היא לא ישנה בלילה.
על גג ארמון המושל הייתה מרפסת, מרפסת יפה מאד. אולי הכי גבוהה מכל בתי העיר – כך טענו המשרתות. אנשים עלו וירדו לשם כל הזמן, דיברו ביניהם בקולות רמים ומהוסים, צעקו ולחשו כשעברו ליד טרקלין האורחים בו ישבה, ופיזרו תוך כדי המון מידע, המון.
טיארה טענה שהכול יהיה בסדר. ובכלל, חבל לבזבז את הזמן בדאגות לפני שיודעים על מה בדיוק צריך לדאוג.
אבל סוכנת הבית שלה הייתה אישה טובה, דאגנית לא מעט, ואימהית עד מאד. וכיוון שמאז עזב אולה את הטירה – התייחסה אליה האישה המבוגרת בכפפות של משי, התעלמה אונמר מדבריה וחיפשה לה מקורות מידע מהימנים יותר בדמותן של המשרתות נושאות התקרובת.
אבל אולי באמת היה עדיף לה להישאר ככה, בחוסר ידע. הרי אם לא הייתה טורחת כל כך לברר מה בדיוק קורה בחוץ ועל מה רוגשים האנשים במסדרונות – לא הייתה מגלה, באגביות ממש, איך הפך אזור הטקס לשדה קרב מדמם, כיצד הצמיד ברול סכין לצווארו של הוד מלכותו אחיה, ואיך כמגן אנושי עבור מלך כוזר החדשה – נבחר דווקא אולה, לעמוד מול פגיונו של אביו המאמץ.
ואחר כך היא אינה זוכרת בדיוק מה קרה, אולי מעדיפה שלא לזכור. רק את תחושת הבחילה הנוראית, הצורבת, היא עוד זוכרת. אותה ואת מגע ידה הרך של טיארה, נוגע לא ונוגע בגבה, כשביקשה ממנה בעדינות לנשום חזק ועמוק.
רק בחצות הגיע מפקד משמר הארמון אל טרקלין האורחים במטרה לעדכן אותה ואת ונשות קצינים נוספות שהמתינו בחדר – בתוצאות אותו אחר צהרים דרמטי.
הוא היה אדיב דווקא, נחמד ומלא ברצון טוב לפרט ככל יכולתו על שהתרחש בטקס הנורא. אבל ידיעותיו היו קלושות מידי בשביל להסביר מה עשה בעלה באיינה במקום לשהות אי שם בכוזר החדשה, ומהמידע הדל שברשותו לא ניתן היה להבין מה עלה בגורלו בסופו של אותו אחר צהרים מסויט.
אבל לספר ששר המלחמה של כוזר נפל בקרב הוא דווקא כן ידע, בתיאור ובפירוט מדויקים מידי אפילו. ואחרי ששמעה זאת לא רצתה יותר לשאול כבר כלום, רק לישון רצתה, לישון ולשכוח מהכול.
רק בבוקר, אחרי לילה ארוך בו לא ישנה כמעט מאומה – ידעה סוף סוף טיארה לספר כי אולה נמצא במחנה האוהלים הזמנים שהוקדם על יד הנהר. אבל רק לקראת הצהרים, הצליחה סוכנת הבית לגלות כי יגיע ממש בקרוב להשתתף בישיבת החירום שמתכנסת בארמון המושל.
היא יכולה להמתין בוודאי. לחכות עד שתסיים הישיבה, יופקו הלקחים החשובים, ויעודכנו האנשים ברצף הפעולות הבאות שידרשו לנוכח האירועים האחרונים. לא הייתה סיבה שלא תחכה רק עוד כמה שעות נוספות.
אבל ישנו אדם נוסף שצריך להשתתף בישיבה הזאת, החשוב מבין כולם. ועל אף שמפקד המשמר ידע לספר כי הוד מלכותו נפצע בטקס בידו – היא נוטה להניח כי הפציעה אינה משמעותית כל כך עד שיעדר ממפגש החירום המתוכנן, וישכח כך פתאום, כשיראה את אולה, איך הסתיר ממנו האקסידטור במשך למעלה משנה – את סוד המוות של אחיו הצעיר.
טיארה, למרבה ההקלה, לא מכבירה בשאלות מיותרות וחקרניות.
אולי היא מכבדת את עייפותה של גבירתה, אולי היא מניחה כי אונמר אינה יכולה עוד לחכות. ואולי רק אולי, היא בוחרת שלא להתעמת עם עקשנותה התמוהה של הנסיכה, ומעדיפה למלא את רצונה להיפגש עם בעלה בהקדם האפשרי עוד לפני שתתחיל הישיבה המדוברת, על אף שהרצון הזה דורש ממנה לנער לא מעט אבק מכמה מהקשרים הישנים ביותר שלה במסדרונות ארמון המושל.
אולה כבר ממתין לה במבואה צדדית שמחוץ לאולם המועצה. מבואה רחבה, מוארת באור בהיר ובזבזני, שקצינים וחיילים רבים חולפים בה ברחש דיבורים קולני.
הוא מופתע לראות אותה כאן, אפשר לראות. אבל בהתחשב בכך שההפתעות שהביאה אליהם היממה האחרונה היו קצת גדולות יותר מתזמון מדויק ותמוה, וגם המעבר הרחב גדוש כבר באנשים – מעדיפים שניהם לדלג על הסברים ארוכים ונפתלים או מילות פתיחה נרגשות.
"אין לנו הרבה זמן", אומר אולה ויש קצת לחץ בקולו כשהוא מסמן לה להתקרב אל גומחת שמירה ריקה שמוארת באור חלוש וכתמתם, רחוק יותר מן המקום בו בודקים שומרים חתומי מבט את הקצינים והאצילים הנאספים. "מצטער, אבל ישיבת החירום מתחילה ממש עוד מעט".
היא שותקת, מעבירה את מבטה אל צמד המשרתים שחולפים בדיוק מולם, ומחזירה אותו לבסוף לידו של אולה, שעטופה בתחבושת צבאית ולבנה.
"זה כלום", מבטיח בעלה וידו הבריאה מרפרפת על הבד הגס ממנו תפורים המדים, "ממש שום דבר".
"זה בסדר", היא אומרת כאילו עסקו שניהם במזג האוויר המתקרר, ומושכת כתף אחת. "נדבר אחר כך. רק רציתי לומר לך משהו לפני שתיפגש עם המלך".
מולם בקצה המסדרון הארוך, נחפז קצין ששערו אפור אל אולם המועצה המקומי, ושני טוראים צעירים ממהרים לפתוח עבורו את דלתות ההבנה הגדולות.
הוא שותק, ממקד בה את מבטו. אבל למרות תנוחתו הקשובה יכולה אונמר להבחין היטב ברטט הקל, הלחוץ, החולף בידו.
"החיילים שלך?", היא לוחשת, ספק שואלת, ספק קובעת, למרות שיכולות להיות עוד אלף סיבות אחרות ללחץ בו הוא שרוי, מלבד השבויים שהשאיר מאחוריו.
אולה בולע, ושפתיו מתעקמות קצת. "הם יהיו בסדר", הוא אומר, וקולו נוקשה כאילו ביקש לשכנע גם את עצמו. "אלו חלק מהנושאים שנדון בהם בישיבה הזו, בין היתר".
היא מהנהנת, פעם ואז עוד פעם אחת ארוכה. כאילו לא ידעו שניהם עד כמה מורכבת המציאות שנקלעו אליה עכשיו, מורכבת מידי בשביל שיספיקו עבורה רק דיונים.
"בסדר", היא חוזרת, נושכת את שפתה לרגע אחד קצר, ואז שואפת עמוקות ואומרת: "הגעתי לכאן כדי לספר למלך על בגידתו של אליצור".
גבותיו של אולה נמתחות כלפי מעלה, ועיניו מתרחבות קצת. אבל בקול הוא רק אומר: "שמעתי על זה".
זה לא מפתיע. שום דבר לא מפתיע אותה כל כך עכשיו למען האמת. ובכל אופן נמלטת נשיפת צחוק חלושה אחת מאפה. "מסתבר שכולם כבר ידעו", היא אומרת, משתדלת לדחוק את גוון המרירות שצובע את קולה. "בקצרה: אשתו נפצעה בבקתת הגנן של הטירה. מצאתי שם מכתב ממנו המיועד למחתרת הדיאלידאנית".
עכשיו מתכווצות עיניו של אולה ושפתיו נעות כאילו ביקש לומר משהו, אבל הוא רק מעביר את עיניו שוב אל הדלתות הנעות בקצה המעבר, שקצינים לחוצים ואצילים הדורים חולפים בהן כל הזמן.
היא שואפת עמוק שוב, מעבירה את עיניה אל עיטורי הארגמן שעל כתפו של אולה. "כשהגעתי לכאן סיפרתי לאיסתרק ומיכאל על יקוואל", היא אומרת בשקט, לאט. "חשבתי שכדאי שתדע לפני שתיכנס פנימה".
לאט מסב אולה את פניו מהדלת, מחזיר את מבטו לכיוונה.
היא שותקת, נושכת מעט את שפתיה כשהיא מושכת כתף אחת למעלה כאילו יש בכוחה של התנועה לכפר על העדרן של המילים.
אונמר של לפני כמה חודשים, כשאולה היה עוד בבית, וכל עיסוקיה רבי החשיבות התמקדו בגינת הצמחים שלה – הייתה זוקפת עכשיו את סנטרה, מצמצמת את מבטה מפטירה: "אתה יודע, אחרי הכול הוא היה אח שלי", ומתאפקת מאד לא להוסיף: ולפחות לי היה את האומץ לספר לו מה קרה שם.
אבל אונמר של היום שונה קצת, שונה אפילו הרבה. אולי לכן כל מה שהיא חושבת כשהיא עומדת שם ובוהה בו, הוא כמה מטופש זה להרגיש רע בעקבות דבר כזה דווקא עכשיו, ואיך למרות הכול – מרגיש ליבה ריק כל כך ובו זמנית כבד ועצוב מאד.
יש דממה ביניהם. שתיקה שיש בה הרבה מידי מילים, ורוח יבשה, קרה מאד, שחובטת את הווילון השקוף שבגומחה ברשרוש מלא אוויר.
"טוב", מושך גם אולה כתף לבסוף ופניו חסרות הבעה, "הוא היה צריך לדעת על כך מתישהו".
מתישהו. כן.
לאט היא משפילה את ראשה אל עינו המפוספסת שחור ותכלת של הנשר המצויר על הרצפה, ממקדת את מבטה באבנים הצבועות, הקטנטנות.
הרבה זמן דמיינה את המפגש הזה. הרבה מידי זמן.
לילות ארוכים וקרים חלמה שיבוא. ביקשה שיחזור הביתה כאילו לא הלך מעולם. יביא איתו תקווה חדשה, וריח של אדמה וגשם. אף פעם לא חשבה שתעמוד במסדרון מפואר ורחב מידי, ותספר לו איך חשפה את סודו הכמוס ביותר באוזניו של המלך בפעם הראשונה בה תראה אותו שוב.
היא בולעת, מחזירה את מבטה אל הדלת הסגורה מאחוריה מתחילה כעת ישיבת החירום שזימן המלך.
בחוץ למרות שעת הצהריים המוקדמת צובע את העולם כבר הצבע האפור, ורוח קרירה, צובטת – מייבשת להם את הפנים מהחלון הפתוח.
"זה בסדר", חוזר שוב אולה, כאילו ביקש לשכנע אותה יותר משאת עצמו. "נראה לי שאחרי היממה האחרונה יהיו להוד מלכותו כמה עניינים דחופים יותר לטפל בהם".
"כן", היא ממהרת להסכים, "הגיוני מאד", היא מוסיפה, וקולה רשמי ומתקתק כל כך עד שמתחשק לה לברר עם הילדה ההיא שבפנים, איך הרסה כל כך יפה את כישורי המשחק האיכותיים שלה בזמן כה קצר.
ואחר כך הם שותקים קצת. כמה דקות ריקות שאין בהן כלום מלבד דממה אפורה, שריקה חלושה של הרוח, והמון מילים שאין לאף אחד מהם כוח לומר בקול.
"אני צריך להיכנס", מפר קולו של אולה לבסוף את השקט, והיא מרימה את עיניה בדיוק בזמן כדי לראות גבר גבוה, לבוש במדיהם המהודרים של קשרי החירום המלכותיים, רץ מולם מעיקול המסדרון כשפניו אדומות.
גם אולה מבחין בו. "לאן", הוא אומר וידו נשלחת במהירות הצידה לחסום את המשך ריצתו של האיש. "עבור מי נשלחת, קצין?"
השליח מתנשף, שערו סתור ולחייו אדומות, כאילו דהר כמה שעות טובות לפחות מול הרוח. "שר המלחמה", הוא אומר לבסוף, אחרי שהוא מעביר את מבטו על דרגותיו של אולה. "מסר דחוף מהאביר קרואגן, מפקד הגדוד הרביעי שבגבול הדרומי".
השמש שברקיע אינה זוהרת היום, מוסתרת מאחורי מסך ערפילי וקר. אבל למרות שהיא אינה שוטפת את החלונות באורה הבהיר, יכולה אונמר להבחין היטב בחיוורון המתפשט על פניו של אולה.
"האביר בסטיאן מקאן נפל בקרב", הוא אומר וקולו קר, "ואם יש לך עיטור קצונה על המדים חייל, מתבקש היה שתברר לפני שנכנסת בשערי הארמון הזה – אם האדם אליו נשלחת אכן נמצא בין הכתלים האלו", לרגע אחד קצר הוא שותק ואז אומר: "כממלא מקומו הזמני של שר המלחמה – אתה יכול להפקיד את המכתב כעת בידיי".
גבותיו של קצין הקשר מתרוממות מעט ואישוניו מתרחבים. לאט מדלגות עיניו בין פניו הנוקשות של אולה לדרגות האקסידטור הצבעוניות שעל מדיו, ונעצרות בדרגתו המפוספסת ירוק של שר המלחמה המנוח.
זה תמיד מוזר לצפות ברגע הזה, לשים לב כיצד נראה רגע ההכרה בעיניו של האדם האחר – אותה שנייה קצרה ממנה אין חזרה לאחור. לאט שולח קצין הקשר את ידו לחגורתו, שולף גליל דקיק ומאורך ממנו. והיא מוצאת עצמה תוהה פתאום, מה הייתה רמת היכרותו של קצין הקשר עם דודה המנוח, כשהיא מבחינה שאצבעותיו האוחזות בקלף המוכתם – רועדות מעט.
פרץ רוח חריף, צונן, מנשב מהחלון הפתוח, חובט בכוח בגלימתו של אולה. "המתן בחוץ עד שאקרא לך להיכנס", הוא מורה לשליח מבלי להביט בו, ואצבעותיו לוחצות על האיגרת הדקה בכוח.
הקצין מתיישר, הבעת פניו המומה עדיין כשהוא מצדיע באופן מרושל להפליא, ואז הוא נוטל את רגליו ונעלם משם במהירות.
אנחה קטנה, כמעט בלתי נשמעת, נמלטת משפתיו של אולה. "הם יוצאים ממש עוד מעט לאתיל", הוא אומר פתאום, כאילו בלי קשר, ומעביר את ידו הבריאה על עיניו. "השיירה של הוד מלכותו אחיך, והכרכרה הנושאת את-", ידו מרפרפת סביב כשהוא מחפש ביטוי מתאים.
"את גופתו של דודי שר המלחמה", היא ממשיכה וקולה עצור.
"כן".
יש שקט במעבר הצר הזה, שקט עמוק ואפלולי למדי. ואין שם תמונות קרב כמו באותו מסדרון חשוך בטירה. רק שקיעות אדומות, כהות מידי, מוכתמות בוורוד עמום ודהוי.
ידיו של אולה ממששות עדיין את האיגרת כאילו נמרח הקלף בארס קטלני ולא רק נצבע בדיו שחורה ופשוטה.
היא שותקת עדיין. בוחנת אותו כאילו היו שניהם זרים, כאילו לא וויתרה רק אתמול בבוקר על האפשרות שיחזור. "אני הולכת עכשיו", היא אומרת לבסוף בשקט, מתעלמת בכוח מהרצון הפשוט לספר לו. "אמתין לך בטרקלין האורחים של הארמון".
הוא שותק. מהנהן בפיזור דעת כשהוא שובר את החותמת האדומה, הבוהקת, ופורש את האיגרת למול עיניו.
זאת איגרת קטנה, זעירה מאד. מכילה אולי שלושה משפטים קצרים ומקום לחותמת. אבל גם אם הייתה ארוכה – אולה קורא זריז למדי, זריז מספיק כדי שהזמן בו הוא בוהה באיגרת הזאת יהפוך לארוך באופן חריג מאד.
לרגע אחד קצר היא רק שותקת, מחכה שירים את עיניו מהקלף הדק. אבל כשהוא ממשיך עדיין לבהות במשפטים הנעלמים שבה, היא זוקפת את כתפיה ואומרת בטון שאין בו אפילו נימה קטנה של שאלה: "מה קרה עכשיו".
אבל אולה לא עונה מייד. לאט הוא מעביר את מבטו מהאיגרת המקומטת לכיוונן של דלתות ההבנה הסגורות, מאחוריהן מתכנסים עכשיו נכבדיה ושריה של הממלכה. ואז הוא שומט את הקלף האחוז בידו מטה, ומשעין את ראשו על הכותל המעוטר שמאחוריו לרגע אחד ארוך.
"אני מצטער", הוא לוחש לבסוף לאט, ראשו מוטה עדיין כלפי מעלה. "באמת מצטער, אונמר".
היא שותקת, ידיה מתכווצות כשהיא פוסעת צעד אחד קדימה לכיוונו. "מצטער על מה?"
קר בחוץ, קר וערפילי. מסך אפור וכבד שלוכד בתוכו אפילו את קרני השמש הבודדות שהאירו מקודם פניה.
הוא בולע, מעביר את עיניו שוב אל הדלתות הכהות, המפוסלות, של אולם המועצה.
"חילות ביזנטיון פלשו לדרום כוזר אתמול בצהריים", הוא אומר לאט, קולו צרוד, "כנראה בתיאום מראש עם התקפתו של יוסף על איינה. אנחנו במלחמה אחת כוללת, כבר מאתמול".
~~~
פחות משעה עברה מסיומו של הדיון המתוח באולם המועצה, וכבר מתפשטת השמועה במסדרונות הארמון, ממלאת את המבואות באדי חרדה מחניקים, לחישות מהוסות מצידם של האצילים הזוטרים, וקולות התנשפויות שקטים מכיוונן של המשרתות.
"נורא", לוחשת טיארה באוזנה ומושכת באפה. "נורא והיום, הוד מעלתך. ואני כבר חשבתי שנראה קצת ימים של שקט בקרוב".
"לא יאמן", מוסיפה גם בת הלוויה שאירחה לה לחברה מאז יום האתמול, ומוסיפה תנועת צער טיפוסית ודרמטית להפליא. "ממש לא יאמן, הוד נסיכותך. רק חזר הביתה וכבר צריך ללכת שוב".
לא יאמן. כן.
מתחשק לה לאונמר, מתחשק מאד. לשאול אותה למה בדיוק זה לא יאמן. ואיך אפשר להצטרף לחברת האנשים מסוגה, אלו שעוד מביעים זעזוע עמוק לנוכח העוולות, סופקים כפיים פעם ועוד פעם כשהם מזהים אי צדק צורב, ומופתעים תמיד שהחיים אינם עונים לציפיותיהם המינימליות.
"זה בסדר", היא אומרת בעייפות, מתיישבת על הספה הנמוכה. "אם תוכלי לבקש מהרכב שיכין עבורנו את הכרכרה לחזרה – זה יהיה מצוין".
ואחר כך היא לא עושה כלום, רק בוהה בשמיים האפורים, הכהים שבחוץ. עוקבת אחר תנועות העננים בעיניים מטושטשות, מביטה בצמרות העצים הגבוהות המטלטלות ברוח העזה, ומשכנעת את עצמה ששום דבר נורא בעצם לא קרה. בכל מקרה לא ידעה גם מקודם מתי ישוב.
רנה מגיעה בצהריים, ומכיוון שבת הלוויה שאחראית על קבלת האורחים עדינה, רכה וחסרת ניסיון מעשי – היא מצליחה לגרום לה לעזוב את הטרקלין בחיוך נדיב אחד ובקלות רבה, מפנה להם את המקום לשיחה שקטה ופרטית.
"פגשת את אולה כבר?", היא שואלת במקום לפתוח בברכת שלום מנומסת, "שלחתי מישהו אל מועצת המלחמה המצומצמת כדי ליידע אותם בסיפורו המלא של אליצור".
"בסטיאן מקאן לא שרד את הפציעה שלו", מציינת אונמר במקום לענות, והיא אפילו אינה יודעת מדוע היא טורחת לומר זאת. רנה חכמה מספיק כדי לגלות את העובדה הזאת לבדה משיחותיהם הקולניות של האנשים שסביבה.
ריסיה של רנה מרפרפים לרגע על עיניה. "אני יודעת", היא אומרת לבסוף בשקט, "ביקשתי מהשליח לחפש את סגנו של שר המלחמה".
לרגע אחד קצר שותקת אונמר, מתמקדת בשליטה על נשימתה. "הוא היה צעיר, גדול רק בשנתיים מאימי המנוחה", היא לוחשת לבסוף וקולה צרוד, "רק לפני שנה נולד לו בן, ורק לפני פחות משנתיים הוא זכה לשוב לפגוש את בנו האובד".
רנה שותקת, מביטה בה ארוכות בעיניים שיש בהן מבט רך מידי, עצוב. "בערך בן גילי", היא אומרת לבסוף.
לאט מעבירה אליה אונמר את מבטה בחזרה, מצמצת את עיניה.
"האביר דיליאבר ניסה פעם לשדך בינינו", מבארת רנה בשקט, ממקדת את מבטה בתחרה הרומית העדינה המשתפלת על החלונות.
עיניה של אונמר גדלות מעט.
לאט מושכת רנה בכתפיה. "רקל מנוחתה עדן הלכה לעולמה עוד לפני שתפס איסתרק את השלטון", היא מציינת וקולה חרישי על רקע הדממה העמוקה, "אני הגעתי לארמון מייד אחר כך. הוא חשב שזהו רעיון טוב, חיכה כמעט שנה תמימה כדי לנסות להציע אותו".
אונמר בולעת. "וזה לא היה רעיון טוב?", היא שואלת לאט, מתאמצת להסתיר את שרידי ההפתעה מקולה.
חיוך קטן, עצוב, מותח מעט את שפתיה של רנה. "אולי", היא אומרת. "אולי לא. אבל לפעמים אנשים יושבים בחושך מידי הרבה זמן כדי להאמין שהאור שבחוץ הוא לא רק צלליות אפלות".
אונמר שותקת, ממקדת את מבטה בגביע הזכוכית הבוהק שמולה, שמחזיר את זהב קרני השמש החיוורות באלפי ניצוצות זוהרים.
"או שהם צריכים פשוט יותר זמן להתרגל לשמש לפני שהם פוקחים את העיניים לגמרי", היא מציעה לאט, מחליקה את ידה על רדיד המשי שעל כתפיה. "לא?"
דומם מביטה רנה בזכוכית השקופה שמבדילה בינן לבין השמיים האפרפרים, ממקדת את מבטה בנוף החיוור. "יכול להיות", היא לוחשת, וידה שאוחזת בתליון הדקיק של השרשרת שלה רועדת קצת, "אולי באמת".
לאט מסתובבת אונמר, מתרכזת בצבעי הלילך והלבן הרכים הצובעים את טרקלינה של אשת המושל, ורק כשהיא בטוחה שקולה לא יבגוד בה אומרת: "מה עוד קרה בלילה, רנה?"
"גילויים חדשים", אומרת רנה, וקולה בוטח שוב כשם שהיה כשנכנסה לחדר הזה. "לא מעט אפילו. מאני התעוררה".
בבת אחת מסתובבת אונמר לכיוונה של דודתה.
"היא בסדר", אומרת רנה לאט, וחיוך זעיר ויפה מאיר פתאום את עיניה. "ממש בסדר אפילו".
לפעמים אושר הוא דבר פשוט כל כך. חיוך אחד רך, ציפורים ששרות בבוקר בשלווה קסומה שאי אפשר להפר, וחרך צר בין עננים אפורים דרכו מצליחה קרן שמש זוהרת אחת לפרוץ החוצה.
"יופי", היא אומרת, לא מופתעת לגלות שקולה רועד קצת. "היא לא יכלה למות סתם ככה מכלום".
רנה שותקת, אבל לשבריר שנייה קצר אחד מושפלות עיניה אל השיש הבוהק.
לאט בוחנת אותה אונמר, מטה את ראשה מעט ימינה כשהיא עושה זאת. "היא גילתה לך מה היה תפקידו של אליצור", היא קובעת לאט, "נכון?"
ראשה של רנה נע מעלה ומטה פעם אחת. "היא שיתפה איתו פעולה", היא אומרת בשקט. "היא הייתה זאת שקיבלה ממנו את המכתבים מאז שירד למחנה בחברתו של אולה, והיא הייתה גם זאת שהעלתה אותם לבקתה מפעם לפעם".
ראשה של אונמר מסתחרר פתאום, וכאילו קיבלו החפצים בטרקלין חיים משלהם – מתערבלות הכורסאות הרכות שסביבה למחול מטושטש של לבן רך.
"למה?", היא שואלת בצרידות כשמסיים העולם לנוע מול עיניה, ומתיישבת בחולשה על הכיסא הקרוב. "למה היה שווה להם לבגוד ככה? בשביל מה לסכן כך בקלות את הכול?"
ריסיה של רנה מרפרפים מספר פעמיים על עיניה לפני שהיא פותחת את פיה שוב. "תחשבי", היא מציעה בקול זר, ומתיישבת גם היא למולה. "תחשבי מה שווה להם כל כך שיסכנו את הכול בעבורו".
הטרקלין שקט, שקט מאד. וברק לבן וזוהר אחד, שורף פתאום את מוחה של אונמר בכוויה צורבת. "יוסף דיאלידאן שלח מישהו לאיים על הילד שלהם", היא לוחשת, "האיש המסתורי שפצע את מאני".
לאט מטיילות אצבעותיה של רנה על רקמת התחרה העדינה שעל המפה. "אחד מהחיילים המשוחררים שהיו תחת פיקודו של אליצור", היא מאשרת, "על פי עדותם של אנשי הכפר, הוא נצפה מסתובב ליד ביתם בחודשים האחרונים".
היא שותקת, בוהה ברקמת הפרחים הצפופה כאילו הייתה הדבר המרתק ביותר כרגע בחדר.
"היא לא ידעה לומר לי בדיוק באיזה איום השתמש כדי לאלץ את בעלה לעשות את רצונו, ולא להסגירו לידיהם של אנשי הנציבות", מוסיפה רנה בשקט, "אבל היא טענה שהיו בידיו של האיש הוכחות מספקות למעילה שביצע בעלה בשנים בהן פיקד על האיש, והייתה יכולה לגרום להדחתו מהגדוד. אולי אפילו להעמידו למשפט בפני המלך".
אונמר שותקת, ואצבעותיה תומכות עדיין בראשה, לוחצות בחוזקה על רקותיה. "למה הוא פצע אותה?" היא שואלת לבסוף בעייפות, כאילו היה זה הדבר היחיד שמעניין אותה עכשיו, כאילו לא הבינה רק מקודם את היקפה של המלחמה שפרצה אתמול בכוזר.
"היא התחרטה על מה שעשתה", מושכת רנה בכתפיה, "או לפחות כך היא טענה. עלתה לבקתה מוקדם בבוקר כדי לקחת את המכתב האחרון בחזרה, לפני שיגיע השליח. כנראה שפחד שתזעיק את אנשי הטירה כולם עליו".
היא שותקת, ונשיפה חלושה אחת נמלטת שוב מפיה כשהיא ממקדת את מבטה ברקמת המסובכת שעל המפה הרכה. כמה זמן כילתה על כלום ושום דבר? כמה כוח בזבזה וכמה פחד חנקה עמוק פנימה, עבור עובדות שאין מאחוריהן כלום מלבד טרגדיה אנושית עצובה, ואנשים שבכל מקרה ידעו והכירו את כל מה שחשבה שיש בכוחה לשנות?
היא בולעת, מפתלת חוט שחור ודקיק מהרקמה העשירה סביב אצבעה.
"סתם באתי לכאן", היא אומרת לבסוף, ומעקמת את שפתיה בכוח לחיוך כשהיא מתאמצת לדחוק את המרירות מקולה. "ממש סתם. איסתרק בכל מקרה ידע על בגידתו של אליצור. כל מה שהשגתי היה לספר לאולה דווקא עכשיו – איך חשפתי באוזני המלך את סודו הכמוס מהשנה האחרונה".
קצת אחר כך מגיעה שוב טיארה אל הטרקלין, קדה עמוקות, ואומרת כי עוד מעלתו הקצין אולה, ביקש לעדכן את רעייתו כי הוא נאלץ לחזור למחנה הזמני כבר עכשיו, להתכונן ליציאתו של הגדוד השלישי לאתיל. וכי יוכל להגיע בחזרה לארמון המושל – רק כשעה לפני השקיעה.
"לשלוח למסור לו שהוד מעלתה עוזבת בקרוב את הארמון?", שואלת טיארה במעשיות, "הכרכרה שביקשת כבר מוכנה, הוד נסיכותך".
אונמר שותקת, ממקדת את מבטה בנוף החיוור שבחוץ.
אף מאורע נורא לא יקרה בטירה אם תמתין כאן עוד כמה שעות נוספות, אף דבר נורא גם לא יקרה אם תעזוב עכשיו, בכל מקרה הספיקה להיפרד מאולה לפני שנכנס אל מפגש החירום ההוא.
אבל לאמיתו של דבר, במקום חשוך ועמוק מאד בליבה, היא יודעת היטב שזו אינה הסיבה. יודעת שאם תפגוש אותו שנית תרצה לגלות לו על אותו עתיד קסום שאולי יבוא עליהם באביב, לספר לו את ששמר ליבה כל כך הרבה זמן. יודעת גם שאם תרשה לעצמה לעשות זאת – יכאב ליבה הרבה יותר כשילך מכאן שוב.
אולי לכן היא תוהה עכשיו לעצמה בשקט, שואלת מה יקרה אם תעזוב בעצמה לפני שיספיק לעשות זאת. תמנע אולי את שברון הלב החוזר ההוא, כשתאלץ לצפות בו מתרחק למקום שאין לדעת אם יחזור ממנו בכלל, ומתי.
טיארה שותקת, ממתינה לתגובתה בדממה מכבדת שאינה מגלה דבר על מחשבותיה. אבל גם רנה מביטה בה עכשיו, ומבטה רך כל כך עד שהיא מסיטה את עיניה לכיוון אגרטל השיש המעוטר שבקצה הטרקלין, ממקדת את מבטה בפרחים היפים המצוירים עליו לרגע אחד ארוך.
"תוכלי להמתין בחוץ, טיארה?", מבקשת לבסוף רנה ומסובבת בנחת את הצמיד הזהוב שעל ידה. "רק מספר רגעים, אם תואילי".
היא שותקת, מהדקת שפתיים למשמע בקשתה של דודתה, אבל לא אומרת כלום כשהיא בוהה במשרתת המבוגרת המתרחקת, ובדלתות הכבדות הנסגרות מאחוריה.
"אל תגידי כלום", היא מבקשת לסוף בצרידות, אחרי שנשמע צליל נקישתו של העץ במשקוף. "אני לא צריכה שתאמרי לי שזאת מחשבה נוראית".
דומם מושכת רנה בכתפה. "היא לא", היא לוחשת לבסוף, וקולה על אף שהוא חרישי מהדהד על רקע הדממה העמוקה.
הרבה מילים יש לאונמר לומר עכשיו. הרבה מילים יפות על ההמתנה ההיא שריק מאחוריה ובודד וקר. ואיך לפעמים אפילו טעם וצבע, אין כבר לדבר ההוא שקוראים לו האנשים אכזבה. אבל היא רק שותקת, דוחקת את כל המשפטים האלו פנימה כשהיא בולעת, נזכרת פתאום שגם האישה שמולה חיכתה שנים רבות על אם הדרך, ואפילו סיכוי לקוות בעבורו כל הזמן הזה – לא היה לה.
"אם היית במקומי היית נשארת", היא אומרת לבסוף וקולה צרוד עדיין. "אני יכולה לנחש".
דממה עוטפת אותן, עמוקה וכבדה, מופרת רק ברחשיה של האש הלוחשת באח.
"כן", מסכימה רנה לאט, מישירה אליה עיניים בהירות, רכות משנים. "הייתי נשארת. אבל לא כי הייתי חייבת לעשות זאת".
היא שותקת, משפילה מבט אל המשי הרך שתחת כפות ידיה. "לא?"
דומם מושכת רנה כתף אחת לכוון פניה. "אל תפחדי מהכאב", היא לוחשת, ממקדת את מבטה בגביע הנוצץ שמולה. "אל תברחי ממנו כל כך מהר. מתי בפעם האחרונה ניתנה לך ההזדמנות לגעת כך בחיים עצמם, ולא רק ללכת לידם בעיניים עצומות?"
הנושאים החמים
