הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
- הוסף לסימניות
- #1
ברזיה דולפת בקצה חצר נצצה בין הקוצים צרובי השמש, והצמיחה סביבה פינת ירק רעננה, מתנגדת ומתנגחת בכל הנוף הצהבהב חום שמסביבה.
בקראוון של פלטי שכבו על מיטות צרות - שנים, איש ואשתו, והזיעו לתוך הסדינים הדקים, מתגוננים מיתושות שתוקפות אותם בלי חמלה יתרה.
השמש עוד לא עלתה, ואור חיוור הציף את הנוף העקום שנשקף מחלון פלסטיק שרוט שהותקן ברישול בחלון הקראוון, איש מיושבי הבית לא זכה לראות את הזריחה הזאת, והיא הרגישה חופשית להתקשט בצבעים מהודרים, כתום, וורוד, ואפילו ניסתה פס אחד סגול בקצה הדרומי של המזרח.
אחרי עשר הם התעוררו, הבעל נעמד על הרצפה הרועדת וכרך עצמו בטלית ותפילין, האישה הכינה חביתה, וסידרה בשתי צלחות: קוטג', מעט זיתים, עגבניה ומלפפון, הם אכלו ארוחת בוקר ביחד.
לאחר הארוחה הוא ניגש את המסמרים שמאחורי הדלת, נטל את הכובע העגול ואת החליפה הארוכה שלו, לבש אותם ויצא אל החצר הלוהטת. תוך רגע הוא חזר, ושוב יצא, כשהוא משאיר אותם על השולחן בעירבוביה.
היא נאנחה, לקחה את המלבושים שלו ותלתה אותם על המסמרים, ושוב נאנחה, כי לא היה לה משהו יותר טוב לעשות.
הם חלמו זמן רב על מגורים אלטרנטיבים, אבל היא לא דמיינה כמה זה יהיה קשה.
זושא היה רציני מאוד בחלום שלו, וביום אחד הוא מכר את כל תכולת הבית לסוחר רהיטים, הם היו חדשים מאוד והוא קיבל מחיר טוב, ולמחרת הם כבר נכנסו לקראוון המרוהט הזה, במקום שהוא נראה כמו ספק התנחלות, ספק חוות בודדים.
למעשה זאת היתה גבעה סמוכה לישוב מוסדר ורציני, בורגני כדבעי ויקר כהוגן. אבל חלק מבני המושב הצעירים והקצת היפים, לא הצליחו למצוא מקומות דיור בתוך המושב, ואחרי שאחד מהם תקע קראוון על הגבעה הקירחת, התלקטו אליו כמה נוספים, ונוצר קומפלקס מוזנח מגיבוב של קראוונים ומגורונים, שהתושבים בו התחלפו במהירות רבה, כי לא יכלו לשרוד את התנאים הקשים.
זושא עף על המקום, היה לו חבר אחד שגר שם, קוראים לו שמילו שהיה חסיד סטריקוב, ועכשיו הוא חסיד של השם יתברך, נשמה כללית שלא חסרה לה זהות או הגדרה עצמית.
שמילו היה פותח כל בוקר בלייב של תפילה בליווי נגינה, באוהל ששימש כבית הכנסת, ואלפי צופים מהעולם היו מצטרפים אליו מרחוק, הוא נהג לשיר מנגינות מרתקות עם הפסנתר החשמלי שלו, לא היתה תפילה שדמתה לחברתה, ושמילו התעשר קצת מההכנסות של הצפיות, והרשה לעצמו לקנות אוטובוס ישן, לשפץ אותו, ולעשות ממנו בית על גלגלים, שאיתו נדד מדי פעם לשבתות שהיה עורך בכרמים ובשדות, עם קהל מעריציו.
את אסתי זה פחות עניין, אבל היא העריצה את זושא על הפתיחות שלו, ועל היכולת שלו לעשות מהלכים מהירים, הוא היה מלא מסתורין ואנרגיה, והיא היתה מרותקת אליו בזכות התעוזה שלו.
בכל בוקר היא היתה מקבלת שיחת טלפון מאמא שלה, שהנושא שלה היה זושא, כמה היא צריכה לברוח מהבחור הזה, ולצאת מהחור הזה, שרק יכול להביא לה דלקת ראות או מכת שמש בהתאם לעונה, השיחות הסתיימו באי הסכמה, כמה מהן בדמעות, היום היא לא התקשרה.
היא ישבה מתחת לפלורוסנט ובררה אורז לארוחת הצהרים, וצעדים שנשמעו על החצץ בחוץ הסיחו את תשומת ליבה, הם התחלפו בדפיקות בדלת, זאת היתה אמא שלה, היא היתה עמוסה בשקיות, וסרקה את כל חלל הקראוון במבט אחד המום, ואחר כך עברה על כל פינה ופינה במבט מזועזע.
בכל הרגע הזה, אסתי חשבה על האור שנופל מהדלת הפתוחה על הצלחת האדומה שבה היא בררה את האורז, כמה יפה הוא נשבר, ואיזה ברק חוזר ממנה אל התקרה, היא התפעלה מהיכולת שלה לחוות רגעים באופן שונה מהאינסטינקט הבסיסי.
אחר כך היא כבר התנהגה נורמלי, פתחה את הידים לרווחה, ורצה לחבק את אמא שלה חיבוק גדול, כולם כאן מחבקים ככה, היא ראתה זיק של רתיעה בעינים ההלומות של האמא, אבל הידים לא שיקרו, וזה היה חיבוק אמיתי ומלא געגוע, בלב התדפק מבפנים איזה גמד קטן של ביקורת.
אמא סיפרה קודם כל כמה היה קשה לה להגיע לכאן, כמה חם לה ובכמה אוטובוסים היא נסעה, מה אמר לה הנהג, ואיזה נס שהיא הספיקה לתקף לפני שהפקח עלה לרכבת הקלה, ואז היא ראתה את הכובע והחליפה של זושא, שהיו תלויים שם דווקא מסודרים יפה, היא שאלה אם זושא לא בעבודה.
אסתי חשבה אם לספר לה את האמת, שהוא השאיר אותם שם והלך בלי, או לשקר לה שאלה הכובע והחליפה של שבת.
היא בחרה בשקר והתחרטה על זה די מהר, כי זושא נכנס פתאום מהדלת, מלווה בשני בחורים, אחד מהם בגופיה שחורה מרופטת ותלתלים, והכריז שיש לנו אורחים לארוחת צהריים, הוא לא היה לבוש בחליפה כלשהיא, ואמא הבחינה בכך בעיני הביקורת שלה.
אסתי הרגישה שהיא הולכת לעשות מזה עניין, והיא התחננה בליבה לקדוש ברוך הוא שאמא לא תעשה מזה עניין, אבל כנראה שהתפילה הועילה למשהו אחר, כי אמא קמה מהמקום והתחילה להצביע לכיוון של כל מי שנכנס לקראוון, בהתחלה על הבחור עם הגופיה, אחר כך על התימני שסתם עמד שם והעיניים שלו היו תקועות באיזו נקודה ברצפה, ובסוף אל זושא שהיה מזיע ואפילו רועד.
רק אחר כך יצאו לה המילים מהפה, והן לא היו מילים טובות.
זושא התיישב תוך כדי שאמא מעתירה עליו מהזכויות שלה, מתארת את רוע המעללים שלו, וכמה הוא אימפולסיבי וחסר אחריות, שמתדרדר במהירות ועלול לסחוף אחריו את אסתי שלה, שאם רק היה יודע כמה היא צדקת, והיא היתה יודעת כמה הוא רשע מרושע וחסר אחריות, וגם איפולסיבי, וכמה הוא עלול לדרדר אותה, וכמה היא צדיקה ושותקת, וכמה הוא רשע ומענה אותה בתת תנאים, וגם אימפולסיבי.
ואחר כך היא יצאה בסערה, והשאירה אחריה בית חבול - עם ארבעה אנשים שניסו לנחם אחד את השני במילים רכות, ואחר כך אכלו אורז עם קציצות טונה ברסק עגבניות עד שסיימו הכל מהצלחת.
עברו כמה ימים ובשעת בוקר מוקדמת מאוד אסתי ראתה את הזריחה דרך החלון השרוט, ובשקט ארזה מזוודה קטנה, היא השאירה פתק קטן לזושא ונעלמה.
זושא נפל לעצבות, הוא לא יכל לצאת מהמיטה, למרות שבפתק היא כתבה שהיא נוסעת רק לכמה ימים, הוא ידע שהיא הולכת לפגוש את אמא שלה, והוא כבר דמיין כמה היא תרעיל אותה נגדו.
אחרי יומיים במיטה שמילו בא לחפש אותו, הוא ידע קטעי דברים על מה שהתחולל כאן בבית, ובא לברר בעצמו, הוא הביא גם גיטרה, אולי הוא יבקש ממנו לנגן בשבילו.
הבית היה חם כל כך, המזגן הצנום בקושי קירר את המטר שלפניו, ושמילו וזושא נטפו דמעות וזיעה תוך כדי שירה עמוקה, אל החלון התקרבו גם שכנים וחסידים של שמילו, ומעט מהם נכנסו ועזרו לשמילו לשיר עם זושא, זושא סירב להתעודד, אבל משהו בו זז, הוא האמין קצת שיש סיכוי שהיא תחזור, והוא ידע שהוא צריך לקום בשביל זה ולהתחיל להזיז את עצמו.
הוא התחיל לסדר את הבית, מנקה מתחת למקומות שמעולם לא ידעו מטאטא, הוא שטף חיטא וניקה את השירותים והמקלחון, וסידר את כל החולצות לפי צבעים בארון.
אחר כך לקח מזוודה קטנה ונסע גם הוא לאור הזריחה, הברז המשיך לטפטף, וחלקת הירק שסביבו רק גדלה ושיגשגה.
החיפוש לא היה קשה במיוחד, הוא התמקם מול הבית של חמותו, וכשזאת יצאה לעבודה שלה כמנהלת מוסד חינוכי גדול ורווחי, הוא חמק מהמכונית שבה הוא ישב, עלה במדרגות המוכרות שבהם היה עולה כל יום בשנה הראשונה, בדרך לארוחת הצהריים שהוא נאלץ לאכול בבית חמיו, ודפק על הדלת.
חמיו פתח את הדלת, והעינים הטובות שלו חייכו אליו, הוא הזמין אותו להיכנס למטבח והכין לו תה של פעם עם קצת חלב.
הם ישבו שם מול האריחים הוורודים שהיו מדהימים לטעמה של חמותו, וחמיו הסביר לו כמה כדאי לו לא להתייאש, ושאחרי הכל הוא יצליח לשכנע אותה לחזור, אני משכנע אותה כל יום, הוא אמר, והיא לאט לאט מתנקה מכל הרעל שהיא שומעת עליך, אני מבטיח לך שהיא בסוף תחזור.
הם סיימו את השיחה כשהם יושבים זה מול זה, ושטופים בדמעות, כל אחד על החיים של עצמו ושל זה שעומד מולו.
ואז הוא שאל אותו למה הוא לא הולך ממנה בעצמו, לוקח מזוודה קטנה ונוסע לאן שרק הרוח תיקח אותו.
הוא הסביר לו שהוא בתפקיד, כמה בנות בסמינר היוקרתי ניצלו בזכותו מסילוק, רק כי הצליח לשכנע את המנהלת, שבעצם היא אשתו, שאולי אפשר לתת להן עוד הזדמנות, מי ישמור עליהן אם הוא לא יהיה בשטח? מי יציל את השפיות של הכלות והחתנים שלו?
זושא העריץ אותו כל היכולת שלו לוותר על כל החיים שלו, לחיות בצל האימה מאשתו, ולהיכנס למלחמה על כל נפש שהוא יכול להציל.
אבל את עצמך לא הצלת, הוא אמר לחמיו, החיים שלך קודמים להכל.
חמיו ליווה אותו בדרך, והוא פתאום קלט שהוא אפילו לא ראה את אסתי.
אחר כך כבר לא היו הזדמנויות נוספות, הוא ניסה ליצור עם אסתי קשר, אבל לא ענו לו לטלפון, וקרו כל מיני דברים בארץ שהסיחו את דעתן של הבריות מזוטי דברים כאלה.
הוא חזר אל הגבעה, אל מחלבת העיזים שבה הוא עבד, והחיים כמעט שטפו ממנו את הזיכרון שפעם, לפני חודשיים הוא היה נשוי באושר לאישה שיושבת איתו בבוקר לאכול חביתה ועגבניות.
שמילו לקח אותו תחת חסותו, היה מצרף אותו לתפילות שלו, וזושא היה בוכה תמיד, להתלהבותם של אלפי צופים מהארץ ומהעולם.
ובבוקר אחד של אלול - ערפילי ולח במיוחד, הוא שמע פסיעות וגרירת מזוודות על השביל, והוא פתח את הדלת לאסתי ולחמיו, לכל אחד מהם מזוודה קטנה ומבט של בן חורין - אסתי חייכה, ואחר כך גם התנצלה והוא הבין מצויין כי המבט של חמיו שישב על הספה האדומה והכרס שלו משתפלת בשובבות מתחת לטלית קטן הצהבהבה שלו, הסביר לו את הכל.
וזושא הלך וחזר עם התימני והבחור עם הגופיה וכמה קרשים ופנליות, כדי לבנות חדר קטן לחמיו, ואסתי הכינה להם ארוחת בוקר כמו פעם, וחמיו יצא החוצה לתקן את הברזיה הנוטפת, והחיוך שהיה נסוך על פניו סיפר שהיה שווה, הכל.
בקראוון של פלטי שכבו על מיטות צרות - שנים, איש ואשתו, והזיעו לתוך הסדינים הדקים, מתגוננים מיתושות שתוקפות אותם בלי חמלה יתרה.
השמש עוד לא עלתה, ואור חיוור הציף את הנוף העקום שנשקף מחלון פלסטיק שרוט שהותקן ברישול בחלון הקראוון, איש מיושבי הבית לא זכה לראות את הזריחה הזאת, והיא הרגישה חופשית להתקשט בצבעים מהודרים, כתום, וורוד, ואפילו ניסתה פס אחד סגול בקצה הדרומי של המזרח.
אחרי עשר הם התעוררו, הבעל נעמד על הרצפה הרועדת וכרך עצמו בטלית ותפילין, האישה הכינה חביתה, וסידרה בשתי צלחות: קוטג', מעט זיתים, עגבניה ומלפפון, הם אכלו ארוחת בוקר ביחד.
לאחר הארוחה הוא ניגש את המסמרים שמאחורי הדלת, נטל את הכובע העגול ואת החליפה הארוכה שלו, לבש אותם ויצא אל החצר הלוהטת. תוך רגע הוא חזר, ושוב יצא, כשהוא משאיר אותם על השולחן בעירבוביה.
היא נאנחה, לקחה את המלבושים שלו ותלתה אותם על המסמרים, ושוב נאנחה, כי לא היה לה משהו יותר טוב לעשות.
הם חלמו זמן רב על מגורים אלטרנטיבים, אבל היא לא דמיינה כמה זה יהיה קשה.
זושא היה רציני מאוד בחלום שלו, וביום אחד הוא מכר את כל תכולת הבית לסוחר רהיטים, הם היו חדשים מאוד והוא קיבל מחיר טוב, ולמחרת הם כבר נכנסו לקראוון המרוהט הזה, במקום שהוא נראה כמו ספק התנחלות, ספק חוות בודדים.
למעשה זאת היתה גבעה סמוכה לישוב מוסדר ורציני, בורגני כדבעי ויקר כהוגן. אבל חלק מבני המושב הצעירים והקצת היפים, לא הצליחו למצוא מקומות דיור בתוך המושב, ואחרי שאחד מהם תקע קראוון על הגבעה הקירחת, התלקטו אליו כמה נוספים, ונוצר קומפלקס מוזנח מגיבוב של קראוונים ומגורונים, שהתושבים בו התחלפו במהירות רבה, כי לא יכלו לשרוד את התנאים הקשים.
זושא עף על המקום, היה לו חבר אחד שגר שם, קוראים לו שמילו שהיה חסיד סטריקוב, ועכשיו הוא חסיד של השם יתברך, נשמה כללית שלא חסרה לה זהות או הגדרה עצמית.
שמילו היה פותח כל בוקר בלייב של תפילה בליווי נגינה, באוהל ששימש כבית הכנסת, ואלפי צופים מהעולם היו מצטרפים אליו מרחוק, הוא נהג לשיר מנגינות מרתקות עם הפסנתר החשמלי שלו, לא היתה תפילה שדמתה לחברתה, ושמילו התעשר קצת מההכנסות של הצפיות, והרשה לעצמו לקנות אוטובוס ישן, לשפץ אותו, ולעשות ממנו בית על גלגלים, שאיתו נדד מדי פעם לשבתות שהיה עורך בכרמים ובשדות, עם קהל מעריציו.
את אסתי זה פחות עניין, אבל היא העריצה את זושא על הפתיחות שלו, ועל היכולת שלו לעשות מהלכים מהירים, הוא היה מלא מסתורין ואנרגיה, והיא היתה מרותקת אליו בזכות התעוזה שלו.
בכל בוקר היא היתה מקבלת שיחת טלפון מאמא שלה, שהנושא שלה היה זושא, כמה היא צריכה לברוח מהבחור הזה, ולצאת מהחור הזה, שרק יכול להביא לה דלקת ראות או מכת שמש בהתאם לעונה, השיחות הסתיימו באי הסכמה, כמה מהן בדמעות, היום היא לא התקשרה.
היא ישבה מתחת לפלורוסנט ובררה אורז לארוחת הצהרים, וצעדים שנשמעו על החצץ בחוץ הסיחו את תשומת ליבה, הם התחלפו בדפיקות בדלת, זאת היתה אמא שלה, היא היתה עמוסה בשקיות, וסרקה את כל חלל הקראוון במבט אחד המום, ואחר כך עברה על כל פינה ופינה במבט מזועזע.
בכל הרגע הזה, אסתי חשבה על האור שנופל מהדלת הפתוחה על הצלחת האדומה שבה היא בררה את האורז, כמה יפה הוא נשבר, ואיזה ברק חוזר ממנה אל התקרה, היא התפעלה מהיכולת שלה לחוות רגעים באופן שונה מהאינסטינקט הבסיסי.
אחר כך היא כבר התנהגה נורמלי, פתחה את הידים לרווחה, ורצה לחבק את אמא שלה חיבוק גדול, כולם כאן מחבקים ככה, היא ראתה זיק של רתיעה בעינים ההלומות של האמא, אבל הידים לא שיקרו, וזה היה חיבוק אמיתי ומלא געגוע, בלב התדפק מבפנים איזה גמד קטן של ביקורת.
אמא סיפרה קודם כל כמה היה קשה לה להגיע לכאן, כמה חם לה ובכמה אוטובוסים היא נסעה, מה אמר לה הנהג, ואיזה נס שהיא הספיקה לתקף לפני שהפקח עלה לרכבת הקלה, ואז היא ראתה את הכובע והחליפה של זושא, שהיו תלויים שם דווקא מסודרים יפה, היא שאלה אם זושא לא בעבודה.
אסתי חשבה אם לספר לה את האמת, שהוא השאיר אותם שם והלך בלי, או לשקר לה שאלה הכובע והחליפה של שבת.
היא בחרה בשקר והתחרטה על זה די מהר, כי זושא נכנס פתאום מהדלת, מלווה בשני בחורים, אחד מהם בגופיה שחורה מרופטת ותלתלים, והכריז שיש לנו אורחים לארוחת צהריים, הוא לא היה לבוש בחליפה כלשהיא, ואמא הבחינה בכך בעיני הביקורת שלה.
אסתי הרגישה שהיא הולכת לעשות מזה עניין, והיא התחננה בליבה לקדוש ברוך הוא שאמא לא תעשה מזה עניין, אבל כנראה שהתפילה הועילה למשהו אחר, כי אמא קמה מהמקום והתחילה להצביע לכיוון של כל מי שנכנס לקראוון, בהתחלה על הבחור עם הגופיה, אחר כך על התימני שסתם עמד שם והעיניים שלו היו תקועות באיזו נקודה ברצפה, ובסוף אל זושא שהיה מזיע ואפילו רועד.
רק אחר כך יצאו לה המילים מהפה, והן לא היו מילים טובות.
זושא התיישב תוך כדי שאמא מעתירה עליו מהזכויות שלה, מתארת את רוע המעללים שלו, וכמה הוא אימפולסיבי וחסר אחריות, שמתדרדר במהירות ועלול לסחוף אחריו את אסתי שלה, שאם רק היה יודע כמה היא צדקת, והיא היתה יודעת כמה הוא רשע מרושע וחסר אחריות, וגם איפולסיבי, וכמה הוא עלול לדרדר אותה, וכמה היא צדיקה ושותקת, וכמה הוא רשע ומענה אותה בתת תנאים, וגם אימפולסיבי.
ואחר כך היא יצאה בסערה, והשאירה אחריה בית חבול - עם ארבעה אנשים שניסו לנחם אחד את השני במילים רכות, ואחר כך אכלו אורז עם קציצות טונה ברסק עגבניות עד שסיימו הכל מהצלחת.
עברו כמה ימים ובשעת בוקר מוקדמת מאוד אסתי ראתה את הזריחה דרך החלון השרוט, ובשקט ארזה מזוודה קטנה, היא השאירה פתק קטן לזושא ונעלמה.
זושא נפל לעצבות, הוא לא יכל לצאת מהמיטה, למרות שבפתק היא כתבה שהיא נוסעת רק לכמה ימים, הוא ידע שהיא הולכת לפגוש את אמא שלה, והוא כבר דמיין כמה היא תרעיל אותה נגדו.
אחרי יומיים במיטה שמילו בא לחפש אותו, הוא ידע קטעי דברים על מה שהתחולל כאן בבית, ובא לברר בעצמו, הוא הביא גם גיטרה, אולי הוא יבקש ממנו לנגן בשבילו.
הבית היה חם כל כך, המזגן הצנום בקושי קירר את המטר שלפניו, ושמילו וזושא נטפו דמעות וזיעה תוך כדי שירה עמוקה, אל החלון התקרבו גם שכנים וחסידים של שמילו, ומעט מהם נכנסו ועזרו לשמילו לשיר עם זושא, זושא סירב להתעודד, אבל משהו בו זז, הוא האמין קצת שיש סיכוי שהיא תחזור, והוא ידע שהוא צריך לקום בשביל זה ולהתחיל להזיז את עצמו.
הוא התחיל לסדר את הבית, מנקה מתחת למקומות שמעולם לא ידעו מטאטא, הוא שטף חיטא וניקה את השירותים והמקלחון, וסידר את כל החולצות לפי צבעים בארון.
אחר כך לקח מזוודה קטנה ונסע גם הוא לאור הזריחה, הברז המשיך לטפטף, וחלקת הירק שסביבו רק גדלה ושיגשגה.
החיפוש לא היה קשה במיוחד, הוא התמקם מול הבית של חמותו, וכשזאת יצאה לעבודה שלה כמנהלת מוסד חינוכי גדול ורווחי, הוא חמק מהמכונית שבה הוא ישב, עלה במדרגות המוכרות שבהם היה עולה כל יום בשנה הראשונה, בדרך לארוחת הצהריים שהוא נאלץ לאכול בבית חמיו, ודפק על הדלת.
חמיו פתח את הדלת, והעינים הטובות שלו חייכו אליו, הוא הזמין אותו להיכנס למטבח והכין לו תה של פעם עם קצת חלב.
הם ישבו שם מול האריחים הוורודים שהיו מדהימים לטעמה של חמותו, וחמיו הסביר לו כמה כדאי לו לא להתייאש, ושאחרי הכל הוא יצליח לשכנע אותה לחזור, אני משכנע אותה כל יום, הוא אמר, והיא לאט לאט מתנקה מכל הרעל שהיא שומעת עליך, אני מבטיח לך שהיא בסוף תחזור.
הם סיימו את השיחה כשהם יושבים זה מול זה, ושטופים בדמעות, כל אחד על החיים של עצמו ושל זה שעומד מולו.
ואז הוא שאל אותו למה הוא לא הולך ממנה בעצמו, לוקח מזוודה קטנה ונוסע לאן שרק הרוח תיקח אותו.
הוא הסביר לו שהוא בתפקיד, כמה בנות בסמינר היוקרתי ניצלו בזכותו מסילוק, רק כי הצליח לשכנע את המנהלת, שבעצם היא אשתו, שאולי אפשר לתת להן עוד הזדמנות, מי ישמור עליהן אם הוא לא יהיה בשטח? מי יציל את השפיות של הכלות והחתנים שלו?
זושא העריץ אותו כל היכולת שלו לוותר על כל החיים שלו, לחיות בצל האימה מאשתו, ולהיכנס למלחמה על כל נפש שהוא יכול להציל.
אבל את עצמך לא הצלת, הוא אמר לחמיו, החיים שלך קודמים להכל.
חמיו ליווה אותו בדרך, והוא פתאום קלט שהוא אפילו לא ראה את אסתי.
אחר כך כבר לא היו הזדמנויות נוספות, הוא ניסה ליצור עם אסתי קשר, אבל לא ענו לו לטלפון, וקרו כל מיני דברים בארץ שהסיחו את דעתן של הבריות מזוטי דברים כאלה.
הוא חזר אל הגבעה, אל מחלבת העיזים שבה הוא עבד, והחיים כמעט שטפו ממנו את הזיכרון שפעם, לפני חודשיים הוא היה נשוי באושר לאישה שיושבת איתו בבוקר לאכול חביתה ועגבניות.
שמילו לקח אותו תחת חסותו, היה מצרף אותו לתפילות שלו, וזושא היה בוכה תמיד, להתלהבותם של אלפי צופים מהארץ ומהעולם.
ובבוקר אחד של אלול - ערפילי ולח במיוחד, הוא שמע פסיעות וגרירת מזוודות על השביל, והוא פתח את הדלת לאסתי ולחמיו, לכל אחד מהם מזוודה קטנה ומבט של בן חורין - אסתי חייכה, ואחר כך גם התנצלה והוא הבין מצויין כי המבט של חמיו שישב על הספה האדומה והכרס שלו משתפלת בשובבות מתחת לטלית קטן הצהבהבה שלו, הסביר לו את הכל.
וזושא הלך וחזר עם התימני והבחור עם הגופיה וכמה קרשים ופנליות, כדי לבנות חדר קטן לחמיו, ואסתי הכינה להם ארוחת בוקר כמו פעם, וחמיו יצא החוצה לתקן את הברזיה הנוטפת, והחיוך שהיה נסוך על פניו סיפר שהיה שווה, הכל.
