תודה,
@תמר לבין.
פרק ארבע:
"דייקן".
"זוהר, אל תתגרה במערכת העצבים שלי".
"כמובן. איך אשתך קיבלה את הבשורה על הטיסה?"
ברק שולח אליו מבט מצמית. משתק.
"לא קיבלה".
זוהר מסב עיני נץ לאחור. נועה. "גדלה הבת שלך, אה? למדה לפתוח את הפה".
ברק קומץ אצבעות עד לובן, פותח בשחרור איטי. "נועה", הוא משווה לעצמו קול שליו. "מה את עושה כאן?" ולמה הוא מכיר את הבת שלי.
"עקבתי אחריך".
"קיבלה את הכישורים שלך, ידידי. אני זוכר אותך בתור ילדה בת חמש, שש. גדלת מאז, יקירתי".
"לא ידידך", הוא מסנן.
נועה נסוגה מהיד המרפרפת שלו. ולא יקירתי. "סלח לי", צונן. "אבל אני לא מכירה אותך, לא נעים לי שנוגעים בי בלי רשות".
זוהר מחייך. "לא חשבתי שהאופי שלך יעבור בגן כל כך דומיננטי. הפתעת אותי, ברק".
"תחזרי הביתה, נועה".
"אני לא רוצה שתטוס. חזי נועץ בי עיניים מאשימות. השפתיים שלו רק רועדות, אפילו בלי קול". ובכי הוא דבר טוב.
"כבר דיברנו על זה". הקול שלו שקט, מאוד.
"יפה", זוהר מתיישב, מוחא כף בודדת. "שעת איכות עם אבא. איך שאני אוהב את זה".
"זוהר, שתוק. ברור? נועה, אני טס. את בבית, עם אמא וחזי. יש דברים חשובים יותר מכאב של ילד בן שש".
"לא", זוהר משלב ידיים.
"אין", נועה מעפעפת. "אי אפשר להתעלם מיהודי בוכה". בעצם, אפילו זה לא.
"תקשיבי לי", הוא מושך אותה לכיוונו, לוחש. "את איתו, וזה המירב שהייתי יכול לסדר כרגע. תהיי בבית, תדאגי לחזי. ואל תמרי ציווי מפורש ממני, כבד את אביך ואת אימך. אני רוצה לראות אותך מבצעת אותו כמו שצריך".
"בסדר", ריק.
ברק מחליק עליה ליטוף. "להתראות, נסיכה שלי".
היא נרעדת לרגע. "להתראות אבא, בהצלחה". אתה זקוק לזה, גם אם אתה טס למדגסקר, וקוראים לך רומאלה. או ברק לוי.
אם תשאל אותי, לא הייתי סומכת על זוהר. בטח שלא על המילה שלו. אבל אתה לא שואל, ואני לא עונה.
תחפש את יציאת החירום, המנהיג. אולי תצליח להימלט.
---
"מתקשרים אליך", חזי בוהה בטלפון. צלצול מוזר, מזייף.
"תנתק".
"מתקשרים שוב".
"אז תנתק שוב".
"מיכל הולצמן מחייגת אלייך, פעם שלישית", הוא מצהיר. לוחץ על האדום בלי לשמוע את התשובה שלה.
"אנחנו לא במכירות בבית הכנסת, חזי". כואב לי הראש. היא מחליפה צד על הספה, שמאל. "תוציא את הבטרייה".
חריקת כיסא, הוא קם. חריקה נוספת, הוא מחזיר אותו למקום. "נועה, אולי זה חשוב".
"תתרחק ממני, חמוד".
"למה?" הוא מתקרב יותר.
היא גונחת. "שלא תדבק ממני, אני חושבת שאני חולה".
"בכי זה לא מחלה".
הוא בוגר, אוף. "אני לא בוכה. רק העיניים שלי שורפות. זה לא אותו דבר".
"והלב שלך, לא בוכה?"
"אתה הלב שלי".
"ואני כועס. בגלל זה גם את כועסת?"
נועה מטמינה ראש בכרית הנוי. "יכול להיות".
"טוב".
"מה טוב?" אני לא אוהבת כשהוא מסתגר, ואני גורמת לו להסתגר. יופי של אבסורד אני מייצרת לעצמי.
"לא יודע", חזי מושך כתף. "לא הוצאתי את הבטרייה. ומיכל הזאת התקשרה אלייך עוד ארבע פעמיים, ניתקתי".
כואב, לי, הראש. "תביא לי את הטלפון".
הוא מניח אותו על כף היד המושטת, תולה בה עיניים גדולות.
נועה מושכת את עצמה לישיבה, במאמץ. נושמת. חיוג חוזר. "מה את צריכה, מיכל?"
"אותך. בואי מהר לבית המלון. המנהל זועם, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. הוא רוצה שתגיעי, עכשיו. אומר שאת מסננת אותו".
ברור. כי אם הוא מתקשר, זה לא מבשר טוב. אף פעם. "שעות העבודה שלי נגמרו מזמן, שימצא קורבן אחר להתעלל בו".
"נועה, אני אפילו לא מתווכחת איתך. את הקורבנות תשאירי לסדר העבודה, ותגיעי".
"מה כל כך דחוף?" היא מושכת אליה את הכרית, מחבקת.
נשיפה מתוסכלת משיבה לה. "תגיעי כבר".
נועה מנתקת. "בוא חזי, הולכים".
---
"אכזבת אותי, בגדול. סמכתי עליך, וזו התודה שלך. נתתי לך בית. בלעדי, היית ממשיכה לגור ברחוב. כסף, חום. כל מה שהיית צריכה. אני לא מאמין. כפויית טובה. זה מה שאת".
נועה חיוורת. סוקרת בעיניים קרועות, את עשרת החדרים המבולגנים, אחד אחרי השני. נשרטת מאשמה. נחתימה שלי על הקיר, בתוספת אימוג'י מכוער. בונוס.
היא נוחתת על המיטה, חסרת צבע מוגדר. חזי מתיישב אחריה, זהיר.
"קומי", המנהל מעניק לה בתגובה זוג עיני קרח, אש בהן. ועומדים בנס.
נועה קופצת באחת, נזופה.
"אני רוצה הסבר, בבקשה. משהו שיניח לי את הדעת. אחרת, את מפוטרת. בלי המלצות".
נועה מושיבה את חזי שהתרומם בעקבותיה. "זה לא אני".
"ביקשתי הסבר".
"המנהל", היא לוקחת נשימה. "סיימתי את שעות העבודה שלי לפני כמה שעות טובות. ואז, כל החדרים היו מסודרים כמו שצריך. לא חזרתי לכאן, לא היה לי זמן. בטח לא בשביל להרוס את כל מה שניקיתי".
"בשביל לקלקל, לא צריך זמן. רק יצר הרס".
"אין בי יצר כזה. כל אחד אוהב את מה שהוא יצר, אדוני, אין לי עניין להשחית אותו. אני לא יכולה לקבל מכתב פיטורים, אני צריכה את הכסף".
"לא קוראים לי אדוני".
נועה נועצת בו מבט מבועת. "סליחה, א- , מנהל. לא שמתי לב".
"לענייננו", קר.
"כבר אמרתי", היא חוזרת על עצמה בחולשה. "אני לעולם, לא אעשה את זה".
"המצלמות מראות ההפך".
"לא יכול להיות", השפתיים שלה מגוונות לצבע אפור חלש. חולני. "לא הייתי כאן, זו טעות".
"בבקשה". הוא מושך אותה אחריו לחדר מצלמות האבטחה, נוקש על המסך המואר. אני מאשים.
חזי פוסע לאחור.
"זה אני", נועה קופאת. "אבל- לא הגיוני".
"החתימה, המצלמות. זה יותר מדי, בטח בשביל ילדה שאספתי מהרחוב ונתתי בה אמון. תודי, אפטר אותך, ונשכח שהכרנו אי פעם".
"אני לא מודה במעשה שלא עשיתי".
"באמת?" מריר. "הרסת את החדרים. הלקוחות לא מסכימים לשלם את הכסף, הבטיחו לפרסם את השירות הנוראי של בית המלון. המוניטין שלנו צונח בעשרות אחוזים. ואת באה ואומרת לי, אני לא אודה במעשה שלא עשיתי? טיפשה.
לפחות תודי, תעשי משהו אחד טוב לבן אדם שבנה אותך כמעט מאפס. שהוא היחיד שהסכים לקבל אותך. אחרי אין סוף זריקות חוזרות לרחוב, תסכול, וחוסר אונים".
"אד-, זאת אומרת, אני מודה לך. אסירת תודה". כבולה בשרשראות ברזל, לבית הכלא של הטובה. "עזרת לי, הרמת אותי, הצמחת". תתחנפי נועה. אולי זה ירכך אותו. "בלעדיך, כנראה שלא הייתה לי עבודה, ולא כסף. ובדיוק לכן, הדבר האחרון שארצה לגמול לך בתמורה, הוא ההרס הזה".
"יש הוכחות".
"מזויפות".
גיחוך. "לפחות תמציאי תירוצים טובים יותר".
"אתה לא מאמין לי". למה חזי צריך לשמוע את השיחה ההזויה הזו. זה לא תואם גיל.
"אני חייב לציין לשבח את כושר הסקת המסקנות שלך".
בדרך כלל הוא לא ציני. "הבטחה, שלא עשיתי את זה. תעזור?"
"לא". חד.
"אלא?"
"זימון לבית משפט".
נועה פוערת פה. מבוהלת. "לא נכון".
"נכון".
"?"
"מגיע לך שנלך עם הממצאים האלו לבית המשפט. שיחשפו את הפרצוף האמיתי שלך, האשם. אבל לא, אני לא אעשה את זה. תגידי תודה שאני משחרר אותך בלי כלום.
אני יודע עד כמה אין לך כסף, בקושי כמה שקלים כדי לחיות. פשוט, תסתלקי מכאן. אני לא מסוגל לראות אותך יותר מול העיניים שלי, להתראות".
להתראות. הוא השני שאומר לי היום להתראות, לא רוצה לראות אותי. וכמה פרידות בן אדם אחד יכול להכיל.
"לא עשיתי את זה", נועה ממצמצת. מתעקשת על כבוד אבוד. "גם אם נלך לבית משפט, הוא יזכה אותי".
"בטח, כמובן. עם אזיקים על הידיים. ילדה, מעלת באמון שלי. ואני לא מתכוון לתת לך הזדמנות שנייה".
"אתה זורק אותי לרחוב".
"חשבתי שאת מכירה כל פינה בו".
"זה רוע".
"לא אחרי שבגדת בי".
"אני לא יודעת מי עשה את זה. אני לא מבינה בטכנולוגיה, ואין לי מושג איך הפנים שלי הגיעו למצלמות, איך רואים שאני זו שהרסתי את הפרנסה של מי שהרים אותי. אבל אני בטוחה בדבר אחד, ושום דבר לא יזיז אותי מהעובדה הזו, לא אני עשיתי את זה".
"אני לא רוצה לראות אותך, לכי".
"אסור לשקר".
נועה מסיטה מבט לאחור, המנהל בעקבותיה. "מה אמרת, חמוד?"
"שאסור לשקר". חזי מתכווץ, צמוד יותר אל הקיר. "אחותי תמיד אומרת אמת. ואם היא אמרה שהיא לא קילקלה, היא לא. ואם היא צודקת, אתה משקר".
שחור, לבן. טובים, רעים. ואין אמצע.
"אתה ילד מתוק", הוא מחייך בחמיצות. "אבל בפוליטיקה, אתה לא מבין".
"אני מבין בלבבות".
"סליחה?!"
"אני מכיר את הלב של אחותי", חזי מרים אליו מבט תמים. "והיא מכירה את שלי. ואנחנו תמיד יודעים אם מישהו משקר על השני. היא לא שיקרה".
"אתה עד לא קביל".
הוא מביט בו בחוסר הבנה.
"ילד-"
"קוראים לי חזי".
"כן, שיהיה חזי. תן לי להתנהל איך שאני חושב. את הרגשות, תשאיר מחוץ למגרש".
"איזה מגרש?"
"הכוונה לעסק, לסיטואציה, למצב. טוב, אתם מבזבזים את הזמן שלי. נועה, הדלת לפנייך, את מוזמנת לצאת".
היא שותקת, נותנת יד חמה לחזי.
"תודה, אין?"
"לא לך".
"לא מתאים לך לדבר בצורה הזו. לא אחרי שחסכתי ממך הוצאות אסטרונומיות על עורכי דין".
נועה מהנהנת אלכסונית, "יצאתי. לתלות בשבילך מודעות דרושים?"
"חזרת לסגנון העוקצני של תחילת ההיכרות ביננו".
היא משלחת לעברו מבט אטום. "החזרת אותי לנקודת ההתחלה". והיא, לכל הדעות, הייתה גרועה.
***
"היית בחוף", הקול שלו אימה משתקת.
צ'ארי מפנה אל פיטו מבט משלים. מכיר את אבא, כשהוא כועס.
"תאשר, עכשיו".
"כן". הוא פולט במהירות. איך הוא שם לב, למה.
"אמרתי לך לא להתקרב לחוף. נכון?"
"אבל-"
"אמרתי, או לא אמרתי?" פיטו מתקרב לעברו. זועם. "תענה לי".
צ'ארי מתקפד, זועף, "אמרת".
"והפרת ציווי ישיר שלי".
הוא בולע רוק. "הפרתי".
"חשבתי שאתה ילד מחונך. אבל מסתבר שאתה פועל מאחורי הגב שלי, בלי שאדע. זו נראית לך התנהגות מהוגנת?"
צ'ארי ממצמץ במהירות מוגברת. "לא".
"למה עשית את זה?"
הוא משפיל עיניים, הריסים שלו נרעדים בהלם. "אני מצטער, אבא".
פיטו גוחן לעברו. "אתה לא מבין שאסור לראות אותך? זה מסוכן, בן. כפשוטו. כנס לחדר, ועד שאתה לא מקבל אישור, אתה לא יוצא ממנו. בטח שלא מהבית. אתה לא מעוניין למות בגיל כזה".
העיניים שלו נפערות לזוג צלחות עמוקות, חסרות אמון, "מאיימים על החיים שלי?"
"תישאר תמים ותקשיב למה שאבא אומר לך. בכל זאת, אני גדול ממך, מבין טוב יותר בתככים פוליטיים. תן לי לשמור עלייך".
"אני בן חמש עשרה", הוא מגמגם. אבא תמיד גרם לו להרגיש קטן, חסר יכולת ואופי.
וכבר יש עלייך עשרה מתנקשים פוטנציאליים. "צ'ארי, שמור על עצמך. אם אתה לא תדע לעשות את זה, אני אדע. אפעל באמצעים גרועים יותר, וחבל. אני לא רוצה לקשור אותך בחדר, כדי שלא תצא. מבין אותי?"
"משתדל", הוא לוחש.
"מעולה. הכנסת את הדגים השרופים לבור?"
"כמו שאמא ביקשה".
פיטו מותח שפתיים לחיוך מאולץ. "ילד טוב, רק שלא תהפוך לילד טוב ז"ל. בסדר?"
"ז"ל?"
הוא מביט בו, מתבלבל לשנייה אחת. יקרה. "לא משנה, צ'ארי, העיקר שתחיה".
אלא אם כן, מוות הוא התחביב המועדף עלייך.
וכאן, קוברים אנשים פעמיים. תן לי למנוע את זה ממך. אתה חשוב ליותר מדי אנשים, יותר ממה שהייתי מעדיף.
במיוחד, אחרי שראו אותך. תודה ילד, לא שייך טוב יותר מהצרה הזו.
רומאלה, תגיע מהר. אנחנו זקוקים לך.
מכאן והלאה, הבמה שלכם.
rhon.co.il
הנושאים החמים
