סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

הייתי בוחרת שחקן אחד ממשפחת דיאלידאן, שיציג את מה שעובר עליהם כרגע. או פאר, או לאה.
ונכנסות פתאום שתי דמויות חדשות לסיפור - שלא היה אליהם יחס קודם (בסיפור הזה)

טוב, ראיתי את הביקורת שלך כבר בשישי וחשבתי לא מעט איך להגיב אליה, כי היא נתנה לי תובנה די מעניינת לגבי הסיפור הזה וביקורת באופן כללי.

אני מקבלת את הביקורת שלך שיש בעיה בפרק. כלומר חסר בו משהו.
אני מקבלת אותה בעיקר בגלל שאם לקוראים יש בעיה עם הפרק אני לא יכולה לנסות להנדס להם את החשיבה ולשכנע אותם שהוא כן בסדר. אני כן יכולה לנסות להבין למה.

אבל פה, אני מגיעה לעצה שלך איך לתקן את זה : ), ואני נאלצת לומר שהיא לא לגמרי נכונה.
ואני בוחרת לציין את זה דווקא בגלל שראיתי שלא מעט הסכימו איתך...

אני לא יכולה לקבל את דעתך שהבעיה היא בבחירה בשתי נקודות מבט, מהסיבה הפשוטה שניסיתי את ההצעה שלך כבר לפני.
כתבתי גם POV נפרד של לאה וגם POV נפרד של פאר, וראיתי שזה לא עובד.
לא רק אני ראיתי, החלטתי את זה אחרי שקיבלתי ביקורת טובה על אחת מנקודות המבט הנפרדות. ואם הייתי מעלה את הפרק הקודם אני די בטוחה שהייתה לך ביקורת מהותית יותר עליו : )

אבל מצד שני, יש צדק גדול במה שאת אומרת, הפרק לא לגמרי בנוי טוב. ולדעתי יש שתי סיבות אחרות לעניין:
הסיבה הקטנה היא כי הוא דורש עריכה רצינית יותר. בעיקר שינוי והרחבה לגבי הקונפליקט של פאר בפרק הראשון.
וויתרתי עליה פשוט בגלל שעריכה הייתה דורשת ממני לדחות את הפרק עד סוף שבוע הבא.

הסיבה השנייה היא קצת מעניינת יותר, ואת האמת התלבטתי אם לכתוב אותה כאן.
החלטתי שכן כי שמתי לב שאת משתדלת לתת לסיפור הזה ביקורות מצוינות ואני רוצה שתביני מה עומד מאחורי חוסר ההסכמה הזאת : )


אני נמצאת בשלב מאד מעניין בסיפור. שלב בו כמעט סיימתי את מה שנקרא 'טיוטה ראשונה'.
למה זה מעניין? כי אני מכירה עכשיו טוב מאד, אפשר לומר אפילו טוב מידי, את כל הבעיות הקטנות והגדולות של הסיפור הזה.
אני מודעת לחורים חסרי ההיגיון, לדמויות שהייתי צריכה לשתול לפני ולא שתלתי, שמתי לב כבר לכל כך הרבה שינויים שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי...

אבל זה סיפור בהמשכים. אני לא יכולה לחזור בזמן ולשנות אותו : )
ולכן, למרות שבראש שלי יש כבר גרסה לטיוטה שנייה שבה הרבה מהבעיות מתוקנות, פשוט כי אני חוזרת אחורה ומשנה את מבנה הסיפור כולו, ולא רק משכתבת ועורכת את הטקסט - אני צריכה לפעול כאן עם מה שיש.
שם למשל, אני מכניסה את פאר קצת לפני, והPOV של לאה מופיע בנפרד לפני נקודת השיא המרכזית. אבל התובנות האלו לא נולדו יש מאין, הן נולדו בעקבות הכתיבה עצמה ולכן אין לי דרך ליישם אותן בפועל בסיפור הזה.

למה אני מספרת את זה?
כי יש פרקים בהם אני מודעת היטב לעובדה שהפרק שאני מעלה מקבל ציון של 75% נגיד. לא יותר.
כי הרי אין לי דרך לחזור אחורה ולשנות. אז אני נאלצת לשחק עם הברירות שיש לי ולקחת את מה שנראה טוב יותר, אם כי עדיין לא מושלם.

זה גרם לי לשים לב למשהו מעניין נוסף : ) בפרקים האחרונים אם תשימי לב אני כבר לא מבקשת ביקורת.
לא כי אני לא רוצה אותה. (נראה לי אפשר לשים לב שאני משתדלת מאד לקבל אותה ולהבין אותה), אלא כי אני כבר יודעת פחות או יותר על מה אקבל אותה...

אבל מכיוון שתכלס לקוראים אין דרך לדעת את זה, ובדיוק כמוני כל דבר קטן שלא עובד קופץ להם בעין - אני לחלוטין מקבלת אותה בהבנה, היא פשוט קצת מבאסת : (
היא בעצם מזכירה לי שהבעיה היא לא לגמרי בפרק, היא גם קשורה ליכולת שלי לשכתב את הסיפור מחדש וליצור תהליך אמין יותר לדמויות ולעלילה.

ספציפית לגבי הפרק, הוא לא תוכנן מראש.
הוא היה אמור להיות בכלל חתיכת אקספוזיציה. וכמובן שזה דבר נורא מאד : ) אז ניסתי לחשוב איך אני פותרת את זה לא מעט.
בהתחלה נכנסה לאה כדמות מעניינת שדרכה ניסיתי להעביר את השינוי שעובר פאר, הפרק שלה יצא מרגש מאד לטעמי אבל מהיר מידי ובעל שינוי חד ולא אמין. (ותודה ל @סיפור8 על הביקורת המעולה שלה עליו).
אחר כך ניסיתי לכתוב את המידע דרך נקודת המבט של פאר אבל גם זה לא יצא מספיק טוב.

ואז הבנתי שמה שחסר לסצנה זה פשוט קונפליקט טוב. וזה השלב בו הכנסתי גם את מטריאס.
נתתי לו ולפאר קונפליקט (שאכן לא מודגש טוב, ולדעתי זאת אחת מהבעיות שמקשות על החיבור בפרק).
מטריאס איש צבא, הוא רוצה פעולה. ולכן הוא רכב כל הלילה רק כדי לארגן מתקפת מנע מכריעה.
אבל פאר לא סומך עליו, ולא רק שהוא לא סומך עליו, גם האופי הענייני שלו, שעוצב לאדם צייתן שאינו ממהר להפעיל מחשבה עצמאית לבד - מונע ממנו לקבל החלטה.
התגובה הנגדית שלו יוצרת במטריאס את הרצון להוריד את ערכו של אביו בפניו, ולהטיח בפאר את האמת על כך שאביו ממש לא היה בוחר בו לממלא מקומו אם הייתה לו ברירה אחרת.
תגובת הנגד של פאר היא להגיב למטריאס שגם עליו אף אחד לא סומך... יעידו השנתיים האחרונות באלקן.
איך הפרק נגמר? מטריאס חושף את האמת במטרה לזעזע את פאר, לגרום לו לפקפק באביו ומתוך כך לפעול.
איך פאר מגיב? הוא מבין שכל דבר נגמר בסוף, והנה הגיעה הבחירה גם אליו. הוא פעם ראשונה ברשות עצמו לחלוטין, הרחק מדעותיו והחלטותיו של אביו שעיצבו את חייו. הוא צריך לבחור האם להאמין לשמועות שמתעקשות להופיע שוב ושוב בפניו...

הלאה, מה הקונפליקט של לאה? היא בוחרת תמיד שלא לבחור.
נקודת המבט שלה הייתה חשובה לי דווקא בגלל שאלו תובנות עדינות, זה לא משהו שיכול להגיע רק מהתבוננות של פאר. ואני אומרת את זה כי ניסיתי גם את הצד השני : )

ולכן גם כשפאר מגיע אליה היא לא ממהרת להכחיש או לחילופין לשתף איתו פעולה.
היא בוחרת בדרך נוחה. היא פשוט שותקת.
פה גם נכנסת הביקורת שלך לדעתי, כי החלק הזה לא מודגש טוב, הוא מהיר מידי. לא הדגשתי מספיק טוב את ההטחות של פאר ואת ההחלטה שלה שלא לומר כלום. חסר בו משהו.

הפרק נגמר בתובנה של לאה על כך שגם בחירה שלא לעשות כלום היא בחירה לכל דבר. התובנה הזאת מבוטאת הן על ידי המחשבות הפנימיות שלה והן על ידי פאר, כי בסופו של דבר הפרק רצה לבטא את השינוי שלו ואת התובנה שבעצם גם הוא נהג כך כל הזמן.
נקודת המבט של לאה מחדדת את ההבנה הזאת, ובעצם מראה לנו את הדומה והשונה ביניהם.
הדומה: שניהם בחרו בדרך הנוחה, הקלה, בה הם פשוט לא עושים כלום. כי לכאורה אין להם דרך לעשות משהו. אבל בעצם גם זו הייתה בחירה.
השונה: אחרי הכול ואי אפשר להתעלם מזה, ללאה בשונה מפאר, באמת לא הייתה בחירה חופשית כל כך רוב הזמן...
זה מכוון או טעות?
טעות, נשאר מהגרסה הקודמת של הפרק : )
 
נערך לאחרונה ב:
בעז"ה

הכתיבה שלך פשוט מדהימה.
כמו אצל מיה, גם כאן אני אוספת יהלומים.
הנה מהיהלומים שאספתי:
הרבה זמן עבר מאז היה פאר שותף מלא לתוכניותיו של אביו כולם, הרבה מאד זמן. אבל על אף שהתרגל כבר להבעה שהייתה עולה על פניהם של שרי הממלכה הנכבדים בכל פעם בה גילו על דבר מה חדש שלא היה שותף בו – מצליחה אמירתו של מטריאס לסדוק את מסכת השלווה שעטה על עצמו מאז הגיע אוהד אל הארמון.

מגיל צעיר הורגל לציית. מגיל צעיר מאד. ומאז שהפך לעוצרה של כוזר החדשה – גבר הרצון הזה אפילו יותר, הופך להרגל הטוב ביותר שבתכונותיו, מאפשר לו לפעול ביעילות תמיד מבלי לבזבז את זמנו במחשבות עמוקות ומלאות פילוסופיה כמו שנהג שלוואן לעשות. ועל אף שהשנתיים האחרונות היו ללא ספק מבחן נאמנות מכאיב למדי, הוא אינו מתכוון למעוד בו רק בגלל דעותיו של האדם חסר העידון שמולו.

אף פעם לא החשיבה לאה דיאלידאן את עצמה לאישה חזקה.

אמא שלה אולי הייתה אחת כזאת, או לפחות כך טענה מירקי האומנת שלה בכל פעם בה נחה עליה רוח געגועים. ובהתחשב בכך שפטירתה של אמה בגיל שלוש ומחצה הותירה במוחה רק צבעים מטושטשים וצליל זיכרונות עמום – קיבלה לאה את דעתה מבלי לתהות מעולם מהי בכלל משמעותה של ההגדרה הזאת.

בחוץ דווקא כן נחשבה אחת כזאת, או כך לפחות טענו חברותיה הטובות באוזניהן של בנות הלוויה שלה בפעמים בהן חשבו שהיא אינה שומעת.

עוצמתית, טענה אז שאה, אשתו של שר הפנים. מחושבת, דייקה אלווה דאטמיאל בנכבדות. ורק דבורה העברי שהכירה אותה היטב עוד מאותם ימים עליזים באתיל, לחשה: בודדה.

אי שם בשחר ההיסטוריה, כשאתיל עוד זרחה בוורוד רך מבעד לחלונה מידי בוקר, ברכיהו לא נעלם מעבר לארצות החושך, ושלוואן עוד הסכים לתת בה אמון – טענה באוזניו של יוסף שהיא מכירה אותו טוב יותר מכולם.

הוא הנהן, אמר לה שהיא צודקת כל כך, ואז גלגל את רגל הזכוכית של כוס היין שבידו, ועבר לספר לה על השיט שתוכנן על הבאטרגן לקיץ הבא.

ואז הייתה עדיין תמימה, תמימה ורכה מספיק כדי לחייך בחזרה חיוך אחד יפה מידי, ולחוש את עצמה ברת מזל ובו זמנית חכמה כל כך.


אני חושבת שאחת המתנות היפות ביותר שאת נותנת לנו בפאנפיק הזה היא להכיר זוויות נוספות של הדמויות האהובות מהספרים, בצורה עדינה ורגישה. איזה כיף לנו.
 
טוב, ראיתי את הביקורת שלך כבר בשישי וחשבתי לא מעט איך להגיב אליה, כי היא נתנה לי תובנה די מעניינת לגבי הסיפור הזה וביקורת באופן כללי.

אני מקבלת את הביקורת שלך שיש בעיה בפרק. כלומר חסר בו משהו.
אני מקבלת אותה בעיקר בגלל שאם לקוראים יש בעיה עם הפרק אני לא יכולה לנסות להנדס להם את החשיבה ולשכנע אותם שהוא כן בסדר. אני כן יכולה לנסות להבין למה.

אבל פה, אני מגיעה לעצה שלך איך לתקן את זה : ), ואני נאלצת לומר שהיא לא לגמרי נכונה.
ואני בוחרת לציין את זה דווקא בגלל שראיתי שלא מעט הסכימו איתך...

אני לא יכולה לקבל את דעתך שהבעיה היא בבחירה בשתי נקודות מבט, מהסיבה הפשוטה שניסיתי את ההצעה שלך כבר לפני.
כתבתי גם POV נפרד של לאה וגם POV נפרד של פאר, וראיתי שזה לא עובד.
לא רק אני ראיתי, החלטתי את זה אחרי שקיבלתי ביקורת טובה על אחת מנקודות המבט הנפרדות. ואם הייתי מעלה את הפרק הקודם אני די בטוחה שהייתה לך ביקורת מהותית יותר עליו : )

אבל מצד שני, יש צדק גדול במה שאת אומרת, הפרק לא לגמרי בנוי טוב. ולדעתי יש שתי סיבות אחרות לעניין:
הסיבה הקטנה היא כי הוא דורש עריכה רצינית יותר. בעיקר שינוי והרחבה לגבי הקונפליקט של פאר בפרק הראשון.
וויתרתי עליה פשוט בגלל שעריכה הייתה דורשת ממני לדחות את הפרק עד סוף שבוע הבא.

הסיבה השנייה היא קצת מעניינת יותר, ואת האמת התלבטתי אם לכתוב אותה כאן.
החלטתי שכן כי שמתי לב שאת משתדלת לתת לסיפור הזה ביקורות מצוינות ואני רוצה שתביני מה עומד מאחורי חוסר ההסכמה הזאת : )


אני נמצאת בשלב מאד מעניין בסיפור. שלב בו כמעט סיימתי את מה שנקרא 'טיוטה ראשונה'.
למה זה מעניין? כי אני מכירה עכשיו טוב מאד, אפשר לומר אפילו טוב מידי, את כל הבעיות הקטנות והגדולות של הסיפור הזה.
אני מודעת לחורים חסרי ההיגיון, לדמויות שהייתי צריכה לשתול לפני ולא שתלתי, שמתי לב כבר לכל כך הרבה שינויים שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי...

אבל זה סיפור בהמשכים. אני לא יכולה לחזור בזמן ולשנות אותו : )
ולכן, למרות שבראש שלי יש כבר גרסה לטיוטה שנייה שבה הרבה מהבעיות מתוקנות, פשוט כי אני חוזרת אחורה ומשנה את מבנה הסיפור כולו, ולא רק משכתבת ועורכת את הטקסט - אני צריכה לפעול כאן עם מה שיש.
שם למשל, אני מכניסה את פאר קצת לפני, והPOV של לאה מופיע בנפרד לפני נקודת השיא המרכזית. אבל התובנות האלו לא נולדו יש מאין, הן נולדו בעקבות הכתיבה עצמה ולכן אין לי דרך ליישם אותן בפועל בסיפור הזה.

למה אני מספרת את זה?
כי יש פרקים בהם אני מודעת היטב לעובדה שהפרק שאני מעלה מקבל ציון של 75% נגיד. לא יותר.
כי הרי אין לי דרך לחזור אחורה ולשנות. אז אני נאלצת לשחק עם הברירות שיש לי ולקחת את מה שנראה טוב יותר, אם כי עדיין לא מושלם.

זה גרם לי לשים לב למשהו מעניין נוסף : ) בפרקים האחרונים אם תשימי לב אני כבר לא מבקשת ביקורת.
לא כי אני לא רוצה אותה. (נראה לי אפשר לשים לב שאני משתדלת מאד לקבל אותה ולהבין אותה), אלא כי אני כבר יודעת פחות או יותר על מה אקבל אותה...

אבל מכיוון שתכלס לקוראים אין דרך לדעת את זה, ובדיוק כמוני כל דבר קטן שלא עובד קופץ להם בעין - אני לחלוטין מקבלת אותה בהבנה, היא פשוט קצת מבאסת : (
היא בעצם מזכירה לי שהבעיה היא לא לגמרי בפרק, היא גם קשורה ליכולת שלי לשכתב את הסיפור מחדש וליצור תהליך אמין יותר לדמויות ולעלילה.

ספציפית לגבי הפרק, הוא לא תוכנן מראש.
הוא היה אמור להיות בכלל חתיכת אקספוזיציה. וכמובן שזה דבר נורא מאד : ) אז ניסתי לחשוב איך אני פותרת את זה לא מעט.
בהתחלה נכנסה לאה כדמות מעניינת שדרכה ניסיתי להעביר את השינוי שעובר פאר, הפרק שלה יצא מרגש מאד לטעמי אבל מהיר מידי ובעל שינוי חד ולא אמין. (ותודה ל @סיפור8 על הביקורת המעולה שלה עליו).
אחר כך ניסיתי לכתוב את המידע דרך נקודת המבט של פאר אבל גם זה לא יצא מספיק טוב.

ואז הבנתי שמה שחסר לסצנה זה פשוט קונפליקט טוב. וזה השלב בו הכנסתי גם את מטריאס.
נתתי לו ולפאר קונפליקט (שאכן לא מודגש טוב, ולדעתי זאת אחת מהבעיות שמקשות על החיבור בפרק).
מטריאס איש צבא, הוא רוצה פעולה. ולכן הוא רכב כל הלילה רק כדי לארגן מתקפת מנע מכריעה.
אבל פאר לא סומך עליו, ולא רק שהוא לא סומך עליו, גם האופי הענייני שלו, שעוצב לאדם צייתן שאינו ממהר להפעיל מחשבה עצמאית לבד - מונע ממנו לקבל החלטה.
התגובה הנגדית שלו יוצרת במטריאס את הרצון להוריד את ערכו של אביו בפניו, ולהטיח בפאר את האמת על כך שאביו ממש לא היה בוחר בו לממלא מקומו אם הייתה לו ברירה אחרת.
תגובת הנגד של פאר היא להגיב למטריאס שגם עליו אף אחד לא סומך... יעידו השנתיים האחרונות באלקן.
איך הפרק נגמר? מטריאס חושף את האמת במטרה לזעזע את פאר, לגרום לו לפקפק באביו ומתוך כך לפעול.
איך פאר מגיב? הוא מבין שכל דבר נגמר בסוף, והנה הגיעה הבחירה גם אליו. הוא פעם ראשונה ברשות עצמו לחלוטין, הרחק מדעותיו והחלטותיו של אביו שעיצבו את חייו. הוא צריך לבחור האם להאמין לשמועות שמתעקשות להופיע שוב ושוב בפניו...

הלאה, מה הקונפליקט של לאה? היא בוחרת תמיד שלא לבחור.
נקודת המבט שלה הייתה חשובה לי דווקא בגלל שאלו תובנות עדינות, זה לא משהו שיכול להגיע רק מהתבוננות של פאר. ואני אומרת את זה כי ניסיתי גם את הצד השני : )

ולכן גם כשפאר מגיע אליה היא לא ממהרת להכחיש או לחילופין לשתף איתו פעולה.
היא בוחרת בדרך נוחה. היא פשוט שותקת.
פה גם נכנסת הביקורת שלך לדעתי, כי החלק הזה לא מודגש טוב, הוא מהיר מידי. לא הדגשתי מספיק טוב את ההטחות של פאר ואת ההחלטה שלה שלא לומר כלום. חסר בו משהו.

הפרק נגמר בתובנה של לאה על כך שגם בחירה שלא לעשות כלום היא בחירה לכל דבר. התובנה הזאת מבוטאת הן על ידי המחשבות הפנימיות שלה והן על ידי פאר, כי בסופו של דבר הפרק רצה לבטא את השינוי שלו ואת התובנה שבעצם גם הוא נהג כך כל הזמן.
נקודת המבט של לאה מחדדת את ההבנה הזאת, ובעצם מראה לנו את הדומה והשונה ביניהם.
הדומה: שניהם בחרו בדרך הנוחה, הקלה, בה הם פשוט לא עושים כלום. כי לכאורה אין להם דרך לעשות משהו. אבל בעצם גם זו הייתה בחירה.
השונה: אחרי הכול ואי אפשר להתעלם מזה, ללאה בשונה מפאר, באמת לא הייתה בחירה חופשית כל כך רוב הזמן...

טעות, נשאר מהגרסה הקודמת של הפרק : )

ב"ה

קודם כל, תודה משולש שכתבת לנו!
בטוחה שזה ענה ללא-מעט עוקבים גלויים וסמויים על כמה וכמה שאלות.

דבר שני, ממש ממש לא התכוונתי לבאס,
וטוב שכתבת שכבר אין צורך בביקורת :)

ודבר שלישי, זה מרתק לקרוא ולהרגיש בעצמינו למה בעצם צריכים טיוטה ראשונה, שניה, שלישית ועוד... בשביל לקבל באמת סיפור טוב.
ועם כל הטיוטות, גם לסופרות הכי טובות, עדיין הקוראים החדים ימצאו טעויות וחורים בעלילה. ככה זה.
מצד שני,
יש משהו בסיפור בהמשכים שמגייס מהסופרת הרבה יותר יצירתיות, כדי לפתור פלונטרים שנוצרים בגלל שלא חשבנו קודם על אי-אלו נקודות...
@נ. גל ב'יומנם של אבודים' כתבה את זה יותר מפעם אחת, עד כמה שזכור לי.

ודבר אחרון, ההודעה המפורטת שלך על פאר ולאה ומה שכל אחד מהם מרגיש, הסבירה בצורה ברורה יותר את הפרקים האלו. תודה שכתבת!

ואחרי האחרון,
תודה על הפאנפיק היפיפה הזה. מצטרפת ל @סיפור8 על הזכות שלנו שיצרת את הדבר המדהים הזה.
 
ואחרי האחרון,
תודה על הפאנפיק היפיפה הזה. מצטרפת ל @סיפור8 על הזכות שלנו שיצרת את הדבר המדהים הזה.
תודה רבה : )
וטוב שכתבת שכבר אין צורך בביקורת :)
זהו, פחדתי שאפחיד בתגובה הארוכה הזאת שאין לי צורך בהן :) תמיד יש צורך.
רק רציתי להסביר שהצורך הזה גם הוא מתעצב בהתאם להתקדמות הסיפור.
או בקיצור אנחנו שני פרקים לפני הסוף (אחד השבוע בעז"ה ופרק סיום אחר כך) והגיע הזמן שאשתף קצת גם בתהליך.
 
תודה רבה : )

זהו, פחדתי שאפחיד בתגובה הארוכה הזאת שאין לי צורך בהן :) תמיד יש צורך.
רק רציתי להסביר שהצורך הזה גם הוא מתעצב בהתאם להתקדמות הסיפור.
או בקיצור אנחנו שני פרקים לפני הסוף (אחד השבוע בעז"ה ופרק סיום אחר כך) והגיע הזמן שאשתף קצת גם בתהליך.
השבוע כמעט נגמר! היום?
את מדהימה הסיפור שלך עונג צרוף.
 
עשיתי השלמה עכשיו אחרי שקצת פספסתי בפרקים האחרונים
אין מילים. כתיבה גאונית ויפה.
אהבתי כל מיני משפטים יפים ואת זה במיוחד:
ילדות גדלות, כך טענה האומנת שלה, כשהן מפסיקות להאמין לזוהר הכוכבים. אולי אם הייתה מירקי עוד בחיים, הייתה לאה מספרת לה שכוכבים נוצצים דווקא קיימים אי שם בשמיים, ילדות גדלות כשהן מבינות כמה גדול המרחק ביניהם לארץ.
 
אז עדכון לכל אלו שלייקו, וגם לאלו שלא:)

@משולש ברמודה כתבה לי בפרטי, שהפרק בעזרת ה' מתוכנן לעלות ביומיים הקרובים.
היא לא כותבת את זה כאן, כדי לא להקפיץ את העוקבים ולגרום להטרלתם:)
 
טוב, באמת שחיכיתם הרבה, אבל מה לעשות - לקח לי זמן לשכתב את הפרקים עד שהצלחתי לאהוב את התוצאה.
תודה ל @סיפור8 ו- @וריטסרום ולעוד כמה שאי אפשר לתייג כאן, שנתנו ביקורת מעולה ועזרו לי להגיע לתוצאה הזאת : )

יש שני פרקים הפעם, והם גם ארוכים : ) מקווה שיהיו שווים את ההמתנה.

וכן, שבוע הבא בעז"ה - פרק אחרון.
 
היא לא ישנה בלילה.

על גג ארמון המושל הייתה מרפסת, מרפסת יפה מאד. אולי הכי גבוהה מכל בתי העיר – כך טענו המשרתות. אנשים עלו וירדו לשם כל הזמן, דיברו ביניהם בקולות רמים ומהוסים, צעקו ולחשו כשעברו ליד טרקלין האורחים בו ישבה, ופיזרו תוך כדי המון מידע, המון.

טיארה טענה שהכול יהיה בסדר. ובכלל, חבל לבזבז את הזמן בדאגות לפני שיודעים על מה בדיוק צריך לדאוג.

אבל סוכנת הבית שלה הייתה אישה טובה, דאגנית לא מעט, ואימהית עד מאד. וכיוון שמאז עזב אולה את הטירה – התייחסה אליה האישה המבוגרת בכפפות של משי, התעלמה אונמר מדבריה וחיפשה לה מקורות מידע מהימנים יותר בדמותן של המשרתות נושאות התקרובת.

אבל אולי באמת היה עדיף לה להישאר ככה, בחוסר ידע. הרי אם לא הייתה טורחת כל כך לברר מה בדיוק קורה בחוץ ועל מה רוגשים האנשים במסדרונות – לא הייתה מגלה, באגביות ממש, איך הפך אזור הטקס לשדה קרב מדמם, כיצד הצמיד ברול סכין לצווארו של הוד מלכותו אחיה, ואיך כמגן אנושי עבור מלך כוזר החדשה – נבחר דווקא אולה, לעמוד מול פגיונו של אביו המאמץ.

ואחר כך היא אינה זוכרת בדיוק מה קרה, אולי מעדיפה שלא לזכור. רק את תחושת הבחילה הנוראית, הצורבת, היא עוד זוכרת. אותה ואת מגע ידה הרך של טיארה, נוגע לא ונוגע בגבה, כשביקשה ממנה בעדינות לנשום חזק ועמוק.

רק בחצות הגיע מפקד משמר הארמון אל טרקלין האורחים במטרה לעדכן אותה ואת ונשות קצינים נוספות שהמתינו בחדר – בתוצאות אותו אחר צהרים דרמטי.

הוא היה אדיב דווקא, נחמד ומלא ברצון טוב לפרט ככל יכולתו על שהתרחש בטקס הנורא. אבל ידיעותיו היו קלושות מידי בשביל להסביר מה עשה בעלה באיינה במקום לשהות אי שם בכוזר החדשה, ומהמידע הדל שברשותו לא ניתן היה להבין מה עלה בגורלו בסופו של אותו אחר צהרים מסויט.

אבל לספר ששר המלחמה של כוזר נפל בקרב הוא דווקא כן ידע, בתיאור ובפירוט מדויקים מידי אפילו. ואחרי ששמעה זאת לא רצתה יותר לשאול כבר כלום, רק לישון רצתה, לישון ולשכוח מהכול.

רק בבוקר, אחרי לילה ארוך בו לא ישנה כמעט מאומה – ידעה סוף סוף טיארה לספר כי אולה נמצא במחנה האוהלים הזמנים שהוקדם על יד הנהר. אבל רק לקראת הצהרים, הצליחה סוכנת הבית לגלות כי יגיע ממש בקרוב להשתתף בישיבת החירום שמתכנסת בארמון המושל.

היא יכולה להמתין בוודאי. לחכות עד שתסיים הישיבה, יופקו הלקחים החשובים, ויעודכנו האנשים ברצף הפעולות הבאות שידרשו לנוכח האירועים האחרונים. לא הייתה סיבה שלא תחכה רק עוד כמה שעות נוספות.

אבל ישנו אדם נוסף שצריך להשתתף בישיבה הזאת, החשוב מבין כולם. ועל אף שמפקד המשמר ידע לספר כי הוד מלכותו נפצע בטקס בידו – היא נוטה להניח כי הפציעה אינה משמעותית כל כך עד שיעדר ממפגש החירום המתוכנן, וישכח כך פתאום, כשיראה את אולה, איך הסתיר ממנו האקסידטור במשך למעלה משנה – את סוד המוות של אחיו הצעיר.

טיארה, למרבה ההקלה, לא מכבירה בשאלות מיותרות וחקרניות.

אולי היא מכבדת את עייפותה של גבירתה, אולי היא מניחה כי אונמר אינה יכולה עוד לחכות. ואולי רק אולי, היא בוחרת שלא להתעמת עם עקשנותה התמוהה של הנסיכה, ומעדיפה למלא את רצונה להיפגש עם בעלה בהקדם האפשרי עוד לפני שתתחיל הישיבה המדוברת, על אף שהרצון הזה דורש ממנה לנער לא מעט אבק מכמה מהקשרים הישנים ביותר שלה במסדרונות ארמון המושל.


אולה כבר ממתין לה במבואה צדדית שמחוץ לאולם המועצה. מבואה רחבה, מוארת באור בהיר ובזבזני, שקצינים וחיילים רבים חולפים בה ברחש דיבורים קולני.

הוא מופתע לראות אותה כאן, אפשר לראות. אבל בהתחשב בכך שההפתעות שהביאה אליהם היממה האחרונה היו קצת גדולות יותר מתזמון מדויק ותמוה, וגם המעבר הרחב גדוש כבר באנשים – מעדיפים שניהם לדלג על הסברים ארוכים ונפתלים או מילות פתיחה נרגשות.

"אין לנו הרבה זמן", אומר אולה ויש קצת לחץ בקולו כשהוא מסמן לה להתקרב אל גומחת שמירה ריקה שמוארת באור חלוש וכתמתם, רחוק יותר מן המקום בו בודקים שומרים חתומי מבט את הקצינים והאצילים הנאספים. "מצטער, אבל ישיבת החירום מתחילה ממש עוד מעט".

היא שותקת, מעבירה את מבטה אל צמד המשרתים שחולפים בדיוק מולם, ומחזירה אותו לבסוף לידו של אולה, שעטופה בתחבושת צבאית ולבנה.

"זה כלום", מבטיח בעלה וידו הבריאה מרפרפת על הבד הגס ממנו תפורים המדים, "ממש שום דבר".

"זה בסדר", היא אומרת כאילו עסקו שניהם במזג האוויר המתקרר, ומושכת כתף אחת. "נדבר אחר כך. רק רציתי לומר לך משהו לפני שתיפגש עם המלך".

מולם בקצה המסדרון הארוך, נחפז קצין ששערו אפור אל אולם המועצה המקומי, ושני טוראים צעירים ממהרים לפתוח עבורו את דלתות ההבנה הגדולות.

הוא שותק, ממקד בה את מבטו. אבל למרות תנוחתו הקשובה יכולה אונמר להבחין היטב ברטט הקל, הלחוץ, החולף בידו.

"החיילים שלך?", היא לוחשת, ספק שואלת, ספק קובעת, למרות שיכולות להיות עוד אלף סיבות אחרות ללחץ בו הוא שרוי, מלבד השבויים שהשאיר מאחוריו.

אולה בולע, ושפתיו מתעקמות קצת. "הם יהיו בסדר", הוא אומר, וקולו נוקשה כאילו ביקש לשכנע גם את עצמו. "אלו חלק מהנושאים שנדון בהם בישיבה הזו, בין היתר".

היא מהנהנת, פעם ואז עוד פעם אחת ארוכה. כאילו לא ידעו שניהם עד כמה מורכבת המציאות שנקלעו אליה עכשיו, מורכבת מידי בשביל שיספיקו עבורה רק דיונים.

"בסדר", היא חוזרת, נושכת את שפתה לרגע אחד קצר, ואז שואפת עמוקות ואומרת: "הגעתי לכאן כדי לספר למלך על בגידתו של אליצור".

גבותיו של אולה נמתחות כלפי מעלה, ועיניו מתרחבות קצת. אבל בקול הוא רק אומר: "שמעתי על זה".

זה לא מפתיע. שום דבר לא מפתיע אותה כל כך עכשיו למען האמת. ובכל אופן נמלטת נשיפת צחוק חלושה אחת מאפה. "מסתבר שכולם כבר ידעו", היא אומרת, משתדלת לדחוק את גוון המרירות שצובע את קולה. "בקצרה: אשתו נפצעה בבקתת הגנן של הטירה. מצאתי שם מכתב ממנו המיועד למחתרת הדיאלידאנית".

עכשיו מתכווצות עיניו של אולה ושפתיו נעות כאילו ביקש לומר משהו, אבל הוא רק מעביר את עיניו שוב אל הדלתות הנעות בקצה המעבר, שקצינים לחוצים ואצילים הדורים חולפים בהן כל הזמן.

היא שואפת עמוק שוב, מעבירה את עיניה אל עיטורי הארגמן שעל כתפו של אולה. "כשהגעתי לכאן סיפרתי לאיסתרק ומיכאל על יקוואל", היא אומרת בשקט, לאט. "חשבתי שכדאי שתדע לפני שתיכנס פנימה".

לאט מסב אולה את פניו מהדלת, מחזיר את מבטו לכיוונה.

היא שותקת, נושכת מעט את שפתיה כשהיא מושכת כתף אחת למעלה כאילו יש בכוחה של התנועה לכפר על העדרן של המילים.

אונמר של לפני כמה חודשים, כשאולה היה עוד בבית, וכל עיסוקיה רבי החשיבות התמקדו בגינת הצמחים שלה – הייתה זוקפת עכשיו את סנטרה, מצמצמת את מבטה מפטירה: "אתה יודע, אחרי הכול הוא היה אח שלי", ומתאפקת מאד לא להוסיף: ולפחות לי היה את האומץ לספר לו מה קרה שם.

אבל אונמר של היום שונה קצת, שונה אפילו הרבה. אולי לכן כל מה שהיא חושבת כשהיא עומדת שם ובוהה בו, הוא כמה מטופש זה להרגיש רע בעקבות דבר כזה דווקא עכשיו, ואיך למרות הכול – מרגיש ליבה ריק כל כך ובו זמנית כבד ועצוב מאד.

יש דממה ביניהם. שתיקה שיש בה הרבה מידי מילים, ורוח יבשה, קרה מאד, שחובטת את הווילון השקוף שבגומחה ברשרוש מלא אוויר.

"טוב", מושך גם אולה כתף לבסוף ופניו חסרות הבעה, "הוא היה צריך לדעת על כך מתישהו".

מתישהו. כן.

לאט היא משפילה את ראשה אל עינו המפוספסת שחור ותכלת של הנשר המצויר על הרצפה, ממקדת את מבטה באבנים הצבועות, הקטנטנות.

הרבה זמן דמיינה את המפגש הזה. הרבה מידי זמן.

לילות ארוכים וקרים חלמה שיבוא. ביקשה שיחזור הביתה כאילו לא הלך מעולם. יביא איתו תקווה חדשה, וריח של אדמה וגשם. אף פעם לא חשבה שתעמוד במסדרון מפואר ורחב מידי, ותספר לו איך חשפה את סודו הכמוס ביותר באוזניו של המלך בפעם הראשונה בה תראה אותו שוב.

היא בולעת, מחזירה את מבטה אל הדלת הסגורה מאחוריה מתחילה כעת ישיבת החירום שזימן המלך.

בחוץ למרות שעת הצהריים המוקדמת צובע את העולם כבר הצבע האפור, ורוח קרירה, צובטת – מייבשת להם את הפנים מהחלון הפתוח.

"זה בסדר", חוזר שוב אולה, כאילו ביקש לשכנע אותה יותר משאת עצמו. "נראה לי שאחרי היממה האחרונה יהיו להוד מלכותו כמה עניינים דחופים יותר לטפל בהם".

"כן", היא ממהרת להסכים, "הגיוני מאד", היא מוסיפה, וקולה רשמי ומתקתק כל כך עד שמתחשק לה לברר עם הילדה ההיא שבפנים, איך הרסה כל כך יפה את כישורי המשחק האיכותיים שלה בזמן כה קצר.

ואחר כך הם שותקים קצת. כמה דקות ריקות שאין בהן כלום מלבד דממה אפורה, שריקה חלושה של הרוח, והמון מילים שאין לאף אחד מהם כוח לומר בקול.

"אני צריך להיכנס", מפר קולו של אולה לבסוף את השקט, והיא מרימה את עיניה בדיוק בזמן כדי לראות גבר גבוה, לבוש במדיהם המהודרים של קשרי החירום המלכותיים, רץ מולם מעיקול המסדרון כשפניו אדומות.

גם אולה מבחין בו. "לאן", הוא אומר וידו נשלחת במהירות הצידה לחסום את המשך ריצתו של האיש. "עבור מי נשלחת, קצין?"

השליח מתנשף, שערו סתור ולחייו אדומות, כאילו דהר כמה שעות טובות לפחות מול הרוח. "שר המלחמה", הוא אומר לבסוף, אחרי שהוא מעביר את מבטו על דרגותיו של אולה. "מסר דחוף מהאביר קרואגן, מפקד הגדוד הרביעי שבגבול הדרומי".

השמש שברקיע אינה זוהרת היום, מוסתרת מאחורי מסך ערפילי וקר. אבל למרות שהיא אינה שוטפת את החלונות באורה הבהיר, יכולה אונמר להבחין היטב בחיוורון המתפשט על פניו של אולה.

"האביר בסטיאן מקאן נפל בקרב", הוא אומר וקולו קר, "ואם יש לך עיטור קצונה על המדים חייל, מתבקש היה שתברר לפני שנכנסת בשערי הארמון הזה – אם האדם אליו נשלחת אכן נמצא בין הכתלים האלו", לרגע אחד קצר הוא שותק ואז אומר: "כממלא מקומו הזמני של שר המלחמה – אתה יכול להפקיד את המכתב כעת בידיי".

גבותיו של קצין הקשר מתרוממות מעט ואישוניו מתרחבים. לאט מדלגות עיניו בין פניו הנוקשות של אולה לדרגות האקסידטור הצבעוניות שעל מדיו, ונעצרות בדרגתו המפוספסת ירוק של שר המלחמה המנוח.

זה תמיד מוזר לצפות ברגע הזה, לשים לב כיצד נראה רגע ההכרה בעיניו של האדם האחר – אותה שנייה קצרה ממנה אין חזרה לאחור. לאט שולח קצין הקשר את ידו לחגורתו, שולף גליל דקיק ומאורך ממנו. והיא מוצאת עצמה תוהה פתאום, מה הייתה רמת היכרותו של קצין הקשר עם דודה המנוח, כשהיא מבחינה שאצבעותיו האוחזות בקלף המוכתם – רועדות מעט.

פרץ רוח חריף, צונן, מנשב מהחלון הפתוח, חובט בכוח בגלימתו של אולה. "המתן בחוץ עד שאקרא לך להיכנס", הוא מורה לשליח מבלי להביט בו, ואצבעותיו לוחצות על האיגרת הדקה בכוח.

הקצין מתיישר, הבעת פניו המומה עדיין כשהוא מצדיע באופן מרושל להפליא, ואז הוא נוטל את רגליו ונעלם משם במהירות.

אנחה קטנה, כמעט בלתי נשמעת, נמלטת משפתיו של אולה. "הם יוצאים ממש עוד מעט לאתיל", הוא אומר פתאום, כאילו בלי קשר, ומעביר את ידו הבריאה על עיניו. "השיירה של הוד מלכותו אחיך, והכרכרה הנושאת את-", ידו מרפרפת סביב כשהוא מחפש ביטוי מתאים.

"את גופתו של דודי שר המלחמה", היא ממשיכה וקולה עצור.

"כן".

יש שקט במעבר הצר הזה, שקט עמוק ואפלולי למדי. ואין שם תמונות קרב כמו באותו מסדרון חשוך בטירה. רק שקיעות אדומות, כהות מידי, מוכתמות בוורוד עמום ודהוי.

ידיו של אולה ממששות עדיין את האיגרת כאילו נמרח הקלף בארס קטלני ולא רק נצבע בדיו שחורה ופשוטה.

היא שותקת עדיין. בוחנת אותו כאילו היו שניהם זרים, כאילו לא וויתרה רק אתמול בבוקר על האפשרות שיחזור. "אני הולכת עכשיו", היא אומרת לבסוף בשקט, מתעלמת בכוח מהרצון הפשוט לספר לו. "אמתין לך בטרקלין האורחים של הארמון".

הוא שותק. מהנהן בפיזור דעת כשהוא שובר את החותמת האדומה, הבוהקת, ופורש את האיגרת למול עיניו.

זאת איגרת קטנה, זעירה מאד. מכילה אולי שלושה משפטים קצרים ומקום לחותמת. אבל גם אם הייתה ארוכה – אולה קורא זריז למדי, זריז מספיק כדי שהזמן בו הוא בוהה באיגרת הזאת יהפוך לארוך באופן חריג מאד.

לרגע אחד קצר היא רק שותקת, מחכה שירים את עיניו מהקלף הדק. אבל כשהוא ממשיך עדיין לבהות במשפטים הנעלמים שבה, היא זוקפת את כתפיה ואומרת בטון שאין בו אפילו נימה קטנה של שאלה: "מה קרה עכשיו".

אבל אולה לא עונה מייד. לאט הוא מעביר את מבטו מהאיגרת המקומטת לכיוונן של דלתות ההבנה הסגורות, מאחוריהן מתכנסים עכשיו נכבדיה ושריה של הממלכה. ואז הוא שומט את הקלף האחוז בידו מטה, ומשעין את ראשו על הכותל המעוטר שמאחוריו לרגע אחד ארוך.

"אני מצטער", הוא לוחש לבסוף לאט, ראשו מוטה עדיין כלפי מעלה. "באמת מצטער, אונמר".

היא שותקת, ידיה מתכווצות כשהיא פוסעת צעד אחד קדימה לכיוונו. "מצטער על מה?"

קר בחוץ, קר וערפילי. מסך אפור וכבד שלוכד בתוכו אפילו את קרני השמש הבודדות שהאירו מקודם פניה.

הוא בולע, מעביר את עיניו שוב אל הדלתות הכהות, המפוסלות, של אולם המועצה.

"חילות ביזנטיון פלשו לדרום כוזר אתמול בצהריים", הוא אומר לאט, קולו צרוד, "כנראה בתיאום מראש עם התקפתו של יוסף על איינה. אנחנו במלחמה אחת כוללת, כבר מאתמול".

~~~​

פחות משעה עברה מסיומו של הדיון המתוח באולם המועצה, וכבר מתפשטת השמועה במסדרונות הארמון, ממלאת את המבואות באדי חרדה מחניקים, לחישות מהוסות מצידם של האצילים הזוטרים, וקולות התנשפויות שקטים מכיוונן של המשרתות.

"נורא", לוחשת טיארה באוזנה ומושכת באפה. "נורא והיום, הוד מעלתך. ואני כבר חשבתי שנראה קצת ימים של שקט בקרוב".

"לא יאמן", מוסיפה גם בת הלוויה שאירחה לה לחברה מאז יום האתמול, ומוסיפה תנועת צער טיפוסית ודרמטית להפליא. "ממש לא יאמן, הוד נסיכותך. רק חזר הביתה וכבר צריך ללכת שוב".

לא יאמן. כן.

מתחשק לה לאונמר, מתחשק מאד. לשאול אותה למה בדיוק זה לא יאמן. ואיך אפשר להצטרף לחברת האנשים מסוגה, אלו שעוד מביעים זעזוע עמוק לנוכח העוולות, סופקים כפיים פעם ועוד פעם כשהם מזהים אי צדק צורב, ומופתעים תמיד שהחיים אינם עונים לציפיותיהם המינימליות.

"זה בסדר", היא אומרת בעייפות, מתיישבת על הספה הנמוכה. "אם תוכלי לבקש מהרכב שיכין עבורנו את הכרכרה לחזרה – זה יהיה מצוין".

ואחר כך היא לא עושה כלום, רק בוהה בשמיים האפורים, הכהים שבחוץ. עוקבת אחר תנועות העננים בעיניים מטושטשות, מביטה בצמרות העצים הגבוהות המטלטלות ברוח העזה, ומשכנעת את עצמה ששום דבר נורא בעצם לא קרה. בכל מקרה לא ידעה גם מקודם מתי ישוב.


רנה מגיעה בצהריים, ומכיוון שבת הלוויה שאחראית על קבלת האורחים עדינה, רכה וחסרת ניסיון מעשי – היא מצליחה לגרום לה לעזוב את הטרקלין בחיוך נדיב אחד ובקלות רבה, מפנה להם את המקום לשיחה שקטה ופרטית.

"פגשת את אולה כבר?", היא שואלת במקום לפתוח בברכת שלום מנומסת, "שלחתי מישהו אל מועצת המלחמה המצומצמת כדי ליידע אותם בסיפורו המלא של אליצור".

"בסטיאן מקאן לא שרד את הפציעה שלו", מציינת אונמר במקום לענות, והיא אפילו אינה יודעת מדוע היא טורחת לומר זאת. רנה חכמה מספיק כדי לגלות את העובדה הזאת לבדה משיחותיהם הקולניות של האנשים שסביבה.

ריסיה של רנה מרפרפים לרגע על עיניה. "אני יודעת", היא אומרת לבסוף בשקט, "ביקשתי מהשליח לחפש את סגנו של שר המלחמה".

לרגע אחד קצר שותקת אונמר, מתמקדת בשליטה על נשימתה. "הוא היה צעיר, גדול רק בשנתיים מאימי המנוחה", היא לוחשת לבסוף וקולה צרוד, "רק לפני שנה נולד לו בן, ורק לפני פחות משנתיים הוא זכה לשוב לפגוש את בנו האובד".

רנה שותקת, מביטה בה ארוכות בעיניים שיש בהן מבט רך מידי, עצוב. "בערך בן גילי", היא אומרת לבסוף.

לאט מעבירה אליה אונמר את מבטה בחזרה, מצמצת את עיניה.

"האביר דיליאבר ניסה פעם לשדך בינינו", מבארת רנה בשקט, ממקדת את מבטה בתחרה הרומית העדינה המשתפלת על החלונות.

עיניה של אונמר גדלות מעט.

לאט מושכת רנה בכתפיה. "רקל מנוחתה עדן הלכה לעולמה עוד לפני שתפס איסתרק את השלטון", היא מציינת וקולה חרישי על רקע הדממה העמוקה, "אני הגעתי לארמון מייד אחר כך. הוא חשב שזהו רעיון טוב, חיכה כמעט שנה תמימה כדי לנסות להציע אותו".

אונמר בולעת. "וזה לא היה רעיון טוב?", היא שואלת לאט, מתאמצת להסתיר את שרידי ההפתעה מקולה.

חיוך קטן, עצוב, מותח מעט את שפתיה של רנה. "אולי", היא אומרת. "אולי לא. אבל לפעמים אנשים יושבים בחושך מידי הרבה זמן כדי להאמין שהאור שבחוץ הוא לא רק צלליות אפלות".

אונמר שותקת, ממקדת את מבטה בגביע הזכוכית הבוהק שמולה, שמחזיר את זהב קרני השמש החיוורות באלפי ניצוצות זוהרים.

"או שהם צריכים פשוט יותר זמן להתרגל לשמש לפני שהם פוקחים את העיניים לגמרי", היא מציעה לאט, מחליקה את ידה על רדיד המשי שעל כתפיה. "לא?"

דומם מביטה רנה בזכוכית השקופה שמבדילה בינן לבין השמיים האפרפרים, ממקדת את מבטה בנוף החיוור. "יכול להיות", היא לוחשת, וידה שאוחזת בתליון הדקיק של השרשרת שלה רועדת קצת, "אולי באמת".

לאט מסתובבת אונמר, מתרכזת בצבעי הלילך והלבן הרכים הצובעים את טרקלינה של אשת המושל, ורק כשהיא בטוחה שקולה לא יבגוד בה אומרת: "מה עוד קרה בלילה, רנה?"

"גילויים חדשים", אומרת רנה, וקולה בוטח שוב כשם שהיה כשנכנסה לחדר הזה. "לא מעט אפילו. מאני התעוררה".

בבת אחת מסתובבת אונמר לכיוונה של דודתה.

"היא בסדר", אומרת רנה לאט, וחיוך זעיר ויפה מאיר פתאום את עיניה. "ממש בסדר אפילו".

לפעמים אושר הוא דבר פשוט כל כך. חיוך אחד רך, ציפורים ששרות בבוקר בשלווה קסומה שאי אפשר להפר, וחרך צר בין עננים אפורים דרכו מצליחה קרן שמש זוהרת אחת לפרוץ החוצה.

"יופי", היא אומרת, לא מופתעת לגלות שקולה רועד קצת. "היא לא יכלה למות סתם ככה מכלום".

רנה שותקת, אבל לשבריר שנייה קצר אחד מושפלות עיניה אל השיש הבוהק.

לאט בוחנת אותה אונמר, מטה את ראשה מעט ימינה כשהיא עושה זאת. "היא גילתה לך מה היה תפקידו של אליצור", היא קובעת לאט, "נכון?"

ראשה של רנה נע מעלה ומטה פעם אחת. "היא שיתפה איתו פעולה", היא אומרת בשקט. "היא הייתה זאת שקיבלה ממנו את המכתבים מאז שירד למחנה בחברתו של אולה, והיא הייתה גם זאת שהעלתה אותם לבקתה מפעם לפעם".

ראשה של אונמר מסתחרר פתאום, וכאילו קיבלו החפצים בטרקלין חיים משלהם – מתערבלות הכורסאות הרכות שסביבה למחול מטושטש של לבן רך.

"למה?", היא שואלת בצרידות כשמסיים העולם לנוע מול עיניה, ומתיישבת בחולשה על הכיסא הקרוב. "למה היה שווה להם לבגוד ככה? בשביל מה לסכן כך בקלות את הכול?"

ריסיה של רנה מרפרפים מספר פעמיים על עיניה לפני שהיא פותחת את פיה שוב. "תחשבי", היא מציעה בקול זר, ומתיישבת גם היא למולה. "תחשבי מה שווה להם כל כך שיסכנו את הכול בעבורו".

הטרקלין שקט, שקט מאד. וברק לבן וזוהר אחד, שורף פתאום את מוחה של אונמר בכוויה צורבת. "יוסף דיאלידאן שלח מישהו לאיים על הילד שלהם", היא לוחשת, "האיש המסתורי שפצע את מאני".

לאט מטיילות אצבעותיה של רנה על רקמת התחרה העדינה שעל המפה. "אחד מהחיילים המשוחררים שהיו תחת פיקודו של אליצור", היא מאשרת, "על פי עדותם של אנשי הכפר, הוא נצפה מסתובב ליד ביתם בחודשים האחרונים".

היא שותקת, בוהה ברקמת הפרחים הצפופה כאילו הייתה הדבר המרתק ביותר כרגע בחדר.

"היא לא ידעה לומר לי בדיוק באיזה איום השתמש כדי לאלץ את בעלה לעשות את רצונו, ולא להסגירו לידיהם של אנשי הנציבות", מוסיפה רנה בשקט, "אבל היא טענה שהיו בידיו של האיש הוכחות מספקות למעילה שביצע בעלה בשנים בהן פיקד על האיש, והייתה יכולה לגרום להדחתו מהגדוד. אולי אפילו להעמידו למשפט בפני המלך".

אונמר שותקת, ואצבעותיה תומכות עדיין בראשה, לוחצות בחוזקה על רקותיה. "למה הוא פצע אותה?" היא שואלת לבסוף בעייפות, כאילו היה זה הדבר היחיד שמעניין אותה עכשיו, כאילו לא הבינה רק מקודם את היקפה של המלחמה שפרצה אתמול בכוזר.

"היא התחרטה על מה שעשתה", מושכת רנה בכתפיה, "או לפחות כך היא טענה. עלתה לבקתה מוקדם בבוקר כדי לקחת את המכתב האחרון בחזרה, לפני שיגיע השליח. כנראה שפחד שתזעיק את אנשי הטירה כולם עליו".

היא שותקת, ונשיפה חלושה אחת נמלטת שוב מפיה כשהיא ממקדת את מבטה ברקמת המסובכת שעל המפה הרכה. כמה זמן כילתה על כלום ושום דבר? כמה כוח בזבזה וכמה פחד חנקה עמוק פנימה, עבור עובדות שאין מאחוריהן כלום מלבד טרגדיה אנושית עצובה, ואנשים שבכל מקרה ידעו והכירו את כל מה שחשבה שיש בכוחה לשנות?

היא בולעת, מפתלת חוט שחור ודקיק מהרקמה העשירה סביב אצבעה.

"סתם באתי לכאן", היא אומרת לבסוף, ומעקמת את שפתיה בכוח לחיוך כשהיא מתאמצת לדחוק את המרירות מקולה. "ממש סתם. איסתרק בכל מקרה ידע על בגידתו של אליצור. כל מה שהשגתי היה לספר לאולה דווקא עכשיו – איך חשפתי באוזני המלך את סודו הכמוס מהשנה האחרונה".


קצת אחר כך מגיעה שוב טיארה אל הטרקלין, קדה עמוקות, ואומרת כי עוד מעלתו הקצין אולה, ביקש לעדכן את רעייתו כי הוא נאלץ לחזור למחנה הזמני כבר עכשיו, להתכונן ליציאתו של הגדוד השלישי לאתיל. וכי יוכל להגיע בחזרה לארמון המושל – רק כשעה לפני השקיעה.

"לשלוח למסור לו שהוד מעלתה עוזבת בקרוב את הארמון?", שואלת טיארה במעשיות, "הכרכרה שביקשת כבר מוכנה, הוד נסיכותך".

אונמר שותקת, ממקדת את מבטה בנוף החיוור שבחוץ.

אף מאורע נורא לא יקרה בטירה אם תמתין כאן עוד כמה שעות נוספות, אף דבר נורא גם לא יקרה אם תעזוב עכשיו, בכל מקרה הספיקה להיפרד מאולה לפני שנכנס אל מפגש החירום ההוא.

אבל לאמיתו של דבר, במקום חשוך ועמוק מאד בליבה, היא יודעת היטב שזו אינה הסיבה. יודעת שאם תפגוש אותו שנית תרצה לגלות לו על אותו עתיד קסום שאולי יבוא עליהם באביב, לספר לו את ששמר ליבה כל כך הרבה זמן. יודעת גם שאם תרשה לעצמה לעשות זאת – יכאב ליבה הרבה יותר כשילך מכאן שוב.

אולי לכן היא תוהה עכשיו לעצמה בשקט, שואלת מה יקרה אם תעזוב בעצמה לפני שיספיק לעשות זאת. תמנע אולי את שברון הלב החוזר ההוא, כשתאלץ לצפות בו מתרחק למקום שאין לדעת אם יחזור ממנו בכלל, ומתי.

טיארה שותקת, ממתינה לתגובתה בדממה מכבדת שאינה מגלה דבר על מחשבותיה. אבל גם רנה מביטה בה עכשיו, ומבטה רך כל כך עד שהיא מסיטה את עיניה לכיוון אגרטל השיש המעוטר שבקצה הטרקלין, ממקדת את מבטה בפרחים היפים המצוירים עליו לרגע אחד ארוך.

"תוכלי להמתין בחוץ, טיארה?", מבקשת לבסוף רנה ומסובבת בנחת את הצמיד הזהוב שעל ידה. "רק מספר רגעים, אם תואילי".

היא שותקת, מהדקת שפתיים למשמע בקשתה של דודתה, אבל לא אומרת כלום כשהיא בוהה במשרתת המבוגרת המתרחקת, ובדלתות הכבדות הנסגרות מאחוריה.

"אל תגידי כלום", היא מבקשת לסוף בצרידות, אחרי שנשמע צליל נקישתו של העץ במשקוף. "אני לא צריכה שתאמרי לי שזאת מחשבה נוראית".

דומם מושכת רנה בכתפה. "היא לא", היא לוחשת לבסוף, וקולה על אף שהוא חרישי מהדהד על רקע הדממה העמוקה.

הרבה מילים יש לאונמר לומר עכשיו. הרבה מילים יפות על ההמתנה ההיא שריק מאחוריה ובודד וקר. ואיך לפעמים אפילו טעם וצבע, אין כבר לדבר ההוא שקוראים לו האנשים אכזבה. אבל היא רק שותקת, דוחקת את כל המשפטים האלו פנימה כשהיא בולעת, נזכרת פתאום שגם האישה שמולה חיכתה שנים רבות על אם הדרך, ואפילו סיכוי לקוות בעבורו כל הזמן הזה – לא היה לה.

"אם היית במקומי היית נשארת", היא אומרת לבסוף וקולה צרוד עדיין. "אני יכולה לנחש".

דממה עוטפת אותן, עמוקה וכבדה, מופרת רק ברחשיה של האש הלוחשת באח.

"כן", מסכימה רנה לאט, מישירה אליה עיניים בהירות, רכות משנים. "הייתי נשארת. אבל לא כי הייתי חייבת לעשות זאת".

היא שותקת, משפילה מבט אל המשי הרך שתחת כפות ידיה. "לא?"

דומם מושכת רנה כתף אחת לכוון פניה. "אל תפחדי מהכאב", היא לוחשת, ממקדת את מבטה בגביע הנוצץ שמולה. "אל תברחי ממנו כל כך מהר. מתי בפעם האחרונה ניתנה לך ההזדמנות לגעת כך בחיים עצמם, ולא רק ללכת לידם בעיניים עצומות?"
 
נערך לאחרונה ב:
גן המושל כבר ריק ברובו, שקט. רק כמה משרתים עוד מסתובבים שם, מארגנים ומנקים את החצר שהייתה עמוסה עד לפני שעה קלה באנשי צבא רבים.

מעליה נמתחים השמים בסגול רך. מחלונות הקומה הראשונה של הטירה בוקע אור כתמתם, קלוש. וקולות האנשים שבקומה הראשונה נשמעים היטב בשקט העמוק שבגן.

היא מתקדמת עוד קצת, מחפשת אותו על הספסל האבן חסר המשענת שמאחורי עץ הדובדבנים העתיק, קרוב לברכה המלאכותית שבקצה השני של הגינה. ואז, כיוון שהיא נזכרת פתאום בהוראותיה של טיארה היא חוצה את גדר הצמחייה הגבוהה המפרידה בין החצר הריקה לגן הצמחים המעוצב.

הלאה בשביל האדניות הארוך, ימינה קרוב לצמחי הונארן הסגולים, ועוד קצת ימינה מאחורי כד החרס המיועד לצמחים הניסיוניים.

הוא שם, גבו מופנה אליה. "אולה?"

הוא מסתובב, ידו ממוללת עלה ירקרק זעיר. "טיארה אמרה שביקשת לפגוש אותי כאן", הוא אומר לאט, "אבל אני צריך לחזור למחנה ממש עוד מעט. אנחנו יוצאים לאתיל מחר, עוד לפני זריחת החמה".

היא שותקת. "השליח מרנה העביר את עדותה של אשתו של אליצור?" היא שואלת לבסוף במקום להתייחס לעובדות השקטות, היבשות כל כך.

"הוא העביר".

חצי חיוך מריר מעקם מעט את שפתיה. "אז באמת לא הייתה לו משמעות אמיתית", היא קובעת.

הוא שותק לרגע אחד קצר. "לא הייתה לו משמעות אמיתית", הוא מאשר, ואז מעביר את ידו על עיניו באנחה: "אנשיו של האציל מיטארן חקרו את עבדו של הוד מלכותו", הוא מסביר, שומט את ידו לאט. "ברול נקרא לשרת את המלך בלילה בו הובאה התוכנית לאישורו. היה שם כשל חמור באבטחת מידע זה בטוח, אבל כנראה סמכו יותר מידי על משפחתו של עובדיה, הוא העביר את המידע היבש ליוסף עוד לפני שאליצור הגיע בכלל אל המחנה".

שיניה של אונמר נושכות את שפתיה באיטיות, מכאיבות לה מעט. לאט היא מעבירה את מבטה על עלי השלכת היבשים הפזורים על השביל.

קר בגן הריק, קר ואפרורי. והרוח החזקה מצמררת את גבה למרות האדרת החמה שעל כתפיה.

לאט מושך אולה כתף אחת. "יוסף ידע על המנהרות כבר לפני שנים", הוא ממשיך לבסוף, וקול קטן וצרוד מתעקש ללחוש באוזניה שיותר משהוא רוצה לספר לה את כל זה, הוא מתאמץ לשכנע את עצמו שלא בו הייתה אשמת הכישלון הצורבת. "על פי דבריו של קפחבר, הוא ניסה למשוך אותנו למלחמה כבר הרבה זמן. גם שריפת אותו מוצב הייתה חלק מהתוכנית שלו".

היא שותקת לרגע אחד קצרצר כשהיא מעכלת את דבריו. "איך הוא ידע שנרצה להשתמש בהן?", היא שואלת לבסוף, "האביר מקאן", שאיפה קלה קוטעת את קולה פתאום, כמעט מבלי משים. "הוא יכול היה לבחור בכל תוכנית תקיפה אחרת, לא?"

אולה בולע, ומשום מה נראה כי התשובה מכאיבה לו יותר משהוא מוכן להודות.

"כן", הוא מסכים בחיוך מריר, פוסע צעד אחד אחורה אל כד האדמה הענק שמאחוריו, ומתיישב על קצהו. "זה טיפשי כל כך, אבל המחתרת כנראה שיחדה את אחד ממשרתיו של האביר דיליאבר, כדי שיטרח להביא לידיעתו על מסמכי הבעלות העתיקים של המצודה הנמצאים במרתפו. אנשיו של מיטארן הגיעו למסקנה הזאת לאחר חקירה ושחזור מתישים שערכו למושל מחוז המרכז".

לרגע אחד ארוך היא רק בוהה בו בשתיקה. "האביר דיליאבר?" היא חוזרת לבסוף בחולשה.

אולה שותק, וראשו נע מטה כשהוא מלפף סביב אצבעו גבעול ארוך אחד, גמיש. "דודי עשה הכול כדי לוודא את מהימנותם של המסמכים, והם אכן היו מקוריים ואמיתיים עד לאחרון סימני הדיו שבהם. וכיוון שהסיירים ששלח חזרו עם הוכחות ברורות לכך שהמנהרות אינן בשימוש כבר שנים – הוא החליט לקחת את הסיכון ולהוציא את התוכנית לפועל. אלרנן לא טרח לציין באוזניו שלא היו אלו ידיו שלו ממש שמצאו את המסמכים האבודים", הוא נאנח לרגע, "אני מניח שרצונו לפעולה מיידית ועוצמתית – הוא זה שגרם לו להסתיר את פריט המידע הקטן והחשוב הזה".

היא שותקת, פוסעת צעד אחד נוסף קדימה. "לא יכולת לדעת", היא אומרת וקולה רך, כמעט כאילו ביקשה לנחם אותו למרות שידעה שאין באמת משמעות למילים האלו. "אפילו לאליצור לא הייתה באמת משמעות".

הוא מתנשף שוב, גיחוך שיש בו הרבה מידי עצב. "לא", הוא מאשר בכבדות. "הוא היה בסך הכול פיתיון מתוחכם כדי לתת לנו להאמין שאנחנו נמצאים תמיד צעד אחד לפני יוסף דיאלידאן".

מעליהם חובטת הרוח בצמרותיהם הגבוהות של העצים, מנדנדת את הענפים הדקיקים, ומשירה אל האדמה את מעט העלים שנותרו בהם במחול מטושטש וסמיך.

"וזה שהוא עשה את זה כדי לשמור על משפחתו?", היא לוחשת בצרידות, "אפשר לכעוס עליו בוודאי – אבל מי אמר לנו שאנחנו היינו נוהגים אחרת?"

הוא שותק, מטה את ראשו מעט אחורה כשהוא עוצם את עיניו.

אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה – לחשה באוזניה טור ביום בו נפטרה אמה. אי אפשר אפילו אם כל מה שנדרש כדי למנוע את המוות המיותר הזה, היה כלב בודד אחד שיטעם את האוכל שהוגש באותו היום למלכה. וכשם שאי אפשר לצפות מכלים שנשברו לרסיסים, לחזור להיות שלמים וחלקים כל כך כשהם שהיו בהתחלה – אי אפשר להרוס אמון, לרמוס אותו עד דק כאילו היה אבק פורח, ולצפות שהעולם יחזור להיות כשם שהיה לפני המבול.

"הוא כבר בדרך לאתיל", אומר לבסוף אולה בכבדות, מתעלם מהשאלה האמיתית שמאחורי מילותיה. "הוא נשלח כבר אתמול לבירה כדי לברר את עניין הבגידה לעומק".

היא שותקת, וידה מחליקה על קפל בהיר בשמלתה. "בסוף יוסף מת", היא לוחשת, "באופן פומבי וקולני ורועש מאד. מסתבר שדברים יכולים לקרות גם בלי קשר לכל התכנונים המפורטים שלנו"

"כן", הוא מסכים בשקט, בוהה בשכבה הצהבהבה והעבה שתחת נעליו, "מה שירצה הבורא יקרה".

קר בגן הזה, קר מאד. ומחוץ לארמון המושל, על שפתו של הנהר, מתארגנים כבר חייליו של הגדוד השלישי אל מסעם לעיר הבירה. אבל למרות האווירה המתוחה ואולי דווקא בשלה, נמתחות שפתיה פתאום, וכאילו היה זה הדבר הצפוי ביותר בעולם – היא מוצאת את עצמה צוחקת, גיחוך יבש אומנם וחלש, אבל אמיתי וחי עד מאד.

בתחילה אולה רק בוהה בה, עיניו מצומצמות בריכוז. ואז נמתחות מעט גבותיו כלפי מעלה בהבעה שנעה בין שעשוע תמה לדאגה אמיתית וכנה. וההבעה הזאת, יותר מהכול, מצליחה להרחיב את שפתיה עוד קצת ולטלטל את כתפיה בצחוק כבוש.

"מה כל כך מצחיק?", הוא מברר לבסוף, מטה את ראשו ימינה כשהוא בוחן אותה מהזווית הזאת.

היא מתנשפת, מעבירה את אצבעותיה על עיניה. "אני", היא אומרת ואז צוחקת שוב. "אני וכל החששות שלי, אם להיות כנה".

הוא מביט בה עדיין וגבותיו מתרוממות עוד קצת כשהוא עושה זאת.

היא מנענעת שוב את ראשה. "פחדתי כשהלכת", היא אומרת, ומשום מה לא רועד קולה בכלל כשהיא מביטה בעיניו. "דאגתי כל כך, שכל מה שעשיתי היה לחשוב על כמה אין בידי יכולת לעשות כלום. ואז הגיע הגילוי על אליצור – והתייאשתי כבר. אבל אז עוד חשבתי שאני יכולה עדיין לשנות משהו, אז עזבתי הכול רק כדי להגיע עד איסתרק ולגלות שכל מה שנודע לי – ידעו כולם לפני כבר מראש".

הרוח, חדה ועזה, חובטת בגבה פתאום. מעקצצת בלחייה הקרות כשהיא בולעת, מעדיפה שלא לספר לו על מה חשבה כשעשתה את הדרך לאיינה רק אתמול.

"יכולת למות", היא אומרת לאט, ורק אחרי שצליל שאיפתו האיטית ממלא את הדממה העמוקה שביניהם, ממשיכה בשקט: "כשם שאני יכולה למות סתם כך יום אחד. כשם שאיסתרק כמעט מת אתמול. אבל הנה, תראה כמה מוזרים הם החיים: דווקא לאדם שלא דאגנו בכלל – אין לנו אפילו יכולת לתת עכשיו מעט כבוד אחרון".

האוויר שסביבם לח עכשיו, כבד ומעקצץ. "זאת תהיה מלחמה ארוכה", אומר אולה לבסוף, ומילותיו איטיות כמעט כאילו הכריח את עצמו לומר זאת. "קשה כנראה יותר מכל מה שראינו בעשר השנים אחרונות".

רוח מסחררת סביבם עלי שלכת וריח חריף של אדמה ואבק. טיפת גשם קרה, נוצצת, נופלת פתאום על אפה, זולגת על לחייה ברכות.

היא שותקת. שותקת כי גם היא שואלת את עצמה פתאום מה השתנה. תוהה למה היא אינה מביטה בו כשם שבהתה בו באותו מסדרון חשוך. למה עיניה יבשות עדיין למרות שכבר לפני כמה שעות – הבינה כי אפילו לטירה לא יספיק לחזור לפני שייסע לאתיל ומשם לדרום, לתפוס את מקומו של שר המלחמה בקרבות.

טיפות חלקלקות וקרות יורדות עכשיו על האדמה ועל עלי השלכת הפריכים, מלטפות את העלעלים הרעננים שבאדניות הצמחים הסדוקות.

לרגע היא רק מביטה בו בלא לומר כלום, בוהה בטיפות הזעירות שנוצצות פתאום גם על לחייו של אולה, ואז מטה את ראשה מעט ימינה: "אני יודעת", היא לוחשת, "אבל באמת, אם נחשוב על זה רק עוד קצת, מהו בכלל ההבדל בין המלחמות כולן, הגדולות והקטנות גם יחד – עבורו?"


הוא שותק כשהוא מביט בה, בוהה במסך הגשם הרך שמטופף עכשיו על האדמה ביניהם. ומתחשק לו לספר לה, למרות שלא יעז כנראה לעשות זאת לעולם, עד כמה קשה לעזוב מאחוריך בית – כשהפחד לופת לא רק אותך בקורים דביקים – אלא גם את האנשים שהשארת מאחוריך, לחכות שתחזור.

ואף אחד לא הבטיח להם כלום עדיין. אף בת קול לא ירדה משמים להכריז איך תסתיים המלחמה הזאת. אבל פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן בריק השחור ההוא – נדמה לו שגם הוא יכול להאמין קצת בימים הרחוקים האלו שאחרי הכול – מלאים ביופי הפשוט ההוא שמכנים אותו גם אושר.

ומה אכפת לו פתאום לעשות זאת, מה אכפת לו להאמין אם בכל מקרה הכול כבר נכתב מזמן, מדויק ושקול כמו אותו פגיון כסוף וחד שזרק דודו לעברו?

"בואי", הוא אומר לבסוף אחרי רגע ארוך של שקט, וחיוך קטן מותח את שפתיו כשהוא מתרומם מכד החרס הלח. "הגשם הזה בטח יתגבר עוד מעט".

לאט הוא מסתובב, מהדק את הגלימה שלו עוד קצת, ונוטל את העששית הקבועה בשער האבן המוביל אל היציאה.

"אונמר?"

אבל אונמר לא עונה. לאט היא מתקדמת עמוק יותר אל הגן, מניחה נעל עדינה על האדמה הרטובה ומטה את פניה למעלה, כאילו חיכתה כל הזמן הזה רק לטעום גשם.

יש ריח של משהו חדש באוויר. רענן ונקי, מעקצץ את החושים באלפי ניחוחות עדינים.

טיפות קטנות יורדות עכשיו. עיגולים זעירים נוצצים נמרחים על פניה של אונמר, על שיערו ועל כתפיו, זולגים על גבעולי הפרחים הזעירים ומבריקים את עלי הכותרת שלהם, מעטרים את כדי החרס האדמדמים ביהלומים שקופים זוהרים.

הרוח, זאת ששרקה מקודם, מעיפה את קצוות הרדיד של אונמר ומרקידה את העלים הרטובים שעל האדמה במין ריחוף קליל.

הוא רוצה לומר לה שכדאי להיכנס, שהם עלולים להצטנן, שעוד מעט יתחזק הגשם ואולי יהפוך לסופה, שהוא צריך כבר ללכת.

אבל במקום לנסח משפטים הגיוניים או למצוא סיבות המכריחות אותם לזוז – הוא רק עומד שם. נושם עמוק מהאוויר הצלול והקריר עד שהוא מרגיש שהריאות שלו לא יכולות להכיל עוד, ומביט בה כשחיוך קטן מרים את שפתיו.

עיניה של אונמר עצומות עכשיו, ויש שלווה מוזרה על הפנים שלה, כזאת שלא הייתה שם כל כך הרבה זמן. ולא אכפת לה בכלל, כך נראה, משובל שמלתה הרטוב.

טוב להם שם בבועת הגשם הזאת. מוקפים בריחו של המטר, ביופי הפראי שיש בגנים האלו שמעולם לא טרח לשים אליו לב, ברעש הטיפוף השלו ההוא בו יורד נוזל החיים אל הארץ.

ואין באמת שום דבר מיוחד ברגע הזה אם חושבים על כך לעומק.

גשם ירד וגשם יפסיק לרדת. יום אחד תהפוך האדמה שוב פעם לסדוקה וצמאה למים, ותתגעגע למטר מחדש. רוח תלך ותחזור ותייבש להם בדרכה את הפנים, והנחלים שמתמלאים עכשיו במים יזרמו אל הים ויתאדו במחזוריות אחידה.

אבל מי הוא זה שמונע מהם להנות מיופים של רגעים פשוטים שכאלו, לנשום אותם עמוק אל הריאות עד שיכאבו מרוב אושר – ולא לחשוב כל הזמן אם אולי תהיה גם זאת הפעם האחרונה בה יחוו אותם?

הגשם הופך צפוף עכשיו, כבד יותר ומרעיש. לאט מסתובבת אונמר לכיוונו, אור העששית שבידו משתקף פתאום בעיניה.

"עוד מעט תלך", היא אומרת, מוחה בגב ידה טיפות מים קרות. "ואני עוד לא הספקתי לספר לך".

צללים בהירים מרקדים על האדמה הכהה שתחת רגליו כשהוא פוסע קדימה, מכתימים באור עמום את השיחים. "לספר מה?", הוא שואל, מרים מעט את המנורה.

״סתם רציתי שתדע״ היא אומרת לאט, בשקט, וחיוך קטן נוצץ בעיניה. ״אם המצב בחזית משתפר, וקצין צריך לחזור הביתה לברית של הבן שלו – יש סיכוי לא קטן שאפילו ישחררו אותו, בדקתי״.

~~~​

על המרפסת שעל גג ארמון המושל יש הרבה מקום, ושקט. גם גדר אבן צרה ומעוטרת יש שם, ועליה זולגים נחלי מים נוצצים מהגשם האחרון. מעליה כהים השמיים, צבועים שחור עמוק וקטיפתי שברקים משוננים צובעים אותו מפעם לפעם בקווי אור שבורים.

חשוך בחוץ, וקר. ואם לא הספיק כמעט עשור של שפע להשכיח מדעתה את שלמדה באוהליו של קאה – הרי שהסערה רק עתידה לגבור בלילה הארוך שלפניהם.

עששית אחת קטנה עוד דולקת בקצה הרחוק, שלהבת זעירה רועדת בה מפעם לפעם כשפוגעת בה הרוח.

אבל אולי אין בה צורך עכשיו. אולי גם אין צורך באורות שהחלו המשרתים מעלים בחלונות המקושתים, הצרים.

לא כשמולה, למלוא כל האופק הרחוק, החשוך – דולקות אינספור מדורות זוהרות.

כתמתמות, נוצצות באש צהובה ובוהקת, מעלות עמודי עשן דקיקים שצבעם נבלע בשמיים הכהים – מבשרות לכול על חזרתה של המלחמה לאדמותיה של כוזר.

בת שתיים עשרה ומחצה הייתה כשראתה בפעם הראשונה בחייה איך נראית פקודת גיוס כללית בממלכה. ובסך הכול ילדה עת צפתה בעיניים פעורות בנקודות האור הנדלקות על הגבעות וההרים הקרובים לגבול, מבשרות על גיוסם של בני כוזר לקרבות.

אבל אחר כך לא ראתה עוד מדורות שכאלו שנים רבות. במישורי הפלאט הישרים לא השתמשו באש כדי להעביר מסרים.

בתחילה, בשנים שעוד טיפחה בסתר תקוות – חלמה לראות שוב את אותן מדורות רחוקות.

חלמה שיום יבוא ויידלקו בעבורה, יבשרו לה כי אי מי עוד זוכר אותה בכוזר שקרובה כל כך ורחוקה אינספור שנים ממנה, מוכן להילחם עבורה כדי שתחזור.

אבל אחר כך עבר הזמן, הרבה זמן. אי אפשר להצליח לשרוד לבד אם לא מפסיקים לחכות מתישהו ליד גואלת.

וכיוון שהפסיקה לחכות, גם הפסיקה לחלום. אבל בסתר ליבה, במקום שעוד התגעגע מפעם לפעם לצבעה המנחם של החולשה – המשיך ליבה לאהוב את המדורות גם שנים רבות אחר כך.

הרוח מתגברת עוד קצת, חובטת בקצה צעיף המשי שלה ומסחררת אותו סביבה בבליל של סגול רך, לבן כמעט.

היא מסתובבת נגד כיוון המשב הקר, מסיטה את מבטה לאחור, אל המקום ממנו אפשר להבחין באזור הטקסים המואר שחיילים עוד מהלכים בו, ואפילו להציץ על פס המים הכהה התוחם את איינה הדוממת.

היא אינה יודעת היכן בדיוק עובר הגבול עם כוזר החדשה, ועל אף אורן של העששיות הפזורות סביב – היא מתקשה למדי למצוא את גוש העצים הכהה המסמן את יער ביאר.

אבל למרות שאזור הגבול המיוער צריך להיות אפל, וגם ההרים הגבוהים המסמנים את תחילתה של כוזר האחרת חשוכים בשעות שכאלו – יש גם שם, למלוא כל האופק השחור שמולה, עשרות נקודות אור זוהרות.

כמה דקות שקטות עוברות עליה במרפסת הזאת היא אינה יודעת. רק הרוח שורקת שם באוזניה, מלבה חיים בדגלי התכלת שמעליה, ומעיפה מידי פעם טיפות מים קרות מגדרות המרפסות היישר לעיניה.

ולמרות שקר שם וחשוך, וגם גשם דקיק החל זולג שוב על מעקות האבן – היא אינה חוזרת פנימה.

לבדה היא עומדת מול הרוח. גבה זקוף, ידיה קרות ועיניה שורפות. בוהה כשעיניה מטושטשות בעיגולי האורות המבשרים לכל, כי גם מעברו השני של הגבול – מתכוננת כוזר למלחמה.
 
נערך לאחרונה ב:
פרקים יפהפיים וכיפים לקריאה, כתיבה אליפות כרגיל.
"חילות ביזנטיון פלשו לדרום כוזר אתמול בצהריים", הוא אומר לאט, קולו צרוד, "כנראה בתיאום מראש עם התקפתו של יוסף על איינה. אנחנו במלחמה אחת כוללת, כבר מאתמול".
הכנסת אותי ממש לאווירה של הסיפור, כשקראתי את הקטע של הודעת הפלישה עלתה לי תחושת חנק של פחד ממלחמה, קצת הזכיר לי את התחושה שחשתי בתחילת המלחמה שאנו חווים כיום.
חיוך קטן, עצוב, מותח מעט את שפתיה של רנה. "אולי", היא אומרת. "אולי לא. אבל לפעמים אנשים יושבים בחושך מידי הרבה זמן כדי להאמין שהאור שבחוץ הוא לא רק צלליות אפלות".
אהבתי, זה כל כך נכון.
וגם פה היה אפשר להרגיש את תחושת הפספוס הזאת של רנה שנשמעה בין המילים.

גשם ירד וגשם יפסיק לרדת. יום אחד תהפוך האדמה שוב פעם לסדוקה וצמאה למים, ותתגעגע למטר מחדש. רוח תלך ותחזור ותייבש להם בדרכה את הפנים, והנחלים שמתמלאים עכשיו במים יזרמו אל הים ויתאדו במחזוריות אחידה.
תיאור יפהפה!

ובקטנה, תקלדה שצדה את עיני:
עד כמה קשה לעזוב מאחוריך בית – כשהפחת לופת לא רק אותך בקורים דביקים –
מן הסתם הכוונה למילה פחד.
 
וואו. הפרק האחרון עשה לי צמרמורת.
אבל למרות שאזור הגבול המיוער צריך להיות אפל, וגם ההרים הגבוהים המסמנים את תחילתה של כוזר האחרת חשוכים בשעות שכאלו – יש גם שם, למלוא כל האופק השחור שמולה, עשרות נקודות אור זוהרות.
זה.

הפנאפיק הזה הוא כמו תוסף מטורף לאתר. לפני זה לא מבינים למה צריך אותו וחולמים בקטן על משהו 'שיעשה את העבודה'
אבל אחרי שהוא מתחבר לאתר- לא מבינים איך יכלו בלעדיו.
את מביאה את הסדרה לסיום עשיר, לא קיצ'י בכלל למרות שהוא מתבקש, בלי חיסול חשבונות.
מדהים.
 
וואו!
אחד הפרקים המדהימים
והתאורים של אולה ואונמר... זה פשוט שלמות.... לא יודעת איך הצלחת להגיע לכזו רמה של תיאורים בצורה כל כך נקייה וכל כך נוגעת ללב

ואין על גשם בשביל תיאורים כאלו
(חח.. עד שאת נתקעת בו ואתך שני תינוקות על עגלה וטרמפיסט :sne: :devilish: )


גם הקפיצה אל רנה והמדורות..
יש משהו יפה בזה שלא מכריזים על המלחמה, אלא מבינים את ההכרזה מהמדורות + זיכרונות ילדות... שמזכירים שרנה עדיין אותה רנה מאיסתרק...
 
והתאורים של אולה ואונמר... זה פשוט שלמות.... לא יודעת איך הצלחת להגיע לכזו רמה של תיאורים בצורה כל כך נקייה וכל כך נוגעת ללב
מחמאה יפה במיוחד, תודה : )

קיבלתי גם ביקורת הפוכה שטענה שהקטע הפותח ביניהם בפרק הראשון יבש מידי, ולמה שלא ישאלו אחד את השני מה היה, ויביעו את דאגותיהם וכו'...
מה שגרם לי לחשוב כמה אנשים שונים בתגובות שלהם כלפי מאורעות, לי זה טריוויאלי לכתוב כזאת תגובה. לאחרים זה נראה הזוי.
אגב, ממש בלי קשר, אחרי שכתבתי את הגרסה הראשונית של הפרק נתקלתי בכתבה על נשות מילואימניקים.
אחת מהנשים שם דיברה על זה שלפעמים עד שיש לבעלה אפטר היא מעדיפה שכבר לא יחזור, כי הבית והרגשות כל כך מתהפכים אחרי שהוא הולך בחזרה...
לא מעט אנשים יצאו עליה ברשתות ובתגובות, על איך היא מעיזה לומר כזה דבר (נעזוב את זה שזה בפריים טיים - זה עוד עניין שכבר קשור אליהם אישית) אבל ראיתי גם המון תגובות מזדהות...
בקיצור, רגשות זה דבר מורכב. וקלישאתי ככל שיהיה אנחנו באמת אנשים שונים עם תגובות שונות...


שמחה לראות שהרוב כן אהבו : )
הפרק ברמה של הפרקים הכי טובים פה בסיפור!
קודם כל תודה : ) תמיד נחמד לשמוע.

אני אישית לא חושבת ככה, יש פה לא מעט בעיות שאין לי כוח לפרט עליהן... בוא נאמר שהשתדלתי לעשות את המיטב עם הנתונים שיש לי כרגע, אבל אם הייתי צריכה לדרג את הפרקים בעצמי לא הייתי נותנת לו מקום בחמישייה הפותחת ;) אולי לחלקים קטנים ממנו...
 
קיבלתי גם ביקורת הפוכה שטענה שהקטע הפותח ביניהם בפרק הראשון יבש מידי, ולמה שלא ישאלו אחד את השני מה היה, ויביעו את דאגותיהם וכו'...
תפס אותי מה שרנה אמרה לה...

דומם מושכת רנה כתף אחת לכוון פניה. "אל תפחדי מהכאב", היא לוחשת, ממקדת את מבטה בגביע הנוצץ שמולה. "אל תברחי ממנו כל כך מהר. מתי בפעם האחרונה ניתנה לך ההזדמנות לגעת כך בחיים עצמם, ולא רק ללכת לידם בעיניים עצומות?"

ככה הבנתי את זה...

היא כאילו מנסה לברוח להתחמק.. להישאר האונמר החזקה של איסתרק שאפשר לסמוך עליה ולהחביא אצלה את החותם... וזה שהיא לא בוכה כל התקופה...
ואז פתאום היא אישה של מפקד... ושומעת כל מיני שמועות.. ובעצם כאן פעם ראשונה שהיא מנסה גם להרגיש ומרשה לעצמה לפחד וגם להפחיד את אולה... שהוא לא משאיר רק אותה מאחורה....

ואולי גם לתת לשניהם תקווה, גם לעתיד וגם לזה שאם יקרה משהו... הוא משאיר אחריו זכר...
 
קיבלתי גם ביקורת הפוכה שטענה שהקטע הפותח ביניהם בפרק הראשון יבש מידי, ולמה שלא ישאלו אחד את השני מה היה, ויביעו את דאגותיהם וכו'...
בקיצור, רגשות זה דבר מורכב. וקלישאתי ככל שיהיה אנחנו באמת אנשים שונים עם תגובות שונות...

בעייני הדיאלוג בין אונמר לאולה היה אמין ממש, ולמה?

קודם כל- כי את לא מצפה מהם לזה בכלל בכלל.
את בטוחה שהמפגש יהיה עתיר דמעות בכי וגעגועים,
אבל וואלה, בני אנוש מצחיקים שאנחנו,
לא תמיד מתנהלים לפי הצורה שהיינו אמורים להתנהל- וזה כלכך אנושי-
שלמרות שאולה חוזר הביתה אחרי אינספור דברים שעברו עליו,
ושסיכוי טוב היה שיחזור בתור ארון מתים- אונמר מוטרדת דווקא מהדבר הכי שטותי בעולם-
להגיד לו שהיא סיפרה על יקוואל לאיסתרק, וזה לא שהיא לא מבינה שזה מגוחך,
והיא אבסרודית, וזה לא הדבר הכי נכון להתמקד עליו עכשיו,
אבל כן. קטנוני ככל שישמע- זה מה שממלא לה את המוח,
והיא מוטרדת איך היא תצא בעייני אולה, בעיני איסתרק, ואם יכעס עליה וכמה.

ושאולה אומר לה- אין לנו הרבה זמן - מתקשר לי לצורה הצבאית שבה הוא רגיל לדבר, והצורה המעולה שבה הוא יודע ומצליח להדחיק רגשות, שאין לו מספיק זמן ופניות לחוות אותם.

ואונמר היא לא מלכת הרגש, זה מסתדר לי עם האופי שלה.
כל אחד מהם חזק וגיבור ויודע להחזיק את עצמו ולהתמודד עם מה שהוא חווה.
אולי זו לא הזוגיות הכי נכונה ע"פ הספר. אבל זו הזוגיות שלהם. והיא כנראה נכונה להם ככה, בנתיים.
ואולי מתישהוא כל אחד מהם בנפרד ושניהם ביחד ילמדו יותר להישען אחד על השני, ולהיות כנים עם עצמם והרגשות שלהם. אבל עד אז- זה מה יש.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה