו.
    השדה באמת שידר הרמוניה מושלמת וסוחפת בגווניה, הוא חש אי נוחות כאשר נגע בפרחים העדינים, כאילו מפרק פאזל שהם משלימים.
    "במצפון?" לאהרון לקח רגע להבין את הכוונה. "אהה, אל תדאג, זה יצמח מחדש", הוא צחק.
    "חוץ מזה", הוסיף, "שכל זה נועד למען הפרחים המדהימים האלה, אתה יודע…"
    "כמה שנים חיכינו לרגע הזה", בהה יונתן בשקיק שבידו. "כמה למדנו, כמה השקענו כדי שיהיו לנו את כל הכלים…"
    "והנה, זה הגיע", אהרון חייך בחולמנות.
    "בוא", הוא התעשת. "הגיע הזמן לדבר האמיתי".
    "אף פעם לא הבנתי את אשתי כשהיא דיברה על פרפרים בבטן", התקשה יונתן להתנתק מערפילי הקסם שאפפו את הרגע, "עד עכשיו…"
    "העתיד שלנו קורא לך יונתן", האושר של אהרון ניכר בקולו.
    "אל תדאג", חייך יונתן, "ברור שאני מגיע".
    והם פילסו את דרכם בינות לפרחים לעבר דרך חדשה, עתיד חדש, עולם שלם שנפתח באותו הרגע.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: יום יפה מאד, כוח עזר, ספידי ועוד 36 משתמשים39 //
    71 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    Chaya Lea
    אוקיי, תודה על ההארה!
  • 2K
    • ל
    סיפור בהמשכים משחזר זיכרונות -
  • לוטם //
    • פרק 1

    23:57

    אפרת

    התאורה הבוהקת בחדר הקטן, המעוצב בסגנון קריר, עוד לא כבתה, היא הייתה בשיא העירנות שלה, כוס קפה שחור, מר, מונחת על ידה, היא לא העיפה עליה מבט.

    אפרת ישבה במשרד הביתי שלה, מביטה במזרק הירוק, הדקיק, שבידה השמאלית, תוהה מה לעשות איתו. הוא האחרון שנשאר לה.

    היא נשמה עמוקות. אני רגועה. הכל טוב. היא ניסתה להשתלט על הרעד שבידיה, בחורה קשוחה שכמוה, מחזירה את מבטה למחשב העל שלה, מבטה נחוש, אוהב, עיניה מחייכות.
    הגיע הזמן שלה. הזמן הגדול. אפרת נשפה, עכשיו נותר לה רק לקוות שהבחור הרחפן הזה בבית.

    "נתי!" סיפוק מילא את קולה, גורם לו להישמע גבוה יותר ממה שהתכוונה.

    "כן, אפי, מה המצב?" הוא הגיע במהירות לחדר, חיוך זעיר מרחף על פניו. מזהה את הנימה שלה. "מה עכשיו?" הוא הוסיף כשראה את תנוחתה הקרבית.

    היא נדמתה בעיניו כמצביא בעת קרב, ידה מושטת קדימה כמעה עם המזרק, ידה האחת לופתת את שולחן הזכוכית שלה. שלא תחתך.

    "לנסות עליך את ההמצאה שלי?" היא ניגשה ישר לעניין, מעוררת אותו ממחשבותיו המשוטטות במהירות הקול. "קיבלתי ארבעה כאלה, רק בגלל שאתה אחי אתה זוכה להיות אחד מהראשונים שישתמשו בזה, רוצה?" היא ידעה שנכון לנקודת הזמן הזו, אנשים יחששו מהפיתוח שלה, אח שלה לא. היא גם היתה בטוחה שבעוד שנים בודדות, כל העולם ישתמש בפיתוח שלה.

    "מי הראשון שזכה?"

    "אני". היא גיחכה. "נו?"

    נתי לא היסס. ב-2083 המצאות כגון אלה נפוצות בשוק, ואם אחותו חתומה על הפיתוח, הוא מסכים. בייחוד לאחר שלושת השנים הארוכות בהן הדבר היחיד שהוא שמע ממנו היה 'משחזר הזיכרונות ע"פ פקודה' שלה. נתי הנהן קלות.

    "הראש ישיבה שלי לא יאהב את זה". הוא הפטיר. "את יודעת". זה היה ברור שייצאו נגד הפיתוח שלה, מנוון את השכל, את החשיבה. אבל יעיל. מאוד.

    "זה לא כואב". היא המהמה בלי קשר לדבריו. יודעת שהוא אכן בחור בן 19 וארבעה חודשים, אבל יודעת אחות נפש אחיה...






    נתנאל

    הוא נכנס לבית המדרש של הישיבה, מוצא את מקומו במהירות על יד השולחן השמאלי, הקיצוני ביותר.
    'יש לי היום מבחן' הוא שיגר מחשבה לאפי, מחייך. יודע שיהיה לה סיפוק לשמוע שהוא אולי יעשה שימוש רציני בשבב שלה היום.
    'בהצלחה' היא החזירה, מחייכת גם היא.

    חיוך לזה, קריצה לשני, טפיחת שכם על השלישי וטופס הבחינה הגיע לידיו, הוא הסתער על הדף עם עט הפיילוט השחור שלו, מזכרת מימים עברו, כותב במהירות.

    תשובה אחת מלאה, שתיים שלוש.

    אופס.

    הוא נתקע. מנסה להיזכר. לא מצליח.

    נתי הביט סביבו, עיניו משוטטות כאילו חסרות תכלית, הסריקה לא השביעה את רצונו. הוא שם לב למשגיח משהה עליו את מבטו, אחרי שלוש דקות ושש הגנבות מבטים לכיוון המועד לפורענות, הוא נרגע, עצם את עיניו לרגע, מתרכז.

    למדתי את זה עם ישראל דהן, בחדר בישיבה. הוא העלה את הזכרונות למוחו, מתחבר לשבב הזעיר.

    השבב התחיל לעבוד.

    הוא התחיל ללכת אחורה, לאט לאט, שלב אחר שלב.

    הם ישבו על המיטה.

    הסוגיה הזכירה להם את מוטי קאהן.

    הם צחקו.

    השבב המשיך לפעול, מעיף במהירות שברירי זיכרונות עד שהגיע לזיכרון המבוקש, מבקש להציג אותו בפני נתי.

    "מה אתה עושה?"

    נתי זינק ממקומו, קצה התשובה נח באצבעותיו רוצה להיפלט על הדף. ההמשך חסר. הוא הביט, תוהה משהו, במשגיח שהביט בו בעיניים מצומצמות.

    "שאלתי מה אתה עושה?" הלחישה נשמעה היטב באוזניו של נתי. הוא שילב את אצבעותיו בלחץ קל. יודע היטב שמעשיה של אחותו ידועים ומפורסמים בעולם, לא רק בארץ. לא יהיה חכם לחשוב שבדיוק מהמשגיח שלו המידע נעלם.

    "מנסה להיזכר בתשובה". הוא פלט חרש. משפיל את מבטו לשניה לדף השלושת רבעי מלא שלו.

    המשגיח השתהה עוד רגע קטן לידו, חוזר למקומו.

    נתי כלא בבטנו נשיפת הקלה. היא תחכה עוד קצת. רק עד סיום המבחן.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: בובה בובה, אלישבע סלומון - Epic, שיבת ציון ועוד 29 משתמשים32 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מירי11111
    נשמע מרתק הוספתי למעקב... :)
  • 5K
    • ה
    סיפור בהמשכים לכתחילה
  • הני ר. //
    • עריכת הנהלה: לפרקים הראשונים

    ל"ז.

    אין איך להרגיע אותי.

    בזה הוא קצת צודק.

    אין איך להרגיע אותי. את זה שמעתי גם בבית, למרות שהייתי ילדה טובה. אולי טובה מידי.

    ובסוף הייתי מתפרצת. כואבת ובוכה.

    בדרך כלל זה היה נשאר בפנים רטוב דומע וחנוק.

    גיל עשר. אני עושה קייטנה עם חברה מהבניין, דיתי. ילדה שגרמה לי לא פעם לפחד שאני לא טובה מספיק. מה גרם לי להסכים לדיתי השכנה לתת לכל הילדים קריפונים רטובים ולקשקש על הקירות, איני יודעת.

    אולי תכננו לרחוץ את הקיר, או שלנצח לא יגלו את זה.

    כשעבר אדון ויס המבוגר ושאל מי עשה את זה, דיתי הצביעה עליי וברחה. נשארתי לנקות כמו שאבא ואמא אמרו לי.

    להלשין לא העזתי.

    שתקתי לה.

    אחרי חודשיים כשהמורה ביקשה שנחבר ביחד שיר לכבוד רחל אימנו זה התפרץ.

    אני לא יודעת מה היא אמרה שכולם הבינו שהשיר של דיתי. או שזה היתה השתיקה שכולן הודו.

    שלוימי מתופף מנסה להירגע. שונא להיות אשם.

    ודווקא שאני שותקת מאשים אותו.

    עייפתי.

    מרגישה שאין שום סיכוי לשינוי. אולי ההצעה של סבא לא מופרכת. וגם אני מירי אכנס לסטטיסטיקה של לבד.

    אם אני רוצה להיות שפויה ולא להיכנס לסטטיסטיקה מפחידה יותר.

    חנוק לי אני קמה לפתוח את הדלת.

    מתייקת מחשבות והן לא מסתדרות. מתיישבת בחזרה.

    "מה יש?"

    "כלום. מה צריך להיות?"

    "את מוכנה לראות גם את הטוב שלי, ולא רק את הרע? אין לי כח לביקורת"

    "אני יודעת"

    אחד הדברים. כל ביקורת מכבה אותו. זוכרת התלבטויות של מה עדיף. פרצוף שלו או פרצוף שלי.

    יש כלל לא כתוב שמצאתי מפעם. 'חרדה מבטלת עקרונות' בעצם בכל פעם נוצח זה שפחות פוחד.

    ואחד הפחדים הנוראיים שלי שהוא לא יפחד ממני.

    סיבכתי אפילו את עצמי.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: עושה שמח, מרדכי ואסתר, ד. מ. ועוד 50 משתמשים53 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מריומה~
    מענין מאד!! חייבת להמשיך ושמחה שחזרת!
  • 2K
    • R
    סיפור בהמשכים היומן שלי. נתי בן שבע.
  • R.E.Y //
    • שלום יהודים יקרים!
    אמא שלי תמיד אומרת שההקדמות שלי לקוחות מאיזו הרצאה מאלפת של מרצה מפורסם. אני כבר רגיל לזה. מקווה שגם אתם תתרגלו מהר.
    אני ילד. בן שבע, אמנם, אבל בשכל אני קצת לפעמים כמו בן שבעים ולפעמים כמו בן שבעה חודשים. (את זה אמרה אחותשלי מתי שנשכבתי על הריצפה ובעטתי ובכיתי שלא הסכימו לי ללכת להלוויה של שכן אחד). יש לי כמה תחביבים, שכל החברים שלי בלי יוצא מן הכלל חושבים שהם מוזרים. למשל, להשקיף במשקפת שעתיים ויותר על קן של דררות שהתמקם מעל החלון שלי, לספור את מספר השקיות שיש בפלח של אשכולית (אבל זה באמת רק כשקצת משעמם לי) או לקרוא ספרים עבי כרס שהם מתפוצצים מרוב דפים וכמעט נוזלים מהכריכה, ועוד כתוב עליהם 'חלק ראשון בסדרה'.
    הייתי באמצע לקרוא ספר עב כרס עד מאוד שתיאר במדוייק מה עושה השקע הברומטרי ומה תפקידו בעולם, בערך עמוד 550, כשאח שלי דחף לי שתי ידיים בין הספר לעיניים והסתיר לי את שדה הראיה.
    "מה אתה עושה!" צעקתי לו, והקול שלי נשמע מקרקר כזה כמו קול של מישהו שקורא בספר.
    "אני קורא לך כבר שבע פעמים!" הוא הסיר את הידיים שלו מהעיניים שלי. ראיתי שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר, ולא מנסה לצחוק עלי.
    "מה אתה רוצה?" שאלתי אותו, ואגב כך יישרתי את המשקפיים הנוזליות שלי ('הפרופסור המפוזר, אמא! אני לא יכולה כבר עם השלוליות שהוא משאיר מהאשכוליות שלו, והמשקפיים הנוזלות האלה בקצה האף שלו כשהוא מרים את העיניים כמו זקן בן שבעים עם משקפי קריאה, אוף!')
    "אמא ביקשה שתלך לקנות ב'סופר' כמה דברים שהיא צריכה - "
    "דחוף". קטעתי אותו. "נכון?"
    הוא הנהן בפנים עגומות, ואני ידעתי שרק מקרה חרום יכול לגרום לאמא שלי לבקש ממני ללכת לסופר.
    "למה אתה לא הולך?" ביררתי באנחה והנחתי את הספר פתוח הפוך כדי שלא יסגר. "למיטב ידיעתי אתה לא חולה, ואין לך היום שיעור עם החברותא סגל, ואתה לא הולך למבחן בישיבה ולא אמור להתארס בזמן הק - "
    "אני רץ למנחה". הוא קטע אותי בקוצר רוח. "קח את הכסף. אמא רשמה לך רשימה של כמה דברים. תזכור לשלם לפני שאתה יוצא ואל תביא מה שלא רשום. בלי חוכמעס, בבקשה. תנסה לחשוב מה אמא בדיוק רוצה, לא, תביא רק מה שכתוב!"
    הוא הניף את הכובע והחליפה שלו ולבש אותם בתנועה לוליינית, החווה בידו על הארנק והרשימה שהיו מונחים על השולחן וחמק בעד הדלת.
    נאנחתי. אחר כך קמתי לאט לאט, הרמתי את הארנק כאילו מדובר בחומר נפץ ושלחתי הצצה זהירה ברשימה. מיד ידעתי שמסע הקניות שלי יהיה נועד לכישלון.
    'חמש לבנים', היה כתוב בכתב ממהר. 'אבקת סוכר, סוכר חום, בייצים, אבקת אפייה, קמח מצה, לחם מלא בלי דגנים, כחחעם פלמג (משהו כזה. אני לא יודע מה היה אמור להיות כתוב שם), מלפפונים, עגבניות, רסק עגבניות ותרכיז שזיפים'.
    אתם מבינים? וזה ה'כמה דברים'! רשימה של אחד עשר דברים שאחד מהם אין לי מושג מה הוא! וצריך להסתובב בכל הסופר כדי להגריל את כל המוצרים האלה! אני בטוח אאבד איפשהו בין הטור של המיץ לימון המשומר ללימונים הרגילים כי אני ארצה להבין אם החומר המשמר משנה משהו מהטעם או שזה נטו בריאות! בדיוק בדיוק כמו שקרה לי פעם שעברה! ואחר כך עוד הייתי צריך לשלם פיצוי לסופר על שני בקבוקים שהתפוצצו כי רק בדקתי מה כתוב עליהם! רק! (אמא שלי שילמה. גמרתי את הכסף שלי על המשקפת השישית שלי).
    לקחתי את הארנק והרשימה, קשרתי את השרוכים בנעליים, ואפילו הכנסתי את החולצה למכנסיים כמו שאני כל בוקר עד שאני הולך בדרך קיצור דרך העץ של הדררות ואז היא בורחת.
    הלכתי לסופר.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: Hadas., ג. בן שקד, שריתי ביר ועוד 37 משתמשים40 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שמואל י
    חמוד! אהבתי את שבירת הקיר הרביעי עם האזהרה למי שלא אוהב פנטזיה.
  • 2 4K
    • mic003
    סיפור בהמשכים מסתורין במאורת הקופרייטר.
  • mic003 //
    • שלום לכולם.
    זה הפרק הראשון מתוך שניים או שלושה, סיפור שאני כותב להנאתי, ללא שום מטרה. אי״ה אמשיך את הפרקים הבאים בקרוב.
    אשמח לשמוע מה דעתכם עליו:

    ===

    חמש עשרה שנים המתין דודי לרגע הזה.

    חמש עשרה שנים של סבל, של התעלמות סביבתית, של חוסר הערכה מצד קרוביו ומכריו, בהן הוא נאלץ לשמש כעוזרו הזוטר של ר׳ מוישה, מנהל הכספים האגדי של מוסדות ׳עונה עשוקים׳.

    ובדיוק כשהוא חשב שאבדה כל תקווה, שלנצח הוא יישאר נושא הכלים, שוליית הנגר, החליט סוף-סוף ר׳ מוישה לגמול עמו חסד של אמת, והודיע על פרישה מכל תפקידיו במוסד.

    באותו רגע מכונן, כאשר ניצב דודי מול מנהל המוסדות הישנוני שהודיע לו ביובש כי הוא זה שנבחר למלא את מקומו של ר׳ מוישה, התאפק דודי שלא לפרוץ בבכי של התרגשות. ״לו רק היו ההורים שלי זוכים לראות אותי ברגע המושלם הזה״, הוא חשב לעצמו בערגה, ״הם היו גאים בי כל-כך...״ הדמעות הכריעו אותו והוא נאלץ למחוט את אפו במטלית רקומה, מתעלם ממבטו הנגעל של מנהל המוסדות.

    כשיצא דודי מן החדר, הוא הרגיש כאילו נולד מחדש. בבת אחת התגשמו כל חלומותיו. מאדם שפוף כתפיים שתפקידו הסתכם בנהיגה במכונית החבוטה של ר׳ מוישה ובהכנת קפה דלוח עבור אישי ציבור שונים, הוא הפך לאיש מקושר בעל יכולות, שברשימת אנשי הקשר בפלאפון שלו מופיעים שמותיהם של גבירים מפורסמים וראשי עירייה נכבדים. מאדם אפרורי שמקומו בספסלים האחוריים של בית הכנסת ושמו נהגה מפי הגבאי רק בשלהי קריאת התורה של ׳שמחת תורה׳, הוא הפך לדמות מכובדת שהכיבודים החשובים ביותר זורמים אליה. מתנות הורעפו עליו מגורמים שונים, ובפורים הוא לא הפסיק להתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע על חוסר האחריות של מעניקי משלוחי המנות שגודשים את ביתו וממלאים את הארונות בחמץ לקראת הפסח. ״אבל זה בסדר, אני לא כאן בפסח,״ הוא הקפיד להדגיש בכל עת, כראוי לבעל מעמד כמוהו. ״אני לא מוותר על הטיסה לקאריביים, להרגיש בן חורין אמיתי פעם אחת בשנה״. את המבטים העגולים שנתלו בו אל מול ההצהרה המשונה הזו, הוא פירש כמבטי קנאה, ולכן מיהר להיאנח אנחה עמוקה ולומר: ״העבודה קשה, זה לא כמו שזה נראה. ההצלחה דורשת כוחות נפש רבים״.

    מהר מאוד התרגל דודי למעמדו החדש. ימי העבר בהם הוא שירת בנאמנות את ר׳ מוישה חלפו, והוא הרשה לעצמו להתחיל ללעוג לאיש שפעם העריץ. ״זה ברור שהוא היה אדם מיושן שלא ידע את העבודה״, היה דודי משכתב את ההיסטוריה בפני רעיו הקרובים. ״כבר מזמן רצו להעיף אותו, ידעו שאני בעשר רמות מעליו. אבל היה לו ותק, היו צריכים לשלם לו פיצויים גבוהים, אז רק חיכו שאני אחליף אותו״.

    פעמים רבות כל-כך חזר דודי על תיאוריות סרק אלו, עד שהוא עצמו החל להאמין בהם. לכן, לא היה מופתע ממנו כאשר בערב ראש חודש אלול הוא נקרא אל חדרו של מנהל המוסדות, שם לצד המנהל עב הכרס עמד לא אחר מאשר ר׳ מוישה.

    ״שלום דודי״, אמר ר׳ מוישה, פניו רציניות להחריד.

    ״שלום,״ השיב לו דודי בשפה רפה, מריץ במוחו תרחישי אימה.

    ״אתה יכול להיות רגוע״, קרא ר׳ מוישה את מחשבותיו. ״אני לא מתכוון לחזור״.

    אבן גדולה נגולה מליבו של דודי. ״נראה לך שעל זה חשבתי?״ הוא חייך בידידות מזויפת. ״טוב לראות אותך״, המשיך בחנפנות צבועה.

    ״תקשיב דודי״, פתח מנהל המוסדות ללא גינונים. ״אתה מנהל הכספים שלנו כבר חצי שנה, אבל עד עכשיו לא הגיעה השעה לחשוף אותך לסוד הגדול ביותר עליו מתקיימים המוסדות. כעת, לפני הקמפיין של חגי תשרי, הגיע הזמן״.

    מנהל המוסדות נעץ בו עיניים חודרות. ״מה שתראה ותשמע היום הוא סוד כמוס ברמה הגבוהה ביותר. אתה צריך להתחייב שלא תספר אותו לאף ילוד אישה. זה סוד שעובר ממנהל למנהל, אפילו לאשתך אסור לדעת אותו״.

    ״כן, בטח!״ התחייב דודי המבולבל.

    ״אם כן״, אמר מנהל המוסדות. ״הגיע הזמן. אתה ור׳ מוישה תלכו יחד, ואני מזהיר אותך כבר מעכשיו – עליך לשמוע לכל מה שר׳ מוישה מורה לך, גם אם זה נראה לך תמוה ביותר״.

    ״כן, בטח״, התחייב דודי שוב, מבולבל עוד יותר.

    ר׳ מוישה קם ממקומו. ״בוא דודי, הולכים״. אמר בטון מסתורי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: בובה בובה, I.Q, רצוני לעשות רצונך ועוד 39 משתמשים42 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    mic003
    mic003
    תודה רבה! דווקא עשיתי גוגל, הוא זה שבלבל אותי. יצור רע שכמותו!
  • 1K
    • ה
    סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב
  • הקה //
    • יש סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב, בינתיים למגירה. מישהו רוצה להצטרף?
    • תודה
    Reactions: אש קודש! ו-מימיי2 //
    0 תגובות
  • 2K
    • ח
    סיפור בהמשכים חג ארעי. סוכה של נצח.
  • -חיה- //
    • א.
    יש שבועות שהם סתם, בהם שקיעות רודפות זריחות, כאילו ממהרות לשום מקום. ויש כאלה קסומים, בהם ניחוחות מעטרים את קריית ערבה והופכים אותה ליפה שבערים. אבל הימים שדוד מחבב יותר מכל, הינם ללא ספק, ימי ערב חג האסיף.

    כבר בעשרת ימי תשובה, קריית ערבה משנה את פניה. בחצרות בנייני האבן הגמלוניים צצים אט אט שלדי סוכות, מחכים למעילי דפנות מחממים. גם שוק ארבעת המינים מוקם מידי שנה בקריית ערבה, ממש כמו בערים הגדולות. כך שעשרים וארבע שעות לפני תפילת כל נדרי, רחבתו האפרפרה של בית הכנסת הגדול מתמלאת דוכני עץ מחופים במפות ניילון לבנות שקופות, המסתירות בקושי את שריטות השולחנות.

    הם יושבים על החומה הכחולה, מביטים בסוחרים מסדרים את מרכולתם, "השוק בירושלים גדול פי מאה" עיניו של גידי חולמניות, "כל קריית ערבה יכולה להיכנס בתוכו"

    דוד מציץ בבנייני השכונה, מוסיף אליהם בדמיונו את שאר מבני האבן מהשכונות סביב. גידי מגזים, הוא יודע, אבל בכל זאת השוק הירושלמי מסעיר את ליבו, גורם למראות שלפניו לאבד את גווניהם. "אתה תיסע גם השנה?"

    עיניו של גידי משוטטות על רצפת הבטון, מביטות בעטיפה לא מזוהה הזרוקה על הקרקע, "כן, לפחות לתחילת החג. אבל בשמחת תורה אהיה פה שוב". דוד לא צריך לקנא, החגים בקריה הקטנה יפים בהחלט, אם לא משווים אותם למקומות אחרים כמובן, וחברו הטוב לא שָׁבַת מעולם מחוץ לעיר הערבות.

    "בכל אופן" גידי מוסיף בעודו מתרומם מגדר האבן, "השנה ניסע רק בערב החג, כך שאת ארבעת המינים נקנה פה, בדוכנים".

    הם צועדים אל עבר אזור המוכרים, ניחוח הדרי עולה באפם. "הנה הדוכן של גליידמן" מצביע דוד אל עבר מרכז הרחבה, "אבא שלך בטח יקנה אצלם".

    דוכן האתרוגים של גליידמן הינו פנינת השוק, ולא בכדי. בני המשפחה האמריקאית הגיעו לקריה לפני שלושה דורות כדי לעבוד את אדמת ארץ הקודש, והם עדיין מוכרים מידי שנה את פירות ההדר המהודרים ביותר, הישר ממטע האתרוגים שבבעלותם.

    צמד החברים ניגשים לדלפק העץ, רק כדי להריח את הניחוח הירקרק, לא שמים ליבם לשיחה המתגלגלת לידם, בה שותפים בנו של מר גליידמן ושכנו הצעיר של דוד, בנו של הרב.

    "אז אתה רוצה מהודר, אני מבין", גליידמן הַבֵּן מודד את הבחור שמולו, בוחן אותו החל מניצני הזקן שעל סנטרו עד לארנק המעוך בין אצבעותיו. "מה התקציב שלך?"

    ידיו של הצעיר פותחות את ארנקו, שולפות מספר שטרות צבעוניים. "זה מספיק?", שואל בעוד לחייו לובשות גוון אדמומי.

    הכסף שהציע הצעיר מספיק בהחלט, לפחות בראייתו של דוד, ומבטו של המוכר מוכיח שאכן כך. גליידמן הבן מוציא שתי קופסאות אתרוגים המתאימות לתקציב, מניח לבחור להוציא את פירות ההדר ולבחון אותן מקרוב.

    גידי ודוד עוזבים את הדוכן, ודוד שרואה את מבטי התהיה בעיניו של חברו מספר על ימים של מאמץ וערבים של עבודה מפרכת, בהם חסך שכנו הצעיר פרוטה לפרוטה כדי להגיע לרגע הזה, להדר את המצווה, כשם שהידר אביו.
    • תודה
    Reactions: נודד, הספרן, Chaya Lea ועוד 14 משתמשים17 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    -חיה-
    תודה רבה!
  • 2 4K
    • הדוויג
    סיפור בהמשכים החולמת
  • הדוויג //
    • "שוב רחלי הורידה?" נאנחה האֵם המודאגת "מה יהיה הסוף איתה? אתה לא חושב שהיא מדי בררנית?" נשאה עיניים לבעלה.
    "היא פשוט לא מוכנה להתפשר על פחות מהדֶבֶּסְט" השיב הבעל, "כמו אבא שלה..."
    "נו באמת. היא כבר נפגשה עם השפיצים של עולם הישיבות. את כולם היא הורידה אחרי פגישה או שתיים. למי בדיוק היא מחכה? אני מתחילה להיות מודאגת. היא לא הולכת ונעשית צעירה".
    "יהיה טוב, בעזרת ה'".
    "מה אני מבקשת? רק לראות אותה כבר מתחת לחופה".
    "יודעת מה? שבוע הבא אני אמור לפגוש את אחד מראשי הישיבות שאני תורם להן בקביעות סכומים גדולים. הוא חייב לי הרבה, בלי התרומות שלי יש מצב שהישיבה שלו הייתה קורסת. אני אבקש ממנו שיביא לי את הבחור המובחר ביותר בישיבה. אחד כזה תותח שאפילו רחלי לא תמצא על מה להוריד אותו..."

    "ערב טוב" נכנסה לפתע רחלי לחדר, במבט חולמני אופייני.
    "הו, חבל שלא דיברנו על המשיח", אמרה אמא. "בדיוק אני ואבא מדברים עלייך".
    "מה דיברתם עלי?"
    "שום דבר. קצת על השידוכים שלך".
    "מצוין. בדיוק על זה רציתי לדבר איתכם. אתם שומעים? חשבתי על איזה רעיון מסוים..."
    "נו?"
    "רעיון לשידוך".
    "את חשבת? בתור מה?"
    "חשבתי על מישהו שאולי יוכל להתאים לי".
    "מאיזו ישיבה הוא? את יודעת שיש לאבא קשרים טובים עם הרבה ראשי ישיבות. הוא בטח יכול לברר עליו".
    "זהו.. הוא לא בדיוק לומד בישיבה. הוא לא בַּגיל".
    "מה זאת אומרת? בן כמה הוא?"
    "38".
    "אוי רחלי, את והרעיונות שלך", אמרה אמא בחיוך עייף. "אמנם גם את כבר מזמן לא בת שמונה-עשרה, אבל אין סיבה שתקחי בחור בן 38".
    "על גיל לא הייתי פוסל על הסף", אמר האב. "מה הוא עושה?" בירר, "לומד בכולל? שמעתי שיש בחורים מבוגרים שלומדים לרבנות ועושים הרבה שטייגען".
    "לא ממש לומד. הוא עובד משק".
    "עובד?!" התכרכמו פניה של האם. "לא נשמע לי בכלל. מי חשב להציע לך את זה?"
    "בטח בחור יחסן, אה?" אמר האב. "אנשים חושבים שבגלל שאנחנו מיוחסים אנחנו מוכנים להסתפק רק בייחוס ולהתעלם מכל שאר הנתונים".
    "לא, הוא לא מיוחס. אבא שלו גֵר נראה לי".
    "בקיצור, תגידי למי שהציע לך את זה שזה לא על הפרק"
    "כבר אמרתי לו תשובה חיובית".
    "תגידי, נפלת על הראש?"
    "אמרו לי שיש לו לב זהב".
    "מה קשור לב זהב? את השפיצים של עולם הישיבות שאני מביא לך את מורידה, ופתאום את מדברת איתי על רווק מבוגר עם לב זהב".
    "שבוע הבא אבא יפגוש איזה ראש ישיבה שיש לו בחורים ממש מצוינים", אמרה האם. "אולי תחכי לשמוע מה יש לו להציע?"
    "אני רוצה שנבדוק קודם את האפשרות שאני הצעתי" התעקשה רחלי.
    "לא יקום ולא יהיה" דפק האב על השולחן. "לא בא בחשבון. אין מצב בעולם שעובד מטבח מזדקן יהיה בכלל רשום באותו עמוד מאורסים בעיתון יחד עם הבת המיוחסת, העשירה, המוצלחת והמפורסמת שלי - רחלי שָׂבוּעַ"
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אותיות של סוכר, ב.ל.ת., אמת מארץ תצמח ועוד 114 משתמשים117 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ב
    ביזנסטורי - אילה
    לי זה היה ברור מכאן: ואני גם חושבת שיש כאן יותר מידי דו שיח שיכול להיות דומה גם לסיפור המקורי...
  • 449
    • מאל"ף ועד תג
    סיפור בהמשכים ומנכדי יותר מכולם
  • מאל"ף ועד תג //


    • ביינוש התחיל להתעצבן. אגלי זיעה המתינו על קווי מצחו החרוש משכבר, ממתינים לשעת הכושר לרדת במסלול המוכר: מצח / ריסים / משקפיים. שם הם נעצרים תמיד עד שביינוש מוריד את בתי עיניו ומנגבם במהירות לא אופיינית ובכעס אופייני.

    ביינוש מלמל משהו בסגנון "פעם החיים היו חכמים פחות ויפים יותר". מי שהכירו, ולא היו רבים כאלו, ידע שעתה היא "עת לכעוס", ומוטב להרחיק כמ[א]ה מטרים פן תגיע ה"עת להשליך אבנים".

    הוא טלטל את המכשיר האומלל ודפק עליו משל היה שולחן בית הכנסת בקריאת 'המן' האחרון בקריאה הראשונה, עת מבקש הבעל-קורא להמשיך בקריאתו.

    מנהג משונה היה לביינוש. כל עת שמשהו או מישהו ציערו או עצבו אל לבו, מברכו היה בכל לבו שיבלע מטריה עטורת ברזלים וקפיצים, ויהי רצון שתיפתח זו האחרונה בתוך בטנו האומללה. כן, כזה טוב לב היה ביינוש, ואת כל הטוב הזה חפץ היה להעניק לאחרים.

    וההזדמנויות היו רבות. רבות מדי.

    ביינוש ראה את החיים ואת הסובבים אותו בעין רעה. הרבה יותר מאחד משישים. הוא הידר בעין זו עד כדי אחד לאחד. כולם היו בעיניו דורשי רעה וחפצי ממונו. ת'אמת, קשה היה לבוא אליו בתביעה. אביו מתתיהו [מתע'ס בפי סובביו] היה מאנשי המרזחי, הוא היה אחראי בית המרזח הגדול של הכפר "סלוויטניולא" שבפאתי קריגיסטן הסמוכה למולדובה של המאה הקודמת.

    מתע'ס היה נוהג לחזור לביתו שיכור כלוט בערפל. הילוכו היה כשל נמלט מרעידת אדמה וכל דיבורו ושיחו היה אודות בציר היין הקרב ובא.

    ביינוש היה בן-תיפופיו של אביו שנהג לתופף עליו עם מקלות לקצב שיהוקיו וגיהוקיו. לא פלא אם כן שהענב לא נפל רחוק מן היקב.

    ביינוש לא זכר הרבה מאותה ילדות אומללה. שמא לא זכר, שמא רצה לשכוח. כך או כך עברו להן ביעף אי-אלו עשרות שנים, והנה הוא כבר סבא לנכדים רבים. חייכנים, נמרצים, תמיד רצים.

    למרות שכלפי חוץ שידר תמיד מרמור ועצבות, פינה חמה ומאירה אחת היתה לו. לפינה זו קראו "מאיר". מאיר היה נכדו הראשון, בן לבתו היחידה. מאיר היה שובב כלפי חוץ ושובב גדול כלפי פנים. הוא היה בשנתו ה-14 לחייו. לחייו אדומות תדיר מחמת ריצתו האחרונה. כובעו המרופט והעייף מתלאות השנה האחרונה ומכנסי חליפתו שהסתיימו כמה ס"מ משמעותיים מעל נעליו שיוו לו מראה של ילד מחופש בשעות האחרונות של חג הפורים, כשרוב פריטי התחפושת נתונים בידי האם העייפה.

    הסבא והנכד היו מנהלים ביניהם ויכוחים חסרי תועלת ותוחלת. כל אחד ידע שהויכוח לא מוביל לשומקום ובכל זאת, ושמא תאמר מחמת זאת, היו אלו שעות מתוקות עבור שניהם. מאיר נהנה לשמוע דעות וידיעות "של גדולים", וביינוש נהנה לראות שניתן להיות ילד עם חלומות רחוקים, ללא חשש ופחד מביתו ומהוריו. חיים שלווים. חיים של ילד.

    ביינוש ראה במאיר סוג של תיקון שלו עצמו. קיווה הוא בסתר לבו להצלחת הנכד האהוב. ובינו לבין עצמו, מצרך שהיה לו בשפע ממנו, חלחלה בו ההבנה שמאיר נוגע לו בנקודה רגישה שאף אחד בעולם לא ידע עליה מעולם:

    מאיר אהב טכנולוגיה. ביינוש הרבה פחות!








    ​
    • תודה
    • חחח
    Reactions: מתרגשת, קווארק, קוביד ועוד 8 משתמשים11 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    כמ[א]ה מטרים אנשי המרזחי בן תיפופיו שיכור כלוט בערפל כשרון טהור.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה