הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אינצ'יד הלך ברחוב החם, ונאנח לעצמו. סביבו התהלכו אנשים במצבי התכה שונים, מגרים.
הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - זוהרת.
אינצ'יד תקע את מבטו עליו בהשתוקקות, מרגיש שוב את החלום הבוער תוסס בתוך עורקיו.
להתמתךְ.
להתהלך בגאווה כך ברחוב, למשש את ההילה השקופה, להרגיש זוהר מאוֹשר, נסיך.
ואם לא להיות שקוף, אז אפילו להתנזל היה מוכן. למרות שזה לא באופנה היום בכלל. הכל היה עושה, רק לא להשאר מוצק רגיל ומעצבן כזה.
אבל -
אינצ'יד נחת במהירות למציאות העגומה. להיכנס לכור ההיתוך עולה הרבה מאד קְרוֹלְנִיוֹת, והוריו, לא התברכו ביותר מדי מהמצרך הזה. הוא השפיל מבטו לחור הגדול בנעל המוצקה והחומה שלו, עצוב.
**
כל חודשיים, אחרי יום ההתכה המדיני, בא סַכְרִיב לכיתה, ומשוויץ בעצמו. לפני ארבעה חודשים, למשל, הוא התנזל.
וואו, כמה שהוא לא הפסיק לספר על הכור הכסוף המיוחד, על התא הקטנטן הבוהק. על הקרניים האולטרה - כחוליות שריצדו על בגדיו ועל הנוזל הכתמתם שטפטף בעדינות מהתקרה.
וכמובן - איך שכחנו. על המסך הענק שהתפרש על כל הקיר הימני של התא, שאפשר אפילו לגעת בו בעצמך - ביד!
אינצ'יד לא שם לב שמחשבותיו יצאו להם לחלל העולם, ואת מילותיו האחרונות הוא אמר בקול, מחקה בלעג את סכריב.
אוף. הוא נדנד רגליים על הכיסא, מרגיש שהתקווה להיות מותך אי פעם, נוזלת לה לאיטה מבין אצבעותיו.
נכון. סבא תמיד אמר לו ש - 'הכי שווה להיות טבעי'.
אבל - מה לעשות, הדור השתנה, האופנה נהייתה אחרת. וגם -
אינצ'יד גיחך לעצמו במרירות. לסבא אף פעם לא היה חבר מעצבן שרק משוויץ כל היום במצבי הצבירה שלו.
הוא הזדקף בהחלטיות על המשענת, נחוש. ההחלטה מילאה את עורקיו בדם תוסס וחם, זורם במהירות. מניע אותו לפעולה.
הוא יאגור קרולניה לקרולניה, עד שישיג את הסכום הדרוש כדי להתמתך.
ולא, לא משנה לו איך הוא יעשה את זה.
ישטוף רצפות, ינקה חדרי מדרגות. ישמש נער שליחויות, ואפילו אולי - -
הוא היסס, זוויות פיו רוטטות לכדי חיוך.
אולי אפילו ינסה להתקבל להיות עובד, ניקיון, אמנם - אבל עובד בכור ההיתוך.
אינצ'יד התחיל לזמזם מנגינה עליזה, מזייף באושר.
הוא יצליח. יצליח להשיג את המטרה. גם אם כרגע היא נראית קשה מאוד, ובלתי אפשרית. כמעט.
**
"היי, מה אתה עושה כאן?" המילה האמצעית נהגתה בזלזול על ידי הנער הגבוה, מבטאת בחדות את כל הבוז שהוא רוחש כלפיו.
אינצ'יד התרומם בלאות מעל הסיר הענק, מוחה זיעה ממצחו. בידו הימנית היה קפוץ בחוזקה הספוג הברזילי, שגרם לאצבעותיו להתחספס מהר מאוד.
"ומה אתה עושה פה, אם יוּתר לי לשאול?" הוא גיחך ביובש אל סכריב, גוחן חזרה אל הסיר הגדול, המפוחם.
"אני שאלתי קודם", חיוך ציני מרים את קצוות פיו של סכריב למעלה. הוא נוגע בהילה השקופה שלו בעדינות, מחדד את ההבדלים הזועקים גם ככה ביניהם.
"שוטף כלים, כמו שאתה רואה". חיוכים ציניים הם דבר מדבק, מסתבר.
סכריב מודד את אינצ'יד מקצה התלתל שעל המצח ועד החור בנעל החומה, המוצקה.
"אה", הוא פולט הברה בודדת בזלזול, ממשש שוב את הזוהר שמקיף אותו, ומסובב גב בגאווה. פוסע בצעדים גדולים לדלת היציאה של המטבח. הדלת שמפרידה בין העולם הנוצץ, הבוהק, שבחוץ - לבין מאחורי הקלעים של המסעדה המפוארת הזו. המקום המלוכלך והמוזנח ביותר שידע היקום מעודו.
"רגע - ", אינצ'יד צועק אחריו, זורק לתהום את שאריות הכבוד האחרונות שעוד נותרו לו.
"לא ענית לי אתה, למה באת לכאן בכלל". הוא משפשף את רגלו הימנית בזו השמאלית, מתפתל.
סכריב מסובב ראשו, עיניו יורקות זיקי שנאה ובוז לנער שמאחוריו.
"דוד שלי הוא המנהל פה", הוא מעביר מבטו על ההזנחה והחלודה שמסביב, מגחך בעצבנות.
"והוא ביקש ממני להעביר משהו לטבח הראשי. אבל אני מבין שהוא לא כאן", סכריב מעלה על פניו חיוך חמוץ, ומסתובב לאחוריו בעליונות, בטוח בעצמו.
"אָה.." אינצ'יד ממלמל מאחורי גבו, מובס.
הדלת נטרקת מאחורי גבו של סכריב, ואינצ'יד מזדקף, מנסה לעטות על עצמו ארשת בטוחה. מנסה, ולא מצליח. ההשפלה של הדקות האחרונות הייתה גדולה מידי, והיא מקלפת את המסכה הקשוחה במהירות, גורמת לדמעה בודדת לזלוג מעינו, לגלוש הישר לרצפה, ולהתאחד עם שלולית עכורה שטפטפה מהסיר השחור.
**
אינצ'יד החזיק בארנק החום, המקולף, ונאנח לעצמו באושר.
זהו זה. הוא עשה זאת. המטרה הנכספת הושגה.
הוא פתח את התא האמצעי, קומץ באגרופו חופן של מטבעות זהובים. הניח להם לגלוש לאט, בעדינות, לתוך הקרקעית המאובקת. תנוחו לכם שם, בשקט. הוא אמר להם בלחש, עיניו צמד כוכבים.
עוד יומיים, ביום ההתכה המדיני, תזכו להשלים את מטרתכם בעולם. אינצ'יד גיחך לעצמו, מאושר.
המטבעות החזירו לו מבט שותק, לא מעידות על עשרות שעות העבודה שהזיע, התייגע ועמל, כדי להרוויח אותם. כדי להגשים לעצמו את החלום.
**
הוא פסע לאיטו בתוך הכור הכסוף, בולע בעיניים גדולות את המראות סביב.
"במה אפשר לעזור?" קול נעים קטע אותו מהרהוריו הזוהרים.
אינצ'יד הרים עיניו, מבחין בנער נמוך ומנומש, שהביט בו בעיניים נוצצות.
"אה.. אני.." הוא התגמגם, המבוכה שוטפת אותו בגלים.
"באתי להתמתך", מלמל לבסוף, מבויש.
"היה צפוי". ההוא חייך בעליזות, מורה לו באצבעו ימינה. "מה כבר אפשר לצפות מילד עם ארנק שנכנס לתוך הכור ב ד י ו ק ביום ההתכה המדיני?" הנער תהה לעצמו, מדלג תוך כדי דילוגים עליזים לכיוון שורת תאים קטנה.
"תיכנס לכאן". הורה לאינצ'יד, מצביע על התא השלישי מימין. "שם כבר תראה מה אתה צריך לעשות", הוא גיחך בנחמדות. "ואל תשכח להראות לי אחר כך איך אתה נראה במצב הצבירה החדש שלך", הוא נופף לו לשלום ביד מנומשת, ופנה לו משם.
אינצ'יד נכנס.
הלום, הביט סביבו. לא מאמין שהגיע לרגע הזה.
הוא חייך לעצמו, מטושטש מאושר, מסתובב לעבר המסך הענק ונוגע בעדינות בקצה זרתו במרכז הצג.
'בחירת מצב צבירה'
המילים הופיעו בקצה העליון של המסך, מרצדות.
נוזל.
גז.
גז הילתי.
אינצ'יד לחץ במהירות על האפשרות השלישית. האפשרות הכי נחשקת וקסומה.
להיות סתם גז, סתם שקוף שרואה ובלתי נראה - לא שווה בכלל. רק עם הילה יש טעם לכל ההתמתכות שלו. הילה נוצצת שמקיפה את קו המתאר של גופו ומסמנת לכולם שהוא נוכח כאן, ולא סתם איזה גז שקוף חסר חשיבות בחלל.
'??'
ריסיו רעדו בתדהמה. המחיר שהופיע לצד הגז ההילתי המם אותו לגמרי.
אלף שלוש מאות קרולניות!
עווית עצבנית חלפה במהירות בלחיו השמאלית. חבל שלא ברר מחירים מדויקים קודם. עכשיו ילכו לפח כל המטבעות שחסך בעמל. כמה טיפש היה. מה חשב לעצמו? שחמש מאות קרולניות יספיקו?! אוף. עכשיו יאלץ להסתפק בגז רגיל וחסר מקוריות.
הוא לחץ על החץ הכחול, המהבהב. חזור. נגע בעצבנות באפשרות השניה, משחיל את המטבעות לפתח שנפער בקיר הכסוף.
אישור. הוא לחץ שוב ושוב בחוזקה על המלבן הדיגיטלי, ממתין להוראות הלאה.
הוראות - מצב - צבירה - גז
המילים ניתרו בעליזות מתחתית המסך, מקוריינות על ידי קול מתכתי שבקע מהתקרה.
אינצ'יד רפרף במהירות על הרשימה שהגיעה מתחת, מתופף על הקיר בעצבנות.
נעמד עם פנים לקיר השמאלי, ידיו מונחות לצידי גופו. דפק שלוש דפיקות עדינות על הקיר,
והמתין.
נוזל כתמתם טפטף לפתע באיטיות מהתקרה הכסופה, ניגר על החולצה התכולה, המשופשפת.
משלושה מקומות שונים בחלל התא נשלחו לעברו בבת אחת קרניים כחולות בוהקות, סורקות אותו מקצה המצח ועד הנעליים החומות, עם החור, שעוד מעט כבר לא יהיו מוצקות בכלל.
התחושה המענגת, הממכרת, שהעניקו לו הקרניים והנוזל הכתום, בתוספת הריח העדין שבישם את האוויר בחדר, גרמו לאינצ'יד לשכרון חושים מוחלט. הוא עצם עיניים בעונג, איבריו מתרפים להם לאיטם, בלתי נשלטים - -
'התהליך נגמר'
הקול המחוספס קריין שוב, גורם לאינצ'יד לפתוח את עיניו באכזבה, להתנער מהערפל המתקתק שאפף אותו.
המתכתי המשיך לדבר, בטוח בעצמו:
'כעת, קרא את האזהרות ואת הסכנות שיכולות להיגרם כתוצאה מהתמתכותך, ואז תשוחרר לדרכך. תודה שהתמתכת אצלינו'
אינצ'יד סקר את הרשימה הארוכה שהשתרכה שם, והתייאש.
הוא פתח באחת את דלת התא, קורא תיגר על האיש המתכתי מהתקרה.
'המערכת ממתינה לאישור - -'
אינצ'יד טרק את הדלת הכסופה מאחוריו, שומע מאחורי גבו את הקול ממשיך להדהד.
**
אִינְצִ'יד הלך ברחוב החם, ונאנח לעצמו.
סביבו התהלכו אנשים במצבי התכה שונים, לא מגרים בכלל.
הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - קלושה. מכוערת.
אינצ'יד תקע את מבטו עליו בחמיצות, מרגיש שוב את האכזבה הבוערת תוססת בתוך עורקיו.
כבר מזמן פגה לה ההתרגשות הראשונית, הזוהרת. נשארה רק ההחמצה, התבוסה החונקת.
ונשארו גם המכות.
המכות היבשות, הכואבות, והדחיפות שקיבל מאנשים שחלפו על פניו, כאילו היה אוויר. ואולי, זה מה שבאמת היה.
אוויר, אבל בהבדל אחד. היו לו רגשות, ולב. וגוף, שאמנם היה בלתי נראה, גז מתהלך, אבל גוף שכאב.
כאַב כאשר נדחפו לעברו אנשים, שלא שמו לב בכלל שיש פה מישהו. ולא באשמתם. כאַב כאשר נתקל באבנים חדות בצידי הדרך, לשם דחפו אותו בני אדם אחרים, שלא התייחסו לקיומו.
רק כעת, הבין אינצ'יד, באמת, את מה שסבא תמיד אמר.
הסכים איתו בכל מאודו וגופו הכואב.
'הכי שווה להיות טבעי'
©כל הזכויות שמורות.
הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - זוהרת.
אינצ'יד תקע את מבטו עליו בהשתוקקות, מרגיש שוב את החלום הבוער תוסס בתוך עורקיו.
להתמתךְ.
להתהלך בגאווה כך ברחוב, למשש את ההילה השקופה, להרגיש זוהר מאוֹשר, נסיך.
ואם לא להיות שקוף, אז אפילו להתנזל היה מוכן. למרות שזה לא באופנה היום בכלל. הכל היה עושה, רק לא להשאר מוצק רגיל ומעצבן כזה.
אבל -
אינצ'יד נחת במהירות למציאות העגומה. להיכנס לכור ההיתוך עולה הרבה מאד קְרוֹלְנִיוֹת, והוריו, לא התברכו ביותר מדי מהמצרך הזה. הוא השפיל מבטו לחור הגדול בנעל המוצקה והחומה שלו, עצוב.
**
כל חודשיים, אחרי יום ההתכה המדיני, בא סַכְרִיב לכיתה, ומשוויץ בעצמו. לפני ארבעה חודשים, למשל, הוא התנזל.
וואו, כמה שהוא לא הפסיק לספר על הכור הכסוף המיוחד, על התא הקטנטן הבוהק. על הקרניים האולטרה - כחוליות שריצדו על בגדיו ועל הנוזל הכתמתם שטפטף בעדינות מהתקרה.
וכמובן - איך שכחנו. על המסך הענק שהתפרש על כל הקיר הימני של התא, שאפשר אפילו לגעת בו בעצמך - ביד!
אינצ'יד לא שם לב שמחשבותיו יצאו להם לחלל העולם, ואת מילותיו האחרונות הוא אמר בקול, מחקה בלעג את סכריב.
אוף. הוא נדנד רגליים על הכיסא, מרגיש שהתקווה להיות מותך אי פעם, נוזלת לה לאיטה מבין אצבעותיו.
נכון. סבא תמיד אמר לו ש - 'הכי שווה להיות טבעי'.
אבל - מה לעשות, הדור השתנה, האופנה נהייתה אחרת. וגם -
אינצ'יד גיחך לעצמו במרירות. לסבא אף פעם לא היה חבר מעצבן שרק משוויץ כל היום במצבי הצבירה שלו.
הוא הזדקף בהחלטיות על המשענת, נחוש. ההחלטה מילאה את עורקיו בדם תוסס וחם, זורם במהירות. מניע אותו לפעולה.
הוא יאגור קרולניה לקרולניה, עד שישיג את הסכום הדרוש כדי להתמתך.
ולא, לא משנה לו איך הוא יעשה את זה.
ישטוף רצפות, ינקה חדרי מדרגות. ישמש נער שליחויות, ואפילו אולי - -
הוא היסס, זוויות פיו רוטטות לכדי חיוך.
אולי אפילו ינסה להתקבל להיות עובד, ניקיון, אמנם - אבל עובד בכור ההיתוך.
אינצ'יד התחיל לזמזם מנגינה עליזה, מזייף באושר.
הוא יצליח. יצליח להשיג את המטרה. גם אם כרגע היא נראית קשה מאוד, ובלתי אפשרית. כמעט.
**
"היי, מה אתה עושה כאן?" המילה האמצעית נהגתה בזלזול על ידי הנער הגבוה, מבטאת בחדות את כל הבוז שהוא רוחש כלפיו.
אינצ'יד התרומם בלאות מעל הסיר הענק, מוחה זיעה ממצחו. בידו הימנית היה קפוץ בחוזקה הספוג הברזילי, שגרם לאצבעותיו להתחספס מהר מאוד.
"ומה אתה עושה פה, אם יוּתר לי לשאול?" הוא גיחך ביובש אל סכריב, גוחן חזרה אל הסיר הגדול, המפוחם.
"אני שאלתי קודם", חיוך ציני מרים את קצוות פיו של סכריב למעלה. הוא נוגע בהילה השקופה שלו בעדינות, מחדד את ההבדלים הזועקים גם ככה ביניהם.
"שוטף כלים, כמו שאתה רואה". חיוכים ציניים הם דבר מדבק, מסתבר.
סכריב מודד את אינצ'יד מקצה התלתל שעל המצח ועד החור בנעל החומה, המוצקה.
"אה", הוא פולט הברה בודדת בזלזול, ממשש שוב את הזוהר שמקיף אותו, ומסובב גב בגאווה. פוסע בצעדים גדולים לדלת היציאה של המטבח. הדלת שמפרידה בין העולם הנוצץ, הבוהק, שבחוץ - לבין מאחורי הקלעים של המסעדה המפוארת הזו. המקום המלוכלך והמוזנח ביותר שידע היקום מעודו.
"רגע - ", אינצ'יד צועק אחריו, זורק לתהום את שאריות הכבוד האחרונות שעוד נותרו לו.
"לא ענית לי אתה, למה באת לכאן בכלל". הוא משפשף את רגלו הימנית בזו השמאלית, מתפתל.
סכריב מסובב ראשו, עיניו יורקות זיקי שנאה ובוז לנער שמאחוריו.
"דוד שלי הוא המנהל פה", הוא מעביר מבטו על ההזנחה והחלודה שמסביב, מגחך בעצבנות.
"והוא ביקש ממני להעביר משהו לטבח הראשי. אבל אני מבין שהוא לא כאן", סכריב מעלה על פניו חיוך חמוץ, ומסתובב לאחוריו בעליונות, בטוח בעצמו.
"אָה.." אינצ'יד ממלמל מאחורי גבו, מובס.
הדלת נטרקת מאחורי גבו של סכריב, ואינצ'יד מזדקף, מנסה לעטות על עצמו ארשת בטוחה. מנסה, ולא מצליח. ההשפלה של הדקות האחרונות הייתה גדולה מידי, והיא מקלפת את המסכה הקשוחה במהירות, גורמת לדמעה בודדת לזלוג מעינו, לגלוש הישר לרצפה, ולהתאחד עם שלולית עכורה שטפטפה מהסיר השחור.
**
אינצ'יד החזיק בארנק החום, המקולף, ונאנח לעצמו באושר.
זהו זה. הוא עשה זאת. המטרה הנכספת הושגה.
הוא פתח את התא האמצעי, קומץ באגרופו חופן של מטבעות זהובים. הניח להם לגלוש לאט, בעדינות, לתוך הקרקעית המאובקת. תנוחו לכם שם, בשקט. הוא אמר להם בלחש, עיניו צמד כוכבים.
עוד יומיים, ביום ההתכה המדיני, תזכו להשלים את מטרתכם בעולם. אינצ'יד גיחך לעצמו, מאושר.
המטבעות החזירו לו מבט שותק, לא מעידות על עשרות שעות העבודה שהזיע, התייגע ועמל, כדי להרוויח אותם. כדי להגשים לעצמו את החלום.
**
הוא פסע לאיטו בתוך הכור הכסוף, בולע בעיניים גדולות את המראות סביב.
"במה אפשר לעזור?" קול נעים קטע אותו מהרהוריו הזוהרים.
אינצ'יד הרים עיניו, מבחין בנער נמוך ומנומש, שהביט בו בעיניים נוצצות.
"אה.. אני.." הוא התגמגם, המבוכה שוטפת אותו בגלים.
"באתי להתמתך", מלמל לבסוף, מבויש.
"היה צפוי". ההוא חייך בעליזות, מורה לו באצבעו ימינה. "מה כבר אפשר לצפות מילד עם ארנק שנכנס לתוך הכור ב ד י ו ק ביום ההתכה המדיני?" הנער תהה לעצמו, מדלג תוך כדי דילוגים עליזים לכיוון שורת תאים קטנה.
"תיכנס לכאן". הורה לאינצ'יד, מצביע על התא השלישי מימין. "שם כבר תראה מה אתה צריך לעשות", הוא גיחך בנחמדות. "ואל תשכח להראות לי אחר כך איך אתה נראה במצב הצבירה החדש שלך", הוא נופף לו לשלום ביד מנומשת, ופנה לו משם.
אינצ'יד נכנס.
הלום, הביט סביבו. לא מאמין שהגיע לרגע הזה.
הוא חייך לעצמו, מטושטש מאושר, מסתובב לעבר המסך הענק ונוגע בעדינות בקצה זרתו במרכז הצג.
'בחירת מצב צבירה'
המילים הופיעו בקצה העליון של המסך, מרצדות.
נוזל.
גז.
גז הילתי.
אינצ'יד לחץ במהירות על האפשרות השלישית. האפשרות הכי נחשקת וקסומה.
להיות סתם גז, סתם שקוף שרואה ובלתי נראה - לא שווה בכלל. רק עם הילה יש טעם לכל ההתמתכות שלו. הילה נוצצת שמקיפה את קו המתאר של גופו ומסמנת לכולם שהוא נוכח כאן, ולא סתם איזה גז שקוף חסר חשיבות בחלל.
'??'
ריסיו רעדו בתדהמה. המחיר שהופיע לצד הגז ההילתי המם אותו לגמרי.
אלף שלוש מאות קרולניות!
עווית עצבנית חלפה במהירות בלחיו השמאלית. חבל שלא ברר מחירים מדויקים קודם. עכשיו ילכו לפח כל המטבעות שחסך בעמל. כמה טיפש היה. מה חשב לעצמו? שחמש מאות קרולניות יספיקו?! אוף. עכשיו יאלץ להסתפק בגז רגיל וחסר מקוריות.
הוא לחץ על החץ הכחול, המהבהב. חזור. נגע בעצבנות באפשרות השניה, משחיל את המטבעות לפתח שנפער בקיר הכסוף.
אישור. הוא לחץ שוב ושוב בחוזקה על המלבן הדיגיטלי, ממתין להוראות הלאה.
הוראות - מצב - צבירה - גז
המילים ניתרו בעליזות מתחתית המסך, מקוריינות על ידי קול מתכתי שבקע מהתקרה.
אינצ'יד רפרף במהירות על הרשימה שהגיעה מתחת, מתופף על הקיר בעצבנות.
נעמד עם פנים לקיר השמאלי, ידיו מונחות לצידי גופו. דפק שלוש דפיקות עדינות על הקיר,
והמתין.
נוזל כתמתם טפטף לפתע באיטיות מהתקרה הכסופה, ניגר על החולצה התכולה, המשופשפת.
משלושה מקומות שונים בחלל התא נשלחו לעברו בבת אחת קרניים כחולות בוהקות, סורקות אותו מקצה המצח ועד הנעליים החומות, עם החור, שעוד מעט כבר לא יהיו מוצקות בכלל.
התחושה המענגת, הממכרת, שהעניקו לו הקרניים והנוזל הכתום, בתוספת הריח העדין שבישם את האוויר בחדר, גרמו לאינצ'יד לשכרון חושים מוחלט. הוא עצם עיניים בעונג, איבריו מתרפים להם לאיטם, בלתי נשלטים - -
'התהליך נגמר'
הקול המחוספס קריין שוב, גורם לאינצ'יד לפתוח את עיניו באכזבה, להתנער מהערפל המתקתק שאפף אותו.
המתכתי המשיך לדבר, בטוח בעצמו:
'כעת, קרא את האזהרות ואת הסכנות שיכולות להיגרם כתוצאה מהתמתכותך, ואז תשוחרר לדרכך. תודה שהתמתכת אצלינו'
אינצ'יד סקר את הרשימה הארוכה שהשתרכה שם, והתייאש.
הוא פתח באחת את דלת התא, קורא תיגר על האיש המתכתי מהתקרה.
'המערכת ממתינה לאישור - -'
אינצ'יד טרק את הדלת הכסופה מאחוריו, שומע מאחורי גבו את הקול ממשיך להדהד.
**
אִינְצִ'יד הלך ברחוב החם, ונאנח לעצמו.
סביבו התהלכו אנשים במצבי התכה שונים, לא מגרים בכלל.
הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - קלושה. מכוערת.
אינצ'יד תקע את מבטו עליו בחמיצות, מרגיש שוב את האכזבה הבוערת תוססת בתוך עורקיו.
כבר מזמן פגה לה ההתרגשות הראשונית, הזוהרת. נשארה רק ההחמצה, התבוסה החונקת.
ונשארו גם המכות.
המכות היבשות, הכואבות, והדחיפות שקיבל מאנשים שחלפו על פניו, כאילו היה אוויר. ואולי, זה מה שבאמת היה.
אוויר, אבל בהבדל אחד. היו לו רגשות, ולב. וגוף, שאמנם היה בלתי נראה, גז מתהלך, אבל גוף שכאב.
כאַב כאשר נדחפו לעברו אנשים, שלא שמו לב בכלל שיש פה מישהו. ולא באשמתם. כאַב כאשר נתקל באבנים חדות בצידי הדרך, לשם דחפו אותו בני אדם אחרים, שלא התייחסו לקיומו.
רק כעת, הבין אינצ'יד, באמת, את מה שסבא תמיד אמר.
הסכים איתו בכל מאודו וגופו הכואב.
'הכי שווה להיות טבעי'
©כל הזכויות שמורות.
